קידושין נו ע"ב

כְּשֶׁבָּרַח וְטַעְמָא דְּבָרַח הָא לֹא בָּרַח קָנְסִינַן לְמוֹכֵר וְנִקְנְסֵיהּ לְלוֹקֵחַ לָאו עַכְבְּרָא גַּנָּב אֶלָּא חוֹרָא גַּנָּב
וְאִי לָא עַכְבְּרָא חוֹרָא מַאי קָעָבֵיד מִסְתַּבְּרָא כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא הָתָם קָנְסִינַן
מַתְנִי' הַמְקַדֵּשׁ בְּעׇרְלָה בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה בְּצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע וּבִשְׂעַר נָזִיר וּפֶטֶר חֲמוֹר וּבָשָׂר בְּחָלָב וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן מְקוּדֶּשֶׁת
גְּמָ' בְּעׇרְלָה מְנָלַן דְּתַנְיָא עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל אֵין לִי אֶלָּא אִיסּוּר אֲכִילָה הֲנָאָה מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ וְלֹא יִצְבַּע בּוֹ וְלֹא יַדְלִיק בּוֹ אֶת הַנֵּר תַּלְמוּד לוֹמַר וַעֲרַלְתֶּם אֶת עׇרְלָתוֹ לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּם
בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם מְנָלַן אָמַר חִזְקִיָּה אָמַר קְרָא פֶּן תִּקְדַּשׁ פֶּן תּוּקַד אֵשׁ
רַב אָשֵׁי אָמַר פֶּן יִהְיֶה קֹדֶשׁ אִי מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין אַף כִּלְאֵי הַכֶּרֶם תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְחִזְקִיָּה
שׁוֹר הַנִּסְקָל מִנַּיִן דְּתַנְיָא מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁנְּבֵילָה הִיא וּנְבֵילָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה מָה תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ מַגִּיד לָךְ שֶׁאִם שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ אָסוּר בַּאֲכִילָה
בַּהֲנָאָה מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי מַאי מַשְׁמַע שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ יָצָא פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו וְאֵין לוֹ בָּהֶם הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם
מִמַּאי דְּהַאי לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ לְהֵיכָא דְּשָׁחֵיט לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ הוּא דַּאֲתָא דִּילְמָא הֵיכָא דְּשָׁחֵיט לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ שְׁרֵי וְהָא לֹא יֵאָכֵל הֵיכָא דְּסַקְלֵיהּ מִיסְקָל הוּא דַּאֲתָא וְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר
דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֹאכַל לֹא תֹאכַל וְלֹא תֹאכְלוּ אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָאָה עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בִּנְבֵילָה
הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּנָפְקָא לַן אִיסּוּר אֲכִילָה מִלֹּא יֹאכַל הָכָא אִיסּוּר אֲכִילָה מִסָּקוֹל יִסָּקֵל נָפְקָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְאִיסּוּר הֲנָאָה הוּא דִּכְתִיב נִכְתּוֹב קְרָא לֹא יֵהָנֶה
אִי נָמֵי לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ לְמָה לִי אַף עַל גַּב דְּשַׁחְטֵיהּ כְּעֵין בָּשָׂר אָסוּר
מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא וְאֵימָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּבָדַק צוּר וְשָׁחַט בָּהּ דְּמִיחֲזֵי כִּסְקִילָה אֲבָל שַׁחְטֵיהּ בְּסַכִּין לָא מִידֵּי סַכִּין בְּאוֹרָיְיתָא כְּתִיב וְעוֹד תַּנְיָא בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה
וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לַן אִיסּוּר אֲכִילָה וְאִיסּוּר הֲנָאָה תַּרְוַיְיהוּ מִלֹּא יֵאָכֵל הַאי בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי לְמַאי אֲתָא לַהֲנָאַת עוֹרוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ כְּתִיב בְּשָׂרוֹ אָסוּר וְעוֹרוֹ מוּתָּר
וּלְהָנָךְ תַּנָּאֵי דְּמַפְּקִי לֵיהּ הַאי בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי לַחֲצִי כּוֹפֶר וְלִדְמֵי וַלְדוֹת הֲנָאַת עוֹרוֹ מְנָא לְהוּ
מֵאֶת בְּשָׂרוֹ אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ וְאִידַּךְ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - ב

אכן מעיקר הדין, היה לנו לומר שיתבטל המכר, אלא דהכא במשנה במעשר שני במאי עסקינן: כשברח המוכר שהדמים בידו.

ומקשינן: וטעמא דברח, הא לא ברח קנסינן למוכר שיחזרו דמים למקומן, ואמאי!? ונקנסיה ללוקח שיאכל כנגדן!? ^[1] לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב, משל הוא שעכבר הגונב תבואה ונותנו בחור שלו, אין הוא הגנב אלא החור, שאם לא החור לא היה גונב; ואף כאן, הגנב אינו הלוקח אלא המוכר, שאם לא הוא לא היה קונה הלוקח.

ומקשינן עלה: והרי אי לא עכברא, חורא מאי קעביד, כלומר: אם לא הלוקח, הרי המוכר לא היה עושה כלום!?

ומשנינן: מסתברא: כל היכא דאיכא איסורא התם, קנסינן [במקום שנמצא האיסור, קונסים], ומעות המעשר הרי בידי המוכר הם. ^[2]

מתניתין:

המקדש את האשה בערלה [פירות אילן בשלש שנותיו הראשונות] האסורה בהנאה, או בכלאי הכרם [הצומח מתערובתם של שני מיני תבואה או ירק שנזרעו בכרם] האסורים בהנאה - או בשור הנסקל [שור שהרג את האדם, או שרבע את האשה או שנרבע על ידי אדם, ^[3] ונגמר דינו לסקילה] -

ובעגלה ערופה [או בעגלה ערופה שמביאה העיר הקרובה אל החלל שלא נודע מי הכהו], ואפילו קודם שנערפה ^[4] -

בצפורי מצורע [שהוא מביא כשנטהר מצרעתו, ושוחט את האחת ומזה מדמה על המצורע, ואת השניה משלח] - ^[5]

ובשער נזיר -

ובפטר חמור [בכור החמור, ואין נפדה, אלא עורפין אותו] -

ובשר בחלב שנתבשל כאחד -

ובחולין שנשחטו בעזרה:

המקדש בכל אלו שהם אסורים בהנאה, אינה מקודשת. ^[6]

אבל אם מכרן לאיסורי ההנאה, וקידש בדמיהן, ^[7] הרי זו מקודשת, שאין הדמים נתפסים באיסור הנאה. ^[8]

גמרא:

שנינו במשנה: המקדש בערלה ... אינה מקודשת:

ומפרשינן: מנלן, מנין לנו שערלה אסורה בהנאה?

דתניא:

כתיב: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל".

אין לי בערלה אלא איסור אכילה, וכמו שנאמר: "לא יאכל", אבל איסור הנאה בערלה מנין, דהיינו: שלא יהנה ממנו, ולא ^[9] יצבע בו ^[10] ולא ידליק בו [כגון בשמן] את הנר? תלמוד לומר: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו", לרבות את כולם.

שנינו במשנה: המקדש ... בכלאי הכרם ... אינה מקודשת:

ומפרשינן: מנלן, מנין לנו שכלאי הכרם אסורים בהנאה?

אמר חזקיה: כי אמר קרא: "לא תזרע כרמך כלאים, פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם", ודרשינן את מה שאמר הכתוב: "פן תקדש": "פן תוקד אש", כלומר: פן ייאסרו הכלאים בהנאה, ויהיו טעונים שריפה.

רב אשי אמר: הכי דרשינן: "פן יהיה קדש", כלומר: פן יהיו הכלאים אסורים בהנאה כמו קודש.

ותמהינן על רב אשי: והרי אם כן יש לנו לומר: אי מה קדש תופס את דמיו בדינו שאף הם נעשים קודש, ויוצא הקודש הראשון לחולין, אף כלאי הכרם נאמר שתופס את דמיו באיסור, ויוצא כלאי הכרם לחולין!? אלא מחוורתא [המחוור הוא] דדרשינן כדחזקיה.

שנינו במשנה: המקדש ... בשור הנסקל ... אינה מקודשת:

ומפרשינן: מנלן ששור הנסקל אסור בהנאה?

דתניא:

ממשמע שנאמר: "וכי יגח שור את איש או את אשה, ומת, סקול יסקל השור", וכי אטו איני יודע מזה שנבילה היא, ונבילה אסורה באכילה!? ^[11]

ואם כן מה תלמוד לומר: "ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי", מגיד לך הכתוב במאמרו "ולא יאכל את בשרו": שאם שחטו לאחר שנגמר דינו לסקילה, אסור באכילה, כלומר: משעת גמר דינו לסקילה הרי הוא אסור.

ועד כאן לא שמענו שהוא אסור לאחר שנסקל, או אפילו משנגמר דינו, אלא באכילה - בהנאה מנין שהוא אסור משעה שנגמר דינו? תלמוד לומר: "ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי", כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן: מאי משמע, איך משמע מפסוק זה איסור הנאה?

שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו: "יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנאה של כלום", ואף בעל השור נקי הוא משור זה, ואין לו בו הנאה של כלום. ^[12]

ומקשינן על מה שאמרנו ששור הנסקל אסור באכילה והנאה משנגמר דינו:

ממאי דהאי "לא יאכל את בשרו" [וכן "ובעל השור נקי"] להיכא דשחיט לאחר שנגמר דינו הוא דאתא, וללמדנו שהוא אסור באכילה והנאה משנגמר דינו!?

והרי דילמא דבאמת היכא דשחיט לאחר שנגמר דינו, שרי באכילה ובהנאה - ואילו הא "לא יאכל" נימא דלהיכא דסקליה מיסקל הוא דאתא!? [מנין שהפסוק "לא יאכל" את בשרו בא ללמד איסור לאחר שנגמר דינו, והרי יש לומר, דבאמת לאחר שנגמר דינו אינו אסור, ואילו הפסוק "לא יאכל את בשרו" בא ללמד איסור לאחר סקילה]!?

ואם תאמר: הרי כבר נאמר "סקול יסקל השור" ויודע אני שנבילה אסורה באכילה, ולמה לי "לא יאכל"!? אימא לך, שפסוק זה בא להוסיף איסור הנאה [המותר בנבילה] בשור הנסקל, ויש ללמוד כן מלשון "לא יאכל", כדרבי אבהו אמר רבי אלעזר! דאמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר:

כל מקום שנאמר "לא יאכל" או "לא תאכל" ו"לא תאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב בו היתר הנאה כדרך שפרט לך בנבילה, שאמר הכתוב: "לא תאכל כל נבילה, [אבל] לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי", הרי שפירט לך הכתוב בנבילה שהיא מותרת בהנאת מתנה ומכירה, אבל אם לא שהתיר הכתוב, היינו אוסרים את הנבילה בהנאה משום שנאמר בה "לא יאכל".

ואם כן, אף בשור הנסקל נאמר שבא הכתוב במאמרו "לא יאכל", לאסור אותו בהנאה משנסקל, ואיסור אכילה והנאה משנגמר דינו מנין לנו!?

ומשנינן: אי אפשר שיבוא הכתוב "לא יאכל" ללמד על איסור הנאה כשנסקל, כי הני מילי ד"לא יאכל" מלמד על איסור הנאה, היכא דנפקא לן גם את איסור האכילה מ"לא יאכל" -

אבל הכא אם תמצי לומר שהפסוק בא ללמד על איסור הנאה משנסקל השור, הרי את איסור האכילה מ"סקול יסקל" נפקא, ובאופן זה שאין הפסוק בא לחדש אלא איסור הנאה היה לו לומר "לא יהנה", ובהכרח שללמד על איסור אכילה קודם שנסקל הוא בא.

והטעם שאי אפשר לומר שהכתוב אוסר בהנאה כשאין הכתוב מלמד גם על איסור אכילה, הוא משום: דאי סלקא דעתך לאיסור הנאה בלבד הוא דכתיב "לא יאכל", אם כן נכתוב קרא: "לא יהנה".

אי נמי יש לומר טעם אחר, שאין לפרש את הפסוק "לא יאכל" לאחר סקילה, ומשום דאם כן לכתוב "לא יאכל" לבד; אבל "את בשרו" למה לי!? אלא ודאי כדי ללמד: אף על גב דשחטיה כעין בשר, ששחטו ולא סקלו הרי הוא אסור.

מתקיף לה מר זוטרא קושיא אחרת על לימוד איסור אכילה והנאה משנגמר דינו:

ואימא הני מילי שאסרו הכתוב לאחר שנגמר דינו, היכא דבדק צור [אבן] ושחט בה, דמיחזי כסקילה [שהוא נראה כסקילה באבנים] ולא כשחיטה -

אבל שחטיה בסכין, לא אסור הוא באכילה ובהנאה!?

ומשנינן: מידי סכין בשחיטה באורייתא כתיב [וכי נאמר סכין בפרשת שחיטה]!? והרי אף כששחטו בצור שחיטה היא, ובהכרח שגם כששחטו אסור הוא, ואם כן מה לי שחטו בצור מה לי שחטו בסכין.

ועוד, הרי תניא בהדיא, ששחיטה באבן שחיטה היא: בכל שוחטין: בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה.

ומקשינן: והשתא דנפקא לן בכל מקום איסור אכילה ואיסור הנאה תרוייהו מ"לא יאכל", הרי נמצא שיכולים אנו ללמוד איסור הנאה משנגמר דינו מ"לא יאכל", [שהרי אף איסור האכילה נלמד ממנו], ואם כן האי "בעל השור נקי" - שנזכר לעיל שהוא בא ללמד איסור הנאה לאחר שנגמר דינו - למאי אתא [למה הוא בא]!? והרי כבר ידענו איסור הנאה מ"לא יאכל".

ומשנינן: "ובעל השור נקי" לא בא ללמד על איסור הנאה מן השור משנגמר דינו, אלא להנאת עורו בין שנגמר דינו ובין שנסקל כבר, ומשום דאם לא היה מרבה הכתוב את העור: סלקא דעתין אמינא: "לא יאכל את בשרו" כתיב, בשרו אסור, ואילו עורו מותר.

ומקשינן: ולהנך תנאי דמפקי ליה האי "בעל השור נקי" [המוציאים פסוק זה] ללימודים אחרים:

א. לפטור בעל שור תם שהרג את הנפש מחצי כופר, כלומר: לפטור תם מן הכופר שמשלם בעל שור מועד שהרג את הנפש, [ואילו לא היה כתוב לפוטרו, היה חייב חצי כופר בלבד, כשם שהתם משלם חצי נזק כשהזיק] ; וכמו שלמד רבי אליעזר בבבא קמא מא ב מפסוק זה.

ב. ולפטור שור מדמי ולדות אם נגח אשה הרה ויצאו ילדיה, וללמד שאין השור חייב בדמי ולדות כשם שחייב אדם ; וכמו שלמד מפסוק זה רבי יוסי הגלילי בבבא קמא מב א -

ולתנאים אלו תיקשי: הנאת עורו מנא להו שהוא אסור?

ומפרשינן: מ"ולא יאכל את בשרו", ו"את" בא לרבות את העור הטפל לבשרו, שאף הוא אסור בהנאה.

הערות

^[1] לכאורה נראים דברי הגמרא תמוהים, דמתחילה מקשה הגמרא שיתבטל המכר, ושוב מקשה הגמרא שלא יתבטל המכר! ? ויש לפרש את כוונת הגמרא: אכן מוכח מן הדין של בהמה טהורה, שמבטלים את המקח, ומטעם זה אנו אומרים שרק משום שברח המוכר אין מתבטל המקח, מכל מקום הא גופא קשיא למה באמת מתבטל המכר ואין אומרים שיאכל הלוקח כנגדן; ויסוד הקושיא היא על הדין המבואר גבי בהמה טהורה שמתבטל המכר, וכן נראה מרש"י לעיל [עמוד א ד"ה בין שוגג], שהביא את תירוץ הגמרא כאן על עיקר הדין של בהמה טהורה, ומשמע שקושית הגמרא היתה על הדין של בהמה טהורה, [וראה תוספות הרא"ש ושאר הראשונים, ודברי האחרונים בזה]. אך צריך ביאור: איך אפשר לקנוס את הלוקח גבי בהמה טהורה, והרי לפי שיטת רש"י המעשר שני בידו של הלוקח הוא, ואין שייך שם "יאכל כנגדן", ואם כן מה שייך שם קנס ללוקח! ? וזו קשיא מלבד ההערה דלעיל, שהרי אם לא ברח והינו אומרים גבי בהמה טמאה שיחזרו דמים למקומם כפי קושיית הגמרא, לא היה זה משום קנס למוכר [שאין לקונסו], אלא אדרבה משום קנס ללוקח, והאיך שייך לשון הגמרא דלא נקנסיה למוכר אלא ללוקח, והרי אדרבה - בבהמה טמאה - זה מה שאנו באים לומר! ?

^[2] כבר תמהו התוספות, שהרי האיסור [בבהמה טהורה חוץ לירושלים] אדרבה בידי הלוקח הוא, שהבהמה הקדושה בקדושת מעשר שני בידו היא [לשיטת רש"י]! ?

^[3] כן כתבו התוספות בכריתות כד א, שלא כדברי רבינו אפרים שהביאו שם, הסובר שאין דין איסור אכילה והנאה אלא בשור שהרג את האדם, והתוספות דחו דבריו מכח סוגייתנו לקמן נז ב ומתוספתא.

^[4] ובגמרא מתבאר מאימתי אסורה היא.

^[5] ובגמרא יתבאר, אם שתיהן אסורות, ומאימתי הוא האיסור.

^[6] א. הקשו התוספות: למה אינה מקודשת, הרי מותר ליהנות מאיסורי הנאה שלא כדרך הנאתן! ? ותירצו בשני אופנים: האחד: הכא מיירי שאין שוה פרוטה בהנאה מהם שלא כדרך הנאה; השני: אפילו אם יש באותה הנאה שוה פרוטה, מכל מקום כיון שהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן, ואינו כן, לא סמכה דעתה והוי קידושי טעות. והריטב"א כתב בזה: שאם כי אין בהנאה שלא כדרך הנאה איסור תורה, מכל מקום מדרבנן אסור, והמקדש באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת; והוסיף להקשות: והרי מותרים הם אפילו מדרבנן לחולה שאין בו סכנה, לא קשיא, דאף על גב שחולה שאין בו סכנה מותר בו, מכל מקום הרי אסור הוא לה למוכרו לחולה זה וליטול דמים, תדע, דהא אפילו בדרך הנאה מותר בחולה שיש בו סכנה, ואפילו הכי אסור למוכרה לו בדמים, דאם כן נמצא נהנה באיסורי הנאה של תורה, אלא ודאי שאסור למוכרם, וכיון שכן לא חשיב ממונא כלל. ב. הרשב"א הקשה באופן אחר: "המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו', קשיא לן והא שלא כדרך הנאתו הוא [כלומר: הקידושין], ומשמע בפרק ב דפסחים, דשלא כדרך הנאתו שרי וכו"', יש לומר, דהתם שאני, דחולה הויא, ובמקום חולי התירו אף על פי שאין בו סכנה, אבל שלא במקום חולי לא". [ודברי הרשב"א חידוש הם, דמשמע מדבריו שטעם הדין שאין האשה מקודשת באיסורי הנאה, אינו אלא משום שהקידושין עצמן הנאה הם, ולזה הוקשה לו שהרי שלא כדרך הנאתו הוא, והוא חידוש, ומהמשך דברי הרשב"א עצמו לא משמע כן, וצריך תלמוד; וראה עוד באות ה]. ג. עוד הקשו הראשונים גבי ערלה וכלאי הכרם שהם מאיסורי הנאה הנשרפין, שאפרן מותר [כמבואר בתמורה לד א], אם כן תהא מקודשת משום שיכולה ליהנות באפרן! ? ותירצו התוספות בפסחים כט ב בשני אופנים: האחד: דכיון דכמו שהוא עכשיו לא שוה מידי, לכן אינה מקודשת; השני: הא דאין מקדשין באיסורי הנאה היינו רק במקום שאין שוה פרוטה לכשיהא אפר. והריטב"א תירץ כאן בשם מורו נר"ו: דאפילו יש באפרן שוה פרוטה, כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת "דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה נינהו, וכל הקודם זכה באפרן". והרשב"א תירץ כאן: "השתא מיהא לית להו דמים דאסור למוכרן, ואי משום אפרן הא אינו בעולם, ולכי קלי ליה [לכשישרפנו] הוה ליה כגופא אחרינא, לא זהו מה שקדשה בו". ה. והתוספות במסכת עבודה זרה סב א ד"ה בדמיהן מקודשת כתבו: "משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש, וטעמא משום דלית בה שוה פרוטה; וקשה דבגופה נמי איכא שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן או באפרן! ? וי"ל, כל זמן שהוא בעין אסור למוכרו מן התורה, כמו כן אסור לקדש בו אשה, דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש בו את האשה, דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון, וזה לא דמי לקיחה דשדה עפרון, שראוי לקנות בו חפץ או לשאר הנאות". וה"משנה למלך" בפרק ה מאישות כתב על דברי התוספות, שכל דבריהם מתחילתם ועד סופם נעלמו ממנו ואינו יודע כוונתם; וב"אבני מלואים" [כח נו], תמה על מה שכתבו שאסור לקדש בו אשה, שהרי מה בכך, וכי משום זה לא תהיה האשה מקודשת, ואין לומר שהוא משום "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", שהרי דין זה במחלוקת אמוראים הוא שנוי, וגם לא משמע מלשונם שזה הוא טעמם; וראה מה שהאריך שם לבאר דבריהם.

^[7] הקשה הרשב"א, והרי כיון שלאיסורי הנאה אין דמים, אם כן הדמים גזל הם בידו, והמקדש בגזל אינה מקודשת! ? ותירץ הרשב"א, שמכרו לגוי; "אי נמי אפילו לישראל, וכמאן דאמר: סתם גזילה יאוש בעלים, וכיון שלא הכיר בה הלוקח, ומחמתן הוא דיהיב ליה דמי, דמיהן קרי להו", וראה עוד שם בד"ה מכרן מה שהביא בשם הירושלמי.

^[8] הרחבה בדין קידושין בדמי איסורי הנאה [על פי דברי האחרונים]: א. שיטת רש"י בחולין ד ב, שדמי איסורי הנאה לא הותרו אלא לאחרים, אבל למחליף עצמו הרי הן אסורין; ופירש הר"ן לדבריו את הטעם שהיא מקודשת כשמכרן וקידש בדמיהם אף שהדמים אסורים למקדש, משום שהוא דומה למי שקידש בגזל של אחרים ונתייאשו הבעלים, שנתבאר לעיל נב ב שהיא מקודשת, והטעם - לדעת הר"ן - משום שהאשה קנתה את הגזילה ביאוש ושינוי רשות, הרי שאם כי המקדש הגזלן לא קנה את הגזילה ואין הוא נותן ממון שלו, מכל מקום כיון שעל ידי נתינתו יש בידה ממון הרי היא מקודשת, והוא הדין שהיא מקודשת באיסורי הנאה שהם אסורים לו ומותרים לה. וראה לעיל נב ב בהערות, שלשיטת הריטב"א אין די במה שהאשה קנתה את הגזילה על ידי שינוי רשות כדי שתתקדש לו, ולדעתו, מה שהאשה מתקדשת ביאוש ושינוי רשות, הוא משום שגם הגזלן קנה את החפץ [וכלשון ה"אבני מלואים": "באין כאחד"], אם כן בפשוטו לא יתכן לפרש כדברי הר"ן. ואכן ראה בריטב"א כאן שכתב, שאף המקדש אשה שהיא חולה המותרת ליהנות באיסורי הנאה שלא כדרך הנאתן, מכל מקום אינה מקודשת "דלאו ממונא יהיב לה, אלא אם כן אומר לה: "הרי את מקודשת לי באותה הנאה שיש לך שנתתי לך דבר שתתרפאי בו" ויש באותה הנאה שוה פרוטה; וה"משנה למלך" [פרק ה מאישות] תמה על הריטב"א, מאי שנא דין זה ממקדש אשה בגזל שהיא מקודשת, משום שהיא קנתה ביאוש ושינוי רשות! ? אך לפי מה שכתב הריטב"א עצמו גבי גזל, שהוא אינו אלא משום שאף הוא קנה את הגזילה, אם כן אדרבה ניחא היטב דברי הריטב"א, [על פי אבני מלואים סימן כח סק"ד]. ב. ראה לעיל נב ב בהערות בשם רבי עקיבא איגר, שכתב לפרש את דעת הרא"ש שמבואר מדבריו שאין אשה מתקדשת משום יאוש ושינוי רשות, ואינה מקודשת אלא אם יאוש לבד קונה, [שלא כדעת הר"ן הנזכר, ושאר ראשונים שכתבו כהר"ן], והוקשה לרבי עקיבא איגר, הרי בגמרא לעיל נב ב אמר רבא, שאם סתם גזילה יאוש בעלים הרי היא מתקדשת בגזילה, והרי דעת רבא גופיה היא, שיאוש לבד אינו קונה ואפילו מדרבנן [כמו שכתבו התוספות בבבא קמא סז ב]! ? וביאר, שהיות ובאותה סוגיא מיירי שהאשה יודעת שהוא גזל בידו, אם כן אף שלא אמר בהדיא שהוא מקדשה בהנאה שנתן ממון בידה על ידי שינוי הרשות, מכל מקום הרי היא מקודשת בזה, ראה שם. ולפי זה לכאורה יחלוק הרא"ש על הריטב"א לגבי מקדש חולה באיסורי הנאה, והיינו, שאם כי פירשו האחרונים בדעת הרא"ש שהוא סובר שאין זה "כסף" כשאין ממון בידו ועושה שיהיה בידה ממון, [ובזה סובר הוא כהריטב"א], מכל מקום כיון שאם מקדש הוא אותה בהנאה שהוא נותן את איסורי ההנאה בידה הרי היא מקודשת, וכמו שכתב הריטב"א, אם כן שוב ממילא שלדעת הרא"ש אין הוא צריך לומר כן בפירוש, ודי במה שיודעת היא שאיסורי הנאה הם. ואם כן הרי יש לנו ישוב לדעת רש"י הסובר שאיסורי הנאה אסורים למחליף עצמו, ומכל מקום שנינו "מכרן וקידש בדמיהן מקודשת", וכמו שהקשה הר"ן, ואין אנו צריכים לומר שרש"י סובר שדי במה שהוא ממון בידה כדי שתתקדש, אלא אף אם סובר הוא בזה כהריטב"א, מכל מקום ממילא מקודשת היא בהנאה שנתן ממון בידה, ואף שלא פירש כן בהדיא. ג. לשון רש"י גופיה במסכת עבודה זרה נד ב: "מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, דלא מיתפסי באיסורא, וממונא הוא, אף על גב דאיהו אסור לאיתהנויי מינייהו, מיהו ההיא הנאה מטייה ליה על ידי ערלה, אבל איהי לא מערלה קא מטיא לה [כלומר: ואין לה איסור ליהנות], ודוקא קידושי אשה, אבל איתהנויי מינייהו מדרבנן אסור". ביאור דבריו הוא על פי מה שכתב ב"זכרון שמואל" סימן נג אות ב להוכיח מדברי רש"י בפסחים, שלא כל דבר שאסור בהנאה אינו ממון לקדש בו, ורק חלות האיסור שבחפצא הוא זה שמפקיע את דין הממון, ומטעם זה הוצרך רש"י [פסחים ז] לומר שהמקדש באיסורי הנאה מדרבנן אינה מקודשת משום ד"כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש", והיינו שאין די בעצם מה שהוא אסור לו בהנאה, אלא רק משום שמדרבנן יש בו חלות איסור ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, וציין ל"שערי ישר" שער א ששם מבואר עמוק היטב כל השייך לזה; ועוד הביא שם מדברי הראשונים [ראה לקמן נח א בהערות] שחילקו באיסורי הנאה דרבנן, בין אם יש להם עיקר מן התורה או לא, ואי אפשר להבין את החילוק אלא משום שהדין תלוי כיצד היתה תקנתם אם נתנו עליו חלות איסור או לא. ועל פי זה כתב שם [לבאר דעת רש"י, ועוד], דאם האיסור אינו אלא למחליף עצמו, אם כן אין זה חלות איסור הנאה על הדמים, רק שההנאה מהדמים הרי היא כהנאה מן החפץ, ולכן הוי ממון לקדש בו, וסיים "ועיין לשון רש"י בע"ז דנ"ד"; ובודאי שבהסבר זה מבואר היטב לשון רש"י שם.

^[9] פירש רש"י: "מנין שלא יהנה ממנו כגון שלא יצטבע וכו'. אבל התוספות כתבו: אף על גב שכבר שנינו "לא יהנה", מכל מקום צריך להשמיענו שלא יצבע, ומשום שהייתי אומר: "חזותא לאו מילתא היא", וצריך גם להשמיענו שלא ידליק, אף על גב שהוא מכלה אותו.

^[10] כגון בקליפי אגוזים של ערלה, ואף שאינם אלא "שומר לפרי", שומר לפרי כפרי הוא, רש"י.

^[11] א. ואם תאמר: הרי צריכה התורה לאוסרו אפילו אם היה "בן פקועה" [שנמצא חי במעי אמו שנשחטה], שאינו טעון שחיטה, ואפילו נסקל מותר הוא באכילה! ? כתבו התוספות בבא קמא מא א, שאין הכי נמי, אלא שבלאו הכי אומרת הגמרא, שנצרך הכתוב שאם שחטו אחר שנגמר דינו הרי הוא אסור באכילה, ולשון תוספות הרא"ש בזה הוא: כיון דבן פקועה הוי כשחוט קודם שנגמר דינו, וסקילתו זו היא שחיטתו, אפילו הכי אסור, אם כן כל שכן שחטו לאחר שנגמר דינו, דאסור בהנאה. והריטב"א הביא בשם יש מפרשים, וכן הוא בתוספות הרא"ש כאן, שברייתא זו כדעת הסובר: בן פקועה טעון שחיטה מן התורה; ותירץ הריטב"א בשם מורו עוד תירוץ מחודש, ויובאו הדברים בהערה 12. ב. שיטת רבינו תם [הובאה בתוספות סנהדרין עט ב ד"ה בשור, ובזבחים ע ב ד"ה אפילו] שאין שור הנסקל נאסר מחיים, אלא דוקא לאחר שחיטה בלבד, ובפשוטו נראה שנאסרה בהנאה אפילו כשהיא עדיין מפרכסת, כיון שנשחטה, שהרי כן משמע הלשון "נשחטה לאחר שנגמר דינו", [וראה לשון התוספות בזבחים עא א: "מיהו לכשיישחטו או ימותו יהו אסורין בהנאה"] ; ולפי זה לכאורה אין שייך לומר כמו שתירצו התוספות בבבא קמא על בן פקועה, דבלאו הכי פריך שפיר, דהניחא אם שלא כרבינו תם, אם כן הכל דין אחד הוא, שאסרה התורה את השור שנגמר דינו ולא משום נבילה, אבל לפי שיטת רבינו תם, מנין לנו ללמוד שאסרה התורה את שור הנסקל לאחר שחיטה ואפילו היא מפרכסת, והרי יש לומר שבאה התורה ללמד שבסקילה היא נאסרת, ונפקא מינה לבן פקועה, ובהכרח לומר לשיטת רבינו תם כשאר התירוצים שנאמרו בזה.

^[12] א. בספר "מגלת ספר" בפרשת משפטים כתב לבאר, על פי המבואר במשנה בבא קמא ט ב, שחומר יש במזיק של "שור" ממזיק של "בור", שבשור כשנגמר דינו אסור הוא בהנאה, ואילו בור אינו אסור בהנאה, ולכאורה צריך ביאור, שהרי זה הוא משום שהשור נסקל ומדיני וחיובי הסקילה הוא, ואין כאן חומר בשור מבבור שאינו נסקל. אך הביאור הוא, על פי מה שכתב בריטב"א כאן בשם מורו שאמר בשם רבו, וכן הוא ב"שיטה מקובצת" בבא קמא מא א בשם הרא"ה, על מה ששנינו בברייתא: "ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה", והקשו הראשונים, הרי אם משום נבילה, הרי משכחת לה שור בן פקועה שהרג, שאינו צריך שחיטה, והוצרכה התורה לאוסרו באכילה! ? ותירץ: דהא ודאי כי אמר רחמנא: "סקול יסקל השור", לאו משום קנסא דשור [בלבד] אלא משום קנסא דבעלים נמי, הילכך על כרחך אסריה באכילה לעולם ואפילו בבן פקועה, דאי לאו מאי קנסא איכא לבעלים, אלא ודאי שלכך אמרה תורה שיסקל כדי שיהיה דינו כנבילה, ואפילו בבן פקועה שאינו טעון שחיטה"; הרי למדנו שאיסור אכילת השור הוא מחיובא דבעלים, וזו היא ששנינו: "חומר בשור מבבור", שבשור חייבה התורה את הבעלים בהפסד שורם, ולא חייבה תורה את הבעלים בהפסד בורם. ולפי זה היינו שרמזה התורה דין איסור הנאה בלשון "ובעל השור נקי", ומשום שבאמת יסוד החיוב הוא לעשותו נקי מנכסיו. ומיהו יש לעיין בעצם יסוד זה, כי הניחא לשיטת רבינו אפרים בתוספות כריתות כד א הסובר שאין איסור אכילה והנאה בשור הנסקל אלא בשור שהרג אדם, ולא בשור הנסקל משום שרבע או שנרבע, ניחא; אבל לפי מה שהוכיחו התוספות שם שלא כדבריו, צריך עיון בעיקר דברי הרא"ה.

כשברח המוכר כשהכסף בידו, ואין לנו דרך לבטל את המיקח ולהחזיר את הכסף למקומו. ומעירים: וטעמא [והטעם דווקא] שברח, הא [הרי] אם לא ברח קנסינן [היינו קונסים] את המוכר ויחזרו המעות. ושואלים: ונקנסיה [ונקנוס] את הלוקח שיעלה מעות אחרים לירושלים! ומשיבים: לאו עכברא גנב [לא העכבר גונב] אלא חורא גנב [החור גונב], שאין העכבר גונב דברים אלא אם כן יש לו חור להחביא בו, ואף כאן לולא מוכר זה לא היה הכסף מתחלל.

ותוהים: ואי [ואם] לא עכברא [העכבר] חורא מאי קעביד [החור מה עשה]? וכיון ששניהם שותפים בדבר יש לקנוס גם אותו! ומשיבים: מסתברא [מסתבר לומר] שכל היכא דאיכא איסורא [מקום שנמצא האיסור] — התם קנסינן [שם אנו קונסים] ומכיון שהאיסור (מעות המעשר) הוא כעת ביד המוכר — קונסים אותו.

א משנה המקדש בפירות ערלה, או בכלאי הכרם, או בשור הנסקל, או בעגלה ערופה, או בצפורי מצורע, או בשער נזיר, או בפטר חמור, או בבשר בחלב, או בחולין שנשחטו בעזרה שכל אלה הם איסורי הנאה — אינה מקודשת. אבל אם מכרן וקידש בדמיהן — מקודשת, ואין אומרים שהכסף שבידו שקיבל תמורת איסור הנאה אף הוא אסור בהנאה.

ב גמרא ומבררים: בערלה מנלן [מניין לנו] שהפירות אסורים בהנאה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא יט, כג), אין לי אלא ללמוד איסור אכילה, איסור הנאה מנין? שלא יהנה ממנו באופן אחר, ולא יצבע בו (אם היה זה פרי שאפשר להשתמש בו לצביעה) ולא ידליק בו את הנר (אם אפשר להפיק ממנו שמן)? — תלמוד לומר: "וערלתם ערלתו" (שם) — לרבות את כולם, שכל הנאה ממנו אסורה.

ג בכלאי הכרם מנלן [מניין לנו] שהם אסורים בהנאה? אמר חזקיה: אמר קרא [הכתוב]: "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזריע ותבואת הכרם" (דברים כב, ט), ומפרש "פן תקדש" — פן תוקד אש, שאת זרע הכלאים צריך לשרוף באש, שאין לו כל דרך ליהנות מהם.

רב אשי אמר אפשר לפרש כפשוטו: פן יהיה קדש ואסור בהנאה. ותוהים להסברו של רב אשי: אי [אם] כן אפשר לומר: מה קדש תופס את דמיו, שאם מוכרים את הקודש הרי הכסף הזה שקיבלו עבורו נכנס בקדושה זו והוא עצמו יוצא לחולין, אף כלאי הכרם תופס את דמיו ויוצא לחולין, והרי מן המשנה למדנו שאינו כן! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כדברי חזקיה.

ד וממשיכים עוד לברר: "שור הנסקל" מנין שהוא אסור בהנאה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממשמע שנאמר בשור שהרג אדם "סקול יסקל השור" (שמות כא, כח) איני יודע שעל ידי סקילה נבילה היא, ונבילה אסורה באכילה? אם כן מה תלמוד לומר "ולא יאכל את בשרו" (שם) — מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר בבית דין דינו להריגה, אפילו לפני שנסקל — אסור באכילה.

בהנאה מנין שהוא אסור? תלמוד לומר: "ובעל השור נקי" (שם). ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד נובע מן הביטוי "ובעל השור נקי" שהשור אסור בהנאה? שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו "יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום", וכך הוא מפרש "בעל השור נקי" — כלומר, אין לו שום דבר מן השור.

ושואלים: ממאי דהאי [מנין שהכתוב הזה] "לא יאכל את בשרו" להיכא דשחיט [למקום, למקרה ששחט] אותו לאחר שנגמר דינו הוא דאתא [שבא]? דילמא היכא דשחיט [שמא היכן ששחט] לאחר שנגמר דינו שרי [מותר] באכילה, והא [וזה] שכתוב "לא יאכל" — היכא דסקליה מיסקל [במקום שסקלו אותו] הוא דאתא [שבא] ולא לאסור באכילה שהרי הוא נבילה, אלא לאוסרו בהנאה, וכשיטת ר' אבהו שאמר בשם ר' אלעזר.

שאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: כל מקום בתורה שנאמר בו "לא יאכל" "לא תאכל" ו"לא תאכלו" — אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, שלא רק אכילת הדבר עצמו אסורה אלא גם כל הנאה אחרת בכלל אכילה, שהרי היא ניתנת להמרה בדבר הראוי לאכילה. עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה (דברים יד, כא) שמותר ליהנות ממנה. ואם כן מדוע לא נפרש כך גם כאן!

ומשיבים: הני מילי היכא דנפקא לן [דברים אלה אמורים במקום שיוצא לנו] איסור אכילה מ"לא יאכל", ואז מפרשים שהכוונה היא — לא יאכל בכל דרך, אבל הכא [כאן] איסור אכילה מ"סקול יסקל" נפקא [יוצא, נלמד] שכיון שנסקל ולא נשחט הרי הוא נבילה ואסור באכילה. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר ש"לא יאכל את בשרו" לאיסור הנאה הוא דכתיב [שנאמר] נכתוב קרא [שיאמר הכתוב] "לא יהנה", ולמה לו לכתוב בלשון אכילה ("לא יאכל") הרי איסור אכילה לא נלמד מכאן,

אי נמי [או גם כן] אפילו היה נאמר שננקוט כבשאר איסורי הנאה בלשון "לא יאכל" בלבד, התוספת "את בשרו" למה לי?! אלא ודאי כוונת המילים "את בשרו" ללמדנו שאף על גב דשחטיה [אף על פי ששחטו] לאחר שנגמר דינו לסקילה ונעשה כעין בשר אחר שאינו נבילה — בכל זאת אסור באכילה.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: ואימא הני מילי [ואמור שדברים אלה] שנאסר באכילה אמורים דווקא היכא [במקום] שבדק אבן צור חדה ומצא שאין בה פגימה ושחט בה שזו שחיטה כשירה, שהרי מיחזי [נראית] כסקילה שאין להבדיל אם זרק עליו אבן או שחטו באבן, אבל אם שחטיה [שחט אותו] בסכין — לא, אינו כן, ויהא מותר! ותוהים: ולמה עולה על דעתך להבחין בין שחיטה בסכין לשחיטה בצור מידי סכין באורייתא כתיב [וכי סכין כתובה בתורה]? שהרי בתורה נאמר רק שיש לשחוט בדבר הראוי לשחוט בו. ועוד תניא [שנויה ברייתא] במפורש: בכל שוחטין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית (קליפה) של קנה, ואם כן אין הבדל בהלכה בין סכין לצור.

ושואלים: והשתא דנפקא לן [ועכשיו שיצא לנו, שלמדנו] איסור אכילה ואיסור הנאה בש ור הנסקל תרוייהו [שניהם] מ"לא יאכל"; האי [אותו] כתוב "בעל השור נקי" למאי אתא [לצורך מה בא]? ומשיבים: להנאת עורו, ללמד שגם מעורו אסור ליהנות. שלולא כתוב זה סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כי כיון ש"לא יאכל את בשרו" כתיב [נאמר] ולכן אולי בשרו אסור ועורו מותר, ולכן נצרך לומר "ובעל השור נקי" לאסור אף את עורו בהנאה.

ושואלים: ולהנך תנאי [ולאותם תנאים] דמפקי ליה האי [שמוציאים אותו את הביטוי הזה] "בעל השור נקי" לענין חצי כופר, שאם השור הנוגח היה שור תם, אין בעליו משלם חצי כופר נפש של הנהרג, אף כי בכלל בעל שור תם משלם חצי נזק. ולדמי ולדות אם גרם השור להפיל עוברה של אשה, שאינו משלם, שלענין זה נאמר שהוא נקי. אם כן איסור הנאת עורו מנא להו [מניין להם]?

ומשיבים: הם למדים זאת ממה שנאמר "את בשרו", "את" משמעו תוספת, וכאן הכוונה את הטפל, הנוסף, לבשרו, כלומר, עורו. ושואלים: ואידך [והאחר] שלא למד באופן זה מה דורש הוא מ"את בשרו"

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The case here is where the seller fled with the money, and there is no way of voiding the sale and returning the money to the purchaser. The Gemara comments: And the reason is that he fled, but had he not fled, we would penalize the seller by requiring him to return the money. The Gemara asks: And let us penalize the buyer and require him to take an equivalent sum of money to Jerusalem. The Gemara answers: It is not the mouse that steals, but the hole that steals. In other words, a mouse cannot steal an item unless he has a hole in which to hide it. Here too, the money would not have been desacralized without the help of the seller.

The Gemara questions this logic: But if not for the mouse, what has the hole done? Since they both are integral to the prohibited act, each of them is deserving of a penalty. The Gemara answers: It stands to reason that anywhere that the forbidden item is, i.e., anywhere that the money is, and in this case it is with the seller, there we should penalize.

MISHNA: With regard to one who betroths a woman with orla, i.e., fruit grown during a tree’s first three years, or with diverse kinds in a vineyard, i.e., grain and grapes planted together, or with an ox that is sentenced to be stoned, or with a heifer whose neck is broken, or with the leper’s birds which are designated for his offering, or with a nazirite’s hair, or with a firstborn donkey, or with meat cooked in milk, or with non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard, if he betroths her with any of these items, the woman is not betrothed, since it is prohibited to derive benefit from any of these items. By contrast, if one sold them and betrothed a woman with the money received from their sale, she is betrothed, as in these cases one may derive benefit from the money he receives in exchange for the forbidden item.

GEMARA: The Gemara explains the source of the halakha that it is prohibited to derive benefit from the items mentioned in the mishna. With orla: From where do we derive that one is prohibited from deriving benefit from orla? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: “And shall have planted all manner of trees for food, then you shall count the fruit thereof as forbidden; three years shall it be as forbidden [arelim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23). From this verse, I have derived only a prohibition against eating it. From where do I derive that one may not even derive benefit from it? From where do we derive that one may not derive benefit from it in another manner, and one may not paint with the dye that can be extracted from the fruit, and one may not light a lamp with its oil? The verse states: “Then you shall count the fruit thereof [orlato] as forbidden [araltem]” (Leviticus 19:23), to include all these types of benefit in the prohibition.

The mishna stated that one may not betroth a woman with diverse kinds in a vineyard. From where do we derive that one is prohibited from deriving benefit from diverse kinds in a vineyard? Ḥizkiyya said: The verse states: “You shall not sow your vineyard with diverse kinds; lest the growth of the seed that you have sown be forbidden [pen tikdash], together with the yield of the vineyard” (Deuteronomy 22:9). Ḥizkiyya expounds “lest the growth of the seed that you have sown be forbidden [pen tikdash]” as: Lest it be burned [pen tukad esh], indicating that the seed of diverse kinds must be destroyed by fire, so that no benefit is derived from it.

Rav Ashi says that the phrase “pen tikdash” indicates that it is comparable to consecrated property, as if it said: Lest it become consecrated [kodesh], and one is therefore prohibited from deriving benefit from it, just as one may not derive benefit from consecrated property. The Gemara questions Rav Ashi’s interpretation: If diverse kinds in a vineyard is compared to consecrated property, then just as consecrated property transfers its sanctity to the money with which it is redeemed and becomes desacralized, so too, diverse kinds in a vineyard should transfer their sanctity to the money with which they are redeemed and become desacralized. Contrary to this logic, the mishna taught that if one sells diverse kinds in a vineyard, the proceeds can be used for betrothal, indicating that it is not forbidden to derive benefit from this money. Rather, it is clear that the correct derivation is as that of Ḥizkiyya.

The Gemara continues its analysis of the mishna: From where is it derived that one is prohibited from deriving benefit from an ox that is sentenced to be stoned? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: It is taught by inference from that which is stated with regard to an ox that killed a person: “And if an ox gore a man or a woman, that they die, the ox shall be stoned, and its flesh shall not be eaten; but the owner of the ox shall be clear” (Exodus 21:28). Don’t I know from this verse that the stoning makes it an unslaughtered animal carcass, and it is prohibited to eat an unslaughtered animal carcass? What is the meaning when the verse states: “Its flesh shall not be eaten”? The verse is telling you that even if one slaughtered the ox after its verdict had been reached but before it was stoned, it is still prohibited to eat it.

The baraita continues: From where is it derived that one is prohibited from deriving benefit from the ox as well? The verse states: “But the owner of the ox shall be clear.” The Gemara asks: From where may it be inferred that one may not derive benefit from this ox? Shimon ben Zoma says: This is like a person who says to another: So-and-so was left clear [naki] of his property, and he has no benefit from it at all. Similarly, “But the owner of the ox shall be clear” means that he may not derive any benefit from the ox.

The Gemara asks: From where is it known that this phrase: “Its flesh shall not be eaten,” comes to teach a halakha with regard to a case where he slaughtered the ox after its verdict was reached, but before it was stoned? Perhaps it is permitted to eat the ox if he slaughtered it after its verdict had been reached. And this phrase: “Shall not be eaten,” comes to teach a halakha with regard to a case where they had already stoned it, but not to teach a prohibition against eating it, as that is already known due to the fact that it was stoned. Rather, it comes to prohibit deriving benefit from the ox, and that would be in accordance with the statement of Rabbi Abbahu who says the following, citing Rabbi Elazar.

The Gemara continues the question: As Rabbi Abbahu says that Rabbi Elazar says that wherever it is stated: “It shall not be eaten”; or “you,” singular, “shall not eat”; or “you,” plural, “shall not eat”; both a prohibition against eating and a prohibition against deriving benefit are indicated. This is so unless the verse specifies for you that one may derive benefit, in the manner that it specified for you with regard to an animal carcass, from which the verse explicitly permits one to derive benefit, as it states: “You may sell it to a foreigner” (Deuteronomy 14:21). Here, too, with regard to the ox that is stoned, the phrase: “Its flesh shall not be eaten,” may serve to teach that one may not derive benefit from the stoned ox.

The Gemara answers: This statement of Rabbi Abbahu applies only to a case where we derive the prohibition against eating from the words: “It may not be eaten,” which is interpreted to include any manner of consumption. But here, the prohibition against eating is derived from: “It shall be stoned,” from which it is understood that since the ox becomes an unslaughtered animal carcass, it may not be eaten. As if it enters your mind that the phrase: “Its flesh may not be eaten,” is written to prohibit one from deriving benefit, let the verse state: “One may not derive benefit.” Why does it refer to eating if that prohibition has already been derived?

Alternatively, even if one would say that the phrase: “It shall not be eaten,” can be used to indicate that it is prohibited to derive benefit from the ox, why do I need the additional words “its flesh”? These words must teach that although he slaughtered the ox like one does with kosher meat, after it was condemned to be stoned, it remains forbidden and cannot be eaten.

Mar Zutra objects to this: But say that this prohibition against eating the ox applies only where he examined a sharp stone to ensure that it had no nicks, and slaughtered with it in a halakhically acceptable manner. That action could be considered like stoning, since in any event the ox was killed by a stone. The Torah teaches that even if it was killed in this manner, one is prohibited from eating it. But if he slaughtered it with a knife, he should not be prohibited from eating it. The Gemara expresses surprise at this reasoning: Was a knife written in the Torah? If one slaughters the animal in a halakhically acceptable manner, this is called slaughtering, not stoning. And moreover, it is taught in a baraita (Tosefta, Ḥullin 1:2): One may slaughter with anything that cuts cleanly, whether with a stone, whether with glass, whether with the stalk of a reed. Consequently, there is no difference in the halakha with regard to using a knife or a sharp stone.

The Gemara asks: And now that we have derived both the prohibition against eating and the prohibition against benefiting from an ox sentenced to be stoned from: “It shall not be eaten,” what halakha does that other phrase: “But the owner of the ox shall be clear,” come to teach? The Gemara answers: It comes to teach the prohibition against deriving benefit from its hide after it has been killed. Were it not for this phrase, it might enter your mind to say that since it is written: “Its flesh shall not be eaten,” only its flesh is forbidden, but its hide is permitted. Therefore, the words “and the owner of the ox is clean” teach that its hide is forbidden as well.

The Gemara asks: And according to those tanna’im who expound this phrase: “The owner of the ox shall be clear,” to teach that the owner of an innocuous ox, i.e., one that is not known to cause damage with the intent to injure, is exempt from the payment of half of the indemnity incurred if that ox killed a person, or that he is exempt from payment of damages for miscarried offspring if his ox gores a pregnant woman and causes her to miscarry; from where do they derive this prohibition against benefiting from the ox’s hide?

The Gemara answers: They derive it from the wording: “Its flesh may not be eaten [velo ye’akhel et besaro].” The verse could have been formulated: Velo ye’akhel besaro, which already means: And its flesh shall not be eaten. The addition of the word “et” teaches that the prohibition applies also to that which is secondary to the flesh, i.e., the hide. The Gemara asks: And the other tanna, who derives the prohibition against benefiting from the hide from the verse: “But the owner of the ox shall be clear,” what does he learn from the additional word “et”?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

טעמא דברח (הוא) [הא] לא ברח קנסינן ליה למוכר. לאו אדשמואל בלחוד קפריך אלא אעיקר ברייתא דקתני יחזרו דמים למקומם אלא דמעיק' לא ס"ד דמשום קנסא הוא אלא מדינא שהמעות של מעשר הן בכל מקום ואם ברח אין קונסין ללוקח אבל השתא דאמר דכשברח קונסין בשלא ברח נמי היה הדין לקונסו ללוקח:

הא דתנן המקדש בערלה אינה מקודשת. איכא למידק הא מותר' היא שלא כדרך הנאתן כדאמרינן בפסחי' דף כ"ה ע"ב דרבינא דהוה שייף לברתיה בגהרקי דערלה לא קשיא התם חולה היתה ושלא כדרך הנאה שרי אעפ"י שאין בו סכנה אבל בלא חולי אסור בכל ענין דלא אמרי' אלא שאין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן מלקו' הוא דליכא הא אסורא מיהא איכא ואע"ג דמשמע דאסורייהו מדרבנן מדאין לוקין עליהם הא ק"ל דמקדש באיסורין מדבריהם אינה מקודשת ואי קשיא והרי כל הנשרפין אפרן מותר י"ל הכא כשאין באפרה שוה פרוטה.
והאי דלא תנא איסורי ע"ג משום דבעי למיתני מכרן וקדש בדמיהם מקודשת ותני עלה בתוספתא המקדש בע"ג בעיר הנידחת ויושביה בעורות לבובין באשרה ופירותיה במרקוליס ומה שעליו ובכל דבר שחל עליו איסור ע"ג אע"ג שמכרן וקדש בדמיה' אינה מקודשת ותנא ושייר חמץ בפסח שאם קדש בו אינה מקודשת ומכרו וקדש בדמיו מקודשת ושייר נמי נותר ופיגול ואפשר שהם בכלל קדשים ששנינו למעלה אינה מקודשת:

ובצפרי מצורע. פי' בשתיהם אינה מקודשת ששתיהם אסורות אי משעת (שחיטה השחיטה) [שחיטת השחוטה] אי משעת לקיחה אלא ששילוח המשולחת מתיר אותה אבל רש"י ז"ל פירש למאן דאמר משעת לקיחת שתיהן אסורות ולמאן דאמר משעת שחיטה שחוטה נאסרת ולא משולחת:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. מצאתי בירושלמי (ב,ח) רבי חגי בשם ר' זעירא כשאין (גמר) דמיהן אמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה פי' לפיכך מקודשת שאינן דמיהן שמאחר שאין תופסין את דמיהן לאסור כדאמר בגמר' דילן אעפ"י שהוא נהנה בהן עכשיו מותר שאינן אלא גזל בידו שהן אין להם דמים ואמר רבי חנינ' זאת אומרת שמקדשין כו'. מכאן יש ללמוד שאף הוא עצמו מותר בהנאת אותן דמים שאינן דמים לאיסורין.
ומה שאמר רש"י ז"ל [חולין ד' ע"ב ד"ה מפני] אם כן מצינו דמים לחמץ בפסח לא מצינן שאינן דמים אלא גזל הוא בידו ואם ידע הלה ולקח מתנה הוא שרצה ליתן לו.
ומסתברא לדידן דקיי"ל (נ"ב ע"א) קדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת אלא א"כ ידע הלה שהוא איסור הנאה ולקח או שמכרן לנכרי וי"ל בנותן דמים כיון דלאנפוקינהו יהביהו ניהליה הלואה הן בידו ומקדש בהן ואע"ג דמקח טעות הוה [מה ד]עבד, כשיבא לחזור בו משלם מביתו:

גמרא: וכדרבי אבהו אמר רבי אלעזר. בדין היא דהוה ליה למימר מדחזקיה דאיהו נמי מודה בלא יאכל דמשמע לא יהא בו היתר אכילה אלא משום דחזקיה לא אמרה בפי' אלא בחמץ בפסח אבל רבי אבהו אמר כל מקום שנאמר ואי קשה לר' אבהו נהנה מן החמץ בפסח יהא חייב כרת דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה איכ' למימר אוכל לא גמרינן מלא תאכל ומלא תאכלו:

מתניתין: המקדש בערלה ובכלאי הכרם כו' אינה מקודשת. קשיא לן והא שלא כדרך הנתאו הוא, ומשמע (בפ"ק) [בפ"ב] דפסחים (כג, ב) דשלא כדרך הנאתו שרי, כרבינא (פסחים כה, ב) דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה ואמר מידי דרך הנאתו קא עבידנא, יש לומר דהתם שאני, דחולה הויא, ובמקום חולי התירו, אף על פי שאין בו סכנה, אבל שלא במקום חולי לא, ואם תאמר עוד והא ערלה וכלאי הכרם בשריפה, ותנן שלהי תמורה (נד, א) כל הנשרפין אפרן מותר. ותירצו בתוס' דהכא בדליכא אלא שוה פרוטה בצמצום. ואפילו בנהנה ממנו כדרך הנאתו, והלכך בנהנה ממנו שלא כדרך הנאתו בציר ליה שיעורא. והעלו שתי הקושיות בתירוץ זה.
ואינו מחוור לי דהא סתמא קתני כל שמקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת, ועוד דומיא דשור הנסקל קתני, ושור הנסקל משמע בכולו שיש בו שוה כמה פרוטות. ועוד דגרסינן בתוספתא (פ"ד, ה"ז) המקדש באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה כו' כולן אפ על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקדושת, אלמא אף על פי שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משוה פרוטה אינה מקודשת, ומסתברא דלעולם אינה מקודשת, אפילו קדשה בסאה של פירות ערלה, משום דהשתא מיהת לית להו דמים דאסור למוכרן, ואי משום אפרן, הא אינו בעולם, ולכי קלי ליה הוה ליה כגופא אחרינא, ולא זהו מה שקדשה בו, הלכך אינה מקודשת, ואף על גב דאסיקנא בפרק האומר לקמן (קידושין סב, ב) גבי הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר דכל שבידו לאו במחוסר מעשה דמי, התם הוא דאין הגוף משתנה, אבל כאן שהגוף משתנה לגמרי לא. ועוד דהתם נמי דוקא כשאמר לכשיהיה, אבל בלאו הכי לא, וכדתניא התם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או פירות ערוגה זו מחוברים יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום, אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים כנ"ל.

בצפורי מצורע. מדקתני בצפורי ולא קתני ובצפור מצורע, משמע דשניהם אסורין. וקשיא לן דבשלמא לריש לקיש דאמר בגמרא דמשעת קיחה מיתסרי משולחת נמי אסירא, אלא לר' יוחנן דאמר משעת שחיטה משולחת שריא, וכדאותביה ר' יוחנן לריש לקיש מהא דתניא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת, אם כן במשולחת אמאי אינה מקודשת. ואם תאמר דצפורי דעלמא קאמר, ולעולם אשחוטה, הא ליתא, דאם כן הוה ליה למיתני ובפטרי חמור ובשוורים הנסקלים, ויש לומר דאפילו לר' יוחנן נמי משולחת משעת שחיטה השחוטה אסורה, ושילוח הוא דמתירה, דלא אמרה תורה שלח לתקלה, והכא במקדשה בין שחיטה לשלוח קאמר, והא דתניא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת, לאחר שלוח קאמר, ולא כן פירש רש"י.

ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת. ואם תאמר אמאי לא חשיב נמי איסורי עבודה זרה איכא למימר משום דבעי למיתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, דאילו באיסורי עבודה זרה אף על פי שמוכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת. ואם תאמר אמאי לא תנא חמץ בפסח. ויש לומר תנא ושייר, ושייר נמי פגול ונותר.

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ואם תאמר והא דמיהן גזל הן בידו, דהא לית להו דמי, והמקדש בגזילה אינה מקודשת, ויש לומר במודיע את הלוקח דהוו מעות מתנה, ואינו מחוור, דאם כן לאו דמיהן נינהו, אלא יש לומר שמכרו לגוי, אי נמי אפילו לישראל, וכמאן דאמר (בבא קמא קיד, א) סתם גזילה יאוש בעלים הוא, וכיון דלא הכיר ביה לוקח ומחמתן הוא דיהיב ליה דמי, דמיהן קרי להו.

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. רש"י פירש בפרק קמא דחולין (ד, ב) ובריש פרק בתרא דעבודה זרה (סב, א) דכי אמרינן דאין איסורי הנאה כגון אלו או חמץ בפסח (אין) תופסין דמיהן ודמיהן מותרין לא אמרו למוכר עצמו, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח, ותניא בתוספתא (פ"א, ה"ו) האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפילו מדמי עצים ודמי ערלה נמי ביד המוכר כערלה דמו, ובמקדש בדמיהן מקודשת, משום דלגבי דידה שרו, דלאו דמי ערלה הן בידה, וכיון דמותרת ליהנות מהן וקנאתן היא מחמתו אף היא מקודשת לו, הא למה הדבר דומה למקדש בגזל דאחרים (לעיל קידושין נב, ב) למאן דאית ליה סתם גזילה יאוש בעלים היא, דאף על גב דיאוש כדי לא קני, וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו, אפילו הכי כי נתנו לה מקודשת, לפי שקנאתו היא בנתינתו, דהוה ליה יאוש ושינוי רשות, והכי נמי הרי קנאתו היא בנתינתו, והנאה הבאה לה מחמתו הוא, וכבר הארכתי בזה פרק קמא דחולין בתחלתו בס"ד. ובירושלמי (פ"ב ה"ח) גרסינן ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן, אמר ר' חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזילה, כלומר לפיכך מקודשת שאין דמי הערלה אלא גזל הן בידו, מאחר שאינן תופסין דמיהן לאיסור, הלכך הוו להו דמים כאילו אינן דמיהן, אלא (דמי) גזל, ושמעינן מינה דאף הוא מותר ליהנות מהן, ור' חנינא דיליף מינה שמקדשין בגזילה, משמע דאית ליה כר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעליהם היא, וכדפרישית לה נמי לעיל, ואנן דלא קיימא לן כר' שמעון מוקמינן לה במוכר לגוי ואי נמי לישראל, כיון דלאפקינהו יהבינהו ניהליה, לאו גזל מיקרי, אלא כעין הלואה הן, ואף על גב דמקחו בטל כי אתי למהדר ביה משלם מביתו.

גמרא: מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע ממנו ולא ידליק ממנו הנר תלמוד לומר וערלתם ערלתו לרבות את כולם. ואם תאמר ומאי שנא דהכא מצרכינן קרא לאסור הדלקה, ובתרומה טמאה (שבת כה, א) מצרכינן קרא להתיר הדלקה מדכתיב (במדבר יח, יג) נתתי לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. ויש לומר דהתם בשמן של תרומה דהדלקתו כדרך הנאתו, אצטריך קרא לרבוייה אף על גב דנטמא, אבל הכא בהדלקה שלא כדרך הנאתו כגון שמנים שאינן עומדין להדלקה.
ואם תאמר אם בשלא כדרך הנאתו, משרא שרי כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים כה, ב) מידי דרך הנאתו קא עבידנא. איכא למימר דהתם בשלא היה דרך הנאתו כלל, אי נמי במקום חולי הוא, אבל שלא במקום חולי אפילו שלא כדרך הנאתו אסור, וכדכתבינן לעיל, וצביעה דהכא נמי לא אצטריך, אלא בשלא כדרך הנאתו, כגון שבא לצבוע בתותים ורמונים של ערלה.

וכר' אבהו דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא תאכל כו'. והוא הדין דהוה מצי למימר הכא כדחזקיה, דהא בלא יאכל כולהו סבירא להו דאפילו איסור הנאה במשמע, אלא משום דלא שמעינן ליה לדחזקיה בהדיא אלא בחמץ בפסח, ושמעינן ליה לר' אבהו דאמר בפירוש כל מקום שנאמר ניחא ליה לאקומוה כר' אבהו. ואם תאמר ולר' אבהו נהנה מן החמץ יהא בכרת, דהא כתיב (שמות יב, יט) כי כל אוכל חמץ ונכרתה, יש לומר אוכל לא גמרינן מלא תאכל לא תאכלנו.

מתני' המקדש בערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה נינהו אינה מקודשת. ואיכא דקשיא ליה אמאי אינה מקודשת בערלה דהא אפשר ליהנות בה שלא כדרך הנאתה כדאמרינן בפרק כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. ולאו מילתא היא דנהי דלית בהו איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא והמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון סתם יינם וכיוצא בו א"מ וכדאמרינן בפסחים המקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה ואפילו בחטי קורדנייתא דשרירן ויבישן שאינם חמץ מן התורה אלא נוקשה דרבנן אינה מקודשת ואע"ג דהמקדש בעדים פסולים מדרבנן מקודשת אומר מורי נר"ו דלא דמי דהתם איכא עדות מעליא מן התורה ומקודשת של תורה היא ולא מפקעי רבנן קדושי דאורייתא בכדי אבל הכא כיון דאמר רחמנא דליתיב לה ממונא ומאי דיהיב לה השתא לאו ממונא הוא דהא אסרוה רבנן עלה לא מיקדשא כלל ומאי דאמרינן לקמן בפירקין דלרבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואשה מתקדשת בה הכי קאמר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לא אסרינהו רבנן בהנאה אלא באכילה אבל חמץ וסתם יינם וערלה שלא כדרך הנאתם דאיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת כלל וכי תימא והא שרי שלא כדרך הנאתן אפילו מדרבנן לחולה שאין בו סכנה כדאמרינן בפרק כל שעה בעובדא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקיא דערלה ואמר מידי דרך הנאתן עבידנא הא ל"ק ואע"ג דחולה שאין בו סכנה מותר בו שלא כדרך הנאתן מכל מקום אסור הוא לה למכרה לחולה זה וליטול דמים ממנו תדע דהא אפילו בדרך הנאתה מותרת בחולה שיש בו סכנה ואפילו הכי אסור למוכרה לו בדמים דאם כן נמצא נהנה באיסורי הנאה של תורה אלא דודאי אסור למכרם וכיון דכן לא חשיב ממונא כלל ואפילו היא חולה שראויה ליהנות בה אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה אלא אם כן אומר לה הרי את מקודשת לי באותה הנאה שיש לך שנתתי לך דבר שתתרפאי בו ויש באותה הנאה שוה פרוטה. וכי תימא הרי אכתי ערלה וכלאי הכרם מן הנשרפים הם וקיימא לן דכל הנשרפים אפרן מותר והוי דבר של ממון. ויש מתרצין דמיירי שאין באפרן שוה פרוטה. ומורי נר"ו תירץ דאפי' יש באפרן שוה פרוטה כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה נינהו וכל הקודם זכה באפרן:

והא דלא קתני תנא בהדי הני דמתני' איסורא עבודה זרה ופירות שביעית לאחר זמן הביעור דהוו איסורי הנאה נמי משום דבעי למתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דאלו ע"ז תופסת דמיה ואם קידש בדמיה אינה מקודשת והכי תניא בתוספתא המקדש ביין נסך ובעבודה זרה בעיר הנדחת ויושביו בעירות לבובין באשרה ובפירותיה בבימוס ובמה שעליו במרקוליס ובמה שעליו באיסורי ע"ז כולם אף על פי שמוכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת מיהו הא הוה מצי למתני חמץ בפסח דאיסורי הנאה ואינו תופס דמיו דהא פשיטא ליה דחמץ בפסח אסור בהנאה הוא אלא דתנא ושייר והכי נמי שייר פיגול ונותר. הא דקתני בציפורי מכורע דמשמע דשתיתן אסורות ואלו לקמן אמרינן דמשולחת מותרת אפי' באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה לא קשיא דמשעת שחיטת השחוטה נאסרות שתיהן ובשעת שלוח הותרה המשולחת שלא נאסרה מתחלה אלא עד זמן זה שיש זמן לאיסורה ושילוחה מתירה:

מכרן וקידש בדמיהן מקודשת טעם הדבר מפורש בירושלמי דגרסי' התם ר' חגי בשם ר' זעירא לפי שאין דמיהן פי' שאיסורי הנאה אינם שוים כלום ואין להם דמים ומעות שנתן לו לוקח בהם גזל הם בידו או מתנה ואמרי' א"ר חנינא זאת אומרת מקדשים בגזילה פי' דכיון דאיסורי הנאה נינהו דלא שוו מידי כדאמרינן וגם אינן תופסין דמיהן המעות שנתן לו לוקח כשלא הכיר בהם גזל הם בידו ובגמרא דילן לא אמרו כן משום דסמכי אדיוקא דדייק רב ממתני' דאחיות דאין מקדשין בגזל ולית ליה דיוקא דרב חנינא דירוש' ור' חנינא לית ליה דיוקא דהתם דיייקינן מדקתני שלהן היתה ומשמע לן דמתניתין דהכא כשהכיר בהן לוקח וגמר ונתן להם מתנה לשמואל או על מנת שיוציאם לו לרב א"נ כשמכרן לעכו"ם ואפי' מכרן לישראל ולא הכיר בהם אע"פ שהיה מכיר בהם מוכר לא נתכוין לגזול אלא שיהו אצלו מלוה וכשיחזור בו לוקח ישלם מביתו וכיון דכן אידך יהבינהו ניהליה לאנפוקיה לאו גזל הוא אלא מלוה ויכול לקדש בהם את האשה:

והא דקתני וקדש בהם לאו דוקא בדיעבד אלא אפי' לכתחילה יכול להוציאם במה שירצה ולקדש בהם שהרי אינם דמי איסורי הנאה כדאמרן אלא שלכתחלה אסור למכור איסורי הנאה שלא יהא כנהנה בא"ה ויהא להם דמים ולהכי קתני מכרן בדיעבד ואיידי דקתני מכרן בדיעבד דוקא תנא נמי וקדש בדמים ולאו דוקא והכי מוכח בפרק השוכר דע"ז בשמעתא קמייתא דאקשינן ממתניתין דהכא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת למאי דתנינן תמן השוכר את הפועל לעשות ביין נסך שכרו אסור ולא משנינן דהתם אסור לכתחילה והכא מותר בדיעבד דאלמא הני אפילו לכתחלה שרי וכדפרי' התם ובפ"ק דחולין אמרינן דאפי' לר' יהודה דאמר חמץ לאחר פסח אסור בהנאה מן התורה חמצן של עוברי עבירה לאחר פסח מותר מיד מפני שהם מחליפים דאלמא חלופיו מותרין לכתחלה לכל דבר ואפילו לאכילה אם הוא בר אכילה והטעם לפי שאינם דמיו. ומאי דקשיא ליה לרש"י ז"ל א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח. ואנן תנן האוכל תרומת חמץ פטור מן התשלומין לא מצינו לו דמים מכיון שאסור למכרן לכתחלה וכשמכרן אינן דמיהם אלא מתנה. או מלוה. ומאי דבעי' התם בנדרים מהו בחליפיהן אסור דחלופיהן אסור היינו דאסור להחליפם לכתחלה וזה מבואר. מעתה מי שמכר פירות ערלה וכיוצא בהם מאיסורי הנאה שאין תופסין דמיהן אותן הדמים מותרים בהנאה אבל אסור לעשות כן מפי רבינו נר"ו:

גמ' בערלה מנ"ל דתניא כו'. כלאי הכרם מנ"ל שור הנסקל מנ"ל דתניא ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבלה הוא ונבילה אסורה באכילה. איכא למידק ודלמא בן פקועה שניתר בשחיטת אמו ויש מתרצין דהא אתיא דלא כהלכתא כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה. ולא נהירא. ומורי נר"ו בשם רבו ז"ל תירץ דהא ודאי כי אמר רחמנא סקול יסקל השור לאו משום קנסא דשור אלא משום קנסא דבעלים נמי הלכך על כרחך אסריה באכילה לעולם ואפי' בבן פקועה דאי לאו מאי קנסא איכא לבעלים אלא ודאי שלכך אמרה תורה שיסקל כדי שיהיה דינו כנבילה ואפילו בבן פקיעה שאין טעון שחיטה:

ומה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו אחר שנגמר דינו אסור באכילה כו' ואקשינן דממאי דהאי לא יאכל את בשרו להיכא דשחטיה לאחר שנגמר דינו הוא דאתא דלמא שחטו קודם ג"ד לסקילה מותר באכילה ודקאמרת א"כ לא יאכל למה לי פשיטא אי לאו לא יאכל הוה שרינן ליה בהנאה מיהת אתא לא יאכל למיסריה בהנאה מדר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב היתר הנאה כדרך שפרט בנבלה לגר בנתינה ולכותי במכירה לאו דוקא לגר בנתינה ולכותי במכירה דהא פלוגתא דר' יהודא ור"מ היא ואיכא מ"ד א' גר ואחד כותי בין במכירה בין בנתינה ולא אתי ר' אבהו השתא לאכרועי באידך אלא דלישנא דקרא נקט דכתב נתינה בגר ומכירה בעכו"ם ובדין הוא דבלאו דר' אבהו מצי מייתי לה נמי מדחזקי' בר פלוגת' דהא כתיב הכא לא יאכל דמודה חזקיה דמשמע איסור הנאה כדאמרי' בפרק כל שעה אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה אלא משום דר' אבהו איירי דרך כלל בכלהו איסורי וחזקיה לא איירי בהדיא אלא בחמין נקט דרבי אבהו הילכך לעולם אימא לך דשחטו קודם שנגמר דינו מותר באכילה וה"ה אם לא שחטו וקרעו מגבו דבבן פקיעה מותר באכילה ובשאר בהמות מותר בהנאה דלא אסור רחמנא עד שעת מיתת ב"ד וכי אתא מיתת ב"ד מיתסר אפילו בהנאה מדכתיב לאו יאכל ל"ש בן פקועה ול"ש בשאר בהמות ומאי דכתיב ובעל השור נקי אפי' הנאת עורו כדלקמן:

ופרקינן אמרי ה"נ היכא דנפקא איסור אכילה מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא לן כו'. פי' אם איתא כדקאמרת דלא אסר ביה רחמנא מידי עד שעת סקילה א"כ מסקול יסקל נפקא לן איסור אכילה ואפילו בבן פקיעה כדכתיבנא לעיל ולא אצטרך לא יאכל אלא למיסריה בהנאה וכיון דכן אמאי אפקיה רחמנא בלשון אכילה. לימא לא יהנה ואפילו תימא דכתב רחמנא לא יאכל כלישנא דעלמא למה לי למכתב את בשרו דהא בלא יאכל משמע איסור הנאה מדר' אבהו או מדחזקיה ובשרו לא שייך בו כלל כיון דלא מיתכלל ביה איסור אכילה אלא ודאי שמע מיניה דאף על גב דעבדיה כעין בשר דשחטיה כראוי מיתסר בהנאה ולא משכחת לה אלא קודם סקילה ואחר שנגמר דינו והוא הדין בבן פקועה נמי דהא כיון דמיתסר בהנאה לא סגיא דלא מיתסר באכילה:

מתקיף לה מר זוטרא אימא ה"נ היכא דבדק צור ושחט בה דעבדי' כעין סקילה. פי' דהשתא מיתסר אפי' בהנאה משנגמר דינו ואפילו בבן פקועה דאף על גב דלא מת במיתת ב"ד כיון דהוא כעין מיתת ב"ד אסור אבל היכא דשחטה משחט וה"ה בן פקועה שעשאו גיסטרא דלא דמי לסקילה כנ"ל לשתרי ומהדרינן אטו סכין כתיבא. באורייתא והא תנן בכל שוחטין ואית דגרסי ועוד תנן וה"פ ואפילו תימא דנהי דלא כתיב באורייתא מ"מ גמרי גמירי לה בכמה הלכות שחיטה הא תנן בהדיא כנ"ל: בין בציר בין בזכוכית בין בקרומות של קנה. פי' כיון דליכא הפרישה כלל לגבי הכשרא דבשר בין סכין דשאר מילי דהא מתכשר לגמרי בציר כבסכין אפי' לכתחלה ליכא למימרא להאי הפרישא כלל שאלו היה מותר כששוחטין בסכין אף כששוחט בצור היה כשר והשתא דאסר רחמנא בכל ענין אסור בין שוחט בצור בין בשוחט בסכין. והשתא דנפקא לן איסור הנאה מלא יאכל בעל השור נקי למה לי להנאת עורו סד"א לא יאכל את בשרו כתיב בשרו אסור בהנאה אבל עורו לא קמל"ן וכי תימא והא מתני' לא תני הכא דמתניתין מוציא איסור הנאה מבעל השור נקי. ואיכא למימר דמתניתין נמי ה"ק אין לי אלא באכילה כלומר אין לי דמתסר אפילו בהנאה אלא בדבר הראוי לאכילה כגון בשרו דבר שאינו ראוי לאכילה אלא בהנאה מניין שיאסר בהנאה ת"ל ובעל השור נקי. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש דתנא לית ליה דרבי אבהו וכך פירש השתא דנפקא לן מלא יאכל ולא דרשינן איסור הנאה כדדריש תנא מבעל השור נקי ולא מיחוור לפום סוגיין. ועוד דאפילו מאן דלית ליה דרבי אבהו אית ליה דחזקיה וכדכתיבנא לעיל. ולמאן דמפיק מבעל השור נקי למעוטי מחצי כופר ומדמי ולדות נפקא ליה הנאת עורו מריבויי דאת בשרו הטפל לבשרו וכדרבי עקיבא דדריש את לרבות דכתיב את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כך פי' שמועה זו מורי נר"ו ותו לא מידי:

המשנה התשיעית והוא שאמר המקדש בערלה ובכלאי הכרם ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ובצפרי מצורע ובשער הנזיר ובפטר חמור ובבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן הרי זו מקודשת אמר הר"ם פי' אלו הדברים אשר זכר איסורי הנאה ומעיקרי תורתנו שכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה וכל מה שנאסרה אכילתו ההנאה בו אי אפשר לנו מבלתי ראיה למה הותרה ההנאה בו אם פסוק אם היקש ואמרו ית' בערלה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ואמר בכלאי הכרם פן תוקדש פן תוקד אש וכבר ביארנו זה בסוף כלאים ואמר ית' בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו ואמר בעגלה ערופה ונכפר להם הדם ואמר כפרה כתוב בה כקדשים וצפורי מצורע הם ממכשירי מצורע והוא בפנים ר"ל במקדש וכן חטאת מצורע היא מכפרת והיא בפנים הנה כמו שדין המכפר והמכשיר אשר בחוץ אחד והם צפורי מצורע ועגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואמר בנזיר קדש יהיה גדל פרע שער ראשו ואמרו גדולו יהא קדש ופטר חמור נאמר בו וערפתו יאמר וערפו שם את העגלה בנחל ולא תאסר ההנאה אלא אחר העריפה ובא בבשר בחלב לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים אחד איסור אכילה ואחד לאסרו בהנאה ואחד לאיסור בישול ואמר השם ית' בבשר תאוה והיא החולין כי ירחק ממך המקום ואמר בתורת כהנים בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה ואמרו בכאן יכול לא תאכלנו אבל יטלנו לכלב ת"ל לכלב תשליכון אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה וכאשר מכר האדם אחד מאיסורי הנאה כבר עבר אבל מותרין בהנאה לפי שאין אצלנו דבר שיעמדו הדמים במקומם בלתי ע"ז ופירות שביעית אמרו בע"ז והיית חרם כמוהו ואמר בשביעית קדש הוא מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיו וכבר ביארנו על השלמות בשני משביעית ולא ניליף מע"ז ושביעית לשאר באיסורין להיותן שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין לפי עיקרי ההקש:

אמר המאירי אינה מקודשת שכל אלו איסור הנאה הם וכן הדין בחמץ בפסח ואפילו באיסור הנאה מדברי סופרים כגון חמץ משש שעות ולמעלה וכיוצא בזה שמאחר שמכל מקום הם אסרוהו בהנאה אין כאן ממון וכלן אם עבר ומכרן וקדש בדמיהן מקדשת ולא סוף דבר קדש בדיעבד אלא הואיל ומכרן מקדש בהן לכתחלה ולא תפש לשון קדש אלא אגב מכרן הא משמכרן מקדש בהן לכתחלה שאין איסורי הנאה תופשין את דמיהן בשום דבר אלא בע"ז ושביעית הא בע"ז אף במכר וקדש בדמיה אינה מקדשת ואף בפרש של עגלי ע"ז אינה מקדשת שכל שהוא מע"ז נתפס באיסורה שנאמר לא ידבק בידך וכו' אבל פרש של שור הנסקל מותר בהנאה ופירות שביעית מיהא אע"פ שתופסין דמיהן מקודשת היא בהם כמו שביארנו במשנה שלפניה וזו של מכרן וקדש בדמיהן מקודשת פירושו במכרה לגוים שאם לישראל הרי מקח טעות הוא והדמים חוזרין והויא לה גזילה ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שפירשוה אף במכרן לישראל והוא שאמרו שם ר' חגאי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן אמ"ר חנינא זאת אומרת מקדשין בגזילה ופירשו גדולי המפרשים בשאין דמיהן כלומר שלא קדש באותם הדמים עצמם שאותם הדמים ודאי גזל הם אלא שלקח בהם אי זה דבר וקדש בו וזה שאמרו מקדשין בגזילה פירושו בגזילה כי האי שאין הדמים בעין אלא מאי דאתי מחמתיהו:

המשנה העשירית והוא שאמר המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר חטאת הרי זו מקודשת אפילו ישראל אמר הר"ם פי' תרומות תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשרות מעשר ראשון ומעשר עני ומתנות הזרוע והלחיים והקיבה ואמרו אע"פ ישראל אמרו בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר קנה אותם ואע"פ שמכר אותם ממי שיכשר אותם לאכילה ויקח דמיו ולזה יקדש בהם ואפר פרה אדומה והמים שיזו על זה האפר ולזאת האשה בו הנאה לפי שהיא תמכור אותם לאיש טמא להיות טהור בו ותקח ממנו דמי הבאת אפר הפרה ודמי מילוי המים וזה מותר שאין אסור לו לקיחת הדמים זולת בהזאה וקידוש לבד כמו שיתבאר ברביעי מבכורות הנוטל שכרו להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה והנה אבאר דיני הקידוש והמילוי במסכת פרה:

אמר המאירי הרי זו מקודשת אע"פ שהוא ישראל ונראים הדברים שתנא זה סובר טובת הנאה ממון ואם כן אע"פ שתרומה ומעשר זה אין לו בהם כלום שהרי צריך הוא ליתנם לכהן וללוי הואיל ויש לו בהם טובת הנאה ליתנם לכל כהן שירצה ויקבל בו אי זה תועלת הרי זה ממון ומכל מקום בגמרא נחלקו לומר שטובת הנאה אינה ממון ואם כן אינה מקדשת ומשנתנו אפשר להעמידה בתרומות ומתנות שהם שלו לגמרי ויכול למכרם לכהן כגון שנפלו מבית אבי אמו כהן אלא שמתוך שזו לא הוצרכה ללמדנו העמידוה הם בשנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן שלא הפריש בה אבי אמו עדין תרומות ומעשרות שאף הכהן חייב להפרישם אלא שאינו חייב לנתנם כמו שהתבאר ובא ולימד שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרי הן כאלו הפרישן אבי האם ושנפלו לו התרומות פירושה שיכול למכרן הא בתרומות ומעשרות שהרים מגרנו אינה מקדשת שטובת הנאה אינה ממון וכן פסקוה רוב פוסקים אלא שיש מפקפקים בה כמו שיתבאר ולפי דרכך למדת שהכהן מקדש בתרומתו ובחלקו שמשבאה לידו הרי הוא ממונו ואין צריך לומר במתנות ר"ל זרוע לחיים וקיבה קדש במי חטאת והם מים שמלאן מן המעין ליתן לתוכן אפר הפרה כמו שידוע שצריך שיהיו מים חיים בשעת המלוי ואין צריך שיהיו חיים בשעת נתינת האפר וכן המקדש באפר פרה הרי זו מקדשת ופירשו בגמרא בשקדש בשכרו ר"ל בשכר הבאת האפר ממקום שהוא מוצנע לשם או בשכר מלוי המים והבאתו ויש אומרים שזו אינה הלכה שהרי בשכר עשיית שירין ונזמים אמרו שהוא מלוה כמו שביארנו למעלה אלא שמתוך שראיתי רוב פוסקים שהביאוה נראה לי להעמידה ולומר שזו הואיל והמים והאפר בידו ואינם שלה הרי הוא כנותן לה גוף הדבר ואין זה פחות משירין ונזמין שהתנה עמה להיותם משכון בידה שהיא מקודשת כמו שביארנו למעלה הא בשכר הזאה וקדוש אינה מקדשת שאין ליטול שכר מגוף המצוה ללמדה ולעשותה אלא שאם טורח בחלקי מצוה כגון הבאה ומלוי מותר ליטול שכר הטורח:

זה שביארנו בערלה שאסורה בהנאה לא סוף דבר הנאה שיש בה ממש כגון שיהנה בגוף הערלה או שימכרנה לכתחלה ויאכל בדמיה אלא אף הנאה שאין בה ממש ואפילו לא היתה בה הנאה אלא למראית העין כגון צבע ואפילו היה האיסור כלה בשעת הנאתו כגון שידליק בו את הנר והוא שאמרו אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר תלמוד לומר וערלתם וכו' לרבות את כלם ויש שואלים בערלה ובשאר איסורי הנאה יהיו קדושיו קדושין שהרי יכולה ליהנות מהם שלא כדרך הנאתם כל שיש שם מקצת חולי כמו שביארנו בשני של פסחים מכל מקום כל שאינה חולה אינה יכולה לעשות כן ובחולה מיהא ושאותו ענין צריך לה יש אומרים שמקדשת וכל שכן בחולי שיש בו סכנה שאיפשר לה ליהנות אף כדרך הנאתה דמכל מקום לדידה שוי לה וכבר שאלתיה לגדולי הדור ולא הובררה להם וחככו בה להחמיר וכן כתבו בדבר שאינו שוה פרוטה לרוב העולם אלא ששוה פרוטה לזה כגון עלה של חזרת למצוה או ענף הדס כשר לתתו למי שצריך לה למצוה או תפוח לחולה וכיוצא באלו שמקדשת ויש מפקפקין בכל אלו לומר שאינה מקודשת ומכל מקום אם לא היתה צריכה לאותו דבר לצרך חולי או למצוה אלא שהיא תאבה לו ומצטערת עליו הכל לפי מה שהוא ענין וכמו שאמרו למעלה ח' א' לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא אבל איניש אחרינא לא ואף זו אם אינה מן הראויות לכך אינה מקודשת דמסתמא לא אקניא נפשה ואע"פ שיש מפרשים דלא איתמרא אלא בסודר וכן בעגל וטלית שאף הם אינם ראויים כל כך לכל אדם אבל שאר דברים הדקים אף כל אדם יכול לקבלו בכך מכל מקום נראה כדעת ראשון ואף גדולי הדור מכריעין בה ממה שאמרו חיישינין שמא שוה פרוטה במדי ואם לא כן מה לנו לחשש מדי נחוש שמא הוא לה כן עד שנשאלה ותאמר שאינו שוה לה ומכל מקום הדברים רופפים וראוי להחמיר:

כלאי הכרם אסורין בהנאה שנאמר פן תקדש פן תוקד אש כלומר שלא יסיק בו תנור וכירים:

ושור הנסקל שאסור בהנאה גם כן כמו שביארנו במשנה לא סוף דבר משנסקל אלא אף אם שחטו משנגמר דינו ליסקל אסור בהנאה בין בשרו בין עורו אע"פ ששאר הנבילות מותרות בהנאה שנאמר או מכור לנכרי הא אם קדם ושחטו קודם שנגמר דינו מותר:

ומה שנתגלגל כאן ששוחטין בצור ובקנה ובזכוכית יתבאר במסכת חלין:

שור שהמית את האדם שהוא נסקל לא סוף דבר במועד אלא אף בתם אלא שהמועד משלם כופר והתם אינו משלם כופר ולא שתאמר כופר שלם הוא שאינו משלם כשם שאינו משלם נזק שלם הא חצי כופר מיהא ישלם הואיל ומשלם חצי נזק אלא אף חצי כופר אינו משלם ודבר זה אי אתה צריך ללמדו כשהשור נסקל שהרי אם היינו אומרים כן אף הוא לא היה משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל אלא אף כשהשור אינו נסקל כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים ושור שנגח את האשה ויצאו ילדיה אפילו היה מועד פטור מדמי ולדות ואין צריך לומר תם וכבר ביארנו ענינים אלו כלם ברביעי של קמא:

גמרא הא לא ברח קנסי' ליה למוכר אברייתא דלעיל דקתני בהדיא יחזרו דמים למקומן הוה מצי לאקשויי נקנסיה ללוקח אלא אגב דמפ' שמואל הכא בשברח מקשה ליה אדיוקא דיליה הא לא ברה וא"ת טיבותא היא לגבי המוכר שלא יהא זקוק לעלות ולאכול הדמים בירושלם. וי"ל דקנסא הוא לגבי המוכר לפי שאם היה הלוקח זקוק לאכול כנגדן בירו' היינו מחייבין אותו לחלל עליהן מעות שביד המוכר מאחר שהמוכר בפנינו והיינו דפרי' לקנסיה ללוקח לעשות בענין זה וא"ת מאי פרי' לקנסיה ללוקח וכי אין טוב שנקנוס שניהם בחזרת המקח כיון דשניהם פשעו ממה שנקנוס הא' לבדו וי"ל דחזרת המקח סתם לא חשבינן ליה לגבי לוקח קנס אבל סתם מוכר הוא תגר וכשאינו מוכר הוא מפסיד וא"ת מה קנס הוא זה ללוקח כשיאכל כנגדם טפי מחזרת דמים למקומם בין כך ובין כך צריך הוא להעלותן וי"ל משום מקח זה לא עשה אלא משום מעות מעשר שני שהיו בידו ועתה שהוציא אלו המעות וצריך להעלות אחרים כנגדם זהו קנס:

במשנה המקדש בערלה וכו'. וא"ת והא שרי לאתהנויי בה שלא כדרך הנאתו כדאי' בפ' כל שעה דהוה שייף לבריה בגוהרקי דערלה ועוד דערלה וכלאי הכרם בשריפה ותנן בשילהי תמורה כל הנשרפין אפרן מותר וי"ל דמיירי בדליכא אלא שו"פ בצמצום ונהנה כדרך הנאתו ולפי מאי דפ"ל שאין אשה מתקדשת אלא בדבר שהמכר חל ניחא:

בצפורי מצורע מדנקט צפורי מצורע משמע שניהם השחוטה והמשולחת דאין לומר ציפרי דעלמא דא"כ ליתני שוורים הנסקלים והא דקאמר בגמ' וזה אשר תאכלו לרבות המשולחת היינו לאחר שילוח כדקאמר רבא לא אמר שלח לתקלה אבל קודם שילוח אסורה ואע"ג דלאחר שילוח תהא מותרת השתא מיהא לא שויא מידי:

אינה מקודשת הא דלא חשיב ע"ז משום דבעי למיתני סיפא אם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וע"ז תוספת דמיה ופיגול ונותר וטמא הם בכלל קדשים דלעיל וחטאו' המיתות וקדשים שהפילו דתנן בסוף תמורה לא חש לשנות דבקדשים לא קא מיירי ועי"ל תנא ושייר ולהכי לא תנן חמץ בפסח דתנן בסוף תמורה ועוד דילמא ר' יוסי הגלילי היא דאמר חמץ בפסח שרי בהנאה אבל אין לומר דלא תני ליה משום דבפלגותא לא קא איירי דהא תני בשר בחלב אע"ג דהוי פלוגתא:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וא"ת והא הני דמים לאו דידיה נינהו כי צריך להחזירם כיון שמכר לו בהם איסורי הנאה וי"ל כגון שמכרן לגוי או לישראל והכיר בהם דהוי מעות מתנה:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת במסכת ע"ז פ' רבי ישמעאל פירש"י דהוא אסור להתהנויי מהנך דמים לפי שהם דמי ערלה בידו אבל לאשה שרי לאיתהנויי שאינן דמי ערלה גבי דידה ואע"פ דנהנה במה שמתקדשת בו גבי קידושי אשה לא החמירו כ"כ ולא אסרו ליקח מהנך דמים אלא כגון פירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה א"ג גבי קידושי אשה התירו משום ביטול פריה ורביה ומודה רש"י לדידה נמי שרו מדאורייתא כיון דלא תפסי דמייהו וכן משמע בפ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחלפים ומסיק משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ואם היו המחליפים אסורים מן התורה מה היו מרויחים בחילוף וכן פרש"י התם דאע"ג דבחמץ של גוי הנחלף בשלהם נמי איכא איסורא שהוא משתכר באיסורי הנאה מ"מ כל מה דמשכחי התירא טפי שקלי. ונראה שמדקדק רש"י לאסור מדרבנן מהא דאמרי' בנדרים פ' השותפים ב רמי בר חמא קונם פירות אלו על פלוני מהו בחלופיהן וכו' ת"ש המקדש בערלה וכלאי הכרם ודייק מדקתני סיפא מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרים ידחי דילמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד וא"ת א"כ מאי פריך בריש פ' בתרא דע"ז גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור מ"ט אלימא משום דאסור בהנאה שכרו אסור הרי ערלה וכלאי הכרם דאסירי בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת האי מאי קשיא ליה הא אמרי' לכתחלה אסור ליהנות וי"ל דמשמע ליה דאסור בין לדידיה בין לאחריני כמו יין נסך הלכך פריך לאחריני אסור מ"ש מחליפי ערלה דשרי לאחריני כדאשכחן בהדיא גבי חמצן של עוברי עבירה שמותר לאחר הפסח מיד מפני שהן מחליפי':

מנין שלא יהנה ממנו בפ' כל שעה מפ' אמאי לא נפקא לן הנאה מלא יאכל:

ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר אע"ג דאתרבי שאר הנאות איצטריך לרבויי הני משום דצביעא חזותא בעלמא הוא כדאמרי' בהגוזל קמא והדלקה משום שכלה האיסור בהדלקה וא"ת והא בפסחים פ' כל שעה שריפה עצים דאיסורא להדלקה למ"ד אין שבח עצים בפת ולא משבח עצים אלא בשרשיפא וי"ל דלא דמי דשמן הוי בעין כשהוא דולק אבל עצים משום גחלת והשלהבת אינה באה אלא מן הגחלת וא"ת מאי שנא הכא דמצריכי קרא לאיסור הדלקה וגבי תרומה מצריכי קרא להיתר הדלקה דאמרי' שלך תהא להסקה תחת תבשילך וי"ל משום דסד"א ניליף ממעשר הקל דאמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא כדאיתא בפ' במה מדליקין:

ולא יצבע בו. תימא דתנן בפ' י"א ממסכת תרומה אין סופגי' את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים ומפרש רבי יהושע טעמא בפ' העור והרוטב משום דגמר ערלה פרי פרי מבכורים אבל היוצא משאר פירות מותרים מן התורה והאיך יאסר לצבוע במשקיהן מן התורה וכ"ש במים ששורים בהם את הקלפים וי"ל דלא איצטריך קרא אלא למעוטי שלא יצבע במי זתים וענבים אי בממשות של עפרורית הקלפים הנטחנים ומיהו לא יצבע דקתני בברייתא מיירי שפיר בכל ענייני צביעה דערלה ומדרבנן ומיהו ערלה לא איצטריך אלא לכדפירישית. א"נ י"ל דפרי גמר ערלה מבכורים ולהכי קא ממעט משקה דיליה אבל שומר לפרי דאיתרבי מאת פריו את הטפל לפריו לא אימעט משקה דילי' דליכא למעוטי פרי מפרי מבכורים דבכורים ליתנהו בשומר לפרי ואין לתמוה דהיאך יהא טפל חסור מן העיקר דטעם איכא למילתא כדפרישית:

אינו יודע שנבלה היא וכו'. וא"ת דילמא לבן פקועה איצטריך קרא דאינו טעון שחיטה וכי תימא דלא מיקרי שור הא לענין פטר חמור מיקרי שה כדאמרי' פ"ק דבכורות ואפילו פר שחוט מיקרי פר וכ"ש בן פקועה וי"ל דלר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה ניחא ואפי' לרבנן סמיך אהא דדרשי' במסקנא ואע"ג דעבדיה כעין בשר מאת בשרו וכ"ת כל זמן דלא מסיק אדעתיה מהאי דרשא הוה ליה למיפרך מבן פקועה וי"ל דבלא"ה פריך שפיר. ועי"ל כיון דפקועה הוי כשחוט קודם שנגמר דינו וסקילתו זו היא שחיטתו אפ"ה אסור א"כ כ"ש שחטו לאחר שנגמר דינו דאסור בהנאה:

וכדר' אבוה לרווחא דמילתא נקטיה דבלאו ר' אבהו לא איפשר לאוקמה אלא להנאה דלאכילה לא איצטריך. תי' מאי קאמר וכדר' אבהו הא אפי' לחזקיה נמי לא יאכל לאיסור הנאה משמע י"ל דלחזקיה ניחא דמדכתב רחמנא לא יאכל דמשמע איסור הנאה ולא כתב לא תאכל לא תאכלו דמשמע איסור אכילה והא אם אינו ענין לאיסור אכילה דמסקול יסקל נפקא תנהו ענין לאיסור הנאה אלמא לא אתי קרא להיכא דסקליה מיסקל א"ג לר' אבוה לא מצי למיכתב איסור אכילה דלא משמע נמי איסור הנאה:

אימא היכא דבדק צור. יודע היה מר זוטרא דשחיטת צור כשירה אלא דס"ל כיון דהך שחיטה סקילה אסרה תורה, ומשני אטו סכין כתיבא בהדיא ולא אתי צור אלא מריבויא כך היא עיקר שחיטה בצור אפי' לשחוט לכתחלה כמו בסכין לפי' אין לחלק כלל בין צור לסכין:

האי בעל השור נקי למאי אתא להנאת עור ואע"ג דברייתא דלעיל מוקמי' לה להנאת בשר אם לא נאמר קאמר אי לאו דילפי' הנאת בשר מלא יאכל הוה ילפי' ליה מבעל השור נקי:

הא לא ברח בתמיה. חורא. חור שהעכבר מצניע שם גנבתו. מנא ליה מאין לו הגנבה:

בעגלה כל הני אסורין נינהו. מכרן. עבר ומכרן מותרין שהדמים מותרים שאינן תופסים דמיהם. ולפום מסקנא דנדרים פ' השותפים אע"פ שאין תופסין דמיהן אסור לכתחלה לקדש בהם את האשה דבעינן התם אי חלופין כגדולים דמי או לא ובעי לאודוחי ממתני' דתנא מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא לאו כגדולין דמי. ודחי ה"נ לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד ולא איפשיטא ולחומרא. ואין הפרש בין קדושין ושאר הנאות כדמשמע הך שטה דנדרים כמו שבארנו בע"ז פרק ר' ישמעאל ובריש השוכר שלא כדברי רש"ג שכתב בפ' ר' ישמעאל:

לא יהנה כגון שלא יצבע מהפירות שעושים מהם צבע. ולא ידליק מאותן פירות שמדליקין בהן:

כפרה. כפר לעמך ישראל וקדשים אסירי בהנאה:

צפורי מצורע מכשיר בחוץ שהרי חוץ לעיר נעשית מצותה להכשיר המצורע לבא אל המחנה:

מכשיר בפנים. אשם מצורע:

מכפר בפנים. כל הקרבנות:

מכפר בחוץ עגלה ערופה:

המשולחת א' מהצפורים שהיה משלח שמותרת דכל ריבויא היא:

השחוטה שאסורה:

מוקצה. בהמה שהוקצה לתקרובת ע"ז:

נעבד שהשתחוה לה ואסירי לגבוה כדאיתא בתמורה:

רובע ונרבע בעדים דבני סקילה נינהו ואסורים לאחר שנגמר דינם:

לתקלה שאם ילכדנה יאכלנה הילכך הואיל ואמרה ושלח ודאי מותרת היא:

פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון מפרש בבכורות וקאמר התם דמודה ר' שמעון לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה:

המקדש בערלה ובכלאי הכרם כו' פירש האי דלא תנא יין נסך וע"ז ועורות לבובין כדקתני בפרק בתרא דע"ז משום דלא מצי למיתני בהו מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת דע"ז תופסת את דמיה כדלקמן. המקדש בערלה. קשיא לי אמאי לא תנא חמץ בפסח דבשלמא רובע ונרבע ושלל עיר הנדחת לא תנא דהיינו שור הנסקל שנגמר דינו בבית דין:

ממשמע שנאמר סקול יסקל השור אינו יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה כו' שמעתי שמקשים כאן ואימא דהאי ולא יאכל אתא לבן פקועה דלא בעינן שחיטה ולא נפיק מסקול יסקל ולעולם מנא לך דאתא לרבוי היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו. ואין זו קושיא של כלום שהתנא מחזיר לדרוש מקרא יתירא דלא יאכל היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו אבל אם שחטו קודם שנגמר דינו מותר דדוק' האי אתא מדברי מקרא יתירא ותו לא. ואם אתה מרבה בן פקועה הוה ליה שחטו קודם שנגמר דינו דשרי כל שכן שהיה שחוט קודם שנגח והוא מותר ואם תרבה לאיסור כל שכן שהוספתה על דברי התנא שאם זה אסור כל שכן שאם שחט לאחר שנגמר דינו אלא ודאי התנא לא מרבה מקרא יתירא אלא שחטו לאחר שנגמר דינו אבל שחטו קודם שנגמר דינו לא וכל שכן בן פקועה דהוה ליה שחוט קודם שנגח שאין בשרו נאסר. ובודאי בן פקועה שנגח והמית ממיתין אותו כדי לסלק הנזק מן העולם אבל בשרו אינו אסור דכבישרא בדיקולא דמי ודמי לשור ששחטו בו שנים או רוב שנים והמית את האדם שאין בשרו נאסר כיון שהוא שחוט כדרך שפרט לך הכתוב בנבלה לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה יש להעמיד הגירסא ולא לשבשה דלאו לדברים ככתבן אתיא אלא הזכיר היתר הנאה שהתיר' הבורא בין ליתן אותה מתנה בין למוכרה:

לחצי כפר ולדמי וולדות. מאן דדריש נקי מדמי וולדות סבירא ליה דמועד חייב בדמי וולדות ומשום הכי איצטרך למעוטי תם דאי מועד פטור כל שכן תם והכי מוכח בפרק שור שנגח ד' וה' שוורים כדפרישית במהדר' תליתאה והשתא דנפקא ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מלא יאכל כו' ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכולי עלמא גם איסור הנאה במשמע אם כן גבי כיסוי הדם דכתב אשר יאכל נפרש אשר נהנה ונרבה גם חיה ועוף טמאים לכיסוי. ולאו מילתא היא דהא אמרינן היכא דנפקי איסור הנאה ואיסו' אכילה מקרא חדא אמרינן דלא יהנה הוא והכא אי מרבית טמאים אם כן האי לא יאכל הנאה משמע ולא אכילה והיכי עקריה קרא מפשטיה דכתב לשון אכילה ומפרשים הנאה ולא אכילה הילכך ליכא למימר הכי. ותו אם גם הטמאים טעונין כסוי לשתוק קרא מינה ולכתוב חיה ועוף סתם והוה אמינא הכל במשמע אפילו טמאים אשר יאכל למה לי אלא ודאי אכילה דוקא קאמר:

בד"ה מסתברא כו' וזה דוחק לפריב"א כו' דטוב לו שיחזרו לו בהמתו מלהעלות דמיו לירושלים כו' עכ"ל לכאורה קשה ומאי דוחקא לפריב"א הא כבר תירצו בזה לעיל ובסמוך דאי לאו דקנסינן למוכר משום דאיסורא גביה הוה קנסינן ללוקח דאין הדמים חוזרים למקומן אלא שילך לבית המוכר ולחלל המעות שביד המוכר שיצאו לחולין וצ"ל דהכי קא קשיא להו הכא למאי דמסיק דלכך קנסינן למוכר משום דאיסורא גביה דלא הוה אצטריך לזה אלא דגם אם שוים הם הלוקח והמוכר לענין קנס ואין לנו לקנוס לא לזה ולא לזה יש לנו לומר דזכות הוא למוכר דטוב לו שיחזרו לו בהמתו מלהעלות דמיו לירושלים ועיין במהרש"ל בזה דרך אחרת ואין להאריך ודו"ק:

בד"ה המקדש כו' ואמאי לא חשיב בהך מתני' פגול נותר וטמא כו' עכ"ל ק"ק תיפוק ליה דמשום איסור קודש אינה מקודשת כדתנן לעיל המקדש בחלקו כו' ויש ליישב דפסיקא להו בשום דוכתא בפיגול כו' דפקע מינייהו איסור קודש (א) ובהכי ניחא נמי דה"מ למתני נמי בהו מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אע"ג דקודש תופס דמיו בכל הני פקע מינייהו איסור קודש ודו"ק:

בא"ד ושביעית אחר הביעור עכ"ל ר"ל דה"מ למתני נמי ברישא בשביעית דאינה מקודשת אחר הביעור אבל קודם הביעור הא קתני לעיל גבי אחיות דמקדש בשביעית אלא משום סיפא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת לא ה"מ למתני שביעית אחר הביעור שהרי תופס דמיו כדלקמן ומיהו לא ידענא לפי מ"ש התוספות לקמן דשביעית שרי בהנאה וא"כ לאחר הביעור נמי מקודשת ויש ליישב ודו"ק:

רש"י בד"ה מנלן שאסורה בהנאה הס"ד:

תוס' בד"ה מסתברא כו' אבל לפירוש הר"ם כו' נ"ב פי' דאי לאו דקנסינן למוכר משום דאית איסורא לגביה ע"כ הוה קנסינן ללוקח שיחול עליו ואז היה מחולל אבל לפירוש ריב"א לא היה מחולל מאי אמרת הלא אף לפי' ריב"א הוה קנסינן ללוקח שילך לביתו של מוכר ויחלל היינו נמי כדי לתקן האיסור שביד המוכר אבל אי לאו האיסור בידו לא היינו כופין אותו בכך נמצא מה שהאיסור בידו אינו מביאו לידי קנס והיזק. וצ"ע היטב (עיין במהרש"א):

בא"ד והבהמה קדושה נ"ב פי' אי לאו דתקנו יחזרו דמים למקומן שהרי כתב אבל מוכר יודע שהמעות מתחללות על הבהמה ועובר אלפני עור לא תתן מכשול משום הכי תקנו שיחזרו דמים למקומן וק"ל:

בא"ד אבל לפי' ר"י ניחא כו' כצ"ל:

גמרא ערלים לא יאכל כו' הנאה מנין כו'. עי' פסחים (ס"ד כב) דמפרש מדוע לא ילפינן הנאה מן לא יאכל כדלקמן. לכן תמוה מה שפי' הרמב"ם ואחריו הרע"ב משום לא יאכל. גם פרש"י דמפרש שלא יהנה כגון כו' תימה דשם משמע דמרבה ג' דברים מג' לישני דערלה. והכא דלא מסיים רק בתרי י"ל דסמיך על שכבר הזכיר הא' בריש דבריו:

שם וכדר' אבהו אר"א כו'. ק"ק הא דמייתא מדר' אבהו הא בלא יאכל אף חזקי' מודה:

שם הנאת עורו מנ"ל מאת בשרו את הטפל לבשרו. בע"ז (לד ב) ממעט מבשרו דפרשו מותר. ונראה דלהכי מרבה מאת. עורו ולא פרשו משום דעור הוה שומר כדאיתא בר"פ העור והרוטב. דכה"ג דרשינן בברכות (לו ב) מאת פריו את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר. וכן דרשינן בעירובין (ד ב) מאת בשרו את הטפל לבשרו וזהו שער. משום דשער הוה נמי שומר כדאיתא בחולין (קיט ב). וק"ל למ"ד הכא דלא דריש את מנ"ל גבי ערלה לאסור שומר. בשלמא שער בטבילה א"ל דמהלכה גמיר (עי' בעירובין שם) אבל לענין שומר דערלה לא אשכחן הלכה:

רש"י ד"ה ה"מ. דילפינן מנבלה דלא יאכל אה"נ נמי כו'. כצ"ל:

תד"ה המקדש. וא"ת כו' הא שרי ליהנות כו' וי"ל כו' דליכא ש"פ כו'. כעין קושייתם ותירוצם זה איתא בגמרא בכורות (ס"ד י) על פטר חמור ע"ש. וצ"ע על תירוץ הב' של התוס' מדוע לא משני הגמרא שם כן ודחיק לאוקמי כריב"י דל"ה כוותיה:

בא"ד כיון שהאשה סבורה כו' לא סמכה דעתה. ר"ל דלכן ל"ד להא דאר"א לעיל (ח. מז) התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וישלים דהכא ל"ס דעתה שישלים:

בא"ד וא"ת כו' פיגול ונותר וטמא. עי' מהרש"א. מה שהקשה דתיפוק ליה מהא דהמקדש בחלקו כו'. אישתמיטתי' שיטת התוס' בב"ק (יב ב) בד"ה ומחיים דההיא הוא דוקא בחלק הכהנים. וא"כ נ"מ לחלק הבעלים. ומה שתירץ דפקע מינייהו איסור קודש. אישתמיטתי' משנה ערוכה בכריתות פ"ג מ"ד דבנותר יש מעילה. ובמעילה (ג ב) זריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה. ומש"כ עוד ובהכי ניחא כו' אע"ג דקודש תופס את דמיו. נ"ל דל"ד בזה דתפיסת דמים בקודש אינה אלא בקדשי בד"ה או בבע"מ שיוצאין לחולין (עי' לשון רש"י בסוכה (מ ב) ד"ה קדש תופס א"ד) אבל לא בקדשי מזבח תמימים זולת היכא דשייכא קדושת תמורה. ולפ"ז מאי דאיתא בפרש"י לקמן גבי עגלה ערופה דקאמר הש"ס כפרה כתיב בה כקדשים ולא פרכינן כו'. ודאי ט"ס הוא כדברי המהרש"א שם. דהא כפרה ליתא אלא בקדשי מזבח:

בסה"ד ושביעית אחר הביעור. ר"ל ולא ביערם עי' בתוס' (פסחים נב ב) בד"ה מתבערין. מש"כ הרש"א בשם התוס' דלקמן דשביעית שרי בהנאה. אם כוון למש"כ לקמן (נח) בד"ה ושני דלא אתי שביעית מעבודת כוכבים דמה לעבודת כוכבים שכן אסורה בהנאה. ומשמע ליה אבל שביעית מותר בהנאה. ל"ד דפשוט דר"ל אבל שביעית מותר אפי' באכילה והיינו קודם זמן הביעור ואפילו הכי תופסת דמיה לאיסור סחורה ולביעור בהגעת זמן ביעור הפרי וכיוצא. או אפי' אחר זמן הביעור משכחת לה היתר אכילה לפמש"כ התוס' בפסחים שם:

מתני' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. כ' הרא"ש כיון דידע הלוקח שהוא של ערלה נתן המעות לשם מתנה. וא"כ ה"נ אמאי מחזירין המעות בעין הא הוי מעות מתנה כיון שידע שהוא של ערלה וא"י למוכרה. והרמב"ם שכ' ג"כ דאם המעות בעין מחזירין לטעמיה אזיל דס"ל בפכ"ו ממלוה. דגם בהלואה אם המעות בעין מחזירים וה"ה הכא. דלא ס"ל להרמב"ם מעות מתנה. אבל לשיטת הרא"ש קשה. וצ"ל דבאמת מ"ש הרא"ש מעות מתנה ל"ד דהא באמת קיימ"ל בהכיר בה שאינו שלו דמעות פקדון. וכמ"ש הב"ש (ס"ס כח) אלא דכוונת הרא"ש ג"כ דמעות פקדון. רק דטעמא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דהוי פקדון בהיתר תשמיש כמ"ש הנ"ל. ומש"ה כיון שקדש אשה הוי כמו לוה המעות. אבל הכא כ"ז שהוא בעין הוי פקדון. וכמ"ש במעות מותרים בב"מ (דף מד). ומ"ש הרא"ש בכתובות פ' נערה דהמעות בעין חוזרין מטעם גזול ע"כ ג"כ לאו דוקא אלא מטעם פקדון. וכן הוא בהר"ן פ' נערה דהוי פקדון.
אולם במ"ש הנ"י דאף החליפין אם היא בעין צריך להחזירן. צריך לע' הא מיד שהוציאתן נעשה לוה. והרי דעת הנ"י להדיא דלותה ואכלה לא דמי לדהוי בעין וא"צ להחזירן. ה"נ הוי הלואה. וצ"ל דכוונת הנ"י לסברת הרא"ה בפ' נערה דהמעות שנתן הלוקח כשהבעל מוציא מיד הלוקח הקרקע אין הבעל זוכה במעות דהוי כמו פירא דפירא והוי כמו טובת הנאה ע"ש בהרא"ה. ומש"ה גם בהחליפין אין הבעל זוכה בזה החליפין דבחיי' הוא שלה לגמרי. ומ"ש הנ"י דגם לאחר מיתתה מחזירין אף דהבעל הוי יורש ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי. צ"ל דמיירי לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי משתעבדי. ואף דבעל לוקח הוי מ"מ בהנך חליפין לא הוי לוקח. ולסברת הרא"ה יהיה רק יורש. וזה היה נראה לדוחק בסברת הנ"י. ודוק:

ונקנסיה ללוקח לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. כבר כתבתי דזה הלשון תמוה לפי' התוספות לעיל בד"ה אבל במתכוון דשקלא וטריא דשמעתין היינו אפילו בשהתנה שיעלה המוכר המעות לירושלים אלא שאין אנו מאמינים לו וא"כ היאך שייך לומר דחורא גנב כיון שהוא עומד וצוח שרוצה להעלות לירושלים ובשלמא לגבי הלוקח שפיר מצינו למיקנסי' ולמימר דעכברא גנב שאין לו למסור מעות מעשר לע"ה אלא לחבר משא"כ לגבי המוכר לא שייך שפיר ונראה דהתוספות לא כתבו לעיל דאיירי אפילו התנה אלא ליישב לשון במתכוון אבל ההיא דאין לוקחין ודאי איירי בסתמא ומכ"ש למאי דפרישית דהדר ביה מהאי סברא דאדם יודע וא"כ עיקר התקנה שלא יקח מעות מעשר לידו אלא שיקנה הלוקח לשם שלמים ותו לא פלוג רבנן בתקנת' בין יודע לאינו יודע ואפילו התנה כן נ"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה מסתברא כל היכא כו' וזה דוחק לפי' ריב"א כו' דטוב לו שיחזיר לו בהמתו מלהעלות לירושלים כו' עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל בישוב לשון התוספות ואלו ואלו דברי אלקים חיים עולים בקנה א' ואכתי יש לדקדק על מה שכתבו דטוב לו שיחזיר לו בהמתו מלהעלות לירושלים ולדבריהם לעיל בד"ה אבל במתכוון משמע דתחלת המקח היה ע"מ שיעלה לירושלים אלא שאין אנו מאמינין לו וע"כ למאי דמקשה ונימא יחזרו דמים למקומן כי התם ההיא דאין לוקחין נמי איירי בהאי ענינא למאי דלית ליה האי דרשה לחלק בין היכא דאדם יודע וא"כ אף שרוצה להעלותן לירושלים אין אנו מאמינים לו וא"כ שפיר חוב הוא לו שיבטל המקח אף על פי שרוצה לעלות לירושלים מיהו למאי דפרישית בסמוך דודאי עיקר תקנתא לאו משום הכי הוה אלא בלוקח ומוכר סתם וא"כ שפיר קשיא להו לפריב"א אדרבה זכות הוא לו דכיון דהדר ביה הש"ס מהאי סברא דאדם יודע וסתם בני אדם אין יודעין א"כ לאו ע"מ להעלות לירושלים נעשה המקח והמוכר יבטל המקח ולא איצטריך לומר דקנסינן ליה כן נ"ל נכון:

בא"ד אך זה קשה לפי' הקונטרס לעיל כו' שהרי האיסור בידו דהיינו בהמה עכ"ל. וכבר כתבתי לעיל דמ"ש רש"י שהמעות מתחללין על הבהמה לאו דקושטא דמילתא הכי הוא דודאי אין מעשר מתחלל בלא כוונה כ"ש שנתכוון להוציא לחולין אלא על כוונת המוכר כתב רש"י שיודע שהמעות מעשר מחחלל' על הבהמה אם ירצה לחלל וא"כ לפ"ז אין מקום לקושיי' התוס' על פי' הקונטרס דודאי עיקר איסורא ביד המוכר דהיינו המעות שלא נתחלל כן נ"ל ברור ליישב שיטת רש"י ז"ל ותו לא מידי ודו"ק:

משנה המקדש בערלה בכלאי הכרם כו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו אף על גב דכל הנשרפין אפרן מותר מ"מ האפר אינו בעולם ולכי קלי ה"ל גופא אחרינא ולא זהו מה שקדשה בו משמע דאי לאו דגופא אחרינא הוא הוי מקודשת אף על גב דמעיקרא לאו אדעתא דאפרה קיבלה אלא שהיתה סבורה להתקדש בגוף הפירות כמ"ש התוספות וא"כ היה נראה מזה סיוע למה שכתבתי במכילתין בכמה דוכתי דכל היכא דניחא לה בקידושין אינה מקפדת ותקדש בכל צד קידושין שיש בו כדמשמע בההיא דהתקדשי בפקדון שיש לי בידך אם נשתייר בו ש"פ מקודשת ובההיא דשמין את הנייר ובקידשה במעשר שני בשוגג דאיצטריך לטעמא דטירחא דאורחא משמע דאל"כ היתה מקודשת אף על גב דדמי המעשר אינן שוין כ"כ כמו חולין, אלא דמל' הרשב"א גופא בההיא דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך לא משמע הכי לכך נראה דשאני הכא שהאשה יודעת מסתמא דערלה אסורה בהנאה וא"כ ה"ל למימר דמקודשת באפרה לכך הוצרך הרשב"א לפרש דאפ"ה אינה מקודשת כיון שהאפר אינו בעולם מיהו התוספות שכתבו כאן שהאשה סברה להתקדש בגוף הפירות דרך הנאתן משמע להו דאיירי שהאשה אינה יודעת דאסורין בהנאה או בשוגג שאינה יודעת שהן פירות ערלה וא"כ מבואר מדבריהם דאפ"ה ה"ל קידושי טעות ולא נחתו להאי סברא שכתבתי דבקידושי כל דהו ניחא לה ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה המקדש בערלה כו' וא"ת אמאי לא חשיב כו' פיגול ונותר וטמא כו'. והקשה מהרש"א ז"ל דת"ל דבלא"ה אינה מקודשת משום קדשים כדתנן המקדש בחלקו כו' ותירץ דאולי פסיקא להו בשום דוכתא דבפיגול ונותר פקע ליה איסור קדשים כו' ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו דהא ודאי ליתא דבכריתות מסקינן להדיא בגמרא דבנותר שייך נמי איסור הקדש וחייב אשם מעילות אי אית ביה ש"פ אלא דאפ"ה לא שמעינן לה דאינה מקודשת מההיא דהמקדש בחלקו דהתם טעמא אחרינא הוא דמשלחן גבוה זכי ליה רחמנא כדדרשינן לעיל מקרא דומיא דאש לאכילה וזה לא שייך בפגול ונותר אלא מטעמא דאיסור הנאה קשיא להו דה"ל למיתני דאינה מקודשת ושייך בהו נמי דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת כגון פגול ונותר דשלמים דפקע קדושת' לאחר זריקה וזה בכוונת' ודו"ק:

בא"ד והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דסבר כר"י הגלילי כו' עכ"ל. והא דלא כתבו בפשיטות דבפלוגתא לא קא מיירי היינו משום דבשר וחלב וחולין שנשחטו בעזרה נמי פלוגתא דתנאי היא לקמן לכך הוצרכו לידחק דס"ל כר"י הגלילי מיהו נראה דלא הוצרכו לכל זה אלא לתירוצם הראשון שכתבו כאן דמקדש בערלה איירי דשלא כדרך הנאתן אינו ש"פ דלתירוצם השני מצינן למימר דתנא דמתניתין בכל הני דקחשיב לא אתא לאשמעינן אלא הא מילתא גופא דאף ע"ג דש"פ שלא כדרך הנאתן אפ"ה אינה מקודשת מהטעם שכתבו משא"כ בחמץ בפסח לא שייך הא מילתא דהא אסור להשהותו ועבר בבל יראה ובל ימצא ואין לו ביעור אלא שריפה דילפינן מנותר דכתיב באש תשוף ובהכי ניחא נמי דלא קתני פיגול ונותר כיון דמילתא דפשיטא היא דאסור אף שלא כדרך הנאתו דכתיב באש תשרפו ואף דמלשון התוס' בפ' כל שעה דף כ"ד משמע דחמץ בפסח נמי שרי שלא כדרך הנאתו ע"כ צ"ל דהתם ע"כ לאחר פסח איירי דלא שייך בל יראה והכא לא בעי למיתני חמץ שעבר עליו הפסח כיון דלא מיתסר אלא משום קנסא מדרבנן כן נ"ל ודו"ק:

גמרא והא לא יאכל להיכא דסקלי' מיסקל וכדרבי אבהו כו' אף ע"ג דחזקיה נמי מודה בלא יאכל בצי"רי מ"מ לחזקיה ע"כ לא איירי דסקלי' מיסקל דא"כ אמאי שני בלישנא למיכתב לא יאכל בצירי לכתוב לא יאכל בחול"ם ואפ"ה ידעינן דלאיסור הנאה דלאכילה לא איצטריך דנבילה היא אבל לרבי אבהו דלא שני ליה בין לא יאכל בצי"רי ובין לא יאכל בחו"לם מקשה שפיר ובחידושי לב"ק הארכתי בישוב ל' הגמ' ובל' רש"י ז"ל ע"ש כי שם מקומו:

שם ולהנך תנאי דמפקי להאי בעל השור נקי כו' הנאת עורו מנ"ל. נראה דהא דפסיקא לתלמודא דלכ"ע הנאת עורו אסור' היינו ממתניתין דהכא דקתני אינה מקודשת:

כשברח. המוכר שהדמים בידו: ומתמהינן הא לא ברח קנסינן למוכר: אלא חורא גנב. אלמלא חור שהעכבר מצניע גניבתו שם לא היה גונב: חורא מנא ליה. מאין לו הגניבה: מתני' המקדש בערלה כו'. דכולהו איסורי הנאה נינהו כדיליף לה בגמרא: מכרן וקידש בדמיהם מקודשת. דאין הדמים נתפסין באיסור כדיליף לקמן: גמ' מנלן. שאסורה בהנאה: מנין שלא יהנה ממנו. כגון שלא יצטבע בו בפירי הראוי ליצטבע בו כגון קליפי אגוזין ושומר לפירי אסור כפירי: ולא ידליק בו את הנר. כגון מן השמן: אף כלאי הכרם תופס את דמיו. אלמה תנן במתני' מכרן וקידש בדמיהם מקודשת אלמא אין אוסרין את דמיהם: שהוא נבלה. הואיל וסקלו ונבלה כבר למדנו מלא תאכלו כל נבלה (דברים יד) שאסורה באכילה: מגיד דאם שחטו כו'. ותרתי אשמועינן קרא סקול יסקל השור ואם נשחט לא יאכל: להיכא דסקליה מסקל. ולאסריה בהנאה אתא דלא יאכל משמע איסורי הנאה כדרבי אבהו דמנבילה נפקא לן בה איסור הנאה שהנבלה פרט בה הכתוב היתר הנאה ולהכי כתיב בדידיה בהדיא לא יאכל ולא פרט אחריו היתר ובעל השור נקי לדרשא אחרינא אתא לחצי כופר ודמי ולדות כדלקמן: עד שיפרט לך הכתוב. דמדאיצטריך לפרש בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למשרייה בהנאה ולא נכתב בו אלא לא תאכלו ש''מ לא תאכלו איסור הנאה הוא ובפסחים (דף כב.) פרכינן עלה טובא: לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה ל''ג במילתיה דרבי אבהו דאי הוה סבירא ליה דברים ככתבן דוקא תו לא מצי יליף מיניה דהיכא דלא פרט היתר ליתסר דהאי דנבלה לאו אתא להיתר הנאה אלא לאשמועינן דחילופא אסור: ה''מ. דשמעינן איסור הנאה מלשון אכילה היכא דנפקא לן איסור אכילה מיניה דכיון דמבעי ליה נמי לאזהורי אאכילה כלל כל הנאות בלשון אכילה דילפינן מנבילה התם דלא יאכל איסור הנאה נמי משמע אבל הכא דאיסור אכילה מקרא אחרינא נפיק ולא הוצרך זה אלא להנאה למה לי לאפוקי הנאה בלשון אכילה ליכתוב לא יהנה אלא ודאי לאכילה גופיה איצטריך ולהיכא דשחטיה: אי נמי לכתוב לא יאכל. ולשתוק את בשרו למה לי: כעין בשר. ששחטו: ואימא ה''מ. דאשמעינן קרא דאפילו שחטו אסור היכא דבדק צור ושחט בה דסקילה היא דמנבלה לא מצי נפיק דלאו נבלה הוא אבל שחיטת סכין לא: מידי סכין כתיבא באורייתא. אצל שחיטה וכיון דהכי הוא כי שחטה נמי בצור לאו סקילה היא אלא שחיטה ואסר לך הכתוב בשרו והוא הדין סכין: ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי ובעל השור נקי. בב''ק (ד' מא:): לחצי כופר. שאם הרג את האדם נקי מחצי כופר ואע''ג דמועד משלם כופר שלם לא אמרינן תם ישלם חצי כופר כי היכי דגבי נזקין משלם חצי נזק: ולדמי ולדות. אם נגף אשה הרה ויצאו ילדיה אינו משלם דמי ולדות לבעל כמו שהאדם הנוגף משלם כדכתיב (שמות כא) ענוש יענש וגו':

כשברח פי' ההיא דאין לוקחין עבדים: הא לא ברח קנסינן למוכר. כמו ההוא דלעיל דאמר יחזרו דמים למקומם שהוא קנסא למוכר שרוצה למכור בהמתו חוץ לירושלים דקנס הוא כשתחזור לו: ונקנסיה ללוקח. פירוש שיאכל כנגדו בירושלים ולא יתבטל ולפירוש ר''מ פריך שפיר שהמעות שביד המוכר יוצאין לחולין על ידי הלוקח אבל לפי' ריב''א קשה מאי פריך אדרבה מוטב לקנוס המוכר להוציא איסור מידו מלקנוס הלוקח וישאר האיסור ביד המוכר כלומר המעות שלא נתחללו ושמא יאכלם חוץ לירושלים דכסבור נתחללו וי''ל דלדידיה הכי פריך וליקנסיה ללוקח שילך לבית המוכר ויאמר לו המעות שהן קדושין בידך תהא קדושתן על אלו ואז יצאו לחולין: מסתברא כל היכא דאיכא איסור קנסינן ליה . פירוש והיינו המוכר שהרי המעות דמעשר ברשותו הוי קיימא ולפיכך קנסו ליה שיחזרו דמים למקומם והיינו שלא מכר בהמתו וזה דוחק לפירוש ריב''א דפירש דלעולם המעות שביד המוכר קדושים מקדושת מעשר וצריך להעלותן לירושלים א''כ אדרבה זכות הוא לו מהא דאמרן יחזרו דמים למקומם דטוב לו שיחזור לו בהמתו מלהעלות דמיו בירושלים אבל לפירוש הר''ם ניחא אך זה קשה לפירוש הקונטרס לעיל דפי' גבי אבל מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין דהמעות יצאו לחולין והבהמה קדושה ועלה קאמר יחזרו דמים למקומם ואם כן לפי סברא זו הוי ליה למקנסיה ללוקח למימר דיאכל כנגדו בירושלים שהרי האיסור הוא בידו דהיינו בהמה אבל לפירוש [ריב''א] ניחא שהרי האיסור הוא ביד המוכר ואם תאמר לעיל דקאמר גמרא דקנסוהו ללוקח ויאכל כנגדן מאי קנס הוא זה כי נמי אמר יחזרו . דמים למקומם צריך הלוקח להעלות המעות לירושלים וי''ל דהקנס הוי מזה דמסתמא לקח הבהמה ביוקר ממעות מעשר שני ליפטר עצמו מלעלות לירושלים וכשנאמר לו שיאכל כנגדו בירושלים והמקח יהיה שלו יהיה לו הפסד גדול בלקיחת הבהמה שלקח: המקדש בערלה כו' אינה מקודשת. פירוש לפי שאיסור הנאה וא''ת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו כדאמר בפ' כל שעה (פסחים דף כד:) ויש לומר בכאן מיירי דליכא שוה פרוטה אלא כדרך הנאתו אי נמי יש לומר דמיירי שפיר דאיכא שוה פרוטה אף שלא כדרך הנאתו מ''מ כיון שהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי. מקח טעות ואם תאמר ואמאי לא חשיב בהך מתני' פיגול ונותר וטמא ויש לומר דבקדשים לא קא מיירי והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כרבי יוסי הגלילי דשרי בהנאה בפרק כל שעה (שם דף כג.) והא דלא חשיב עבודת כוכבים משום דלא שייך למיתני ביה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת שהרי עבודת כוכבים תופסת דמיה ושביעית אחר הביעור: מנין שלא יצבע בו. אע''ג דאמרינן לא יהנה אצטריך לאשמועינן שלא יצבע דס''ד דשרי משום דחזותא לאו מילתא היא ואיצטריך לאשמועינן שלא ידליק דסלקא דעתך דשרי משום דמכלה אותו קמ''ל דאסור בכל ענין וכדרך הנאתו אבל שלא כדרך הנאתו שרי. [וע''ע היטב תוס' ב''ק קא. ד''ה ולא יצבע]: