קידושין מח ע"ב

אֵינָהּ לִשְׂכִירוּת אֶלָּא בַּסּוֹף וּמָר סָבַר יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף
וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וּמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְהָכָא בְּאוּמָּן קוֹנָה בִּשְׁבַח כְּלִי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר אוּמָּן קוֹנָה בִּשְׁבַח כְּלִי וּמַר סָבַר אֵין אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי
וְאִי בָּעֵית אֵימָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין אוּמָּן קוֹנָה בִּשְׁבַח כְּלִי וְיֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וּמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁהוֹסִיף לָהּ נוֹפֶךְ מִשֶּׁלּוֹ דְּמָר סָבַר מִלְוָה וּפְרוּטָה דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה וּמָר סָבַר דַּעְתֵּיהּ אַמִּלְוָה
וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי דְּתַנְיָא בִּשְׂכַר שֶׁעָשִׂיתִי עִמָּךְ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת בִּשְׂכַר שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ מְקוּדֶּשֶׁת רַבִּי נָתָן אוֹמֵר בִּשְׂכַר שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְכׇל שֶׁכֵּן בִּשְׂכַר שֶׁעָשִׂיתִי עִמָּךְ
רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר בֶּאֱמֶת אָמְרוּ בֵּין בִּשְׂכַר שֶׁעָשִׂיתִי בֵּין בִּשְׂכַר שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם הוֹסִיף לָהּ נוֹפֶךְ מִשֶּׁלּוֹ מְקוּדֶּשֶׁת
בֵּין תַּנָּא קַמָּא לְרַבִּי נָתָן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׂכִירוּת בֵּין רַבִּי נָתָן לְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מִלְוָה וּפְרוּטָה מָר סָבַר מִלְוָה וּפְרוּטָה דַּעְתֵּיהּ אַמִּלְוָה וּמָר סָבַר דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה
מַתְנִי' הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכוֹס זֶה שֶׁל יַיִן וְנִמְצָא שֶׁל דְּבַשׁ שֶׁל דְּבַשׁ וְנִמְצָא שֶׁל יַיִן בְּדִינָר זֶה שֶׁל כֶּסֶף וְנִמְצָא שֶׁל זָהָב שֶׁל זָהָב וְנִמְצָא שֶׁל כֶּסֶף עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר וְנִמְצָא עָנִי עָנִי וְנִמְצָא עָשִׁיר אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אִם הִטְעָהּ לְשֶׁבַח מְקוּדֶּשֶׁת
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכוֹס זֶה תָּנֵי חֲדָא בּוֹ וּבַמֶּה שֶׁבְּתוֹכוֹ וְתַנְיָא אִידַּךְ בּוֹ וְלֹא בַּמֶּה שֶׁבְּתוֹכוֹ וְתַנְיָא אִידַּךְ בַּמֶּה שֶׁבְּתוֹכוֹ וְלֹא בּוֹ וְלָא קַשְׁיָא הָא בְּמַיָּא הָא בְּחַמְרָא הָא בְּצִיהֲרָא
אִם הִטְעָהּ לְשֶׁבַח הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן יַיִן וְנִמְצָא חוֹמֶץ חוֹמֶץ וְנִמְצָא יַיִן שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶם אַלְמָא אִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּחַלָּא וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּחַמְרָא הָכָא נָמֵי אִיכָּא נִיחָא לֵיהּ בְּכַסְפָּא וְלָא נִיחָא לֵיהּ בְּדַהֲבָא
אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְאַבָּיֵי דְּיָתֵיב וְקָמַסְבַּר לֵיהּ לִבְרֵיהּ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ הַלְוֵינִי דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף וְלֵךְ וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְהָלַךְ וְהִלְוָה שֶׁל זָהָב מָר סָבַר קְפֵידָא וּמָר סָבַר מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ
אִי הָכִי הִתְקַדְּשִׁי לִי הִתְקַדְּשִׁי לוֹ מִיבְּעֵי לֵיהּ הִטְעָהּ לְשֶׁבַח הִטְעָהוּ לְשֶׁבַח מִיבְּעֵי לֵיהּ נִמְצָא מֵעִיקָּרָא נָמֵי דְּזָהָב הֲוָה
אֶלָּא אָמַר רָבָא אֲנִי וַאֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה (תַּרְגֵּימְנָא) [תַּרְגֵּימְנוּהָ] וּמַנּוּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה הִיא לִשְׁלוּחָהּ צֵא וְקַבֵּל לִי קִדּוּשַׁי מִפְּלוֹנִי שֶׁאָמַר לִי הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר שֶׁל כֶּסֶף וְהָלַךְ וְנָתַן לוֹ דִּינָר שֶׁל זָהָב מָר סָבַר קְפֵידָא וּמָר סָבַר מַרְאֶה מָקוֹם הִיא לוֹ וּמַאי נִמְצָא דְּקָא צַיִיר בִּבְלִיתָא
אָמַר אַבָּיֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן הָא דַּאֲמַרַן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דִּתְנַן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - ב

מר רבי מאיר סבר: "אינה לשכירות אלא בסוף" כשהחזיר הבעל את התכשיטים לאשה, והיות ולשם קידושין הוא מוחל אצלה את התשלום, הרי היא מקודשת.

ומר חכמים סבר: "ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף".

ב. ואיבעית אימא לפרש את מחלוקת רבי מאיר וחכמים:

דכולי עלמא סוברים: ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ודכולי עלמא סוברים גם: המקדש במלוה אינה מקודשת -

והכא אנו עוסקים בקבלן שקיבל לעשות את הנזמים, ששכר פעולתו אינה לפי הזמן שהוא עובד עליהם, אלא שכר קבוע עבור עשיית הנזמים, ובאומן [קבלן] קונה בשבח הכלי הוא דקמיפלגי, כלומר: האם קבלן שמקבל זהב לעשות ממנו תכשיטים, השבח שהוא משביחם בעשיית הנזמים שלו הוא, או לא:

מר רבי מאיר סבר: אומן קונה בשבח כלי, ולכן כשהגיעו התכשיטים לידה, נקנתה לו האשה בשבח הכלי שהיה שלו ונתנו לה לשם קידושין.

ומר חכמים סבר: אין אומן קונה בשבח כלי, ואין לה במה לקדשה אלא בשכר הפכולה שהוא מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת.

ג. ואי בעית אימא לפרש את מחלוקת רבי מאיר וחכמים:

דכולי עלמא: "אין אומן קונה בשבח כלי" ודין האומן כדין השכיר, ^[1] ואף "ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף", ואף "המקדש במלוה אינה מקודשת", והכא במאי עסקינן:

כגון שהוסיף לה נופך [אבן טובה] משלו.

דמר רבי מאיר סבר: מלוה ופרוטה שניתנו לקדושין [דעתיה] [דעתה] של האשה אפרוטה, ואף זו שקידשוה בשכר הפעולה שהוא מלוה, ובנופך שהוא פרוטה, דעתה להתקדש בפרוטה.

ומר חכמים סבר: [דעתיה] [דעתה] גם אמלוה, ואף זו רוצה היא להתקדש גם בשכר הפעולה, והמקדש במלוה אינה מקודשת.

ומחלוקת זו שנחלקו בה רבי מאיר וחכמים בפלוגתא דהני תנאי [רבי נתן ורבי יהודה הנשיא] ! דתניא:

האומר לאשה: "התקדשי לי בשכר שעשיתי עמך [עבורך] פעולה כל שהיא", הרי זו אינה מקודשת, שמלוה היא, והמקדש במלוה אינה מקודשת.

אבל אם קידשה "בשכר שאעשה עמך", הרי זו מקודשת לכשיגמור ויתננו לה, ומשום שסובר תנא קמא: "אינה לשכירות אלא לבסוף". ^[2]

רבי נתן אומר: אפילו אם אמר לה: "בשכר שאעשה עמך" אינה מקודשת, ומשום ש"ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף", וכל שכן "בשכר שעשיתי עמך", שהיא אינה מקודשת.

רבי יהודה הנשיא אומר: באמת אמרו: בין שאמר לה: "בשכר שעשיתי", ובין שאמר לה: "בשכר שאעשה עמך" אינה מקודשת -

ואולם אם הוסיף לה נופך משלו, הרי זו מקודשת, אבל לדעת רבי נתן, אפילו אם הוסיף לה נופך משלו, אינה מקודשת.

ומפרשת הגמרא את טעמיהם, ובמה נחלקו:

בין תנא קמא לרבי נתן - שנחלקו אם היא מקודשת כשאמר לה: "בשכר שאעשה עמך" - איכא בינייהו: שכירות, אם ישנה מתחילה ועד סוף, או שאינה אלא לבסוף:

תנא קמא סבר: אינה לשכירות אלא לבסוף, ולפיכך כשאמר לה: "בשכר שאעשה עמך", הרי זו מקודשת.

ואילו רבי נתן סבר: "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף", וכשאמר לה: "בשכר שאעשה עמך" מלוה היא, ולפיכך אינה מקודשת.

בין רבי נתן לרבי יהודה הנשיא - שנחלקו בהוספת נופך משלו אם היא מקודשת - איכא בינייהו: מלוה ופרוטה שניתנו על קידושין, אם דעתה של האשה גם על המלוה.

מר - רבי נתן - סבר: מלוה ופרוטה [דעתיה] [דעתה] אמלוה, ואף זו שנתקדשה בשכירות שהיא מלוה, ובנופך שהוא שוה פרוטה, דעתה על הנופך ומקודשת היא.

ומר סבר: [דעתיה] [דעתה] אפרוטה, ואף זו דעתה על הנופך ומתקדשת בו.

מתניתין:

האומר לאשה: "התקדשי לי בכוס זה של יין", ונמצא של דבש שהוא חשוב מן היין ; וכל שכן אם אמר לה: "התקדשי לי בכוס זה של דבש", ונמצא של יין שהוא פחות מן הדבש -

או שאמר לה: "התקדשי לי בדינר זה של כסף", ונמצא של זהב שהוא חשוב מן הכסף ; וכל שכן אם אמר לה: "התקדשי לי בדינר זה של זהב", ונמצא של כסף שהוא פחות מן הזהב -

או שאמר לה: "התקדשי לי על מנת שאני עשיר", ונמצא עני; ואפילו אם אמר לה: "התקדשי לי על מנת שאני עני", ונמצא עשיר -

בכל אלו הרי זו אינה מקודשת. ^[3]

רבי שמעון אומר:

אם הטעה לשבח - כגון שהטעה אותה ונתן לה דינר של זהב במקום של כסף - הרי זו מקודשת.

גמרא:

תנו רבנן:

האומר לאשה: "התקדשי לי בכוס זה [ולא אמר מה יש בו] " - תני חדא ברייתא, שזכתה בו [בכוס עצמו] ובמה שבתוכו, והם מצטרפים לפרוטה.

ותניא אידך, שלא זכתה אלא בו, ולא במה שבתוכו, ואין הוא מצטרף לפרוטה.

ותניא אידך: זכתה במה שבתוכו ולא בו, ותחזיר הכוס למקדש.

ולא קשיא סתירת הברייתות זו לזו, כי:

הא - ששנינו "בו ולא במה שבתוכו" - בכגון שהיה הכוס מלא במיא [מים] שאינם חשובים, ולא היתה דעתה להתקדש בהם.

הא ששנינו: "במה שבתוכו ולא בו", בכגון שהיה המילוי בחמרא [ביין], שדרך ליתן לשתותו על מנת להחזיר את הכוס.

הא ששנינו: "בו ובמה שבתוכו", בכגון שהיה מלא בציהרא [ציר דגים], ^[4] שצריכה היא את הכוס לשמר בו את הציר, שזמן ארוך מטבלים בו.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת:

ותמהינן: וכי אטו לית ליה לרבי שמעון, מה ששנינו במשנה בבבא בתרא:

המוכר לחבירו יין ונמצא חומץ שהוא פחות מן היין, או שמכר לו חומץ ונמצא יין, שניהם - המוכר והלוקח - יכולין לחזור בהם.

אלמא, הרי מוכח שאם כי היין חשוב מן החומץ, הרי אנו אומרים: איכא דניחא ליה בחלא, ואיכא דניחא ליה בחמרא [יש הרוצה חומץ בדוקא, ויש הרוצה יין בדוקא] -

ואם כן הכא נמי למה היא מקודשת כשנתן לה דינר של זהב במקום של כסף, והרי יש לנו לומר: איכא דניחא ליה בכספא, ולא ניחא ליה בדהבא [יש המעונין בדינר כסף, ויש המעונין בדינר זהב]!? ^[5]

אמר רב שימי בר אשי: אשכחתיה לאביי דיתיב וקמסבר ליה לבריה [מצאתי את אביי שהיה יושב ומסביר לבנו את טעמו של רבי שמעון]:

לעולם אם הוטעתה היא ואפילו לשבח, אין היא מקודשת, והכא במשנתנו במאי עסקינן: כגון שאמר לשלוחו: "הלויני דינר של כסף, ולך וקדש לי אשה פלונית", והלך השליח והלוה של זהב וקידשה בו.

מר - תנא קמא - סבר: קפידא הוא שמקפיד המשלח שלא יתן לה אלא דינר של כסף, וכיון שנתן לה דינר של זהב אינה מקודשת, כי אינו שלוחו לדבר זה.

ומר - רבי שמעון - סבר: כשאמר לו המשלח: "דינר של כסף" מראה מקום הוא לו, כלומר: אינו מקפיד אם יתן לה דינר של זהב, כי אדרבה חשיבות היא לו, אלא שכך נתכוין לומר לו: אם אינך יכול להלוות לי דינר של זהב, הלויני דינר של כסף. ^[6]

אי הכי כאשר פירשת שהקדושין היו על ידי שליח, והוא זה שהטעה את בעל הבית, הלוא תיקשי מה ששנינו בדברי תנא קמא, ושעל כך נחלק רבי שמעון: "התקדשי לי", דמשמע שהבעל הוא המקדש!? והרי "התקדשי לו" מיבעי ליה למימר, כי כך אומר השליח כשהוא מקדשה לאחר!?

ותיקשי נמי מה ששנינו: "אם הטעה לשבח"!? שהרי אם "הטעהו [השליח למשלח] לשבח" מיבעי ליה לתנא לומר!? ותיקשי נמי מה ששנינו בדברי תנא קמא: ו"נמצא של זהב"!? שהרי מעיקרא נמי דזהב הוה, שאין כאן תגלית, אלא השליח שינה מלכתחילה מדברי בעל הבית, ונתן משהו אחר!?

אלא אמר יישב רבא: אני והארי שבחבורה תרגימנא [פירשנו את משנתנו], ומנו - הארי שבחבורה - רבי חייא בר אבין:

הכא במאי עסקינן: כגון שאמרה היא לשלוחה: "צא וקבל לי קדושי מפלוני, שאמר לי: התקדשי לי בדינר של כסף", והלך השליח ונתן לו המקדש דינר של זהב.

מר - תנא קמא - סבר: קפידא היא שמקפדת האשה שלא להתקדש אלא בדינר של כסף, כי יש מי שנוח לו כסף, ויש מי שנוח לו רק בזהב, והיא נוח לה רק בכסף.

ומר - רבי שמעון - סבר: מראה מקום היא לו, ואינה מקפדת אם יתן לבסוף הבעל דינר של זהב.

ודקשיא: מאי "נמצא", שהרי מתחילה קידשה האיש בדינר אחר מכפי רצונה!?

לא תיקשי, כי הכא במאי עסקינן, בכגון דהוה הדינר כשמסרו הבעל לשליח - קא צייר בבליתא [צרור בסמרטוט], וכשפתחוהו נודע שלא היה הדינר כפי שדובר. ^[7]

אמר אביי:

רבי שמעון, ורבן שמעון בן גמליאל, ורבי אלעזר, כולהו סבירא להו: האומר לשלוחו לעשות לו איזה דבר באופן קל, והלך השליח ועשה לו בדבר כבד, שאין זה שינוי, כי לא הקפיד המשלח שיעשה לו בדבר הקל, אלא "מראה מקום הוא לו", להקל לו בשליחותו אם כבד עליו לעשותו בענין אחר!

רבי שמעון שהוא סובר כן, היינו הא דאמרן במשנתנו, שהאשה מקודשת, כששלחה את השליח לקבלת דינר כסף לקידושין, וקיבל דינר של זהב.

רבן שמעון בן גמליאל שהוא סובר "מראה מקום הוא לו", הוא מהא דתנן במסכת בבא בתרא:

הערות

^[1] מלשון הגמרא דקאמרה: "דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי, וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף", משמע, שלפי אוקימתא זו אכן נחלקו באומן, אלא שאף אומן אם אינו קונה בשבח כלי, דינו כשאר שכירות, וכמו שכתב רש"י; שאם לא כן אין שייך לומר: "דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי", שהרי אין הם מדברים באומן כלל; ואולם צריך ביאור למה פירשה כן הגמרא! ?

^[2] פירש התוספות רי"ד, שאין הכוונה שכך אמר לה המקדש: "הרי את מקודשת לי בשכר שאעשה עמך", דמה מועיל אם אמר לו הרי את מקודשת לי בכסף שאתן לך, ולא נתן לה עכשיו כלום, אפילו אם יתן לה לאחר מכן, אז היא מקודשת, ואז בשעת מתן מעות צריך לומר לה "הרי את מקודשת לי" דדיבורו הראשון אינו כלום, וכמו לגבי גט, אם אמר אדם לאשתו "הרי את מגורשת ממני בגט שאני עתיד ליתן ל"ך, שאין זה הדיבור כלום עד שיאמר לה בשעת נתינת הגט "הרי זה גיטך"; אלא דברי התנא הם, ובשעה שנותן הכלי צריך לומר לה הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה. ותמה הט"ז [אבן העזר סימן כח ס"ק טז] על דבריו, שלפי זה מה הפרש יש בין "בשכר שעשיתי עמך" ל"בשכר שאעשה עמך" לפי מה שכתב התורי"ד שאמר כן בשעה שנתן לה את הכלי, וחלק על התורי"ד וכתב שמועיל הדיבור שדיבר קודם; ורבי עקיבא איגר [הובא ב"בירורי השיטות"] כתב, דלא קשה מידי, ד"בשכר שאעשה עמך" היינו בשעה שנותן לה את הכלי, ו"בשכר שעשיתי עמך" היינו אחר שהחזיר לה את הכלי, ראה שם, [וראה "אבני מלואים" סימן כח סקמ"א; וראה עוד בביאור מחלוקת התורי"ד והט"ז ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח גיטין סימן יח בד"ה ויש להוכיח]. והנה הרשב"א הקשה, מאי שנא דבעשה לי שירים נזמים וטבעות אינה מקודשת, ואילו כשאומר "התקדשי לי באלו" היא מקודשת, וכמו שהובא בהערה 14 בעמוד א, ולכאורה לפי דברי התורי"ד אין מקום לקושייתו, כי ב"התקדשי לי באלו" כתב רש"י שהוא מועיל משום שכבר גמר דיבורו, אבל ב"עשה לי שירים וכו" הרי אינו מדבר אלא בשעה שמחזיר לה את הכלי, ואז הוא כבר מלוה.

^[3] א. כתב הטור בסימן לח, שהיה הכוס שקידשה בו מכוסה בשעת הקידושין, שאם היה מגולה הרי סברה וקיבלה; וראה מה שכתב על זה ה"בית יוסף" בשם הרשב"א, ולהלכה כתב להחמיר; וראה בתוספות הרא"ש בגמרא בד"ה מאי נמצא דצייר בבליתא. ב. יש מי שכתב להסתפק, אם המבואר במשנתנו שכשהטעה אותה בין דינר זהב לדינר כסף אינה מקודשת, הוא דוקא אם קידשה בדינר בתורת "כסף", או אף אם אמר לאשה: "הרי את מקודשת לי בשטר זה הכתוב על טס של זהב", ונמצא של כסף, אינה מקודשת.

^[4] כן פירש רש"י בפירוש ראשון; ובפירוש שני פירש, שציהרא הוא שמן מלשון "יצהר".

^[5] פירשו התוספות, כגון שהיא צריכה להשלים איזה תכשיט של כסף, וצריכה היא דוקא דינר של כסף ; וראה המשך דבריהם וביאורם, במהרש"ל מהרש"א ומהר"ם.

^[6] הקשה הרשב"א: האיך אפשר לומר שמראה מקום הוא לו, והרי יש לומר שאינו רוצה ליתן לה אלא מתנה מועטת ולא מתנה מרובה! ? והביא כמה תירוצים ודחאם. ותירץ: ומסתברא, דמאן דאמר: "מראה מקום הוא לו", סבירא ליה, דאנן סהדי דמינח ניחא ליה, דחזקה שרוצה הוא להתייקר בבית חמיו או בבית ארוסתו, וזה הוא הטעם שכשהטעוהו לגריעותא וכגון שאמר לו "הלויני דינר של זהב" והלוהו של כסף, שאינה מקודשת, כי רוצה הוא להתייקר ולא להתבזות במתנה מועטת, וחכמים אומרים דכאן וכאן קפידא הוא, כי יש שאינו רוצה ליתן מתנה מרובה, ויש שאינו רוצה ליתן מתנה מועטת, והכל הולך אחר דבריו. ובפשוטו נראה שצריך לומר, שאין כוונת הרשב"א לומר שהם נחלקו אם מינח ניחא ליה או לא, שהרי אם כן אין שייך מה שאמרו בגמרא בהמשך הענין שכמה תנאים סוברים "מראה מקום הוא לו", והרי כל אחד דיבר בענין אחר, ומה המכנה המשותף שביניהם! ? אלא כוונת הרשב"א היא, דלכולי עלמא הסברא נותנת שמינח ניחא ליה להתייקר, ומחלוקתם היא אם יש לנו לומר כי מאחר שאמר לא כך בהכרח שהוא מקפיד, או שאומרים: לא נתכוין אלא להראות מקום, ומשום שאמר באופן אחר אין לנו לתלות שדעתו שונה מסתם בני אדם; ומיהו אם לא היה מקום כלל לתלות שיש קפידא בדבר, כי אז כולם מודים ש"מראה מקום הוא לו". והריטב"א כתב: מסתבר שאנו עוסקים באופן שאינו מתחייב לשליח אלא דינר של כסף, ולכן סובר רבי שמעון שאין לו קפידא היות ואין לו פסידא, ורבנן סוברים שאפילו הכי מקפיד הוא שלא לקדשה אלא בדינר של כסף לא משלו ולא משל אחרים; ומה שנקטה הגמרא בסתמא ולא פירשה שהוא באופן שאינו מתחייב לו אלא דינר של כסף, היינו משום שבסתמא הוא כך, שאין לו לשליח להשתלם מבעל הבית אלא דינר של כסף שנתן על פיו ולא השאר שהוסיף מדעתו, כי במה נתחייב לו; [ויש לדקדק מלשון רש"י שכתב: "אם אינך יכול להלוות לי דינר של זהב, הלויני דינר של כסף", שאם נתן השליח דינר של זהב הרי הוא בתורת הלואת דינר זהב, ולא כהריטב"א].

^[7] א. כתב בתוספות רי"ד, שלכך נקטה המשנה באופן זה, כדי להשמיענו חידוש, שאף על פי שהטעה את השליח נמי מקודשת היא, שאינה דומה טעות השליח, לטעות האשה עצמה. ובתוספות הרא"ש כתב, שכל המשנה מדברת ב"נמצא" אגב עני ונמצא עשיר, לפי שאין הדבר ניכר, וראה עוד שם. ב. בהמשך הסוגיא וברש"י נראה, שודאי נחלק רבי שמעון על תנא קמא בעל מנת שאני עני ונמצא עשיר, שלדעת רבי שמעון היא מקודשת; ומה שביארה הגמרא כאן שהם חלוקים בשליח, ולא פירשה שלא נחלק רבי שמעון אלא בעני ועשיר, צריך לומר דמשמע לגמרא שעל כל שלשת האופנים שנשנו במשנה נחלק רבי שמעון, ובשני האופנים הראשונים אי אפשר לפרש כפשוטו משום קושיית הגמרא, ולכן צריכים לומר שבאופנים הראשונים נחלק באופן שהיה זה על ידי שליח, וכדמפרש בגמרא.

אינה לשכירות אלא בסוף, כאשר מסיים את מלאכתו ומחזיר לה החפץ, וכיון שאז הוא מוחל על שכרו לשם קידושין נמצא שלא היתה כאן הלוואה כלל. ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובסוף השכירות הוא בגדר הלוואה הגדלה והולכת כל זמן השכירות.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ותאמר גם כן שהמקדש במלוה — אינה מקודשת, והכא [וכאן] אין אנו עוסקים בשכיר, אלא בקבלן הזכאי לתשלום רק כאשר השלים את מה שקיבל עליו ובשאלה האם אומן קונה בשבח כלי קמיפלגי [חלוקים הם]. כלומר, האם יש לאומן זכות קניינית בחפץ בכך שהעלה את ערכו; מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור] אומן קונה בשבח כלי, וכיון שנחשב כאילו יש לו חלק בתכשיטים, הריהו יכול לקדש בהם, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: אין אומן קונה בשבח כלי.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] אין אומן קונה בשבח כלי, ותאמר גם כן כי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וגם שהמקדש במלוה אינה מקודשת, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — כגון שהוסיף לה על התכשיט נופך (אבן חן קטנה) משלו. דמר סבר [שחכם זה סבור] שאם אדם מקדש במלוה ובפרוטה דעתיה [דעתו] על הפרוטה ומר סבר [וחכם זה סבור]: דעתיה [דעתו] על המלוה ואף כאן השאלה היא, האם דעתה להתקדש בשכר העבודה (שהוא המלוה), או בנופך משלו.

ולפי הסבר זה מחלוקת זו היא בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאשה "הרי את מקודשת בשכר שעשיתי עמך (עבדתי עבורך) "— אינה מקודשת משום שהוא מלוה, שהרי היא חייבת לו כסף זה. "בשכר שאעשה עמך" — הרי זו מקודשת, שהרי בגמר המלאכה כאשר צריך לקבל את שכרו הוא נותן זאת ככסף קידושין. ר' נתן אומר: "בשכר שאעשה עמך" — אינה מקודשת, שלדעתו היא מחוייבת לשלם את שכרו כבר מתחילת העבודה ובסוף העבודה הרי זה מלוה, וכל שכן "בשכר שעשיתי עמך".

ר' יהודה הנשיא אומר: באמת אמרו, כלומר, הלכה היא: בין שאמר לה בלשון "בשכר שעשיתי", בין שאמר לה "בשכר שאעשה עמך" — אינה מקודשת. ואם הוסיף לה נופך משלו — הריהי מקודשת.

ואם כן בין תנא קמא לר' נתן איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת] בעניין שכירות, האם חיוב תשלום השכירות הוא מתחילה או רק בסוף, בין ר' נתן לר' יהודה הנשיא איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת] בענין מלוה ופרוטה. מר סבר [חכם זה, ר' נתן, סבור]: מלוה ופרוטה דעתיה [דעתו] על המלוה והנופך שלו אינו נחשב, ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור]: דעתיה [דעתו] על הפרוטה ומקודשת בנופך שהוסיף.

א משנה אמר לאשה "התקדשי לי בכוס זה של יין" ונמצא שהיה של דבש, או שאמר "התקדשי לי בכוס של דבש" ונמצא שהיה של יין, אוש אמר לה "התקדשי לי בדינר זה של כסף" ונמצא שהיה דינר של זהב, או "בדינר של זהב" ונמצא של כסף, או אמר לה "על מנת שאני עשיר" ונמצא שבשבעת הקידושין היה עני, או "על מנת שאני עני" ונמצא שבאותה שעה היה עשיר — בכל אלה אינה מקודשת, שהרי התקדשה רק על מנת שיתקיימו התנאים שקבע. ר' שמעון אומר: אם הטעה אותה לשבח, שאם מה שהוא נותן לה (או שמצבו) טוב יותר ממה שהתנה עימה בקידושין הרי היא מקודשת.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר לאשה "התקדשי לי בכוס זה" ולא פרט יותר, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: שמעריכים את דמי הקידושין בו, בכוס עצמה, וגם במה שבתוכו, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: שכוונתו לקדש בו ולא במה שבתוכו. ותניא אידך [ושנויה עוד ברייתא אחרת] שמעריכים במה שבתוכו ולא בו. ומעירים: ולא קשיא [ואין זה קשה] מברייתא אחת על השניה: הא [זה] — במיא [במים], הא [זה] — בחמרא [ביין], הא [זה] — בציהרא [בשמן], שאם מקדשה בכוס מים הריהו מתכוון שתתקדש בכוס ולא במים, בכוס יין — מתכוון לקדשה ביין שתשתה ולא בכוס, ובשמן — מתכוון לשמן ולכוס יחד לפי שמשתמשים בשמן במשך זמן ממושך וצריך לכוס כדי להחזיק את השמן.

ג שנינו במשנה שר' שמעון אומר שאם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. ושואלים: ולית ליה [והאם אין לו] לר' שמעון, האם אינו סבור כדברי המשנה שאם מכר אדם לחבירו יין ונמצא חומץ, או מכר חומץ ונמצא יין — שניהם, גם הקונה וגם המוכר, יכולין לחזור בהם, ואינו נידון כאונאה במסחר, אף שהיין שווה יותר מהחומץ ואין אומרים שרק זה שהוטעה רשאי לחזור בו. אלמא, איכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא [מכאן, שיש מי שנוח לו בחומץ ויש שנוח לו ביין], ואין אומרים שאם קיבל יין היה זה שינוי לשבח. ואם כן, הכא נמי [כאן גם כן]: איכא ניחא ליה בכספא [יש שנוח לו בכסף] ולא ניחא ליה בדהבא [נוח לו בזהב]! ומדוע לר' שמעון מקודשת אם נתן לה זהב במקום כסף?

אמר רב שימי בר אשי: אשכחתיה [מצאתי] לאביי דיתיב וקמסבר ליה לבריה [שיושב ומסביר לו לבנו] משנה זו: הכא במאי עסקינן [כאן במה, באיזה אופן אנו עוסקים] — כגון שאמר לשלוחו "הלויני דינר של כסף, ולך וקדש לי בו אשה פלונית" והלך והלוה וקידש בשל זהב. מר סבר [חכם זה, תנא קמא סבור] שיש במה שפירש שיהיו הקידושין בכסף קפידא [הקפדה] שיעשה השליח דווקא בדרך זו, וכיון שלא עשה השליח את שליחותו — אינה מקודשת. ומר סבר [וחכם זה, ר' שמעון, סבור]: מראה מקום הוא לו. שלא אמר "של כסף" אלא כהנחיה כללית אבל גם לשל זהב הוא מסכים.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שמדובר פה בשליח מדוע הוא אומר "התקדשי לי"? "התקדשי לו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ועוד: הטעה אותה לשבח? הטעהו לשבח מיבעי ליה [צריך היה לו לתנא לומר]! שהרי לא את האשה הטעה השליח אלא את המשלח. וכן קשה הלשון "נמצא של זהב "שהרי מעיקרא נמי [מתחילה, כשנתן השליח לאשה גם כן] של זהב הוה [היה]! ואם כן אין לשון המשנה מתיישבת היטב באופן זה.

אלא אמר רבא: אני וארי (הגדול) שבחבורה תרגימנא [תרגמנו, הסברנו] זאת. ומעירים: ומנו [ומיהו] אותו "ארי שבחבורה" — ר' חייא בר אבין: הכא במאי עסקינן [כאן במה, באיזה אופן אנו עוסקים] — כגון שאמרה היא לשלוחה "צא וקבל לי קדושי מפלוני, שאמר לי "התקדשי לי בדינר של כסף", והלך המקדש ונתן לו לשליח דינר של זהב; מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור] שיש בכך קפידא [הקפדה] והתכוונה דווקא לכסף ולא לזהב, ומר סבר [וחכם זה, ר' שמעון, סבור]: מראה מקום היא לו ואינה מדקדקת בכך, אלא מה בכוונתה שמה שיתן יקח השליח. ומאי [ומה פירוש הלשון] "נמצא", שהרי לכאורה ידוע היה שהוא של זהב — מדובר דקא צייר בבליתא [שהיה צרור בסמרטוט] ולא ידע השליח שהוא מקבל דינר אחר מכפי שאמרה לו.

אמר אביי: ר' שמעון ורבן שמעון בן גמליאל ור' אלעזר כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] שבכל הנחיה כזו בשליחות מראה מקום הוא לו, ואם עושה השליח שינוי בדבר שאינו משמעותי — אין אומרים שיש בכך הקפדה ולפיכך אין השינוי מבטל את השליחות. ומפרטים: ר' שמעון — הא דאמרן [זו שאמרנו] כאן, רבן שמעון בן גמליאל — דתנן [שכן שנינו במשנה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The obligation to pay a wage is incurred only at the end of the labor, when he returns the item to her. Since it is at this stage that he forgives the money due him and converts it to money for betrothal, it was never considered to be a loan. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds: The obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end, at which point the debt is viewed as a loan that has accumulated throughout the period of hire.

And if you wish, say instead that everyone agrees that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end. And they also agree that in the case of one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed. And here the case is not discussing a hired worker but a contractor, who is entitled to payment only upon completion of the job, and they disagree with regard to the question of whether or not a craftsman acquires ownership rights through enhancement of the vessel. Is it viewed that the contractor has acquired the item by improving it, and he is then selling it back to the one who hired him? Or is he merely being paid for his labor? One Sage, Rabbi Meir, holds: A craftsman acquires ownership rights through enhancement of the vessel, and since he partly owns the jewelry he can betroth a woman with it. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds: A craftsman does not acquire ownership rights through enhancement of the vessel.

And if you wish, say instead that everyone agrees that a craftsman does not acquire ownership rights through enhancement of the vessel, and also that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end. And everyone also agrees that in the case of one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed. And with what are we dealing here? A case where he added a jewel [nofekh] of his own for her, as one Sage, Rabbi Meir, holds that if a man betroths a woman with a loan and one peruta, his mind is focused on the peruta. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that his mind is focused on the loan. Here too, the question is whether her intention is to become betrothed with the payment for the work, which is a loan, or with the jewel he added.

And they disagree in the dispute between these tanna’im. As it is taught in a baraita (Tosefta 3:4): If one says to a woman: Be betrothed to me with the payment for that which I have worked for you, she is not betrothed because it is a loan, since she already owes him the money. But if he said: Be betrothed to me with the payment for that which I will work for you, she is betrothed, as at the moment he becomes entitled to the money it is considered as though he gives it to her for her betrothal. Rabbi Natan says: If he says: With the payment for that which I will work for you, she is not betrothed, as Rabbi Natan holds that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end, which means that by the end of the job it is a loan. And this is all the more so if he says: With the payment for that which I have worked for you.

The baraita cites a third opinion: Rabbi Yehuda HaNasi says: Actually, they said that the halakha is that whether he said: With the payment for that which I have worked for you, or: With the payment for that which I will work for you, she is not betrothed. But if he added a nofekh of his own for her, she is betrothed.

The Gemara clarifies the dispute: The difference between the first tanna and Rabbi Natan concerns a wage: Is the obligation incurred continuously or only at the end? The difference between Rabbi Natan and Rabbi Yehuda HaNasi is the issue of a loan and one peruta. One Sage, Rabbi Natan, holds that if a man betroths a woman with a loan and one peruta his mind is focused on the loan, and his jewel is disregarded. And one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that his mind is focused on the peruta, and she is betrothed with the jewel.

MISHNA: If a man said to a woman: Be betrothed to me with this cup of wine, and it was found to be a cup of honey; or if he said: With this cup of honey, and it was found to be a cup of wine; or if he said: With this dinar made of silver, and it was found to be made of gold; or if he said: With this dinar made of gold, and it was found to be made of silver; or if he said: On the condition that I am wealthy, and he was found to be poor; or if he said: On the condition that I am poor, and he was found to be wealthy, she is not betrothed in any of these cases. Rabbi Shimon says: If he misled her to her advantage by giving her something better than what he stated, or if his status was greater than he claimed, she is betrothed.

GEMARA: The Sages taught: With regard to one who says to a woman: Be betrothed to me with this cup, without further specification, it is taught in one baraita (Tosefta 2:3) that the betrothal is effected with the cup and also with its contents. And it is taught in another baraita that the betrothal is effected with the cup but not with its contents. And it is taught in yet another baraita that the betrothal is effected with its contents but not with it. The Gemara comments: And this is not difficult: The baraitot do not contradict one another since this one is stated with regard to a cup of water, this one is stated with regard to a cup of wine, and this one is stated with regard to a cup of oil.

§ The mishna teaches that Rabbi Shimon says: If he misled her to her advantage, she is betrothed. The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Shimon accept the statement of the mishna (Bava Batra 83a) that if one sells wine and it was found to be vinegar, or if he sold vinegar and it was found to be wine, both the buyer and the seller can retract from the sale? Although wine is more valuable than vinegar, the seller is not considered to have defrauded the buyer, in which case only the buyer could retract. Apparently, this is because there is one for whom it is preferable to have vinegar and there is one for whom it is preferable to have wine. Consequently, receiving wine instead of vinegar is not objectively better. If so, here too, there is one for whom it is preferable to have silver and it is not preferable for him to have gold. Why does Rabbi Shimon say that she is betrothed if he gave her gold instead of silver?

Rav Shimi bar Ashi says: I found Abaye sitting and explaining this mishna to his son: With what are we dealing here? With a case where one said to his agent: Lend me a dinar made of silver and go and betroth for me such and such a woman with it, and he went and lent him a dinar made of gold and betrothed her with that. One Sage, the first tanna, holds that he is particular in his requirement that a silver dinar be used, and consequently she is not betrothed. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that he is merely indicating his position to him. He stated silver only as a guideline, but does not care if it is gold.

The Gemara raises a difficulty: If so, if the case involves an agent, why does the mishna state: Be betrothed to me? The mishna should have stated: Be betrothed to him. Furthermore, why does it say: He misled her to her advantage? The mishna should have stated: He misled him to his advantage, as the agent did not mislead the woman but the one who designated him. Similarly, there is a difficulty with regard to the wording: If it was found to be made of gold, as according to this explanation, from the outset, when the agent gave it to the woman, it was also known to be made of gold. This fact was not discovered later.

Rather, Rava says: I and the lion of the group explained it, and the Gemara interjects: And who is the lion of the group? It is Rabbi Ḥiyya bar Avin: With what are we dealing here? With a case where she said to her agent: Go and accept my betrothal for me from so-and-so, who said to me: Be betrothed to me with a dinar made of silver, and the prospective husband went and gave the agent a dinar made of gold. One Sage, the first tanna, holds that she is particular about becoming betrothed with a silver dinar rather than a gold one. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that she is merely indicating her position to him but does not care what the agent receives from the man. And what is the meaning of: It was found, as it was evident from the outset that it was gold? The mishna is referring to a case where the coin was wrapped in a cloth, and the agent was unaware that he was receiving a different dinar from what she had requested.

Abaye said: With regard to Rabbi Shimon, and Rabban Shimon ben Gamliel, and Rabbi Elazar, they all hold that when one instructs an agent in such a manner he is merely indicating his position to him, as opposed to expressing an insistence on certain details. If the agent makes insignificant changes to the instructions the agency is still fulfilled. Rabbi Shimon holds this, as seen in this mishna that we just said. Rabban Shimon ben Gamliel holds this, as we learned in a mishna (Bava Batra 160a):

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והכא במאי עסקינן שהוסיף לה נופך משלו. יש שואלי' כאן וכי לא הוסיף נמי ליקדש במשכון דהא תפיס ליה אאגריה והוה ליה כמלוה שיש עליה משכון בידה מקודשת כר' יוסי בר יהודה כדאמרינן בפ"ק והם משיבים שמחלוקת היא ואין הלכה כר' יוסי בר יהודה מסוגיא זו שבכאן וזה שלא כדעת רבינו.
ואין דבריהם נכונים, דשאני משכון דקני ליה אי מדר' יצחק אי מדרבי יוסי בר יהודה דלהכי אתפסוה מעיקרא אבל כלי לגבי אומן לאו בתורת משכון אתפסוה מעיקרא תדע דתנן במס' ב"מ דף פ' ע"ב כל האומנין שומרי שכר ומסקינן בה דסתמא כר"מ דאמר שוכר כנושא שכר משלם ודלא כר' יהודה ואלו במלוה על המשכון מודה דהוי כשומר שכר. והא למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי עובר משום בל תלין ואלו הוה ליה קנין בגויה כקנינו של משכון אינו עובר אלא כלי אצל אומן בפקדון הוא עד דתבעוה מינה ולא יהבינן ניהלהו דתפסיה אאגריה כדאיתא במלוגא דשטרי, וכן דעת הר' משה פאסי ז"ל כמו שכתב, וכ"כ בה"ג:

אמרי אי סבירא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דכולי עלמא מקדש במלוה אינה מקודשת. קשיא לן והא מלוה שיש עליה משכון היא, דהא תפיס להו אאגריה, כדאמר במציעא בפרק השוכר (פ, ב) וקיימא לן דהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר יהודה כדאיתא בפרק קמא דמכילתין (יט, א) ופסקה הרב אלפסי בהלכות. ויש לומר דשאני משכון הואיל וקני ליה או כר' יצחק או כר' יוסי בר יהודה, אבל הכא נהי דתפיס ליה אאגריה ולא מהדר ליה למריה עד דפרע ליה, אבל מעיקרא בתורת משכון לא אתפסוה ניהליה, והראיה מדתנן התם (ב"מ פ, ב) כל האומנין שומרי שכר הן, ואמרינן בלישנא קמא דסתמא דלא כר' מאיר דאמר שוכר לאו כנושא שכר, ואם איתא תיפוק ליה מהא דהוה ליה כמלוה על המשכון, ואלו במלוה על המשכון לר' מאיר שומר שכר הוא בין בהלוהו פירות בין הלוהו מעות, דסתם מתניתין ר' מאיר, ועוד דהוא בר פלוגתיה דר' יהודה, ועוד דאפילו לר' יהודה נמי אי הוה ליה כמלוה על המשכון שומר שכר הוי, ואפילו ללישנאר בתרא, משום דהא מודה ר' יהודה דהוי שומר שכר בשהלוה עליו פירות מיהא, ואומן נמי כמלוה עליו פירות הוא, דמינח ניחא ליה דאשכח גברא דאיגר ליה (ואמר) לדידיה ושבקיה לכולי עלמא, וכענין שאמרו שם בגמרא. ועוד יש לומר לענין קושיין דלא הוי כמלוה על המשכון אלא באומר הבא מעות וטול את שלך, הא טול את שלך והבא מעות ואפילו אומר גמרתיו, לאו כשומר שכר הוא כדאסיקנא התם, וכיון שכן לא הוי כמלוה על המשכון, והכי נמי כסתמא דמי, דהא לא אמר לה הבא מעות ולא הוי כמלוה על המשכון, ובתוס' רבותינו הצרפתים ראיתי שעמדה להם בקושיא.

מר סבר אינה לשכירות אלא לבסוף ומר סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. כלומר וכל פורתא ופורתא הויא מלוה עליה, וכי מצטרף לפרוטה מלוה היא, והמקדש במלוה אינה מקודשת, וקשיא לי ומאי שנא מהתקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה שאף על פי שאין באחת מהן שוה פרוטה מקודשת (מז, א) דכי מתאכלי ברשותה קא מתאכלי, דהכא נמי שכירות זה לא ניתן לחזרה, ופורתא פורתא כי אתי זכיא ביה איהי בתורת קדושין, וכי מלו לפרוטה אי נמי לכשנגמר הכלי מקודשת, דהאי שכירות לא למלוה דמי כדאמרן, ויש לומר דהתקדשי לי באלו שאני, הואיל ואיתנהו כולהו קמן מונה והולך הוא, אבל שכירות דבשעה דאיתיה להאי פורתא ליתיה להאי, ולא אתי להאי עד דאזיל ליה אידך, לא חזו לאצטרופי כלל, והלכך אינה מקודשת, אבל אי סבירא לן דאינה לשכירות אלא בסוף כולא אגרא בבת אחת אתי, והלכך מקודשת כנ"ל.
ולענין פסק הלכה קיימא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, דתנן לקמן בפרק האומר (קידושין סג, א) הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ושאעשה עמך כפולע, דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל, הרי זה מקודשת, ואתמר עלה אמר ריש לקיש והוא שנתן לה שוה פרוטה, אבל בשכר לא, מדקתני על מנת ולא קתני בשכר, וקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, דאף על גב דאפליגי תנאי בברייתא בהא מלתא הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא, וקיימא לן כסתם מתניתין, ותנן בעבודה זרה פרק קמא (יט, ב) הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה, ואמרינן עלה בגמרא בנה מאי, ואמר ר' אלעזר אם בנה שכרו מותר, ומפרש התם טעמא דר' אלעזר דקסבר דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, אימת מתסר במכוש אחרון, מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה.
וקבלנות דכלי כגון דאמרה ליה עשה לי שירין ונזמים ואתן לך מנה, קיימא לן דאינו קונה בשבח כלי, ושכירות היא, דבעו מיניה מרב ששת (ב"ק קיב, ב) קבלנות עובר בבל תלין או אינו עובר, אומן קונה שבח כלי והלואה היא ואינו עובר, או אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות היא ועובר, אמר להו עובר ושכירות היא, כדאיתא בפרק המקבל וגרסינן נמי בבא קמא פרק הגוזל (ב"ק צח, ב) נותנו לאומנים לתקן וקלקלו כו', אמר רב אסי לא שנו אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל כו', אבל נתן עצים לחרש לעשות שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור, מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי, ושקט וטרי בה ואסיק? רבא דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי, וקיימא לן כותיה.
והמקדש במלוה אינה מקודשת, במלוה ופרוטה מקודשת, דדעתה אפרוטה, וכדתנן בפרקין דלקמן (קידושין סג, א) על מנת שאדבר עליך לשלטון מקודשת, ואתמר עלה אמר ריש לקיש והוא דיהיב לה פרוטה, דהוה ליה מלוה ופרוטה ודעתה אפרוטה, והלכך מקודשת. ועוד דאמר רבא לעיל (קידושין מו, א) שמע מינה מדר' אמי תלת וחדא מינייהו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, וקיימא לן כר' אמי וכרבא דמפרש לה, ועוד דקיימא לן כר' יהודה הנשיא דאית ליה הכי בהדיא בברייתא, דהא קיימא לן הלכה כר' מחברו, וכן כתב ר"ח ז"ל.

ולית ליה לר' שמעון יין ונמצא חומץ. תמוה לי דהוה ליה לאקשויי ולית ליה לר' שמעון של שקמה ונמצאו של זית של זית ונמצאו של שקמה שניהם יכולין לחזור בהם (ב"ב פג, ב) דמתניתין לההיא דמיא דשני מינין נינהו, ויש לומר דאלימי אלים לקושייה דאפילו במין אחד נמי מקח בטל משום דאיכא דניחא ליה בהא ולא ניחא ליה בהא, כל שכן הכא דשני מינין נינהו, ועוד דאיכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא לפי מקומו ושעתו. ואי נמי איכא למימר דלגבי קדושין שאינה מחזרת להתקדש במין ידוע, אלא שהוא אומר לה התקדשי לי בכך אין קפידתה אלא בתועלת הדבר והנאתו, והלכך אי לאו טעמא דאיכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא מקודשת, דמאי איכפת לה, אדרבה משובח חביב ואנן סהדי דניחא לה, וכל הנך דמתניתין דעל מנת שאני עני ונמצא עשיר, בן עיר ונמצא בן כרך, שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב, טעמא אית להו, דאיכא דניחא ליה בהכי ולא ניחא ליה בהכי, כדגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ב) כהן ונמצא לוי ניחא לוי ונמצא כהן יכולה למימר לא הוה בעינא טרחתא דכהונתא. ניחא עשיר ונמצא עני, עני ונמצא עשיר יכולה היא מימר לא הויא בעיא ד' רוחי' רבא אצלי. ניחא קרוב ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב יכולה היא מימר בעיא הוינא מטרפסא אזלא מטרפסא אתיא.

כגון דאמר לשלוחיו הלוני דינר של כסף ולך קדש לי אשה פלונית והלך והלוהו דינר של זהב מר סבר קפידא הוי ומר סבר מראה מקום הוא לו. קשיא לי האיך אפשר לומר דמראה מקום הוא לו, ודלמא מתנה מועטת הוא רוצה ליתן לה ולא מתנה מרובה. ותירצו בתוס' שהלך וקדשה בזהב שוה דינר של כסף. ואינו מחוור בעיני, דהא דינר של כסף ודינר של זהב קתני. ועוד תירצו שהשליח מוחל לו המותר שעל דינר שכל כסף. וגם זה אינו מחוור לי, דאם כן למה אינה מקודשת, שאין לומר קפידא במה שאינו מפסיד כלל, וכדאמרינן לקמן (קידושין ז, ב) גבי הלך וקדשה במקום אחר דטעמא משום דבההוא דוכתא רחמי ליה ולא ממלו מילי עלויה, ובגיטין משום דלא ניחא ליה דמבזו נפשיה בההוא אתרא, הא אי ליכא טענה בכדי לא קפדי איניש, וכדאמרינן בכתובות בפרק המדיר (כתובות עב, ב) במאי דקפדי אינשי קפיד במאי דלא קפדי אינשי לא קפיד. ובמקצת הנוסחאות יש במאי דקפדי אינשי הוי קפידי קפידא במאי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא, וכל שכן הכא דלא שמעינן ליה דקפיד. ועוד דאמרינן בגיטין פרק התקבל (גיטין סה, א) גבי ערב לי בתמרים והלך ועירב לו בגרוגרות, תנא חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב, אמר רבא הא רבנן והא ר' אליעזר, הא רבנן דאמרו קפידא הוי, הא ר' אלעזר דאמר מראה מקום הוא לא, רב יוסף אמר הא והא רבנן ולא קשיא כאן בשלו כאן בשל חברו, כלומר בשלו הוי קפידא בשל חברו לא הוי קפידא, דמאי איכפת ליה. ומסתברא דמאן דאמר מראה מקום הוא לו סבירא ליה דאנן סהדי דמינח ניחא ליה, דחזקה רוצה הוא להתיקר בית חמיו או בית ארוסתו, והיינו כשהטעוהו לגריעותא, כגון דאמר לו הלויני דינר של זהב והלוהו דינר של כסף שאינה מקודשת, דרוצה הוא להתיקר ולא להתבזות במתנה מועטת, וחכמים אומרים מכאן ומכאן קפדיא הוי דאיכא דלא ניחא ליה למיהב מתנה מרובה, ואיכא דלא ניחא ליה למיהב לה מתנה מועטת, והכל הולך אחר דבריו ויעשה מפורש כפירושו.

הכא במאי עסקינן שאמרה היא לשלוחה זה וקבל לי קדושי מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב. קשיא לי והא התקדשי לי קתני, תתקדש לי מיבעי ליה, ויש לומר דהתקדשי לי דקתני היינו מה שאמרה היא לשלוחה קבל לי קדושין מפלוני דאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף.
ואם תאמר אמאי לא אוקמוה נמי למתניתין בשאמר לו לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית שאמרתי לה התקדשי לי בדינר של כסף, והלך שליח וקדשה סתם בדינר של זהב דהוא צייר בבליתא, דהשתא נמי לא קשה לישנא דמתניתין כלל, דהתקדשי לי היינו מה דאמר ליה שאמרתי לה התקדשי לי והטעה נמי אתי שפיר דאיהי כי קבלתו סבורה היתה של כסף כמו שאמר לה משלחה, נמצא נמי דהוה צריי בבליתא, ואיכא למימר דאכתי קשה הטעה הטען מיבעי ליה דשניהם הטען. אי נמי איכא למימר דכיון דמחזר אחריה לקדשה בין על ידו בין על ידי שלוחו חזקה מקפד קא קפדא, דאיכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא, ואיהי אדבורא קמא דידיה קא סמכא. ואדעתא דדינר של כסף קבלתיה, אבל כי אמרה לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני, אף על פי שאמרה ליה התקדשי לי בדינר של כסף, ספור דברים הוא דאמרה ליה, ולא בקפידא קאמרה, והלכך מקודשת כנ"ל.

כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו. והא דלא חשיב רבי דאמר בפרק הספינה (בבא בתרא עו, ב) גבי משוך פרה וקני דמראה מקום הוא לו, איכא למימר דלא חשיב אלא תנאי דפליגי במתניתין.

הכא במאי עסקינן כגון שהוסיף לה נופך משלו והוה ליה כמקדש בשכירות פעולתו שהוא מלוה ובנופך זה שהיה משלו כמקדש במלוה ופרוטה רבנן סברי דעתה אמלוה ור"מ סבר דעתה אפרוטה והלכתא כרבנן. ואיכא למידק למה לי נופך וממון אחר ותיפוק לי' דאפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי מכל מקום מצי תפוס ליה אאגרא והוה ליה מלוה על המשכון וקיימא לן דמקדש במלוה שיש עליה משכון ומחזיר המשכון מקודשת. ואיכא למימר דטעמא דמקדש במשכון מקודשת היינו משום דדעתה אמשכון דאיהו קני ליה למשכון מדרבי יצחק וכי אמרינן הכי במשכון דאתי לידיה ברשות לוה בשעת הלואתו א"נ על ידי בית דין שלא בשעת משכון דאתי לידיה מעיקרא בתורת משכון אבל האי דלא אתיא לידיה בתורת משכון אלא דאיהו תפוס ליה לנפשיה לא קני ליה תדע דהא בין לרבי יהודה בין לר"מ מלוה על המשכון שומר שכר ואלו באומן אמרינן דלר"מ הוה שומר שכר אבל לא לרבי יהודה אלמא אין דין אומן כדין מלוה על המשכון והכי נמי משמע מדאמרינן התם דשכירות שיש עליו משכון דאין עוברין עליו משום בל תלין ואלו אומן למאן דאמר אין אומן קונה כלי בשבחו עובר עליו ב"ה משום בל תלין כדקיימא לן בפ' המקבל הרמב"ן זצ"ל:

דתניא בשכר שעשיתי כבר עמך אינה מקודשת דהא מלוה היא בשכר שאעשה עמך מקודשת קסבר אינה לשכירות אלא בסוף. ורב נתן סבר אפי' בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת דקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא מלוה כדפירש ואזיל והלכתא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כדאיתא בבבא קמא ובפ"ק דע"ז. והלכתא מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כמתניתין דלעיל דהתקדשי בתמרה דתוקמה כרבי והלכתא כותיה:

התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ותניא אידך כו' לא קשיא הא במיא הא בחמרא הא בציהרא. פי' רש"י ז"ל הא דקתני בו ובמה שבתוכו בציהרא שמסתפקין ממנו מעט וצריכא היא לכלי מן הסתם והא דקתני בו ולא במה שבתוכו במיא דמיא לא חשיב ולא חזי לקדושין דלית ביה שוה פרוטה והא דקתני במה שבתוכו ולא בו בחמרא דחשיב לקידושין. ואינה צריכה לכליו דהא קאי למשתייה ואע"ג דלא מהדרינן על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון לאו אריא היא הא אשכחן דכוותיה בפ' הישן גבי הישן בתפילין כדאיתא התם. ור"ת ז"ל מפרש אותם כסדרן דהא דקתני בו ובמה שבתוכו במיא שהכלי צריך לקדושין והמים בטלים אצלו ודקתני בו ולא במה שבתוכו בחמרא דלא בטל לגבי הכלי ואיהו במאי דחשיב טפי מקדש לה ודעתו עליה ומנא חשיב טפי ודקתני במה שבתוכו ולא בו בציהרא דציהרא חשיב טפי ולא בטיל מנא גביה ונכון הוא:

הכא במאי עסקינן כגון שאמר לשלוחו הלוני דינר של כסף ולך וקדש לי בו אשה פלונית והלך והלוהו דינר של זהב מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו. מסתברא דמיירי בדלא בעי שליח לאישתלומי מיניה אלא דינר של כסף משום הכי סבר רבי שמעון דליכא קפידא כיון דלית ליה פסידא ורבנן סברי דאפילו הכי מקפיד הוא שלא לקדשה אלא בדינר של כסף לא מדיליה ולא משל אחרים הא כל היכא דבעי שליח לאשתלומי מיניה דינר של זהב שקידשה ע"מ כן דכ"ע קפידא הוה שלא אמרו מראה מקום הוא לו אלא היכא דליכא פסידא בשינוי שליחותו. והא דנקט ליה תלמודא סתמא משום דדינא הכי הוא מסתמא דלית ליה לשליח לאישתלומי מב"ה אלא דינר של כסף שנתן על פיו ולא השאר שהוסיף מדעתו דבמה נתחייב לי כנ"ל:

הא דתנן גט פשוט עדיו מתוכו כו' מפורשת יפה במקומה:

המשנה השלישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש של דבש ונמצא של יין בדינר זה של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצא של כסף על מנת שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני אינה מקודשת ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח הרי זו מקדשת על מנת שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר ממזר ונמצא נתין בן עיר ונמצא בן כרך בן כרך ונמצא בן עיר על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק רחוק ונמצא קרוב על מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו על מנת שיש לי בנים ואין לו על מנת שאין ויש לו ועל כלם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ כן אינה מקדשת וכן שהטעתו אמר הר"ם פי' כונתה ורצונה בזה הדבר המיוחד לא לאחר ולזה אין הלכה כר' שמעון גדלת אמרו בתלמוד גודלת ר"ל מתקנת הנשים ולא חלק ר' שמעון בטעות היחס שהיא בלתי מקודשת ואע"פ שהטעה או הטעתו לשבח כי לפעמים לא ירצה אחד מהם אלא כמותו ביחס או פחות ממנו ומהעיקרים ג"כ אצלנו דברים שבלב אינן דברים:

אמר המאירי ר"ל והיא קבלתו על דעת יין כמו שהוא אומר ונמצא של דבש אע"פ שהדבש שוה יותר מן היין אינה מקודשת שמא באותה שעה נוח לה ביין מבדבש ואין צריך לומר בכוס זה של דבש ונמצא של יין שהרי עכשו נמצא הטעות פסידא אצלה ודרך כלל כל שאמר לה בדבר זה ונמצא דבר אחר אפילו הטעתו לשבח אינה מקדשת ואין בזה חלוק בין שני מינין למין אחד הואיל ומכל מקום יש שנוי השם בין זו לזו אינה מקודשת כגון יין ונמצא חומץ או קישות מרה ומתיקה וכל כיוצא בזה הואיל ובשעה שקבלתהו קבלתהו על דעת מה שהזכיר כגון שהיה בלילה ואינה רואה מה שמקבלת בשעת הקבלה שאלו רואה בשעת הקבלה ודאי מקדשת אפילו הטעה בפחות ממה שהזכיר דודאי סברה וקבילה ויש מפקפקין בזו הא בשלא הרגישה בטעות בשעת הקבלה אינה מקדשת מעתה בדינר של כסף ונמצא של זהב או של זהב ונמצא של כסף על מנת שאני עני ונמצא עשיר או על מנת שאני עשיר ונמצא עני אינה מקדשת שאף העניות יש לו מקום אצל עשירה שרוצה להתגבר ולהיות בעלה כפוף וכן בכל כיוצא בזה בכל הדברים ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח מקדשת ופירשו בגמרא שלא חלק ר' שמעון על מה שהזכרנו שכל שקבלה היא את הקדושין בחזקת מה שהזכיר ונמצא שהוא דבר אחר אינה מקדשת אלא שר' שמעון על מחלוקת אחר הוא סובב שלא הוזכר והוא שלא קבלה היא עצמה את הקדושין ואף המקדש לא דבר עמה כלל אלא שאמרה לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני שאמר לי שיקדשני בדינר של כסף והלך ונתן לו של זהב שלדעת תנא קמא אינה מקודשת שזה שאמרה לו בשל כסף דרך קפידא אמרה שאינה רוצה אלא בשל כסף ור' שמעון סבר שאינה אלא מראה מקום כלומר אף בכל מה שיתן לך אפילו בכסף שהוא דבר קל אצל מקדש שדרכו לחזר אחר תכשיטין נאים או מטבעות של זהב ואף בזו הלכה כתנא קמא שקפידה היא ואינה מקדשת וכן הדין אם אמר הוא לשלוחו הלויני דינר של כסף ולך וקדש לי אשה פלונית והלך ולוהו דינר של זהב שהוא קפידא ואינה מקדשת:

ואחר שביארנו טעות שבשבח ממון הזכיר טעות שבשבח יוחסין על מנת שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר ממזר ונמצא נתין אינה מקדשת ואף בהטעאה בשבח גם כן כגון מלוי לכהן או מנתין שאינו מטיפה כשרה לממזר שהוא מטיפה כשרה שאם מלוי לכהן וכיוצא בו אף היא אומרת מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא ובנתין וממזר שמא היא יודעת בעצמה מה היא ומה טיבה ומתיראה שהממזר יתגאה עליה יותר מן הנתין ורוצה היא בפחות ביתר כדי שיהא שלום מצוי בינו לבינה וכן בכל כיוצא בזה:

על מנת שאני בן עיר ונמצא בן כרך וכבר אמרו שישיבת הכרכים קשה אם מצד היוקר אם מצד שעוברים ושבים דוחקין וכן אף בן כרך ונמצא בן עיר שנמצא הטעות לשבח שמא אף היא נוח לה בכרך ובתוספתא אמרו על מנת שאני בשם ונעשה בורסי הואיל ובשעת הקדושין היה בשם מקדשת וכן כל כיוצא בזה על מנת שאני בשם ונמצא בשם ובורסי מקדשת על מנת שאיני אלא בשם ונמצא בשם ובורסי אינה מקדשת וכן כל כיוצא בזה על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק או אפילו רחוק ונמצא קרוב שמא אף היא נוח לה בכך על מנת שיש לי בת שפחה מגדלת ר"ל גדולה ויש מפרשין בת או שפחה מגדלת כלומר ולא תהא צריכה לטרוח בצרכי הבית כל כך וכן באין לי ויש לו שמא נוח לה בטורח זה ולא תהא שם בת ולא שפחה רגילה בבית מקודם לה כדי שתעשה כרצונה בבית ולא יהו בת ושפחה מגלות עניניה ובגמרא פירשוה בת שפחה נכבדת כלומר שנולדה מעבד עברי ושמא מתוך חשיבותה אין זו רוצה בה אלא שלא הוצרכו לפרשה כן אלא לומר שאף זו שבח יוחסין הוא ולא חלק בה ר' שמעון ולענין פסק אין לנו שאף בשבח ממון הלכה כתנא קמא ויש מפרשין מגדלת מלשון מגדלא נשיא ר"ל גודלת גדילים או בעלת אי זה אומנות ובכלם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אף לכשיתברר לי בטעות זו שעל כל פנים הייתי רוצה להתקדש לו אינו כלום שאין דברים שבלב דברים לסתור מה שנאמר בפירוש בשעת מעשה ואינה צריכה גט אף מדברי סופרים הא מכל מקום אם אמרה כן בשעת הקדושין ר"ל ניחא לי לאיקדושי לך בין כהן בין לוי וכן בשאר מקדשת כן כתבוה אחרוני הגאונים שבספרד ואע"ג דלא איקיים תנאיה הואיל ולאו בדידה אתני אלא בדנפשיה ואיהו ודאי מידע ידע אי כהן אי לוי לאו מקח טעות הוא ועוד דהא מכל מקום מכיון דאיהי עקרה לתנאיה והוא שתק בטליה לתנאיה וכן היא שהטעתו כגון שאמר לה על מנת שאת לויה ונמצאת כהנת אפילו אמר הוא בלבי היה שתתקדש לי על כל פנים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה אלו הן:

הרי שנתן לאשה כוס מלא ואמר לה התקדשי לי בכוס זה אם היה של מים אינה מקדשת אלא בו שהמים אינן חשובות בעיניה ודעתה על הכלי לבד ואם אין הכלי לבדו שוה פרוטה אפילו היה שוה פרוטה עם המים אינו כלום ואם היה של יין אינה מקדשת אלא במה שבתוכו שכך דרכן של בני אדם נותנין כוס של יין לשתות על מנת להחזיר את הכוס וכל שאין ביין שוה פרוטה אינה מקדשת היה של שמן דעתה על הכל שהרי אין אדם עשוי להוציא את השמן לשעתו ודעתה עליו שהוא נותן לה את השמן ואת הכלי להיות השמן שמור בתוכו זהו פירוש גדולי הרבנים ויפה פירשו ואע"פ שלא באו התירוצין כסדר הבריתות מצינו כיוצא בו הרבה בתלמוד ואחת מהם לדוגמא בשני של סכה תני חדא אין ישנים בהם לא שינת עראי ולא שינת קבע ותניא אידך ישנים בהם עראי ולא קבע ותניא אידך ישנים בהם בין עראי ובין קבע ותירצו שלא כסדר הבריתות ומכל מקום גדולי המחברים פירשום בדרך אחרת וכסדר הבריתות שבמים בו ובמה שבתוכו ונראה הטעם שהמים אין להם שום חשיבות ודעתו היה לעשותם סעד לכלי וודאי דעתו על שניהם וביין בו ולא במה שבתוכו לנראה הטעם שבודאי לא היה דעתו לקדש על היין שסובר הוא עליה שתהא עיניה נותנת בכוס ואף היין מקפיד הוא עליו מתוך שיש לו קצת חשיבות ואין דעתו לעשותו סעד לכלי ובשמן במה שבתוכו ולא בו שמתוך רוב חשיבותו דעתו על השמן ושתריקהו לשעתה הוא מגיש והיא מוצקת ויש מפרשים במים בו ולא במה שבתוכו כפירוש ראשון וביין בו ובמה שבתוכו שבודאי לא בא אלא לעשותו סעד לכוס ומתוך בלבול הפירושין ראוי להחמיר בכלם:

אע"פ שהיין והחומץ לענין תרומה מין אחד הוא כמו שביארנו לענין מכירה כל שהשמות חלוקים אפילו במין אחד הרי זה מקח טעות ומעתה קבל עליו למכור תבואה שחמתית ונמצאת לבנה או לבנה ונמצאת שחמתית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור הלוקח והמוכר:

גמרא ואיבעית אימא דכ"ע ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. אין דקדוק מכאן דהכי הלכתא משום דלא הוה מצי למימר דלכ"ע אינה אלא לבסוף דא"כ מ"ט דמ"ד אינה מקודשת אבל יש לדקדק מפ"ק דע"ז גבי הגיע לכיפה שמ שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה וקאמר ר' אלעזר עלה בגמ' אם בנה שכרו מותר ומפ' התם משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אימת מיתפר במכוש אחרון מכוש אחרון לית בה שוה פרוטה ש"מ דהכי הלכתא דליכא אמורא דפליג עליה ומ"מ שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדדריש מקרא בפ' נשך דשכיר שנה בשנה ולא נפקא מינה בהך פלוגתא אלא לענין קידושין אי חשיב מלוה ולענין ההוא דע"ז דאם בנה שכרו מותר ולא נפקא מינה לענין הא דאמר רב פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום דאפי' למ"ד דאינה לשכירות אלא לבסוף מצי למיהדר ביה הלכה מהדר ביה היינו סוף שכירותו:

ואיבעית אימא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי. אין לדקדק שכן הלכה כיון דלא מצי למימר דכ"ע אומן קונה בשבח כלי דא"כ מ"ט דמ"ד אינה מקודשת. ונראה דהלכתא דאומן קונה בשבח כלי דאף על גב דמפרשי' בפ' המקבל טעמא דרב ששת דקבלן עובר בבל תלין משום דאין אומן קונה בשבח כלי הא מסקי' בפ' הגוזל קמא דרב ששת לא פליג אדרב אסי דאמר אומן קונה ומוקמי' סתם דרב ששת בשילוחא דאיגרתא:

שהוסיף לה נופך משלו לא בעי רבנן דוקא ממון אחר דה"ה אם קדשה בגופך בפני עצמה אלא אורחא דמילתא כשמקדש בשירים מקדשה בכולם ביחד וה"ל מלוה ופרוטה אבל אם אמר לה התקדשי לי בנופך שהוספתי בהם מקודשת:

איכא דניחא ליה בכספא שפעמים חסר לה מעט כסף להשלים מלאכת תכשיט א':

והלך והלוהו דינר של זהב. וא"ת והיכי אמרי' מראה מקום הוא לו שמא לא היה חפץ ליתן לה כ"ד דינר של ככף וי"ל כשהלוהו דינר זהב לא קדשה בכל הדינר אלא בשוה דינר כסף א"נ השליח מחל לו קודם שיחזיר לו דינר של כסף:

מאי נמצא דצייר בבליתא וכן יין ונמצא דבש כגון שהיה הכוס מכוסה ובלאו הכי היה יכול להשימענו דין זה אלא נקט בכולהו נמצא אגב עני ונמצא עשיר דשייך ביה לשון נמצא לפי שאין הדבר ניכר ולאביי (כגון) דאוקמה לעיל כגון שאמר לשלוחו (והלוהו) [הלוני] דינר וכו' ופריך ונמצא מעיקרא [נמי] של זהב היה. לא הוה מצי לשנויי דהוה צייר בבליתא דע"כ השליח והאשה ידעי שהוא של זהב דאם לא ידעו השליח היאך קנתה והלא לא נתכוון להקנות לה אלא של כסף והאשה נמי לא ידעה ואינה מקודשת כדאמרינן איכא דניחא ליה בכספא הילכך לא שייך ביה למימר דצייר בבליתא:

אין אומן [קונה]. אינו קונה חלק בכלי במה שהוא משבחו שאם קונה ליכא מלוה שהרי נותן לה חלקו וישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דאי אינה אלא בסוף אין כאן מלוה שהשכירות הוא במכוש אחרון וחיילי הקידושין:

נופך. אבן טובה ואמר לה הרי את מקודשת בזה השכירות ובנופך. וא"ת בלא נופך נמי הוי כמלוה שיש עליה משכון וליהוי מקודשת. וי"ל דהכא ליכא משכון שלא נתנה לו בתורת משכון אלא להשביחו. ואיתא להך שיטה נמי בהגוזל קמא:

בן עיר יש מזונות בזול טפי מכרך:

מגודלת. ולשון הגמ' מי סברת מגודלת גדולה ממש והוי שבח ממון שראויה לשמשך. אלא מאי מגודלת ליחוס כלומ' חשובה דאמרה לא ניחא לי דשקלה מילי מינאי ואזלא (וכדאוקמי) [נדיא קמי] שבבותאי. פי' מתוך חשיבותה תהיה מצויה לספר עם שכנותי ותתן אותי לבוז ולקלס. ואית דגרסי מי סברת גדולת גדולת ממש כלומ' גודלת שער הנשים והאי שבח ממון לא מאי גדולת ליחוס. ולשון הר"ם בפי' המשנה גדלת מקשטת הנשים. ובכולן אע"פ כו' הטעם דדברים שבלב אינן דברים:

שהטעתו. אפי' לשבח אינה מקודשת:

בו. דעתה ולא במה שבתוכו וצריך שיהא בכלי שוה פרוטה. ר"ש פי' במיא בו ולא במה שבתוכו שהמים אינן שוין כלום ואין דעתה על המים. בחמרא במה שבתוכו ולא בו שדרכו לשתותו וחוזרים הכוס. בציהרא בו ובמה שבתוכו שמסתפקים מהשמן מעט מעט. והר"ם פי' במיא שהוא משקה הצריך לכל ואינו ביוקר בו ובמה שבתוכו דדעתה על הכל הכלי מפני שהוא [נצרך להמים] והמים שהם צריכים לה. בחמרא שאינו צריך לכל אין דעתה בו ואין דעתה אלא על (השמן) [היין]. ואית דגרסי ציהרא ציר של דגים:

ומאי נמצא. דהא מעיקרא הכי הוה. צייר בבליאתה כרוך בסדין. ואמר לשליח הנה פלונית מקודשת לי בזה. ואי קפידא הוי אינו שלוחה אלא לקבל לה קדושין של כסף. אבל אם היא עצמה קבלה קדושיה הואיל ואמר לה בזה והויא מקודשת ואע"פ שהיא חושבת לה שהוא מתנה אחר שדברים שבלב אינן דברים. והלכתא כת"ק דקפידא הוי ולא מראה מקום הוא לו:

בשכר שאעשה עמך מקודשת פי' אין אלה דברי הבעל דמה מועיל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בכסף שאתן לך ולא נתן לה עכשיו כלום אפי' אם יתן לה לאחר מיכן אז היא מקודשת ואז בשעת מתן מעות צריך לומר לה הרי את מוקדשת לי דדיבורו הראשון אינו כלום כי היכי דלגבי גט אם אמר אדם לאשתו הרי את מגורשת ממני בגט שאני עתיד ליתן לך שאין זה הדיבור כלום עד שיאמר לה בעת נתינת הגט הרי זה גיטך. אלא דברי התנא הם ובשעה שנותן הכלי צריך לומר הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה:

תנא חדא בו ובמה שבתוכו כו' פי' כל אלה החלוקים משמע כשאמר התקדשי לי בכסף זה סתם אבל כשאמר בכוס זה של יין או של דבש או של שמן זה הלשון מוכח במה שבתוכו ולא בו:

הכא נמי איכא דניחא לה בכספא ולא ניחא לה בדהבא קשיא לי מה ליין זה לדין חומץ יין חומץ שני מינין הם ויש שצריך לחומץ ואינו צריך ליין אבל גבי טיבעא מי איכא למימר דאיכא דניחא ליה בדינר של כסף ולא ניחא ליה בדינר של זהב והלא בכל מקום יכולה להוציא דינר של זהב במקום דינר כסף ויחזירו לה מאה דינר כסף וי"ל אע"פ שיכולה להוציא דינר זהב בדינר כסף ותרויח בו מכל מקום שני מינין הן ודמי ליין וחומץ שאע"פ שיוכל להחליף חומץ ביין וירויח בו הוי מקח טעות משום האי טענה דאמר ליה חומץ אני רוצה ולא יין ולא דמי ליין יפה ונמצא רע שהן מין אחד דכיון דיין רצה לא כל הימנו לומר רע רציתי ולא יפה:

הלויני דינר של כסף כו' אי לאו דדחו ליה להאי תירוצא מכח לשון המשנה היינו יכולין להקשות לו דאדרבה איפכא מסתבר' שהוא אומ' לו קדשה לי בדינר זהב והוא קדש' בדינ' כסף שהרויחו ובזה ראוי שיחלוקו ת"ק ור"ש שהרוי' השלי' את הבעל אבל עכשיו ודאי קפידא הוי שהוא אומר לא רציתי לקדשה ביותר מדינר כסף ולמה נתת לה דינר זהב ואפילו עשיר קופד בזה כל שכן אם היה עני אלא דעדיפא מינה אקשי ליה מתוך לשון המשנה:

ומאי נמצא דקא צייר בבליתא. פי' ורבותא אשמעינן לא מיבעיא אם לא הטעה השליח ונתן לה דינר זהב מתחילה שהיא מקודשת ולא חיישינן לשינוי השליחות אלא אפי' אם הטעה השליח נמי מקודשת היא שאינה דומה טעות השליח לטעות האשה עצמה:

גמרא תני חדא בו ובמה שבתוכו וכו' בו ולא במה שבתוכו וכו' במה שבתוכו ולא בו וכו' כצ"ל כמ"ש מהרש"ל אבל לפי ספרים הישנים (כוונתו הוא לגירסת הרא"ש ז"ל) לא הוה סדר בברייתא גם לפירוש ר"ת ואדרבה לפי פי' הקונטרס הוה ניחא הסדר במאי דסליק פתח וק"ל:

שם איכא דניחא ליה בכספא וכו' אבל ברישא דכוס של יין ושל דבש לא פריך הכי משום דפסיקא ליה לתלמודא דכ"ע בחדא מינייהו ניחא להו וכן בעני ועשיר לכ"ע ודאי בעשיר ניחא להו והיינו שבח ממון ושפיר פליג ר"ש בפשיטות דאם הטעה בההוא דלשבח דמקודשת ולת"ק אינה מקודשת אף על גב דניחא בהך לכ"ע דאפשר שדעתה ורצונה בזה הדבר הפחות לכוונת שום ענין יותר ממה וכו' כמ"ש הרמב"ם ע"ש ול"ק ליה לר"ש אלא בזהב וכסף משום דאיכא דניחא וכו' וכמ"ש התוספות כגון שצריכה כסף להשלים וכו' אך מה שכתבו התוספות בסוף דבריהם ומיהו היכא שהטעה וכו' לא פליג ר"ש עכ"ל לפי פי' מהרש"ל שהגיה לא פליגי רבנן הפי' דחוק ויותר היה נראה להגיה לא פליגי אדרבי שמעון גם מה שפירש עוד בזה לקיים לשון התוספות שלפנינו הוא דחוק ואין להאריך אבל לפי העיון בת"י שאין לדבריהם אלו מקום כאן וז"ל מר סבר מראה מקום הוא לו וכגון שקידשה בזהב כשיעור שוה דינר כסף או שהשליח מחל מה שהוסיף על שליחות דאל"כ אינה מקודשת שמא לא היה דעתו להרבות בשליחות כ"כ עכ"ל וכן יש לכוין דבריהם שלפנינו ודו"ק:

אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה וכו' כגון שאמרה היא וכו'. יש לדקדק והכל טעמא מאי למה נקיט מתני' האי לישנא דשייך גבי שליח האשה לקבלה ולמה לא השמיענו התנא דין זה גבי האיש כשאמר לשלוחו הלויני דינר של כסף וכו' כדלעיל וי"ל דלפי האמת גבי האיש כשאמר לשלוחו הלויני דינר של כסף וקדש לי בו אשה פלונית והלך והלוה של זהב אפילו ר"ש מודה דאינה מקודשת ולא שייך הכא מראה מקום הוא לו ואין שליח בזאת להוציא של זהב שלא ברשותו וק"ל נ"ל:

בתוס' ד"ה איכא דניחא ליה וכו' עד לא פליג ר"ש. נ"ל להגיה לא פליגי אר"ש ור"ל דלא פליגי רבנן דאפילו הטעה לשבח אינה מקודשת אלא בכה"ג דאמר התקדשי לי בדינר כסף וכו' דאע"ג דכ"ע ידעי דדינר של זהב טפי מעלי איכא למימר שמא היא צריכה לדינר של כסף להשלים תכשיט והיינו דאמר בגמרא איכא דניחא ליה בכספא אבל בשבח ממון ר"ל כגון שאמר לה התקדשי לי בדינר אחד כסף או של זהב ונמצאו שנים או כדומה אפילו רבנן מודים דבהטעה לשבח כזה מקודשת ולא פליגי אר"ש דע"ז לא שייך לומר איכא דניחא ליה וק"ל:

גמ' ואב"א דכ"ע אין כו' ותניא אידך בו ולא במה כו' ותניא אידך במה שבתוכו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה איכא דניחא כו' לא פליג ר"ש נ"ב ראוי להגיה פה רבנן וה"פ אף רבנן מודים היכא שאמר דינר כסף ונמצא סלע דמקודשת דשבח ממש הוא ומ"מ נ"ל דה"ק מודה ר"ש שאם הטעה אותה בממון כגון שהזכיר כמה דינרין כסף שעולים בסכום ממון יותר מדינר זהב דאינה מקודשת אף שהדבר עצמו משובח יותר דזהב חשוב מכסף וק"ל. ולפ"ז יתיישב הלשון שפיר אם הטעה האשה בממון דמשמע בלישנא טעות ממש ודו"ק (עי' במהרש"א):

במשנה בדינר זה של כסף ונמצא של זהב כו' א"מ. ופי' הרע"ב דאיכא דניחא כו'. לכאורה ע"כ לא הוצרך הש"ס להאי טעמא לקמן אלא למיפרך לר"ש. אבל לרבנן בלא ה"ט נמי ניחא דס"ל דאפי' הטעה לשבח א"מ וכ"מ מפרש"י לקמן (מט ב) במשנה ובפי' הרמב"ם ועי' בב"ש סי' ל"ח ס"ק מ"ד ומ"ה:

גמרא א"ה התקדשי לי התקדשי לו מב"ל. ר"ל דאיך כולל הבבות בהתקדשי לי דתני ברישא הא על בבא זו אינו נופל לשון לי אלא לו וכן תפרש הקושיא הב'. ולפמש"כ ביומא (עו) צע"ק:

שם הטעה לשבח הטעהו מב"ל. נראה דמקובלין היו לקרות הטעה במפיק ה' לכינוי וכה"ג כתבו התוס' בריש כתובות בד"ה לא נשאו. ועוד דלקמן במשנה הסמוכה קתני שהטעתו ג"כ בכינוי:

שם נמצא מעיקרא נמי דזהב הוה. לכאורה ה"ל להקשות מהקודם בדינר זה של כסף. הא מעיקרא כי יהבי' אמר לה בזהב. אבל ז"א דאם לא היה מסיים במשנה ונמצא של זהב לא הוה קשה כלום. רק הואיל דמסיים ונמצא של זהב הוא דקשה מעיקרא נמי ומקשה באמת בין מהא דקאמר בדינר זה של כסף ובין מלשון ונמצא מעיקרא נמי כו' ודו"ק:

שם ומ"ס מראה מקום היא לו. נראה משום דלשלוחה ע"כ צריכה שתאמר במה מתרצית להתקדש לכן אמרי' שכוונה לומר דאף אם לא יתן לך אלא כסף תקבל וכש"כ כשיתן זהב אבל כשמקדש אותה ע"י עצמה ובידו דינר זהב מה לו לומר כסף אם לא דיש לה קפידא בזה דהיא צריכה לכסף כמש"כ התוס':

שם דקא צייר בבליתא. קשה לאיזו כוונה אשמעינן בכה"ג. ואולי משום דאילו ראתה בשעה שמסר לה השליח שהוא של זהב ושתקה ש"מ דלא קפדה. אבל כשלא ראתה בשעה שמסר לה אע"פ דאח"כ ראתהו ושתקה הוי כשתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום היא לרבא לעיל (יב ב):

תד"ה הא. וקשה לר"ת כו' ומיהו קושיא דר"ת ל"ק היא כו'. עמש"כ בברכות (נא):

בא"ד אבל בציהרא במה שבתוכו דחשוב יותר מן הכוס כו'. מוכח לפירושו לכאורה דציהרא חשובה יותר מיין. וק"ק דלפי' הא' שברש"י דבציהרא היינו ציר הא בע"ז (לד ב) איתא דיש מקומות דקיסתא דמורייס בלומא ודחמרא בד' לומי. ולפירוש הב' דהוא שמן הא בגליל חמרא עדיף ממשחא (נזיר לא ב) ומאי פסקא. אבל יל"פ דכוס שמשתמשין בו שמן גרוע טפי מדיין:

גמ' ולא ניחא ליה בדהבא. נ"ב דאיכא למיחש לזיופא דלמא נחושת קלל או מוצהבת הוא דנראה יפה כזהב: רש״י ד"ה במיא דלא חשיבי אמרי' דלא היתה כצ"ל:

בד"ה אינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירין לה והרי לשם קידושין מוחלו אצלה ואין כאן מלוה כו' עכ"ל. כוונתו בזה דלא דמי כלל לשאר מלוה דאינה מקודשת אפילו בהנאת מחילה אא"כ אמר בפירוש בהנאת מחילת מלוה כמ"ש רש"י לעיל בפ"ק דף ו' ע"ב אלא דשאני התם דכל היכא שלא אמר בפירוש אמרינן דדעתה אמלוה שעיקר המעות שכבר היה קנוי לה מקודם שקידשה כדפרישית לעיל באריכות משא"כ הכא שלא נתחייבה מקודם אלא עכשיו בשעה שמחזיר הכלי ומוסרו לידה וא"כ הרי אומר לה בפירוש שמקדשה באותן מעות שלא תתחייב לו בהם א"כ המלוה והמחילה באין כאחד ומש"ה מקודשת ודו"ק:

אינה לשכירות אלא לבסוף. כשמחזירן לה והרי לשם קידושין הוא מוחלו אצלה ואין כאן מלוה כשמחזירן לה: ואיבעית אימא דכ''ע ישנה כו'. ודכ''ע המקדש במלוה אינה מקודשת: והכא באומן קונה כו'. כלומר הכא בשלא התנה להיות שכיר ימים אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך ובאומן קבלן כשמשביחו ועשה מן הזהב כלי קונה לזכות בכלי כשהוא משביחו קמיפלגי ר''מ סבר אומן קונה בשבח כלי ואין בזו לומר ישנה לשכירות כו' דכל מה שמשביח אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה וכשמחזירו לו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו: אין אומן קונה כו'. והרי הוא כשאר שכירות: בשכר שעשיתי עמך. התקדשי לי אינה מקודשת דהויא ליה כמלוה: בשכר שאעשה עמך מקודשת. לכשיגמור ויתננו לה דקא סבר אינה לשכירות אלא לבסוף: ר' נתן אומר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת. דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף: וכ''ש וכו'. וכיון דגמרו והחזירו לה כבר היא מלוה גמורה: ואם הוסיף לה כו'. מכלל דרבי נתן סבר אפילו הוסיף לה אינה מקודשת דקסבר מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה: איכא בינייהו שכירות. אם ישנה מתחילה ועד סוף או לאו כדפרישית: בו ובמה שבתוכו. בשניהם זכתה (דמצטרפי) לשוה פרוטה: בו. קדשה ולא במה שבתוכו אינה זוכה בו ואינו מצטרף לש''פ: במיא. דלא חשיבא (היא) ולא היתה דעתה אלא בכלי: בחמרא. במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתייא ומהדרי כוס למריה: בציהרא. ציר דגים שעשוי לימים רבים לטבל בו והכוס צריך לשומרו בו ובמה שבתוכו וי''א ציהרא שמן לשון יצהר (במדבר יח): שניהם. הלוקח ומוכר ומשנה בבבא בתרא היא: איכא דניחא ליה בחלא. ואף על גב דחמרא עדיף פעמים שזה צריך לחומץ: הכא במאי עסקינן כו'. כלומר אי טעות גבי דידה הוי לא הוה פליג ר''ש אלא כגון דהוה טעות גבי דידיה דאמר לשליח כו': ת''ק סבר קפידא היא. ולא ניחא ליה לתת לה זהב ואין זה שלוחו בזאת ורבי שמעון סבר מינח ניחא ליה דחשיבותא היא גביה והאי דקאמר ליה דינר כסף מראה מקום הוא לו להקל עליו ולומר אם אינך יכול להלוות לי דינר זהב תלוה לי דינר כסף: אי הכי. דשליח קדשה לו התקדשי לו מיבעי ליה ועוד אם טעות גביה הוא אם הטעהו מבעי ליה ועוד נמצא של זהב דקתני מאי היא מעיקרא כי יהביה בחזקת זהב יהביה: קפידא. לא היתה חפיצה אלא בשל כסף דאיכא דניחא ליה בכספא: ומר סבר מראה מקום היא לו. אף אם לא יתן אלא כסף קבלהו ומיהו היכא דטעאי איהי גופה לא פליג ר''ש: ומאי נמצא. הא מעיקרא הכי הוה: דהוה צייר בבליתא. כשנתנו לשליח היה צרור בסמרטוט ומצאתו של זהב: כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו. האומר לשלוחו לעשות לו בדבר הקל ועשה לו בדבר כבד דאין זו שינוי ולא א''ל דבר הקל אלא להראות לו מקום להקל בשליחותו אם כבד עליו בענין אחר:

לכיפה שמעמידים בה עבודת כוכבים אסור לבנותה וקאמר ר''א בגמ' דאם בנה שכרו מותר ומפרש התם טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואימת קמיתסר במכוש אחרון ובמכוש אחרון לית בה שוה פרוטה ש''מ דהכי הילכתא דליכא מאן דפליג ואין נפקותא לענין חזרה דהא דאמר רב (ב''מ דף עז.) פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום היינו אפי' למ''ד אינה לשכירות אלא לבסוף אבל איכא נפקותא לענין קידושין דאי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף חשיב האי שכירות מלוה ואינה מקודשת ולענין עבודת כוכבים אם בנה שכרו מותר ואע''ג דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ''מ אינה משתלמת אלא לבסוף כדאמרי' בפרק איזהו נשך (ב''מ דף סה.) כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת: הא במיא. פי' הקונטרס במיא שאינם חשובים אמרי' בו ולא במה שבתוכו בחמרא דחשוב במה שבתוכו ולא בו ובציהרא פירש ציר דגים שעשוי לימים רבים לטבל והכוס צריך לו לשומרו לשון אחר ציהרא שמן כמו יצהר שצריך לכלי שמשהין אותו לזמן גדול בו ובמה שבתוכו וקשה לר''ת דאין זה סדר הברייתא שהביא לכן פר''ת במיא בו ובמה שבתוכו שהמים בטלים לגבי הכוס בחמרא בו ולא במה שבתוכו שהיין חשוב ואינו בטל לגבי הכוס ומ''מ אינו חשוב כ''כ שנאמר דדעתה תהא על היין אבל בציהרא במה שבתוכו דחשוב יותר מן הכוס אבל לא בו דהכוס אינו בטל לגבי ציהרא ומיהו קושיא דר''ת לאו קושיא היא שהרי מצינו בגמרא דאינו חושש לסדר הברייתא כדאמר בפ' הישן (סוכה כו.) גבי לא יישן אדם בתפילין לא שינת קבע ולא עראי כו' ודוק ותשכח: איכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא. פי' כגון שצריכה כסף להשלים תכשיט של כסף שעושה ומיהו היכא שהטעה האשה בממון לא פליג. רבי שמעון: דהוה צייר בבליתא. פי' בקונט' כשנתנו לשליח היה צרור בסמרטוט וכשהגיע ליד האשה מצאתו של זהב ולעיל כי פריך נמצא מעיקרא נמי זהב היה לא מצי לשנויי מאי נמצא דהוה צייר בבליתא דהא האשה עצמה מקבלת קידושין א''כ יודעת היא שהוא של זהב שאם היא סבורה שהוא של כסף הוי קשיא ליה אמאי מקודשת והא איכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא וכ''ש שהשליח יודע כך דאל''כ טועה הוא ואין הקידושין כלום ולא שייך התם טעמא דמראה מקום היא לו אבל הכא שעשאתו שליח לקבל קידושין שייך טעמא דמראה מקום היא לו: