קידושין נז ע"א

אֶת לָא דָּרֵישׁ כִּדְתַנְיָא שִׁמְעוֹן הָעַמְסוֹנִי וְאָמְרִי לַהּ נְחֶמְיָה הָעַמְסוֹנִי הָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל אֶתִּין שֶׁבַּתּוֹרָה כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא פֵּירַשׁ
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבִּי כׇּל אֶתִּין שֶׁדָּרַשְׁתָּ מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם אָמַר לָהֶם כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה כָּךְ קִבַּלְתִּי עַל הַפְּרִישָׁה עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים
בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה מְנָלַן אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי כַּפָּרָה כְּתִיב בַּהּ כְּקָדָשִׁים
צִיפּוֹרֵי מְצוֹרָע מְנָלַן דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר מִבִּפְנִים וְנֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר מִבַּחוּץ
מָה מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בִּפְנִים עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר אַף מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בַּחוּץ עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר
אִיתְּמַר צִיפּוֹרֵי מְצוֹרָע מֵאֵימָתַי אֲסוּרִים רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מִשְּׁעַת לְקִיחָה רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה שְׁחִיטָה הוּא דְּאָסְרָה לַהּ רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מִשְּׁעַת לְקִיחָה מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה נָפְקָא מָה עֶגְלָה עֲרוּפָה מֵחַיִּים אַף צִיפּוֹרֵי מְצוֹרָע מֵחַיִּים
וְעֶגְלָה עֲרוּפָה גּוּפַהּ מֵאֵימָתַי אָמַר רַבִּי יַנַּאי גְּבוּל שָׁמַעְתִּי בָּהּ וְשָׁכַחְתִּי וְנָסְבִין חַבְרַיָּא לוֹמַר יְרִידָתָהּ לְנַחַל אֵיתָן הִיא אוֹסַרְתָּהּ אִי מָה עֶגְלָה עֲרוּפָה מִשְּׁעַת לְקִיחָה לָא מִיתַּסְרָא אַף צִיפּוֹרֵי מְצוֹרָע נָמֵי מִשְּׁעַת לְקִיחָה לָא מִיתַּסְרִי הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם אִית לֵיהּ גְּבוּל אַחֲרִינָא הָכָא מִי אִית לֵיהּ גְּבוּל אַחֲרִינָא
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ כׇּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ לְרַבּוֹת אֶת הַמְשׁוּלַּחַת וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁחוּטָה וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מֵחַיִּים אֲסוּרָה לְאַחַר שְׁחִיטָה מִיבַּעְיָא מַהוּ דְּתֵימָא מִידֵּי דְּהָוֵה אַקֳּדָשִׁים דְּמֵחַיִּים אֲסִירִי וְאָתְיָא שְׁחִיטָה וּמַכְשְׁרָה לְהוּ קָא מַשְׁמַע לַן
אֵיתִיבֵיהּ שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה וְהָרִאשׁוֹנָה מוּתֶּרֶת בַּהֲנָאָה וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מֵחַיִּים אֲסוּרָה הָרִאשׁוֹנָה אַמַּאי מוּתֶּרֶת בַּהֲנָאָה אֲמַר לֵיהּ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁנִּמְצֵאת טְרֵיפָה בִּבְנֵי מֵעֶיהָ דְּלָא חָל עֲלַהּ קְדוּשָּׁה כְּלָל
אֵיתִיבֵיהּ שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא בְּאֵזוֹב וְשֶׁלֹּא בְּעֵץ אֶרֶז וְשֶׁלֹּא בִּשְׁנִי תוֹלַעַת רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר הוֹאִיל וְהוּקְצָה לְמִצְוָתָהּ אֲסוּרָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הוֹאִיל וְנִשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתָהּ מוּתֶּרֶת
עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא מָר סָבַר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה וּמָר סָבַר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא מֵחַיִּים לָא מִיתַּסְרָא
תַּנָּאֵי הִיא דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר מִבִּפְנִים וְנֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר בַּחוּץ
מָה מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בִּפְנִים עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר אַף מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בַּחוּץ עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר
גּוּפָא כׇּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ לְרַבּוֹת אֶת הַמְשׁוּלַּחַת וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁחוּטָה
וְאֵיפוֹךְ אֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי לֹא מָצִינוּ בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֲסוּרִים מַתְקֵיף לַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק וְלָא הֲרֵי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - א

ואידך תנאים שאינם דורשים מ"בעל השור נקי" לכופר ולולדות, וסוברים שהוצרך הכתוב ללמד איסור הנאה בעורו, הוא משום ד"את" לא דריש בשום מקום שהוא בא לרבות, וכי האי תנא שפירש מלדרוש "אתין" שבתורה:

דתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל "את"ין שבתורה שהם באים לרבות, אולם כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא", ^[1] פירש, כי ירא לרבות שום דבר להשותו למורא המקום.

אמרו לו תלמידיו: רבי! כל אתין שדרשת מה תהא עליהם!?

אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי על הפרישה. ^[2]

עד שבא רבי עקיבא, ולימד: "את ה' אלהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים, שיהא מורא רבך כמורא שמים. ^[3]

שנינו במשנה: המקדש ... בעגלה ערופה ... אינה מקודשת:

ומפרשינן: מנלן שעגלה ערופה אסורה בהנאה?

אמרי דבי רבי ינאי: כפרה כתיב בה כקדשים [כקרבנות], שנאמר בפרשת עגלה ערופה [דברים כא]: "כי ימצא חלל ... לא נודע מי הכהו ... והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר ... והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, וערפו שם את העגלה בנחל ... וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל, ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ... "כפר" לעמך ישראל אשר פדית ה'", ולפיכך אסורה היא בהנאה כמו הקדשים. ^[4]

שנינו במשנה: המקדש ... בציפורי מצורע ... אינה מקודשת:

המצורע שנרפא מצרעתו, מביא שתי צפורים במקום מושבו מחוץ למחנה, בדם האחת מטביל הכהן עץ ארז ושני תולעת ואזוב עם הצפור החיה, ומזה בהם הכהן על המצורע, ולאחר מכן משלח הכהן את הצפור החיה על פני השדה, והמצורע מגלח תגלחת ראשונה וטובל ומותר להכנס למחנה, שהמצורע משולח חוץ לשלש מחנות; וסופר המצורע שבעת ימים ["ימי ספרו" או "ימי גמרו"], ומגלח תגלחת שניה ביום השביעי, ומביא ביום השמיני כבש אחד לאשם ולוג שמן, ומזה מדם האשם ומלוג השמן על תנוך ובוהני המצורע, ומביא עוד כבשה לחטאת וכבש לעולה, ומשהביא קרבנותיו מותר המצורע לאכול בקדשים.

ומפרשינן: מנלן שציפורי מצורע אסורים בהנאה?

דתנא דבי רבי ישמעאל:

הואיל ונאמר בתורה דין קרבן שהוא "מכשיר", ודין קרבן שהוא "מכפר" הנעשים שניהם בפנים, כיצד: אשם מצורע הוא "מכשיר" את המצורע לאכול בקדשים, ונעשה בפנים בעזרה, ושאר הקרבנות הם "מכפרים" הנעשים בפנים בעזרה.

ונאמר עוד בתורה דין "מכשיר" ודין "מכפר" מבחוץ, כיצד: צפורי מצורע הם מכשירים את המצורע לבוא אל המחנה, ומעשיהן בחוץ ; ונאמר דין עגלה ערופה שהיא מכפרת כקדשים, ונעשית בחוץ - והרי אנו לומדים את אלו מאלו:

מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, עשה בו מכשיר כמכפר לאוסרם בהנאה, שהרי אשם המצורע - שהוא המכשיר - קרבן גמור הוא ואסור בהנאה, ודינו כשאר הקרבנות המכפרים ; ^[5] אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ, עשה בו מכשיר כמכפר, ולמדנו להשוות ציפורי מצורע המכשירים, לעגלה ערופה המכפרת, לענין איסור הנאה.

איתמר:

ציפורי מצורע מאימתי אסורים הם בהנאה:

רבי יוחנן אמר: משעת שחיטה של האחת נאסרת השחוטה, והמשולחת מותרת מתחילתה. ^[6]

וריש לקיש אמר: משעת לקיחה של הצפורים נאסרו שתיהן, והמשולחת ניתרת בשילוח, כדלקמן.

רבי יוחנן אמר משעת שחיטה: משום דשחיטה הוא דאסרה לה, [שחיטה היא האוסרת אותה].

ומפרשת הגמרא את טעמיהם:

ריש לקיש אמר משעת לקיחה:

משום דילפינן בגזירה שוה: "קיחה קיחה" ^[7] מעגלה ערופה, מה עגלה ערופה שנאמר בה: "ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר", אסורה היא בהנאה מחיים, אף ציפורי מצורע שנאמר בהם: "ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות", אסורים הם בהנאה מחיים, והיינו משעת לקיחה, כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן: ועגלה ערופה גופה מאימתי היא נאסרת בהנאה בחייה:

אמר רבי ינאי: גבול שמעתי בה מאימתי היא נאסרת, ושכחתי; ונסבין חבריא, [וסבורים התלמידים מדעתם] לומר: ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה, כי היא הגורמת לה שם עריפה.

ומקשינן: אם כן שבעגלה ערופה עצמה אינה נאסרת משעת לקיחה, תיקשי לריש לקיש: מה עגלה ערופה משעת לקיחה ממש לא מיתסרא אלא משעת ירידתה לנחל איתן, אף ציפורי מצורע נמי משעת לקיחה לא מיתסרי [אינם נאסרים]!?

ומשנינן: הכי השתא [וכי הראיה דומה לנידון]!?

התם - גבי עגלה ערופה - אית ליה גבול אחרינא מחיים [יש מקום לגבול אחר], ולא משעת לקיחה, דהיינו מירידתה לנחל איתן.

אבל הכא - גבי צפורי מצורע - מי אית ליה גבול אחרינא מחיים [וכי אטו שייך גבול אחר שתיאסר בו מחיים]!? ומאחר שאין גבול אחר, ובהכרח אתה למד מעגלה ערופה שכבר מחיים היא אסורה, הרי מוכח שכבר משעת לקיחה נאסרה, שאם לא עכשיו, אימתי.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש הסובר שציפורי מצורע נאסרים מחיים, מהא דתניא:

כתיב: "כל צפור טהורה תאכלו", ולכך אמר הכתוב: "כל" כדי לרבות את ציפור המצורע המשולחת, שהיא מותרת אף באכילה.

וכתיב עוד: "וזה אשר לא תאכלו מהם, הנשר והפרס והעזניה", ולכך אמר הכתוב "אשר" כדי לרבות את ציפור המצורע השחוטה שהיא אסורה. ^[8]

ואי סלקא דעתך ששתי הצפרים אסורות מחיים, אם כן ריבוי זה למה!? שאם ללמדנו שלאחר שחיטה היא אסורה, הרי מילתא דפשיטא היא, שאם מחיים היא כבר אסורה, לאחר שחיטה מיבעיא!? ^[9]

ומשנינן: צריך ללמדנו שהשחוטה אסורה כשנשחטה אף שכבר נאסרה מחיים, כי מהו דתימא: מידי דהוה - ציפור מצורע - אקדשים, דמחיים הם אסירי באכילה, ואתיא [ובאה] שחיטה עם שאר עבודות הקרבן ומכשרה להו באכילה ; ואף זו תוכשר לאכילה אחר גמר מצותה.

לפיכך קא משמע לן הפסוק שאף לאחר גמר מצותה היא אסורה. ^[10]

תו איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש - הסובר: משעת לקיחה נאסרו שתי צפורי מצורע - מהא דתנן במסכת נגעים [יד ה]:

שחטה לציפור האחת ונמצאת טריפה, ^[11] יקח זוג לשניה החיה, ואינו צריך להביא שתי צפרים אחרות, אלא אחת בלבד במקום זו שנמצאת טריפה, והראשונה שנמצאת טריפה מותרת בהנאה.

וקא סלקא דעתין לפרש שבדק בסימנים ונמצא שנטרפה רק בשחיטתה, וכגון שניקב הושט, דהכי משמע לשון "ונמצאת טריפה", שלא היתה טריפה מקודם על ידי נקב קרום של מוח או שנחתכו רגליה, ^[12] ולפיכך תמהינן:

ואי סלקא דעתך כבר מחיים היא אסורה, אם כן הראשונה אמאי מותרת בהנאה; כי הניחא אם השחיטה אוסרתה, הרי בשעת שחיטה היתה טריפה, אבל אם הלקיחה אוסרתה, שמא בשעת לקיחה עדיין לא היתה טריפה!? ^[13]

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: הכא במשנה זו במאי עסקינן: כגון שנמצאת טריפה בבני מעיה, ולכך שנינו "ונמצאת" שהוא דבר שאינו ניכר קודם שחיטה, ^[14] דלא חל עלה קדושה כלל, שהרי משעת לקיחה טריפה היתה. ^[15]

איתיביה עוד לריש לקיש הסובר דמשעת לקיחה נאסרו הצפורים, מהא דתניא:

שחטה לצפור האחת שלא באזוב [שלא היה שם אזוב], ושלא בעץ ארז, ושלא בשני תולעת: ^[16]

רבי יעקב אומר: הואיל וכבר הוקצה הצפור למצותה, הרי היא אסורה בהנאה.

רבי שמעון אומר: הואיל ונשחטה שלא כמצותה, מותרת, ומפרש לה ואזיל.

עד כאן לא פליגי, אלא:

דמר - רבי יעקב - סבר: שחיטה שאינה ראויה וכשירה למצותה, מכל מקום שמה שחיטה לאוסרה.

ומר - רבי שמעון - סבר: שחיטה שאינה ראויה למצותה לא שמה שחיטה לאוסרה. ^[17]

ומיהו שמע מינה דכולי עלמא - בין תנא קמא ובין רבי שמעון - מיהא מודים דמחיים לא מיתסרא, כי אם נאסרת היא מחיים, במה פקע איסורה ; ותיקשי לריש לקיש הסובר: משעת לקיחה נאסרו!?

ומשנינן: תנאי היא שנחלקו בדבר, כי יש מי שחולק על תנאים אלו וסובר שהן נאסרות מחיים, וכמותם סובר ריש לקיש ! דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר "מכשיר" [אשם מצורע] ו"מכפר" [כל הקרבנות] מבפנים בעזרה, ונאמר: "מכשיר" [צפורי מצורע] "ומכפר" [עגלה ערופה] בחוץ -

מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, עשה בו מכשיר כמכפר לאסור את האשם בהנאה כמו שנאסרו המכפרים.

אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ, עשה בו מכשיר כמכפר, לאסור את צפורי המצורע כמו העגלה הערופה.

וסובר ריש לקיש, שמדברי תנא דבי רבי ישמעאל משמע, שכשם שהעגלה הערופה נאסרת מחיים, כך צפורי מצורע נאסרות מחיים.

גופא: "כל צפור טהורה תאכלו", לרבות את הציפור המשולחת של מצורע שהיא מותרת באכילה ; ^[18] "וזה אשר לא תאכלו מהם", לרבות את הציפור השחוטה של מצורע שהיא אסורה:

ומקשינן: מנין לך ללמוד שהריבוי המתיר בא להתיר משולחת, והריבוי האוסר בא לאסור את השחוטה, והרי איפוך אנא את הריבויים, ואומר: ריבוי המתיר בא להתיר את השחוטה, והריבוי האוסר בא לאסור את המשולחת!?

ומפרשינן: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: לא מצינו בעלי חיים שאסורים איסור עולם, ^[19] ובהכרח שאת המשולחת בא הכתוב להתיר, שאם אסורה היא, הרי אין לה מתיר.

מתקיף לה רב שמואל בר רב יצחק ליסוד זה שאמר רבי יוחנן: וכי אטו לא מצינו בעלי חיים שאסורין איסור עולם!?

הערות

^[1] העיר ה"פני יהושע": למה פירש רק כשהגיע ל"את ה' אלהיך תירא", והרי כמה פסוקים נאמרו קודם לזה, וכדכתיב [דברים ו ב]: "למען תירא את ה' אלהיך", וכתיב [פרשת ואתחנן, דברים ו יג]: "את ה' אלהיך תירא", וכתיב [דברים י יב]: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך", ואילו הוא לא פירש אלא כשהגיע לפסוק [פרשת עקב, דברים י כ]: "את ה' אלהיך תירא"; וראה מה שביאר שם. [ולא נתבאר מנין לו שפירש רק כשהגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" האמור בפרשת עקב, ולא לפסוק "את ה' אלהיך תירא" האמור בפרשת ואתחנן].

^[2] א. ביאר המהרש"א, שדרישת כל אות שבתורה לומר שאינה מיותרת, הוא כבוד התורה, והפרישה כדי שלא לרבות ולהשוות שום דבר לכבוד שמים, זה הוא כבוד שמים, וזה הוא שאמר: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי על הפרישה; ואילו רבי עקיבא לא חש בזה מלרבות תלמידי חכמים, שגם זה בכלל כבוד שמים ותורתו שהם לומדים אותה. וראה ברשב"א שכתב בטעמו של שמעון העמסוני שלא ריבה מזה תלמידי חכמים שהוא משום דלא משמע ליה לרבות מ"את" הסמוך לה' אלא כעין מוראתו דוקא. ב. בספר "בירורי השיטות" העיר, דהנה משאלתם משמע, שהיו דואגים על כל הדרשות שדרש מ"את" שאינם אמת, מאחר שנתברר כי "את" אינו בא לדרשה, ואילו הוא אומר להם, שלא מיבעיא שיקבל שכר על הדרישה, אלא אף על הפרישה יקבל שכר כמו על הדרישה; וראה שם מה שביאר בזה.

^[3] רש"י פסחים כב א; וראה בספר "מנחת נתן" סימן סב, שהאריך בענין זה מראשונים ומאחרונים, אם דין זה הוא רק ברבו, או בכל תלמידי חכמים.

^[4] א. כתב רש"י: "וקדשים אסורין בהנאה שהרי מועלין בהן; ולא פרכינן: אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין, אף עגלה ערופה תופסת את דמיה ויוצאת לחולין, [וכדפרכינן לעיל נו ב גבי כלאי הכרם דדרשינן "יהיה קודש"], דאין משיבין על ההיקש"; וראה מה שכתבו בזה המהרש"ל והמהרש"א, ובמה שביאר כוונתם ב"בירורי השיטות", ובמה שהביא עוד בענין זה מראשונים ואחרונים. ב. שיטת המאירי כאן היא, שבעגלה ערופה יש מעילה; וראה בספר "שמועות קידושין" שהביא שיטות אחרות מדברי הראשונים והאחרונים. ג. ראה בחולין קיז א, שעגלה ערופה אף לאחר שנעשית מצותה היא אסורה, ולמדו כן בגמרא ממה שנאמר: "וערפו שם את העגלה בנחל", וילפינן: "שם תהא קבורתה", וראה מה שכתבו התוספות כאן לבאר למה נצרכו שני כתובים.

^[5] לשון רש"י הוא: "עשה אשם מצורע כשאר אשמות", וצריך ביאור למה שינה ממה שפירש תחילה ד"מכפר" היינו כל הקרבנות, ולאו דוקא אשמות.

^[6] כן היא שיטת רש"י, שכתב: "משעת שחיטה נאסרת השחוטה, והמשולחת מותרת, כדלקמן", וכן כתב המאירי; אבל התוספות כתבו: "ומשולחת נמי תיאסר משחיטת חברתה; ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה, ובמשולחת ליכא איסור כלל, דהא תנא [במשנתנו] "צפורי מצורע" [שאינה מתקדשת בהן] דמשמע תרוייהו", וראה ברשב"א שהאריך יותר; וראה ב"משנה למלך" [טומאת צרעת יא א ד"ה ומ"ש רבינו שלחה] שכתב לדחות את ראיית התוספות מהלשון "ציפורי מצורע", שהרי בסוף תמורה מנתה המשנה בין איסורי הנאה הנקברין "ציפורי מצורע", ובהכרח אינו עולה על המשולחת שאינה נקברת ומותרת בהנאה; וראה מה שיש להעיר בזה בהערה 12 אות ב.

^[7] על פי גירסת הב"ח, וכן הוא בחולין פב א; ומיהו צריך ביאור, שהרי לעיל למדנו איסור הנאה מעגלה ערופה באופן אחר, וראה בתוספות בחולין שם, וב"פני יהושע" כאן.

^[8] ואם תאמר: למדנו איסור אכילה, איסור הנאה מנין! ? והניחא לרבי אבהו [לעיל נו ב] שאמר: "כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל ולא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע", ניחא; אבל חזקיה [בפסחים כא ב] הרי אינו סובר כרבי אבהו, ולשיטתו תיקשי! ? הקשו כן התוספות, וראה מה שתירצו. ובתוספות בכריתות כה א ד"ה תנאי הקשו אפילו לרבי אבהו, שהרי פסוק זה "וזה אשר לא תאכלו מהם" נאמר גבי עופות טמאים שהם עצמם אינם אסורים בהנאה, ואי אפשר לומר שציפור השחוטה שנתרבתה תהא אסורה בהנאה [וראה "פני יהושע" כאן] ; וראה שם תירוצם.

^[9] תמה הרשב"א: והרי משולחת שהיא אסורה מחיים ומותרת לאחר שילוח! ? והניחא לפירוש רש"י שלשיטת רבי יוחנן אין המשולחת אסורה כלל, ניחא, אבל לפי מה שכתב הרשב"א כדעת התוספות, שאף לרבי יוחנן אסורה המשולחת, תיקשי. ותירץ הרשב"א דהיינו טעמא, משום שלא אמרה תורה שלח לתקלה [כמבוארת סברא זו בעמוד ב], אבל בשחוטה קשיא.

^[10] נתבאר על פי רש"י; וראה ברשב"א שהקשה על קושיית הגמרא, דמאי מקשי: והרי צריך הפסוק להשמיענו שלא נאמר: "אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו"! ? ותירץ: "אם כן לא הוה קתני סתם "לרבות את השחוטה", דמשמע אפילו קודם שנעשית מצותו"; ולפי זה משמע שאינו מפרש בתירוץ הגמרא כרש"י, שהרי אם כן תיקשי גם לפי תירוץ הגמרא, למה קתני "לרבות את השחוטה"; [והרשב"א הוסיף: "ובשלהי כל הבשר [חולין קיז א] דמהדרינן לאשכוחי שלש כתובים הבאים כאחד [שאין אומרים בהם "אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו"] לא מייתינן מהא דציפורי מצורע", ודבריו צריכים תלמוד, כי באמת למה לא מביאה הגמרא מצפורי מצורע, שהשחוטה אסורה אף לאחר שנגמר מצותה, דהיינו אחר הזאת דמה על המצורע].

^[11] שאינה כשירה לטהרת המצורע, ומשום שנאמר בפרשת טהרת המצורע: "שתי צפרים חיות".

^[12] א. על פי רש"י. ב. בסיפא של המשנה שם שנינו: "נשפך הדם תמות המשתלחת, מתה המשתלחת ישפך הדם"; וכתב רבי עקיבא איגר, דלפי רבי יוחנן, אם נטרפה בשעת שחיטה שלא חל עליה איסור ציפורי מצורע [כי משעת שחיטה נאסרה], כי אז היא מותרת בהנאה, "ושאני בההיא דסיפא ד"נשפך הדם" דבשעת שחיטה קבעה ונאסרה גם המשולחת בהנאה, דגם המשולחת אסורה בהנאה משעת שחיטה וקיימא באיסור עד שעת שילוח, ומזה ראיה גמורה לשיטת התוספות [שאף לרבי יוחנן נאסרה המשולחת משעת שחיטה עד שעת שילוח, דלא כרש"י] דסבירא להו הכי, ובריטב"א כתב להדיא ראיה זו, ומהתימא על רש"י דסבירא ליה שהמשתלחת מותרת לגמרי, דאם כן אמאי תני הכא דתמות במשתלחת". וכן יש לתמוה על ה"משנה למלך" [הובא בהערה לעיל] שדחה ראיית התוספות מלשון משנתנו "צפורי מצורע" דמשמע ששניהם אסורים בהנאה, משום שגם במשנה בתמורה שנינו ש"ציפורי מצורע" הם מהנקברים, הרי ששנינו "צפורי מצורע" בלשון רבים, אף שאין זה שייך על המשולחת שהיא מותרת בהנאה; וצריך ביאור, שהרי יש לפרש את המשנה בתמורה שהיא עוסקת באמת בשתי צפורי מצורע, ואף במשולחת, וכגון שלא הותרה בשילוח, וכאופן המבואר במשנה זו ש"תמות" המשתלחת.

^[13] רש"י.

^[14] תוספות בדעת רש"י.

^[15] רש"י; ותמהו התוספות: מנין שכבר היתה טריפה בשעת לקיחה, והרי אפשר שלא נטרפה אלא אחר לקיחה, ומספק יש לנו לאוסרה, כי אם נעשית טריפה לאחר לקיחה אם כן איסור שבה להיכן הלך! ? והתוספות פירשו, שנמצאת טריפה בבני מעיים היינו שניטל הכבד או טרפות אחרת שודאי היתה משנולד; וראה עוד שם, שחלקו על רש"י גם בביאור הקושיא.

^[16] יש לעיין למה שינה התנא את סדר הכתוב [ויקרא יד ד], שהוא: "עץ ארז ושני תולעת ואזוב"! ?

^[17] לכאורה, דברי רבי שמעון שאמר כאן: "שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה" אינו ענין למה שאמר רבי שמעון בעלמא [בבא קמא ע א ועא א, ושאר מקומות והובא ברש" לקמן נח א] "שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה", שבכל מקום הכוונה היא שחיטה שאינה מתירה באכילה אין שמה שחיטה, וכגון השוחט ונמצאת טריפה שאינה מותרת באכילה, אין שמה שחיטה לחייב את הגנב עליה בארבעה וחמשה, אבל כאן הכוונה היא כי היות ואין השחיטה כשירה למצותה, אין שמה שחיטה לאסור את הציפור שהשחיטה היא שאוסרתה. ויש מי שהעיר לפרש, שיתכן שהכל דין אחד הוא, שבמקום שמטרת השחיטה הוא להתירה באכילה, כי אז צריך שתהא ראויה לאכילה, ואילו בצפרים שמטרת השחיטה אינה לאכילה אלא למצותה, כי אז אין שמה שחיטה אם לא הועילה למצותה.

^[18] כלומר: אחר ששלחה, שהרי לריש לקיש היא אסורה משעת לקיחה עד שעת שילוחה, ולשיטת התוספות אפילו לרבי יוחנן היא אסורה משעת שחיטה עד שילוחה.

^[19] כן הוסיף רש"י על דברי הגמרא; וראה ברשב"א שהקשה: "קשיא לי והא משולחת עצמה אסירא משעת שחיטה עד שעת שילוח לפי מה שפירשנו למעלה [כלומר: לפי שיטת התוספות והרשב"א דלא כרש"י שלפי רבי יוחנן - שהוא בעל המימרא כאן - אין המשולחת אסורה כלל]! ? ותירץ: "ויש לומר, דהתם משום דקאי למצוותו דהיינו שילוח, ולאחר שנעשית מצותו קאמר, והיינו דלא פריך ליה מקדשים וחטאות המתות, וכן נראה מפירושו של רש"י ז"ל שפירש לא מצינו בעלי חיים שאסורין לעולם". ומבואר מדבריו, שכוונת הגמרא "לא מצינו בעלי חיים שאסורין" וכוונת רש"י שפירש: "איסור עולם", היינו: שלא מצינו בעלי חיים שאסורים אחר שנעשית מצותם; ואין להקשות: אם כן למה תיאסר השחוטה אחר שנעשית מצותה, כי לא אמרנו אלא בבעלי חיים שנאסרו מחיים; ומיהו צריך ביאור, אם הסברא היא משום שנעשית מצותה, אם כן מה לי בעלי חיים מה לי ציפור שחוטה! ?

"את" כלשון ריבוי והוספה לא דריש [אינו דורש]. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] שמעון העמסוני, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתין שבתורה כמלה של ריבוי להוסיף דבר. כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" (דברים ו, יג) פירש, הפסיק, לדרוש באופן זה כיון שחשש להוסיף דבר שיש לירוא ממנו כמו מן הקדוש ברוך הוא. ולכן נמנע מלדרוש עוד לשון זו.

אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתין שדרשת מה תהא עליהם? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה שדרשתי עד כה, כך קבלתי על הפרישה שאני מפסיק לדרוש כדי שלא לבוא לחשש מינות. עד שבא ר' עקיבא ולימד: "את ה' אלהיך תירא" אף כאן יש מקום לדרוש זאת כלשון ריבוי — לרבות תלמידי חכמים ואם כן יש תנא (שמעון העמסוני) שאינו דורש "את" לרבות.

א שנינו במשנה שהמקדש אשה בעגלה ערופה אינה מקודשת משום שהיא אסורה בהנאה. ומבררים: מנלן [מניין לנו] שעגלה ערופה אסורה בהנאה? אמרי דבי [אמרו בבית מדרשו של] ר' ינאי: לשון "כפרה" כתיב [נאמר] בה ("כפר לעמך ישראל". דברים כא, ח) כמו בקדשים, וכמו קדשים — אף היא אסורה בהנאה.

ב "ציפורי מצורע" מנלן [מניין לנו] שהן אסורות בהנאה? דתנא דבי [ששנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר בענין מצורע ציווי על מכשיר, היינו אשם מצורע שתפקידו להכשיר את המצורע לבוא בקהל ולאכול קדשים, ומכפר מבפנים אלו שאר הקרבנות הנעשים בפנים המקדש, ונאמר מכשיר — ציפורי מצורע המכשירים אותו לבוא למחנה, ומכפר — עגלה ערופה הבאה מבחוץ למקדש המכפרת על אנשי העיר הקרובה שממנה יצא הרוצח.

מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר (אשם מצורע) כמכפר ואסור בהנאה, אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר (ציפורי מצורע) כמכפר ואסורים בהנאה.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: ציפורי מצורע מאימתי אסורים בהנאה? ר' יוחנן אמר: משעת שחיטה ששוחט את הציפור הריהם נאסרות בהנאה, וריש לקיש אמר: משעת לקיחה (קניה) לצורך זה. ומבארים את טעם החולקים: ר' יוחנן אמר משעת שחיטה, ומדוע — כי שחיטה הוא דאסרה לה [היא שאוסרת אותה], שאין עליה קדושה לפני השחיטה. ריש לקיש אמר: משעת לקיחה, כי מעגלה ערופה נפקא [יוצאת, נלמדת] הלכה זו, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה מחיים — אף ציפורי מצורע נאסרות מחיים.

ושואלים: ועגלה ערופה גופה [עצמה] מאימתי היא נאסרת בהנאה? אמר ר' ינאי: גבול שמעתי בה, שקיבלתי שיש שלב קובע לענין זה, ושכחתי מהו, ונסבין חבריא [והיו נוטים בני החבורה של חכמים] לומר שירידתה לנחל איתן כדי לעורפה שם היא אוסרתה. ומקשים: אי [אם כך] מה עגלה ערופה משעת לקיחה שלוקחים אותה לצורך העריפה לא מיתסרא [נאסרת] אלא רק לאחר מכן, אף ציפורי מצורע נמי [גם כן] משעת לקיחה לא מיתסרי [אינן נאסרות]! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם אית ליה [שם יש לו] גבול אחרינא [אחר], של מעשה מסויים שממנו ואילך תהיה אסורה, דהיינו ירידתה לנחל איתן, הכא מי אית ליה [כאן, בציפורי מצורע, האם יש לו] גבול אחרינא [אחר]?!

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: נאמר "כל צפור טהרה תאכלו" (שם יד, יא) ולמדו כי ריבוי זה ("כל") בא לרבות את המשולחת, אותה ציפור שהשתמשו בה לטהרת המצורע שמשלחים אותה לחופשי, ומה שנאמר "וזה אשר לא תאכלו מהם" (שם, יב) — לרבות את ציפור המצורע השניה, השחוטה שהיא אסורה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמחיים אסורה הציפור, אם כן לאחר שחיטה מיבעיא [נצרכה] לומר?! ולשם מה צריך ריבוי מיוחד לאסור לאחר שחיטה! ודוחים: בכל זאת יש צורך בריבוי, שכן מהו דתימא [שתאמר] מידי דהוה [כשם שהדבר הוא] בדין קדשים, דמחיים אסירי [שבחייהם אסורים] בהנאה, ואתיא [ובא] שחיטה ומכשרה להו [ומכשירה אותם] באכילה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הייתור שציפור המצורע אינה כן, ואף לאחר שחיטה אסורה היא.

איתיביה [הקשה לו] עוד ר' יוחנן: שנינו אם שחטה את הציפור האחת של המצורע ונמצאת טריפה — יקח זוג, כלומר, ציפור אחרת לשניה והראשונה שנמצאה טריפה מותרת בהנאה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שציפור מצורע מחיים אסורה — הראשונה אמאי [מדוע] מותרת בהנאה? הרי כבר נאסרה לפני השחיטה! אמר ליה [לו] ריש לקיש: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שנמצאת הציפור השחוטה טריפה בבני מעיה, שלא חל עלה [חלה עליה] קדושה כלל מתחילה, עוד לפני השחיטה, שהתברר שהיה זה הקדש בטעות.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן עוד ממה ששנינו: שחטה את הציפור שלא באזוב ושלא בעץ ארז ושלא בשני תולעת, ר' יעקב אומר: הואיל והוקצה למצותה אסורה גם כך, ר' שמעון אומר: הואיל ונשחטה שלא כמצותה — מותרת.

ונדייק: עד כאן לא שמענו כי פליגי [שנחלקו] אלא שמר סבר [שחכם זה סבור]: שחיטה שאינה ראויה למצותה בכל זאת שמה (נחשבת) שחיטה ואוסרת, ומר סבר [וחכם זה סבור]: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. ואולם דכולי עלמא מיהא [על כל פנים לדעת הכל] מחיים לא מיתסרא [אינה נאסרת], אלא רק לאחר שחיטה!

ענה לו ריש לקיש: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בנושא זה; דתנא דבי ר' [ששנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר מכשיר ומכפר מבפנים, ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ.

מה מכשיר ומכפר האמור בפנים — עשה בו מכשיר כמכפר, אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ — עשה בו מכשיר כמכפר. הרי שיש תנא המשווה ציפורי מצורע לעגלה ערופה, ונאסרות מחיים, וריש לקיש סובר גם כן כאותו תנא.

גופא [לגופה] של הלכה שהזכרנו קודם, שנינו שם: מה שנאמר "כל צפור טהרה תאכלו" (דברים יד, יא), הרי זה בא לרבות את המשולחת, "וזה אשר לא תאכלו מהם" (שם, יב) — לרבות את השחוטה. ויש לשאול: מדוע דורשים דווקא כך?

ואיפוך אנא [ואהפוך אני] ואומר להיפך, שהרי לא נאמרו הדברים במפורש! אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: יש סברה בדבר; לא מצינו בעלי חיים כשרים שיהיו אסורים לעולם באכילה, ואם כן בודאי בא הריבוי לאסור את השחוטה ולא את החיה. מתקיף לה [מקשה על כך] על הסברה הזו רב שמואל בר רב יצחק: והאם לא מצאנו בעלי חיים אסורים?! הרי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: This Sage does not interpret the word “et” as a means to derive new halakhot. He considers the word “et” to be an ordinary part of the sentence structure and not a source for exegetical exposition. As it is taught in a baraita: Shimon HaAmasoni, and some say that it was Neḥemya HaAmasoni, would interpret all occurrences of the word “et” in the Torah, deriving additional halakhot with regard to the particular subject matter. Once he reached the verse: “You shall fear the Lord your God” (Deuteronomy 6:13), which is written with the added word “et,” he withdrew from this method of exposition, as whose fear could be an extension of the fear of God?

His students said to him: Our teacher, what will be with all the occurrences of the word “et” that you interpreted until now? He said to them: Just as I received reward for the exposition, so I received reward for my withdrawal from using this method of exposition. The word “et” in this verse was not explained until Rabbi Akiva came and expounded: “You shall fear the Lord your God”: The word “et” serves to include Torah scholars, i.e., that one is commanded to fear them just as one fears God. In any event, Shimon HaAmasoni no longer derived additional halakhot from the word et.

§ The mishna teaches that if a man betroths a woman with a heifer whose neck is broken, she is not betrothed. The Gemara clarifies: From where do we derive that one is prohibited from deriving benefit from a heifer whose neck is broken? The school of Rabbi Yannai said: An expression of atonement was written with regard to it. The verse: “Atone for Your people Israel” (Deuteronomy 21:8), was written with regard to a heifer whose neck was broken, as was also written with regard to sacrificial animals. Therefore, one is prohibited from deriving benefit from it, just as one may not benefit from an offering.

§ The mishna teaches that if a man betroths a woman with the leper’s birds, she is not betrothed. The Gemara clarifies: From where do we derive that one is prohibited from deriving benefit from a leper’s birds? As the school of Rabbi Yishmael taught: A mitzva that enables is stated in the verses with regard to a leper, and the Torah also discusses a mitzva that atones, both of which are performed inside the Temple. Here, a mitzva that enables is a reference to the leper’s guilt-offering, which enables him to partake of offerings; and a mitzva that atones is a reference to all other offerings. And a mitzva that enables is stated in the verses with regard to a leper, and the Torah also discusses a mitzva that atones, both of which are performed outside the Temple. Here, a mitzva that enables is a reference to the leper’s birds, which permit him to reenter the camp; and a mitzva that atones is a reference to the heifer whose neck is broken, which atones for the inhabitants of the city nearest to an unsolved murder.

Just as in the case of the enabling and atoning rites stated in the Torah that are performed inside the Temple the Torah made the item of the enabling rite, i.e., the leper’s guilt-offering, from which one is prohibited from deriving benefit, like the item of the atoning rite, i.e., offerings in general, so too, in the case of the enabling and atoning rites stated in the Torah that are performed outside the Temple the Torah made the item of the enabling rite, i.e., the leper’s birds, from which one is prohibited from deriving benefit, like the item of the atoning rite, i.e., the heifer whose neck is broken.

It was stated that the amora’im disputed the following issue: From when is one prohibited from deriving benefit from the leper’s birds? Rabbi Yoḥanan says: From the moment of their slaughter; and Reish Lakish says: From the moment they are taken and designated to be a leper’s birds. The Gemara explains their respective opinions: Rabbi Yoḥanan says: From the moment of their slaughter, because it is the slaughter that prohibits them, since they are not consecrated beforehand. Reish Lakish says: From the moment they are taken, since this halakha is derived from the heifer whose neck is broken. Just as one is prohibited from deriving benefit from a heifer whose neck is broken during its lifetime, so too, one is prohibited from deriving benefit from the leper’s birds during their lifetime.

The Gemara asks: And with regard to it, the heifer whose neck is broken, itself, from when is it a forbidden item? Rabbi Yannai said: I heard the boundary, i.e., stage, beyond which it is forbidden, but I have forgotten what it is. But the group of scholars were inclined to say that its descent to a hard valley, where its neck is broken, is the action that renders it forbidden. The Gemara asks: If so, just as with a heifer whose neck is broken, it is not forbidden from the moment it is taken but only afterward, so too, the leper’s birds should also not be forbidden from the moment they are taken. The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, in the case of the heifer, it has another boundary that can render it forbidden, namely its descent to the valley; here, in the case of the leper’s birds, does it have another boundary? It is taken and immediately slaughtered.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish from a baraita: The verse states: “Of all clean birds you may eat” (Deuteronomy 14:11). The superfluous word “all” is stated to include one of the leper’s birds, which is sent away to freedom, while the words: “But these are they of which you shall not eat” (Deuteronomy 14:12), are stated to include in the prohibition the other, slaughtered bird. Rabbi Yoḥanan asks: And if it enters your mind to say that the bird is forbidden from when it is alive, is a verse necessary to teach that it is forbidden after its slaughter? The Gemara answers: The verse is necessary, lest you say: Just as it is in the case of sacrificial animals, where one is prohibited from deriving benefit from them when they are alive, and the act of slaughter comes and renders them fit to be eaten, so too with regard to the bird. The verse teaches us that with regard to the leper’s bird this is not the case, and it remains forbidden even after it has been slaughtered.

Rabbi Yoḥanan raised another objection to Reish Lakish: The mishna (Nega’im 14:5) teaches that if one slaughtered one of the leper’s birds and it was found to be a bird with a condition that would have caused it to die within twelve months [tereifa], a partner is taken for the second, i.e., remaining, bird, while with regard to the first bird, i.e., the tereifa, one is permitted to derive benefit from it. And if it enters your mind that the bird is forbidden from when it is alive, why is one permitted to derive benefit from the first one, if the prohibition took effect before it was slaughtered? Reish Lakish said to him: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the slaughtered bird was found to be a tereifa in its inner organs, so that the consecration did not take effect at all, as the bird was not fit to be used for this purpose.

Rabbi Yoḥanan raised another objection to Reish Lakish from a baraita (Tosefta, Nega’im 8:8): If he slaughtered the bird without bringing a hyssop, or without bringing cedar wood, or without bringing a scarlet thread, which were all used in the rite, Rabbi Ya’akov says: Since the bird was set aside for its mitzva, it is forbidden anyway. Rabbi Shimon says: Since it was not slaughtered in accordance with its mitzva, it is permitted.

Rabbi Yoḥanan infers from this: They disagree only with regard to this issue, that one Sage, Rabbi Ya’akov, holds that an act of slaughter that is not fit for accomplishing its full ritual purpose is nevertheless considered an act of slaughter, and the bird is therefore forbidden; and one Sage, Rabbi Shimon, holds that an act of slaughter that is not fit for accomplishing its full ritual purpose is not considered an act of slaughter at all, and therefore one is permitted to derive benefit from the bird. But everyone agrees at least that one is not prohibited from deriving benefit from it when it is alive, but only after it has been slaughtered.

Reish Lakish replied: I concede that this baraita does not accord with my opinion, but this issue is a dispute between the tanna’im. As the school of Rabbi Yishmael taught: A mitzva that enables is stated in the verses with regard to a leper, and the Torah also discusses a mitzva that atones, both of which are performed inside the Temple. And a mitzva that enables is stated in the verses with regard to a leper, and the Torah also discusses a mitzva that atones, both of which are performed outside the Temple.

The baraita continues: Just as in the case of the enabling and atoning rites stated in the Torah that are performed inside the Temple the Torah made the item of the enabling rite like the item of the atoning rite, so too, in the case of the enabling and atoning rites stated in the Torah that are performed outside the Temple, the Torah made the item of the enabling rite like the item of the atoning rite. The baraita of the school of Rabbi Yishmael compares the leper’s birds to a heifer whose neck is broken, and therefore would also prohibit one from deriving benefit from the birds before they are slaughtered. The opinion of Reish Lakish is therefore in accordance with that baraita.

With regard to the matter itself, the baraita teaches: The verse states: “Of all clean birds you may eat” (Deuteronomy 14:11). The superfluous word “all” is stated to include one of the leper’s birds, which is sent away to freedom, while the words: “But these are they of which you shall not eat” (Deuteronomy 14:12), are stated to include in the prohibition the other, slaughtered bird.

The Gemara questions this interpretation: And I will reverse the exposition, and say that one may derive benefit from the slaughtered bird and not from the one that was sent away. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: The reason to expound the verse as the baraita does is that we have not found kosher living creatures that are permanently forbidden with regard to eating. Therefore, it stands to reason that the slaughtered bird is forbidden, not the living one. Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak objects to this explanation: But haven’t we found kosher living animals that are permanently forbidden? But there are

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שחטה ונמצאת טרפה ואי ס"ד מחיים אסורה אמאי מותרת בהנאה. פירש רש"י ז"ל דקס"ד כשבדק בס נין ונמצאת שנטרפה בשחיטתה וא"ה הוה ליה למיתני ונתנבלה בידו דק"ל כל שאירע לה פסול בשחיטה נבלה ואי אליבא דמאן דאמר טרפה מסתמא לא מוקמינן לה כיחידאה ודלא כהלכתא ותקשי לן.
אלא ה"פ: דקס"ד מדקתני ונמצאת אלמא מתחלתה לא היה בה טרפות זה אלא עכשיו נמצא ואמאי מותרת הרי נאסרה משעת לקיחה ומפרקינן כגון שנמצא' טרפה בבני מעים כגון שנמצאת בהן יתרת שטרפותה נולד עמה ובידוע שטרפה היתה משעת לקיחה ומאי דקתני שחטה ונמצאת טרפה משום שאין הדבר ניכר עד לאחר שחיטה:

עד שבא ר' עקיבא ולמד את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים. ושמעון העמסוני לא משמע ליה לרבויי מאת האמור סמוך לשם, אל כעין מוראתו דוקא.

ואי סלקא דעתך מחיים מיתסרא לאחר שחיטה מיבעיא. ואם תאמר דלמא אצטריך משום דאמרינן (יומא נט, ב) אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ויש לומר אם כן לא הוה קתני סתם לרבות את השחוטה, דמשמע אפילו קודם שנעשית מצותה. ובשלהי כל הבשר (חולין קיז, א) דמהדרינן לאשכוחי ג' כתובים, לא מייתינן מהא דצפורי מצורע.
וקשיא לי מאי קא מקשה ליה ר' יוחנן השתא מחיים אסירא לאחר שחיטה מיבעיא, ומאי שנא ממשולחת דאחר שנאסרה הותרה, ובשלמא לפי מה שפירש רש"י דמשולחת אינה נאסרת כלל לר' יוחנן משעת שחיטת השחוטה עד שעת שלוח, קשיא. ויש לומר היינו טעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אבל בשחוטה קשיא.

שחטה ונמצאת טריפה. אין לפרש כגון שבדק בסימנין ונמצאת שנטרפה בשחיטתה, דהא קיימא לן (חולין לב, ב) דכל ששחיטתה גרם לה ליפסל נבלה והוה ליה למימר שחטה ונמצאת נבלה, ואליבא דר' עקיבא דפליג אדר' ישבב, ואמר דטריפה היא לא מוקמיה לה, דמסתמא כיחידאה לא מוקמיה להו, ועוד דהא ר' עקיבא חזר להורות כר' ישבב, אלא כגון שנמצא בה טרפות בגופה שלא מחמת שחיטה, והוה סלקא דעתך מעיקרא דמדקתני ונמצאת דבשעת לקיחה כשרה הואי, והשתא הוא דנמצאת טריפה, ופרקינן כגון שנמצאת טרפה בבני מעיה, כלומר שנמצא יתרת בבני מעים דבידוע דקודם לקיחה הוה ביה ומאי נמצא לפי שהיה מום נסתר דלא היה ניכר עד לאחר שחיטה, וכאותה שאמרו לעיל בפירקין (קידושין מח, ב) ומאי נמצא דצייר בבליתא.

אמר לך ריש לקיש תנאי היא דתניא ר' ישמעאל אומר נאמר מכשיר ומכפר בפנים כו'. כלומר ואנא דאמרי כר' ישמעאל דיליף חוץ מבפנים דאפילו בחוץ עשה מכשיר כמכפר, מה מכפר מחיים אף מכשיר מחיים אסור. וקשיא ליה ואי ר' יוחנן לית ליה האי דרשא צפורי מצורע דאסירי כלל בהנאה מנא ליה דהא אנן מנאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ דרשינן ליה כדאיתא לעיל, ויש לומר דכולי עלמא אית להו האי דרשא, אלא דתנא דבי ר' ישמעאל דריש לה לאקושינהו לגמרי ולמיסרי מחיים כמכפר, ותנא דפליג עלה דר' ישמעאל לא יליף לה לגמרי, אלא לומר דכשם שבפנים עשה בו מכשיר כמכפר לאסור בהנאה אף בחוץ כן, ולעולם לאחר שחיטה, דהא שחיטה הוא דאסר להו, ואי נמי ר' יוחנן סבירא ליה, דאפילו ר' ישמעאל לא אמר אלא לאחר שחיטה, וריש לקיש סבר דלגמרי מקיש להו.

לא מצינו בבעלי חיים שאסורין. קשיא לי והא משולחת עצמה אסירא משעת שחיטה עד שעת שילוח לפי מה שפירשנו למעלה. ויש לומר דהתם משום דקאי למצותו, דהיינו שלוח, ולאחר שנעשית מצותו קאמר, והיינו דלא פריך ליה מקדשים וחטאות המתות, וכן נראה מפירושו של רש"י ז"ל שפירש לא מצינו בעלי חיים אסורין לעולם. ואכתי קשיא לי אמאי לא אקשי ליה מעגלה ערופה, ואם תאמר שאני התם דאיסורה מחמת עריפתה, אם כן מאי קא מקשה משור הנסקל ורובע ונרבע, דהנהו נמי אין אסורין אלא מחמת שנגמר דינן למיתה. ויש לומר דרובע ונרבע אין עיקר איסורן אלא מחמת מעשה שנעשה בהן מחיים שלא לדעת מיתה, מה שאין כן בעגלה ערופה שעיקר ירידתה לנחל איתן לדעת עריפתה. ולפי פירוש זה הא דאקשי ממוקצה ונעבד, אין עיקר הקושיא אלא מנעבד, דאילו מוקצה איסורו מחמת שהקצהו לשוחטו לעבודה זרה דומיא דקדשים, אלא משום דבעלמא דרשינן להוציא מוקצה ונעבד נקט ליה הכא.

עגלה ערופה אסורה בהנאה ומועלין בה שהרי כפרה כתוב בה כקדשים שנאמר כפר לעמך ישראל ולא סוף דבר משנערפה אלא אף בחייה ולא משעת קיחה שהרי אין דמיה קדושים לא קדשת מזבח ולא קדשת בדק הבית אלא היא עצמה לעריפה הא אין איסורה אלא משירד עליה שם ערופה והוא משעת הורדתה לנחל איתן ואילך ושמא תאמר והלא אמרו שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר אלמא לא נאסרה משעת הורדתה שאם כן היאך פקע איסורה תדע שבאחרון של כריתות הקשו מזו לזו והעמידוה בתנאים חלוקים ומי ששנה זו לא שנה זו והילכך אין פוסקין אלא אחת מהן ומכל מקום מדרך סברא נראה לדחות אותה סוגיא ולהעמיד את שתיהן לומר שכל שלא נמצא ההורג ירידתה אוסרתה הא נמצא פקע איסורה למפרע וכן נראה דעת גדולי המחברים שפסקו את שתיהן:

צפרי מצורע אסורים בהנאה שכך אמרו נאמר מכשיר ומכפר בפנים מכשיר אשם מצורע שהיה מביא כבש לאשם ולא היה בו לכפרה אלא להכשירו לבא בקהל ולאכול בקדשים וכמו שאמרו מנגעיה איכפר ליה קרבן כי מייתי לשרוייה בקהל מכפר בפנים כל הקדשים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ מכשיר בחוץ צפרי מצורע שמכשירין אותו לבא למחנה מכפר בחוץ עגלה ערופה מה בפנים עשה מכשיר כמכפר כדכתוב כחטאת כאשם אף בחוץ עשה מכשיר כמכפר:

כבר ידעת בטהרת מצורע שצריך להביא שתי צפרים ולשחוט את המעלה שבהן על רביעית מים שבתוך כלי חרש ועושה כסדר האמור בתורה בענין וקובר את השחוטה ומשלח את האחרת והשחוטה אסורה בהנאה ואין צריך לומר באכילה ואם אכל ממנה כזית עבר בלאו שנאמר וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה ומכל מקום לא נאסרה אלא משעת שחיטתה ולא משעת קיחה ומתוך כך אין איסור במשתלחת כלל שהרי שחיטה אין בה ליאסר מאותה שעה ומשנשתלחה מותרת היא אף באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה כמו שיתבאר למטה שחט אחת מהן ונמצאת טריפה יקח זוג לשניה והטרפה לא חל עליה שם קדשה ומותרת בהנאה ואם הוא טעות אחר שאין בו איסור אכילה כגון נמצאת שאינה צפור היא מותרת אף באכילה:

אחר ששחט הצפור היה מביא עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן ומקיף עמהם ראשי האגפים וראש הזנב של צפור החיה וטובל הכל בדם שבכלי ובדם שעליהם ומזה שבע פעמים על הדרך שכתוב בענין שחט את הצפור ואין לו עץ ארז או אזוב או שני תולעת שהרי כלם מעכבים זה את זה מכל מקום הואיל ושחטה לשם טהרת מצורע אע"פ שאינה שחיטה ראויה למצותה שחיטה שאינה ראויה שחיטה היא והרי היא אסורה בהנאה:

גמרא כיון שהגיע לאת אלהיך תירא פירש אע"ג דאמרי' בפ"ק דהשוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום לא הוה ניחא ליה למידרשיה לאוקומי לעשה יתירה. א"נ לא משמע ליה לרבות מאת הסמוך לשם אלא כעין יראת השם ואע"ג דואהבת את ה' קדים לאת ה' אלהיך תירא לענין אהבה הוה ניחא ליה למידרש לרבויי אב ואם או ת"ח אבל לא לענין יראה:

לרבות ת"ח וא"ת מפני שיבה תקום ל"ל תיפוק לי מהכא י"ל דהכא ברבו דוקא כדאמרי' מורא רבך כמורא שמים או ברב מופלג כעין רבו:

כפרה כתיב בה כקדשים בפ"ק דכריתות דריש מקרא אחרינא גמר המפטם את הקטורת דקאמר תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובים הבאים כא' תרומת הדשן דכתיב ושמו אצל המזבח מלמד שטעונים גניזה עגלה ערופה וערפו שם את העגלה בנחל מלמד שטעונה גניזה. תימא למה לי תרי קראי בעגלה ערופה ודוחק לומר דמאן דדריש האי לא דריש האי ועוד בפ' אין מעמידין יליף יין נסך מזבחי מתים שם שם מעגלה ערופה דכתיב בה כפרה כקדשים וכיון דבלא"ה הוצרך להזכיר קרא דשם משום ג"ש לא הוה ליה למינקט התם כמאן דדריש ליה מכפרה כיון דאיכא נמי דדריש ליה מדכתיב שם ונ"ל דתרוייהו צריכי דאי מכפרה הוא ה"מ מחיים אבל לאחר עריפה לא כדקאמר התם ובסוף כל הבשר דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועילים בו להכי איצטריך וערפו שם לאסור עריפה ובשם להודה לא סגי דאיצטריך למכתב כפרה לאשמועינן דטרפות פוסלת בה כדאמרינן בפ"ק דחולין ולאשמועינן דעריפתה מטהרתה מידי נבלה כדאמרינן בזבחים בסוף פ' חטאת העוף ומיהו ק' דבשמעתין הו"ל לאיתויי קרא דשם דשמעינן מינה דנאסרה אחר עריפה ונ"ל דמשם לחודה הוי אמי' אחר עריפה אסרה הכתוב כדמשמע וערפו שם אבל מחיים לא הילכך מייתי הכא קרא דעיקר איסורא והנך שינויי איתנהו למ"ד בפ' בתרא דכריתות דעגלה ערופה נאסרת מחיים אבל למ"ד אינה נאסרת מחיים משם לחוד שמעי' לה וי"ל דמשם לחודיה לא שמעי' איסורא דנהי דבעי' גניזה בהנאה מיהא לא מיתסרא ואע"ג דאיסור הנאה בבגדי כהונה לא ילפינן אלא משום דכתיב שם מלמד שטעונים גניזה היינו משום דההוא שם לא איצטריך אלא לאיסור הנאה שהרי לא היה פושטן ממש בעזרה וגונזן בעזרה והא דמשמע בפ' בתרא דע"ז דעץ שנתלה עליו וסודר שנחנק בו אסורים בהנאה ולא שמעינן אלא משום דנצריכינהו קרא גניזה כדאמרינן בפ' נגמר הדין מכי קבור תקברנו היינו משום דאיתקש למת שנקברים עמו והא דדרשי' בפ' בתרא דע"ז דע"ז של ישראל אינה בטילה עולמית משום דכתיב ושם בסתר שטוענים גניזה היינו משום דע"ז אסורה וזו הטעונה גניזה לאוקמה באיסורא בא הפסוק:

גמר קיחה קיחה מעגלה ערופה לאו נ"ש ממש הוא דלפי המסקנא יליף מכשיר ממכפר במה מצינו:

מי אית להו גבול אחרינא דאין שייך למימר הבאת ציפורים כנגד הורדת העגלה כתיב בקרא והורידו זקני העיר את העגלה ויש בה מצות הורדה אבל מצות הבאת ציפורים לא כתיבא ומיהו לא עסקינן שהם כבר אצלו ולקיחה דכתיב בקרא ולקח למטהר היינו הפרשה כך אמרי' אין הקינין מתפרשין אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן:

ואי ס"ד מחיים אסורה פירוש ש דנפקא לן מעגלה ערופה אמאי איצטריך אשר לא תאכלו למסרינהו לאחר שחיטה א סורא דמחיים להיכן הלך אלא ש"מ דמשעת שחיטה הוא דמיתסרי ומהכא הוא דנפקא לן. וא"ת תינח איסור אכילה איסור הנאה מ"ל דלא אשכחן מאן דאית ליה דלא תאכלו משמע איסור הנאה אלא לר' אבהו כדאי' לעיל וי"ל דהאי קרא דלא תאכלו משמע איסור הנאה דרשי' מיניה שחוטה ומשולחת מדכתיב לשון רבים דכתיב לא תאכלו מהם ועוד מדאיצטריך כל צפור טהורה להתיר משולחת היינו משום שכבר נאסרה מקרא דלא תאכלו מהם וה"נ אמרי' במתני' דתרווייהו אסירי ואסור דמשולחת מחיים היינו הנאה הילכך לא תאכלו משמע ליה איסור הנאה ולנ"ל דאיכא למימר דמדלא תאכלו שמעי' דאם שחט המשולחת קודם שילוח אסורה באכילה. ונראה לומר דר' יוחנן נמי יליף מכשיר ממכפר וס"ל דעגלה ערופה לא נאסרה מחיים וקרא דלא תאכלו איצטריך ללאו:

לאחר שחיטה מיבעיא וא"ת דילמא איצטריך משום דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין וכו' וי"ל כיון דסתם קתני ולא מפ' א"כ לא מרבינן שחוטה אחר גמר מצותן אלא קודם גמר מצוה והיינו דבשילהי כל הבשר דדחיק לאשכוחי ג' כתובים הבאים כא' שנעשו מצותן וכו' לא מייתי מצפורי מצורע. ומשני מהו דתימא מידי דהוה אקדשי' וכו'. ואע"ג דקדשים לא מכשר שחיטה עד שיזרק הדם דליכא לא זריקה ולא הזאה הול"ל דשחיטה לחוד מכשר דטבילת עץ ארז ואזוב לא דמי לזריקה והזאה דלא אתיא אלא לטהר את המצורע:

ונמצאת טריפה. פירש"י דס"ד שבדק בסימנים ונמצאת טרפה בשחיטה דאי טרפה מעיקרא כגון שניקב קרום של מוח או שנחתכו רגליה ל"ש למימר נמצאת ולפי' נראה דלשון נמצאת קא דייק מדדחיק לשנויי כגון שנמצאת טריפה בבני מעיים כדי להעמידה בטרפות שלא היה יכול לראות קודם שחיטה ושוב מחקו רש"י מפי' ונראה משום דאם נפסלה בשחיטה היא נבלה ולא קרי לה טריפה וי"ל דאתיא כר' עקיבא קודם שהודה לר' ישבב דנפסל בשחיטת נבלה הוא כדאיתא בחולין פ' השוחט ואמרי' נמי התם כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה:

תנאי היא דתנא דבי רבי ישמעאל וכו' נאמר מכשיר ומכפר וכו'. השתא דייק דמחיים מיתסרא מדעשה מכשיר כמכפר וצפורי מצורע כעגלה ערופה ועגלה ערופה נאסרת מחיים כר' ינאי דאמר ירידתה לנחל איתן אוסרתה וק' דבפ' בתרא דכריתות גבי פלוגתא דעגלה ערופה מתי נאסרת רב הממונא אמר מחיים רבה אמר לאחר מיתה ודחיק לאשכוחי תנא כרב הממונא ומייתי לה מהכא דגמר מכשיר ממכפר והשתא היכי דייק לה דילמא זה וזה אינן נאסרים מחיים ולאחר שחיטה הוא דאיצטריך למילף מכשיר ממכפר ולענין ללמוד עיקר איסורא מייתי לה נמי לעיל אמתני' דקאמר צפורי מצורע מ"ל וי"ל דדייק התם משום דשני צפרים קא גמיר ממכפר אפילו המשולחת והיינו קודם שילוח ולאחר שילוח שרי' כדאמרי' בשמעתין הילכך הדר גמר מכפר ממשולחת והיינו לאסור מחיים והדר גמר נמי שחוטה ממכפר שתאסר מחיים:

כפרה כתיב בה כקדשים עיין בפ"ק דבכורות במהד' תניינא:

ובציפרי מצורע פי' בשתיהן דאע"ג דחיה מותרת בהנאה דוקא לאחר שנגמר מצותה ושילחה הא מקמי הכי אסירא בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן דאע"ג דאמר משעת שחיטה עד שלא יעשה מצותה ויזה בה אסורה היא. והכי תנן בפרק בתרא דנגעים נשפך הדם תמות המשתלחת אלמא זריקת הדם מתרת אותה הא קודם זריקה אסורה:

ר"י אמר משעת שחיטה פי' ואיסור הנאה לרבי יוחנן נמי מדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא ליה אלא רבי יוחנן סבר דעגלה ערופה לא נאסרה אלא לאחר עריפה והכי מוכח בפרק אותו ואת בנו. וריש לקיש סבר כרבי ינאי ואמר גבול יש לה:

בעגלה ערופה מנ"ל דאסורא בהנאה אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים ובמסכת זבחים מייתי לה מדגמרינן שם שם ממרים מה מת אסור בהנאה אף עגלה ערופה אסורה בהנאה ואפשר דפליגי אהא דהכא א"נ דהא לאיתסורי מחיים וההיא לאיתסורי לאחר עריפה דלא אתיא עריפה ומכשרי לה דומיא דשחיטה בקדשים כדאמרינן בסמוך ובמסכת ע"ז ובדוכתי אחריני אמרינן איפכא דגמרינן למת שאסור בהנאה מעגלה ערופה בג"ש דשם שם וזה מן הסוגיות המתחלפו' בתלמוד. וא"ת אמאי לא פרכינן הכא דא"כ יהא תופס דמים כקדשים. י"ל דלא פרכינן הכי אלא היכי דקרייה קרא קדש אבל הכא לא דמיא אלא לכפרה בלחוד. ויש מתרצים דהאי היקש הוא ואין משיבין על ההיקש ואינו נכון דמשום האי פירכא לא מיפרך היקש שלא תהא כקדשים:

והתם מאימת כו' עד הכא לית ליה גבול אחרינא פי' דכיון דגמרי' דעגלה ערופה אסורה מחיים ואית ליה מחיים תרי גבולי קיחה וירידה לנחל איתן אית לן לאוקמי איסורא בבציר דיכילנן מסתמא דתפשת מועט תפשת אבל הכא דלית ליה גבול אחרינא מחיים אלא קיחה ע"כ נוקמה אקיחה. וליכא למימר דנימא דליתסרו משעת הבאה שהרי אין לנו אלא גבול שפי' בה כתוב כגון קיחה דהכא או קיחה וירידה דהתם אבל הבאה שלא נתפרשה בכתוב בכאן לא:

השתא מחיים אסורה לאחר שחיטה מבעיא. פי' שהרי איסורה מחיים מפני שהוא קודש מכשיר וכיון שאף לאחר שחיטה שמו עליו איסור שבו להיכן הלך שאין זה דומה לבעלי חיים הניתרי' באכילה בשחיטה שיצאו משום אבר מן החי:

שחטה ונמצאת טריפה יקח זוג לשני והראשונה מותרת בהנאה יש מפרשים ונמצאת טרפה דקס"ד טרפה ודאית לאחר קיחה כגון שנקב בוושט או הפסיד וקלקל בשחיטה והיינו דמקשי דבשלמא אי אמרת דאיסורא משעת שחיטה הכא שאירע פסול בשחיטתה אפילו רבנן מודו דלא שמה שחיטה ולהכי שריא אלא אי אמרת משעת קיחה אוסרה כי נמצאת טריפה מאי איכפת לן דהא מקמי הכי חייל איסורא עלה ואח"כ נטרפה ופרקינן. כגון שנמצאת טריפה בבני מעים בענין שהיתה טריפה קודם קיחה דלא חייל עלה איסורא כלל. ולא נהירא דלמאי דקס"ד דמעיקרא שאירע לה פסול בשחיטת נבלה והוה ליה למימר ונתנבלה בידו. אלא ה"פ דמעיקרא קס"ד דמיירי בטרפות דאפשר דהוי אחר קיחה כגון שנמצא נקיבת קרום של מוח וכיוצא בו ולהכי קאמר אא"ב דלא מיתסרא עד שעת שחיטה השתא דנמצאת טרפה מותרת בהנאה דסבר לה כר"ש דאמר שחוטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דהא ודאי קודם שחיטה נטרפה אלא לדידך דאמרת משעת קיחה מיתסרא כי נמצאת טריפה אמאי מותרת בהנאה ניחוש דילמא בתר קיחה נטרפה דספקא דאורייתא הוא ופרקינן דהב"ע כגון שנמצאת טריפה בבני מעיים כלומר שנמצאת יותרת בבני מעים דהשתא ודאי בשעת יצירתה נטרפה שאין יותרת נוצר לאחר יצירה כדפרישת במסכת חולין. והא דלא פריש בהדיא שנמצאת יותר משום דאיכא יותרת דלא פסול כגון במקום שאם ניטל כשרה. ותו דבר מיותרת נמי איכא טרפות אחר כגון שנמצאת מחט בבני מעים והוגלד פי המכה דבידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה ולקח לזו תוך ג' ימים דקים לן דמקמי לקיחה נטרפה:

הרי מוקצה ונעבד מוקצה פי' לא שהקצה לע"ז דהא קי"ל האומר בית זה לע"ז שור זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז אלא פירושו שנתנו לכומרים והאכילוהו ככרשיני ע"ז בדור שלהם והכי מפ' בתמורה:

בפרש"י בד"ה כפרה כו' ולא פרכינן אי מה קודש כו' דאין משיבין כו' עכ"ל בפי' ישנים של רש"י כל זה אינו וכן נראה שהוא טעות דמה שייך בזה אין משיבין על ההיקש דהא הך מלתא גופה דתופס דמיו באנו ללמוד מקדשים כדלעיל גבי כלאי הכרם ומהרש"ל כתב ליישב וז"ל שסבר בודאי עגלה ערופה אינו תופס דמיו דהא לא אקרי קודש כו' עכ"ל ע"ש ודברים דחוקים הם מ"מ מאי פירכא שייכא הכא דמה לקדשים שתופס דמיו כיון דיוצא לחולין והוי קולא לגביה ודו"ק:

תוס' בד"ה כפרה כתיב בה כו' אבל מחיים לא להכי אצטריך כפרה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דזה התירוץ אינו עיקר דהא לקמן מוכח דעגלה יליף מצפרים כמ"ש התוס' לקמן עכ"ל ואין זה מוכרח דלקמן דעגלה יליף מצפרים היינו דוקא לר"ל אבל לרבי יוחנן ליכא למילף בעגלה מחיים אלא מהך דרשא דכפרה כתיב בה דמסתמא ר"י לא פליג ארבי ינאי רביה דס"ל עגלה אסורה גם מחיים וק"ל:

בד"ה וזה אשר וגו' וא"ת להך תנא כו' וי"ל דגמרינן איסור משולחת משחוטה כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל דלא ילפינן שחוטה ממשולחת דשחוטה איסורה תלוי בשחיטתה כו' ואף ר"ל דאוסר מחיים לא יליף שחוטה ממשולחת כו' עכ"ל ע"כ אין זה הטעם עיקר דהא משולחת גופה אינה אסורה לרבי יוחנן מחיים קודם שחיטת השחוטה ולר"ל נמי איסור משולחת גופה מחיים קודם שחיטת השחוטה ליכא למילף אלא מעגלה ערופה משעת לקיחה אבל עיקר הטעם דליכא למילף לר' יוחנן בשחוטה מחיים ממשולחת דמשולחת גופה אינה מחיים קודם שחיטה והשתא ניחא לר"ל נמי בין איסור המשולחת ובין איסור השחוטה ליכא למילף מחיים קודם שחיטה אלא מעגלה ערופה ודו"ק:

דריש כל אתין שבתורה וכו'. שזהו ודאי כבוד התורה שאין בה שום אות שלא לצורך ולזה קאמר כשם שקבלתי שכר על הדרישה מפני כבוד התורה כן אקבל שכר על הפרישה שזו כבוד שמים הוא שאין להשוות לו שום דבר לרבות ורע"ק לא היה חש בזה מלרבות ת"ח שגם זה בכלל כבוד שמים ותורתו שהם לומדים אותה וק"ל:

בגמרא איתיביה ר"י לר"ל כל צפור טהורה וכו'. פי' כך מקשה המקשה דאם איתא דילפינן צפורי מצורע מעגלה ערופה דאפילו מחיים אסירי ל"ל להאי תנא למילף מאשר לא תאכלו לאסור השחוטה דמשמע דהיינו לאחר שחיטה וצ"ל דר"י לא ידע ברייתא דתנא רבי רבי ישמעאל דתני נאמר מכשיר ומכפר וכו' וכן משמע לקמן דמתרץ תנאי היא ומשני מה"ד וכו' ואע"ג דאיסורא דלאחר מיתה נמי מצינן למילף מעגלה ערופה דהא איסורא כתיב בה לכל הפחות לאחר עריפה כמ"ש התוס' בסמוך ד"ה תנאי היא מ"מ הצפור השחוטה הואיל והיא דמיא קצת לקדשים מאחר שהיא נשחטה הוה מדמינן לה לקדשים נ"ל:

בתוס' ד"ה וזה אשר לא תאכלו וכו' עד וא"ת להך תנא וכו'. פי' לר"י דס"ל הא דתנא דרבי ישמעאל לעיל:

ד"ה תנאי היא וכו' וי"ל דמעיקרא צריך למילף וכו'. והשתא צ"ל דלא ס"ל להתוס' תירוצא קמא שתירצו לעיל בד"ה כפרה כתיב בהו וכו':

בא"ד ואח"כ ילפינן צפור השחוטה דנאסרה מחיים וכו' מעגלה ערופה. מקשין העולם ל"ל למילף צפור השחוטה דנאסרה מחיים מעגלה ערופה לילף מצפור המשולחת דנאסרה מחיים דהוה איסורא דשייך בה כמ"ש התוספות בסמוך דהא בעגלה ערופה משם ילפינן ונ"ל הא דכתבו התוס' לעיל מזה דילפינן צפורי מצורע מעגלה ערופה מה עגלה ערופה אסורה לכל הפחות וכו' אף צפור המשולחת וכו' ילפינן הא אתי מכה צפור השחוטה וה"ק כמו שמצינו בע"ע דנאסרה לאחר עריפה לב"ה כמו כן גבי ציפורי מצורע לאחר שחיטה דהיינו משחיטה ואילך אסורה אף המשולחת עד שעת שילוח כמו שכתבו התוס' לעיל ד"ה משעת שחיטה דמשולחת בעצמה אין לה שום שייכות לע"ע דנילף מינה וכן לא שייך לומר דנילף ציפור השחוטה מהמשולחת דנאסרה בחיים דהא איסורא דמחיים דמשולחת אינו בא אלא מצד איסור דלאחר שחיטה וק"ל ולכך צריך למילף מע"ע דנאסרה אף מחיים נ"ל:

רש"י בד"ה כקדשים כו' דאין משיבין על ההיקש נ"ב נ"ל לפרש דעת רש"י שסובר (בודאי) עגלה ערופה בודאי אינה תופס דמיו דהא לא אקרי קודש ומשמע בסוגיא דלא שייך תפיסת דמים אלא בקודש כלומר שיצא הוא לחולין ע"י כך וא"כ איכא למיפרך מה לקדשים שאסורים שהרי חמור דתפיס דמים כו'. על זה פי' אין משיבין על ההיקש ואף שאין זה היקש אלא מאחר שדומה לגזירה שוה שמצינו ביה כפרה כקדשים אין משיבין עליו ודו"ק:

תוס' בד"ה כפרה כו' אבל מחיים לא נ"ב וזה התירוץ אינו עיקר דהא לקמן מוכח דעגלה יליף מציפורי כמו שפירשו התוספות לקמן (עיין במהרש"א):

בד"ה וזה אשר כו' וא"ת להך תנא נ"ב פי' דס"ל מחיים אינו נאסר ולא יליף מעגלה ערופה ודו"ק:

בא"ד הנאה הוא דמחיים נ"ב פי' אף רבי יוחנן מודה בזה רק דלא סבירא ליה דמיתסרא מחיים דכולי האי לא ילפינן שחוטה ממשולחת דשחוטה איסורה תלוי בשחיטתה כדאמר לעיל בדברי רבי יוחנן ואף ריש לקיש דאוסר מחיים לא יליף שחוטה ממשולחת כי אם מעגלה ערופה כמו שפירשו התוספות לקמן וק"ל:

בד"ה שחט כו' שחיטה ולא מקודם כו' שמא אחר לקיחה היה כו' כצ"ל ונ"ב פירוש ואיידי דמינכרא שהיא מכה ישנה שלא בא מחדש אחר השחיטה ודו"ק:

בד"ה תנאי כו' ציפור השחוטה נ"ב אבל שחוטה ממשולחת לא ילפינן כדפרישית לעיל:

גמרא שחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז כו'. הן בתורה כתוב עץ ארז בראשונה בכ"מ. ואזוב ושני תולעת מחולפים במקום זולת מקום. עי' ר"פ מצורע ושם בטהרת בית המנוגע. ובפ' חוקת. ונ"ל לפי שמצינו דהקפידה תורה בשעירי יוה"כ שתהא לקיחתן כאחת. לכן כדי שלא תאמר בכאן יש קפידא ג"כ ללוקחן כסדר כתיבתן דוקא. החליף התנא סדרן לומר שאין קפידא בדבר וכיוצא בזה כ' הש"א בתשובה כ"ט ע"ש:

ד"ה את לא דריש וד"ה כי האי תנא צ"ל ד"א:

רש"י ד"ה כקדשים. וקדשים אסורים בהנאה שהרי מועלין בהם. הן שלמים אין בהם מעילה מחיים ואפ"ה אסור ליהנות מהם כדאיתא בר"ה (כח) ע"ש. אלא מילתא פסיקא נקיט דכפרה לא כתיבא בקק"ל:

רש"י ד"ה ונמצאת טרפה. קס"ד כו' שנטרפה בשחיטתה. אינו ר"ל כגון בשהייה דרסה כו'. דא"כ בשעת קיחה ודאי ראויה היתה ומאי דלמא כו' שכתב לקמן. ועוד אמאי ק"ל טרפה הלא נבלה היא. אלא ר"ל במקום הכשר שחיטתה כגון ניקב הושט כמש"כ התוס' בשמו וזה אינה אלא טרפה כמש"כ בס"ד בחולין (לב ב) ומש"כ דבניקב קרום של מוח לא שייך למיתני ונמצאת. הוא משום דבדיקה א"צ שם וע"כ הי' ניכר מחיים. משא"כ בסימנים שצריך לבודקם אחר שחיטה כדאיתא שם (ט):

תד"ה כפרה. אבל מחיים לא להכי איצטריך כפרה. עי' מהרש"א ועמש"כ בחולין (פב) בס"ד:

תד"ה משעת שחיטה. ואין לפרש כו' דהא תנא צפורי מצורע כו'. המל"מ בפי"א מהל' ט"צ דחה ראייתם זאת ע"ש. ול"נ ראיה מפ' בתרא דנגעים מ"ה נשפך הדם תמות המשתלחת ע"ש:

גמרא כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש. הא דלא פירש בקרא דואהבת את ה' אלקין היינו משום דלענין האהבה שפיר הוי דריש לרבות ת"ח דנהי דבכל נפשך ובכלל מאדך לא שייך לגביה דהא קי"ל אבידתו ואבידת רבו אבידתו קודמת מ"מ בעיקר קרא דואהבת לחוד שייך שפיר לרבות ת"ח דאפילו באב ואם מצינו דהשוה כבודן לכבוד המקום כ"ש בת"ח דאבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודם משא"כ לענין מורא ס"ד דלא שייך כלל שום מורא למורא המקום וכנראה מפרש"י עד שבא ר"ע ולימד דלענין מורא נמי שייך לרבות ת"ח כדמצינו כל החולק על רבו כחולק על השכינה וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' א' ע"ש באריכות:

שם בעגלה ערופה מנ"ל אמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. ופרש"י ולא פרכינן אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין דאין משיבין על ההיקש עיין במהרש"ל ובמהרש"א ז"ל ולענ"ד דברי מהרש"ל ז"ל נכונים דבלא"ה קשיא לי נמי דלא שייך כלל האי פירכא דמה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין דהא דכפרה כתיב בה כקדשים היינו קדושת זבח ולא אשכחן בהו דיוצאין חולין דאין נפדין תמימין אלא דכך כוונת רש"י דמ"מ כיון דאשכחן דאיסור מעילה בקדשים לאו משום איסורי הנאה הוא דהא קדשי בדק הבית נמי אית בהו מעילה ולאו משום חומר איסור הנאה נגעו בהן דהא כל איסורי הנאה אין להן היתר בפדיון והני תפסי דמיהן ויוצאין לחולין אע"כ דאיסור מעילה אינו אלא מגזירת הכתוב ולאו משום איסור הנאה ע"ז מסיק שפיר דאפ"ה אין משיבין על ההיקש כן נ"ל אלא דאכתי קשיא לי בעיקר לישנא דאין משיבין על ההיקש דלכאורה האי כפרה כתיב בה כקדשים לאו הקישא הוא אלא כעין מה מצינו כדאמרינן בסמוך נאמר מכשיר ומכפר בפנים וא"כ שפיר משיבין על מדת מה מצינו ואפשר דלאו דוקא הקישא אלא ייתורא דקרא דכפר דרשינן ועדיף מהקישא דקרא אתי לאקושי לקדשים ואף על גב דכפר איצטריך לכמה דרשי אפשר דאפ"ה מייתר דכתיב נמי ונכפר להם הדם ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה כפרה כתיב בה כקדשים כו' תימה דבכריתות מפיק לה מוערפו שם שם תהא קבורתה עכ"ל. נראה דמפשטא דקרא לא שמעינן שפיר שם תהא קבורתה אלא שם תהא עריפתה אלא דסמכו אהא דילפינן עגלה ערופה ממת ובזה נתיישב לי מה שהקשה הריטב"א ז"ל בחידושיו סוגיות אהדדי דבפרק אין מעמידין ילפינן מת מעגלה ערופה והכי איתא נמי בפרק נגמר הדין וכתב שהן מהסוגיות המתחלפות ולמאי דפרישית אתי שפיר דודאי לענין עיקר מלתא דעגלה ערופה אסור בהנאה ילפינן עגלה ערופה ממת דשם תהא קבורתה ואסור מיהא לאחר עריפה כמו שתירצו התוספות כאן משא"כ בפרק נגמר הדין ובפרק אין מעמידין דאיירי לענין האורג בגד למת דמיתסר בהזמנה וכן בפרק אין מעמידין לענין תקרובת ע"א דמיתסר נמי בהומנה משהכניסו לשם תקרובת ע"א הוצרך לומר דילפינן ע"א ממת ומת מעגלה ערופה ועגלה ערופה מדכתיב בה כפרה כקדשים והיינו מחיים כמ"ש התוספות כאן כן נ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד ואי מוערפו כו' אבל מחיים לא להכי איצטריך כפרה עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל דאין זה התירוץ עיקר דלקמן משמע איפכא דעגלה ערופה ילפינן מציפורי מצורע כמ"ש התוספות לקמן ומהרש"א ז"ל כתב ע"ז שאין זה מוכרח דלקמן כתב כן אליבא דר"ל והכא אליבא דרבי יוחנן דליכא למילף עגלה מציפורי מצורע אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים דמסתמא אית ליה לרבי יוחנן הא דרבי ינאי רבי' דירידתה לנחל איתן אוסרתה עכ"ל. ובמחילה מכבוד תורתו דמהרש"א ז"ל דאשתמיטתיה ש"ס ערוך בחולין דף פ"ב דבהדיא מסקינן התם דאמר רבי יוחנן עגלה אינה משנה והיינו משום דלית ליה הא דאמר רבי ינאי ירידתה לנחל איתן אוסרתה ע"ש וכמו שאבאר עוד בסמוך בשמעתין ואדרבא היה נ"ל לפרש איפכא דמה שהוצרכו התוספות לפרש תירוץ אחר דכפרה כתיב בה אינו לעיקר דרשה היינו משום דלרבי יוחנן ע"כ לית ליה האי דרשה דהא ס"ל דמחיים לא מיתסרא וא"כ לא ה"ל לתלמודא לאתויי דרשא דרבי ינאי דתליא בפלוגתא ולמישבק עיקר דרשא דכתיב בעגלה גופא דהא לר"י לא איירי מתניתין דהכא אלא לאחר עריפה ועוד דהתוספות בפ' נגמר הדין כתבו דהלכה כר' יוחנן בהא ומקשו שם אמימרא דרבא אף שדבריהם שם לכאורה אינן מוכרחין דנהי דקי"ל הלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל מ"מ הכא משמיה דרבי ינאי אמר דהוי רבי' דר"י ומה"ט נראה שפסק הרמב"ם ז"ל כרבי ינאי וכמ"ש עוד בסמוך מ"מ הוי ניחא לי לפרש כן דברי התוספות דהכא בתירוץ השני כשיטתם פ' נגמר הדין אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ אמאי מייתי סתמא דתלמודא בסמוך בציפורי מצורע מנ"ל מדתנא דבי רבי ישמעאל דהא לכאורה רבי יוחנן לית ליה הא דתדר"י ודעתי ליישב אי"ה בסמוך ודו"ק:

בא"ד א"נ י"ל דהא דקאמר הכא לא עיקר דרשה היא דהא איצטריך לדרשא אחריתא כדאמרינן בפ"ק דחולין כו' אלא עיקר דרשא דהכא הוי מוערפו שם עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דלשיטת מהרש"ל מוערפו שם לחוד ודאי לא ידעינן איסור דקודם עריפה אלא דסמכו נמי אדרשא דמכפר מציפורי מצורע כפירושם בסמוך בד"ה תנאי היא ולפי מה שכתבתי מסברא דנפשאי דבזה התירוץ השני דהתוספות בעי לאוקמה כרבי יוחנן דלא מיתסר קודם עריפה א"כ א"ש כפשוטו דמוערפו שם לחוד ילפינן אלא דשיטת מהרש"ל ז"ל ודאי קשיא לי בדברי התוספות במה שכתבו דאיצטריך לדרשא אחריתא בפ"ק דחולין דאכתי לכולהו מילתא מצינן למילף מהאי ילפותא דכפרה כתיב בה כקדשים דלכל מילי הוי כקדשים וכיון דכ"ע אית להו ילפותא דכפרה כתיב בה לענין טריפות מיהא א"כ אמאי איצטריך וערפו שם דהא קודם עריפה ילפינן מקדשים ולאחר עריפה מציפורי מצורע משא"כ לפי השיטה שלי אתי שפיר דאדרבה מדכתיב וערפו שם אתא לגלויי דלא נילף מקדשים לאסרו קודם עריפה והיינו אליבא דרבי יוחנן ומש"ה מייתי תלמודא הכא ובפרק נגמר הדין ובפרק אין מעמידין האי ילפותא דכפרה כתיב בה שהיא דרשא פשוטה יותר דהא כ"ע מודו בה מיהא לענין טריפה וזה דרך הש"ס בכמה דוכתי כמ"ש התוספות בדוכתי טובא. ועוד היה נ"ל לפרש כוונת התוספות בדרך אחר לפי מ"ש לקמן בד"ה תנאי דילפינן קודם עריפה מציפורי מצורע אפ"ה איצטריך נמי הא דכפרה כתיב בה כקדשים דמהכא לא ידעינן דעגלה מיקרי מכפר כקדשים ומש"ה אית לן למילף מכפר ממכשיר כמו בקדשים אלא דאכתי לא הוי אתי שפיר דה"ל למימר כפרה כתיב בה וע"ז כתבו משום דבפ"ק דחולין מסיים בה האי לישנא דכקדשים מש"ה מייתי הכא נמי בהאי לישנא אלא דלשון התוספות לא משמע כן. ועי"ל דלהאי תירוצא דהתוספות כולה מילתא ילפינן מוערפו שם דהאי שם אוהורידו אותו לנחל איתן כתיב ומשמע דמאחר שהורידו אין לו היתר אלא וערפו שם ושם תהא קבורתה כך נראה בעיני לפי שיטת התוספות בשמעתין דלא מייתי האי סוגיא דאמר רבי יוחנן בפרק אותו ואת בנו דעגלה ערופה אינה משנה אבל לפי הסוגיא דהתם א"כ אם נאמר דמוערפו שם לחוד ילפינן הוי דלא כרבי ינאי ודלא כרבי יוחנן ודוק היטב ובסמוך אבאר יותר:

גמרא בציפורי מצורע מנ"ל דתנא דבי ר"י נאמר מכשיר ומכפר כו' כבר הקשיתי לשאול אמאי מייתי סתמא דתלמודא האי ילפותא כיון דלרבי יוחנן דבסמוך לית ליה האי ילפותא כדמשמע בסמוך דמסקינן תנאי היא וא"כ רבי יוחנן דס"ל דמחיים לא מיתסר ע"כ לית ליה האי ילפותא ומסתמא הלכה כרבי יוחנן לגביה דר"ל וא"כ טפי ה"ל לאתויי מקרא דוזה אשר לא תאכלו וכ"ש לפרש"י דלר"י מתניתין לא איירי אלא בשחוטה דמשולחת מותרת מיהו נלע"ד דרבי יוחנן נמי אית ליה האי ילפותא דתנא דבי ר"י דמכשיר ממכפר אלא דר"י לשיטתיה דאמר בפרק אותו ואת בנו דעגלה ערופה אינה משנה וא"כ בתרווייהו לא מיתסרי מחיים ור"ל לשיטתיה דס"ל כרבי ינאי ולדידיה עגלה ערופה משנה כדמשמע להדיא בפרק אותו ואת בנו והא דמסקינן בסמוך אליבא דר"ל תנאי היא היינו משום עליה דמותבינן בסמוך מדרבי שמעון ולר"ל עגלה ערופה משנה דר"ש ס"ל דשחיטה שאינה ראויה היא דמחיים אסור' ואפ"ה סובר בציפורי מצורע דלא מיתסר מחיים וא"כ ע"כ לית ליה הא דמכשיר ממכפר ואהא משני ר"ל שפיר תנאי היא דכיון דתנא דבר"י יליף מכשיר ממכפר ועגלה ערופה ודאי אסורה מחיים כדאמר ר"ש גופא וחכמים דהתם לא פליגי וא"כ שפיר קאמר ר"ל דציפורי מצורע נמי אסירי מחיים אבל רבי יוחנן סובר דכ"ע אית להו הא דתנא דבר"י וילפינן מכשיר ממכפר וכיון דאשכחן דר"ש סובר דציפורי מצורע מחיים לא מיתסרי א"כ ע"כ דעגלה ערופה אינה משנה דאל"כ תיקשי דר"ש אדר"ש. ובזה נתיישב מה שהקשו התוספות בפרק אוא"ב אהא דקאמר ר"י עגלה ערופה אינה משנה ואמאי לא מוקי לה כתנאי ונדחקו שם לפרש שכך היתה קבלה בידם ולמאי דפרישית אתי שפיר דאדרבא לר"י דכ"ע ילפי מכשיר ממכפר דהא לא אשכחן שום תנא דפליג אדתנא דבר"י וכמו שאבאר עוד בסמוך ולפ"ז אתי שפיר דמייתי הכא הא דתנא דבר"י אליבא דכ"ע ומהכא ילפינן איסור הנאה בציפורי מצורע לר"י כדאית ליה ולר"ל כדאית ליה דמוזה אשר לא תאכלו לא שמעינן איסור הנאה כמו שאפרש בלשון התוספות בד"ה וזה אשר לא תאכלו כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם ר"ל אמר משעת לקיחה יליף מעגלה ערופה. לכאורה משמע מסוגיא דשמעתין דהיינו מדתנא דבי ר"י דיליף מכשיר ממכפר כדמסקינן תנאי היא מיהו בחולין פ' אותו ואת בנו מייתי הש"ס דר"ל יליף קיחה קיחה מעגלה ערופה וכתבו התוספות שם דלמסקנא דהכא לא קיימי הכי:

אמנם לענ"ד נראה דלמסקנא נמי איצטריך האי ג"ש דקיחה קיחה דאי בבנין אב דמכשיר ממכפר לא מצינו למילף דאסור בהנאה לאחר שחיטה דהא בעגלה ערופה כתיב מיעוטא הערופה דמינה ילפינן בפסחים דף כ"ג וביומא דף ס"ג ובדוכתי טובא דהערופה אין מידי אחרינא לא דאין לך דבר שנעשה מצותו ואסור בהנאה וא"כ מהאי מיעוטא הוי ממעטינן נמי ציפורי מצורע לאחר שחיטה משא"כ מקיחה קיחה ילפינן שפיר בג"ש דלא איצטריך אלא להא מילתא ואפ"ה איצטריך ר"ל לומר במסקנא דתנאי היא ומייתי מכשיר ממכפר לענין דאסור קודם שחיטה ולאפוקי מדר"ש דאף על גב דבעגלה אוסר בפ' אותו ואת בנו דלר"ל משנה היא ואפ"ה מתיר בציפורי מצורע קודם שחיטה דלא יליף מכשיר ממכפר וכיון דאיכא תנא דבי ר"י דיליף מכשיר ממכפר סבר ר"ל כוותיה כן נ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם אמר רבי ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרת'. כבר כתבתי די"ל דמפשטא דקרא משמע להו הכי לחבריא דכתיב והורידו אותה אל נחל איתן וערפו שם דמשמע דמשהורידו אותה אין לה תקנה אלא וערפו שם ושם תהא קבורתה דאל"כ והורידו למאי אתא ניכתוב וערפו העגלה בנחל איתן. אבל לפירוש התוספות בסמוך בד"ה תנאי דעגלה ערופה גופא דמיתסר מחיים ילפינן מציפורי מצורע א"כ תיקשי לר"ל ולר' ינאי וחבריה עגלה גופא תיתסר נמי משעת לקיחה כציפורי מצורע אי משום דמכפר כמכשיר ואי משום קיחה קיחה ומנ"ל דבעגלה איכא גבול אחרינא וצ"ע ליישב שיטת התוספות ודו"ק:

שם איתיביה ר"י לר"ל כל ציפור טהורה כו' ואי ס"ד דמחיים אסורה לאחר שחיטה מיבעיא. וליכא למימר כיון דאיצטריך לכתוב כל צפור טהורה להיתירא דמשולחת איצטריך נמי ליכתוב מיעוטא דזה דלא נירבו שחוטה נמי להיתירא מריבוי' דכל הא ליתא דהא ר"ל לקיחה לקיחה יליף כדפרישית מסוגיא דחולין ואהא משני ר"ל שפיר דאיצטריך מיעוטא דזה דאל"כ סד"א מידי דהוה אקדשים דשחיטה מתרת וא"כ לא הוי מוקמינן ג"ש דקיחה אלא לענין דמיתסר מחיים עד לאחר שחיטה ואף למאי דמסקינן אליבא דר"ל דיליף מכשיר ממכפר אפ"ה הוי איצטריך ג"ש דקיחה קיחה דמכשיר ממכפר לא הוי ילפינן כיון דאיכא מיעוטא דהערופה דמכשיר ממכפר לא מייתי ואע"ג דכתיב קיחה קיחה אכתי לא ידעינן איסורא דלאחר שחיטה דהא ממיעוטא דהערופה ילפינן דכל מידי דמיתסר מחיים קודם שנעשה מצותה שרי לאחר שנעשה מצותו משא"כ במידי דשרי קודם שנעשה מצותו לא שייך כ"כ בהאי מיעוטא דהערופה כדפרישית לעיל דף נ"ד גבי בגדי כהונה ע"ש וא"כ ממ"נ אין לאסור בשניהם אלא או קודם מצותו או לאח"כ וטפי שייך לאסור משעת לקיחה כפשטא דקרא וכמו בקדשים מש"ה איצטריכו לר"ל כולהו קראי כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה וזה אשר לא תאכלו וא"ת להך תנא איסור הנאה מנ"ל אליבא דחזקיה כו' עד סוף הדיבור ותירוצם דחוק. ולענ"ד דקושית התוספות לא שייך אפילו לרבי אבהו דיליף איסור הנאה בכל מקום מלא תאכל מ"מ האי וזה אשר לא תאכלו דכתיב בעופות טמאים ע"כ לא משמע איסור הנאה דהא עופות טמאים גופייהו שרו בהנאה לכ"ע כדאמרינן בפרק כל שעה דף כ"ג וא"כ אין לנו להחמיר במאי דאתא מריבויי' דוזה אשר לא תאכלו יותר מבמאי דאיירי בהו פשטא דקרא וכן מצאתי אח"כ בתוספתא דכריתות אלא למאי דפרישית לעיל אין מקום כלל לקושיא זו דאדרבה רבי יוחנן אית ליה הא דמכשיר כמכפר אליבא דכ"ע וא"כ ממילא אסור בהנאה בציפורי מצורע אלא דמחיים שרי רבי יוחנן בתרווייהו דלטעמיה אזיל דאמר בפרק אותו ואת בנו עגלה ערופה אינה משנה כן נ"ל נכון והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב ג"כ דר"י אית ליה נמי הקישא דמכשיר כמכפר אלא דס"ל דלא שייך האי הקישא מחיים וזה דוחק והתמיה קיימת עליו שלא הרגיש בסברא זו דר"י בעגלה ערופה נמי מתיר מחיים כדאיתא להדיא בפרק אותו ואת בנו. ואי תיקשי כיון דר"י נמי יליף מכשיר ממכפר א"כ אדמקשה לר"ל מוזה אשר לא תאכלו ל"ל ליקשי לנפשיה הא ליתא שכבר כתבתי דודאי כיון דכתיב כל ציפור טהורה לרבות המשולחת להיתירא הוי מרבינן שחוטה נמי להיתירא דהא מכשיר ממכפר לא מייתי משא"כ לר"ל מקשה שפיר כיון דבג"ש דקיחה קיחה יליף כדפרישית מסוגיא דפ' אוא"ב ודו"ק:

גמרא איתיביה שחטה ונמצאת טריפה כו' ופרש"י דפסולה משום דכתיב חיות למעוטי טרפות ובפ' שילוח הקן מבואר דלא יליף מחיות למעוטי טרפות אלא למ"ד טריפה אינה חיה אבל למ"ד טריפה חיה לא ממעטינן מחיות אלא מחוסר אבר אבל טריפה ממעטינן מדילפינן מכשיר ממכפר ע"ש. ובזה היה נ"ל ליישב הא דלא משני ר"ל לרבי יוחנן תנאי היא כדמסיק בסוף דנהי דאקושיא דלעיל לא מצי לשנויי תנאי היא כיון דאותביה מקרא דוזה אשר לא תאכלו אבל בההיא דהכא קשה ולמאי דפרישית אתי שפיר דלא מצי לשנויי הכי דהא האי תנא ע"כ יליף מכשיר ממכפר דאל"כ מנ"ל דטריפות פוסל בהן ואפ"ה סובר דמחיים שרי ומש"ה איצטריך לשינוי' אחרינא כנ"ל ודו"ק:

שם ואי ס"ד דמחיים אסורה הראשונה אמאי מותרת בהנאה. ואף על גב דבקדשים שמתו אמרינן דיצאו מידי מעילה דבר תורה וכן היכא שנשחטו בפסול גמור כדאי' בריש מעילה מ"מ נראה דלא דמי דבקדשים כיון שעיקר איסורן אינן אלא קודם שנעשה מצותן דלאחר שנעשה מצותן מותרין וא"כ מה"ט בנמצא בהם פסול או שמתו דתו לא חזו למצותן שרי משא"כ בציפורי מצורע ועגלה לר"ל דמגזירת הכתוב היא דמיתסרו בין קודם שנעשה מצותו ובין לאחר שנעשה מצותו א"כ מקשה ר"י שפיר לר"ל משא"כ לר"י גופא כיון דשחיטה היא דאסרה לה היינו שחיטה ראויה דוקא וכה"ג יש לפרש בההיא דשחטה שלא כמצותה בסמוך:

תוספות בד"ה תנאי היא פי בקונטר' כו' ותימא דהכא משמע כו' ובכריתות משמע דילפינן עגלה ממצורע כו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחם לכך דהתם נמי בפשיטות מצינן למימר דהא דקאמר תנאי היא דאשכחן מיהו שום תנא דאוסר בעגלה מחיים מדילפינן מצורע מעגלה ואי לאחר שחיטה לא איצטריך דמוזה אשר לא תאכלו נפקא דר"ל מצי סבר דלא תאכלו איסור הנאה משמע וכ"כ התוספות עצמן בכריתות ונחתו נמי להאי סברא שכתבתי לעיל דכיון דכתיב בעופות טמאים ע"כ לא איירי מאיסור הנאה ע"ש. מיהו למאי דפרישית לעיל נתיישב הכל דהא בכריתות גופא מייתי רב המנונא מעיקרא סייעתא למילתיה ממשנה דאוא"ב דסבר ר"ש דעגלה ערופה שחיטה שאינה ראויה וא"כ דסבר בעגלה ערופה משנה א"כ אמאי איצטריך הש"ס בכריתות למיהדר בתר תנא דבי ר"י דאוסר בעגלה ערופה ות"ל דאיכא ר"ש וחכמים דאוא"ב דאסרי להדיא אע"כ דאיצטריך לאהדורי אתנא דמתיר כדמקשינן עליה בכריתות דקשיא רישא לסיפא וע"ז מסקינן התם שפיר תנאי היא ומייתי ברייתא דתנא דבי ר"י וא"כ יש לפרש דלפ"ז לכ"ע ילפינן מכשיר ממכפר אלא דר"ש לחוד אוסר בעגלה ומתיר במצורע כדאיתא הכא משא"כ רב המנונא גופא סבר שפיר בעגלה כר"ש וה"ה לציפורי מצורע כר"ל דהכא דהאיכא מיהא תנא דיליף מכשיר ממכפר ומתניתין דכריתות דמתיר' בעגלה היינו משום דס"ל בציפורי מצורע כרבי שמעון והיינו כקושיא דרבי יוחנן דהכא דאי ס"ד מחיים אסירי אמאי איצטריך וזה אשר לא תאכלו ולית ליה שינוייא דר"ל וע"כ היינו טעמא דר"ש וסברי נמי תנא דסיפא דכריתות דעגלה נמי מותר קודם עריפה מהאי ילפותא דמכשיר כמכפר כן נ"ל נכון ודוק היטב. ובזה נתיישב ג"כ סוגיא דאוא"ב דמסקינן דרבי יוחנן הוא דאמר עגלה ערופה אינה משנה ולא ר"א ואמאי הדר ביה ממאי דאמר מעיקרא משמיה דר"ל דהא לר"ל נמי ע"כ עגלה ערופה אינה משנה דהא קשיא דרבי שמעון אדר"ש כדפרישית לעיל אליבא דר' יוחנן בהכרח ולמאי דפרישית אתי שפיר דלריש לקיש ע"כ עגלה ערופה משנה מדמסיק הכא תנאי היא ומייתי תנא דבי ר' ישמעאל והא אכתי מתנא דבי רבי ישמעאל לא מוכח מידי דהא איכא למימר דתרווייהו שרי קודם שחיטה ועריפה אע"כ משום דסבר ר"ל דעגלה ערופה משנה ומש"ה איהו סבר כר"ש בחדא בעגלה ובחד' כתנא דבר"י דיליף מכשיר ממכפר וזה כפתור ופרח ובזה נתיישב היטב פירוש הרמב"ם במשניות דשמעתין וכן בפסקיו ואין להאריך יותר:

את לא דריש. לריבויא: כי האי תנא. שפירש מלדורשן: היה דורש כל אתין שבתורה. לריבויא: פירש. שירא לרבות שום דבר להשוותו למורא המקום: כפרה כתיב בה. כפר לעמך ישראל (דברים כא): כקדשים. וקדשים אסורין בהנאה שהרי מועלין בהן (ולא פרכינן אי מה קדש כו' דאין משיבין על ההיקש): צפורי מצורע. מכשירי בחוץ הן שהרי חוץ לעיר נעשית מצותה ולהכשיר את המצורע לבא במחנה: מכשיר בפנים. אשם מצורע: מכפר בפנים. כל הקרבנות: מכפר בחוץ. עגלה ערופה: מה בפנים עשה מכשיר כמכפר. לא חלק בין אשם מצורע לשאר אשמות: משעת שחיטה. נאסרת השחוטה והמשולחת מותרת כדלקמן: משעת לקיחה. נאסרות שתיהן עד שישלח המשולחת וניתרת בשילוחה: מעגלה ערופה. מה התם מיתסרא מחיים כקדשים אף כאן מחיים: ה''ג ועגלה ערופה מאימתי אמר רבי ינאי כו'. מאימתי נאסרת הואיל ואין דמיה קדושין לא קדושת מזבח ולא קדושת בדק הבית אלא היא עצמה לעריפה: גבול שמעתי בה ושכחתי. מאימת נאסרת: ירידתה לנחל איתן. היא הגורמת לה שם עריפה ואוסרתה: הכא מי אית לה גבול אחרינא. וכיון דילפינן לה איסור מחיים ע''כ קיחה היא דגרמא: כל. רבויא הוא: אשר. רבויא הוא: לאחר שחיטה מיבעיא. ולמה לי קרא למיסרה בשלמא להיתרא דמשולחת איצטריך קרא אלא איסורא דשחוטה למה לי: ואתיא שחיטה ומכשרה לה. עם שאר עבודות והא נמי תתכשר לאחר גמר מצותה: טריפה. פסולה לטהרת מצורע דכתיב חיות (ויקרא יד): ונמצאת טריפה. קס''ד כשבדק בסימנים נמצאת שנטרפה בשחיטתה דאי נטרפה מעיקרא כגון ניקב קרום של מוח או שנחתכו רגליה לא שייך למיתני ונמצאת: יקח זוג לשניה. אין צריך להביא שתים אחרות: והראשונה מותרת בהנאה. דקס''ד שחיטה היא דאסרה לה והא לאו שחיטה היא: אמאי מותרת בהנאה. דילמא בשעת קיחה ראויה היתה והיכן הותר איסורה: שנמצאת טריפה בבני מעים. דבשעת קיחה לא הויא חזיא ולא חל עלה איסור: ר' יעקב סבר שחיטה שאינה ראויה. למצותה שמה שחיטה לאוסרה: מחיים לא מיתסרא. דאי איתסרא במאי פקע איסורה: תנאי היא. הני תנאי סבירא להו כדקאמרת דלא מיתסרא ותנא דבי רבי ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר סבירא ליה דמיתסרא מחיים כמכפר: ואיפוך אנא. וזה אשר לא תאכלו לרבות את המשולחת: לא מצינו בעלי חיים שאסורין. איסור עולם:

כפרה כתיב בה כקדשים. דכתיב (דברים כא) כפר לעמך ישראל וקדשים אסורין בהנאה שהרי מועלין בהן תימה דבכריתות (דף ו.) מפיק ליה מוערפו שם שם תהא קבורתה וי''ל דתרוייהו צריכי דאי משום כפרה ה''א דוקא מחיים אסורה בהנאה כמו קדשים אבל לאחר עריפה מותרת כיון שנעשית מצותה להכי אצטריך וערפו שם ואי מוערפו שם לחוד ה''א דוקא לאחר עריפה אסורה בהנאה אבל מחיים לא להכי אצטריך כפרה אי נמי יש לומר דהא דקאמר הכא כפרה כתיב בה לא עיקר דרשא היא דהא איצטריך לדרשה אחריתי כדאמרינן בפ' קמא דחולין (דף יא.) דילמא טריפה היא וכי תימא מאי נפקא לן מינה כפרה כתיב בה כקדשים אלא עיקר דרשה דהכא הוי מוערפו שם.: משעת שחיטה. פי' ומשולחת נמי תיאסר משחיטת חבירתה עד השילוח ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל דהא תנא צפורי מצורע דמשמע תרוייהו: מי אית ליה גבול אחרינא. דאין לומר הבאת ציפורים כמו הורדת עגלה ערופה דהא הורדת עגלה ערופה כתיב בפרשה (דברים כא) והורידו זקני העיר את העגלה אבל הבאת ציפורים לא כתיב אבל לקיחה כתיבה דכתיב (ויקרא יד) ולקח למטהר: וזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה. וא''ת להך תנא איסור הנאה מנא ליה אליבא דחזקיה דאמר לא תאכלו לא משמע איסור הנאה וי''ל דגמרי איסור משולחת משחוטה מה שחוטה אסורה אף משולחת אסורה ואיסור דמשולחת הנאה הוא דמחיים לא שייך אכילה: שחטה ונמצאת טריפה. פירש בקונטרס דקס''ד כשבדק בסימנין נמצאת שנטרפה בשחיטה כגון שנקב הוושט דאי נטרפה מעיקרא כגון ניקב קרום או נחתכו רגליה לא שייך למיתני נמצאת והיינו דקאמר גמרא אמאי מותרת בהנאה כלומר איסור שבה היכן הלך ומשני שנמצאת טריפה בבני מעים ולא חל בשעת שחיטה אלא מקודם שחיטה ולהכי מוקי לה בטרפות דבני מעיים דאי הוה מוקי לה בטרפות שבחוץ וקודם שחיטה לא הוה קרי ליה נמצאת אלא השוחט טריפה אבל בטרפות דבני מעיים נקרא שפיר נמצאת שהרי אינו נראה וקשה כי נמי נמצאת טריפה שנקבו הדקין שמא הטרפות בא אחר הלקיחה וא''כ אמאי מותרת תאסר מספק לכנ''ל דמעיקרא ס''ד שוחט ונמצאת טריפה כגון שנקבו הדקין ופריך אמאי מותרת שמא אחר לקיחה היה ומשני שנמצאת טריפה בבני מעיים כגון שניטל הכבד או טרפות אחרת שודאי היה משנולד: תנאי היא נאמר מכשיר כו' אף מכשיר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר. פי' בקונטרס מכשיר היינו ציפורי מצורע ומכפר עגלה ערופה תימה דהכא משמע דילפינן ציפורים דאסורים בהנאה מעגלה ערופה ובכריתות (דף כה.) משמע דילפינן עגלה ערופה מציפורים ויש לומר דמעיקרא צריך למילף ציפורים מעגלה ערופה דמה עגלה ערופה אסורה לכל הפחות משעת עריפה אף ציפור דמשולחת אסורה לכל הפחות איסור דשייך בה והיינו על כרחך מחיים קודם שנשתלחה וכיון דאשכחן איסור מחיים במשולחת אם כן שפיר יליף התם עגלה ערופה דנאסרת מחיים מציפור המשולחת ואחר כך ילפינן ציפור השחוטה דנאסרה אף מחיים דהיינו משעת לקיחה מעגלה ערופה: הרי

קידושין נז ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד