קידושין מט ע"ב

מַאי תּוֹרָה מִדְרַשׁ תּוֹרָה וְהָנֵי מִילֵּי דַּאֲמַר לַהּ תָּנֵינָא אֲבָל אֲמַר לַהּ תַּנָּא אֲנָא עַד דְּתָנֵי הִילְכְתָא סִפְרָא וְסִיפְרֵי וְתוֹסֶפְתָּא
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד אֵין אוֹמְרִים כְּשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי וּכְשִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אֶלָּא כֹּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ בְּכׇל מָקוֹם דָּבָר אֶחָד בְּתַלְמוּדוֹ וְאוֹמְרוֹ וַאֲפִילּוּ בְּמַסֶּכְתָּא דְכַלָּה עַל מְנָת שֶׁאֲנִי חָכָם אֵין אוֹמְרִים כְּחַכְמֵי יַבְנֶה כְּרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו אֶלָּא כֹּל שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ דְּבַר חׇכְמָה בְּכׇל מָקוֹם וְאוֹמְרָהּ
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר אֵין אוֹמְרִים כְּאַבְנֵר בֶּן נֵר וּכְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֶלָּא כֹּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְיָרְאִים מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גְבוּרָתוֹ עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר אֵין אוֹמְרִים כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם וּכְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אֶלָּא כֹּל שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְכַבְּדִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי עוֹשְׁרוֹ
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק אֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר מְקוּדֶּשֶׁת שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתּוֹ עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר מְקוּדֶּשֶׁת שֶׁמָּא הִרְהֵר דְּבַר עֲבוֹדָה זָרָה בְּדַעְתּוֹ
עֲשָׂרָה קַבִּים חׇכְמָה יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עֲשָׂרָה קַבִּים יוֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עֲשָׂרָה קַבִּים עֲשִׁירוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה רוֹמִי וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עֲשָׂרָה קַבִּים עֲנִיּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה בָּבֶל וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עֲשָׂרָה קַבִּים גַּסּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה עֵילָם וְאֶחָד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ
וְגַסּוּת לְבָבֶל לָא נְחִית וְהָכְתִיב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וְתִשְׁנֶה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָהֿ בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן זוֹ חֲנוּפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל
אִין לְהָכָא נְחִית וְאִשְׁתַּרְבּוֹבֵי הוּא דְּאִשְׁתַּרְבּוּב לְהָתָם דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי לִבְנוֹת לָהּ בַּיִת שְׁמַע מִינַּהּ
אִינִי וְהָאָמַר מָר סִימָן לְגַסּוּת עֲנִיּוּת וַעֲנִיּוּת בְּבָבֶל הוּא דְּאִיכָּא מַאי עֲנִיּוּת עֲנִיּוּת דְּתוֹרָה דִּכְתִיב אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן זוֹ עֵילָם שֶׁזָּכְתָה לִלְמוֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד
עֲשָׂרָה קַבִּים גְּבוּרָה יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלוּ פָּרְסִיִּים וְכוּ' עֲשָׂרָה קַבִּים כִּנִּים יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה מָדַי כּוּ' עֲשָׂרָה קַבִּים כְּשָׁפִים יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה מִצְרַיִם כּוּ' עֲשָׂרָה קַבִּים נְגָעִים יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלוּ חֲזִירִים כּוּ' עֲשָׂרָה קַבִּים זְנוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה עַרְבִיָּא כּוּ'
עֲשָׂרָה קַבִּים עַזּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלָה מֵישָׁן כּוּ' עֲשָׂרָה קַבִּים שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלוּ נָשִׁים כּוּ' עֲשָׂרָה קַבִּים שִׁכְרוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלוּ כּוּשִׁים כּוּ' עֲשָׂרָה קַבִּים שֵׁינָה יָרְדוּ לָעוֹלָם תִּשְׁעָה נָטְלוּ עֲבָדִים וְאֶחָד נָטְלוּ כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ
מַתְנִי' עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן וְנִמְצָא לֵוִי לֵוִי וְנִמְצָא כֹּהֵן נָתִין וְנִמְצָא מַמְזֵר מַמְזֵר וְנִמְצָא נָתִין בֶּן עִיר וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ בֶּן כְּרַךְ וְנִמְצָא בֶּן עִיר עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ וְנִמְצָא רָחוֹק רָחוֹק וְנִמְצָא קָרוֹב
עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת אוֹ שִׁפְחָה מְגוּדֶּלֶת וְאֵין לוֹ אוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וְיֵשׁ לוֹ אוֹ עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין לוֹ וּבְכוּלָּם אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ
גּמ' הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לְנִכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמִיסַּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְעִידָּנָא דְּזַבֵּין לָא אֲמַר וְלָא מִידֵּי אָמַר רָבָא הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים מְנָא לֵיהּ לְרָבָא הָא אִילֵימָא מֵהָא דִּתְנַן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

ומשנינן: מאי "תורה" שאמר רבי יוחנן: מדרש תורה, ודעתו כדעת רבי יהודה, שזו היא משנה.

והני מילי דאמר לה: "התקדשי לי על מנת שאני תנינא [יודע לשנות] ", אבל אמר לה: "התקדשי לי על מנת שתנא אנא [אני תנאה], אינה מקודשת עד דתני הילכתא ספרא וסיפרי ותוספתא.

האומר לאשה: "התקדשי לי על מנת שאני תלמיד" אין אומרים שלא תהא מקודשת עד, שיהא כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא,, תלמידים היו ובחורים, ולא באו לכלל סמיכה, ולא היו בימיהם כמותם בתורה!

אלא כל ששואלין אותו בכל מקום, כלומר: באחד מן המקומות דבר אחד בלימודו, ואומרו, ואפילו במסכתא דכלה [מסכת כלה]. ^[1]

האומר לאשה: "התקדשי לי על מנת שאני חכם", אין אומרים שלא תהא מקודשת עד שיהא כחכמי יבנה, דהיינו כרבי עקיבא וחביריו, אלא כל ששואלים אותו דבר חכמה [דבר התלוי בסברא] ^[2] בכל מקום, כלומר: באחד מן המקומות, ואומרה, זה הוא "חכם".

האומר לאשה: "התקדשי לי על מנת שאני גבור", אין אומרים שלא תהא מקודשת עד שיהא גיבור כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה מאנשי דוד, שהיו גבורים גדולים, אלא כל שחביריו מתיראים ממנו מפני גבורתו, זה הוא "גבור".

האומר לאשה: "התקדשי לי על מנת שאני עשיר", אין אומרים שלא תהא מקודשת עד שיהא כרבי אלעזר בן חרסום וכרבי אלעזר בן עזריה שהיו עשירים גדולים מאד, אלא כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עושרו, זה הוא "עשיר".

האומר לאשה: "התקדשי לי על מנת שאני צדיק", הרי שאפילו אם הוא ידוע לנו כרשע גמור, הרי היא מקודשת מספק, ^[3] שמא הרהר תשובה בדעתו ^[4].

האומר לאשה: "התקדשי לי על מנת שאני רשע", אפילו אם הוא ידוע לנו כצדיק גמור, הרי זו מקודשת מספק, ^[5] שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו ^[6].

עשרה קבים חכמה [תורה ודרך ארץ] ^[7] ירדו לעולם תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל,, העולם כולו.

עשרה קבים יופי ירדו לעולם תשעה נטלה, ירושלים ואחד כל העולם כולו.

עשרה קבים עשירות ירדו לעולם תשעה, נטלו רומיים קדמונים ואחד כל העולם כולו;

עשרה קבים עניות ירדו לעולם תשעה נטלה, בבל ואחד כל העולם כולו;

עשרה קבים גסות הרוח ירדו לעולם תשעה, נטלה עילם ואחד כל העולם כולו;

ותמהינן: וכי אטו גסות הרוח לבבל לא נחית [לבבל לא ירדה], אלא לעילם!?

והכתיב בנבואת הנביא זכריה: "ויצא המלאך הדובר בי, ויאמר אלי, שא נא עיניך וראה מה היוצאת הזאת [מה הוא הדבר היוצא מבית קדשי הקדשים]. ואומר [אל המלאך] מה היא [מה הוא הדבר שאתה אומר לי לראותה], ויאמר [אלי המלאך] זאת האיפה היוצאת [תראה יוצאת כמין איפה שמודדים בה], ויאמר [אלי המלאך אחר שראיתיה] זאת [בזאת המדה ימדדו לאלה ש] עינם [עיניהם] בכל הארץ [לגזול ולעשוק]. [ואראה עוד] והנה ככר עופרת נשאת [מעל הארץ לאויר], ו [אראה עוד] זאת: אשה אחת יושבת בתוך האיפה. ויאמר [אלי המלאך, על האשה]: זאת [היא] הרשעה [יצר הרע], וישלך אותה אל תוך האיפה, וישלך את אבן העופרת אל פיה. ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות, [מקודש הקדשים], ורוח בכנפיהם ולהנה, כנפים ככנפי החסידה ותשאנה את האיפה, בין הארץ ובין השמים ואומר אל המלאך, הדובר בי: אנה המה מוליכות את האיפה, ויאמר אלי לבנות לה [לאשה הרשעה, שבתוכה, היא יצר הרע] בית בארץ שנער"

- ואמר רבי יוחנן לפרש מה היא האיפה: זו יצר הרע של חנופה ^[8] וגסות הרוח ^[9] שנישאו ביד שתי הנשים, ^[10] וירדו לבבל [ארץ שנער] ; הרי שיש גסות הרוח בבבל.

ומשנינן: אין, אכן הגסות להכא נחית [לכאן, לבבל ירדה], ואשתרבובי הוא דאשתרבובי להתם [ונשתרבבה לה הגסות לשם, לעילם].

דיקא נמי שהחנופה לבדה נשארה בבבל, דכתיב: "לבנות לה בית בארץ שנער", ולא נאמר "לבנות להן בית", כי החנופה לבדה נשתקעה בבבל, ^[11] ואילו גסות הרוח הלכה לה לעילם - שמע מינה!

ומקשינן: איני, והרי אין הדבר כן, שגסות הרוח מצויה בעילם!?

שהרי והאמר מר: סימן לגסות הרוח עניות, ועניות בבבל הוא דאיכא עד היום, הרי שעדיין היא שם!?

ומשנינן: מאי עניות שהיא סימן לגסות הרוח? לא עניות של ממון הנמצאת בבבל, אלא עניות דתורה, שאין התורה נחה על גסי הרוח, שמתוך גסותו אינו משמש כל צרכו, ואינו חוזר על שמועתו - ועניות דתורה אין מקומה בבבל אלא בעילם, דכתיב בדברי דניאל [שהיה בעילם הוא ומרדכי היהודי, ולא היה דורם עוסק בתורה, ולא זכו דניאל ומרדכי ללמד]: "אחות לנו קטנה ושדים [להניק, ללמד] אין לה" ואמר רבי יוחנן: זו עילם שזכתה,, ללמוד ולא זכתה ללמד; אבל בבל זכתה, ללמד, שהרי נאמר בעזרא שהיה בבבל: "כי הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט".

עשרה קבים גבורה ירדו לעולם תשעה נטלו, פרסיים, ואחד כל העולם כולו.

עשרה קבים כנים ירדו לעולם תשעה נטלה, מדי, ואחד כל העולם כולו.

עשרה קבים כשפים ירדו לעולם תשעה, נטלה מצרים, ואחד כל העולם כולו.

עשרה קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו, חזירים, ^[12] ואחד כל העולם כולו.

עשרה קבים זנות ירדו לעולם תשעה נטלה, ערביא, ואחד כל העולם כולו.

עשרה קבים עזות [ממזרות] ירדו לעולם, תשעה נטלה מישן שרובן ממזרים, ואחד כל העולם כולו.

עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים, ואחד כל העולם כולו.

עשרה קבים שכרות [ויש גירסאות: שחרות] ירדו לעולם, תשעה נטלו כושים, ואחד כל העולם כולו.

עשרה קבים שינה ירדו לעולם, תשעה נטלו עבדים, ואחד נטלו כל העולם כולו.

מתניתין:

המקדש את האשה ואמר לה: "התקדשי לי על מנת שאני כהן", ונמצא לוי, שהוא פחות מן הכהן והטעה לגנאי; או אפילו אם אמר לה: "התקדשי לי על מנת שאני לוי", ונמצא כהן שהטעה אותה לשבח.

או שקידשה "על מנת שאני נתין ^[13] שגזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל ה', ונמצא ממזר שהוא פסול מדאורייתא לבוא בקהל ה', והטעה לגנאי; ^[14] או אפילו קידשה "על מנת שאני ממזר", ונמצא נתין שהטעה לשבח.

או שקידשה "על מנת שאני בן עיר", ונמצא בן כרך שאינו טוב לה כמו בן עיר, כי ישיבת הכרכים קשה, שהכרך הוא מקום שווקים, והיוקר מצוי בו, ודוחק של עוברים ושבים ; או אפילו שקידשה "על מנת שאני בן כרך", ונמצא בן עיר, שהטעה לשבח.

או שקידשה "על מנת שביתי קרוב למרחץ", ונמצא רחוק והטעה לגנאי; או אפילו "על מנת שביתי רחוק מן המרחץ", ונמצא קרוב.

או שקידשה על מנת שיש לו בת, או שיש לו שפחה מגודלת, ^[15] ואין לו, או אפילו כשקידשה על מנת שאין לו בת או שפחה מגודלת, ויש לו.

או שקידשה על מנת שאין לו בנים, ויש לו; או אפילו כשקידשה על מנת שיש לו בנים, ואין לו - ובכולם [ובכל אלו שאמרנו] ^[16] אף על פי שאמרה: "בלבי היה להתקדש לו אף על פי שהדבר כן כמו שהוא עכשיו, שאין תנאו אמת" - אינה מקודשת. ^[17]

וכן היא שהטעתו אינה מקודשת.

גמרא:

מעשה בההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל [מכר את נכסיו, משום שבדעתו היה לעלות לארץ ישראל], ולבסוף נאנס ולא עלה לארץ, ומיהו בעידנא דזבין, לא אמר ללוקח ולא מידי [בשעת המכירה לא אמר ולא כלום]. ^[18] אמר רבא: הוי "דברים שבלב" ^[19] ודברים, שבלב אינם דברים.

ומפרשינן: מנא ליה לרבא הא מילתא, ש"דברים שבלב אינם דברים"?

אילימא, שמא תאמר שהוא נלמד מהא [דתנן] [דתניא]:

הערות

^[1] א. ברייתא היא שנאמר בה: "כלה בלא ברכה - ברכת נישואין - אסורה לבעלה כנדה", ואף שאין בברייתא זו עומק, זה הוא "תלמיד". ב. הפירוש בפנים נתבאר על פי פירוש רש"י כאן; אך ראה ברש"י בשבת קיד א שפירש בכל מקום דהיינו "בכל הש"ס, ואפילו במסכתא דכלה דלא רגילי בה אינשי, וזה נתן לבו וגרסה", ומשמע שצריך לידע כל הש"ס. ג. המאירי גרס ופירש באופן אחר: "כל ששואלין אותו דבר בתלמודו ואומרו, ואפילו בדברים הקלים שרוב העם יודעים בהם קצת ענינים, כגון הלכות החג בחג ושל צרת בעצרת ושל פסח בפסח, והוא הרמוז כאן בהלכות כלה, מלשון דרשה שהיו דורשים בזמנים אלו; ויש מפרשים אותו לחומרא כלומר במסכת כלה, שהיא מסכתא זרה ושאינה מתלמוד שלנו, ואין הדברים נראין"; וכן פירשו הרמב"ם והשו"ע; ובריטב"א מבואר כרש"י.

^[2] רש"י; וה"פרישה" בסימן לח כתב, אפילו אם אין שואלים אותו בדברי תורה, אלא בדברי חכמה או במילי דעלמא בסחורה.

^[3] רמב"ם ושולחן ערוך, וכן כתב בתוספות ר"י הזקן, וכן כתב הרא"ש סימן יד [אבל מדברי המאירי נראה, שהיא מקודשת בודאי, וראה בדברי המגיה] ; וב"קרבן נתנאל" אות צ, הביא בשם הריא"ז שצריכה ממנו גט, ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם, וכתב על זה דמשמע מלשון זה שאפילו אם הוא עומד לפנינו ואומר שהרהר תשובה בלבו, מכל מקום אינו אלא ספק קידושין, ודלא כמו שכתב ה"בית שמואל" בסימן לח סקנ"ה ["ונראה, אם הוא אומר שהרהר בתשובה, נאמן, כמו אם אומר קיימתי התנאי, והיא אינה יכולה להכחישו"], וצריך עיון לחלק בין זה לבין אם אומר שקיים התנאי. וראה ב"המקנה" שכתב על ה"בית שמואל", שלדעתו צריך עיון, שהרי מה שנאמן לומר שקיים תנאו היינו מדין "עד אחד נאמן באיסורין" כשאין מכחישו, אבל בזה שהוא מוחזק רשע גמור, יש לומר שאינו נאמן להיות קידושין גמורים, דרשע פסול לעדות.

^[4] כתב ה"מנחת חינוך" ריש מצוה שס"ד, שאם כי יש מצות וידוי בפה אין זו אלא מצות עשה להתודות, אבל אם מתחרט בלב יש לו כפרה מה שהתשובה מכפרת ואין תלוי כלל בוידוי דברים, והוכיח כן גם מסוגייתנו, שהוא נקרא צדיק בהרהור תשובה בלב, וראה מה שהביא המגיה ב"מנחת חינוך" הנדמ"ח בשם ה"קרית ספר".

^[5] רמב"ם ושולחן ערוך והרא"ש, ובזה מודה גם המאירי; וראה ב"בית שמואל" [הנ"ל, לח נה] שכתב: "מיהו בתנאי על מנת שאני רשע, אפשר דאינו נאמן לעשות לנפשו רשע".

^[6] הוסיף המאירי: "וכתיב [יחזקאל יד ה]: "למען תפוש את בני ישראל בלבם".

^[7] רש"י.

^[8] ונרמז בלשון "כנפי החסידה", שהיא עושה חסידות ומחלקת מזונותיה עם חברותיה; וברש"י בסנהדרין כד א פירש: שמראים עצמם כחסידים.

^[9] ונרמז בלשון "ורוח בכנפיהם".

^[10] איפה היא שלש סאין, וכל סאה ששה קבין הרי שמונה עשר קבין, והם תשעה קבים של חנופה, ותשעה קבים של גסות הרוח, ריטב"א וכיון לדבריו ב"המקנה". ועוד כתב ב"המקנה" לפרש את הלשון "ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים": כי מדת החנופה מכוונת אל הארץ וכמו שנאמר: "ולא תחניפו את הארץ", וכתיב: "ותחניף הארץ", וכהנה רבות, והוא היפוך מגסות הרוח שנשאת מן הארץ עד השמים, כדכתיב: "אם יעלה לשמים שיאו", וכתיב: "אעלה על במתי עב", וכיון שהיו שתיהם בתוך האיפה האחת, והם שני הפכים בנושא אחד, לכן אמר: "ותשאנה את האיפה בין השמים ובין הארץ".

^[11] כתב "המקנה" על פי דרכו שהחנופה היא בארץ, שמכאן למדו חז"ל שהחנופה היא זו שנשארה בארץ שנער, שהרי נאמר: "לבנות לה בית", והיינו שהניחה שם על מכונה, משמע על הארץ, והיא מדת חנופה.

^[12] כתב הריטב"א: "תשעה נטלו חזירים, יש שפירשו שהוא אדום, כדכתיב בו [תהלים פ יד]: "יכרסמנה חזיר מיער", ועליהם אמרו בהגדה למה נקרא שמו חזיר, שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל לעתיד לבוא [וראה מה שהביא המגיה בריטב"א הנדמ"ח בשם "יפה תואר"] ; ואין צורך לכך, כי בספר הטבעים כתב, שהצרעת והנגעים בחזירים הרבה בטבע.

^[13] מהגבעונים שנתגיירו בימי דוד, ונתנם דוד לחוטבי עצים ושואבי מים. ע"כ

^[14] כן הוא לפי פירוש רש"י שכתב לעיל מט א ד"ה אבל בשבח יוחסין, שנתין עדיף מממזר, ופירשו האחרונים את שיטתו, שעדיפותו היא שהוא אינו פסול אלא מדרבנן, והממזר פסול מדאורייתא; אבל המאירי פירש כאן בהיפוך, דממזר עדיף מנתין, שהוא בא מטיפה כשירה, והנתין מטיפה פסולה ; ואף הגר"א מפרש כהמאירי, ומכח זה היפך את הגירסא במשנתנו "על מנת שאני ממזר ונמצא נתין, נתין ונמצא ממזר", כדי שתהא ההטעייה לגנאי קודמת להטעייה לשבח כדרך כל המשנה, ראה שם.

^[15] נתבאר בגמרא לעיל מט א, אם הפירוש "גדולה" וראויה לשמשני, או "גדלת", דהיינו חשובה, וראה מה שכתב הגר"א שצויין בהערה קודמת.

^[16] זה קאי גם על המשנה הקודמת.

^[17] ראה בר"ן בכתובות עג ב [לג ב מדפי הרי"ף], שבכל מי שמתנה להנאתו יכול הוא לומר אחר כך "הריני כאילו התקבלתי" וכיוצא בזה, ומכל מקום אין מועיל מה שאומרת "בלבי היה להתקדש לו", ראה שם מילתא בטעמא.

^[18] א. כי אילו היה אומר בשעת מכירה שעל דעת עלייה לארץ ישראל הוא מוכר, והיה נאנס מלעלות, לא היה המכר קיים, כי לא מכר את נכסיו על דעת שיהיה פה בלי קרקע, רש"י; וראה גם בתוספות שכתבו כן, וראה בדבריהם בטעם הדין שאין צריך תנאי כפול, וראה בזה בדברי הראשונים כאן, ובסוף הסוגיא. ב. כתב ה"חזון איש" [סימן קמח לדף זה], שבשעת המקח חשב בלבו בפירוש שהוא מוכר על תנאי, אבל אם לא חשב למכור על תנאי, אין כאן גם "דברים שבלב", וראה עוד שם. ויש בזה מקום עיון, שהרי לפי זה היה מסתבר לפרש "ולא אמר ליה ולא מידי" היינו שלא פירש את התנאי בפיו, ואילו רש"י פירש שלא פירש כלל שמוכר על דעת עלייה לארץ ישראל; וביותר יש להקשות מלשון התוספות שכתבו: "דברים שבלב אינם דברים, משמע דוקא משום שלא פירש דבריו, אבל אם פירש דבריו להדיא, ואמר בשעת המכר שהוא מוכרם לפי שהוא רוצה ללכת לארץ ישראל, הוה המכר בטל [והקשו על זה התוספות: הרי לא כפל את תנאו] ", ואם כדברי ה"חזון איש" מנין הוכיחו שהיה די במה שיאמר: שהוא מוכרם לפי שהוא רוצה ללכת לארץ ישראל, והרי אין לנו להוכיח אלא אם התנה את המכר בכך, וכמו שחשב בלבו. [וראה ב"שיעורי רבי שמואל" אות שע]. וראה עוד בלשון תוספות ר"י הזקן: לא אמר: לא הזכיר ולא הודיע "מפני זה אני מוכר"; שבלב: ונאנס ולא הודיע, אלא היה במחשבתו כך, אף על פי שאמת הוא שלכך כיון, כיון דהא שמעינן ליה מעיקרא שמפני זה היה רוצה למכור נכסיו, הואיל ובשעת המכר לא פרסם והודיע מחשבתו, אלא נשאה בתוך לבו, אינן כלום, שלא הטעהו, ואיהו אטעי אנפשיה, ודברים שבלב אינן דברים. ג. עוד כתב שם ה"חזון איש", דהטעם שהוא נאמן בזה [אם לאו דדברים שבלב - אפילו חשב - אינם דברים], הוא משום שהנכסים בחזקתו, והוא טוען ברי וחבירו שמא, אי נמי יש לפרש שהלוקח מאמינו שחשב כן בלבו. [ואולם מתוספות ר"י הזקן הנזכר משמע, שמאמינים אנו לו שחשב כן, משום שבתחילה אמר כן]. ד. והרשב"א כתב: פירוש: כגון שאמר קודם שעת מכירה שהוא רוצה לעלות, ומפני כך הוא מחזר למכור, ואפילו הכי כיון שלא אמר לה בשעת המכר קרינן להו דברים שבלב, דדלמא בעת המכר חזר בו מכוונתו, ורוצה הוא למכור בין עולה בין אינו עולה וכו'; אבל אם לא אמר לא בתחילה ולא בסוף, פשיטא, ואפילו דברים שבלב לא הוו, דאם כן כל מוכרין יהיו אומרים כן כשרוצים לחזור בהן. ומבואר שהרשב"א שינה מדברי תור"י הזקן, שלדבריו משמע שהגילוי דעת שבתחילה היא הוכחה שחשב כן בשעת המכר, ואילו הרשב"א כתב שאינה הוכחה; אלא שצריך ביאור: אם אינה הוכחה, אם כן למה לי מטעם "דברים שבלב" וכי מי מאמינו! ? ואם נאמן הוא משום ברי ושמא או טעם אחר, אם כן למה צריך שיאמר כן תחילה! ? וראה ב"שיעורי רבי שמואל" אות שסח, שפירש את דברי הרשב"א, שודאי הוכחה על כוונתו יש כאן, אלא מחמת הספק שמא חזר בו אין כאן "אומדנא דמוכח" [שאילו היה זה "אומדנא דמוכח" לא היה זה נקרא "דברים שבלב"], כי היות ואפשר לתלות שחזר בו, שוב אין זה "אומדנא דמוכח", [וראה בהערה לקמן נ א מה שיש להעיר בזה] ; ולפי זה דברי הרשב"א ותור"י הזקן אחד המה. ומרש"י לקמן נ א ד"ה למיפטר נפשיה, נראה, שההוכחה היא ממה שהיה טורח לעלות ונאנס, ראה שם.

^[19] ראה ב"שיעורי רבי שמואל", אם דוקא "דברים שבלב", או אפילו הוציאן בפה, אך לא אמר כן ללוקח, ראה שם.

מאי [מה] פירוש תורה שאמר ר' יוחנן — הכוונה היא למדרש תורה. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא כשאמר לה "תנינא" ["שניתי"], אבל אם אמר לה "תנא אנא" ["שונה אני"] — עד דתני [שהוא שונה] הילכתא [הלכה, משנה], ספרא (מדרש ההלכה לספר ויקרא), וסיפרי (מדרש ההלכה לספרי במדבר ודברים), ותוספתא.

אם אומר "התקדשי לי על מנת שאני תלמיד חכם" אין אומרים שיהיה תלמיד חכם כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא שנקראו תלמידים משום שלא הספיקו לסמוך אותם, אף שהיו מגדולי חכמי ישראל, אלא, כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בתלמודו ואומרו, ואפילו במסכתא דכלה, באותה מסכת שלומדים אותה באותה שעה בישיבה. האומר "על מנת שאני חכם" — אין אומרים שיהיה כחכמי יבנה, כר' עקיבא וחביריו, אלא, כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום בתורה ואומרה.

וכן האומר "על מנת שאני גבור" אין אומרים עד שיהיה גיבור כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה, אלא כל שחביריו מתיראים ממנו מפני גבורתו. "על מנת שאני עשיר" — אין אומרים עד שיהא עשיר כר' אלעזר בן חרסום וכר' אלעזר בן עזריה שהיו עשירים מופלגים, אלא כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עושרו.

אם אמר "על מנת שאני צדיק" — אפילו היה רשע גמור — הריהי מקודשת, שמא הרהר בינתיים תשובה בדעתו ומשום כך עכשיו צדיק הוא. וכן אם אמר "על מנת שאני רשע" — אפילו היה צדיק גמור מקודשת, שמא הרהר דבר עבודה זרה בדעתו, והרהור עבודה זרה נחשב לעבירה חמורה שהעושה אותה נחשב בשל כך לרשע.

א אגב דיון זה בהגדרתן של תכונות שונות מביאים מאמר בנושא קרוב. עשרה קבים (מידות) חכמה ירדו לעולם, תשעה מתוכם נטלה ארץ ישראל ואחד, העשירי, נטל כל העולם כולו. עשרה קבים של יופי ירדו לעולם, תשעה מהם נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו. עשרה קבים עשירות ירדו לעולם, תשעה נטלו רומי, ואחד כל העולם כולו. עשרה קבים עניות ירדו לעולם, תשעה נטלה בבל ואחד כל העולם כולו. עשרה קבים גסות הרוח, גאוה, ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם, ואחד כל העולם כולו.

ושואלים: וגסות לבבל לא נחית [ירדה], וכי אין שם גסות הרוח? והכתיב [והרי נאמר]: "ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשנה את האיפה בין הארץ ובין השמים. ואומר אל המלאך הדבר בי אנה המה מולכות את האיפה. ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער" (זכריה ה, ט–יא) ושנער היא בבל. ואמר ר' יוחנן: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל, ומשמע שלבבל ירדה גם גסות הרוח!

ומשיבים: אין, להכא נחית [כן, לכאן, לבבל ירדה] ואשתרבובי הוא דאשתרבובי להתם [והשתרבבה והגיעה לשם] לעילם. דיקא נמי [מדוייק גם כן] דקתני [שנאמר]: "לבנות לה בית" לומר שהכוונה מראש היתה לבבל, אבל לא נעשה הדבר כן ולבסוף נקבע המקום דווקא בעילם. ומעירים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ועוד שואלים: איני [כן הוא]?! והאמר מר [והרי אמר החכם]: סימן לגסות — עניות, ועניות בבבל הוא דאיכא [שישנה] ולא בעילם! ומשיבים: מאי [מהי] עניות שאמרנו כאן כסימן לגסות — זו עניות של תורה, ועניות בתורה היא בעילם דווקא. דכתיב [שכן נאמר] "אחות לנו קטנה ושדים אין לה" (שיר השירים ח, ח), ואמר ר' יוחנן: זו עילם שזכתה ללמוד, ולא זכתה ללמד, שלא הוציאה מתוכה חכמים הראויים ללמד.

ועוד, עשרה קבים גבורה ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו פרסיים ואחד כל העולם. עשרה קבים כנים ירדו לעולם, תשעה מהם נטלה מדי ואחד כל העולם. עשרה קבים כשפים ירדו לעולם, תשעה מהם נטלה מצרים ואחד כל העולם. עשרה קבים נגעים ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו חזירים שהם מלאים נגעים שונים, ואחד כל העולם. עשרה קבים זנות ירדו לעולם, תשעה מהם נטלה ערביא ואחד כל העולם.

עשרה קבים עזות ירדו לעולם, תשעה מהם נטלה מישן הסמוכה לבבל, ואחד כל העולם. עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו נשים ואחד כל העולם. עשרה קבים שכרות ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו כושים ואחד כל העולם. עשרה קבים שינה ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו עבדים ואחד נטלו כל העולם כולו.

ב משנה אמר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאני כהן" ונמצא שהוא לוי, או שאמר "על מנת שאני לוי" ונמצא שהוא כהן. אמר "על מנת שאני נתין" (מצאצאי הגבעונים), שהוא פסול לנישואין עם קהל ישראל מדברי סופרים, ונמצא שהוא ממזר שאסור בישראלית מן התורה. או שאמר "על מנת שאני ממזר" ונמצא שהוא נתין. אמר "על מנת שאני בן עיר קטנה" ונמצא שהוא בן כרך גדול, או שאמר "על מנת שאני בן כרך" ונמצא שהוא בן עיר. או "על מנת שביתי קרוב למרחץ" ונמצא שביתו רחוק, או שאמר "על מנת שביתי רחוק מן המרחץ" ונמצא שהוא קרוב.

"על מנת שיש לו בת או שפחה מגודלת" ואין לו, או אמר "על מנת שאין לו בת או שפחה מגודלת "— ויש לו. או שאמר "על מנת שאין לו בנים" ויש לו, או על מנת שיש לו ואין לו. ובכולם, אף על פי שאמרה אחר כך: "בלבי היה להתקדש לו" בין כה וכה בלא להתחשב בתנאי זה — אף על פי כן אינה מקודשת. וכן היא שהטעתו, שאם קידש אותה על פי תנאי מסויים שלה, ולא נתקיים — בכל אלה בטלים הקידושין.

ג גמרא מסופר: ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק [אדם אחד שמכר את נכסיו על דעת לעלות] לארץ ישראל, ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי [דבר], ולבסוף אירע שלא יכול היה לעלות, ורצה לחזור בו מן המכירה. אמר רבא: כיון שלא אמר בפירוש שמוכר בתנאי שיעלה לארץ ישראל, הוי [הרי זה] דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים. ושואלים: מנא ליה מניין לו לרבא הא [דבר זה] שדברים שבלב אינם נחשבים? אילימא מהא דתנן [אם תאמר מזו ששנינו] בברייתא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What is the meaning of: Torah, that Rabbi Yoḥanan said? It is homiletic interpretation of the Torah. And this statement applies only if he said to her: I study [taneina]. But if he says to her: I am a tanna [tanna ana], she is not betrothed unless he studies halakha, i.e., Mishna, Sifra and Sifrei, and Tosefta.

If a man says to a woman: Be betrothed to me on the condition that I am a student of Torah, one does not say that he must be a student who is scholarly like Shimon ben Azzai or like Shimon ben Zoma, who were called students despite their great knowledge, as they were never ordained. Rather, it means anyone who, when he is asked one matter in any topic of his studies, responds appropriately and can say what he has learned, and this suffices even if his statement was in the tractate of Kalla. Similarly, if a man says to a woman: Be betrothed to me on the condition that I am a scholar, one does not say that he must be like the scholars of Yavne, like Rabbi Akiva and his colleagues. Rather, it is referring to anyone who, when he is asked about a matter of wisdom on any topic related to the Torah, responds appropriately and can say what he has learned.

If a man says to a woman: Be betrothed to me on the condition that I am strong, one does not say that he must be as strong as Abner ben Ner, King Saul’s cousin and general, or as strong as Joab ben Zeruiah, King David’s nephew and general. Rather, it means anyone of whom others are afraid due to his strength. If a man says to a woman: Be betrothed to me on the condition that I am wealthy, one does not say he must be as wealthy as Rabbi Elazar ben Ḥarsom or as wealthy as Rabbi Elazar ben Azarya, but rather it can refer to anyone who is honored by the members of his town due to his wealth.

If one says to a woman: Be betrothed to me on the condition that I am a righteous man, then even if he was a completely wicked man she is betrothed, as perhaps in the meantime he had thoughts of repentance in his mind and is now righteous. Similarly, if one says to a woman: Be betrothed to me on the condition that I am a wicked man, then even if he was a completely righteous man she is betrothed, as perhaps he had thoughts of idol worship in his mind, a serious sin that would earn him the label of wicked.

§ Apropos the discussion with regard to various attributes, the Gemara cites a related statement: Ten kav of wisdom descended to the world; Eretz Yisrael took nine of them and all the rest of the world took one. Ten kav of beauty descended to the world; Jerusalem took nine and all the rest of the world in its entirety took one. Ten kav of wealth descended to the world; Rome took nine and all the rest of the world in its entirety took one. Ten kav of poverty descended to the world; Babylonia took nine and all the rest of the world in its entirety took one. Ten kav of arrogance descended to the world; Eilam took nine and all the rest of the world in its entirety took one.

The Gemara asks: But did arrogance not descend to Babylonia? But isn’t it written: “Then I lifted my eyes and saw, and behold there came forth two women, and the wind was in their wings, for they had wings like the wings of a stork. And they lifted up the measure between the earth and the heaven. Then I said to the angel that spoke with me: ‘To where do they take the measure?’ And he said to me: ‘To build her a house in the land of Shinar’” (Zechariah 5:9–11). And Rabbi Yoḥanan says: This refers to flattery and arrogance that descended to Babylonia, i.e., Shinar. This indicates that arrogance reached Babylonia as well.

The Gemara answers: Yes, it descended to here, to Babylonia, and it made its way to there, to Eilam. The language of the verse is also precise, as it teaches: “To build her a house,” which indicates that the original intention was to build a house in Babylonia, but it was not built there. The Gemara comments: Conclude from it that arrogance did not remain in Babylonia.

The Gemara further asks: Is that so? But didn’t the Master say: A sign of arrogance is poverty, and there is poverty in Babylonia, and not in Eilam. The Gemara answers: To what kind of poverty is this referring? It is poverty with regard to Torah, which was characteristic of Eilam. As it is written: “We have a little sister, and she has no breasts” (Song of Songs 8:8), and Rabbi Yoḥanan said: This refers to Eilam, whose inhabitants merited to learn but did not merit to teach. They did not produce Torah scholars capable of imparting their wisdom to others.

The Gemara returns to its list of endowments of various groups: Ten kav of strength descended to the world; the Persians took nine and the rest of the world took one. Ten kav of lice descended to the world; Media took nine and the rest of the world took one. Ten kav of witchcraft descended to the world; Egypt took nine and the rest of the world took one. Ten kav of plagues descended to the world; pigs, which carry disease, took nine and the rest of the world took one. Ten kav of licentiousness descended to the world; Arabia took nine and the rest of the world took one.

Ten kav of brazenness descended to the world; Meishan, near Babylonia, took nine and the rest of the world took one. Ten kav of conversation descended to the world; women took nine and the rest of the world took one. Ten kav of drunkenness descended to the world; the Kushites took nine and the rest of the world took one. Ten kav of sleep descended to the world; slaves took nine and all the rest of the world in its entirety took one.

MISHNA: If one said to a woman: Be betrothed to me on the condition that I am a priest, and he was found to be a Levite; or if he said: A Levite, and he was found to be a priest; or if he said: Be betrothed to me on the condition that I am a Gibeonite, a people prohibited by rabbinic law from marrying into the congregation, i.e., from marrying a Jew of fit lineage, and he was found to be a mamzer, who is prohibited by Torah law to marry into the congregation; or he said: A mamzer, and he was found to be a Gibeonite; or if he said: Be betrothed to me on the condition that I am a resident of a small town, and he was found to be a resident of a large city; or he said: A resident of a city, and he was found to be a resident of a town; or if he said: Be betrothed to me on the condition that my house is close to the bathhouse, and it was found to be far; or he said: Far from the bathhouse, and it was found to be close, she is not betrothed.

Or if he said that she is betrothed to him on the condition that he has a grown daughter or a maidservant, and he does not have one, or on the condition that he does not have one and he has one; or on the condition that he has no sons, and he has sons, or on the condition that he has sons and he does not have sons, then she is not betrothed. And in all these cases, despite the fact that she later stated: I intended to become betrothed to him nevertheless, whether or not he fulfilled the condition, she is not betrothed. And similarly, if it was she who misled him by making the betrothal conditional upon a statement of hers that turned out to be incorrect, the betrothal will not take effect.

GEMARA: The Gemara relates: There was a certain man who sold his property with the intention of ascending to Eretz Yisrael, but at the time that he sold the property he did not say anything with regard to his intention. Ultimately, he did not ascend to Eretz Yisrael, and he wished to renege on the sale. Rava said: Since he did not explicitly state that he was selling his property on the condition that he ascend to Eretz Yisrael, that is an unspoken matter that remained in the heart, and unspoken matters that remain in the heart are not significant matters. The Gemara asks: From where does Rava learn this principle? If we say it is from that which we learn in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעידנא דזבין לא אמר וכו'. פירוש כגון שאמר קודם שעת מכירה שהוא רוצה לעלות, ומפני כך הוא מחזר למכור, ואפילו הכי כיון שלא אמר לה בשעת המכר, קרינן להו דברים שבלב, דדלמא בעת המכר חזר בו מכונתו ורוצה הוא למכור בין עולה בין אינו עולה, דומה לכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שגלה תחלה דעתו, וכיון דבשעת מעשה לא אמר, קרינן ליה דברים שבלב, אבל אם לא אמר לא בתחילה ולא בסוף, פשיטא ואפילו דברים שבלב לא הוו, דאם כן כל מוכרין יהיו אומרין כן כשרוצין לחזור בהן.

איזה תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר אפילו במסכת כלה הכא משמע דלקולא נקטי' מסכת כלה ואלו בפרק אלו קשרין (דף קי"ז) אמרינן אזהו תלמיד חכם כל ששואלין איתו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפי' במסכת כלה אלמא מסכת כלה חמורה היא. והנכון דמסכת כלה הנאמר כאן וכאן חדא היא והיא אותה מסכתא שפתיחתה כלה בלא ברכה מסכתא קטנה וקלה היא כדמשמע הכא ומחמת כך אינה שגורה בפי החכמים ומשום הכי אמרי' התם שצריך תלמיד חכם שיהא בקי בכל התלמוד ואפילו במסכה כלה שאין דרך להיות רגילין בה:

תשעה נטלו חזירים. יש שפירשו עמלק כדכתיב בו יכרסמנה חזיר מיער ועליהם אמרו בהגדה למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל לעתיד לבוא. ואין צורך לכך כי בספר הטבעים כתב שהצרעת ונגעים בחזירים הרבה בטבע:

מאי עניות דאמרי' שהוא סי' לגסות הרוח עניות תורה וההיא לא הוה בבבלי זו חנופה וגסות [הרוח] (הרוח) שירדו לעולם שהאיפה י"ח קבין והם ט' קבין של חניפה וט' של גסות הרוח שהם דברי רוח:

דיקא נמי וכו' ההוא גברא דזבינהו לנכסיה כו'. אמר רבא כיון דלא אמר מידי בשעת מכר הוה להו דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים וכן הלכה:

על מנת שאני תלמיד אין אומרין כבן זומא וכבן עזאי אלא כל ששואלין אותו דבר בתלמודו ואומרו ואפילו בדברים הקלים שרוב העם יודעים בהם קצת ענינים כגון הלכות החג בחג ושל עצרת בעצרת ושל פסח בפסח והוא הרמוז כאן בהלכות כלה מלשון דרשה שהיו דורשים בזמנים אלו ויש מפרשים אותו לחומרא כלומר במסכת כלה שהיא מסכתא זרה ושאינה מתלמוד שלנו ואין הדברים נראין:

על מנת שאני חכם אין אומרים כר' עקיבא וחבריו להיות מעמיק במה שאין יד הבריות שולטות לשאול בו אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום והוא אומר:

על מנת שאני גבור אין אומרים כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה אלא כל שחבריו יראין ממנו מפני גבורתו וכן על מנת שאני עשיר אין אומרים כר' אלעזר בן עזריה וכר' אלעזר בן חרסום אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עשרו:

על מנת שאני צדיק אפילו היה רשע גמור הרי זו מקדשת שמא הרהר תשובה בלבו על מנת שהוא רשע אפילו צדיק גמור מקדשת מספק שמא הרהר ע"ז בלבו וכתוב למען תפוש את בני ישראל בלבם:

מי שמכר את ביתו וכבר הוציא קול וגלה דעתו להדיא שאינו מוכר אלא מפני שדעתו לעלות לארץ ישראל ונתפשט הקול הרבה אלא שמכל מקום לא הזכיר הוא גלוי הדעת זה בשעת המכירה מכרו קיים אע"פ שלא עלה ואע"פ שהיה בדעתו דוקא על דעת לעלות שאין דברים שבלב כלום התנה בדבר זה תנאי גמור בשעת המכר ר"ל שאמר הריני מוכר זה על מנת שאעלה לארץ ישראל אע"פ שאין כאן כפל תנאי דבריו קיימין שאין צריך כפל תנאי בעל מנת ואפילו באם הדין כן לדעת האומרים שאין צורך תנאי כפול בממון כמו שיתבאר ולדעת הפוסקים שאף בממון צריך תנאי כפול אתה מפרשה בעל מנת או בכפל תנאי וכל שהתנה מיהא דרך תנאי אם בכפל תנאי אם שלא בכפל תנאי כל אחד לשיטתו אינו מכר ואע"פ שהוא יכול לעלות שהרי מכל מקום מכר דרך תנאי שאם לא יעלה לא יהא מכר ואע"פ שמרצונו הוא מתעכב ולא מחמת אונס מכל מקום אין זה מכר ואין אומרים לו לא קום סליק ולא אי בעית סלקית הואיל והתנה מכרו על מנת לעלות לארץ ישראל אם בתנאי כפול או בעל מנת או שלא בתנאי כפול ואפילו באם כל אחד לשטתו ועלה אלא שלא מצא שם דירה או שראה שאינו יכול לדור שם מפני היוקר או שאר סבות וחזר וירד אף זה מכר שלא התנה אלא על דעה לעלות וכבר עלה ואע"פ שבלבו היה לעלות ולדור דברים שבלב אינם דברים לסתור מה שנאמר בפה לא הזכיר עלייה זו דרך תנאי אלא שאמר בשעת המכר שהוא מוכר על דעת לעלות או שאינו מוכר אלא על דעת זו ואין זה תנאי אלא גלוי דעתו שעליו הוא מוכר ונשתנית רצונו ואינו עולה הואיל ואין כאן תנאי אלא גלוי הדעת והוא יכול לעלות אומרים לו קום סליק ואפילו היה עכשו אונס בדרך ואינו יכול לעלות הואיל ומכל מקום כשמכר היה יכול לעלות אומרים אי בעית הות סלקת ואת הוא דפשעת היה אונס מתחלה ועד סוף ועדין האונס שם וניכר שהוא אונס קבוע או שקבע זמן בגלוי דעתו ועבר הזמן יש אומרים המכר בטל אע"פ שאין כאן תנאי גמור הואיל וגלה דעתו בשעת המכר ושאינו יכול לעלות ושאין צד פשיעה במה שלא עלה ויש אומרים שאף זה הואיל ולא התנה אין כאן אלא דברים שבלב ונראה לי כדעת ראשון שאם לא כן מה הוצרכנו לקום סליק ולאי בעית סלקת הרי מכל מקום מצד דברים שבלב אתה מקיים את המכר ועוד מה הוצרכו גדולי הפוסקים להביאה אלא שהדברים נראין כן:

ושלש מעשים שהוזכרו כל אחד למדנו ממנו דין בפני עצמו וכלל הדברים שכל שמכר ולא גלה דעתו בשעת המכר אע"פ שגלהו בשוקים וברחובות אף לפני הלוקח הואיל ולא גלהו בשעת המכר אפילו היה שם אונס מתחלה ועד סוף מכרו קיים וזהו ענין מעשה הראשון התנה בתנאי גמור בשעת המכר אפילו נתעכב מרצונו מכרו בטל ואם עלה ואע"פ שלא מצא דירה מכרו קיים וזהו ענין המעשה השני לא התנה בתנאי גמור אלא שגלה דעתו בשעת המכר הדבר תלוי באונס על הדרך שכתבנו וזהו ענין המעשה השלישי:

וממה שכתבנו למדת במעשה שהיה באחד שנתן את ביתו מתנה גמורה לבנו מחיים על מנת שלא יצטרך הוא למזונות ועמד והפקיר כל נכסיו והרי הוא צריך פרנסה וקצת חכמים דנו בו שאין לו על הבן כלום ואומרים לו את הוא דפשעת ואי בעית לא אפקרת לניכסך אינו כן שמאחר שתנאי גמור הוא אע"פ שהוא סבב בעצמו כן חוזר מכח תנאו וכן אתה לומד דבר זה ממה שאמרו בפרק קורדיקוס התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה וכו' אלמא שאלמלא תקנות אע"פ שבפשיעתו של זה נשאר הפירעון אין חושבין אותה בנגזלת:

אע"פ שפסקנו שדברים שבלב אינם דברים לסתור מה שנאמר או מה שהותנה בפירוש אין הדבר מוחלט כל כך אלא כל שיש שם אומדנא דמוכח דנין אחריו כדין האמור במברחת שכתבה שטר מתנה לאחד מבניה ואחר כך מת בעלה ואמרו שלא נתנה אלא להבריח נכסיה מבעלה וכן במה שאמרו באחד ששמע שמת בנו והניח כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו ואין אלו שהזכרנו בסוגיא זו דומות לאלו לדון בהם כן מצד אומדנא דמוכח שכל מה שבסוגיא זו אין האומד אלא מתוך דבריו הא כל שלא גלה את דעתו אין כאן אומד אבל זו שבהברחה ושמע שמת בנו אף בלא שום דבור יש שם אומד מאליו ולא עוד אלא שבאלו שהוזכרו כאן המעות מפקיעין את האומד שאיפשר שהמעות גורמין לו להתרצות אף כנגד מה שהיה בדעתו וכן בפרק מרובה אמרו באשה אחת שהיה בנה מיצר לה קפצה ונדרה כל מי שיבא איני מחזירתו קפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין לה ואמרו לא נתכונה זו אלא להגון לה שאף זו האומד בא מאליו וכן שכיב מרע שכתב כל נכסיו והבריא וכן בתלוה ויהיב שאין מתנתו מתנה אפילו אמר רוצה אני שלא אמר כן אלא מחמת אונס ובתלוה וזבין זביני זביני מטעם שכתבנו שהמעות עושין אותו מרוצה אף כנגד מה שבלבו וכן בענין נודרין להרגין שנודרין יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומבטל בלבו אונס שאני ואעפ"כ צריך שיקיימנו יום אחד ושיאמר בלבו יאסרו וכו' היום שבמקום איסור החמירו בו קצת ומה שאמרו במסכת כלה נשבע לה ר' עקיבא ובטל בלבו אע"פ שלא היה שם אונס אלא כדי לברר את דבריו אף זו אינה אלא ללמוד הלכה שלא ליכשל בה לדורות וכן שאף השבועה עצמה יש לדון בה שאינה כלום שהרי אינה בידו ונדנוד סרך שבועה לבטלה אפשר שדברים שבלב מעבירין אותה ואף לענין חמץ בפסח לא אמרו בטול בלבו אלא במקום שיש שם סרך אונס כגון תלמיד היושב לפני רבו או חור שבין יהודי לארמאי או הולך להציל מן הגייס או שהולך למצותו או שמא בזו נראה לי שלא אמרו אינן דברים אלא במקום שיש בו טענה עם אחרים אבל שבועה ובטול חמץ דברים שבלב דברים ועוד שזו שבבטול אין כאן דברי פה שיהיו דברים שבלב סותרות אותם ולא אמרו אינן דברים אלא לענין סתירת מה שנאמר בפה ומה שאמרו במתכוין לומר תרומה ואמר מעשר או מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים או שלמים ואמר עולה שלא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוים אינה ראיה לומר שדברים שבלב דברים שזו אף הוא אינו מתכוין לומר כן ולישניה הוא דאיתקיל ליה ואף דבור שבפה אין כאן ודברים שבלב שאינן דברים פירושו שאומר הדבר בפיו ומתבטל בלבו או שמא כל שבקדשים יצא מכלל זה וכמו שאמרו בהקדשות גמר בלבו מנין תלמוד לומר כל נדיב לב כמו שביארנו בשבועות ועוד שבאלו אין כאן דבור כנגד דברים שבלב ומתוך מה שכתבנו אתה למד להרבה שבתלמוד וילמוד סתום מן המפורש ובקצתם אתה רשאי לפרש שלא בלבו דוקא אלא שהוא קורא בלבו כל שאין קולו נשמע לאזניו הא כל שבלב ממש איפשר בקצתם שאינו כלום:

זה שרמזנו במחלוקת מפרשים בממון אם צריך תנאי כפול אם לאו יש מביאין ראיה משמועה שבסוגיא זו שאינו צריך תנאי כפול שלא הזכירו כאן אלא אדעתא למיסק ומכל מקום איפשר לפרשם בתנאי כפול כמו שביארנו אלא שיש ראיה ממה שאמרו במסכת כתבות פרק אלמנה זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני וזו ודאי בשאין שם תנאי כלל אלא שאמר בשעת המכר שמתוך צורך מעות הוא מוכר ואם תמצא לומר שהתנה ודאי לא כפל תנאו שאם כן האיך נחלקו בה אלא ודאי בשלא כפל ופסקו בה דהדרי זביני ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה אף בממון כמו שביארנו במציעא ויש אומרים דרך כלל שאין ר' מאיר מצריך תנאי כפול בממון אלא במה שאדם רוצה שיתקיימו המעשה והתנאי ואם אינו כן אין כח בתנאי להפקיע המעשה אלא בתנאי כפול אבל זו אנן סהדי שאין הוא רוצה בגוף המכר כלל אלא מצורך המעות וכל שלא נצטרכו לו אין צורך לתנאי כפול וקשה לזה גיטא דשכיב מרע שאינו נותן הגט אלא כדי שלא תזקק ליבם והרי הוא רוצה שיתרפא ויבטל הגט אלא איפשר שבגט החמירו והוא שאמרו בתלמוד המערב חומר הוא בעריות כמו שיתבאר במשנת תנאי בני גד ובני ראובן:

גמרא כל ששואלים אותו דבר בתלמודו ואומרה ואפי' במס' כלה פרש"י שאין בה עומק. משמע דכ"ש מסכתות אחרות ועמוקות יותר. ובמס' שבת פ' אלו קשרים משמע דנקיט לה לענין חומר יותר משאר מסכתות איזה ת"ח שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה ואפי' במסכת כלה ופרש"י התם אפי' במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה. ויש לחלק דהתם למנותו פרנס צריך שיהא רגיל בכל התלמוד וכיון שנותן לבו לגרוס מס' כלה כ"ש שבקי בשאר והכא קאמר דברא' בתלמודו כלומר בהלכות שהוא לומד יש לו להבין כשהוא עוסק בה ואם יש לו לב להבין אפי' במס' כלה נקרא תלמיד. ונראה לפ' מסכת כלה אין זו אותה מסכתא שמתחלת כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה אלא אותם דרשות שרגילים לדרוש בהם יש' לפני הרגל כמו רב נחמן בר יצחק ריש כלה הוה בפ' לא יחפור (ד' כ"ב) ובב"מ פ' השואל (ד' צ"ז) איהו שאיל להו ביומא דכלה והך דהכא והך דהתם הכל מענין א' דהכא קרי ליה תלמיד אפי' לא ידע אלא מס' כלה והתם קאמר שראוי למנותו פרנס על הציבור אם הוא בקי במסכתות שהוא לומד ואפי' במסכת כלה שרבים בקיאים בה והאי דנקט במס' כלה לפי שהיא רגילה וידועה:

תשעה נטלה מישן אע"ג דבסוף פ"ק דיבמות אמרי' פסולים דמישן משום פסולי תרמוד אישתרבובי אשתרבוב למישן א"נ נקט מישן משום דתרמות רובן גויים כדאמרי' התם אין מקבלין גרים מן התרמודיים:

ההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל כלומר שגלה דעתו קודם שעת המכירה שהיה מוכר אד אדעתא למיסק דאי לאו הכי מנ"ל דאדעתא דהכי עבד ואפי' הוו דברים שבלב דברים:

בעידנא דזבין לא אמר מידי משמע דוקא משום דלא אמר מידי אבל אם אמר אע"ג דלא אתני כיון דלא הוו דברים שבלב חוזר המקח. תי' והא בעיא תנאי כפול לר"מ ולרבנן לכל הפחות תנאי בעיא ורשב"ם פי' בסוף יש נוחלין גבי אתרוג זה נתתי לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא ואע"ג דגבי גטין ק"ל כר"מ דבעיא תנאי כפול כדאמרי' בפ' מי שאחזו אתקין שמואל בגיטא דש"מ וכו' ה"מ לענין גטין וקדושין הוא דבעי תנאי כפול לכתחלה לרווחא דמילתא דילפינן מתנאי בני ראובן ובני גד אבל לגבי ממון לא בעיא תנאי כפול אלא גלויי מילתא בעלמא אפי' לא פירש כלום ואיכא למיתלי באומד דעתא אזלינן בתר אומדן דעתא כדאמרי' גבי הכותב נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא ובפ' מי שמת גבי ש"ם שכתב כל נכסיו לאחרים וגבי מי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דאמרי' בפ' מי שמת דלא הויא מתנה ואי אפשר לו' כן דהא לענין גטין נמי אשכחן דאזלי' בתר אומדנא בפ' השולח דאמר רבא גלויי דעתא בגיטא מילתא היא ואע"ג דלא קי"ל כוותיה מ"מ לרבא תיקשי ליה. והכי נמי אשכחן לענין איסורא דאזלינן בתר אומדנא בשביעית בנדרים ובב"ק בפ' מרובה גבי קפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי אני מחזירתו אמרו חכמים לא נתכוונה אלא להגון לה וכן נדרי שגגות ושבועות שגגות ונדרי זירוזין ונדרי הבאי ונדרי אונסין כולהו טעמא משום דאזלינן בתר אומדנא. אע"ג דקי"ל כר"מ דבעי תנאי כפול ולענין נדרים נמי בעי כדמוכח בפ"ק דנדרים דלא אמרי' בנדרים מכלל לאו אתה שומע הן לר"מ ועוד אשכחן לענין ממון דבעי' תנאי כפול בפ' מי שאחזו גבי הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר הרי זה מגורשת אפי' לא החזירה לה כר"מ דאמר דבעי' תנאי כפול ועוד אתניא התם ע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים ע"מ שתניקי את בני ב' שנים הרי זה גס אע"פ שלא נתקיים התנאי לפי שלא אמר לה אם תשמשי אם לא תשמשי אם תניקי אם לא תניקי ועוד עיקר תנאי כפול בדבר של ממון כתיב בתנאי בני ראובן ובני גד. הילכך נראה דאין לדמותם אומדן דעתאי לתנאי דלא גמרי מתנאי בני גד ובני ראובן אלא בדברים שאין הענין מוכיח אלא מחמת תנאי שהתנה התם בעי תנאי כפול לר"מ ולרבנן תנאי אבל היכא דאיכא אומדנא שהענין מוכיח שכך היתה דעתו התם לא בעי' לא תנאי ולא גלויי דעתא כי ההיא דיש נוחלין הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרו' וכן ההיא דש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ומי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים וכן בשטר מברחת בכתובות פ' האשה שנפלה דלא קנה ופ' מי שמת גבי סבלונות או קידושי דהדרי אם מת הוא או מתה היא וכן במקדש אחותו דאמרי' דגמר ונתן לה לשם מתנה למר ולמר לשם פקדון וכן גבי לוקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה לקח מן הסיקרקון וחזר ולקח מבע"ה וכן ההיא דלקמן כל דסליק אדעתא למידר, בכל הני אנן סהדי אע"ג דלא גלי דעתא כיון שהענין מוכיח כך, וכן לענין איסורא כי ההיא דפ' מרובה שלא נתכוונה זה אלא להגון לה וכן ד' נדרים שהתירו חכמים ויש דין ג' שאין הענין מוכיח כך כהך דהתם והך דפ' אלמנה נזונת גבי זבין ולא איצטרכי ליה זוזי דהדרי זביניה ומיירי שגלה דעתו תחילה וג"כ אמר בשעת מעשה אבל אם לא אמר בשעת מעשה כיון דאין הענין מוכיח כך אלא ע"י גילוי דעתו כיון דלא חשש לומר בשעת מעשה שיחול דעתו המכר בכל ענין. והא דאמרינן בנדרים נודרים לחרמים ולנהרגים ומפ' בגמ' שמוציא בפיו סתם ואומר בלבו היום אע"ג דדברים שבלב אינן דברים משום אונס שנו רבנן ואפי' אין כח חכמים לעקור דבר מן התורה אין זה עוקר דכיון דתקינו רבנן הכי ה"ל כמפרש וההיא דמסכת כלה גבי ר"ע שנשבע בשפתיו ובטל בלבו הא נמי אונס חשיב שהיה רוצה לברר אם אותו האיש היה ממזר כדי שלא ישא בת ישראל:

דיקא נמי דכתב לבנות לה בית ש"מ נראה דלה רפי בלא מפיק ה"י דריש דמשמע לא כדכתב המורה ויקרא לה נבח בשמו מפי רבי משה הדרשן זצוק"ל:

אמר רבה הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים. פירש אף על פי דמוכחא מילתא לעלמא דלמיסק לארעא דישראל זבין כגון שידעו בו שכיניו שהיה בדעתו לעלות כיון שלא פירש בפיו בעת המכירה כי הוא רוצה לעלות אמרינן דברים שבלב אינן דברים. דאי בדלא מוכחא למה לי למימר אינן דברים תיפוק לי' דלא מהימן דלא כל הימנו לומר כך היה בלבי ולבטל המכר. ותו דבעי תלמוד' מנא ליה לרבה הא ואי דלא הוה מוכחא מילתא אמאי בעי מנא ליה והא סברא קאמר אלא ודאי אע"ג דמוכחא מילתא שכך היתה דעתו אפ"ה אמר דברים שבלב אינן דברים מש"ה בעי מנ"ל הא דהא הקנה לו בכל לב ואמאי אמרינן דברי' שבלב אינן דברים. גם המורה הכי פי' לקמן בהילכתן גבי ודילמא שאני התם דלמפטר נפשיה מקרבן קא אתי. אבל האי גברא דחזינן ליה שטורח לעלות לא"י. אלמא אע"ג דמוכחא מילתא אמר רבה דברים שבלב אינן דברים. וראיתי שנוטים אחרי רבינו חננאל זצוק"ל. דאמר דהיכא דמוכחא מילתא דאדעתא דהכי זבין ולא אתקיים הדרי זביני ומשוים דין זה לדין המברחת בפ' האשה שנפלו לה נכסים דמשום דידעי מילתא דבעבור שרוצה להינשא קא עבדא אנן סהדי ואמדינן דעתה דלאו בכל לב יהבא ומבטלי' להאי מתנה וכן נמי בשכיב מרע כשכתב כל נכסיו לאחרים אמדי' דעתיה דסבור למות ומשום הכי נותן ואם עמד חוזר וכן נמי מאי דאמרי' התם מי ששמע שמת בנו וכת' נכסיו לאחרי' ושמע שהוא חי שמתנתו בטילה דאזלינן בתר אומדנא. וכן נמי מאי דאמרן בפ' אלמנה ניזונית דזבני אפדינהו משום בצורתא דהדרי זביני משום דאזלינן בתר אומדנא ואין הדבר כן שאם לא היה ידוע שהוא רוצה לעלות בא"י אמאי איצטרך רבה למימר דברים שבלב אינן דברים ואע"פ שהן דברים מאן מוכח שכך היה בלבו הא גבי מעילה דליכא הוכחה אמרי' ודילמא למיפטר נפשיה מקרבן קאמר הכי כ"ש הכא דאיכא למימ' דילמא לאהדורי זביני אמר הכי ולעולם דברים שבלב דברים אלא ודאי הדבר ברור כשמש דבהכי עסקינן כגון שהיה ידוע לכל שכיניו כי הוא רוצה לעלות אלא מפני שלא הודיע דבר זה בעת המכר אמר רבא דדברים שבלב אינם דברים כדפירש המורה וכדכתב בספרים ובעידנ' דזבין לא אמר וההיא דזבני אפדיניהו כגון דאמר בההיא שעתא כדפרישי' התם. וההיא דמברחת דמבטלינן למתנה ולא אמרי' דברי' שבלב אינן דברים ואזלינן בתר אומדנא משום דהיא מתנה ולא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני אבל אם מכרה נכסיה אף על פי שהדבר ידוע שהיא רוצה להינשא מכרה קיים וכן נמי שכיב מרע אם מכר כל נכסיו לא אמרינן כסבור למות הוא שאם כן למה קבל מעות ודוקא כשנתן וחילוק יש בין מכר ובין מתנה. והכי אמרינן בפ' מי שמת איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו זימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד אינו חוזר ולא פליגי הא דאיתנהו בעיניהו והא דפרעינהו בחובו. פי' אי איתנהו בעיניהו מכרו קיים דאין סבור למות אלמא חילוק יש בין מכר ובין מתנה. וכן נמי בההיא דבעיא למיסק לארץ ישראל אם לא מכר אלא חילק קרקעותיו לקרוביו בעבור שהיה סבור לעלות והיו יודעים העולם כי הוא רוצה לעלות ולא עלה אין מתנתו מתנה ואע"פ שבעת המתנה לא אמר כלום דאיכא אומדנא ואנן סהדי דאדעתא דהכי עבד ואין המתנה דומה למכר ומה שאומר בסוף דהלכה בההוא דאתא לקמיה דרבא ולקמיה דרב אשי כגון שפירש בעת המכירה בעבור שהוא רוצה לעלות כדפירש המורה ומשום הכי היו רוצים לבטל המכר:

בפרש"י בד"ה בן כרך ונמצא בן עיר אע"פ שהטעה לשבח וכו' עכ"ל לפי פירושו ודאי דלכ"ע ניחא להו בבן עיר והוי כמו שבח ממון אבל קשה דא"כ לעיל דפריך משפחה מגודלת דבסיפא אמאי לא פליג ר"ש עליה ה"ל למפרך מרישא דלעיל מינה מבן כרך ונמצא בן עיר אמאי לא פליג ר"ש ולולי פירושו היה נ"ל דליכא שום שבח בבן עיר דאיכא דניחא ליה בבן כרך ואיכא דניחא ליה בבן עיר ואדרבה טפי פסיקא ליה לתלמודא בבן כרך דניחא והכי מוכח בסוף כתובות דקתני אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר וקאמרינן בשלמא מכרך לעיר דבכרך שכיחי כל מילי וכו' אלא מעיר לכרך מ"ט וכו' שישיבת כרכים קשה והשתא מצינן למימר שפיר דר"ש לא פליג בהא כיון דאיכא דניחא ליה וכו' כדפרכינן לעיל ודו"ק:

תוס' ד"ה דברים שבלב וכו' וקשה אמאי הא בעינן תנאי כפול וכו' עכ"ל ואכל הני מתני' דקתני הכא לא תקשי להו בפשיטות אמאי לא תני בהו תנאי כפול כמ"ש התוס' בפרק מי שאחזו וז"ל וכל הני מתני' איירי בתנאי כפול אע"ג דלא פירש דה"נ וכו' ע"ש אבל הכא קשיא להו שפיר דמדיוקא משמע משום שלא פירש וכו' ומהך דאתרוג דקשיא ליה לרשב"ם טפי דמימרא דאמוראי הוא וה"ל לפרש דאיירי בתנאי כפול ומיהו קשה לתירוצו של רשב"ם אכתי תקשי מההיא דהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' מדיוקא משמע אם פירש דבריו להדיא הוי תנאי ואנן בעינן תנאי כפול ולתירוץ של ר"י דמיירי הך מתניתין דהמקדש וכו' כסבור שהיא כהנת דאיכא ביה גילוי מילתא דהוה מהדר קודם קידושין לישא כהנת כעין הך עובדא דבעי למיסק לא"י דהוה ליה גילוי מלתא דקודם המכירה אמר כך וכמ"ש הרא"ש בפרק י"נ ודו"ק:

בפרש"י בד"ה לנכסי מקרקעי אדעתא למיסק וכו' עכ"ל כתב הרא"ש לפי שאין זה דרך אדם למכור קרקעותיו וכו' אבל אם מכר כל מטלטלין שלו אפי' אמר בשעת וכו' עכ"ל ע"ש ולולי דבריו היה נ"ל לפרש מה שדקדק רש"י לפרש דמקרקעי הוו משום דאילו הוו מטלטלין ע"כ הלוקח הוה מוחזק בהו דאם לא כן בלאו הכי יכול לחזור ולא הוו זביני זבינא וא"כ מאי דחי לקמן התם משום דלחומרא והיינו דמספקא לן וא"כ הכי נמי הכא אית לן למימר דהמע"ה ושפיר קאמר דהוה זביני זבינא אבל בקרקע ניחא דלא הוה זביני זבינא דכיון דספיקא הוה קרקע בחזקת בעליה ולא הוה זביני זבינא וק"ל:

[כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ כו' מבואר במסכת שבת]:

עשרה קבין חכמה ירדו לעולם כו' בכל הני קאמר ירדו ר"ל ירדו מן השמים לפי הגזירה כדאמרינן במס' נדה בחכם וגבור ועשיר שמלאך הממונה על כך מעמיד הטפה לפני הקב"ה וגוזר זו תהא חכם וזו גבור וזו עשיר מיהו אותה הגזירה מוכנת יותר בארץ הזאת מבאחרת לפי מלאך ומזל אותה מדינה בכל ארץ וארץ לפי הענינים שזכר ומ"ה לא קאמר נמי עשרה קבין צדקות ירדו לעולם ובהיפך י' קבין רשעות כו' משום דהוה דבר שאינו נגזר מן השמים כדקאמר התם אבל צדיק ורשע לא קאמר דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וק"ל:

[וגסות לבבל לא נחית והכתיב ואשא עיני וגו'. כל דברי המאמר מבואר פרק זה בורר ע"ש]:

גמ' ספרא ותוספתא על מנת כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

שם ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק כו' כצ"ל ונ"ב פי' שאמר קודם מכירה שמוכר אדעתא דלמיסק כו' רק שבשעת המכירה לא אמר אשר"י פ' יש נוחלין:

רש"י בד"ה לנכסי מקרקעי הס"ד:

תוס' בד"ה דברים כו' תנאי כפול אלא גלוי מילתא כו' נ"ב פי' שאמר בשעת מכירה דאדעתא דלמיסק קזבין סגי בהכי ולא זו דלא בעי תנאי כפול אלא אף תנאי לא בעי כדפרישית וכן כתב הרא"ש להדיא בפרק יש נוחלין:

גמרא שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו. פי' ואמרי' לעיל (מ) דההרהור בה הקב"ה מצרפה למעשה:

שם עשרה קבין גבורה כו' תשעה נטלו פרסיים. כדמצינו בההוא פרדשכא דרהיט תלתא פרסי בכרעי' שבת (צד) ע"ש. ולקמן (ע"ב) אמר לוי עלייהו דומים לחיילות של ב"ד ופרש"י גבורים. ובישעי' (י"ג) קראתי גבורי לאפי וקאי על פרס ומדי:

רש"י ד"ה בן עזאי. כדתנן משמת בן עזאי בטלו השקדנים. ושם איתא ג"כ משמת בן זומא בטלו הדרשנים. וב"ע אמר כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום בכורות (נח) והיה תלמיד חבר דר"ע ב"ב (קנח ב):

רש"י ד"ה דיקא נמי. גבי הולכה כתיב ולהנה שתי נשים. כצ"ל:

רש"י ד"ה עניות דתורה. דאינה נוחה על גסי הרוח כו'. כדדריש רבא (עירובין ר"ד נה) לא בשמים היא לא תמצא במי שמגביה דעתו כו'. ובתענית (ז) אמרינן מה מים מניחין מקום גבוה כו' אף דברי תורה כו':

תד"ה לבנות. ואשמעינן דלא נתקיים לה מקום זה. כצ"ל:

במשנה בן עיר ונמצא בן כרך כו'. נ"ל מדהתחיל בבבא שאח"ז בעל מנת ולא סמך על הע"מ שהזכיר בתחלת המשנה. דבן עיר וב"כ אין המכוון בהם שדר עתה בעיר או בכרך כדמשמע מפרש"י. אלא שהרצון בהם שנתגדל בעיר או בכרך וידוע בנסיון ההפרש שביניהם בטבעם ובד"א. ולפי שהוא שינוי שבגופו לכן כללו בסדר אחד עם הקודמים שכולן הם בגופן. ובבבא דלאחריו ששונה בה דברים שחוץ לגופו התחילה בע"מ בפ"ע:

גמרא דתנן יקריב אותו כו'. בעניותי לא מצאתיה במשנה ועי' ספ"ה דערכין ועי' לעיל (מ) תד"ה אין:

רש"י ד"ה בן כרך. אע"פ שהטעה לשבח כו'. עי' רש"א ובס' פר"ד דרוש ז':

תוס' ד"ה דברים. והרי לא התנה שאם לא ילך לא יתקיים המקח. כצ"ל:

בא"ד ורשב"ם פי' כו' הנ"מ באיסור כו' אבל בממון ל"ב תנאי כפול ול"נ דהא כו'. תימה לי מדוע לא דחוהו מהסוגיא דס"פ שבועת העדות דמבואר שם אדרבה להיפך דבממונא ל"ל לר"מ מכלל כו' ובאיסורא אית ליה. ועי' בפי' הרשב"ם בב"ב (קלז ב) דיש בו שינוי קצת ממה שכתבו התוס' בשמו:

גמ' אפי' צדיק גמור מקודשת. נ"ב עשי״ע נ':

שם מאי עניות עניות דתורה. נ״ב תדע דהא (בירמיה נ"א) קרי לה רבת האוצרות וכתיב כוס זהב בבל:

שם עשרה קבים שינה ירדו לעולם. נ"ב כי מתוקה שנת העובד ולא קחשיב הכא אלא מה שהורישן הטבע וחלק לכל אומה מנתה ומידתו מדקאמר בכולהו ירדו לעולם אבל במדות גרועות הנקנות בבחירה לא קמיירי דהא עבדים שטופי זימה נינהו כדתנן באבות מרבה עבדים וכו' ואמרי' בפע"פ ששה דברים ציוה כנען את בניו:

רש"י ד"ה דכתיב אחות וכו' ולא היו דורם עוסקים בתורה. נ״ב רצה להשמר מנגוע בכבוד הצדיקים כי בודאי לא היתה המניעה מהם אף אמת הדבר לא היה יכול דניאל ללמד בישיבה לפי שמנוהו המלכים על עבודתם ככתוב ואקום ואעשה את מלאכת המלך וכן חמו"ע וכה״ג אשכחן במרדכי כדאמרינן בספ״ק דמגילה דפרשו ממנו רובה של סנהדרין מחמת שהיה משנה למלך מכל מקום בני דורם בפני ג"ר לא בקשו ללמוד:

עֲשָׂרָה קַבִּין חָכְמָה יָרְדוּ לָעוֹלָם. על מספר העשרה אין לשאול כלום מפני שאין לך שפע בעולם שאינו כלול מעשרה כנגד עשרה ספירות ולכן העולם נברא בעשרה מאמרות אך משקל הקבין דנקיט כאן צריך לנו לדעת מה טעם יש במשקל הקב דנקיט בזה?
ונראה לי בס"ד דידוע הקב הוא מ"ח זתים יען דהקב הוא ארבעה לוגין וכל לוג ששה בצים וכל ביצה שני זתים נמצא הקב הוא מ"ח זתים ולכן נקיט החלקים של העשרה בחכמה על משקל קב שיש בו מספר מ"ח כנגד מ"ח מעלות שהתורה נקנית בהם וכמו שאמרו בברייתא דאבות (משנה אבות ו, ו) התורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות כמנין חיל [48] ולכן עשרה חלקים של חכמה דקאי על חכמת התורה נקיט להו במשקל קבין שכל קב הוא מ"ח זתים ועשה המספר של מ"ח בזתים לרמוז אין התורה נקנית במ"ח אלא אם כן ימרמר האדם את חומר שלו כמרירות הזית.
ועוד נראה לי נקיט המשקל על קבין כי כל קב הוא תל"ב דרהם יען כי כל זית הוא תשעה דרהם ושם העולם שירדו הקבין אליה נקרא תבל ולכן נקיט המשקל של החלקים בקב שהוא תל"ב דרהם כמנין תבל [432] ולכן בשאר דברים דנקיט אחרי זה גם כן נקיט המשקל בקבין שכולם ירדו לעולם הנקרא תבל.

זוֹ חֲנֻפָּה וְזוֹ גַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדָה לְבָבֶל. עיין פירוש רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד לרמוז שני מדות אלו באותיות האיפה כי שני אותיות ה"א ואל"ף של האיפה הם שני אותיות מן גאוה ושני אותיות פ"ה וה"א דאיפה הם שני אותיות מחנופה ואות יו"ד מפסקת ביניהם לסימן.
ועוד נראה לי בס"ד דנרמזו שתים אלה במה שנאמר וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם (זכריה ה, ט) וההפרש שיש בין מספר שמים [390] לבין מספר ארץ [291] הוא צ"ט כמנין 'טיט היון' [99] ואיתא בזוהר הקדוש דטיט היון הוא היכל רביעי מן ז' היכלות דטומאה והוא בחינת גבורה דקליפה ואקרי האי היכל בשם חובה וכנזכר בקהילת יעקב ז"ל עיין שם.
והנה ראש וסוף גאוה חנופה הוא מספר חובה [21] שהוא שם היכל טיט היון שעולה צ"ט הרמוז במספר ההפרש שיש בין שמים לבין מספר ארץ ולזה אמר וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם רצונו לומר הרמוזה בין מספר השמים לבין מספר הארץ.
ומה שאמר דָּיְקָא נַמִּי דִּכְתִיב 'לִבְנוֹת לָה בַיִת' (זכריה ה, יא) פירש רש"י ז"ל דהיינו חנופה לבדה ויש להבין מנא ליה לפרש על חנופה ולא על גסות הרוח? ונראה לי בס"ד כיון דחנופה נרמזה לבסוף באומרו 'כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה' לכך יש לומר דקאי על דסמיך לה וכהאי גונא מצינו בגמרא (סוטה לא.) גדול העושה מאהבה מעושה מיראה דבאהבה כתיב (שמות כ, ה) לַאֲלָפִים וביראה כתיב לאלף, ופריך התם נמי כתיב (דברים ז, ט) לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר? ומשני האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה והוא הדין כאן דיש לומר דקאי אדסמיך ליה.

שם ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לא"י כו' ופרש"י מקרקעי וכתב הרא"ש ז"ל דדוקא במקרקעי הוי אומדנא דמוכח ואפ"ה קאמר רבא דלא מהני דדברים שבלב נינהו כיון דלא אמר בשעת המכירה משא"כ במטלטלים שאפילו אמר נמי לא מהני אם לא היכא שהתנה בתנאי ממש וע"ז כתב מהרש"א ז"ל דבלא"ה נמי הוכרח רש"י לפרש כן מדאמרינן בסמוך ודלמא לחומרא והיינו משום דמספקא ליה ואכתי בממון מנ"ל לרבא דהוי זביני הא ק"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת משא"כ במטלטלים אפילו מספק נמי שפיר קאמר רבא דהוי זביני שהלוקח מוחזק כל זה מדברי מהרש"א ז"ל ובאמת שאין זה מוכרח דבמטלטלים נמי אי ס"ד דמספקא לן בדברים שבלב אי הוי דברים אית לן למימר אוקי המקח בחזקת מרא קמא כיון שאין הלוקח בא להחזיק אלא מספק ה"ל תפיסה לאחר שנולד הספק דלא מהני לשיטת רוב הפוסקים וכמ"ש הרא"ש ז"ל בעצמו והובא בפוסקים בכמה דוכתי דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא ועיין בתוספות ס"פ המדיר בחידושינו שם:

שם ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי. נראה מפרש"י דדוקא בשעת גמר מקח לא אמר אבל מעיקרא בתחלת המקח הודיע ללוקח וגילה דעתו שמוכרה אדעתיה למיסק ואפ"ה חשיב ליה רבא לדברים שבלב דכיון שלא התנה בשעת גמר המקח אפשר שחזר בו אחר כך וגמר והקנה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ובהכי ריהטא כל הסוגייא כמו שאבאר בעזה"י:

תוספות בד"ה דברים שבלב כו' ורשב"ם פירש כו' ולא נהירא דהא כל תנאי ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר והתם דבר שבממון כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהא הרשב"ם ז"ל גופא ביאר דבריו שם בפרק יש נוחלין דף קל"ו לאו) גבי ההיא דאתרוג וכתב דאנן לא קי"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול אלא לרווחא דמילתא מחמרינן בגיטין וקידושין משום חומרא דאיסורא אבל בממון לא חיישינן כלל לדר"מ כיון דחזינן בכמה דוכתי דאפילו גילוי דעת מהני בממון ולא גרע תנאי שאינו כפול מגילוי דעת. והנלע"ד בזה דאפ"ה מקשו התוספות שפיר דמה שכתבו דכל תנאי מתנאי ב"ג וב"ר ילפינן לאו לענין תנאי כפול איירי אלא מעיקר דיני התנאי דאי לאו דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר ה"א דדיבורא לאו כלום הוא דמכיון שעשה מעשה התנאי בטל והמעשה קיים וכמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפרק המדיר דף ע"ד לענין תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח והוא מוסכם מכל הפוסקים והמפרשים דאפילו רבי חנינא בן גמליאל דפליג לענין תנאי כפול אפ"ה מודה בשאר דיני תנאי דבעינן דומיא דב"ג וב"ר ואם כן מקשו שפיר כיון דלפרשב"ם גילוי דעת לא עדיף מתנאי שאינו כפול אלא גריעא מיניה א"כ אכתי מאי מקשה הכא מנ"ל לרבא הא ומאי ראיה צריך על זה הא סברא פשוטה היא כיון דרחב"ג לא פליג אדר"מ אלא לענין דלא בעינן דומיא דב"ג וב"ר בתנאי כפול דהתם הוצרך לכפול אבל מ"מ מודה מיהא דבעינן מיהא תנאי גמור שאינו כפול דומיא דב"ג וב"ר שהיה מיהא תנאי גמור ואפילו בתנאי ממש אי לאו דאשכחן לה בב"ג וב"ר ה"א דלא מהני כדפרישית דדיבורא בעלמא הוא ואתא מעשה ועקריה לתנאי א"כ השתא לא מהני גילוי דעת אף בממון דאתא מעשה המכירה ועקריה לדברים שבלב לכך הוצרכו התוספות לפרש בענין אחר דאיכא גילוי דעת דעדיף מתנאי שאינו כפול ובהא לא צריכין למילף מב"ג וב"ר כיון דאיכא למימר אנן סהדי שע"מ כן דוקא נעשה המעשה ולא עקריה למחשבתו כן נ"ל נכון בכוונת התוספות ובזה סרה ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל על שיטת הרשב"ם ז"ל דודאי שפיר קאמר הש"ס בסמוך דבעי לאתויי ראיה למילתא דרבא מההיא דהמקדש ואמר כסבור הייתי דמסתמא אתיא כרחב"ג דאי לר"מ מאי איריא כסבור הייתי הא אפילו בתנאי שאינו כפול נמי לא נתבטלו הקידושין אע"כ דרחב"ג היא ואפ"ה מודה דבעינן מיהא תנאי שאין כפול דומיא דתנאי ב"ג וב"ר הא דברים שבלב לא מהני כלל דהמעשה עוקר לדברים שבלב וא"כ ה"ה לממון דהא עיקר תנאי ב"ג וב"ר בממון הוה ואהא דחי הש"ס שפיר דלמא לחומרא פירוש דלכ"ע מאי דילפינן מב"ג וב"ר הוי תנאי גמור לבטל המעשה אבל היכא דליכא דומיא דב"ג וב"ר כגון תנאי שאינו כפול לר"מ או דברים שבלב לרחב"ג איכא למימר דמספקא לן אי אמרינן שהמעשה מבטל לדברים שבלב כיון דלא אתני או שמא על דעת הראשונה עושה כיון שגילה דעתו מעיקרא וכמו שאבאר. נמצא דלפ"ז סרה ג"כ קושיית התוספות מעל פירוש הרשב"ם ז"ל דהא דאמרינן נמי בשמעתין מנ"ל לדבא הא היינו משום דמסברא איכא למימר דמידי ספיקא לא נפקא אי ביטל המעשה את גילוי הדעת מדלא התנה בפירוש או דלמא על דעתו הראשונה עושה וא"כ אית לן למימר קרקע בחזקת בעליה עומדת כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בא"ד ואור"י דצריך לחלק כו' וכמו כן אנן סהדי דלא זבין אלא אדעתא למיסק כו' עכ"ל. לכאורה לשון וכמו כן לאו דוקא דהא לקושטא דמילתא אמרינן דהוי דברים שבלב דלא הוי דברים ולא אמרינן אנן סהדי אלא דכך פירושו וכמו כן הכא אילו התנה אף בתנאי שאינו כפול הוי מהני דליכא למימר מדלא כפליה פטומי מילי בעלמא אדרבא אנן סהדי דלתנאי גמור איכוון אבל היכא שלא התנה כלל לא אמרינן אנן סהדי דע"מ למיסק זבין ליה דאדרבא אית לן למימר איפכא אי איתא דלתנאי גמור איכוון הו"ל להתנות בפירוש בשעת גמר המקח אע"כ מדלא התנה מסתמא מספיקא גמר ואקני ליה כיון שתלוי בדעת אחרים אם ירצה לקנות על תנאי כן נ"ל והשתא אתי שפיר נמי הא דדייקינן מנ"ל לרבא הא דלמא לעולם איכא למימר דהיכא דאיכא שום אומדנא וסברא אמרינן שאין צריך להתנות כלל אלא מסתמא נמי על דעת הראשונה עושה ובעי לאתויי ראיה מההיא דיקריב אותו דאף על גב דמעיקרא לא הוי ניחא ליה מ"מ כיון שנתרצה בסוף לא אמרינן דעל דעת הראשונה עושה דלא ניחא ליה אלא המעשה עוקר הגילוי דעת דמעיקרא וה"נ דכותיה ודחי דילמא שאני התם דאנן סהדי לגמרי דהוי אומדנא דמוכח טפי שאינו עושה על דעתו הראשונה וכמו שאבאר עוד בסמוך ליישב הסוגייא לכל א' מהפירושים ודו"ק:

על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה. לכאורה יש להעיר דאם הוא רשע גמור על הרוב עבר על כריתות ומיתות ב"ד ולא מהניא תשובה ויום הכפורים עד אשר יבואו עליו יסורין ואיך קאמר דמקודשת שמא הרהר תשובה אפילו שידענו שהתודה בחר"ט אנוש חרטה גמורה לא סגי עד דאיכא יסורין. וי"ל דמוכח בירושלמי דגם על כריתות ומיתות ב"ד כשהכיר בחטאו והרהר תשובה והצדיק עליו את הדין התחילה הכפרה אך גמר הכפרה לא הוי עד שיבואו עליו יסורין וכ"כ הרב פרי חדש ז"ל במים חיים בהגהות הרמב"ם ה' תשובה. וא"כ מעת אשר הרהר בתשובה הרי זה צדיק גמור אלא שעדיין לא נגמרה הכפרה עד שיבואו עליו היסורין:
ורבינו ירוחם נתיב כ"ב ח"ד כתב דיש מפרשים דאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא אינו צדיק עד שישיב הגזלה ויש מפרשים כיון שהרהר להשיב נקרא צדיק ע"ש ומסתמות כל הפוסקים נראה כי"מ בתרא. ועמ"ש בקונטריס טוב עין סימן ו' דף י"א ע"ב:

ע"מ שאני צדיק גמור אפילו רשע גמור וכו' עמ"ש אני בעניי בדרושים ועמ"ש בקונטריס זה פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ד) בס"ד ומשם באר"ה:

נטלה בבל אעפ"י שהיו עניים בכסף וזהב אוצרות תבואות ופירות היו להם כדאמרינן פ"ק דתעניות מי גרם לבבל שיתרבו אוצרותיה מים רבים ששוכנת עליה. תוס' ר"י הזקן כ"י:

נטלו עבדים כדאמרינן פ' ע"פ שציוה כנען אהבו את השינה ואע"ג דאמר נמי אהבו את הזמה מ"מ נקט הכא ערביא שהם אומה ושמא שטופין בזמה יותר תוס' ר"י כ"י:

ה''ג מאי תורה מדרש תורה: בן עזאי ובן זומא. תלמידים היו ובחורים ולא באו לכלל סמיכה ולא היו בימיהם כמותם בתורה כדתנן (סוטה דף מט.) משמת בן עזאי בטלו השקדנים: בכל מקום. מאחד מן המקומות: ואפילו במסכת כלה. שאין עומק בה וברייתא היא וכך היא שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: דברי חכמה. מילתא דתליא בסברא: רבי אלעזר בן חרסום. אמרינן במסכת יומא (דף לה:) שהניח לו אביו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה: ר' אלעזר בן עזריה. תריסר אלפי עגלים היה מעשר מעדרו כל שתא (שבת דף נד:): חכמה. תורה ודרך ארץ: האיפה. לעיל מיניה כתיב זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה יצר הרע שנמסר בידם השליכו בתוכה כדאמרינן בסנהדרין (דף סד.) שדיוה בדודא דאברא ואלו שתי נשים נשאו יצר הרע של חנופה וגסות הרוח כדכתיב ורוח בכנפיהם היא גסות הרוח וחנופה נראה בעיני דדייק ליה מכנפי החסידה שעושה חסידות עם חברותיה כדאמר באלו טריפות (חולין סג.): להכא. לבבל: להתם. לעילם: דיקא נמי דכתיב לבנות לה בית. גבי הולכה כתיב להן שתי נשים וגבי קביעותא כשבאו לבנות בית לקבוע בבבל כתב לה דהיינו חנופה לחודה לשון אחר לבנות ולא בנו: מאי עניות. דהוה ליה סימנא לגסות: עניות דתורה. דאינה נוחה על גסי הרוח דמתוך גסותו אין משמש כל צרכו ואין מחזר על שמועתו: דכתיב אחות לנו קטנה. אלמא עניות דתורה בעילם הוא שהיה בה דניאל כדכתיב (דניאל ח) ואני (הייתי) בשושן הבירה אשר בעילם המדינה וכן מרדכי ולא היו דורם עוסקים בתורה ולא זכו אלו החכמים ללמד כאילו לא היה להם שדים להניק אבל בבל זכתה ללמד כדכתיב בעזרא כי הכין לבבו להבין בתורת ה' וללמד לישראל חק ומשפט: עזות. ממזרות: תשעה נטלה מישן. רובן ממזרים כדאמר לקמן (דף עא:) גבי יוחסין מישן מיתה וביבמות אמרי' נמי פסולי דהרפניא משום פסולי דמישן בשילהי פ''ק (דף יז.): מתני' בן עיר ונמצא בן כרך. ישיבת כרכים קשה שהכרך הוא מקום שווקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים: בן כרך ונמצא בן עיר. אע''פ שהטעה לשבח טעות הוא: להתקדש לו. אע''פ שהדבר כן כמו שהוא עכשיו שאין תנאו אמת: גמ' לנכסיה. מקרקעי: אדעתא למיסק. ונאנס ולא עלה: ובעידנא דזבין לא אמר. דאדעתא למיסק מזבנינא דאילו פריש בשעת מכירה דאדעתא למיסק מזבנינא לא הוה זבינא דאדעתא דהכי לא זבין שיהא דר כאן בלא קרקע:

לבנות לה בית. פי' בקונטרס לבנות לה ולא בנו כמו אז יבנה שלמה במה לכמוש ואמרי' (שבת דף נו:) ביקש לבנות ולא בנה וי''מ מדכתיב לה ולא כתיב להן משמע דליכא אלא אחת והיינו חנופה ולא נהירא דהא בכל הפרשה קורא איפה לשון יחיד ועל זה שייך שפיר לבנות לה וי''מ מדכתיב לה בלא מפיק ה''א דכל לה שבמקרא מפיק ה''א בר משלשה וזה אחד מהם הוי כמו לא באל''ף ואשמועינן דלא נתקיים לה שם זה וכן פירש רש''י גבי ויקרא לה נובח בשמו (במדבר לב) שהוא רפה לפי שלא נתקיים לה שם זה: דברים שבלב אינם דברים. משמע דוקא משום שלא פירש דבריו אבל אם פירש דבריו להדיא ואמר בשעת המכר שהוא מוכרם לפי שהוא רוצה ללכת לארץ ישראל הוה המכר בטל וקשה אמאי הא בעינן תנאי כפול והרי לא התנה שאם לא ילך לא יתקיים המקח ורשב''ם פירש (סוכה דף מא:) גבי אתרוג על מנת להחזיר אם החזירו יצא לא החזירו לא יצא ואע''ג דבעינן תנאי כפול הני מילי באיסור כגון התקדשי לי על מנת שתתני לי מאתים זוז וכן בגט אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אבל בממון לא בעינן תנאי כפול ולא נהירא דהא כל תנאי ילפינן מבני גד ובני ראובן והתם דבר שבממון ואומר ר''י דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גלוי מילתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי כגון ההיא. דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטלה וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו וכמו כן אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל: