קידושין נא ע"ב

אֶלָּא לָאו דַּאֲמַר לְהוּ אַחַת מִכֶּם וְקָתָנֵי אֵין אֲחָיוֹת מְקוּדָּשׁוֹת לְרָבָא קַשְׁיָא רֵישָׁא לְאַבָּיֵי קַשְׁיָא סֵיפָא אַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ רָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ
אַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ כְּאַחַת אֵינָן מְקוּדָּשׁוֹת הָא אַחַת מֵאִשָּׁה וּבִתָּהּ מֵאִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
וְאִם אָמַר הָרְאוּיָה לְבִיאָה תִּתְקַדֵּשׁ לִי אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּחָמֵשׁ נָשִׁים וּבָהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְלִיקֵּט אֶחָד כַּלְכַּלָּה שֶׁל תְּאֵנִים וְאָמַר הָרְאוּיָה לִי מִכֶּם תִּתְקַדֵּשׁ לִי וְאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין אֲחָיוֹת מְקוּדָּשׁוֹת
וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מֵאִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ אַחַת מֵאִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁקִּידֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ כְּאַחַת וְאֵינָן מְקוּדָּשׁוֹת וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּחָמֵשׁ נָשִׁים וּבָהֶם שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְלִיקֵּט אֶחָד כַּלְכַּלָּה שֶׁל תְּאֵנִים וְאָמַר הֲרֵי כּוּלְּכֶם וְאַחַת מִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת מְקוּדָּשׁוֹת לִי בְּכַלְכַּלָּה זוֹ וְאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין אֲחָיוֹת מְקוּדָּשׁוֹת
תָּא שְׁמַע הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ סְתָם אֵין הַבּוֹגְרוֹת בַּכְּלָל הָא קְטַנּוֹת בַּכְּלָל וְאַמַּאי קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִין לְבִיאָה נִינְהוּ וּתְיוּבְתָּא דְּרָבָא
אָמַר לָךְ רָבָא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּשֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה
הָא בּוֹגְרוֹת קָתָנֵי מַאי בּוֹגְרוֹת בּוֹגְרוֹת דְּעָלְמָא אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּשַׁוִּיתֵיהּ שָׁלִיחַ מַהוּ דְּתֵימָא כִּי מְקַבֵּל קִידּוּשֵׁי אַדַּעְתַּהּ דִּידַהּ קָא מְקַבֵּל קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא שָׁבֵיק אִינִישׁ מִידֵּי דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ
מִי לָא עָסְקִינַן דְּאָמְרָה לֵיהּ קִידּוּשַׁי לְדִידָךְ אֲפִילּוּ הָכִי לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ מִצְוָה דְּרַמְיָא עֲלֵיהּ וְעָבֵיד מִצְוָה דְּלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ
תָּא שְׁמַע מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּתֵּי בָנוֹת מִשְׁתֵּי נָשִׁים וְאָמַר קִידַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת וְאִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אִם קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת כּוּלָּן אֲסוּרוֹת חוּץ מִקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּשֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי אֵינִי יוֹדֵעַ וְלָא קָתָנֵי אֵין יָדוּעַ שְׁמַע מִינַּהּ
אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר לָא מַחֵית אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ לִסְפֵיקָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּמַחֵית אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ לִסְפֵיקָא
תָּא שְׁמַע מִי שֶׁקִּידֵּשׁ אַחַת מִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִידֵּשׁ נוֹתֵן גֵּט לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּשֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְלָא קָתָנֵי אֵינוֹ יָדוּעַ
אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ מֵת וְלוֹ אָח אֶחָד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַיבֵּם אִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָם מִיָּדָם
דַּוְקָא מִיחְלָץ וַהֲדַר יַבּוֹמֵי אֲבָל יַבּוֹמֵי וַהֲדַר מִיחְלָץ לָא דְּקָא פָּגַע בַּאֲחוֹת זְקוּקָתוֹ
תָּא שְׁמַע שְׁנַיִם שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִידֵּשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִידֵּשׁ זֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין וְזֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין הָכָא נָמֵי שֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְלָא קָתָנֵי אֵין יָדוּעַ שְׁמַע מִינַּהּ
אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ מֵת וְלָזֶה אָח וְלָזֶה אָח זֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן וְזֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן לָזֶה אֶחָד וְלָזֶה שְׁנַיִם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - ב

אלא לאו בהכרח דאמר להו: "אחת מכם תהיה מקודשת לי", ^[1] והרי קתני: "אין אחיות מקודשות" ובהכרח שהטעם הוא משום ד"קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין", כי כל אחת מהאחיות אינה ראויה לביאה משום ספק אחות אשה. ^[2]

ונמצא שמן הסיפא של משנתנו, אדרבה מוכח ש"קדושין שאין מסורין לביאה" לא הוו קידושין, היפך המוכח מן הרישא.

לרבא - הסובר: "קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין" - קשיא רישא!? ולאביי - הסובר: "קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין" - קשיא סיפא!?

ומשנינן: אביי מתרץ לטעמיה [מפרש את המשנה כשיטתו], ורבא מתרץ לטעמיה:

אביי מתרץ לטעמיה, דהכי קתני: המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת, אינן מקודשות; הא אם קידש "אחת מאשה ובתה", או "אחת מאשה ואחותה", הרי זו מקודשת, ואסורות הן לו, כי כל אחת ספק קרובת אשתו היא, ומכל מקום אחת מהן מקודשת, כי אף שקידושין אלו אינן מסורין לביאה, מכל מקום הוי קידושין.

ואולם אם אמר: "הראויה מכן לביאה תתקדש לי", אינה מקודשת, שהרי אף אחת מהן אינה ראויה לו לביאה ; ומעשה נמי בחמש נשים, ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים, ואמר: "הראויה לי מכם תתקדש לי", ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות ואף לא מספק.

ורבא מתרץ לטעמיה: לא תדייק מהא דקתני: "המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת, אינן מקודשות", ש"הא אחת מאשה ובתה, או אחת מאשה ואחותה, מקודשת", ומשום דהכי קתני: המקדש אחת מאשה ובתה, או אחת מאשה ואחותה, נעשה כמי שקידש אשה ובתה כאחת או אשה ואחותה כאחת, ואינן מקודשות - ^[3] ומעשה נמי בחמש נשים, ובהם שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים, ואמר: "הרי כולכם [הנכריות] ואחת משתי אחיות ^[4] מקודשות לי בכלכלה זו", ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות. ^[5]

תא שמע ממשנה לקמן סד ב ד"קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין":

המקדש את בתו סתם, קא סלקא דעתין שאמר המקדש לאב: "אחת מבנותיך מקודשת לי", אין בנותיו הבוגרות בכלל ספק קידושין, שאין האב יכול לקדש את בתו הבוגרת.

ומשמע: הא בנותיו הקטנות בכלל ספק קידושין, ואפילו היו לו כמה בנות -

ואמאי!? והרי "קידושין שאין מסורין לביאה נינהו", שהרי כל אחת מבנותיו הקטנות ספק אחות אשתו היא, כי אין ידוע איזו מבנותיו הקטנות נתקדשה לו, ותיובתא דרבא!?

אמר לך רבא ליישב:

הכא במשנה זו במאי עסקינן: כשאין שם, שאין לו לאב אלא בת גדולה [בוגרת] אחת ובת קטנה אחת, והיות והבוגרת אינה בכלל הספק לכן הבת הקטנה הבודדת מותרת, שקידושיה מסורין לביאה.

ותמהינן עלה: הא "בוגרות" קתני, ומשמע שהיו לה כמה בנות בוגרות, ורק הן אינן בכלל משום שבוגרות הן, הא בנותיו הקטנות דומיא דבוגרות שהן כמה בנות, הרי כל אחת מהן ספק מקודשת, ואף על פי שאין הקידושין מסורין לביאה!?

ומשנינן: מאי "בוגרות" בוגרות דעלמא, כלומר: כל איש שיש לו בת בוגרת, אין אותן הבוגרות בכלל ספק כשקיבל אביהן קידושין, ולעולם לכל איש אין אלא בת בוגרת אחת, וכנגדה בת קטנה אחת.

ואכתי תמהינן: אי הכי - שלא היו שם אלא גדולה וקטנה - מאי למימרא!? והרי פשיטא שאין הבת הבוגרת בכלל הספק, שהרי אין לאביה רשות בה!? ובשלמא אם המשנה עוסקת במי שיש לו כמה בנות בוגרות, אם כן יש לומר שהחידוש הוא: הא קטנות דומיא דבוגרות כל אחת מהן ספק מקודשת וללמדנו ש"קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין", אך לפי מה שביארנו, תיקשי: פשיטא!?

ומשנינן: הכא במשנה זו במאי עסקינן: דשויתיה הבוגרת לאביה שליח לקבל לה קידושין ממי שירצה לקדשה. ^[6]

והחידוש הוא, כי מהו דתימא: כי מקבל קידושי, אדעתה דידה קא מקבל [שמא כשקיבל קידושין בשביל בתו הבוגרת קיבל], ולא תהיה מקודשת לא הבוגרת ולא הקטנה, שהרי כל אחת ספק אחות אשתו היא, ו"קדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין" -

קא משמע לן, שהיות וכסף קידושי הבוגרת שלה הן, ואילו כסף קידושי הקטנה שלו הם, ודאי דלא שביק איניש מידי דאית ליה הנאה מיניה [אין אדם מניח את מה שיש לו הנאה ממנו] ועוסק בדבר שאין לו הנאה ממנו, וודאי לא נתכוין אלא לקטנה, והרי היא מקודשת.

ותמהינן עלה: מי לא עסקינן במשנה זו, אף בכגון דאמרה ליה בתו הבוגרת לאביה כשעשאתו שליח: "קידושי יהיו לדידך" [כסף הקידושין יהא שלך]!? שהרי המשנה סתמא קתני, ולא חילקה בין אם עשאתו שליח ויהיו הקידושין שלה, או שיהיו הקידושין שלו; ובאופן זה תיקשי: למה באמת לא תהיה אף הבוגרת בכלל ספק הקידושין, ולא תהיה אף אחת מקודשת!? ומשנינן: אפילו הכי שאמרה לו שיהיו לו כסף הקידושין, מסתבר שלא נתכוין לקדש את בתו הבוגרת, ומשום:

דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה, וכדכתיב [ירמיה כט ו]: "ואת בנותיכם תנו לאנשים", ^[7] ועביד מצוה דלא רמיא עליה [אין אדם מניח מצוה שמוטלת עליו דהיינו לקדש את בתו הקטנה, ועוסק במצוה שלא מוטלת עליו דהיינו קדושי בתו הבוגרת].

תא שמע עוד מהמשנה דלקמן סד ב ד"קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין":

מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים שנשאן בזו אחר זו, וילדה לו כל אחת שתי בנות, ואמר האב: "קידשתי את בתי הגדולה, [קא סלקא דעתין, שאמר לו המקדש: "בתך הגדולה מקודשת לי"], ואיני יודע "גדולה" זו מה היא: אם גדולה שבגדולות [הגדולה שבבנות האשה הראשונה], ואם גדולה שבקטנות [הגדולה שבבנות האשה השניה], אם קטנה שבגדולות, שהיא הרי גדולה מן הגדולה שבקטנות, כלומר: כל אחת מבנות האשה הראשונה "גדולה" היא נקראת -

כולן אסורות שכל אחת מהן בכלל "גדולה", חוץ מקטנה שבקטנות שהיא ודאי לא נתקדשה שאין שמה "גדולה", דברי רבי מאיר.

ותיקשי לרבא: אמאי אסורות הן!? והרי כיון שכמה מבנותיו בכלל הספק, נמצא ש"קידושין שאין מסורין לביאה נינהו", ולדעת רבא אין אף אחת מהן מקודשת.

ומשנינן: לא כאשר היית סבור שבלשון "גדולה" בלבד קידשה המקדש, ומתחילת הקידושין היו כמה בנות בספק קידושין, אלא הכא במאי עסקינן: כשהוכרו ולבסוף נתערבו, כלומר: המקדש בשעתו אמר: "בתך הגדולה המסוימת מקודשת לי", אלא שהאב שכח את מי סיים המקדש, וכל בת שנקראת "גדולה" היא היום בספק קידושין ; ובאופן זה שהקידושין בשעתן היו מסויימים, הרי אלו קידושין המסורין לביאה.

דיקא נמי כאשר פירשנו שבתחילת הקידושין לא היה ספק: דקתני: "איני יודע", דמשמע: אני הוא שאיני יודע, ולא קתני "אין ידוע" דמשמע אף לכל העולם אין ידוע, ומשום שמעולם לא נתבררה מי היא המקודשת. ^[8]

ומסקינן: אכן שמע מינה כאשר פירשנו.

ותמהינן עלה: אי הכי - שהוכרו ולבסוף נתערבו - מאי למימרא [מה חידוש יש בדינו של רבי מאיר]!?

ומשנינן: רבי מאיר לאפוקי מדרבי יוסי דאמר, כלומר: שנחלק עליו במשנה שם ואמר: "כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות" הוא בא, וטעמו הוא משום דלא מחית איניש נפשיה לספיקא [אין אדם מכניס את עצמו למצב של ספק], והיות שאם ישתכח את מי סיים המקדש יהא הדבר בספק, ודאי שלא היה מזכיר שם "גדולה", אם לא נתכוין לגדולה שבגדולות [שהיא ודאי נקראת "גדולה"]. ^[9]

קא משמע לן רבי מאיר דפעמים מחית איניש נפשיה לספיקא. ^[10] תא שמע ממשנה ביבמות כג ב ד"קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין":

מי שקידש אחת משתי אחיות, ואינו יודע איזו קידש, נותן גט לזו, וגט לזו.

ולרבא תיקשי: אמאי צריך הוא ליתן גט כלל!? והרי "קידושין שאין מסורין לביאה נינהו", ולדעת רבא אף אחת אינה מקודשת.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: כשהוכרו ולבסוף נתערבו.

דיקא נמי: דקתני: "אינו יודע", ולא קתני "אינו ידוע". ^[11]

ותמהינן עלה: אי הכי - שהוכרו ולבסוף נתערבו - מאי למימרא!?

ומשנינן: סיפא דאותה משנה איצטריכא ליה [הסיפא שבאותה משנה, היא החידוש של המשנה]!

אחות יבמתו הזקוקה לו הרי היא אסורה על היבם, משום שהיא דומה ל"אחות אשה"; ואם היו שני אחים, וחלץ אחד מהם ליבמה [או שייבם], הרי אחותה אסורה על החולץ בלבד, ואינה אסורה על אחיו, ואף שהיא היתה אחות זקוקתו, היות וזיקת אחותה לא הותרה על ידי ביאתו או חליצתו, אלא על ידי ביאת אחיו או חליצתו.

דקתני סיפא: מת המקדש את אחת משתי אחיות ולו אח אחד, ונמצאו שתיהן זקוקות לו מספק ליבום או חליצה, שהרי אין ידוע מי היתה אשתו של האח המת: הרי זה האח חולץ לשתיהן, שהרי אין ידוע מי היא זקוקתו, אבל לא ייבם אפילו אחת מהן, כי שמא אחותה היא זו שזקוקה לו, וזו שמייבם אחות זקוקתו היא, שהיא אסורה על החולץ עצמו, אף לאחר שחלץ לאחותה.

ואם היו לו שנים אחים, לא ייבמו שניהם את שתי הנשים, כי הראשון שמייבם, יש לחוש שמא אחותה היא הזקוקה לו, ונמצא מייבם את אחות זקוקתו; אלא כך יעשו:

האחד חולץ לאחת מהן תחילה, והאחד אפילו מייבם - אם ירצה - את השניה ; שהרי ממה נפשך מותרת היא לו, שאם זקוקה היא לו הרי ייבמה, ואם אחותה היא הזקוקה לו, הרי לא הוא זה שחלץ לה, שתהיה אסורה אחותה עליו לאחר חליצה.

ומכל מקום אם קדמו שניהם וכנסו את שתיהן, אין מוציאין אותם מידם, שאף אם תמצי לומר שהאחד נשא את אחות זקוקתו, הרי כשייבמה השני כבר פקע זיקה מאחותה, ואיסור שעשה - עשה, ולא קנסוהו להוציאה, היות ואין איסור אחות הזקוקה אלא מדרבנן.

וקא משמע לן: כשהיו לו שני אחים, דוקא מיחליץ האחד והדר יבומי השני, וכמו ששנינו בסדר המשנה: "האחד חולץ והאחד מייבם" ; אבל יבומי האחד והדר מיחליץ השני - לא, ומשום דקא פגע הראשון באחות זקוקתו.

תא שמע עוד מהמשנה ביבמות שם ד"קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין":

שנים שקדשו שתי אחיות, קא סלקא דעתין שקידש כל אחד אחת משתי אחיות, זה אינו יודע איזו קידש, וזה אינו יודע איזו קידש - זה נותן שני גטין לשתי האחיות, וזה נותן שני גטין לשתי האחיות.

ואמאי!? והרי "קידושין שאין מסורין לביאה נינהו", ותיובתא דרבא!?

ומשנינן: הכא נמי במאי עסקינן: בכגון שהוכרו ולבסוף נתערבו.

דיקא נמי: דקתני: "אינו יודע", ולא קתני "אין ידוע", שמע מינה!

ותמהינן עלה: אי הכי - שהוכרו ולבסוף נתערבו - מאי למימרא!?

ומשנינן: סיפא דאותה משנה איצטריכא ליה!

דקתני סיפא: אם מתו שניהם, כך הוא דינם:

אם יש לזה אח, ולזה יש אח: זה - אחיו של האחד - חולץ לשתיהן שהרי כל אחת ספק זקוקתו היא, אבל לא ייבם, כי שמא אחותה היא הזקוקה לו, ונמצא פוגע באחות זקוקתו, ואף לאחר שחלץ לאחת לא ייבם את השניה, כי היא אסורה עליו אף לאחר שחלץ לאחותה, וכן זה אחיו של השני - חולץ לשתיהן.

ואם יש לזה אח אחד, ולזה יש אחים שנים:

הערות

^[1] "דלאו את וחמור הוא, שאם קידש זו לא קידש זו", רש"י.

^[2] א. צריך ביאור: כיון שהמשנה מתפרשת בהכרח באופן שאמר: "אחת מכם מקודשת לי", אם כן מה ענין המעשה שהביאה המשנה לדין המבואר ברישא של משנתנו! ? והרי הדין המבואר ברישא אינו תלוי בדין "אחת מכם מקודשת לי" שהוא משום "קידושין שאין מסורין לביאה", כי הקידושין אינם חלים משום "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו"! ? ב. ראה בהמשך הסוגיא, שהגמרא מפרשת דאמר "כולכם ואחת משתי אחיות מקודשות לי", ודלא כמו שהגמרא אומרת עכשיו, וכתב שם רש"י שמוכרחים לפרש כן משום שהרי נאמר במשנה "כולכם".

^[3] א. לעיל בעמוד א הקשתה הגמרא - על רבא שאמר בטעם משנתנו שהמקדש אשה ובתה כאחת או אשה ואחותה כאחת שאינן מקודשות, שהוא משום ד"כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו" - תיפוק ליה משום שקידושין שאין מסורין לביאה נינהו; ותמה הרשב"א שם: אם לא היה את טעמו של רבא, הרי לא אפשר היה לפרש כפי שהגמרא מפרשת כאן את משנתנו לדעת רבא, ש"נעשה כמי שקידש אשה ובתה וכו"', שהרי גם המקדש אשה ובתה כאחת אינו אלא משום שקידושין שאין מסורין לביאה נינהו, ולכך צריכים אנו לטעם "כל שאינו וכו"', דאז ממילא פשיטא שהמקדש אשה ובתה כאחת אינן מקודשות, ושוב אפשר לומר שפירוש משנתנו הוא "נעשה וכו"'! ? ותירץ הרשב"א בשם התוספות: "דשתיהן כאחת פשיטא, משום דאין מסורין לביאה כלל, דהא אי חלו קידושי שתיהם האחת אוסרת חברתה, וכיון שכן אין בזה ספק שאין הקידושין חלין באחת מהן, אבל מקדש אחת מאשה ובתה או מאשה ואחותה אין זו אוסרת בודאי, אלא מספק אתה אוסרה שאין ידוע איזו מהן מקודשת". ולכאורה הוא תמוה, שהרי הגמרא מתרצת לעיל "לדבריו דרמי בר חמא קאמר", והיינו דרמי בר חמא בהכרח סובר שאין חסרון אפילו במקדש שתי נשים כאחת; ואם כן מנין לו לרשב"א דהוא פשיטא, ומשמע שכולי עלמא מודו בזה ואפילו אביי החולק! ? ובהכרח שכוונת הרשב"א היא כלשון תוספות הרא"ש: "דהתם נמי משום שאין מסורין לביאה, והאי דפשיט ליה טפי "כאחת", משום ששתיהן אוסרות ודאי זו את זו אם היו קידושיהם תופסין, ולא היה בהן שום ספק, אבל באחת מאשה ובתה, אין זו אוסרת זו בודאי אלא בספק שלא היה יודע איזו מקודשת"; והיינו, דאף בקידש אשה ובתה כאחת אינו אלא לדעת הסובר: קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין, רק שיותר מסתבר לומר בזה ש"קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין" מאשר ב"אחת מאשה ובתה", ושפיר שייך לומר: "נעשה וכו"', [ועדיין לשון הרשב"א צ"ע, וראה ב"קובץ הערות" שהובא באות ב שהבין לא כן]. ב. כתב ב"קובץ הערות" סימן כה אות א: "ובחידושי הרשב"א פרק ב דקידושין כתב, דאפילו למאן דאמר קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין, הוא דוקא במקדש אחת משתי אחיות, שאינו אלא ספק איסור, אבל במקדש שתי אחיות כאחת, דהוא איסור ודאי לכולי עלמא לא הוו קידושין, אפילו למאן דלא סבירא ליה הכלל כל שאינו בזה אחר זה, ומוכח מדבריו דלהך מאן דאמר [שאינו סובר "כל שאינו וכו"'], תרוייהו מקודשות", [כלומר: שאם לא כן, ובלאו הכי אין מקום כלל לומר שיהיו שתיהן מקודשות, אם כן במה גרע המקדש שתי אחיות כאחת לענין קידושין שאין מסורין לביאה יותר מהמקדש אחת משתי אחיות, והרי בזה ובזה אין אסור אלא מספק], והוכיח מזה בדעת הרשב"א שהוא אינו סובר כהריטב"א והתוספות [שנזכרו בהערה שבתחילת הסוגיא] שזה מיהא פשיטא שאין שתיהן מקודשות. [ואולם ראה בהערה בתחילת הסוגיא, דמדברי הרשב"א מוכח בפשיטות, שהוא סובר כהריטב"א, וצריך תלמוד]. ג. יש לתמוה על מה שכתב הרשב"א דבמקדש שתי אחיות כאחת הוו קידושין שאין מסורין לביאה, וכעין זה כתב גם הרשב"א לבאר שיטת אביי שמקושיותיו לעיל על הכלל של "כל שאינו וכו"' נראה שהוא חולק על כלל זה, ומאידך סובר הוא קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין, ואם כן האיך יפרש את משנתנו, למה המקדש אשה ובתה כאחת אינן מקודשות, ותירץ על פי דברי התוספות הנזכרים, דהמקדש אשה ובתה כאחת הוו קידושין שאין מסורין לביאה שיותר מסתבר לומר בהם דלא הוו קידושין, ואפשר דאביי מודה בכי האי גוונא; ויש לתמוה הרי אדרבה אם מקדש שתיהן כאחת אין הקידושין גורמים לאסור את הביאה, אלא קידושי אחותה הם שמונעים את ביאתה של זו, וכסברת "המקנה" שהובאה בהערה לעיל בעמוד א, והרשב"א ותוספות הרא"ש עצמם כתבו שקידושין שאין מסורין לביאה היינו דוקא כשהקידושין גורמים את איסור הביאה.

^[4] פירש רש"י, שלכך מפרשת הגמרא שהסיפא עוסקת באופן זה, ולא באופן שאמר "אחת מכן מקודשות לי", משום שבמשנה הרי כתוב "כולכם", וכתב שאין להגיה את הספרים כאן ולומר דגרסינן "אחת מכולכם" וכמו שהוכיח; ובפשוטו היה נראה שהוקשה לרש"י: מאי טעמא בתחילה אמרה הגמרא דהכוונה בסיפא היא באופן שאמר: "אחת מכולכם", ואילו השתא מפרשת הגמרא שאמר: "כולכם ואחת משתי אחיות", ומטעם זה היה רוצה רש"י להגיה את הספרים; וב"פני יהושע" פירש באופן אחר.

^[5] א. פירש רש"י: ומכל מקום הנכריות מקודשות, ואין זה "קני את וחמור"; ומשום דרק כשקידש את שתי האחיות כאחת עם הנכריות אז חשיב זה "קני את וחמור", אבל כאן שהאחיות אינן מקודשות משום ספק, שאינו יודע איזה קידש, ואילו היה יודע היתה היא בת קידושין, אין זה חשוב כ"קני את וחמור". וב"שיעורי רבי שמואל" אות תלז, כתב, שאי אפשר לפרש את כוונת רש"י דלא מיקרי "את וחמור" אלא כשהאשה בעצמה אינה ראויה לקידושין, אבל אם היא בעצמה ראויה לקידושין, אלא שמקדשה באופן שאין הקידושין יכולים לחול, [וכגון כאן שאינו מסיים את מי הוא מקדש, ומשום כך אין חלים הקידושין], זה לא מיקרי "את וחמור", דאי אפשר לומר כן וכמו שהוכיח מדברי הרשב"א, ראה שם. ולכן פירש בכוונת רש"י, שהיות ויכול באותה שעה לעשות הקידושין באופן שיחולו הקידושין, וכגון שהיה מפרש את מי מהן הוא מקדש, ואז הרי היו אלו קידושין המסורין לביאה, לכן אין זה "קני את וחמור" [וראה לשון הרייטב"א שבאות ב] ; וראה עוד שם שנתקשה בסברא בדברי רש"י; וראה גם מה שנתקשה ה"פני יהושע" בדברי רש"י. ב. לשון הריטב"א בזה הוא: "ואוקימנא דאמר "אחת מכם", דלא חשיב "את וחמור" אלא באומר "כולכם", דמדינא לא תפסי קדושין באחיות אף על פי שברר דבריו למי מקדש - מדרבה, אבל באומר אחת מכם, שאילו פירש למי מקדש, אפילו אחת משתי אחיות היתה מקודשת אם סימה, ולא אמרו אין האחיות מקודשות אלא מפני שקידושיו ספק ואין מסורין לביאה". ולשונו שכתב מדרבה, דמשמע שלכן אין שתי האחיות מקודשות מדינו של רבה, סותר למה שנתבאר בתחילת הסוגיא משמו, שאף בלי דינו של רבה אין שתיהן מקודשות דכל אחת "אחות אשה" היא; וראה גם ב"שיעורי רבי שמואל" אות תלח, שהוכיח כן מדברי הריטב"א בדיבור זה בתחילת דבריו בהשגתו על הראב"ד; וכל זה סותר את המפורש בריטב"א בתחילת הסוגיא, וצריך תלמוד.

^[6] על פי לשון רש"י שכתב: "לקדשה לכל הבא", וראה מה שכתב הר"ן [כב ב מדפי הרי"ף] לדקדק מלשון רש"י, שזה הוא דוקא כשאמרה לה באופן זה, אבל אם סיימה לו איש פלוני, כי אז אמרינן שנתכוין לקדשה לו, וראה בטור בשם הרמ"ה, ובספר "המקנה".

^[7] א. הנה לעיל בתחילת הפרק אמר רב: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה" ואם כן האיך אפשר לומר שזה הוא מצוה דרמיא עליה! ? כתב הריטב"א: "הא אפשר כשיש בה דעת ומתרצית בדבר, וכן כל היכא דליכא למיחש שמא תמאן בו; אי נמי כשהיא נערה דאיתיה ברשותיה". והנה יעויין ברש"י לקמן סד ב שכתב שם בד"ה דלא רמיא עליה: "אלא שליח בעלמא הוא, והיא יש לה דעת להשיא את עצמה", ומסוף לשונו של רש"י, יש ללמוד לכאורה, שבנערה, יהא הדין תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לעיל מג ב אם נערה יכולה לקדש את עצמה, ולדעת ריש לקיש [דלא קיימא לן כותיה] לא תהיה נערה בכלל הספק כיון שהיא יכולה לקדש את עצמה, וגם ליכא מצוה על האב להשיאה, [אלא דתחילת לשון רש"י משמע שהעיקר תלוי אם הוא המקדש, ואם כן בנערה שאף הוא יכול לקדשה, יש לדון]. ורבי עקיבא איגר בשו"ת תניינא סימן סט [הועתק בליקוטים החדשים], כתב, דמסתימת הפוסקים משמע להדיא, שאפילו אם אין לו אלא קטנות גמורות בנות יום אחד, מכל מקום אין הבוגרות בכלל, ועל זה תיקשי: הרי אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, וראה מה שכתב שם. ב. הנה לשון הפסוק הוא: "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים"; ולכאורה צריך ביאור: שהרי כשם ש"קחו לבניכם נשים" היינו לבניו הגדולים שהרי אין הקטן מקדש, וביאור הפסוק הוא שיבקש לו אשה [כמבואר בכתובות נב ב], אם כן הכי נמי "בנותיכם תנו לאנשים" קאי נמי אף על הגדולות והבוגרות, ואם כן אף לקדש את בתו הבוגרת הוא בכלל המצוה! ? ויתכן שלזה נתכוין רש"י שם שהדגיש את החילוק בין קטנה לגדולה שהוא שליח בעלמא, והיינו דאם כי הכל בכלל המצוה, מכל מקום כשמקדש אשה לבתו הקטנה חשיב שעושה מצוה בגופו, ואילו כשמקדש לבתו הגדולה על ידי שליחות אין זו מצוה כל כך, אך מהמשך לשון רש"י לא משמע כן.

^[8] הסוגיא נתבארה על פי שיטת רש"י; וראה בהגהות הגאון רבי אלעזר משה זצ"ל.

^[9] כן נראה לבאר אליבא דרש"י; וראה "פני יהושע".

^[10] ראה ברשב"א שתמה על לשון הגמרא "אי הכי מאי למימרא", מאחר שרבי יוסי נחלק שם באותה משנה, ראה שם, וכן תמה ה"פני יהושע".

^[11] ראה לשון רש"י בד"ה אין ידוע, וראה מה שדקדק "המקנה".

אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שאמר להו [להן] "אחת מכם מקודשת ", וקתני [ושנה]: אין אחיות מקודשות, והטעם הוא משום שלגבי האחיות הם קידושין שאינם מסורים לביאה. ומעירים: אם כן לרבא קשיא רישא [קשה ראשה, תחילתה] של המשנה, ואילו לאביי קשיא סיפא [קשה סופה]. ומסבירים: אביי מתרץ מסביר את המשנה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] ורבא מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו].

אביי מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] כך: המקדש אשה ובתה, או אשה ואחותה כאחת — אינן מקודשות. הא [הרי] אם קידש אחת מאשה ובתה, או אחת מאשה ואחותה שאמר "אחת מכם מקודשת לי" — מקודשת כל אחת מהן מספק שמא זו היא שקידש וצריכה גט, ואף שאין הקידושין ראויים לביאה כי שמא זו שבא עליה היא אחות אשתו.

ואם אמר במפורש: "הראויה לביאה תתקדש לי" — אינה מקודשת, שהרי שתיהן אינן ראויות לביאה, שהרי אינו יודע איזו היא אחות אשתו. ומעשה נמי [גם כן] בחמש נשים ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים ואמר: "הראויה לי מכם לביאה תתקדש לי", ואמרו חכמים: אין שתי האחיות מקודשות.

ורבא מתרץ לטעמיה [לטעמו לשיטתו]: המקדש אחת מאשה ובתה או אחת מאשה ואחותה — נעשה כמי שקידש אשה ובתה, או אשה ואחותה כאחת, ואינן מקודשות, כי קידושין שאינם מסורים לביאה אינם קידושין. ומעשה נמי [גם כן] בחמש נשים ובהם שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים ואמר: הרי כולכם ואחת משתי אחיות מקודשות לי בכלכלה זו, ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות. ואין איפוא להוכיח ממשנתנו דבר לענין קידושין שאין מסורים לביאה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממקור אחר: המקדש את בתו סתם לאדם אחד ולא פירש איזו בת — אין הבוגרות בכלל, לפי שאינן ברשותו לקדשן. ונדייק מכאן: הא [הרי] קטנות בכלל. ואמאי [ומדוע] הקטנות בכלל קידושין אלה? והלא קידושין שאין מסורין לביאה נינהו [הם], שכיון שלא אמר איזו מן הקטנות — אין קידושין אלה יכולים להגיע לידי ביאה, ולשיטת רבא אין קידושין כאלה חלים על אף אחת מהן, ותיובתא [וקושיה חמורה] היא על דברי

רבא! אמר [יכול היה לומר] לך רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כשאין שם אלא גדולה וקטנה בלבד, ולכן כשאמר שאין הבוגרות בכלל נמצא שנשארה רק הקטנה וממילא קידושיה ראויים לביאה.

ומקשים: הא [הרי] בוגרות בלשון רבים קתני [שנה] במשנה! ומשיבים: מאי [מה פירוש] בוגרות — בוגרות דעלמא [בכלל], כלומר, שבמקרה שאדם מקדש את בתו סתם אין בנות בוגרות בכלל, אלא בנות קטנות. ושואלים: אי הכי [אם כך] שמדובר כשיש רק גדולה וקטנה מאי למימרא [מה בא לומר] מה החידוש בכך? בודאי אין אדם מקדש את בתו גדולה שלא מדעתה, אלא את בתו הקטנה!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] דשויתיה [שעשתה, שמינתה אותו] בתו הבוגרת כשליח שלה, שימצא לה בעל ותתקדש על ידי אביה. מהו דתימא [שתאמר] כי [כאשר] הוא מקבל קידושי [קידושין] מאדם עבור בתו סתם — אדעתה דידה קא [על דעת שלה הוא] מקבל, ואותה קידש ולא את הקטנה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו]: שלא שביק איניש מידי דאית ליה [עוזב, מניח, אדם דבר שיש לו] הנאה מיניה [ממנו], ומכיון שהוא מקבל את כסף קידושי בתו הקטנה ובקידושי בתו הגדולה אין לו זכות כזו — בודאי התכוון לקידושי בתו הקטנה.

ומקשים: מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אף במקרה דאמרה ליה "קידושי לדידך" [שאמרה לו הבוגרת "כסף הקידושין יהיה שלך בשבילך"] כשכר טירחה? ואם כן מדוע שיתכוון דווקא לקידושי בתו הקטנה? ודוחים: אפילו הכי [כך], אין לומר שהתכוון לקדש את בתו הגדולה, כי לא שביק איניש [עוזב, מניח, אדם] מצוה דרמיא עליה [המוטלת עליו] לקדש את בתו הקטנה ועביד [ועושה] מצוה דלא רמיא עליה [שאינה מוטלת עליו].

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע]: מי שיש לו שתי כתי (קבוצות) בנות משתי נשים, שהיו לו בנות מאשה אחת שנשא קודם ובנות מאשה שניה, ואמר: "קידשתי את בתי הגדולה, ואיני יודע אם זאת הגדולה שבקבוצת הבנות הגדולות, ואם גדולה שבקבוצת הבנות הקטנות, או אם קטנה שבקבוצת הבנות הגדולות שהיא עדיין גדולה מן הגדולה שבקטנות", וכיון שאינו יודע — כולן אסורות להינשא לאדם אחר בלא שקיבלו גט לפני כן מפני הספק, חוץ מקטנה שבקטנות שאינה בכלל הספק, ומותרת להנשא בלי גט, אלו דברי ר' מאיר. והרי קידושין אלה הם קידושין שאינם מסורים לביאה (שמא אחות אשתו היא), ובכל זאת הם קידושין, שאם לא כן היו כולן מותרות להינשא!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כשהוכרו ולבסוף נתערבו. כלומר, שלא קידש סתם בת גדולה, אלא קידש אחת מהן במפורש, אלא שלאחר מכן שכח במי היה מדובר ולכן חלו הקידושין מספק. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון הברייתא דקתני [ששנה בה]: לשון "איני יודע", לומר שהיה הדבר ידוע ועכשיו אינו ידוע, ולא קתני [שנה] "אין ידוע", ומסכמים, אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושואלים: אי הכי [אם כך] היה הדבר מאי למימרא [מה בא לומר בכך], מה החידוש שבדבר? הרי ברור שיש כאן ספק, וכולן אסורות מספק! ומשיבים: יש בכך חידוש כי בא לאפוקי [להוציא] משיטת ר' יוסי, שאמר: לא מחית איניש נפשיה לספיקא [אין אדם מוריד, מכניס, את עצמו לספק], שאין אדם אומר דבר שיש בו כדי להביאו למצב של ספק, ולכן כשאמר "גדולה" ודאי התכוון לגדולה שבגדולות, שהיא גדולה בודאי. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ר' מאיר דמחית איניש נפשיה לספיקא [שמוריד, מכניס, אדם עצמו לספק] ויש מקום להסתפק בכל אחת מהן.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש — נותן גט לזו וגט לזו. והרי כשקידש אחת מהן היו אלה קידושין שאין מסורים לביאה ומדוע יש צורך בגט?! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כשהוכרו, כלומר, שקידש אחות אחת מסויימת ולבסוף נתערבו, וכיון שבשעת הקידושין היה ראוי לביאה — חלו הקידושין. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק הדבר גם כן] מן הלשון דקתני [ששנה] "אינו יודע", ולא קתני [שנה] "אינו ידוע".

ושואלים אף כאן: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה בא לומר בזה]? הרי הדבר פשוט! ומשיבים: דבר זה אכן לא היה נחוץ, ואולם סיפא איצטריכא ליה [סוף אותה משנה היה צריך לו] שיש בו חידוש, ששנינו שם: אם מת המקדש הזה ולו אח אחד ונופלות שתי האחיות מספק לייבום, הרי היבם חולץ לשתיהן מפני הספק, ואינו יכול לייבם, כיון שאסור באחות יבמתו מדברי חכמים. היו לו למקדש שנים שני אחים — אחד מהם חולץ ואחד אם רוצה מייבם, שאם זו שחלצו לה היתה המקודשת לאחיו, הרי נשא המייבם אשה שאינה קרובה ומותרת לו, ואם נשא את זו שנתקדשה — הרי ייבם את אשת אחיו. ואם קדמו וכנסו, שלא שאלו, ושניהם נשאו את שתי האחיות הללו — אין מוציאין אותם מידם, שכל אחד מהם יכול להיות שהוא שייבם את אשת אחיו ובדיעבד שכבר נשא לא גזרו חכמים.

ובהלכה זו יש חידוש, שממנה למדים כי דוקא מיחליץ והדר יבומי [קודם חולץ אחד ואחר כך ייבם השני], אבל יבומי והדר מיחליץ [אבל לייבם ואחר כך לחלוץ לשניה] — לא, שהרי ייתכן שדוקא זו שמייבם אותה לא ארוסתו של אחיו היא אלא אחותה, ונמצא דקא פגע [שהוא פוגע] באיסור של אחות זקוקתו, כלומר, אחות של יבמתו, הזקוקה לו לייבום. וכל זמן שלא חלצו ליבמה יש איסור באחותה שהיא כעין אחות אשה על ידי זיקת הייבום.

ומציעים עוד תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: שנים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע איזו קידש וזה אינו יודע איזו קידש, כדי לפתור את הבעיה — זה נותן שני גטין, וזה נותן שני גטין, שכל אחד נותן גט לכל אחת מהן. והרי היו אלה מתחילה קידושין שאין מסורים לביאה, ולשיטת רבא לא היו צריכים לגט! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר באופן שהוכרו, שכל אחד קידש אחות מסויימת אחת, ולבסוף נתערבו. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] דקתני [ששנה] "אינו יודע", ולא קתני [שנה] "אין ידוע", ומסכמים אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושוב שואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה בא לומר], הלא אין בכך חידוש! ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [הדין שנאמר בסוף הברייתא היה צריך לו] ומשום כך כתב את הדין הזה. ששנינו שם: אם מת, מתו המקדשים, ולזה אח ולזה אח — זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן, אבל לא מייבמים, שמא זו שנפלה לפניו היא אחות יבמתו. היה לזה לאחד מהמקדשים הללו אח אחד, ולזה, לשני, היו שנים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, is it not referring to a case where he said to them: One of you is betrothed, and it teaches that the sisters are not betrothed, because with regard to the sisters the betrothal is not given to consummation? The Gemara comments: If so, the first clause of the mishna is difficult for Rava, while the last clause is difficult for Abaye. The Gemara presents a resolution: Abaye explains the last clause according to his line of reasoning, and Rava explains the first clause according to his line of reasoning.

Abaye explains it according to his line of reasoning, as follows: In the case of one who betroths a woman and her daughter or a woman and her sister in one act of betrothal neither of them is betrothed. But if he betrothed one of a pair consisting of a woman and her daughter or a woman and her sister by saying: One of you is betrothed to me, each of them is betrothed as a matter of uncertainty and requires a bill of divorce, despite the fact that the betrothal is not given to consummation, in case he is in fact betrothed to the other one.

The Gemara continues Abaye’s explanation: And if he explicitly said: The one of you fit for sexual intercourse shall be betrothed to me, neither of them is betrothed, as he cannot engage in intercourse with either, not knowing which of them is his betrothed and which is his betrothed’s relative. And an incident also occurred involving five women, and among them were two sisters. And one man gathered a basket of figs and said: The one among you fit for intercourse with me shall be betrothed to me with this basket, and the Sages said: The sisters are not betrothed.

And Rava explains according to his line of reasoning: In the case of one who betroths one of a pair consisting of a woman and her daughter or one of a pair consisting of a woman and her sister it becomes as one who simultaneously betrothed a woman and her daughter or a woman and her sister, and they are not betrothed, since betrothal that is not given to consummation is not considered betrothal. And an incident also occurred involving five women, and among them were two sisters. And one man gathered a basket of figs and said: All of you, and one of the two sisters, are hereby betrothed to me with this basket. And the Sages said: The sisters are not betrothed. Since the mishna can be read in either of these two ways, nothing can be proven from it with regard to the issue of betrothal that is not given to consummation.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (64b): In the case of one who betroths his daughter to a man without specification, i.e., without specifying which daughter he meant, the grown women are not included among those who might be betrothed, since he does not have the right to betroth them. The Gemara analyzes this: One can infer that the minor daughters are included, and each is betrothed as a matter of uncertainty. But why are the minor daughters betrothed? Each of these betrothals is a betrothal that is not given to consummation, since he did not specify which of his minor daughters he had in mind. Therefore, according to Rava betrothal should not take effect with regard to any of them, and this is a conclusive refutation of the opinion of Rava.

The Gemara answers: Rava could have said to you: With what are we dealing here? It is when there is only one adult daughter and one minor daughter. Consequently, once the adult daughter is removed from consideration, it is clear that the father has betrothed the minor daughter, and the betrothal is given to consummation.

The Gemara questions this explanation: But that mishna teaches: Grown women, in the plural. The Gemara answers: What is the meaning of grown women? Grown women in general. In other words, whenever people betroth their daughters without further specification, only the minor daughters, and not the adult daughters, are included. The Gemara asks: If so, that there are only two daughters, what is the purpose of stating this; what novel halakha does it teach?

The Gemara answers: With what are we dealing here? It is a situation where his adult daughter designated him as her agent to betroth her. Lest you say that when he accepts betrothal from someone on behalf of his daughter without further specification he accepts it with her in mind, and he intended to betroth her rather than his minor daughter, the mishna therefore teaches us that a person does not set aside something from which he has benefit, e.g., the betrothal of his minor daughter, where he keeps the betrothal money, in favor of something from which he has no benefit, e.g., the betrothal of his adult daughter, where she keeps the betrothal money.

The Gemara raises a difficulty: Aren’t we also dealing with a case where the adult daughter said to him: When you betroth me, my betrothal money is for you? Accordingly, he derives benefit from her betrothal as well. The Gemara explains: Even so, the father would not have intended to betroth his adult daughter, since a person does not set aside a mitzva that is incumbent upon him, e.g., the betrothal of his minor daughter, and perform a mitzva that is not incumbent upon him, e.g., the betrothal of his adult daughter.

The Gemara further suggests: Come and hear a proof from a mishna (64b): With regard to one who has two groups of daughters from two women, e.g., he has multiple daughters from his first wife, and after his first wife died he remarried and had multiple daughters with his second wife, and he said: I betrothed my elder daughter to someone, but I do not know if it was the eldest of the older group of daughters or if it was the eldest of the younger group of daughters, or if it was the youngest of the older group, who is nevertheless older than the eldest of the younger group; all the daughters are prohibited from marrying someone else without first receiving a bill of divorce, except for the youngest of the younger group, who is certainly not betrothed. This is the statement of Rabbi Meir. This betrothal is not given to consummation, since each daughter could be the sister of his actual betrothed, and yet the betrothal is considered valid, as otherwise they would all be permitted to marry without requiring a bill of divorce.

The Gemara rejects this: With what are we dealing here? It is a situation where they were identified and later intermingled. In other words, this mishna is not dealing with one who betrothed a daughter without specifying which one; rather, he initially stated which daughter he intended to betroth but subsequently forgot. The actual betrothal is given to consummation, so the daughters are betrothed due to the uncertainty. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise, as it teaches that he said: I do not know, in the first person and in the present tense, indicating that he did know who it was at one point but does not know now, and it does not teach that he said: It is not known. The Gemara affirms: Learn from the language of the mishna that we are indeed dealing with a case where the daughters were intermingled after they were identified.

The Gemara asks: If so, what is the purpose of stating this; what novel halakha does it teach? The Gemara answers: The mishna serves to exclude the opinion of Rabbi Yosei, who says: A person does not place himself into a situation of uncertainty, and when he said elder daughter he must have meant the eldest of the older group, who is the absolute eldest. Rabbi Meir teaches us that a person does place himself into a situation of uncertainty, and the uncertainty applies to each of his daughters, except for the youngest of the younger group.

The Gemara further suggests: Come and hear a proof from a mishna (Yevamot 23b): In the case of one who betrothed one of two sisters and he does not know which one he betrothed, he must give a bill of divorce to this one and a bill of divorce to that one, due to the uncertainty. This betrothal is not given to consummation, so why do they require bills of divorce? The Gemara answers: With what are we dealing here? It is when they were identified and later intermingled. The actual betrothal was given to consummation, so the sisters are betrothed due to the uncertainty. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise, as it teaches the phrase: He does not know, indicating that he did know who it was at one point but now does not know, and it does not teach the phrase: It is not known.

The Gemara poses a question: If so, what is the purpose of stating this; what novel halakha does it teach? The Gemara answers: It was necessary to teach the latter clause of that mishna: If this man died and he had one brother, the brother performs ḥalitza with both of the sisters, but he cannot perform levirate marriage with either because one of them is the sister of his yevama, who is forbidden to him by rabbinic law. If he had two brothers, one of them performs ḥalitza with one of the sisters but may not take her in levirate marriage, due to the possibility that she is the sister of a woman with whom he has a levirate bond. And then one takes the other in levirate marriage if he so desires. If both brothers married the sisters before consulting the court, the court does not remove them from their marriage and they are permitted to remain married. Although the first couple should have performed ḥalitza, the court does not force them to divorce.

The Gemara explains the novelty of the latter clause: This is effective specifically if one brother first performs ḥalitza and afterward the second brother performs levirate marriage, but if one brother first performs levirate marriage and afterward the other brother performs ḥalitza, the levirate marriage would not take effect, as he is possibly encountering the sister of the woman bound to him by ties of levirate marriage. Until the yevama is released through ḥalitza, her sister is considered, to a certain extent, the sister of his wife, due to the ties of levirate marriage. The one who performs levirate marriage might have chosen the sister of the woman betrothed by the dead brother.

The Gemara further suggests: Come and hear a proof from the continuation of that mishna: In the case of two unrelated men who betrothed two sisters, where this one does not know which sister he betrothed and that one does not know which sister he betrothed, this one gives two bills of divorce, one to each of the women, and that one gives two bills of divorce. Their betrothal is not given to consummation, so according to Rava why do they require a bill of divorce? The Gemara answers: Here too, it is discussing a case where they were identified and later intermingled. The actual betrothal was given to consummation, so the sisters are betrothed due to the uncertainty. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise, as it teaches using the phrase: Does not know, indicating that at one point he did know who it was but now does not know, and it does not teach: It is not known. The Gemara affirms: Learn from it that we are indeed dealing with a case where the sisters were identified and later intermingled.

The Gemara asks: If so, what is the purpose of stating this; what novel halakha does it teach? The Gemara answers: It was necessary to teach the latter clause of that mishna: If each man died before he divorced, and this one had a brother and that one had a brother, then this brother performs ḥalitza with both of them, and that brother performs ḥalitza with both of them. Neither man may perform levirate marriage, lest he perform levirate marriage with the sister of his yevama. If this one had one brother and that one had two brothers,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמרי' אלא דאמר להו א' מכם. מב' אחיות, דלאו את וחמור הוא שכל א' מהן ראויה היא להתקדשה לו ואילו פירש איזו מהן הית' מקודש' ואע"פ שעכשיו אינ' מקודש' כיון שראויה היא לקדושין הללו לאו כחמור הוא אבל באומ' כולכן כיון שפי' שהוא מקדש שניה' ואין קדושין חלין בהם הרי הן כחמור, וכן פרש"י ז"ל, ואינו צריך לפנים.
אבל הראב"ד ז"ל כתב דבשתי אחיות הכל יודעין שאין קדושין תופסין בהן הלכך לנכריות נמי קני כחמור אמר להו אבל לא' משתי אחיות דילמא קסבר קדושין שאין מסורין לביאה (לא) הוה קדושין ולאו מלתא היא דהיכא דאמר קני את וחמור לא תליא מילתא בידיעה דיליה אפילו אינו יודע נמי למ"ד לא קנה דהא עיקר פלוגתייהו בההוא דאמר נכסי לך ולבנך ואין הכל יודעין שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ופלוגתא דרבנן (נמי) [ור"מ] היא. ועוד דבשתי אחיות נמי איכא כמה אינשי דסברי בבת אחת שתיהן מקדושות אטו כ"ע גמירי דרבה ואנן לא ידעינן ואינהו היכי ידעי וקדושי פחות מש"פ מספקא להו לאינשי והיכי פשיטא להו אלא ודאי דברי הבאי הן, והפירוש מפורש:

אלא דאמר להו אחת מכם. לישנא קייטא נקט הכא, והכי קאמר אלא דאמר כל הנכריות ואחת מכם מקודשות לי, דהא דייק רב ממתניתין תלת וחדא מינייהו דאשה נעשית שליח לחברתה ואפילו במקום שנעשית לה צרה כדאיתא לקמן. ועוד דבמתניתין כולכם קתני, ובתירוציה דרבא דמתרץ לה למתניתין לטעמיה אמרינן בהדיא ואמר הרי כולכן ואחת משתי אחיות מקודשות לי.
ואם תאמר אם כן אכתי את וחמור הוא, דהא אין אחת מאחיות מסורה לביאה. יש לומר דבמקדש שתיהן כאחת דמדינא אין קדושין ראוין לחול באחת מהן כלל כחמור, קרינן לה את וחמור, אבל במקדש אחת משתי אחיות ראויה היא להתקדש לו, אלא דמחמת שאין אנו יודעין על איזו חלו הקדושין, אמרינן דאין אחת מהן מקודשת לאו את וחמור הוא, וכן פירש רש"י, והראב"ד פירש בענין אחר וזה עיקר.
הא דמתרץ אביי מתניתין ומפיק לה מפשטה, ואוקמה בדאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי, היינו דוקא אליבא דרב ששת דאמר את וחמור לא קנה, אבל לרב נחמן דאמר קנה, וקיימא לן כותיה ומתניתין כפשטה, אתיא בדאמר כולכם, ואפילו הכי נכריות מקודשות, דאת וחמור קנה. ועל כן כתב רבינו אלפסי משנתינו כצורתה, ולא חש להביא תירוציה דאביי ורב, דלא נקיט בידיה אלא תלתא כדאיתא לקמן משום דמספקא ליה אי כתירוציה דאביי או כתירוציה דרבא, היינו משום דרב אית ליה כרב ששת דאת וחמור לא קנה.
ויש לתמוה בדברי הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה שלו ומה שאמר שאין האחיות מקודשות שיראה מזה שהנכריות מקודושת, כל זה הוא אם אמר להן הראויה מכם לביאה תתקדש לי, אבל אם אמר כולכם מקודשת לי, אין אחת מהן מקודשת ע"כ והלך בזה על דעת בעל ההלכות שגם הוא כתב כן, וכן כתב הרב בחבורו (הל' אישות פ"ט, ה"ב), וצ"ע.

הכא במאי עסקינן בשאין לו אלא גדולה וקטנה. קשיא לי דאכתי מאי קא מתרץ, דהא משמע טעמא דהיא בוגרת דאינה בכלל, הא קטנה דכותה בכלל, ושתיהן צריכות גט, ודלא כרבא, דהא על כרחך מתניתין לא לגופה איצטריכא, דפשיטא דאין הבוגרות מקודשות, אלא לדיוקא אצטריכא, לאשמועינן דקטנות דכוותה בכלל ומקודשות, וכיון שכן, אף לכשתמצא לומר שאין לו אלא גדולה וקטנה אחת לא אצטריכא אלא לדיוקא דבוגרת וקטנה אחת אין הבוגרת בכלל, הא קטנה וקטנה דכותה מקודשת, ויש לומר דהכי קאמר אין הבוגרות בכלל, ולפיכך הקטנה מקודשת, ואקשי אי הכי מאי למימרא, כלומר אי לאשמועינן שהבוגרת אינה בכלל, פשיטא ואי לאשמועינן שהקטנה מקודשת, פשיטא, כיון דליכא אלא חדא קטנה, ואוקימנא דשויתיה שליח, מהו דתימא אדעתא דידה קא מקבל, כלומר אף אדעתא דידה, ולא תיהוי חדא מינייהו מקודשת, דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו, קא משמע לן. כן נראה לי.

אפילו הכי לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. מכאן דקדק רבינו תם למי ששדך אחת מבנותיו ובא מי ששדכה לו, ואמר לו סתם בתך מקודשת לי, מסתמא המשודכת קדש, דשארית ישראל לא יעשו עולה להניח המשודכת ולקדש שאינה משודכת, וכל שכן אם המקודשת במעמדן שעליה נתכוונו. וסעד מצאתי לו מדגרסינן בתוספתא פ"ד דמכלתין (ה"י) שני אחים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע איזו קידש וזה אינו יודע איזו קידש, שתיהן אסורות מן הפסק, אם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן, אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן, וזה ראיה לדבריו. ומיהו יש לומר שאינו דומה לנדון שבפנינו, דהתם בשקדש כל אחד שלו, ועכשיו נסתפקו איזו לזה ואיזה לזה, ולפיכך אומר כיון שעסוקים בגדולה לגדול, חזקה כשקדש לא קדש אלא היא, אבל כאן שאמר סתם בתך מקודשת לי, דלמא לאחרת נתכוונו, ואפילו תאמר לזו נתכוונו, שמא אין הולכין אחר כונתם אלא אחר לשונם, והרי כולן בספק. ומכל מקום פשטה כותיה דייקא, דהא במקדש בתו סתם ויש לו בוגרת דשויתיה שליח אמרינן דאין הבוגרת בכלל, דאזלינן בתר כונה, אף על פי שהלשון כוללן, והכא לא שנא.
ומעשה היה בימי רב סעידה והצריך גט לכולן, וכן אמרו שהיה מעשה לפני רבינו תם ז"ל והורה לאיסור. ורב אחא משבחא ז"ל כתב ראובן היו לו ד' בנות, ושמעון קדש אחת מבנותיו, ונתן לו קדושין סתם, ולא פירש לאיזו הוא נוטל, הבנות שהן מי"ג שנה ומעלה שאינן ברשות אביהן ואינן מקודשות, ואותן שהן ברשות אביהן לקדשן נאמן לומר על זו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין, ואם אמר איני יודע שכבר שכחתי כולן אסורות וצריכות גט מאותו האיש. ומצאתי בספר יראים שאפילו ברור לנו שחשב המקדש על אחת מהן, אין מחשבתו כלום, כיון ששינה מדרך שאר המקדשין שמפרשים קדושיהן בשעת הקדושין, ואפילו שדך ושהה לאחר שדוכין חדש, ובא וקדש סתם ואמר אחת מבנותיך מקודשת לי, כולן צריכות גט, וראיה קצת דאמר עולא (לעיל קידושין מד, ב)קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה, אף על גב דשידך, [אלמא עבידי אינשי דהדרי בהו לאחר שדוכין הלכך אף על גב דשידך] כולן צריכות גט. ושמעתי שמעשה היה בטרוייש בבן הרב ר' הושעיא בבית דינא של ר"ת ששידך בתו קטנה של ר' מוריל, והיו לו ג' בנות קטנות, ובשעת הקדושין קדש סתם ולא הזכיר שם המשודכת, והיו מהם מתירין ומטעם שדוכין, ולא שמעו לה האוסרים, ונתן גט לשלשתן.

כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות. פירש רש"י ז"ל: כולן אסורות ואפילו אמצעי שבקטנות, דלגבי קטנה דאותה הכת גדולה היא, ותמיהא לי דהא בהדיא אמרינן לקמן בדוכתא בפרק האומר (קידושין סד, ב) דאמצעית שבכת שניה שריא, דאמצעית שמא אית לה, והכי אמרינן התם אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות אבל בכת אחת דברי הכל גדולה גדולה ממש קטנה קטנה ממש ואמצעית שמא אית לה. ואתקיף עלה רב אדא בר מתנה אלא מעתה אמצעית שבכת שניה תשתרי, ואוקימנא בשאין שם אלא גדולה וקטנה, וקיימא לן כאביי, ורבא נמי הכי אית ליה התם. אחר כך מצאתי בספר יראים כדברי רש"י, ונשמר מן הקושיא הזאת, ואמר דלא קיימא לן כאביי אלא כרב הונא בר אבדימי דמתרץ ההיא דנדרים דעד פני הפסח, ואמר מוחלפת השטה, ולאו בלישנא דעלמא פליגי כדמתרץ רבא התם בפרק האומר. וכיון שכן פסח ככת אחת דמי, ופליגי, כדמקשי התם לאביי, אלמא אפילו בכת אחת כולן צריכות גט, ולא אמרינן אמצעית שמא אית לה. ומיהו אכתי לא ניחא, דכיון דסוגיין דבפרק האומר פליגי בה אמוראי ואביי ורבא תרוייהו סבירא ליה דבלישנא בעלמא פליגי, אף על גב דבנדרים במקומה בפרק ר' אליעזר (סא, א) לא הוזכר טעמן של אביי ורבא אלא מוחלפת השטה כפירוקיה דרב הונא בר אבדימי, לא שבקינן סוגיין דאמוראי דהכא ופירוקיה דאביי ורבא, ולא מסמינן ליה מקמי ההיא דהתם, וצ"ע.

הא דאקשינן: אי הכי מאי למימרא ופרקינן לאפוקי מדר' יוסי דאמר לא מחית איניש נפשיה לספיקא. קשיא לי טובא, חדא, דהא בהא מתניתין פלוגתיה דר' יוסי מפורשת בה בהדיא ומאי קאמר מאי למימרא, אדרבה צריכה למימרא דלא קיימא לן כותיה אלא כר' יוסי דפליג עליה, ואי טעמיה דר' יוסי דפליג עליה קא בעי לא הוה ליה למימר בכי האי לישנא, אלא אי הכי מאי טעמא דר' יוסי דפליג עליה, ועוד מאי קא מהדר ליה לאפוקי מדר' יוסי, אנן טעמיה דר' יוסי קא מיבעיא לן, וצ"ע.

ת"ש המקדש את בתו סתם כו'. אי הכי מאי למימרא פי' אי אמרת בשלמא כדאמרן אשמועינן דקידושין שאין מסורין לביאה הוה קדושין אלא לדידך דאמרת דאין כאן אלא גדולה וקטנה מאי איכא למימר. לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה כלומר דקושי קטנה הוה עליה דאע"ג דאסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה הא אפשר כשיש בה דעת ומתרצית בדבר וכן כל היכא דליכא למיחש שתמאן בו א"נ כשהיא נערה דאיתיה ברשותיה:

דיקא נמי דקתני אינו יודע. פי' ולא קתני אינו ידוע כתבו בתוספות בשם רבינו תם ז"ל שאם שדך ראובן אחת מבנותיו ידוע לשמעון ואח"כ קבל ממנו קדושין לאחת מבנותיו סתם שאינה צריכה גט אלא המשודכת דמסתמא עלה גמרו וקידשו שניהם והשאר מותרות. ויש להביא סעד לדבריו מדגרסינן בתוספתא וכן שני אחים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע אי זו קידש וזה אינו יודע איזה קידש זה נותן גט לשניהם וזה נותן גט לשניהם ואם היו מדברים גדולה לגדול וקטנה לקטן אומר אני קטנה לא נתקדשה אלא לקטן וגדולה לא נתקדשה אלא לגדול ע"כ. מיהו לאו ראיה היא דאיכא למימר דההוא כשהוכרו ולבסוף נתערבו דהא רישא דההיא מתניתין אייתי' בשמעתין ואוקימנא בהכי אבל כשנתערבו מתחלתן כולן צריכות גט מספק וכן הורה רבינו סעדי' ז"ל וראוי להחמיר. ובספר היראים כתב שמעשה היה בבית דינו של ר"ת ז"ל ולא היה כח בידם להתירם בלא גט הלכך ראובן ששידך אחת מבנותיו לשמעון ידועה ואח"כ קיבל קידושין מיהודה על אחת מבנותיו סתם כלם צריכות גט ואפילו אותה שמשודכת לראובן ולא אמרינן לא הוה דעתו עליה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא הדר מראובן אלא ודאי חיישינן לחומרא ואף היא צריכה גט מיהודה ואם קדמו וכנסו אין מוציאין. מהן דאפשר דקמא פגע ביבמתו כראוי ואפילו פגע קמא באחות זקוקתו הא אישתריא ליה בכניסה שכנס אחיו את היבמה ואי משום דאחית נפשיה לספיקא אסורא דרבנן היא ומספיקא לא מפקי' להו מינייהו:

דוקא מיחלץ כו'. והדר יבומי כו' ת"ש שנים שקדשו כו' ודוקא מיחלץ והדר יבומי פירוש שיהא היחידי חולץ תחלה לשתיהן וגם אחיו חולץ לאחת תחלה מיהו דינא דאחיו חולץ תחלה מההיא דלעיל שמעינן לה אבל הכא אשמועינן שהיחידי גם כן חולץ לשתיהן תחלה דלמא אידך פגע ביבמתו של היחידי וקא פגע ביבמה לשוק:

המקדש את בתו סתם והיו לו שתים אחת קטנה או נערה ואחת בוגרת נתקדשה הקטנה ואין הבוגרת בכלל ואפילו עשאתו בתו הבוגרת שליח לקבל קדושיה סתם הדברים אינו מניח קדושי הבת שהם שלו בשביל אותם שאינם שלו ואפילו אמרה לו שיהו הקדושין שלו אעפ"כ אינו מניח מה שהמצוה מוטלת עליו בשביל אותם שאין מצות קדושיה מוטלת עליו:

היו לו שתים קטנות או נערות או אחת נערה ואחת קטנה הרי זה כאומר אחת מהם מקדשת לי והרי הם קדושין שאין מסורין לביאה וצריך לגרש את שתיהן או כמה שהן:

היו לו בנות גדולות וקטנות ואמר הרי בתך הגדולה מקדשת לי אין בכלל אלא גדולה שבכלן ולא סוף דבר בכת אחת אלא אפילו היו לו שתי בנות משתי נשים אין בכלל אלא גדולה שבגדולות וכן אם אמר בתך הקטנה אין בכלל אלא קטנה שבקטנות שאין אדם מוריד עצמו לספק לקרות קטנה אלא לקטנה שבקטנות או גדולה לגדולה שבגדולות מאותן שברשותו לקדשם ומכל מקום אין הבוגרות בכלל ואפילו לא כיון לגדלה שבכלן או לקטנה שבכלן אלא לאחרת אינו כלום ואפילו היתה אחת מן האחרות משדכת לו שאין מחשבה הנכרת מבטלת דבור וכן כתבו רבני צרפת בקצת חבוריהם מעשה באחד שהיו לו שלש בנות קטנות ושדך אחת מהם לאחד בשטר שדוכין ובשעת נשואין קדש בסתם ואמר בתך מקדשת לי והצריכו ליתן גט לשלשתן והיה שם מי שחלק להתיר מצד השדוכין ולא נענה אלא שמכל מקום לא חזרו החולקים מלומר כן והיו אומרים שכל שאחת מבנותיו משודכת לאחד וקדש אחת מבנותיו לאחר סתם אין המשדכת בכלל ואם קדש לזה ששדך אין האחרות בכלל ואף אני מסכים לומר כן ממה שאמרו בבריתא היו עסוקים בגדולה לגדול וקטנה לקטן אני אומר גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן ולא סוף דבר עכשו שיש חרם קדמונים שלא לחזור בשדוכין אלא אף בלא כן ששארית ישראל לא יעשו עולה ולא עוד אלא שיש מפקפקין לומר כן אף בבוגרת הואיל ונשתדכה לזה שקדש סתם ואין זה דומה לשויתיה שליח שזו דעת המקדש מיהא אינו לזו בפרט אבל משדכת דעת שניהם עליה וכן יש מפקפקין לומר במה שאמרו ושויתיה שליח שעשאתו שליח בכלל וכמו שפירשוה גדולי הרבנים אבל אם עשאתו שליח בפרט לקבל קדושיה מזה שמקדש סתם אף הבוגרת בכלל ומה שאמרו כאן ואיני יודע לאו דוקא עד שנשמע משם שלא נאמר אלא כשהוכרו ולבסוף נתערבו ר"ל שנתברר בשעת הקדושין ואחר כך נולד הספק אלא שסתם הדברים קלקול זה אינו אלא בנמהרי לב וקלי הדעת שמקדשים שלא מתוך יישוב הדעת ומשא ומתן:

זה שקדש אחת משתי אחיות שהיה לו ליתן גט לשתיהן ולא הספיק ליתן גט עד שמת ויש לו אח אחד הרי זה חולץ לשתיהן ואין אומרים יחלוץ לאחת תחלה ואחר כך ייבם השנית שמא אותה שחלץ לה היא המקדשת וחליצתה חליצה גמורה ונמצאת האחרת אחות חלוצתו וכן אינו מיבם תחלה לאחת ושיחלוץ לאחרת שמא השניה היא המקדשת והרי היא זקוקתו ונמצא כשמיבם תחלה פוגע באחות זקוקתו:

היו לו שני אחים אחד חולץ בתחלה לאחת והאחר מיבם אחריו את השניה שאם זו השניה היא המקדשת כדין הוא מיבם ואם זו שחלץ לה אחיו היא המקדשת הרי זו אחות חלוצת אביו שמותרת אבל לא יהא מיבם תחלה קודם שיחלוץ אחיו לאחרת שמא אחותה היא המקדשת ונמצא פוגע באחות זקוקתו ואם כנסו שניהם אם כאחד אם בזה אחר זה אין מוציאין מידם ואין צריך לומר מן המיבם השני שהרי כדין הוא מיבם הואיל ואין כאן אחות זקוקתו שהרי נשאת האחרת לאחיו אלא אף אותו שכנס ראשון שנמצא בשעה שכנסה בספק פגיעה באחות זקוקתו הואיל ואחר כך כנס האחר אין מוציאין מידו שכשכנס השני נסתלקה זיקתה מן הראשון:

שנים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע אי זו קדש וזה אינו יודע אי זו קדש זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין לא הספיקו ליתן גט עד שמתו ויש אח לכל אחד מהם ואין אחד מהם יודע אי זו אשת אחיו הרי כל אחד מן האחין חולץ לשתיהן ואין אחד מהם מיבם שאם תאמר ייבם זה ויחלוץ זה אם הוא מיבם קודם שיחלוץ האחר שמא אין זו אשת אחיו ונמצא פוגע ביבמה לשוק וכן שהאחרת היתה אשת אחיו וזו אחות זקוקתו ואף אחר שחלץ האחר לשתיהן אין זה מיבם שמא האחרת היתה אשת אחיו וזו אחות זקוקתו לזה אח אחד ולזה שנים היחידי חולץ לשתיהן תחלה ואינו יכול ליבם את האחת שמא האחרת היתה אשת אחיו וזו אחות זקוקתו והשנים אחד חולץ לאחד מהן והאחר מיבם את השניה שאיסור יבמה לשוק אין כאן שהרי חלץ היחידי לשתיהן ואיסור אחות זקוקה אין כאן שהרי חלץ אחיו לאחרת ונמצא שאחר חליצת היחיד לשתיהן וחליצת אחיו לאחת הוא יכול ליבם את האחרת אבל אינו מיבם קודם חליצת אחיו לאחת שמא האחרת היתה אשת אחיו והויא לה אחות זקוקתו וכן אינו מיבם קודם חליצת היחידי לשתיהן שמא זו היא זקוקת האחד ונמצא פוגע ביבמה לשוק כנסו שני האחים אחר חליצת היחידי לשתיהם אין מוציאין מידם ואפילו מן המיבם הראשון שפגע בספק אחות זקוקתו שבשעה שכנס השני מיהא נסתלקה זיקתה כמו שהתבאר:

גמרא וא' משתי אחיות. והשתא לא הוי את וחמור כיון שאין הקידושין נמנעים אלא מפני שהיא מעורבת עם האחרות ואלו היתה ידוע יהיו הקידושין חלין:

אפ"ה לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה. מכאן מדקדק ר"ת שאם שידך אדם אחת מבנותיו ואמר המשדך בתך מקודשת לי אנו אומרים שהמשודכת קידש משום דשארי' יש' לא יעשו עולה כדאמרי' לעיל לא שביק איניש מידי דעביד ביה מצוה ועביד עבירה כ"ש אם המשודכת במעמד החתן והאב דדעתייהו עלויה. וגם נראה אם אמר לו בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת דליכא לספוקי מידי דגדולה דבכולן קאמר כדאמרי' בפ' האומר אמצעי' שמא אית לה ועוד אר"ת איפשר להיות דלא חשיב אין מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך כדקתני בסמוך א' מבנותיך לא' מבני אבל אמר בתך מקודשת לי משמע שפיר גדולה אפי' בלא שידוכין ולא להורות הלכה למעשה אמר כן:

דייקא נמי דקתני אין יודע ולא קתני אין ידוע לאביי לא ק' דאין ידוע משמע הכי ומשמע הכי:

גדולה וקטנה וקדושין מסורין לביאה נינהו שהרי ידוע מי קידש שהרי אין שם אלא אחת:

ומאי בוגרות דמשמע רבות:

בוגרת דעלמא כל איש ואיש שיש לו בוגרות אין הבוגרות בכלל הקדושין. ומ"ה אוקמא בבוגרת אחת דמינה דייקי' הא קטנה בכלל קדושין. ואי הוו רבות דייקינן הא קטנות ושמעינן מינה דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושי:

אי הכי דמיירי שאין שם אלא גדולה וקטנה ומאי בוגרת דעלמא מאי אתא לאשמועינן פשיטא שהרי אין הבוגרת בידו לקדשה וכ"ת דדיוקא אתא לאשמועינן הא קטנה בכלל פשיטא שהרי אין שם אלא קטנה אחת והוי כמי שאין לו אלא בת אחת דאא"ב דמיירי דאיכא בוגרות טובא אע"ג דלגופייהו לא אשמועי' מידי דפשיטא שהרי אינן בידו לקדשן דיוקא אתא לאשמועינן הא קטנות בכלל לאשמועינן דאף שאין מסורין לביאה הוו קידושין:

שליח עשתה אביה שליח לקדשה לכל מי שירצה. דידה דבוגרת. הנאה דכסף קדושיה שלו מקטנה ולא מבוגרת:

מי לא עסקי'. קושיא הוא כלומ' וכי לא שמעינן ממתני' דקאמר במוחלט שאין הבוגרת בכלל בשום ענין משמע דאפי' אמרה ליה כסף קדושין שלך וקבל לי קדושין וקדש בתו סתם דאפ"ה אין הבוגרת בכלל:

ומשני אפ"ה כלומר אנה"נ כדקאמרת והטעם דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה [דכתיב] בנותיכם תנו לאנשים. ומסתברא אע"ג דהאי שיטה אליבא דרבא היא ולא קי"ל כוותיה ביע"ל קג"ם ומצינו לאוקמא מתני' בבוגרות רבות [ומ"מ] קטנות בכלל אפ"ה הלכתא בכל האי שיטה כרבא דסברא מעליותא היא ולית בה פלוגתא וכ"כ הר"ם פ"ט. חמש בנות נערות או קטנות אחת מבנותיך לא' מבני וכגון שעשאוהו שליח. חמשה גיטין שהרי אינו ידוע איזו נתקדשה למי לפיכך כל אחת ואחת צריכה גט מכולם ואם מת א' מהן צריכה כל אחת ואחת גט וצריכה חליצה מאחד מהן דכיון שחלץ לה אחד נפטרה משאר אחין:

בד"ה הרי כולכם כו' ואין לשבש כו' דא' מכולכם כו' א"כ לא מתרצא כו' עכ"ל ובת"י כתבו לפי זה לאביי נמי צריך להגיה באומר הראויות לי מכם ול"ג הראויה לי מכם מדהוה אחת צרה לחברתה עכ"ל וק"ל:

גמ' דאית ליה הנאה מיניה נ"ב שמעינן מיניה במי שעשה שליח ליקח קרקע והלך ולקחה סתם יכול לומר לעצמי לקחתי ומיהו נ"ל דדוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחדת כיון שהוא מנהג רמאין כדאיתא בפרק האומר לא מצי אמר דשארית ישראל לא יעשו עולה ורש"י ז"ל פירש דשויתיה שליח שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא ומשמע שאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני בפירוש חיישינן עכ"ל הר"ן. :

גמרא ברה"ע אלא לאו דא"ל אחת מכם. לכאורה קשה כיון דקבלה סתמא (עי' לקמן נב בתד"ה ואפילו) הל"ל דודאי קבלה בעד עצמה כדאמר לקמן דלא שביק אינש מידי דא"ל הנאה מיניה. וי"ל דהתם כבר ישר בעיני האב האיש המקדש לתת לו בתו לאשה שפיר אמרינן לא שביק כו'. אבל הכא אולי לא ישר האיש בעיני האשה המקבלת הקידושין והיא קבלה בעד מי שתתרצה בו:

שם בסה"ע מתו לזה אח כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה המקדש את בתו סתם. אין הבוגרות בכלל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה סיפא איצטריכא ליה. לבדו. הס"ד ואח"כ דבור חדש דקא פגע:

תד"ה האחד. א"כ מותר זה ליקח אחותה כיון כו'. כצ"ל:

גמ' א"ה מאי למימרא. כעין זה בכתובות ד' פט ע"ב וע' בשיטה מקובצת שם בשם הרמב"ן וכאן ישאר הקושיא:

רש"י ד"ה דרמיא עליה דכתי' ואת בנותיכם. כתובות ד' נב ע"ב:

בד"ה הרי כולכם ואחת מכם דהשתא לאו את וחמור נינהו דהא דאין אחיות מקודשות משום ספיקא הוא כו' אבל אין לשבש הספרים ולומר דאחת מכולכם גריס כו' עד סוף הדיבור. כוונתו מבואר' כיון דאי גרסינן כולכם וא' מהם ע"כ צ"ל דבכה"ג לאו את וחמור הוא ולחלק בין ספק לודאי על זה כתב דא"ל דלעולם אין חילוק בין ספק לודאי וא"כ נצטרך לשבש הספרים ולומר דרבא לא' מכולכם איירי ע"ז כתב דאי אפשר לשבש משמעתין דלקמן דאמרינן אי כאביי אי כרבה משמע דא"נ סבר רב כרבא אפ"ה גריס במתניתין כולכם דע"כ מהכא שמעינן לרב דאשה נעשית צרה לחברתה זה נ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ולפ"ז יש לדקדק מאי דעתיה דרש"י בהא דאת וחמור דשמעתין אי ס"ל כהרא"ש ז"ל דהיכא שכללן בחד לישנא לכ"ע לא קנה והיינו דמותבינן מעיקרא בשמעתין את וחמור לא קנה דא"כ למה הוצרך רש"י לחלק בין ודאי לספק ות"ל דבלא"ה למאי דמשנינן אליבא דרבא דאיירי באומר כולכם וא' מכם אתי שפיר אליבא דהלכתא דכשאמר בשני לשונות כולכם וא' מכם הו"ל לגמרי כאומר את וחמור דקי"ל דקנה ואי ס"ל כשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל דהכא אליבא דמ"ד לא קנה קאמר רבא לאביי ולטעמיך וכדפרישית דהכי קא"ל אדמקשת עליה דידי תיקשי לרב ששת וא"כ סוף סוף למסקנא דרבא אליבא דנפשיה נוכל לומר דשפיר מוקי לה בכולכם וא' מכם אפילו אי לא מחלקינן בין ודאי לספק אפ"ה אין צורך לשבש הספרים בשביל כך אלא דרבא ס"ל כר"נ רביה דאת וחמור קני והא דלא מוקי לה הכי בפשיטות ודאמר כולכם לחוד לאו משום קושיא דאת וחמור לא מוקי לה הכי אלא משום דלרבא איירי רישא דמתניתין במקדש אחת מהם ואם כן ע"כ דמעשה בחמש נשים נמי הוי בכה"ג שאמר א' משתי אחיות דאי בקידש שתיהן מאי ראייה מייתי מהאי מעשה דלמא שאני התם שקידש שתיהן ומש"ה אינן מקודשות משום דכל שאינו בזה אח"ז בבת אחת אינו כדמקשי ליה אביי מעיקרא מש"ה מוקי לה רבא באומר כולכם וא' משתי אחיות דהשתא מייתי שפיר מהאי מעשה ואין לומר נמי דרש"י סובר כשיטת הרב המגיד והר"ן ז"ל דהא דפשיטא לן הכא דלכ"ע את וחמור לא קנה היינו משום שאין רוצה לקדש אלא בענין זה א"כ מאי מחלק בין ודאי לספק סוף סוף אמאי נכריות מקודשות הא אינו רוצה לקדש הנכריות אלא עם א' משתי אחיות והוי קידושי טעות וצ"ע ליישב ובישיבה הארכתי ודו"ק ועיין עוד לקמן גבי ש"מ תלת:

בד"ה המקדש את בתו סתם אחת מבנותין מקודשת לי עכ"ל. לכאורה נראה מלשונו דדוקא באומר א' מבנותיך הוא דאמרינן אין הבוגרת בכלל הא אינך כולהו בכלל משא"כ בבתך מקודשת לי מסתמא על הגדולה שבנערות קאמר וכשיטת ר"ת לקמן בד"ה והלכתא דאין דרך לתת הצעירה לפני הבכירה אלא דא"א לומר כן דרש"י גופא כתב לקמן בגוף המשנה דהמקדש את בתו סתם דף ס"ד דאיירי שאמר בתך מקודשת לי וא"כ קשיא מדידיה אדידיה ואף שיש ליישב בענין זה בדוחק מ"מ נ"ל יותר דרש"י ז"ל נחית נמי לסברא זו שכתבתי לעיל בסמוך בשיטת רבינו סעדיה גאון ז"ל דענין קידושין דאין מסורין לביאה הוי דוקא באחת מבנותיך אבל באומר בתך אפשר דרבא מודה דהוי קידושין ומהטעם שכתבתי דבאחת מבנותיך איהו גופא נחית לספיקא וע"י הקידושין הוגרע כחן יותר מקודם הקידושין כיון שתלה בדעת האב ועד שיגלה אב דעתו קיימין עליה בספק אחות אשה משא"כ באומר בתך מקודשת לי לא מחית נפשיה לספיקא ועל א' הידוע לו נתכוון או על המשודכת או על הגדולה שבהן ונהי דלהחמיר לא סמכינן עליה אלא כולהו צריכים גט מספיקא וחומרא דרבנן מ"מ לא מיסתבר לומר דליהוי קידושין שאין מסורין לביאה דלגבי דידיה קידושין המסורין לביאה הוי דנתכוון על אותה הידועה על הגדולה או על המשודכת לו ולפ"ז לפי סברת המקשה דהכא דמותיב מהאי מתניתין עליה דרבא ע"כ משמע ליה דאיירי באומר א' מבנותיך משא"כ לקמן במתניתין מפרש רש"י לפי המסקנא דהכא דמתניתין לא איירי כלל בדין קידושין שאין מסורין לביאה אלא לאשמעינן הא גופא דאין הבוגרת בכלל וממילא ידעינן דכולהו בכלל וע"ז כתב רש"י שפיר דאיירי באומר בתך מקודשת לי ולאפוקי מסברת רבינו תם דבבתך מקודשת עלה דהגדולה נתכוין וכה"ג מפרשינן נמי בהאי דבסמוך בקידשתי את בתי הגדולה דלפי סברת המקשה ע"כ איירי בא' מבנותיך ולר"ת אפי' לפי המסקנא מיתוקמא בהכי כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם בגמרא הא קטנות בכלל ואמאי כו' וכתב הריטב"א בחידושיו דקטנה לאו דוקא דהא אסור לקדש בתו קטנה כו' עכ"ל. ולענ"ד אין צורך דאפי' לשיטת ר"ת דבמשודכת אמרינן דעלה נתכוון משום דשארית ישראל לא יעשו עולה אפ"ה מודה באומר אחת מבנותיך דכולהו בכלל הספק וה"נ לענין קטנה כיון דלר"ת באומר א' מבנותיך איירי ולמסקנא דמוקמינן שאין לו בוגרת וקטנה מ"מ כיון דבוגרת לא רמיא עליה מסתמא לקטנה נתכוון ודו"ק:

רש"י בד"ה אם קטנה שבגדולות וכ"ש אמצעית ובד"ה כולן אסורין כו' אפילו אמצעית שבקטנות כו'. יש לתמוה דהא לקמן דף ס"ד מסקינן משמיה דאביי דבכת א' אמצעית מותרת דבשמה קרי לה א"כ כ"ש דבשני כיתות אמצעית שבקטנות מותרת כדדייקינן התם ולמאי דפרישי' לעיל בסמוך אתי שפיר דהתם איירי לפי המסקנא דהכא ואיירי שפיר באומר בתך הגדולה מקודשת לי וכמו שאפרש בסמוך בהוכרו ולבסוף נתערבו וא"כ אמרינן שפיר דאמצעית בשמה קרי לה מה שאין כן לסברת המקשה דהכא דמותיב עליה דרבא לענין קידושין שאין מסורין לביאה א"כ ע"כ איירי שהאב אומר קדשתי את בתי הגדולה היינו שאמר המקדש אחת מבנותין הגדולות מקודשת לי ואם כן בכה"ג ודאי אפילו אמצעית אסורה דלא שייך לומר אמצעית בשמה קרי לה כיון דאמר לה אחת מבנותין כן נ"ל נכון ובזה נמי יש לדקדק על מה שכתב בחידושי הריטב"א דלא שייך הכא לומר יש ברירה כיון שתחלת הקידושין היה בספק ולא תלה הדבר בשום ענין שיבורר אח"כ ע"ש והבאתיו לעיל דאכתי מאי מקשה הכא לרבא ממתניתין דקדשתי את בתי הגדולה ואמאי לא מוקי לה בכה"ג שאמר המקדש א' מבנותיך שתרצה וכ"ש לשיטת הב"ח דמסתמא נמי האי לישנא משמע שתלוי בדעת האב וא"כ הוי שפיר ר"מ לטעמיה דס"ל יש ברירה גבי הלוקח יין מבין הכותים א"כ ה"ל קידושין המסורין לביאה ומשום דאמר האב דעכשיו אינו יודע ואינו רוצה לגלות דעתו מש"ה כולן אסורות ור"י לטעמיה דס"ל אין ברירה דהא לרבא לא שני ליה בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו בגיטין דף כ"ה ואם כן קידושין שאין מסורין לביאה נינהו ומש"ה כולן מותרות ממ"נ אלא הגדולה שבגדולו' לחוד אסורה דמסתמא לדידה נתכוון האב ולכאורה היה נראה דהיינו מאי דמשני הש"ס שהוכרו ולבסוף נתערבו וכמו שאבאר אלא דלפמ"ש מסברא דנפשאי דלמאי דיליף רבא מובעלה תו לא שייך טעמא דברירה דמ"מ ע"י הקידושין נאסרה יותר מדמעיקרא עד שיברר א"כ א"ש טפי ודוק היטב:

שם בגמרא הכא במאי עסקינן כשהוכרו ולבסוף נתערבו ופרש"י דבשעת הקידושין פירש לו ואח"כ שכח איזה גדולה פירש לו. ויש לתמוה דא"כ מאי לא מחית נפשיה לספיקא שייך הכא דהא קמן שאומר האב ששכח וא"א לאוקמי נמי דלאחר שאמר האב קדשתי הלך לו ודלא כפרש"י הא נמי ליתא דהא קתני ואינו יודע משמע שהאב אומר כן ויותר קשה אהא דמקשה א"ה מאי למימרא ומאי קושיא הא רבי יוסי פליג בהדיא ומאי משני נמי לאפוקי מדרבי יוסי אכתי טעמא דר"י גופא לא ידעינן וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו נראה שנתכוון למה שכתבתי ונ"ל ליישב דנהי דהמקשה הוי סבר דאיירי באומר המקדש א' מבנותיך הגדולות כדפרישית אהא משני שפיר דאיירי שהוכרו ולבסוף נתערבו ולא כפרש"י שפירש לו בהדיא אלא שאמר המקדש בתן הגדולה מקודשת לי ואומר האב דאן היה בדעת שניהם על אחת הידוע' ביניהם ועכשיו שכח ואהא קמקשה שפיר א"ה מאי למימרא ומ"ט נמי דרבי יוסי דפליג ומשני שפיר לאפוקי מדר"י דאפילו בכי הא כולן מותרות דאע"ג שאומר ששכח על איזו מהם נתכוונו אפ"ה לא איכפת לן בכוונתן דכיון דס"ל לא מחית אינש נפשיה לספיקא א"כ כשאמר המקדש בתך הגדולה מקודשת לי מסתמא אגדולה שבכולם נתכוון ואפילו אם יאמרו אח"כ שנתכוונו לאחרת ה"ל דברים שבלב ולא מהימן כן נ"ל נכון וכבר כתבתי בסמוך דאיכא למימר נמי דלפי המסקנא איירי באומר א' מבנותיך והיינו למי שתרצה ומדיני ברירה אתינן עלה ואהא מקשי מאי למימרא הא פליגי בה חדא זימנא ומשני דאיצטריך לאפוקי מדרבי יוסי דאמר לא מחית נפשיה לספיקא וא"כ הא דקאמר א' מבנותיך הגדולות לא תלה בדעת האב אלא על הגדולה שבכולן נתכוון וכמו שאפרש לקמן דמשמע כן מפי' ר"ת אלא דהראשון נראה לי יותר ודוק היטב:

שם א"ה מאי למימרא. כבר כתבתי בסמוך. ועוד נ"ל ליישב למאי דמסקינן לקמן דף ס"ד לשינוייא דרבי חנינא בר אבדימי משמיה דרב דמוחלפת השיטה בנדרים ואם כן מקשה הכא שפיר מאי למימרא דהרי ממתניתין דנדרים שמעינן דלר"מ מחית אינש לספיקא. אע"כ דאיצטריך הא דר"מ לאשמעינן דקידושין שא"מ לביאה הוי קידושין וע"ז משני דאפ"ה איצטריך לאפוקי מדר"י והיינו כמסקנא דרבא גופא התם דבנדרים לא פליגי במחית נפשיה לספיקא אלא בלישנא דעלמא ע"ש כן נ"ל:

דיקא נמי דקתני איני יודע עמ"ש הרב בכור שור ומ"ש אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פ' בשלח ועמ"ש בקונטריס זה בנזיר [על דף נ"ז ע"ש]:

אלא לאו אחת מכם. דלאו את וחמור הוא דאם קידש זו לא קידש זו: רבא מתרץ. מתני' לטעמיה הא דקתני כאחת לאו למידק הא אחת מאשה ובתה מקודשת אלא ה''ק המקדש אחת מאשה ובתה הרי הוא כמו שקדשן כאחת ואינן מקודשות דקידושין שאין מסורין לביאה הן: הרי כולכם ואחת משתי אחיות כו'. דהשתא לאו את וחמור הוא דהא דאין אחיות מקודשות משום ספיקא הוא דלא ידע הי קדיש הא אי ידע בת זכייה היא הלכך נכריות מקודשות והא דלא אוקמא כגון דאמר אחת מכם משום דקתני במתני' כלכם ואין לשבש הספרים ולומר דאחת מכלכם גרס וכגון שלא קידש אלא חדא דא''כ לא מתרצא הא דאשמועינן לקמן (דף נב.) ממתני' אשה נעשית שליח לחברתה במקום שנעשית לה צרה: המקדש את בתו סתם. אחת מבנותיך מקודשת לי: אין הבוגרות בכלל. אם יש בוגרות הרבה אין אחת מהן בספק קידושין הללו להצטרך גט לפי שאינן ברשותו לקבל להו קידושין: הא קטנות בכלל. וצריכות גט ואפי' הרבה: כשאין שם אלא בוגרת אחת וקטנה אחת. וכיון שאין הגדולה בספק אין קידושין אלא בקטנה וקידושי ודאי הן וה''ה אם היו שם גדולות הרבה כיון דאינן בכלל הוו להו קידושין בקטנה ולהכי איצטריך לשנויי כשאין שם אלא גדולה אחת דעל כרחך קטנו' דומיא דגדולות דייקינן ומהשתא דייק הכי הא קטנה בכלל: והא בוגרות קתני. טובא ודכוותה דייקינן על כרחיך הא קטנות בכלל ודאיכא תרתי: בוגרות דעלמא. כל איש שיש לו בת בוגרת אין אותן הבוגרות בכלל קידושין שקבל אביה: אי הכי מאי למימרא. אי אמרת בשלמא בדאיכא טובא איצטריך למתני משום דיוקא דידה למידק הא קטנות בכלל לאשמועי' דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין אלא השתא לא איהו איצטריך ולא דיוקא דידה איצטריך דפשיטא דבבוגרת אין לו רשות ואין כאן עוד אלא קטנה וקידושין מסורין לביאה הן ופשיטא דהוו קידושין: דשויתיה שליח. לקדשה לכל הבא: דאית ליה הנאה מיניה. דכסף קידושיה שלו: מי לא עסקינן. קושיא היא וכי לא שמעינן מינה ממתני' דאפי' אמרה לאביה קידושיי לדידך קתני נמי דאינה בכלל: דרמיא עליה. דכתיב (ירמיהו כט) ואת בנותיכם תנו לאנשים: גדולות. בנות הראשונה: קטנות. בנות השניה: אם קטנה שבגדולות. וכ''ש אמצעית שבגדולות בספק זה ולגבי בנות שניה מקרי כולהו בנות גדולות: כולן אסורות. לאחרים עד שיתן גט ואפי' אמצעית שבקטנות דלגבי קטנות אותה הבת גדולה היא ושמעינן דהמקדש אחת משתי אחיות סתם שתיהן צריכות גט: שהוכרו. בשעת קידושין פירש לו: ולבסוף נתערבו. שכח איזו גדולה פירש לו: לאפוקי מדר' יוסי. דפליג באידך פירקא (לקמן דף סד:) ואמר כולן מותרות להנשא לאחרים בלא גט חוץ מן הגדולה שבגדולות: דלא מחית איניש נפשיה לספיקא. להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן שאם ישתכח הדבר שלא יהא בספק: אין מוציאין אותם מידם. אפי' לא כנס הראשון את יבמתו ופגע באחות זקוקתו מאחר שכנסה השני פקע זיקה והותרה לראשון לקיימה דאחות זקוקה דרבנן היא ולא קנסי ליה להוציא: אין ידוע. משמע לעולם: סיפא איצטריכא ליה. דקתני היו שנים אחד חולץ ואחד מייבם ולאשמועינן דוקא הכי מיחלץ חד מינייהו לחדא ברישא והדר מייבם שני לשניה ממה נפשך אם זו ארוסת אחיו שפיר מייבם ואם לאו נכרית בעלמא היא ואינה אחות יבמתו הזקוקה לו דתיהוי דמיא לאחות אשתו שהרי נפטרה זיקת אחותה הימנה בחליצת אחיו ולא גזרו על אחות חלוצה משחלצה אלא על החלוץ לבדו דקא פגע באחות זקוקה וכל זמן שלא חלץ א' מן האחין אסורה אחותה על כולן מדבריהם משום דדמיא לאחות אשתו: הכי גרסינן דיקא נמי דקתני ואין יודע ולא קתני ואין ידוע:

האחד חולץ לשתיהן. פי' האחד יחידי והשנים אחד חולץ ואחד מייבם ודווקא מיחלץ והדר יבומי פירוש שחלץ היחידי תחילה והדר יבומי א' מן השנים אחר חליצת אחיו דממה נפשך מותר דאי חלץ אחיו לזקוקתו א''כ מותר זה ליקח אחותה כיון דחלץ אחיו פקע הזיקה ואי לא חליץ לזקוקתו א''כ זה ייבם זקוקתו אבל יבומי אחד מן השנים אפי' לאחר חליצת אחיו שאין כאן אחות זקוקתו כדפירשתי לא מישתרי דכיון דלא חלץ היחידי לשתיהן איכא למיחש בזו שמתייבמת שמא זו יבמתו של יחיד ונמצא כונסה כפגע ביבמה לשוק בלא חליצה ולא מצינו לפרש דדוקא מיחלץ והדר יבומי קאי אשנים אבל איפכא לא משום דשמא פגע באחות זקוקתו דהא מרישא שמעינן:

קידושין נא ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף נא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד