קידושין נה ע"א

תְּנַן הָתָם בְּהֵמָה שֶׁנִּמְצֵאת מִירוּשָׁלַיִם לְמִגְדַּל עֵדֶר וּכְמִדָּתָהּ לְכׇל רוּחַ זְכָרִים עוֹלוֹת נְקֵבוֹת זִבְחֵי שְׁלָמִים
אֶלָּא זְכָרִים עוֹלוֹת הוּא דְּהָווּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לָא הָווּ אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא הָכָא בָּבָא לָחוּב בִּדְמֵיהֶן עָסְקִינַן וְהָכִי קָאָמַר חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא עוֹלוֹת וְרַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר הֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד מִתְחַלֵּל
וּקְדוּשַּׁת הַגּוּף מִי מִתְחַלֵּל וְהָתְנַן אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בְּמוּקְדָּשִׁין אֶלָּא בִּבְהֵמָה וּבִכְלִי שָׁרֵת בִּלְבַד
כֵּיצַד הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה בָּא חֲבֵירוֹ וְרָכַב בָּא חֲבֵירוֹ וְרָכַב כּוּלָּם מָעֲלוּ הָיָה שׁוֹתֶה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב בָּא חֲבֵירוֹ וְשָׁתָה בָּא חֲבֵירוֹ וְשָׁתָה כּוּלָּם מָעֲלוּ הָהִיא רַבִּי יְהוּדָה הִיא הָא רַבִּי מֵאִיר
מִדְּרַבִּי יְהוּדָה נִשְׁמַע לְרַבִּי מֵאִיר לָאו אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הֶקְדֵּשׁ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל וּקְדוּשַּׁת הַגּוּף לָא מִתַּחֲלָא לְרַבִּי מֵאִיר נָמֵי אַף עַל גַּב דְּהֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד מִתְחַלֵּל קְדוּשַּׁת הַגּוּף לָא מִתַּחֲלָא הָתָם לָא קָא מְכַוֵּין לְאַפּוֹקִינְהוּ לְחוּלִּין הָכָא קָא מְכַוֵּין לְאַפּוֹקִינְהוּ לְחוּלִּין
אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים בְּקָדָשִׁים קַלִּים מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ קַל וָחוֹמֶר קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים מִתְחַלְּלִים קֳדָשִׁים קַלִּים לֹא כׇּל שֶׁכֵּן
אִיתְּמַר נָמֵי אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר הֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד מִתְחַלֵּל בְּשׁוֹגֵג אֵין מִתְחַלֵּל אֶחָד קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים וְאֶחָד קֳדָשִׁים קַלִּים קַל וָחוֹמֶר קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים מִתְחַלְּלִים קֳדָשִׁים קַלִּים לֹא כׇּל שֶׁכֵּן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - א

תנן התם במסכת שקלים:

בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר, בין ירושלים למקום הנקרא "מגדל עדר", וכמדתה - כמדת המרחק שמירושלים למגדל עדר - לכל רוח מרוחות ירושלים:

תולים אנו שבהמה זו קרבן היא, כי רוב הבהמות היוצאות מירושלים קרבנות הן, אלא שאין אנו יודעים לאיזה קרבן הקדשו; ולפיכך: אם מצא זכרים שהם ראויים לעולות: יקרבו עולות, כי תולים אנו שעולות המה, ומפרש לה ואזיל.

ואם מצא נקבות: יקרבו לזבחי שלמים הבאים מן הנקבות, ומפרש לה לקמן.

ומקשינן על מה ששנינו: "זכרים, עולות": אלא זכרים עולות הוא דהוו, [וכי אטו זכרים בהכרח שעולות הן], ואילו זבחי שלמים לא הוו!? והרי שלמים באים אף מן הזכרים. ^[1]

אמר תירץ רבי אושעיא: אין כוונת המשנה שזכרים יקרבו עולות, ונקבות יקרבו לשלמים ; אלא הכא בבא לחוב בדמיהן, עסקינן, כלומר: משנתנו עוסקת במי שבא לעשות תקנה לבהמה הנמצאת, לחללה ולהביא את דמיה לאותו קרבן שהיתה, ובבהמה מסופקת אם עולה היא או שלמים, מקבל הוא לעשות להן תקנה לצאת מידי ספק.

והכי קאמר: אם מצא זכרים חיישינן שמא עולות הן, וצריך להביא בערך הבהמה אף עולה מלבד שלמים, [ואילו אם מצא נקבות שאין לחוש בהן לעולות, יביא בדמיהם שלמים בלבד] ; ומביא שתי צרורות דמים בערך הקרבן, ואומר: אם עולה היא בהמה זו, תהא מחוללת על צרור מעות זה, והמעות שבצרור השני יהיו לשלמי נדבה ; ואם שלמים היא, יהיו המעות מחוללים על צרור הדמים השני, והמעות שבצרור הדמים הראשון יהיו לעולת נדבה ; ומביא באלו עולה ובאלו שלמים.

ומה שמבואר במשנה זו שיכול לחלל במעות את הקרבנות ואף שאין בהם מום, רבי מאיר היא, דאמר: הקדש במעילת מזיד מתחלל, וכן מתחלל הוא על ידי חילול במעות במזיד. ^[2] ותמהינן עלה: והרי אפילו אם יש מעילה וחילול במזיד, הרי אין זה אלא בדבר שקדוש בקדושת בדק הבית, אבל בהמה הקדושה בקדושת הגוף כקדושת הקרבנות [וקדושת כלי שרת], מי מתחלל בלי מום!?

והתנן במסכת מעילה [יט ב]: אין מועל אחר מועל במוקדשין, אין שתי מעילות בחפץ אחד של הקדש, ומשום שבמעילה ראשונה כבר יצא החפץ לחולין, ^[3] ושוב אין השני חייב מעילה אם נהנה ממנה בשוגג -

אלא בבהמה של קדשי מזבח הראויה לקרבן, ובכלי שרת בלבד, שאלו אין יוצאין לחולין על ידי מעילה ; כיצד:

היה האחד רוכב על גבי בהמה של קרבן, ובא חבירו אחריו ורכב אף הוא, ובא חבירו ורכב אף הוא: כולם מעלו, ומביאים קרבן מעילה ; וכן אם היה האחד שותה בכוס של זהב שהיא כלי שרת, ובא חבירו אחריו ושתה אף הוא באותו כלי שרת, ובא חבירו אחריו ושתה אף הוא, כולם מעלו. ^[4] הרי שאין בהמת קרבן יוצאת לחולין על ידי מעילה, וכן לא על ידי חילול במעות!?

ומשנינן: ההיא משנה ד"מועל אחר מועל"

- רבי יהודה היא, ^[5] ולשיטתו אכן אין בהמת קרבן יוצאת לחולין -

אבל הא - המשנה ד"בהמה הנמצאת" - הרי רבי מאיר היא הסובר שאף במזיד הוא מתחלל, ויש לומר שבמעילת מזיד מתחלל אף קרבן, וכדמפרש ואזיל.

ואכתי מקשינן: והרי מדרבי יהודה נשמע לרבי מאיר!? וכי לאו אמר רבי יהודה: הקדש בשוגג מתחלל, ומכל מקום קדושת הגוף לא מתחלא [אינה מתחללת] אפילו בשוגג, לרבי מאיר נמי, אף על גב דהקדש במזיד מתחלל, מיהו קדושת הגוף לא מתחלא!?

ומשנינן: אי אתה יכול ללמוד ממעילת שוגג שאמר בה רבי יהודה שקדושת הגוף לא מתחללת, למעילת מזיד בקדושת הגוף אליבא דרבי מאיר, ומשום:

דהתם - במעילת שוגג שעוסק בה רבי יהודה - הא לא קא מכוין לאפוקינהו לחולין [אינו מתכוין להוציאו לחולין] שהרי במעילת שוגג הוא עוסק, ומה שיוצא ההקדש לחולין הוא גזירת הכתוב ממה שחייבתו התורה בקרבן מעילה. ^[6]

אבל הכא - במעילת מזיד לרבי מאיר, או בחילול במעות במזיד - הרי קא מכוין לאפוקינהו לחולין, [מתכוין הוא להוציא את ההקדש לחולין], שהרי יודע הוא שהקדש הוא, ולפיכך יוצא ההקדש לחולין על ידי המעילה או החילול במעות.

כאן שבה הגמרא לדברי רבי אושעיא, שביאר את המשנה בשקלים גבי בהמה הנמצאת, שהיא כדברי רבי מאיר הסובר שהקדש במזיד מתחלל ; ותמהה הגמרא על כך:

אימר דשמעת ליה [עד כאן לא שמענו] לרבי מאיר שהקדש במזיד מתחלל, בהקדש של משנתנו הקדוש לבדק הבית ^[7] שהוא קדשי קדשים, וכולו לגבוה, והוא הדין שאר קדשי קדשים שכולו לגבוה ; אבל בקדשים קלים שאין כולו לגבוה אלא אף לבעלים יש בו חלק מי שמעת ליה דהקדש במזיד מתחלל, עד שאתה מפרש את המשנה בשקלים - העוסקת אף בשלמים שהם קדשים קלים - כרבי מאיר!? ^[8]

אמר ליה ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה: והרי הדברים קל וחומר: אם קדשי קדשים מתחללים במזיד אליבא דרבי מאיר, קדשים קלים לא כל שכן שיתחללו במזיד לשיטתו.

איתמר נמי: אמר רבי חמא ברבי עקיבא, ^[9] אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

אומר היה רבי מאיר: הקדש במזיד מתחלל, בשוגג אין מתחלל, אחד קדשי קדשים, ואחד קדשים קלים, ואף שלא שמענו לו שיאמר כן אלא בקדשי קדשים, מכל מקום הרי הדברים קל וחומר: אם קדשי קדשים מתחללים במזיד, קדשים קלים לא כל שכן שיתחללו במזיד.

הערות

^[1] הקשה ה"פני יהושע": "מאי מקשה, נהי דאיכא לספוקי בשלמים כמו בעולות, אפילו הכי איכא למימר, דאיכא נמי מיעוט בהמות חולין [וכמו שכתב רש"י, שרוב הבהמות היוצאות מירושלים קדשים הם], שמצטרפין למחצה עולות [שהרי יכול להקריבם לכל מה שירצה], ושפיר מצי לאקרובינהו עולות, דהוי ליה שלמים מיעוטא", וראה מה שיישב שם, וראה מה שכתב בזה "המקנה"; [וצריך ביאור: דאכתי תיקשי: למה מקריב הוא דוקא לעולה ומשום ששלמים מיעוטא הם, הרי כמו כן יכול להקריבם לשלמים משום שמיעוט עולות הם; וזה לפי מה שנקט ה"פני יהושע", דבזכרים לבד איכא מחצה עולות ומחצה שלמים]. וראה ב"אילת השחר" שכתב ליישב, שזה הוא רוב משני סוגים ומשני שמות, כי אם הם עולות, דינם להקריב עולות, ואם הם חולין אין צריך להקריבם עולות אלא יכול להקריבם עולות, וראה מה שהביא בזה בשם שו"ת רבי עקיבא איגר סימן פה, וראה עוד ב"שערי ישר" שער ד פרק ט, [וכל זה הוא לפי מה שנקט ה"פני יהושע", שבזכרים לבד יש מחצה עולות ומחצה שלמים, ובאמת צריך ביאור: זו מנין! ?].

^[2] א. נתבאר על פי רש"י; והתוספות תמהו על זה: "שהרי לא מצינו דסבר רבי מאיר דתמימים נפדין יותר משאר תנאים, ולא שייך זה כלל בפלוגתא דידיה ורבי יהודה", ולכך פירשו באופן אחר, ראה שם; וראה בביאור שיטת רש"י הסובר שלפי רבי מאיר יש חילול בתמימים כמו שיש בהם מעילה במזיד, ב"שמועות קידושין" אות קמה מה שהביא מדברי האחרונים בזה; וראה עוד אופן אחר מחודש מאד בביאור דברי רש"י ב"פני יהושע". וראה ב"שמועות קידושין" שם, שהביא מדברי רש"י בבבא מציעא נז ב, שסיבת היציאה לחולין בהקדש, הוא מה שהמועל בהם מתחייב לשלם להקדש קרן וחומש; והנה לעיל נד ב מבואר בפשוטו, שסיבת חיוב המעילה הוא מה שההקדש יוצא לחולין, ולפי זה נמצא שחיוב קרן וחומש במעילת הקדש, וחיוב קרבן המעילה אינם על אותו ענין, שהקרן וחומש הוא על מעשה ההוצאה, ואילו מעילה אינו מתחייב אלא משום שנתחייב קרן וחומש שהוא המוציא לחולין, ומחודש הוא מאד. ב. התוספות פירשו את דברי הגמרא באופן אחר, וז"ל: "לכך פירש ר"י: דלעולם קסבר בעלמא, דתמימים אינן נפדין כגון דרך חילול, והכא מיירי שנתכוין לגוזלה ולקנותה מיד המקדיש ולזכות בה, ובכי האי גוונא שרי, ואחר שהוציאה לחולין עלה בדעתו לחוב בדמיהן". ונחלקו המפרשים בהבנת דבריהם: המהרש"ל והרש"ש מפרשים, דהכא במאי עסקינן שמוצא הבהמה נתכוין לגוזלה, ומתוך כך יצאה לחולין, כי מעילה במזיד מוציאה לחולין, ושוב עלה בדעתו לשלם להקדש ככל הספיקות שיתכן בזה, [ואף שמעיקר הדין חייב הוא לשלם, מכל מקום כתבו התוספות ש"עלה בדעתו לחוב בדמיהן", משום שהוא לא היה חייב לשלם להקדש אלא כערך הבהמה, ויאמר להקדש "הרי שלך לפניך", ואילו הוא קיבל על עצמו לשלם מכיסו כדי לצאת ידי כל הספיקות אם עולה היא או שלמים, וכמו שכתב ה"חזון איש" הובא בליקוטים הנדמ"ח]. ולפירוש זה בדבריהם, תיקשי לשונם שכתבו: "ובכי האי גוונא שרי", שאינו מובן מה כוונתם בזה. אבל בתוספות הרא"ש [וכך פירשו שאר הראשונים] כתב, וז"ל: "בבא לחוב בדמיהן, היינו שבא [עכשיו] לגזול בהמה זו מן ההקדש ולהוציאה מרשותו, כדי להתחייב להקדש כל מה שנוכל לספק שגזל וכו'; וקסבר רבי אושעיא, דאף על פי שמתכוין לגזול מן הקדש, מכל מקום שרי, כיון שמתכוין לשם שמים כדי לעשות תקנה להקריב כל הספיקות", [והמהרש"א מבין כוונת התוספות שלנו, על דרך זה, וראה ברש"ש שכתב עליו שאין דבריו נראים ; ומיהו לשון התוספות בד"ה קדשים קלים שכתבו "יביא בהמה אחרת ויאמר אם זו עולה הרי אני גוזלה", משמע כהבנת מהרש"א]. ויש להוסיף בזה ביאור, כי לכאורה מצד הגזילה הרי אינו מחוייב ליתן ככל הספיקות, אלא יביא מעות ויהיו על המעות ככל הספיקות שהיו על הבהמה, [וכדלעיל בשם ה"חזון איש"], ואם כן מה שמתחייב ליתן ככל הספיקות, אינו אלא נדר שהוא נודר, ואם כן למה יותר לו לגזול, ידור ולא יגזול; זה אינו, כי אם היה נודר סתם, לא היו המעות תמורת הבהמה שנמצאה, ולכן צריך הוא לגזול, וכשמשלם נעשים כל תשלומי הספיקות תמורת הבהמה, כי כך הוא עושה: מביא מעות, ואומר: "אם עולה היתה הבהמה הרי מעות אלו לתשלום מעילתי, ואם לא אין מעות אלו לתשלום מעילתי, אלא מעות נדבה", ושוב מביא מעות אחרים, ואומר: "אם שלמים היו, כי אז מעות אלו לתשלום מעילתי, ואם לא יהיו המעות לנדבה". ג. יש לעיין לדעת התוספות ושאר הראשונים, דאכתי תיקשי, לדעת רבי מאיר למה אין חל פדיון בתמימין, וכי אטו כוונה מיוחדת לגזילה צריך כדי שתהא חשובה מעילה, והרי אם הוא מחלל הרי הוא כאילו גוזל ונותן תמורה, ואכתי תיקשי, שיועיל כל חילול מדין מעילה במזיד! ? וראה "חזון איש" המובא בליקוטים הנדמ"ח.

^[3] הנה כשהוציא את החפץ מרשותו, אכן פשוט הוא, שאין מועל אחר מועל, שכבר יצא כל ההקדש לחולין, אבל כשנהנה מן ההקדש, אם ובאיזה אופן אמרו בזה ש"אין מועל אחר מועל", ראה מה שיתבאר בזה בהערה 4.

^[4] א. משמע, שבשאר מוקדשין, אם רכב האחד ואחר כך רכב השני אין השני מועל, כי הראשון ברכיבתו הוציא לחולין את כל ההקדש; והקשו הראשונים, ממה ששנינו בתוספתא [מעילה ב א]: "קורדום של הקדש, ביקע בו, ובא חבירו וביקע בו, כולן מעלו" [והכריחו הראשונים, שאין הנידון בכלי שרת], הרי מבואר, שבמעילה של הנאה, לא יצא לחולין כל ההקדש ועדיין זה שבא אחריו מעל, ואם כן, כשרכב על גבי בהמה של מוקדשין, אפילו כשאינה של קרבן יש לנו לומר שימעלו כולן! ? וה"משנה למלך" [מעילה ו ד] סיכם את שיטות הראשונים בישוב קושיא זו, ובביאור מה ששנינו כאן שאין מועל אחר מועל במוקדשין, [והובאו כאן רק חלק מדבריו שם]: שיטת התוספות בסוגייתנו [כפי שפירשה ה"משנה למלך" שם בד"ה ואין מועל], דבמעילה של הנאה כשנתכוין ליהנות ולהשיבו, ולא נתכוין כלל לקחת את ההנאה מרשות שאינה שלו, כי סבור שהוא שלו, בזה כולן מעלו, וזו היא ששנינו בתוספתא גבי קורדום שכולן מעלו, ומה ששנינו כאן שברוכב אחר רוכב אין מעילה לשני במוקדשים אלא בקרבן בלבד, היינו כשהוא סבור שהוא של חבירו והוא מתכוין לגוזלה מחבירו כדי ליהנות בה, וזה חשוב הוצאה מרשות לרשות ויצא כל הכלי לחולין, אף שלא נתכוין להוציא את הכל אלא את ההנאה בלבד. שיטת הריטב"א [כפי שפירשה ה"משנה למלך" שם בד"ה ודע שמדברי]: הן בתוספתא והן במשנה אנו עוסקים באופן שהוא סבור: של חבירו הוא, והחילוק הוא, שאם נתכוין להוציא רק את הנאת ההשתמשות כי אז אין יוצא לחולין כל ההקדש, אלא כנגד טובת הנאה שבו, וזו היא ששנינו בתוספתא כולן מעלו; אבל אם נתכוין לגזול מחבירו את כל החפץ, כי אז יש חילוק בין מוקדשין סתם, שבהם יצא הכל לחולין, לבין קרבן וכלי שרת שאינו יוצא לחולין, [והביא שם, שהתוספות דחו פירוש זה, כי "שואל שלא מדעת גזלן הוא"]. שיטת התוספות בפרק השואל [כפי שפירשה ה"משנה למלך" שם בד"ה ודע שהתוספות]: אפילו אם כסבור הוא שהוא שלו, ונטל את ההקדש על מנת להשתמש בו, יצא כל ההקדש לחולין, וזו היא משנתנו; והתוספתא עוסקת בגזברים, שבהם אפילו כסבור הוא של אחרים אינו מועל, ומשום שהגזבר אינו מכוין להוציאו מרשות שהוא שם, שהרי עד האידנא היה ברשותו ועכשיו נמי ברשותו, ומשום הכי אינו יוצא לחולין, אבל באיניש דעלמא שאינו גזבר, אף שסבור שהוא שלו, הרי מכוין להוציאו מרשות ההקדש. ב. הנה לדעת ה"שער המלך" שהובא לעיל נד ב, הוקשה לתוספות לעיל, איך אמרו דבבהמה וכלי שרת יש מעילה, והרי כיון שאין יוצא לחולין אין מעילה, וכמבואר לעיל, ולדבריו תירצו התוספות שם, שלא אמרו כן אלא במעילה של הוצאה ולא במעילה של הנאה; ויש לתמוה: הרי לפי המבואר בתוספות כאן, אף גבי בהמה וכלי שרת אנו עוסקים במעילה של הוצאה, ומכל מקום יש מעילה, וצריך תלמוד.

^[5] א. כתב רש"י: "ההיא רבי יהודה היא, מדקתני אין מועל אחר מועל, אלמא מקמא הוא דנפיק לחולין אף על גב דשוגג הוא, דאי מזיד ליכא מעילה, והאי סברא לרבי יהודה הוא דשמעת ליה, דאמר במתניתין: הקדש בשוגג מתחלל"; כלומר: אין הגמרא מתכוונת לעשות אוקימתא שמשנה זו רבי יהודה היא, אלא שבהכרח רבי יהודה היא, כי מאחר ששנינו בה "אין מועל אחר מועל במוקדשין", מוכח שאפילו בשוגג הוא מתחלל, וזה בהכרח כרבי יהודה הסובר: הקדש בשוגג מתחלל. ב. והנה לכאורה, אם אך נמצא איזה אופן שתתקיים בו המשנה ד"אין מועל אחר מועל" אפילו לרבי מאיר, שוב אין כאן הכרח דלא כרבי מאיר הסובר שבמעילה של הוצאה גמורה אין יוצא לחולין, שאם כי סתמא קתני, מכל מקום כיון שלשיטת רבי מאיר אין חיוב מעילה כלל במעילה של הוצאה גמורה, שוב ממילא אין המשנה כוללת אופן זה, שהרי לא אמרה אלא שאין מועל אחר מועל, ומעילה של הוצאה בשוגג אינה מעילה כלל. ואם כן יש לדון לפי שלשת השיטות שנזכרו לעיל בביאור המשנה ד"אין מועל אחר מועל", [היינו: לשיטת תוספות בסוגייתנו, כשנתכוין לגזול כדי להשתמש, ולשיטת התוספות בהשואל, אפילו כשהיה סבור שהוא שלו, ולשיטת הריטב"א כשנתכוין לגזול את כולה], אם שייך לומר שלא יתחייב במעילה כיון שהיה זה "מקח טעות" כי אילו היה יודע שהוא שלו לא היה לוקח. ולשון תוספות הרא"ש הוא: "גם המקשה ידע מעיקרא דרבי יהודה היא, דכרבי מאיר לא מיתוקמא, דכיון דסבירא ליה דבשוגג אין מתחלל, אם כן משכחת לה מועל אחר מועל אפילו בקדושת דמים, אף אם נתכוין לגוזלה, שהרי בשוגג אינה יוצאה לחולין, ומעילה איכא משום דמתהני". והרשב"א כתב דלא כרש"י והתוספות הרא"ש, שכתב בקושיית הגמרא: "וקא סלקא דעתין השתא, דמתניתין רבי מאיר היא, דסתם מתניתין רבי מאיר; ואף על גב דאמרינן לעיל, דלרבי מאיר אין הקדש מתחלל בשוגג אלא לענין אכילה בלבד, ומתניתין דהכא משמע, דאפילו ברוכב מעל הראשון מיהא בשאר קדשים, דמדקאמר "אין מועל אחר מועל [אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, כיצד: היה רוכב וכו'] " משמע, דראשון מעל; לא קשיא, דהא פרישנא לעיל, דלאו דוקא אכילה, אלא הוא הדין לכל שאר הנאות, ולאפוקי מקח וממכר בלבד".

^[6] נתבאר על פי רש"י שכתב: "דאילו שוגג לא מכוין לאפוקינהו לחולין, וגזירת הכתוב מדמחייביה רחמנא קרבן מעילה". בפשוטו כוונתו היא, כי אם לא היה מתחלל למה תחייבנו התורה מעילה, ועל דרך שאמרו לעיל נד ב: "ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין קרבן בלבד".

^[7] א. דסתם "הקדש" לבדק הבית משמע, רש"י. ב. בפנים נתבאר באופן שהגמרא קוראת להקדש בדק הבית "קדשי קדשים", ומיהו אינו מוכרח, כי יש לפרש את כוונת הגמרא, שלא שמענו ממשנתנו אלא לענין עולה שהיא קדשי קדשים, כי קרבן שהוא קדשי קדשים דומה לבדק הבית שכולו לגבוה, אבל אין בכלל לשון הגמרא שקדשי בדק הבית נקראים "קדשי קדשים", וראה לשון רש"י; ומלשון תוספות נראה, שהגמרא קוראת לקדשי בדק הבית "קדשי קדשים", וראה שיטה לא נודע למי, שכתב: "דלא אשכחן בתלמודא דקרי לבדק הבית קדשי קדשים".

^[8] א. הריטב"א הוסיף ביאור: "והשתא קא סלקא דעתין דכיון דיש לו חלק בקדשים קלים, כשמתכוין לגזול לא חשיב כמוציאו מרשות הקדש ומוליכו לרשות בעלים", וביאור זה הוא על פי שיטתו שהוא מפרש כהתוספות הרא"ש. ולכאורה משמע כוונתו, כי היות ויש לו חלק בקרבן, אם כן אין זה גזילה והוצאה מרשות לרשות, כי כבר קודם הגזילה היה לו חלק בה; אלא שצריך ביאור, והרי לא זה שגוזל הוא הבעלים של השלמים, וצריך תלמוד כוונת הריטב"א. ב. לכאורה תמוה: מה בכך אם נאמר שרק עולה מתחללת ולא שלמים, והרי יכול לומר: אם עולה היא תתחלל על בהמה זו, ואם שלמים היא תהיה היא עצמה לשלמים ולא יחללנה כלל! ? ותירצו התוספות: אי אפשר להקריב את הבהמה הזו בעצמה לשלמים, שהרי יש בה גם חשש שהיא בכור ומעשר, וכמבואר בהמשך הסוגיא, ואין מתנות הדמים שלהם שוות, כך שאינו יכול להקריבה לשלמים, ומוכרח הוא לחללה.

^[9] העיר הגרי"פ על הגליון: אפשר דצריך לומר: בר עוקבא.

תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת שקלים: בהמה תועה שנמצאת בתחום שמירושלים למגדל עדר וכמדתה של דרך זו לכל רוח (צד) של ירושלים, אם אותן בהמות שנמצאו הן זכרים — יש לחשוש שמא הן בהמות שהוקדשו לעולות, וברחו מבעליהן, ואם אותן בהמות שנמצאו הן נקבות — הרי הן מן הסתם זבחי שלמים.

ותוהים: אלא זכרים, עולות הוא דהוו [שהינם], ואילו זבחי שלמים לא הוו [אינם]? והרי קרבנות שלמים באים מן הזכרים ומן הנקבות, וייתכן שזכר זה הוקדש לזבח שלמים! אמר ר' אושעיא: הכא [כאן] אין דנים בהבאת הבהמות עצמן לקרבן, אלא בבא לחוב בדמיהן עסקינן [אנו עוסקים], שהמוצא רוצה להקדיש את דמיה של בהמה זו ולעשות על ידי כך תקנה לבהמה זו והכי קאמר [וכך אמר]: בזכרים — חיישינן [חוששים אנו] שמא הן עולות וצריך להקדיש המעות גם לשם עולה. ושיטת ר' מאיר היא שאמר: הקדש במזיד מתחלל (נעשה חולין). ולכן יכול לחלל בכוונה תחילה את קדושת הבהמה שמצא והכסף שנתחללה קדושת הבהמה עליו צריך להביא בו גם קרבן שלמים וגם קרבן עולה, כדי לצאת מידי הספק.

ושואלים: ודבר הקדוש קדושת הגוף כגון בהמה זו שגופה הוקדש לקרבן, מי [האם] מתחלל? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין מועל אחר מועל במוקדשין, שאם מעל פעם אחת בהקדש, הרי הדבר יוצא מיד לחולין ולכן אין דין מעילה בו יותר, אלא בבהמה שהוקדשה לקרבן, ובכלי שרת בלבד שאינם מתחללים במעילה כי קדושים הם בקדושת הגוף.

כיצד? — היה רוכב על גבי בהמה של הקדש, בא אחרי כן חבירו ורכב, בא חבירו אחר ורכב — כולם מעלו. וכן אם היה שותה בכוס של זהב המשמשת לעבודת הקודש, בא חבירו ושתה, בא חבירו ושתה — כולם מעלו, משמע שדבר שיש בו קדושת הגוף אינו מתחלל ויוצא מידי קדושתו גם אם משתמש בו או מוכרו! ומשיבים: ההלכה ההיא שאין מעילה אחר מעילה — שיטת ר' יהודה היא, ואילו הא [זו] שיטת ר' מאיר היא.

ושואלים מדברי ר' יהודה נשמע לר' מאיר; לאו [האם לא] אמר ר' יהודה: הקדש בשוגג מתחלל ובכל זאת קדושת הגוף לא מתחלא [מתחללת]. לר' מאיר נמי [גם כן], אף על גב שהקדש במזיד מתחלל מכל מקום קדושת הגוף לא מתחלא [מתחללת]! ומשיבים: יש לחלק; התם [שם] אצל ר' יהודה המשתמש בחפץ של הקדש בשוגג לא קא מכוין לאפוקינהו [אינו מתכוון להוציאו] לחולין אלא להשתמש בו, ומשום כך קדושת הגוף אינה מתחללת. הכא [כאן] אצל ר' מאיר מדובר במזיד — קא מכוין לאפוקינהו [מתכוון להוציאו] לחולין ובדין הוא שגם קדושת הגוף תתחלל.

ושואלים: על אף הסברו של ר' אושעיא אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' מאיר שאומר שאפשר לחלל הקדש במזיד זה בקדשי קדשים, ואולם בקדשים קלים מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] גם כן שאומר שיכול לחללם? שקדשים קלים (כגון שלמים) אין בהם דין מעילה עד שנשחטו ונזרק דמם. וכיון שכך — זכרים שיש בהם ספק שמא שלמים הם, שמא אין בו כוח אף להוציאם לחולין במזיד? אמר ליה [לו] ההוא מרבנן [אחד החכמים] ור' יעקב שמיה [שמו]: דבר זה נלמד בקל וחומר: אם קדשי קדשים מתחללים — קדשים קלים לא כל שכן?!

איתמר נמי [נאמר גם כן] באופן זה, אמר ר' חמא בר' עקיבא, אמר ר' יוסי בר' חנינא: אומר היה ר' מאיר: הקדש במזיד מתחלל, בשוגג אין מתחלל, אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים. וקל וחומר הוא: קדשי קדשים מתחללים — קדשים קלים לא כל שכן?!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara continues its discussion of the desacralizing of consecrated property. We learned in a mishna there (Shekalim 20a): If there was an animal fit for the altar that was found straying, from Jerusalem and as far as Migdal Eder, and similarly if it was found within that distance from Jerusalem in any other direction, it is presumed that the animal came from Jerusalem. Most of the animals in Jerusalem were designated for offerings, and presumably this one was as well. Males are presumed to be burnt-offerings, as only males can be brought as burnt-offerings. Females are presumed to be peace-offerings, as it is permitted to bring a female peace-offering.

The Gemara questions this: But are males only burnt-offerings and not also peace-offerings? As peace-offerings can be male or female, a male animal that was found might have been designated as a peace-offering. Rabbi Oshaya said: We are not speaking here of bringing the animals themselves as offerings. Rather, we are dealing with one who comes to obligate himself to consecrate their value. The finder wants to consecrate the value of the animal in case it had been designated as an offering, thereby redeeming the animal and desacralizing it, and this is what the mishna is saying: In the case of males we are concerned that perhaps they are burnt-offerings, so the money must be consecrated for the purpose of burnt-offerings as well as peace-offerings. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: Consecrated property is desacralized if it is misused intentionally. Therefore, he may redeem the animal and must use the money to purchase both a peace-offering and a burnt-offering, thereby avoiding all uncertainty.

The Gemara asks: And can something that has inherent sanctity, such as an animal that has been designated as an offering, be desacralized? But didn’t we learn in a mishna (Me’ila 19b): There is no misuse after misuse with regard to consecrated property? This means that if one misuses consecrated property, the item is immediately desacralized and the prohibition of misuse no longer applies to it. This is so apart from the case of the misuse of an animal designated as an offering and apart from the case of the misuse of service vessels alone. These do not become desacralized when misused, because they have inherent sanctity.

That mishna continues: How so? If someone was riding on a consecrated animal, and another came after him and also rode on it, and yet another came and rode on it, they have all misused consecrated property. Similarly, if one was drinking from a golden cup used in the Temple service, and another came and drank from it, and yet another came and drank from it, they have all misused consecrated property. The Gemara asks: As this indicates that an item that has inherent sanctity is never desacralized, how can it be redeemed? The Gemara answers: That mishna, from tractate Me’ila, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, whereas this mishna, from tractate Shekalim, is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

The Gemara asks: Let us hear, i.e., infer, from the opinion of Rabbi Yehuda to the opinion of Rabbi Meir: Didn’t Rabbi Yehuda say that consecrated property is desacralized if used unwittingly, and yet those items that have inherent sanctity are not desacralized. According to Rabbi Meir as well, although consecrated property is desacralized if used intentionally, items that have inherent sanctity should not be desacralized. The Gemara answers that there is a difference between the two opinions. There, in the case underlying Rabbi Yehuda’s opinion, the one who misuses the consecrated item unwittingly does not intend to withdraw it to a non-sacred state but merely to use it, which is why an item that has inherent sanctity is not desacralized; whereas here, in the case underlying Rabbi Meir’s opinion, one who acts intentionally does intend to withdraw it to a non-sacred state, so even an item that has inherent sanctity can be desacralized.

The Gemara questions Rav Oshaya’s explanation of the mishna: Say that you have heard Rabbi Meir express the opinion that one can desacralize a consecrated item in the case of offerings of the most sacred order, but did you hear him express this opinion in the case of offerings of lesser sanctity, e.g., a peace-offering? If Rabbi Meir holds that offerings of lesser sanctity cannot be desacralized, the explanation of Rabbi Oshaya would be insufficient, as it does not account for the possibility that the animal is a peace-offering. One of the Sages, and his name was Rabbi Ya’akov, said to him: This is learned by means of an a fortiori inference: If offerings of the most sacred order can be desacralized, is it not all the more so the case that this halakha would apply to offerings of lesser sanctity?

It was also stated: Rabbi Ḥama, son of Rabbi Akiva, says that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says that Rabbi Meir would say: Consecrated property is desacralized when misused intentionally, but it is not desacralized when misused unwittingly. This applies both to offerings of the most sacred order and to offerings of lesser sanctity, by means of an a fortiori inference: If offerings of the most sacred order can be desacralized, is it not all the more so the case that this halakha would apply to offerings of lesser sanctity?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכא בבא לחוב בדמיהם עסקינן. פרש"י ז"ל יביא שני דמים אחד לעולה ואחד לשלמים ואמר אם עולה היא מחוללת על אלו. ואקשי' וקדושת הגוף מי מתחלל בלא מום וכן פירש הא דאמרי' תהא בה רבי יוחנן וכי אומרים לו לאדם דכל בהמת מזבח אסור לחללה תמימה ותימ' הוא אם בפדיון הדברים אמורים היכי אקשי מהא דאמרי' אין מועל אחר מועל דמיירי בנהנה בשל הקדשו לענין מעילה ומאי שייכה נמי במזיד דר' מאיר ובשוגג דר' יהודה דמתני' דאינהו לאו בפדיון מיירי והוה לן לאתויי הכא הא דאמ' בעלמ' (תמורה ל"ב ע"ב) בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר והול"ל יכול על מום עובר וכו' ולמימר דאפילו פדאן אינן פדויין.
אלא הכי פירושו: במי שבא ליהנות בהן כדי שיצאו לחולין ויתחייב בדמיהן שהרי מעל ויעשה להם תקנה שיקרבו והיינו דאקשינן לקמן אומרים לו לאד' עמוד וחטא בשביל שתזכה כלומר וכי אומרין לו שימעול בקדשים כדי שיתחייב בדמיהן והכי אית' בירושלמי (ב, ז) אמרו לו לרבי יוחנן וכי אומרין לו לאדם צא מעול בקדשים וכו':

הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן. פירש רש"י על ידי פדיון שמחלל קדושתה על מעות. ואינו מחוור דאי בפדיון קאמר, מאי שייכא בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה, דאינהו לאו בפדיון קא מיירי, ועוד מאי קא מקשה עלה ממועל אחר מועל, דההיא לאו בפדיון היא, והוה ליה לאתויי הא דאמרינן בעלמא (תמורה לב, א. מנחות קא, א) בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, יכול יפדו במום עובר כו', לומר דאפילו פדאום אינן פדויין, אלא בבא לגזלן ולהוציאן מרשות הקדש, כדי לחזור ולהתחייב להקדש בכל מה שאפשר לספק שגזל מן ההקדש, והשתא הוי כעין פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה, וכעין מועל אחר מועל דנתכוון לגזול מן ההקדש ולהוציאו מרשותו לגמרי, והוה סבירא ליה השתא דאף על פי שמתכוון להוציאו מרשות הקדש, שרי, כדי שיזכה להביא תחתיה להקדש מה שאפשר לספק בה, והיינו דקאמר ר' יוחנן וכי אומר לו לאדם עמוד וחטא כדי שתזכה. וגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ז) אמר ליה ר' יוחנן וכי אומרים לו לאדם צא ומעל בקדשים כדי שתזכה.
ור"ח פירש כדבר רש"י, וכן היא בירושלמי כאן בפרקין, והביאו ר"ח בפירושיו. וגרסינן התם ר' הושעיא רבא אמר בבא לחוב בדמיהן כו', כיצד הוא עושה, מוציאן לחולין וחוזר ועושה אותן עולות, וקשיא יש חטאת קריבה עולה, אמר ר' חנינא תנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות, אמר ליה ר' יוסי לר' יעקב בר אחא ואין זה מזיד, אמר ליה מכיון שתנאי בית דין הוא אין זה מזיד, אמר ר' זעירי כמה (דתימא) [דאת אמר] תמן (תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות כן אתמר הכא) תנאי בית דין הוא על האובדות שיקרבו עולות, עד כאן בירושלמי.

והא תנן אין מועל אחר מועל במוקדשין כו'. וקא סלקא דעתך השתא דמתניתין ר' מאיר הוא, דסתם מתניתין ר' מאיר, ואף על גב דאמרינן לעיל דלר' מאיר אין הקדש מתחלל בשוגג אלא לענין אכילה בלבד, ומתניתין דהכא משמע דאפילו ברוכב מעל הראשון מיהא בשאר קדשים, דמדקאמר אין מועל אחר מועל משמע דראשון מעל, לא קשיא דהא פרישנא לעיל דלאו דוקא אכילה, אלא הוא הדין לכל שאר הנאות ולאפוקי מקח וממכר בלבד, אי נמי כרב דאמר לעיל אחד שוגג ואחד מזיד מתחלל, וכדברי רש"י.

תנן התם בהמה שנמצאת כו'. וכמדתה לכל רוח כו' עד אמר רבי אושעיא הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן פירש רש"י ז"ל שבא להתחייב בדמים כדי להוציאם לחולין ועושה להם פדיון על שני דמים אחד לעולה ואחד לשלמים ופירש הא דאקשינן ולקדושת הגוף מי מתחלל כלומר היאך נפדית בלא מום וכן פירש הא דלקמן דתהו בה רבי יוחנן וכי אומרין לו לאדם שיחטא לפדות תמימים דהא כל בהמת קדשים אסור לחללה תמימים. ולא נהירא דאי בפדיון עסקינן היכי מייתי' עלה הא דר"מ דאמר הקדש במזיד מתחלל דמיירי במשתמש ונהנה בשל הקדש ותו אדפרכינן מדתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין כו' דמיירי בנהנה מן ההקדש ליתיב עלה מפדיון גופי' דאמרינן בעלמא ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר יכול אפילו פדאן על מום עובר תלמוד לומר בבהמה כו' שאם פדאום על מום עובר אינה פדוי' ועוד מדתהי רבי יוחנן וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא משמע דלכתחלה הוא דאסור אבל בדיעבד מעשיו קיימין ואלו פודה תמימין אין פדיונו כלום אלא הכי פירושא הכא בבא לחוב בדמיה' שרוצה ליהנות להן במזיד ולגזלה מיד הקדש כדי שיצאו לחולי' ולהתחייב להקדש בכל מה שיוכל לספק שיגזלו וחייב להביא שני דמים אחד להתנות בעולה וא' להתנו' בשלמים והיינו דאמרינן ורבי מאיר היא דאמר הקדש' במזיד מתחלל בנהנה בו ופרכינן וקדושת הגוף מי מתחלל בנהנה כו' במזיד והתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין במתכוין לגזול חוץ מבהמה וכלי שרת שאפילו במתכוין לגזול יש בהם מועל אחר מועל ואינו יוצא לחולין קס"ד דכיון דמתכוין לטובה שהוא מותר ואפ"ה תהי בה רבי יוחנן וכי אומרים לו לאדם שישתמש בקדשים במזיד כדי שתהא תקנה לאלו שיקרבו הא ודאי אסור לעשות כן לכתחלה וכן אמרו בירושלמיי וכי אומרים לו לאדם צא ומעול בקדשי' כדי שתזכה אלמא במועל בקדשים ליהנות בהן איירינן והרי זה נכון:

אימור דשמעת לה לרבי מאיר בקדשי קדשים. פירוש דסתם הקדש היינו קדשי קדשים אי נמי קדושת דמים שהם כלם לגבוה ושייכה מעילה בכלהו דאלו קדשים קלים רובא להדיוט דלא שייכא ביה מעילה והשתא קס"ד דכיון שיש לו חלק בקדשים קלים כשמתכוין לגזול לא חשיב כמוציאו מרשות הקדש ומוליכו לרשות בעלים:

בהמה שנמצאת חוץ לירושלם וקרוב לה לאי זה רוח שבה כמדת ירושלם למגדל עדר או פחות מכן ואין לה בעלים חזקתה מירושלם יצאה ורוב בהמות היוצאות משם קדשים ויש לספק את זו בכל זבח שהיא ראויה לו וצריך שתדע שארבעה מיני קרבן הם עולה ואשם חטאת ושלמים שלשה מהם לצבור והם עולה וחטאת ושתי כבשי עצרת לשלמים שאין לצבור שלמים אלא אלו והם הנקראים זבחי שלמי צבור והיחידים באלו השלש ר"ל עולה וחטאת ושלמים ועוד באשם ויש ליחידים עוד שלשה קרבנות ידועים והם בכור ומעשר ופסח ושלשתן בכלל שלמים וכן צריך שתדע שהעולה באה מכל חמשת המינין הראויים לקרבן שהם א' הבקר ב' הצאן שבכללה הכבש והאיל ג' עזים בכללם השעיר ד' תורים ה' בני יונה אבל כל שבאה מן הבהמות אינה באה אלא מן הזכרים פעמים בגדולים פעמים בקטנים וכן החטאת בא מכל חמשת המינין אלא שאף כשבאים מן הבהמה באין פעמים זכר פעמים נקבה פעמים בגדולים פעמים בקטנים וחטאת של יחיד לעולם נקבה בת שנתה חוץ משעיר נשיא ופר כהן משיח ופר כהן גדול ביום הכפורים ושל צבור לעולם זכרים והאשם לעולם מן הצאן פעמים בגדולים ר"ל איל ופעמים בקטנים ר"ל כבש ואינו בא אלא מן הזכרים והשלמים באים בכל מיני הבהמה בזכרים ובנקבות בגדולים ובקטנים מעתה כיצד הוא עושה בבהמה הנמצאת אם היא נקבה ובת שנתה הרי היא ראויה לחטאת כדכתוב עז בת שנתה לחטאת ושמא היא אחת מן החטאות המתות ותרעה עד שתמות והוא שאמרו כונסה לכיפה והיא מתה מאליה וכניסת כיפה לאו דוקא או שמא כיפה היתה שם מיוחדת לכך היתה נקבה ובת שתים הרי יצאה מספק חטאת שאין חטאת יחיד אלא בת שנה וכן יצאה מספק עולה ואשם שאין אלו באים אלא זכר אם כן על כל פנים שלמים הם ואין כאן ספק אלא אם הם שלמים פשוטים בלא תודה או שלמי תודה מעתה יביא אותה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא היה זכר אם בן שתי שנים הרי הוא בספק אשם של גזילות או של מעילות או של שפחה חרופה שהוא בא איל בן שתי שנים והרי אין אשם בא נדבה ותרעה עד שתמות ואם היה בן שנה יצא לו מספק אשם שאע"פ שאשם מצורע ונזיר בני שנה אין חוששין לאלו שאינן מצויין ולכל שאינו מצוי אין חוששין כדרך שאין חוששין לשל צבור ולנשיא ומשיח וכהן גדול לעולם אף בבהמה הראויה להם ומכל מקום יש כאן ספק עולה או ספק שלמים והילכך היא עצמה אי אפשר ליקרב ואין כאן דרך בבא לחוב בדמיהן ר"ל בדמי אותה בהמה לומר שיפריש אחרת תחתיה והיא תצא לחלין ושיבא לפדותה על דרך זה שיחלל קדשתה על מעות ושיביא שתי בהמות ויתנה אם מעות הללו דמי עולה זו עולה תחתיה וחברתה נדבה ואם שלמים זו שלמים וחברתה נדבה שאין תמימים נפדין ואין אומרים לו עמוד וחטא לפדות תמימים בשביל שתזכה להקריב שתי בהמות אלא כיצד היא עושה מניחו עד שיומם ומביא שתי בהמות תחתיו ומתנה אם זו עולה זו תחתיה וחברתה שלמים ואם זו שלמים זו תחתיה וזו עולה ומקריב אחד שלמים עם לחמי תודה ואחד עולה והנמצא יאכל במומו ואין עוד לחוש שמא בכור או מעשר היה שאף אלו נאכלים הם במומם וכן אין לחוש לפסח שאם בזמנו הוא הכל נזהרין בו ואם לאחר זמנו הוא הרי אף הוא שלמים:

כל שאינו קדוש קדשת הגוף אלא קדשת דמים כגון קדשי בדק הבית מכיון שמעל בו אחד יצא לחלין והנהנה אחריו פטור אבל כל שהוא קדוש קדשת הגוף אינו יוצא לחלין ויש בו מועל אחר מועל ר"ל שאע"פ שנהנה בו אחד ומעל אף הנהנה אחריו מעל והוא שאמרו אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת ר"ל בהמה תמימה הקדושה למזבח וכלי שרת שהם קדושין קדשת הגוף כיצד היה רוכב על גבי בהמה זו שאע"פ שאין בהמת קרבן ראויה לרכיבה מכל מקום רוכבין עליה לפעמים דרך ארעי או שנהנה בה על אי זה צד ובא חברו אחריו ורכב או נהנה באי זה צד כלן מעלו ויתבאר בתוספתא אפילו הוציאה והקנה לאחר כגון שנתנה לחברו וחברו לחברו וכן היה שותה בכוס של זהב בחזקת שהוא של חלין ובא חברו ושתה אחריו כלן מעלו וגדולי המחברים פירשו משנה זו ר"ל אין מועל אחר מועל בקדשי בדק הבית והענין לדעתם שלא אמרו בקדשי בדק הבית שאין בהם מועל אחר מועל אלא כשהוציאו והקנהו לאחר אבל כל שלא הקנהו לאחר אלא שנהנה בו ופגמו ובא חברו אחריו ונהנה בו ופגמו שניהם מעלו ועל זו אמרו שאין מעילה אחר מעילה אלא בבהמה ר"ל המוקדשת לבדק הבית כגון בהמה טמאה וכלי שרת ר"ל כלי תשמיש כבהמה כגון רכב על החמור ונהנה בפרוטה ופגם ובא חברו ורכב ונהנה ופגם אבל אם נתנו לו או מכרו או שכרו יצא לחלין ולא מעל אלא הראשון ובכלים כגון שבקע בקרדום ונהנה בפרוטה ופגמו ובא חברו אחריו ובקע בה ונהנה בו ופגמו כלן מעלו ואם נתנו או מכרו ראשון מעל וכן אם שתה בכוס של זהב ונהנה בו בפרוטה ובא חברו אחריו ושתה ונהנה בו בפרוטה שניהם מעלו ונסמכו בדבר זה על התוספתא שכתוב בה ענין זה של בקע בקרדום וכו' וסוגיא זו מוכחת שלא כדבריהם שאמרו בה וקדשת הגוף מי מיתחלא וכו' והתנן וכו' וכן שהוזכרו בה כלי שרת ולשון זה לא הוזכר לעולם לשאר כלי תשמיש ואע"פ שאין בהמה הראויה לקרבן בת רכיבה מכל מקום איפשר לרכוב עליה לפעמים דרך עראי כגון לעבור את הנהר וכיוצא בו ובבהמה גסה כגון שור ופרה הא קדשי בדק הבית כל שנהנה אע"פ שלא פגם בדבר שאין פגם בהנאתו כגון המשתמש בכלי זהב או שנהנה ופגם בשוה פרוטה בדבר שהנאתו בפגם אין מעילה אחריו והתוספתא כנגד התלמוד שלנו ואין סומכין עליה וכבר האריכו בענין זה גדולי המגיהים ואף בהמה קדושה קדשת הגוף יש אומרים שבהוצאה מרשותו ר"ל נתינה מחברו לחברו לא מעל אלא הראשון ובזו מיהא נראין דברי התוספתא שכלם מעלו כמו שכתבנו ויש מפרשין אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכו' למעט אף קצת דברים שבקדשת הגוף כגון עצי המערכה:

גמרא בבא לחוב בדמיהן. פירש"י דכך פדייה דמייתי שני דמים ומחלל הבהמה בתנאי הא' עולה והא' שלמים ולא נהירא דהא לא שייך מידי לפלוגתא דר"מ ור' יהודה הילכך נר"ל בבא לחוב בדמיהן היינו שבא לגזול בהמה זו מן ההקדש ולהוציאה מרשותו כדי להתחייב להקדש כל מה שנוכל לספק שגזל והשתא הוי כעין פלוגתא דר"מ ור' יהודה דפליגי במתכוין לגזול מן ההקדש אם מתחלל או לא ואתי נמי שפיר הא דפריך וקדושת הגוף מי מתחלא והתנן אין מועיל אחר מועיל דמיירי שנתכוון להוציא הדבר מרשות בעליו דבנהנה גרידא יש מועיל אחר מועיל אפילו בקדושת דמים כדפ"ל וקסבר ר' אושעיא דאע"פ דמתכוין לגזול מן הקדש מ"מ שרי כיון שמתכוין לשם שמים כדי לעשות תקנה להקריב כל הספיקות ולר' יוחנן לא מיסתבר ליה הכי לפי שאין אומר לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה:

ההיא ר' יהודה היא וכו'. גם המקשה ידע מעיקרא דר' יהודה היא דכר"מ לא מתוקמא דכיון דס"ל דבשוגג אין מתחלל א"כ משכחת לה מועיל מועיל אחר מועיל אפי' בקדושת דמים אף אם נתכוון לגוזלה שהרי בשוגג אינה יוצאה לחולין ומעילה איכא משום דקא מתהני:

בקדשים קלים מי שמעת ליה דכיון שיש לו חלק בהם לא חשיב כמו מוציאו מרשות בעליו ומכניסו לרשות אחרת וא"ת מאי ק' ליה אפי' אי קדושת הגוף לא מיתחלא בקדשים קלים מ"מ יש תקנה לדבר דזכרים שימצאו יכולין ליקרב זבחי שלמים ם על תנאי אם עולות הן הרי מתכוין לגזול וחוזר ומשלם עולות אחרות תחתיהן והם עצמן יהו שלמי נדבה ואם שלמים היו הנך עולות יהיו נדבה. ועוד תי' ניחוש דילמא בכור ומעשר נינהו דלא שייך בהו חילול דבכור קדושתו מרחם ומעשר נמי מאליו קדוש וצ"ל דלהאי שינויא נמי דבא לחוב בדמיהן לעולם צריך להמתין לבהמה עד שתומם ותאכל בתורת בכור ומעשר אלא דלהך שינוייא יכול להפקיע כל ספק קדושה שעליה בלא מום הילכך גם קדושת שלמים צריך להפקיע ממנה:

ורבי מאיר היא דאמר הקדש במזיד מתחלל קשיא לי אמאי אוקי לה כרבי מאיר ולא כרבי יהודה נהי דאמר רבי יהודה דאין הקדש מתחלל במזיד כשמוציאו לצרכו אבל לצורך הקדש אינו מתחלל בתימא והא אם צריך למכור שום חפץ של הקדש מוכרו ויוצא לחולי' וכן אם צריך לקנות שום חפץ להקדש קונין בדמי הקדש ויוצאין לחולין והכי נמי לצורך הקדש הוא שמחלל בדמי' ומביא בהן עולה ושלמים. ויש לומר דלהכי נקט ורבי מאיר היא משום דהפרזה גדולה קאמר רב אושעיא שיהו תמימין נפדין ומשום הכי קאמר ורבי מאיר היא דכי היכי דאשכחן דהפריז רבי מאיר בקדשי בדק הבית לומר הקדש במזיד מתחלל שאע"פ שלא מעל ונמצא שאין מעשהו כלום ואפילו הכי אמר דיצא לחולין ה"ה הכי יש לומר שהפריז גם בקדשי מזבח:

אין מועיל לאחר מועיל במוקדשים פירש שאם רכב על חמור של מוקדשין ונהנה ממנו שוה פרוטה יצא לחולין וחייב לשלם כל קרן החמור וחומשו שכבר הוא שלו הלכך חבירו לא מעל:

ההיא רבי יהודה הוא פירש דאי לר"מ כך היא בהמת בדק הבית כמו בהמת מזבח שכיון שאין הקדש מתחלל בשוגג כל הנהנין ממנה בשגגה מעלו:

בד"ה אמר רב אושעיא כו' כל הספק שעליה ורוצה להוציאה לחולין כו' עכ"ל אע"ג שבתיקון זה להתחייב בדמיה של עולה ושלמים לא הוציאה לגמרי לחולין לאוכלה עכשיו משום חששת בכור ומעשר כדלקמן מ"מ הוציאה לחולין עכשיו מספיקות הללו להיות חולין גמורים כשימומם וק"ל:

בא"ד שנתכוין לגוזלה כו' ולשנות בה ובכה"ג שרי ואחר שהוציאה לחולין כו' עכ"ל ור"ל דודאי אסור לגזול הקדש אלא דהכא התירו חכמים לגזול כדי להוציאה מידי הקדש ולא ימעלו בה וכ"ה בת"י ומשום דהשתא לפירוש התוספות לא הוה איצטריך ליה לחוב בדמים דהא בגוזלה מן הקדש יצאת לחולין ואהא קאמרי דאחר שהוציאה לחולין בגזלה עלה גם בדעתו לחוב כו' וכדי שיתכפרו הבעלים מידי ספקא אם עולה אם שלמים ורבי יוחנן פריך ליה לקמן וכי אומר לו לאדם חטא כו' דהיינו שיגזול הבהמה לכתחילה מן ההקדש כדי שתזכה לתקן ספיקא אם לבהמה שלא ימעלו בה ואם לבעלים שיתכפרו ומהרש"ל נדחק לקמן בדבריהם ולא ידענא מי הכריחו לכך וק"ל:

בד"ה אין מועל כו' דהא דאמרינן הכא כו' ואז הוא מתכוין לגוזלה היכא דנתנו לחבירו כו' עכ"ל הוא מגומגם דתרתי למה לי דהא הכא בבא לחוב בדמיהם סגי בלא נתנו לחבירו וכן בנתנו לחבירו סגי אפי' כסבור שהיא שלו כמ"ש התוספות לקמן אהך דתוספתא ואהך דנטל אבן או קורה כו' דמשמע מכל דבריהם דבנתכוון לגוזלה אף על גב דלא נתנו לחבירו וכן בנתנו לחבירו אפי' לא נתכוון לגוזלה יצא מרשות הקדש לרשות אחרת מקרי וע"כ נראה להגיה כאן בדבריהם וכצ"ל ואז נתכוון לגוזלה כמו היכא דנתנו לחבירו כדין כו' דר"ל אם נתכוון לגוזלה מקרי שינוי ויצא מרשות לרשות אחר מקרי כמו נתנו לחבירו אע"ג דלא גזלה ומהרש"ל כתב לקמן במה שכתבו התוספות ונהי נמי דכסבור שהיא שלו כו' דהוה כמו א"נ כו' ע"ש הוא דרך דחוק ורחוק ודו"ק:

בתוספות ד"ה קדשים קלים כו' אלא צריך להמתין עד שימומם וכו'. ולפי זה החילוק שבין ר' יאשיה ובין ר' יוחנן הוא זה שלר' יאשיה מייתי ב' בהמות או ב' דמים ומתנה ומקריבן אפי' עדיין בהמת הספק היא בתמימות אבל מ"מ גם עם בהמת הספק ימתין עד שימומם דשמא בכור ומעשר היא ולר' יוחנן אינו מתנה ומקריב עתה כלום אלא עם כל וכל ימתין עד שימומם ואז יתנה מה שיתנה:

תוס' בד"ה אין מועל וכו' ונהי נמי דסבר שהיא כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל כמו א"נ ודו"ק:

רש"י ד"ה אלא בהמה. הראויה לקרבן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אימר דשמעת. וה"ה לקק"ד דכולהו הוה לגבוה כקדשי ב"ה. תימה דהרי בשר חטאת ואשם נאכל לכהנים ומעולה העור שלהם:

תד"ה אמר. והכא מיירי שנתכוון לגוזלה כו' ולשנות בה (ר"ל להוציאה לחולין ולאפוקי אם לא נתכוון רק להקריבה על עצמו לא שייך בזה מעילה עי' פ"ב דשקלים מ"ב ובפי' הרע"ב) ואחר שהוציאה כו' כדפרישית ובכה"ג שרי. כנ"ל דצ"ל. ור"ל דהמשנה מיירי דהמוצאה כבר נתכוון לגוזלה. ואשמעינן אם עתה עלה בדעתו כו' זכרים כו' ובכה"ג שרי ר"ל לחללה אף שהיא תמימה כיון דכבר נפקא לחולין. ומה שתהי ריו"ח וכי כו' חטא כו' הוא כפי' רש"ל. ופי' המהרש"א לא מחוור כלל:

תד"ה אין. ולק"מ כו' כשהוא סבור שהכלי ש"ח והוא מתכוון לגוזלה. כנ"ל דצ"ל. ור"ל לאפוקי אם אינו מתכוון רק ליהנות ולהניחו אחר ההנאה שכ' לקמן דאז אינו מועל אלא כפי הנאה ולא יצא כולו לחולין:

בא"ד אבל האי דתוספתא כו' מיירי כו' שהוא שלו או דאינו מתכוון כו'. כ"נ דצ"ל:

בסה"ד ועוד ראיה כו' הניח להם כו'. ראיה זו תמוהה דל"ד אהדדי כלל כמבואר. גם מש"כ אבל כסבורים שהיא דפקדון כו' ליתא התם אלא הם בעצמם מדייקו כן. ומה לי אם סבורים פקדון או דידעו שהיא שאולה בתרוייהו מתכוונים לגוזלה:

תד"ה קדשים. וא"ת כו' אם זו עולה הרי אני גוזלה כו'. ר"ל הרי קנויה לי במה שכוונתי לגוזלה וה"ה חולין וזו תהיה עולה תחתיה ואותה אני מקדישה לשלמי נדבה:

בא"ד (ע"ב) אלא צריך להמתין עד שיתמומם כו'. נראה דזה לא כתבו רק לפי הס"ד דקק"ל א"י לחולין ע"י גזילה אבל לפי מאי דמסיק. אפי' אם היה בכור ומעשר כבר יצאו לחולין ע"י גזילה ויכול לשוחטה ולאוכלה תיכף (ומהר"ם ל"ד בזה). ונ"ל דלפי מאי דמסיק דלעולם יוצאת לחולין אפי' קק"ל וע"י גזילה די לו בבהמה אחת ואותה שמצאה. אבל לשיטת רש"י דמוציאה לחולין עתה ע"י חילול צריך לב' בהמות כי היא לא תקרב שמא בכור ומעשר היא ואינם מתחללים ע"י פדייה. והיא לא תאכל עד שתתמומם:

תנן התם בהמה שנמצאת מירושלים מהלאה למגדל עדר וכמדתה לכל רוח זכרים עולות כו' ופרש"י דרוב בהמות היוצאות מירושלים זבחים הם משמע מפירושו דמטעם רוב הוא דמחמרינן לספוקי בזבחים וקשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך אלא זכרים עולות הוי שלמים לא הוי ומאי קושיא דנהי דאיכא לספוקי בשלמים כמו בעולות אפ"ה איכא למימר דאיכא נמן מיעוט בהמות חולין דמצטרפין למחצה עולות ושפיר מצי לאקרובינהו עולות דה"ל שלמים מיעוטא ואף על גב דבזבחים פרק כל הזבחים שנתערבו משמע דאפילו א' בריבוא ימותו ולא אזלינן בתר רובא היינו כדמסקינן התם דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ואדרבא מדמקשינן התם ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשנינן שמא יקח מן הקבוע אלמא היכא דלא שייך האי גזירה בקדשים נמי אמרינן כל דפריש מרובא פריש ושרי אף לכתחלה והדרא קושיא לדוכתא תו קשיא לי אהא דמשמע הכא דרוב בהמות בירושלים קדשים נינהו והתם בשקלים בזה הפרק גופא אמרינן מעות שנמצא' לפני סוחרי בהמה בירושלים לעולם מע"ש והובא בש"ס בכמה דוכתי והטעם מבואר כמו שפרש"י ותוספות בפסחים דרוב בהמות הנקחים בירושלים הן לקוחות במעות מעשר שני וליכא למימר דדוקא במעות אמרינן דרובן לקוח' בכסף מעשר משום דליכא למיתלי בגזבר ומעות הלשכה דאין דרך הגזבר ליקח מעות מלשכה עד שיחלל על הבהמה כדאיתא שם בירושלמי משא"כ בבהמה הנמצאת רוב קדשים שכיחי טפי משום שהגזבר קונה הרבה מדמי הלשכה דלפ"ז קשה יותר דהגזבר אינו קונה ממעות הלשכה כ"א עולות ולא שלמים דלא שייכי בציבור כ"א כבשי עצרת והיה נ"ל ליישב חדא מגו חדא דעיקר קושיית הגמרא דודאי רוב בהמות זבחי שלמים נינהו דהא אותן הלקוחות בכסף מעשר נמי אינו רשאי להתפיסן בעולה אלא רובן שלמים נינהו כדתנן הלוקח בכסף מע"ש בהמה לזבחי שלמים אלא דלפ"ז לא יתיישב שפיר הא דמשני רבי אושעיא בבא לחוב בדמיהם ור"מ היא דאמר הקדש במזיד נתחלל ולמאי דפרישית אין זה מספיק דהקדש במזיד מתחלל דמ"מ האיכא חששא דלוקח במעות מעשר שני ואינה נפדית בירושלים לכ"ע ואין זה שייך לפלוגתא דר"מ ור"י דהקדש וצ"ע. מיהו נ"ל עיקר דודאי מדאורייתא תלינן ברובא ומיעוט חולין משלים למחצה עולות וה"ל שלמים מיעוטא אלא דכל השקלא וטריא בחששא דרבנן איירי כדמשמע לקמן דפריך ודלמא תודה היא ודלמא אשם הוא וכמו שאבאר ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה אמר ר' אושעיא כו' משמע מתוך פ"ה כו' וקשה שהרי לא מצינו דסבר ר"מ דתמימין נפדין כו' עכ"ל. ובחידושי הרשב"א ז"ל מבואר יותר דה"ל לאתויי הא דילפינן בכולה תלמודא דאין נפדין אפילו על מום עובר כו' ע"ש ולענ"ד אין מכל זה סתירה לפרש"י דודאי לכ"ע אין נפדין תמימין ואפי' על מום עובר כדדרשינן בר"פ ואלו מנחות מדכתיב אשר לא יקריבו ממנה מי שאינה קריבה כלל יצאה זו שאין קריבה היום וקריבה למחר נמצא דלפ"ז מצינן למימר דהאי דהכא גרע ממום עובר דהא אי רק לאו דנפדית ליכא תקנתא א"כ קרינן ביה שפיר אשר לא יקריבו ממנה אי לא חזיא מדאורייתא להקרבה ואף שיש לפקפק קצת ולחלק דאפשר דהיום ולמחר יבורר הספק וחזיא להקרבה מ"מ אין זה מוכרח דמסתמא כבר הכריזו עליה ונתייאשו הבעלים לפי שאין בה סימן ומכ"ש שאם נאמר דמדאורייתא חזיא להקריבה עולה דתלינן ברובא דעולות וחולין וה"ל שלמים מיעוטא אלא דהמקשה סובר דאפ"ה מדרבנן יש לחוש דלמא שלמים נינהו וא"כ פשיטא דמשני שפיר דהם אמרו והם אמרו לחוב בדמיה ותפדה מקדושת שלמים לקדושת עולה כיון דלשלמים לא חזיא משום ספיקא דעולה כן נ"ל ליישב שיטת רש"י וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבינו חננאל כשיטת רש"י ז"ל ושכן הוא בירושלמי דשמעתין ועיין עוד בסמוך וכיוצא בזה כתב הריטב"א בחידושיו ליישב קושיא אחרת דלפירש"י דלפדות איירי א"כ שפיר מצי לאוקמי נמי כר' יהודה דהא מודה דבמזיד מתחלל' קדושת דמים דרך פדיון ומקח וממכר אלא דאפ"ה ר"מ מיקל טפי בחילול דמזיד ומש"ה מיקל נמי בקדושת הגוף ולמאי דפרישית יתיישב יותר ולפ"ז אתי שפיר נמי אף לפמ"ש לעיל דמאן דס"ל הקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל היינו משום דיש לו רשות למוכרה ולפדות וזה לא שייך בקדושת הגוף דמ"מ לא שייך כאן קדושת הגוף ממש כדפרישית ועיקר הראיה דאשכחן מיהא דר"מ מיקל טפי מיהו לפי שיטת הרשב"א ז"ל לחד לישנא דר' אושעיא ס"ל דלר"מ בין בשוגג בין במזיד מתחלל א"כ א"ש טפי ודו"ק:

גמרא וקדושת הגוף מי מתחלל והתנן אין מועל אחר מועל כו' אף למאי דפרישית בסמוך דליכא הכא קדושת הגוף דשלמים ממש מדאורייתא אלא חששא דרבנן אפ"ה מקשה שפיר מדמסיק ר' אושעיא ור"מ היא דאמר הקדש במזיד מתחלל ולא מוקי לה בפשיטות ככ"ע ומה"ט גופא דכיון דחששא דרבנן היא התירו לו לפדותה א"כ דאפי' מחשש דרבנן נמי לא משמע ליה לר' אושעיא להתיר לפדות דגזרינן אטו דאורייתא אלא דוקא לר"מ שרי כיון דבמזיד מתחלל וע"ז מקשה שפיר הא בקדושת הגוף לא אשכחן דמיקל טפי ר"מ מר"י וע"ז משני שפיר דממילא שמעינן כיון דלר"מ במזיד מתחלל כיון דמכוין לאפקינהו לחולין כ"ש דיש להתיר בהני גווני כיון דלתקנתא דלקדשי נתכוין ואפשר דאפילו אי הוי חששא דאורייתא הוי שרי כדפרישית כן נ"ל:

שם והתנן אין מועל אחר מועל כו' ולמאי דס"ד דמתני' ר"מ היא משום דסתם משנה ר"מ א"כ צ"ל דר' אושעיא ס"ל דלר"מ בין בשוגג בין במזיד מתחלל דאל"כ בלא"ה ע"כ לא אתי' כר"מ דהא מעילה לא שייך אלא בשוגג ולא במזיד אפילו לר"מ וכדפרישית נמי לעיל וא"כ היאך קתני אין מועל אחר מועל דמשמע דנתחלל וכ"כ הרשב"א בחידושיו. ועוד כתב בדרך אחר דהכא שנהנה מגוף ההקדש איירי דר"מ נמי מודה דה"ל כאכילה וכמ"ש התוספות לעיל בד"ה אלא לענין אכילה. מיהו לפי שיטת התוס' א"א לאוקמי ההיא מתניתין בנהנה אלא ברוצה להוציאו מרשות לרשות ולפ"ז צ"ל כפירוש הראשון של הרשב"א ז"ל ומה שדקדק מהרש"א כתבתי בלשון התוס' לעיל בד"ה ולא אמרו:

תוספות בד"ה אין מועל אחר מועל כו' דהא דאמרינן הכא כו' ואז הוא מתכוון לגוזלה היכא דנתנו לחבירו כו' עד סוף הדיבור. וכתב' מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שדבריהם סותרין זא"ז דכאן הוצרכו לפרש דאיירי בנתנו לחבירו ולקמן כתבו דנהי נמי דסבור שהוא שלו מ"מ הוא מתכוין להוציאו מרשותו כו' לכך הגי' מהרש"ל לקמן א"נ במקום נהי ומהרש"א ז"ל כתב שהוא דוחק ונ"ל יותר להגי' כאן ואז נתכוון לגוזלה דהוי כמו נתנו לתבירו ע"ש באריכות. ולענ"ד תמה אני על שני גדולי הדור שבחנם הוציאו דברי התוס' מפשטן וא"צ להגיה כלל ודבריהם מבוארין דבמתני' דהכא דאין מועל ע"כ משמע להו דאיירי בנתנה לחבירו כיון דע"כ בשוגג איירי דבמזיד ליכא מעילה א"כ תו ליכא לאוקמי בכסבור שהוא של הקדש דא"כ מזיד הוא ובכסבור שהוא שלו ליכא לאוקמי דהא מדקתני סיפא דבבהמה דקדושת הגוף בא חבירו ורכב עליה בא חבירו ורכב עליה משמע דבשאר מילי כגון בהמה טמאה שרכב עליה ובא חבירו ורכב עליה הראשון מעל ולא השני לפי שנתחלל ע"י הראשון ואי דכסבור הראשון שהוא שלו א"כ לא נתכוין להוציאו מרשות לרשות ע"י שרכב עליה ובהנאת רכיבה ליכא לאוקמי דהא מסקו להדיא שע"י הנאה בלא הוצאת רשות יש מועל אחר מועל בכל מילי ומש"ה לא מצו לאשכוחי אלא בכסבור שהוא של חבירו וא"כ בכל מילי לא מצינו מועל אחר מועל אם נתנה הראשון לחבירו דהא נתחלל אצל הראשון דכשנתנה לשני שלח בה יד והוציאה מיד הראשון אבל בבהמה וכלי שרת כה"ג יש מועל אחר מועל משא"כ לקמן בסוף דבריהם שבאו לפרש התוספתא דביקע בו כולן מעלו והיינו ע"כ דכ"א סבור שהוא שלו וא"כ ע"כ הא דקתני סיפא נתנה לחבירו נמי איירי בכה"ג גופא דסבור שהוא שלו דאל"כ אמאי מפליג בין ביקע בו ובין נתנו לחבירו דליפלוג וליתני בדידיה לכך הוצרכו לפרש דנהי דע"כ איירי בסבור שהוא שלו אפ"ה הא קמן שנתכוין להוציא מרשותו לרשות חבירו וכל זה ברור ומההיא דבא לחוב בדמיהם נמי לא תיקשי דהתם בחילול דמזיד איירי מוקי לה כר"מ וא"כ הרי מוציאה מרשות הקדש לרשותו והדברים ברורים בעזה"י ודו"ק. מיהו בעיקר דברי התוס' דפשיטא להו דאי הוי הקרדום כלי שרת יש מועל אחר מועל כבר כתבתי לעיל דף נ"ד דלאו מילתא דפסיקא היא אלא פלוגתא דר' נחמיה וחכמים במעילה פ' הנהנה ולרבנן בכלי שרת נמי אין מועל אחר מועל ולפ"ז לא הוי קשה מידי בתוספות אלא דאכתי בתוספות גופא צריך לחלק בין דרך הנאה ובין דרך גזילה ועיין בזה בלשון הרמב"ם בהלכות מעילה ובלשון הראב"ד:

גמרא אימר דשמעת ליה בקדשי קדשים בקדשים קלים מי שמעת ליה. נראה דסבר המקשה דדוקא בקדשי קדשים דכתיב בהו מעילה דהיינו שינוי רשות מש"ה יליף ר"מ דבמזיד מתחלל משא"כ בקדשים קלים דלא כתיב בהו מעילה מנ"ל. מיהו לכאורה זה לא יתכן אלא לפי שיטת התוס' לעיל דף נ"ג ע"ב ד"ה אף במכר דמזיד לר"מ מפשטא דקרא דומעלה ילפינן אבל למה שפירש"י שם מסברא דנפשאי דמפשטא דקרא א"א למילף אלא טעמא דר"מ במזיד כיון שיכול לחללו על הקדש אחר וא"כ לא שייך האי סברא בקדשי קדשים דהא אין נפדין תמימין אלא דאפ"ה אתא שפיר למאי דפרישית בסמוך דבלא"ה ע"כ לר' אושעיא סבר ר"מ דא' שוגג וא' מזיד מתחלל וא"כ שפיר יליף מפשטא דקרא דומעלה ואדרבא יליף מזיד משוגג וא"כ מקשה הכא שפיר אדרבי אושעיא וכפרש"י אלא דאכתי קשה לפ"ז במימרא דר' חמא בר עוקבא משמיה דריב"ח בסמוך דלר"מ שוגג אין מתחלל מזיד מתחלל ואפ"ה מסיים בה נמי א' קדשי קדשים ואחד קדשים קלים אלא דבלא"ה צ"ל דהני קדשי קדשים דקאמר עיקר מילתא קאי אקדשי ב"ה כמו שפירש' רש"י ותוס' אבל בקדשי קדשים דמזבח הא לפירוש התוספות בשמעתין בד"ה אמר ר' אושעיא נמי לא משכחת בהו דמתחלל במזיד דהא אין נפדין תמימים אלא דוקא בנתכווין לגוזלן וכגון בבהמה הנמצאת דוקא וא"כ לדידהו נמי א"ש אף לפי שיטת רש"י דכה"ג דבהמה הנמצאת כיון דלית לה תקנתא סובר ר"מ דנפדית ונתחללה וכדפרישית שכן שיטת רבינו חננאל כפרש"י ודוק היטב:

הכי גרסינן תנן התם בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' זכרים עולות. משום דחיישינן שמא מירושלים יצאת ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחים הם ואיכא לספוקי בכל זבחים שהיא ראויה להם הילכך זכר דחזי לעולה מספקא לעולה ולקמן פריך עלה: נקבות זבחי שלמים. דאילו בעולה ליכא לספוקי: שלמים לא הוו. בתמיה דילמא שלמים היא והיכי מקריב לה עולה: אמר רבי אושעיא בבא לחוב בדמיהן עסקינן. כלומר איהי ודאי לא קרבה וה''ק אם בא אדם זה לעשות לה תקנה ובא לקבל על עצמו חוב כל דמיה שהוא בספק ולהוציאה לחולין ולהקדיש את דמיה אם זכר הוא נתחייב אף בדמי עולה דחיישינן שמא עולות הן: ורבי מאיר היא דאמר. במתניתין (לעיל דף נב:) הקדש במזיד מתחלל ויכול זה להוציאן לחולין מזיד ויתפסו הדמים בקדושתם ועל ידי תנאי יביא שני דמים אחד לעולה ואחד לשלמים ויאמר אם עולה היא הרי היא מתחללת על זו והשני יהא שלמי נדבה ואם שלמים היא הרי היא מחוללת על של שלמים והשני לנדבת עולה: וקדושת הגוף. דקדשי מזבח מי מתחללת בלא מום: אין מועל אחר מועל. אין שתי מעילות זו אחר זו בקרן אחד של הקדש דכיון שמועל בו הראשון יצא לחולין: אלא בהמה. של קדשי מזבח הראויה לקרבן לפי שאין יוצאה לחולין כשהיא תמימה וכן כלי שרת: ההיא ר' יהודה היא. מדקתני אין מועל אחר מועל אלמא מקמא הוא דנפיק לחולין אע''ג דשוגג הוא דאי מזיד ליכא מעילה והאי סברא לרבי יהודה הוא דשמעת ליה דאמר במתניתין (שם) הקדש בשוגג מתחלל: הא רבי מאיר היא. הך מתניתין דשקלים דבהמה שנמצאת כרבי מאיר מוקמינן לה דאמר הקדש מתחלל במזיד ואפי' קדושת הגוף נמי מתחלל: ופרכינן מדר''י נשמע לרבי מאיר. בחילול מזיד דהא פלוגתייהו ליתא אלא במזיד ושוגג אבל בקדושת הגוף וקדושת דמים אין מחלוקת ביניהם באותו הקדש שאין מתחלל לר' יהודה בשוגג אין מתחלל במזיד לר' מאיר: לאו א''ר יהודה הקדש בשוגג מתחלל. והיא עיקר חילול וקאמר דקדושת הגוף לא מתחללין שוגג: לר' מאיר נמי. דקאמר עיקר חילול הקדש במזיד קדושת גוף לא אמר דנתחיל: ומשני התם לא מכוין לאפוקינהו לחולין כו'. כלומר חילול דמזיד לר' מאיר עדיפא מחילול דשוגג לר' יהודה דאילו שוגג לא מכוין לאפוקינהו לחולין וגזירת הכתוב הוא מדמחייביה רחמנא קרבן מעילה הילכך קדושת הגוף לא מיתחיל אבל חילול מזיד לר' מאיר מכוין לאפוקינהו לחולין הילכך קדושת הגוף נמי מיתחלא: אימר דשמעת ליה לר' מאיר כו'. אדרבי אושעיא פריך דאוקמא ההיא דשקלים כר''מ אימר דשמעת ליה לר''מ דאמר הקדש במזיד מתחלל בקדשי קדשים כגון קדשי הבית דהיינו סתם הקדש והוא הדין לקדשי קדשים דכולהו הוי לגבוה כקדשי בדק הבית: בקדשים קלים מי שמעת ליה. וההיא דבהמה איכא לספוקי נמי בקדשים קלים והיכא שמעת ליה לרבי מאיר דמתחללין במזיד:

אמר רב אושעיא בבא לחוב בדמיהן. פירש בקונטרס איהי ודאי לא מקרבה ומיירי בבא להתחייב בדמיהם פירוש אדם זה המוצאה קבל עליו לתקן כל הספק שעליה ורוצה להוציאה לחולין והכי קאמר חיישינן שמא עולות ויביא ב' בהמות או ב' דמים ויאמר אם זו עולה תהא מחוללת על זו והאחרת תהא שלמי נדבה ואם היתה זו שלמים תהא מחוללת על זו והאחרת תהא נדבת עולה ורבי מאיר היא דאמר הקדש כו' משמע מתוך פי' הקונטרס דצריך שיחלל הקדושה שעל הבהמה הנמצאת על אותה שהביא ובדרך חילול דוקא וקסבר ר' מאיר דנפדין תמימים וקשה שהרי לא מצינו דסבר רבי מאיר דתמימים נפדין יותר משאר תנאים ולא שייך זה כלל בפלוגתא דידיה ור' יהודה לכך פר''י דלעולם קסבר בעלמא דתמימים אינם נפדין כגון דרך חילול והכא מיירי שנתכוון לגוזלה ולקנותה מיד המקדיש ולזכות בה ולשנות בה ובכה''ג שרי ואחר שהוציאה לחולין עלה בדעתו לחוב בדמיהן כדפרישית: אין מועל אחר מועל. פירש בקונטרס אין מעילה זו אחר זו בקרן אחד של הקדש דכיון שמעל בה הראשון יוצא לחולין אלא בהמה וכלי שרת בלבד תימה דבתוספתא דמעילה (פ''ב) תניא קרדום של הקדש ביקע בו ובא חבירו וביקע . בו כולן מעלו נתנו לחבירו וחבירו לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה והשתא היכי דמי אי האי קרדום כלי שרת כי נתנו לחבירו אמאי לא מעל חבירו הא אמרינן יש מועל אחר מועל בכלי שרת ואם אינה כלי שרת אמאי אמר כולן מעלו הא אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד ויש לומר דלעולם מיירי בקרדום שאינה כלי שרת ולא קשה מידי דהא דאמרי' הכא דאין מועל אחר מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חבירו ואז הוא מתכוין לגוזלה היכא דנתנו לחבירו כדין שליחות יד בפקדון דהיכא דמתכוין להוציאו מרשות לרשות נקרא גזלן על כל הפקדון אפילו לא הוציאן אלא מקצתן אבל האי דתוספתא דקאמר בא חבירו וביקע בו ובא חבירו וביקע בו דכולן מעלו מיירי דכל חד וחד יסבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ולהניחו אחר ההנאה ואז כשיהנה לא ימעול אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ומשום הכי אמרינן שלא יצא לחולין ומעלו כולן אבל נתנו לחבירו וחבירו לחבירו לא מעל אלא הראשון שהוציאו מרשות לרשות ונהי נמי דסבר שהיא שלו מ''מ מתכוין הוא להוציאו מרשותו לרשות חבירו ולפיכך צ''ל בא חבירו ורכב עליו ובא חבירו ורכב עליו כולן מעלו ואע''ג שנתכוין לגוזלו ולהוציאו מרשות לרשות דאם לא כן מאי איריא בהמה וכלי שרת אפילו בקדשי בדק הבית יש מועל אחר מועל היכא דאינו מתכוין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ממנו ולהניח כדפרישית אלא לעולם מיירי שמתכוין לגוזלה ואפ''ה אמרינן דכולן מעלו כדפרישית וראיה לחלק בין נהנה מדבר שסבור שהוא שלו לדבר שהיה סבור שהוא של אחרים מההיא דאמרינן (מעילה דף כ.) גבי נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופריך מכדי משקל שקלה מה לי שקלה הוא מה לי שקלה חבירו ומוקי רישא דלא מעל באבנים מסורות לגזבר שאינם יוצאים מרשות הקדש וגם הגזבר לא נתכוון לגוזלם אלא ליהנות מהם דסבור שהם שלו וסיפא דקתני הוא מעל מיירי שנתכוון להוציאם מרשות לרשות כדקתני נתנם לחבירו הוא מעל ועוד ראיה מההיא דפרק אלו נערות (כתובות לד:) דקאמר התם הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים הם דשל אביהם היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול אבל כסבורים שהיא דפקדון וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר שלם אם כן מצינו חילוק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים: קדשים קלים מי שמעת ליה. אם היא של קדשים קלים מה תקנה נעשה לה אפילו נתכוון לגוזלה לא תצא לחולין כיון דליכא מעילה בהן דבשלמא קדשי קדשים כגון בדק הבית וחטאת דין הוא שיצאו לחולין על ידי מעילה שמועל בהן ואם תאמר מאי קשה ליה ולא יוציאנה לחולין אלא יביא בהמה אחרת ויאמר אם זו עולה הרי אני גוזלה וזו תהא עולה תחתיה ואם היא קדשים קלים כגון שלמים היא עצמה תהא שלמים ולא יקריב אלא היא ואחרת לעולת נדבה ויש לומר דאי אפשר למיעבד הכי שהרי יש לספק בבהמה זאת הנמצאת משום חששת בכור ומעשר דלא הושוו

קידושין נה ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף נה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד