סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

אינה לשכירות אלא בסוף, כאשר מסיים את מלאכתו ומחזיר לה החפץ, וכיון שאז הוא מוחל על שכרו לשם קידושין נמצא שלא היתה כאן הלוואה כלל. ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובסוף השכירות הוא בגדר הלוואה הגדלה והולכת כל זמן השכירות.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ותאמר גם כן שהמקדש במלוהאינה מקודשת, והכא [וכאן] אין אנו עוסקים בשכיר, אלא בקבלן הזכאי לתשלום רק כאשר השלים את מה שקיבל עליו ובשאלה האם אומן קונה בשבח כלי קמיפלגי [חלוקים הם]. כלומר, האם יש לאומן זכות קניינית בחפץ בכך שהעלה את ערכו; מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור] אומן קונה בשבח כלי, וכיון שנחשב כאילו יש לו חלק בתכשיטים, הריהו יכול לקדש בהם, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: אין אומן קונה בשבח כלי.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] אין אומן קונה בשבח כלי, ותאמר גם כן כי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וגם שהמקדש במלוה אינה מקודשת, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]כגון שהוסיף לה על התכשיט נופך (אבן חן קטנה) משלו. דמר סבר [שחכם זה סבור] שאם אדם מקדש במלוה ובפרוטה דעתיה [דעתו] על הפרוטה ומר סבר [וחכם זה סבור]: דעתיה [דעתו] על המלוה ואף כאן השאלה היא, האם דעתה להתקדש בשכר העבודה (שהוא המלוה), או בנופך משלו.

ולפי הסבר זה מחלוקת זו היא בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה] דתניא כן שנינו בברייתא]: האומר לאשה "הרי את מקודשת בשכר שעשיתי עמך (עבדתי עבורך) "אינה מקודשת משום שהוא מלוה, שהרי היא חייבת לו כסף זה. "בשכר שאעשה עמך" — הרי זו מקודשת, שהרי בגמר המלאכה כאשר צריך לקבל את שכרו הוא נותן זאת ככסף קידושין. ר' נתן אומר: "בשכר שאעשה עמך"אינה מקודשת, שלדעתו היא מחוייבת לשלם את שכרו כבר מתחילת העבודה ובסוף העבודה הרי זה מלוה, וכל שכן "בשכר שעשיתי עמך".

ר' יהודה הנשיא אומר: באמת אמרו, כלומר, הלכה היא: בין שאמר לה בלשון "בשכר שעשיתי", בין שאמר לה "בשכר שאעשה עמך"אינה מקודשת. ואם הוסיף לה נופך משלו — הריהי מקודשת.

ואם כן בין תנא קמא לר' נתן איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת] בעניין שכירות, האם חיוב תשלום השכירות הוא מתחילה או רק בסוף, בין ר' נתן לר' יהודה הנשיא איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת] בענין מלוה ופרוטה. מר סבר [חכם זה, ר' נתן, סבור]: מלוה ופרוטה דעתיה [דעתו] על המלוה והנופך שלו אינו נחשב, ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור]: דעתיה [דעתו] על הפרוטה ומקודשת בנופך שהוסיף.

א משנה אמר לאשה "התקדשי לי בכוס זה של יין" ונמצא שהיה של דבש, או שאמר "התקדשי לי בכוס של דבש" ונמצא שהיה של יין, אוש אמר לה "התקדשי לי בדינר זה של כסף" ונמצא שהיה דינר של זהב, או "בדינר של זהב" ונמצא של כסף, או אמר לה "על מנת שאני עשיר" ונמצא שבשבעת הקידושין היה עני, או "על מנת שאני עני" ונמצא שבאותה שעה היה עשיר — בכל אלה אינה מקודשת, שהרי התקדשה רק על מנת שיתקיימו התנאים שקבע. ר' שמעון אומר: אם הטעה אותה לשבח, שאם מה שהוא נותן לה (או שמצבו) טוב יותר ממה שהתנה עימה בקידושין הרי היא מקודשת.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר לאשה "התקדשי לי בכוס זה" ולא פרט יותר, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: שמעריכים את דמי הקידושין בו, בכוס עצמה, וגם במה שבתוכו, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: שכוונתו לקדש בו ולא במה שבתוכו. ותניא אידך [ושנויה עוד ברייתא אחרת] שמעריכים במה שבתוכו ולא בו. ומעירים: ולא קשיא [ואין זה קשה] מברייתא אחת על השניה: הא [זה]במיא [במים], הא [זה]בחמרא [ביין], הא [זה]בציהרא [בשמן], שאם מקדשה בכוס מים הריהו מתכוון שתתקדש בכוס ולא במים, בכוס יין — מתכוון לקדשה ביין שתשתה ולא בכוס, ובשמן — מתכוון לשמן ולכוס יחד לפי שמשתמשים בשמן במשך זמן ממושך וצריך לכוס כדי להחזיק את השמן.

ג שנינו במשנה שר' שמעון אומר שאם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. ושואלים: ולית ליה האם אין לו] לר' שמעון, האם אינו סבור כדברי המשנה שאם מכר אדם לחבירו יין ונמצא חומץ, או מכר חומץ ונמצא ייןשניהם, גם הקונה וגם המוכר, יכולין לחזור בהם, ואינו נידון כאונאה במסחר, אף שהיין שווה יותר מהחומץ ואין אומרים שרק זה שהוטעה רשאי לחזור בו. אלמא, איכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא [מכאן, שיש מי שנוח לו בחומץ ויש שנוח לו ביין], ואין אומרים שאם קיבל יין היה זה שינוי לשבח. ואם כן, הכא נמי [כאן גם כן]: איכא ניחא ליה בכספא [יש שנוח לו בכסף] ולא ניחא ליה בדהבא [נוח לו בזהב]! ומדוע לר' שמעון מקודשת אם נתן לה זהב במקום כסף?

אמר רב שימי בר אשי: אשכחתיה [מצאתי] לאביי דיתיב וקמסבר ליה לבריה [שיושב ומסביר לו לבנו] משנה זו: הכא במאי עסקינן [כאן במה, באיזה אופן אנו עוסקים]כגון שאמר לשלוחו "הלויני דינר של כסף, ולך וקדש לי בו אשה פלונית" והלך והלוה וקידש בשל זהב. מר סבר [חכם זה, תנא קמא סבור] שיש במה שפירש שיהיו הקידושין בכסף קפידא [הקפדה] שיעשה השליח דווקא בדרך זו, וכיון שלא עשה השליח את שליחותו — אינה מקודשת. ומר סבר [וחכם זה, ר' שמעון, סבור]: מראה מקום הוא לו. שלא אמר "של כסף" אלא כהנחיה כללית אבל גם לשל זהב הוא מסכים.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שמדובר פה בשליח מדוע הוא אומר "התקדשי לי"? "התקדשי לו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ועוד: הטעה אותה לשבח? הטעהו לשבח מיבעי ליה [צריך היה לו לתנא לומר]! שהרי לא את האשה הטעה השליח אלא את המשלח. וכן קשה הלשון "נמצא של זהב "שהרי מעיקרא נמי [מתחילה, כשנתן השליח לאשה גם כן] של זהב הוה [היה]! ואם כן אין לשון המשנה מתיישבת היטב באופן זה.

אלא אמר רבא: אני וארי (הגדול) שבחבורה תרגימנא [תרגמנו, הסברנו] זאת. ומעירים: ומנו [ומיהו] אותו "ארי שבחבורה" — ר' חייא בר אבין: הכא במאי עסקינן [כאן במה, באיזה אופן אנו עוסקים]כגון שאמרה היא לשלוחה "צא וקבל לי קדושי מפלוני, שאמר לי "התקדשי לי בדינר של כסף", והלך המקדש ונתן לו לשליח דינר של זהב; מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור] שיש בכך קפידא [הקפדה] והתכוונה דווקא לכסף ולא לזהב, ומר סבר [וחכם זה, ר' שמעון, סבור]: מראה מקום היא לו ואינה מדקדקת בכך, אלא מה בכוונתה שמה שיתן יקח השליח. ומאי [ומה פירוש הלשון] "נמצא", שהרי לכאורה ידוע היה שהוא של זהב — מדובר דקא צייר בבליתא [שהיה צרור בסמרטוט] ולא ידע השליח שהוא מקבל דינר אחר מכפי שאמרה לו.

אמר אביי: ר' שמעון ורבן שמעון בן גמליאל ור' אלעזר כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] שבכל הנחיה כזו בשליחות מראה מקום הוא לו, ואם עושה השליח שינוי בדבר שאינו משמעותי — אין אומרים שיש בכך הקפדה ולפיכך אין השינוי מבטל את השליחות. ומפרטים: ר' שמעוןהא דאמרן [זו שאמרנו] כאן, רבן שמעון בן גמליאלדתנן כן שנינו במשנה]:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר