קידושין נד ע"א

דף נד - א

מה שאמר רבי מאיר במשנתנו שבשוגג לא קידש, אין זה משום שרבי מאיר סובר שהקדש במעילת שוגג אינו מתחלל, ומשום שאילו היה יודע שזה הקדש לא היה מקדש בו או מוכרו [ודלא כרבי יוחנן המפרש כן], שהרי:

חזרנו על כל צדדים של רבי מאיר, כלומר: בדקנו בכל מקום שדיבר רבי מאיר בדיני הקדש, ולא מצינו לו שיאמר: הקדש בשוגג אין מתחלל, ורק במזיד הוא מתחלל. ^[1]

ואם תאמר: אם כן למה אמר רבי מאיר במשנתנו שבשוגג לא קידש, היינו טעמא: משום דמשנתינו בכגון שקידש בכתנות כהונה [בגדי כהונה] ^[2] שעדיין לא בלו וראויים לעבודה בהם, ^[3] שאלו אין מתחללין על ידי מעילת שוגג, והיות ולא נתחללו לא קידש, שהרי לא זכתה בהקדש -

והטעם שאלו לא מתחללים על ידי מעילת שוגג, הוא: הואיל וניתנו בגדי כהונה ליהנות בהן בשוגג, ובלבד שלא יתכוין לחללן, לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ולא אמרה תורה שיהיו הכהנים זריזים כמלאכי השרת להפשיטם מיד בשעת גמר העבודה, ולא ישהום עליהם לאחר העבודה ואפילו כהרף עין ; והיות וניתנו ליהנות בהן בשוגג, אין הם מתחללים על ידי שקידש בהם, ולפיכך אינה מקודשת על ידם. ^[4] תא שמע להקשות על דברי רב, מהא דתניא:

כתנות כהונה שבלו, מועלין בהם, דברי רבי מאיר.

ומאי לאו אפילו לא בלו, ומה ששנינו: "שבלו", הוא לרבותא, שאפילו אם בלו מועלין הם ; ^[5] ותיקשי לרב שאמר: כתנות כהונה אין מועלין בהן!?

ומשנינן: לא, בלו דוקא, כי מאחר שאינם עומדים לעבודה, הרי הם כשאר הקדש שלא ניתן ליהנות בהם, ומועלים בהם, והם מתחללים על ידי המעילה.

תא שמע להקשות עוד על דברי רב, מהא דתניא:

נצטוו כל ישראל ליתן מחצית השקל בכל שנה, ומאחד באדר עד אחד בניסן היו תורמים את שקליהם ל"לשכה" המיוחדת לכך.

שתי תיבות עשויות כמין שופר ["שופרות"] היו במקדש, האחד היה כתוב עליו "תקלין חדתין", ובו היו נותנים את שקלי שנה זו החל מאחד בניסן; והשני היה כתוב עליו "תקלין עתיקין", ובו היו נתונים שקלי השנה שעברה, שהביאו אותם אנשים שלא שקלו את שקליהם בשנה שעברה.

את השקלים שהיו ב"תקלין חדתין" היו מפנים הגזברים ל"לשכה", ומלשכה זו היו "תורמים" לתוך שלש קופות [בשיעור ידוע] שלש פעמים בשנה ["תרומת הלשכה"], ומהם היו קונים את קרבנות הציבור; והנותר בלשכה, היה נקרא "שירי הלשכה", וממנה היו לוקחים מעות לחומת העיר ירושלים ומגדלותיה, וכל תיקון העיר.

את השקלים שהיו ב"תקלין עתיקין", היו מפנים הגזברים ל"שירי הלשכה" של השנה שעברה.

מועלים בתקלין חדתין, כלומר: המוציא מעות שהיו בשופר שהיה כתוב עליו "תקלין חדתין" או הנהנה מהם בשוגג, חייב הוא קרבן מעילה, שהרי עומדים הם לקרבנות ציבור.

ואין מועלים בתקלין עתיקים, כי תורת "שירי הלשכה" עליהם, וסובר תנא קמא, שאין מועלין ב"שיירי הלשכה".

רבי מאיר אומר: מועלין אף בעתיקים, שהיה רבי מאיר אומר: מועלין ב"שירי הלשכה".

ומקשינן לרב הסובר אליבא דרבי מאיר שאין מועלין בשוגג בבגדי כהונה כלל, היות ובהכרח הותרה ההנאה לכהנים, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת:

ואמאי סבר רבי מאיר שמועלין בשיירי הלשכה!? נימא שאף בהם לא יהיה מעילה כלל, הואיל וניתנו ליהנות, לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת -

דהא חומת העיר ומגדלותיה משירי הלשכה אתו [הרי חומת העיר ומגדלותיה היו באים משירי הלשכה], וכדתנן: חומת העיר ירושלים ומגדלותיה, וכל צרכי העיר, באין משירי הלשכה, ואי אפשר שלא יהנו מהם לישב בצילה ^[6] ועליה, ^[7] ואם כן - לסברת רב אליבא דרבי מאיר - שוב אין מעילה בשוגג ב"שירי הלשכה" כלל, היות ולכך עומדים המעות!? ^[8]

אלא בהכרח שמודה רבי מאיר, שאם כי הותרה אותה הנאה של ישיבה בצל חומת העיר, אין זה מפקיע מהם תורת מעילה באופנים אחרים ואפילו בשוגג, ואם כן הוא הדין שיש לנו לומר כן בבגדי כהונה!?

ומשנינן: לא תימא: רבי מאיר הוא שאמר: מועלין אף בעתיקים, אלא אימא: רבי יהודה אומר: מועלין אף בעתיקים.

ורבי יהודה לשיטתו שהוא סובר במשנתנו, שאף בבגדי כהונה מועלין בהם, ^[9] ומשום כך הרי נחלק ואמר, שהמקדש בהקדש בשוגג קידש.

תא שמע, דתניא: אמר רבי ישמעאל בר רבי יצחק: אבני ירושלים שנשרו, מועלים בהם [חייבים קרבן מעילה כשמעלו בהם בשוגג], דברי רבי מאיר!

ואמאי!? נימא: הואיל ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, שוב אין מעילה בשוגג בירושלים כלל, וכשם שאמר רב אליבא דרבי מאיר בבגדי כהונה!?

ומשנינן: לא תימא [לא תשנה]: "דברי רבי מאיר", אלא אימא [כך תשנה]: "דברי רבי יהודה ".

ותמהינן עלה: אי רבי יהודה היא, ירושלים מי מיקדשא [וכי אטו לשיטת רבי יהודה יש קדושה בחומת העיר ירושלים], עד שהוא אומר שמועלין באבני ירושלים שנשרו!?

והתנן במסכת נדרים [י ב]:

האומר: "הרי עלי ככר זה כאימרא [כשה התמיד] ", או שאמר: "הרי עלי ככר זה כדירים [כבהמות שבדיר בהמות של הקדש שהיה במקדש, וכעצים שבדיר העצים] ", או שאמר: "כעצים", או "כאישים [כשלהבות של אש שעל המזבח] ", "כהיכל", "כמזבח", "כירושלים", הרי זה נדר, שכל המתפיס איזה דבר בדבר שהוא קדוש על ידי אדם ["דבר הנדור"], הרי זה אסור.

רבי יהודה אומר: כל האומר "ירושלים" לא אמר כלום, ומשום שאין ירושלים קדושה ; ואם כן האיך נאמר שסובר רבי יהודה: מועלין באבני ירושלים שנשרו!?

וכי תימא ליישב: לכך האומר "ירושלים" לא אמר כלום לרבי יהודה, משום דלא אמר "כירושלים" [בכ"ף הדמיון], ולא משום שירושלים אינה קדושה לשיטתו -

כך הרי אי אפשר ליישב, שהרי והתניא: רבי יהודה אומר: כל האומר "כירושלים" לא אמר כלום, עד שידור בדבר הקרב בירושלים; הרי שאם כי אמר "כירושלים" מכל מקום לא אמר כלום, ובהכרח טעמו הוא משום שירושלים לא קדשה.

ה"ג וכן גריס רש"י ז"ל: ולא מצינו הקדש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל אלא אחד בשוגג ואחד מזיד מתחלל ומשנתנו בכתנות כהונה הואיל וניתנו ליהנות בהן שלא ניתנה התורה למלאכי השרת. וקשה לן אי משנתנו היא בכתנות כהונה בשוגג לר' יהודה היכי נפקי לחולין והא תנן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד והאי כלי שרת הוא וליכ' למימר ההיא רבי מאיר היא ובשוגג (מודה) [מיירי] דהא נסיב לה תלמוד' הואיל וניתנו ליהנות בהן דאלמ' אי לאו הכי אף באלו בשוגג קדש וחלל ונראה דאין כתנות כהונה קדושי הגוף ככלי שרת שאינן אלא מכשירי עבודה ואין משתמשים בגופן.
ור"ח ז"ל כתב כך: יש מי שגורס בין בשוגג בין במזיד מתחלל וסוגי' דשמעתת' לאו הכי סלקא אלא לא מצינו שאמר ר' מאיר וכו' אלא בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל ומתני' דקתני במזיד מתחלל בכתנות כהונה הואיל וניתנו ליהנות בהן וכו' פי' משום הכי קילא קדושתייהו ויוצאין לחולין במזיד ובשוגג אין יוצאין מפני טעם זה בעצמו שניתנו ליהנות בהן ולפיכך היכא דבלו מועלין בהם אף בשוגג שהרי לא ניתנו ליהנות בהן ומשמט להאי פירוש' דסבי' ליה לרב כבר פדא דאמר ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא דרך אכילה דאי לא תימא הכי מעילה דאמר רחמנ' היכי משכחת ליה בעלמ' כדאקשינן לקמן וכי מאחר שאינו מתחלל רבנן במאי מחייב ולפי זה י"ל שאעפ"י שכתנות כהונה ככלי שרת יוצאין הן לחולין דקילא קדושייהו מפני שנתנו ליהנות בהן וכשם שנשתנו מכל שאר הקדשות כך נשתנו משאר קדשי הגוף:

הא דאקשינן מדתנן רבי מאיר אומר אף מועלין בעתיקין שהיה רבי מאיר אומר מועלין בשירי לשכה. לא מחוור' קושיין, דילמ' מאי מועלין בשירי לשכה כשלקחו בהן דבר שלא ניתן ליהנות בו. אבל בחומת העיר ומגדלותיה שניתנו ליהנות לא ואפשר דכיון דקתני מועלין בעתיקין דהיינו במעות עצמן אי ס"ד אין מועלין בחומת העיר אף בהם אין מעילה שהרי הם עומדים לדבר שאין מועלין בו ואין מעילה אלא במיוחד לה ופי' ניתנו ליהנות בהם שמתחלה על מנת ליהנות בהן נתנו ואין לך זר בירושלם שאינו נהנה בהם ואע"פ שכל המחובר לקרקע אין בו מעיל' בתלוש נמי נהנו שהרי על מנת להנות נתקנו וחברו והעלום לדימום ובעלמ' בכי האי גוונא מועלים כדאמרי' בסוף מעילה גבי בנאה לתוך ביתו וכו' ורש"י ז"ל פירש שאין אדם זהיר מליהנות מן החומה לשכב עליה או לישב בצדה ואינו מחוור לי שאם לא נתן ליהנות בשעת מעילה כלומר בתלוש למה לא ימעל באבנים שנתלשו והא דתנן מועלין ודאי בתלוש קאמרינן דאי במחובר אין לך דבר שמועלין בו:

לא תימא רבי מאיר אלא אימ' רבי יהודה אי רבי יהודה וכו'. תרי תנאי ואליב' דרבי יהודה. איכא למידק אמאי משבש לבריית' ואמר לא תימא רבי מאיר ואימא רבי יהודה ולא אמר תרי תנאי אליב' דר' מאיר ואיכא למימר ההיא מתני' גופא דקתני רבי יהודה אומר כל האומר בירושלם וכו' כתנאי אוקימנ' לה במסכת נדרים דף י"א ע"א ואפי' בשת"ל הא דתניא אבני ירושלים שנשרו מועלין בהן רבי מאיר ההיא נמי תנאי היא אליב' דרבי יהודה לפיכך לא רצו לומר תנאי היא אליב' דר' מאיר כיון שלא מצינו כך, כן תירצו רבותינו הצרפתים ז"ל:

לא תימא ר' מאיר אלא ר' יהודה אי ר' יהודה ירושלים מי מיקדשא כו' תנאי היא ואליבא דר' יהודה. ואם תאמר וכיון דעל כרחין מוקמיה לה כתנאי, אמאי משבשיה לה לברייתא ואמרינן לא תימא ר' מאיר, לימא לעולם ר' מאיר ותרי תנאי אליבא דר' מאיר. יש לומר דההיא מתני' גופא דקתני ר' יהודה אומר כל האומר כירושלים לא אמר כלום, על כרחין מוקמיה לה כתנאי, כדאיתא בדוכתא בנדרים (יא, א) ולפיכך כיון דההיא תנאי היא ואליבא דר' יהודה ניחא ליה לאוקמי להא כר' יהודה וכתנאי דשמעינן להו בהדיא דפליגי אליבא דרף יהודה, מלאוקמה כר' מאיר ונימא דתנאי נינהו דלא שמעינן להו הכי בהדיא.

אמר רב חזרנו על כל צדדיו כו'. פי' בכל מקום ששנה כלום בענין הקדש. ה"ג אלא אחד שוגג ואחד מזיד מתחלל. פי' בין בנהנה בגופו בין בדרך מקח וממכר בקידושין ומכר והוצאה דלית ליה לרב טעמא דרבי יוחנן דלעיל שאין אשה רוצה או שאין שניהם רוצים והיינו דאצטרך לאוקמא מתניתין בכתנות כהונה דקאמר ומשנתינו דקתני לא קידש דאלמא לא נפקו לחולין בכתנות כהונה דוקא אבל בהקדש דעלמא מקודשת ומאי שנא כתנות כהונה טפי מהקדש דעלמא הואיל וניתנו ליהנות בהן לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת. פי' שהרי א"א שלא לישתרי לכהנים להנות בגופן בשוגג ולא ליפקו לחולין שהרי א"א להם שיפשיטום לאחר עבודה לאלתר ואם היו מועלין בהן בשגגתן כל שעה ושעה היו מועלין בהן והיו יוצאין לחולין אלא ודאי על מנת כן הקדישום מתחלה שלא יהו כהנים מועלים ויהיו בקדושה והואיל והותרה שגגתן אצל כהנים הוא הדין אצל זרים שלא חלקה תורה בדיניה שיהיו קודש לזה וחולין לזה:

וקשיא לן לר"מ למה לי טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ליהנות בהן תיפוק ליה משום דהוה להן כלי שרת דלא נפקו לחולין בשוגג כדתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת שיש בהם מועל אחר מועל לפי שאינם יוצאין לחולין וכי תימא דההיא כרבי יהודה אוקימנא לקמן אכתי תיקשי לן לרבי יהודה כיון דמשנתינו בכתנות כהונה היכי קתני קודש למימרא דנפקי לחולין דהא כלי שרת אין יוצאין לחולין:

והנכון דכתנות כהונה אינם קדושת הגוף ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהן בגופן ומכשירי עבודה הם ודינם כקדושת דמים שיוצאין לחולין בשוגג ור"ת גורס אלא אחד שוגג ואחד מזיד אין מתחלל ומשנתינו דקתני במזיד מתחלל בכתנות כהונה הואיל וניתנו ליהנות בהן ומשום הכי קילא קדושתייהו ויוצאים לחולין במזיד מזה הטעם שניתנו ליהנות בהן ומעילה דאמר רחמנא היינו דרך אכילה כדקאמר בר פדא לקמן דאי לא מעילה דאמר רחמנא היכי משכחת לה לרבי מאיר שהרי אין קרבן מעילה בהקדש דמים אלא בשוגג וביוצא לחולין. ולפי פי' זה אית לן למימר שאע"פ שכתנות כהונה ככלי שרת יוצאים הם לחולין דקילא קדושתייהו מפני שניתנו ליהנות בהן וכשם שנשתנה דינם משאר קדושות דמים כך נשתנו משאר קדושות הגוף. ואין זה נכון ומה שכתבנו אמת ועיקר:

מיתיבי כתנות כהונה שבלו מועלים בהם דברי רבי מאיר ואין מעילה אלא בשוגג אלמא כתנות כהונה נפקו לחולין בשוגג לרבי מאיר מאי לאו אע"ג דלא בלו דקס"ד דלרבות' נקט בלו ואע"ג דפקעי קדושתיהו ואע"ג דלא חזו לעבודת כהונה:

פרקינן לא דבלו דוקא דתו ליכא תקלה לכהנים שהרי אינם ראויים לעבודה ולא ניתנו ליהנות בהם בשעת הקדישן אלא לכל זמן שראויין לעבודה לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת:

ת"ש מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין. פי' חדתין ועתיקין הם שקלים שהיו מרימים לתרומת הלישכה באדר שבכל שנה להקריב מהן קרבנות ציבור כדאיתא במשניות שקלים והתם תנן אלו הן חדתין ואלו הן עתיקין חדתין שבכל שנה ושנה ועתיקין שמי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה ודין עתיקין אלו כדין שירי לישכה וסובר ת"ק דאין מועלין בעתיקין ולא בשירי לשכה ור' מאיר סבר שמועלין אף בעתיקין ובשירי לישכה דאכתי איתא לקדושתייהו עלייהו והנהנה מהם בשוגג מעל:

והא חומת העיר ומגדולתיה דמשירי לישכה אתו דתנן כו'. פירש"י ז"ל והא ודאי חומת העיר ומגדולתיה אין בהם מעילה שאין אדם זהיר מליהנות מן החומה מלשכב עליה או לישב עליה ובצלה שלא ניתנה תירה למלאכי השרת אלא ודאי הותרה שגגתן ואפ"ה מועלין בשירי לשכה ולא אמרינן מכיון דאישתרי בהו קצת הנאה אישתרי לגמרי ולא נהירא דמה ראיה מחומת העיר שהרי מן הדין אין בהם מעילה לפי שאין מעיל' במחובר משום הקדש ולא אשתרי בהא מידי טפי משאר הקדשות מה שאין כן בכתנות כהונה שהיו ראוין למעילה כשאר הקדשות כיוצא בהם והיתרה שגגתן לפי שנתנה ליהנות בהן וקשיא לן נמי אשמעתין מאי קושיא דילמא כי קתני מועלין בשירי לשכה לאו באבני בנין שניתנו בסופן ליהנות בהם דהנהו ודאי כיון דאישתרי אישתרי אלא כשלקחו בהם דבר שלא ניתן ליהנות בהם א"נ במעות עצמם והכי מוכח לישנא דקתני מועלין בעתיקין גופייהו ואיכא לפרושי דודאי בעתיקין מועילן היינו במעות עצמן והיינו קושיין דהא חזינן דמעות אלו מיוחדין לחומת העיר ומגדלותיה שהם צרכי הדיוט והקילו בקדושתן שהרי אע"ג דאין מעילה בחומת העיר אחר שנבנתה מן הדין מ"מ כיון דצרכי הדיוט הוא לא היה לנו להוציא בהן מעות שירי לשכה שהם קדושים כשם שאין לאדם להוציא מעות הקדש בבנינו לא ליקח קורה של הקדש לבנותה לכתחלה אף על פי שאחר שבנאה אין בה מעילה ומדאקילו בקדושת שירי לשכה לעשות מהם צרכי הדיוט ונהנו מהם בתלוש שעל מנת להעלותם לדימוס ותקנום וחברום מכלל דמשעת הקדישן ניתנו להנות בהם ועל מנת כן הקדישום דומיא דכתנות כהונה שהקדישום על מנת שלא ימעלו בהם הכהנים ואם איתא דכיון דאישתרי מעילה לכהנים בכתנות כהונה אשתרי לגמרי ה"נ גבי שירי לשכה טמא הואיל ואישתרו בהו שאין מועלין בהם כשעושין מהם במזיד צרכי הדיוט אשתרי לגמרי ואפילו בגופייהו לא יהא מעילה אלא ודאי ש"מ דאע"ג דאין מועלין בהם כשמוציאם אותם בצרכי הדיוט מועלין בהם בשאר דברים דלמאי דאשתרו והקדשו מתחילה לכך אשתרו ולמאי דלא אשתרו לא אשתרו אפילו באבני בנין עצמם מועלין לאחר שנשרו ונתלשו וראוין למעילה הכי נמי בכתנות כהונה לכהנים דאישתרו אשתרו לזרים לא אישתרו:

ופרקינן דלא תימא ר"מ אלא אימא רבי יהודה דרבי יהודה דקתני במתניתין לא קדש בכתנות כהונה לית ליה הואיל ומשום הכי סבר דמועלין בשירי לשכה אבל לרבי מאיר דאית ליה הואיל אין מועלין בשירי לשכה כלל:

ואמרינן אי רבי יהודה ירושלים מי קדשא והתנן כאימר' כדירים כו'. פי' מתניתין היא בנדרים דקיימא לן שאין נדרי איסור קיימין אלא כשתולה איסורין בדבר הקדוש כקרבן וכשאר הקדשות דאיהו איסור חפצא אבל כשתולה אותו בדבר האיסור מעצמו כגון שאמר ככר זה עלי איסור כנבלה כחזיר כשקצים ורמשים כיוצא בהם לא אמר כלום ואפי' משום ידות נדרים ליכא וטעמא דמילתא משום דנדרים איסור חפצא ודברים האסורים איסור גברא ולא שייך למיתלי איסור חפצא באיסור גברא. מיהו אומר מורי נר"ו דהיכא דאמר ככר זה עלי איסור שלא אוכלנו כנבלה חייב משום ידות נדרים דהאי דקאמר שלא אוכלנו לאו אאיסור ככר קאי שיהא איסורו כנבלה אלא אשלא אוכלנו קאי שקבל עליו איסורו שלא יאכלנו כשם שאינו אוכל נבלה ומכיון שאמר ככר זה עלי אסור נאסר אוסר חפצא משום ידות נדרים ואין זה מקומו להאריך יותר ובמקומו יתבאר בע"ה ועל הא מילתא תנן שהאומר ככר זה עלי אסור כאימרא כדירים כעצי המערכה כאישי' כמזבח כהיכל כירושלים הרי זה אסור שכל אלו דברים מקודשים הם רבי יהודה אומר כירושלים לא אמר כלום עד שיאמר כדבר הקרב בירושלים דקסבר ירושלים לא קדשא:

כל שיש בו צד היתר אין בו מעילה אף במי שלא הותר בו הואיל והותר לקצת בני אדם כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת הדם אפילו אכל מהם זר בשוגג אין בו קרבן מעילה ומעתה כתנות כהנה שבלו מועלין בהם כשאר קדשים ויצאו לחולין שהרי מכיון שבלו אין בהם היתר לשום אדם אבל אותם שלא בלו אין מועלין בהם שהרי ניתנו ליהנות בהם אף שלא לשעת עבודה שלא נתנה תורה למלאכי השרת להפשיטם לשעתם תכף לגמר עבודה שעל כל פנים צריכים הם לשהייה מועטת ומתוך כך הותרו אף שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא כלאים ואף בזה יש חולקים להתירו כל יום העבודה ובמקדש והילכך אם נהנה בהם לא יצאו לחלין ואני תמה אף בבלו מפני מה מועלין שהרי בבשר קדשים אפילו נפסל מלאכול הואיל והיתה להם שעת היתר אין מועלין בהם ואלו כבר היה להם שעת היתר אלא שיראה לי שמאחר שאין הנאתם היתר מרווח אלא מצד שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אין זה קרוי שעת היתר לגמרי ושמא תאמר מאחר שבלו הרי נעשית מצותם וקיימא לן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו תירצו בה שכבר יצאו מכלל זה תרומת הדשן ובגדי כהונה כמו שהתבאר בשלישי של מעילה ודבר זה לדעת האומר והניחם שם מלמד שטעונים גניזה אבל לדעת האומר והניחם שם שלא ישתמש בהם ליום הכפורים אחר אבל בכל השנה יכול להשתמש בהן כהן גדול או הדיוט אין זה נעשית מצותו אלא שהלכה שטעונין גניזה וכן כל בגדי כהן שבלו:

כתנות כהנה שהזכרנו יש מפרשים בה של כהן גדול שאם בכהן הדיוט הרי אמרו מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם היו מפקיעין ועושין פתילות להדליק לשמחת בית השואבה ומבלאי כתנותיהם למנורה ומכל מקום רוב מפרשים כתבוה אף בכהן הדיוט ושמחת בית השואבה ומנורה כעין צורך עבודה היא או שמא הואיל וצרכי רבים הם דינם כחומות העיר שבאים משירי לשכה אף לדעת האומר בשירי לשכה שמועלים בהם אלא שהלכה אין מועלין בשירי לשכה:

כבר משנכנס ניסן אין מקריבין אלא מתרומה חדשה וכדכתוב החדש הזה לכם ודרשו בו חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה ושלש עשרה תיבות היו במקדש עשויות כעין שופר רחבות מלמטה וקצרות מלמעלה וכלן תשמישיהן מיוחדין כל אחד לענינה על הדרך שהתבאר בשקלים ושתים מהם באחת היו מניחים בתוכה שקלים של שנה זו הנקראים תרומה חדשה עד שתתמלא ויטלום ממנה ליתנם בלישכה וכותבין עליה חדתין ובחברתה היו מניחין שקלים של שנה שעברה מאותם שלא הביאום בשנה האחרת והביאום עכשו וכבר נתכפרו אלו בשקלי חביריהם הואיל ולא נמנעו בהבאתם דרך זדון והוא שאמרו תורמין על האבוד ועל הגבוי שעדין לא הגיע ללשכה ועל העתיד לגבות ומאחר ששקלים אלו הם תשלומי שנה שעברה אינן בכלל תרומה חדשה להיותם ראויים לקרבנות ומניחין אותה בתיבה זו וכותבין עליה עתיקין וכל השקלים החדשים כשבאו מרוב הצבור היו צוברין אותן בלשכה אחת וממלאין מהן שלש קפות גדולות כל אחת בת תשע סאין כדי לתרום מהם שלש קופות קטנות כל אחת בת שלש סאים ג' פעמים בשנה בפסח ובעצרת ובחג והוא הנקרא תרומת הלשכה ומשם היו לוקחין תמידין ומוספין וכל קרבנות צבור וקצת דברים אחרים מבוארים במקומם ומה שנשאר בקופות הקטנות בסוף השנה נקרא מותר התרומה ועושין ממנה רקועי זהב לצפוי בית קדשי הקדשים וקצת דברים אחרים מבוארים במקומם ומה שנשאר בלשכה או בקפות הגדולות אחר שתרמו מהם שלשה פעמים נקרא שירי לשכה והיו בונין ממנה חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר וקצת דברים אחרים מבוארים במקומם ועתיקין בכלל שירי לשכה הם ומה שנשאר ממנה אחר שעשו כל אלו נקרא מותר שירי לשכה ונחלקו בה ר' ישמעאל ור' עקיבא באחרון של כתבות שלדעת ר' ישמעאל עושין בהם סחורה ולדעת ר' עקיבא שהלכה כמותו אין משתכרין בשל הקדש ולא ביארו בה לר' עקיבא מה היו עושים בה ורבותי סוברים שהיו מניחים אותם עד שיצטרכו לצרכי העיר פעם אחרת:

שקלים של שנה זו כל שמוציאם שלא לצורך עבודתם מעל אבל בעתיקין אין מועלין בהם אבל כל שבבית המקדש יש בהם מעילה והוא שאמרו בונין בחול ואחר כך מקדישין כדי שלא יהנו בישיבה על אבן או קורה או בעמידה בצל הבנין כמו שביארנו ברביעי של מציעא:

כבר ביארנו במקומו שאין דין התפשה בנדר אלא כשמתפיס בדבר הנדור ר"ל שאם אמר ככר זה עלי כבשר חזיר אינו כלום שאין החזיר אסור בנדר אלא שיאמר ככר זה אסור עלי כקרבן כחטאת כאשם וזהו לשון כאמרא ר"ל כשה של תמיד וכן אם אמר כדירים פירשו בתלמוד המערב דירים של קרבנות ר"ל דיר בהמות שהופרשו לקדשים או דירים של עצים ר"ל של עצי המערכה וכן אם אמר כעצים ופירשו שם גם כן שני גזירי עצים או כאישים ופירשו שם גם כן כשלהובית של אש של מערכה וכן אם אמר כמזבח הרי זה נדר וכן כהיכל כירושלם שמשמען של אלו כדבר הקרב בהן ולא כעצים ואבנים שבה ואפילו לא אמרן באות הכ"ף אלא שאמר דירים שאוכל לך היכל שאוכל לך ירושלם שאוכל לך אסור:

גמרא מאי לאו אפי' לא בלו דקס"ד דלרבותא נקט בלו דלא תימא דפקע קדושה מינייהו כיון דלא חזו תו לעבודה:

מועלין בחדתין היינו שופרות שנותנים בהם שקלי שנה זו ואפי' תרמו כבר תרומה שלישית מן הקופה דמהשתא ואילך כולהו שקלים קיימי לתרומת הלשכה אפ"ה מועלין בה משום דאם חסרו דמי הקופה כגון שנייתקרו הטלאים או שאם היה המזבח בטל והוצרכו להביא עולות לקיץ המזבח היו עוד תורמין פעם רביעית מן הלשכח הילכך כל השנה כולה מועלין בחדתי ובשקלי הלשכה:

ואין מועלין בעתיקים דברי רבי יהודא ר"ת לא גריס דברי ר"י והדין עמו מדקאמר בסמוך ל"ת ר"מ אלא ר"י ואי גרס ר' יהודה הול"ל איפוך ועוד דהוה ליה לאקשויי נמי מדר' יהודה לדר' יהודה דהכי קאמר אין מועלין בעתיקי משום דניתוו ליהנות בהם ובמתני' ס"ל דמועלים בכתנות כהונה אע"פ דניתנו ליהנות בהם:

אמר רב חזרנו על כל צדדים כו' פי' רב סבירא ליה כר' יוחנן דהקדש בשוגג מתחלל לרבי מאיר אבל לטעמא דרבי יוחנן לא סבירא ליה דאלו ר' יוחנן תלי טעמא דמתניתין משום קדושי טעות ואלו רב מפרש מתניתין בכתנות כהונה הא במעות הקדש מקודשת ולא חיישינן לקידושי טעות ודברי המורה מוכיחים דר' יוחנן סבירא ליה דאין הקדש מתחלל בשוגג כרב חסדא ואינו נראה לי:

ומשנתינו בכתנות כהונה שבלו. פי' וקסבר רבי מאיר בשוגג לא קידש הואיל ונתנו ליהנות בהן בשגגה אבל במזיד קידש שלא ניתנו ליהנות מהן מזיד. ורבי יהודה סבר בשוגג קידש כדין כל הקדש שמתחלל בשוגג שאע"פ שנתנו להנות בהן בדבר אחד שאר ההנאות אסורות הן ויש בהן דין מעילה אבל במזיד לא קידש שאין הקדש מתחלל במזיד. ואתא ר"מ לאפלוגי על רבי יהודה בתרתי פליג עליה במזיד ואמר קידש ופליג עליה נמי בשוגג דיש שוגג שלא קידש כגון כתנות כהונה. וכי מקשינן לקמן לר"מ משירי הלשכה שהרי ניתנה להנות מחומות העיר ומגדלותיה הכי מקשה דאף במזיד הותרה הנאתן שהרי יושבין עליהן ולא דמי לכתנות כהונה שלא נתנו ליהנות אלא בשוגג ולא במזיד ומשום הכי מקשינן מינה לרב דאי לא ניתנה ליהנות אלא בשוגג הוה ליה לתרוצי הא דקאמר רבי מאיר מועלין בשירי הלישכה במזיד הוא וכדאמר נמי במתניתין גבי כתנות כהונה אלא משום דאמרינן דחומת העיר ומגדולתיהן נתנו ליהנות אפילו במזיד והמורה פי' הנאת חומת ומגדולתיה בשגגה ואינו נראה לי. ולא היא שלא הזכיר המורה שגגה אלא אצל המעילה שאין מעילה במזיד אבל הנאת החומה אפילו במזיד שריא:

מאי לאו אפילו אלא בלו פירש והאי דנקט בלו משום רבותא דאף על גב דבלו עדיין קדושתן עליהן:

תוס' בד"ה מועלין בחדתין כו' דקאמר התם שלמה שלישית כלומר שכלו כל השלש קופות חוזר לשניה כו' עכ"ל וכ"ה בכל נוסחות תוספות שלפנינו ור"ל ראשונה ושניה ושלישית דקאמר היינו תרומה ראשונה שהיה באחד בניסן בשלש קופות ותרומה שניה היא שהיה באחד בסיון בשלש קופות ושלישית היא שהיה באחד בתשרי בשלש קופות וכן מפרש התם ברישא דהך תרם הראשונה וחיפה לשם א"י שניה לשם כרכין כו' שלישית לשם בבל כו' ור"ל דתרומה ראשונה שבאחד בניסן לשם ארץ ישראל שהביאו שקליהן מתחילה ותרומה שניה לשם כרכין כו' שהביאו שקליהן בין ניסן לסיון ותרומה שלישית לשם בבל כו' שהיו יותר רחוקין הביאו שקליהן בין סיון לתשרי כך נראה מפי' הרע"ב במתניתין ואהא קאמר התם מתחילה מא' בניסן עד א' בסיון נוטל מתרומה ראשונה שנתרמה בג' קופות באחד בניסן לשם א"י ואח"כ משנתרמה תרומה שניה בא' בסיון בג' קופות לשם כרכין כו' אע"פ שיש עדיין בראשונה שלא כלו הג' קופות בב' חדשים נוטל מג' קופות שמתרומה שניה עד א' בתשרי ומשנתרמה אז תרומה שלישית בג' קופות לשם בבל כו' אע"פ שלא כלו גם ג' קופות של תרומה שניה בד' חדשים נוטל משלש קופות מתרומה שלישית ואהא כתבו התוספות דקאמר התם שלמה שלישית כלומר שכלו כל שלש קופות שמתרומה שלישית בתוך ששה חדשים שמתשרי עד ניסן חוזר למה שנשאר בג' הקופות של תרומה שניה כלו גם אלו חוזר למה שנשאר מג' קופות של תרומה ראשונה כלו גם אלו יחזור ויתרום מאותן שקלים שהביאו מתשרי עד ניסן אבל מהרש"ל לא הבין השמועה כך אלא דראשונה ושניה ושלישית קאי על הקופות בתרומה אחת ולפי הבנתו הגיה בדברי התוספות ואין טעם לפירושו למה חוזר מתחילה מקופה ראשונה לשניה ומשניה לשלישית כיון שכולו מתרומה א' ועוד שאר דחוקים ואין להאריך כי הדברים ברורים כמ"ש בלי הגה"ה וכפי' הרע"ב שם ודו"ק:

בד"ה אימא ר' יהודה בו' דל"ג לעיל גבי אין מועלין בעתיקין דברי ר"י דאי גרסינן ליה הל"ל כו' עכ"ל וק"ק לפי זה דלא גרסינן ר' יהודה מאי פריך מהא דקתני ר"מ אומר מועלים בשירי הלשכה ואימא דר"מ במזיד דלא אמרינן במזיד הואיל ונתנו להנות כו' דהא במתנית' ס"ל דקידש במזיד בכתנות כהונה אבל אי גרסינן במתני' ר"י ניחא דע"כ בשוגג איירי מתני' דאל"כ לא הוה אמר ר"י מועלין בחדתין ויש ליישב דאע"ג דר"מ מזיד מקרא דתמעל מעל מפיק ליה כמ"ש התוס' לעיל דיליף מסוטה מ"מ לישנא דמתניתין מועלין בכ"מ לא משמע אלא שוגג וכה"ג צריך לפרש לקמן לפרש"י אהא דקאמר ההיא רבי יהודה מדקתני אין מועלין כו' דאי מזיד ליכא מעילה והאי כו' ע"ש ומיהו קשה אמאי לא פריך לרבי יוחנן נמי מכל הני כיון דליכא לאוקמא במזיד ודוחק לומר כמו שתרצו התוס' לקמן לבר פדא דלענין אכילה מודה רבי מאיר והשתא מועלין בחדתין איירי נמי בכה"ג ששקל משקולת כנגדן שנהנה מגוף השקלים והוי כמו אכילה כו' עכ"ל דהא הכא לרבי יוחנן אכתי לא אסיק אדעתיה הא דמסיק לקמן לבר פדא הא דלא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה ותקשי ליה לרבי יוחנן ויש ליישב ודו"ק:

בגמרא ת"ש מועלין בחדתין וכו'. מקשין העולם והלא ברייתא זו לר' יוחנן נמי תקשה דהא לר' יוחנן סבר ר"מ דאין מועלין בשוגג ואין מעילה בחקדשות אלא באוכל אוכלין הקדש כדפרישית לעיל והכא קאמר דמועלין אף בעתיקין התוס' מקשין קושיא זו לקמן בדף זה ע"ב ד"ה לא אמרו אלא לענין אכילה וכו':

גמ' דברי רבי יהודה נמחק:

תוס' בד"ה מועלים כו' בהא פליגי התם תנא קמא סבר יחזור ויתרום פי' מחדתין כו' לניסן ולא משמע מתוך פרש"י אם מועלים כו' כצ"ל ונ"ב פי' דרש"י לא הזכיר בפי' אותן חדתין שבאו אחר סוכות אלא פי' סתם חדתין דהיינו סתם שקלים המובאין תוך שנתן ודו"ק נ"ל:

בא"ד וה"נ תנא בירושלמי במסכת שקלים כו' שלמה שלישית כלו' שכלתה כל הקופה השלישית חוזר לשניה שלמה שניה כו' כצ"ל ונ"ב פי' לפי שאינו מריק כל הקופה הראשונה בפעם אחת אלא אע"פ שיש בראשונה חוזר לשניה וכן משניה לשלישית והשלישית נוטל ממנה עד שתשלם כולה ע"ש (עיין במהרש"א):

גמרא מועלין בחדתין כו'. מה שמחק הרש"ל דברי ר"י כבר קדמוהו בזה התד"ה אימא:

רש"י ד"ה ומתניתין וד"ה וראויין צ"ל דבור א':

תד"ה מועלין. ח"א שעושין מהן רקועי זהב ציפוי לבית קדשי הקדשים וח"א לכלי שרת וח"א שעושין מהן קיץ מזבח. כצ"ל:

בא"ד ומשמגיע באחד בסיון דהיינו פרוס עצרת. תמוה דפרוס היינו ט"ו יום קודם:

בא"ד ומאותן שבאו כו' דהיינו בין סוכות לניסן לא משמע כו'. כ"נ דצ"ל בלא ו':

בא"ד ור"מ לטעמי' כו'. ק"ק דא"כ מאי פריך הכא מהא דחומת העיר כו' באין משירי הלשכה:

בא"ד וי"ל דהיינו למצוה אבל היכא דל"א עבדינן. לכאורה הא משנה מפורשת פ"ד דשקלים מ"ה אם בא החדש בזמנו לוקחין אותה מת"ח ואם לאו מן הישנה. אולם הט"א בר"ה (ז) פי' בשם הירושלמי המשנה בענין אחר ע"ש. אך מ"מ קשה דהיא מימרא דשמואל בר"ה שם ותניא כוותי':

תד"ה אימא. מש"כ הרש"א דלריו"ח אכתי לא אסיק כו' אלא לענין אכילה. נראה דאישתמיטתיה פרש"י לעיל (נג ב) ד"ה לא קנה:

רש"י בד"ה וחזרנו כו' ליתנהו להני טעמא דר' יוחנן כו' עכ"ל. פירוש דכיון דס"ל לר"מ דבשוגג מתחלל דרך מקח ע"כ ס"ל דלא הוי מקח טעות דאי הוי מקח טעות וחוזר המקח א"א לומר דנתחלל כדאמר רב חסדא לעיל אשה אין מתקדשת מעות היאך יוצאין לחולין וק"ל:

גמרא ומשנתינו בכתנות כהונה. לכאורה היה נ"ל דוחק להעמיד לשון המשנה סתם בכתנות כהונה לחוד והיה נראה בעיני דודאי מצינן לאוקמי הא דבשוגג לא קידש לר"מ ובמזיד קידש בקדשים קלים כגון שלמים מחיים ואליבא דר"י הגלילי כדדייקינן לעיל להדיא מרישא דמתני' גופא דמש"ה קתני המקדש בחלקו לאפוקי. וא"כ הדר מפרש בהדיא דמחיים בשוגג לא קידש דהוי קידושי טעות ובמזיד קידש דהוי ממון גמור וראוי לימכור לצורך שלמים אלא דאכתי לא הו"ל למיתני לשון וכהקדש אלא כקדשים קלים וע"ז הוי קאמר שפיר דקתני כהקדש לכלול ג"כ קדשי ב"ה כגון כתנות כהונה אלא דא"א לפרש כן דאי בשלמים לא מיתוקמא שפיר מילתא דר' יהודה דאמר במזיד לא קידש אלמא דלא ס"ל כר"י הגלילי א"כ בשוגג אמאי קידש הא לא שייך בהו חילול כיון דלית ביה מעילה ועוד דקדושת הגוף לר"י לא מתחלל כמו שיבואר לקמן בדף הסמוך אע"כ דרב בכתנות כהונה לחוד מוקי לה והכי קאמר ר"מ זימנין דמשכחת לה דבהקדש במזיד קידש ובשוגג לא קידש וק"ל:

שם בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות בהן כו' ופרש"י דאין מעילה בשגגתו רק שלא יתכוון לחללן. ונראה שבדקדוק כתב כן דבנתכווין לחללן ודאי אסור משא"כ לענין הנאת לבישה נראה דאפי' במזיד ניתנו ליהנות ולא הוי כהזיד במעילה כדאיתא ביומא ר"פ בא לו וע"ש בתוס' אלא דבשמעתין לא איירי אלא מענין החילול. ובכך נ"ל ליישב במאי פליגי ר"מ ור"י במתניתין בכתנות כהונה דלכאורה פליגי בתרתי בחילול דמזיד דלר"מ נתחלל ולר"י לא נתחלל ופליגי נמי בשוגג דר"י סבר דבכתנות כהונה נמי נתחלל אע"ג דניתנו ליהנות בהן כפרש"י בסמוך בד"ה אימא ר' יהודה והש"ס לא מפרש מידי ואין זה סוגיית הש"ס:

אמנם לענ"ד נראה דהא בהא תליא דלר"מ דסובר דבמזיד מתחלל מסברא כדפרישית כיון שנתנה התורה רשות לחלל על דבר אחר שיכנס תחתיו בקדושה אלא דמה"ט ליכא שום טעמא לומר דבשוגג נתחלל כיון שלא נתכווין לחלל אלא כיון דאשכחן במעילה שהחמירה תורה בשגגתו וקריא מעל סובר ר"מ דמה"ט נתחלל נמי כמו במזיד וא"כ כיון דבכתנות כהונה אשכחן דלענין הנאה לא החמירה תורה א"כ ה"ה לענין חילול נמי לא יעשה שוגג כמזיד. משא"כ לרבי יהודה דבמזיד לא נתחלל ובשוגג נתחלל וע"כ דחידוש הוא דהא מדינא לא הוי ראוי לקרותו מועל מעל דהיינו לשון שינוי דהא שינוי כי האי לא מהני אפילו במזיד כ"ש בשוגג שהיה ראוי לומר שהמקח חוזר ולא הוי ,שינוי אע"כ דחידוש חידשה תורה בחילול דשוגג וע"כ אוקמא רחמנא ברשות הלוקח כדי שיתחייב הלה בחומש ואשם וא"כ תו לא שני לן לחלק בין כתנות כהונה לשאר הקדש דאין לדמות חילול להנאה דהא בכל שאר הקדשים נמי לא דמי חילול להנאה דהתם נהנה ואהנו מעשיו ובחילול לא אהנו מעשיו מדינא אלא דאפ"ה חייביה רחמנא ואוקמא בע"כ ברשותיה טפי ממזיד א"כ ה"ה בכתנות כהונה כיון דאם נתכווין להוציאן לחולין ה"ל הזיד במעילה כמו בשאר הקדש מש"ה בשוגג נמי אוקמא ברשותיה כדי שיתחייב בחומש ואשם כן נראה לי נכון ודוק היטב:

תוספות בד"ה בכתנות כהונה כו' וא"ת א"כ היאך קאמר ר"י כו' דהא כלי שרת הן וכלי שרת אמרינן דיש מועל כו' עכ"ל. ותמיהא לי טובא אמאי פסיקא להו הא מילתא כ"כ דבכלי שרת יש מועל אחר מועל דהא התם במעילה פ' הנהנה פליגי בהא מילתא רבי נחמיה ורבנן דלרבנן בכלי שרת נמי אין מועל אחר מועל ונהי דלקמן בדף הסמון בעינן לאוקמי האי מתניתין דיש מועל אחר מועל בכלי שרת כר"י גופא היינו לאוקימתא דרבי אושעיא אבל למסקנא לא קיימי הכי ועוד דלא מוקי לה כר"י אלא להא מילתא לחוד דבמזיד לא נתחלל אבל לא לענין דינא דכתנות כהונה ויש ליישב דעיקר קושייתם בזה אליבא דר"מ כיון דהא דיש מועל אחר מועל בכלי שרת מתניתין היא בפרק הנהנה וסתם מתניתין ר"מ כן נ"ל. והריטב"א בחידושיו כתב דבגדי כהונה לא הוי כלי שרת ממש. ולכאורה נ"ל להביא ראיה לדבריו דהא רבי נחמיה גופא דאמר דאין מועל אחר מועל בכלי שרת יליף לה בק"ו דאם מביא אחרים לידי קדושה הן בעצמן לא כ"ש וזה לא שייך אלא בכלי שרת ממש דמביא אחרים לידי קדושה זו דקי"ל משנתקדשו בכלי אין להם פדיון משא"כ בבגדי כהונה לא שייך הא מילתא ע"ש בחידושי הריטב"א דרבינו חננאל גריס דלר"מ א' שוגג וא' מזיד לא נתחלל ומתניתין בכתנות כהונה דקילי קדושתייהו הואיל וניתנו להנות בהן ע"ש ועדיין צ"ע:

גמרא ת"ש כתנות כהונה שבלו מועלין בהם דברי ר"מ מאי לאו אפילו לא בלו לא בלו דוקא. ונראה דהמקשה סבר דאדרבא לרבותא נקיט בלו דאף על גב שנעשית מצותן מועלין בהם כדילפינן בעלמא מוהניחם שם מלמד שטעונין גניזה ואף על גב דבבגדי כהן גדול כתיב משמע דה"ה לבגדי כהונה דהדיוט כדמשמע סתמא דלישנא דתלמודא דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בהן אלא עגלה ערופה ובגדי כהונה אלא דביומא דף ס' מפרש רש"י דדוקא בבגדי כ"ג שייך מעילה לאחר שנעשה מצותו מועלין משא"כ בבגדי כהן הדיוט כיון דניתנו ליהנות בהן דלא ניתנה תורה למלאכי שרת לא שייך בהו מעילה כלל אפילו לאחר שנעשה מצותו דהיינו בבלו וקשיא לי טובא דהוי דלא כסוגיא דשמעתין דא"כ מעיקרא מאי מקשה מהאי ברייתא כיון דע"כ בלא"ה האי ברייתא דמועלין בבגדי כהונה כו' לא מיתוקמא אלא בבגדי כ"ג דכתיב והניחם שם ורב מוקי למתניתין ע"כ בכהן הדיוט ועוד הא בהדיא משנינן הכא לא בלו דוקא אלמא דאף על גב דניתנו ליהנות בהן ואין בהן מעילה בלא בלו אפ"ה אית בהו מעילה בבלו וזה להדיא דלא כפרש"י שם ובלא"ה לא ידעתי מי הכריחו לרש"י ז"ל שם לפרש כן דנהי דלא רצה לפרש דלמ"ד ראויין הן לכהן הדיוט ומפיק לוהניחם שם לדרשא אחריתא שלא ישתמש בהן יה"כ אחר ותו לית לן ילפותא דלאחר שנעשה מצותן מועלין בהן ובהא אפשר דלא רצה לפרש כן דלישנא תלמודא לא משמע ליה הכי מדלא מייתי האי דרשא אחריתא ומש"ה משמע ליה דממה שאמר ראוין הן לכהן הדיוט ממילא מוכח דלא שייך בהו מעילה והיינו כפירושו אלא דאכתי הוי מצי לפרש בפשיטות דכיון דראויין הן לכהן הדיוט תו לא מיקרי לאחר שנעשה מצותו ולא שייך נמי האי דרשא דוהניחם שם והנלע"ד לישב דודאי משמע ליה לרש"י מדלא קאמר התם אלא למ"ד דוהניחם שם שלא ישתמש בו יה"כ אחר מאי איכא למימר דהא לית לן ילפותא לענין מעילה אע"כ דמהכא לא מוכח מידי דאפילו למ"ד שלא ישתמש יוה"כ אחר נמי קרא דוהניחם שם אינו יוצא מידי פשוטו שישארו בקדושתן ולאשמעינן דלאחר שנעשה מצותו מועלין ולפ"ז אפילו במאי דקאמר ראויין הן לכהן הדיוט נמי מצינן למימר דקרא דוהניחם שם איירי שיהיו בקדושתן לענין מעילה לעולם לכך הוכרח לפרש דאפ"ה מקשה שפיר דודאי למ"ד ראויין הן לכהן הדיוט ליכא למימר דשייך בהו מעילה בשעת מצותן דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואפילו אי אמרת דגזירת הכתוב הוא דאפ"ה שייך בהו צד מעילה דמסתמא אין דרך שילבשנו הכהן הדיוט כדאיתא התם וא"כ עיקר פשטא דקרא דוהניחם שם היינו שלא יוציאן לחולין לגמרי חוץ לעזרה וא"כ תו לא הוי שני כתובים דדוקא במידי דשייך מעילה בשעת מצוותן קאמר דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין כמו שאפרש לקמן גבי ציפורי מצורע דבדבר שאין בו מעילה בשעת מצותו אלא לאחר מצוותו אינו בכלל שני כתובים נמצא דכל זה הוכרח רש"י לפרש בסוגיא דהתם למאי דבעי למימר דבגדי כהונה הוי שני כתובים משא"כ סוגיא דהכא לא איירי בהכי וא"כ א"ש דהמקשה סבר דנקיט בלו לרבותא דאע"ג שנעשה מצותו מועלין וכ"ש לא בלו דלא מיסתבר למימר דלאחר שנעשה מצותו יהא חמור מבשעת מצותו ומשני הגמרא לא בלו דוקא והיינו מגזירת הכתוב דוהניחם שם כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות כו' דהא חומת העיר ומגדלות כו'. נ"ל דלאו דוקא מחומת העיר קשיא ליה דניתנו ליהנות אלא דכל מה שהיו עושין משירי לישכה דקחשיב בשקלים כולן ניתנו ליהנות דאלת"ה מאי קשיא ליה דהואיל ומקצתן ניתנו ליהנות לא למעול כלל בשירים דא"כ בבדק הבית גופא אמאי שייך מעילה לר"מ הא ניתנו מקצתן ליהנות בבגדי כהונה גופא אע"כ כדפרישית ובזה נתיישב מה שהקשה בחידושי הריטב"א על פרש"י ע"ש ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס' בד"ה תרי תנאי ודו"ק:

שם לא בלו דוקא. ויש לי מקום עיון בזה על הרמב"ם ז"ל שפסק כן בהל' מעילה ולא ידעתי למה דאי לאוקימתא דרב דמוקי מתניתין בכתנות כהונה א"כ פלוגתא דר"מ ורבי יהודה היא דלר"י ע"כ מועלין בכתנות כהונה אפילו לא בלו מדקאמר בשוגג קידש ואי לאינן אוקימתא דלא איירי מתניתין בכתנות כהונה כלל א"כ קשה טפי מהיכא תיתי נאמר דאין בהן מעילה הואיל וניתנו ליהנות בהן דהא מועלין בשירי הלשכה אף ע"ג דניתנו ליהנות בהו לחומות העיר ור"י נמי דאמר אין מועלין בעתיקין נראה דלאו מה"ט דניתנו ליהנות פליגי וצ"ע ליישב:

(קונטרס אחרון) דף נד גמרא ת"ש כתנות כהונה שבלו מועלין בהן דברי ר"מ מאי לאו אפי' לא בלו לא בלו דוקא. וכתבתי שיש בזה מקום עיון על הרמב"ם ז"ל שפסק כן בהלכות מעילה ולא ידעתי למה דהא לאוקימתא דרב פלוגתא דר"מ ור"י הוא ולר' יהודה אפילו בלא בלו מועלין וקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י וצ"ע ליישב:

תוספות בד"ה אימא רבי יהודא מכאן משמע דל"ג לעיל כו' עכ"ל. מה שדקדק מהרש"א ז"ל דא"כ אמאי לא מוקי לעיל ההיא דמועלין בעתיקין במזיד כו' לא ידענא מאי מספקא ליה למהרש"א ז"ל דודאי לכ"ע לא שייך דין מעילה דהיינו חומש ואשם במזיד דבהדיא כתיב וחטאה בשגגה פרט למזיד ובכל דוכתא דנקיט מועלין ואין מועלין היינו דין מעילה דאורייתא אם לא היכא דאיירי ממעילה דרבנן והא ודאי פשיטא ליה לתלמודא דהכא ממעילה דאורייתא איירי דאל"כ בלא"ה לא הוי מקשה מידי בכולה שמעתין מבגדי כהונה שבלו וממועלין בעתיקין ובלא"ה לא ידעתי מאי קשיא ליה למהרש"א טפי בההיא דמועלין בעתיקין מבגדי כהונה שבלו וק"ל: