קידושין נג ע"ב

וְלָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְגְּמַהּ רָבִין סָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב אָמַר קְרָא הוּא בַּהֲוָיָיתוֹ יְהֵא
וּבַהֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד קִידֵּשׁ בְּשׁוֹגֵג לֹא קִידֵּשׁ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג קִידֵּשׁ בְּמֵזִיד לֹא קִידֵּשׁ אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב שְׁמַעִית מִינֵּהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן תַּרְתֵּי שִׁגְגַת מַעֲשֵׂר דְּרַבִּי יְהוּדָה שִׁגְגַת הֶקְדֵּשׁ דְּרַבִּי מֵאִיר שְׁנֵיהֶם אֵין אִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהֶם
חֲדָא לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה רוֹצֶה וַחֲדָא לְפִי שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה נִיחְזֵי אֲנַן מַעֲשֵׂר אִיהִי לָא נִיחָא לַהּ מִשּׁוּם טִרְחָא דְאוֹרְחָא אִיהוּ נִיחָא לֵיהּ דְּנִיקְנֵי אִיתְּתָא מִמֵּילָא אֶלָּא הֶקְדֵּשׁ תַּרְוַיְיהוּ לָא נִיחָא לְהוּ דְּנִתַּחִיל הֶקְדֵּשׁ עַל יְדַיְיהוּ
וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא מִי לָא אִיכָּא לְמֵימַר מַעֲשֵׂר אִיהִי לָא נִיחָא לַהּ מִשּׁוּם טִירְחָא דְאוֹרְחָא אִיהוּ לָא נִיחָא לֵיהּ מִשּׁוּם אוּנְסָא דְאוֹרְחָא אֶלָּא הֶקְדֵּשׁ בִּשְׁלָמָא אִיהִי לָא נִיחָא לַהּ דְּנִתַּחִיל הֶקְדֵּשׁ עַל יְדַהּ אֶלָּא אִיהוּ מִי לָא נִיחָא לֵיהּ דְּנִיקְנֵי אִיתְּתָא מִמֵּילָא
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב חִסְדָּא אִשָּׁה אֵין מִתְקַדֶּשֶׁת מָעוֹת מַהוּ שֶׁיֵּצְאוּ לְחוּלִּין אֲמַר לֵיהּ אִשָּׁה אֵין מִתְקַדֶּשֶׁת מָעוֹת הֵיאַךְ יֵצְאוּ לְחוּלִּין
בְּעָא מִינֵּהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין מֵרַב חִסְדָּא בְּמֶכֶר מַאי אֲמַר לֵיהּ אַף בְּמֶכֶר לֹא קָנָה
אֵיתִיבֵיהּ חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֶנְוָנִי כְּשׁוּלְחָנִי
עַד כָּאן לָא קָא מִיפַּלְגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר חֶנְוָנִי כְּשׁוּלְחָנִי וּמָר סָבַר חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת אֲבָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִם הוֹצִיא מָעַל רַבִּי מֵאִיר לִדְבָרָיו דְּרַבִּי יְהוּדָה קָאָמַר לְדִידִי אִם הוֹצִיא נָמֵי לֹא מָעַל אֶלָּא לְדִידָךְ אוֹדִי לִי מִיהָא דְּחֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת וַאֲמַר לֵיהּ לָא כְּשׁוּלְחָנִי
אָמַר רַב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - ב

ואכתי מקשינן: מה בכך שאין הפסוק קורא את ראשית התבואה "קדש לה'", והרי לאו ממילא שמעת מינה דהתרומה היא "קדש לה'", שהרי השוה הכתוב את ישראל ל"ראשית תבואתו"!? ומשנינן: תרגמה רבין סבא קמיה דרב [פירשה רבין הזקן לפני רב]: שאני מעשר שני דאמר קרא: "לה' הוא קודש", ומשמע בהוייתו יהא קדוש לה'.

שנינו במשנה:

במעשר שני: בין שוגג בין מזיד לא קידש דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג לא קידש במזיד קידש.

ובהקדש: במזיד קידש, בשוגג לא קידש, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג קידש, במזיד לא קידש:

אמר רבי יעקב: שמעית מינה דרבי יוחנן תרתי [שמעתי מפיו של רבי יוחנן את טעמם של הדברים הבאים]:

א. טעם שגגת מעשר דרבי יהודה במשנתנו, [ואף שהוא סובר: מעשר שני ממון הדיוט הוא, ובמזיד קידש] ; ב. וטעם שגגת הקדש דרבי מאיר במשנתנו -

שבשניהם שנינו במשנתנו שאין אשה מתקדשת בהם.

כלומר: בשגגת מעשר סובר רבי יהודה שלא קידש, וצריך טעם לחלקו מן המזיד, וביארו רבי יוחנן ; ובשגגת הקדש סובר רבי מאיר שלא קידש, ואף שבמזיד קידש, וביאר רבי יוחנן את הטעם בשני אלו שהוא משום קידושי טעות, אלא שחלוקים הם בטעות - בחדא מהם פירש רבי יוחנן את הטעם: לפי שאין אשה רוצה להתקדש בו, והיא הרי שוגגת ואינה יודעת שמקדשה במעשר שני או בהקדש, וקידושי טעות הן מצד האשה.

וחדא: לפי שאין שניהם רוצים לקדש, והרי שוגגים הם, ואינם יודעים שבמעשר שני או בהקדש הוא מקדש אותה, וקדושי טעות הן מצד שניהם.

ולא ידענא הי מינייהו [איני יודע במה פירש רבי יוחנן את הטעם הראשון, ובמה פירש רבי יוחנן את הטעם השני]? ^[1]

אמר פירש רבי ירמיה: ניחזי אנן [נתבונן בעצמנו]:

במעשר מסתבר, דאיהי [היא, האשה] לא ניחא לה להתקדש בו משום טרחא דאורחא [טורח הדרך] להעלותו לירושלים לאכול שם את המעשר השני, אבל איהו [הוא, הבעל] ניחא ליה דניקני איתתא ממילא ^[2] [מסכים הוא שתיקנה לו בזה], כי מה איכפת לו בטורח האשה ; ועל זה הוא שאמר רבי יוחנן, שלרבי יהודה לא קידש בשוגג, משום שאין היא רוצה להתקדש בזה, אילו ידעה שמעשר שני הוא.

אלא הקדש אינו כן, אלא תרוייהו [שניהם, המקדש והמקודשת] לא ניחא להו דנתחיל ^[3] הקדש על ידייהו [אין הם רוצים שיתחלל ההקדש על ידיהם], ואם חלין הקידושין הרי זו מעילה, כי הוציאו מרשות הקדש ונתנו לה, ^[4] ודבר איסור הוא, וקראן הכתוב "מועלי מעל" ; ועל זה אמר רבי יוחנן, שמודה רבי מאיר שלא קידש בשוגג, משום שאין שניהם רוצים.

ורבי יעקב שהסתפק בדבר אמר לך: איפכא מסתברא ^[5] מי לא איכא למימר [וכי אין מקום לומר סברא הפוכה]:

מעשר, איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא, וכמו שנתבאר, ואף איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא [אונס שיקרה בדרך העלאת המעשר שני לירושלים] ; כלומר: היות ואין המעשר השני שוה פרוטה חוץ לירושלים, שהרי לא ניתן להוציאו אלא בירושלים, ואפילו כשמוכרים אותו נתפסים הדמים בקדושת מעשר שני, ואילו קידושיה צריכים שיהיו שוה פרוטה ; אם כן מוכרח הבעל לקבל עליו את האונס שיקרה בדרך, דהיינו שאם יהיה אונס לא תהיה מקודשת, ואף לא תשלם לו, שהרי אנוסה היא ; ואם כן אילו היה יודע שהוא מעשר שני לא היה מקדש, כי האונס שכיח יותר אצל האשה מאשר אצל האיש. ^[6]

אלא הקדש, בשלמא איהי [האשה] אכן לא ניחא לה דנתחיל [שיתחלל] הקדש על ידה כי מה הנאה יש לה בזה, הרי אם לא תקבל את ההקדש, יצטרך לתת לה מן החולין ; אלא איהו מי לא ניחא ליה דניקני איתתא ממילא [וכי לא נוח לו שתיקנה לו האשה] ולו במחיר חילול ההקדש!? ^[7]

בעא מיניה רבא מרב חסדא: מאחר שאמרנו לרבי מאיר, דבשגגת הקדש אשה אין מתקדשת, אם כן מעות מהו שיצאו לחולין - כשאר מעות הקדש שמעלו בהן - ליהנות מהן כל הנאה שירצה!? ^[8]

אמר ליה רב חסדא לרבא: אם אשה אין מתקדשת, מעות היאך יצאו לחולין!? ^[9] בעא מינה רב חייא בר אבין מרב חסדא: לדברי רבי מאיר האומר שבשוגג לא קידש, משום שאין הוא או הם רוצים שיתחלל הקדש על ידם, וממילא אין המעות מתחללין: במכר, מאי, כלומר: אם לקח חפץ בשוגג במעות הקדש, האם יצאו המעות לחולין? ^[10]

פשט ליה רב חסדא לרב חייא בר אבין: אף במכר לא קנה ולא יצאו מעות לחולין. ^[11] איתיביה לרב חסדא האומר שבמכר לא קנה, ממשנה במסכת מעילה [כא ב]:

גזבר של הקדש שהפקיד מעות של הקדש בשוגג אצל שולחני, אם הפקידם כשהם צרורין [קשורים בשקית] לא ישתמש בהם השולחני, שהרי לכך הפקידם כשהם צרורין כדי שלא ישתמש בהן, ולפיכך אם השולחני הוציאן בשוגג [שלא ידע ששל הקדש הם], הוא מעל [חייב קרבן מעילה], ולא זה שהפקידן אצלו, כי הוצאתו של השולחני לא היתה ברשותו של המפקיד.

אבל אם הפקידם כשהם מותרין, ישתמש בהן השולחני, כי לכך הפקידן אצלו כשהן מותרין, כדי שישתמש בהן להחליפן, שיודע הוא שהשולחני נצרך תדיר למעות כדי להחליף ; ולפיכך מעל הגזבר כשהוציאן השולחני.

וכל זה כשהפקידם אצל שולחני, אבל אם הפקיד הגזבר מעות אצל בעל הבית, בין שהם צרורין בין שהם מותרין לא ישתמש בהם בעל הבית, כי סתם בעל הבית אינו משתמש תמיד במעות, ואם הוציאן בעל הבית בהוצאה הוא מעל.

וכשהפקידם הגזבר אצל חנווני, נחלקו בו רבי מאיר ורבי יהודה:

חנוני דינו כבעל הבית שהוא אינו צריך כל כך למעות, ^[12] ולא התכוין המפקיד לתת לו את המעות כדי שישתמש בהם, ולכן אם הוציאן החנוני הוא מעל, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: חנוני כשולחני, שיש בו חילוק בין אם הפקידם בידו צרורין או מותרין.

הרי שעד כאן לא קא מיפלגי, אלא: דמר - רבי יהודה - סבר: חנוני כשולחני, ומר - רבי מאיר - סבר: חנוני כבעל הבית -

אבל דכולי עלמא ואפילו לרבי מאיר: אם הוציא מעות מעל, מי שהוציא מעות הקדש בהוצאה הרי הוא מועל, הרי שמודה רבי מאיר שיש מעילה בהוצאה בשוגג!? ^[13] ומשנינן: רבי מאיר - במשנה במעילה - לדבריו דרבי יהודה, קאמר: לדידי, אם הוציא מעות הקדש בהוצאה נמי לא מעל, אלא לדידך שאתה סובר יש מעילה בהוצאת מעות הקדש בשוגג, אודי לי מיהא דחנוני כבעל הבית.

ואמר ליה רבי יהודה: לא, חנוני כשולחני. ^[14]

אמר רב:

הערות

^[1] כתב רש"י, דנפקא מינה בזה, דבההיא דפריש בה רבי יוחנן "לפי שאין אשה רוצה", אם בדקנוה ואמרה "רוצה אני" ואינה מקפדת, אין אנו צריכים לבדוק אותו, דמסתמא מינח ניחא ליה ".

^[2] א. גירסת הריטב"א היא: אבל איהו מי לא ניחא ליה דליקני איתתא ממילא. ב. כתב רש"י: "ממילא, בחינם בלא טורח", וצריך ביאור כוונתו בזה.

^[3] יש לעיין בלשון הגמרא: "דנתחיל" הקדש, למה לא אמרו בפשוטו, שלא ניחא להו למעול בהקדש! ? וראה מה שיתבאר בזה בהערה בהמשך הסוגיא.

^[4] כתב רש"י: "ואם קידושין הוא הרי נתחלל, שזו היא הוצאתו, כשהוציאו מרשות גבוה ונתנו לה", ולשונו "ואם קידושין הוא", צריך ביאור, שהרי לכאורה אף אם לא יחולו הקידושין בהכרח שיש כאן חילול, משום שהוא נותן לה מעות של הקדש להיות שלה [ומה בין זה לנותן מעות לחנוני שמעל ויצא לחולין], שאם אין כאן חילול אין כאן קידושין, כי איך תתקדש במעות של הקדש [וכמבואר כן בכל הסוגיא לקמן, שאם אין חילול אין שייך שתתקדש] ; וראה בגמרא בהמשך הסוגיא דמבואר באמת שאם אין חלין הקידושין אינו מתחלל, ואולם בפשוטו אין זה משום שחלות הקידושין עושים את החילול, אלא שלא הוציאם אלא על דעת קידושין, ואם לא חלו הקידושין שוב ממילא אין כאן הוצאה, וראה מה שיתבאר שם בהערה.

^[5] מילת "מסתברא" אין לה מובן, וכך צריך לומר: "איפכא מי לא איכא למימר".

^[6] נתבאר על פי רש"י בפירושו הראשון; וכתב בתוספות הרא"ש: "ולפירוש זה משמע, שאין בו אלא שוה פרוטה מצומצם בירושלים, וכי מדלית מיניה טירחא ואונסא דאורחא [לכשתוריד מערכו את טורח ואונס הדרך] אינו שוה כאן פרוטה, שאם היה כל כך מן המעשר שיהיה שוה בכאן פרוטה, היתה מתקדשת". והנה רש"י הוסיף: "שאפילו תמכרנו דמיו נתפסין בקדושתו", ולכאורה משמע שכוונתו לומר, שאפילו אם נתן לה יותר מפרוטה, ויש מי שיקנה את המעשר שני בפרוטה, מכל מקום אינה מתקדשת, היות והמעות נתפסים בקדושת מעשר שני שאי אפשר לאוכלם אלא בירושלים, ומשום זה נחשב שאין זה שוה פרוטה במקום זה. וראה ברשב"א שהקשה על פירוש רש"י: "ואינו מחוור, דהא מתניתיןם סתמא קתני, ואפילו יש בו כאן שיעור גדול ששוה כאן שוה פרוטה, שתמצא מי שיתן לה שוה פרוטה על מנת שיעלנו לירושלים ויאכלנו שם, דהשתא אין הדמים נתפסים בקדושתו". ובפירוש שני פירש רש"י, שאפילו אם תמצי לומר שהיא מקודשת אפילו אם יאנס המעשר השני בדרך, מכל מקום לא ניחא ליה שיקרה אונס, והיא תיעצב ותאמר לו: "קידשתני בדבר שלא נהניתי בו". וראה ב"בית שמואל" סימן לא סק"ו, שהשוה הענין כאן לדין "שוה פרוטה במדי", וראה עוד ב"שיעורי רבי שמואל" אות תסט, וראה עוד ב"שיטה לא נודע למי".

^[7] א. ביאור לשון הגמרא "דנתחיל הקדש על ידה"' היינו משום שהוא חשוב המחלל ולא היא, וכמו שמצינו, במי שנותן מעות לחנוני, שהוא מועל ולא החנוני, ואפילו כשנזכר הנותן אין החנוני מועל אלא לכשיוציא, ראה לקמן נד ב גבי "שילח ביד פיקח". ב. כתב הריטב"א: אף על גב דאמרינן בעלמא: יותר משהאיש רוצה לישא, האשה רוצה לינשא, היינו רק במילי דעלמא, שאינה מקפדת בבזיונה וצערה, אבל לא ניחא לה שייעשה איסור על ידה. ג. דברי הגמרא תמוהים לכאורה, דוכי אטו ברשיעי אנו עוסקים, והרי התורה קראתו "מועל מעל", והאיך נאמר שלא איכפת לו למעול! ? וראה לשון תוספות הרא"ש, וראה ב"שיעורי רבי שמואל" אות תסו מה שכתב בזה. ד. הוסיף רש"י: ואף על פי שעליו לשלם להקדש, השתא מיהא ניחא ליה, שמא אין לו עכשיו משלו כלום; ביאור דבריו: הוקשה לרש"י, איך אמרינן דניחא ליה דליקני איתתא ממילא, והרי אם יחולו הקידושין ויצאו המעות לחולין יתחייב לשלם להקדש, ואם כן מה הרויח, דהא יכול לקדשה במעות אלו שישלם להקדש, ולזה פירש, דשמא אין לו עכשיו במה לקדשה, ולכן ניחא ליה לקדשה בהקדש, אף על פי שיתחייב לשלם להקדש; "שיעורי רבי שמואל" אות תסו, וראה מה שהוכיח מדברי רש"י אלו.

^[8] רש"י הוסיף על דברי הגמרא: "מעות מהו שיצאו לחולין, להנות מהן עתה, וזה יתחייב קרבן מעילה", ביאור דבריו, שדין קרבן המעילה תלוי במה שיוצאים המעות לחולין שהוא המחייב בקרבן מעילה, ואם כן כשמסתפקת הגמרא אם יוצאים המעות לחולין, בכלל זה גם ספק לגבי קרבן מעילה; ויסוד זה שהמחייב בקרבן מעילה הוא החילול, מבואר בפשוטו בדברי הגמרא לקמן נד ב: "וכי מאחר דאין מתחלל, קרבן במאי מחייב", וראה הרחבה בענין זה בהערות שם. ולפי זה ניחא קצת לשון הגמרא דלעיל "לא ניחא ליה דנתחיל", ולא אמר לא ניחא ליה "דלמעול", [ראה בהערה 3 לעיל], ומשום שהחילול הוא סיבת המעילה.

^[9] הנה בפשוטו כוונת הגמרא היא, דכשם שהקידושין אינם חלים ומשום שנעשו בטעות, כך ההוצאה עצמה היתה בטעות, ואם כן אין מה שיוציא את המעות לחולין, וביותר שביחס להוצאת המעות הטעות היא כפולה, שלא ידעו שזה הקדש, וגם לא הוציאום אלא על דעת קידושין, ואם אין הקידושין חלים יש כאן טעות בגוף הוצאת המעות, [וראה "ברכת אברהם"]. ויתכן לפרש עוד, שאין כוונת הגמרא לטעות, אלא שהמעות הרי ניתנו לה בתמורת הקידושין, ואם קידושין אינם חלים, אין כאן הוצאה, שכך היא העיסקא בין האיש לבין האשה, שהוא נותן לה מעות והיא מתקדשת, ואם בטל חצי מן העיסקא, ממילא בטל החצי השני, ואין כאן הוצאה. ולשון רש"י בזה הוא: "היאך יצאו לחולין, במה יצאו מרשות הקדש, אחרי שאין דבריהם קיימים", ומשמע דהכי קאמר: כל עיקר חילול המעות הוא חלות הקידושין, ומאחר שאין דבריהם קיימים להיות האשה מתקדשת, אם כן במה יצאו מרשות הקדש; וראה גם בהערה 4 לעיל, דכן משמע מלשון רש"י בד"ה דניתחיל הקדש, שכתב: "אם קידושין הוא הרי נתחלל" ; אך כבר נתבאר שם בהערה שאינו מובן. ולשון הריטב"א בד"ה בעא מיניה, על מה שמבואר בהמשך הגמרא שהוא הדין במכר: "ודוקא במכר והוצאה דלא מהני בגופייהו ממש, אלא דעביד בהו מקח וממכר, והוי מקח טעות, ומשום הכי לא קנה ולא קידש ולא יצאו לחולין".

^[10] והוא הדין שספק הגמרא הוא על קרבן מעילה.

^[11] א. ואינו חייב בקרבן מעילה; ולפי רבי מאיר לא תמצא מועל בהקדש דרך הוצאה, אלא באוכל אוכלין של הקדש, רש"י; ובפשוטו, לאו דוקא אמר רש"י שאינו חייב אלא באוכל אוכלין של הקדש, כי הוא הדין בנהנה מן ההקדש, וכמו שכתב רש"י גופיה לקמן נד ב ד"ה לענין אכילה, ולא נקט רש"י לשון זה כאן, אלא משום שכן הוא לשון הגמרא לקמן נד ב "ולא אמרו הקדש בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד". ב. דברי רב חסדא אינם כסברת רבי יעקב, שרצה לומר, דרק איהי לא ניחא לה דליתחיל הקדש על ידה, משום שאינה מרויחה כלום, אבל הוא לא איכפת לו שיתחלל הקדש על ידו, שהרי מכר דומה לטעות שלו, ולא לטעות שלה. ג. בתוספות רי"ד ד"ה אמר ליה, כתב כאן דבר מחודש: "אמר ליה אף במכר לא קנה, פירוש: ופליגא דרב חסדא אדרבי יוחנן, דאילו רב חסדא סבר אין הקדש מתחלל לרבי מאיר בשוגג, ולא מעל אלא אם כן ביערו מן העולם [אבל נהנה, לא], ורבי יוחנן סבר מתחלל, מדאיצטריך [רבי יוחנן] למיתלי טעמא דרבי מאיר משום קידושי טעות", והיינו דלפי התורי"ד, גם לפי האמת אין הדין האמור בקדושין שייך במכר, אלא שרב חסדא בא עליו מטעם אחר, שהוא סובר: אין הקדש מתחלל בשוגג [וראה שם גם בד"ה אמר רב; וראה עוד בריטב"א בדף נד ב, שהביא שיטה כעין זו בשם הר"ח, והריטב"א הביאו על דברי עולא שם, ראה שם, והובא בהערות]. אבל בריטב"א מבואר שדין אחד לקידושין ולמכר וז"ל: "אף במכר לא קנה, פירוש, שאינם יוצאים לחולין בשוגג, מטעם דאין המוכר רוצה או שאין שניהם רוצים, כדאמרינן בקידושין, ודוקא במכר והוצאה דלא מתהני בגופייהו ממש, אלא דעביד בהו מקח וממכר, והוי מקח טעות, ומשום הכי לא קנה ולא קידש ולא יצאו לחולין, אבל בנהנה בגופו בשוגג מודה רבי יוחנן דמעל ויצאו לחולין אפילו לרבי מאיר, דהא תנן הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל, וסתם מתניתין רבי מאיר, וזה פשוט וכדבעינן לפרושי לקמן". ואם היינו אומרים שדעת רש"י כהתורי"ד, אם כן היה מקום לומר שבדוקא כתב רש"י "אלא באוכל אוכלי הקדש", וכוונתו לכל הנאה של כילוי מן העולם, אלא שפשטות שיטת רש"י נראית יותר כהריטב"א ולא כהתורי"ד.

^[12] פירש רש"י: "שאינו צריך תמיד למעות, שנותנים לו פירות, וכל מכר חנותם באשראי ודי לו במיעוט מעות שבידו".

^[13] לשון רש"י הוא: "אבל דכולי עלמא המוציא מעות הקדש מעל אחד מהם, אלמא במכר לרבי מאיר קנה, דאי לא קנה היאך יצאו מעות לחולין", פירוש: כי אם מעל בהכרח שיצאו המעות לחולין, שעל חילול המעות הוא חייב מעילה.

^[14] סיכום פירוש המשנה לדעת רבי יוחנן: א. במעשר שני במזיד, נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, אם מעשר שני ממון גבוה הוא או ממון הדיוט, שלדעת רבי יהודה מעשר שני ממון הדיוט הוא, ולכן קידש, ולדעת רבי מאיר ממון גבוה הוא, ולא קידש. ב. במעשר שני בשוגג לכולי עלמא לא קידש, לרבי מאיר משום דממון גבוה הוא [ואפשר, שאף בלאו הכי אינה מקודשת משום טעות, כמו שהוא סובר בהקדש], ולרבי יהודה משום טעות דאורחא. ג. בהקדש בשוגג נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, לרבי מאיר לא קידש משום טעות דחילול ההקדש, ורבי יהודה אינו סובר שיש בזה טעות. ד. ובהקדש במזיד נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, בענין אחר, והוא, שרבי מאיר סובר הקדש במזיד מתחלל, ואילו רבי יהודה סובר שהקדש במזיד אינו מתחלל, וכיון שאינו מתחלל במה תתקדש, ובתוספות ד"ה אף האריכו בביאור שיטת רבי מאיר. ה. ומה הוא שוגג שאינה מתקדשת בו משום טעות, אם הכוונה שהיא שגגה או שהוא שוגג, הנה אם היא שוגגת, ודאי שהוא בכלל שוגג, שלא נסתפקו בגמרא אלא אם הטעות היא מצד שניהם, או מצד האשה לבד; ואולם אם הוא שוגג והיא לא, זה תלוי בספק הגמרא דלעיל מחמת מי היא הטעות. ו. ולענין מקדש בהקדש במזיד שנחלקו בו, הנה מה שאמר רבי מאיר שקידש במזיד, אף הוא תלוי בספק הגמרא מה הוא שוגג, וכל שאינו שוגג שלא יתחלל משום טעות הוא חשוב מזיד, וקידש; אך מה שאמר רבי יהודה דבמזיד לא קידש, ומשום שהוא סובר שאין הקדש מתחלל במזיד, זה לכאורה ודאי תלוי במזיד שלו; ולפי זה יתכן אופן שלדעת רבי מאיר ייקרא שוגג, ולדעת רבי יהודה ייקרא מזיד.

ולאו [וכי לא] ממילא, מתוך הדבר, שמעת מינה [אתה שומע זאת]? שכיון שכתוב זה משווה את ישראל לתרומה, מובן מזה שהוא הדין בתרומה! תרגמה [תירגם, הסביר, אותה] רבין סבא [הזקן] קמיה [לפני] רב ואמר: הטעם לגבי מעשר הוא משום שאמר קרא [הכתוב] לגבי מעשר "לה' הוא", כלומר, בהוייתו יהא, שיישאר כמו שהוא ממון גבוה.

א שנינו במשנה שהמקדש אשה בהקדש, אם עשה זאת במזיד — קידש, בשוגג — לא קידש, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בשוגג — קידש, במזיד — לא קידש. אמר ר' יעקב: שמעית מינה [שמעתי ממנו] מר' יוחנן תרתי [שני דברים]: שגגת מעשר לפי שיטתו של ר' יהודה, ושגגת הקדש לשיטת ר' מאיר, בשניהם אין אשה מתקדשת בהם.

והסביר את טעם הדברים: חדא [באחד מהם אמר]: לפי שאין אשה רוצה להתקדש בו, וחדא [ובאחד אמר]: לפי שאין שניהם, הבעל והאשה, רוצים. ולא ידענא הי מינייהו [ואיני יודע איזה מהם] בגלל האשה, ואיזה מהם גם בגלל שניהם. אמר ר' ירמיה: ניחזי אנן [נראה אנו], כלומר, נעיין אנו ונראה איזה טעם מתאים לנושא. ונאמר: מעשר שני שאינו נאכל אלא בירושלים איהי [היא] לא ניחא [נוח] לה לקבלו ככסף קידושין, משום טרחא דאורחא [טירחת הדרך], שהרי צריכה היא להביאו לירושלים כדי ליהנות ממנו, אבל איהו ניחא ליה דניקני איתתא [הוא נוח לו בכך, שהוא קונה אשה] ממילא ואינו צריך להוציא כסף משל עצמו עבור הטירחה. אלא הקדש — תרוייהו [שניהם] לא ניחא להו דנתחיל [נוח להם שיתחלל] ההקדש על ידייהו [על ידם] בכך שייעשו הקידושין על ידו.

ור' יעקב אמר: כנגד הסברו של ר' ירמיה, שאין הטעמים ברורים, כי גם איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר], מי לא איכא למימר [האם אין לומר] מעשר איהי [היא] לא ניחא ליה [נוח לה] לקבל אותו משום טירחא דאורחא [טירחת הדרך], איהו [הוא] לא ניחא ליה [נוח לו] משום אונסא דאורחא [אונס הדרך], שאם יקרה שהמעשר יאבד בדרך נמצא שלא נהנתה כלל ממנו, ולא נוח לו לקדשה בדבר שתצטער בו. אלא הקדש, בשלמא איהי [נניח שהיא] לא ניחא [נוח] לה דנתחיל [שיתחלל] הקדש על ידה, אלא איהו מי [הוא האם] לא ניחא ליה דניקני איתתא [נוח לו שיקנה אשה] ממילא בלי להוציא הוצאות בשביל לפדות את ההקדש? ואם כן אין להוכיח מסברות את דברי ר' יוחנן.

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב חסדא: אשה אין מתקדשת במעות הקדש לדעת ר' מאיר, ואולם מעות שנתן לה בקידושין מהו שיצאו לחולין על ידי מעשה הקידושין? אמר ליה [לו] רב חסדא: אם אשה אין מתקדשת — מעות היאך יצאו לחולין? הרי נמצא שהמעות הללו לא קנו דבר ואין לומר שנתחללו, ואם כן נשאר ההקדש כמות שהוא.

בעא מינה [שאל ממנו] רב חייא בר אבין מרב חסדא: במכר מאי [מהו] הדין? האם כאשר קנה דבר בשגגה במעות הקדש האם נקנה המיקח בכך? אמר ליה [לו]: אף במכר לא קנה.

איתיביה [הקשה לו]: שנינו שאם הפקיד אדם מעות אצל שולחני, אם היו המעות צרורות — אסור לו להשתמש בהן. ואם פתח השולחני את הצרור והיו אלה מעות הקדש והשתמש בהן, כיון שעשה שלא ברשות המפקיד — מעל. ואם לא היו המעות צרורות, רשאי השולחני להשתמש בהן, שהמפקיד יודע שעיסוקו במעות, ולכן אם היו אלה מעות הקדש המפקיד מעל, שהשולחני נחשב כמוציאם מדעת המפקיד. אולם אם הפקיד מעות בידי בעל בית (סתם אדם), בכל מקרה אין לו להשתמש בהן, ואם השתמש — מעל. ונחלקו לענין חנווני ואמרו: מוסר מעות לחנוני דינו כבעל הבית לענין זה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: חנוני כשולחני.

ומדייקים: עד כאן לא קא מיפלגי [אין הם חלוקים] אלא דמר [חכם זה] סבר: חנוני כשולחני, ומר [וחכם זה] סבר חנוני כבעל הבית. אבל דכולי עלמא [לדעת הכל] אם הוציא החנווני בסוף את הכסף — מעל, משמע שהמיקח נקנה על אף שקונהו במעות הקדש! ודוחים: ר' מאיר לדבריו, לפי שיטתו, של ר' יהודה קאמר [אומר]: לדידי [לשיטתי] אם הוציא את הכסף נמי [גם כן] לא מעל, אלא לדידך אודי [לשיטתך הודה] לי מיהא [על כל פנים] שחנוני נידון כבעל הבית. ואמר ליה [לו] ר' יהודה: לא, אף בזה איני מודה לך, ולדעתי חנווני הוא כשולחני.

אמר רב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: But don’t you understand it by itself from this verse? Since the verse compares the Jewish people to teruma, the categorization of “holy” evidently applies to teruma as well. Ravin the Elder interpreted it before Rav: The difference is that with regard to tithe the verse states: “It is for the Lord,” which indicates: As it is, it should be, as consecrated.

§ The mishna teaches: And if he betrothed a woman with consecrated property belonging to the Temple treasury, if he does so intentionally he has betrothed her, and if he does so unwittingly he has not betrothed her; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says the opposite: If he did so unwittingly he has betrothed her, but if he does so intentionally he has not betrothed her. Rabbi Ya’akov said: I learned two halakhot from Rabbi Yoḥanan, the halakha of an unwitting error involving tithe according to the opinion of Rabbi Yehuda and the halakha of an unwitting error involving consecrated items according to the opinion of Rabbi Meir. In both of these cases the woman is not betrothed with the items.

He proceeds to explain. One of these halakhot is because the woman does not want to become betrothed with the item, and the reason for the other is because neither the man nor the woman wants it. He adds: And I do not know which of them is due to the woman alone, and which is due to both parties. Rabbi Yirmeya said: Let us see which reason is applicable to which case. It must be that with regard to second tithe, which may be eaten only in Jerusalem, it is not satisfactory for her to be betrothed with it due to the trouble of transporting it all the way to Jerusalem to enjoy it, whereas it is satisfactory for him to betroth her with it, since he acquires a woman by itself, i.e., by the tithe alone, without having to spend additional money of his own. But in the case of consecrated items, it is not satisfactory for the two of them that consecrated property be desacralized by their using it for betrothal.

And Rabbi Ya’akov said the opposite is more reasonable. Couldn’t it be said that in the case of second tithe it is not satisfactory for her to be betrothed with it due to the trouble of transporting it all the way, and it is not satisfactory for him to betroth her with it due to the danger of an accident along the way. If the second tithe gets lost on the way to Jerusalem, she will not have derived any benefit from it. It will cause her distress to think she received nothing for her betrothal, and he does not want to cause her distress. But in the case of consecrated items, granted that with regard to her, it is not satisfactory for her that consecrated property be desacralized through her, but why wouldn’t it be satisfactory for him to acquire a woman by itself, without the expenditure of redeeming a consecrated item? Therefore, the reasons for Rabbi Yoḥanan’s statement cannot be determined by logic alone.

Rava inquired of Rav Ḥisda: According to Rabbi Meir, a woman cannot be betrothed by receiving consecrated money, but what is the halakha with regard to the money he gives her for betrothal: Does the money become desacralized as a result of the act of betrothal, as is usually the case when one uses a consecrated item for his own benefit? Rav Ḥisda said to him: If the woman is not betrothed, how can the money become desacralized? Since the money has not actually been used, nothing has changed with regard to its status.

Rav Ḥiyya bar Avin inquired of Rav Ḥisda: What is the halakha with regard to a sale: If one unwittingly uses consecrated money to purchase an item, does the sale take effect? Rav Ḥisda said to him: Even with regard to a sale he does not acquire the item.

Rav Ḥiyya bar Avin raised an objection to him: The halakha is that if a man deposited a bundle of money with a money changer, the latter may not use the money. If the money changer untied the bundle and used the money, and it turned out that it was consecrated, the money changer is liable to bring an offering for the misuse of consecrated property, since he acted without the permission of the depositor. If the money was not in a bundle, the money changer has the right to use it, since the depositor knows that a money changer frequently distributes money. Consequently, in this case, if the money was consecrated, it is the depositor who is liable to bring an offering for the misuse of consecrated property, since the money changer is considered to have acted with his awareness. If one deposited the money with a homeowner, i.e., not a money changer, the latter may not use it in either case, and he is liable to bring an offering for the misuse of consecrated property if he does. With regard to a storekeeper, the tanna’im disagree: The same halakha applies to a storekeeper as to a homeowner; this is the statement of Rabbi Meir. But Rabbi Yehuda says: The same halakha applies to a storekeeper as to a money changer.

The Gemara analyzes this: They disagree only with regard to that issue: As one Sage, Rabbi Yehuda, holds that the same halakha applies to a storekeeper as to a money changer, and one Sage, Rabbi Meir, holds that the same halakha applies to a storekeeper as to a homeowner. But everyone agrees that if the storekeeper did spend the money, he has misused consecrated property. This indicates that even according to the opinion of Rabbi Meir, whatever transaction he performed did take effect. The Gemara rejects this: Rabbi Meir stated his opinion in accordance with the statement of Rabbi Yehuda, as follows: According to me, if he spent the money he has also not misused consecrated property, but according to you, at least concede to me that the same halakha applies to a storekeeper as to a homeowner. And Rabbi Yehuda said to him: No, I do not concede to you even with regard to this point, as I hold that the same halakha applies to a storekeeper as to a money changer.

The Gemara records a discussion as to the reasons for the rulings of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda. Rav says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משום אונסא דאורחא. פרש"י ז"ל דע"כ אונס עליה רמי שהמעשר אין בו כאן שוה פרוטה שאפילו תמכרנו הדמים נתפסין בקדושתו וקדושין צריכין שיהו שוה פרוטה ולא מחוור אם אין בו כאן שוה פרוטה היאך היא מתקדשת ודאי ועוד אם נתן לה ק' כורים של חטים אינן שוים פרוטה כאן והרי היא תמצא שיתן לה מנה ויעלם ויאכלם הפירות עצמן בירושלם והמעות יהיו בידה חולין ולא יתחלל המעשר עליהם והא לא דמי לטובת הנאה דמידי דנפשיה מזבין.
לפיכך נראה כלשונות האחרות שפי' רש"י ז"ל דלא ניחא ליה באונסא שלא תתרעם עליו ותאמר לו קדשתני בדבר שלא נהנתי בו ומלאתי בירושלמי רבי חזקיה ר' ביבי בשם רבי אליעזר מקדשין בפרוטה של מעשר שני משמע דאפי' מעשר קימעא שאין דמי חולין אלא פרוטה מקודשת דבתר שיעורא אזלי בגופיה ולא בתר דמים שבירושלם:

ה"ג כדגריס רש"י ז"ל וכן גריס ר"ת ז"ל: חנוני כבעל הבית דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר חנוני כשולחני. ולענין דינא פליגי בה נמי בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג ע"א) וסבר ר' מאיר חנוני כבעל הבית ורבי יהודה סבר כשולחני ואי קשיא היכי אמרינן ר' מאיר לדבריו דרבי יהודה קאמר ליה לדידי אם הוציא נמי לא מעל אלא לדידך אודי לי מיהת דחנוני כבעל הבית דאם כן מעל ולאו אודי לי הוא דאיהו סבר לא מעל כבר פרש"י ז"ל דהכי קאמר אודי לי מיהת דחנוני כבעל הבית ולא מעל גזבר ואמר ליה לא כשולחני ומעל גזבר ומשמע דמשום דפליגי בה לענין דינא קאמר ליה הכא נמי אודי לי שאסור לו להשתמש בהן ושלא מעל גזבר ורישא דמתני' דקתני אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל וכו' לא רבי מאיר קתני לה אלא תנא אחרינא דסבר לה במעילה כרבנן. ודברי רבי מאיר לא קאי אלא אחנוני כבעל הבית וכל המשנה גרסא זו ידו על התחתונה:

אמר קרא הוא בהוייתו יהא. ואף על גב דבשביעית נמי כתיב ביה (שם כה, יד) כי יובל היא, הא דרשינן ליה לקמן (קידושין נח, א) שאף על פי שתופסת דמיה אינה יוצאה לחולין.

מעשר איהי לא ניחא לה משום טרחא דאורחא. ואם תאמר אם כן במזיד קדש דקתני במתניתין בגבולין קאמר, ומשום דליכא טירחא דאורחא דסברה וקיבלה, וקשיא לן דהא משמע בשלהי פרק חלק (סנהדרין קיב, ב) דמעשר שני בגבולין ממון גבוה הוא, ואפילו לר' יהודה גבי עיסת מעשר שני דר' מאיר פוטר מן החלה וחכמים מחייבין, ואמר רב חסדא במעשר שני בירושלים, דר' מאיר סבר ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא, אבל בגבולין דברי הכל פטור, ויש לומר דטעמא דר' יהודה דפטר בגבולין לאו משום דהוי ממון גבוה, אלא משום דלא קרינן ביה עריסותיכם, כיון דאסור למיכל מינה התם קודם פדיה. והא דמשמע בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צ, א) דלר' יהודה אינו עובר בגבולין במעשר משום בל תחסום, מדמוקמינן הא דתניא (פרות המדבריות בתרומה) ובמעשר שני עובר עליו משום בל תחסום כר' יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא, ובשדש לפנים מחומת בית פגי, דמשמע הא חוץ מבית פגי פטור, לאו משום דהוי ממון גבוה, אלא משום דלא קרינן ביה בדישו דמשמע דישו המותר לו, כן תירצו בתוס'.

איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא. פירש רש"י דעל כרחו מקבל עליו אחריות הדרך, לפי שאין המעשר שוה פרוטה חוץ לירושלים, ואפילו תמכרנו דמיו נתפסין בקדושתו, והלכך אינו שוה כאן שוה פרוטה. ואינו מחוור דהא מתניתין סתמא קתני, ואפילו יש בו כאן שיעור גדול ששוה כאן שוה פרוטה, שימצא מי שיתן לה שוה פרוטה על מנת שיעלנו לירושלים ויאכלנו שם, דהשתא אין הדמים נתפסים בקדושתו, ומשום הכי נראה יותר כפירוש האחרון שכתב הוא ז"ל דאף על גב דאונסא לאו עליה רמי, אפילו הכי לא ניחא ליה דליתנוס, כדי שלא תתרעם ממנו שקדשה בדבר שלא נהנית בו.

חנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר וחכמים אומרים חנוני כשלחני. כך גריס ר"ח ורש"י. ואי קשיא לך הא היכי אמרינן דר' מאיר לדבריו דר' יהודה קאמר ליה, לדידי אם הוציא לא מעל, אלא לדידך אודי לי מיהת דכבעל הבית הוא, שאם כן אם הוציא חנוני מעל, ולר' מאיר אינן יוצאין לחולין כלל, איכא למימר דמשום דפליגי נמי בפרק המפקיד (בבא מציעא מג, א) לענין דינא אם מתחייב כבעל הבית או כשלחני קאמר ליה אודי לי מיהת דכבעל הבית, ונפקא מינה לענין דינא. ורש"י פירש דהכי קאמר אודי לי מיהת דכבעל הבית ולא מעל גזבר, ואמר ליה לא כשלחני ואם מותרין מעל גזבר. אבל הראב"ד גריס אבל לדידך אודי מיהת, ולא גריס אודי לי, ודחקו קושיא זו. והא דדייק מדוקיא דחנוני כבעל הבית ולא מקשה מדקתני בהדיא בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל, משום דרישא לאו ר' מאיר היא, אלא תנא אחרינא הוא דאית ליה במעילה כרבנן, ור' מאיר לא קאי אלא אחנוני כבעל הבית.

אמר רבי יעקב שמעת מינה דרבי יוחנן תרתי כו'. חדא לפי שאין אשה רוצה. פירוש שאלו ידעה דמעשר הוא לא היתה רוצה וכיון דכן השתא דלא ידעה הוה מקח טעות ולפיכך אינה מקודשת וחדא לפי שאין שניהם רוצים אלו ידעו הי מנייהו פירש דאלו הוה ידענא הי מינייהו טעמא מפני שאינה רוצה מכיון דשיילי' וניחא לה תו לא בעינן דעתא דידיה:

אמר רבי ירמיה ניחזי אנן כו'. ורבי יעקב איפכא מי איכא למימר מעשר איהו לא ניחא לה משום טרחה דאונסא (אורחא) איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא. פירש"י ז"ל דאחריות אונסא דאורחא רמו עלה דבעל לפי שהמעשר אינו שוה כאן שוה פרוטה אפילו הוא כמה סאין שהרי אם תחללנו או תמכרנו הדמים נתפסין בקדושתן וקדושין צריכין שיהו שוין פרוטה ואי לא מקבל עליה אחריות אורחא לא שויה כלום. ולא נהירא דאם לא נתן לה כאן אלא שוה פרוטה אפילו קבל עליו אחרייתו האיך מקודשת קדושי ודאי כיון שאינו שוה פרוטה בכאן שאפילו שוה פרוטה במדי אינן אלא קדושי ספק שאין לך בקדושין אלא מקומו ושעתו כדכתיבנא בפ"ק ואם בשנתן לה מעשר יותר מכדי שוה פרוטה אפילו בלא אחריות אונסא דאורחא נמי קפצי עליה זביני ושוה פרוטה בכאן ולא נהירא שהרי אי אפשר שלא תמצא מי שתמכרנו לו בזול על מנת לאוכלו בירושלים ויהיו הדמים בידה חולין אלא על ידי הפירו' כדפירש"י ז"ל בלשון האחרון דהא לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא לאו משום דמחייב באחריות אלא דלא תיהוי לה תרעומות עליה שתאמר לו קדשתנו בדבר שלא נהנתי בו וכיון דשכיח דאנסי לה לאיתתא באורחא לא ניחא ליה והא דאמרינן בירושלמי מקדשין בפרוטה של מעשר שני מיירי שהוא כל כך שיש בו שוה פרוטה למי שיעלנו ויאכלנו בירושלים הא לאו הכי לא הוה אלא קידושי ספק:

אלא הקדש בשלמא איהי לא ניחא לה דניחיל הקדש על ידה אבל איהו מי לא ניחא ליה דליקני איתתא ממילא ואע"ג דאמרינן בעלמא יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא היינו במילי דעלמא דלא קפידא בבזיונה וצערה אבל לא ניחא לה דתתעביד איסורא על ידה:

בעא מיניה כו' אף במכר לא קנה. פירוש שאינם יוצאין לחולין בשוגג דטעמא דאין המוכר רוצה או שאין שניהם רוצים כדאמרי' בקידושין ודוקא במכר והוצאה דלא מהני בגופייהו ממש אלא דעביד בהו מקח וממכר והוי מקח טעות ומשום הכי לא קנה ולא קדש ולא יצאו לחולין אבל בנהנה בגופו בשוגג מודה רבי יוחנן דמעל ויצאו לחולין אפילו לרבי מאיר דהא תנן הנהנה שוה פרוטה מן המקדש מעל וסתם מתניתין רבי מאיר וזה פשוט וכדבעינן לפרושי לקמן:

איתיביה המפקיד מעות וכו' הכי גרסינן כדגרסינן רש"י ור"ח ז"ל חנוני כב"ה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר כשולחנו וכי תימא א"כ מאי האי דפרקינן דרבי מאיר לדבריו דרבי יהודה קאמר אודי לי מיהת דחנוני כבעל הבית ואלו לרבי מאיר לא מעל כלל ואם כן כי קאמר רבי יהודה דחנוני כבעל הבית ומעל היכי דמודה לרבי מאיר דהא לרבי מאיר לא מעל. ויש שגורסין מתוך קושיא זו וחנוני כשולחני דברי ר"מ רבי יהודה אומר חנוני כב"ה. וגרסי אודי לי מיהת דחנוני כשלחני ולא מעל. וליתא להאי גירסא דהא במעות של חולין פליגי בפרק המפקיד ורבי מאיר אמר חנוני כב"ה ורבי יהודה אמר חנוני כשולחני ובהא ליכא לאיפלוגי בין חולין להקדש אלא גרסא דילן עיקר והא דקאמר רבי מאיר אודי לי מיהת דחנוני כב"ה לאו בדינא דחנוני גופיה איירינן אם מעל אם לאו אלא ה"ק אודי לי מיהת דחנוני כב"ה ואין לו רשות להשתמש בהן וכיון דכן לא מעל הגזבר תדע דבמעילת גזבר איירינן השתא דקאמרינן לדידי אפילו הוציא נמי לא מעל שפירות ודאי אפי' הוציאם גזבר בידים בשוגג לא מעל שאין מעות הקדש יוצאין בשוגג לחולין דרך מקח וממכר דאי כב"ה מאי אפי' הוציא דהא איירינן כדקתני אם הוציא מעל אלא ודאי בגזבר קאמר ועלה קאמר אודי לי מיהת דחנוני כב"ה שאין לו רשות להשתמש ולא מעל גזבר וכן פירש"י ועיקר ורישא דמתני' דקתני אם הוציא מעל כו' דלא כר' מאיר ולא איירי ר"מ אלא במאי דקתני חנוני כבעל הבית:

כבר ביארנו שלדעת ר' יהודה שהלכה כמותו כל שהוציא מעות הקדש בשוגג מעל ואם קדש בהם מקדשת וכן אם קנה בהם חפץ מקחו קיים והנהנה אחריו פטור שהרי יצא לחולין ובמזיד אינו מביא קרבן מעילה אלא שלוקה ומתוך שאינך מביא קרבן מעילה לא נתחלל ההקדש אלא הרי הוא בהוייתו ואם בא אחר ונהנה בו בשוגג מעל:

המפקיד מעות של הקדש אצל שולחני ולא הודיעו שהם של הקדש אם צרורים בקשר משונה או חותם על הדרך שביארנו במציעא אין הנפקד רשאי להשתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הנפקד ואם מותרים ר"ל שאינם קשורים בקשר משונה או חותם יש לו רשות להשתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל המפקיד ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שלא מעל לא מפקיד ולא נפקד לא מפקיד שלא הרשוהו ולא נפקד שהרי הוא כמורשה מאליו ונראה שהם גורסים במשנה זו במעילה בזו אם הוציא שולחני לא מעל אצל בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא בעל הבית מעל וחנוני דינו כשולחני וכבר ביארנוה גם כן במציעא פרק שלישי:

הוא בהויית' יהיה אע"ג דשביעית נמי כתיב ביה היא הא דרשי' לקמן אע"פ שתופס את דמיו אין יוצא לחולי, ועוד כולהו בעי' קדש הוא:

גמרא מעשר איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא. משמע דאיירי מתני' במעשר שני בגבולין דבירושלם לא שייך טירחא דאורחא. וק' דבסוף פ' חלק משמע דמעשר שני בגבולין לכ"ע ממון גבוה הוי גבי עיסת מעשר שני דר"מ פוטר מן החלה וחכמים מחייבים ואמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלם ר"מ סבר ממון גבוה ורבנן סברי ממון הדיוט אבל בגבולים אליבא דכ"ע פטור וי"ל הא דפטרי רבנן בגבולין לאו משום דהוי ממון גבוה אלא נהי ד דממון הדיוט הוי לא קרי ביה עריסותיכם בגבולין כיון דמיתסר התם באכילה קודם פדייה ולענין עיר הנדחת נמי לא מיקרי שללה וכן הא דמשמע בפ' השוכר את הפועלים דלר' יהודה אינו עובר בגבולין משום לא תחסום שור בדישו לאו משום דהוי ממון גבוה אלא משום דכיון דמיתסר באכילה לא השיב דישו כי היכי דממעטינן הקדש במס' מעילה בפרק ולד חטאת דדרשי' דישו שלו ולא של הקדש:

איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא. פירש"י בלשון ראשון דע"כ אונסא דאורחא עליה הוא דהמעשר אין כאן ש"פ שלא ניתן להוציאו אלא בירושלים ואפילו תמכרנו דמיו נתפסים בקדושתו וקדושין צריכים שיהיו שו"פ. ולפ"ז משמע שאין בו אלא ש"פ מצומצמת בירוש' וכי מדלת מיניה טרחא ואונסא דאורחא אינו שוה כאן פרוטה שאם היה כ"כ מן המעשר שהיה שוה בכאן פרוטה היתה מתקדשת ולפי' זה אין הקידושין אלא בירושלים שאז יהיה בו שוה פרוטה. ולא נהירא דבפ"ק דבכורות משמע דמקודשת לאלתר ותנשא דאסר ר' יהודה פטר חמור בהנאה מחיים ומפ' משום דלא מצי' דבר שהקפידה תורה לפדותו בשה ומותר בהנאה בשה מותר ופריך והא מעשר שהקפידה עליו בכסף צורה דתנן ר' יהודה אומר קדש כלומר שמותר בהנאה בגבולין אע"פ שהקפידה עליו תורה שאינו מותר בגבולין אלא בכסף צורה ואי אינה מתקדשת אלא עד שתבוא בירושלים א"כ אין כאן הנאה בגבולין הילכך נראה כלשון שני שפרש"י דאע"ג דלא רמי עליה אחריות אפ"ה לא ניחא ליה דליתנוס מיניה פן תעצב ותאמר לו אקדשתני בדבר שלא נהניתי בו. ומיהו ק' לפי' זה דהו"ל למימר תרוויהו לא ניחא להו משום אונס' דאורחא וי"ל דניחא להו לפרושי טעמא אחרינא גבי דידה דאפי' קבל עליו אחריות מ"מ לא ניחא ליה משום טירחא דאורחא:

אלא איהו מי לא ניחא להו דליקני איתתא ממילא. וא"ת והלא חטא שמעל וצריך להביא אשם בכסף שקלים. וי"ל כדפירש"י שמ"מ השתא ניחא ליה שאין לו עכשיו כלום משלו וא"ת כ"ש אתתא דניחא לה דאמרינן יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא י"ל מ"ם דבר מכוער הוא לאשה כשהקדש מתחלל על ידה:

מעות מה שיצאו לחולין. דקס"ד אע"פ שאינה מקודשת איפשר שיצאו לחולין משום דמעות אינם חוזרים כמו התקדשי לי באלו ולא גמר נתינתם דפרשי' לעיל דמעות אינם חוזרים:

שמעית מיניה דרבי יוחנן תרתי כו' פי' לפי דברי רבי יוחנן בהא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה דלגבי מעשר שני קסבר רבי מאיר ממון לגבוה הוא. הלכך בין במזיד בין בשוגג לא קידש ורבי יהודה סבר ממון בעלים הלכך במזיד קידש אבל בשוגג לא קידש מפני שהן קדושי טעות. וגבי הקדש רבי מאיר סבר הקדש מתחלל בין במזיד בין בשוגג הלכך במזיד קידש ובשוגג לא קידש מפני שהן קדושי טעות. ורבי יהודה סבר אין הקדש מתחלל אלא בשוגג אבל במזיד לא והקדש כל היכא דאיתיה בקדושתיה קאי הלכך במזיד לא קידש מפני שלא נתן לה כלום שהרי אינה רשאי ליהנות ממנו ובשוגג קידש מפני שיצא הקדש לחולין והיא רשאי ליהנות ממנו. ושגגה דהקדש לא חשיבא ליה לרבי יהודה קדושי טעות כי היכי דחשיבא ליה שגגת מעשר דשגגת מעשר חשיבא ליה טעות מפני שאינה יכולה ליהנות ממנו חוץ מירושו' אבל הקדש שהיא רשאי ליהנות ממנו אף על פי שנתחלל על ידה אינה חוששת בכך ומקודשת היא ורבי מאיר סבר חוששת היא על כך ואינה מקודשת:

אמר ליה אף במכר לא קנה פירש ופליגא דרב חסדא אדרבי יוחנן דאלו רב חסדא סבר אין הקדש מתחלל לרבי מאיר בשוגג ולא מעל אלא אם כן ביערו מן העולם. ורבי יוחנן סבר מתחלל מדאיצטרך למיתלי טעמיה דרבי מאיר משום קדושי טעות:

בפרש"י בד"ה משום אונסא כו' אי נמי אפי' לא רמי אחריות עליה לא ניחא כו' עכ"ל ק"ק לפי' זה כיון דאונסא דאורחא על האשה הל"ל גבי דידה נמי דלא ניחא לה משום אונסא דאורחא שעליה ויש ליישב דנקט הכי משום דשביק גבי דידה סברת רבי ירמיה דהיינו משום טירחא ולא נחית רבי ירמיה להך סברא דאונסא דאורחא וק"ל:

תוס' בד"ה איהו לא ניחא כו' משמע מתוך פירושו שלא יחולו הקידושין במזיד כו' עכ"ל דממה שפי' גבי שוגג איכא למילף אמזיד כיון דאינו שוה פרוטה כאן אין הקידושין נגמרים עד בואם לירושלים הגם שיש לגמגם בזה דה"ק דאין כאן שוה פרוטה אם לא יקבל עליו איהו אונסא דאורחא מ"מ הכי משמע דלא יגמרו הקידושין כלל דכיון דאין כאן שוה פרוטה מה יועיל לה שמקבל אונסא דאורחא הא השתא לא נתן לה כלום ובת"י וצ"ל דהמעשר שוה פרוטה מצומצם שאם היה הרבה תמצא שיתן לה שוה פרוטה למוכרו מיד כדי להוליכו לירושלים ואז יהיו הקידושין נגמרים מיד עכ"ל ודו"ק:

בד"ה אף במכר לא כו' ואין מעילה לר"מ אלא באוכל כו' ואין מעילה אלא בשינוי כלומר במזיד כו' עכ"ל כל דבריהם צריכין ביאור משום דדברי רבי יהודה גבי הקדש מפורש בקרא דכתיב כי תמעל מעל וחטאה בשגגה כו' הרי מפורש דבשגגה יש מעילה ולא במזיד הוצרכו לומר דר"מ ס"ל דחטאה בשגגה דכתיב היינו דוקא לענין אוכל הקדש כדלקמן לבר פדא אבל במוציא מעות לא שייך ביה מעילה דכ"מ שהוא שם הקדש עליו כו' ומיהו במזיד מתחלל לר"מ משום שינוי ששינה לקנותה ולגוזלה מרשות הקדש כמ"ש התוספות לקמן ויליף לה דתמעל מעל מזיד משמע כמו גבי סוטה דכתיב לשון מעל והיא מזידה וקרא דונתן הכסף וקם לו דמשמע דאינו מתחלל במזיד אלא ע"י נתינת כסף תחתיו היינו למצוה אם לא שינה לקנותה בגזילה והך דאין מעילה אלא בשינוי היא במסכת מעילה בפרק הנהנה אך מה שכתבו דרבי מאיר לטעמיה כו' ומפיק ליה מקרא כי תמעל וגו' לא הוזכר בהך מלתא התם ר"מ ודו"ק:

בא"ד מקרא או דתמעל מעל ואין מעילה כו' במזיד לא קידש דבמעילה הוא דגלי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אשה כו' בשגגת הקדש לר"מ מעות כו' הד"א:

תוס' בד"ה איהו לא כו' בקדושתם וקדושין צריכים כו' לא אמר שיגמרו עד כו' כצ"ל:

בד"ה אף במכר כו' דאם ירצה לגוזלו יקננו כו' כצ"ל:

גמרא א"ר יעקב שמעית כו'. כה"ג סוכה (יב) וש"נ:

שם ור' יעקב איפכא מסתברא כו'. עי' פרש"י ור"ל דלהכי מספקא ליה. וא"כ לענין פירושא דמתניתין לא שבקינן מאי דפסיקא ליה לר' ירמיה משום ספיקא דר' יעקב כמש"כ הפוסקים בכ"ד. לכן ל"ד התוי"ט במש"כ בפירושא דמתני' ופליגו אמוראי כו' ורי"א איפכא מסתברא כו':

שם אלא הקדש בשלמא איהי לא ניחא לה. כצ"ל:

רש"י ד"ה משום אונסא דאורחא. שאפילו תמכרנו דמיו נתפסין בקדושתו. לפי מה שפי' הרע"ב בפ"ד דמע"ש מ"ו דהא דתנן בפ"ק אין מוכרין אותו היינו להוליכו לירושלים ולא שיהי' המעות נתפסים כו'. ושם בפ"ק פי' דמתניתין איתא כר"מ והוא מירושלמי. מוכח דלר"י מותר למכרו אף שלא יהיו הדמים נתפסים. אולם שם בפ"ק בירושלמי איכא מ"ד דאפי' לר"י אסור למכרו ע"ש ובשנ"א. ועי' ביבמות (עג) בתד"ה נכסי כהן ובע"ז (סב ב) בד"ה העלה. ועי' לקמן (נו) ובפרש"י דמוכח דבהמה טמאה וכו' אין נתפסין בקדושתו:

רש"י ד"ה לא קנה. ואין מעילה לר"מ בהקדשות אלא באוכל כו'. עי' לקמן (נד ב) ברש"י ד"ה לענין אכילה ובתוס' שם:

רש"י ד"ה חנוני כבעה"ב. לפיכך אם הוציא לא מעל כו' ואם מותרים כו' לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. מבואר דהיה לפניו הגי' במשנה כמו שהובאה בגמ' ב"מ (מג א) וע"ש:

תד"ה איהו. ואירושלים לא הקפידה תורה בכסף צורה דכתיב ונתת הכסף כו'. לכאורה הכי הל"ל דבירושלים אינו מתחלל כלל דאינו נפדה לפנים מן החומה. וכסף מעשר אף בגבולין א"צ לחללו על כסף צורה דוקא כמבואר בסוכה (מא) וע"ש לעיל (מ ב) בתד"ה על חיין:

תד"ה אף במכר. והתם ע"כ במזיד קאמר דודאי כשמזנה מזידה היא. הן זונה דהוזהר כהן עליה הוא אפי' זנתה בשגגה או באונס כדאיתא ביבמות (נו ב). אבל הכא ע"כ איירי במזיד דבשוגג לא נאסרה על בעלה ישראל כדכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת (שם):

תוס' ד"ה איהו בסה"ד הואיל ואין ראויה שם לאכול. עיין ב"מ ד' צ ע"א תד"ה כאן:

אמר ר' יעקב שמעית מינה דר"י תרתי שגגת מעשר כו' ויש לדקדק מאי איצטריך טעמא בשגגת מעשר משום טירחא או אונסא דאורחא ות"ל דבלא"ה דמי מעשר שני בגבולין פחותין הרבה מדמי חולין כיון שצריך להוציא הוצאות להעלותן לירושלים וא"כ כיון שהיא סברה שהן חולין הו"ל קידושי טעות והיה נ"ל לדקדק מכאן דבכה"ג לא הוי קידושי טעות דמכיון שנתרצית להתקדש לו אינה מקפדת בשיווי דמי הקידושין וכמו שכתבתי לעיל דף מ"ז גבי התקדשי לי בפקדון ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר ש"פ מקודשת והבאתי ראיה מהא דשמין את הנייר ולא דמי לאומר התקדשי לי בכוס של זהב ונמצא של כסף דשאני התם שהתנה בפירוש ועוד שהוא מין אחר וכן בכוס של יין ונמצא של דבש ואדרבא משם משמע דהיכא שהוא מין אחד וכ"ש היכא שלא הזכיר שום דבר כגון הכא שלא אמר התקדשי לי בחולין א"כ הוי קידושין גמורים וכבר כתבתי לעיל פ"ק דף ז' דאפילו לר' יוסף דאמר שיראי צריכא שומא לאו משום דלא ליהוי קידושי טעות מחמת דמי השיווי אלא כיון דשיראי אין שומתן ידוע ולא קייצי לא הוי בכלל כסף ודמי לחליפין כן נ"ל אלא דמלשון הרא"ש והרשב"א ז"ל בההיא סוגיא דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך לא משמע הכי אלא שיש לחלק ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון) דף נג ע"ב גמרא א"ר יעקב שמעת מיניה דרבי יהודה תרתי שגגת מעשר כו' וכתבתי דלכאורה יש לדקדק אמאי הוצרכו להדורי אטעמא בשגגת מעשר דלא הוי קידושין משום טירחא או אונסא דאורחא ותיפוק ליה דבלא"ה דמי מעשר שני בגבולין פחותין הרבה מדמי חולין וא"כ כיון שסברה שהיא חולין ה"ל קדושי טעות והיה נ"ל לדקדק ג"כ מכאן דלא הוי קדושי טעות בכה"ג כמ"ש לעיל דף מ"ז ע"א אלא שכבר כתבתי שם דהרא"ש והרשב"א ז"ל לא כתבו כן וא"כ צ"ע לסוגיא דהכא:

שם ולא ידענא הי מינייהו. ואע"ג דלר' יהודא ודאי בשגגת מעשר הוי טפי טעות משגגת הקדש התם מילתא אחריתא היא דלר"י כיון דגזירת הכתוב היא דהקדש מתחלל שוגג כדבסמוך וע"י שינוי רשות אלמא דרחמנא אוקמיה ברשותיה דלא ליהוי מקח טעות וה"ה לקידושין:

רש"י בד"ה משום אונסא דאורחא דע"כ אונסא דאורחא עליה דידיה רמיא שהמעשר אין בו כאן ש"פ כו' עד סוף הדיבור. ומלבד מה שהקשו בתו' הקשה הריטב"א ז"ל בחידושיו דכיון שאין שוה כאן פרוטה אלא בירושלים אמאי הוי קידושין הא קי"ל דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"ה להדיוט וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק גבי חיישינן שמא ש"פ במדי דאפי' ידעינן בודאי דש"פ במדי אפ"ה לא הוי אלא קידושי ספק מדרבנן ע"ש ונראה דהתוס' נמי נתכוונו לזו הקושיא עצמה דמש"ה כתבו דמשמע להו מתוך פירש"י שלא יחולו הקידושין במזיד עד שיהו בירושלים ונראה דרש"י גופא לא פסיקא ליה דכאן אין בו ש"פ דא"כ היאך כתב אח"ז אי נמי לא רמיא עליה אונסא דאורחא הא בתחלת דבריו כתב דע"כ רמיא עליה אע"כ דהמשך דבריו הן כך דבתחלה כתב דע"כ רמיא עליה לפי דסתם מעשר שני אין ש"פ כאן לפי שצריך להעלותו לירושלים וע"ז כתב אי נמי אפילו לא רמיא עליה כגון ששוה פרוטה ויותר מכן כגון שהוא קרוב לירושלים ונוח להוליכו לשם ע"ז מסיק דאפ"ה לא ניחא ליה כו' כן נ"ל וזה ברור ובחנם נדחק הבית שמואל והניח בקושיא ע"ש:

(קונטרס אחרון) שם ברש"י בד"ה משום אונסא דאורחא דע"כ אונסא דאורחא עליה דידיה רמי' שהמעשר אין בכאן שו"פ. וכתבתי ליישב מה שהקשה הב"ש בזה בשלחן ערוך בא"ע סי' ל"א ס"ק ו' ולענ"ד בחנם נדחק שם כמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה איהו לא ניחא ליה כו' וקשה דפריך בבכורות והרי מעשר כו' עד סוף הדיבור. ולא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם בזה דלכאורה אדרבא סוגייא דבכורות גופא בהכי סלקא דמדשנינן התם אשה יודעת שאין מע"ש מתחלל ע"י ועולה ואוכלת בירושלים א"כ ע"כ דהמקשה ס"ד דאשה אינה יודעת ואדעתא שתאכל או תמכור בגבולין קבלתינהו ומדאמר ר' יהודא מקודשת אלמא דאפילו בגבולין שרי בהנאה וא"כ המעשר ש"פ בגבולין משום דמותר בהנאה וע"ז משני התם שפיר אשה יודעת ואדעתא שתאכל בירושלים קבלתינהו והיינו כמו שפרש"י כאן דמש"ה צריך לקבל אונסא דאורחא וכדמסיק התם הש"ס להדיא דמקדשה במאי דביני ביני ויתכן יותר למאי דפרישית לעיל בשמעתין דאי הוי אמרי' דלר"י מע"ש בגבולין שרי בהנאה לא היו המעות נתפסין בקדושת מע"ש אם מכרן או קדש בהן את האשה אלא שעליו היה מוטל לאכול כנגדן לקיים מצות עשה דוצרת הכסף וכדמשמע מסוגיא דמכות ולכאורה היה נ"ל דטעמא דרב חסדא שהביאו התוס' דאמר בפ' חלק דר"י מודה דבגבולין לא הוי ממונו היינו מסוגיא דבכורות גופא דכיון שהקפידה תורה בכסף צורה אסור בהנאה כמו פטר חמור אם לא ע"מ שיאכל הלוקח או האשה בירושלים ומ"מ אין זה סותר למה שכתבתי לעיל בשמעתין דרב יהודא מקרא דהוא בהווייתו יהיה יליף לה משום דבבכורות איכא לישנא אחרינא דלית ליה לר' יהודא האי סברא דהקפידה תורה כן נ"ל נכון ולשון התוספות צ"ע ומה שיש לדקדק על זה מההיא דכרם רבעי דמייתי הש"ס בדף הסמון לקמן יבואר שם ובדף נ"ו אבאר יותר בעזה"י ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דאע"ג דלר"י ממון הדיוט הוא מ"מ קאמר רב חסדא דלאו עיסה היא להתחייב בחלה הואיל ואין ראוי שם לאכול עכ"ל. ויש לתמוה דא"כ מאי מקשה התם בפ' חלק אהא דרב חסדא ממעשר שני דעיר הנידחת הא לר"ח נמי ממון הדיוט הוא וקרינן ביה שללה וליכא למימר דכיון דאין ראוי לאכילה לא קרינן ביה שללה א"כ אי ליתא לדר"ח נמי תיקשי ליה דהא לכ"ע אינה ראוייה לאכילה בגבולין ויש ליישב בדוחק דכי היכי דלר"ח משום דאין ראוייה לאכילה לא קרינן עריסותיכם ה"נ מה"ט לא מיקרי שללה וזה דוחק דנהי דלענין חלה כולה מילתא בראוייה לאכילה תליא דהא עיסת הכלבים פטורה מחלה משא"כ בשללה לא שייך לומר כן וצ"ע מיהו למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י אתי שפיר דלר"ח הוי ממון גבוה לגמרי אם לא ע"מ שיעלה לירושלים וא"כ ממ"נ לא קרינן בה שללה כדי לשורפה שם דהא בגבולין לא הוי ממון כלל ואסור בהנאה ודוק היטב:

גמרא בעא מיניה רב חייא בר אבין מרב חסדא במכר מאי. ויש לדקדק דמאי קמבעיא ליה כיון דבאשה אינה מקודשת כלל וא"צ גט אלמא דמילתא דפשיטא היא טובא דהוי קידושי טעות אי משום דאיהי לא ניחא לה או דתרווייהו לא ניחא להו וא"כ מהיכא תיתי לא ליהוי מקח טעות מה"ט גופא ול"ל דהא גופא מיבעיא ליה בקידושין מאי טעמא אי הוי משום טעות א"כ ה"ה למכירה או טעמא דקידושין משום דאין מתחלל כיון שאין שום דבר נתפס תחתיו משא"כ במכירה דיש להקדש לחול על מה שביד המוכר נגד ההקדש הא ודאי ליתא דא"כ במזיד אמאי קידש אע"כ דקידושין נמי מיקרי דרך חילול א"כ למאן דאית ליה בשוגג חילל נמי אין לחלק מיהו לפי מה שפירש רש"י דאיירי שמסר לו מעות הקדש עבור החפץ שקנה א"כ י"ל דקס"ד דבשביל כך אין לבטל המקח כיון שאין הטעות במקח אלא במה שנתן לו מעות הקדש בשגגת מעות חולין וא"כ היה בדין שיתקיים המקח והוא יתן לו מעות חולין ואפשר דאי הוי נמי איפכא שמכר לו החפץ של הקדש נמי אין לבטל המקח בשביל כך אם אין הלה מאמינו שהוא של הקדש אלא כופין את המוכר שיחלל החפץ על אותן המעות דהא ודאי דלר"מ נמי יכול לחלל במזיד ואפשר דאפילו במאמינו שהחפץ של הקדש נמי מספקא ליה לדינא אם יש לבטל המקח או לכופו לחלל בשלמא בקידושין לא מהני מה שמחלל עכשיו דסוף סוף תחלת הקידושין היו בטעות ועוד דאיהי ודאי לא ניחא לה כן נ"ל אלא דסוגיא דשמעתין לא אתי שפיר לפירוש זה וראיתי בתוס' רי"ד ונ"ל מפירושו דלקושטא דמילתא לרב חסדא לא הוי טעמא דר"מ דבשוגג לא קידש משום דקידושי טעות אלא משום דס"ל בשוגג אין מתחלל וכוונתו נ"ל דלאו במקח טעות תליא מילתא אלא דלא שייך כלל ענין חילול אם לא שנתכווין להוציא לחולין מעיקרא והשתא הוי א"ש דהא גופא מיבעיא ליה ר' חייא בר אבין אי הוי טעמא דר"מ בקידושין משום טעות וזה לא שייך במכירה כיון שאין הטעות בגוף המקח ואפשר בתקנה או דלמא דטעמא דר"מ משום דאין הקדש מתחלל כלל בשוגג וא"כ ה"ה למכירה וקפשיט ליה ר"ח דטעמא משום דאין מתחלל בשוגג אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ הא דבעי רבא מרב חסדא לעיל בסמוך אשה אין מתקדשת מעות מהו שיצאו לחולין ותיפוק ליה דטעמא דקידושין הוי משום דאין יוצאין לחולין ויש ליישב דרבא נמי הוי מספקא ליה בטעמא דקידושין כי היכי דמספקא ליה לר' חייא בר אבין ומהדר ליה ר"ח אשה אין מתקדשת וכוונתו ג"כ לזה הטעם עצמו דאדרבא טעמא דקידושין משום דאין מתחללין ודו"ק:

תוספות בד"ה אף במכר כו' אבל במזיד קידש דר"מ לטעמיה כו' ומפיק לה מקרא כו' ואין מעילה אלא בשינוי כו' עכ"ל. האי ילפותא דמפיק לה מקרא חפשתי ולא מצאתי דנהי דבמעילה פרק הנהנה מייתי הא מילתא דאין מעילה אלא בשינוי התם אשוגג מייתי לה ולאשמעי' דבשינוי נמי שייך קרבן מעילה ואדרבא פשטא דקרא בהכי איירי דאע"ג דלשון מעילה משמע מזיד דומיא דסוטה והתם בפ' הנהנה בס"פ מייתי האי קרא דסוטה מ"מ לא מייתי לה אלא לענין לשון שינוי ולא לענין מזיד דהא כתיב בהדיא נפש כי תמעול מעל וחטאה' בשגגה ובכולה תלמודא פשיטא לן דאין קרבן מעילה וחומש אלא בשוגג ולא במזיד ואפילו ר' מאיר מודה והכי איתא נמי להדיא בירושלמי בשמעתין אלא דלר"מ לא ממעטינן מזיד אלא מחומש ואשם ולא מחילול דהא חילול לא כתיבא בהאי פרשה:

ובאמת לפ"ז נפלאתי טובא היאך אפשר לומר דר"מ יליף מהאי קרא דתמעול מעל דבמזיד מתחלל דנהי דלשון תמעול גופא משמע הכי דמדקרי לה מעל אלמא דמיקרי שינוי לפי שנתחלל אכתי א"א לאוקמי קרא בהכי דא"כ סכינא חריפא מפסקי קראי דפתח בכי תמעול מעל דהיינו ששינה וחילל ולא פירש מה יעשה לו דכל מה שכתב בהאי ענינא היינו חומש ואשם ולענין קרן ודאי לא איצטריך ובשלמא למ"ד דלר"מ אחד שוגג ואחד מזיד מתחלל א"ש דמדקרי לשוגג מעל דמהני שינוי ממילא משמע דכ"ש דבמזיד מיקרי מעל ונהי דרחמנא מעטיה מקרבן וחומש מדכתיב בשגגה מ"מ לענין דמיקרי מעל לא מעטיה משא"כ לסברת ר"ת דשמעתין ובר פדא לקמן דלר"מ בשוגג אין מתחלל וא"כ לעולם לא מחייב חומש ואשם ע"י שינוי דמקח תו לא שייך לומר דתמעול מעל דקרא היינו שינוי מקח דהא עלה כתיב אשם וחומש. ולולי דמסתפינא לפרש נגד כוונת התוס' היה נ"ל דהא דלר"מ במזיד מתחלל לאו מתמעול מעל יליף לה אלא מסברא בעלמא דכיון דאשכחן הקדש יוצא לחולין דרך מקח וממכר כדאיתא פ' לולב הגזול וכפרש"י שם דיליף מקרא שמוכרה הגזבר לאחר א"כ ממילא דבמזיד מתחלל דרך מקח ונהי דהתם מתחלל ע"י כסף דכתיב ונתן הכסף וקם לו היינו למצוה כמ"ש התוספות והא ודאי דמשום גזל הקדש מחוייב לשלם הקרן אבל אינו מעכב החילול ביד הלוקח דלא איכפת ליה ללוקח בזה כיון שלקח ממנו ברשות ולא דמי להדיוט דמוכר שאינו שלו לא הוי מכירה כלל קודם יאוש דשינוי רשות בלא יאוש ליכא למ"ד דקנה שאני התם שאין רשות להמוכר למכור משא"כ היכא שהתורה נתנה לו רשות למכור נקנה המקח ועליה דידיה רמיא לשלם להקדש ולצאת ידי הקדשו וכ"ש בגזבר דשייך האי טעמא ונראה שהתוספות הרגישו בזו הסברא אלא דהוה קשיא להו דא"כ במעשר שני נמי אמאי לא מהני דהא יש לו רשות לחלל משא"כ לפירושם דמפיק לה מקרא דמיקרי מעל א"ש וכמו שכתבו להדיא בסוף הדיבור אלא דבאמת משום הא לא איריא דנהי דמעשר שני יוצא לחולין היינו דרך חילול ולא דרך מקח כלל דהכי איתא להדיא בריש פ"ק דמעשר שני דאין מוכרין אותו ומוקמינן לה כר"מ כן נ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן ומה שיש לדקדק עוד יבואר בדף הסמוך בסוגיי' דבהמה שנמצא' מהלאה למגדל עדר ודו"ק ומה שדקדק מהרש"א ז"ל על לשון התוס' שכתבו דר"מ לטעמיה נ"ל דהיינו ממאי דאמרינן לקמן בשמעתין בדף נ"ה אמר ר"י בר חנינא אומר היה ר"מ הקדש במזיד מתחלל כו' א' קדשי קדשים ואחד קדשים קלים אלמא דהכי מרגלא בפומיה:

ולאו ממילא שמעת מינה. בתמיה מדכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כתרומה הם לו וש''מ תרומה נמי הויא קדש לה': אמר קרא. גבי מעשר לה' הוא בהווייתו יהא לה': שמעית מיניה דר' יוחנן תרתי. טעמא דמתרתי בבי דמתני' דקתני בה בשוגג לא קידש שגגת מעשר לר' יהודה הואיל ואית ליה מעשר ממון הדיוט הוא אמאי בשוגג לא קידש ושגגת הקדש לר''מ כיון דאית ליה במזיד קידש שוגג מאי שנא: ושניהם אין אשה מתקדשת בהן. כלומר שמעית מר' יוחנן טעמא דתרתי בבי דמתני' דאיירי בשגגות ותני תנא דידן בתרוייהו אין אשה מתקדשת בהן: חדא לפי שאין אשה רוצה. בחדא מינייהו פירש לפי שאין אשה רוצה אם היתה יודעת שהוא כן לא קבלתו לשם קידושין והוו להו קידושי טעות: וחדא לפי שאין שניהם רוצים. דנפקא מינה דבההיא דפריש בה ר' יוחנן לפי שאין אשה רוצה אם בדקנוה ואמרה רוצה אני ואינה מקפדת אין אנו צריכין לבדוק אותו דמסתמא מינח ניחא ליה: ולא ידענא הי מינייהו. באיזה מהן תלה באשה ואיזו תלה בשניהם: משום טירחא דאורחא. להצריכה להעלותו לירושלים: ממילא. בחנם בלא טורח: דניתחיל הקדש על ידייהו. שהוא דבר איסור וקראן הכתוב מועלי מעל ואם קידושין הן הרי נתחלל שזו היא הוצאתו כשהוציאו מרשות גבוה ונתנו לה: ור' יעקב. דאמר לא ידעינן הי מינייהו אמר לך אטו איפכא נמי מי ליכא לפרושי ולמימר במעשר לפי שאין שניהן רוצים ובהקדש לפי שאין אשה רוצה: משום אונסא דאורחא. דעל כרחך אונסא דאורחא עליה רמיא שהמעשר אין בו כאן שוה פרוטה שלא ניתן להוציאו אלא בירושלים שאפי' תמכרנו דמיו נתפסין בקדושתו וקידושיה צריכין שיהו שוה פרוטה הילכך אי הוה ידע מעיקרא דמעשר הוא כיון דבעי לקבולי עליה אונסא דאורחא לא הוה מקדשה לה ביה דשכיח לאיתנוסי טפי גבי איתתא מגברא א''נ לא רמי אחריות עליה לא ניחא ליה דליתניס מינה פן תיעצב ותאמר לו קידשתני בדבר שלא נהניתי בו: בשלמא איהי לא ניחא לה דניתחל הקדש על ידה. דמה הנאה יש לה בחילולו אם לא תקבלנו יצטרך זה לקדשה בהיתר משלו: דניקני איתתא ממילא. ואע''פ שעליו לשלם להקדש השתא מיהא ניחא ליה שמא אין לו משלו עכשיו כלום: אשה. הא קאמרינן דאינה מקודשת בשגגת הקדש לרבי מאיר: מעות מהו שיצאו לחולין. להנות מהן עתה וזה יתחייב בהן קרבן מעילה: היאך יצאו לחולין. במה יצאו מרשות הקדש אחרי שאין דבריהם קיימין: במכר מאי. לקח החפץ במעות הקדש בשוגג לרבי מאיר קנה או לא קנה: לא קנה. ולא יצאו מעות לחולין ואין מעילה לרבי מאיר בהקדשות אלא באוכל אוכלי הקדש אבל המוציא מעות הקדש אין לו מעילה בכל מקום שהן שם הקדש עליהם: חנוני כבעל הבית. משנה היא במעילה גזבר המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר אלא שולחני ואם מותרים ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר דברשותיה עבד דמידע ידע דשולחני צריך למעות תדיר אבל בעה''ב בין כך ובין כך לא ישתמש בהן דלאו אדעתא דהכי אפקדינהו גביה דסתם בעה''ב אינו משתמש תמיד במעות לפיכך אם הוציא מעל בעה''ב ולא הגזבר שהפקידו: חנוני כבעה''ב. שאינו צריך תמיד למעות שנותנים לו פירות וכל מכר חנותם באשראי ודי לו במיעוט מעות שבידו ר' יהודה אומר חנוני כשולחני: אבל דכ''ע. המוציא מעות הקדש מעל אחד מהם אלמא במכר לר' מאיר קנה דאם לא קנה היאך יצאו מעות לחולין: לדידי. אם הוציא לא מעל לא זה ולא זה שאין מעילה במעות אלא באוכלין: לדידך. דיש מעילה במעות: אודי לי מיהא דחנוני כבעה''ב. והוא מעל ולא גזבר דלאו ברשותיה עבד וא''ל ר' יהודה לא מודינא לך בהא אלא כשולחני הוא ומעל גזבר דמידע ידע דצריך תמיד למעות לקנות סחורה:

איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא. פי' בקונטרס דעל כרחך אונסא דאורחא עליה דידיה רמיא שהמעשר אין כאן בו שוה פרוטה שלא ניתן להוציאו אלא בירושלים שאפי' ימכרנו דמיו נתפסין בקדושתו וקידושין צריכין שיהו שוים שוה פרוטה הילכך אי הוה ידע מעיקרא דמעשר הוי כיון דבעי לקבולי עליה אונסא דאורחא לא הוה מקדש לה ביה דשכיח לאיתנוסי גבי איתתא טפי מגברא משמע מתוך פירושו שלא יחולו הקידושין במזיד עד שיהו בירושלים וקשה דפריך בבכורות (דף ט:) והרי מעשר שהקפידה תורה בכסף צורה פי' כשפודה אותו צריך לפדותו בכסף שיש בו צורה וקאמר ר' יהודה במזיד קידש ומאי פריך והא איהו לא אמר שיגמרו עד שיהיה המעשר בירושלים ואירושלים לא הקפידה תורה בכסף צורה דכתיב (דברים יד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך אלא ש''מ מקודשת אפי' בגבולין אם קבלה את המעשר לכן נ''ל כפירוש הקונטרס שני דפירש אי נמי אפי' דאין אחריות מוטל עליו לא ניחא ליה דתיהוי לה תרעומת עליה לומר לו קדשתני בדבר שלא הועיל לי מיהו קשה דמשמע הכא דמתני' איירי בגבולין ואפ''ה קאמר ר' יהודה דבמזיד קידש דמעשר ממון הדיוט הוא וכן משמע לקמן (דף נד:) דקאמר הפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש ומוקי לה כר' יהודה וההיא ע''כ בגבולין איירי דאי בירושלים אין פודין בו מעשר שני אלמא משמע דמעשר שני ממון הדיוט הוא לר' יהודה אפי' בגבולין וקשה מפרק חלק (סנהדרין דף קיב:) דמשמע התם דבגבולין כ''ע לא פליגי דממון גבוה גבי עיסת מעשר שני ר''מ פוטר מן החלה וחכמים מחייבין ואמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלים דר''מ סבר ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין דברי הכל פטורים וי''ל דאע''ג דלר' יהודה ממון הדיוט הוא אפי' בגבולין מ''מ קאמר רב חסדא דלאו עיסה היא להתחייב בחלה הואיל ואין ראויה שם לאכול: אף במכר לא קנה. ולא יצאו מעות לחולין ואין מעילה לר''מ אלא באוכל הקדש אבל במוציא הקדש אין לו מעילה דכל מקום שהוא שם הקדש חל עליו דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתיה כיון דאי הוה ידע לא הוה מפיק אבל במזיד קידש דר''מ לטעמיה דאמר הקדש במזיד מתחלל ומפיק לה מקרא (או מעלה מעל) ואין מעילה אלא בשינוי כלומר במזיד דאם ירצה לגוזלו יקננו מיד וזה שינה היכא דקידש במזיד וראיה. דמעלה מעל הוי במזיד דכתיב (במדבר ה) גבי סוטה גבי איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל והתם על כרחך במזיד קאמר דודאי כשמזנה מזידה היא וקרא דונתן הכסף וקם לו למצוה בעלמא דבלאו כסף הוא מתחלל אם ירצה לגוזלו ומיהו במעשר קאמר רבי מאיר דבין בשוגג ובין במזיד לא קידש דבמעילה הוא דגלי קרא דבמזיד מתחלל אבל מעשר דכל היכא דאיתא שם מעשר עליו ורבי יהודה סבר ממון בעלים הוא ולכך במזיד קידש דממונא הוא אבל בשוגג לא משום טירחא דאורחא:

קידושין נג ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף נג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד