קידושין נה ע"ב

תָּהֵי בַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְכִי אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם עֲמוֹד וַחֲטָא בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַמְתִּין לַהּ עַד שֶׁתּוּמַם וּמַיְיתֵי שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וּמַתְנֶה
אָמַר מָר זְכָרִים עוֹלוֹת דִּילְמָא תּוֹדָה הִיא דְּמַיְיתֵי נָמֵי תּוֹדָה וְהָא בָּעֲיָא לֶחֶם דְּמַיְיתֵי נָמֵי לֶחֶם
וְדִילְמָא אָשָׁם הוּא אָשָׁם בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים וְאִישְׁתְּכַח בֶּן שָׁנָה וְדִילְמָא אֲשַׁם מְצוֹרָע הוּא אֲשַׁם נָזִיר הוּא לָא שְׁכִיחִי
וְדִילְמָא פֶּסַח הוּא פֶּסַח בִּזְמַנּוֹ מִזְהָר זְהִירִי בֵּיהּ וְשֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ שְׁלָמִים הוּא
וְדִילְמָא בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר נִינְהוּ לְמַאי הִילְכְתָא לְמֵיכְלִינְהוּ בְּמוּמָן הָכִי נָמֵי בְּמוּמָן מִתְאַכְלִי
אָמַר מָר נְקֵבוֹת זִבְחֵי שְׁלָמִים דִּילְמָא תּוֹדָה הִיא דְּמַיְיתֵי תּוֹדָה וְהָא בָּעֲיָא לֶחֶם דְּמַיְיתֵי נָמֵי לֶחֶם
וְדִילְמָא חַטָּאת הִיא חַטָּאת בַּת שְׁנָתָהּ וְאִישְׁתְּכַח בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים וְדִילְמָא חַטָּאת שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ לָא שְׁכִיחַ
אִשְׁתְּכַח בַּת שְׁנָתָהּ מַאי תַּנְיָא חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת לְחַטָּאת סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי כְּחַטָּאת כּוֹנְסָהּ לְכִיפָּה וְהִיא מֵתָה מֵאֵלֶיהָ
תָּנוּ רַבָּנַן אֵין לוֹקְחִים בְּהֵמָה בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - ב

תהי בה רבי יוחנן בדברי רבי אושעיא, שפירש את המשנה בשקלים שהיא עוסקת בבא לחוב בדמיהן, ולחללן כפי שמצאן תמימות:

והרי אסור לחלל בהמת מזבח תמימה, ומשום שנאמר [ויקרא כז כז]: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך", ופירשו חז"ל במסכת מנחות [קא א], ש"בהמה טמאה" היינו בהמה בעלת מום, הרי למדנו שאין לפדות אלא בהמה בעלת מום קבוע -

ואם כן תיקשי: וכי אומרים לו לאדם, עמוד וחטא לחלל בהמת קרבן תמימה, ובשביל שתזכה לתקן את הקרבת הקרבן שנמצא!? ^[1]

אלא אמר רבי יוחנן לפרש את מה ששנינו "זכרים עולות":

המשנה בשקלים אינה עוסקת כשבא לתקנן ולחללן כשהן תמימים כפי שנמצאו, אלא ממתין לה ^[2] לבהמה שמצא עד שתומם במום קבוע, ויהא מותר לחללה -

ומייתי [מביא] - זה שבא לתקנה שיבואו דמיה לידי הקרבה - שתי בהמות אחת לעולה ואחת לשלמים, ומתנה: אם בהמה זו שנמצאת עולה היא, תהא זו לעולה תחתיה, והשניה תהא לשלמי נדבה ; ואם שלמים היא, תהא תחתיה הבהמה שהביא לשלמים, והשניה תקרב לעולת נדבה. ^[3]

אמר מר במשנה בשקלים: זכרים עולות, ומפרשינן לה, שחושש אף לעולה מלבד לשלמים ; ומקשינן: ודילמא תודה היא, ואינו מתקן צד ספק זה!? ^[4]

ומשנינן: דמייתי נמי תודה, אכן מביא הוא גם דמים או קרבן לתודה מספק, ומכליל אותה בהתנאתו. ^[5]

ואכתי מקשינן: והא תודה בעיא לחם!?

ומשנינן: דמייתי נמי לחם, אכן מביא הוא גם לחם.

ואכתי מקשינן: ודילמא אשם הוא, ואינו יכול לתקנו בהתנאה, כי אין האשם בא בנדבה!? ^[6] ומשנינן: אשם ["אשם גזילות" ו"אשם מעילות" ו"אשם שפחה חרופה"] בא מן האיל שהוא בן שתי שנים, והכא במאי עסקינן דאישתכח בן שנה [הבהמה שנמצאת היתה בת שנה], ואין לחוש שמא אשם היא. ומקשינן: ודילמא אשם מצורע ^[7] הוא, או אשם נזיר הוא, שהם באים מן הכבש שהוא בן שנה!? ומשנינן: אשמות אלו לא שכיחי [אינם מצויים], ואין חוששים להם.

ואכתי מקשינן: ודילמא פסח הוא שהוא בא זכר ובן שנה!?

ומשנינן: ממה נפשך אין לחוש לו, כי פסח בזמנו מזהר זהירי ביה [זהירים בו האנשים] שלא ייאבד, ואין לחוש שמא הבהמה הנמצאת קרבן פסח היא ; ואילו פסח שלא בזמנו [שעבר זמנו] הרי שלמים הוא, ^[8] וכשמתנה על השלמים, כבר התנה גם עליו.

ומקשינן: ודילמא בכור ומעשר בהמה נינהו!?

ומשנינן: והרי למאי הילכתא [למאי נפקא מינה] יש לנו לחוש לבכור ומעשר!? הלוא רק לענין למיכלינהו במומן, שספק בכור וספק מעשר נאכלין במומן לבעלים, ואם כן הכי נמי הבהמות שחילל במומן מתאכלי, ואוכלן בתורת בכור ומעשר שאין נשחטין באיטליז ואין נשקלין בליטרא. ^[9]

אמר מר במשנה בשקלים: בהמה שנמצאת ... נקבות זבחי שלמים:

ומקשינן: דילמא תודה היא שהיא באה אף מן הנקבה!? ומשנינן: דמייתי נמי תודה.

ואכתי מקשינן: והא בעינן לחם!? ומשנינן: דמייתי נמי לחם.

ומקשינן: ודילמא חטאת היא שהיא באה נקיבה!?

ומשנינן: חטאת באה מבהמה בת שנתה, והכא במאי עסקינן דאישתכח בהמה נקיבה בת שתי שנים. ^[10] ואכתי מקשינן: ודילמא חטאת שעברה שנתה היא, שהקדישה כשהיתה בת שנתה ועברה השנה!?

ומשנינן: לא שכיח שתעבור שנתה.

ואכתי מקשינן: ואם אשתכח בת שנתה מאי תקנתה, [ואם נמצאת נקבה בת שנתה כיצד תהא תקנתה]? ^[11]

תניא: חנניא בן חכינאי אומר: עז בת שנתה לחטאת [לשון מקרא הוא, ולסימן בעלמא נקט לשון זו], כלומר: אם מצא בהמה בת שנתה יקריבנה לחטאת.

ותמהינן עלה: יקריבנה לחטאת סלקא דעתך!? והרי שמא אינה חטאת.

אלא אמר פירש אביי את דברי חנניא בן חכינאי:

אם מצא בהמה בת שנתה יעשה בה כחטאת שאינה ראויה ליקרב, כיצד: כונסה לכיפה ^[12] והיא מתה מאליה ברעב, שאין נותנין לה מזונות. ^[13]

תנו רבנן:

אין לוקחים לכתחילה בהמה במעות מעשר שני חוץ לירושלים, משום דכתיב במעשר שני [דברים יד כד]: "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו [את המעשר השני שהפרשת]:: ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך", ^[14] ועוד, משום שמא תכחיש הבהמה מטורח הדרך.

ומכל מקום אינו אלא דין לכתחילה, אבל בדיעבד חל חילול המעות על הבהמה, ולפיכך:

הערות

^[1] א. נתבאר על פי רש"י. ולשיטת התוספות כפי שהבינם המהרש"ל שמתחילה גזלם ועכשיו בא לחוב בדמיהן, פירש המהרש"ל דהכי מקשה: הרי הדבר נראה כאילו פודה אותם תמימין, דמי יודע מה היה במחשבתו, כי אם הוא לבדו. ולפירוש המהרש"א בתוספות שהוא כפירוש שאר הראשונים בגמרא, שהמוצא מתכוין לגזול את בהמת ההקדש כדי לחוב בדמיהן, ביאור קושיית הגמרא היא: איך יאמרו לו לחטוא ולמעול בקדשים, כדי לזכות את ההקדש בדמיהן. ב. נראה מסתימת לשון רש"י, וביותר ממה שכתב בד"ה אלא אמר רבי יוחנן: "לא היא ולא דמיה קריבין בעודה תמימה", שלא נחלק רבי יוחנן על רבי אושעיא שלדעת רבי מאיר אכן אפשר לחלל בהמה תמימה.

^[2] אף שהנידון הוא על בהמת זכר, מכל מקום נקט לשון נקיבה, משום שבהמה לשון נקיבה היא.

^[3] בפשוטו נראה, שאף לפי פירוש זה, מיירי בבא לחוב בדמיהן, ולא מעיקר הדין הוא, ואף שחיללה, מכל מקום הוא אינו צריך אלא להביא מעות, ויהיה הספק עליהם כשם שהיה הספק על הבהמה, אלא שהוא קיבל עליו לצאת מידי כל הספיקות, וכן מבואר ב"חזון איש" בתוך דבריו על תוספות ד"ה אשתכח.

^[4] הקשה ה"פני יהושע": הרי ודאי רוב הקרבנות הם עולה ושלמים, ואם כן נאמר: "כל דפריש מרובא פריש"! ? וראה מה שיישב שם; וראה מה שנתבאר בהערה בעמוד א בשם ה"אילת השחר" ומ"שערי ישר", שאי אפשר לצרף רוב משני סוגים. ומיהו כאן יש לומר, שאחר הבאת קרבן לעולה ולשלמים, שוב יש כאן רוב שכבר נפטר, וראה היטב במה שהביא שם ב"אילת השחר" בשם רבי עקיבא איגר.

^[5] הקשו התוספות: למה צריך להביא בהמה אחרת לתודה, כי הניחא עולה ושלמים אינו יכול להביא בהמה אחת כי אין זביחתם שוה, אבל תודה ושלמים הרי שוים הם, ויכול להתנות ולומר: אם שלמים היתה הבהמה כי אז בהמה שמביא תהא לשלמים, ואם תודה היא תהא הבהמה שמביא לתודה; ואף שחלוקים הם לענין זמן אכילתם, שהשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד והתודה ליום ולילה, מכל מקום יאכלנה ליום ולילה, [וראה שם שהוכיחו, שאין לומר את הטעם משום: "אין מביאין קדשים לבית הפסול"]! ? ותירצו: היות והתודה צריכה לחם, ולחם בפני עצמו אינו בא בנדבה, אם כן אין יכול לתקן באופן זה, שאם יעשה כן לא יוכל להביא לחם, כי אפשר שהקרבן הוא שלמים ולא תודה, ולכן צריך להביא שתי בהמות, ואז אחת הבהמות היא תודה שהיא באה בנדבה, ועמה יביא לחמה, [ואף שלשון הגמרא משמע, שהתירוץ: "דמייתי נמי תודה" הוא קודם שידענו שהוא צריך להביא גם לחם].

^[6] הקשו התוספות: הרי יכול לומר על אותה בהמה שהביא לשלמים, שאם הבהמה הנמצאת אינה שלמים אלא אשם, תהא בהמה זו לאשם, שהרי מתנות הדם שוין באשם ובשלמים! ? ואם כי לא יוכל לסמוך, כי רק שלמים טעונים סמיכה ואילו אשם אינו טעון סמיכה [ראה "פני יהושע" והגהות "חשק שלמה" והגהות ר"ש מדסוי שתמהו על זה, ראה שם], ונמצא שהוא ספק משתמש בקדשים, הרי סמיכה לא מעכבא! ? ותירצו, שהשלמים טעונים נסכי חובה, ולא יוכל להביאם, ואם כי יכול להביא נסכי נדבה, הרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין, שנסכי חובה לספלים שעל המזבח, ואילו נסכי נדבה מזלפן על גבי האישים, [וב"ברכת אברהם" תמה: הרי נסכים אין מעכבים, ובמה עדיף נסכים מסמיכה; וראה עוד תירוץ אחר בדבריהם בד"ה ודילמא בשם השר מקוצי]. והרמב"ן כתב על זה: "וזה התירוץ אליבא דמאן דסבירא ליה הכי, אבל אליבא דמאן דאמר שניהם לספלים מאי איכא למימר"; ולכן פירש, שאי אפשר לומר שמביא גם אשם, היות ולא נזכר בברייתא אלא עולה ושלמים, ורק על תודה אמרו שמביא גם תודה, מפני שהיא בכלל שלמים.

^[7] א. כתבו התוספות בפירוש אחד, ש"אשם מצורע" נקטה הגמרא אגב "אשם נזיר", כי אשם מצורע יכול הוא להתנות עם אותה בהמה שמביא לשלמים, שהרי אפילו בנסכים שוים הם, [ולפי הרמב"ן שהובא בהערה לעיל אין מקום לקושיא זו]. ב. ועוד תירצו: "באשם מצורע איכא חששא אחרינא, שצריך ליתן מדמו על בהונות מצורע, והכא ליכא מצורע". והנה במנחות ה א: "אשם מצורע שנשחט שלא לשמו, או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות, הרי זה עולה לגבי מזבח, וטעון נסכים, וצריך אשם אחר להכשירו", וביאר ה"חזון איש", דמכל מקום לכתחילה לא מחללינן, כיון שלא יכול לעשות כמצותו; [ולכאורה סברא זו תלויה במה שנסתפקו האחרונים, אם מתן הבהונות מדם האשם הוא מדיני האשם, או שהוא מדיני המצורע]. ג. ועוד תירצו בשם השר מקוצי, דאין לומר שיתנה אשם בשלמים, דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד האשם, ויביא אחר תחתיו, ולא ידע שנמצא, ויהיה אותו שיביא חולין לעזרה, משום דהוי אשם שנתכפרו בעליו באחר, ולרעייה אזלא, והשתא ניחא דלא מצי להקשות מידי. ותמה ב"אילת השחר", שלפי מה שהובא לעיל מגמרא מנחות, שצריך אשם אחר להכשירו כשלא ניתן מדמו על גבי בהונות, אם כן איך מועיל תירוץ זה על קושייתם, שיתנה באשם מצורע, והרי הוא צריך אשם אחר להכשירו, ואינו חולין בעזרה! ? והיה אפשר לומר, שלאו בדוקא כתבו, שהחשש הוא שמא המחוייב אשם יביא קרבנו אחר שיביאו את זה, כי הוא הדין שיש לחוש בהיפוך, שהמצורע כבר הביא את אשמו, ואז אשם זה הוא חולין בעזרה; אך ראה בהגהות "מראה כהן", שכתב, שאין לחוש לזה, כי יכול להקריב את זה משום "ספק ספיקא", שמא שלמים הוא ולא אשם, ואם תמצי לומר אשם, שמא עדיין לא הביאו הבעלים קרבן אחר, וה"חזון איש" כתב: אבל שמא כבר הביא לא חיישינן, דאם כן הוא עולה לקיץ המזבח. ד. הרש"ש הקשה על תירוצם: מכל מקום יביא ויתנה, שאם אשם הוא זה ויביאו הבעלים אשם אחר, כי אז תהיה בהמה זו לשלמים! ? ותירץ, דכל תנאי בלהבא תלוי בדין ברירה, והקושיא היא למאן דאמר: "אין ברירה", והחזון איש כתב: שאינו יכול להתנות על תנאי אם אין הבעלים עתידים להביא, דאכתי דילמא אשם הוא, והבעלים עתידים להביא אחר, ובאופן זה לא חילל הבהמה כלל, ואי אפשר לאוכלה במומה, וזה דלא כהרש"ש. ה. הוסיפו התוספות: "אבל בעולה ליכא למיחש להא אם יביא עולה אחרת, שהרי עולה באה נדבה", וראה מה שהעיר ב"אילת השחר", שאם יביאו הבעלים עולה אחרת אחר שכבר הוקרב עולה לחובתם, דהוי "בל תוסיף", ראה שם.

^[8] הקשו התוספות: "ואם תאמר כיון דמזהר זהירי בפסח, איך יבא לידי פסח שלא בזמנו"; ביאור קושייתם: כיון שאומרת הגמרא, שלכן לא חוששים כאן שמא פסח בזמנו הוא, ומשום דמזהר זהירי ביה, אם כן למה היתה הגמרא צריכה להוסיף: "ושלא בזמנו שלמים הוא", הרי אף אם לא היה זה שלמים, כיון שאנו סומכים שבפסח מזהר זהירי, אם כן אין זה פסח שלא בזמנו; וראה מה שתירצו, דמשכחת לה פסח שלא בזמנו גם אצל הזהירים. והרשב"א כתב בשם יש מפרשים [והוא הרמב"ן], שכוונת הגמרא היא, דפסח בזמנו אי אפשר שלא ישמעו, לפי שהם זהירים ומרדפים אחריו, אבל לאחר הפסח יש לחוש שמא רדפו אחריו ולא נמצא, והרי הוא קרב שלמים.

^[9] נתבאר על פי רש"י; ועיקר כוונת הגמרא היא, שאכן אין תקנה לבכור ולמעשר להביא אחר במקומם, ומיהו מועיל חשש זה לאכול אותם כדין בכור ומעשר שהוממו.

^[10] נמצא לפי תירוץ הגמרא, שהרישא: "זכרים עולות" היינו בבמה בת שתי שנים, ולא בבהמה בת שנתה, ואילו הסיפא: "נקבות זבחי שלמים" עוסקת בבהמה בת שנתה, ולא בבת שתי שנים, וראה "שיטה לא נודע למי", וראה היטב לשון הריטב"א בד"ה נקבות.

^[11] הקשו הראשונים: הרי לעיל בגמרא גבי "זכרים עולות", הקשתה הגמרא: "ודילמא אשם הוא", ומשנינן: "אשם בן שתי שנים, ואישתכח בן שנה", ולמה לא מקשה הגמרא לעיל כשם שהיא מקשה כאן: "אישתכח בן שתי שנים מאי"! ? והרמב"ן לעיל הוכיח מזה כמו שכתב לעיל [והובא בהערה שם], שכל קושיית הגמרא גבי אשם, לא היתה אלא משום שלא נזכר במשנה שהוא חושש לזה, אבל תקנה יש לו על ידי שיתנה על בהמת השלמים שהביא דילמא אשם הוא, וכך אכן יעשה אם מצא בן שתי שנים ; אבל התוספות שאינם סוברים כדבריו, תירצו כאן באופן אחר, ראה ביאור תירוצם במהרש"א וב"חזון איש".

^[12] כתב רש"י: לאו דוקא כיפה, או שמא כיפה היתה מתוקנת לכך.

^[13] ראה "חזון איש" על תוספות ד"ה אשתכח.

^[14] לכאורה תמוה, שהרי בכסף זה סופו שיקנה בהמה בירושלים, ואם כן למה לא יקנה אותה חוץ לירושלים! ? וראה במאירי שכתב: שכל שלוקח בכסף מעשר חוץ לירושלים צריך להיות דרך חילול, וכבר אמרו [בבא מציעא מד א] טיבעא אפירא לא מחלללינן, וכן כתב הריטב"א בקיצור. אבל התוספות תמהו על טעם זה, דהא דבעינן כסף היינו דוקא דרך חילול לקנות דבר שאינו אוכל, שאז צריך לחזור ולמכור, אבל לקנות בהמה כדי להוליכה לירושלים ולאוכלה שם, מותר, ואין צריך כסף, והוכיחו כן מגמרא בבבא קמא, ראה שם. ודעת התוספות, שלכך אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני, גזירה שמא יגדל עדרים עדרים, ולא יבערם בשעת הביעור, [וראה לשון המאירי].

תהי [היה תוהה] בה ר' יוחנן, והקשה: וכי אומרים לו לאדם: עמוד וחטא בשביל שתזכה? שאף אם ההקדש מתחלל במזיד, מכל מקום הלא ודאי אסור לעשות כן לכתחילה! אלא אמר ר' יוחנן: אין מדובר במשנה שמחלל את הבהמה בעודה תמימה, אלא ממתין לה לבהמה שמצא עד שתומם (יפול בה מום) ואז אין בה עוד קדושת הגוף אלא קדושת דמים, ומייתי [ומביא] שתי בהמות תמימות בעלות אותו ערך ומתנה שאם היתה הבהמה שמצא עולה — תהיה זו עולה תחתיה והאחרת תקרב לשלמים, ואם היתה הבהמה שנמצאה שלמים — תתקדש הבהמה האחרת לשלמים תחתיה, והראשונה תהיה עולת נדבה, והבהמה שמצא מותרת לו לאכילה.

א וממשיכים לברר את דין המשנה אמר מר [החכם]: אם אותן בהמות שנמצאו הן זכרים — יש לחשוש שמא הן בהמות שהוקדשו לעולות וברחו מבעליהן והרי אלה עולות. ושואלים: בזכרים מדוע דווקא עולות דילמא [שמא] תודה היא? שיכול לבוא ממין זכר. ומשיבים: אכן, לא די לו בכך כדי לצאת מספק זה אלא דמייתי נמי [שמביא גם כן] בהמה שלישית לשם תודה ומתנה גם עליה באותו אופן. ושואלים: אם מביא את הבהמה השלישית לקרבן תודה והא בעיא [והרי צריכה] להביא איתה לחם! ומשיבים: דמייתי נמי [שמביא גם כן] לחם.

ושואלים: ודילמא [ושמא] אשם הוא, שגם הוא זכר? ודוחים: איל אשם בן שתי שנים הוא, ובמשנה מדובר שאישתכח [ונמצא הטלה] שהיה בן שנה. ומקשים: אם בכך מדובר ודילמא [ושמא] אשם מצורע הוא או אשם נזיר הוא שהם כבשים בני שנה? ומשיבים: מצורע ונזיר לא שכיחי [אינם מצויים] ואין צריך לחשוש לכך.

ומקשים: ודילמא [ושמא] קרבן פסח הוא? ומשיבים: לזה אין לחשוש, כי קרבן פסח שיקרב בזמנו, לפני פסח מזהר זהירי ביה [זהירים בו] בעליו שלא יאבד ואין לחשוש שקרבן פסח הוא זה שנמצא, ופסח שלא בזמנו, כלומר, לאחר זמן הקרבת הפסח — שלמים הוא, שדינו לכל ענין כדין שלמים.

ושואלים: ודילמא [ושמא] בכור ומעשר נינהו [הם] שנמצאו? ומשיבים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] לאיזה ענין, יש משמעות אם בהמה זו היא בכור או מעשר — למיכלינהו [לאכול אותן] במומן, שבכור ומעשר אין להם פדיון גמור אף כשנפל בהם מום, אבל הכי נמי [כך גם כן] במומן מתאכלי [הם נאכלים], שהרי כפי שאמרנו אינו פודה אותם כל זמן שלא נפל בהם מום.

אמר מר [החכם] במשנה שאם היו אלה נקבות — הרי הן זבחי שלמים. ושואלים: דילמא [שמא] תודה היא? ומשיבים: אכן, דמייתי [שמביא] גם בהמה לתודה. ומקשים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] לחם לצרפו לקרבן התודה! ומשיבים: דמייתי נמי [שמביא גם כן] לחם.

ומקשים: ודילמא [ושמא] חטאת היא? ומשיבים: חטאת היא דווקא בת שנתה, ומדובר במצב שבהמה זו אישתכח [נמצאה] בת שתי שנים. ושואלים: ודילמא [ושמא] היתה זו חטאת שעברה שנתה, שהוקדשה לחטאת ועברה שנתה, ודינה שתמות! ומשיבים: לא שכיח [אין הדבר מצוי] ואין חוששים לדבר בלתי מצוי.

ושואלים: את המשנה הסברנו במוצא בהמה בת שנתיים, אבל אם אשתכח [נמצא] שהיתה בת שנתה, מאי [מה] הדין? ומשיבים: תניא [שנויה ברייתא], חנניא בן חכינאי אומר: אם מצא עז בת שנתה הרי היא לחטאת. ומקשים: לחטאת סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! כיצד יכול להביא אותה לחטאת כשאינו יודע אם קרבן חטאת היא, והרי אין מביאים חטאת נדבה! אלא אמר אביי: נוהג בה כאילו היתה חטאת — כונסה לכיפה (מקום סגור) והיא מתה מאליה. שיש לחשוש שהיא חטאת שאבדה — לכן דנים אותה כספק חטאת אבודה והולכת היא למיתה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לוקחים (קונים) בהמה במעות מעשר שני

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yoḥanan wondered about Rabbi Oshaya’s explanation of the mishna: And does one say to a person: Arise and sin in order that you may gain? Even if consecrated property can be desacralized intentionally, one is not allowed to redeem an animal designated to be an offering. Rather, Rabbi Yoḥanan says: The mishna does not refer to redeeming an unblemished animal but to a case where the one who found the animal waits for it until it develops a blemish. At that point it would no longer have inherent sanctity but merely sanctity that inheres in its value, so the animal may be redeemed. And he brings two unblemished animals of the same value, and stipulates that if the animal he found was a burnt-offering, the first animal should be a burnt-offering in its stead while the other should be a voluntary peace-offering. And if the animal he found was a peace-offering, the second animal should be a peace-offering in its stead and the first should be a voluntary burnt-offering. After doing so he may eat the animal he found.

The Gemara continues to clarify the mishna. The Master says (55a): Males are presumed to be burnt-offerings, as only males may be brought as burnt-offerings. The Gemara asks: Why should a male necessarily be a burnt-offering; perhaps it is a thanks-offering, which can also be brought from a male animal? The Gemara answers: The mishna means that he must also bring a third animal and make a similar stipulation, that it should be either a thanks-offering in its stead or a voluntary one. The Gemara asks: But if he brings a third animal as a thanks-offering, doesn’t a thanks-offering require the bringing of bread as well? The Gemara answers: He brings bread as well.

The Gemara asks: But perhaps it is a guilt-offering, which is also brought only from male animals? The Gemara answers: The animal for a guilt-offering is in its second year, and the mishna is referring to a case where an animal in its first year was found. The Gemara asks: But perhaps it is the guilt-offering of a leper or the guilt-offering of a nazirite, which are brought from animals in their first year? The Gemara answers: Lepers and nazirites are not common, and there is no need to be concerned about that possibility.

The Gemara asks: But perhaps it is a Paschal offering, which is also brought from male animals? The Gemara answers: That is not likely, because with regard to a Paschal offering, if it is up to or in its time to be slaughtered, the owners carefully guard it to prevent it from going missing. And if it is a Paschal offering that is not offered in its proper time, but was left over and is offered later, it has the same halakha as a peace-offering.

The Gemara asks: And perhaps the animal he found is a firstborn animal, which can only be brought from male animals, or animal tithe, which can brought from male animals? The Gemara answers: With regard to which halakha would the possibility that it is a firstborn or animal tithe need to be taken into account? It is with regard to the halakha that one is permitted to eat them in their blemished state, as firstborns and animal tithes do not need to be redeemed if they develop a blemish, but are eaten as such. These found animals as well are eaten only in their blemished state, as one may not redeem and eat them until they develop a blemish, as explained previously.

The Master says above: Females are presumed to be peace-offerings, as it is permitted to bring a female peace-offering. The Gemara asks: Perhaps it is a thanks-offering, which can also be brought from female animals? The Gemara answers: The mishna means that he must also bring a third animal and make a similar stipulation, that it is either a thanks-offering in the stead of the found animal, or a gift offering. The Gemara asks: But if he brings a third animal as a thanks-offering, doesn’t a thanks-offering require the bringing of bread as well? The Gemara answers: He brings bread as well.

The Gemara asks: But perhaps it is a sin-offering, as it is permitted to bring a female sin-offering? The Gemara answers: The animal for a sin-offering is always in its first year, and the mishna is referring to a case where an animal in its second year was found. The Gemara asks: But perhaps it was a sin-offering whose year had passed without having been sacrificed? The halakha in such a case is that the animal is left to die. The Gemara answers: Such a case is not common, and there is no need to be concerned about such a possibility.

The Gemara asks: This is the case if the animal was in its second year, but what is the halakha if it was found when it was in its first year? The Gemara answers: It is taught in a baraita: Ḥananya ben Ḥakhinai says: If one found a goat in its first year, it is brought as a sin-offering. The Gemara asks: Can it enter your mind that it is brought as a sin-offering? How can he sacrifice the animal as a sin-offering due to a mere possibility that it had been designated as a sin-offering? One cannot bring a voluntary sin-offering. Rather, Abaye says: He treats it as though it were a sin-offering, i.e., he conveys it into a cell and it dies on its own. Since it might be a lost sin-offering, it must be left to die.

The Sages taught (Tosefta, Ma’aser Sheni 1:15): One may not purchase an animal with second-tithe money outside of Jerusalem,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודלמא תודה היא דמייתי נמי תודה. פי' ומשום הכי לא מתני בההיא של שלמים עצמה לימא דאי תודה היא ליהוי תודה ואי שלמים שלמים משום לחמי התודה שאם היא שלמים מה יעשה בלחם וא"ת יקדישנו בפ"ע אין מקדשין לחם בפ"ע:

ודלמא אשם הוא. פרש"י ז"ל וליכא למימר דמייתי נמי אשם שאין אשם בא נדבה. ויש לדקדק בה ולתני בבהמה של שלמים ולימא אם אשם הוא תקרב היא אשם ואם היא שלמים תקרב שלמים ואם עולה יהיו שלמים נדבה וזו עולה תחתיה ואם תאמר שמא אשם שנתכפרו בעליו דנתק לרעיה ודמיו עולת נדבה נתני בבהמה אחרת של עולה שאם אשם הוא ונתכפרו בעליו שיהא זו עולה במקומה ואם לאו נדבה.
ויש משיבים משום דקא ממעט באכילת קדשים דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד ושמא אשם הוא וליום ולילה ולא יותר נמצא מביא קדשים לבית הפיסול וכן פי' הראב"ד ז"ל ואם כן צריך למעט באכילה ששלמים הבאים מן הפסחים אינן נאכלים אלא ליום ולילה למדת שאין חוששין כאן להבאת קדשים לבית הפסול.
ויש אומרים מפני הנסכים הבאי' עם השלמים שאם אשם הוא מה יעשה בהם ואם תאמר יקדישם בפני עצמן שהרי מנדב אדם נסכים בפני עצמן אינן דומין שאלו מזלפין על האישים ואלו לספלים וזה התירוץ אליב' דמאן דאית ליה הכי אבל אליב' דמאן דאמר שניהם לספלים מאי איכא למימר אלא עיקר פירושה דליכ' למימר דמייתי נמי אשם מדלא קתני בבריית' הכי ומה שאמרו דמייתי תודה מפני שהיא בכלל שלמים וקתני בבריית' זכרים עולות נקבות שלמים שפי' אף עולות והוא הדין לשלמים והיינו דלא בעינן נמצא בן שתי שנים מאי כדבעינן לקמן גבי חטאת דפשיט ליה דמייתי נמי (התם) [אשם] ומתנה:

פסח בזמניה מזהר זהירי ביה שלא בזמניה שלמים הוא. אי קשיא כיון דבזמניה זהירי ביה שלא בזמניה היכי משכחת לה הכי קאמר אם נמצא בזמנו אם היה פסח אי אפשר שלא ישמר שהם זהירים בו וכשאבד הם יוצאים ומבקשים ורודפין אחריו ועדיין יש לחוש שמא חפשו ולא מצאו הרי שלמים הוא קרב:

ודלמא תודה היא דמייתי נמי תודה. ובההיא דשלמים גופא מתני אי תודה היא ליהוי תודה, משום לחמים דמייתי בהדי תודה ושלמים אין טעונין לחם. ואם תאמר יקדישנו ללחם בפני עצמו, לא אפשר, דאין מקדישין לחם בפני עצמו. ועוד יש לומר שאם התנה על של שלמים גופה יביא קדשים לבית הפסול, דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, ותודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה עד חצות, ודלמא שלמים הוא, ואי הותיר ליום שני אינו אוכלו מספק תודה ונמצא מביאו לבית הפסול. והיינו טעמא נמי דכי פרכינן ודלמא אשם הוא, לא אשכחן פירוקא, אלא בדאישתכח בן שנה, ואי לאו טעמא דמביאו לבית הפסול הא אפשר להתנות בשלמים גופיה ולומר הכי, אם אשם הוא יקרב אשם ואם שלמים יקרב שלמים ואם עולה היא יהיו שלמים נדבה וזו עלה תחתיה, ואפילו תאמר דאשם שנתכפרו בעליו הוא דניתק לרעיה ודמיו עולת נדבה, הא מצי מתני בבהמה אחרת של עולה, ולימא הכי ואם אשם שנתכפרו בעליו הוא תהא זו עולת נדבה תחתיה והאחרת שלמי נדבה, אלא שאם היה מתנה על השלמים כך היה ממעט באכילתה, דלמא שלמים הם ודינן לב' ימים ולילה אחד, והשתא מספק אשם לא מצי אכיל מיניה אלא יום ולילה עד חצות, ונמצא מביאו לבית הפסול. והקשו בתוס' דאם כן מאי פריך ודלמא פסח הוא, ומשני בזמנו מזהר זהיר ביה שלא בזמנו (כו') שלמים הוו, כלומר והא מייתי שלמים ונפיק ביה ידי חובת פסח שלא בזמנו, ומאי קמשני דהא פסח שלא בזמנו אף על פי שקרב שלמים אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאיתא בפסח שני פרק האשה (פט, א), אלא ודאי על כרחין שמעתין כר' שמעון אתיא, דאמר בפרק התערובת (זבחים עה, ב) דמביאין קדשים לבית הפסול, אלא טעמא דמייתי תודה ולא מתני' בההיא דלשמים, משום לחם הוא, כטעמא קמא דכתיבנא, וטעמא דאשם ולא מתני כדאמרן, היינו משום דפשיטא ליה לתלמודא דתנא לא מספקא ליה שיהא אשם מדלא קתני זכרים עולות ואשם, והא דמקשינן ודלמא תודה היא, ומשני דמייתי נמי תודה, משום דתודה בכלל שלמים היא. והלכך כיון דקתני בברייתא דמייתי שלמים אפשר דתודה נמי בכלל, והיינו נמי דכי משנינן אשם בן שתי שנים הוא ואשתכח בן שנה, ולא בעי אשתכח בן שתי שנים מאי כדבעי לקמן אשתכח בת שנתה מאי, דפשיטא ליה דאשתכח בן שתי שנים דמייתי אשם נמי ומתני.

הא דאמרינן: פסח בזמנו מזהר זהירי ביה שלא בזמנו שלמים הוא. קשיא לן ואי בזמנו זהירי ביה שלא בזמנו היכי משכחת ליה. יש לומר דפעמים שהפסח חולה וחוזר ומפריש אחר, ואפילו הכי בזמנו מזהר זהירי ביה, אבל שלא בזמנו לא זהירי ביה אינשי, ודלמא נאבד, ויש מפרשים דבזמנו אי אפשר שלא ישמעו לפי שהם זהירין ומרדפין אחריו, אבל לאחר הפסח יש לחוש שמא רדפו אחריו ולא נמצא והרי הוא קרב שלמים.

ודילמא תודה היא דמייתי נמי תודה. איכא למידק ולמה ליה לאתוי בהמה לתודה דהא בשל שלמים נמי מצי לאתנויי שאם שלמים תהא תודה ואם לאו תהא נדבה דתודה נמי קדשים קלים היא. תירץ הראב"ד ז"ל דטעמא משום דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד ותודה אינה נאכלת אלא יום ולילה והוה ממעט באכילת שלמים ומביא קדשים לבית הפסול שהוא אסור. ולא נהירא דהא בסמוך אמרינן פסח בזמניה מזהיר זהירי בי' שלא בזמניה שלמים הוא כלומר ומתני' בשל שלמים הוא ואמאי דהא שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחת ואלו פסח בשאר ימות השנה אע"פ שהיא שלמים אינו נאכל אלא ליום ולילה אלא ודאי ש"מ דבכי ה"ג דהוה ספקא משום תקוני גברא לא חיישי' למעוטי זמן אכיל' קדשי' וכר' שמעון דאית ליה בפ' התערובות תקוני גברא מביאין קדשים לבית הפסול אבל הנכון דמשום לחמי תדדה שא"א להקדישן בפני עצמן בלא תודה הוא צריך להביא תודה ולחמה דאלו מתניתין בשל שלמים ולא מייתי לחם דילמא תודה היא והוה בעי לחם ואי מתני' בשל שלמים ומייתי לחם דילמא שלמים היא דלא בעינן ללחם והוה לחם חולין בעזרה דאין מתנדבין לחם בלא תודה ולא תודה בלא לחם הילכך לא אפשר עד דמייתו תודה ולחמה:

ודילמא אשם הוא ופרקינן אשם בן שתי שנים הוא כדכתיב ביה איל והא אשתכח בן שנה. תמיהא מילתא אמאי לא אקשינן אישתכח בן שתי שנים מאי איכא למימר ותו אמאי לא מתרצינן דמייתי נמי אשם. ואיכא למימר דלישנא דמתניתין דייקא דלא מייתי אלא מידי דהוה זבחי שלמים או עולה כגון תודה או פסח וכיוצא בו מדקתני זכרים עולות ופירש"י דזבחי שלמים ואף עולות קאמר הלכך אשם דלאו שלמים הוא ולא עולות לא מייתי ומשום הכי אמרינן דתנא לא איירי אלא בשנמצא בן שנה אבל אשתכח בן שתי שנים לא איירי ביה ואי משכח ליה הכי נמי דמייתי אשם נמי ואקשינן דאפילו מיירי מתניתי' בדאישתכח בן שנה ליחוש דילמא אשם נזיר או אשם מצורע הוא ופרקינן דלהא לא חיישינן דלא שכיחא ומקשי' ודילמא פסח הוא ומפרקינן דלא חייש ליה תנא משום דאי בזמניה מיזהר זהירי ביה ולא חיישינן ליה ואי שלא בזמניה שלמים הוא ומתני' בשל שלמים. ותמיהא מילתא היכי קאמר דפסח בזמניה מיזהר זהירי ביה למינטרה ולא מיתבד להו א"כ שלא בזמניה היכי משכחת לה דכיון שלא נאבד בזמנו הא אקרבוה דמתניתין בתמימים עסקי'. ואיכא למימר דאפשר דהיה חולה בזמנו דלא חזי להקרבה ואח"כ הבריא וחזי להקרבה ואכתי לא מיחוור דהא תנן חבורה שאבד פסחה דאלמא זימנין דמיתבד. והנכון דהכי קאמר פסח בזמניה מיזהר זהירי ביה וכי מיתביד להו בעלים מחזרים אחריו וכיון שזה אפשר ולא מצא לו בעלים ודאי לא פסח הוא. ודילמא בכור או מעשר הוא והיכי לא חייש תנא להכי ופרקינן למאי ניחוש להו למיכלניהו במומן הא נמי מתאכלי במומן כלומר בתורת בכור ומעשר:

נקבות זבחי שלמים ודילמא כו'. אשתכח בת שנתה מאי איכא לפרושי דהכי מקשה נהי דלא אייירי תנא בהכי מ"ע אי משתכח מה יהא דינו ניחוש לחטאות או לאו א"נ משום דאוקים רישא דזכרים כדאשתכח בן שנה משמע ליה דסיפא נמי בהכי מיירי ואמרי' דאשתכח עז בת שנתה כיון דלא אפשר לה בהקרבה לא אכלי לה אלא כונסה לכיפה והיא מתה מאיליה שכן הדין בכל חטאות דלא מיקרבא:

תנו רבנן אין לוקחין בהמה במעות של מעשר שני. פי' משום דטיבעא אפירי לא מחללי' ותו שמא תמות או תכחיש ואם לקח בשוגג כסבור שהם של חולין יחזרו דמים למקומן דאנן סהדי דאלו הוה ידע מוכר דמעות מעשר הם לא היה רוצה דהא בקדושתייהו קיימי וצריך להעלותם לירושלים לאכלן וכיון דכן השתא דלא ידע הוה ליה טעות וחוזר במזיד תעלה ותאכל בירושלים דהשתא מעות חולין הוא ואף על גב דלא ידע מוכר במילתא לית לן בה דהא ליכא טעותא וקא מפרש ואזיל היכי דמי דמעות נפקי לחולין בד"א כלומר דבמזיד תעלה ותאכל בירושלים במתכוין לוקח ולקח מתחילה לשום שלמים דהוה ליה בקדושת מעשר וחיילה קדושת מעות עלה אבל במתכוין לוקח להיות הבהמה חולין להוציא מעשר שני לחולין לא שנא שוגג ולא שנא מזיד כלומר בין שיודע מוכר שהם מעות של מעשר ועושה כן במזיד בין שאינו יודע ועושה כן בשוגג לא מתחלי מעות דכיון דלא ידע מוכר דצריך לאוכלה בירושלים מקח טעות הוא ויחזרו דמים למקומן ואקשינן אי במזיד אמאי לא מתחלי דהא אנן תנן במזיד ריה"א קודש אלמא נפקי לחולין אר"א אשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחללין על ידי' ועולה ואוכלתן בירושלים. פירוש לעולם הא דקתני מתניתא קידש לאו משום דנפקי לחולין אלא משום דאודעה דמעות מעשר הם וסבר' וקבילה עלה לעלות לאכלו בירושלים מה שאין כן במוכר דהתם דאף על גב דאודעי' דמעות מעשר הם הוא סבור דמדינא יצאו לחולין ואינו צריך להעלותם לירושלים אבל אשה כיון דאודעה דמעות מעשר הם ליכא טעותא דיודעת היא שצריכה לאכלה בירושלים וסברא וקבילה:

אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני חוץ לירושלם ולא סוף דבר בעירו או שלוקח בהמות הרבה שאסור שיש לחוש שמא יגדלם עדרים עדרים וישהא אותם שלא לבערם בשנה שלישית כמו שביארנו בשלישי של סכה אלא אף בבהמה אחת ובדרך הליכתו לירושלם שהדבר מוכיח שלאכלה עכשו בירושלם הוא מכוין אסור מפני שכל שלוקח בכסף מעשר חוץ לירושלם צריך להיותו דרך חלול וכבר אמרו טיבעא אפירא לא מחללינן ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך ואם לקח בשוגג שלא ידע הלוקח שהם מעות מעשר יחזרו המעות למקומן שמקח טעות הוא ואם ברח המוכר תעלה ותאכל במקום ואין קונסין את הלוקח לעלות ולאכול כנגדן אחר ששוגג היה ובמזיד אם נתכוין ליקח לאכילת מעשר לשם שלמים שהרי כל בהמות הניקחות בכסף מעשר נאכלות בירושלם כמו שהתבאר במנחות תעלה ותאכל במקום ר"ל בירושלם הואיל ואין כאן מקח טעות ואם נתכון להוציא המעשר לחלין ר"ל ליקח הבהמה בתורת חלין גמורים ליאכל חוץ לירושלם או בירושלם מתורת חלין גמורין יחזרו דמים למקומן שקונסים אף המוכר ואם ברח המוכר יעלה ויאכל כנגדן ר"ל שיקח מעות אחרות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר יהיו מתחללות על אלו ויעלם ויאכלם בירושלם וגדולי המחברים פוסקים בהפך שמיעה זו שבמזיד יחזרו דמים למקומן ובשוגג תעלה ותאכל במקום והוא תמה שהרי ר' יהודה לפרש דברי חכמים בא:

גמרא מייתי ב' בהמות ומתנה וא"ת והא עולה ושלמים בעו סמיכה ואי איפשר אלא בבעלים כדדרשינן ידו ולא יד שלוחו ואע"ג דסמיכה לא מיעכבא מ"מ לכתחילה אין לעשות בלא סמיכה כדפר' בפ' כל הגם גבי השולח חטאתו ממדינת הים והא בעי סמיכה וי"ל דהכא כיון דא"א לתקן בענין אחר שרי והא דפרי' בפ' התערובות גבי הא דתנן קדשים שנתערבו מין במינן זה יקריב לשם מי שהוא וזה יקריב לשם מה שהוא והא בעי סמיכה והתם נמי אי אפשר לתקן בענין אחר י"ל דאיפשר לתקן ברעיה שירעו עד שיסתאבו ויביאו הבעלים קרבנות אחרים:

דמייתי נמי תודה אבל להתנות אי אפשר דתודה נאכלת ליום ולילה ושלמים לב' ימים ולילה א' ואין מביאים קדשים לבית הפסול וגם גבי אשם נמי לא מצי לאתנויי מהאי טעמא. מיהו ק' מהא דמשני פסח שלא בזמנו שלמים מאי קא משני והלא פסח שלא בזמנו הקרב שלמים נאכל ליום ולילה כדאיתא בפסחים פ' האשה גבי שכח רבו מה אמ' לו לכך צריך לפרש דאתיא כר"ש דשמעת ליה בפ' התערובות דמביאים קדשים לבית הפיסול והא דלא משני גבי תודה דמתני משום לחם. דאי הוו שלמים הוו חולין לעזרה כדקאמר בפ' התודה גבי תודה שנתערבה בתמורתה וגבי אשם נמי לא מצי לשנויי דמתנה משום דשלמים טעונים נסכים ואשם אינו טעין נסכים כדתניא בפ' שני מדות ועל הנסכים אינו יכול להתנות דנסכים הבאים עם קרבן הם לספלים והמתנדב נסכים מזלפן על גבי האישים כדאיתא בזבחים פ' כל התדיר. ומיהו ק' דפלוגתא דתנאי התם והוה מצי לאוקומי כמ"ד לספלים ועוד כי פריש דילמא אשם מצורע ואשם נזיר ומשני לא שכיחי דמשמע דתרוויהו איצטריכי לשנויי הכי וגבי אשם מצורע הוה מצי לשנויי דמתני שהוא טעון נסכים כדתנן בפ' שני מדות ונ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דתנא לא מספקא ליה שיהא אשם מדלא קתני זכרים עולות ואשם:

שלא בזמנו שלמים הוי וא"ת כיון דבזמנו מיזהר זהירי ביה לא משכחת לה שלא בזמנו וי"ל שלפעמים שהפסח חולה ומפריש אחר:

אין לוקחין בהמה ממעשר שני פרש"י משום שמא תכחיש מחמת טורה הדרך ולא צריכינן להך טעמא אלא כדמפרש טעמא בלולב הגזול וחכ"א על שחוטים מתחללים על חיים אין מתחללין שמא יגדל עדרים עדרים ואפי' לר"מ דפליג עלייהו וקאמר מתחללים על בהמה חיה ועוף ה"מ בזכרים כדקאמר עולא התם מחלוקת בזכרים ומפרש בירוש' דבזכרים פליגי אי גזרינן אטו נקבות דבנקבות אפי' בדיעבד אין מתחללין והך ברייתא לא אתיא כר"מ דלדידי' אפי' לכתחלה מתחללין כדתניא בתוספתא דשביעית א' שביעית וא' מעשר שני מחללין אותה על חיה ועוף ועל בהמת חיה ועוף בעלת מום דברי ר"מ וחכ"א לא אמרו אלא בשחוטים והאי דנקט בפלוגתייהו דר"מ ור' יהודה מתחללין דמשמע בדיעבד כדדייק בפ' הזהב מתחללין ואין מתחללין מיבעיא ליה לרבותא דחכמים נקטיה דאפי' בדיעבד אין מתחללין והך ברייתא דהכא ע"כ רבנן היא ומודו רבנן דאם לקח במזיד תעלה ותאכל במקום כמו שמפרש ר' יהודה שלקחן מתחלה לשם שלמים דאז לא גזרו בדיעבד שמא יגדל והא דאמרי' בסנהדרין דאמרי' דאימתי ר' יהודה לפ' ובמה לחלוק ה"ק אימתי לעולם לפרש ובמה פעמים לחלוק ופעמים לפרש:

וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא כו' פירש נהי דקסבר ר' מאיר הקדש במזיד מתחלל ואפילו קדשי מזבח מיהו הני מילי דיעבד אבל לכתחלה אסור לחללו:

אימר דשמעת ליה לרבי מאיר בקדשי קדשים פי' שיש בהן מעילה דומיא דבדק הבית אבל קדשים אין בהם מעילה:

פסח בזמנו מיזהר זהירי ביה. פירש ואף על גב דקיימא לן שהשוחט את הפסח קודם זמנו לשם שלמים כשר אסור לעשותן לכתחילה אלא צריך לשומרו לשם פסח אבל שלא בזמנו סתמיה קאי לשלמים שלא בזמנו שלמים הוי. אי קשיא וכיון דבזמנו זהיר בו כיצד יש לספק לשלא בזמנו יש לומר כגון שאמר לשלוחו קנה לי טלה לפסח וקנה גם הוא שהראשון לפסח והשני לשלמים או שהקריב את פסחו ומת:

נקבות זבחי שלמים ודילמא תודה היא דמייתי נמי תודה פירוש לא שיביא היא ואחרת עמה. דהא בעיא סמיכה אלא נראה לי דאלחוב בדמיהן קאי ותרעה עד שתומם ומביא שתי בהמות אחת זבחי שלמים ואחת תודה. ודילמא חטאת היא פירוש אבל בזכרים אין לומר דילמא חטאת היא חדא דאין חטאת זכר אלא שעירי רגלים וראשי חדשים ושעירי ע"ז וזה שנמצא כגון שהיה כבש. ואי נמי הוה שעיר קרבן ציבור מיזהר זהירי ביה:

אשתכח בת שנתה מאי קשיא ואי אשתכח נמי איל בן שתי שנים מאי ניעביד אם תאמר ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה אי אפשר דודאי אשם שנתכפרו בעליו הוי מותרת עולה אבל אם לא נתכפרו בעליו וחייב ויביא בדמיו אשם ולהביא אשם לא אפשר שאינו יכול להתנות עליו דלאו בר מינדב הוא. ואפילו כפרו בעליו נמי דקאי לעולה לאו לעולת יחיד אלא לקייץ המזבח שהיא עולת ציבור:

כנוסה לכיפה. פרוש כך שלא תתערב באחרים ותאסור את כולן אפילו הן אלף:

כונסה לכיפה. והוא הדין לאיל בן שתי שנים:

בד"ה דמייתי נמי תודה כו' ואע"ג דפסח אינו נאכל כו' עכ"ל ר"ל גם בפסח שלא בזמנו דמיקרב שלמים אינו נאכל אלא ליום ולילה אחד דהיינו מותר הפסח דאמרינן ביה הכי בפרק האשה וק"ל:

בד"ה ודלמא אשם הוא כו' הא סמיכה לא מעכבא כו' עכ"ל צ"ע דא"כ הדרן קושיין דלעיל לדוכתין דהיא עצמה תיקרב שלמים ואי משום בכור ומעשר דאין מתנותיהן שוות הא מתנות לא מיעכבא כדפרכינן בפרק האשה גבי פסח אלא משום מתנות דאילו פסח מתנה אחת ואילו שלמים ב' שהן ארבע מאי נ"מ והא תנן כל הניתנין על מזבח החיצון שניתנין במתנה אחת כיפר כו' ואי נימא הכא כדמסיק שם אימר דקאמרינן לענין דיעבד לכתחילה נמי בתמיה א"כ ה"נ נימא הכי הכא לענין סמיכה וע"ש בתוספות ודו"ק:

בד"ה אשתכח בת כו' דכל שבחטאת מתה באשם רועה וא"כ תרעה עד שיסתאב והדמים כו' עכ"ל מיהו ברייתא לא מתוקמא אלא בנמצא בן שנה אע"ג דהאי נמי לא נאכל אלא במומו משום בכור ומעשר כדמסיק לעיל מ"מ הך מלתא חדתא באשם דהדמים יהיו לקיץ המזבח לא הוזכר בברייתא אלא דבבן שתי שנים המקשה ידע לעשות תקנה שלא הוזכרה בברייתא דהיינו תרעה כו' והדמים כו' אע"ג דבחטאת נמי ידע שמתה היכא דבאשם רועה מ"מ מתה לא מקרי תקנה ודרך שאלה קאמר בת שנתה מאי אי איכא תקנה אי לא וקאמר מדתני חנניה כו' דלית לה תקנה בבת שנתה ודו"ק:

בד"ה אין לוקחין כו' משום דכתיב וצרת הכסף וגו' וה"נ אמר בהגוזל כו' אלמא לא בעינן כסף צורה כו' עכ"ל ומתוך שמעתין דקתני במזיד תעלה ותאכל במקום ליכא לדחויי פרש"י דאימא למצוה הקפידה תורה לכסף צורה ולא לעיכובא ודו"ק:

רש"י בד"ה וכי אומרים כו' נאמר לו עמוד וחטא כו' נ"ב ואף לפי מה שפירשו התוספות דכבר הוציאה לחולין ואחר כך עלה במחשבתו לתקן אפ"ה מיחזי כאילו תמימין נפדין דמי יודע מה היה במחשבתו כי אם הוא לבדו ודו"ק:

גמרא וכי א"ל לאדם עמוד וחטא כו'. מה שהקשה בגליון מהא דעירובין. עי' תוס' שבת (ד):

תד"ה ודלמא אשם הוא. הא סמיכה לא מעכבא. ר"ל דע"כ האי תנא סבר דל"מ הכא דהא ע"כ לא מצי למיסמך דז"פ דהמפריש קרבן שיתכפר בו חבירו כמו דהמתכפר עושה תמורה כן הוא סומך דילפינן סוף הקדש מתחלת הקדש כדאיתא בריש תמורה וכ"כ התוס' בחולין (כג) בד"ה איצטרך דמקריב בלא סמיכה ומשום דא"א בענין אחר התירו לכתחילה משא"כ לעיל לענין זריקה ודאי לא התירו לשנות משום ספק בכור ומעשר דאפשר לאמתוני עד שיתמומם ויביא אחרת לשלמים והמהרש"א ל"ד בכאן ע"ש:

תד"ה ודלמא אשם נזיר. דשמא היום כו' ויביא אחר כו' ויהיה כו' חולין לעזרה. ואין להקשות דיתנה אם יביא בעל האשם אחר יהיה זה שלמים. משום דכל תנאי דלהבא תלוי בדין ברירה ופריך למ"ד דאין ברירה:

תד"ה שלא. או שמא מיירי בפסח שנטמאו בעליו. נ"ל דר"ל שנטמאו גם בפסח שני וכסתם מתניתין דפסחים (צה) דאינו דוחה אה"ט כדדייק שם בגמרא:

תד"ה אשתכח. מה דקרי המהרש"א להא דבהמה שנמצאת ברייתא. ל"ד כי היא מתניתין בשקלים:

תד"ה אין. וא"ת כיון כו' דמשמע אפי' דיעבד ל"מ והא אמר בכ"ד כו'. כצ"ל:

בא"ד דקאמר התם אלא מאי דרבנן מחללין ואין מחללין מבע"ל. כנ"ל דצ"ל. ולפנינו ליתא שם לכל זה וע"ש:

אמר מר זכרים עולות דלמא תודה היא. כבר כתבתי דקשיא לי אכל הני דמקשה ודלמא תודה היא ודלמא אשם הוא ודלמא פסח הוא ומאי קושיא הא ודאי רוב קדשים עולות ושלמים נינהו ואיכא נמי מיעוט חולין שיכול להקריבן עולות וא"כ מאי מקשה כל הנך קושיות ואמאי לא נימא כל דפריש מרובא פריש כדמשמע להדיא בר"פ התערובות דאפילו בקדשים נמי אפילו לכתחלה אמרינן הכי אם לא היכא דשייך גזירה שמא יקח מן הקבוע משא"כ הכא דלא שייך האי גזירה ויש ליישב דדוקא התם בפרק התערובות דאיכא פסידא דקדשים טובא שהרי נתערב המיעוט ברוב ועוד שאין זה הספק דתערובות עומד להתברר מש"ה הוי אמרי' שפיר כל דפריש כו' משא"כ הכא דליכא תערובות דהתירא וגם הספק עומד להתברר שמא יבאו הבעלים ויתנו סימן ובזיא מילת' שהוא גנאי למזבח שהקריבו דבר פסול מש"ה איכא למיחש בכל הנך חששות לכתחילה כן נ"ל:

העולה מיהא מדברינו דלא איירי בשמעתין אלא בחששא דרבנן בעלמא והיינו כדפרישית לעיל בסוגיין אלא שעדיין אין זה מספיק דכיון דאוקמינן למתניתין דהכא דאיהי ודאי לא קרבה אלא בא לחוב בדמיהן לר' אושעיא או ממתין עד שתומם לר"י א"כ תו ליכא גנאי מובח והדרא קושיא לדוכתא דלמא אין צריך לעשות תקנה אלא לזכרים עולות ולנקבות זבחי שלמים דרובן הכי הוי משא"כ להנך חששי דתודה ואשם דמיעוטי נינהו לא טרחוהו רבנן ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב דאיכא למימר דפשיטא ליה לתלמודא דמתניתין ע"כ לחששא דמיעוטא נמי חייש דאל"כ אפי' זכרים היה יכול להקריב שלמים דרוב זבחים שלמים נינהו משום הלקוחות בכסף מעשר דאין לוקחין נקבות כדבסמוך וכ"ש דאיכא נמי מיעוט חולין וה"ל עולות מיעוטא אע"כ מדקתני זכרים עולות מוכח דחייש למיעוטא אם כן מקשה שפיר ודו"ק:

תוספות בד"ה ודלמא אשם וא"ת ויתנה כו' ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה כו' עכ"ל. תיוהא קא חזינא הכא דהא ודאי כל האשמות טעונין סמיכה כדתנן להדיא במנחות דכל הקרבנות יחיד טעונין סמיכה אלא דבאשם מצורע לחוד איכא למ"ד דלאו דאורייתא אלא דרבנן ונ"ל ליישב דכוונתם דבשלמים ודאי נוכל לקיים סמיכה בבעלים שזה המוצאה ורוצה להתחייב בדמיהם מיקרי בעל הזבח דשלמים שבאין בנדבה משא"כ בחששא דאשם א"א לקיים סמיכה בבעלים אלא דלפ"ז לשון ואשם אין טעון סמיכה הוא מגומגם לגמרי ויש ליישב בדוחק דהכי קאמרי דמשום חששא דאשם אין קרבן זה טעון סמיכה וא"א לקיים בו מצות סמיכה כלל דסמיכה בבעלי' בעינן ואי אשם הוא ה"ל איהו כאחר ועובד עבודה בקדשים כנ"ל ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון) דף נד ע"ב תוס' בד"ה ודילמא אשם וא"ת ויתנה כו' ואשם אין טעון סמיכה עכ"ל. ויש לתמוה טובא דהא משנה מפורשת היא במנחות דכל קרבנות יחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח אלא דבאשם מצורע לחוד אמרי' בעלמא דאין טעון סמיכה מדאורייתא וכתבתי ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

גמרא ת"ר אין לוקחין בהמה בכסף מעשר שני כו' משנה הוא בפרק קמא דמעשר שני עד אמר רבי יהודה ונראה שזה הכריחו לרש"י ז"ל לפרש טעמא משום דכתיב וצרת הכסף בידך או משום שמא תכחיש ושביק טעמא דשמא יגדל עדרים שמפורש בגמ' פרק לולב הגזול אלא משום דסתם משנה ר"מ ור"מ לא חייש שמא יגדל בזכרים והכא במשנה ובברייתא ע"כ בזכרים איירי דאי בנקבות לא שייך למיתני בסיפא תעלה ותאכל במקום דהא בנקבות אפילו בדיעבד אין מתחללין וכדאיתא פרק לולב הגזול לכ"ע לכך הוצרך רש"י לפרש הני טעמי אחריני דר"מ מודה בהו דלכתחלה אסור אבל בדיעבד סובר ר"מ דמתחלל בזכרים דהנך טעמי לא הוו אלא לכתחלה כמו שאבאר בסמוך בלשון רש"י ומדאמרי רבנן בפרק לולב הגזול דאפילו זכרים אין מתחללין בדיעבד הוצרך רש"י לפרש שם טעמייהו דגזרי זכרים אטו נקיבות וכמו שהביאו התוס' בשמעתין מהירושלמי ובלא"ה איצטריך התם האי טעמא דגזרינן זכרים אטו נקבות לרבנן דהא בשביעית נמי אמרי דאין מתחללין אף ע"ג דבשביעית לא שייכי הנך טעמי דרש"י בשמעתין ואישתמיטתא הא מילתא דשביעית למהרש"א ז"ל בפרק לולב הגזול ע"ש ומה שדקדקו התוס' בד"ה במזיד והוכיחו דר"מ מתיר אפי' לכתחלה מהתוספ' אבאר בסמוך ליישב שיטת רש"י בזה ודו"ק:

רש"י בד"ה אין לוקחין כו' חוץ לירושלים דכתיב וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דה"ל כיהודה ועוד לקרא ואפשר משום דלטעמא קמא הוי שרי מיהא לקנות בהמה תמימה לצורך שלמים שהיא עיקר מצות מעשר שני בירושלים בריחוק מקום וכמו שהביאו התוס' מההיא דהגוזל אבל מטעמא דשמא תכחיש אפילו בכה"ג נמי אסור ולא שרינן בהגוזל אלא מדוחק כמ"ש התוס' ועוד נ"ל ברור דמ"ש רש"י דכתיב וצרת הכסף בידך נמי לא הוי אלא למצוה בעלמא דלעיכובא ודאי לא כדקתני סיפא במזיד תעלה ותאכל במקום ומשמע לי לשיטת רש"י דאפי' כשלקחה שלא לשם שלמים איירי מדקאמר רבי יהודא בד"א במתכוון לשם שלמים וקי"ל כל במה דקאמר ר' יהודא היינו לחלוק ועמ"ש בזה בסמוך ומזה נמי הוי סייעתא דת"ק דברייתא נמי הוי ר"מ דהוא בר פלוגתא דר' יהודא וכ"ש שאמר ממש כלשון המשנה גופא ומש"ה הוכרח רש"י לפרש הנך טעמי א"כ ע"כ דת"ק אפילו בשלא לשם שלמים אמר דתעלה ותאכל במקום והיינו כדפרישית דטעמא דוצרת נמי לא מעכב כלל כדאית' להדיא בפ' לולב הגזול מאי מעשר דמי מעשר דאי ס"ד מעשר ממש הא כתיב וצרת הכסף בידך אלא דמי מעשר א"כ נמצינו למדין מפורש דבמעות מעשר וצרת הכסף לאו עיכובא דעיכובא דקרא היינו דוקא שתחלת חילול הפירות יהיה דוקא על כסף אבל לענין שיביא הכסף לירושלים אע"ג דכתיב ונתת הכסף בבל אשר תאוה היינו למצוה בעלמא אפילו לשיטת רש"י ז"ל וכמו שאבאר עוד בלשון התוספות בסמוך כנ"ל ומה שדקדק רש"י ז"ל לכתוב שמא תכחיש בטורח הדרך היינו לדיוקא דבירושלים גופא לא שייך הנך טעמי וכמו שאבאר עוד בזה בלשון התוס' במזיד כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה אין לוקחין כו' פירש בקונטרס כו' ולא נהירא כו' עד אבל ללישנא דכסף צורה קשה טובא עכ"ל. נראה לכאורה דפשיטא להו דמה"ט דכסף צורה ודאי יש לאסור אפילו בדיעבד והא ודאי ליתא דא"כ בפשיטות הו"ל לאקשויי מהא דקתני סיפא תעלה ותאכל במקום וכבר הרגיש מהרש"א, ז"ל וכתב דבדיעבד ודאי שרי דכסף צורה לאו לעיכובא אלא למצוה וצ"ל דאפ"ה בההיא דהגוזל דהוי לכתחלה אפילו מדוחק נמי לא ה"ל למישרי והא נמי ליתא דודאי כסף צורה דקרא לעיכוב' נמי דהא מקשה הש"ס בפ' לולב הגזול אי ס"ד דמעשר ממש הא כתיב וצרת הכסף בידך והתם אדיעבד קאי וליכא למימר דבמעשר ממש הוי לעיכובא ובמעות מעשר למצוה דהא מהי תיתי וסכינא חריפא מפסקא קרא אע"כ דבמעות מעשר אפילו לכתחלה ליכא איסורא דאורייתא דקרא אמעשר גופא קאי אבל במעות מעשר לא הוי איסורא אלא מצוה בעלמא דרש"י נמי אסיפא דקרא סמיך דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה אלמא שזה עיקר מצותו מיהו ההיא דהגוזל דא"א בענין אחר מותר וא"כ נתיישב' קושי' התוס' על רש"י ועוד שכבר כתבתי דרש"י נמי מודה דמותר ליקח במעות מעשר בהמה לשם שלמים אי לאו טעמא דשמא תכחיש ובהכי איירי ההיא דהגוזל והתוס' לא ניחא להו בהכי בשיטת רש"י דלשיטתייהו אזלי שכתבו בפ' לולב הגזול דאע"ג דאיתא בכמה דוכתי דכל מקום שאמר ר"י במה לחלוק היינו אף לפרש וההיא דהכא לפרש ואזלי בהא נמי לשיטתייהו בד"ה אבל במתכווין דלפירושם שם ע"כ דת"ק נמי מודה והוי לפרש כמו שאבאר שם א"כ ההיא דהכא לת"ק נמי איירי לצורך שלמים ואפ"ה כתב רש"י טעמא דוצרת הכסף אבל מצינן למימר דרש"י סובר דבמה לחלוק ות"ק ר"מ מיירי בלוקח לשם חולין ומש"ה כתב רש"י טעמא דוצרת משא"כ ר' יהודא גופא דאיירי בלוקח לשם שלמים אזיל לטעמיה דאית ליה טעמא דשמא יגדל עדרים אף לשיטת רש"י כדפרישית והא דלא ניחא להו לפרש נמי אליבא דרש"י דההיא דהגוזל כר' מאיר כמ"ש לקמן בד"ה במזיד היינו משום דלא אשכחן דפליג ר"מ אלא בטעמא דשמא יגדל בפ' לולב הגזול משא"כ בטעמא דוצרת לא אשכחן פלוגתא ועמ"ש בזה בל' התוס' בד"ה במזיד ודוק היטב:

תהי בה ר' יוחנן. בהא דרבי אושעיא: וכי אומרים לו לאדם כו'. דכל בהמות מזבח אסור לחללה תמימה שנאמר אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ואמר מר (מנחות דף קא.) בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר יכול יופדו על מום עובר כו' וזה שבא לימלך ולחוב בדמיה נאמר לו עמוד וחטא לחללה מזיד בשביל שתזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו: אלא אמר רבי יוחנן. הא דקתני זכרים עולות לא היא ולא דמיה קריבין בעודה תמימה אלא ממתין לה עד שתומם מום קבוע ויהא מותר לחללה ומייתי שתי בהמות חדא לעולה וחדא לשלמים ומתנה אם זו עולה תהא זו עולה תחתיה וחבירתה שלמי נדבה ואם זו שלמים תהא זו שלמים תחתיה וחבירתה עולת נדבה: דמייתי נמי תודה. ומתנה: ודילמא אשם הוא. וליכא למימר דנייתי נמי אשם דאין אשם בא נדבה: ומשני אשם בן שתי שנים דאשם גזילות ומעילות ושפחה חרופה כתיב בהן איל והאי מתני' דאשתכח בן שנה וליכא לספוקי באשם: ודילמא אשם נזיר או אשם מצורע. דכתיב בהו כבש: בזמנו. כל זמן שהוא ראוי לפסח: שלא בזמנו. עבר זמנו: שלמים הוא. והא מייתי שלמים: למאי הלכתא. תירוצא הוא כלומר למאי הילכתא אתית לספוקינהו בבכור ומעשר למיכלינהו במומו שספק בכור וספק מעשר נאכלין במומן לבעלים שהרי אין להם פדיון והני נמי לכשנפדו נאכלין במומן ואוכלן בתורת בכור ומעשר שאין נשחטין באיטליז ואין נשקלין בליטרא: חטאת בת שנתה. היא דכתיב (ויקרא ה) נקבה מן הצאן כשבה וכל כשבה (בן שנה) [בת שנתה] היא: ואישתכח בת שתי שנים. ובהמה דמתניתין בבת שתי שנים עסקינן: עז בת שנתה לחטאת. לישנא דקרא (במדבר טו) לסימנא בעלמא נקט כלומר אם בת שנתה היא מקריבה חטאת: חטאת סלקא דעתך. דילמא לאו חטאת היא והיכי קריבה ותנאי נמי ליכא דחטאת לא קרבה נדבה: כחטאת כונסה לכיפה והיא מתה מאיליה. כדין חטאת שאינה ראויה ליקרב כגון חמש חטאות דאזלי למיתה (תמורה דף טז.): לכיפה. לאו דוקא או שמא כיפה היתה מתוקנת לכך: והיא מתה. שאין נותנין לה מזונות: אין לוקחין בהמות במעות מעשר שני. חוץ לירושלים דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך:

מתנותיהם ומתנות של שלמים דשלמים טעונין שתי מתנות ובכור ומעשר מתנה אחת ולא יכול להקריבה אלא צריך להמתין עד שיתמומם ולא רצה לתרץ שימתין לה עד שיתמומם ואז יאמר אם שלמים תהא מחולל על מעות הללו דנהי דקדשים קלים אינם מחוללים היינו כל זמן שהם תמימים משום דמשמע ליה לרבי אושעיא הא דקתני זכרים עולות ונקבות זבחי שלמים הוי מיד שמצא הבהמה מצי למיעבד הכי בלא המתנה עד שיתמומם: דמייתי נמי תודה. וא''ת ואמאי צריך להביא בהמה אחרת לתודה באותה עצמה שיעשה זבחי שלמים יתנה ויאמר אם אינה שלמים תהא תודה ואי משום המתנות הוו שוין ואי משום דלא שוו באכילתן דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד ותודה ליום ולילה ואין מביאין קדשים לבית הפסול ע''כ האי תנא קסבר דמביאין מדקתני בסמוך פסח שלא בזמנו שלמים ואע''ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים נאכלים לב' ימים ולילה אלמא לא חייש מן האכילה וי''ל משום דתודה בעי לחם וא''ת לייתי לחם ויתנה אם היא תודה הרי לחמה ואם היא שלמים תהא הלחם נדבה הא אין לחם בא נדבה וחולין בעזרה הוא כדאמרינן בפרק התודה (מנחות דף פ:): ודילמא אשם הוא. ואם תאמר ויתנה באותן של שלמים דהא שוו במתנות ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה הא סמיכה לא מעכבא ואי משום אכילה הא קסבר דמביאים קדשים לבית הפסול ויש לומר דאין להתנות אשם בשלמים שהרי שלמים טעונין נסכים ואשם אין טעון נסכים ואין לומר שיתנה לנסכים ויאמר אם היא שלמים מוטב ואם לאו יהו נסכי נדבה שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה מזלפן על גבי אישים.: ודילמא אשם נזיר ואשם מצורע הוא. ואם תאמר אשם מצורע מיהא יתנה בשלמים שהרי שוין הן בנסכים ויש לומר דעיקר קושיא מאשם נזיר ואשם מצורע נקט אגב אשם נזיר עוד י''ל דבאשם מצורע איכא חששא אחרינא שצריך ליתן מדמו על בהונות מצורע והכא ליכא מצורע עוד אמר ה''ר שמשון מקוצי דאין לומר שיתנה אשם בשלמים דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד האשם ויביא אחר תחתיו ולא ידע שנמצא ויהיה אותו שיביא חולין לעזרה משום דהוי אשם שנתכפרו בעליו באחר (ולמיתה) [ולרעייה] אזלא והשתא ניחא דלא מצי להקשות מידי אבל בעולה ליכא למיחש להא אם יביא עולה אחרת שהרי עולה בא נדבה: שלא בזמנו הוי שלמים. וא''ת כיון דמזהר זהירי בפסח איך יבא לידי פסח שלא בזמנו וי''ל דלפעמים הפסח חולה ומפריש אחר או שמא מיירי בפסח שנטמאו בעליו אי נמי כגון שהפריש שני פסחים לאחריות שעכשיו לא נקרב אלא אחד מהן ונשאר אחר זמנו: אשתכח בת שנתה מאי. אבל לעיל גבי אשם לא מצי למיבעי אשתכח בת שתי שנים מאי לפי שנוכל לומר שיהיה תקנה ברעייה דכל שבחטאת מתה באשם רועה ואם כן תרעה עד שתסתאב והדמים יהיו לקייץ המזבח אבל בחטאת אין בה תקנה כלל ומשום הכי בעי גמרא ומאי תקנתיה וא''ת לעיל דקאמר זכרים עולות ליחוש דילמא שעירי רגלים וראשי חדשים שהם חטאות צבור והם זכרים וא''כ אמאי לא בעי גמרא לעיל כי הכא דילמא חטאות צ''ל דלהא ליכא למיחש דהא לב ב''ד מתנה עליהם שאם נאבדו יהיו חולין: אין לוקחין בהמה במעשר שני. פירש בקונטרס חוץ לירושלים משום דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך דהתורה הקפידה בכסף צורה ועוד שמא תכחש בטורח הדרך ולא נהירא דהא דבעינן כסף צורה היינו דוקא דרך חילול כגון לקנות דבר שאינו אוכל שאז צריך לחזור ולמכור אבל במקח להוליך בהמה ולאוכלה בירושלים שרי ולא בעינא כסף צורה והכי נמי אמר בהגוזל קמא (ב''ק דף צז:) מי שיש לו מעות בבבל שאינם יוצאין בירושלים זבין בהמה בבבל וממטי לה בירושלים אלמא לא בעינן כסף צורה מיהו ללישנא דשמא תכחיש לא קשה כולי האי דאיכא למימר דיותר טוב לקנות בהמה ולהעלותה לירושלים ואע''ג שמתכחשת מטורח הדרך מלהביא המעות של בבל שאינם יוצאים בירושלים אבל ללישנא דכסף צורה קשה טובא כדפרישית לכך נראה לר''י לפרש דהיינו טעמא דאין לוקחין בהמות כו' גזירה שמא יגדל עדרים עדרים והכי נמי אמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ:) דקאמר התם מעות מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים על שחוטים מתחללין על חיין אין מתחללין ומסיק מחלוקת בזכרים אבל בנקבות דברי הכל אין מתחללין על חיין שמא יגדל מהם עדרים ובזכרים פליגי אי גזרינן זכרים אטו נקבות אי לא דרבי מאיר לא גזר ורבנן גזרי והכא דקאמר אין לוקחין גזירה זכרים אטו נקבות ואם תאמר כיון דטעמא הוי משום גזירה אמאי קאמר התם לשון מתחללין דמשמע אפילו דיעבד לא מהני והא אמר בכל דוכתי דכל דבר שהוא דרבנן בדיעבד מהני ואם כן מחללין מיבעי ליה דכוותיה אמרינן בפרק הזהב (ב''מ דף מה:) דקאמר התם אלא מאי דרבנן אין מתחללין אין מחללין מיבעי ליה ויש לומר כיון דבההיא דלולב הגזול יש תקנה לעשות לומר יחזרו דמים למקומן כדקאמר הכא משום הכי קאמר דאפילו דיעבד לא מהני דאי אמרינן מהני כך לי דיעבד כמו שהיה עושה אותו בתחלה:

קידושין נה ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף נה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד