האחד חולץ לשתיהן ואינו יכול לייבם אף אחת מהן — שמא היא אחות זקוקתו. והשנים — אחד חולץ ואחד אם רוצה מיבם. אם קדמו השנים וכנסו — אין מוציאין אותן מידם.

והחידוש בכך הוא שדוקא מיחלץ והדר יבומי [לחלוץ ואחר כך לייבם], אבל יבומי והדר מיחלץ [אבל לייבם ואחר כך לחלוץ] — לא, שיש לחשוש דקא פגע [שמא הוא פוגע] ביבמה לשוק, שהוא נושא יבמה שעדיין לא חלצו לה שאסורה לכל אדם.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] החכם טביומי ברייתא זו: היו לאדם זה חמשה בנים, ולאדם זה חמשה בנות, ואמר: אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני — כל אחת ואחת מן הבנות צריכה מספק חמשה גיטין, גט מכל אחד מחמשת הבנים. מת אחד מהם לפני שנתנו את הגיטין — כל אחת ואחת צריכה ארבעה גיטין, וחליצה מאחד מהן, שמא היא ארוסתו של האח שמת, ועל ידי חליצה של אחד מן האחים נפטרה מן הזיקה. ולשיטת רבא הרי אין הקידושין של האחיות מסורים לביאה ומדוע צריכות הן גט?

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כאן גם כן] מדובר כשהוכרו ולבסוף נתערבו, הא [הרי] "אחת מבנותיך לאחד מבני" קתני [שנה], הרי שקידושין אלה לא היו מסורים לביאה כבר בשעת הקידושין ובכל זאת קידושין הם, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרבא. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו. ומסכמים: והילכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של אביי כנגד רבא בשש הלכות שסימנן יע"ל קג"ם (יאוש שלא מדעת, עד זומם נפסל למפרע, לחי העומד מאליו, קידושין שלא נמסרו לביאה, גילוי דעת בגט, מומר להכעיס). שאף שבדרך כלל הלכה כרבא במחלוקותיו עם אביי, באלה הלכה כאביי.

א שנינו במשנה: מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אדם אחד כלכלה של תאנים ושלהן היתה ושל שביעית היתה, ואמר "הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זו", וקבלה אחת מהן בשביל כולן שאמרו חכמים שאין האחייות מקודשות. אמר רב: שמע מינה ממתניתין [אפשר ללמוד ממנה, ממשנתנו] ארבע הלכות, ונקיט [ומחזיק] רב בידיה תלת [בידו שלוש מהן] והרביעית לא היתה ברורה לו.

ומפרטים: שמע מינה [למד ממנה] שהמקדש בפירות שביעית — מקודשת, ואין אומרים שפירות אלה נועדו לאכילה בלבד ואינו יכול להשתמש בהם לצורך אחר. ושמע מינה [ולמד ממנה] עוד שאם קידשה בגזל — אינה מקודשת, אפילו בגזל דידה [שלה] במה שגזל ממנה, ואין אומרים שאם קיבלה ממנו — משמע שמחלה לו על הגזל ותתקדש בו. ממאי [ממה] מסיק אתה את שתי המסקנות הללו — מדקתני [ממה ששנה] "שלהם היתה ושל שביעית היתה" ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] ששביעית היתה, שהפקר הוא מה שלקט מן השדה של אותן אחיות, הא [הרי] אם זה היה של שאר שני שבוע (שבע שנים) — לא היו הקידושין תופסים מפני שהוא גזל גם אם מקבלת ממנו אותם כקידושין.

ועוד שמע מינה [למד ממנה, מן המשנה] הלכה שלישית שאשה נעשית שליח לחבירתה לקבל קידושין, ואפילו במקום שנעשית לה צרה על ידי כך, שכך היה המעשה במשנה.

ושואלים: ואידך מאי [וההלכה האחרת, הרביעית, מה] היא, שהרי אמרנו שיש ללמוד ארבעה דברים מהמשנה. ומשיבים: קידושין שאין מסורים לביאה. ושואלים: וניחשבה [ושיחשיב רב גם אותה] ומסבירים: משום דמספקא ליה [שמסופק לו] פירוש המשנה אי [אם] כאביי והרי הם קידושין, אי [אם] כרבא ואינם קידושין.

מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל אמרה להא שמעתא קמיה [להלכה זו לפני] ר' יוחנן. אמר ליה [לו]: מי [האם] אמר רב הכי [כך]? ולכאורה מובן מכאן שתהה ר' יוחנן על דברי רב. ותמהים על דברי ר' יוחנן: והוא עצמו לא אמר כן? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: מי שגזל חפץ ולא נתייאשו הבעלים ממנו — שניהם אינם יכולים להקדיש את הגזילה; זה, הגזלן — לפי שאינו שלו, וזה, בעל החפץ — לפי שאינו ברשותו. ואם כן, מאותו טעם אף אינו יכול לקדש בגזל! ומשיבים: יש להבין את דברי ר' יוחנן לא כתמיהה על שיטת רב, אלא הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: מי [האם] אמר רב כוותי [כמותי]?

מיתיבי [מקשים] על דברי רב שהמקדש בגזל אינה מקודשת, ממה ששנינו בתוספתא: קידשה בגזל, או בחמס, שלקח חפץ ושילם עבורו, אבל כנגד רצון הבעלים, או בגניבה, או שחטף סלע מידה וקדשה בו — מקודשת, משמע שיכול לקדש בגזל! ודוחים: התם [שם] מדובר בגזל דידה [שלה, שגזל ממנה] והואיל וקיבלה מידו כקידושין הרי שמחלה לו.

ומקשים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסופה] של הברייתא: או שחטף סלע משלה — מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה] בגזל דעלמא עסקינן [סתם אנו עוסקים]! ומסבירים: אין כאן שני דינים אלא פירושי קא מפרש [מפרש הוא] התנא את הדברים שאמר קודם: קידשה בגזל, או בחמס, או בגניבה כיצד? כגון שחטף סלע מידה וקדשה בו.