קידושין נד ע"ב

תְּרֵי תַּנָּאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה
אָמַר עוּלָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּבַר פְּדָא אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר הֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד מִתְחַלֵּל בְּשׁוֹגֵג אֵין מִתְחַלֵּל וְלֹא אָמְרוּ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל אֶלָּא לְעִנְיַן קׇרְבָּן בִּלְבָד וְכִי מֵאַחַר דְּאֵין מִתְחַלֵּל קׇרְבָּן בְּמַאי מִחַיַּיב
אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין פָּרֵישׁ מִשְּׁמֵיהּ דְּבַר פְּדָא אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר הֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד מִתְחַלֵּל בְּשׁוֹגֵג אֵין מִתְחַלֵּל וְלֹא אָמְרוּ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל אֶלָּא לְעִנְיַן אֲכִילָה בִּלְבָד
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בְּמַעֲשֵׂר הוֹאִיל וּסְתַם לַן תְּנָא כְּוָתֵיהּ וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּהֶקְדֵּשׁ הוֹאִיל וּסְתַם לַן תְּנָא כְּוָתֵיהּ
כְּרַבִּי מֵאִיר בְּמַעֲשֵׂר מַאי הִיא דִּתְנַן כֶּרֶם רְבָעִי בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בִּיעוּר וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים יֵשׁ לוֹ
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יֵשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֵשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כּוּלּוֹ לַגַּת
מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל גָּמְרִי קֹדֶשׁ קֹדֶשׁ מִמַּעֲשֵׂר מָה מַעֲשֵׂר יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר אַף כֶּרֶם רְבָעִי יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר וּבֵית שַׁמַּאי לָא גָּמְרִי קֹדֶשׁ קֹדֶשׁ מִמַּעֲשֵׂר
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כְּמַעֲשֵׂר כְּמַאן סְבִירָא לְהוּ אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה אַמַּאי כּוּלּוֹ לַגַּת הָאָמַר מַעֲשֵׂר מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא אֶלָּא לָאו כְּרַבִּי מֵאִיר
כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּהֶקְדֵּשׁ מַאי הִיא דִּתְנַן שִׁילַּח בְּיַד פִּיקֵּחַ וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל חֶנְוָונִי חֶנְוָונִי מָעַל לִכְשֶׁיּוֹצִיא
וּכְרַבִּי יְהוּדָה בְּמַעֲשֵׂר מִי לָא תְּנַן וְהָתְנַן הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ בֵּין מִשֶּׁלּוֹ בֵּין שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה מַנִּי אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר הִיא מִי מָצֵי יָהֵיב לֵיהּ בְּמַתָּנָה וְהָאָמַר מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה
לָא לְעוֹלָם רַבִּי מֵאִיר וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דְּיָהֵיב נִיהֲלֵיהּ בְּטִיבְלֵיהּ וְקָסָבַר מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁלֹּא הוּרְמוּ דָּמְיָין
תָּא שְׁמַע הַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ בֵּין מִשֶּׁלּוֹ בֵּין שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה מַנִּי אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר מִי מָצֵי יָהֵיב לֵיהּ וְהָא גָּמְרִי קֹדֶשׁ קֹדֶשׁ מִמַּעֲשֵׂר אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה
לְעוֹלָם רַבִּי מֵאִיר וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דְּיָהֵיב כְּשֶׁהוּא סְמָדַר וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר סְמָדַר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי
תָּא שְׁמַע מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם נוֹתֵן סֶלַע וּמִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ מַנִּי אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר אַמַּאי מִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ אָמַר רַחֲמָנָא אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה
לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה וְהָכָא חַד סְתָמָא וְהָכָא תְּרֵי סְתָמֵי
וְאִי סְתָמָא דַּוְקָא מָה לִי חַד סְתָמָא מָה לִי תְּרֵי סְתָמֵי אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר הוֹאִיל וּתְנַן בִּבְחִירָתָא כְּוָותֵיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - ב

ומשנינן: תרי תנאי נינהו ונחלקו אליבא דרבי יהודה, אם ירושלים קדושה:

התנא בנדרים סובר אליבא דרבי יהודה, שירושלים אינה קדושה ; ורבי ישמעאל ברבי יצחק בברייתא, סובר אליבא דרבי יהודה, שירושלים קדושה.

אמר עולא משמיה דבר פדא לבאר את טעמו של רבי מאיר במשנתנו, שבשוגג אין היא מקודשת, ומפרשה על פי דרכו של רבי יוחנן:

אומר היה רבי מאיר:

הקדש שמעל בו במזיד הרי הוא מתחלל, אבל בשוגג אין מתחלל משום שמקח טעות הוא, כי לא ניחא לו שיתחלל על ידו; ^[1] ולא אמרו בשוגג מתחלל, אלא לענין קרבן בלבד, כלומר: מעולם לא אמרו חכמים שההקדש מתחלל במעילת שוגג, אלא אמרו שבשוגג הרי הוא חייב קרבן מעילה.

ותמהינן עלה: וכי מאחר דההקדש אין מתחלל, קרבן במאי מחייב [למה יתחייב קרבן]!? ^[2]

אלא כי אתא רבין פריש משמיה דבר פדא [פירש משמו של בר פדא] באופן אחר:

אומר היה רבי מאיר: הקדש במזיד מתחלל, בשוגג אין מתחלל, ולא אמרו בשוגג מתחלל, אלא לענין אכילה בלבד, כלומר: אם מעל בהקדש דרך הוצאה שמכרו או שקידש בו, כי אז אינו מתחלל משום שטעות הוא ; ובמה אמרו שבשוגג מתחלל ההקדש וחייבים עליו קרבן מעילה, רק כשאכל את ההקדש, או שנהנה ממנו שאר הנאות הגוף. ^[3]

אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה:

הלכה כרבי מאיר במעשר שני, שאין האשה מתקדשת בו, ומשום שמעשר שני ממון גבוה הוא, הואיל וסתם לן תנא כותיה [הואיל וסתם משנה היא כמותו] שמעשר שני ממון גבוה הוא, כדמפרש ואזיל.

והלכה כרבי יהודה בהקדש שהוא מתחלל בשוגג ואפילו על ידי קידושין ומקח, ואין הקדש מתחלל במזיד כלל, הואיל וסתם לן תנא כותיה, כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן: סתם לן תנא כוותיה דרבי מאיר במעשר שני שהוא ממון גבוה, מאי היא? דתנן במסכת מעשר שני [ה ג]:

כרם רבעי [כרם בשנה הרביעית לנטיעתו] שהוא נאכל בירושלים, ואם ירחק ממנו המקום הרי הוא מחללו על מעות ומעלהו לירושלים, וכמו מעשר שני:

בית שמאי אומרים: אין לו חומש, אין דינו כמעשר שני להצריך את הבעלים להוסיף חומש, כשמחללים הם את הפירות על מעות להעלותם לירושלים, ואין לו ביעור, אין דינו כמעשר שני שהוא מתבער מן הבית בשנה שלישית וששית של שמיטה, ^[4] כי אסור להשהותו יותר, וצריך לעשות בו כדינו.

ובית הלל אומרים: יש לו חומש ויש לו ביעור, וכמו מעשר שני.

ועוד נחלקו:

בית שמאי אומרים: כשם שבכרם חולין אמרה תורה [ויקרא יט י]: "וכרמך לא תעולל [מין אשכול ענבים, שציותה תורה להניחו לעניים], ופרט כרמך [גרגרי ענבים הנושרים בשעת בצירה] לא תלקט", כך יש לו לכרם רבעי דין פרט, ויש לו דין עוללות, להצריכו להניחם לעניים שיאכלום בירושלים, כי אף כרם רבעי בכלל "כרמך" הוא, שממון הדיוט הוא.

ובית הלל אומרים: כל הכרם כולו הולך לגת [מקום דריכת ענבים] של בעל הבית, ומשום שממון גבוה הוא.

ומפרשינן: מאי טעמא דבית הלל במחלוקתם הראשונה לענין חומש וביעור?

משום דגמרי בית הלל בגזירה שוה: "קודש" ["ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'"] "קודש" ממעשר שני ["וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קודש לה"]:

מה מעשר שני יש לו חומש, ויש לו ביעור, אף כרם רבעי, יש לו חומש ויש לו ביעור.

ואילו בית שמאי לא גמרי "קודש קודש" ממעשר.

וממשנה זו יש להוכיח בדעת בית הלל שהם סוברים כרבי מאיר ש"מעשר שני ממון גבוה" הוא: והרי בית הלל שהם אומרים שדין כרם רבעי כמעשר שני לכל דבר, כמאן סבירא להו במעשר שני, לענין ממון הדיוט וממון גבוה!?

אי כרבי יהודה סבירא להו, אם כן אמאי אמרו בית הלל שכרם רבעי כולו לגת ואין לו פרט ועוללות!? האמר רבי יהודה במשנתנו: מעשר שני ממון הדיוט הוא, והוא הדין כרם רבעי שהוא כמעשר לדעת בית הלל, ומיקרי "כרמך".

אלא לאו בהכרח דבית הלל כרבי מאיר סבירא להו שהוא ממון גבוה ואינו בכלל "כרמך", נמצא שדעת בית הלל כרבי מאיר, והיות והלכה כמותם, הרי זה כסתם משנה כרבי מאיר, והיינו דאמר רב אדא בר אהבה: "הלכה כרבי מאיר במעשר, הואיל וסתם לן תנא כוותיה". ^[5]

תו מפרשינן הא דאמרינן לעיל, דסתם לן תנא כוותיה דרבי יהודה בהקדש שהוא מתחלל בשוגג ולא במזיד - מאי היא?

דתנן במסכת מעילה [כא א]:

שילח הגזבר פרוטה של הקדש ביד שליח פיקח לקנות בה אצל חנוני, ונזכר המשלח ונזכר גם השליח עד שלא הגיע אצל חנווני, הרי הם פטורים מן המעילה שאין מעילה במזיד, ^[6] וחנווני הוא שמעל לכשיוציא את הפרוטה בהוצאה, כי הוא הרי שוגג.

הרי למדנו שההקדש מתחלל על ידי הוצאה בשוגג, מדמעל החנוני - שהיה שוגג לכשיוציא; ולמדנו שבמזיד אינו מתחלל, שאם לא כן, כבר נתחללה הפרוטה כשבאה ליד חנוני, שהרי מעלו בה במזיד. ^[7]

ותמהינן על מה שאמרנו, דהלכה כרבי מאיר במעשר שני, משום ששנינו סתם משנה כמותו דמעשר שני ממון גבוה הוא: וכרבי יהודה במעשר שני - שהוא סובר ממון הדיוט הוא - מי לא תנן [האמנם לא מצאנו סתם משנה שהיא כרבי יהודה]!?

והתנן במסכת מעשר שני [ד ג]:

הפודה מעשר שני שלו, מוסיף עליו חמישיתו שנאמר: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו", בין שהיה המעשר שני משלו, בין שניתן לו המעשר שני במתנה, כי גם כשניתן לו במתנה נקרא "מעשרו".

והרי מני, כדעת מי היא משנה זו?

אילימא רבי מאיר היא, כך הרי אי אפשר לומר, כי:

מי מצי יהיב ליה [וכי יכול מאן דהוא לתת לו מעשר שני] במתנה, ולחייבו בחומש משום דמיקרי "ממעשרו"!? והאמר רבי מאיר: מעשר שני ממון גבוה הוא ואינו יכול ליתנו במתנה.

אלא לאו בהכרח שמשנה זו כרבי יהודה היא, שמעשר שני ממון הדיוט הוא.

ואם כן תיקשי, למה קיימא לן כרבי מאיר משום שבית הלל סוברים כמותו, והרי מאידך גיסא סתם משנה היא כרבי יהודה!?

ומשנינן: לא כאשר פירשת, אלא לעולם אותה משנה כרבי מאיר היא שמעשר שני ממון גבוה הוא, ודקשיא לך: האיך ניתן לו במתנה, לא תיקשי: והכא במשנה זו במאי עסקינן: בכגון דיהיב ניהליה בטיבליה [נתן לו בעל הפירות את המעשר שני כשעדיין לא הופרש, וטבל הוא], וקסבר תנא זה: מתנות - זרוע לחיים וקיבה, וכן מעשר שני - שלא הורמו עדיין, כמי שלא הורמו דמיין, ^[8] כלומר: אין אומרים שכאילו כבר הורמו ושם "מעשר שני" עליהם ; ואם כן אין מניעה מלתיתם במתנה עד שלא הורמו.

תא שמע עוד סתם משנה במסכת מעשר שני [ה ה], שהיא כרבי יהודה הסובר מעשר שני ממון הדיוט הוא:

דתנן: הפודה נטע רבעי שלו, מוסיף עליו חמישיתו, בין משלו, בין שניתן לו במתנה.

והרי מני היא משנה זו?

אילימא רבי מאיר היא הסובר: מעשר שני ממון גבוה הוא, כך הרי אי אפשר לומר, כי:

מי מצי יהיב ליה [וכי יכול הוא לתת] נטע רבעי במתנה!? והא התנא של משנה זו בהכרח גמר "קודש קודש" ממעשר שני, שאם לא כן מנין לו חומש בנטע רבעי; ^[9] ואם כן אף אינו יכול ליתנו במתנה כמעשר שני, לדעת רבי מאיר הסובר: "מעשר שני ממון גבוה הוא"!?

אלא לאו בהכרח רבי יהודה היא ש"מעשר שני - וכן נטע רבעי - ממון הדיוט הוא".

ואם כן תיקשי, למה קיימא לן כרבי מאיר משום שבית הלל סוברים כמותו, והרי מאידך גיסא סתם משנה היא כרבי יהודה!? ומשנינן: לעולם משנה זו רבי מאיר היא שמעשר שני - וכן כרם רבעי - ממון גבוה הוא ; ודקשיא לך: האיך ניתן לו הכרם במתנה, לא תיקשי: ומשום דהכא - במשנה זו - במאי עסקינן:

בכגון דיהיב ליה את הכרם כשהוא עדיין סמדר [תחילת פרי הענבים לאחר נפילת הפרח, וכל גרגיר ניכר לעצמו], ובמצב זה יכול הוא ליתנו במתנה, שעדיין אינו פרי, ואין עדיין שם "נטע רבעי" עליו, וקא משמע לן ^[10] משנה זו דלא כרבי יוסי, דאמר: סמדר ערלה אסור בהנאה מפני שהוא פרי, אלא סובר תנא של משנה זו, שאין שם פרי עליו לא לענין ערלה ולא לענין רבעי.

תא שמע עוד סתם משנה במסכת מעשר שני [ד ו], שהיא כרבי יהודה הסובר: מעשר שני ממון הדיוט הוא: משך הימנו מעשר שני בסלע, משך אדם פירות מעשר שני של חבירו בשעה שהיו שוים סלע, על מנת שהמעות שיתן בתמורתם יתקדשו בקדושת מעשר שני, ולא הספיק המושך לפדותו, כלומר: לא הספיק לשלם את הדמים, עד שעמד המעשר השני בשתים:

הרי זה המושך נותן סלע אחד בלבד למוכר כפי שנתחייב בשעת משיכה, והמעשר שני מתחלל עליו, ומשתכר בסלע שאינו נותן, ומעשר ^[11] שני שלו על ידי המשיכה, כי מעשר שני ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה. ^[12]

והרי מני היא משנה זו?

אילימא רבי מאיר היא, הסובר: מעשר שני ממון גבוה הוא, אם כן דינו כהקדש לענין קנין, ואמאי משתכר בסלע מפני שקנה במשיכה, והרי בהקדש "ונתן את הכסף וקם לו" ["ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו"] אמר רחמנא, ואין שטר וחזקה קונים קרקעותיו, ולא משיכה את מטלטליו, אלא כסף בלבד!?

אלא לאו בהכרח רבי יהודה ש"מעשר שני ממון הדיוט הוא", ומשום הכי קונה במשיכה. ^[13]

ואם כן תיקשי, למה קיימא לן כרבי מאיר משום שבית הלל סוברים כמותו, והרי מאידך גיסא סתם משנה היא כרבי יהודה!?

ומשנינן: לעולם, כלומר: אכן רבי יהודה היא משנה זו, ומכל מקום קיימא לן כרבי מאיר, משום דהכא חד סתמא, כלומר: כרבי יהודה לא סתם לן רבי אלא פעם אחת במשנה זו ד"משך הימנו", והכא תרי סתמי, כלומר: ואילו כרבי יהודה סתם לן רבי שני פעמים, כי את אותה משנה - בה נחלקו בית הלל ובית שמאי, ובית הלל כרבי יהודה - שנה רבי הן במסכת מעשר שני והן במסכת עדיות, ומשום כך הלכה כמשנה זו.

ותמהינן עלה: ואי סתמא דוקא, כלומר: אם אכן הלכה כסתם משנה, מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי [מה מעלה יש בשנים נגד האחד]!?

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: הלכה כרבי מאיר, הואיל ותנן בבחירתא [מסכת עדיות נקראת "בחירתא", משום שכל דבריהם העידו מפי הגדולים, והלכה כמותן] כוותיה דרבי מאיר, שהרי דברי בית הלל נשנו גם במסכת עדיות, וכפי שנתבאר.

הערות

^[1] כן פירש רש"י; אבל לשיטת התוספות רי"ד שהובא בהערה לעיל נג ב, הסובר, שרבי יוחנן ורב חסדא נחלקו בטעמו של רבי מאיר, שלרבי יוחנן הוא משום מקח טעות, ואילו לרב חסדא הלכה היא שבשוגג אין מתחלל, אם כן מסתבר יותר לבאר שעולא שנקט בלשונו "שוגג אין מתחלל", היינו כשיטת רב חסדא ולא כשיטת רבי יוחנן, ועל כל פנים יש להסתפק בזה, וראה עוד בזה בהערות בהמשך הענין. וראה בריטב"א, שהביא, שיש המפרשים את דברי עולא כפשטן, שבענין אחר אינו מתחלל בשוגג כלל, לא שנא בנהנה בגופו לא שנא דרך מקח וממכר, ולהכי קתני רבי מאיר בהקדש בשוגג לא קידש, וכן פירש ר"ח, וכן הביאו שיטתו הרמב"ן, והרשב"א והריטב"א דחו את שיטתו, וראה מה שכתב הרמב"ן.

^[2] כלומר: חיוב קרבן מעילה הוא על חילול ההקדש, ומאחר שלא יצא לחולין, אין סיבה לחייבו בקרבן, וכפי שכבר נתבאר לעיל כמה פעמים בהערות מתוך דברי רש"י, וכן נקטו האחרונים בביאור כוונת הגמרא; וראה מה שכתב בספר "המקנה" לבאר את שיטתו של עולא. ויש לעיין למה הוצרכה הגמרא לשאול באופן זה, והרי מאותו טעם שאין מעילה, דהיינו משום שהיתה זו הוצאה בטעות, מאותו טעם גופיה אין לחייבו קרבן מעילה, שהרי לא הוציא כלום כיון שהיה זה בטעות! ? ולשיטת התוספות רי"ד כפי שנתבאר בהערה לעיל, דבאמת עולא לא בא עליו מצד מקח טעות, אלא כסברת רב חסדא דהלכה היא בשוגג שאינו מתחלל, וכן לשיטת הר"ח שהביאו הראשונים, שפיר פריך הגמרא, שאם אינו מתחלל למה יתחייב בקרבן מעילה, אך לפירוש רש"י דעולא כרבי יוחנן, תיקשי! ? תוספת לסוגיא: א. כתבו התוספות: "קרבן מי מחייב: דלא היה חייב [כלומר: לא היה לו להתחייב] בהוצאה, אלא באכילה או בהנאת הגוף", ובפשוטו כוונת דבריהם היא, דבהוצאה שהיא טעות, ואין ההקדש מתחלל, אם כן אין בו חיוב מעילה, אבל באכילה או בהנאת הגוף שאין כאן טעות, בזה שפיר מתחייב, [וזה בהנחה שהתוספות מפרשים את דברי עולא כרש"י, ולא כשיטת התורי"ד והר"ח]. אבל ב"שער המלך" [מעילה ו ה], הבין את כוונת דבריהם באופן אחר, וביאר, שהוקשה להם מהמשנה המובאת לקמן [נה א]: "אין מועל אחר מועל במוקדשין, אלא בבהמה וכלי שרת בלבד", [כלומר: דבשאר הקדשות כיון שמעל הראשון יצא לחולין, מה שאין כן בבהמה וכלי שרת שהם קדושים קדושת הגוף ואינם יוצאים לחולין], ואם נאמר שאין מעילה אלא כשמתחלל ההקדש, אם כן במוקדשין ובכלי שרת למה מעל כלל, מאחר שאין ההקדש יוצא לחולין; ולזה ביארו התוספות, שעד כאן לא אמרנו שאין מעילה אלא על ידי חילול, רק במעילה שעל ידי הוצאה מרשות לרשות, שבזה אנו עוסקים, אבל במעילה שעל ידי הנאה בזה יש חיוב מעילה אפילו כשלא נתחלל. וראה כאן בתוספות הרא"ש בד"ה אלא לענין אכילה, שכתב וז"ל: "ומיהו אינו מועל [גבי בהמה וכלי שרת] אלא אם כן נהנה שוה פרוטה, דכיון דלא נפיק לחולין לאו מידי קעביד, אבל מידי דקדיש בקדושת דמים מועל בכוונת גזילה לחודה בלא הנאת שוה פרוטה, כיון דמפיק לה לחולין", וזה הוא כדברי "שער המלך". ב. והנה ראה בריטב"א בד"ה כי אתא, [וברמב"ן ד"ה ולא], שהקשה על שיטת הר"ח [הובא בהערה לעיל], הסובר, שלדעת רבי מאיר אין חילול הקדש בשוגג כלל, מהא דתנן: "הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל", ולא מסתבר לומר שזה שלא כדעת רבי מאיר, ראה שם; וביאור קושייתו היא, דלבר פדא בהמשך הסוגיא הרי אינו מתחלל וגם אין מעילה, כי אם אינו מתחלל אין כאן מעילה, והאיך שנינו ש"מעל". ואולם לפי מה שהבין ה"שער המלך" בדעת התוספות ולפי המבואר בתוספות הרא"ש, שיסוד זה אינו אלא במעילה שעל ידי הוצאה, ולא במעילה שעל ידי הנאה, אם כן לא קשה מידי על הר"ח, שהרי באותה משנה שנינו: "הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל", ובמעילה שעל ידי הנאה יש מעילה אפילו כשלא יצא לחולין. ג. ב"שער המלך" שם, תמה מכח סוגיא זו על הרמב"ם שם, שנראה מדבריו, שבמוקדשין וכלי שרת יש מועל אחר מועל אפילו אם רק הוציאו מרשות לרשות, ולא נהנה ממנו, וקשה מסוגיא זו דמבואר בה שאם אין חילול אין מעילה [על כל פנים בהוצאה מרשות לרשות]! ? ובספר "שמועות קידושין" [לעיל נג ב אות קלז], הביא בשם ה"מנחת ברוך" סימן פו, וב"חידושי רבי אריה לייב" חלק ב סימן מב, שחילוק יש בין קדושת הגוף לקדושת דמים, דבקדושת הגוף כמוקדשין וכלי שרת דיש מעילה אחר מעילה ונתרבה מקרא, הרי בכלל הריבוי שיתחייב מעילה על הוצאתה, ואפילו כשלא יצא לחולין, מה שאין כן בקדושת דמים, וראה שם ב"שמועות קידושין" מה שביאר בזה, ומה שהביא בשם אחרונים נוספים בישוב קושיית "שער המלך" על הרמב"ם. ד. ראה עוד תוספת דברים בכל מה שנתבאר כאן, בהערה 3 לקמן.

^[3] א. כן פירש רש"י, ופירש כן לפי פירושו, שטעם הדין בשוגג שאינו מתחלל הוא משום שהוא מקח טעות; ולפי פירוש זה לשון "אלא לענין אכילה בלבד", דחוק קצת. ויש לעיין, האם כשאכלו, חיוב המעילה שלו הוא משום שנתחלל, או שמא כיון שכילה אותו מן העולם שוב אין צריך בשביל חיוב המעילה שיתחלל, כי יותר יש לחייבו על שכילהו מן העולם מאשר על חילולו, וראה בספר "המקנה" ד"ה והנה המהרש"א. ב. והוסיפו התוספות לבאר, כי מה ששנינו והובא לעיל בעמוד א: "מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין, רבי מאיר אומר מועלין אף בעתיקין", הרי שמועלין לרבי מאיר אף בהוצאה, [וראה מה שכתב "המקנה" לבאר את לשונם שהזכירו "חדתין" ולא "עתיקין"], היינו שמעל בדרך של הנאה, וכגון ששקל כנגדן משקולות שנהנה מגוף השקלים. ג. שיטת הר"ח [הובאה לעיל בהערה] היא, שאין הקדש מתחלל בשוגג כלל [וכן נתבאר לעיל, שמסתבר לפרש כן לפי שיטת התורי"ד בדברי רב חסדא], ולפי דבריו מבואר בריטב"א שהביאו, שאין מעילה בשוגג בדרך הוצאה ובדרך הנאה אלא באופן שהוא מכלהו מן העולם ; וכן מבואר בתורי"ד לעיל בדעת רב חסדא, שכתב: "רב חסדא סבר, אין הקדש מתחלל לרבי מאיר בשוגג, ולא מעל, אלא אם כן ביערו מן העולם". ולפי שיטתם, ניחא יותר הלשון "אכילה", דיש לומר ש"אכילה" כוללת כל עניני ביעור מן העולם. ומיהו, הנה כתבו האחרונים להוכיח מדברי התוספות בפסחים כו א, שיש בהקדש מלבד איסור מעילה, גם איסור "אכילה" שלא מטעם הנאה, אלא כשאר איסורי אכילה, ולפי יסוד זה תיקשי לכולי עלמא הלשון "אכילה", מאחר שאכילה אסורה בפני עצמה. ד. בהערה 2 לעיל נתבאר ליישב את קושיית הריטב"א על הר"ח מהמשנה: "הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל", שאכן אין יוצא לחולין כשנהנה ולא ביער מן העולם, ומיהו מעילה איכא, ועל פי "שער המלך" ותוספות הרא"ש, שיש חילוק בין מעילה של הוצאה למעילה של הנאה, ובמעילה של הנאה אין צריך שיצא לחולין, ראה שם; אך על דברי התוספות רי"ד, שכתב בהדיא, שאף לא מעל אלא אם כן ביערו מן העולם, אכתי תיקשי קושיית הריטב"א. ובפשוטו, מה שכתב התורי"ד שלא מעל, אף שעיקר הסוגיא אינה מדברת על מעילה כלל, היינו משום שאם אין חילול אין מעילה; וממילא משמע מדברי התורי"ד שלא כדברי ה"שער המלך" שיש חילוק בין מעילה של הוצאה למעילה של הנאה, אלא הכל דין אחד. ה. ובעיקר קושיית הריטב"א מאותה משנה, יש מקום עיון אם אפשר לתרץ שיטת הר"ח על פי מה שחילקו האחרונים שהובא בהערה לעיל, בין קדושת דמים לקדושת הגוף, דבקדושת הגוף אף שלא יצא לחולין, מעל; ואם כן יש לומר שאותה משנה עוסקת בקדושת הגוף ולא בקדושת דמים, וצריך תלמוד.

^[4] נתבאר על פי רש"י; ואולם במשנה במעשר שני [ה ו] שנינו: "ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור".

^[5] ראה תוספת ביאור במה דחשיב לה "סתם משנה", בספר "המקנה".

^[6] על פי רש"י כאן; וראה רש"י חגיגה י ב ד"ה שליח עניא, הובאו דבריו בהערה 7.

^[7] א. נתבאר על פי רש"י ותוספות; ובתוספות מבואר, שההוכחה היא ממה שלא נתחלל על ידי בעל הבית אף שנזכר, הרי מוכח שבמזיד אינו יוצא לחולין [ולשונם שכתבו: "חנוני מעל ולא בעל הבית", אינו מדוקדק כל כך, דמעילה היינו שוגג, ועיקר כוונתם היא שלא יצאו המעות לחולין על ידי בעל הבית] ; והעיר החת"ם סופר, דלפי מה שכתב רש"י בחגיגה י ב, דכשנזכר בעל הבית ביטל את שליחותו של השליח, אם כן מצד בעל הבית אין שייך כלל שיצא לחולין, והראיה היא ממה שלא יצא לחולין על ידי השליח, [ויש לעיין עוד בדברי התוספות, דהנה לא מצינו שנתרבה שליח לדבר עבירה אלא בפרשת מעילה שהיא בשוגג [ראה לעיל מב ב], אבל לענין חילול ההקדש במזיד, ולחייב בלאו או במיתה על מעילת מזיד לא שמענו, ומתוספות מוכח לא כן, וראה ב"אילת השחר" נג ב ד"ה יש לעיין, שנסתפק בזה]. ב. יש מי שהעיר, דהנה לעיל נג ב, אחר שביארה הגמרא שטעמו של רבי מאיר במשנתנו הוא משום טעות, נסתפקה הגמרא "במכר מאי", ומשמע מזה שיש מקום לחלק ולומר שאף כי אינה מתקדשת, מכל מקום במכר יהא הדין שהוא מתחלל; ואם כן איך מוכיחה הגמרא מסתם משנה זו שהלכה כרבי יהודה במשנתנו, והרי יש לומר שבמכר אכן מתחלל בשוגג ואף שלא ידע שהקדש הוא ויש לומר שטעות הוא, ואילו בקידושין לא, [ולסברת רבי יעקב לעיל שבהקדש הטעם הוא דוקא משום שהיא אינה רוצה, אם כן ודאי שיש חילוק בין מכר לקידושין וכפי שנתבאר בהערה שם]. ואינה קושיא כל כך, כי יש לומר שרב אדא בר אהבה סובר כרב חסדא לעיל נג ב שאין מקום לחלק בזה; ולדעת התוספות רי"ד והר"ח, שיש הסוברים בטעמו של רבי מאיר שהלכה היא בשוגג שאינו מתחלל, אם כן יש לומר שרב אדא בר אהבה שהוא בעל מימרא זו, סובר בטעמו של רבי מאיר כשיטה זו, ושפיר מוכיחה הגמרא, שהקדש בשוגג מתחלל.

^[8] ראה בתוספות ר"י הזקן, שכתב, שהנידון כאן אינו הנידון בעלמא אם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין או לאו כמי שהורמו דמיין [ראה בסוף הפרק, ובשאר מקומות], והנידון כאן הוא לענין ממון גבוה בלבד, וראה שם שהוכיח כן גם בשיטת הרמב"ם; וראה ב"ברכת אברהם" שהלשון כאן שונה מבכל מקום, שכאן אמרו: "כמי שלא הורמו דמיין", ובכל מקום אמרו "לאו כמי שהורמו דמיין", ראה שם שהביא מעוד ראשונים כתור"י הזקן. ואולם ברש"י מבואר לא כן, שהרי כתב: "דאיכא למאן דאמר בעלמא, כמי שהורמו דמיין, ואיהו סבירא ליה כל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוא, דאין שם מעשר עליו לכלום".

^[9] וכמבואר בגמרא לעיל, דמהכא ילפינן שיש חומש בכרם רבעי ובנטע רבעי.

^[10] כן פירש רש"י; ובא ליישב בזה, דלא תיקשי: אולי נתנו לו במתנה קודם שנעשה אפילו סמדר, ולא תשמע דלא כרבי יוסי! ? ועל זה כתב רש"י, שלפי תירוץ הגמרא זה הוא עיקר חידוש המשנה דלא כרבי יוסי; וכן מבואר ברשב"א בשם פירוש אחד של רש"י [כנראה שהוא ממהדורא קמא]: "דמשום הכי לא אמר בדיהיב ליה מקמי דליהוי סמדר, דבעי לאשמועינן אגב אורחיה, דליתא לדרבי יוסי". ובפירוש שני הביא בשם רש"י, וכן הוא בריטב"א בתירוץ שני, שאי אפשר כלל להקנות את הפירות קודם שהם סמדר, היות והם חשובים כדבר שלא בא לעולם, [פירוש, שהרי בהכרח אין אנו עוסקים כשנתן לו את האילן אלא את הפירות, כי אם נתן לו את האילן קודם שהיו הפירות סמדר, נמצא שהפירות גדלו "משלו" ואין זה נקרא "ניתן לו במתנה"] ; וראה עוד שם בדברי הרשב"א בשם רש"י, ובמה שכתב על זה הרשב"א, והסכים עם רש"י בפירושו הראשון, וראה גם בריטב"א ובדברי המגיה בריטב"א הנדמ"ח שהאריך בזה. ובתוספות הרא"ש כתב, דקודם שהוא סמדר לא מיקרי "נטע רבעי", ובמשנה הלוא כתוב "נטע רבעי".

^[11] הגירסא ברש"י היא: "מפני שהמעשר שני שלו"; והמהרש"ל הגיה ברש"י על פי הגירסא במשניות, וכתב שיתכן בכוונת רש"י שהוא מפרש את כוונת המשנה: "מפני שהמעשר שני שלו"; ובר"ש הגירסא כלפנינו, וראה לקמן בהערה, שרש"י והר"ש חלוקים בביאור המשנה.

^[12] ואין אומרים ברשות בעליו המעשר הוא שהתייקר, שלא קנאו במשיכה אלא כשנתן את הכסף, ויהיה צריך לחללו בשנים, רש"י; וכדמפרש ואזיל.

^[13] א. המשנה נתבארה על פי רש"י; ואולם צריך ביאור: הרי אם מעשר שני ממון הדיוט הוא, ממונו של הבעלים הוא, ואם כן, אף שקנה ממנו במשיכה, מכל מקום למה יתחלל המעשר השני במשיכה, והרי אין כאן אלא העברת בעלות מבעלים הראשונים לבעלים שניים, והבעלים החדשים צריכים לחללו, ומאחר שנתייקר ועמד על שנים יחללו בשנים! ? ועוד, איך אפשר שיהיה החילול שהוא מדאורייתא נעשה על ידי משיכה, והרי משיכה אינה קונה במטלטלין אלא מדרבנן, לפי מה דקיימא לן כרבי יוחנן בבבא מציעא מז ב ש"דבר תורה מעות קונות"! ? ב. והר"ש במשנה שם, מפרש שלא כמו שכתב רש"י כאן שהמעשר השני נתחלל על ידי הסלע, וכך פירש שם: "וסלע של מעשר שני שלו, דבאותו סלע שנותן למוכר, אינו מתחלל כי אם חצי מעשר, כיון דהשתא מיהא שוה שני סלעים, וחצי האחד מתחלל והוא שלו, והיינו דתני: וסלע של מעשר שני שלו, דלא תימא כל המעשר נתחלל בסלע שנותן למוכר, דשוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, להכי אשמועינן דמחללו על סלע והוא שלו, ושניהן טעונין הבאת מקום המוכר והלוקח. וראה "חזון איש" שביעית סימן י סקי"ג ד"ה אחרי כותבי, שהביא שם פירוש הר"ש, [ודברי רש"י בסוגייתנו לא הביא], והביא שם מתוספתא פרק ד ממעשר שני [ראה שם], שרבן שמעון בן גמליאל חולק, והוא סובר שהחילול נעשה בסלע אחד, וז"ל: "ורשב"ג פליג, וסבירא ליה דשער של מעשר שני משתער לפי השער של קנין שבין המוכר והלוקח, והלכך משך בסלע ועמדו בשתים, נותן סלע וזהו פדיונו, אבל אין סברא לומר, דרשב"ג סבר דהפדיון חייל בשעת משיכה, שהרי אין על מה לחול הפדיון, ודין זה אינו אלא למאן דאמר: מעשר שני ממון הדיוט, אבל לדידן דמעשר שני ממון גבוה הוא, אין משיכת הפירות עושה קנין עד שיפדה"; וראה עוד שם בד"ה והר"מ מה שכתב בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד [מעשר שני ח ז] בזה, וראה גם ב"חידושי רבינו חיים הלוי" על דברי הרמב"ם. ג. כתב כאן הרש"ש: "ונראה לי דחייב גם כן בחומש שני סלעים, דהוה כפודה מעשר שני שלו, וכמו שניתן לו במתנה" ; וכנראה שדבריו נאמרו לפי פירוש הר"ש, כי לפי פירוש רש"י לא יתכן שיהיה החילול בסלע, ויתן חומש שני סלעים.

ומשיבים: תרי תנאי נינהו [שני תנאים הם] שנחלקו בענין זה ושניהם אליבא [על פי שיטתו] של ר' יהודה והם חלוקים בדעותיהם אם נתקדשה ירושלים עצמה או לא.

אמר עולא משמיה [משמו] של בר פדא שיטה אחרת בנושא זה, אומר היה ר' מאיר: הקדש במזיד — מתחלל, בשוגג — אין מתחלל. ולא אמרו שהקדש בשוגג מתחלל — אלא לענין קרבן בלבד, שאם חללו חייב להביא אשם מעילות. ומקשים: וכי מאחר שאין מתחלל בשוגג, קרבן במאי מחייב [במה הוא מתחייב], הרי לא עשה דבר?!

אלא כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל פריש משמיה [פירש משמו] של בר פדא, אומר היה ר' מאיר: הקדש במזיד — מתחלל, בשוגג אין מתחלל. ולא אמרו כי בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד, שכאשר אכל דבר של הקדש השתמש וכילה את ההקדש, ועל כך מביא קרבן, אבל כשמוציא מעות הקדש — אינו מתחלל, והכסף נשאר בקדושתו.

א אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כשיטת ר' מאיר במעשר שני, שהוא נחשב לכל דבר כממון גבוה, הואיל וסתם לן [לנו] התנא במשנה אחרת כותיה [כמותו], והלכה כשיטת ר' יהודה בהקדש הואיל וסתם לן [לנו] התנא כותיה [כמותו].

ומבארים: משנה זו שסתמה כר' מאיר במעשר, מאי [מה] היא — דתנן [שכן שנינו במשנה]: כרם רבעי בשנתו הרביעית, לאחר שלוש שנים של ערלה שצריך להעלות את פירותיו לירושלים ולאכלם שם, בית שמאי אומרים: אין לו חומש, כלומר, אין צריך להוסיף על שוויו חומש אם הוא עצמו מחללו בכסף כדי להעלות את הכסף לירושלים כמו מעשר שני, ואין לו ביעור שאין חובה לבערו בערב פסח של השנה הרביעית לשמיטה שאז מבערים את כל המעשרות שלא ניתנו בשעתם. ובית הלל אומרים: יש לו חומש וביעור.

ועוד, בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות, שהכרם בשנה זו נחשב כרכוש הבעלים ולכן חייב לתת ממנו מתנות העניים. ובית הלל אומרים: כולו הולך לגת לעשות ממנו יין, כיון שהוא של גבוה אינו חייב בהפרשת מתנות עניים.

מאי טעמא [מה הטעם] של בית הלל — גמרי [למדים] הם בגזירה שווה "קדש" שנאמר ברבעי "קודש הלולים לה'" (ויקרא יט, כד) מ"קדש" הנאמר גבי מעשר שני שנאמר עליו "קודש לה'" (ויקרא כז, ל); מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור — אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. ובית שמאי לא גמרי [אינם לומדים] "קדש" "קדש" ממעשר.

ומעתה נברר את שיטתם בנוגע לחיוב פרט ועוללות מכרם רבעי: ובית הלל שאומרים שדין רבעי כמעשר, כמאן סבירא להו [כדעת מי הם סבורים] בדין מעשר? אי [אם] כשיטת ר' יהודה אמאי [מדוע] כולו לגת? האמר [הרי אמר] ר' יהודה שמעשר שני עצמו ממון הדיוט הוא ולדעתו צריך להתחייב בפרט ועוללות! אלא לאו [האם לא] שהם סבורים כשיטת ר' מאיר שמעשר שני ממון גבוה הוא. משמע מסתם משנה זו שהלכה כר' מאיר, שכן הלכה כבית הלל בכל מקום.

ואותה משנה שבה סתם לנו התנא כשיטת ר' יהודה בהקדש מאי [מה] היא — דתנן [שכן שנינו במשנה]: שילח שליח לקנות לו דבר ונתן לו בטעות מעות הקדש, אם שילח ביד פיקח ונזכר בעל הבית שהן מעות הקדש עד שלא הגיע השליח אצל החנווני — חנווני מעל לכשיוציא את הכסף לצרכי עצמו. משמע שמועלים בהקדש אף בשוגג.

ושואלים: וכשיטת ר' יהודה במעשר מי [האם] לא תנן [שנינו] סתם משנה כשיטתו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הפודה מעשר שני שלו, של עצמו — מוסיף עליו חמישיתו, בין שהיה המעשר משלו בין שני תן לו במתנה. ונברר, מני [כשיטת מי היא] משנה זו? אילימא [אם תאמר] שכשיטת ר' מאיר היא — אולם לדעתו מי מצי יהיב ליה [האם יכול לתת אותו] במתנה? והאמר [והרי אמר]: מעשר שני ממון גבוה הוא, וכיון שאינו שלו ודאי אינו יכול לתתו במתנה לאחר! אלא לאו [האם אין זאת] שיטת ר' יהודה שמעשר שני ממון הדיוט הוא, הרי שיש סתם משנה אף כשיטתו!

ודוחים: לא, לעולם שיטת ר' מאיר היא והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] לא שנתן לו מעשר ממש במתנה, אלא כגון דיהיב ניהליה בטיבליה [שנתן לו את כל התבואה בטיבלה] כשהיא עדיין טבל, בלתי מעושרת. שבתוך מה שנתן יש גם מעשר שעדיין לא הופרש בפועל. וקסבר [וסבור הוא]: מתנות שלא הורמו (שעדיין לא הפריש אותן) כמי שלא הורמו דמיין [הן נחשבות], שכיון שעדיין לא הופרשו אין בהן דיני קדושה השייכים בהן, ולכן יכול לתת אותן במתנה.

ומביאים עוד ראיה שסתם כר' יהודה, תא שמע [בוא ושמע]: הפודה נטע רבעי שלו, של עצמו — מוסיף עליו חמישיתו, בין שהיה זה ממטע שלו, בין שניתן לו במתנה. ונברר: מני [שיטת מי היא]? אילימא [אם תאמר] כי שיטת ר' מאיר היא — מי מצי יהיב ליה [האם יכול לתת אותו]? והא גמרי [והרי לומדים] גזירה שווה "קדש" "קדש" ממעשר ולכן מוסיף עליו חומש, אם נלמד את הגזירה שווה שכשם שמעשר ממון גבוה הוא ואינו יכול לתת במתנה גם נטע רבעי אינו יכול לתת! אלא לאו [האם לא] שיטת ר' יהודה היא?

ודוחים: לעולם שיטת ר' מאיר היא, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] לא שנתן לו את פירות הנטע רבעי כאשר היו כבר בשלים, אלא כגון דיהיב [שנתן] את הפירות כשהוא סמדר (לפני שהבשילו). ודלא [ושלא] כשיטת ר' יוסי, שאמר שסמדר לענין ערלה אסור, מפני שהוא כבר פרי. שר' מאיר סבור שאין הסמדר נחשב לפרי, ואין דיני ערלה ונטע רבעי חלים עליו אלא לאחר שיבשיל, ויכול ליתנם במתנה.

ועוד ראיה מביאים, תא שמע [בוא ושמע]: המוכר מעשר שני שלו לחבירו ומשך הימנו הקונה מעשר בשווי סלע (מטבע), ולא הספיק לפדותו עד שעמד ערכו בשתים בשני סלעים ועדיין לא שילם למוכר — נותן הקונה סלע למוכר, ונמצא משתכר (מרוויח) בסלע, ומעשר שני שלו הוא, שהרי נקנה לו בשעה שמשך. ונברר: מני [שיטת מי היא]? אילימא [אם תאמר] כי שיטת ר' מאיר היא — אמאי [מדוע] משתכר בסלע? הלא בהקדש "ונתן את הכסף וקם לו" (ראה ויקרא כז, יט) אמר רחמנא [אמרה תורה], שאין קונים מן ההקדש אלא לאחר מתן הכסף, והרי ברשות ההקדש עלה ערכו! אלא לאו [האם לא] שיטת ר' יהודה היא הסבור שמעשר שני הוא ממון הדיוט, ואף לענין דיני קניינים דינו כן שהקנין נגמר בשעת המשיכה.

ואומרים: אכן לעולם הלכה זו כשיטת ר' יהודה היא, ואולם בכל זאת אנו אומרים שפוסקים בעיקרו של דבר כר' מאיר כי והכא חד סתמא [וכאן יש סתם אחד] שסתמה המשנה כר' יהודה, ואילו הכא תרי סתמי [כאן יש שני סתמים] שפעמיים נשנתה המשנה ממנה מבואר שדעת בית הלל כר' מאיר במסכת מעשר שני ובמסכת עדויות.

ומקשים: ואי סתמא [ואם הסתם] הוא בדוקא שלמדים הלכה ממנו, מה לי אם היה זה חד סתמא [סתם אחד] מה לי תרי סתמי [שני סתמים]?! אלא אמר רב נחמן בר יצחק: הלכה כשיטת ר' מאיר הואיל ותנן בבחירתא כוותיה [ושנינו במסכת הנבחרת, מסכת עדויות, כשיטתו]. שכיון שיש במסכת זו דברי עדות מדוייקים — עליה יש לסמוך יותר מאשר על מסכת אחרת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: The baraita and the mishna in tractate Nedarim are two tanna’im and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yehuda concerning whether or not he holds that Jerusalem itself was sanctified.

Ulla said a different opinion in the name of bar Padda: Rabbi Meir would say: Consecrated property is desacralized if misused intentionally; it is not desacralized if misused unwittingly. And they said that consecrated property that is misused unwittingly is desacralized only with regard to an offering, i.e., the one who misused it is liable to bring a guilt-offering for his action, but the property remains consecrated. The Gemara asks: But since it is not desacralized when misused unwittingly, for what reason is he rendered liable to bring an offering, as the action had no effect?

Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael he explained it this way in the name of bar Padda: Rabbi Meir would say: Consecrated property is desacralized if misused intentionally; it is not desacralized if misused unwittingly. And they said that consecrated property that is misused unwittingly is desacralized only with regard to eating. If one ate consecrated food, thereby consuming it completely, he is liable to bring an offering. If he merely misused consecrated money it retains its sanctity and is not desacralized, and he is not liable to bring an offering.

§ Rav Naḥman says that Rav Adda bar Ahava says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir with regard to second tithe in that it is considered consecrated, as the tanna taught us an unattributed mishna in accordance with his opinion. And the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to consecrated property, as the tanna taught us an unattributed mishna in accordance with his opinion.

The Gemara clarifies this statement: What is the unattributed mishna that is in accordance with the opinion of Rabbi Meir with regard to second tithe? It is as we learned (Pe’a 7:6): It is prohibited to eat or derive benefit from fruit during the first three years after the tree is planted. The fruit of the fourth year is to be taken to Jerusalem and eaten there. With regard to a vineyard in its fourth year, Beit Shammai say: It does not have the halakha of adding one-fifth, i.e., if the owner himself redeems the fruit to bring money to Jerusalem to spend on food there, as one may also do with second tithe, he does not add one-fifth to its value but redeems it for its true value. And it also does not have the halakha of disposal, i.e., there is no obligation to dispose of it on the eve of Passover of the fourth year of the Sabbatical cycle, when all tithes that have not yet been separated must be disposed of. And Beit Hillel say: It does have the halakha of adding one-fifth and the halakha of disposal.

That mishna continues: Furthermore, Beit Shammai say: It has the mitzva requiring the owner of the vineyard to leave individual fallen grapes for the poor [peret], and it has the mitzva requiring the owner to leave incompletely formed clusters of grapes for the poor [olelot]. Since the vineyard is considered the owner’s property during this year, he must leave these gifts for the poor. And Beit Hillel say: All of it goes to the winepress to make wine. Since the grapes have sanctity, he is not obligated to leave these gifts for the poor.

The Gemara explains: What is the reason for the opinion of Beit Hillel? They derive a verbal analogy from the word “holy” stated with regard to a fourth-year vineyard, as the verse states: “Holy, for giving praise to the Lord” (Leviticus 19:24), from “holy” stated with regard to second tithe, as the verse states: “Holy to the Lord” (Leviticus 27:30). This verbal analogy teaches the following: Just as second tithe has the halakha of adding one-fifth and it has the halakha of disposal, so too, the fourth-year vineyard has the halakha of adding one-fifth and it has the halakha of disposal. And Beit Shammai do not derive the verbal analogy of “holy” with regard to a fourth-year vineyard and “holy” from second tithe.

The Gemara proceeds to clarify the opinions of Beit Hillel and Beit Shammai with regard to the obligation to leave peret and olelot from a fourth-year vineyard. And with regard to Beit Hillel, who say that the halakha of fourth-year produce is like the halakha of second tithe, in accordance with whose opinion do they hold with regard to second tithe? If they hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, why does all of it go to the winepress? Didn’t Rabbi Yehuda say that second tithe is itself common, i.e., non-sacred, property, and the owner must therefore leave peret and olelot? Rather, is it not the case that they hold in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that second tithe is consecrated property? The mishna aligning the opinion of Beit Hillel with that of Rabbi Meir is tantamount to there being an unattributed mishna in accordance with Rabbi Meir’s opinion, as the halakha is generally in accordance with the opinion of Beit Hillel.

The Gemara continues with the explanation of Rav Naḥman’s statement: What is the unattributed mishna that is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to consecrated property? As we learned (Me’ila 21a): In a case where one sent an agent to buy something on his behalf and unwittingly gave him consecrated money to use, if he sent it in the possession of a halakhically competent person and remembered that it was consecrated money before the agent reached the storekeeper, the storekeeper will have misused consecrated property when he will later spend the money. This indicates that one is liable for misuse of consecrated property even when one acts unwittingly, as the storekeeper did.

The Gemara asks: But didn’t we learn an unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to second tithe? But didn’t we learn (Ma’aser Sheni 4:3): With regard to one who redeems his own second tithe, he adds to it its one-fifth, whether the tithe was from his crop or given to him as a gift. The Gemara clarifies: In accordance with whose opinion is this mishna? If we say it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, can one give second tithe to another as a gift? But didn’t he say that second tithe is property belonging to the Most High, which means it is not one’s own to give to another as a gift? Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that second tithe is common property, and consequently this unattributed mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to second tithe?

The Gemara answers: No, actually it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and with what are we dealing here? It is not a situation where one gave second tithe itself as a gift, but where he gave him his entire crop in its state of being untithed produce. Consequently, the portion he gave him included tithes that had not yet been separated, and he holds that gifts that have not been separated are not considered as though they have been separated. One does not categorize the untithed produce as a mixture of regular produce and tithes, but as a non-sacred category in and of itself. Since the second tithe has not yet been separated, the produce has no sanctity, and he can give it as a gift.

The Gemara continues its line of inquiry: Come and hear another unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda (Ma’aser Sheni 4:6): With regard to one who redeems his own fourth-year produce, he adds to it its one-fifth, whether the produce was from his crop or was given to him as a gift. The Gemara inquires: In accordance with whose opinion is this mishna? If we say it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, can one give produce of the fourth year to another as a gift? But didn’t he derive that one must add one-fifth from the verbal analogy of “holy” for fourth-year fruit from “holy” from second tithe? This would mean that fourth-year fruit, like second tithe, is property of the Most High and cannot be given as a gift. Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda?

The Gemara answers: Actually, it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and with what are we dealing here? It is not a situation where one gave fully grown fourth-year fruit but where he gave him the fruit when it was a bud. And this is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says: A bud of a fruit is forbidden as orla, because it is already considered a fruit. Rabbi Meir, by contrast, holds that a fruit bud is not considered fruit. Therefore, the halakhot of orla and fourth-year fruit apply only to fruit that has grown, whereas beforehand it can be given as a gift.

The Gemara continues its line of inquiry: Come and hear another unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda (Ma’aser Sheni 4:6): If one was selling second-tithe produce, and the buyer pulled tithe worth a sela from him, thereby acquiring it, and did not manage to redeem it until its value stood at two sela, and he had not yet paid the seller, the buyer gives a sela to the seller, and he thereby gains a sela and the second tithe is his, since he acquired it when he pulled it and the price was fixed at that point. The Gemara inquires: In accordance with whose opinion is this mishna? If we say it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, why does the buyer gain a sela? The Merciful One states in the Torah with regard to the redemption of consecrated property: And he will give the money and it will be assured to him (see Leviticus 27:19), from which it is derived that one acquires consecrated property only after paying money. This means that the value of the second tithe increased before he acquired it. Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that second tithe is common property, and it is acquired from the moment he pulled it?

The Gemara confirms: Actually, this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Nevertheless, Rav Naḥman’s statement that the halakha with regard to second tithe is in accordance with the opinion of Rabbi Meir is still correct, as here there is one unattributed mishna that is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, while here there are two unattributed mishnayot that indicate that Beit Hillel’s opinion is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, the one in tractate Ma’aser Sheni, and one in tractate Eduyyot (4:2).

The Gemara asks: But if an unattributed mishna is stated that way specifically to teach the halakha, what difference is there to me if it is one unattributed mishna or two unattributed mishnayot? The Gemara suggests an alternate reasoning. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, since we learned in a mishna in the preferred tractate, Eduyyot, in accordance with his opinion. Since the halakha is ruled in accordance with all of the mishnayot in Eduyyot, the fact that the opinion of Beit Hillel in that tractate is in accordance with the opinion of Rabbi Meir means that the halakha should be decided accordingly.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד. י"מ להוציא כל ההנאות, וכן פר"ח ז"ל. ואי הכי לית לר' מאיר הא דתנן הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל וק"ל נמי הא דתניא כתנות כהונ' מועלין בהם ואמאי הא לית לרבי מאיר מעיל' בשום הנאה ואי אפשר לומר דבר פדא סבר לה כרב ושאני כתנות כהונה וכפי מה שפר"ח ז"ל דאי הכי הוה לן למימר הכי והוה לן למימר נמי וכן אמר עולא משמיה דבר פדא ואפשר לידחק ולומר משכחת לה כגון שבלו ועשאום פתילות כאותה ששנינו ממכנסי כהנים שבלו היו עושים פתילות ובא זה והדליקן נהנה בהם שהנאה זו כאכילה היא שכל שכלתו כאכילה לגמרי היא, ואבני ירושלים שנשרו כדרבי יהודה מתני לה.
ולפי מה שכתב רש"י ז"ל נרא' שהוא הדין לכל נהנה מן ההקדש ואפי' חפר בקרדומו שמעל לפי טובת הנאה שנהנה ממנו אבל לא שיצא לחולין וימעול כנגד כלו ולפיכך אין אשה מתקדשת בשגגת הקדש ונ"מ למשאיל קרדום של הקדש לחבירו שהוא מועל לפי טובת הנאה שבו ואותה הנאה מתחללת לפיכך חברו מותר לבקע בו לכתחלה ואי קשי' הא דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד הרי בשאר הקדשות יש מועל לא קשי' דהא אוקימנ' כרבי יהודה ואי קשי' והיכי ס"ד לאוקמ' כרבי מאיר פרש"י ז"ל דהא דקאמר ההיא רבי יהודה היא כלומר כבר אוקימנ' כר' יהודה מדקתני אין מועל אחר מועל דאלמא מקמא נפיק לחולין אע"ג דשוגג הוא וראשון מעל ושני לא מעל ועיקר קושיין דמעיקר' כי קושיין דבסוף כלומר דמדרבי יהודה נשמע לדרבי מאיר ואפשר עוד לומר דכי קס"ד לאוקמה כרבי מאיר משום דסביר' לן כרבי יוחנן דמפרש מתני' משום מקח טעות כדאמר רבי יעקב לעיל, וכן אתה צריך לפרש לפי פי' ר"ח ז"ל.
ואחרים אמרו שאם גזל כלי של הקדש ונהנה ממנו מעל כנגד כולו ואפילו לבר פדא שהוא כאכיל' שהרי כל הקרן של הקדש ויצא מרשותו ונתחלל אבל נהנה ממנו על מנת להחזירו ולא נתכוין לגזלו מעל לפי טובת הנאה שבו והא דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין בגזל קאמר ובמועל כנגד כולו שבשאר ההקדשות אין בהם ובבהמה ובכלי שרת אפי' ק' נהנים מהם על מנת לגזלם מעלו כנגד כלו אף על פי שלא יצאו לחולין.
ואלו מביאין ראיה ממה שמצאו בתוספת' (מעילה ב,א) לקח קרדום של הקדש ובקע בו ובא אחר ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כולן מעלו נתכוון אחד לגזול הוא מעל וחבירו לא מעל לפיכך קס"ד לאוקמה לההיא דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשות כרבי מאיר שאם גזל קרדום של הקדש ובקע בו קנאו ומעל חבירו לא מעל ובבהמ' וכלי שרת מעלו כלן בכל ענין.
ויש לפרש דבר פדא לא אמר אכילה דוקא אלא הכי קאמר לכל הנאות שבעולם ולא בא למעט אלא שאינו מתחלל בשוגג דרך מקח וממכר כטעמיה דרבי יעקב שאמר משום רבי יוחנן בקדושי אשה ורב חסדא דאמר אף במכר לא קנה:

ב״ה גמרי קדש קדש ממעשר. איכא דקשיא, ולגמר מיניה מה מעשר יש לו פדיון ולמה ליה הלולים דאיצטריך דאחליה לקדושתיה כדאמרי' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ה ע"א) ובכמה מקומות בתלמוד וניחא ליה אי לא כתיב הילולים גמרינן קדש קדש משביעית שאין לו פדיון.
ואחרים אמרו איצטריך דאי לאו הכי הוה אמינ' בשביעית שאין בו מעשר שני לא יהא נוהג בו רביעי כדגרסי' בירוש' במסכת מעשר שני פ"ה שמואל בר אבא בעי ב"ש אומ' לא לימדו נטע רביעי אלא ממעשר שני כדאמרי' אין מעשר שני בשביעית ודכותא אין נטע רביעי בשביעית דכוותא שלישית וששית הואיל ואין בהם מעשר שני לא יהא בהם נטע רביעי אמר רבי יוסי שלישית וששית אף על פי שאין בהם מעשר שני יש בהם שאר מעשרות שביעית אין בה מעשר כל עיקר ועי' בכל אותה הסוגיא שכולה על דרך זו:

הא דאמרינן: ולא אמרו שוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד. יש שפירשו דדוקא אכילה קאמר, ולאפוקי שאר ההנאות, וכן פירש ר"ח. וקשיא לן והא כתנות כהונה שבלו מועלין בהן, ועוד מועלין בעתיקין קשיא. ודוחקין לומר דכתנות כהונה שבשעה מהן פתילות דמקלא קלו, דהוה ליה כאכילה דכלה לגמרי, ומועלין בעתיקין הא אוקימנא כר' יהודה, אבל בתוס' פירשו אכילה וכל הנאה דמטי ליה מיניה כאכילה ולבישה שהוא נהנה ממנה כאכילה מעל, וכן בעתיקין בשוקל בהן, ולא אמרו אכילה אלא לאפוקי מקח וממכר בלבד כרב חסדא, והם אמרו דבשאין מתכוין לגזול אלא להשתמש בו ולהחזירו לא יצא כולו לחולין, ולא נתחלל אלא כנגד ההנאה בלבד, ולהתחייב עליו קרבן.
והלכך בקע בקרדום של הקדש והחזירו ובא חברו ובקע בו, כולן מעלו, אבל בנתכוון לגזול כולו מתחלל, והוא מעל וחברו לא מעל. והכי איתא בתוספתא דמעילה (פב, א) בקע בקרדום של הקדש ובא חברו ובקע בו, כולן מעלו, נתכון לגזול הוא מעל וחברו לא מעל, ואם תאמר אם כן מצינו מועל אחר מועל בשאר הקדשות, ותנן במעילה (יט, ב) ומייתינן לה לקמן אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, יש לומר ההיא בנתכוון לגזול. ואם תאמר והא מפרש לה כיצד רכב על גבי בהמה ובא חברו ורכב כולן מעלו, יש לומר דברוכב על מנת לגזול קאמר דאף על פי כן בקדושת הגוף לא נתחלל, שאין קדושת הגוף מתחללת.

הלכה כר' מאיר במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה. ואם תאמר והא בתרי מסכתא אין סדר למשנה, ודלמא סתם ואחר כך מחלוקת הוא (והלכה כמחלוקת) [ואין הלכה כסתם] ותירצו בתוס' דנהי דסתם גמור לא הוי, מכל מקום הוי כרבים אצל יחיד. פירוש לפירושם כיון שלא נתברר שהוא סתם ואחר כך מחלוקת, אלא דקשיא לי אם כן בעלמא (בבא קמא קב א) דפרכינן הכי, ופרקינן כולה נזיקין חדא מסכתא הוא, מאי קושיא, תיפוק ליה דהוו כרבים אצל היחיד. ועוד דאם כן תרי סתמי עדיפי מחדא סתמא, דהוו להו כרבים, ובריש פרק מצות חליצה אמרינן (יבמות קא, ב) מכדי הא סתמא והא סתמא, מה לי תרי סתמא מה לי תלתא סתמא, ובסמוך נמי מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא. אלא נראה משום דבית הלל קאי כותיה קאמר. אי נמי משום דתנן בבחירתא כותיה קאמר, והא דאמר רב נחמן בשלהי שמעתין אלא משום דתנן בבחירתא כותיה קאמר, פירושא דהא מילתא דאמרינן הואיל וסתם לן תנא כותיה הוא, וכן פירש רש"י אמר רב נחמן דכי אמרינן הלכה כר' מאיר הואיל ונשתנית משנה זו בבחירתא, והא דאמרינן וכר' יהודה בהקדש. משום דסתם לן כותיה בדוכתא, דהיא עיקר. כנ"ל.

מאי טעמייהו דבית הלל גמר קדש קדש ממעשר. ואם תאמר אם כן קדש הלולים דכתב רחמנא (ויקרא יט, כד) דדרשינן מיניה בריש כיצד מברכין (ברכות לה, א) אחליה לקדושתיה והדר אכליה, למה לי, תלמוד לומר קדש קדש ממעשר. ותירצו בתוס' דאיצטריך לשביעית, שאין מעשר נוהג, וכדאיתא בירושלמי בפרק קמא דמעשר שני (פ"ה, ה"ב) (יש הוספה בצד ואיני יודע מקומו, הזעצער) שמואל בר בא בעי בית שמאי אומרים לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני בית הלל אומרים אין מעשר בשביעית ודכותה אין נטע רבעי בשביעית דכותה שלישית וששית, הואיל ואין בהן מעשר שני לא יהא בהן נטע רבעי, אמר ר' יוסי שלישית וששית אף על פי שאין בהן מעשר שני (לא) יש בהן שאר מעשרות שביעית אין בה מעשר כל עיקר, ורבינו יצחק תירץ דאי לאו קדש הלולים הוה אמינא ניליף קדש קדש משביעית דאין מתחלל.

הכא במאי עסקינן בדיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. ופירש רש"י בלשון ראשון דמשום הכי לא אמר בדיהיב ליה מקמי דלהוי סמדר, דבעי לאשמעינן אגב אורחיה דליתא לדר' יוסי, ובלשון שני פירש דמקמי דלהוי סמדר אי אפשר לאוקמה, דאפילו ר' מאיר דאמר (לקמן קידושין סב, א) אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא אמר אלא היכא דודאי אתו, אבל הכא מי יימר דאתא, ותמיה לי דהא מוכר פירות דקל ואפילו קודם חנטה לר' מאיר קנה וקרית ליה עבידי דאתו, דממילא קא אתו, וכל שכן הכא דלאחר חנטה קודם שהגיעו לסמדר דעבידי דאתו, ולר' מאיר קנה, ומים הבאים דרך חצרו לבור ויונים הבאים דרך שובכו לשובך קרינן לר' מאיר עבידי דאתו בהמוכר את הספינה (עח, א) אף על פי שאין המים בעולם עדיין, ומסתברא דלשון ראשון עיקר.

תרי תנאי אליבא דר' יהודה. איכא למידק כיון דההיא דאבני ירושלים שנשברו סוף סוף אוקים כתנאי אמאי משבשינן לה לאפוקה מדרבי מאיר ולאוקמה כדרבי יהודה נימא תרי תנאי נינהו אליבא דר' מאיר אי אמרי' הואיל אם לאו. ותירצו דבר מהא מתניתא דאבני ירושלים איצטרכינן לאוקמי ההיא מתני' דנדרים כתנאי דר' יהודה משום מתני' אחריתי דאיכא התם דסבר ר' יהודה דירושלים קדשא וכיון דע"כ ר' יהודה תנאי עדיף לן לשבושי מתני' לאוקמה בתרי תנאי אליבא דר"י מלאוקמי תרי תנאי אליבא דר"מ:

כי אתא רבין. פי' משמיה דבר פדא אומר היה רבי מאיר הקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד יש שפי' דברים כפשוטן דבענין אחר אינו מתחלל בשוגג כלל לא שנא בנהנה בגופו לא שנא דרך מקח וממכר ולהכי קתני רבי מאיר בהקדש בשוגג לא קדש. וכן פר"ח והקשו עליו א"כ לרבי מאיר האיך מועלין בכתנות כהונה דהא לאו עניין אכילה הוא. ותרצו דאכילה לאו דוקא אלא ה"ה כל היכא דאיכא כילוי קרנא ונקט אכילה דעביד' למיכלי ליה:

מיהו אכתי קשיא לן דהא תנן הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל וסתמא קתני בכל נהנה בין באכילה בין בכל הנאות וליכא לאוקמה לסתם מתניתין דלא כרבי מאיר ותו קשיא עליה מדתניא בתוס' לקח קרדום של הקדש ובוקע בו ובא חבירו ובוקע בו כולן מעלו נתכוין לגזול הוא מעל וחבירו לא מעל והא הכא דקתני כולן מעלו ואף על גב שהקרן קיים וליכא לאוקמי כולהו מתניתא דלא כרבי מאיר והנכון דבר פדא קאמר דלרבי מאיר אין מעילה בשוגג בהקדש בדרך מקח וממכר כיון שאינו נהנה בגופו כלל והיינו מתניתין דקתני לא קידש אבל בנהנה בגופו ממש לעולם אית בהו מעילה ויוצא לחולין אלא דכי אפקינהו מרשות הקדש לגמרי באכילה וכלוי קרנא א"נ כשנתכוין לגזול מעל כנגד כולן ויצאו לחולין לגמרי אבל כי לא אפקינהו לגמרי מרשות הקדש ולא נתכוין לגוזלם והקרן קיים אלא שנתכוין ליהנות בהם לשעתו בלבד לא מעל אלא כנגד טובת הנאה שבו וכנגדו בלבד יצא לחולין והשאר הקדש והיינו דקתני' בתוספ' לקח קרדום של הקדש כו' כלן מעלו דכיון שלא נתכוונו ראשונים לגזול לא נפקו לחולין לגמרי ומעלו בקדוש' ששייר כל אחד לחבירו וקתני סיפא שאם נתכוין הראשון לגזול אפקיה כוליה לחולין ושוב אין מועלין בו. והשתא אתי שפיר מתניתין דכתנות כהונה ומתני' דנהנה ש"פ אפילו לרבי מאיר ומועלין כנגד טובת הנאה שבהם או כנגד כלן אם נתכוין לגזול וכן הא דתני' אין מועל אחר מועל במוקדשין אתיא כשנתכוין הראשון לגזול כסופא דתוספ' דלעיל ובבהמה וכ"ש שהן קדושת הגוף יש מועל אחר מועל אפילו כשנתכוין הראשון לגזול משום חומרא דידהו ואתיא שפיר כר"מ ולהכי אותבי מינה לקמן. והנה אמת ונכון וגם לשון רש"י ז"ל כך יש לפרשו:

מאי טעמייהו דב"ה גמרי קדש קדש ממעשר כו'. קשיא לן דכיון דגמרי' קדש קדש ממעשר ל"ל דכתב רחמנא בכרם רבעי קדש הלולים דניחליה לקדושתיה והדר ליכליה לגמר קדש קדש ממעשר מה מעשר צריך פדיון אף כרם רבעי צריך פדיון. תרצו בתוספות דאי לאו דכתב רחמנא הילולים היה אמינא נגמר קדש משביעית שאין לה פדיון אבל השתא דכתב רחמנא הילולים גלי לן דנגמר קדש קדש ממעשר לפדיון ולחומש ולביעור ותרווייהו איצטריכו ונכון הוא:

והרב רבי חיים הצרפתי ז"ל תירץ דאי לא דכתב רחמנא הלולים הוה אמינא כיון דגמרינן קדש קדש ממעשר כשם שאין מעשר שני נוהג בשנה שלישית ושביעית כך אין כרם רבעי נוהג בהו קמ"ל הלולים אם אינו ענין לשאר שנים דגמרי קדש קדש ממעשר תנהו ענין לשנה שלישית ושביעית והני אשכחן בירושלמ' דמס' מעשר שני פ"ה דבעו אליבא דב"ה כיון דגמ' קדש קדש ממעשר א"כ שנה שלישית. ושביעית שאין מ"ש נוהג בו לא יהא נוהג בו כרם רבעי וגם זה נכון:

הכא במאי עסקינן כגון דיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור בערלה מפני שהוא פרי וכי תימא ולוקמי אפילו כר' יוסי ובדיהב לה מקמי דליהוה סמדר איכא למימר דבעינן לאוקמא כרבנן דהלכתא כוותייהו א"נ דמקמי סמדר לא חשיבי מידי וכפירות שלא באו לעולם חשיב ולא מצי מקנה להו לרבנן מיהת ואף ע"ג דהא ר"מ היא לא בעי לאוקמי בההיא פלוגתא דלית הלכת' כרבי מאיר כן נראה לי:

אלא אמר רב נחמן בר יצחק הלכה כר' מאיר הואיל ותנן בבחירתא כותיה. ה"ה דמצי למימר דהא דב"ה דקיימי כר"מ עדיף מסתמא דר' יהודה כדאמרי' במסכת שבת אלא הא דנקט הא דבחירתא דעדיפא מכולהו מיהו דוקא מהאי טעמא הא לאו הכי אע"ג דהא סתמא כר' מאיר נשנית בשתי מסכתות במסכת דמאי ובמסכת מעשר שני לא עדיפא מאידך דרבי יהודה דאיתניא בחדא מסכת דמה לי חדא סתמא ומה לי תרי סתמא ומשום הכי פסק רבינו אלפסי ז"ל במסכת פסחים כר' אליעזר בן עזריא דזמן קריאת ההגדה דאכילת מצה ואכילת פסחים כל הלילה משום דסתם לן תנא כותיה במסכת מגילה גבי הלכתא פסיקתא דתנן דבר שמציתו בלילה כשר כל הלילה ואע"ג דאיכא תרי סתמי כרבי עקיבא דאמר עד חצות חדא בפ"ק דברכות וחדא בפרק איזהו מקומן אידך עדיפא דמה לי חדא סתמא ומה לי תרי סתמא ובמקומה פרשתיה יפה הילכך אוכלין מצה וקורין ההגדה בזמן הזה כל הלילה דומיא דאכילת פסחים ושלא כדעת התוספות:

כרם רבעי דינו כמעשר שני ליאכל לבעליו בירושלם או ליפדות ולהוציא דמיו בירושלם וכל שפודהו לעצמו מוסיף חומש כמעשר שני וצריך לבערו מביתו בשנה שלישית וששית לשמטה כשאר המעשרות ואין לו פרט ולא עוללות שממון גבוה הוא כמעשר שני ואין זה קרוי כרמך אלא כלו לגת ומביא את היין לירושלם או פודהו שכרם רבעי אם רצה פודהו בענבים ואם רצה פודהו ביין וכן בזיתים מה שאין כן בשאר פירות שאין יכול לשנותן אלא שפודה אותן במה שהן כמו שיתבאר במקומו ומאחר שאין לעניים בו כלום אינו צריך לעשות בה סימן להיות עניים מכירין בו שהוא רבעי עד שיהיו פודין לעצמן ואם כן מה שאמרו בסדר זרעים ובשביעי של קמא שמציינין היו כרם רבעי בקזוזיות של אדמה פירושה בשנת השמטה שיד הכל ממשמשת בו:

כבר ביארנו בענין הקדש בדק הבית שכל שמסר לשלוחו מעות של הקדש בשוגג להוציאם לקנות מהם אי זה דבר בתורת חלין שאם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל אפילו היה השליח חרש שוטה וקטן שאינם בדין שליחות ואם לא עשה שליח שליחותו אלא ששינה שליח מעל אם הוא בר מעילה כגון ששלח ביד הפקח ובזו אם שלח ביד חרש ושוטה וקטן ושינו בשליחותם בעל הבית מיהא פטור שלח ביד פקח ואף הפקח עשה שליחותו אלא שכבר נזכר בעל הבית שהמעות הקדש קודם שהוציאם השליח והשליח לא נזכר ונתנם בשגגה ליד החנוני שליח מעל שהוא השוגג ובעל הבית פטור שמזיד היא ואין קרבן למזיד וחנוני יכול להוציאם שכבר נתחללו כשהגיעו לידו ואם נזכר אף השליח קודם שיגיעו ליד חנוני הרי נמצאו בעל הבית ושליח מזידים ונמצא שלא נתחלל ההקדש ביד החנוני והרי הם הקדש בידו והוא מעל לכשיוציאם בשוגג:

כבר התבאר שהפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש בין שהיה שלו מעיקרו בין שנפל לו בירושה בין שניתן לו במתנה ושמא תאמר היאך איפשר לינתן לו במתנה והלא ממון גבוה הוא פירושו בשניתן לו הטבל והוא מפריש אחר כך מעשרותיו ולענין זה לא אמרו שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו שאין קדשה למתנות שיקרא ממון גבוה עד שיופרשו:

אף כרם רבעי הדין בו כמעשר שני שכל הפודהו לעצמו מוסיף חומש בין שהיה שלו מעיקרא בין שניתן לו במתנה ושמא תאמר והלא אמרת שהוא ממון גבוה כדין מעשר שני והאיך נותנו במתנה שהרי בזו אי אתה אומר שנתנו בטבלו שהרי שם רבעי על הכל הוא פירושו שנתנו לו כשהוא סמדר והוא כשנפל הפרח מעליהם והוכרו הענבים שעדין לא חל איסור רבעי עליו ויכול ליתנו שהסמדר אינו פרי ומותר בין לערלה בין לרבעי כמו שיתבאר במקומו וכל שכן אם נתנו קודם שהוא סמדר אלא שיש מפקפקין בזו מצד דבר שלא בא לעולם ואין הדברים נראין אבל בוסר מיהא חייב בערלה ואינו יכול ליתנו וגדולי המחברים כתבו שאף הבוסר יכול ליתנו והוא תמה:

מעשר שני הואיל וממון גבוה הוא אינו רשאי למכרו ומכל מקום אם עבר ומכרו יראה מכאן שמכור ולענין דין קניתו דינו כדין הקדש שעקר קנינו בכסף אלא שקונה במשיכה לתועלת הקדש שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש מעתה משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק ליתן לו הסלע עד שעמד בשתים נותן לו שתים שאין עקר ענינו אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו משך הימנו בשתים ולא הספיק ליתן לו הסלע עד שעמד בסלע נותן לו שתים שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ויש חולקים בענין זה ומפרשים משנה בשהסלע של מעשר והפירות חלין ואף גדולי המחברים נסכמים בה ואין הדברים נראין וכבר האריכו עליהם גדולי המגיהים:

גמרא תרי תנאי אליבא דר' יהודה תימא דליפוך מתני' מקמי הנך ברייתות ולא איצטריך לכל זה הדוחק י"ל דבלא"ה צ"ל תרי תנאי אליבא דר' יהודה כדאיתא בפ"ק דנדרים ומיהו תימא דהו"ל לאפוכי מתני' מקמי הנך תרי ברייתות דלעיל וי"ל משום דס"ל דמתניתין עיקר ואין לומר משום דמסייעא לי' מתני' דנדרים דקתני ר' יהודה אומר האומר ירושלם לא אמר כלום דמשמע הא בירושלם הוי נדר דמשם אין לדקדק שיש בה מעילה דאפי' לית ביה מעילה כיון דקדישה הוה ליה מתפיס (נדר) [בנדר]:

אלא לענין אכילה בלבד והא דקאמר ר"מ דמועלין בכתנות כהונה שלא בלו היינו כעין אכילה לפי שנהנה בלבישה או שמתכסה בהם וכן מועלין בעתיקים שנהנה בגופן ושקל בהן משקלות ולא אתא לאפוקי אלא הוצאה בלבד דאין מתחלל בהוצאות שוגג משום דלא ניחא להו דמיתחיל הקדש על ידייהו ונר' דההוצאה דוקא מתחללת לענין זה להתחייב קרבן על ידה אבל גוף הדבר שעודו קיים לא יצא לחולין כגון אם לבש בגדי הקדש או שבקע בקרדום של הקדש והכי תניא בתוספתא דמעילה ביקע בקרדום של הקדש ובא חבירו ובקע בו חבירו כולם מעלו ואין לומר דמיירי בקרדום של כלי שרת דהא קתני סיפא נטל ונתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל אלא ודאי בקדוש דמים איירי ואפ"ה אין יוצא לחולין על ידי ביקוע אבל כשנתנו לחבירו ונתכוון להוציא מרשות הקדש יוצא לגמרי לחולין לפיכך הוא מעל וחבירו לא מעל והא דתנן במעילה ולקמן בשמעתין מייתי לה אין מועיל אחר מועיל אלא בהמה וכלי שרת בלבד היינו במתכוון לגוזלה והוציאו מרשות הבעלים והא דמפרש במעילה כגון שרכב על גבי בהמה ובא, חבירו ורכב לא איירי בהנאת רכיבה לחודה אלא במתכוין נמי לן לגוזלה ומיהו אינו מועיל אלא א"כ נהנה שוה פרוטה דכיון דלא נפיק לחולין לאו מידי קא עביד אבל מידי דקדיש קדושת דמים מועיל בכוונת גזילה לחודה בלא הנאת שוה פרוטה כיון דמפיק לה לחולין ולענין למעול בבהמה וכלי שרת לא נפקא לן מידי בנתכוון לגוזלה אלא דבענין אחר אין חילוק בין בהמה וכלי שרת לדבר הקדוש קדושת דמים:

הואיל וסתם לן תנא כוותיה וא"ת והא בתרי מסכתי אין סדר למשנה והוה ליה מחלוקת בחדא מסכתא וסתם לן במסכתא אחריתי י"ל נהי דלא הוי סתם גמור מ"מ הוי כרבים כנגד יחיד:

גמרי קדש קדש ממעשר. תי' דבריש כיצד מברכין דרשי' קדש הילולים אחליה והדר אכליה והשתא ל"ל תיפוק לי מקדש קדש ממעשר. ותי' רבינו חיים דאיצטריך לשנים שאין מעשר שני נוהג ובענין זה יש בירושלמי בפ"ק דמסכת מעשר גבי פלוגתא דב"ש וב"ה יש לו חומש ויש לו ביעור דקאמר התם אתיא דר' יהודה כב"ש על דעתא דרבנן דר"מ כמה דב"ה אמר לא למדו נטעי רבעי אלא ממעות מעשר שני כמה דאת אמרת אין מעשר שני בשביעית דכוותה אין נטע רבעי בשביעית וכו' ועוד דייק התם ג' וו' שאין בהם מעשר שני לא יהא להם נטע רבעי א"ר יוסי ג"ו אע"פ שאין בהם מעשר שני יש בהם מעשרות שביעית אין בה מעשר כל עיקר. ונראה לתרץ דאי לאו הילולים הוה ילפינן קדש קדש משביעית שיהיה כל דין שביעית נוהג בנטע רבעי:

דלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור וקידם סמדר לא מצי לאוקמי דאכתי לא מיקרי כרם רבעי:

הואיל ותנן בבחרתא כוותיה הוי מצי למימר דעדיפא מינה משום דקתני לה ב"ה כדאשכחן בשילהי מסכת שבת:

תנאי נינהו אליבא דרבי יהודה. פי' יש תנא שאמר דסבר רבי יהודה כי ירושלים לא נבנית משירי הלשכה הלכך לא קדשה: (תיבת ההיא אתתא עד תיבת יקדש בו את האשה שייכים לעיל קידושין דף נ"ב ע"ב.) (ההיא איתתא דהוה משיא כרעא כו' קשיא לי מה צורך וספר לנו זה כי אם ההוא גברא דחטף סלע מחבריה וקידש בו את האשה):

כגון דיהב לה כשהוא סמדר והלא כרבי יוסי פי' ואין לומר דיהב ליה קודם סמדר שעדיין לא בא לעולם ואין לומר כגון דיהב ליה הגפנים גופיהו דא"כ היינו בין שהוא משלו:

תוס' בד"ה תרי תנאי אליבא כו' מיהו קשה דבפרק ב' דייני גזירות תני אבני כו' ובמס' שקלים כו' עכ"ל ר"ל דהאי שינויא דמשני הכא אתרתי ברייתות דתרי תנאי נינהו ליכא לשנויי התם בפשיטות דלכאורה הסברות הפוכות דבחדא קתני אבני מזבח כו' וכל דבר שבקדושה אתיין מבדק הבית חוץ לחומת כו' וכל דבר שאינו קדוש כ"כ באין משירי לישכה ובאידך תני בהיפך זה ותירצו דמ"מ י"ל התם תרי תנאי ודו"ק:

בד"ה לא אמרו כו' שנהנה מגוף השקלים והוי כמו אכילה ולא אתא למעוטי אלא הוצאה עכ"ל ואיכא לאקשויי לפ"ז לקמן דמייתי הא דאין מועל אחר מועל במוקדשין כו' כיצד היה רוכב ע"ג בהמה ובא חבירו כו' ומוקי לה כר' יהודה דאמר הקדש בשוגג מתחלל הא כר"מ נמי אתי דמודה בכה"ג דבשוגג מתחלל כיון שנהנה מגוף הבהמה והכוס ולא פליג ר"מ אלא בהוצאת מעות ויש ליישב דלא קאמר לקמן ההיא רבי יהודה אלא כלומר כסברת ר' יהודה דסבר במתני' בכל שוגג מתחלל אבל ר"מ [לא] אשמועינן ליה בהדיא ודקאמר נמי לקמן דמדרבי יהודה נשמע לר"מ היינו נמי מסברת ר"י ומיהו ר"מ נמי מודה בכה"ג כדקאמרינן הכא ודו"ק:

גמ' ומשתכר בסלע ומעשר שני שלו כו' כצ"ל ונ"ב כן הוא בהדיא בפ"ד דמסכת מעשר שני ואפשר שרש"י מפרש מפני וק"ל. ורבינו שמשון מפרש לשם ומעשר שני שלו כלומר שאין מחולל המעשר יותר מסלע ומאחר שהמעשר שוה ב' סלעים א"כ נשאר סלע של מעשר ביד הלוקח וזהו ומעשר שני שלו ע"ש:

גמרא וכי מאחר דאין מתחלל קרבן במאי מחייב. נ"ל דקושיא זו לא אתיא אלא אליבא דאביי בתמורה (ז ב) דס"ל כ"מ דא"ר לא תעביד אם עביד מהני דאס"ד לא מהני אמאי לקי. דאילו לרבא שם דס"ל דלא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. ה"נ איכא למימר דמייתי קרבן מה"ט. וסייעתא להרמב"ם שפסק בזה כאביי כדהוכיח הל"מ בפ"ו מהל' בכורות ה"ה והמל"מ בשם מהרש"י בפ"ח מהל' מלוה. ועמש"כ לקמן (סז ב) בס"ד עוד ראיה לפסק הזה. והא דיש מועל אחר מועל בבהמה וכ"ש לקמן היינו היכא דנהנה וכדמסיק כאן אליבא דר"מ וכמו שפרש"י והתוס':

שם גמרי קדש קדש ממעשר. ק"ל שביעית לגמור נמי קדש קדש ממעשר עי' לעיל (נג סע"א

שם בין משלו בין שניתן לו במתנה. כצ"ל וכן לקמן גבי נ"ר:

שם כגון דיהיב ניהליה בטיבלא וקסבר מתנות של"ה כו'. ק"ל הא אפי' למ"ד כמי שהורמו היינו דוקא בנגמרה מלאכתן כדאיתא בפ"ג דמע"ש מ"ו וא"כ לוקמי הכא דיהיב להו קודם שנגמרה מלאכתן וד"ה. ואולי י"ל משום דלר"מ מקח קובע אף בדבר שלא נ"מ עי' ספ"ב דמעשרות בתוי"ט. ואע"ג דמתנה אינה קובעת כדאיתא שם פ"ג מ"ב היינו דוקא אליבא דר"מ דס"ל מתנה אינה כמכר בבכורות ספ"ח אבל לרבנן שם דמתנה כמכר קובעת. אבל התוי"ט בריש מע"ש כתב דלקבוע למעשר לכ"ע אינה כמכר וכ"מ מפסקי הרמב"ם. ועמש"כ בפסחים (ז) בס"ד. ולפמש"כ הכ"מ בשם הרי"ק בפ"ג מהל' מע"ש הלי"ז בדעת הרמב"ם ע"ש א"ש הכא בפשיטות:

שם כגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כר"י. והא דלא מוקי קודם סמדר וככ"ע דא"כ היינו משלו. והא דפרש"י הכא וקמ"ל כו' יכול ליתן במתנה כו' ולעיל גבי מעשר לא פי' דקמ"ל דמתנות של"ה כמי של"ה דמיין משום דהתם אתא לאשמעינן עיקר הדין דהניתן לו הוה כשלו להוסיף חומש אבל הכא להא לא איצטרך דכבר שמענוהו במעשר:

שם ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים. כצ"ל:

שם ומשתכר בסלע ומע"ש שלו. ועפרש"י. ונ"ל דחייב ג"כ בחומש שני סלעים דהוה כפודה מע"ש שלו וכמו שניתן לו במתנה:

שם והכא חד סתמא. עמש"כ בפסחים (ז) בס"ד:

רש"י ד"ה אין לו ביעור. בשנה שלישית וששית כו'. עמש"כ ע"ד בסנהדרין (יא ב):

תד"ה לא אמרו. מה שהקשה המהרש"א דלפ"ז מצי אתיא הא דאין מועל אחר מועל אף כר"מ ונדחק הרבה בזה. נ"ל דאף דמועל לר"מ מפני ההנאה מ"מ גוף הדבר לא יצא לחולין אליביה. וביותר לפי' התוס' שם דלהכי יוצא לחולין על שנתכוון להוציא מרשות לרשות. ולר"מ הוצאה אינה מביאה לידי חולין כמש"כ התוס'. ונ"ל דבהוצאה לחודא ג"כ מ"ל מעילה לר"מ אם הטובת הנאה ש"פ עי' ב"מ (צט) ובתוס' שם ד"ה וחברו:

תד"ה שילח. מדקאמר נזכר כו' חנוני מעל כו'. מהא דמעל חנוני ק"ק דהא טעמא דר"מ דבשוגג לא מתחלל הוא משום דלא ניחא ליה כדלעיל א"כ אפי' נזכר נמי דמאי ה"ל למיעבד:

בד"ה ותרי תנאי ואליבא דר"י פ"ה כו' מיהו קשה כו' עד סוף הדיבור. לכאורה אין ענין קושיא זו לכאן דבפשיטות הוי מצי לאקשויי מסוגיא דשקלים אסוגיא דכתובות אלא לפי דמסוגיא דשמעתין נתיישב להו קושייתם מייתי לה הכא אלא דלפי תירוצם קשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס לעיל אהא דאמר ר"מ מועלין בשירי הלשכה והוצרך להגיה דר"מ לדר"י ואיצטריך נמי לאסוקי דתרי תנאי אליבא דר"י ואמאי לא משני בפשיטות דהא דקאמר ר"מ מועלין בשירי הלשכה היינו דס"ל כהאי תנא דמשירי הלשכה היו עושין ג"כ אבני המזבח וההיכל והעזרה ומש"ה מועלין בהם ולפ"ז י"ל דמש"ה מייתי התוספות הכא להאי קושיא והיינו שכתבו מיהו קשה כו' וכיון דאשכחן תנא דקאמר דמזבח ועזרה והיכל היו באין גם כן משירי הלשכה ואף על גב דסתם מתניתין ר"מ היא וקאמר שהיו עושין חומות העיר משירי הלשכה מ"מ איכא למימר שהיו עושין ג"כ דברים אחרים שיש בהן מעילה כי היכי דאשכחן בהאי ברייתא דשקלים גופא וע"ז מתרצין שפיר דהנך ודאי פליגין והא בהא תליא דמ"ד שהיו עושין משירי הלשכה חומות העיר היינו משום דסבר דמועלין באבני העיר והעזרה וא"כ כיון דלר"מ ע"כ לא שייך מעילה באבני העיר מטעמא דניתנו ליהנות א"כ ע"כ איהו דקסבר שחומות העיר באין משירי הלשכה ולא מבדק הבית א"כ תו לא מיתוקמא האי דמועלין בשירי הלשכה כר"מ אלא כרבי יהודה כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה לא אמרו אלא לענין אכילה הא דנקט אכילה לאו דוקא כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל א"כ אמאי מוקי לקמן ההיא דאין מועל אחר מועל כרבי יהודה הא כרבי מאיר נמי מיתוקמא דהא בהנאת רכיבה ר"מ נמי מודה ומיישב בדוחק ולענ"ד אגב חורפיה לא דק דהא כתבו התוספות להדיא לקמן דהאי כולן מעלו דהתם דנקיט ורכב היינו שנתכוון לגזלו מרשות לרשות ומעל לפי כולה דאי בהנאת רכיבה ולמעול לפי טובת הנאה לא מיתוקמא דא"כ מאי איריא בהמה וכלי שרת אפילו כל מילי נמי ודו"ק:

גמרא אי כרבי יהודה אמאי כולו לגת. לכאורה יש בזה סתירה למה שכתבתי לעיל בפיסקא דמעשר שני דהא דקאמר רב חסדא בפ' חלק דבגבולין מודה ר"י דהוי ממון גבוה היינו משום דמיקרי קדש ואם כן לא הוי מקשה הכא מידי דהא שפיר מצינן לאוקמי מילתא דב"ה כר"י ויליף רבעי קדש קדש ממעשר שני בגבולין דכתיב ביה קדש אלא דבאמת יש ליישב דנהי דבגבולין הוי ממון גבוה ומיקרי קדש היינו להא מילתא לחוד שצריך להעלותו לירושלים וא"א להפקיע קדושתו בגבולין וא"כ אכתי מש"ה אין לפוטרו מפרט ועוללות דעניים נמי מסקו ליה לירושלים אע"כ דלב"ה בירושלים נמי ממון גבוה הוא והיינו כר"מ וק"ל:

שם וכרבי יהודה בהקדש מאי היא דתנן שילח ביד פיקח כו' ופרש"י רישא הכי תנן שלח ביד חרש כו' ואוקמינן התם שנזכרו שניהם כו' עכ"ל. נ"ל בכוונתו כמ"ש התוספות דהא דלא מייתי מרישא היינו משום דמהתם לא שמעינן אלא דבשוגג מתחלל מש""ה מייתי מסיפא דשמעינן נמי דבמזיד אין מתחלל אלא דאכתי מסיפא נמי לא שמעינן מידי דאיכא למימר דהא דנזכר בע"ה לא מעל היינו משום דמסתמא כיון שנזכר נתבטל' השליחות ותו לא הוי לא שוגג ולא מזיד דה"ל מעשה השליח כאיש אחר מש"ה מייתי רש"י דאוקמינן התם שנזכרו שניהם הבע"ה והשליח ומדלא מעל השליח ע"כ אשמעינן דבמזיד אין מתחלל כן נ"ל:

שם הכא חד סתמא והכא תרי סתמי ופרש"י דבשני מקומות שנה רבי משנה זו כו' ואף על גב דבלא"ה איכא נמי סתמא דריש מעשר שני דקתני מע"ש אין מוכרין אותו והיינו כר"מ וכדאיתא בירושלמי מ"מ אפשר דתלמודא דידן סובר דאיכא לאוקמי נמי כרבי יהודה ומודה דמדרבנן אין מוכרין אותו וכדמשמע נמי בירושלמי אהא דמסיק שם אבל נותנין זה לזה מתנת חנם ע"ש:

(נד ב) אילימא ר"מ מי מצי יהיב לה במתנה וכו'.—פי' לענין שיהא המקבל כבעלים עצמם, ויהא צריך להוסיף חומש. וכן משמע מפירש"י. וכ"ה דעת הרמב"ם (הל' מע"ש פ"ג הי"ז והי"ח). והיינו דאמרו בירושלמי מע"ש פ"ד ה"ו [נה סע"א]: כל מעשר שני שאינו הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש.

תרי תנאי ואליבא דר' יהודה. איכא למ''ד ירושלים מקדשא כהקדש שאם יטול מאבני החומה לבנות בביתו מעל ואיכא למ''ד לא מקדשא: בר פדא פליג אדרב וס''ל כר' יוחנן דטעמא דר''מ במתני' משום דקסבר אין הקדש מתחלל בשוגג דמקח טעות הוא דלא ניחא ליה דנתחלל הקדש על ידיה: ולא אמרו בשוגג מתחלל. כלומר לא כתיב בתורה מתחלל אלא שצריך קרבן מעילה אבל המעות כל מקום שהולכות הקדש הם: לענין אכילה. האוכל ככר של הקדש דאזל ליה הקדש וה''ה להדלקת נר ולכל הנאה אבל הוצאת מעות הקדש אין בהם מעילה דלא נפקי מרשות הקדש: במעשר. דממון גבוה הוא: כר' יהודה בהקדש. דשוגג מתחלל ולא מזיד: אין לו חומש. המחלל פירותיו להעלות הדמים לירושלים אין צריך להוסיף חומש ואפי' בעליו: אין לו ביעור. בשנה שלישית וששית של שמיטה שהמעשרות מתבערים מן הבית שאסור להשהותן יותר כדכתיב כי תכלה לעשר וגו': יש לו. כדיליף לקמן: יש לו דין פרט ויש לו דין עוללות. דכרמך קרינא ביה והעניים אוכלין אותן בירושלים או פודין אותן ומעלין דמיהן: כולו לגת. דקסברי כולו ממון גבוה הוא כמעשר שני דיליף מיניה כדמפרש ואזיל ולא קרינא ביה כרמך: פרט. הנושר בשעת בצירה וכתיב (ויקרא יט) ופרט כרמך לא תלקט: עוללות. אשכול שאין לו פסיגין אלא אחת היא כולה: וב''ה. דמדמו כרם רבעי למעשר כמאן סבירא להו במעשר לענין ממון גבוה או ממון הדיוט: אלא לאו כר''מ. וב''ה כסתם משנה חשיב להו דהלכה כמותן: וכר' יהודה בהקדש מאי היא. היכן תנן בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל: שילח ביד פיקח. רישא הכי תנן שלח ביד חרש שוטה וקטן עשו שליחותן גזבר מעל לא עשו שליחותן לא מעל שלח ביד פיקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני ואוקמינן התם כשהוזכרו שניהם גיזבר ושליח: חנוני מעל כשיוציא. דשגגה גביה איתיה אבל הני מזידין נינהו ולא מחייבי מעילה אלמא שוגג מתחלל מזיד אין מתחלל: משלו. שהפריש מכריו: בין שניתן לו במתנה. קס''ד לאחר שהפריש ניתן לו וקתני מוסיף חומש דשלו הוא וקרינן ביה אם גאל יגאל איש ממעשרו (ויקרא כז): ממון גבוה הוא. ולא מצי יהיב ליה והוה ליה זה שניתן לו כאילו אינו שלו ואין מוסיף חומש אלא בעלים דלא קרינא ביה ממעשרו: וקסבר כו'. דאיכא למ''ד בעלמא כמי שהורמו דמיין ואיהו ס''ל כל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוא דאין שם מעשר עליו לכלום: והא גמר קדש קדש. האי תנא גמר ממעשר דאי לא גמיר חומש בנטע רבעי מנ''ל אלמא מעשר נמי ניתן במתנה ור' יהודה היא: כשהוא סמדר. כשהענבים ניכרים לאחר שנפל הפרח וקמ''ל דכל זמן שהוא סמדר יכול לתתן במתנה שאין שם רבעי עליו ודלא כר' יוסי דאמר במסכת ערלה סמדר ערלה אסור מפני שהוא פרי וקרינא ביה ערלתו את פריו: משך הימנו. איש מחבירו: נותן סלע. וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרינן ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך לחללו בשנים: מפני שמעשר שני שלו. שהמעשר ממון הדיוט ונקנה במשיכה: ונתן הכסף וקם לו. אין הקדש נקנה במשיכה דכתיב ביה ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ואין שטר וחזקה קונין קרקעותיו ולא משיכה את מטלטלין: הכי גרסינן לעולם ר' יהודה והכא חד סתמא והתם תרי סתמי. כר''מ סתם לן תרי זמני בשתי מקומות תנא רבי משנה זו דכרם רבעי חדא בסדר זרעים (מעשר שני פ''ה מ''ג) וחדא בעדיות (פ''ד מ''ה): הכי גרסינן ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא כו': הואיל ותנן בבחירתא כוותיה מסכת עדיות קרי בחירתא שכל דבריהם העידו מפי הגדולים והלכה כמותן:

תרי תנאי ואליבא דר' יהודה. פ''ה איכא למ''ד ירושלים מקדשא שאם יטול מאבני החומה לבנותם בביתו מעל ואיכא למ''ד לא מקדשא מיהו קשה דבפ' שני דייני גזירות (כתובות דף קו:) תני אבני מזבח וההיכל והעזרה באין מבדק הבית חוץ לחומת העזרה כגון חומת העיר באין משירי לשכה ובמסכת שקלים (דף ז.) תניא אבני מזבח וההיכל והעזרות משירי הלשכה חוץ לחומת העזרה כגון חומת העיר באים מלשכת בדק הבית וי''ל דבהא פליגי דההיא דשני דייני גזירות ס''ל אין מועלין בשירים וכמאן דאמר ירושלים אינה קדושה והכי קאמר דאבני מזבח וההיכל והעזרות דקדושים באין מבדק הבית דקדוש כמו כן וחומת העיר דאינו קדוש בא משירי הלשכה וההיא דמסכת שקלים דקאמר אבני מזבח וההיכל והעזרה באין משירי לשכה סבר דמועלין בשירי הלשכה ולכך עושין מהן דבר קדושה וכ''ש מבדק הבית דקדיש טפי חוץ לחומת העזרה כגון חומות העיר ומגדלותיה באין מבדק הבית כלומר אף מבדק הבית דקדוש קדושה גדולה דקסבר ירושלים קדשה: קרבן מי מחייב. דלא היה חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף: גמר קדש קדש ממעשר. וא''ת א''כ ל''ל הלולים דדריש מיניה בפ ' כיצד מברכין (ברכות דף לה.) אחליה והדר אכליה תיפוק ליה מהך ג''ש וי''ל דאי מג''ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית אי נמי ה''א מאי חזית דגמר ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו ואינו יוצא לחולין (אבל מאחר דגמרי מהלולים שאינו תופש דמיו גמר ממעשר): לעיל לא אמרו אלא לענין אכילה. הא דנקט אכילה לאו דוקא דה''ה אם היה שמן דהקדש והדליק בו הנר דמעל שהרי כילה אותם מן העולם וא''ת א''כ אמאי מועלין בחדתין וי''ל דהתם נמי איירי ששקל כנגדן משקולות שנהנה מגוף השקלים והוי כמו אכילה ולא אתא אלא למעוטי הוצאה: שילח ביד פיקח ונזכר כו'. וא''ת אמאי לא מייתי מרישא דקאמר שילח ביד חרש שוטה וקטן עשו שליחותו גזבר מעל לא עשו שליחותו חנוני מעל אלמא היכא דהוי שוגג חייב קרבן מעילה וי''ל דמההיא לא מוכח אלא דבשוגג מתחלל אבל דבמזיד לא מתחלל לא שמעינן ומהך דהכא שמעינן תרי מדקאמר נזכר עד שלא הגיע אצל חנוני חנוני מעל ולא בעל הבית אלמא משמע דבמזיד אינו מתחלל ומדקאמר חנוני מעל לכשיוציא מכלל דבשוגג מתחלל: [ועי' תוס' ברכות לה. ד''ה אחליה ותוס' ב''ק סט: ד''ה קודש]

קידושין נד ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף נד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד