קידושין נח ע"א

הָרְאוּיִם לִיקְרַב מִנַּיִן לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין מְרַבֶּה אֲנִי בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁכֵּן מִין הַמַּכְשִׁיר וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַחַיָּה מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַחַיָּה שֶׁהִיא בִּשְׁחִיטָה כִּבְהֵמָה מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹפוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר וּשְׁחָטוֹ וְשָׁחַט אוֹתוֹ וְשָׁחַט אוֹתוֹ
יָכוֹל לֹא יִשְׁחוֹט וְאִם שָׁחַט יַשְׁלִיכֶנּוּ לִפְנֵי כְלָבִים תַּלְמוּד לוֹמַר לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ אוֹתוֹ אַתָּה מַשְׁלִיךְ לַכֶּלֶב וְאִי אַתָּה מַשְׁלִיךְ חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה
אַשְׁכְּחִינְהוּ מָר יְהוּדָה לְרַב יוֹסֵף וּלְרַב שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה דַּהֲווֹ קָיְימִי אַפִּיתְחָא דְּבֵי רַבָּה אֲמַר לְהוּ תַּנְיָא הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶטֶר חֲמוֹר בְּבָשָׂר בְּחָלָב וּבְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מְקוּדֶּשֶׁת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת אַלְמָא חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לָאו דְּאוֹרָיְיתָא
וּרְמִינְהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה יִשָּׂרְפוּ וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּעֲזָרָה אִישְׁתִּיקוּ
אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה אֲמַר לְהוּ פָּלְגָאָ[ה] אוֹקְמִינְכוּ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁחֲטָה וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ
דְּתַנְיָא הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵיפָה וְכֵן הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה זֶה וָזֶה חוּלִּין בַּעֲזָרָה רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בַּהֲנָאָה וַחֲכָמִים אוֹסְרִים
מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן מְקוּדֶּשֶׁת מְנָלַן מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ כֹּל שֶׁאַתָּה מְהַיֶּיה הֵימֶנָּה הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ מִכְּלָל דְּכׇל אִיסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה שְׁרוּ
וְנֵילַף מִינַּהּ מִשּׁוּם דְּהָוֵה עֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁבִיעִית שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין
עֲבוֹדָה זָרָה הָא דַּאֲמַרַן שְׁבִיעִית מַאי הִיא יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מָה קוֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ
אִי מָה קוֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ וְיוֹצְאָה לְחוּלִּין תַּלְמוּד לוֹמַר תִּהְיֶה בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא
כֵּיצַד לָקַח בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית בָּשָׂר אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְבַּעֲרִים בַּשְּׁבִיעִית בַּבָּשָׂר דָּגִים יָצָא בָּשָׂר נִכְנְסוּ דָּגִים בְּדָגִים יַיִן יָצְאוּ דָּגִים נִכְנַס יַיִן בְּיַיִן שֶׁמֶן יָצָא יַיִן נִכְנַס שֶׁמֶן הָא כֵּיצַד אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּס בַּשְּׁבִיעִית וּפְ(י)רִי עַצְמוֹ אָסוּר
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר [תְּרֵי] מִיעוּטֵי כְּתִיבִי כְּתִיב הָכָא כִּי חֵרֶם הוּא וּכְתִיב הָתָם יוֹבֵל הִיא הִיא אִין מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא
מַתְנִי' הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת וּבַמַּעַשְׂרוֹת וּבַמַּתָּנוֹת וּבְמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר חַטָּאת הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל
גְּמָ' אָמַר עוּלָּא טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת וּבְמַעַשְׂרוֹת וּבַמַּתָּנוֹת בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר פָּרָה הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל
אֲמַר לֵיהּ הָכָא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ לוֹ טְבָלִים מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן וְקָא סָבַר מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין מֵרַב הוּנָא טוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן אוֹ אֵינָהּ מָמוֹן אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת וּבְמַעַשְׂרוֹת וּבְמַתָּנוֹת בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר פָּרָה הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל אֲמַר לֵיהּ וְלָאו אוֹקֵימְנָא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ לוֹ טְבָלִים מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - א

ואין לי אלא חולין תמימים הראוים ליקרב שהם אסורים באכילה כשנשחטו בעזרה, מנין לרבות אף חולין בעלי מומין שהם אסורים באכילה כשנשחטו בעזרה -

ואפילו אם הייתי נדחק ואומר שמרבה אני בעלי מומין שהם אסורים באכילה כשנשחטו בעזרה, שכן מין הכשר להקרבה -

עדיין הייתי אומר: ומנין לרבות את החיה שהיא אסורים באכילה כשנשחטה בעזרה -

ואפילו אם הייתי נדחק ואומר, שמרבה אני את החיה שהיא אסורה באכילה כשנשחטה בעזרה, משום שהיא בשחיטה כבהמה -

עדיין הייתי אומר: מנין לרבות את העופות שהם אסורים באכילה כשנשחטו בעזרה? ולפיכך תלמוד לומר: "ושחטו" "ושחט אותו" "ושחט אותו", כלומר: היות ונתרבו אלו לאיסור שחיטה כמו התמימים, נתרבו גם לאיסור אכילה כמו התמימים.

יכול לא ישחוט חולין בעזרה, ואם עבר ושחט ישליכנו לפני כלבים, כלומר: יהא מותר בהנאה?

תלמוד לומר: "ובשר בשדה טריפה [הוא בשר שיצא חוץ ממחיצת היתירו, כגון עובר שהוציא את ידו ממעי אמו, שבטן אמו היא מחיצתו של העובר לענין שחיטה, ששחיטת אמו מתירתו] לכלב תשליכון אותו".

ולפיכך הוסיפה התורה ואמרה: "אותו", כדי ללמד: אותו - את הבשר שנאסר משום שיצא חוץ למחיצתו - אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב את מה שאסר משום שנכנס לפנים מן המחיצה, דהיינו חולין שנשחטו בעזרה, וללמד שהם אסורים אף בהנאה.

מספרת הגמרא, דאשכחינהו [מצאם] מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה, דהוו קיימי אפיתחא דבי רבה [כשהיו עומדים על פתח ישיבתו של רבה], אמר להו מר יהודה:

תניא: המקדש בפטר חמור קודם עריפה, בבשר בחלב, ובחולין שנשחטו בעזרה:

רבי שמעון אומר: מקודשת, כי לדעתו בשר בחלב מותר בהנאה, כמבואר לעיל משמו; וכן אמר רבי שמעון לעיל שפטר חמור מותר בהנאה קודם עריפה ; וטעם חולין שנשחטו בעזרה מתבאר בסוגייתנו.

וחכמים אומרים: אינה מקודשת, כי לדעתם כל אלו איסורי הנאה הם.

והקשה להם מר יהודה: אלמא, הרי מוכח מברייתא זו חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון לאו אסורים מדאורייתא בהנאה. ^[1]

ורמינהו מהא דתניא: רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה.

והשתא תיקשי: הניחא אם אסורים הם בהנאה מן התורה, יש לומר שגזרו חכמים שיישרפו ולא די להם בקבורה [כשאר איסורי הנאה שלא ציותה התורה לשורפם], משום שמא יאמרו: "קדשים הם שנפסלו", ויאמרו, שדי לפסולי המוקדשין בקבורה, ואינו כן אלא דינם בשריפה מן התורה ; ומאחר שחייבו חכמים שריפה בבהמה שנשחטה בעזרה, שוב לא חילקו ואמרו: ^[2] כל הנאסר משום חולין שנשחטו בעזרה ואפילו חיה שאין בה גזירה זו, אף היא תישרף.

אבל אם כל עיקר איסור הנאת חולין שנשחטו בעזרה הוא מדרבנן, אם כן לא היה להם להחמיר ולחייבם בשריפה, אלא בבהמה בלבד, ומשום גזירה שלא יאמרו פסולי המוקדשים נקברים, אבל בחיה שאין שייך בה גזירה זו, לא היה להם להחמיר.

אישתיקו רב יוסף ורב שמואל, כי לא ידעו לענותו! אתו לקמיה דרבה [באו רב יוסף ורב שמואל לפני רבה], וסיפרו את אשר הקשה להם מר יהודה:

אמר להו רבה לרב יוסף ורב שמואל: פלגא ^[3] אוקמינכי [איש קנתרן ורגיל לחלוק על חביריו, השתיקכם]! ואין קושיתו קושיא, כי:

לעולם סובר רבי שמעון: חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, ולכך תישרף גם החיה, ואילו הכא - בברייתא שאמר בה רבי שמעון, שהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה הרי היא מקודשת - במאי עסקינן: כגון שנשחטה בעזרה ונמצאת טריפה, ורבי שמעון לטעמיה שהוא מתיר חולין שנשחטו בעזרה כשנמצאו טריפה ; וכדתניא:

השוחט את הטריפה הניכרת, וכן השוחט ונמצאת טריפה על ידי בדיקה לאחר השחיטה, וזה וזה הם חולין שנשחטו בעזרה: רבי שמעון מתיר בהנאה, משום שהוא סובר בכל מקום: ^[4] "שחיטה שאינה ראויה [להתיר את הבשר באכילה] לא שמה שחיטה", ואין אלו חולין "שנשחטו" בעזרה.

וחכמים אוסרים לשיטתם בכל מקום, שאף "שחיטה שאינה ראויה" שמה שחיטה.

שנינו במשנה: מכרן וקידש בדמיהן מקודשת:

ומפרשינן: מנלן, שאין איסורי הנאה אלו תופסין את דמיהן באיסור הנאה?

מדגלי רחמנא, היות וגילתה התורה בעבודת כוכבים: "פסילי אלהיהם תשרפון באש ... ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו", וללמד: כל שאתה מהייה הימנה [מן התועבה היא עבודה זרה], כגון שמכרה וקיבל דמיה, הרי הוא כמוהו ליאסר בהנאה, הרי למדנו: מכלל דכל איסורים שבתורה שנאסרו בהנאה שרו דמיהם.

ומקשינן: ואדרבה נילף מינה [נלמד מעבודת כוכבים] לכל איסורי הנאה שבתורה, שהם תופסין את דמיהם באיסור!?

ומשנינן: משום דהוה עבודת כוכבים ושביעית, שני כתובים הבאים כאחד שהם תופסים את דמיהם באיסורם, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין למקום אחר.

שואלת הגמרא: הכתוב בעבודת כוכבים היינו הא דאמרן [זה שאמרנו]: "והיית חרם כמוהו".

והכתוב השני בשביעית מאי היא? דתניא:

כתיב: "יובל היא קודש תהיה לכם", השוה הכתוב את היובל לקודש, כדי ללמד: מה קודש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת דמיה, כלומר: הפסוק בא ללמד שהיובל תופס את דמיו, ושביעית נלמד ממנו משום שאף הוא אסור בחרישה וזריעה, והוקש ליובל. ^[5]

שמא תאמר: אי מה קודש תופס את דמיו והוא עצמו יוצא לחולין, אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין!?

תלמוד לומר: "קודש תהיה" בהוייתה תהא ולא תהיה מותרת.

כיצד השביעית תופסת את דמיה ואין יוצאת לחולין:

לקח בפירות שביעית בשר: אלו ואלו מתבערים בשביעית בזמן הביעור של הפירות, כי השביעית תפסה את דמיה, והיא עצמה אינה יוצאת לחולין.

אבל אם הלך ולקח בבשר - שנתפס בקדושת שביעית - דגים: יצא בשר מקדושת שביעית, ^[6] ונכנסו דגים תחתיו, ומתבערים הדגים בזמן הביעור של הפירות.

הלך ולקח בדגים יין: יצאו דגים ונכנס יין.

ביין שמן, יצא יין ונכנס שמן -

הא כיצד: אחרון אחרון נתפס בשביעית, ופירי עצמו [פירות שביעית עצמם] לעולם אסור.

ואכתי מקשינן על מה שנתבאר מקור לאיסורי הנאה שאינם תופסים דמיהם שהוא משום ד"שני כתובים הבאים כאחד" הם:

הניחא למאן דאמר: שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר: שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר!? והרי אדרבה יש לנו ללמוד מעודה זרה ושביעית, שאיסורי הנאה תופסים את דמיהם.

ומפרשינן: מיעוטי כתיבי הן בעבודה זרה והן בשביעית, ללמד שהם ולא אחרים:

דכתיב הכא בעבודה זרה: "כי חרם הוא", "הוא" למעט הוא בא איסורים אחרים ; וכתיב התם בשביעית: "יובל היא", ו"היא" בא למעט: היא אין, אבל מידי אחרינא - לא.

מתניתין:

המקדש בתרומות, ^[7] והמקדש במעשרות, והמקדש במתנות [זרוע לחיים וקיבה], ובמי חטאת [מים שמערבים בהם את אפר הפרה האדומה], ובאפר פרה אדומה -

הרי זו מקודשת.

ואפילו ישראל, ומפרש לה בגמרא.

גמרא:

אמר עולא:

טובת הנאה שיש לישראל בתרומות מעשרות ובמתנות, אינה ממון לקדש בו את האשה, ^[8] כלומר: המקדש את האשה בפירות של מתנות כהונה [תרומה וזרוע לחיים וקיבה, או במעשרות] שהוא צריך ליתנם לכהן או ללוי, אך יכול הוא ליתנם לכל כהן שירצה, ויכול הוא לקבל טובת הנאה מאדם כדי שיתננה לכהן מסוים, והוא מקדש באלו את האשה, אין היא מקודשת. ^[9]

איתיביה רבי אבא לעולא ממשנתנו: המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות, במי חטאת ובאפר פרה, הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל.

ומשמע דהכי קאמר: אפילו אם ישראל מקדש באלו, הרי היא מקודשת; הרי שאף על פי שאין לו בהם אלא טובת הנאה שיכול ליתנו לכל כהן או לוי שירצה, הרי היא מקודשת, משום שנתן לה את אותה הזכות!?

אמר ליה עולא לרבה:

כהן ולוי שיש להם טבלים, הרי הם מפרישים תרומה ומעשר להוציא את הפירות מידי טבל, ואולם אין הם צריכים לתת אותם לכהן או ללוי, אלא הם עצמם זכו בהם.

כהן או לוי שהיו לו טבלים, והורישום לבני בנותיהם, שהם ישראלים; הרי דין המקבלים תלוי בדין "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין" או לא, שאם הם חשובים כמי שכבר הורמו, הרי שביד הכהן כבר היתה התרומה וזכה בה, וכן המעשר ביד הלוי, וכשהורישום לבני בנותיהם, זכו הם בטבל ובמתנות שבו, ואף הם אין צריכים אלא להפריש, ונוטלים לעצמם.

הכא - מה ששנינו: אפילו ישראל - בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, ^[10] וקא סבר התנא של המשנה: "מתנות שלא הורמו - בבית הסב הכהן - כמי שהורמו דמיין", ^[11] וזכה בהן הסב להורישם לקרוביו שלא יצטרכו ליתנם לכהן לכשיפרישום, אלא יפרישום ויקיימום לעצמם.

ובתרומה זו אמרו במשנתנו שהוא מקדש בה, כי שלו היא, והיא לכשתקבל ממנו שלה תהא, ותמכור את התרומה לכהן שיאכלנה. ^[12]

בעא מיניה רבי חייא בר אבין מרב הונא: טובת הנאה ממון היא, או אינה ממון?

אמר ליה רב הונא לרבי חייא בר אבין: תניתוה במשנתנו:

המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר פרה, הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל.

הרי שהישראל שאין לו בתרומה אלא טובת הנאה יכול הוא לקדש בה את האשה, הרי מוכח ש"טובת הנאה ממון".

אמר ליה רבי חייא בר אבין לרב הונא: וכי אטו לאו אוקימנא [לא פירשנוה] בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן!? וכפי שדחתה הגמרא לעיל את הראיה ממשנתנו.

הערות

^[1] א. ולשיטתו, אף השחיטה עצמה מותרת בעזרה; אבל מדרבנן אסרו בהנאה חולין שנשחטו בעזרה, משום שמא יאמרו: "קדשים הם שנפסלו לאחר שחיטה ולא נזרק דמם", שהם הרי אסורים מן התורה בהנאה, כי אין מה שיתירם בהנאה, רש"י. ב. הקשו התוספות: סוף סוף כיון שאסורים הם בהנאה, ולו יהא דמדרבנן, אם כן למה היא מקודשת, והרי בפסחים ז א מבואר: שהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו אם קידש ב"חיטי קורדנייתא" [שאינם אסורים אלא מדרבנן] אינה מקודשת; הרי שאפילו באיסורי הנאה מדרבנן אין מועילים הקידושין! ? ותירצו: "דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא וכו', אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן"; ולשון הרא"ש הוא: "ויש לחלק, משום דחמץ בפסח עיקרו מדאורייתא, אבל חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון, כל איסורו מדרבנן", וראה עוד שם; ובגדר הדבר ביארו האחרונים [ראה "זכרון שמואל" סימן נג אות ב, וראה ב"שערי יושר" שער א ובקונטרס "דברי סופרים"] ; דאיסורי הנאה שאי אפשר לקדש בהם, אינו משום שאין להם ערך, דבזה לא די, [ראה ב"בית שמואל" סימן כח סקנ"ב, וב"אבני מלואים" שם סקנ"ד], אלא שפקע מהם שם ממון, ובאיסורי הנאה מדרבנן תלוי הדין כיצד תיקנו חכמים, ובזה יש חילוק, שבדבר שיש לו עיקר מן התורה היה הגדר שאף חכמים הפקיעו שם ממון מן הדבר, ובאיסור שאין לו עיקר מן התורה לא הפקיעו. וראה ברשב"א שכתב בשם התוספות: "דשאני חמץ שחומר הוא שהחמירו עליו כאילו הוא של תורה, אבל באיסורים אחרים הקילו בשל דבריהם ומקודשת, כמו שמקודשת בחמץ דרבנן [חמץ נוקשה] ושעות דרבנן [קודם שש שעות] "; ובסוף הענין כתב בזה"ל: "דיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאתן לעשותו כאילו אינו דמריה [כאילו אינו של הבעלים], ויש שלא החמירו עליו כל כך, וכדכתבינן לעיל". ועוד כתבו התוספות: "ולפירוש הקונטרס נמי לא קשה מידי למסקנא, דהא אפילו לרבי שמעון אינה מקודשת", וראה מה שביאר דבריהם רבי עקיבא איגר הנדפס בליקוטים כאן, בד"ה ובאמת ראיה.

^[2] שהשוו חכמים דבריהם בכל מקום שלא תפקפק בהם, רש"י.

^[3] הפ"א פתוחה, והלמ"ד והגימ"ל קמוצות, ואפשר שצריך לומר: "פלגאה".

^[4] כגון לגבי כיסוי הדם, כמבואר בחולין פה א ; ולענין איסור שחיטת אותו ואת בנו, כמבואר בחולין פ א; וכן לענין "טביחה" של גניבה, כמבואר בבבא קמא עא א, רש"י; וראה עוד לעיל נז א גבי שחיטת צפרים שלא נשחטו כמצותן אם אסורים הם בהנאה, ובמה שנתבאר בהערה שם.

^[5] על פי ריטב"א לעיל נג א, גבי "והרי שביעית דכתיב בה יובל היא קודש תהיה לכם".

^[6] יצא בשר מקדושת שביעית, דבפירות שביעת עצמם נאמר "בו" לומר שבהוייתם יהיו, אבל בחילופיהן לא נאמר, והן יוצאים לחולין, רש"י.

^[7] תרומה ותרומת מעשר וחלה הכל בכלל, כמבואר לעיל בגמרא נג א.

^[8] כן פירש רש"י; ובפשוטו צריך ביאור, שהרי הנידון אם טובת הנאה ממון הוא שאלה כללית, שיש בה כמה נפקא מינה מלבד לענין קידושי אשה, וכגון לענין חמץ [ראה הערה 9], ולענין גניבה, כמבואר בהמשך הסוגיא; ואם כן מסתבר יותר לפרש שעולא אמר דין זה כדבר כללי, וצריך ביאור למה פירש רש, י שאמרה לענין קידושי אשה.

^[9] ברש"י פסחים מו ב פירש מה שנזכר שם ש"טובת הנאה ממון" לענין תרומה בבית ישראל לענין "בל יראה": "טובת הנאה: דבר מועט, דתניא [בכורות כז א]: רשאי ישראל לומר לחבירו, הילך סלע ותן כל תרומותיך לבן בתי כהן, והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל, שרשאי ליתנה לכל כהן שירצה, וליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתננה לו [ומה שלא אמרו שיטול מכהן, ראה בתוספות ר"י הזקן כאן] ; רבי אליעזר סבר: טובת ממון והויא הך חלה כדידיה ועבר עליה אי מחמיצה גביה".

^[10] כתב הריטב"א: פירוש, ומעשרות טבולים מבית אבי אמו לוי, וחדא מינייהו נקט; אי נמי כולהו [אף המעשרות] באבי אמו כהן, ובתר דקנסינהו עזרא [ללויים] ויהבי מעשר ראשון לכהן, וראה רש"י בעמוד ב ד"ה ה"ג לא.

^[11] הואיל ועומדת לתרום ונגמרה מלאכתו לכך, רש"י.

^[12] כתב רש"י, שיכולה היתה הגמרא לפרש את משנתנו בתרומה עצמה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן, אלא שאי אפשר לפרש כן, היות ואם כן אין במשנתנו חידוש.

הראוים ליקרב, מנין לרבות איסור זה בבעלי מומין? ואומרים: מרבה אני בעלי מומין שכן מכל מקום הם ממין המכשיר. ומנין לרבות את החיה? מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה. מנין לרבות את העופות — תלמוד לומר: "ושחטו" "ושחט אתו" "ושחט אתו".

ועוד יש לדרוש: יכול לא ישחוט חולין בעזרה, ואם שחט ישליכנו לפני כלבים — תלמוד לומר: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" (שמות כב, ל), שאף שאסור באכילה, מכל מקום הוא מותר בהנאה, והמלה "אותו" באה להדגשה ולמיעוט: אותו אתה משליך לכלב, ואי (אין) אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה שהם אסורים אף בהנאה.

מסופר: אשכחינהו [מצא אותם] מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה [בנו] של רבה בר בר חנה דהוו קיימי אפיתחא דבי [שהיו עומדים על פתחו של בית מדרשו] של רבה. אמר להו [להם]: תניא [שנויה ברייתא]: המקדש בפטר חמור, או בבשר בחלב, או בחולין שנשחטו בעזרה, ר' שמעון אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת. אלמא [מכאן] שחולין שנשחטו בעזרה לדעת ר' שמעון לאו דאורייתא [לא אסורים בהנאה מן התורה] ולכן חלים הקידושין.

ורמינהו [ומשליכים מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: ר' שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה — ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה, משמע שהוא סבור שהם אסורים בהנאה. אישתיקו [שתקו] ולא מצאו תשובה לדבר.

אתו לקמיה [באו לפני] רבה וסיפרו לו על קושיה זו. אמר להו [להם]: פלגא אוקמינכי [בעל מחלוקת העמיד אתכם] בשאלה זו, אבל לאמיתו של דבר אין זו קושיה, כי הכא במאי עסקינן [כאן, בברייתא הראשונה, במה אנו עוסקים] — כגון שנשחטה ונמצאת טריפה. ור' שמעון הולך בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו].

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: השוחט את הטריפה בעזרה וכן השוחט ונמצאת שהיתה טריפה, זה וזה נחשבים חולין שנשחטו בעזרה. ר' שמעון מתיר בהנאה, שלשיטתו שחיטה שאינה ראויה לאכול ממנה אינה קרויה שחיטה ואין אלה חולין שנשחטו בעזרה, ולכן אין בהם איסור הנאה, וחכמים אוסרים לפי שאינם מחלקים בין שחיטה הראויה לאכילה לשחיטה שאינה ראויה. ודווקא במקרה זה אמר ר' שמעון שאם קידש באלה — חלים הקידושין.

א שנינו במשנה שבכל איסורי הנאה הללו, אם מכרן וקידש בדמיהן — מקודשת. ושואלים: מנלן [מניין לנו] שדמיהם של איסורי הנאה אינם נאסרים גם הם? ומשיבים: מדגלי רחמנא [מתוך שגילתה תורה] בעבודה זרה "והיית חרם כמהו" (דברים ז, כו), ללמד שכל מה שאתה מהייה (יוצר, מקבל) הימנה בתמורתה — הרי הוא כמוהו, מכלל הדברים אתה לומד שכל האיסורים האחרים שבתורה שרו [מותרים]. שאף שהם עצמם אסורים — דמיהן אינם נתפסים באותו איסור.

ושואלים: ונילף מינה [ונלמד ממנה] מעבודה זרה הלכה כללית לכל איסורי הנאה! ומשיבים: משום דהוה [שהיו] עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, שבשניהם יש דין זה שדמיהם נתפסים באיסור וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.

ומפרטים: עבודה זרה הא דאמרן [זו שאמרנו]. שביעית מאי [מה] היא — שנאמר: "יובל היא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב) ללמד: מה קודש תופס את דמיו — אף שביעית שדינה כיובל תופסת דמיה, שכל מה שקונים בדמי שביעית, אף הוא — חלה עליו קדושת שביעית.

אלא שיש הבדל, אי [אם] כך נאמר: מה קודש תופס את דמיו והוא עצמו יוצא לחולין — אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין — תלמוד לומר "תהיה", לומר: בהוייתה תהא, שהיא עצמה אינה יוצאת מקדושתה.

ומפרטים: כיצד? לקח (קנה) בפירות שביעית בשר — אלו ואלו מתבערים בשביעית, שגם על הבשר חלה קדושת שביעית ויש להשתמש בו כמו בפירות השביעית המקוריים ולבערם באותו זמן שחובה לבער את הפירות הללו. ואם קנה בבשר זה שלקח בדמי שביעית דגים — יצא בשר מקדושת שביעית ונכנסו במקומו הדגים. קנה בדגים אלה יין — יצאו הדגים מקדושת שביעית ונכנס יין. קנה ביין שמן — יצא יין נכנס שמן. הא [הרי] כיצד? אחרון אחרון שלוקח מדמי השביעית נתפס בשביעית, ופירי (פרי) עצמו של שביעית נשאר אסור.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר] ומדוע לא נלמד לכל האיסורים בהנאה שמכרם שאסורות המעות בהנאה? ומשיבים: מיעוטי כתיבי [לשונות של מיעוט כתובים כאן]; כתיב הכא [נאמר כאן] בעבודה זרה "כי חרם הוא" (דברים ז, כו) לומר: הוא ולא אחר כיוצא בו. וכתיב התם [ונאמר שם] בשביעית "יובל היא" (ויקרא שם) לומר: היא — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא, אין בו דין זה.

ב משנה המקדש אשה בתרומות ובמעשרות, או במתנות כהונה מן הבהמה (הזרוע הלחיים והקיבה), או במי חטאת, מים שמזים מהם להיטהר מטומאת מת, או באפר חטאת (אפר פרה אדומה) — הרי זו מקודשת, ואפילו היה המקדש באלה ישראל.

ג גמרא אמר עולא: טובת הנאה אינה ממון. כלומר, הזכות שיש לאדם לתת ממון שאינו שייך לו למי שירצה — אינה נחשבת כממון. איתיביה [הקשה לו] ר' אבא לעולא ממה ששנינו: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות במי חטאת, ובאפר פרה — הרי זו מקודשת, ואפילו היה המקדש ישראל. משמע שישראל יכול לקדש את האשה בזכות שיש לו במתנות כהונה. שאף שהוא עצמו אינו רשאי להשתמש בהן, מכל מקום זכות נתינתן לאיזה כהן שירצה שווה משהו, ובטובת הנאה זו הוא מקדש.

אמר ליה [לו]: לא כך צריך להבין אלא הכא [כאן] בישראל שנפלו לו טבלים, פירות שאינם מעושרים בירושה, מבית אבי אמו שהיה כהן. וקא סבר [וסבור] התנא שמתנות כהונה שעדיין לא הורמו (הופרשו) כמי שהורמו דמיין [הן נחשבות] ואנו רואים את הטבל כאילו היה בתוכו גם חלק מסויים של תרומות ומעשרות ששייך לסבו, וכיון שמכוח הירושה יש לו זכות בתרומה זאת, הרי יש לו קנין ממון בה, שאף שאסור לו לאכול אותה מכל מקום רשאי למוכרה לכהנים וליהנות מדמיה, ולכן יכול גם לקדש אשה בזה.

באותו ענין בעא מיניה [שאל אותו] ר' חייא בר אבין מרב הונא: טובת הנאה האם נחשבת היא כממון או אינה נחשבת כממון? אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר למדתם אותה במשנתנו]: המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה — הרי זו מקודשת, ואפילו הוא ישראל, משמע שטובת הנאה ממון היא! אמר ליה [לו]: ולאו אוקימנא [והאם לא העמדנו, פירשנו] כבר את הדבר הזה כדברי עולא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

which are fit to be sacrificed. From where do I know to include blemished animals in this prohibition? I include blemished animals since they are at least of the type that is fit to be sacrificed. And from where do I know to include the undomesticated animal in this prohibition? I include the undomesticated animal since it is rendered fit for consumption by means of slaughtering, like a domesticated animal. From where do I know to include birds, as the Torah does not mention slaughter with regard to birds, in this prohibition? The verse states: “And he slaughters it,” “and he shall slaughter it,” as well as “and he shall slaughter it,” employing the additional term “it” each time. These three verses teach that one may not eat from a non-sacred animal that was slaughtered in the Temple courtyard

The baraita continues: One might have thought that he may not slaughter a non-sacred animal in the Temple courtyard ab initio, but if he did slaughter it, he may cast it before the dogs, i.e., derive benefit from it. The verse states: “Therefore you shall not eat any flesh that is torn of beasts in the field; you shall cast it to the dogs” (Exodus 22:30), which teaches that although one is prohibited from eating the meat of a tereifa, one may derive benefit from it. The word “it” serves to emphasize and exclude: You may cast it, i.e., a tereifa, to the dogs, but you may not cast non-sacred animals that have been slaughtered in the Temple courtyard, as it is prohibited to derive any benefit from them.

The Gemara relates: Mar Yehuda found Rav Yosef and Rav Shmuel, son of Rabba bar bar Ḥana, standing at the entrance of Rabba’s study hall. He said to them: It is taught in a baraita: With regard to one who betroths a woman with a firstborn donkey, with meat cooked in milk, or with non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard, Rabbi Shimon says she is betrothed, and the Rabbis say she is not betrothed. Apparently, according to Rabbi Shimon, the prohibition against deriving benefit from non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard is not by Torah law, which is why the betrothal takes effect.

And Mar Yehuda raises a contradiction against this inference from a different baraita: Rabbi Shimon says: Non-sacred, domesticated, animals slaughtered in the Temple courtyard must be burned, as well as a non-sacred undomesticated animal slaughtered in the Temple courtyard. This indicates that it is prohibited to derive benefit from them. They were silent and had no answer.

They came before Rabba and told him about this difficulty. He said to them: A quarrelsome person has put you up to asking this question. With what are we dealing here in the first baraita? We are dealing with a case where it was slaughtered and found to be a tereifa, and Rabbi Shimon conforms to his standard line of reasoning that an act of slaughter which does not render the animal permitted to be eaten is not called slaughter, so the animal does not have the status of a non-sacred animal slaughtered in the Temple courtyard.

As it is taught in a baraita (Tosefta, Ḥullin 2:4): With regard to one who slaughters a known tereifa, as well as one who slaughters an animal and it was found to be a tereifa, and this and that were non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard, Rabbi Shimon permits one to derive benefit from them, as explained previously. And the Rabbis prohibit one from deriving benefit from them, since they do not distinguish between an act of slaughter that does render the animal permitted to be eaten and one that does not. It is only in a case where the man betrothed her with a tereifa that was slaughtered in the Temple courtyard that Rabbi Shimon says she is betrothed, but not when the animal was not a tereifa.

§ The mishna teaches that if one sold any of the items from which one is prohibited to derive benefit and betrothed a woman with the money received from their sale, she is betrothed. With regard to the possibility of deriving benefit from money received in exchange for items from which benefit is forbidden, the Gemara asks: From where do we derive that this is permitted? The Gemara answers: It is from the fact that the Merciful One reveals in the Torah with regard to an object of idol worship: “And you shall be banned like it” (Deuteronomy 7:26), which teaches that anything that you cause to come from it, i.e., in exchange for it, is like it. It can be understood by inference that with regard to all the other prohibitions of the Torah, monies received for items from which benefit is forbidden are permitted.

The Gemara suggests: But let us derive a general principle concerning other prohibitions from the case of idolatry. The Gemara answers: This derivation is not applied, because an object of idol worship and produce of the Sabbatical Year are two verses that come as one, i.e., to teach the same matter, since both prohibitions also extend to the money obtained for them, and any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases.

The Gemara clarifies: The source indicating that this is true of an object of idol worship is what we said. What is the source indicating that this halakha applies to produce of the Sabbatical Year? The verse states: “It is a Jubilee, it shall be holy to you” (Leviticus 25:12), from which it is derived: Just as consecrated property transfers its sanctity to the money with which it is redeemed, so too, produce of the Sabbatical Year, which has the same status as the Jubilee Year, transfers its sanctity to the money with which it is redeemed. Consequently, money used to acquire the produce of the Sabbatical Year will be subject to the same halakhot as the produce itself.

If so, one could also say that just as with consecrated property, it transfers its sanctity to the money with which it is redeemed and becomes desacralized, so too, produce of the Sabbatical Year should transfer its sanctity to the money with which it is redeemed and becomes desacralized. Nevertheless, the verse states: “Shall be,” meaning: As it is, so it shall be, indicating that the Sabbatical-Year produce does not become desacralized.

The Gemara explains: How so? If one purchased meat with produce of the Sabbatical Year, both these and those, i.e., the meat and the produce, are disposed of in the Sabbatical Year. The sanctity of the Sabbatical Year takes effect with regard to the meat as well. It is treated like the produce, and must be disposed of when the obligation to dispose of the Sabbatical-Year produce goes into effect. If he then purchases fish with this meat, the meat loses its consecrated status, and the fish assumes the consecrated state. If he then purchases wine with these fish, the fish loses its consecrated status and the wine assumes the consecrated state. If he then purchases oil with the wine, the wine loses has its consecrated status and the oil assumes the consecrated state. How so? The final item purchased has the sanctity of the Sabbatical Year transferred to it, and the Sabbatical-Year produce itself remains forbidden.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says that any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases. But according to the one who says that they do teach their common aspect to apply to other cases, what can be said? Why is it not learned from these examples that money received from the sale of an item from which benefit is forbidden, is likewise forbidden? The Gemara answers: Expressions of restriction are written in both cases. Here, with regard to idol worship, it is written: “For it is banned” (Deuteronomy 7:26), which indicates only that it is banned, i.e., has its prohibition extend to money received from its sale, while other prohibited items are not. And there, with regard to produce of the Sabbatical Year, it is written: “It is a Jubilee” (Leviticus 25:12), which teaches that with regard to “it,” yes, this halakha applies; but this halakha does not apply to anything else.

MISHNA: With regard to one who betroths a woman with terumot, or with tithes, or with the foreleg, cheeks, and stomach of an animal, which are given as gifts to priests, or with the water of purification, which is sprinkled on an impure person during the purification rite for impurity imparted by a corpse, or with the ashes of purification, which were mixed with the water sprinkled on an impure person during the purification rite for impurity imparted by a corpse, in all of these cases she is betrothed, and this is so even if the man betrothing her is an Israelite, not a priest or a Levite.

GEMARA: Ulla says: The benefit of discretion, i.e., the benefit accrued from the option of giving teruma and tithes to whichever priest or Levite one chooses, does not have monetary value. Rabbi Abba raised an objection to Ulla from the mishna: With regard to one who betroths a woman with terumot, or with tithes, or with gifts, with the water of purification, or with the ashes of the red heifer, she is betrothed, and this is so even if the man betrothing her is an Israelite. This indicates that although an Israelite cannot consume the priestly gifts, he may nevertheless betroth a woman with them, since he possesses the option to give them to the priest or Levite of his choice. That benefit has monetary value, and it is that value that he uses to betroth a woman, who can then give them to whichever priest or Levite she chooses.

Ulla said to him: You have misunderstood the case of the mishna, since here the case is with an Israelite who came into possession of untithed produce as an inheritance from the household of his mother’s father, who was a priest, and the tanna of the mishna holds that gifts that have not been separated are considered as though they have been separated. The untithed produce is not viewed as one entity, but rather is viewed as a mixture of regular produce, teruma, and tithes. This teruma belonged to his grandfather, who was a priest. Since he has inherited this teruma, he has ownership rights to it in addition to the benefit of discretion. While he cannot consume this produce because he is an Israelite, he can sell it to a priest and keep the money. Since it has actual value, it can be used to betroth a woman.

With regard to this issue, Rabbi Ḥiyya bar Avin inquired of Rav Huna: Does the benefit of discretion have monetary value, or does it not have monetary value? Rav Huna said to him: You learned it in the mishna: With regard to one who betroths a woman with terumot, or with tithes, or with gifts, or with the water of purification, or with the ashes of the red heifer, she is betrothed, and this is so even if the man betrothing her is an Israelite. This indicates that the benefit of discretion has monetary value. Rabbi Ḥiyya bar Avin said to him: But didn’t we establish it, in accordance with the opinion of Ulla, as referring to an Israelite who came into possession of untithed produce as an inheritance from the household of his mother’s father, who was a priest?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשינן אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאורייתא. איכא למידק וליהוו נמי דרבנן אמאי מקודש' מי לא אמרי' המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחטי קרדנייתא אין חוששין לקדושיו ואעפ"י שהיא מדבריהם ואפשר דשאני איסור חמץ שיש לו עיקר מן התורה אבל חולין שנשחטו בעזרה למאן דאמר לאו דאורייתא כיון שאין להם עיקר בתורה והן מותרין לגמרי אעפ"י שהן אסורין מדבריהם מקודשת ואפשר דהא דדייקינן הכא לאו דאוריי' לאו למימרא דאי מדרבנן מקודשת אלא דאי דאורייתא ודאי אינה מקודשת אבל אי דרבנן אפשר דסבר ר' שמעון מקודשת ולית ליה דרב אי נמי הכי קאמר לאו דאורייתא אלא דרבנן וקסבר רבנן לא אסרום בהנאה אלא באכילה משום דלא ליתיה למשחטיה התם ומחליפי בקדשי' והיינו דאקשינן מישרפו.
ובירושלמי בפ"ק [ה"א] גרסינן בחמיה הא באיסור הנא' מדבריה' מקודשת אין תאמר כן לית הדא פליגא על רב דרב דברי רבי מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה [לא עשה ולא כלום תמן בגופו קדש וחמץ משש שעות ולמעלה] טב הוא כלום.
ויש מביאין ראיה מדתניא [תוספתא ד,ז] המקדש בעורות לבובין ובכל מה שחל עליו שם ע"ג אינה מקודשת והא תקרובת ע"ג דרבנן משום דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים נפקא לן שהוא מדברי קבלה ואסמכת' דרבנן ואעפ"י כן אינה מקודשת אף בכל איסורין של דבריהם כן.
וזו הראיה אינה נכונה ואעפ"י שהדבר אמת דאיסו' תקרובת ע"ג מדאורייתא מדגרסינן בפרק מרובה (בבא קמא דף ע"א ע"ב) השוחט לע"ג משלם ארבעה וחמשה ואקשינן מכיון ששחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמריה קא טבח ואי ס"ד דרבנן ודאי דמריה קא שחיט שהרי מן התורה לא אסרה כדאתמר התם גבי שוחט חולין בעזרה ואפי' למאן דאמר נמי שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הא שחיטה ראויה היא כדאקשינן התם במעשה שבת אלא למאן דאמר דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי דהא שחיט' ראויה היא אלמא משום דרבנן לא מפטר ואפי' למאן דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכל שכן למאן דאמר שמה שחיטה דכי טבח דמריה קא טבח ותו דגרסינן במסכ' חולין דף מ' ע"א כפרק ב' השוחט בשבת בחוץ לעבודת גלולים חייב ג' חטאות ואקשינן כיון ששחט בה פורת' אסרה אידך מחתך עפר בעלמ' הוא אשחוטי חוץ אמאי מחייב ואמאי כיון דמדאורייתא אינה נאסר' לא ליחייב אשחוטי חוץ.
ומי שדחה באכיל' הן אסורין מן התורה אבל לא בהנאה טעה דאי הקישא עיקר מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ג ואי היקשא דרבנן אסור אכילה מנא לן ועוד מההיא דפרק מרובה תיובתיה דאפי' אסורה באכילה למ"ד שחיט' שאינה ראויה שמה שחיטה משלם:

הא ניחא למאן דאמר שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין. קשיא לן והא לאו באין כאחד הן שהרי שביעית לדבר שנתחדש בה נשנית לומר שאחרון אחרון נתפס ובע"ג כולן אסורין כדאיתא בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ד ע"ב) איכא למימר דעדיפא מינה אקשי ליה דלא תיסוק אדעתיה למימר מדלא כתב רחמנא שאין שני דמים אסורין בה וכתב שהיא תופסת דמיה שמע מיניה לשני כתובי' הבאים כאחד הוא דכתב:

הכא בישראל שנפלו טבלים מבית אבי אמו כהן וקסבר וכו'. בדין הוא דלוקמא בשנפלו לו תרומו' ומעשרו' אלא משום דאי הכי מאי ואפי' ישראל פשיטא ישראל וכהן ודאי שניהם שוין בכך ומאי קא משמע לן משום הכי אוקמא בשנפלו לו טבלים וקמ"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין:

אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. קשיא לן כי הוה מיהא דרבנן, אמאי מקודשת. הא קיימא לן דהמקדש באיסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת, כדאמרינן בפסחים (ו, ב) המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה אפילו בחטי קורדנייתא אין חוששין לקדושיו, ואף על פי שהוא חמץ נוקשה, דאינו אלא מדבריהם, ובתוס' תירצו דשאני חמץ, דחומר הוא שהחמירו עליו כאילו הוא של תורה, אבל באיסורין אחרים הקלו בשל דבריהם ומקודשת, כמו שמקודשת בחמץ דרבנן ובשעות דרבנן, דרב גידל לא אמר אלא במקדש מו' שעות ולמעלה, דהיינו מסוף ו' דהוו שעות דאורייתא וחמץ דרבנן, אבל בו' שהיא מדרבנן בחמץ דרבנן מקודשת.
ויש אומרים דהמקדש בכל איסורי דרבנן אינה מקדושת. והא דדייקינן הכא אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, לאו למימרא דאי מדרבנן מקודשת, אלא דאי דאורייתא ודאי לא הויא מקודשת אלמא לר' שמעון דאמר מקודשת על כרחין לאו דאורייתא. ואי סבירא ליה דרבנן מיהא, דלמא לא סבר לה ר' שמעון כרב גידל.
ובירושלמי פרק קמא דמכלתין (ה"א) גרסינן כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה, תני ר' חנין מעשה בא לפני רבי ואמר הרי זו מגורשת, ר' אלעזר אמר אינה מגורשת כו', עד מהו כדין, רבנן דקסרי בשם ר' יעקב בר אחא מאן דאמר מקודשת אסור הנייה מדבריהם, ומאן דאמר אינה מקודשת אסור הנייה מדברי תורה, ופריך באיסור הנייה מדבריהם מקודשת, אין תימר כן, לית הדא פליגא על ר' מאיר המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה לא עשה כלום, וחמץ מו' שעות ולמעלה טב הוא כלום, תמן בגופו קדש, ברם הכא בהנאה שבו קדש, אלמא במקדש בגוף איסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת.
ויש מביאין ראיה מדתני בתוספתא דמכלתין (פ"ד, ה"ב) המקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שחל עליו שם עבודה זרה, אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת, ואמרי דתקרובת עבודה זרה אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן דהא דכתיב (תהלים קו, כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ילפינן לה בעבודה זרה, (עבודה זרה כט, ב), ודברי קבלה (הדא) ואסמכתא דרבנן, ואפילו הכי אינה מקודשת, וליתא דהא אמרינן בחולין בפרק השוחט (חולין מ, א) השוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות, ואקשינן והא כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר בעלמא הוא אשחוטי חוץ אמאי מיחייב, ואם איתא דמדאורייתא לא מיתסרא שפיר מיחייב אשחוטי חוץ, כיון דשחיטה ראויה מדאורייתא היא, דגרסינן בכתובות פרק אלו נערות (כתובות לד, א) גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלמי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין, ואוקימנא דטעמייהו דרבנן דפטרי, משום שחיטה שאינה ראויה, ור' שמעון היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ובשחיטת שבת סבר לה כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת אסורין, ואמרינן עלה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן, ואקשינן ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, ופרקינן כי קא פטרי רבנן אשארא, אלמא אף על גב דאינה ראויה מדרבנן אפילו הכי מיחייב בתשלומי ארבעה וחמשה, דשחיטה ראויה קרינן לה, ושוחט לעבודה זרה דלא קרינן שחיטה ראויה משום דאינה ראויה דאורייתא היא. ותירצו בתוס' ז"ל דבאכילה ודאי אסירא דבר תורה, והיינו דפרכינן אשחוטי חוץ אמאי מיחייב דתו לא הוי ראויה לפתח אהל מועד, אבל בהנאה שרי, ורבנן הוא דאסרוה.
ואם תאמר אי הקישא דמה מת אסור אף תקרובת אסורה עיקר. כי היכי דגמרינן מינה איסור אכילה אף איסור הנאה ילפינן מינה, ואי לא חשבת לה עיקר אפילו באכילה אינה אלא של דבריהם. יש לומר דלמאי דכתיב בקרא בהדיא מקשינן לה, דאכילה הוא דכתיבה, כדכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקש ולא להנאה.
ומיהו אכתי קשה מדגרסינן בפרק מרובה (בבא קמא עא, ב) השוחט לעבודה זרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואקשינן כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמריה קא טבח, ואי לאו מדאורייתא דמריה חשבינן ליה, שהרי מן התורה לא אסרה, וכדאמרינן התם גבי חולין שנשחטו בעזרה דדוקא אי הוי מדאורייתא לא מיחייב, משום דכיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמריה קא טבח, אבל אי הוי מדרבנן מיחייב. ותירצו דיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאתן לעשות כאלו אינו דמריה ויש שלא החמירו עליו כל כך וכדכתבינן לעיל.

משום דהויא עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאין כאחד. ואם תאמר והא לאו באין כאחד הן, דשביעית לא תפיס אלא אחרון אחרון, ובעבודה זרה כולן נתפסין כדאיתא בעבודה זרה פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נד, ב) יש לומר דכי פרכינן הא ניחא למאן דאמר שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין, הוא הדין דהוה מצי למפרך ליה הכי.

מתני': באפר פרה ובמי חטאת מקודשת. ואף על גב דהני איסורי הנאה נינהו. הא אוקימנא בגמרא משום דאית ליה בהו הנאה דשכר הבאה ומילוי. ונראה שרש"י מפרש בשכר הבאה ומילוי שהוא מקדשה בשכר הבאה ומילוי, וכן נראה גם מדברי הראב"ד בהשגות שלו (הל' אישות פ"ה, ה"ג). ואינו מחוור בעיני, חדא דאם כן אין זה מקדשה באפר הפרה ולא במי חטאת, אלא בשכר הבאתן, ולא הוי דומיא דמקדש בתרומות ומעשרות. ועוד דאם כן נפשוט מינה (לעיל קידושין מח, ב) דאינה לשכירות אלא בסוף, על כן נראה יותר שבגופן ממש הוא מקדשה, ואית לה הנאה מינייהו, שאף היא נוטלת פרוטה ממי שצריך להן, מחמת טורח הבאתן ומילויין, וכן נראה שפירש ר"ח והרמב"ם (שם).

גמרא: הא דאמרינן: הכי במאי עסקינן בישראל שנפלו טבלים מבית אבי אמו כהן. הוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשנפלו תרומות ומעשרות מבית אבי אמו כהן, אלא דההיא פשיטא דאחד כהן ואחד ישראל שוין בכך, דממונן גמור הוא ומאי אפילו ישראל, אבל השתא דאוקמה בטבלים, קא משמע לן מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין.

אלמא קסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא איכא למידק דמשמע מהכא דכיון דחולין שנשחטו בעזרה אינן אלא מדרבנן מקודשת אלמא המקדש באיסורי הנאה דרבנן מקודשת והא אמרינן בתוספתא שהמקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שהוא של ע"ז אינה מקודשת והא תקרובות ע"ז איסורי הנאה דרבנן נינהו דהא נפקא לן מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים שהוא מדברי קבלה ואסמכתא דרבנן תדע דהא לרבי אליעזר תקרובת ע"ז מטמא באוהל מפני שהוקש למת ומוכח במסכת ע"ז במתני' דלא ויעבור תחתיה וגמר דילה דלא הוי אלא מדרבנן. מיהו אי מהא לא קשיא דודאי תקרובת ע"ז מדאורייתא אסור בהנאה והכי מוכח בב"ק דאמרי' גנב וטבח לע"ז משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואקשינן אמאי כיון דשחיט בה פורתא אסרה אידך כי קא שחיט לא דידיה קשחיט ולאו דמריה שחיט ואוקימנא באומר בגמר זביחה עובדה דאי ס"ד תקרובת ע"ז דרבנן כי שחיט בה פורתא דמריה קא שחיט מן התורה ומחייבי בתשלומי ד' ולא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו אלא ודאי דאיסור תקרובת ע"ז דאורייתא ולטומאת אהל היא דהוי דרבנן משום דקרא שהיקש זבחי ע"ז למתים לגבי הנאה ואכילה הוא כדכתיב ויאכלו זבחי מתים ולא איירי לענין טומאה. מיהו הא ודאי קשיא מדאמרינן פ"ק דפסחים אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדונייתא דהוי חמץ נוקשא דאיסוריה מדרבנן אין חוששין לקדושיו ובירושלמי דפירקין אמרי' עלה דמתניתין הא איסוריה דרבנן מקודשת אין תימר כן לית הדא פליגא על דרב דאמר דברי רבי מאיר דאמר המקדש בחמץ כו' ומיהו ההיא לא קשיא דמימרא הוא ואליבא דרבי יהודה ומאן לימא דמודה בה רבי שמעון. וכן יש לתרץ לפי' רש"י ז"ל. ויש מתרצים דודאי באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת והכא ה"ק חולין בעזרה לאו דאורייתא אין בהם איסור כלל ואפילו מדרבנן ואין בהם דבר של עיקר כדאמרינן בעלמא סימנין לאו דאורייתא שפירוש אינם דבר של עיקר לסמוך עליהן ולא נהירא. ויש שפירשו דה"ק חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלא דרבנן וכי אסרו רבנן באכילה אבל בהנאה לא אסרו ולפיכך מקודשת ואקשינן עלה מדקתני באידך מתני' ישרפו אלמא איסורי בהנאה דאי לא ימכרו לעכו"ם מיבעיא ליה ולפי פי' זה מה שאסרום חכמים אינו משום גזירה דפסולי המוקדשים דאי לא בהנאה נמי הוו להו למיסרינהו דלא ליתו לאהנויי מפסולי המוקדשין אבל ודאי רבנן הוא דבעי למקנסיה. ולא נהירא. אבל רש"י ז"ל פירש דעיקר קושיין מדקתני וכן חיה ואי מדרבנן נהי דגזרו רבנן בבהמה משום פסולי המוקדשים היכי גזרינן בחיה אטו בהמה הויא לה גזירה לגזירה וזה יותר נכון. ואחרים פירשו דקושיין מדקתני ישרפו ולא סגי להו בקבורה ואי מדרבנן לא הוו מחמרי באיסור הנאה כולי האי דלא לסגי להו בקבורה וכן פירש רבינו הרמב"ן זצ"ל:

משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד. תמיהא מילתא האיך הם באים כאחד והרי אינם שוים בדינם דע"ז תופסת חליפיה וחליפי חליפיה עד עולם ואין אחד מהם יוצא לחולין ואלו שביעית ראשון ואחרון אסורים אמצעיים יוצאים לחולין דומיא דקדשים כדמפרש בשמעתין ואיכא למימר דהא כתב רחמנא בע"ז כי חרם הוא שאינו יוצא לחולין לעולם וכתב נמי והיית חרם כמוהו לומר שתופסת כל חליפיו לאיסור והוא עומד באיסור ונהי דאיצטרך למכתב והיית חרם לאסור כל חליפיו לא הוה מיצטרך כי חרם הוא לומר שתופס דמו ואינו יוצא לחולין דהא משביעית הוה יליף שפיר הילכך לגבי הא הוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד כך תירצו בתוספת:

ה"ג תרי מיעוטי כתיבי כי חרם הוא ול"ג והיית חרם כמוהו דההוא מבעיא ליה למדרש כל מה שאתה מהוה אחריו הרי הוא כמוהו. הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן. פירוש ומעשרות טבלים מבית אבי אמו לוי וחדא מנייהו נקט. א"נ כולהו באבי אמו כהן ובתר דקנסינהו עזרא ללוים ויהבי מעשר ראשון לכהן כדאיתא ביבמות:

וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו. פי' וחשיב כמו הפריש' הכהן בחייו ונטלן לעצמו כדינו וירש ממנו ישראל זה דאנו הוה סבירא לן לאו כמו שהורמו היה חייב ישראל זה להפריש וליתנן לכהנים ונמצא שאין לו בהן אלא טובת הנאה בלבד. וכ"ת ולמה ליה לאוקמה בהא דהוא פלוגתא דתנאי לוקמה בשירש ממנו תרומות ומעשרות מופרשים. איכא א"כ מאי למימרא פשיטא דממונו גמור הוא אבל השתא אתא לאשמעינן דמתנות שלא הופרשו כמי שהופרשו דמיין:

איסורי הנאה יש מהן בשריפה ויש מהן בקבורה וכבר התבארו במקומן באחרון של תמורה ומכל מקום מאותם שהוזכרו כאן שור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער נזיר טמא ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בין בהמה בין חיה ועוף כלם יקברו ושער נזיר טהור בשרפה וערלה וכלאי הכרם את שדרכן לישרף כגון אוכלין ישרפו ואת שאין דרכן לישרף יקברו:

שחיטה שאינה ראויה ר"ל שאינה מכשרת לאכילה יש בה צדדין שהיא נקראת שחיטה ויש צדדין שאינה קרויה שחיטה כמו שביארנו במסכת חולין שלענין אותו ואת בנו קרויה שחיטה לאיסור שחיטת השני אחריו ולענין כיסוי הדם אינה קרויה שחיטה להטעינה כסוי ולענין חולין בעזרה פסקנו במסכת חולין שאינה שחיטה לדונם לגמרי כחולין שנשחטו בעזרה לאוסרה בהנאה ומעתה השוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה או ששחט את הטריפה מותרת בהנאה אע"פ שעבר ופסק זה נמשך למה שכתבנו שאין איסור הנאתם מן התורה ואע"פ שביארנו שהמקדש בהם אין קדושיו קדושין הרי הוא כמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה ומכל מקום יש פוסקים שאיסור הנאתם מן התורה ולדעת זה אף אלו אסורים בהנאה הואיל וברוב דברים פסקנו ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:

ע"ז תופשת דמיה לעולם שנאמר והית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו כמוהו אפילו מאה זה אחר זה ר"ל שאם מכר ע"ז בדמים ולקח מן הדמים פירות וחזר ולקח מן הפירות בשר הכל אסור לעולם אבל פירות שביעית אע"פ שהם חמורים בענין זה יותר מן ההקדש שההקדש תופש את דמיו ויוצא לחולין ר"ל שיצא ההקדש לחולין ונתפשו הדמים לקדשה ובשביעית נשארו הפירות לקדשת שביעית ביד המוכר ונתפש מה שלקח מהם בקדשתם ביד הלוקח מכל מקום דוקא בפרי ראשון אבל פרי שני לא ולעולם ראשון ואחרון בקדשה ואמצעיים יוצאין לחולין כיצד לקח בפירות שביעית בשר שניהם בקדשת שביעית ומתבערים חזר ולקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין ביין שמן יצא יין ונכנס שמן וכן לעולם פרי ראשון נשאר בקדשתו לעולם בכל מקום שהוא ואחרון אחרון נתפש והתפשת שביעית אינה אלא דרך מקח אבל לא דרך חלול ר"ל שאם אמר פירות הללו מחללים על מעות אלו לא נכנסו המעות לקדשת שביעית ונתפסו הדמים שבידו לקדשת שביעית על הדרך שביארנו ומכל מקום דוקא בפרי ראשון אבל אמצעיים מתחללין ונתפשים בין דרך מקח בין דרך חלול:

כבר ביארנו במשנתנו שטובת הנאה אינה ממון ר"ל טובת הנאה כזו שאין לבעלים בה כלם אלא שיכול ליתנה למי שירצה ומכל מקום בקצת מקומות הוזכרה בתלמוד טובת הנאה להוראת דבר מועט כגון ההיא איתתא דזבינה לכתבתה בטובת הנאה וזו ודאי מין אחר שבטובת הנאה שהוא ממון שהרי יכול למכרה אבל טובת הנאה שבמשנתנו אינה ממון ומכל מקום באחרון של נדרים יראה לדעת רבא שהוא ממון בסוגיית קנם כהנים ולויים נהנים לי אלא איפשר שבמודר החמירו שאף הויתור אסור בו ומכל מקום גדולי הדורות חוששין לה ומפקפקים לומר שהמקדש בתרומות תהא מקודשת מספק וראוי לחוש ואף בשאלתות בפרשת ויקח קרח נאמר בהדיא שטובת הנאה ממון:

גמרא ורמינהי רש"א וכו' וכן חיה שנשחטה בעזרה. לכאורה היה נראה דלמ"ד חולין בעזרה דאורייתא חיה נמי דאורייתא דהא מקרא דרשי' לה לעיל אבל ק' דבפ' כסוי הדם דייקי' אהא מילתא דר"ש אא"ב דאורייתא היינו דגזרי' חיה אטו בהמה אא"א דרבנן בהמה נמי דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ. היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזר גזירה לגזירה. משמע דמ"ד נמי דאורייתא לא הוי חיה אלא גזירה ואו' ר"ת דר"ש פליג אההוא תנא דלעיל דדריש חיה מקרא וא"ת ולמ"ל לתלמודא הא דהיה מדרבנן לר"ש טפי מלתנא דלעיל וי"ל מדקתני וכן חיה ולא כייל להו בהדייהו וליתני חולין שנשחטו בעזרה ישרפו א"נ מדלא קתני עופות משמע דבחיה גזר ובעופות לא שייך למיגזר וק' דבפ' כסוי הדם פטרי' חולין בפנים מכסוי והיינו כר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אלמא חיה בעזרה לר"ש דאורייתא מדקרי לה שחיטה שאינה ראויה הא דקאמר ר"ש דחיה בעזרה דרבנן לענין זה לא ראה ר' דבריו וא"ת מאי פריך הכא מר"ש לר"ש לישני הא דקאמר ר"ש דחולין בעזרה מקודשת היינו בחיה וי"ל דסתם חולין בעזרה משמע בהמה כדמוכח ברייתא דקתני חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה ולפ' רש"י אין צריך לדחוק כל זה דמשמע דפשיטא דאיסור חיה בעזרה דאורייתא כמו בהמה אלא שהשריפה דרבנן תלמוד לומר ישרפו ולא סני להו בקבורה אלמא אסירי מן התורה דאי אמרת מדרבנן מי מחמירין כולי האי נהי דבהמה גזרינן אטו פסולי המוקדשין דלא לימרו פסולי קדשים נקברים אלא אי חיה הוא אי אין עיקר איסור דידה מן התורה מהיכא תיתי הא ליכא למיגזר אטו קדשים ולמה שריפה ואפי' קבורה אלא ודאי איסור מדברי תורה ושריפה מדברי סופרים ובבהמה גזור דלא ליתו למימר קדשים פסולים בקבורה והתורה אמרה ישרף ובחיה נמי שלא תחלוק כדין חולין שנשחטו בעזרה שהשוו חכמים את דבריהם שלא יפקפקו בהם. ומיהו נ"ל דסוגיא דכסוי הדם לא מוכחא כפי' מדקאמר אלא א"א דרבנן בהמה טעמא מאי דילמא אתי (למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזירה וכו' משמע דעיקר איסור קאמר דהוי גזירה דאי בשריפה האי ה"ל למימר בהמה טעמא מאי דילמא קדשים בחוץ בקבורה וכו' מי איכא לפרושי הכי אא"ב דאורייתא ה ינו דגזרי' שריפות חיה אטו שריפת בהמה אא"א דרבנן אפי' איסורא לא הוה ליה למיגזר בחיה והשתא משמע הכא דמידי דלא מיתסר בהנאה אלא מדרבנן אשה מתקדשת בו ונראה לדקדק מתוך זה דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא דתניא בתוס' דמכלתין המקדש ביין נסך ובע"ז ובעורות לבובי' אע"פ שקידש בדמיהן אינה מקודשת ומיהו [יש] לדחות שיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאה דידהו שאין אשה מתקדשת בה כדאשכחן בריש כל שעה גבי מקדש בחיטי קורדינייתא משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו דאע"ג דלא הוי אלא מדרבנן והתם נמי פעמים שמתקדשת כגון חמץ דרבנן ושעות מדרבנן כדמפרש ר"ת דדוקא בחיטי קארדינייתא משש שעות ולמעלה אין חוששין לקדושיו ואע"ג דחיטי קארדינייתא קשי' וחמוצן דרבנן דמשש שעות ולמעלה היינו מסוף שש שעות דהוי מדאורייתא בריש פסחים ולא כמו שפירש"י מתחלת שש ולמעלה דלישנא משש ולמעלה משמע מסוף שש והכי נמי אמרי' בריש פסחים דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנ"ל והיינו מסוף שש דמייתי עלה קרא דאסור מחצות ואילך וכן הא דאמרי' בערבי פסחים מט' שעות ולמעלה היינו מסוף ט' והא דקאמר בריש כל שעה עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא לא צר כא לשעות דרבנן וכן הא דאמר רב גידל המקדש משש שעות ולמעלה וכו' הכי מייתי ראיה מדרב גידל כי היכי דבשעות דאורי' וחמץ דרבנן אין חוששין לקידושיו הכי נמי בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן אבל אי הוו תרווייהו דרבנן חוששין לקידושיו:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת מנ"ל מדבעי תלמודא מנ"ל משמע דאי לאו קרא ה"א מסברא שהדמים אסורים משום דחוי כאלו נהנה מן האיסור עצמו. וק"ל א"כ מאי פריך וניליף מיניה א"כ נישתוק קרא והיית חרם כמוהו וממילא ידענא דכל איסורי הנאה דמיהן אסורים וי"ל דהך סוגיא אתא כמ"ד חליפי חליפין אסורים בע"ז והשתא פריך שפיר וניליף מינה דאי לאו קרא נהי דמסתבר לומר דחליפי איסור הנאה אסורים חליפי חליפין לא מיסתבר למיסר. וא"ת והיכי ילפינן מע"ז להתיר שאר חליפי דילמא בע"ז הוצרך לאסור משום חליפי חליפין וי"ל דתרווייהו כתיבי בקרא והיית חרם משמע כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו דהיינו חליפי חליפין וכמוהו משמע חליפין ראשונים משמע הנחלף בו יהיה כמותו אלמא בשאר איסורי' אפי' חליפין מותרין:

ע"ז ושביעית ב' כתובים הבאים כא' אע"ג דשביעית לא ילפינן מע"ז דמה לע"ז שכן אסורה בהנאה מ"מ כיון דע"ז אתיא משביעית חשוב ב' כתובים הבאים כאחד כדאמרינן לעיל בפ"ק נכתוב רחמנא בהקהל ולא בעי מצה מיהו ק' דאכתי איצטריך למיכתב ע"ז דאי משביעית לא הייתי אוסר חליפי ע"ז בהנאה וע"ק דלא דמי ע"ז ושביעית אהדדי דשביעית אחרון אחרון נתפס ובע"ז חלופי חליפין מותרים כדאמר בע"ז פ' ר' ישמעאל ולמ"ד נמי התם חליפי חליפין אסורים אכתי לא דמו דשביעית אותו שלפני אחרון מותר וע"ז כולם אסורין ולמאי דפ"ל ניחא (דמצי למיכתב לחליפין) [דלא הו"ל למכתב תיבת כמוהו דאתא לחליפין ראשונים הילכך הוי ע"ז ושביעית ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין:

קסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ופליגא הך סתמא אסתם מתני' דהפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש בין משלו בין משניתן לו במתנה ולעיל (נ"ד:) אוקימנא לה דיהיבנא ניהליה בטיבליה וקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וכן בפ' בתרא דנדרים גבי קונם כהנים ולוים דפריך מרישא לסיפא ומשני הא ר' הא ר' יוסי בר יהודה דפליג במתנות שלא הורמו:

הרי זו מקודשת ואפילו ישראל דלענין הזאה וקדושה אין חילוק בין ישראל לכהן כדמוכח בפרק טרף בקלפי ועוד דמוקמי' לה בהבאה ומילוי:

אותו דייק. דאיירי בבשר היוצא חוץ למחיצתו כגון עובר שהוציא את ידו בשחיטת אמו כדדרשינן בחולין והנאסר ביציאת חוץ אתה משליך לכלב (אבל) שמותר בהנאה. אבל הנאסר בכניסת פנים אסור בהנאה:

יצא בשר. מותרות בשביעית והפרי הראשון אסור לאחר הבעור:

מתנות הזרוע והלחיים והקיבה:

אפילו ישראל. אפי' הוא ישראל:

טובת הנאה דבר מועט שאם אמר ישראל לחברו תן תרומותיך לקרובי כהן ואתן לך כך וכך רשאי הישראל ליקח והוא יעשה בדבר מועט שהרי חייב הוא ליתנו לכהן ודוקא ישראל אבל מכהן עצמו אסור מפני מראית העין א"נ שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות והכי איתא כאן בירושלמי. וקאמר עולא שאע"פ שיש לישראל טובת הנאה בתרומתו שהאשה יש לה אותה טובת הנאה אינה מקודשת שלא נתן לה מעות. מקודשת וקס"ד בתרומה שהפריש תרומה לכהן:

כמו שהורמו ושלו הם ומוכרה לכהן שהרי זכה בהן מורישו כאילו הורמו. הואיל ונגמרה מלאכתן ועומדת לתרום הרי הוא כאילו הפרישה אבי אמו בחיי אביו ומעכבה לעצמו שכל כהן חייב להפריש תרומה מגרנו שהרי אסור הוא בטבל כישראל ומעכבה לעצמו ואף יורש זה יפרישנה וימכרנה וכן היא תמכרנה וממון נתן לה וה"ה דהוה מצי לאוקומא בשנפלה לו תרומה מבית אבי אמו כהן אלא לא רוצה לאוקומה הכי דא"כ קשיא ליה מאי קמ"ל פשיטא ואוקמה בטבלין ואשמעינן מתני' דכמי שהירם המוריש התרומה דמי דאי לאו כמו שהורמו לא זכה מורישו במתנות וחייב היורש ליתנם לכהן. ומסתברא דהלכתא כעולא ואע"ג דאמר רבא פ' בתרא דנדרים לגבי מודר דטובת הנאה ממון לא פליג אדעולא דהתם איירי במודר דאפילו ויתור אסור בו באלו הויתור הוא ממון גמור אבל עולא מיירי בדבר שצריך ממון כגון קדושי אשה דטובת הנאה אינה ממון אבל כהן שקדש בתרומה מקודשת ואפילו היא ישראלית שהרי היא מוכרת אותם לכהן. ובכתובות פ"ה נמי א"ר נחמן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ובמכות פ' אלו הן הלוקין נמי אסיק רבא דכמי שהורמו דמי לכל דבר שהוא מן התורה דקאמר מחיצה דאורייתא וכו' כדאיתא התם וכן פסק הר"ם:

ובפטר חמור. פי' אע"פ שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת בו אפילו הכי כל זמן שלא פדאתו הוי איסורא הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום והוא הדין בהקדש דאמר רבי יהודה במזיד לא קידש מפני שלא נתחלל והקדש כדקא קאי ואף על פי שהאשה יכולה לחללו על שוה פרוטה כדקיימא לן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אפילו הכי כל זמן שלא חיללן אינה מקודשת דבשעת קדושין לא מדי יהב לה וה"ה הכי נמי הכא. עיין בקונטרסי בפרק השותפין שנדרו הנאה. שפירשתי בענין אחר יצא בשר ונכנסו דגים. דוקא בשביעית אמרינן הכי משום דכתב בה קדש תהיה ויש דין קודש בחליפה ותהיה כפירות גופן אבל בע"ז דכתיב והיתה כל מה שאתה תהיה ממנה אפילו אלף כולן אסורין:

הניחא למ"ד אין מלמדין. ה"ה דהוה מצי לאקשוי דלאו כאחד באין אלא מצריך צריכי דהא לא דמו אהדדי:

בד"ה אלמא כו' ולפ"ה נמי לא קשה מידי כו' עכ"ל ר"ל לפ"ה נמי דפי' שם משש שעות ולמעלה היינו מתחילת שש דהוי שעות דרבנן ל"ק כו' וק"ל:

גמ' מיעוטי כתיבי כתיב הכא והיית חרם כמוהו וכתיב התם יובל היא כו' כתב מהרש"ל נ"ל טעות דשני קראי למה ואף שהיה לי ליישב בדוחק מ"מ לא נהירא דבפרק רבי ישמעאל בע"ז איתא בהדיא דלא דרשינן שום מיעוט אלא קרא דחרם הוא ועוד למ"ד כו' עכ"ל והאריך ע"ש ואין זה כדאי למחוק כל הספרים גם שבילקוט פרשת בהר איתא הגירסא כמו שהיא בגמרות שלפנינו וכבר הרגישו התוספות בקושייתו זאת דתרי קראי למה ותירצו דבכה"ג איתא הסוגיא בפרק כל שעה אהך דתרומת הדשן ועגלה ערופה הוו שני כתובין ולמאן דאמר דמלמדים תרי מיעוטי כתיבי דכתיב ושמו וכתיב הערופה וכתבו התוס' שם תימה לר"י אמאי אצטריך תרי מיעוטי בחד סגי דלהכי כתביה דלא למילף מנייהו וי"ל דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה מצי למעוטי אלא מלתא דלא דמי ליה אבל מלתא דדמי למיסר לא להכי איצטריך תרוייהו עכ"ל והכי נמי איכא למימר אתרי מיעוטי דהכא ומה שלא הזכיר בפרק ר"י אלא חד מיעוטא אין זה קושיא כלל דהתם לא נחית אלא לפרושי קרא דכתיב בע"ז למ"ד חליפי חליפין מותרין מדכתיב היא ולמ"ד אסורין איצטריך היא למעוטי ערלה וכלאי הכרם דס"ל שני כתובין מלמדים ומיהו סמך נמי אקרא דכתיב ביובל דאי לאו הכי לא הוה ממעטינן אלא מילתא דלא דמי אבל הכא דנחית לפרושי למאן דאמר שני כתובין מלמדין הוצרך לאתויי תרי קראי למעוטי אף דדמי כמ"ש התוספות בפרק כל שעה והריטב"א שכתב דה"ג תרי מיעוטי כתיבי כי חרם הוא ולא גרסינן והיית חרם כמוהו כו' לא מחק אלא האי קרא דוהיית חרם כמוהו דלאו בכלל תרי מיעוטי הוא אלא דגרס תחתיו כי חרם הוא כדמוכחת הסוגיא דפ' ר"י וכפרש"י שם אבל יובל היא ודאי דגרס ליה דההוא הוה בכלל תרי מיעוטי ומה שהקשה עוד למאן דאמר ב' כתובים אין מלמדין כי יובל היא למאי אתי אין כאן מקום קושיא דידע ביה תלמודא שום דרשא אחרינא גם זה הוא דוחק גדול שכתב לפי דרכו דתרי מיעוטי דקאמר תלמודא לאו דוקא אלא ב' כתובים כו' הוי כחד מיעוט כו' ולפי גירסת הריטב"א בגמרא כי חרם היא במקום והיית חרם כמוהו וכנראה מסוגיא דפ' ר"י כפרש"י שם יש להגיה גם בתוספות דהא ידעינן מדכתיב כי חרם הוא דמשמע כו' וכ"כ מהרש"ל אך קשה לפי זה דהיאך סלקא דעתך למימר דאצטריך לגופיה לאשמועינן דחליפי חליפין מותרין כו' הא ודאי לא מהאי קרא קאתי אלא מכי חרם הוא קאתי כפרש"י שם וכגירסת הריטב"א וע"כ הנראה לקיים כל נוסחות גמרות ישנות ונוסחת ילקוט וגם דברי התוספות שלפנינו דגרסינן כתיב הכא והיית חרם כמוהו והתם נמי בפ' ר"י דקאמר חליפי חליפין מותרין מדכתיב הוא לאו מכי חרם הוא כפרש"י שם אלא מכמוהו הוא דאיסורא דחליפין מוהיית חרם דמשמע כל שאתה מהייה הימנו והיתר דחליפי חליפין מכמוהו דמשמע מיעוטא הוא ולא חליפי חליפין ומסיק שם דלמ"ד ב' כתובין מלמדין כמוהו למעטינהו והשתא דברי התוספות מתיישבין שפיר דליכא למימר דאצטריך האי קרא לגופיה להתיר חליפי חליפין דהא ידעי ליה מדכתיב כמוהו ולא אצטריך למכתב גביה והיית דמשמע לאיסורא כל מה שאתה מהייה הימנו דההוא משביעית נפקא אי לאו משום ב' כתובים ובהכי יתיישב כל הסוגיא בלתי מחק וגרר ותו לא מידי:

ודע שלא תרצו הקושיא אלא למ"ד אין מלמדין וחליפי חליפין מותרין אבל למאן דאמר מלמדין וחליפי חליפין אסורין לא תרצו כלום וכן הניחו הדבר בקושיא שם בתוס' אבל בריטב"א כתב שם לתרץ והדברים דחוקים ואין להאריך ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כמי שהורמו כו' וה"ה נמי דמצי לאוקמא בתרומה כו' אם כן מאי קמשמע לן כו' עכ"ל מיהו אכתי לקמן קשה דבעי לאוקמא הך דגונב טיבלו כו' דקמפלגי בטובת הנאה ממון או לא אמאי תני כלל טבל ולא קתני גונב תרומה שהפריש ישראל חבירו ויש ליישב ודו"ק:

גמ' מין הכשר ומנין כו' דבי רבה אמר כו' בעזרה אישתיקו אתו לקמיה דרבה אמר כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

שם הכא כי חרם הוא וכתיב התם כו' כצ"ל ונמחק והיית חרם כמוהו ונ"ב עיין בעבודה זרה דף נ"ז וכ"כ ריטב"א דה"ג ועוד נ"ב נ"ל טעות דשני קראי למה ואף שהיה לי לישב בדוחק מ"מ לא נהירא דבפרק רבי ישמעאל בע"ז איתא להדיא דלא דרשינן שוה מיעוט אלא קרא דחרם הוא ועוד למ"ד דב' כתובים אין מלמדין ל"ל האי קרא דהא חרם הוא מוקי לה התם לאותו מ"ד שני כתובים אין מלמדין למעוטי חליפי חליפין וא"כ יובל היא למאי אתא וכן בגירסת הריטב"א ליתא ותרי מעוטי דקאמר לאו דוקא אלא שני כתובים כו' הוי כחד מיעוט וחרם הוא הוי תרי מיעוטי ודו"ק. (עיין במהרש"א):

במתני' ובאפר חטאת נ"ב ס"א פרה. רש"י בד"ה ת"ל כו' אכילה כתמימים כצ"ל:

בד"ה ר' שמעון כו' ובהנאה ובבשר בחלב כו' בהנאה ובחולין בעזרה כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה ושני כתובים כו' וי"ל מדכתיב כו' נ"ב תימה סוף סוף למ"ד חליפי חליפין אסורים אמאי הוו שני כתובין הלא צריך קרא והיית חרם כמוהו לאסור חליפי חליפין עד עולם וראיתי בתוס' דעבודה זרה שהקשו התוס' כך ועמדו בקושיא ומ"מ נראה דלפי האמת לא קשה מידי מה בכך דלא הוי שני כתובין א"כ מאי אית לך למימר נילף מנייהו הא איהו בעי חרם הוא למעוטי אלא שמ"מ דוחק הוא הלשון שאומר שני כתובים הן וס"ל מלמדין אינו צריך לכל זה דלעולם ס"ל אין מלמדין והכא לא הוי שני כתובים וזהו מה שעומדים התוס' לשם בקושיא ודו"ק:

ע"בגמ' וכן האומר נ"ב אף שהרא"ש מפרש האי וכן דקאמר קאי אמה שמקודשת לשני מ"מ נ"ל פשטא דמתני' דקאי אמילתא דרמאות כמו הלך דרישא שהוא רמאי הכי נמי מי שקדשה עד זמן פלוני ובא השני יקדשה דהוי נמי מקודשת לו והוי רמאי ודוקא קדשה אבל חזר וטרח כדי לקדשה ובא אחר וקדשה לאו רשע נקרא ולא רמאי ואינו דמי לעני המהפך בחררה כו' שיכול לומר לו קנה לך במקום אחר מה שאין כן בנשיאת אשה שיכול לומר לא ניחא לי באחרת ואפילו רש"י שפי' חררה של הפקר אפילו הכי נוכל לחלק דבקדושין שרי משום פריה ורביה כמו שחילק רש"י בפרק בתרא דע"ז על מתני' דהמקדש בערלה והרא"ש הביאו ומ"מ היכא שקדשה כבר ועשה מעשה פשיטא דנקרא רמאי ורשע:

תוס' בד"ה והלך כו' הרי את מקודשת לי והיא כו' כצ"ל ונ"ב מבואר באשר"י:

רש"י ד"ה ובחולין בעזרה. קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו כו'. מה שנדחק מהר"ם בזה אישתמיטתי' דברי תוס' פסחים (כב) ד"ה חולין ע"ש:

תד"ה ושני. ובעבודת כוכבים איכא למ"ד חליפין וח"ח אסורין. משמע דמפרשי דאף דח"ח אסורין מ"מ חליפין הראשונים נשארו באיסורייהו בכ"מ שהן וכן מבואר בדבריהם יותר בע"ז שם. ול"י מנ"ל הא דאיכא למימר דיצאו החליפין ונכנסו תחתיהן הח"ח כמו בשביעית. וע"כ לא שמעינן לרבנן דר"א בס"פ הצורות אלא דלע"ז עצמה אין פדיון אבל לחילופיה י"ל דמודו לר"א. וגם שם פסקינן כר"א בתערובות ע"ש:

תוספות בד"ה אלמא חולין כו' וא"ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא כו' עכ"ל. לכאורה מהאי לישנא גופא לא מוכח מידי דאיכא למימר דהא דקאמר לאו דאורייתא דמשמע מדרבנן אסור היינו לענין אכילה לחוד אסור מדרבנן כדאמרינן פרק כיסוי הדם דלמא אתא למיכל קדשים בחוץ אבל לענין הנאה אפילו מדרבנן שרי דלא שייך כ"כ לענין הנאה כדאשכחן בכמה דוכתי ואין לפרש דהתוספות סברי בפשיטות דבאכילה אסור מדאורייתא לכ"ע מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת דמשמע מפשטא דקרא דאי אתה זובח בקירוב מקום הא ודאי ליתא דבהדיא אמרינן פרק כיסוי הדם אלא אי אמרת דרבנן דלמא אתא למיכל קדשים בחוץ א"כ משמע דלמ"ד דלאו דאורייתא אכילה נמי לאו דאורייתא לכך נראה דמה שכתבו דהכי משמע לישנא היינו מדאיצטריך לאתויי הכא בדברי המקשה האי דוכן חיה שנשחטה בעזרה משמע דהקושיא היא מאיסורי הנאה דלאו דאורייתא אלא מדרבנן דאי ס"ד דמדרבנן נמי שרי הוי מצי לאקשויי מהא דאמר ר"ש בהדיא ישרפו אלמא דאסור בהנאה כן נ"ל בכוונת התוספות ודו"ק ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה ישרפו ולא סגי להו בקבורה כו' ולמה היא בשריפה ואפילו בקבורה עד סוף הדיבור. ונראה דלענין אכילה פשיטא ליה דאפילו בחיה איכא איסורא דרבנן דהא מדאורייתא ליכא למימר דפשיטא ליה כדפרישית בסמוך אע"כ כדפרישית ומה שהוצרך להאריך בזה ולפרש דא"א דאורייתא גזרינן חיה דבשריפה ולא בקבורה היינו משום דלישנא דגמרא פרק כיסוי הדם הכי משמע ליה ע"ש ובתוספות מיהו אכתי יש לי לדקדק דמשמע מפרש"י דשריפה חמורה מקבורה ובסוף מסכת תמורה משמע דכל הנקברין לא ישרפו משום דבשריפה אפרן מותר משא"כ בנקברין ולולי פרש"י ותוספות היה נ"ל לפרש סוגייא דהכא ודפ' כיסוי הדם בפשיטות דה"ק אי אמרת בשלמא דאורייתא בין איסור אכילה ובין איסור הנאה בין בבהמה בין בחיה מש"ה אתי שפיר נמי דשתיהן בשריפה דגזרינן חיה אטו בהמת פסולי המוקדשים ובבהמה כתיב באש תשרף וגזרינן חיה אטו בהמה כיון דשניהם אסורין בהנאה לא שייך לחלק ביניהם כלל דגזרינן הא אטו הא אלא אי אמרת מדרבנן א"כ עיקר איסורו אינו אלא משום פסולי המוקדשים דלא שייך אלא בבהמה לחוד א"כ מהיכא תיתי נאסר כלל בחיה וה"ל למישרי לגמרי אפילו באכילה כן נ"ל לולי שרש"י ותוספות לא פירשו כן ועדיין צ"ע ודו"ק:

פיסקא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מנלן. נ"ל דעיקר הקושיא דנילף כולהו איסורי הנאה בק"ו משביעית דמותר' בהנאה ואפ"ה חל' קדושת שביעית על הדמים מכ"ש באיסורי הנאה ומכ"ש דמקשה שפיר טפי אהנך איסורי הנאה דכתיב בהו לא יאכל דמשמע דאסירי בכל הנאות המביא' לידי אכילה כדאיתא בפ' כל שעה וממילא דאיסור הנאה חל ג"כ על חילופיהן דאל"כ הנאה הבאה לידי מאכל הוא והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשינן בסמוך ונילף מיניה ולאו לענין דהאיסור חל על חילופיהן דלהכי לא איצטריך דבלא"ה ידעינן לה מסברא כדפרישית אלא לענין גוף האיסור עצמו שנשאר באיסורו לעולם כע"א ואהא משני שפיר דהוי ע"א ושביעית שני כתובים או דמקשה ונילף מיניה להנך איסורי הנאה דלא כתיב בהו לא יאכל דומיא דעכו"ם ושביעית כן נ"ל לכאורה אלא דבסמוך אבאר בענין אחר ודו"ק:

שם מדגלי רחמנא בע"א והיית חרם כמוהו מכלל דשאר איסורי הנאה שרי. וקשיא לי הא איצטריך האי קרא דוהיית חרם כמוהו לגופא כדאיתא במסכת ע"א דף נ"ד דלמ"ד חליפי חליפין אסורין יליף לה מהאי קרא ואי למ"ד חליפי חליפין מותרין הא מסקינן התם דיליף לה מדכתיב הוא ולא חליפי חליפין וא"כ אי לא הוי כתיב והיית חרם כמוהו ה"א דהוא ולא חליפין וליכא למימר דלישתוק לגמרי דא"כ הוי ילפינן חליפי חליפין לאיסורא בק"ו משביעית. וראיתי בספר עצמות יוסף שכתב בשם תוספות הרא"ש ז"ל דסוגיא דהכא ודאי קאי אליבא דמ"ד חליפי חליפין אסורין ובהכי אתי ליה שפיר הא דמקשינן בסמוך ונילף מיניה והיינו אף לענין חליפי חליפין ע"ש אלא דבעל עצמות יוסף הקשה על זה דא"א לומר כן דהא מסקינן התם דמ"ד חליפי חליפין אסורין ס"ל שני כתובין הבאין כא' מלמדין וא"כ היאך משנינן הכא אליביה דאין מלמדין. ולענ"ד משום הא לא איריא דהא דמסקינן התם דע"כ ס"ל מלמדין היינו לבתר דמסקינן הכא בשמעתין דהוא נמי מיעוטא למעט שאר איסורי הנאה ולא למידרש הוא ולא חליפי חליפין וממילא דכיון דע"כ איצטריך הוא למעט איסורי הנאה ולא ממעט לה בלא"ה משום שני כתובים ע"כ ס"ל דמלמדין משא"כ הכא דאכתי לא מסיק אדעתיה כלל ממיעוטא דהוא א"כ שפיר מצי סבר נמי האי מ"ד דחליפי חליפין אסורין וב' כתובים אין מלמדין כן נ"ל ביישוב שיטת תוספות הרא"ש. ואכתי איכא למידק א"כ מאי מקשה ונילף מיניה אפילו לענין חליפי חליפין ומאי ס"ד למילף מע"א דחמיר טובא כדאיתא פ' כל שעה דאסורה בהנאה אף במקום סכנה מיהו למאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דגילוי מילתא בעלמא הוא ואקרא דלא יאכל סמיך:

אמנם לענ"ד השתא דאתינן להכי מצינן לפרש שפיר הסוגיא בפשיטות אף למ"ד חליפי חליפין מותרין דלמאי דלא אסיק אדעתא השתא כלל ממיעוטא דהוא ולא מענין שביעית מש"ה קאמר שפיר מעיקרא מדגלי קרא בע"א דחמיר דהאיסור חל על החליפין מכלל דבעלמא שרי ומקשה נמי שפיר ונילף מיניה דהא לא אייתר קרא דאיצטריך מיהא לגופא דגוף האיסור קאי באיסור וא"כ ממילא דה"ה נמי לשאר איסורין דחל על החליפין דגילוי מילתא בעלמא הוא דהוי בכלל לא יאכל ואהא משני שפיר דודאי קרא מייתר דהא איכא למילף ע"א משביעית וכמ"ש התוספות כן נ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם תרי מיעוטי כתיבי כו' ומהרש"ל ז"ל מחק הגירסא דתרי מיעוטי דבחדא סגי ע"ש. ולענ"ד נראה לקיים הגירסא ואיצטריך למימר תרי מיעוטי כתיבי למ"ד חליפי חליפין אסורין וא"כ ודאי בהאי מיעוטא דכתיב בע"א לא סגי דהו"א דלא ממעט אלא חליפי חליפין בשאר איסורין דלא נימא דגילוי מילתא בעלמא הוא דאסורי כדפרישית בל' המקשה משום הכי איצטריך נמי למיעוטא דהיא בשביעית והוא הדין איפכא דאי הוי כתיב מיעוטא דשביעית לחוד נמי לא הוי ממעט אלא חליפי חליפין ועוד דאי הוי כתיב מיעוטא דשביעית לחוד ולא בע"א הוה אמינא דבע"א גופא חליפי חליפין מותר' וקרא דוהיית חרם כמוהו לא איצטריך אלא לחליפין גופייהו בע"א כי היכי דלא נמעט נמי ממיעוטא דהיא דכתיב בשביעית מש"ה איצטריך נמי למיכתב מיעוטא דע"א והשתא ידעינן שפיר דוהיית חרם כמוהו אתא לאסור חליפי חליפין בע"א דאי ס"ד דמותרין ומיעוטא דכי חרם הוא היינו להתיר חליפין בשאר איסורין א"כ מיעוטא דהיא בשביעית למה לי כן נ"ל נכון ולקיים הגירסא דכי חרם הוא כדמשמע מל' סוגיא דע"א וכפרש"י שם ודלא כמו שנדחק מהרש"א ז"ל בלשון הגמרא דע"א והוא לגמרי דלא כפרש"י שם והנלע"ד כתבתי ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שפירשתי בתחלת הסוגיא דהנך איסורי הנאה דכתיב לא יאכל ס"ד טפי לאיסורא ומש"ה איצטריכו שפיר תרי מיעוטי דמחדא לא הוי ממעטינן אלא הנך דלא כתיב לא יאכל ואפ"ה צריכי מיעוטי דלא נילף בק"ו משביעית כן נ"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה ושני כתובים כו' וא"ת אכתי אי לא כתב ע"א כו' וי"ל מדכתיב כו' עד סוף הדיבור. עיין במהרש"ל ומהרש"א ולדברי שניהם נשארה קושיית התוספות במקומה למאן דאמר חליפי חליפין אסורין אמנם לענ"ד נראה דאדרבה למ"ד אסורין אי הוה ס"ל דאין מלמדין הוו שפיר שני כתובים דהא תרי קראי כתיבי בע"א והיית חרם כמוהו וכי חרם הוא וא"כ תרי קראי למה לי אי למיתסר ח"ח אף אי לא הוה כתיב אלא חד נמי הוי ידעינן שפיר דלח"ח אתא דאי לחליפין גרידא נילף בק"ו מבשביעית ומש"ה הוצרך לאסוקי שם בע"א דמ"ד אסורין ס"ל דמלמדין וא"כ אי הוה כתיב חד הו"א דאתא לחליפין גרידא וללמד על שאר איסורי הנאה אתא ומיעוטא דהוא אדרבא הוי מוקי למעט ח"ח להתירא מש"ה איצטריכו כולהו קראי כן נ"ל נכון ובענין זה נ"ל לקיים ג"כ תירוץ התוס' בגירסת מהרש"ל ז"ל דמדכתיב כי חרם הוא הו"ל שני כתובים וכוונתן ג"כ דאע"ג דלמ"ד מותרין דריש התם הוא ולא ח"ח היינו דלבתר דכתיב כי חרם יתירה למיהוי שני כתובים איצטריך למיכתב נמי הוא אבל כאן כתבו שפיר דאי לאו למיעבד שני כתובים לא ניכתוב כלל כי חרם ולא נצטריך הוא למעט ח"ח דממילא ידעינן דשרי דפשטא דקרא דוהיית חרם כמוהו לא משמע אלא פעם א' ומאן דאסר ח"ח מוהיית חרם כמוהו נמי לאו מפשטא יליף לה אלא משום דוהיית חרם כמוהו מיותר לגמרי כדפרישית כן נ"ל נכון וברור ליישב כל הסוגייא דהכא ודמס' ע"א דלא סתרי אהדדי אלא דעיקר פלוגתייהו בחליפי חליפין תליא בהא מילתא לחוד אי שני כתובין מלמדין או לא ודוק היטב ואין להאריך יותר:

ת''ל כו'. כיון דאיתרבו הנך מינייהו לענין איסור שחיטה איתרבו נמי לענין אכילה כתמימים: ואי אתה משליך לכלב וכו'. והכי משתמעי חולין מיניה דאילו האי קרא מיירי בבשר היוצא חוץ ממחיצתו כגון עובר שהוציא את ידו בשחיטת אמו ילפינן לה (חולין דף סח.) מהאי קרא לאיסורא ובשר בשדה כגון שיצא בשר חוץ למחיצתו בגלוי כשדה שאין לו מחיצה הרי הוא כטרפה ולא תאכלו ומיעט בסיפיה לכלב תשליכון אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה ודריש הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרין ע''י כניסת מחיצה דאסורין אף בהנאה: תניא המקדש בפטר חמור כו'. ברייתא היא: רבי שמעון אומר מקודשת. בפטר חמור מחיים ר' שמעון לטעמיה דאמר לעיל (דף נז:) מותר בהנאה: ובבשר בחלב. רבי שמעון לטעמיה דאמר לעיל (שם) ומותר בהנאה: ובחולין בעזרה. קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן: ישרפו. ולא סגי להו בקבורה אלמא איסורו מן התורה דאי מדרבנן מי מחמרינן כולי האי נהי דבבהמה גזור אטו פסולי המוקדשין דלא נימרו קדשים פסולין נקברים אלא חיה אי עיקר איסור דידה לאו דאורייתא מהיכא תיתי הא ליכא למיגזר אטו קדשים ולמה היא בשריפה ואפילו בקבורה אלא ודאי איסורן מן התורה ושריפתן מדברי סופרים בבהמה גזור דילמא אתי למימר קדשים פסולין לקבורה והתורה אמרה ישרפו ובחיה נמי גזרו שלא תחלוק בדין חולין שנשחטו בעזרה שהשוו חכמים דבריהן בכל מקום שלא יפקפקו בהם: פלגא. קנטרן רגיל לחלוק על חביריו: הכא במאי עסקינן. דאמר רבי שמעון מקודשת שנמצאת טריפה ור' שמעון לטעמיה דאמר לענין כיסוי הדם (חולין דף פה.) ואותו ואת בנו (שם דף פ.) ותשלומי ארבעה וחמשה (ב''ק דף עא.) שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמיה שחיטה וכל חיוב ואיסור הבא ע''י שחיטה אינו חל עליה הילכך איסור חולין הללו ע''י שחיטה בא עליה והא לאו שחיטה היא: את הטריפה. טריפה הניכרת: מנלן. דלא תפסי דמייהו: שאתה מהייה גרסינן: יצא בשר. מקדושת שביעית דבפירות גופייהו כתיב בו תהיה בהווייתו תהא אבל חילופיהם הן יוצאין לחולין: ופירי עצמו. הפירי הראשון אסור לאחר הביעור שלא יצא מקדושתו: מתני' ובמתנות. הזרוע והלחיים והקיבה: ואפילו הוא ישראל. וקא ס''ד אע''פ שאין לו בכל אלו אלא טובת הנאה שבידו לתתם לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיא צריכה ליתנם לכהן והמעשר ללוי ומיקדשה בטובת הנאה זו דקסבר טובת הנאה ממון: גמ' אינו ממון. לקדש בו האשה: כמי שהורמו דמיין. הואיל ועומדת לתרום ונגמרה מלאכתו לכך וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישה ולקיימה לעצמו אף יורש זה יפרישנה וימכרנה לכהנים וכן היא תמכרנה והוא הדין נמי דמצי לאוקמה בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן אלא הא קשיא ליה א''כ מאי קמ''ל מתניתין פשיטא דמקודשת:

אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. וא''ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא וא''כ היאך מקדש בהן והאמר רב בפ''ק דפסחים (דף ז.) דהמקדש מו' שעות ולמעלה ואפילו בחיטי קרדנייתא דאינם אסורים אלא מדרבנן אין חוששין לקדושין וי''ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפי' ר''ת התם אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן ולפי' הקונטרס נמי לא קשה מידי למסקנא דהא אפילו לר''ש אינה מקודשת: וכן חיה שנשחטה בעזרה. וע''כ דאורייתא נשרפים כדמוכח פרק כיסוי הדם (חולין דף פה:) דקאמר התם אא''ב דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה וניחא מה דקאמר וכן חיה אלא אי אמרת לאו דאורייתא מאי וכן חיה היא גופה אינה אלא דרבנן ואנן נגזור: ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. תימה היכי הוו ב' כתובים הבאים כאחד הא לא אתי שביעית מעבודת כוכבים דאיכא למיפרך מה לעבודת כוכבים שכן אסורה בהנאה וי''ל מ''מ נכתוב שביעית וניתי עבודת כוכבים מינה וכהאי גוונא מיקרי שפיר ב' כתובים הבאין כאחד בכמה דוכתי. ולא בעינן שיהא כל אחד יכול ללמוד וא''ת אכתי אי לא כתיב עבודת כוכבים לא הוה ידעינן דינא דעבודת כוכבים משביעית שהרי אינם שוים דשביעית אחרון אחרון נתפס והראשונים יוצאים לחולין ובעבודת כוכבים (ע''ז דף נד:) איכא למאן דאמר חליפין וחליפי חליפין אסורין ואפילו למאן דאמר חליפי חליפין מותרים אכתי לא הוי כשביעית שהאחרון נתפס וי''ל מדכתיב (דברים ז) כי חרם הוא דמשמע מינה דלדרשא אתא לומר דעבודת כוכבים ושביעית הוו ב' כתובים הבאים כאחד דליכא למימר דאיצטריך לגופיה לאשמועינן דחליפי חליפין מותרים דהא ידעינן מדכתיב (שם) כמוהו דמשמע שאינו עושה כיוצא בו אלא פעם אחת: