קידושין נא ע"א

דף נא - א

פירות הטבולים למעשר ראשון, הרי זה נוטל עשירית, ואומר: "פירות אלו יהיו מעשר על שאר הפירות", והותר המעשר באכילה, משום שחל עליו שם "מעשר", ואילו שאר הפירות הותרו, שהרי הפריש את המעשר כדי לתקנם.

אבל המרבה במעשר, שהפריש יותר מעשירית מן הפירות:

פירותיו אכן מתוקנים הם שהרי בתוך מה שהפריש יש עשירית שחל עליה שם מעשר, ומיהו המעשרות מקולקלין הן ואין יכול לאכלם כלל, ומשום שהיתר על השיעור הרי קרא עליו שם "מעשר", ולא התירם על ידי הפרשת המעשר כשאר הפירות; והיות ושם "מעשר" לא חל יותר מן השיעור, נמצא שעדיין אותו יתר על השיעור טבול למעשר, ומעורב הוא עם פירות המעשר המתוקנים, ולפיכך נאסר הכל.

ולרבה תיקשי: כיון שהפריש בבת אחת יותר משיעור מעשר, מה שאינו יכול לעשות אחר שכבר הפריש מעשר כשיעור הראוי, אם כן: ואמאי פירותיו מתוקנים ולמה מעשרותיו מקולקלין, והרי לא היה צריך לחול כלל שם מעשר אפילו על השיעור הראוי למעשר!? ומשום דנימא: "כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו", ולא יחול המעשר כלל.

אמר יישב ליה רבה לאביי:

שאני מעשר דאיתיה לחצאים, דהיינו, דאי אמר: "תתקדש פלגא פלגא דחיטתא" קדשה [אילו אמר: תהיה קדושה בקדושת מעשר חצי מכל חיטה מהחיטים האלו, הרי יחול המעשר באופן זה], הלכך כשהפריש בבת אחת יותר מכשיעור, יש לומר שנתפש שם מעשר בכל הפירות לפי חשבון, אבל כשקידש שתי אחיות, הרי אי אפשר לומר שייתפש בכל אחת קצת קידושין, ולכן לא חלו הקידושין כלל. ^[1]

כיצד מפרישין מעשר בהמה: כונס את כל הטלאים או את את כל העגלים לדיר, ועושה לו פתח קטן כדי שלא יצאו שנים כאחד, וכשיצאו מן הדיר זה אחר זה, מתחיל ומונה אותן בשבט, א' ב' ג' ד' ה' ו'

ז' ח' ט', והיוצא עשירי, סוקרו בסקרא, ואומר: "הרי זה מעשר".

טעה וקרא לזה שיצא עשירי - "תשיעי", ולזה שיצא אחריו קרא "עשירי", הרי הראשון קדוש בקדושת מעשר בהמה, והשני קדושת שלמים עליו.

תו מקשינן לרבה:

והרי מעשר בהמה דליכא לחצאין, שאם מנה תשעה טלאים, שוב אינו יכול להוציא שני טלאים, ולומר: חצי מכל אחד מהן יהיה מעשר בהמה, ויקרב כל אחד מהן לחצאין.

וליכא נמי בזה אחר זה, אחר שקרא לטלה העשירי "עשירי", אם יחזור ויקרא לזה שיצא אחריו "עשירי", אין הוא קדוש כלל בקדושת מעשר בהמה.

ומכל מקום אמר רבה עצמו: יצאו שנים בעשירי, וקראן: "עשירי", כי אז עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה -

כלומר: על אחד מהם חלה קדושת מעשר בהמה, והשני קדוש בקדושת שלמים, ומשום שדינו כשל אחד עשר שקראו "עשירי" אחר שקרא לקודם לו בטעות "תשיעי", שהוא קדוש בקדושת שלמים, ואף זה הרי אחר שקרא לקודם לו "תשיעי" קראו "עשירי" -

ברם, אין ידוע איזה קדוש בקדושת מעשר בהמה, ואיזה בקדושת שלמים ; ולפיכך: ירעו שניהם עד שיפול בהם מום, ויביא בהמה, ויאמר: "כל מקום שהם שלמים, יהא מחולל על בהמה זו", ויקריבנה לשלמים, והרי שניהם נאכלים, כי השלמים נתחללו בכל מקום שהם, והשני שהוא מעשר בהמה, הרי נאכל הוא במומו לבעלים.

והשתא תיקשי לרבה: אמאי חלה כלל קדושת מעשר בהמה כשיצאו שנים בעשירי!? והרי אילו לאחר שקרא לאחד מהם "עשירי", היה קורא לחבירו שבא אחריו "עשירי", הרי לא היה קדוש כלל; ואם כן כשיצאו שנים בעשירי וקראן "עשירי", יש לנו לומר שלא יחול קדושת מעשר בהמה אף על אחד מהם, כי "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו"!?

ומשנינן: שאני מעשר בהמה, דאיתיה בטעות, אם טעה מלקרות העשירי בשמו הרי הוא מעשר. דהא תנן במסכת בכורות: קרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי קרא "תשיעי", ולאחד עשר קרא "עשירי", הרי שלשתן מקודשין; כיצד:

התשיעי שקראו "עשירי" נאכל במומו, והעשירי שקראו "תשיעי" הרי הוא מעשר בהמה, והאחד עשר קרב שלמים ; ודין זה נלמד מן המקראות -

ולפיכך, כשם שחל שמו על הטעות, שהרי טעה וקראו "תשיעי", לכן חל הוא אף אם יצא עמו האחד עשר, ולא הפסיד הוא את שמו בכך. ^[2]

המביא קרבן תודה, מביא עמו עשרים עשרון סולת, ועושה מעשרה עשרונים עשר חלות חמץ, ומעשרה עשרונים עושה שלשים חלות של מצה, עשר חלות מאפה תנור, עשר חלות רקיקין ועשר חלות מורבכת, סך כל החלות ארבעים.

שחיטת זבח התודה היא המקדשת את לחמי התודה.

תו מקשינן לרבה:

הרי לחמי תודה דליתא בטעות, שאם שחט את התודה על ארבעים חלות, ונתכוין לחלות שחורות, ונמצאו לבנות שלא היו בדעתו, הרי לא קדשו החלות, שהרי זה "הקדש טעות" שאינו הקדש לדעת בית הלל.

וליתא נמי בזה אחר זה, שאם שחט את הזבח על ארבעים חלות, וחזר ואמר על ארבעים חלות אחרות שיקדשו אף הם, הרי לא קדשו החלות הנוספות, כי שחיטת הזבח היא זו שמקדשת את החלות. ^[3]

ומכל מקום איתמר:

תודה שנשחטה על שמונים חלות, דהיינו, שהביא לעזרה אצל התודה שמונים חלות:

חזקיה אמר: קדשי לה ארבעים חלות מתוך השמונים שהביא.

ורבי יוחנן אמר: לא קדשי לה אפילו ארבעים מתוך שמונים, וכל החלות חולין הם, משום ש"כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו".

והרי חזקיה רבו של רבי יוחנן הוא והלכה כמותו כשנחלק עליו תלמידו, ותיקשי מדבריו לרבה: אמאי קדשו הארבעים, והרי יש לנו לומר: "כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו".

ומשנינן: וכי אטו לאו איתמר עלה, דאמר רבי זירא: הכל - חזקיה ורבי יוחנן - מודים, כל היכא דאמר: "קדשי לה [יקדשו] ארבעים מתוך שמונים", כלומר: אם לא נתכוין שיקדשו אלא ארבעים חלות, ואת השאר הביא לאחריות, שאם יאבדו אלו או ייטמאו, יהיו האחרות תחתיהן - דקדשי ארבעים מתוך שמונים.

וכולם מודים, שאם אמר: "לא יקדשו ארבעים, אלא אם כן קדשי שמונים", כלומר: לא נתכוין שיקדשו ארבעים אלא אם יקדשו כל השמונים, כי בדקנוהו ואמר: "לכולם נתכוונתי" - דלא קדשי ארבעים מתוך שמונים, ומשום ש"כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו". ^[4]

לא נחלקו - חזקיה ורבי יוחנן - אלא בסתם:

מר - חזקיה - סבר: לאחריות קא מיכוון בתוספת הארבעים הנותרים, ואינו רוצה שייקדשו אלא ארבעים, ולכן קדשו ארבעים מתוך שמונים.

ומר רבי יוחנן - סבר: לקרבן גדול קא מיכוון, ולכן לא קדשו אפילו ארבעים, כי "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו".

א. כאן שבה הגמרא לדברי רבא שהקשה על טעמו של רמי בר חמא שהיה מבאר את טעם משנתנו שהמקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות, משום הכתוב: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור", והקשה על כך רבא, שאם כן לא היה מתחייב כרת; ומשום כך ביאר רבא בטעם המשנה, שהוא משום דינו של רבה ד"כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו".

ב. בהמשך הסוגיא מתבארת מחלוקת אביי ורבא, במי שקידש קידושין, שאין הוא יכול לבוא על האשה, וכגון: המקדש אחת משתי אחיות, שמחמת ספק מי היא אשתו ומי היא אחותה אינו יכול לבוא אף על אחת מהן, והוא נקרא: "קידושין שאין מסורין לביאה", ודעת רבא היא שאין הקידושין חלין.

ומקשינן לרבא: למה ליה לשנויי, למה הוצרך רבא ליישב את טעם משנתנו - כרבה!?

והרי תיפוק ליה בטעם משנתנו, שאפילו אם תמצי לומר שאחת מן הנשים מקודשות, הרי מחמת הספק, שאינו יודע איזו מהן מקודשת לו, ואיזו היא אחות אשתו, הרי אינו יכול לבוא אף על אחת מהן, ונמצא ש"קידושין שאין מסורין לביאה" נינהו, ורבא עצמו הרי סובר לקמן, שאינם קידושין ; ולמה לא פירש כן רבא את טעם משנתנו!? ^[5]

ומשנינן: רבא לדבריו דרמי בר חמא קאמר, לשיטתך שאתה לומד את טעם המשנה מן הכתוב: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור", וקשיא על דבריך, שאם כן למה "ונכרתו הנפשות", הרי שאינך צריך לומר שהכתוב עוסק כשקידשן בבת אחת, אלא לעולם הכתוב מדבר בזה אחר זה, אלא שממילא אין אף אחת מהן מקודשת משום דינו של רבה: "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו". ^[6]

איתמר: קידושין שאין מסורין לביאה, וכגון המקדש אחת משתי אחיות, שאינו יכול לבוא ולו על אחת מהן, שכל אחת ספק אחות אשה היא - נחלקו בהן אביי ורבא: ^[7] אביי אמר: הוו קידושין.

רבא אמר: לא הוו קידושין. ^[8]

אמר רבא: בר אהינא [שם חכם] אסברא לי את טעם הדבר, באופן שיכול אני להביא לו ראיה מן המקרא: ^[9]

"דכתיב: [דברים כד]: "כי יקח איש אשה [בכסף] ובעלה", הרי שהתנתה התורה את הקידושין שנעשו בכסף בהיתר בעילה, וללמד: קידושין המסורין לביאה הוו קידושין, קידושין שאין מסורין לביאה, לא הוו קידושין.

ומקשינן לרבא מהא דתנן במשנתנו:

המקדש אשה ובתה, או אשה ואחותה כאחת, אינן מקודשות, ומשום שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו; הרי משמע: הא אם קידש "אחת מאשה ובתה" ולא פירש איזו, או "אחת מאשה ואחותה" ולא פירש איזו, הרי זו מקודשת - ואמאי!? והרי קידושין שאין מסורין לביאה נינהו, ותיובתא דרבא שאמר: לא הוו קידושין!?

אמר לך רבא: ולטעמיך שאתה סובר: הוו קידושין, אימא לך סיפא דמשנתנו שיש להוכיח ממנה כשיטתי, ש"קדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין":

דקתני סיפא: מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים, ושלהן היתה, ושל שביעית היתה, ואמר: "הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו", ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות - ומשמע: אחיות הוא דאינן מקודשות, הא נכריות מקודשות -

ואם כן שהנכריות מקודשות היכי דמי [באיזה אופן עוסקת המשנה]?

אילימא כפשוטו, וכגון דאמר המקדש: "הרי כולכם מקודשות לי", ^[10] כך הרי אי אפשר לומר, שאם כן אפילו הנכריות לא היו מקודשות, כי הרי זה כמו "קני את וחמור" הוא, ו"קני את וחמור" לא קנה, כלומר: הנותן מתנה לאדם נולד עם עובר שבמעי אמו, שהוא כמו חמור שאינו ראוי לקנין, אין קונה אף הנולד, שהרי לא הקנה לזה בלי זה -

ואף כאן, כיון שקידש בבת אחת את הנכריות עם האחיות שהן כמו חמור שאין קידושין תופסין בהן, ^[11] מן הדין היה שאף הנכריות לא יהיו מקודשות.

שאני מעשר דאי אמר תקדש פלגא דחטתא קדשה. פירש רש"י ז"ל והשת' נמי כשהפרי' בבת אחת יש לו למעשר לחול על כל חטה וחטה לפי חשבון ואם כן היכי אקשינן והרי מעשר בהמה דליתיה לחצאין דאלמא אם איתא לחצאין ניח' (נימ') הא דאמרי' עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה והא אפי' מעשר דאיתיה לחצאין לא קדיש אלא לחצאין כלומר פלגא פלגא דחטתא והכא אחד מהן עשירי וקדוש כלו ואחד מהן י"א וקרב שלמים לגמרי אלא שמעורבין אלא הואיל קאמרינן כלומר הואיל ואי אמר תקדש פלגא דחטתא נתקדש ראוי לתפוס בזה אחר זה למחצה הלכך בבת אחת דתפיס כולו והמעשר מעשר והמותר טבל ומעורבין זה בזה:

והרי תודה דלית' בטעות ולית' נמי בזה אחר זה. פירש הראב"ד ז"ל וליתא נמי בחצאין דאי אמר תקדוש פלגא דכל חדא לא קדשה דהוה ליה פרוס ותנן אחד שלא יטול פרוס ותניא נמי בספרי וחלת מצה אחת מן הסל שנפרסה או חסרה פסולה ואם אמר חצי כל אחת תקדש הרי היא חסרה ופרוסה:

ודאמרינן מר סבר לאחריות קא מכוין. מפני שאחריותן עליו, מה שאין כן בשאר אלו הנזכרים:

אילימא דאמר כלכם קני ואת וחמור הוא ואת וחמור לא קנה. בדין הוא דהוה ליה לאביי למימר דסבר לה כרב נחמן דאמר קנה מחצה וכן הלכתא אלא לרוותא דמלתא לתרוצה אפי' לרב ששת כוון ותמהני על ר' שמעון בעל הלכות גדולות שכתב בפסק הלכה ואוקימנא כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי דאי לאו הכי את וחמור הוא ולא קנה ויפה כוון רבינו שכתב משנתנו כפשטה:

שאני מעשר דאיתיה בזה אחר זה דאי אמר תקדיש פלגא פלגא דחטתא קדשה. כך נראה גירסתו של רש"י. ופירש דאם יש לו עשר סאין, והפריש שנים ואמר כל מחצית חטה וחטה מעשר, קדשה, והכי נמי כשהפריש שנים סתם בבת אחת יש לו למעשר לחול על כל חטה וחטה לפי חשבון. וזה קשה דאם כן היכי אקשינן והרי מעשר בהמה דליתיה לחצאין, ואמר רבא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, דמשמע דטעמא דאין מעשר בהמה לחצאין הוא דקשיא ליה, אמאי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, הא אי הוה מעשר בהמה לחצאין ניחא, ולפירושו של רש"י אכתי לא ניחא דהא מעשר דגן אף על גב דאיתיה לחצאין לא קדיש אלא פלגא לפי חשבון, והכא חד עשירי כולו וחד אחד עשר כולו ותירצו בתוס' דנהי דקשיא ליה קושיא אחריתי, מכל מקום הא פירכא דפריך אמאי שניהם קדושין כל עיקר איתרצא ליה.
ור"י פירש דבמעשר דגן נמי בשהפריש שני סאין האחת מעשר כל חיטה והאחת חולין דומיא דמעשר בהמה, והכי פירושו שאני מעשר דאיתיה בזה אחר זה לחצאין, שאם אמר סאה אחת מחצית כל חטה וחטה שבה יהא מעשר ואחר כך אומר כן מסאה האחרת, חל המעשר בשתיהן במקצת כל חטה וחטה, ולפי שיש בזה אחר זה בכהאי גוונא אף כשהפריש שתים בבת אחת חל המעשר באחד לגמרי להיות כל חיטיה מעשר והאחרת בטל גמור, והוה ליה טבל ומעשר מעורבין זה בזה.
ור"ח פירש דאי אמר תקדוש פלגא פלגא דחיטתא ואחר כך אמר תקדוש פלגא אחרינא קדשה. ולא ירדתי לסוף דעתו, דמאי שנא כי אמר סאה זו כולה מעשר על תשע סאין אלו, ואחר כך אמר ועוד סאה זו מעשר דלא חל שם מעשר על הסאה האחרונה, ומאי שנא כי אמר פלגא פלגא דחטתא דתרי סאין אלו מעשר ואחר כך אמר ופלגא אחרינא מעשר, ואולי מפני שכבר נתפשט שם מעשר על כל חטה וחטה ראוי לתפוס אפילו בפלגא הנשאר, ודבר תמוה הוא פירושו.

שאני מעשר בהמה הויאל ואיתיה בטעות דתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין והרי תודה דליתא בטעות וליתא נמי בזה אחר זה. ולחצאין נמי ליתא, דאי אמר פלגא פלגא תקדוש לא קדשה, דהוה ליה פרוס, ותנן (מנחות עז, ב) אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס, ותניא נמי בספרא וחלת מצה אחת מן הסל אם נפרסה או שחסרה פסולה, ואם אמר חצי כל אחת תקדוש הרי הן פרוסות וחסרות. הראב"ד.

ורבא למה ליה לשנויי כרבה תיפוק ליה דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו. ואם תאמר, מכל מקום על כרחין רבא לטעמיה דרבה הוא צריך, כדאמרינן בסמוך רבא מתרץ לטעמיה המקדש אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה נעשה כמי שקדש אשה ובתה כאחת אשה ואחותה כאחת, ואי לאו דסבירא ליה כרבה היכי פשיטא ליה טפי שתיהן כאחת מזו אחר זו דתלי הא בהא. אלא ודאי משום דסבירא ליה כרבא, ותירצו בתוספות דשתיהן כאחת פשיטא. משום דאין מסורין לביאה כלל, דהא אי חלו קדושין שתיהן האחת אוסרת חברתה, וכיון שכן אין בזה ספק, שאין הקדושין חלין באחת מהן, אבל מקדש אחת מאשה ובתה או מאשה ואחותה אין זו אוסרת זו בודאי אלא מספק אתה אוסרה שאין ידוע איזו מהן מקודשת.

קדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושי. ודוקא בשהקדושין גומרין האיסור, אבל חייבי לאוין וחייבי עשה אף על פי שאין מסורין לביאה הוו קדושי.

ואביי אמר הוו קדושי. תמיהא לי אם כן לאביי המקדש אשה ובתה כאחת אמאי אין מקודשות, דהא לדידיה דרבה נמי לית ליה, כדמותיב ליה ממעשר ומעשר בהמה, ויש לומר דבתר דשמעה מרבה סבריה. ואפשר דאביי מודה בשאין מסורין לביאה כאשה ובתה כאחת שהאחת אוסרת ביאת השניה אילו חלו הקדושין (שאינן קדושין) וכמו שתירצו בתוס' לדעת רבא, וצל"ע.

אילימא דאמר כולכם את וחמור הוא. כלומר ולא קני. אף על גב דהא רב ששת היא, ולית הלכתא כותיה אלא כרב נחמן, דפליג עליה בפרק מי שמת (בבא בתרא קמג, א) ואמר דקנה, הכא הכי קאמר לרב ששת דאית ליה דאת וחמור לא קנה מאי איכא למימר.

המרבה במעשרות כגון שהוציא עשר סאין על חמשי' סאין פירותיו מתוקני' ומעשרותיו מקולקלין שיש בכללן חמש סאין של טבל שאינם מתוקנים דלא חייל שם מעשר עליהן. אלמא חייל שם מעשר אחמש סאין מיהת ולפיכך פירותיו מתוקנין והא הכא דאלו הוה בזה אחר זה לא חייל מעשר אחמש סאין אחרונים ואפילו הכי כי אפרשינהו בבת אחת חייל אחמש דומיא דזה אחר זה ופרקינן שאני מעשר דאי אמר תיקדש פלגא דחיטתא קדשא פי' שאלו הפריש עשר סאין ואמר כל פלגא ופלג' עשר סאין יהא מעשר על חמשים סאין אלו קדשי והוה פלגא דכלהו מעשר פירש"י ז"ל והשתא נמי דפריש עשר סאין סתם חייל מעשר אפלגא דחיטתא כאלו פירש ולא נהירא מדאקשינן בסמוך והרי מעשר בהמה דליתא לחצאין ואמרינן יצאו שנים בעשרה וקראם עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין דאלמא אלו איתיה למעשר בהמה לחצאין לא קשיא ליה דאמרי' דטעמא דעשירי וי"א מעורבין משום הכי ואם איתא לפי' רש"י ז"ל דאמרינן מעשר אכל פלגא ופלגא כי איתיה למעשר בהמה נמי לחצאין תקשי לן אכתי היכי אמרינן עשירי וי"א מעורבין דהא מדינא כל חד מינייהו חציו מעשר ואנן אמרינן דאחד מהם עשירי וקדש כלו וא' מהם י"א וקרב שלמים אלא שמעורבין:

אלא הנכון דהכי פירושו דשאני מעשר דאיתיה לחצאין וכיון דאית ליה האי קולא אית ליה נמי אידך דאתי' בבת אחת ומתורת הואיל אתינן עלה. ולדברי רש"י ז"ל דודאי כיון דאפשר בחדא חידוש אין לך בו אלא חידושו ולא אמרינן תרי חדושי והכא הכי מקשינן בשלמא אלו איתא לחצאין היית יכול לדחות דמאי עשירי די"א מעורבין דמשום כל חד מינייהו קדש פלגא אבל כיון דליתא לחצאין מה תאמר:

וקאשי' למימרא דלא הוה בבת אחת אלא למאן דאיתיה לחצאין:

והרי מעשר בהמה דליתא לחצאין ואפילו הכי איתא בבת אחת דומיא דזה אחר זה דאמר רבא יצאו שנים בעשירי כו'. מסתבר לי דהאי פירכא אתיא למ"ד התם בעירובין איפשר לצמצם דלמ"ד אי אפשר לצמצם לא קשיא כלל דאיכא למימר דהכא לאו בבת אחת הוא אלא בזה אחר זה שאי אפשר שיצאו בצמצום שניהם כאחת אלא אחד מהם יצא תחלה וחל עליו שם עשירי אלא שאינו ניכר אליו מי יצא ראשונה ולפיכך עשירי ואחד עשר מעורבין והא קיימא לן דאפשר לצמצם ולהכי פריך לה סתמא ודכוותא בתלמודא טובא:

והרי תודה דליתא בטעות שאם שחט תודתו על ארבעים חלות לבנות ונמצאו שחורות לא קדשי וליתא נמי בזה אחר זה בתרווייהו שאלו תודה ששחטה על ארבעים חלות ואחר כך אמר על ארבעים אחרות אין האחרונות קדושות וא"ה איתיה בבת אחת דומיא דזה אחר זה דאתמר תורה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן כו' ומדחזקיה פרכינן דהוה רביה דרבי יוחנן והלכתא כוותיה. וכי תימא ומאי קושיא דלמא תודה איתיה לחצאין דומיא דמעשר דגן ומשום הכי איתיה בבת אחת. פירש הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל דפשיטא מילתא דתודה ליתא לחצאין דשחטה על שמונים חלות ואמר תקדיש פלגא דכל חדא לא קדשה דהוה ליה פרוסה ותנן אחד שלא יטול פרוסה ותניא בספרא וחלת מצה אחת מן הסל שאם נתפרצה או חסרה אחת מהן פסולה ואי אמר תיקדוש פלגא דכל חדא הרי כל אחת פרוסה וחסרה. לא נחלקו אלא בסתם חזקיה סבר לאחריות מיכוין פירש דהא מיחייב באחריותם והוה מחוסר כפרה מה שאין בכל השנוים למעלה דלא מחייב באחריותם ומשום הכי אמרינן דלמעשר גדול מיכוין ולא תלינן דלאחריות מיכוין דלא מחייב בו מדינא. (צ"ע גדול דהא אי אמרינן ברירה קדושין שהן מסורין לביאה מתחילתן הוא):

איתמר קדושין שאין מסורין לביאה אביי אמר הוה קדושין. תנן המקדש אשה ובתה כו' עד היכי דמי אי דאמרי להו כלכם את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה אלא דאמר להו אחת מכם איכא למידק מאי האי דפריך את וחמור לא קנה דהא אסיקנא בפרק יש נוחלין דהלכתא כר"נ דאמר את וחמור קנה מחצה ותו למ"ד אה וחמיר לא קנה אפילו אמר אחת מכם תקשי ליה דהא כיון דאין אחיות מקודשת כלל הוה להו נכריות את וחמור ומאי שנא אומר כלכם לאומר אחת מכם. תירץ הראב"ד ז"ל דכי אמרינן את וחמור קנה מחצה היינו היכא דאמרינן דעת הנותן שטועה וסבר שאין כאן חמור וכלהו קני וגמר והקנה ואי בטילה הקנאה מחדא לא בטילה מאידך אבל היכא שהמקנה יודע שהאחד חמור ואינו ראוי לקנות ודאי לא קנה שדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו הלכך כי אמר כלכם הא ידע דאין אחיות מקודשות מדכבה דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו וכיון דכן הוה להו נכריות את וחמור ולא קנה כלל אבל כשאומר אחת מכם סבור הוא שהאחיות מקודשות מדאביי הלכך כי אין אחיות מקודשות מדרבא הוה נכריות מקודשת דבכי האי גוונא את וחמור קנה מחצה. ואין זה נכון דהא ודאי למ"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר אינו יודע שאין חמור קונה לא קנה תדע דהא עיקר פלוגתייהו גבי נכסי לך ולבני דיהוי ליכי מינאי ועלה קאמר רב ששת את וחמור הוא ולא קנה והתם מהיכן אמרינן שכל אדם יודע שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם דהא פלוגתא דרבנן היא ור"מ ורבי וכמה תנאי סברי דקנה ועוד האיך אפשר לומר שהמקדש הוה בקי בדרבה דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו אטו כולי עלמא גמירי והא דרבה הא אנן לא ידעינן והיכי ידע איהו ולא ידע דרבא ולא ידע נמי דאין קדושין בפחות משוה פרוטה. ורבינו הגדול הרמב"ן ז"ל תירץ דהכא לא פרכינן אליבא דהלכתא דאליבא דהלכתא אפי' באומר כלכם א"ש דקל את וחמיר קנה מחצה ואין אחיות מקודשות ונכריות מקודשות אבל הכא אליבא דרב ששת פרכינן דסבר את וחמור לא קנה וזימנין דפריך תלמודא הכי כדאמרי' בריש האשה שנתארמלה וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים שיצתה בהינומא מאי הוה ניזיל בתר רובא ואע"ג דקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב פרכינן אליבא דרב דסבר הולכין בממון אחר הרוב כמאן דקאמר לימא תהוי מתניתין תיובתא דרב הכא נמי פרכינן את וחמור הוא ואת וחמור לרב ששת לא קנה נימא תהוי תיובתא ואוקימנא דאמר אחת מכם דהשתא ניחא אפילו לרב ששת דלא חשיב את וחמור אלא באומר כלכם דמדינא לא תפסי קדושין באחיות אף על פי שברר דבריו למי מקדש מדרבה אבל באומר אחת מכם שאלו פירש למי מקדש אפילו א' משתי אחיות היתה מקודשת אם סיימא ולא אמרו אין האחיות מקודשות אלא מפני שקדושיו ספק ואין מסורין לביאה כל כי האי גוונא מיסתפן דלא ליהוי אינהו מקודשת ולא בטילה קדושי דנכריות משום אחיות ולא חשיב את וחמור ולהאי פירושא האי דתירץ אביי לטעמיה מתני' ואוקמה באומר הראויה לביאה מכם תתקדש לי אליבא דרב ששת הוא אבל אליבא דרב נחמן דאמר את וחמור קנה מחצה וקיימא לן כוותיה לא איצטרך לאפוקי מתניתין מפשטה ושפיר אתיא באומר כלכם ואפשר שלזה כיון רבינו אלפסי ז"ל שהביא בהלכותיו משנתינו כפשטא ולא איתא הא דאוקמוה באומר הראויה לביאה מכם דאוקים אביי דהלכתא כוותיה: ומיהו חזינן כרב שמעון בעל הלכות ז"ל ולרבוותא אחריני דאייתי בהלכתא רבתא דידהו אוקימתא דאוקים אביי מתניתין באומר הראויה לביאה מכם כו'. דאלמא הלכתא הכי הוא ולא אפשר לאוקמה לאביי באומר כלכם משום דהוה את וחמיר ולא קנה כדפריך תלמוד' ותלמודא אליבא דהלכתא פריך. וכדבריהם זכרונם לברכה אית לן למימר דכי אמרינן דאת וחמור קנה מחצה היינו כשמחלק בלשונו מקבלי המתנה באומר ניכסי לך ולבניך או לך ולפלוני ופלוני דכיון דהכי הוא לא ערבינהו בזכותם ואף על גב דהאי לא קני קני אידך אבל כשמערבם כולם בלשונו שאומר נכסי לכלכם הרי עירבם ואין דעתו שיקנה זה יותר מזה ואי לא קנה חד מנייהו לא קנו כלהו תדע שאלו באומר להרבה בני אדם נולדים נכסי לכלכם וקנו חולקים בשוה ואלו אמר לאחד מהם נכסי לך ולא לו הוא קנה מחצה ואידך כלהו פלגא כדנפקא לן מדכתיב והיתה לאהרן ולבניו אלמא כשאומר בלשון זה אינו עושה אותם שותפין ואין מתנתו של זה מעורבין בשל זה לגבי הא נמי לא שנא ולהכי אמרינן הכא בשמעתין דאי אמר להו כלכם הרי ערבם ואת וחמור הוא ולא קנה לדברי הכל ואוקימנא באומר אחת מכם דפלגינהו דבכי האי גוונא את וחמור קנה מחצה כרב נחמן ואביי נוקמיה לטעמיה באומר הראויה לביאה מכם אתקדש לי והלכתא כאביי כנ"ל:

מעשר הוא שאחר שהפריש תרומה גדולה מפריש אחד מן העשרה הנשאר למעשר ואין מפרישין אותו באומד אלא או במדה או במשקל או במנין ואם הפריש פחות מן הראוי אינו מעשר כלל ומפריש מאותו מעשר אחד מעשרה שבו ומן הנשאר בכרי אחד מעשרה שבו שלא חל שם מעשר עליו כלל לא על עצמו ולא הנשאר בכרי הפריש יתר מן הראוי כגון שהפריש סאה מחמשה סאין ולא היה לו להפריש אלא חצי סאה הותקן הנשאר בכרי אע"פ שבזה אחר זה אינו ר"ל שאם הפריש חצי סאה כדינו וחזר והפריש חצי סאה אחריו אין שם מעשר חל על השני כלל ישנו מכל מקום בבת אחת ר"ל כשמפריש הסאה בבת אחת חל מיהא שם מעשר על החצי אבל המעשר מקולקל שלא חל שם מעשר על כלו אלא על הראוי למעשר ונמצא שהותקנו הפירות מצד שכבר חל שם מעשר על הראוי אלא שהמעשר מקולקל מצד שיש שם חלק שלא חל עליו שם מעשר ונמצא המעשר שטבל מעורב בו ואסור לכל אדם ואנו רגילים לפרש בו שאין לו תקון ומכל מקום לגדולי הרבנים ראיתי שפירשו אסור לכל אדם עד שיתקן ותקון זה הוא שאם יש לו טבל ממקום אחר מפריש על זה לפי חשבון הטבל שבהם ואע"פ שהוא שלא מן המוקף היכא דלא איפשר שאני או שמביא את הטבל ומקיפו אצל זה ואף לאחר התקון יראה שהוא מעשר וחלין מערבין זה בזה אלא שמאחר שהמעשר מותר לזרים הרי עירובו עם חלין מתקנים אינו אוסר ותרומת מעשר שבו מפריש עליו ממקום אחר שהרי תרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף לדעת רוב מפרשים כמו שיתבאר במקומו ויש מפרשים תקון זה בדרך אחרת והוא שאם היו לו חמשת סאין שנמצא הראוי למעשר חצי סאה והפריש הוא סאה מעשר הרי הד' סאין מתוקנים והסאה שהפריש שם מעשר חל על הראוי ממנו לתקון ד' סאין והוא שתחשוב ד' סאין לתשעה חלקים ותחשוב מן הסאה חלק שהוא עשירי לאותם הט' חלקים והשאר טבל ומפריש ממנו אחד מעשרה להיות מעשר והנשאר ממנו חלין מערבין עם המעשר או שמא יפריש את הכל זה מזה ר"ל שיפריש מן הסאה החלק שיהא עשירי לתשעה חלקי הד' סאין והשאר טבל ומפריש ממנו אחד מעשרה והנשאר חלין לעצמן:

הפריש אחד מעשרה כדינו ואחר כך חזר והפריש מן התשעה הנשארות לשם מעשר אין שם מעשר חל עליו כלל והרי הוא חלין מתקנים כשאר הפירות ועל זו אמרו שאינו בזה אחר זה:

היו לו חמש סאין שהיה ראוי להפריש מהם חצי סאה ונטל סאה ואמר חציה של סאה זו מעשר או כל חצאי גרגירי חטה שבה מעשר הרי זה מעשר והוא מעשר וחלין מתקנים מערבין ומותר אחר שיפריש מתוכו תרומת מעשר שבו או שהוא מפרישם ממקום אחר כמו שביארנו ועל זו אמרו שהוא לחצאין נמצאת אומר במעשר שאינו בזה אחר זה אבל ישנו בבת אחת ולחצאין ויש חולקים לפסוק שאינו לחצאין וכנגד סוגיא זו מכח שמועות אחרות אלא שאין בהם הכרח ואיפשר לישבם ולהסכימם עם מה שנאמר בסוגיא זו:

מעשר בהמה אינו בזה אחר זה ולא לחצאין אבל ישנו בבת אחת וישנו בטעות כיצד מנה תשעה ויצא עשירי וקראו עשירי ונמצא קדוש כדינו ואחר כך יצא אחד עשר וקראו עשירי אין אחד עשר קדוש כלל שאינו בזה אחר זה ולא עוד אלא אפילו יצא עשירי ולא קרא עליו שם ויצא אחד עשר וקראו עשירי אין אחד עשר קדוש שהעשירי אע"פ שלא קרא עליו שם נתקדש מאליו ואין אחריו כלום מנה תשעה ויצאו שנים כאחד ואמר חצי של כל אחד מהם יהא קדוש מתורת עשירי אין אחד מהם בקדושה כלל שאינו לחצאין אבל אם קרא את שניהם עשירי הרי שניהם בספק קדשה מפני שישנו בבת אחת וזהו שאמרו עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה כלומר שאחד מהם מעשר גמור דאין ידוע אי זה הוא ואין קרבין אלא ירעו עד שיוממו ויאכלו לבעלים במומן אחר שמביא בהמה אחרת ומחלל קדשת המעשר עליה ומקריבה ואם קראם אחד עשר הרי זה חלין ומעשר מערבין זה בזה ויאכלו גם כן במומן כדרך שהזכרנו וכן הדין אם לא קרא להם שם ובתשיעי ועשירי שיצאו כאחד בין שקרא להם תשיעי בין שקרא להם עשירי בין שלא קרא להם שם שניהם בספק קדושה טעה וקרא לתשיעי עשירי הרי התשיעי והעשירי בספק קדשה וכן אם קרא לאחד עשר עשירי אבל אם קרא לשמיני או שלמטה הימנו עשירי אין זה כלום וכן לשנים עשר או שלמעלה הימנו שלא נאמר כן אלא בסמוך לעשירי מלפניו או מאחריו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתם מקדשין וכן הדין אף בשלא קרא שם לעשירי ויתבאר במקומו באלו תשיעי נאכל במומו ועשירי מעשר ואחד עשר יקרב שלמים:

שלמי יחיד הם שלשה מינין והם שלמי שמחה וחגיגה וכיוצא בהם מן הבאים בנדר ונדבה והם הבאים בלא לחם ושלמי נזיר והוא הנקרא איל נזיר והוא בא עם לחם עשר חלות ועשרה רקיקין העשרה שהם רקיקים משוחים בשמן והעשר חלות לותת את הסולת בשמן והכל מצה ומאפה תנור ויש עוד מין שלישי למי שהיה מביא שלמים להודאה על נס שאירע לו והם נקראים שלמי תודה ובאים על לחם ארבעים חלות עשרה של חמץ ושלשים של מצה ואותן השלשים של מצה הם שלשה מינים עשרה חלות מאפה תנור ועשרה רקיקין שהם גם כן מאפה תנור ועשרה רביכין ר"ל חלוטות ברותחין ומטוגנות אחר כן בשמן והכהן לוקח בנזיר שתים אחת מכל מין ובתודה ארבע אחת מכל מין ושיעורן בנזיר ששה עשרונות ושני שלישי עשרון חצים לחלות וחצים לרקיקין ובתודה עשרים עשרונות חצין לעשר של חמץ וחצין לשלשים של מצה ושחיטת הזבח עליהם מקדשתן ולחמי תודה אלו אינן לחצאין ולא בטעות ולא בזה אחר זה אבל ישנן בבת אחת בצדדין ידועין כיצד הביא שמנים חלות בעזרה ואמר תקדש חציה של כל אחת אינו קדוש שהרי אמרו אחד שלא יטול פרוס וכן אם שחט זבחו על ארבעים חלות ונתכון ללבנות ונמצאו שחורות אינו קדוש שהקדש טעות אינו הקדש וכן אם הביא ארבעים לתודה זו ונתחלפו לו באחרת שחטה על ארבעים חלות ואחר כך הביא ארבעים אחרות ואמר יתקדשו אלו על אלו אין השניות קדושות כלל שחט על שמנים חלות כאחד אם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמנים קדשו ארבעים מהם ונוטל ארבעים מהם ומרים אחת מכל עשרה לכהן וארבעים השניות יפדו ויצאו לחלין אבל אם אמר לא יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשו שמנים לא קדשו אף הארבעים וכן הדין לדעת גדולי המחברים אף בסתם ר"ל ששחטה על שמנים חלות ולא אמר כלום אין כאן קדשה כלל אף בארבעים מהם שלקרבן גדול נתכון ודעתו על כלם כר' יוחנן ומכל מקום יש פוסקים בסתם כחזקיה שלא הביא שמנים אלא לאחריות אם יאבדו קצתם אבל לא נתכון אלא לארבעים והביאם לזה מה שידוע בחזקיה שהיה רבו של ר' יוחנן ואין הלכה כתלמיד אצל הרב:

קדושין שאין מסורין לביאה כבר ביארנו שהם קדושין להצריכם גט ואע"פ שנחלקו בה אביי ורבא ולדעת רבא לא הוו קדושין זו היא אחת מאותם שהלכה בהם כאביי ר"ל והוא סימן לשמועות ידועות מבוארות במקומן כמו שביארנו כל אחת במקומה הראוי לה וכן בארנו את כלם ביחד בחבור זה בשני של ע"ז בסוגית המשנה השלישית:

ולענין ביאור מיהא שאלו בתוספות לדעת רבא מיהא היאך קדושין תופסין בחייבי לאוין והרי אין מסורין לביאה ואף הם תירצו שלא נאמר כן אלא במה שהאיסור בא על יד הקדושין כגון זו שאם קדש אחת מהן היתה מקדשת ודאית אבל חייבי לאוין אין האיסור בא על ידי הקדושין:

גמרא עשירי וי"א מעורבים זה בזה וא"ת דמ"מ הכא לאו משום דלא חלו חלו בבת אחת אלא משום שהם ספק איזה קדם דאי איפשר לצמצם ובלא קריאת שם על שניהם אמרי' בפ' בתרא דבכורות עשירי מאליו הוא קדוש וקודם שקרא עם שניהם עשירי ממילא וי"ל דא"כ הל"ל עשירי וחולין מעורבין זה בזה כדקאמר התם גבי יצאו שנים בתשיעי וקראם עשר אבל עשירי וא' עשר משמע ששניהם קדושים כדתנן התם א' עשר קרב שלמים ואם נתקדש עשירי בלא קריאת שם קודם שיצא (אי) א' עשר ה"ל א' עשר חולין וא"ת אי הוה מעשר בהמה נמי לחצאין אכתי תיקשי ליה אמאי עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה כי מטעם חצאין לא היה ראוי להיות לו מעשר רק חצי של כל א' וא' כמו גבי מעשר דגן שכל חטה וחטה שהפריש חציה מעשר וחציה בבל כשהפריש שתי סאין מעשר כדפרשי' וי"ל דנהי דהוה ק' ליה קושיא אחרת מ"מ האי פירכא דפרי' אמאי שניהם קידושין כל עיקר לא הוה מצי לאקשויי. ועי"ל דלגבי סאה נמי כל החצי סאה מעשר וחצי סאה טבל וה"פ שאני מעשר שאם אמר סאה אחת כל חטה וחטה שבה יהיה חציה מעשר ואח"כ אמר גם מסאה אחרת כמו כן חל המעשר בשתיהם במקצת כל חטה וחטה שבה חציה מעשר ולפי שישנן בשתיהן בענין זה לפיכך חל בכל אחת על א' מן הסאים להיותם כולה מעשר לגמרי והסאה אחרת כולה טבל:

מר סבר לקרבן גדול קא מיכוין. הק' הר' אפרים למה לי לפרושי טעמא דר' יוחנן משום דלקרבן גדול קא מכוין תיפוק לי' דר' יוחנן לית ליה ברירה דקסבר דאחים שחלקו לקוחות הן בפ' מרובה. וי"ל דלא שייך ברירה דלא צריכנא לבירור דקדשים הם כל היכא דאיתנהו בתערובתם ואע"ג דצריך ליתן מהן כמו לחם תודה אך בלא ברירה אפשר להפרישנו דאם היו בצד זה מ' חלות ובצד א' מ' חלות היה יכול להפריש ד' מכל מ' ומ' ואם היו כולם ביחד עשרים של חמץ ועשרים של רקיקים ועשרים של רבוכה (א') אי אפשר לתקן אם לא יפריש מכל מין ומין ואז אי איפשר שלא יהא אחד מן הקדושות תרומה:

ולרבא למ"ל לשנויי כרבה וכו' וא"ת והא ע"כ רבא צריך לטעם של (רבא) [רבה] כדאיתא לקמן רבא מתרץ לטעמיה המקדש א' מאשה ובתה ואחותה נעשה כמי שקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כא' ולמה פשיט לו בא' אלא משום דרבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו וי"ל דהתם נמי משום שאין מסורים לביאה. והאי דפשיט ליה טפי בא' משום ששתיהן שתיהן אוסרות ודאי זו את זו אם היו קידושיהן תופסין ולא היה בהן שום ספק אבל בא' מאשה ובתה אין זו אוסרת זו בודאי אלא בספק שלא הי' יודע איזו מקודשת:

קידושין שלא נמסרו לביאה כגון שהקידושין גורמין האיסור אבל חייבי לאוין וחייבי עשה חשיבי מסורים לביאה:

ואת וחמור לא קנה. פירכא דפרי' רבא לאו אליבא דהלכתא פריך דקי"ל כרב נחמן בדיני דאמר בפ' מי שמת קנה מחצה ולא בא רבא לחלק על רב נחמן אלא אליבא דמ"ד לא קנה פרי' דאיהו מפ' מתני' ע"כ הכי דלא אשכח אמורא אחריני דפליגי בהא ומיהו רב דאמר לקמן ש"מ ממתני' תלת ולא בעי למיחש קידושין שאין מסורין לביאה משום דמספקא ליה אי כאביי אי כרבא ע"כ ס"ל קני ואת וחמור לא קנה דאי קנה פשיטא דמתני' ס"ל כאביי והוה מצי למידק ממתני' דהוו קדושין:

לדבריו דרמי. דמוקים לקרא לקדשן שתיהן כא':

קדושין שאין מסורין לביאה כגון שאמר א' מבנותיך מקודשת דהא לא ידעי' או דאמ' לאחיות אחת מכם מקודשת וקבלה האחת בשליחות חברתה שאינו יכול לישא אחת מהן שמא אחות אשתו היא. את וחמור נותן מתנה לנולד ולעובר שבמעי אמו או לחמור שאמר קני את וחמור לרב המנונא אינו קונה כלום גם הנולד שהרי לא הקנה לזה בלא זה וחמור או עבד לאו בני קנין נינהו הכא נמי לא קדש האחרות אלא כמו שקדש האחיות והאחיות אינן מקודשות דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. אחת מכם לאו את וחמור הוא שאם קדש זו לא קדש זו וקאמר שאין האחיות מקודשות אלמא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין. ואם אמר הראויה שלא קדש האחיות כלל שהרי אין אחת מהן מסורה לביאה ולא הוי את וחמור ומ"ה נכריות מקודשות וה"נ אותיבנא במי שמת לרב המנונא דאמר את וחמור לא קנה כלום הא נכריות מקודשות אמאי את וחמור הוא. ומשני ולאו מי אוקימנא דאמר הראויה לביאה מכם תתקדש לי הילכך למ"ד את וחמור לא קנה אם אמר כולכם אין נכריות מקודשות ומתני' דאמר נכריות מקודשות מיירי [דאמר] הראויה לביאה שלא קדש כלל האחיות אבל לרב נחמן דאמר קנה מחצה מתני' מתקומא כלישנא דמתני' דאמר כולכם ואעפ"כ נכריות מקודשות והיינו שהרי"ף הביא לשון המשנה כפשוטה וכן האמת. ובזה נמצא חדוש גדול בספרי הר"ם שהוא הביא הדין כשינויא דאביי בנשים פ"ט וכתב שאם אמר כולכם אין אחת מהן מקודשת ובמכירה פכ"ב פסק כרב נחמן דקנה מחצה. וזה ודאי א"א מבלי טעות סופר:

כולכם ואחת לא הוי את וחמור דהא אין האחיות מקודשות משום ספיקא הוא דלא ידעי' הי קידש הא ידעי' בת זכייה וקדושין היא הילכך נכריות מקודשות. והאי דלא אוקמא דאמר אחת מכם משום דתני במתני' כולכם. אין הבוגרות בכלל. ואינן צריכות גט שהרי אינן בידו לקדשה הא קטנות או נערות בכלל אפי' היו רבות כולן צריכות גט דקדושין שאינן מסורין לביאה הוו קידושי:

הכל מודים היכא דאמר מיקדשו ארבעים מתוך שמנים דקדשי. ראיתי מקשים והא ר' יוחנן סובר בכל מקום דאין ברירה ואלה הם דברי הבל וכי כשאנו אומרים דקדשו ארבעים מתוך שמנים משום ברירה הוא זה דומה למקדש אחת מחמש נשים ולא פירש איזה קידש שכולן צריכות גט גם כאן כל חלה וחלה יש לומר זו קידש ומשום הכי כולן קדושת מספק ויאכלו כחומר לחמי תודה. בודאי אם היה אומר יברור ארבעים מהם ויאמר אלו יהיו קודש והשאר יהיו חולין אז הוה שייך לומר יש ברירה אבל זה אין לומר אפילו למאן דאית ליה ברירה שנוציא הקדש לחולין על ידי ברירה שאין לברר דבר זה שכיון שלא סימן איזה קידש כולן הן בספק מקודשת וגם בחמש נשים נמי אין לסמוך על הברירה. ולומר זו אני רוצה והוברר הדבר שזו קדש שכיון שבעת הקידושין היה ספק מה ברירה יש לומר שלא ידע איזו קידש בודאי אם היה אומר איזו שארצה היום או מחר וכן נמי בלחמי תודה בזה היה יכול לסמוך על הברירה כיון שתלה ברצונו אבל זה שקידש מתחלה בספק שלא בירר איזה קידש אין לומר שם ברירה:

את וחמור לא קנה ראיתי מקשים והא רב נחמן דהילכתא כוותיה בדיני אמר בריש מי שמת קנה מקצת והכי נמי יחולו קדושין על הראויות ומתרצים הבלים. והנכון בעיני דהכי קא דייק רבא אי ממתניתין שמעינן הכי נקשה מינה למאן דאמר לא קנה והתם נמי מייתי קושיא ממתניתין למאן דאמר לא קנה ומתרץ התם כדמתרץ אביי הכא באומר הראויה מכם לביאה תתקדש לי:

קני את וחמור הוא פי' אף על פי שאין כאן שני קונים הוא והחמור אלא שני נקנים הנכריות והאחיות מכל מקום מינה ילפינן כמו שאין האדם קונה עם החמור כך אין דבר נקנה עם מי שאינו נקנה כגון אם אמר אדם לחבירו פירות דקל זה שהן בו קנויים לך עם פירות העתידין להתגדל בשנה הבאה כמו שלא קנה פירות של שנה הבאה כך לא קנה פירות של שנה זו אע"פ שאלו כבר באו לעולם אי נמי גם שני קונים יש שהקנה הקדושין לנכריות ולאחיות וכמו שלא קנו אותם האחיות כך לא יקנו הנכריות מכילתא:

גמ' הרי תודה דליתא בטעות וליתא נמי בזה כו' וצ"ל דליתא נמי לחצאין אלא שהתלמודא לא חש לפרש וצריך לחלק דלא שייך הכא לומר כל חלה וחלה תקדוש פלגא כמו גבי חיטתא גם לפר"י בפרק מי שהוציאוהו בהא דאיתא לחצאין בחיטתא צריך לחלק אמאי לא נימא הכי בחלות ודו"ק:

בפרש"י בד"ה עשירי וי"א כו' והרי הן מעורבין וירעו עד שיסתאבו כו' עכ"ל ובפרק מי שהוציאוהו פרש"י בע"א וע"ש בתוס' וק"ל:

בגמרא קני את וחמור. פי' משל הוא על המקנה דבר לאדם הנולד ולעובר שבמעי אמו ביחד שהעובר דומה לחמור שאין בו כח לקנות:

רש"י בד"ה המרבה כו' אלא כפי חשבון כו' נ"ב דהיינו חצי מדה מעשר פחות חלק ט' שבו והשאר כולו טבל ודו"ק:

בד"ה קני את וחמור כו' נ"ב קני את וחמור משל הוא שהרי החמור בודאי אין בו צד קנייה וא"כ קני את וחמור פשיטא דליכא ממשא בדבריו ה"נ הנותן מתנה לנולד ולעובר כו' גמרא פרק מי שמת:

גמרא הרי תודה דליתא בטעות כו'. וכ' המהרש"א וצריך לחלק דלא שייך כו' כל חלה וחלה תיקדש פלגא כו'. ולי משנה (ארוכה) [ערוכה] במנחות (עז ב) אחד שלא יטול פרוס. ועוד דהפלגים אחרים הוו חולין בעזרה:

שם ואת וחמור לא קנה. הרא"ש והר"ן נדחקו איך לפרש הקושיא אליבא דהילכתא דקנה מחצה. ולעד"נ משום דבכ"ד מדמי הש"ס קידושי אשה להקדש. מהן בריש מכילתין דאסר לה אכ"ע כהקדש. ולעיל (ז) וניפשטו לה קידושי בכולה מי לא תניא האומר רגלה ש"ז עולה כו'. ובנדרים פ"ג מ"ב ובפ"ט מ"ו ז ח אמרינן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ע"ש. והקדש ה"ה כנדר. ועוד נ"ל לחלק דבקידושין דבעינן עדים דוקא כדלקמן (סה) והרי קי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכן כאן עדותן לגבי אחיות בטלה ודמיא להא דמכות (רד"ז) אילעא וטובי' כו' וע"ש וברא"ש פלוגתת ריו"ח ור"נ דבירושלמי. והנה הרא"ש והה"מ תירצו דבכולכם מודה ר"נ ג"כ דלא קנה. ונ"ל דזה תליא בפלוגתת אביי ורבא בגיטין (ח ב) דס"ל לאביי שם מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו ולהכי פריך כאן שפיר אליבי' אילימא כולכם כו'. ולרבא בעצמו שם באמת ה"מ לאוקמי דאמר כולכם והא דמשני הכא אליבי' בכולכם ואחת הוא דלא תידוק הא כולכם ואחת מן האחיות אף הנה מקודשות. ולא נצטרך למה שנדחק רש"י שם ונכון בעז"ה:

רש"י ד"ה וי"א מעורבין בסופה. לפטור את התשעה. כצ"ל:

רש"י ד"ה שאני מעשר. אם טעה מלקרות העשירי בשמו הוי מעשר כו'. משמע דמפרש דאיתי' בטעות דקאמר קאי על העשירי האמיתי. אבל בעירובין הגי' בגמרא דאיתי' בזה אח"ז בטעות. מוכח להדיא דקאי על הי"א שנתפס בשלמים משום טעות דקראו עשירי ולהעשירי אמיתי קראו תשיעי:

רש"י ד"ה קני את וחמור (בסופו). והכא נמי איכא חדא דל"ח ליה כלל. לכאורה איכא הכא תרתי דל"ח האחיות שתיהן:

רש״י ד"ה ואחד עשר וכו' וכי קרינהו כצ"ל:

שם ד"ה שאני מעשר וכו' אבל קדושין דליתנהו בטעות אינן בזה אחר זה כצ"ל:

שם ד"ה קדשו ארבעים וכו' היכי מתאכלי כצ"ל:

שם ד״ה לא יקדשו וכו' שאמר לכולם נתכווין כצ"ל:

ד"ה קדושין וכו' ולא פירש איזה מהן כצ"ל:

ד"ה הא וכו' שעמהן כצ"ל:

גמרא איתמר עלה אמר ריב"ל הכל מודים כו' לא יקדשו ארבעים אא"כ יקדשו שמונים דלא קדשי ופרש"י כדרבה דכל שאינו כו'. ולכאורה אין זה מוכרח דהכא לא צריכא להאי טעמא אלא אפילו אי ליתא לדרבה אפ"ה לא קדשי כיון שאמר בפירוש דאינו רוצה שיקדשו מ' אא"כ יקדשו שמנים ושמנים ודאי לא אפשר דליקדשו אפילו אי ליתא לדרבה תדע דהא למאי דקס"ד דמקשה דחזקיה לית ליה דרבה אפ"ה לא אמר דיקדשו שמנים אלא ארבעים מתוך שמנים קאמר והיינו משום דאין התודה מקדש' לעולם אלא ארבעים משא"כ במתניתין דהכא לענין קידושין ודאי משמע דאי לאו דרבה הו"א דשניהם מקודשות וכל אחת צריכה גט אי קידושין שאין ראוין לביאה הוי קידושין א"כ יכול לאסור שניהם לעלמא בבת אחת ונראה מזה דרש"י מילתא דפסיקא נקיט דמשמע ליה דהא מילתא דרבה לית בה פלוגתא כלל והיינו כשיטת התוס' דעירובין שכתבתי בסמוך ודו"ק:

שם ורבא ל"ל לשנויי כרבה כו' מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן בשמעתין:

שם איתמר קידושין שאין מסורין לביאה. וכתב הרי"ף והרא"ש ז"ל כגון שאמר לאב אחת מבנותין מקודשת לי וקשיא לי דא"כ כיון שאמר אחת מבנותיך הרי תלה הדבר בדעת האב וא"כ אמאי קחשיב ליה קידושין שאין מסורין לביאה וליכא למימר דמ"מ כיון שהאב לא פירש בשעת קידושין לאיזה מהם נתרצה אפילו אם פירש אחר כך הו"ל כמקדש ע"מ שירצה אבא דקי"ל אין ברירה כדאיתא בגיטין דף כ"ה ע"ב הא ליתא דהניחא לרבא דאמר בגיטין דאפי' כה"ג דתלה בדעת אחרים נמי אין בריוה אלא לאביי דאמר התם דלכ"ע בתולה בדעת אחרים כה"ג אית להו ברירה א"כ אמאי קחשיב לה הכא קידושין שאין מסורין לביאה ועוד דלפ"ז תליא מילתא בפלוגתא דברירה דהוי כתנאי וא"כ מאי מותבינן לקמן בשמעתין אמילתא דרבא מכמה משניות וברייתות ולבסוף אסקינן בתיובתא ואמאי לא מוקי לה כתנאי וכמ"ד יש ברירה דהו"ל קידושין המסורין לביאה ובשלמא לפרש"י דהכא דאיירי שאמר לשתי אחיות אחת מכם מקודשת לי וע"כ איירי שנתרצו שתיהן א"כ לא דמי כלל לדיני ברירה משא"כ בההיא דאחת מבנותיך משמע שתלה בדעת האב ואפשר דה"נ איירי שהאב אינו רוצה לגלות דעתו על אחת מהם אלא שאומר בפירוש שהוא רוצה ג"כ בזה שתתקדש אחת משתיהן ודוק ובסמוך בלשון התוס' בד"ה קידושין אבאר יותר מיהו מה שמפרש' הרי"ף והרא"ש ז"ל בענין זה ולא כתבו כפרש"י דאיירי באומר לשתי אחיות אחת מכם מקודשת היה נ"ל לכאורה דבכה"ג לא הוי ספק קידושי דאורייתא ומוקמינן לכל חדא אחזקת פנויה לא מיבעיא לשיטת הר"ן בשם הרי"ף ז"ל בפ"ק גבי נתן הוא ואמרה היא דכל ספק קידושין להרי"ף הו"ל ספיקא דרבנן וכמ"ש שם א"כ כ"ש ההיא דהכא אלא דאפי' למאן דס"ל בההיא דלעיל דהוי ספיקא דאורייתא אפ"ה נראה דשאני התם שראו מיהא העדים דבר ברור בזאת מאשה גופה ואיתרעה לה חזקת פנוייה טובא משא"כ הכא כיון שאמר אחת מכם אין כאן עדות כלל וכיון דילפינן דבר דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משני עדים בדבר ברור א"כ אין כאן חשש קידושי דאורייתא כלל כיון שלא גילה דעתו כלל לאיזה מקדש ומוקמינן לכל חדא בחזקת פנויה כדמעיקרא ולפ"ז היה מההכרח לומר דהא דדייקינן בסמוך ממתני' דאחת משתי אחיות מקודשת ומותבינן לרבא היינו נמי בכה"ג שאמר אחת משתי אחיות שיתרצה האב אלא שנ"ל דוחק לכך נ"ל דהרי"ף והרא"ש ז"ל לדוגמא בעלמא נקטי כגון שאמר לאב אחת מבנותיך דומיא דברייתא דלקמן דמינה איתותב רבא ועוד שזה דבר המצוי שיאמר לאב אחת מבנותיך מקודשת אבל לומר לשתי אחיות אחת מכם לא שכיח אבל אין ה"נ דבכה"ג נמי חשיב קידושין שאין מסורין לביאה כמו שפירש"י וכן נראה מלשון קיצור פסקי הרא"ש ע"ש ולקמן אבאר עוד בזה ודוק היטב אחר זה מצאתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב שצ"ע גדול בההיא דקידושין שאין מסורין לביאה למ"ד יש ברירה הו"ל מסורין לביאה ולבסוף כתב דלא דמי לברירה כמו שחלקתי בענין אחת מכם שאין עומד להתברר וא"כ צ"ל דמה שהניח בתחלה דבריו בצ"ע היינו כה"ג דאחת מבנותיך וכדפרישית ולקמן אבאר יותר בשיטת הפוסקים בזה:

(קונטרס אחרון) דף נא איתמר קדושין שאין מסורין לביאה. וכתב' הרי"ף והרא"ש ז"ל כגון שאמר לאב אחת מבנותין מקודשת לי והקשיתי לשאול דא"כ הרי הדבר תלוי בדעת האב וא"כ הא קאמר אביי בגיטין דף כ"ה דלכ"ע בתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה וא"כ אמאי קחשיב ליה אביי הכא קידושין שאין מסורין לביאה והארכתי בענין זה אח"כ מצאתי בחידושי הריטב"א שכתב ג"כ בענין זה והניח בצ"ע:

שם אביי אמר הוו קידושין. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ לאביי תיקשי מ"ט דמתניתין במקדש שתיהן כאחת דאינן מקודשות דהא משמע לעיל בשמעתין דאביי לית ליה הא דרבה דכל שאינו בזא"ז דהא אותיב עלה ותירץ דלבתר דשמעה מרבה קיבלה עוד תירץ דאביי נמי אית ליה דרשא דובעלה ומוקי לה למקדש שתיהן כאחת דאין מסורין לביאה יותר ממקדש א' מהם ולמאי דפרישית בסמוך דאליבא דשמואל בעירובין משמע דלית ליה האי דרבה בכל שאינו כו' א"כ תיקשי הלכתא אהלכתא למאי דקי"ל התם כדשמואל והכא כאביי וע"כ צ"ל כתירוץ השני של הרשב"א ז"ל אלא דלפ"ז קשיא לי מאי מקשינן לעיל ורבא ל"ל לשנויי כרבה ת"ל דקידושין שאין מסורין לביאה נינהו ומאי קושיא דלמא לרבא נמי אי לאו האי סברא דרבה דכל שאינו כו' איהו נמי לא הוי מוקי דרשת דובעלה אלא למקדש שתיהן כאחת אבל לבתר דאית ליה הא דרבה מסברא אייתר ליה ובעלה למקדש אחת משתי אחיות אע"כ דלא מסתבר לאוקמי מיעוטא דובעלה אחדא א"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב מיהו כבר כתבתי לעיל דאיכא למימר דאביי ס"ל בטעמא דמתניתין כרמי ב"ח מואשה אל אחותה וכמ"ש באריכות ודו"ק:

שם רבא אמר לא הוי קידושין אמר רבא בר אהינא אסברה לי כי יקח איש אשה ובעלה כו'. לכאורה נראה מדקדוק האי לישנא דעיקר הדין דלא הוי קידושין לא אמר רבא משמיה דבר אהינא אלא משמיה דנפשיה וטעמא דמילתא לחוד הוא דאסבר ליה בר אהינא ולפ"ז נראה דרבא ממתניתין גופא מדייק למילתא לא מיבעיא אם נאמר דרבא לא ס"ל כרבה בהא דכל שאינו בזא"ז בבת אחת אינו וכדפרישית מסוגיא דעירובין א"כ ע"כ טעמא דמתניתין בשתיהן כאחת דאינן מקודשות היינו משום דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין וסובר רבא דמה"ט ה"ה באומר א' משתי אחיות אלא אפילו אם נאמר דהא דרבה בכל שאינו כו' הלכה פסוקה היא וכשיטת התוספות דעירובין אפ"ה איכא למימר דרבא ממתניתין דייק לעיקר מילתא משום דס"ל את וחמור לא קנה וכ"ש לשיטת הסוברים דבכה"ג דהכא לכ"ע לא קנה כמו שאבאר בסמוך א"כ ע"כ לרבא מיתוקמא סיפא דמתניתין במעשה דחמש נשים באומר אחת משתי אחיות ואפ"ה לא הוי קידושין אלא דלא הוי ידע טעמא דמילתא עד דאסבר ליה בר אהינא כן נ"ל:

שם כי יקח איש אשה ובעלה קידושין המסורין לביאה כו' לעיל דף ט' ע"ב מסקינן בגמרא דטעמא דרבא משמיה דבר אהינא היינו מדלא כתיב או בעלה וא"כ צ"ל דלאביי לית ליה האי דרשה ויתכן יותר לפי מה שפירשתי דהא דקאמר ניכתוב או בעלה היינו משום דאי הוי כתיב או בעלה אייתר ליה קרא דבעולת בעל לומר שנקנית בביאה דהא מאו בעלה מישתמע שפיר דנקנית בביאה לחוד וא"כ איכא למימר דאביי לית ליה האי דרשא דבעולת בעל דדריש לה לכדרבי לענין שלא כדרכה וא"כ לא משמע ליה האי דרשה דניכתוב או בעלה אלא דלפ"ז יש לדקדק אמאי מסקינן מילתא דרבא בתיובתא הא תליא בפלוגתא דתנאי בדרשה דבעולת בעל ויבואר לקמן:

תוספות בד"ה קידושין שאין מסורין לביאה כו' וקשה דהא חייבי לאוין אין ראויין לביאה והפסי בהו קידושין עכ"ל. נראה מדבריהם דהאי ילפותא דובעלה דבעינן מסורין לביאה כללא הוא דאל"כ מאי קשיא להו מחייבי לאוין הא בהדיא איתרבו מכי תהיין לקמן פרק האומר אע"כ דלא משמע להו לפרש מיעוטא דובעלה אחדא ולא אכולהו ודלא כסברת הרשב"א ז"ל אליבא דאביי דמוקי לה מאי דדמי טפי דהיינו בשתיהן כא' וא"כ אין מקום לקושיית התוס' ואפשר דמה"ט גופא פשיטא ליה דכללא הוא דאל"כ מאי מקשה הש"ס לעיל בסמוך ורבא ל"ל לשנויי כרבה ת"ל דאין מסורין לביאה ומאי קושייא דלמא אי לאו סברא דרבה הוי מוקי לדרשה דובעלה לשתיהן כא' כמו שהקשיתי לעיל אע"כ דלרבא כללא הוא ודו"ק:

בא"ד לכך נראה לפרש כו' ועכשיו ע"י הקידושין נאסרו שתיהן כו' עכ"ל. ולפ"ז היה נ"ל לתרץ שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו דבאומר לאב אחת מבנותיך הו"ל קידושין שאין מסורין לביאה וכדמשמע נמי לקמן בשמעתין והקשיתי לעיל דלמ"ד יש ברירה בתולה בדעת אחרים א"כ הו"ל מסורין לביאה דכשאמר א' מבנותיך משמע דתלה בדעת האב ותירצתי בדוחק ולפי שיטת התוספות דהכא א"ש טפי דנהי דהיכא שנתרצה האב בסוף על אחת מהם אמרינן הוברר הדבר דבשעת קידושין לזו נתכווין מ"מ משעת הקידושין עד שיברר האב הוגרע כח הבנות לגבי המקדש דמעיקרא תרווייהו הוו פנויות לגביה ועכשיו כל אחת אסורה עליו בספק אחות אשה וא"כ כל כה"ג שהקידושין מגרעין זכותו לגבה לא הוי קידושין כן נ"ל ודו"ק ובענין זה היה נ"ל לפרש דברי רבינו סעדיה גאון שהביא הב"י בא"ע סי' ל"ן שכתב דבפירוש אמרו דלא פליגי אביי ורבא אלא באומר אחת מבנותיך אבל באומר בתך מקודשת לי אפשר דמודה רבא דתפסי קידושין בשתיהן והיינו כדפרישית דדוקא בא' מבנותיך שתלה הדבר בדעת האב א"כ ע"כ ע"י הקידושין עומד יותר בספק איסור דאורייתא מדמעיקרא עד שיברר האב דעתו משא"כ באומר בתך שתלה הדבר בדעת עצמו אפשר דחשיבי מסורין לביאה כן נ"ל נכון ודו"ק ויבואר עוד לקמן בעזה"י:

(קונטרס אחרון) בלשון התוספות בד"ה קדושין שאין מסורין לביאה כו' לכך נראה לפרש כו' ועכשיו ע"י הקדושין נאסרו שתיהן עכ"ל. וכתבתי ליישב בזה ולפרש דברי רבינו סעדיה גאון שהביא ב"י בא"ע סי' ל"ז שכתב דלא פליגי אביי ורבא אלא באומר א' מבנותיך אבל באומר בתך מקודשת לי אפשר דרבא נמי מודה דתפסי קדושין. וכתבתי ג"כ דנ"ל דרש"י ו"ל נמי נחית לשיטה זו:

גמרא היכי דמי אילימא דא"ל כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קני. וכתב הרא"ש ז"ל בשם ר"י ז"ל בעל התוספות דרבא גופא ודאי ס"ל דאת וחמור קנה כר"נ רביה דס"ל קנה מחצה בפרק מי שמת דף קמ"ג אלא דהכא אליבא דמ"ד לא קנה מדייק רבא וצ"ל לפ"ז דה"ק רבא לאביי ולטעמין אדמקשת עליה דידי אמאי לא מקשת עליה דרב ששת דס"ל את וחמור לא קנה וא"כ ע"כ סובר נמי כוותיה בקידושין שאין מסורין לביאה ומסיק הרא"ש דמה"ט השמיט הרי"ף ז"ל האי שקלא וטריא וכתב המשנה כצורתה משום דקי"ל את וחמור קנה ועוד כתב דיש מפרשין דאפילו למ"ד את וחמור קנה מ"מ היכא שכללן בחד לישנא בכגון דאמר כולכם לכ"ע לא קנה והר"ן והרב המגיד כתבו בענין אחר דדוקא במתנה איכא למ"ד קנה משא"כ הכא לכ"ע לא מהני שאין רוצה לקדש א' מהם אלא שניהם דוקא עיין בדבריהם ומה שיש לדקדק בזה יבואר בסמוך ולקמן דף הסמון בסוגייא דש"מ תלת ע"ש:

ולרבא תיפוק לי' דקשאמ"ל ומשני לדבריו דרב"ח קאמר כו'. והקשו למ"ש הרשב"א די"ל דגם אביי פליג דוקא בא' מב' אחיות דמה שאין מסורין לביאה הוא רק מספק אבל במקדש אשה ובתה או ב' אחיות כמו במתני' מודה דלא הוי קדושין כיון דודאי אין מסורין לביאה ע"ש. וא"כ נהי דרב"ח סבר כאביי מ"מ הא מודה ולמה לי' טעמא דלצרור ודוחק דפליג אתרווייהו וי"ל דהא לכאורה למ"ש תוס' דדוקא היכא דאיסור ביאה בא ע"י הקדושין אז הוי קשאמ"ל משא"כ בחייבי לאוין ע"ש. וא"כ לכאורה מאי פריך תיפוק ליה דקשאמ"ל הא בשלמא במקדש א' מב' אחיות שפיר איסור ביאה ע"י הקדושין כיון שבאמת לא נתקדשה רק א' וא"כ אותה שנתקדשה ע"י קדושין שלה בעצמה נאסר הביאה דע"י הקדושין שלה נכנסה בכלל הספק שמא קידש אחותה והוי קדושין שאמ"ל משא"כ במקדש ב' אחיות במתני' אין הביאה של כל א' נאסרת מחמת קדושין שלה רק משום קדושי אחותה וכמו אם קדש אחותה מכבר שמיד נאסרה ביאת אחותה וכשמקדשה אח"כ לא הוי קשאמ"ל וכן בב"א לא אסור הביאה ע"י קדושין רק משום אחותה ולא הוי כלל קשאמ"ל כמו בחייבי לאוין ומאי פריך כנ"ל:

אך י"ל דהא כשאומר שתיכם מקודשות לי יש כאן צדדי קדושין דיש כאן א' שאינה אחות אשה דהא עכ"פ כשמקדש שתיהן מקדש א' מהם ג"כ ועוד יש צד שיהי' שתיהן מקודשות דהא קדש שתיהן כנ"ל. וא"כ כיון דאמרינן במקדש א' מב' אחיות הוי שפיר קשאמ"ל דאיסור הביאה בא ע"י הקדושין ולא הוי קדושין כלל וממילא שניהן מותרות לו דאין שום א' אחות אשה כיון דלא הוי קדושין רק דנימא כיון שקדש שתיהן לא הוי קשאמ"ל שאין איסור הביאה ע"י הקדושין. וא"כ שוב מחמת זה עצמו הוי איסור הביאה בא ע"י הקדושין של כל א' דאם לא היתה היא מקודשת בודאי רק א' מהם והיתה היא עכ"פ בכלל הספק הי' הביאה מותרת דהי' איסור הביאה בא ע"י הקדושין ושוב היתה מותרת דקשאמ"ל לא הוי קדושין ורק משום דנתקדשה בודאי אין האיסור ע"י הקדושין ומקודשת ואסורה ושוב אינה מקודשת כנ"ל דאותו צד שיש כאן שכל א' מקדש בודאי הוי בא האיסור ע"י קדושין אלו דבל"ז היתה ספק מקודשת ולא הי' קדושין כנ"ל ומותרת כנ"ל. וכמו אם הי' אומר א' מב' אחיות מקודשת לי וגם השני' תהי' מקודשת דאף שמקדש כל א' ודאי מ"מ הוי קשאמ"ל דכל א' אם לא הי' מקדשה רק השני' הי' קשאמ"ל דהי' בא האיסור ע"י הקדושין וע"י שקדשה לא הוי קשאמ"ל ואסורה והוי שוב קשאמ"ל ולא הוי קדושין וכן כאן בכולכם ואף דאם הי' מקדש אחותה בפירוש היתה היא אסורה גם בלא קדושיה מ"מ הא אינו מקדשה בפירוש רק כולכם כנ"ל ויש לדחות קצת ואינו מוכרח. ומיושב דפריך שפיר תיפוק לי' דקשאמ"ל הוי גם במתני' וממילא מיושב הנ"ל דרב"ח דסבר כאביי דקשאמ"ל בספק הוי קדושין רק דנימא דבמתני' דבודאי מודה א"כ לא הוי כלל אין מסורין לביאה במתני' דהא אין האיסור ביאה בא ע"י קדושין שלה דכאן אף אם לא נתקדשה קדושי ודאי רק מספק הי' קשאמ"ל מספק והוי קדושין והיתה אסורה ג"כ וא"כ לאביי דבס' הוי קדושין שוב לא הוי כלל במתני' קשאמ"ל כנ"ל. ובפשיטות למאי שפירשו דקושי' הש"ס מנה"מ הוי רק שא' מהם תתקדש ופריך שפיר דהוי קשאמ"ל דבא האיסור ע"י הקדושין דהוי כמו א' מב' אחיות כנ"ל:

תוס' הקשו מחייבי לאוין דקדושין תופסין ותירצו דאין הביאה אסורה ע"י הקדושין. ולכאורה קשה מאלמנה לכ"ג וגרושה לכ"ה דבעל ולא קידש אינו לוקה ובא האיסור ע"י הקדושין ואי"ל דהתם גלי קרא לא יקח ולא יחלל חילולין הוא עושה כו' כדאמר ריש תמורה ז"א דא"כ מאי מקשה תוס' מחייבי לאוין הא ג"כ גלי קרא כי תהיינה דיליף בש"ס דקדושין תופסין וע"כ דקושי' תוס' דנלמד מזה דקשאמ"ל הוי קדושין. וקשה מאלמנה לכ"ג דאיסור הביאה בא ע"י הקדושין וגלי קרא לא יקח כו' דקדושין תופסין ונילף דקשאמ"ל הוי קדושין אף שבא ע"י הקדושין. אך לא קשה כלל דבשלמא כאן הקדושין הם הגורמים האיסור ביאה משא"כ שם דהגורם האיסור הוא מה שהיא אלמנה או גרושה רק התורה לא אסרה אלא באופן זה דרך הויה אבל אין זה הגורם כנ"ל:

כולכם קני את וחמור הוא אלא דאמר כולכם וא' מב' אחיות כו' ותמוה דכיון דסבר קשאמ"ל לא הוי קדושין עדיין הוי קני את וחמור דאותה א' שמקדש אינה מקודשת מטעם קשאמ"ל והוי את וחמור ואי"ל דבב' דיבורים לא הוי את וחמור כמ"ש יש מהראשונים דהא א"כ מאי פריך ולטעמיך הא מצי לאוקמי דאמר כולכם וב' אחיות מקודשות לי דלא הוי את וחמור שהוא בב' דיבורים ואין אחיות מקודשות כיון שקידש שתיהם וע"כ דגם בכה"ג הוי את וחמור וקשה כנ"ל ועיין רש"י שכתב כיון דמשום ספיקא דלא ידע הי' קדש ע"ש ואינו מובן כלל נהי דספיקא הוא הא מ"מ עכ"פ קדש אחת מהם ואותה אחת אינה מקודשת גם מספק משום קשאמ"ל כנ"ל ע"ש:

ונראה דלכאורה קשה לרבא דסבר קשאמ"ל כו' בקדש א' מב' אחיות כו'. הא להרמב"ם ז"ל שפ' דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא וא"כ כל אחת כאן מותרת לבא עלי' מדאורייתא כיון שהוא רק ספק שמא היא המתקדשת ואינה אחות אשה דגם בספק כרת ומיתה כ' רוב הפו' דמדאורייתא לקולא להרמב"ם ז"ל ע"ש. וא"כ כאן כיון דכל א' מסורה לביאה מן התורה למה לא יהי' קדושין עכ"פ מדאורייתא. ומאי בכך מה שמדרבנן אין מסורין לביאה ולא עדיף מקנין דרבנן דלא מהני מה"ת להרבה פ' כו'. והי' אפשר לומר דלכך לא הוי קדושין דהא גם לענין שתהי' מותרת לעלמא ג"כ כל א' הוא רק ספק מקודשת ומדאוריית' הי' שתיהן מותרות לעלמא דכל א' הוא רק ספק ומה"ת מותרת כיון שלא קידש רק א' מהם לכל א' הוי ספק דכאן איתחזק היתרא דיש לכל א' חזקת פנוי' ואף דא' ממ"נ מקודשת מ"מ לא גרע משני שבילין דבאו לשאול בזא"ז שניהם טהורין וגם בב"א האי דטמאים הוא רק מדרבנן כמ"ש תוס' ריש פסחים ע"ש. וא"כ ממילא כאן כיון שכל א' אסורה רק מדרבנן ומדרבנן הוי שוב קדושין שאין מסורין לביאה דע"כ מדרבנן לחומרא כנ"ל ולכך סבר רבא שפיר דלא הוי קדושין:

אמנם כאן באומרים לנכריות כולכם וא' מב' אחיות מקודשות כו' דנימא דגם הנכריות אינם מקודשות דהוי את וחמור משום דגם א' אינה מקודשת משום קשאמ"ל כנ"ל. ולמ"ש ז"א דהא לענין שתהי' א' מהב' אחיות שפיר מקודשת מה"ת דהא מה"ת כל א' מסורה לביאה דספיקא מה"ת לקולא וכאן לא שייך תירוץ הנ"ל דז"א דלענין הנכריות סגי רק שתהי' א' מהב' מקודשת וכאן א' עכ"פ יש בהם שהיא מקודשת מה"ת וממילא הנכריות הם ג"כ מקודשות מה"ת דהן ודאי מקודשות בלא ס' דבשלמא כשדנין על כל א' מהאחיות שפיר שייך כנ"ל שבל"ז הם ספק אבל נגד הנכריות שפיר מה"ת הן מקודשות דלא הוי את וחמור דא' מקודשת באמת מה"ת דהוי מסירה לביאה מה"ת לא הוי את וחמור כנ"ל ומיושב שפיר כנ"ל דאמר שפיר בשלמא בכולכם הוי את וחמור דא' ודאי אינה מקודשת משא"כ באומר כולכם וא' מב' אחיות ומיושב לשון רש"י ז"ל. כיון דרק מספיקא הוא והיינו כמ"ש כנ"ל:

ובקושי' הנ"ל דס' מה"ת לקולא לרמב"ם ז"ל יש לומר בפשיטות דללישנא דאיקבע איסורא מביא אשם תלוי כו' ומדאורייתא לחומרא בחתיכה אחת מב' חתיכות כיון שאחת ודאי חלב ע"ש. ממילא הכא ודאי איקבע איסורא דא' הוי אחות אשה בוודאי והוי ב' חתיכות כנ"ל וגם ללישנא דאיתחזק איסורא הוי מה"ת לחומרא ע"ש גם כאן הוי אתחזיק דהא כל א' יש לה חזקת פנוי' שלא נתקדשה היא כו' וממילא אסורה משום אחות אשה כיון שאין היא המקודשת. ויש לדחות דיש כנגדה חזקת היתר שהיתה מותרת לו. וגם כיון שצריכין לדון על שתיהם י"ל דליכא חזקה כנ"ל כמ"ש הר"ן כתובות פ"ב גבי מחבואה דהוי באו לשאול בב"א כנ' אך בב"א ג"כ מדרבנן ע"ש. עוד יש לישב הנ"ל דלא הוי את וחמור בכולכם וא' מב' אחיות וגם תמוה כמו שתמהו הראשונים מאי פריך את וחמור הוא הא קי"ל את וחמור קנה מחצה ע"ש. ונראה דהא לכאורה קשה עוד מאי פריך את וחמור הא הטעם דלא קנה הוא משום כאלו פירש שאינו רוצה להקנות לו החצי רק אם יקנה החמור ג"כ החצי וכן כאן נימא דלא יהי' הנכריות מקודשות רק אם יהי' האחיות ג"כ מקודשות כנ"ל ובאמת הא לא עדיף מאלו פירש על תנאי שמקדש הנכריות על תנאי שיהי' גם האחיות מקודשות. והא מתנה על מ"ש בתורה קי"ל דתנאו בטל ומעשה קיים וכ' הרמב"ם במקדש אשה ע"מ שתהי' מותרת לפלוני הוי מתנה עמ"ש בתור'. או דהוי דבר שאי אפשר לקיימו כיון שאין האחיות מקודשות כמו בעל מנת שתהי' מותרת כנ"ל. וגם בקני את וחמור קשה כנ"ל דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו. ועוד דהיכא שהתנאי סותר למעשה הוי תנאי ומעשה בדבר אחד והתנאי בטל וגם כאן כיון דאת וחמור לא קנה כלל התנאי סותר למעשה מיד והמעשה קיים כנ"ל ואיך יהי' עדיף מה שאומרין האומודנא דלא רצה להקנות זה בלא זה מאלו התנה בפירוש שיהי' בטל כנ"ל. והי' אפשר לומר כמ"ש הרמב"ם ז"ל בלאחר דלא בעי דיני תנאי כלל כיון שאומר לא תקנה אלא לאחר שתתן לי ר' זוז וכה"ג שלא רצה להקנות כלל עד אז ע"ש וי"ל דגם כאן הוי כלאחר כיון שאומר את וחמור הוי כאלו התנה שלא יקנה הוא אלא בשעה שיקנה החמור וכיון דהחמור לא קנה גם הוא לא קנה כנ"ל והוי כלאחר וכן בקדושין כנ"ל אך אינו מוכרח דלמה נימא כל שלא פירש דהוי כלאחר. ולכך אפשר לומר דהטעם הוא דבשלמא כשמקדש ע"ת שייך לומר שהתנאי בטל והמעשה קיים כנ"ל משא"כ כאן כשאומר כולכם מקודשות לי אינו מקדש כלל א' מהם רק כולכם ואיך נימא דקיים המעשה ואחת מקודשת הא לא קידש אחת כלל רק הקדושין שלו הי' כולם וכולם אינם מקודשות וי"ל דתלוי אי אמרינן ידים שאינם מוכיחות הויין ידים כמו ואת נמי ע"ש. גם כאן היה מהני דנהי דדבורו כולכם מ"מ בכלל זה יש ידים שמקדש א' ג"כ ומקודשת מטעם ידים דיש יד לקדושין ושוב דלא יועיל רק מצד התנאי שיהי' כולם מקודשות והתנאי בטל כנ"ל דסותר או כנ"ל. אבל אי אין יד לקדושין ולא מהני ידים שאין מוכיחות מצד הלשון אף שמוכח מצד עצמו לא מהני כמ"ש הר"ן ריש נדרים ע"ש ממילא גם כאן אין כאן דיבור של קידושין שמקדש אחת כלל ואף שנכלל ממילא לא הוי ידים כנ"ל דעל אחת אין כאן לשון קדושין רק כולם וכיון דאין לא מהני כלל ממילא כנ"ל בלא תנאי ולא קשה הנ"ל. וממילא מיושב דפריך את וחמור הוא דאף דקי"ל קני מחצה י"ל התם כיון דבכל דוכת' ודאי יש יד כיון שהענין מוכח ממילא התם ומכש"כ שאומר את וחמור דמקנה לו והוי רק תנאי וממילא קי"ל שפיר דקני מחצה דהתנאי בטל שהוא דבר שאי אפשר לקיימו כנ"ל. משא"כ בקדושין כשאומר כולכם וידים שאינן מוכיחות מצד הלשון לא מהני פריך שפיר דכאן אינה מקודשת לכ"ע. ולכך י"ל דמיושב ג"כ הנ"ל דבאמר כולכם וא' מב' אחיות שוב הוי כאת וחמור דקני מחצה כיון שמקדשם בפירוש רק מצד התנאי והוא כנ"ל. אך י"ל דלא הוי כלל דבר שאי אפשר דהא באמת אחת מהם יכולה להיות מקודשת רק משום שלא פירש איזהו הוי קדושין שאין מסורין לביאה אבל לא מיקרי דבר שאי אפשר כיון דמצד עצמו אפשר כנ"ל ומהני ג"כ מצד התנאי. אך ז"א דמ"מ כיון שהוא מתנה שיהי' הקדושין מועילים על א' מהאחיות וזה אי אפשר כנ"ל:

או י"ל דהתם הטעם דקני מחצה הוא כנ"ל דהתנאי בטל משום דבר שאי אפשר. וק"ל דע"י שליח לא בעינן דיני תנאי משום שלא עשאו שליח רק באופן זה ובשליחות לח בעי דיני תנאי דהוי רק דיבור גרידא ואתי דיבור ומבטל דיבור ולא צריכין למילף מבני גד כו' ע"ש בפוסקים וממילא במתני' דקיבלה אחת ע"י כולן ועשאוה שליח באופן הנ"ל פריך שפיר את וחמור דכאן מהני התנאי אף שאי אפשר כיון שהוא ע"י שליח ולא בעינן דיני תנאי ובטלין הקדושין מצד התנאי דוקא שיהי' כולם מקודשות. אך יש לדחות דלענין דבר שאי אפשר לקיימו דהטעם דהוי כמפליגה בדברים גם ע"י שליח לא מהני תנאי כנ"ל. ואינו מוכרח די"ל סברא זו אינו מועיל רק ללמוד מתנאי בני גד וב"ר דצריך להיות איזה סברא כמ"ש תוס' כתובות פ' המדיר אבל מה שאין לומדין מתנאי ב"ג וב"ר גם בזה מהני תנאי כנ"ל. וממילא ע"י שליח מועיל כנ"ל אף שא"א לקיימו כיון דמ"מ לא עשאו רק באופן זה וע"י שליח מהני מסברא דדיבור ודיבור הוא כו' אך לא משמע כן או י"ל דהטעם דקני מחצה היינו שבאמת אין זה ודאי שהי' כוונתו שלא יקנה זה בלא זה והוי ספק גבי את וחמור ואין יכולין להוציא מהלוקח המחצה מספק כיון שהקנה לו בודאי המחצה שהספק מצד אחר כנ"ל או די"ל דהספק אם קני הכל או לא קנה כלל והוי לי' ממון המוטל בספק דחולקין. וא"כ פריך שפיר הכא את וחמור הוא דכיון שקיבלה אחת והוי ע"י שליח. ולמ"ש המ"ל בעשה שליח לקדש סתם וקדש קדושי ספק דהוי שינוי בשליחות ולא הוי קדושין כלל אף מספק ע"ש. וממילא כאן לא מהני כלל כיון דעשאוהו שליח בסתם ועכשיו הוי רק ספק כיון דהוי את וחמור דדוחק לומר דדוקא שעשו אותה שליח אחר שכבר שמעו שאמר כולכם וידעו שהוא רק ספק דסתמא קתני כנ"ל. או דכיון שהספק מצד הלשון הוי שוב ידים שאינן מוכיחות דלא מהני כנ"ל:

עוד הי' אפשר לישב דברי רש"י ז"ל הנ"ל דבאומר א' מב' אחיות לא הוי את וחמור. דלכאורה קשה למה בקידש א' מב' אחיות הוי קשאמ"ל הא תוס' תמורה הקשו למאי דאמר בט' טלאים וכלב א' לוקח חד והשאר לישתרי אי יש ברירה והקשו תוס' דא"כ בכל איסור שנתערב לשדי חדא ויהי' השאר מותר מטעם ברירה שנאמר הוברר הדבר שזהו האיסור ותירצו דכלל גדול בדין זה דדוקא היכא שהאיסור נולד בתוך התערובות כמו התם שנעשה עתה מחיר כלב אז שייך ברירה משא"כ היכא שהאיסור הי' לבדו ניכר ע"ש. וא"כ יקשה הכא בקדש א' מב' אחיות דהאיסור נולד בתערובות א"כ אי יש ברירה יוכל לברור איזה שתרצה ונימא הוברר הדבר שזהו קדש כמו התם גבי מחיר כלב ע"ש ותהי' היא מותרת לו ג"כ. ועיין בריטב"א כאן שכ' דלא שייך ברירה כאן כיון דליכא הוברר למפרע ע"ש. אך לדברי תוס' הנ"ל קשה כנ"ל. והי' אפשר לומר דהא מספקא לן אי יש ברירה ולכך לאביי לא הוי קדושין דעכ"פ אינה מסורה לביאה מספק אך זה טעות דהספק בדין שמא יש ברירה והוי מסורין לביאה והי' אפשר לומר דסבר אביי דמותרת לעלמא מטעם ספק ספיקא דכל א' איכא חד ספק שמא לא קידש ואת"ל שזו קדש שמא אין ברירה והוי קשאמ"ל ולא הוי קידושין כלל ולכך כל א' מותרת כנ"ל:

וממילא מיושב דזה שפיר כאן באומר כולכם הוי את וחמור משא"כ באומר א' מב' אחיות דנגד השאר נשים ליכא רק חד ספיקא דאותן ודאי קדש והוי ספק שמא יש ברירה לא הוי כלל את וחמור דגם אחת מהאחיות מקודשת ואין נגדם רק חדא ספיקא ושייך שפיר כנ"ל. אך באמת ז"א דנימא למ"ד יש ברירה תהי' מותרת לו איזה שיברור. וגם לכאורה אי הטעם רק מטעם ס"ס הי' ראוי לחלק בין באו לשאול שניהם בבת אחת דהוי כשני שבילין כיון דההיתר רק משום הספק שמא קידש חברתה והי' שניהם אסורין בב"א כנ"ל אך יש לדחות כמו דמשני הש"ס פ"ב דכתובות גבי מחבואה דהתם ודאי כו' והתם עדיין ספק לא הוי סתרי ולא דמי לשני שבילין ע"ש וגם כאן רק ספק שמא אין ברירה ולא הוי קדושין כלל וגם בב"א מותר גם לא קשה מהא דשליא קשורה בב"ק שכ' תוס' דלא מהני הס"ס כיון דיהי' סתרי אהדדי דאח"כ נטהר מחמת הס"ס להיפוך ע"ש וגם כאן אם נתיר גם את השני' לא מהני הס"ס כמו התם כנ"ל. דגם זה יש לחלק כיון שהוא בשני בני אדם משא"כ התם כנ"ל:

אמנם באמת משמע דגם למ"ד יש ברירה לא מהני בכה"ג ואף דבין התם יש לחלק קצת מ"מ דמי ממש לדאמר בש"ס סוף מעילה באומר פרוטה בכיס זה הקדש דמדמי לה לברירה דאי יש ברירה נוטל א' והשאר מותר ומאי חילוק בין פרוטה א' הקדש או א' מקודשת והי' אפשר לחלק דהתם בעשרה טלאים י"ל דהא על כל טלה יש להתיר מטעם כל דפריש מרובא פריש כו' כיון דודאי יש ט' טלאים שאינם מחיר כלב א"כ כל א' מותר מטעם שהוא מן הרוב רק דמ"מ אסור מדרבנן משום גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור ניכר או משום דבעלי חיים לא בטלי כדאמר בזבחים גבי שור הנסקל גבי נכבישינהו דניידי ע"ש וכיון שהוא רק דרבנן אמרינן ברירה בכה"ג וכן גבי, פרוטה מכיס זה הקדש דג"כ בטל רק משום דחשיב כמ"ש תוס' שם משא"כ כאן דמדאורייתא כל א' בס' איסור לא אמרינן ברירה בכה"ג. והי' מיושב בזה דנקט דוקא י' טלאים ולא נקיט בב' טלאים דין הנ"ל ולהנ"ל א"ש. ודוחק. ועוד למ"ש תוס' יבמות גבי רוק כיון שהאיסור נולד בתערובות לא שייך ביטול ברוב ממילא גם התם לא שייך כל דפריש כנ"ל ואעפ"כ אמרינן ברירה כנ"ל. ואפשר לומר דהא ברירה הנ"ל לא שייך על למפרע שהוברר שזה הי' מחיר כלב או הקדש דמאי סברא יש שזהו הפרוטה יותר מעל אחרת וצ"ל דרק מכאן ואילך אמרינן שזהו הקדש והשאר חולין וי"ל דכך הי' דעתו שעד שעה שיברר יהי' בכלל הספק וכמו במקדש לזמן קדושת דמים דפקעי כשמגיע הזמן וכן בפרוטה מכיס זה כו' כוונתו שעד שיברר יהי' באמת בספק ואחר שיברר אף שבאמת אחרת היתה הקדש תצא לחולין וכמו לזמן כנ"ל וא"כ זה דוקא בקדושת דמים אבל גבי קדושין דקי"ל מקדש אשה על ל' יום מקודשת לעולם דקדושת הגוף לא פקעה בכדי ע"ש בנדרים כ"ט. וא"כ במקדש א' משתיהן כיון דמיד הן בספק קודם שבירר וא"כ אף אחר שמברר איך נימא דעתה פקעי קדושי' הא כיון דספק הוא על האחרת שמא הי' מקודשת עד זמן ההוא ממילא מקודשת לעולם דלא פקעה בכדי ועל למפרע לא שייך לומר שזו קידש דמהיכי תיתי לומר כן על זו יותר מעל השני' ולכך שפיר הוי קדושין כנ"ל. ויש לדחות. ועוד יש לחלק: