קידושין נז ע"ב

מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד דְּבַעֲלֵי חַיִּים נִינְהוּ וַאֲסִירִי כִּי אֲסִירִי לְגָבוֹהַּ לְהֶדְיוֹט מִישְׁרֵא שְׁרֵי
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה הֲרֵי רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע בְּעֵדִים דְּבַעֲלֵי חַיִּים נִינְהוּ וַאֲסִירִי אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי לֹא מָצִינוּ רוֹב בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֲסוּרִים
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא דְּאָמַר קְרָא וְשִׁלַּח עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה כְּשָׂדֶה מָה שָׂדֶה מוּתֶּרֶת אַף הַאי נָמֵי מוּתֶּרֶת הַאי שָׂדֶה לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא שָׂדֶה שֶׁלֹּא יַעֲמוֹד בְּיָפוֹ וְיִזְרְקֶנָּה לַיָּם בִּגְבָת וְיִזְרְקֶנָּה לַמִּדְבָּר וְשֶׁלֹּא יַעֲמוֹד חוּץ לָעִיר וְיִזְרְקֶנָּה בְּתוֹךְ הָעִיר אֶלָּא כֹּל שֶׁעוֹמֵד בָּעִיר וְיִזְרְקֶנָּה חוּץ לַחוֹמָה
וְאִידַּךְ אִם כֵּן נִיכְתּוֹב קְרָא שָׂדֶה מַאי הַשָּׂדֶה שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי
רָבָא אָמַר לֹא אָמְרָה תּוֹרָה שַׁלַּח לְתַקָּלָה
בִּשְׂעַר נָזִיר מְנָלַן דְּאָמַר קְרָא קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ גִּידּוּלוֹ יִהְיֶה קָדוֹשׁ
אִי מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין אַף שְׂעַר נָזִיר תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין מִי קָרֵינַן קוֹדֶשׁ קָדוֹשׁ קָרֵינַן
בְּפֶטֶר חֲמוֹר נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּתַנְיָא פֶּטֶר חֲמוֹר אָסוּר בַּהֲנָאָה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לְאַחַר עֲרִיפָה וְדִבְרֵי הַכֹּל
בָּשָׂר בְּחָלָב מְנָלַן דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָאָה וְאֶחָד אִיסּוּר בִּישּׁוּל
מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר בָּשָׂר בְּחָלָב אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי מָה לְהַלָּן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה אַף כָּאן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה
וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אָמְרָה תּוֹרָה שְׁחוֹט לִי בְּשֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ בְּשֶׁלָּךְ מַה שֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ אָסוּר אַף שֶׁלָּךְ בְּשֶׁלִּי אָסוּר
אִי מָה שֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ עָנוּשׁ כָּרֵת אַף שֶׁלָּךְ בְּשֶׁלִּי עָנוּשׁ כָּרֵת אָמַר קְרָא וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קׇרְבָּן לַה' וְנִכְרַת עַל קׇרְבָּן עָנוּשׁ כָּרֵת עַל חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה אֵין עָנוּשׁ כָּרֵת
אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְשֶׁלִּי בְּשֶׁלָּךְ שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי מֵהָכָא וּשְׁחָטוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ תְּלָתָא קְרָאֵי יַתִּירֵי מָה תַּלְמוּד לוֹמַר
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם וְזָבַחְתָּ בְּרִחוּק מָקוֹם אַתָּה זוֹבֵחַ וְאִי אַתָּה זוֹבֵחַ בְּמָקוֹם קָרוֹב פְּרָט לְחוּלִּין שֶׁלֹּא יִשָּׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה
וְאֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים הָרְאוּיִם לִיקָּרֵב מִנַּיִן לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין מְרַבֶּה אֲנִי אֶת בַּעֲלֵי מוּמִים שֶׁכֵּן מִין הַמַּכְשִׁיר מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַחַיָּה מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַחַיָּה שֶׁהִיא בִּשְׁחִיטָה כִּבְהֵמָה מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹפוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר וּשְׁחָטוֹ וְשָׁחַט אוֹתוֹ וְשָׁחַט אוֹתוֹ
יָכוֹל לֹא יִשְׁחוֹט וְאִם שָׁחַט יְהֵא מוּתָּר תַּלְמוּד לוֹמַר כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ בְּרִחוּק מָקוֹם אַתָּה אוֹכֵל וְאִי אַתָּה אוֹכֵל מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ בְּמָקוֹם קָרוֹב פְּרָט לְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה
וְאֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - ב

והרי בהמת מוקצה [שהוקצתה לתקרובת עבודה זרה], ^[1] ונעבד [בהמה שעבדו לה עבודה זרה], דבעלי חיים נינהו, ואסירי לגבוה איסור עולם!? ^[2]

ומשנינן: כי אסירי לגבוה, אבל להדיוט מישרא שרי, ואנו לא אמרנו אלא באיסור להדיוט כבמשולחת.

תו מתקיף לה רבי ירמיה ליסודו של רבי יוחנן: הרי שור רובע את האשה, ונרבע מן האיש בעדים ^[3] ונגמר דינם לסקילה, דבעלי חיים נינהו, ואסירי להדיוט באכילה והנאה, ^[4] ואין להם היתר לעולם!?

אלא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: לא מצינו רוב בעלי חיים שאסורים איסור עולם.

דבי רבי ישמעאל תנא מקור להיתר משולחת:

משום דאמר קרא גבי ציפור המשולחת: "ושלח את הצפור החיה על פני השדה", וללמד הוא בא: כשדה, מה שדה מותרת, אף האי ציפור המשולחת נמי מותרת.

ומקשינן: וכי אטו האי "שדה" להכי - להתיר את המשולחת - הוא דאתא, והרי ההוא קרא ד"שדה" מיבעי ליה [נצרך הוא ללמד], לכדתניא:

זה שאמרה תורה: ושלח את הצפור החיה על פני השדה", ללמד הוא בא:

שלא יעמוד דרך משל ביפו שחומתה גובלת עם הים, ויזרקנה לים, משום דבעינן שיזרקנה ל"שדה" ; ולא יעמוד דרך משל בגבת שחומתה גובלת עם המדבר, ויזרקנה למדבר שאינו "שדה" ; ושלא יעמוד חוץ לעיר, ויזרקנה בתוך העיר. ^[5]

אלא כל שעומד בעיר [יעמוד בעיר] ויזרקנה חוץ לחומה של העיר.

ואם כן האיך נלמוד מ"שדה" שהמשולחת מותרת, והרי נצרך פסוק זה ללמדנו את סדר השילוח!?

ומפרשינן: ואידך כלומר: תנא דבי רבי ישמעאל שלמד מ"שדה", שהמשולחת מותרת בהנאה, אמר לך:

אם כן - שאינו בא אלא ללמד את סדר השילוח - ניכתוב קרא: "ושילח על פני שדה", מאי "השדה"!? שמע מינה תרתי דינים, הן סדר שילוח, והן שהמשולחת מותרת בהנאה!

רבא אמר מסברא יש להתיר את המשולחת: כי ודאי לא אמרה תורה: שלח את הצפור ותהא לתקלה למוצאה, שהמוצא אינו יודע שהיא אסורה בהנאה כי אינה מכירה, ונכשל בהנאתה. ^[6]

שנינו במשנה: המקדש ... בשער נזיר ... אינה מקודשת:

ומפרשינן: מנלן ששער נזיר אסור בהנאה?

דאמר קרא גבי נזיר: "קדש [הדל"ת בחולם וחסר וי"ו] יהיה גדל פרע שער ראשו", ולכך כתבה התורה בחסרון וי"ו, כדי לקרותו "קודש", וללמדנו: גידולו יהיה קדוש. ^[7] ומקשינן: אם כן נאמר: אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין, אף שער נזיר תופס את דמיו ויוצא לחולין!?

מי קרינן "קודש" דמשמע: שם קדושה, עד שנאמר הוא ודמיו קדושים!? והרי סוף סוף "קדוש" קרינן, ולכך קראתו התורה "קדוש" כדי ללמד: הוא יהיה קדוש ולא דמיו. ^[8]

שנינו במשנה: המקדש ... בפטר חמור ... אינה מקודשת:

שואלת הגמרא: האם נימא דמתניתין - האוסרת פטר חמור בהנאה - דלא כרבי שמעון, דתניא:

פטר חמור אסור בהנאה, דברי רבי יהודה; ורבי שמעון מתיר.

הרי שרבי שמעון מתיר פטר חמור בהנאה, ואילו משנתנו סוברת שפטר חמור אסור בהנאה, ולכן אינה מקודשת בו.

אמר דחה רב נחמן אמר רבה בר אבוה: משנתנו במקדש בפטר חמור לאחר עריפה, ודברי הכל היא, שאף רבי שמעון לא התיר אלא קודם עריפה. ^[9]

שנינו במשנה: המקדש ... בבשר בחלב ... אינה מקודשת:

ומפרשינן: מנלן שבשר המתבשל בחלב אסור בהנאה?

דתנא דבי רבי ישמעאל: "לא תבשל גדי בחלב אמו" שאמרה תורה שלש פעמים: אחד בא ללמד על איסור אכילה של בשר שנתבשל בחלב. ^[10]

ואחד בא ללמד על איסור הנאה ממנו.

ואחד בא ללמד את איסור הבישול עצמו.

ומפרשינן: מתניתין - האוסרת בשר בחלב בהנאה - דלא כי האי תנא, דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר [משום רבי שמעון בן יוחאי]: ^[11]

בשר בחלב אסור באכילה, ומותר בהנאה, שנאמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו", ולהלן הוא אומר: "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו", מה להלן: אסור באכילה ומותר בהנאה שהרי אמרה תורה: "לכלב תשליכון אותו", אף כאן בבשר בחלב - אסור באכילה, ומותר בהנאה.

שנינו במשנה: המקדש ... וחולין שנשחטו בעזרה ... אינה מקודשת:

ומפרשינן: מנא הני מילי שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה?

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר:

אמרה תורה: שחוט את שלי בשלי [שחוט את זבחי בחצירי] - ^[12]

ואמרה תורה: שחוט את שלך בשלך [חולין שלך בחצירך] - ^[13]

והרי הם למדים זה מזה: מה שלי בשלך, קדשים שנשחטו בחוץ, אסור בהנאה, שהרי מי יתיר את האיסור שהיה עליהם מחיים, כיון שאין דמו נזרק - ^[14]

אף שלך בשלי דהיינו חולין שנשחטו בעזרה, אסור בהנאה.

ומקשינן: ומאחר שהם למדים זה מזה, נאמר: אי מה שלי בשלך ענוש כרת על שחיטתו, ^[15] אף שלך בשלי [חולין בעזרה] יהא ענוש כרת על שחיטתו!? ומשנינן: כי אמר קרא גבי "שחוטי חוץ": "ואל פתח אהל מועד לא הביאו, להקריב קרבן לה' [לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך] ונכרת", ולכך הוסיפה התורה ואמרה: "קרבן", ולא אמרה "להקריב לה'", כדי ללמד: על קרבן הוא ענוש כרת כששחטוהו בחוץ, אבל על חולין שנשחטו בעזרה אין הוא ענוש כרת.

ומקשינן: אם כן, הרי איכא למיפרך על עצם הלימוד מ"שחוטי חוץ" על חולין שנשחטו בעזרה שהם אסורים בהנאה, כי: מה ל"שלי בשלך" שכן ענוש כרת על השחיטה, תאמר ל"שלך בשלי" שאין ענוש כרת על השחיטה, והיות ואינו ענוש כרת אף לא יאסר בהנאה!?

אלא מכח קושיא זו אמר אביי, דמהכא יש ללמוד לחולין שנשחטו בעזרה שהם אסורים בהנאה ; דתניא:

נאמר [ויקרא ג א]: "ואם זבח שלמים קרבנו ... ושחטו פתח אוהל מועד", ומשמע: אותו תשחט פתח אוהל מועד, ולא חולין פתח אוהל מועד -

ונאמר עוד [ויקרא ג ו]: "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים ... ושחט אותו לפני אוהל מועד", ואף מפסוק זה משמע: אותו תשחט פתח אוהל מועד, ולא חולין פתח אוהל מועד -

ונאמר עוד [ויקרא ג יב]: "ואם עז קרבנו [לשלמים] ... ושחט אותו לפני אוהל מועד", ואף מפסוק זה משמע: אותו תשחט פתח אוהל מועד, ולא חולין פתח אוהל מועד -

ותלתא קראי יתירי [שלש כתובים מיותרים, שהרי היה יכול לומר בכולם "ושחט"] ללמד: שלא ישחט חולין בעזרה מה תלמוד לומר, כלומר: למה צריכים שלשה פסוקים ללמד על כך?

ומפרשת הברייתא: לפי שנאמר [דברים יב כ]: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום [אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם] וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך", ובפרשה זו התיר להם הקב"ה לאכול בשר תאוה - מבהמות הראויות לקרבן - שנאסר להם במדבר. ^[16]

ולמדנו: ברחוק מקום [חוץ לעזרה] אתה זובח חולין, ואי אתה זובח חולין במקום קרוב [בעזרה], פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה.

ומפרשת הברייתא, שבהכרח אין די בפסוק זה, וצריכים מיעוט נוסף, ומשום:

שהרי ואין לי ללמוד מפסוק זה אלא שיהיה אסור לשחוט בעזרה, אלא חולין תמימים הראוים ליקרב שבאלו הפרשה מדברת, כי על אלו בלבד נצטוו במדבר להביאם ולהקריבם, ואלו הותרו להם בפרשה זו -

מנין לרבות אף חולין בעלי מומין שאינם ראוים ליקרב, שאף הם לא יישחטו בעזרה -

ואפילו אם הייתי נדחק ואומר, שמרבה אני את הבהמות בעלי מומים שהם אסורים לישחט בעזרה, שכן הוא מין הכשר להקריבו לקרבן, ודומה למה שנאסר להם במדבר.

עדיין הייתי אומר: מנין לרבות אף את החיה שאינה מין הכשר לקרבן, שיהא אסור לשוחטה בעזרה - ואפילו אם הייתי נדחק ואומר שמרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה, ^[17] ודומה לה בפרט זה -

עדיין הייתי אומר: מנין לרבות אף את העופות שדין שחיטתם אינו מפורש בתורה, שאף הם לא יישחטו בעזרה?

ולפיכך תלמוד לומר: "ושחטו" "ושחט אותו" "ושחט אותו", שלשה מיעוטים, ושוב, לא די שנפרש את המיעוט על עופות שהם ודאי צריכים מיעוט מיוחד, אלא אף על בעלי מומין וחיה, כי מאחר שנכתבו מיעוטים, מסתבר שללמד את שלשת אלה בא הכתוב, ולא מסברא הם נלמדים כפי שהיינו יכולים לידחק. ^[18]

ממשיכה הברייתא לבאר:

יכול לא ישחוט חולין בעזרה, ואולם אם עבר ושחט חולין בעזרה יהא מותר באכילה?

לפיכך תלמוד לומר: "כי ירחק ממך המקום ... וזבחת ... ואכלת בשעריך": מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל, ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב, פרט לחולין שנשחטו בעזרה.

הערות

^[1] נתבאר על פי רש"י, וראה מה שכתב על זה בתוספות רי"ד ובריטב"א, וראה תמורה כט א.

^[2] א. כדאמר בתמורה כח א: כתיב: [ויקרא א ב]: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", ולמדנו: "מן הבהמה" להוציא את הרובע ונרבע, "מן הבקר" להוציא את הנעבד, "מן הצאן" להוציא את המוקצה, רש"י. הקשה הרשב"א: למה לא מקשה הגמרא מעגלה ערופה שהיא אסורה מחיים ואסורה איסור עולם! ? שמא תאמר: דשאני עגלה ערופה שאיסורה מחמת עריפתה, אם כן מאי מקשה [בהמשך הסוגיא] משור הנסקל ורובע ונרבע, והרי אף אלו אינם אסורים אלא מחמת שנגמר דינן למיתה! ? ותירץ: שאני "רובע ונרבע, שאין עיקר איסורן אלא מחמת מעשה שנעשה בהם מחיים שלא לדעת מיתה, מה שאין כן בעגלה ערופה שעיקר ירידתה לנחל איתן לדעת עריפתה". והוסיף, שלפי פירוש זה, מה שהקשתה הגמרא ממוקצה ונעבד אין עיקר הקושיא אלא מנעבד, שהרי מוקצה איסורו הוא מחמת שהקצהו לשוחטו לעבודה זרה דומיא דקדשים, אלא משום שבכל מקום דורשת הגמרא להוציא מוקצה ונעבד ביחד, לכן נקטה כאן הגמרא מוקצה ונעבד.

^[3] ביארו רש"י והתוספות, שלכן נקטה הגמרא "בעדים", כדי לאפוקי על פי בעלים או על פי עד אחד שאינם אסורים להדיוט, שהרי אין גומרים את הדין על פיהם.

^[4] א. כמבואר לעיל דף נו ב; ומסוגיא זו הוכיחו התוספות בכריתות כד א, שאם כי הפסוק המלמד איסור אכילה והנאה בשור הנסקל נאמר בשור שהרג את האדם, מכל מקום הוא הדין בשור הנסקל משום רובע ונרבע. ומיהו לשון הגמרא צריך ביאור: למה מקשה הגמרא דוקא מרובע ונרבע ולא משור שהרג את האדם! ? ותירץ הריטב"א: משום שאלו שנים הם, לכן מקשה מהם; ועוד, משום שהקשתה הגמרא לעיל ממוקצה ונעבד, לפיכך מקשה הגמרא מרובע ונרבע שהם אסורים לגבוה אפילו קודם גמר דין; וראה מהרש"א. ב. שיטת רבינו תם, ששור הנסקל אינו נאסר מחיים ; והנה מה שאמרו כאן: "לא מצינו בעלי חיים שהם אסורים איסור עולם" היינו שאסורים הם מחיים לעולם, שהרי ציפור השחוטה אף היא בעלי חיים ואסורה לעולם, ואם כן צריך ביאור מאי מקשה הגמרא משור הנסקל, והרי לשיטת רבינו תם אף הוא אינו אסור מחיים! ? וראה מה שכתבו בזה התוספות כאן ובזבחים עא א.

^[5] א. מרש"י נראה שגורס: ויזרקנה חוץ לעיר, וביאר את הטעם, מדכתיב: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר [כלומר, דכתיב: "על פני השדה"], מכלל דעומד בעיר ומשלחה אל החוץ, דאי בעומד חוץ לעיר מאי "ושלח אל מחוץ לעיר" איכא, הרי אף מתחילה קודם שילוח היתה הצפור מחוץ לעיר. ב. העירו האחרונים, הרי מצורע משתלח חוץ לשלש מחנות וחוץ לכל הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, וטהרת המצורע בצפורים נעשית במקום מושבו, ואם כן האיך שנינו: שלא יעמוד ביפו ויזרקנה לים, והרי יפו היא מן הערים המסופקות שמא מוקפות הם חומה מימות יהושע בן נון, והמצורע משתלח מהם! ?

^[6] א. כתב רש"י, שהפסוק דלעיל: "כל צפור טהורה תאכלו", אסמכתא בעלמא היא להתיר את המשולחת; והעיר ה"פני יהושע", שלא הוצרך רש"י לפרש כן אלא לפי ריש לקיש הסובר: משולחת אסורה מחיים משעת לקיחה, ולא הותרה אלא לאחר שילוח, אבל לפי רבי יוחנן - לדעת רש"י עצמו - הסובר: משולחת לא נאסרה כלל, אם כן אין זו אסמכתא בעלמא, כי צריך את הפסוק כדי להתירה מחיים; וראה מה שכתב לפרש דברי רש"י בדרך אפשר. ב. עוד העיר ה"פני יהושע", שלולי דברי רש"י היה אומר שאינו אסמכתא בעלמא, ואין מועיל סברת "לא אמרה תורה שלח לתקלה" אלא כדי שלא נהפך את הכתובים, וכדמקשה הגמרא לעיל, אבל בלי פסוק כלל היינו אוסרים מ"וזה אשר לא תאכלו מהם" את שניהם, ולא היינו סומכים על סברא זו, שהרי אפשר לקשור בה שום דבר לסימן, "ובלאו הכי נמי לא שייך כל כך הא דשלח לתקלה, דלא אסר קרא אלא בודאי משולחת למי שמכיר בה, אבל ספיקא ודאי שרי, דציפורי מצורע לא שכיחי, וקיימא לן כל דפריש מרובא פריש, וכיוצא בזה מפרש הריטב"א ז"ל בחידושיו, ועיין בתוספות פרק כל הבשר דף קטו". וב"ברכת אברהם" העיר על זה, שאם כי מי שימצאנה יהא מותר לאוכלה משום "כל דפריש מרובא פריש", מכל מקום אסור להכשילו ולגרום לו שיעבור על איסור; וראה עוד שם מה שיש להעיר בזה מדין ביטול ברוב, ובדין "אין מבטלין איסור לכתחילה", ומה שהביא שם בשם ה"נודע ביהודה" מהדורא תניינא יורה דעה סימן מה.

^[7] במשנה במסכת עבודה זרה עד א שנינו: "אלו אסורין ואוסרין בכל שהו [אפילו אחד באלף לא בטיל]: יין נסך וכו' וציפורי מצורע ושער נזיר וכו' וחולין שנשחטו בעזרה הרי אלו אוסרין וכו"'; וכתב רש"י שם: וציפורי מצורע וחולין שנשחטו בעזרה, איסורי הנאה הן ובקידושין מפרש להו; ושער נזיר דאיסורי הנאה הוא דכתיב: "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ". ותמהו על רש"י: הרי אף שער נזיר מתפרש במסכת קידושין, ולמה הביא רש"י דרשה אחרת, [ואף שמקורו מן הירושלמי שם, מכל מקום למה הניח רש"י את הבבלי והלך אצל הירושלמי]! ? וביאר ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" [עמוד כז טור ב מדפי הספר], דודאי מן הכתוב שהביא רש"י יש ללמוד ששער נזיר אסור בהנאה, וככל דבר שנאמר בו דין שריפה, אלא שמשם אין ללמוד אלא על שער נזיר שגילח ביום תגלחתו, שעל שער זה נאמר שיתננו תחת האש, אבל שער נזיר שלא ביום תגלחתו, וכגון שגילחוהו לסטים באמצע ימי נזירותו, לא ידענו מההוא קרא, ולזה צריך המקרא המבואר כאן; ומיהו עדיין צריך ביאור, כי בפשוטו היה נראה, שמאחר שנאסר שער הנזיר אפילו שלא ביום תגלחתו, אם כן מטעם זה עצמו אסור הוא ביום תגלחתו, ואם כן לא היה לרש"י להביא המקרא שהביא; וראה שם מה שביאר בזה.

^[8] ראה בגמרא לעיל נו ב גבי "פן תקדש" האמור בכלאי הכרם, ומקשה הגמרא: אי מה קודש תופס דמיו וכו', וראה ב"המקנה" וב"עצמות יוסף".

^[9] א. כתב רש"י: "דאמר התם [בכורות ט ב]: ומודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור, וגמר "עריפה עריפה" מעגלה ערופה". וצריך ביאור: הרי עגלה ערופה אסורה אף קודם עריפה, דכפרה כתיב בה כקדשים, וכמבואר לעיל נז א: "ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה"! ? ומיהו ראה ברש"י לעיל שכתב: "ירידתה לנחל איתן, היא הגורמת לה שם עריפה, ואוסרתה", ואם כן משמע שביסוד הדין העריפה היא האוסרת, וראה גם ברשב"א שהובא לעיל בהערה 2, וראה עוד בתוספות לעיל נז א ד"ה כפרה, שכתבו בתירוץ אחד, דעיקר הלימוד לאיסור הנאה בעגלה ערופה אינו אלא מ"וערפו שם", דילפינן "שם תהא קבורתה", הרי דעיקר האיסור הוא משום העריפה; [וראה שם ברש"י, שהביא מקור לאיסור הנאה בעגלה ערופה, ממה שנאמר: "וערפו שם"]. ב. גרסינן בבכורות י ב: "המקדש בפטר חמור אינה מקודשת, לימא מתניתין דלא כרבי שמעון! ? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לאחר עריפה ודברי הכל; איכא דאמרי: הא [משנתנו דקדושין] מני, לא רבי יהודה ולא רבי שמעון, אי רבי שמעון תיקדש בכוליה [שהרי הוא מתיר בהנאה], אי רבי יהודה [האוסר בהנאה] תיקדש בהך דביני ביני, [אף שאסור הוא בהנאה, מכל מקום יכולה היא לפדותו בשה השוה מעט ומרויחה את ערך ההפרש]! ? אמר רבה בר אבוה אמר רב: לעולם רבי יהודה, וכגון שאינו שוה אלא שקל", [ואם כן אינה מרווחת כלום, דההיא משנה כרבי יוסי ברבי יהודה, הסובר שהשה צריך שישוה שקל, כמבואר שם] ; וראה מה שכתב הרשב"א כאן לבאר למה לא הזכירה הגמרא כאן את כל זה.

^[10] ומשום כך אמרה התורה בלשון "לא תבשל", כי אין האיסור אלא בבשר שנתבשל בחלב, ריטב"א.

^[11] על פי רבי עקיבא איגר.

^[12] וכמו שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה"', רש"י.

^[13] וכמו שנאמר: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך, ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתיך, ואכלת בשעריך בכל אות נפשך", הרי שאמרה תורה לשחוט חולין בשעריך, רש"י.

^[14] א. נתבאר על פי לשון רש"י; ובפשוטו צריך לפרש כוונתו, שאף אם ישחוט סמוך לעזרה הרי יפסל הדם ביוצא, ושוב לא יוכל לזורקו; ויש מי שפירש, ששחיטה בחוץ אינה מקדשת את הדם. וב"ברכת אברהם" הקשה: הרי אין השחיטה בחוץ סיבת האיסור, אלא העדר הזריקה, ואיך נלמד מזה לאסור משום שנשחט בחוץ! ? וראה מה שכתב שם. ב. הקשו התוספות: "דכמו כן מצינו שזריקה מוציאה מידי מעילה, ואפילו הכי אמרינן: "קדשים שמתו יצאו מידי מעילה", ואף על גב שלא נזרק הדם, וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי, ויהיו מותרים באכילה". והמהרש"א נתקשה בהבנת דבריהם, שלא היה להם אלא להקשות: הרי קדשים שמתו מוציאים מידי מעילה, ואם כן שחיטה בחוץ תוציא מידי מעילה, ואף על פי שלא נזרק הדם ; ואם נאמר ששחיטה אינה כמו מיתה [שהרי בפנים אינה מועילה להוציא מידי מעילה], אם כן מה ענין אבר מן החי לכאן! ? והמהר"ם ביאר את כוונת דבריהם, דהכי מקשה: והרי קדשים בחוץ אף על גב שאיסור ההנאה שבהם לא פקע [ודלא כמהרש"א, שנראה מדבריו, דבקדשים שנשחטו בחוץ אין איסור כלל; וראה שם שהביא ראיה לדבריו], מכל מקום מעילה פקע מהם, שהרי "קדשים שמתו יצאו מידי מעילה"; ואם כן נאמר, דכשם שקדשים בחוץ פקע מהם דין המעילה שהיה להם מקודם, כך חולין בעזרה יפקע מהם איסור אבר מן החי ויהיו מותרים אפילו באכילה וכל שכן בהנאה; וראה עוד ברש"ש שפירש דבריהם שלא כדברי זה ולא כדברי זה; וראה מה שכתב ב"ברכת אברהם" בשם הגר"ח והגרי"ז; וראה עוד ב"בית הלוי" חלק א סימן לא, וראה עוד ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן מד שהאריך בענין קדשים שמתו אם יצאו רק מידי מעילה או שאין בהם איסור כלל, ראה שם. ולכן פירשו התוספות באופן אחר: "מה שלי בשלך אסור, ואין להם תורת קדשים לעלות למזבח לפטור הבעלים, אף שלך בשלי לא היה להם תורת חולין ולא חזו להתרה דשייך בהו דהיינו אכילה". ולכאורה דבריהם צריכים ביאור: דמכל מקום מי אסרם בהנאה! ? וראה מה שכתב המקנה בד"ה ברש"י.

^[15] וכמו שנאמר בפרשת "שחוטי חוץ" [ויקרא יז]: "איש איש מבית ישראל:. או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמ ו".

^[16] אלא היו חייבים להקדיש אותם לקרבן ולשוחטם במשכן, והיו אוכלים את הבשר הנותר כדין אכילת קדשים.

^[17] כתב רש"י: "שהיא בשחיטה כבהמה: ואיתקש לפסולי המוקדשין [שנפדו במומן] בפרשה זאת: [ואכלת בשעריך בכל אות נפשך]. אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, ודרשינן ליה בשחיטת חולין [כח א], מה פסולי המוקדשין בשחיטה, אף צבי ואיל בשחיטה [ומכאן המקור שחיה היא בשחיטה], וכיון דבשחיטה איתקש להו, איכא למיגמר נמי מינה, שלא תהא שחיטה בעזרה, דכל דבר זביחה אסר רחמנא". ודבריו צריכים ביאור: א. מה שהזכיר כאן פסולי המוקדשין, שהרי לפי הסוגיא כאן מבואר, שהפסוק אינו עוסק בפסולי המוקדשין, אלא בהיתר בשר תאוה, [ראה היטב רש"י חולין כח א ד"ה מה פסולי המוקדשין]. ב. מתחילת דבריו משמע, שלא היינו אומרים שהפסוק מדבר על חיה, אלא משום שבפרשה זו עצמה הוקשה החיה לבהמה לענין שחיטה, וסוף דבריו משמע דאף בלי זה, אלא מאחר שנתרבתה החיה לשחיטה, והתורה הרי אמרה "וזבחת" [דהיינו שחיטה], אם כן משמע דכל דבר זביחה אסר רחמנא.

^[18] נתבאר על פי הב"ח בהגהת רש"י; ולפי האמת אין אנו מרבים שום דבר ואפילו בעלי מומין, אלא מכח המיעוטים, אלא שהברייתא בתחילה מכריחה שאפילו ם תידחק ותאמר.

מוקצה בהמה שהיקצו אותה לקרבן לעבודה זרה, או נעבד (בעל חיים שהוא עצמו נעבד כעבודה זרה) שבעלי חיים נינהו [הם] ואסירי [ואסורים] בכל זאת! ומשיבים: בכל זאת יש לחלק: כי אסירי [כאשר הם אסורים] הרי זה לגבוה, לשמש כקרבן, אבל להדיוט מישרא שרי [מותרים הם].

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' ירמיה: הרי בהמה שהיתה רובע של אשה או נרבע לזכר בעדים, שבעלי חיים נינהו [הם] ואסירי [ואסורים] בהנאה, שאף הם נסקלים ומשעה שנגמר דינם אסורים בהנאה, הרי שיש בעלי חיים האסורים לעולם! אלא יש לומר בדרך שונה במקצת: אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: לא מצינו רוב בעלי חיים שאסורים מחיים, ולכן מסתבר שהריבוי במקרא בא לאסור מעין הרוב.

דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] הסבר אחר: שאמר קרא [הכתוב]: "ושלח את הציפור החיה על פני השדה" (ויקרא יד, ז), לומר שדינה של הציפור המשולחת הוא כשדה, מה שדה מותרת — אף האי נמי [אף זו הציפור גם כן] מותרת. ושואלים: האי [והמלה הזו] "שדה" להכי [לכך] הוא דאתא [שבאה] ללמד? ההוא מיבעי ליה לכדתניא [אותו ביטוי נצרך לו לכפי ששנינו] בברייתא אחרת: מה שנאמר "שדה" הרי זה בא ללמד שלא יעמוד ביפו ויזרקנה את הציפור המשתלחת לים, או יעמוד בגבת ויזרקנה למדבר, ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר. אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה לשדה. הרי שמן המלה "שדה" למדים שישלחנה על פני השדה ולא למקום אחר!

ואידך [והאחר] הלומד מן המלה "שדה" לענין היתר הנאה, אומר: אם כן שרק לצורך זה נכתבה המלה ניכתוב קרא [יאמר הכתוב] "שדה", מאי [מה] מה משמעות ההדגשה בלשון "השדה" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], הן לענין המקום, והן לענין היתר הנאה.

רבא אמר סברה אחרת יש בכך: לא אמרה תורה "שלח" לתקלה, שתיווצר על ידי כך תקלה לבריות. שאם היתה צפור זו אסורה, לא היתה התורה מצוה לשלח אותה, שמא יזדמן שייכשלו בה בני אדם.

א בין הדברים האסורים בהנאה שנינו במשנה גם את שער הנזיר. ושואלים: מנלן [מניין לנו] שהוא אסור בהנאה? ומשיבים: שאמר קרא [הכתוב] בנזיר "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה), לומר: גידולו (שערו) יהיה קדוש.

ועל כך שואלים: אי [אם] כך נאמר: מה קודש תופס את דמיו כאשר מוכרים אותו, שהדמים נעשים הקדש והוא עצמו יוצא לחולין — אף שער נזיר יהא תופס את דמיו לקדושה והוא עצמו יוצא לחולין! ודוחים: מי קרינן [האם אנו קוראים] במקרא כאן לשון "קודש"? הלא "קדוש" קרינן [קוראים אנו]. ו"קדוש" פירושו שחלה רק עליו קדושה, ולא שהוא עצמו קודש ויכול לקדש אחרים.

ב עוד שנינו במשנה בין הדברים האסורים בהנאה "בפטר חמור". ומציעים: נימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' שמעון, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פטר חמור אסור בהנאה, אלו דברי ר' יהודה, ור' שמעון מתיר. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפשר לומר כי במשנתנו מדובר בפטר חמור לאחר עריפה, ואז לדברי הכל הוא אסור בהנאה.

ג עוד שנינו במשנה בין הדברים האסורים בהנאה בשר בחלב. ומבררים: מנלן [מניין לנו] שהוא אסור בהנאה? — דתנא דבי [ששנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלש פעמים (שמות כג, יט; שמות לד, כו; דברים יד, כא) ולמה נאמרו? — אחד ללמד איסור אכילה, ואחד — איסור הנאה, ואחד — איסור בישול.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כי האי תנא [כשיטת תנא זה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן יהודה אומר: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא) ולהלן הוא אומר בענין איסור נבילה "ואנשי קדש תהיון לי" (שמות כב, ל). מה להלן באיסור נבילה אסור באכילה ומותר בהנאה, כמפורש בתורה שמותר למוכרה לגוי — אף כאן בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה.

ד בין איסורי הנאה שאין מקדשים בהם אשה נמנו גם חולין שנשחטו בעזרה. ושואלים: וחולין שנשחטו בעזרה ששנינו מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שהם אסורים בהנאה? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' מאיר, אמרה תורה: שחוט לי, כלומר, קרבנות לשם ה' — בשלי, בתוך התחום שלי, כלומר, במקדש. ושלך את בהמות החולין שאתה לוקח לצרכך לאכילתך — בשלך, בתוך התחום שלך מחוץ למקדש. מה שלי בשלך אסור, שאם שוחט אדם בהמת קדשים מחוץ למקדש הריהי אסורה בהנאה — אף שלך בהמת חולין בשלי בתחום המקדש — אסור בהנאה.

ויש לשאול: אי [אם] כך נאמר גם: מה שלי בשלך שאם שחט בהמת קדשים בחוץ ענוש כרת על כך, אף שלך בשלי, השוחט חולין בעזרה יהא ענוש אף הוא כרת? על כך אמר קרא [הכתוב]: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב... ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'... ונכרת" (ויקרא יז, ג–ד) למעט שרק על קרבן שמקריב מחוץ לאהל מועד — ענוש כרת, ואילו על חולין שנשחטו בעזרה — אין ענוש כרת.

ומקשים: כיון שדינים אלה אכן נבדלים בהלכה איכא למיפרך [יש אם כן מקום לפרוך] את ההשוואה מעיקרה ולומר: מה לשלי בשלך — שכן ענוש כרת ולפיכך יש מקום לומר שנאסר גם בהנאה, תאמר בחולין שנשחטו בעזרה שאין ענוש כרת — אינו נאסר בהנאה! ואין איפוא ללמוד מכאן.

אלא אמר אביי: מהכא [מכאן] אפשר ללמוד: נאמר בקרבנות "ושחטו" "ושחט אתו" "ושחט אתו" (שם ג, ב. שם ח. שם יג) תלתא קראי יתירי [שלושה כתובים יתירים], שהלא יכול היה לכתוב "ושחט", מה אם כן תלמוד לומר?

— לפי שנאמר "כי ירחק ממך המקום... וזבחת..."(דברים יב, כא), לומר: ברחוק מקום מן המקדש אתה זובח חולין ואי (אין) אתה זובח במקום קרוב, וכוונת הכתוב: פרט לחולין, שלא ישחטו בעזרה.

ואין לי אלא תמימים, בהמות שאין בהן מום, הראוים ליקרב, מנין שאיסור זה בא לרבות אף בעלי מומין שאינם ראויים לקרבן? — יש לומר מרבה אני את בעלי מומים שכן הם על כל פנים ממין המכשיר (שהוא כשר) לקרבן. מנין לרבות את החיה אף שאינה ממין הבא לקרבנות כלל, שאסור אף אותה לשחוט בעזרה — מרבה אני את החיה שהיא נאכלת בשחיטה כבהמה. מנין לרבות את העופות שאין מצות שחיטה מפורשת בהם בתורה, שגם אותם אסור לשחוט בעזרה — תלמוד לומר: "ושחטו" "ושחט אתו" "ושחט אתו" שלושה כתובים יתירים. ולמדנו גם מן הכתוב למעט בעלי מומין, חיה ועופות.

יכול לא ישחוט לכתחילה ואם שחט בדיעבד יהא מותר — תלמוד לומר: "כי ירחק ממך המקום... וזבחת... ואכלת...", לומר: מה שאתה זובח ברחוק מקום, שלא במקדש — אתה אוכל, ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב, כלומר, פרט לחולין שנשחטו בעזרה

. ואין לי אלא תמימים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the cases of an animal set aside as an offering to an idol, and an animal that was itself worshipped as an idol, which are living creatures and yet are permanently forbidden. The Gemara answers: There is a difference, as when they are forbidden, they are forbidden only to be used for the Most High, i.e., to be used as offerings in the Temple service, but it is permitted for a common Jew to derive benefit from them.

Rabbi Yirmeya objects to the explanation of Rabbi Yoḥanan: But an animal that copulated with a woman, and an animal that copulated with a man, in the presence of witnesses, they are living creatures and yet they are permanently forbidden, as the halakha is that these animals are killed, and one is prohibited from deriving benefit from them once they have been sentenced. Rather, the above explanation should be emended to say: Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: We have not found most kosher living creatures that are permanently forbidden while they are still alive, and it can be assumed that the inclusion of the verse is referring to that which is generally forbidden, even if there are exceptions.

The Gemara offers another answer to the question of how the baraita knew which bird the verse is permitting. The school of Rabbi Yishmael taught: The verse states: “And shall let go the living bird into the open field” (Leviticus 14:7), which indicates that the bird is like a field: Just as a field is permitted, so too, this bird is also permitted. The Gemara asks: Is that word “field” coming to teach this? That word is necessary for that which is taught in a baraita: The word “field” teaches that one may not stand in Jaffa and throw the bird that is set free to the sea, or stand in Gevat and throw it to the desert, and that he may not stand outside the city and throw it inside the city. Rather, any manner in which he is standing in the city and throws it outside the wall to the field is valid. The word “field” teaches that one must set it free only to the field and nowhere else, not to teach that the bird is permitted.

And the other tanna, the school of Rabbi Yishmael, who derives that one is permitted to derive benefit from the bird based on the word “field,” replies: If so, that this was the only halakha the word is teaching, let the Torah write “field”; what is the significance of “the field”? Conclude two conclusions from it, i.e., both the place to throw the bird and the permission to derive benefit.

Rava says a different answer to the question of how the baraita knew which bird the verse is permitting: The Torah did not say “let go” for it to serve as a stumbling block. If the bird sent free was forbidden, the Torah would not have commanded him to send it away, since people might eat it unwittingly.

§ The mishna teaches that if a man betroths a woman with a nazirite’s hair, she is not betrothed. The Gemara asks: From where do we derive that one is prohibited from deriving benefit from a nazirite’s hair? The Gemara answers: As the verse states with regard to a nazirite: “He shall be holy [kadosh], he shall let the locks of the hair of his head grow long” (Numbers 6:5), which teaches: His hair growth shall be holy.

The Gemara asks: If the hair of a nazirite can be compared to consecrated property by use of the term “holy,” then just as with regard to consecrated property, it transfers its sanctity to the money with which it is redeemed and it becomes desacralized, so too, a nazirite’s hair should transfer its sanctity to the money with which it is redeemed and the hair itself should become desacralized. This is not the halakha. The Gemara answers: Do we read holy [kodesh] in this verse, which is the term the verse uses for a consecrated item (see Leviticus 22:14)? We read “holy [kadosh].” Since a different conjugation of the term is used, the halakhot of the hair of a nazirite are not derived from those of consecrated property.

§ The mishna teaches that if a man betroths a woman with a firstborn donkey, she is not betrothed. The Gemara suggests: Shall we say the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? As it is taught in a baraita: With regard to a firstborn donkey, deriving benefit from it is prohibited; this is the statement of Rabbi Yehuda. And Rabbi Shimon permits it. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: The mishna can be referring to one who betrothed a woman with a firstborn donkey after it has had its neck broken, and everyone agrees that it is prohibited to derive benefit from the donkey once its neck is broken.

§ The mishna teaches that if a man betroths a woman with meat cooked in milk, she is not betrothed. The Gemara asks: From where do we derive that one is prohibited from deriving benefit from meat cooked in milk? The school of Rabbi Yishmael taught: The Torah states three times: “You shall not cook a kid in its mother’s milk” (Exodus 23:19; Exodus 34:26; Deuteronomy 14:21). One verse serves to teach the prohibition against eating meat cooked in milk, and one verse serves to teach the prohibition against deriving benefit from meat cooked in milk, and one verse serves to teach the prohibition against cooking meat in milk.

The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Yehuda says: It is prohibited to eat meat cooked in milk but one is permitted to derive benefit from it, as it is stated: “For you are a holy people to the Lord your God. You shall not cook a kid in its mother’s milk” (Deuteronomy 14:21), and it states there with regard to the prohibition of an unslaughtered animal carcass: “And you shall be holy men to Me” (Exodus 22:30). Since both verses employ the term “holy” he derives: Just as there, in the case of an animal carcass, it is prohibited to eat it but one is permitted to derive benefit from it, as the Torah explicitly states that it may be sold to a gentile, so too here, with regard to meat cooked in milk, it is prohibited to eat it but one is permitted to derive benefit from it.

§ The mishna teaches that if a man betroths a woman with the items it enumerated, or with non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard, she is not betrothed. The Gemara asks: From where are these matters, i.e., that one is prohibited from deriving benefit from a non-sacred animal that was slaughtered in the Temple courtyard, derived? Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Meir: The Torah said: Slaughter for Me, i.e., for offerings to God, in My place, inside the Temple courtyard, and your non-sacred animals that are intended for eating should be slaughtered in your place, outside the Temple courtyard. Just as one is prohibited from deriving benefit from My consecrated animals if they were slaughtered in your place, as one is prohibited from deriving benefit from a consecrated animal slaughtered outside the Temple, so too, one is prohibited from deriving benefit from your non-sacred animals if they were slaughtered in My place.

The Gemara asks: If so, just as the act of slaughtering My consecrated animals in your place is punishable by karet, so too, to the act of slaughtering your non-sacred animals in My place should be punishable by karet. To counter this logic, the verse states: “If a man from the house of Israel slaughters an ox or lamb…and has not brought it to the door of the Tent of Meeting to sacrifice an offering to the Lord…and that man shall be cut off” (Leviticus 17:3–4). This teaches that it is only for an offering that one slaughtered outside the Tent of Meeting of the Tabernacle, or the Temple courtyard, that he is punishable with karet, but for non-sacred animals that one slaughtered in the Temple courtyard he is not punishable with karet.

The Gemara asks: In light of the above difference in halakha between these two cases, the entire comparison can be refuted in the following manner: What is an aspect unique to slaughtering My consecrated animals in your place? It is that it is punishable by karet, and is therefore a severe prohibition, which could explain the halakha that one is prohibited from deriving benefit from them. The prohibition against slaughtering a non-sacred animal in the Temple courtyard, which is not punishable by karet, could be regarded as a less severe prohibition, and perhaps in this case it is permitted to derive benefit from the slaughtered animal. Therefore, the halakha that one is prohibited from deriving benefit from a non-sacred animal that was slaughtered in the Temple courtyard still does not have a source.

Abaye quotes a lengthy baraita that serves as a source for the halakha that one is prohibited from deriving benefit from a non-sacred animal slaughtered in the Temple courtyard. Rather, Abaye said it is derived from here: The Torah states three verses that have a superfluous element with regard to the various species from which one may bring a peace-offering: The verse “and he slaughters it” (Leviticus 3:2), the verse “and he shall slaughter it” (Leviticus 3:8), and the verse “and he shall slaughter it” (Leviticus 3:13). The Torah could simply have stated: “And he shall slaughter,” without adding: “It.” Why must the verse state the term “it” these three times?

The baraita continues: The source for the halakha is because it is stated with regard to the ritual slaughter of animals for meat consumption: “If the place which the Lord your God shall choose to put His name there be too far from you, then you shall slaughter of your herd and of your flock” (Deuteronomy 12:21), from which it is derived: When you are far from the place, i.e., the Temple, you may slaughter non-sacred animals for meat consumption, but you may not slaughter non-sacred animals in a near place, i.e., in the Temple. The verse serves to exclude non-sacred animals, thereby teaching that they may not be slaughtered in the Temple courtyard.

The baraita continues: And I have derived the prohibition against slaughtering a non-sacred animal in the Temple courtyard only with regard to unblemished animals, which are fit to be sacrificed. From where do I know to include even blemished animals, which are not fit to be sacrificed, in this prohibition? I include blemished animals since they are at least of the type that is fit to be sacrificed. From where do I know to include the undomesticated animal, which is never sacrificed as an offering, in this prohibition? I include the undomesticated animal since it is rendered fit for consumption by means of slaughtering, like a domesticated animal. From where do I know to include fowl, as the Torah does not mention slaughter with regard to fowl, in this prohibition? The verse states: “And he slaughters it,” “and he shall slaughter it,” as well as “and he shall slaughter it,” employing the additional term “it” each time. These three verses teach that one may not slaughter any non-sacred animal in the Temple courtyard.

The baraita continues: One might have thought that one may not slaughter ab initio but if he did slaughter it would be permitted for him to eat it. Therefore, the verse states: “If the place which the Lord your God shall choose to put His name there be too far from you, then you shall slaughter of your herd and of your flock, which the Lord has given you, as I have commanded you, and you shall eat within your gates, after all the desire of your soul” (Deuteronomy 12:21), which is expounded as follows: That which you slaughter in a far place, outside the Temple, you may eat, but you may not eat that which you slaughter in a near place, which excludes non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard. Therefore, it is prohibited to eat a non-sacred animal slaughtered in the Temple courtyard even after the fact.

The baraita continues: And I have derived only that the prohibition against eating the meat after the fact applies to unblemished animals,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והרי רובע ונרבע דבעלי חיים נינהו ואסירי. פי' רובע ונרבע בעדים לאחר שנגמר דינן דגמרינן משור הנסקל ובדין הוא דהוה ליה לאתויי שור הנסקל שהוא בנין אב שבהן אבל הביא אלו מפני שהם שנים ולא טרח להביא את השלישי:

הא דאמר ר' יוחנן לא מצינו רוב בעלי חיים שאסורים. ק"ל כיון שאמר שאינ' נאסרת אלא משעת שחיטה דין הוא שתאסר השחוטה בשחיטה שלה והלה במה תאסר לפרש"י ז"ל וי"ל דר' יוחנן מהכא יליף דשחיטה אסרה להו מדאסר רחמנא שחוטה ושרא משולחת, וכן פירש הרב אב ב"ד ז"ל:

נימא מתניתין דלא כר' שמעון דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר. והכא בשאינו שוה אלא שקל, אבל אם החמור שוה יותר משקל, דהיינו דמי שה, שהשה צריך שיהא שקל בההיא טופיאנ' דביני ביני היתה מקודשת ואפילו לר' יהודה, והכי מוקמיה לה למתניתין בבכורות פרק קמא (י, א). והא דלא פריך מינה בין לר' שמעון בין לר' יהודה הכא ולוקי לה בהכי, כדפריך מינה בפרק קמא דבכורות, משום דאההיא שנויא דהתלם קא סמיך, אי נמי דמשמע ליה הכא דמתניתין במקדשה בכוליה פטר חמור ולא בטופיאנ' דביני ביני.

מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה. פירוש שהיא בשחיטתה כבהמה בשני סימנין, מה שאין כן בעוף שניתר בסימן אחד, אי נמי יש לפרש שהיא טעונה שחיטה כבהמה מה שאין כן בעוף, וכמאן דאמר (חולין ד, א) אין שחיטה לעוף מן התורה.

והרי רובע ונרבע בעדים. פירוש ונגמר דינם למיתה דבעלי חיים נינהו ואסירי בהנאה דילפינן משור הנסקל והא דלא אקשו משור הנסקל גופייהו משום דמהני דהוה תרי עדיפא ליה לאקשויי ותו משום דפריך לעיל ממוקצה ונעבד פריך השתא מרובע ונרבע דהיה דכוותייהו דאסורי אפילו קודם גמר דין רבה אמר לה אמרה תורה שלח לתקלה. וכי תימא כיון דאיכא האי טעמא למה לי קרא דכל צפור טהורה. איכא למימר דקרא אסמכתא בעלמא כדפירש"י ז"ל. א"נ דאי לאו קרא לא שרינן משום האי טעמא איסורי הנאה:

לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים. פי' וכתב רחמנא בשל בכולהו משום דלא אסרה תורה אף אכילה והנאה אלא בבישול ולאפוקי צונן בצונן ולאפוקי נמי היכא דליכא ניתן טעם דבטיל כשאר איסורין ולא הוה ככלאים שחיט אחד אוסר' בגד גדול משום דהיתר בהיתר ותערובתן אוסרתן וכדפירש"י בדוכתיה:

ה"ג וכן היא בתורת כהנים ושחטו ושחט אותו מה ת"ל לפי שנאמר כו' ושיטת רש"י ז"ל דתרי ישחט אותו איכא ומייתרי חד לאיסור שחיטה וחד לאיסור אכילה תרוויהו למעוטי עופות דאלו בעלי מומין וחיה בלאו הכי מיתרבו כדקתני בכל חד מינייהו מרבה אני בעלי מומין מרבה אני חיה. אבל ר"י ז"ל לא פירש כן אלא דכולהו צריכי לאיסור שחיטה חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות דכיון דלא מיתרבו מסברא אלא מדוחק גדול פרטינהו קרא ולגבי אכילה לא בעי' קראי דהא איתקיש איסור שחיטה ואיסור אכילה בקרא דכי ירחק וזבחת ואכלת ונכון הוא ותנא דנקט גבי איסור אכילה ושחט אותו כדי נסבה:

והנכון יותר דהכא כתיב ושחטו ושחט אותו ואית בהו תלתא מיעוטי דהא מצי למכתב ושחט וכי כתב ושחטו הוה חד מיעוטא וכן באידך מצי למכתב ושחט או ושחטו וכי כתב ושחט אותו הוה תרי מיעוטי הוה. להו תלתא וחד מיעוטא מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב הוה להו ארבעה חד לתמימים וחד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות שלא ישחטו בעזרה ולגבי איסור אכילתן איכא תלת מעוטי חדא מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב ואידך מדכתיב זימנא אחרינא ושחט אותו דאית ביה תרי מיעוטי. ודרשינן חד לתמימים ולבעלי מומין דכיון דאתרבי בעלי מומין כתמימין לאיסור שחיטה וחד מינא נינהו תו לא בעי קרא לאיסור אכילה וחד לחיה וחד לעופות ובהכי מתפרשא כולה שפיר. אותה אתה משליך לכלב כלומר בשר שיצא חוץ למחיצתו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב זה שנכנס לפנים ממחיצתו ובדין הוא דעדיף הוא למדרשיה לאיסור קדשים בחוץ אלא דההיא לא צריך קרא דהא פשיטא דכל שלא קרב כהלכתו אסור הוא דאיסור שבו מחיים להיכן הלך:

בהמה שנעבדה או שהוקצית לע"ז אסורה לגבוה ומותרת להדיוט אפילו בעדים אחר שאינה בדין סקילה שכל לסקילה לתקלה וקלון אנו צריכים ובזו תקלה איכא קלון ליכא וכן כתבוה גדולי המפרשים אבל רובע ונרבע בעד אחד או על פי הבעלים שאין בה סקילה מכל מקום לגבוה אסורה ובעדים מיהא בני סקילה הם ואף להדיוט נאסרו משנגמר דינם:

צפור המשתלחת אינה משלחה אלא חוץ לחומת העיר על פני השדה לא לצד הים ולא לצד מדבר היערות שנאמר אל מחוץ לעיר אל פני השדה:

שער נזיר אסור בהנאה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע וכו' גדולו קדש ומכל מקום אינו תופש את דמיו כמו שביארנו במשנה:

פטר חמור מצוה לפדותו בשה ואם אינו פודהו עורפו על הדרך שיתבאר במקומו ועד שלא פדהו אסור בהנאה ואם מת קודם פדיון יקבר וכן אם לא פדאו ונערף אסור בהנאה הואיל ולא נפדה ומכל מקום אם מכרו אינו תופש את דמיו כמו שביארנו במשנה וגדולי המחברים כתבו בפטר חמור שאם מכרו דמיו אסורין ואני תמה אם כן האיך כללוהו בכאן עם אותם שאם מכרן וקדש בדמיהן מקדשת ושמא הם סוברים שהדמים אסור למוכר אבל מותרין לאחרים ואם כן כשיגיעו ליד האשה מותרים הם והרי יש ממון אצל המקבל:

בשר בחלב אסור בהנאה כך למדנו מפי השמועה נאמר בתורה לא תבשל שלש פעמים אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול:

חולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה אמרה תורה שחוט שלי בשלי ר"ל קדשים בפנים שנאמר ושחט את בן הבקר לפני י"י ושחוט שלך בשלך שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך וכו' בשעריך וכו' מה שלי בשלך ר"ל אם שחט קדשים בחוץ אסורין בהנאה שהרי נאסרו מחיים ואין כאן דבר המכשירן הואיל ובחוץ נשחטו אף שלך בשלי ר"ל חלין שנשחטו בעזרה אסורין ומכל מקום בקדשים ששחטן בחוץ חייב כרת אבל חלין שנשחטו בעזרה אין בהם חיוב כרת ומתוך שאיפשר להקשות בה מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת הביאוה ממקום אחר והוא שידעת שבמדבר לא הותרו לאכול בהמה הראויה להקרבה אלא על ידי הקרבה ובא להתיר להם בשר תאוה משירחק להם המקום ר"ל שיבואו לארץ ויתרחקו מן המשכן והוא שכתוב כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום ולא סוף דבר תמימים הראויים להקרבה שהדבר מוכיח שעליהם בא איסור זביחתם במקדש הואיל והם הם שנאסרה אכילתם במדבר שלא בהקרבה אלא אף בבעלי מומין ולא סוף דבר באלו שמכל מקום הם מאותו המין הראוי ליקרב אלא אף בחיה ואף העופות יכול אם שחט מותר תלמוד לומר כי ירחק וכו' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל וכו' יכול בהנאה מיהא מותר תלמוד לומר לכלב תשליכון אותו והכתוב מדבר בבשר שיצא חוץ למחיצתו כגון עובר שהוציא ידו על הדרך שביארנו במסכת חולין שנאמר בשדה שיצא בגלוי כעל פני השדה אתה נותן לכלב כשיצא ממחיצתו ולא חולין שנשחטו בעזרה שנאסרו בכניסת מחיצה ומכל מקום איסור הנאתם יש פוסקים שאינו אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא ואף אנו פסקנוה כן ברביעי של קמא ובשני של פסחים:

גמרא הרי רובע ונרבע הכא משמע דשור הנסקל נאסר מחיים. וק' מהכא לר"ת שפי' דאינו נאסר מחיים מתוך קושיא שהקשה לו הריב"ן אהא דאמרי' באלו הנשרפים דשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינם כולן פטורים ואמאי פטורים הא אסירי בהנאה כיון דרובן נגמר דינן הוו אסירי כולהו דאפי' אחד שנגמר דינו שנתערב באלף כולן (בשור) אסורים כדתנן בזבחים כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפי' א' בריבוא ימותו כולם והשיב לו ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים אלא כשנסקל או אפי' שחטו דהא לא יאכל את בשרו כתיב דמשמע היכא דהוי כעין בשר דמת או שחטו ואי לאו הכי דרבי קרא לא הייתי אוסר שחטו לאחר שנגמר דינו אבל מחיים לא אשכחן דרבי הילכך בהנהו דנתערבו כיון דאי איפשר לסוקלן מותר לחרוש בהם ולעשות כל מלאכה אבל בהנהו דקדשים אפילו ישהא אותם וירעו ע"י שיסתאבו אי איפשר לעשות בהן דבר דפסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה הילכך ימותו והא דפריך בשמעתין הרי רובע ונרבע דהיינו משום דאסירי משום דאסור לענות דינם או א"נ ה"פ ל"מ בעלי חיים שחל עליהם איסור מחיים ליאסר לא מחיים ולא כשישחט או ימותו והא דפריך והרי רובע ונרבע דמחיים חל עלייהו איסור זה עד גמר דין ליאסר כשנשחטו או ימותו ועוד תי' ר"ת בע"א דאפי' אסירי מחיים בהנאה כשנתערבו לא הטריחוהו חכמים לא לסוקלן ולא לכונסן לכיפה או לעורפן בקופיץ או לקברן דליכא למיחש כולי האי לתקלה כי ההיא דזבחים לפי ששור הנסקל אינו אסור אלא כדרך הנאתו כדאיתא בריש כל שעה (דף כ"ד) פרט למניח חלב של שור הנסקל על מכתו אבל התם בכל ענין שייכא מעילה אפי' נשען על גביו. ועי"ל דאע"ג דאסירי בהנאה וצריך לבערן מן העולם דלא ליתו לידי תקלה מ"מ נפקא מינא במאי דפטורים דאינו אסור לענות דינם לרבנן כמו לר' יהודה:

הרי רובע ונרבע וכו'. משמע הכא דרובע ונרבע אסורים בהנאה וכן משמע בפ' בתרא דבכריתות דקא' התם שאם העידו עדים ששורו נרבע אע"פ שהוזמו כל המחזיק בו זכה לפי שנתייאש ותימא מהיכא יליף לה אם משור הנסקל שנהרג הא לגבי לדונו בכ"ג בעי' תרי קראי בפ"ק דסנהדרין ואפי' לרובע ונרבע בעינן תרי קראי ושמא בשום דוכתא דריש לה מקרא:

אלא שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה וצ"ל לאו דוקא שהוא עומד בתוך העיר שלא היה עוסק בטהרת מצורע לפנים מן החומה דמצורע משולח חוץ לג' מחנות אלא בצד העיר היה עומד וזורח כלפי חוץ לאפוקי שלא יזרקנה לצד החומה ורש"י פי' שעומד בתוך העיר וזורקו לחוץ לחומה ולפי' צ"ל שהכהן היה עומד בפנים והמצורע בחוץ א"נ לאחר הזאה היה הכהן נכנס לעיר וזורקו חוץ לחומה משום דקרא הכי משמע דכתיב ושלח על פני השדה מכלל דקאי בעיר ומשלח בחוץ:

לא אמרה תורה שלח לתקלה. תימא בין לרבא בין לר"ש דדריש ליה משדה למה לי כל צפור טהורה להתיר משולחת וי"ל דאסמכתא בעלמא היא כדפירש"י. ועי"ל דדרשא דשדה השדה וסברא דלא אמרה תורה וכו' אינן כ"כ פשוטות דלא שמעי' התירא מינייהו אלא אהני דלא תאמר איפוך אע"ג דבפ' כל הבשר ובשילוח הקן דלוקח האם על הבנים לא מיתסר מכל מה שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה. וי"ל דשאני התם שלא מצי' בה איסור כלל הילכך אין לנו לאסור אותה משום דכל שתעבתי לך משום סברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה אבל הכא דנאסרה קודם שילוח לית לן למישרא משום הך סברא (אסור באכילה ומותר בהנאה):

ונאמר להלן ואנשי קדש תהיון לי. וא"ת וניליף קודש קודש מנותר וי"ל דהני דמו אהדדי עם קדש לאנשי קדש דמישתעי תרוויהו בקידושי ישראל:

אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך וכו' אע"ג דאין עונשין מן הדין היינו עונש ב"ד:

מה שלי בשלך שכן ענוש כרת. עוד ה"ל למיפרך מה לשלי בשלך דאפילו בפנים לא משתרו אלא בשחיטה וזריקה אבל בשלך בשלי בשחיטה לחודה משתרא משתרו מבחוץ:

ת"ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו. פי' רש"י חד לחיה וחד לעופות וחד לאיסור אכילה אע"ג דקתני מרבה אני את החיה ה"ק אי לאו כתיב קרא איכא לרבויי בדוחק אבל לרבות בעלי מומין לא צרי' כלל כיון שהם ממין הבשר. וטפי נראה כגירס' הספר דגרסי' ת"ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר ת"ל כי ממך המקום וזבחת מה שאתה זובח בקרוב מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מח שאתה זובח בקרוב מקום מכאן לחולין (שלא ישחטו) [שנשחטו] בעזרה שלא יאכלו אותו תלתא קראי לאיסור שחיטה חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות:

מרבה אני את החיה שהוא בשחיטה כבהמה אבל עופות אפילו למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה מ"מ הכשירו בסימן א':

כי אסירי לגבוה לקרבן אבל להדיוט שרו כדאמרינן התם דכיון דאיצטרך רחמנא למיסרינהו לגבוה מכלל דלהדיוט שרי:

בד"ה הרי רובע כו' דשור הנסקל שרי כו' וכן נמי קאמר ברובע ונרבע כו' עכ"ל רובע ונרבע בכלל שור הנסקל הם אלא דבפי' ר"ת לא הוזכר בהו אלא בשור נגח וה"ה דה"מ למפרך בשמעתי' סתם משור הנסקל וכ"כ בת"י דה"ה דה"מ למפרך מעגלה ערופה ולפי דברי התוספות לעיל דהך דרשה דכפרה כתיב בה אינו עיקר ניחא דאיכא למימר לר' יוחנן בעגלה ערופה נמי אינה אסורה מחיים ודו"ק:

בד"ה כל שעומד כו' פ"ה דבשדה לא מהני שילוח דבעינן כו' עכ"ל בדברי פסקי התוספות עומד חוץ לעיר ומשלחה שלא כנגד העיר עכ"ל כמ"ש מהרש"ל וכ"ה בתוס' ישנים ודקאמר אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה כו' היינו שעומד סמוך לעיר מחוץ לה ויזרקנה כו' עכ"ל:

בד"ה מה שלי כו' וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי כו' עכ"ל דבריהם מגומגמין מה שייך כאן איסור אבר מן החי דלא הל"ל אלא שהשחיטה בחוץ תוציא מידי מעילה כמו המיתה אף על פי שלא נזרק הדם ואם נאמר שאין השחיטה דומה למיתה כלל כיון שמצינו שהשחיטה בפנים אינו מוציא מידי מעילה בלא זריקה א"כ מאי אהני ליה שתוציא בחוץ מידי אבר מן החי דהא בפנים נמי השחיטה מוציא מידי אבר מן החי ואפילו הכי אינו מוציא מידי מעילה בלא זריקה וה"נ נימא כן מבחוץ ודו"ק:

בד"ה ת"ל ושחטו כו' וחד לאיסור אכילה כו' אא"ע לשחיטה כו' עכ"ל כ"ה בפרושים ישנים אבל בפירוש הדפוס שלפנינו הגיה כפי' התוספות דאצטריך נמי חד לבעלי מומין כו' וק"ל:

בגמרא אי מה שלי בשלך ענוש כרת נ"ל דכל זה מדברי התנא ר"מ ואיכא למפרך הא הוא קושית הגמרא ונ"ל דלפי המסקנא גם ר' מאיר אשנוייא דבסמוך ושחט ושחטו אותו וכו' סמך במה שאמר אמרה תורה שחוט שלי בשלי וכו' דהיכי שייך דלא הרגיש דאיכא למפרך פירכא דפרכינן:

שם ושחטו ושחט אותו וכו' נ"ל דברייתא היא:

בתוס' ד"ה מה שלי בשלך וכו' והקשה הר"ם וכו'. פי' קושייתו כך הוא והאיך מצי למילף מה שלי בשלך אסור וכו' אדדבה נילף מיניה שריותא ונאמר מה שלי בשלך דהיינו קדשים בחוץ אותה שחיטה מוציאו מידי מעילה אע"ג שאין נזרק דהא לא גרע מקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה וכמו כן נאמר בשלך בשלי דהיינו כששוחט חולין בעזרה אותה שחיטה מוציאה מידי האיסור שהיה בה קודם זה דהיינו איסור אבר מן החי ולשתרי אפילו באכילה וכ"ש בהנאה ועיין בריש מעילה דמשמע שם דשוחט קדשים שלא במקומם כמו דחנקינהו דמי ואין בהן מעילה אבל מ"מ נ"ל דאסירי ליהנות מהם דאיסורא דהקדש לא פקע מינייהו אלא שאין בהן מעילה כן נ"ל:

גמרא מין המכשיר נ"ב ס"א הכשר:

רש"י בד"ה אמר קרא כו' הוא קדש כתיב למדרש ביה קדוש הוא כו' כצ"ל:

בד"ה שכן כו' אתי ליה במה מצינו להחמיר ולאסור כצ"ל:

בד"ה ה"ג בתורת כהנים כו' ופירושא חד לחיה וחד לעופות וחד לאיסור אכילה בדיעבד ודקתני כו' כצ"ל ונ"ב כן מצאתי בפי' מדויק וכן משמע הגירסא ברש"י שכתב והא דקתני מרבה אני את החיה וק"ל וכן איתא בפירוש הקונטרס שגורסים התוספות נ"ל:

תוס' בד"ה כל שעומד כו' וקשה שהרי כו' נ"ב אבל על הגמרא אינן מקשים רק על פירוש הקונטרס עיין בפיסקי תוספות (עיין במהרש"א):

גמרא הרי רובע ונרבע בעדים כו'. עי' רש"א בתד"ה הרי. ונ"ל דה"מ למיפרך ג"כ מבהמת חליפי עבודת כוכבים דנאסרת כדאיתא בע"ז (נד ב) ועמש"כ (לקמן נח) בתד"ה ושני:

רש"י ד"ה שעומד בתוך העיר. דאי בעומד מחוץ לעיר מאי ושלח אל מחוץ כו'. ועי' בתוס' ומהרש"א. ולפמש"כ בס"ד במ"ר ס"פ מסעי דאלף אמה סביבות העיר מיקרי חוץ לעיר ואין שם זרעים רק הוא נוי לעיר. ומזה והלאה הם שדות ע"ש. י"ל דעומד בחוץ לעיר ומשלחה אל מחוץ לעיר והלאה אל פני השדה ומדוייק היטב בקרא. אך לשון הגמרא ק"ק לכוונו לזה:

רש"י ד"ה א"ק קדש יהי'. הגהת רש"ל בדבור זה אינה מובנת וע"כ ט"ס יש בה:

רש"י ד"ה ושלך בשלך. כדכתיב כו' וסיפי' דקרא בשעריך. הן בשעריך כתיב על ואכלת אבל הזביחה יכול להיות כשרה אף בעזרה. ומה סני ליה משום דכתיב כי ירחק כו' ברחוק מקום אתה זובח כו' כדלקמן ומשמע דדרשה פשוטה היא. ואי משום דר"ש לפי הס"ד לקמן וכן לר' אבהו אליבא דר"י בפסחים (כב) לפי האמת (לפי' התוס' שם) לא דרשי ליה. א"כ גם בשעריך ע"כ לא דרשי:

תד"ה מה. וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אמ"ה כו'. ר"ל מידי מעילה ודאי יצאו כמו אם מתו כיון דלא חזי תו לגבוה. אלא דבמתו אסורין באכילה משום נבלה והכא דנשחטו יצאו ג"כ מידי איסור אמ"ה כדאיתא בפסחים (עג) ויהיו מותרין באכילה מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא אסורין. ועי' ריש מעילה בסוגיית הגמ'. וזה דלא כהמהרש"א ומהר"ם:

בסה"ד ול"ח להתרה כו' דהיינו אכילה. ואיסור הנאה נראה דיליף מאותו כדלקמן. ועי' פסחים (ר"ד כב):

גמ' רשב"י אומר משום ר"ש (בן יוחאי). כן הוא בחולין קטז:

רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה ופרש"י דקרא דלעיל דמרבינן משולחת להתירא אסמכתא בעלמא היא. ונראה שלא הוצרך לפרש כך אלא אליבא דר"ל דאוסר במשולחת מחיים וא"כ ריבוי דכל צפור טהורה דלעיל לא אתמר אלא לאחר שילוח וא"כ ע"כ דאסמכתא בעלמא היא משא"כ לרבי יוחנן הא פרש"י לעיל דלגמרי מותרת המשולחת וא"כ ריבויי' דכל ציפור טהורה איצטריך להתירה מחיים ואפשר דרש"י ז"ל סובר דלא שייך לומר דכל ציפור טהורה איצטריך להיתרה מחיים כיון דבעמוד ושלח קאי אלא דממילא מותרת לרבי יוחנן אפילו מחיים כיון דמותרת לאחר שחיטה תו לית לן למיסרה כלל דלא הוי דומיא דעגלה ערופה ולא דומיא דשחוטה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל מיהו לולי פירושו היה נראה דהא דאמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה היינו אהא דמקשינן ואיפוך אנא דודאי מוקמינן טפי קראי בדדמי דבמשולחת שייך טפי קרא דהיתירא משא"כ אי לאו קרא דכל ציפור הוי אסרינן תרווייהו מקרא דוזה אשר לא תאכלו או מעגלה ערופה ולא הוי סמכינן אהא סברא דשלח לתקלה דאפשר לקשור בה שום דבר לסימן ובלא"ה נמי לא שייך כ"כ הא דשלח לתקלה דלא אסר קרא אלא בודאי משולחת למי שמכיר בה אבל ספיקא ודאי שרי דציפורי מצורע לא שכיחי וקי"ל כל דפריש מרובא פריש וכיוצא בזה מפרש הריטב"א ז"ל בחידושיו ועיין בתוס' פ' כל הבשר דף קט"ו:

שם בפטר חמור נימא מתניתין דלא כר"ש כו' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לאחר עריפה וד"ה. לפי מה דמפרש עולא התם בבכורות דף ט' דטעמא דרבי יהודא דאוסר בהנאה קודם עריפה משום דהקפידה תורה בשה א"כ לר"י גופא נמי לא אמרינן דאינה מקודשת אלא לאחר עריפה משא"כ קודם עריפה מקודשת במאי דביני ביני כדמסקינן התם להדיא אליבא דעולא אלא משום דאיכא אידך לישנא התם דר"י ור"ש בקרא פליגי ולפום האי לישנא לר"י אינה מקודשת כלל קודם עריפה ע"ש:

שם אי מה שלי בשלן ענוש כרת אף שלך בשלי כו' ויש לדקדק הא קי"ל דאין עונשין מן הדין ונ"ל ליישב דלכאורה פשטא דקרא דהתם איירי בחולין שנשחטו בעזרה דהא כתיב איש אשר ישחט שור או כשב במחנה משמע שנשחטו בעזרה וא"כ איירי מחולין שנשחטו בעזרה והא דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו היינו שלא הביאו לשם קרבן כדכתיב להקריב קרבן אלא משום דדבר הלמד מענינו הוא דכולה ענינא בקדשים כתיב כמו שפרש"י בחומש וא"כ שפיר אמרינן הכא דכיון דאשכחן נמי איסורא בחולין בעזרה לית לן לאפוקי קרא ממשמעותו ואיכא למימר דכרת אתרווייהו קאי מש"ה איצטריך מיעוטא כן נ"ל:

מוקצה. בהמה שהוקצה לתקרובת ע''ז אסורה לגבוה כדאמר בתמורה (דף כח.) מן הבהמה להוציא את הרובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה נעבד שהשתחוה לה: רובע ונרבע בעדים. דבני סקילה נינהו דכתיב (ויקרא כ) והרגת את האשה ואת הבהמה ונרבע דכתיב (שם) ואת הבהמה תהרוגו וילפינן לעיל (דף נו:) משנגמר דינו נאסר ואפילו שחטו ולהכי נקט בעדים דאינו נסקל בעד אחד דאמר מר (בב''ק דף מד:) כמיתת הבעלים כך מיתת השור: יפו. חומתה על הים: בגבת. חומתה על המדבר ורחמנא אמר שדה: שעומד בתוך העיר ויזרקנה חוץ לחומה. מדכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר מכלל דעומד בעיר ומשלחה אל החוץ דאי בעומד חוץ לעיר מאי ושלח אל מחוץ לעיר איכא הא מעיקרא קודם שילוח נמי התם קיימא: רבא אמר. סברא הוא שהמשולחת מותרת דלא אמרה התורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה וקרא דאמרן לעיל לרבות את המשולחת אסמכתא בעלמא היא: אמר קרא קדש יהיה. חסר וי''ו כתיב למידרש ביה קודש הוא וזה א' מן השלשה עשר במסורת חסרים: קדוש קרינן. להכי קרינן קדוש למעוטי דמיו שאין דין קדושה עליו קודש משמע שם קדושה קדוש משמע הוא קדוש: פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון בבכורות: לאחר עריפה ודברי הכל. דאמר התם ומודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור וגמר עריפה עריפה מעגלה ערופה: ומותר בהנאה. דכתיב (שמות כב) לכלב תשליכון אותו: שחוט שלי בשלי. שחוט זבחי בחצרי כדכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר וגו': ושלך בשלך. כדכתיב (דברים יב) וזבחת מבקרך ומצאנך וסיפיה דקרא בשעריך: מה שלי בשלך אסור. בהנאה דמי יתיר הנאה שנאסר בה מחיים אחרי שאין דמו נזרק: ושחטו ושחט אותו ושחט אותו מה ת''ל. שלש פרשיות סמוכות זו לזו בשלמים בראשונה כתיב ושחטו פתח אהל מועד ובשתים כתיב ושחט אותו מת''ל אלו שלשה מיעוטין דמשמע מכולהו זה נשחט בעזרה ולא אחר: לפי שנאמר כי ירחק וזבחת. ובא הכתוב להתיר להם בשר תאוה משיבאו לארץ והם יתרחקו מן המשכן לפי שבמדבר לא הותרו לאכול שום בהמה הראויה להקרבה אלא על ידי הקרבה: בריחוק מקום. חוץ למקדש: אתה זובח. חולין שלך ואי אתה זובח בעזרה שהוא מקום הקרוב לו: ה''ג פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה: אלא תמימים. ובראויה להקרבה הכתוב מדבר דאילו בשאין ראויה להקרבה לא איתסר בשר תאוה דידהו במדבר: שכן מין הכשר. להקריב כיון דדמי להו בהכי אתי למיגמר ליה במה מצינו להחמיר ולאסור: שהיא בשחיטה כבהמה. ואיתקש לפסולי המוקדשין בפרשה זאת אך כאשר יאכל את הצבי וגו' ודרשינן ליה בשחיטת חולין (דף כח.) מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וכיון דבשחיטה איתקש להו איכא למיגמר נמי מינה שלא תהא שחיטה בעזרה דכל דבר זביחה אסר רחמנא: מנין לרבות את העופות. שאין שחיטתן מפורשת בתורה: הכי גרסינן בתורת כהנים תלמוד לומר ושחטו ושחט אותו ושחט אותו והכי נמי גרסינן בסיפרי ופירושא חד לחיה וחד לעופות וחד לאיסור אכילה בדיעבד ודקתני מרבה אני את החיה הכי קאמר אי לא כתב קרא איכא למימר אתא לריבויא בדוחקא:

הרי רובע ונרבע בעדים דבעלי חיים נינהו ואסירי. להכי נקט עדים דאי על פי עד אחד או על פי בעלים אינם אסורין להדיוט ואם תאמר לפי' ר''ת דמפרש דשור הנסקל שרי בהנאה כל זמן שהוא חי אלא עד אחר הסקילה וכן נמי קאמר ברובע ונרבע אם כן קשה מהכא דמאי קאמר דבעלי חיים אסירי דמשמע אסורין בהנאה אף מחיים ולפי שיטתו לא נזכר כאן הנאה כלל אלא ה''פ לא מצינו בעלי חיים דאסירי כלומר שהזהיר הכתוב שלא לשוחטו כדי לאכול הבשר ופריך הרי רובע ונרבע דבעלי חיים נינהו ולא הזהיר הכתוב אלא לשוחטן כדי לאכול הבשר אבל ליהנות מהם כל זמן שהם חיים ודאי מותר: כל שעומד תוך העיר ויזרקנה חוץ לחומה. פי' הקונטרס דבשדה לא מהני שילוח דבעינן ושלח על פני השדה וקשה שהרי מצורע היה ונטהר חוץ לעיר שהרי אסור ליכנס לפנים מן החומה וי''ל דשמא אחר כפרה היה הכהן נושאה או הוא או שלוחו לעיר ומשלחה חוץ לעיר: מה שלי בשלך אסור. פי' בקונטרס אסור בהנאה לפי שאין להם מי יתירם דכיון דהוקדשו אינן יכולין להיות מותרים אלא ע''י זריקה מתרת בקדשים ואלו שנשחטו בחוץ אין נזרקין והקשה הר''מ דכמו כן מצינו שזריקה מוציאה מידי מעילה ואפילו הכי אמרינן (מעילה דף יב.) קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ואע''ג שלא נזרק הדם וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי ויהיו מותרים באכילה לפיכך פירש הר''ם מה שלי בשלך אסור ואין להם תורת קדשים לעלות למזבח לפטור הבעלים אף שלך בשלי לא היה להם תורת חולין ולא חזו להתרה דשייך בהו דהיינו אכילה: תלמוד לומר ושחטו ושחט אותו ושחט אותו. פי' בקונטרס דתלתי קראי צריכי חד לחיה וחד לעופות וחד לאיסור אכילה בדיעבד כדמפרש גמרא אם אינו ענין לשחיטה תניהו לאכילה דלבעלי מומין לא איצטריך קרא אף לשחיטה כדמפרש טעמא שהרי הוא מין הכשר והספר רוצה להביאו מסברא ולא צריך קרא אע''ג דבחיה נמי קאמר מרבה אני את החיה שישנה בשחיטה כבהמה משמע דבלאו קרא מייתי לה ויש לומר דה''ק מרבה אני את החיה בדוחק אי לאו קרא אבל כיון דאיכא קרא נוקי בה קרא אבל בעלי מומין יותר שוין שהן מין הכשר וישנו בשחיטה עוד י''ל ת''ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו דמשמע דמצריך ג' קראי חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות ואיסור אכילה בדיעבד נפקי לה מקרא דתמימים דכי היכי דנפקא לן דאסירי לאכול תמימים מוזבחת ואכלת כמו כן נמי אסור הני מאחר דנפקא לן דאסור לשוחטן בעזרה דנאמר דקרא דמה שאתה זובח קאי אכולהו:

קידושין נז ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף נז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד