קידושין מח ע"א

הַמּוֹכֵר שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵירוֹ וְחָזַר וּמְחָלוֹ מָחוּל וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל דְּמָר אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל וּמָר לֵית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל
וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל וְהָכָא בְּאִשָּׁה קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר אִשָּׁה סָמְכָה דַּעְתַּהּ מֵימָר אָמְרָה לָא שָׁבֵיק לֵיהּ לְדִידִי וּמָחֵל לֵיהּ לְאַחֲרִינֵי וּמָר סָבַר אִשָּׁה נָמֵי לָא סָמְכָה דַּעְתַּהּ
בְּמִלְוָה עַל פֶּה בְּמַאי פְּלִיגִי בִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מָנֶה לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן קָנָה
מָר סָבַר כִּי קָאָמַר רַב הָנֵי מִילֵּי בְּפִקָּדוֹן אֲבָל מִלְוָה לָא וּמָר סָבַר לָא שְׁנָא מִלְוָה וְלָא שְׁנָא פִּקָּדוֹן
נֵימָא כְּתַנָּאֵי הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּשְׁטָר רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר מְקוּדֶּשֶׁת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שָׁמִין אֶת הַנְּיָיר אִם יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
הַאי שְׁטָר הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא שְׁטַר חוֹב דַּאֲחֵרִים קַשְׁיָא דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בִּשְׁטַר חוֹב דִּידַהּ וּבִמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה קָא מִיפַּלְגִי
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים
וְרַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר עֵדֵי חֲתִימָה כָּרְתִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי וְרַבָּנַן מְסַפְּקָא לְהוּ אִי כְּרַבִּי מֵאִיר אִי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר הִלְכָּךְ שָׁמִין אֶת הַנְּיָיר אִם יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
וְאִיבָּעֵית אֵימָא כְּגוֹן שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וּבִדְרֵישׁ לָקִישׁ קָמִיפַּלְגִי דְּבָעֵי רֵישׁ לָקִישׁ שְׁטַר אֵירוּסִין שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַהוּ הֲוָיָה לִיצִיאָה מַקְּשִׁינַן מָה יְצִיאָה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ אַף הֲוָיָה נָמֵי בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ אוֹ דִלְמָא הֲוָיוֹת לַהֲדָדֵי מַקְּשִׁינַן מָה הֲוָיָה דְכֶסֶף לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ אַף הֲוָיָה דִשְׁטָר לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ
בָּתַר דְּבַעְיַהּ הֲדַר פַּשְׁטַהּ וְיָצְאָה וְהָיְתָה מַקִּישׁ הֲוָיָה לִיצִיאָה מָר אִית לֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ
וְאִי בָּעֵית אֵימָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן שֶׁכְּתָבוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ וּבִפְלוּגְתָּא דְּרָבָא וְרָבִינָא וְרַב פָּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא קָמִיפַּלְגִי דְּאִיתְּמַר כְּתָבוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ רָבָא וְרָבִינָא אָמְרִי מְקוּדֶּשֶׁת רַב פָּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא אָמְרִי אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
נֵימָא כְּהָנֵי תַּנָּאֵי דְּתַנְיָא עֲשֵׂה לִי שִׁירִים נְזָמִים וְטַבָּעוֹת וְאֶקַּדֵּשׁ אֲנִי לָךְ כֵּיוָן שֶׁעֲשָׂאָן מְקוּדֶּשֶׁת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ מָמוֹן לְיָדָהּ
הַאי מָמוֹן הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא אוֹתוֹ מָמוֹן מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אֲפִילּוּ אוֹתוֹ מָמוֹן נָמֵי לָא אֶלָּא בְּמַאי כּוּ מִקַּדְּשָׁא אֶלָּא לָאו בְּמָמוֹן אַחֵר וּשְׁמַע מִינַּהּ בִּמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה קָמִיפַּלְגִי
וְסָבְרִי דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה [וְעַד] סוֹף וְהָוֵה מִלְוָה מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה מְקוּדֶּשֶׁת וּמָר סָבַר הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא מְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְהָכָא בְּיֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר המלוה ומחלו לחוב, הרי זה מחול; ^[1] ואפילו יורש של המלוה מוחל; ולסברא זו, אין האשה מקודשת בקבלת שטר חוב, כי אינה סומכת דעתה שלא ימחול, ואין בדעתה להתקדש; ובדינו של שמואל תלויה מחלוקתם:

דמר - חכמים - אית ליה דשמואל, ולכן אינה מקודשת.

ומר - רבי מאיר - לית ליה דשמואל.

ד. ואיבעית אימא לבאר את מחלוקת התנאים במלוה בשטר:

דכולי עלמא אית להו דשמואל ויכול הוא למחול, והכא באשה ^[2] של המקדש אם סומכת היא את דעתה שלא ימחול לה - קמיפלגי:

מר רבי מאיר - סבר: אשה של המקדש סמכה דעתה, כי מימר אמרה האשה: "לא שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני" [אומרת היא בלבה, ודאי לא יניחני, וילך למחול לאחרים על חשבוני].

ומר חכמים סבר: אשה נמי כשאר לקוחות לא סמכה דעתה.

וכאן שבה הגמרא לבאר את מחלוקתם של חכמים ורבי מאיר במלוה על פה שקידש בה: במלוה על פה במאי פליגי?

אם ניתן להקנות מלוה על פה, ובדרב הונא אמר רב! דאמר רב הונא אמר רב:

האומר לחבירו: "מנה לי בידך, תנהו לפלוני" ואמר כן במעמד שלשתן [המלוה הלוה והלוקח], קנה הלוקח. ^[3]

מר חכמים סבר: כי קאמר רב, הני מילי בפקדון, אבל במלוה לא, ונמצא שאין אפשרות להקנות מלוה על פה כלל, ולכן אינה מקודשת. ^[4]

ומר רבי מאיר סבר: לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ניתן להקנות במעמד שלשתן, ולכן אם קידשה במעמד הלוה, הרי היא מקודשת.

ועוד שואלת הגמרא על רב, שאמר: המקדש במלוה אינה מקודשת ואפילו המעות בעין, וכל שכן אם אינם בעין: נימא דינו של רב כתנאי היא, שנחלקו בדינו:

דתניא: האומר לאשה "התקדשי לי בשטר", ומפרש לה ואזיל: רבי מאיר אומר: אינה מקודשת, ואפילו אם יש בנייר - שכתוב עליו השטר - שוה פרוטה.

ורבי אלעזר אומר: מקודשת, ואפילו אין בנייר שוה פרוטה.

וחכמים אומרים: שמין את הנייר שכתוב עליו השטר, אם יש בו שוה פרוטה, הרי זו מקודשת מחמת הנייר שהוא שוה כסף והאשה מתקדשת בו.

והרי האי שטר שקידשה בו היכי דמי:

אילימא שטר חוב דאחרים [וכאחד הביאורים שנאמרו בברייתא הקודמת], הרי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, שהרי בברייתא שנזכרה לעיל מבואר שלדעת רבי מאיר הרי היא מקודשת בשטר חוב דאחרים!? ^[5]

אלא בהכרח שהברייתא עוסקת בשטר חוב דידה [של האשה עצמה] שהיתה חייבת לו כסף ויש לו שטר על חוב זה, ובמקדש במלוה שאינה בעין קא מיפלגי! הרי שנחלקו תנאים בדינו של רב.

אמר רבי נחמן בר יצחק:

הברייתא אינה עוסקת במי שקידש בחוב שיש עליו שטר, אלא בקדושי שטר, דהיינו שכותב בשטר "הרי את מקודשת" ונותנו לה, והכא במאי עסקינן: כגון שקדשה בשטר קדושין שאין עליו עדים חתומים:

ורבי מאיר לטעמיה [לשיטתו], דאמר גבי גט: עדי חתימה כרתי [עושים את הגט ל"ספר כריתות"], והוא הדין לשטר קדושין שאינו שטר בלי עדי חתימה, ולכן לשיטתו אינה מקודשת משום "קדושי שטר" ; ואפילו אם יש בניר שוה פרוטה אינה מקודשת מדין "קדושי כסף", היות ואין דעת האשה להתקדש בשווי הניר.

ורבי אלעזר לטעמיה, דאמר: עדי מסירה כרתי, ואף שאין עדים חתומים בו, והוא הדין לשטר קדושין ; ולכן לשיטתו היא מקודשת בשטר זה, ואפילו כשאין בניר שוה פרוטה.

ורבנן [חכמים שבברייתא] מספקא להו, אי כרבי מאיר, אי כרבי אלעזר לענין "קדושי שטר" ; הלכך:

שמין את הנייר, אם יש בו שוה פרוטה, מקודשת, ואם לאו הרי היא ספק מקודשת; כלומר: אף שלא הכריעו חכמים בעיקר מחלוקתם, דהיינו מדין "קדושי שטר", מכל מקום חלוקים הם על רבי מאיר בדין "קדושי כסף", שהוא סובר: אף אם השטר שוה פרוטה אינה מקודשת, ומשום שאין דעת האשה על הניר; והם סוברים, שדעתה על הניר ^[6] ומתקדשת בו. ^[7] ואיבעית אימא לבאר את מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר:

הכא במאי עסקינן, בכגון שכתבו לשטר הקידושין שלא לשמה של האשה אותה הוא מקדש בו, ובדריש לקיש קמיפלגי: דבעי ריש לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה, מהו?

וצדדי הספק הם:

האם הויה ליציאה [קידושין לגירושין] מקשינן, משום שהוקשו במאמר הכתוב: "ויצאה [מביתו והלכה] והיתה לאיש אחר"

ומה יציאה בעינן שיהא הגט כתוב לשמה, שהרי אמרה תורה: "וכתב לה ספר כריתות" ודרשינן: לשמה, אף הויה נמי בעינן שיהא השטר כתוב לשמה של המתקדשת.

או דלמא: אדרבה הויות להדדי [דרכי הקדושין זה לזה] הוא דמקשינן, שהרי הוקשו במאמר הכתוב: "והיתה", שהוא כולל את כל ההויות -

ומה הויה דכסף לא בעינן שיהא טבוע הכסף לשמה, אף הויה דשטר לא בעינן לשמה.

בתר דבעיא ריש לקיש הדר פשטה ריש לקיש עצמו: "ויצאה והיתה", מקיש הויה ליציאה. ^[8]

ובסברא זו נחלקו התנאים שבברייתא:

מר - רבי מאיר - אית ליה דריש לקיש שאין השטר כשר כשנכתב שלא לשמה, וכמו גט.

ומר - רבי אלעזר - לית ליה דריש לקיש, ולפיכך מקודשת היא, אף שהוא נכתב שלא לשמה. ^[9]

ואי בעית אימא לבאר את מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר:

דכולי עלמא אית להו דריש לקיש, ואין שטר קדושין כשר כשנכתב שלא לשמה!

והכא בברייתא במאי עסקינן: כגון שאכן כתבו לשמה, ומיהו נכתב השטר שלא מדעתה [לא ידעה האשה כשנכתב השטר], ובפלוגתא דרבא ורבינא, ורב פפא ורב שרביא, קמיפלגי רבי מאיר ורבי אלעזר בברייתא!

דאיתמר: כתבו לשטר הקדושין לשמה של המתקדשת ושלא מדעתה:

רבא ורבינא אמרי: מקודשת, דכשם שבגט אין צריך דעתה, שהרי היא מתגרשת אפילו בעל כרחה, אף קדושין כן, וזו היא דעתו של רבי אלעזר.

רב פפא ורב שרביא אמרי: אינה מקודשת, דכשם שבגט צריך דעת המקנה הוא הבעל, כך בקידושין צריך דעת האשה שהיא המקנה, וזו היא דעתו של רבי מאיר.

כאן שבה הגמרא לדברי רב בענין מקדש במלוה, ושואלת עוד:

נימא, האם נאמר שדברי רב גבי מקדש במלוה הם כהני תנאי [תנאים אלו נחלקו בדבר]!?

דתניא:

אשה האומרת לאיש: "קח זהב שלי, ועשה לי שירים [אצעדה, צמיד של רגל] ^[10] נזמים וטבעות, ואקדש אני לך בשכר פעולתך":

כיון שעשאן האיש, הרי היא מקודשת, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה, ומפרש לה ואזיל.

והרי האי ממון - שהצריכו חכמים שיגיע לידה - היכי דמי [לאיזה ממון כוונת חכמים]?

אילימא אותו ממון, דהיינו: השירים הנזמים והטבעות, כך הרי אי אפשר לומר, כי:

מכלל דתנא קמא [רבי מאיר], סבר: אפילו אותו ממון נמי לא צריך שיגיע לידה כדי שתתקדש!? והרי פשיטא שאינו כן, שאם עדיין לא הגיעו לידה, אלא במאי מקדשא [וכי במה מתקדשת היא]!? ^[11]

אלא לאו בממון אחר - שיינתן לה לשם קידושין - הוא שאמרו חכמים שאם לא הגיע לידה אינה מקודשת, ומשום שהם סוברים דבשכר פעולת עשיית התכשיטים אינה מקודשת.

ושמע מינה: במקדש במלוה קמיפלגי, כדמפרש ואזיל.

וסברי בני הישיבה שביקשו לתלות את דברי רב במחלוקת תנאים זו:

חיוב התשלום לפועל, יכול להתפרש בשני אופנים:

האחד: "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף": דהיינו, כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה, נתחייב המעביד לפועל בדמי שכירות עשיית המלאכה. ^[12]

השני: "אינה לשכירות אלא לבסוף": אין המעביד מתחייב לפועל אלא כשהוא מחזיר את העבודה הגמורה למעביד, ^[13] ואם שכרו - דרך משל - לעשות נזמים, אין המעביד מתחייב לפועל אלא בגמר עשיית הנזמים והחזרתם לידיו.

דכולי עלמא - בין רבי מאיר ובין חכמים - סברי: ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ונמצא ששכר הפעולה הוה מלוה, שהרי בשעת חלות הקדושין דהיינו כשמחזיר הבעל לאשה את הנזמים כבר היתה האשה חייבת למקדש את שכר הפעולה, והוא מקדשה בחוב שהיא חייבת לו, והיינו מלוה ^[14] -

ואם כן מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר רבי מאיר סבר: המקדש במלוה מקודשת.

ומר חכמים סבר: המקדש במלוה אינה מקודשת.

ונמצאו דברי רב תלויים במחלוקת תנאים.

ודחינן: לא כאשר פירשת את מחלוקת רבי מאיר וחכמים, אלא יש לפרש את מחלוקת בשלושה אופנים אחרים:

א. דכולי עלמא: המקדש במלוה אינה מקודשת.

והכא מחלוקתם היא אם שכר הפעולה מלוה היא, וב"ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף", קמיפלגי:

הערות

^[1] כמה שיטות יש בראשונים בביאור ובטעם דין זה: ברש"י כתב כאן את הטעם שהוא יכול למחול: "שהלוה לא נתחייב ללוקח כלום, אלא מחמת המוכר והרי מחלו אצלו". ולשון רש"י בכתובות פה ב ד"ה מחול, דאמר ליה לוה ללוקח: "לאו בעל דברים דידי את". והתוספות כתבו כאן בשם "יש מפרשים": מכירת שטרות אינה אלא מדרבנן, ולכן מועיל מחילה, [וכן נראה בפשטות מדברי הגמרא בבבא בתרא קמז ב, וכמו שכתבו הראשונים] ; וביארו האחרונים, שאף מדרבנן אינו יכול למכור את החוב, אלא שהלוקח הוא כמו מורשה של הבעל חוב לגבותו, אבל המלוה הוא הוא בעל החוב של הלוה, ולכן יכול הוא למחול; וראה גם ברמב"ם [מכירה ו יב] שכתב: "קנין השטרות כדרך הזאת [שנתבארה בהלכות שם] מדברי סופרים, אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר הקנוי בלבד, לפיכך המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למוחלו, ואפילו יורשו מוחלו". וראה מה שכתב הרמב"ן בבבא בתרא עז א, להקשות מסוגייתנו, שהרי אמרו שהמקדש בשטר חוב דאחרים מקודשת, ואם נאמר שאין המכירה חלה אלא מדרבנן אם כן לא תהא מקודשת גמורה, וכתב על זה: "ואפשר דמאי "מקודשת" דקאמר רבי מאיר מקודשת מדבריהם לאצרוכי גיטה וכו' ואינו מחוור". והראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם כתב: "לא מן השם הוא זה, אלא מפני שהלוה אומר ללוקח: "אני לא שעבדתי לך את עצמי, לפיכך אם כתב לו בשטר חובו: "הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך, אינו יכול למחול, משמכר שטר חובו", וראה ב"קצות החושן" סימן סו סקכ"ו כתב, ששיטת רש"י בכתובות היא היא שיטת הראב"ד, ראה שם היטב בתחילת דבריו. והרא"ש בכתובות פרק ט סימן י כתב בשם רבינו תם: "משום דשני שעבודים יש לו למלוה על הלוה אחד שעבוד נכסיו, ואחד שגופו משועבד לפרוע לו, ושעבוד נכסיו של הלוה יכול המלוה למכור, אבל שיעבוד גופו של הלוה אין קנין נתפס עליו, הלכך, כל זמן שלא מחל לו, גובה נכסיו של לוה, אבל אם מחל המלוה ללוה שעבוד גופו שנשאר אצלו, פקע נמי שעבוד נכסים, דנכסי דאינשי אינון ערבין ביה [נכסי אדם ערבים לו לתשלום חובו], וכשנסתלק שיעבוד הלוה נסתלק נמי שעבוד נכסיו". והרי"ף בכתובות מד ב מדפי הרי"ף כתב: "וחזינא למקצת מרבוותא דאמרי: היינו טעמא דמוכר שטר חוב לחבירו דיכול למוחלו בין הוא בין יורש, משום דיכול לומר: עיינית בחושבני ולא פש לי גביה ולא מידי [עיינתי בחשבונותי, ומצאתי שלא נותר לי חוב על הלוה], אי נמי איסתפקא לי מילתא אי פריע אי לא פריע ומספיקא לא מגבינן שטרא [נסתפק לי אם פרע הלוה או שלא פרע, ומספק אי אפשר לגבות את השטר] ".

^[2] ביאר רש"י: "כלומר: אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה, ודאי לא קנה המלוה את הקרקע, דלא סמכה דעתיה דבעל קרקע, אבל באשה, סבר רבי מאיר דסמכה דעתה".

^[3] כתב רש"י, שאין טעם בדבר, ודין זה הוא אחד משלשה דברים, שעשאוהו חכמים כ"הלכתא בלא טעמא", כמבואר בגיטין יד א. והנה דין זה מדרבנן הוא, ואם כן לכאורה אינה מקודשת אלא לחומרא ולהצריכה גט; וכן כתב ה"בית יוסף" בשם רבינו ירוחם, והובאו דבריו ב"אבני מלואים" סימן כח סקל"ג. אבל מהרמב"ן שהובא בהערה לעיל משמע שמקודשת היא מדאורייתא, שהרי הקשה על הסוברים שמכירת שטרות אינה אלא מדרבנן, ממה שהמקדש בשטר חוב מקודשת ומשמע שמדאורייתא היא מקודשת, ואם כן לדבריו אף במלוה על פה קידושין הם מדאורייתא. וה"פני יהושע" [הביא דבריו ב"אבני מלואים" שם] תמה באמת על הרמב"ן, מאי שנא מכירת שטרות שאם היא מדרבנן אינה מקודשת אלא לחומרא, ואילו ב"מעמד שלשתן", שהוא תקנת חכמים הרי היא מקודשת מדאורייתא; וראה מה שכתב ב"אבני מלואים" שם ליישב שיטת הרמב"ן.

^[4] משמע מן הגמרא, שאילו היה קונה במעמד שלשתן, הרי שאפילו חכמים היו מודים שהוא קונה, ואף שבמלוה בשטר אינו קונה, ואם כן משמע שאם מכר במעמד שלשתן אינו יכול למחול, שהרי לפי הטעם שנתבאר לעיל בגמרא שאינה מקודשת בשטר חוב דאחרים שהוא משום חשש המחילה, אם כן בהכרח שבמעמד שלשתן אינו יכול למחול; וכן מבואר בתוספות שמסוגייתנו משמע שאם מכר במעמד שלשתן אינו יכול למחול, ובשטר חוב דאחרים מיירי דוקא כשלא היה הלוה בפנינו בשעה שנתן לה את השטר [שאם לא כן תיפוק ליה משום "מעמד שלשתן"]. וכתב הרמב"ן על דברי התוספות, שיכול הוא לדחות דבריהם ולומר, שאף בשהקנה במעמד שלשתן יכול הוא למחול, אלא שכשהקנה לה במעמד שלשתן סומכת היא דעתה שלא ימחול, כי היא סוברת שכסיפא ליה מילתא לחזור בו כיון ששניהם היו שם [ומלשונו שם נראה שאינו מכריע בדבר]. וראה עוד מה שכתב הרא"ש בכתובות פרק ט סימן י בדין מחילה במכירת חוב במעמד שלשתן. וראה עוד בשולחן ערוך אבן העזר סימן כח סעיף יג, שיש אומרים שהמקדש אשה בחוב במעמד שלשתן אינה מקודשת, משום דלא סמכה דעתה.

^[5] כתבו התוספות, שמאחר שהלשונות שוים בשתי הברייתות, אין מסתבר לפרש שהברייתא הקודמת עוסקת כשלא כתב לה בשטר המכירה "קני לך הוא וכל שעבודיה", ובברייתא זו כתב לה, ולא תיקשי דרבי מאיר אדרבי מאיר.

^[6] וכן פירשו שאר ראשונים, שהטעם הוא משום שדעתה על הניר; ורבי עקיבא איגר במהדורא תניינא סימן נו [ראה שם היטב בד"ה ובאמת], הקשה: לפי מה שהביא שם מדברי ה"נמוקי יוסף" בבבא מציעא, גבי מי שנפל על המציאה, שאינו קונה בקנין ארבע אמות, משום "דבנפילה ניחא ליה דליקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דליקני", ופירש שם ה"נמוקי יוסף" שהרי זה כאילו אומר: "אי אפשי בתקנת חכמים" שהם תיקנו לו ארבע אמות, ומשמע שאילו היה זה קנין דאורייתא, כי אז אפילו אם לא היה דעתו לקנות בארבע אמות היה קונה, ואם כן כאן שהניר הוא קנין דאורייתא, אפילו אם אין דעתה אניר יש לה לקנות [והוא נקרא: "קנין המועיל וקנין שאינו מועיל"], ולמה הוצרכו הראשונים לומר שדעתה אניר! ? וכן עמד רעק"א שם, על מה שאמרו לעיל בגמרא מו א "מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה", והובא בהערות לעיל; וראה מה שיישב שם. וב"קהלות יעקב" סימן א בד"ה ולענ"ד כתב לחלק בין קנין כסף שבזה אם אינו ניתן לתשלומין או על כל פנים עבור החפץ הנקנה אין כאן קנין כסף כלל, [וראה עוד שם מה שביאר גם דין "מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה"], וראה ב"זכר יצחק" סימן טז. ב. עוד תמה רבי עקיבא איגר [ראה בליקוטים כאן]: כיון דמספקא לן אם הלכה כרבי מאיר או כרבי אלעזר, אם כן אפילו שמו את הניר ואין בו שוה פרוטה, מכל מקום תהא מקודשת משום ספק ספיקא: ספק אם מועיל השטר כרבי אלעזר, וספק אם הניר שוה פרוטה במדי; וראה מה שכתב בזה.

^[7] כתב רש"י: ולפי התירוץ הזה נראה בעיני, דלא גרס בהא דרבנן ואם לאו אינה מקודשת, אלא: "וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת, ובאין שוה מידי לא איירי משום דמספקא להו בההיא אי כרבי מאיר אי כרבי אלעזר, והשתא ביש בו הוא דאתי לאפלוגי דאם יש בניר שוה פרוטה מקודשת בתורת כסף דדעתייהו נמי אנייר". ויש לפרש את כוונתו בשני אופנים: האחד: כיון שלפי ביאור הגמרא לדעת חכמים הרי היא ספק מקודשת, אם כן אי אפשר לגרוס "ואם לאו אינה מקודשת" דמשמע שבודאי אינה מקודשת. השני: הוקשה לרש"י, מנין לגמרא שלדעת חכמים מספקא להו אם כרבי מאיר אם כרבי אלעזר, והרי יש לומר שלדעת רבי מאיר אינה מקודשת אפילו אם יש בניר שוה פרוטה, ומשום שאין דעתה אניר, ובשטר אינה מקודשת משום שעדי חתימה כרתי, ולדעת רבי אלעזר הרי היא מקודשת אפילו אם אין בניר שוה פרוטה, ואילו לדעת חכמים אם יש בניר שוה פרוטה הרי היא מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת כיון שעדי חתימה כרתי; ולזה כתב רש"י, שלמדה כן הגמרא ממה שלא אמרו חכמים: "ואם לאו אינה מקודשת", ומזה משמע שבדין השטר עצמו אין הם אומרים כלום, והיינו משום דמספקא להו, וכפירוש הזה הבין המהרש"א [בדבריו על דברי התוספות] בכוונת רש"י. ולשון התוספות הוא: "לפי זה לא גרס במילתייהו: "ואם לאו אינה מקודשת", דהא אפילו ליכא בנייר שוה פרוטה צריכה גט מספק, דשמא עדי מסירה כרתי כרבי אלעזר; דאי אמרת דאין צריכה גט, אם כן קאי כרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי מכל וכל, ואם כן מאי האי דקתני [מהרש"א] מספקא להו אי כרבי מאיר אי כרבי אלעזר". ומשמעות לשונם כפירוש ראשון, ומיהו אריכות לשונם צריכה ביאור שלא היה להם אלא לומר: "דאי אמרת אין צריכה גט, אם כן מאי האי דקתני מספקא להו אי כרבי מאיר אי כרבי אלעזר" ולמה הוצרכו להוסיף "אם כן קאי כרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי מכל וכל", ובאמת שכל דבריהם מ"דאי אמרת דאין צריכה גט וכו' נראה כשפת יתר, כי מאחר שמבואר בגמרא דמספקא להו, אם כן אי אפשר לגרוס: "ואם לאו אינה מקודשת". וגם עיקר דבריהם, שכתבו: "דאם כן קאי כרבי מאיר מכל וכל", אינו מובן, שהרי יש לומר שלדעת רבי מאיר אפילו אם יש בניר שוה פרוטה אינה מקודשת כי דעתה אינה על הניר, וכמו שכתב רש"י בד"ה אינה מקודשת, וכן כתבו התוספות בעצמם בד"ה שמין. וראה מה שכתבו המהרש"ל והמהרש"א, ולפי מה שמבואר בדברי המהרש"א, כוונת התוספות אף היא כפירוש השני שנתבאר בדברי רש"י.

^[8] ראה לעיל מד א, גבי מה שדנו שם, אם כשם שבגירושין אביה והנערה מקבלים את גיטה, כך בקידושין אביה והיא מקבלין את גיטה, או שהדין חלוק, שבקידושין אביה ולא היא, דמבואר שם בגמרא, שריש לקיש מדמה קידושין לגירושין "וצווח ריש לקיש כי כרוכיא: ויצאה והיתה, וליכא דאשגח ביה", וכתבו שם הראשונים הובא בהערה שם, שאין מקישים הויה ליציאה אלא במקום שנאמר; ולפי זה יש לדון אם ריש לקיש אינו הולך כאן לשיטתו.

^[9] לפי המבואר בהערה לעיל, שמדקדוק לשון הברייתא שלא אמרה בדברי חכמים: "ואם לאו אינה מקודשת", משמע שחכמים מסתפקים אם היא מקודשת או לא, אם כן אף כאן צריך לומר שחכמים מסתפקים אם כריש לקיש או לא; וכן מבואר בריטב"א שלפי כל האוקימתות שבגמרא, חכמים מסתפקים.

^[10] בתרגום על הפסוק [במדבר לא נ]: "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד וגו"', תרגם: "גבר דאשכח מאן דדהב שרין ושבכין וגו"', רש"י.

^[11] לכאורה קושיית הגמרא אינה מובנת, שהרי בלאו הכי רוצה הגמרא לומר שלדעת רבי מאיר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ואם כן למה פשוט לגמרא שלרבי מאיר אינה מתקדשת עד שיגיע אותו ממון לידה, והרי כיון שנתחייבה לו בכל פרוטה ופרוטה, אם הוא מוחל לה את שכר המלאכה הרי היא מקודשת באותה פרוטה ואפילו אם המקדש במלוה אינה מקודשת, ואפילו אם נאמר שאינה רוצה להתקדש לו אלא בעשיית כל השירים והנזמים, על על פניסתיקשי: כיון שבהמשך רוצה הגמרא לומר שהמקדש במלוה מקודשת לדעת רבי מאיר, אם כן תתקדש לו בגמר עשיית כל הנזמים במה שנתחייב לה במשך עשיית הנזמים, ואפילו לא הגיע ממון לידה! ? וכתבו התוספות בבבא קמא צט א ד"ה אלא במאי מקדשא: דסברא היא, שאין דעתה להתקדש עד שיבואו השירים והנזמים לידה, ועוד אומר ר"י ונראה לו עיקר, שאפילו שניהם רוצים שיחולו הקידושין קודם הגעת ממון לידה אינה מקודשת, אף על פי שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, כיון שאין יכולה לתבוע בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה, ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבוא שעה שיכול לתובעה בדין, [וראה "בירורי השיטות" כאן בד"ה ודע לך] ; ולשון הגמרא "אלא במאי מקדשא" מדויק היטב לפירוש שני של ר"י. אבל הרשב"א כתב כאן: לאו למימרא שלא חלו הקידושין כלל עד שעת נתינת הנזמים לידה, דמשעת גמר הכלי, מקודשת, למאן דאמר: מקדש במלוה מקודשת; ולכן פירש את מה שאמרו בגמרא שאם לא הגיע ממון לידה ודאי אינה מקודשת, שאין הכוונה לומר עד שיגיע השירים והנזמים לידה, אלא הכוונה היא קודם שייגמרו השירים והנזמים. ומיהו לשון רש"י הוא: "אותו ממון: שיחזירם לה לאחר שגמרם", ומבואר בהדיא שהוא אינו מפרש כהרשב"א בתירוצו הראשון. וראה מה שכתב שם הרשב"א בפירושו השני, ומה שהביא מדברי רש"י בסוגייתנו.

^[12] נתבאר על פי לשון רש"י כאן [ולכאורה לשון זו אינה שייכת אלא באומן המקבל את שכרו לפי העבודה] ; ובבבא קמא צט א פירש: "כיון שעלה שכרו לפרוטה, נתחייב לו מיד פרוטה ".

^[13] נתבאר על פי לשון רש"י בעמוד ב בד"ה אינה לשכירות אלא לבסוף, שכתב: אינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירן לה; אך ראה מה שכתב הרשב"א בד"ה ועוד יש לומר בביאור דברי רש"י.

^[14] ראה ברשב"א שביאר את החילוק בין הא דאמרינן לעיל מז א במי שקידש אשה בכמה תמרות ואמר לה: "התקדשי לי באלו", והיתה אוכלת ראשונה ראשונה שהיא מקודשת בהצטרפות כל התמרות לפרוטה, כיון שכבר גמר דיבורו וכל תמרה ותמרה היא מקבלת בתורת קידושין ואינה מלוה, לבין העושה שירים נזמים וטבעות שכבר גמר דיבורו וכל פרוטה ופרוטה הוא מוחל לשם קידושין, שאינה מקודשת משום דהויא לה מלוה, [וראה מה שיתבאר בהערה 2 בעמוד ב]. ולשון הרשב"א בביאורו הוא: "דהתקדשי לי באלו שאני, הואיל ואיתנהו כולהו קמן, מונה והולך הוא, אבל שכירות, דבשעה דאיתא להאי פורתא ליתא להאי, ולא אתי האי עד דאזיל ליה אידך, לא חזי לאיצטרופי כלל, והילכך אינה מקודשת, אבל אי סבירא לן ד"אינה לשכירות אלא בסוף" כולה אגרא בבת אחת, והלכך מקודשת".

המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר המוכר ומחלו ללווה — הרי זה מחול, שכן ההתחייבות של הלווה היתה למלווה בלבד, ובעצם אינה ניתנת להעברה. ואפילו יורש של המלווה מוחל. ונאמר דמר אית ליה [שחכם זה, חכמים, יש לו, הריהו מקבל] את דברי שמואל וכיון שיכול המקדש למחול את החוב, אין האשה סומכת ומקנה את עצמה כשמקבלת שטר חוב בתורת קידושין. ומר לית ליה [וחכם זה, ר' מאיר, אין לו] אינו מקבל את דברי שמואל ומשום כך סומכת האשה דעתה ומתקדשת בשטר החוב.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] אית להו [יש להם, מקבלים] את דברי שמואל והכא [וכאן] באשה המתקדשת קמיפלגי [חלוקים הם]; מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור]: אשה סמכה [סומכת] דעתה על השטר שקיבלה, כי מימר אמרה [אומרת היא בליבה]: לא שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני [אינו מסתבר שמניח לו לשלי ומוחל אותו לאחרים], ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבר]: אשה נמי [גם כן] לא סמכה דעתה, שחוששת שמא ימחל את החוב.

והמקדש אשה במלוה על פה במאי פליגי [במה חלוקים הם] — בדברי רב הונא אמר רב. שאמר רב הונא אמר רב: אומר אדם לחבירו "מנה לי בידך שאתה חייב לי — תנהו לפלוני", אם היה זה במעמד שלשתן, שהיו שם יחד המפקיד ומי שהופקד המנה בידיו ופלוני השלישי — קנה האיש השלישי.

מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: כי קאמר [כאשר אמר] רב הני מילי [דברים אלה] שאפשר להקנות במעמד שלושתם, אמרם דווקא בפקדון משום שהחפץ נמצא בעינו, אבל ביחס למלוה שניתן להוצאה — לא אמר כן, ולדעתו אינו יכול להעביר בדרך זו דבר שאינו ממשי אלא הוא התחייבות בלבד. ומר סבר [וחכם זה, ר' מאיר, סבור]: לא שנא [אינו שונה] מלוה ולא שנא [ואינו שונה] פקדון שהאיש השלישי קונה בדרך זו. לפיכך גם האשה מתקדשת כשנתן לה במעמד שלשתם.

ושוב מציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שדברי רב הם מחלוקת תנאים] בענין מקדש במלווה, ששנינו: אם אמר לאשה "התקדשי לי בשטר" — ר' מאיר אומר: אינה מקודשת, ור' אלעזר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: שמין את הנייר, אם יש בו, בנייר עצמו, שוה פרוטה — הריהי מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת.

ונברר: האי שטר היכי דמי [שטר זה כיצד היה בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שהיה זה שטר חוב של אחרים שחייבים לו — קשיא [קשים] אם כן דברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר עצמו, שהרי בברייתא קודמת נאמר שהוא סבור שהאשה מתקדשת על ידי שטר חוב. אלא ודאי מדובר בשטר חוב דידה [שלה] שהיא חייבת לו, ואם כן נמצא כי במקדש במלוה קא מיפלגי [הם חלוקים]!

אמר רב נחמן בר יצחק, אפשר לדחות ולומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שקדשה לא בשטר חוב אלא בשטר קידושין, אלא ששטר זה אין עליו עדים.

ור' מאיר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר לענין גט: עדי חתימה כרתי [הם כורתים, גומרים] את קניינו של הגט, והוא הדין לשטר קידושין. וכיון שלא היו עדים חתומים על השטר אין בו ממש. ור' אלעזר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים, גומרים] את הדבר ואם מסר את השטר בעדים — הריהי מקודשת. ורבנן מספקא להו [מסופק להם] אי [אם] כדעת ר' מאיר, אי [אם] כדעת ר' אלעזר, הלכך [על כן] אומרים הם שאין לראות בכך קידושין בשטר אלא דין קידושי כסף ושווה כסף, ולכן שמין את הנייר, ואם נמצא שיש בו שוה פרוטה — הריהי מקודשת, ואם לאו [לא] אינה מקודשת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר, שמדובר פה בשטר קידושין, כגון שכתבו שלא לשמה. ובדברי ריש לקיש קמיפלגי [חלוקים הם]. דבעי [ששאל] ריש לקיש שאלה זו: שטר אירוסין (קידושין) שכתבו הסופר שלא לשמה של הבעל והאשה, מהו? האם אפשר לקדש בו? וצדדי השאלה: האם הויה (קידושין, היות אשה לאיש) ליציאה (גירושין) מקשינן [מקישים, משווים, אנו] ואומרים: מה יציאה בעינן [צריכים אנו] שייכתב הגט לשמה, אף הויה, שטר של קידושין, נמי בעינן [גם כן צריכים אנו] שיהיה כתוב לשמה. או דלמא [שמא]: הויות דרכי הקידושין השונות להדדי מקשינן [זו לזו אנו משווים], מה הויה שעל ידי כסף לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיה הכסף מוטבע לשמה, אלא כל כסף מועיל, אף הויה שעל ידי שטר לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיה לשמה.

בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל אותה, את השאלה הזו, חזר ופתרה] נאמר: "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב) ובפסוק זה מקיש [משווה] הכתוב הויה ליציאה לכל דבר, ואם כן כמו בגט גם שטר קידושין שנכתב שלא לשמה — פסול. ונאמר כי מר אית ליה [חכם זה, ר' מאיר, יש לו, הריהו מקבל] את דברי ריש לקיש ואם לא כתב לשמה אינה מקודשת, ומר לית ליה [וחכם זה, ר' אלעזר, אין לו, אינו מקבל] את דברי ריש לקיש, וחכמים מסופקים בדבר ולכן רואים הם בכך קידושי כסף.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא אית להו [שהכל ישל להם, הריהם מקבלים] את דברי ריש לקיש, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] שכתבו את השטר לשמה של המקדש והמתקדשת ואולם שלא מדעתה, שלא ידעה שעבורה כותב שטר זה. ובפלוגתא [ובמחלוקת] של רבא ורבינא, ורב פפא ורב שרביא קמיפלגי [חלוקים הם]. דאיתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: שטר קידושין שכתבו לשמה ושלא מדעתה, רבא ורבינא אמרי [אומרים]: מקודשת בו, רב פפא ורב שרביא אמרי [אומרים]: אינה מקודשת.

ושוב מנסים להציע שהמקדש במלוה נימא כהני תנאי [נאמר שהיא מחלוקת כתנאים אלה] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נתנה אשה זהב לצורף ואמרה לו "עשה לי שירים (צמידים) נזמים וטבעות, ואקדש אני לך בשכר עבודתך ", כיון שעשאן מקודשת, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה.

ושואלים: האי ממון היכי דמי [ממון זה שהוזכר כיצד הוא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] אותו ממון, כלומר, שייתן לה את הנזמים הללו, האם מכלל הדברים תאמר שהתנא קמא [הראשון], ר' מאיר סבר [סבור] שאפילו אם מחזיר לה כשסיים מלאכתו את אותו ממון נמי [גם כן לא תתקדש! אלא במאי [אלא במה]? הרי רק בו מקדשא [היא מתקדשת], שהרי לא נתן לה דבר מלבד התכשיטים! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שמתקדשת בממון אחר, בשכר העבודה שהיא חייבת לו. ושמע מינה [ולמד מכאן] כי במקדש במלוה קמיפלגי [חלוקים הם], כיון ששכר העבודה שהיא חייבת לו עבור עשיית הנזמים הוא כמלוה.

ומוסיפים לבאר: וצריכים לומר וסברי [וסבורים הם] דכולי עלמא [שלדעת הכל] ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. כלומר, שהתחייבות לשלם עבור השכירות מתחילה מרגע שמתחיל הפועל במלאכה ובכל שעה שעובד נוסף סכום מסויים בחוב זה. ולפיכך הוה [הרי זה] מלוה, שהרי כשנותן לה את החפץ העשוי כבר התחייבה לו תשלום עבור המלאכה שעשה מתחילת עבודתו. ואם כן מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים] דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור]: המקדש במלוה מקודשת, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: המקדש במלוה אינה מקודשת?

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] אפשר לומר שהמקדש במלוה אינה מקודשת, והכא [וכאן] באמת באותה סברה עצמה — בשאלה האם ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי [חלוקים הם]; מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In the case of one who sells a promissory note to another, and he, the seller, went back and forgave the debtor his debt, it is forgiven, since the debtor essentially had a non-transferable obligation to the creditor alone. And even the creditor’s inheritor can forgive the debt. It can be explained that one Sage, i.e., the Rabbis, is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Shmuel. Since the man can forgive the debt, the woman will not rely on her ability to collect using the promissory note she has received for her betrothal. And one Sage, Rabbi Meir, is not of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Shmuel; the woman relies on her ability to collect using the promissory note and is betrothed.

And if you wish, say instead that everyone is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Shmuel, and here they disagree with regard to a woman who is becoming betrothed. One Sage, Rabbi Meir, holds that a woman relies on a promissory note she receives, since she says to herself: He would not leave aside my benefit and forgive the debt of others. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that even a woman who received the promissory note for betrothal does not rely on being able to collect the debt, since she is concerned he might forgive it.

Having enumerated several possibilities for the dispute in the case of a loan with a promissory note, the Gemara explains the dispute in the case of a loan by oral agreement: In the case of one who betroths a woman with a loan by oral agreement, with regard to what do they disagree? They disagree with regard to the statement of Rav Huna, who quoted a statement that Rav says, as Rav Huna says that Rav says: If one said to another: I have one hundred dinars in your possession, give it to so-and-so, if he stated this in the presence of all three parties, i.e., the one who had the money, the one who was the owner of the money, and the intended recipient, the intended recipient has acquired it.

One Sage, i.e., the Rabbis, holds that when Rav said that it can be acquired in the presence of all three parties, this applies in the case of a deposit, since the item is intact. But in the case of a loan, which is meant to be spent, he did not rule that it can be transferred this way, since there is no actual money but merely a debt. And one Sage, Rabbi Meir, holds: There is no difference whether it is a loan or a deposit. The third party acquires it in both cases. A woman is therefore betrothed if he gave her a loan in the above manner.

The Gemara again suggests: Let us say that Rav’s statement that one cannot betroth a woman with a loan is subject to a dispute between tanna’im. A baraita teaches: If one says to a woman: Be betrothed to me with a document, Rabbi Meir says she is not betrothed, and Rabbi Elazar says she is betrothed, and the Rabbis say the court appraises the paper the document is written on: If the paper itself has the value of one peruta, she is betrothed. But if not, she is not betrothed.

The Gemara clarifies the case of this baraita: What are the circumstances of this document? If we say it is a promissory note of a debt owed him by others, then the statement of Rabbi Meir is difficult in light of another statement of Rabbi Meir, as he stated in the previous baraita that a woman can be betrothed by giving her a promissory note. Rather, this baraita must be referring to a promissory note of a debt owed him by her, and they disagree with regard to the halakha of one who betroths a woman with a loan.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says that this is not necessarily so. With what are we dealing here? With a case where he betrothed her with a document of betrothal that had no witnesses to it.

And Rabbi Meir conforms to his standard line of reasoning, as he says with regard to a bill of divorce: Signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce, and the same applies to a document of betrothal. Since no witnesses signed the document, it cannot be used for betrothal. And Rabbi Elazar conforms to his standard line of reasoning, as he says: Witnesses to the transmission of the bill of divorce effect the divorce, and she is betrothed if the document was handed over in the presence of witnesses. And the Rabbis are uncertain if the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir or if it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. Therefore, they rule that the betrothal is not effected by means of the document, but it is betrothal effected by means of giving an item worth money. The court appraises the paper: If it has the value of one peruta, she is betrothed. But if not, she is not betrothed.

And if you wish, say instead that this baraita is referring to a case where he wrote the document of betrothal not for her sake, i.e., not for this particular woman’s sake. And they disagree with regard to a statement of Reish Lakish, as Reish Lakish asks: What is the halakha of a document of betrothal that the scribe wrote not for her sake? The Gemara clarifies the question: Do we juxtapose becoming a wife through betrothal to leaving a marriage through divorce and say: Just as in the document that causes her to leave the marriage we require that it be written for her sake, so too, in the document that causes her to become betrothed we require that it be written for her sake as well. Or perhaps we juxtapose different ways of becoming betrothed to each other: Just as in the act of becoming betrothed by means of money we do not require that money be minted for her sake and he can use any money, so too, with regard to the act of becoming betrothed by means of a document, we do not require that it be written for her sake.

After Reish Lakish raised the dilemma, he then resolved it: The verse states: “And she departs out of his house and goes and becomes another man’s wife” (Deuteronomy 24:2). The verse thereby juxtaposes the verb becoming to the verb leaving, so a bill of divorce and a document of betrothal must be written for her sake to be valid. One Sage, Rabbi Meir, is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Reish Lakish, and maintains that she is not betrothed if the document was not written for her sake. And one Sage, Rabbi Elazar, is not of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Reish Lakish. The Rabbis remain uncertain, and therefore view the case as betrothal by means of giving an item worth money.

And if you wish, say instead that everyone is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Reish Lakish, and with what are we dealing here? With a case where he wrote the document for her sake but unbeknownst to her. And they disagree concerning the dispute between Rava and Ravina, and Rav Pappa and Rav Sherevya, as it was stated that these amora’im engaged in a dispute with regard to the following issue: If he wrote a document of betrothal for her sake but unbeknownst to her and gave it to her for betrothal, Rava and Ravina say she is betrothed; Rav Pappa and Rav Sherevya say she is not betrothed.

The Gemara again suggests: Let us say that Rav’s statement that one cannot betroth a woman with a loan is subject to a dispute between these tanna’im, as it is taught in a baraita: If a woman gave gold to a goldsmith, instructing him: Make bracelets, earrings, and rings for me, and I will be betrothed to you as payment for your work, once he has made them she is betrothed; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: She is not betrothed until money enters her possession.

The Gemara asks: What are the circumstances of this money mentioned by the Rabbis? If we say it means that very money, i.e., the jewelry she requested, then by inference the first tanna, Rabbi Meir, holds that even that same money is also not required to be given for her to be betrothed, but she is betrothed as soon as he made the jewelry. But with what does he betroth her? It is only with the jewelry that she is betrothed, since he has given her nothing but the jewelry. Rather, is the statement of the Rabbis not referring to when he betroths her with the other money, i.e., the payment she owes him for his service, and they hold that she is not betrothed? And conclude from it that Rabbi Meir and the Rabbis disagree with regard to one who betroths a woman with a loan, since the payment she owes him for making the rings is like a loan.

The Gemara clarifies: And it must be they hold that everyone agrees that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end, i.e., the obligation to pay for a service begins when the hired party starts to work, and the sum owed increases as he proceeds. And it is therefore a loan, as when he gives her the finished article she was already obligated to pay for the work he had performed earlier. What, is it not the case that they disagree with regard to this, i.e., that one Sage, Rabbi Meir, holds that in the case of one who betroths a woman with a loan, she is betrothed, and one Sage, the Rabbis, holds that in the case of one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed?

The Gemara rejects this: No, it is possible that everyone agrees that in the case of one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed, and here they in fact disagree over the question of whether or not the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end. One Sage, Rabbi Meir, holds:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא. יש אומרים דמנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן אינו יכול למחול שאם אתה אומר מחלו מחול במלוה על פה נמי בדשמואל פליגי והיכי אמרת סברין רבנן כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא אי נמי סברי רבנן ה"ה במלוה אינה מקודש' משום דשמואל ויכול אני לדחות ולומר דקי"ל בגמר' דבמעמד שלשתן אי קנה סמכה דעתה ומקודשת דמימר אמרה האי כיון דשניהם היו שם כסיפה לה מלתא דמהדר בהו ומשום הכי צריכין למימ' דרבנן סברי דבמלוה לא תקנו מעמד שלשתן ואם כדברי זה ואם כדברי זה קשה לי למאי דק"ל דרב בין בפקדון בין במלוה אמרה לשמעתי' המקדש במלוה דאחרי' במעמד שלשתן מקודשת, והיה לו לרבי' הגדול ז"ל לכתוב זה.
לפיכך נ"ל דלעולם יכול למחול ולא סמכה דעתה כרבנן וכי איצטריך בגמר' למימר בדרב הונא אמר רב פליגי אליב' דהנהו פירוקי קמאי דאמרי קמפלגי בדרב ובדרב פפא אבל אליב' דפירוק' בתרא ודאי במלוה על פה ובמלוה בשטר תרוייהו בדשמואל קמפלגי ואם תאמר תרתי למה לי חדא להודיעך כחו דר' מאיר וחדא להודיעך כחן דרבנן דאפי' במלוה בשטר מחלו מחול ולר' מאיר אפי' על פה מחלו אינו מחול אי נמי דר' מאיר במלוה על פה כדפי' רש"י בגמר' לאשמועינן לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ורבנן כטעמייהו משום מחילה ולא סמכה דעתה ומשום דתפיס בגמר' שיטה כלישנ' קמא דמפרשי טעמ' דרבנן משום דלא קנתה בעי לפרושה אף להנך לישני אבל לפירוקי בתראי דרבי מאיר כדמוקי דלא שנא מלוה ולא שנא פקדון לרבנן לא צריכה ליה למימר טעמייהו משום דשמואל, כנ"ל.
והיינו דתניא בפ"ק קדשה במשכון מקודשת ופירשנ' בגמר' התם במשכון דאחרים אלמא במלוה דאחרים אינה מקודשת אלא במשכון, וכן כתבה רבינו הגדול ז"ל ופסקה בהלכות.
ומעתה לפי דרכנו למדנו שהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול בכל ענין ואם הניח לו משכון עליו ומכרו ומסר לו ללוקח משכונו וחזר ומחלו אינו מחול שאם כן היאך האשה מתקדשת בו לדברי חכמים אלא שמע מינה מחלו אינו מחול:

הכי גרס רש"י ז"ל: וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת. ולא גרסי' [ואם לאו] אינה מקודשת משום דבכלהו פירוקי דמפרקינן בגמרא לרבנן ספוקי מספקא להו ואם לאו נמי מקודשת לחומרא.
והא דאקשינן אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דרבי מאיר אדר"מ ה"ה דהוה מצי למימר הכא כגון דאקני לה במסיר' ובדר' קא מפלגי דר"מ לית לי' דר' ור' אלעזר אית ליה דר' ורבנן מספקא להו ולעיל פליגי בדשמואל אלא אי רבנן דהכא רבנן דהתם קשיא דרבנן אדרבנן ומיהו מצי למימר דלעולם בדרב פפא פליגי [לעיל] והכא (בדרב) [בדרבי] ודאמר ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה אלא דלא כתב ליה אלא ניחא ליה לתרוצי אליבא דכולהו פירוקי דלעיל ועוד דתיקום רבנן דר' כרבנן דהכא ולא נימא דמספקא להו.
והא דאמרי רבנן שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוט' מקודשת. רבי מאיר נמי מודה ולא באו [אלא] לומר שאם אין בו מקודשת ואינה מקודשת.
וי"מ דר' מאיר סבר אינה מקודשת אעפ"י שיש בשטר שוה פרוטה ומשום דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה ואף על גב דאיפכא שמעינן להו לקמן בההיא דעשה לי שירים ונזמים וטבעות דאוקימנא כגון שהוסיף לה נופך משלו שאני (התם) [הכא] דלאו דעתה אשטרא ואין דעתה אלא לראיה שבו אי נמי קס"ד השתא דהתם בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף פליגי אי נמי באומן קונה בשבח כלי ולמאי דאוקי' בשטר אירוסין סבר ר' מאיר אין שמין את הנייר ובשטר הוא מקדשה ואין דעתו לקדש בכסף ולשם (נמי) [דמי] הנייר ולא מסתברא לן דאי הכי אמאי אמרינן בגמרא דרבנן מספקא להו נימא דרבנן סברי כר' מאיר בחדא דאינה מקודשת בשטר ומיהו שמין את הנייר ובהא פליגי עליה דר' מאיר סבר אעפ"י ששוה פרוטה אינה מקודשת אלא ש"מ לר' מאיר נמי שמין את הנייר ואם יש בו שוה פרוטה מקודשת ומכאן אתה למד לכל מי שמקדש בשטר והוא פסול שאם הנייר שוה פרוטה מקודשת:

במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב כו'. יש מדקדקים מכאן מדלא קאמר ואי בעית אימא דלכולי עלמא לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ובאשה סמכה דעתה פליגי כדקאמר לעיל, שמע מינה דהמקנה במעמד שלשתן אינו יכול למחול. ויש אומרים שחוזר הוא ומוחל, והכא היינו טעמא דלא, אמר הכי, משום דאליבא דפירוקי קמאי דאוקימנא פלוגתייהו בעיקר קניה קא מוקי לה, אבל לפרוקא בתרא דאוקימנא פלוגתייהו בדשמואל, בתרוייהו בדשמואל פליגי, וחדא להודיעך כחן דרבנן דאפילו בשטר חוזר ומוחל, וחד להודיעך כחו דר' מאיר דאפילו במלוה על פה אינו חוזר ומוחל, ולכולי עלמא כי אמר רב בין במלוה בין בפקדון, וכדקיימא לן בפרק קמא דגיטין דאמרינן התם (יג, א) האלקים אמר רב בין במלוה בין בפקדון. וכבר כתבתיה בארוכה בפרק קמא דגיטין בס"ד.

וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת. כך גריס רש"י. ולא גריס ואם לאו אינה מקודשת. דהא בכולהו פירוקי דפרקינן רבנן ספוקי מספקא להו, והלכך אפילו אין בו שוה פרוטה מקודשת לחומרא, אלא שקדושיה קדושי ספק.
והא דאמרי רבנן שמין את הנייר, אפילו ר' מאיר מודה בה, ולא בא ר' מאיר לומר אלא שאם אין בה שוה פרוטה אין חוששין לקדושיו. ותדע לך, דאם איתא דר' מאיר לית ליה הכי, אלא בין שוה בין אינו שוה אינה מקודשת, אמאי דחקינן לרבנן ומוקמינן טעמייהו בספיקא, לימא דרבנן סברי לה כר' מאיר בחדא דבשטר אירוסין שאין עליו עדים אינה מקודשת כר' מאיר, ופליגי עליה בחדא שאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת, אלא ודאי בין לר' מאיר בין לרבנן שמין לה את הנייר.
ולכאורה נראה מכאן דמוכר שטר חוב לחברו וחוזר ומחלו, אין הלוקח חייב להחזיר הנייר ללוה, ובגיטין פרק קמא (יג, ב) הארכתי בס"ד, וכן בכתובות פרק הכותב (כתובות פו, א).

אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דר' מאיר אדר' מאיר. ואם תאמר אמאי לא מתרץ ליה דהכא בדאקני ליה במסירה בלא כתיבה, ור' מאיר לית ליה דרבי, ור' אלעזר אית ליה דרבי, ורבנן מספקא להו, וכי פליגי רבנן ור' מאיר לעיל בברייתא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים, בדשמואל פליגי, דר' מאיר לית ליה דשמואל, ורבנן אית להו דשמואל. אי נמי באשה סמכה דעתה פליגי, יש לומר דניחא ליה לאוקמה אליבא דכולהו פירוקי דלעיל, וכיון דאוקימנא לעיל רבנן דר' מאיר כרבנן דרבי דאין אותיות נקנות במסירה, לא ניחא ליה לספוקי להו לדרבנן בהא.

הא דאמרינן: האי ממון היכי דמי אילימא אותו ממון מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון נמי לא אלא במאי מיקדשא. ונראה דלאו למימרא שלא חלו הקדושין כלל עד שעת נתיחנת הנזמים לידה, דמשעת גמר הכלי מקודשת למאן דאמר מקדש במלוה מקודשת, שהרי אין זה מקדשה בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו שהוא חוזר מלוה עליה, וכיון שכן, משעת גמרו של כלי מקודשת. ועוד דהא אי הוה סבירא לן דמקדש במלוה מקודשת, רקוד לפני שחוק לפני הרי זו מקודשת (לקמן קידושין סג, א) אף על פי שאין מגיע לידה שום דבר אם לא השחוק. ועוד דלמאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף [והמקדש ב]מלוה אינה מקודשת, בשכר שאעשה עמך מקודשת, בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת, ואם איתא דאינה מקודשת עד שעת חזרת הכלי, הא הוה ליה שכירותו מלוה משעת גמר הכלי עד שעת נתינת הכלי לידה, והוה ליה כהתקדשי לי בשכר שעשיתי עמך. אלא מסתבר דהכי פירושו אילימא אותו ממון, כלומר גמר הכלי, דהיינו ממונו, מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון נמי לא כלומר אף על פי שלא נגמר הכלי אלא במאי מיקדשא כנ"ל, וכן נראה מדברי הראב"ד שפירש ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וקדימה לה מלוה לקדושין, דקדושין לא חיילי עד שיגמר הכלי, דהכי אמרה ליה עשה לי שירים ונזמים וטבעות ואקדש אני לך לאחר שתעשה אותן, ומלוה הויא מכי עביד בהו שוה פרוטה, ומר סבר אינה לשכירות אלא לבסוף, ואימת הויא מלוה, כשיגמר הכלי בההיא שעתא חלו קדושין ע"כ.
ומיהו קשה לי דאם איתא, אי אקשינן מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון [נמי] לא אלא במאי מיקדשא ליה, הוה ליה לאקשויי והא איהו נמי כיון שעשאן מקודשת קאמר, כלומר דוקא לאחר שעשאן. ויש לומר דאלומי אלמא לקושייתו, כלומר דאפילו אמר הכי בהדיא, תיקשי דבמאי מקידשא ליה. ועוד יש לומר דודאי עם גמר המלאכה מקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, אלא שאין הקדושין נגמרין עד שיחזיר לה הכלי, שאין מגיע לידה שום ממון ושום הנאה אלא משהחזיר לה הכלי, ולא נתכוונה זו אלא שיחזיר לה הכלי לאחר גמרו ומכל מקום אינה מקודשת בכלי אלא בשכר פעולתו שבא לו במכוש אחרון בסוף מלאכתו, והיינו דבשאמר לה בשכר שאעשה עמך מקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, ובשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ואפילו למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, וכמו שפירש רש"י. וכן נראה גם ממה שפירוש הוא ז"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, כל פרוטה שנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל, הלכך כשהחזירן לה הויא מלוה למפרע, אינה לשכירות אלא בסוף כשמחזירן לה, והרי לשם קדושין הוא מוחל אצלה, ע"כ. ורקוד לפני שחוק לפני, כיון שרקד לפניה הרי הגיע לה ממנו מה שהיתה חפצה בו ומתכוונת לו, ובודאי למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי בנתינת הכלי הוא מקדשה, דהא סבירא ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והמקדש במלוה אינה מקודשת, אלא דמסבר סבר דקבלן קונה בשבח כלי והרי זה מקשה בחלקו שיש לו באותו כלי.
ואפשר לפי פירוש זה שאם בא אחר וקדשה בין גמרו של כלי לחזרתו, מקודשת לשני ולא לראשון, שלא חלו קדושי ראשון עד שעת החזרת הכלי, ואפילו למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף. ויש לי לומר עוד דמשעת גמרו חלו קדושי ראשון, ובלבד שיחזירם לה, שאינה מתקדשת לו בעשייתן לבד, והוה ליה כאילו אמרה לו עשה לי שירים ונזמים ואתקדשה אני לך משעת גמרו לכשתחזירם לי, ומשום הכי קא מקשה ואזיל האי ממון היכי דמי, אילימא אותו ממון, כלומר עד שיחזירם לה, מכלל דתנא קמא סבר מקודשת משעת גמרן ואף על פי שלא החזירן לעולם, במאי מיקדשא ליה, ולעולם בשהחזירן לה למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף אם בא אחר וקדשה משעת גמרו עד שעת חזרתו מקודשת לשני עד שיחזירם לה, ולאחר שיחזירם לה פקעי קדושי שני ונגמרו קדושי ראשון, וכענין שאמר שמואל בריש פרק האומר לשלוחו (נט, ב) במקודש מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקשה בתוך שלשים יום, ובמלאכה אחרת כגון רקוד לפני ואי נמי בעדור עמי או דבר עלי לשלטון, שאינו תלוי בחזרת שום דבר למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף משעת גמר העשיה מקודשת, והיינו בשכר שאעשה עמך מקודשת כנ"ל.

ומלוה ע"פ במאי פליגי בדרב הונא אמר רב דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה כתבתיה לזו ג"כ בארוכה בפירקא קמא דגיטין ואפריש תרומתי בכאן תרי ממאה דהא דאמר מנה לי בידך דוקא דאית ליה מלוה או פקדון אצל זה דאחתו גביה אבל אם אין לממחה אצלו כלום אלא שאמר לחנוני וכיוצא בזה הלויני מנה ותנוהו לזה אע"פ שקבל עליו יכול לחזור בו אלא א"כ פטרו אידך לממחה ע"כ וכדמוכח בפרק המקבל כדכתיבנא התם ודקאמר תנהו לפלוני ל"ש תנהו לפלוני במתנה שאני נותן לו דומיא דהא דאשה או בפרעון חוב שאני חייב לו ואפילו אין המקבל מצוי בכאן אלא שלוחו כדמוכח בפ' החובל דאמרינן אנן יד עניי אנן וזכינן להו לעניי מדין מעמד שלשתן וכדפרישית בפירקא דמכילתין מיהו ליתא ע"י שלוחו של ממחה כדמוכח מעובדא דאיסור גיורא דאמר רבא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אתיא דאלמא ליתא על ידי שליח והא דאמרינן דקנה היינו כשקבל עליו מדעתו אבל בעל כרחו לא דהא דין מעמד שלשתן לאו הקנאה דמלוה היא אלא שעבוד שמשעבד לוה כדמוכח בפרקא קמא דגיטין ואין לוה משתעבד אלא מדעתו והא דאמר רבא אי שלח לי לא אתינא הוא הדין דמצי למימר לא מקבילנא עלאי אלא דנקט קושטא דמילתא מאי דניחא ליה טפי ואע"ג דמדעתיה היא איצטרך מעמד שלשתן אפילו בפקדון דאף על גב דתניא התם ברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו קנה לוקח התם הוא היכא דקאי פקדון בחצר המשתמרת דקנתה לו חצרו לזה אבל אם הוא ברשות אחרים או באגם ליכא למימר הכי לא קנה עד דאיכא דין מעמד שלשתן ודין מעמד שלשתן איתיה בכל דבר שגופו ממון ולאפוקי שטר דבעי כתיבה ומסירה ולא מיקני במעמד ג' במופקד אצל אחרים שקיבל עליו ליתנו לזה דמאי מהני להאי קבלתו אבל בפקדון דעלמא כיון דקבל עליו זה נתרוקנה רשות מפקיד מעליו ונתחייב זה ליתנו לו וזה מבואר. ודין מעמד שלשתן איתא אפילו בגוי בין שהוא ממחה או נמחה או מקבל עליו ליתן אין הישראל האחר חוזר בו וכל היכא דאמרי הכא קנה היינו למימרא דלא מצי זה שקבל עליו לחזור בו ולא הממחה אבל הנמחה יכול לחזור בו כל זמן שלא פטרו בפירוש לממחה שהרי אלו היה הממחה נפטר מחובו על פיו של זה שקיבל עליו הא מדינא מחייב ליה מזה שקבל עליו כיון שהוציא שעבודו על פיו של זה והיכי אמרינן בבבא בתרא דדין מעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא לגמרי אפילו במקבל עליו לתת לב"ח בחובו אלא ודאי כדאמרן ושלא כדעת רבים וגדולים כמו שהארכנו במקומו. מפי רבינו נר"ו:

מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל מלוה לא ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פקדון והתם בדוכתה אסיקנא דאיתא בין במלוה בין בפקדון כדקאמר רבי מאיר הכא. ותמיהא מילתא טובא אדאוקים דפלוגתא אם איתיה לדרב במלוה או לאו ואוקי לרבנן דלא כהלכתא טמא דכ"ע אית להו דאיתא לדרב אפי' במלוה ובהא פליגי או בדשמואל דחזר ומחלו מחול או דמר סבר סמכה דעתה ומ"ס לא סמכה דעתה כדאוקים פלוגתייהו בשטר חוב. וכי תימא א"כ תרתי למה לי איכא למימר דקתני מלוה בשטר להודיעך כחן דרבנן דאפילו במלוה בשטר לא סמכא דעתה וקתני מלוה על פה להודיעך כחו דרבי מאיר דאפילו במלוה על פה סמכא דעתה. וליכא למימר דהכא אם איתיה למעמד שלשתן דכ"ע סמכא דעתה דלא לימחול דכסיפא ליה מילתא כיון דהיה במעמד שלשתן. ויש מרבותינו ז"ל שכתבו דמהכא שמעינן שכל שנתן במעמד שלשתן שוב אינו יכול למחול והדין אמת כמו שכתבנו בפירקא קמא דגיטין אבל הראייה אינה נכונה דאיכא למימר דודאי למאי דאוקים פלוגתא דשטר חוב דמר סבר סמכה דעתה ומר סבר לא סמכה דעתה ה"נ דמוקמיה אידך דמלוה על פה בהכי אבל אידך אוקימתא דהוי מוקמי לה לפלוגתא דרבי ורבנן או בדרב פפא לא אפשר לאוקמה הא דמלוה על פה כדשמואל דאם כן בטלה לה אוקימתא דשטר חוב דאמרי' דבשטר חוב נמי כדשמואל או בסמכא דעתה פליגי ואי אמרינן תרתי לי אמרינן דחדא להודיעך כחן דרבנן וחדא להודיעך כחו דרבי מאיר משום הכי אוקימנא דפליגי בדרב דהשתא ליכא למימר דבשטר חוב נמי פליגי בדרב דא"כ תרתי למה לי דהא ודאי ליכא שום רבותא במלוה בשטר חוב טפי ממלוה על פה ולא במלוה ע"פ יותר משטר חוב לקנות במעמד שלשתן ומחדא אתיא אידך בין לר"מ בין לרבנן אלא ודאי דבשטר חוב פליגי בדרבי או בדרב פפא וזה מבואר. מיהו בעיקר הדין אמת דמעמד שלשתן שעבוד הלוה היא ולא מהניא ליה מחילה דמלוה כמו שביארנו במקומו ושם דחינו יפה כל הראיות שהביאו הראשונים נוחי נפש לומר דמחילה מהני ביה והשתא דקי"ל דמלוה על פה במעמד שלשתן קנה ואינו יכול למחול אם קדש בה את האשה מקודשת דאמר רבנן אינה מקודשת דחוי בעלמא הוא דלא תהוי דרב תנאי אבל קושטא דמלתא דבשטר חוב פליגי במלוה דידה כדרב דרב דאמר כרבנן ובמלוה דאחרים פליגי כדשמואל אי נמי דמר סבר סמכא דעתא סבר לא סמכא דעתה. ולא הביא רבינו בהלכותיו הא מתני' משום דהא פסק במלוה דידה כרב וכ"ש במלוה דאחרים דלא סמכא דעתה ולא כתב דין דמלוה דאחרים במעמד שלשתן דסבר ז"ל דבהא נמי דלא סמכא דעתה משום מחילה ובהא ליתא לסברא דיליה דבמלוה במעמד שלשתן לא מצי מחיל וסמכא דעתא ומקודשת והוא הדין במלוה שיש עליה משכון בין דידה בין דאחרים דהא קני ליה למשכון מדרבי יצחק ודעתה אמשכון מדר' יוסי ברבי יהודה כדכתיבנא בפרק קמא ובמשכון דאחרים ליכא למיחש דהא לא מצי מחיל ליה הלכך שפיר מיקדשא ביה:

גרסת רש"י ז"ל וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשה ולא גרסינן ואם לאו אינה מקודשת משום דבכולה אוקמתא דמוקמי בשמעתין לרבנן ספוקי מספקא להו ואע"ג דאין בו שוה פרוטה מקודשת לחומרא והא דאמרי רבנן שמין את הנייר מסתברא דר"מ מודה נמי בהא דהא טעמא דמסתבר הוא שדעתו לקדשה במה שאפשר ואפי' למאן דאמר לקמן דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה התם הוא היכא דזכיא אתרווייהו אבל הכא דלית לה מלוה ולא מיקדשא במידי אחריני דעתה אנייר דמלוה אין כאן ופרוטה יש כאן לא איירי בה רבי מאיר משום דלא שכיח דתהוי ביה ש"פ תדע דהא רבנן דמתני' דלעיל דאמרי אינה מקודשת ולא אמרי שמין את הנייר וליכא למקשי דרבנן אדרבנן אלא ודאי דלעיל לא איירי בו דלא שכיח וכיון דאמרי מילתא פסיקתא בענין החוב שאינה מקודשת בו לא איירי בדין הנייר אבל הכא דלא מצי למימר דין ברור בקדושי החוב לא סגיא דלא איירי בקדושי הנייר תדע שכן הוא מדקאמרי' בגמ' דרבנן ספוקי מספקא להו ואי ס"ד דלר"מ אינה מקודשת אפי' בנייר אע"פ שיש בו ש"פ אמאי תלינן להו בספיקא נימא דלעולם כר"מ ס"ל בחדא דאינה מקודשת מדין החוב או שטר אירוסין ופליגי עלי' בנייר אלא ודאי ש"מ דלר"מ ג"כ שמין את הנייר וכיון דאודו ליה רבנן בהא ולא איירי כלל באידך שמעינן דספוקי מספקא להו וכן כתב רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

אילימא בשטר חוב דאחרים קשיא דרבי מאיר אדר"מ והוא הדין דרבנן אדרבנן אלא דכיון דאין דעתו מפורשת בברייתא לא נקיט ליה וכיון דאמרינן דר"מ מודה דשמין את הנייר שמעינן דאע"ג דלר"מ לא זכתה בשעבוד זכתה בנייר מיהת במסירה כדכתיבנא בב"ב ולרבנן נמי מספקא להו ואם לא זכתה בשעבוד אפ"ה זכתה בנייר וכן עיקר. הכא במאי עסקי' כגון שקדשה בשטר אירוסין כו' והא קי"ל כרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי וקיימא לן נמי דכתובה שלא לשמה או שלא מדעתה אינה מוקדשת:

נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו'. עד דכ"ע ישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף ואם לא עשה אלא מקצת משתלם לפי שחשבון וכן אם נאנס הכל משתלם מן הבעלים דמלוה היא גבייהו מיהו אין זמנו ליפרע אלא בסוף מלאכתו דקיימא לן שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ופועל שיכול לחזור בחצי היום היינו סוף מלאכתו ולפיכך נוטל שכר חצי היום וכל תוך מלאכתו תוך זמן הוא לגבותו אפילו מיתומים קטנים וכן קבלתי מפי מורי נר"ו:

והא דאמרינן מר סבר אין לשכירות אלא בסוף. פי' בסוף כשמחזירו לבעלים דאי בסוף בשהשלים מלאכתו א"כ מיד נעשה מלוה וכי מהדר ליה הוה מקדש במלוה אלא ודאי כדאמרן:

כל שמקדש בשטר צריך שיהא כתיבה לשמה וכן לדעת קצת צריך שיהא כתוב מדעתה כמו שהתבאר בפרק ראשון ושטר שאין עליו עדים אם מסרו בעדים מקדשת ואם אין שם עדים כלל אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו כלום אלא שגדולי הדורות כתבו בה שמקדשת מספק ואין הדברים נראין וכל שקדש בשטר ואינן קדושין מתורת שטר כגון שכתבו שלא לשמה אפילו היה בה שוה פרוטה אינו כלום שהרי לא בתורת כסף קדשה ומה שאמרו בתלמוד המערב אבל יש בו שוה פרוטה כסף הוא כמו שביארנו בפרק ראשון פירושו שיכול לקדש בה מתורת כסף ומכל מקום כל שהוא ספק אם קדשה בתורת שטר או בתורת כסף ויש בו שוה פרוטה אע"פ שאין לחוש בה מתורת שטר חוששין לה:

האשה שאמרה לאמן עשה לי שירין נזמים וטבעות ואקדש אני לך בשכר מלאכתך אע"פ שעשאם ושהחזירם לה ואמר לה הרי את מקדשת לי בשכר שעשיתי עמך אינה מקדשת מפני שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואין אמן קונה בשבח כלי אף להיותו משכון בידו ואע"פ שבמציעא אמרו מגו דתפיש ליה אגריה הוי עליה שומר שכר מכל מקום אין דעתה בכך ומכל מקום אם התנה עמה להיותם משכון בידו ודאי מתקדשת בחזרתם וכן כתבו גדולי ההר הא כל שלא התנה אין דעתה בכך ונמצא שהוא מלוה גמורה והוא הדין אם אמר לה בשכר שאעשה עמך שמכל מקום לכשיתחילו הקדושין מלוה הוא ואם הוסיף לה נופך משלו מקדשת מלוה ופרוטה הוא ודעתה אפרוטה:

ולענין ביאור מיהא יש שואלין אף לכשתאמר אינה לשכירות אלא לבסוף מכל מקום קודם שיהא נותן לה הוה ליה מלוה ומתוך כך פירשו גדולי הרבנים אינה לשכירות אלא לבסוף כשיחזיר ומכל מקום אנו מפרשים לכשיגמר הכל ובאותה שעה חלין הקדושין וכן כתבו גדולי המפרשים:

גמרא במלוה ע"פ במאי פליגי בדרב הונא אמר רב. מכאן משמע דמתנה במעמיד שלשתן יכול למחול מדלא קאמר ואי בעית אימא דכ"ע ל"ש מלוה ל"ש פקדון ובאשה סמכא דעתה קא מיפלגי דקאמר לעיל. ודיני מעמד שלשתן פרשתים בפ"ק דגיטין:

אלימא שט"ח דאחרים ק' דר"מ אדר"מ. אע"ג דאיכא למימר דלעיל בכתב ומסר מיירי ומקודשת וסמכא דעתה והכא במסירה לחוד וסבר אין אותיות נקנות במסירה וי"ל כיון דסתם קתני בהך ברייתא ובההיא דלעיל לא מסתבר ליה לאוקומי הא דלעיל בקנין גמור והא דהכא בקנין גרוע:

אלא לאו בשטר חוב דידה ובמקודשת במלוה פליגי. וא"ת והא ר"מ הוא דאמר לעיל מלוה הרי הוא כפקדון וי"ל דהכא מיירי כששלח בו יד ותו לא מצי למיהדר בה כדפ"ל אלא במאי בו מקדש ואפי' את"ל דמקודשת במלוה מקודשת ומקודשת בשכרו שנתחייב לו ראשון ראשון דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ"מ אינה מקודשת כיון דאינו יכול לקבוע שכרו בדין עד שיגיע אותו ממון ואינו חשוב כנותן לה כלום במחילתו עד שתבא השעה שיוכל שיוציא ממנה שכרו בדין:

מר סבר המקדש במלוה מקודשת. וא"ת והא ר"מ קאמר לעיל מלוה הרי היא כפקדון וי"ל דהכא מיירי כגון ששלח בו יד דתו לא מצי למיהדר ביה כדפ"ל:

אלא במאי וכו'. ודוקא נשתייר ואין לומר דהכא חשיב כאלו הוא בעין כשמחזיר לה הנזמים והטבעות דהא אסיקנא לקמן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לכ"ע אינה מקודשת אלמא לא חשיב כאלו הוא בעין וי"ל דהוה מצי למימר ולטעמיך:

וחזר ומחלו מחול. עיין בפרק הכותב במהדורא תניינא כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים. ראיתי למפרש אחד שפירש בשטר חוב שיש לו על אחרים ואין עליו עדים אלא שהלוה מסרו למלוה בפני עידי מסירה. ולא יתכן זה הפי' כלל שאם יש לו למלוה עידי מסירה שמסר לו הלוה השטר בפניהם והודה לו שהוא חייב לו מה צריך רבי מאיר לעידי חתימה הרי פיו כמאה עדים ולא אמר רבי מאיר עידי חתימה כרתי אלא בגט ובשטר אירוסין דלא מהניא הודאת פיו ולא בשטר חוב. אלא ודאי בשטר אירוסין מיירינן כדפריש המורה:

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא לה מלוה. אי קשיא התינח פרוטות הראשונות הויין מלוה תתקדשה מיהת בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי דליכא למימר דחצי פרוטה הראשון שבפרוטה האחרונה הוי מלוה ולא נשאר פרוטה עם גמר כלי דכל פחות מפרוטה לא חשיב לאקרוי מלוה ולעולם בפרוטה אחרונה תתקדש. תשובה גם פרוטה האחרונה הויא מלוה גבה עד שיגיע כלי לידה דאע"ג דלא יהיב לה כלי מכי גמרה אתחייבא ליה בההיא פרוטה כי היכי דאיחייבא בפרוטות הראשונות ואע"פ שהכלי בידו. אבל למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף אע"פ שגמר כל הכלי אינה מתחייבת לו כלום עד שיתן לה הכלי והלכך לאו מלוה היא:

גמרא דמ"ס המקדש במלוה מקודשת וכו' והיינו רבי מאיר דאמר הכא מקודשת ובפרק הגוזל קמא הקשו התוספות מהך ברייתא דלעיל דסבר רבי מאיר מלוה הרי הוא כפקדון דאינה מקודשת אלא בנשתיירה בעין וע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה אילימא וכו' דלעיל מיירי דא"ל קני וכו' והכא מיירי דלא א"ל וכו' עכ"ל דברי הת"י נכוחים בזה וז"ל קשיא דר"מ אדר' מאיר דליכא למימר דלעיל מיירי בכתב ומסר ופליגי בדרב פפא והכא בלא כתב ומסר ופליגי בדרבי דסתמא קתני כדלעיל עכ"ל אבל דבריהם שלפנינו לא ידעתי להולמם דחלקו בין א"ל ללא א"ל דהוא מילתא דלא הוזכר בתלמודא הכא אלא שהתוס' כ"כ לחלק לרבי דס"ל דלא בעי כתיבה ונ"ל הא שכתבו דאמר ליה ולא אמר ליה לאו דוקא אלא כתב ליה ולא כתב ליה והשתא הם ממש דברי ת"י ודו"ק:

בד"ה ורבנן מספקא וכו' דאי אמרת דא"צ גט וכו' וא"כ מאי האי דקתני וכו' עכ"ל מהרש"ל הגיה מאי האי דקאמר מספקא להו אי וכו' ולא נמצא כן בכל נוסחאות ישנות שבלשון התוס' גם אין הגהתו מספיק במה שנתקשה בדבריהם בעל דברי ריבות וז"ל ואי אמרת דא"צ גט ואיך אפשר לאומרו במה שכבר אמרו ורבנן מספקא להו וכו' ע"ש וכתב ליישב את זה בדחוקים עיין שם אבל הנ"ל ליישב דבריהם ולקיים כל נוסחת לשון תוספות ישנות שלפנינו והם דברי רש"י בעצמם שכתב דל"ג במלתא דרבנן ואם לאו אינה מקודשת אלא וחכ"א שמין וכו' ובאין שוה מידי לא איירי משום דמספקא וכו' עכ"ל וס"ל דודאי אי הוה גרסינן במילתייהו ואם לאו אינה מקודשת ע"כ כר"מ ממש הוה ס"ל בהא דעדי חתימה כרתי אבל השתא דלא איירי ביה רבנן מידי משמע ליה לתלמודא משום דמספקא להו דודאי כר"א לא ס"ל מדקאמרי שמין את הנייר וכו' וכר"מ נמי לא ס"ל דלא בעי גט ולדידהו בעי גט מספיקא לכך לא קתני במילתייהו ואינה מקודשת כדקתני במלתא דר"מ והשתא כוונת התוס' ממש כדבריו דמשמע ליה לתלמודא דהשתא דלא קתני במלתייהו ואם לאו אינה מקודשת אי אמרת דא"צ גט וכר"מ סבירא להו בהא מאי האי דקתני בברייתא במילתייהו דלא איירי ביה בפחות משוה פרוטה דאינה מקודשת אלא ע"כ משום דמספקא להו אי כרבי מאיר אי כרבי אלעזר ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה שמין את הנייר וכו' אבל לר"מ אפי' איכא בנייר וכו' דאמר עדי וכו' עכ"ל גם בכאן כוונת דבריהם כן הוא מדקתני סתם במילתיה דר"מ אינה מקודשת ומשום דעדי חתימה כרתי ולא חילק בין אית ביה שוה פרוטה ללית ביה ע"כ דפליג נמי ארבנן בהא ואפי' איכא בנייר וכו' וק"ל:

בד"ה דכ"ע ישנה וכו' דהא לא המ"ל דכ"ע אינה לשכירות דא"כ מאי טעמא דמ"ד וכו' עכ"ל והרא"ש כתב בענין זה דבכהאי גוונא לאוקימתא דכ"ע אין אומן קונה וכו' אין לדקדק דהלכתא כך דלא המ"ל דכ"ע אומן קונה דא"כ לכ"ע מקודשת וכו' עיין שם ודבריו תמוהים לכאורה דודאי ה"מ לאוקמא דכ"ע אומן קונה אלא דהכא בפלוגתייהו לאו בקבלן מיירי אלא בשכיר יום דלא שייך ביה אומן קונה וכפרש"י בשמעתין ויש ליישב דברי הרא"ש דמשמע ליה האי לישנא דקתני עשה לי שירים וכו' בקבלן ולא בשכיר יום ודלא כפרש"י וק"ל:

בגמרא במלוה ע"פ במאי פליני בדרב הונא וכו' במעמד שלשתן וכו'. יש להקשות לישני ג"כ דבמלוה בשטר פליגי בהכי כמו שהקשו התוס' דלימא נמי במלוה ע"פ פליגי בדשמואל כמו גבי מלוה בשטר ותרוייהו צריכי כמו שכתב הר"ן ואנן נידוק איפכא ויש להביא ראיה מכאן דמלוה בשטר אינה נקנית במעמד שלשתן אלא דוקא בכתיבה ובמסירת השטר ליד המקבל ודו"ק. שם ורבנן מספקא להו אי כרבי מאיר. נראה הא דאיצטריך למימר הכי ולא אמר דרבנן כר"מ ס"ל ולא אתי לאפלוגי אלא בשמין הנייר י"ל משום דלא גריס בדברי רבנן ואם לאו דמשמע דלא פליגי אלא בשמין וביש בו שוה פרוטה אבל באין בו לא איירי מידי אבל אי הוה גריס ואם לאו הוה משמע דבשמין וביש בו שוה פרוטה פליגי רבנן אר"מ ובאין בו פליגי אר"א ודו"ק או שר"ל שיכול להיות דרבנן מספקא להו וכו' ונפקא מינה להצריכה גט מספק:

תוס' בד"ה ורבנן כו' מכל וכל וא"כ מאי האי דקאמר מספקא להו אי כר"מ כו' כצ"ל ונ"ב האי מכל וכל לאו דוקא דהא פליגי רבנן עליה דר"מ בשמין את הנייר כמ"ש התוס' לקמן אלא ה"ק בהאי מילתא דעדי חתימה כרתי יסברו ממש כר"מ ותלמודא ממש דמספקא להו כו' ומש"ה דייקי תוס' מהא דתלמודא דקאמר דמספקא כו' אבל לא דייקי מהא דא"כ במאי פליגי ר"מ ורבנן דשפיר פליגי בשמין את הנייר כדפרי'. (עי' במהרש"א):

בד"ה שמין את הנייר כו' דאמר עדי חתימה כרתי כו' נ"ב נ"ל דה"ט לאו דוקא הוא חדא איך נשמע מה"ט דעדי חתימה כרתי שאינה מתקדשת בתורת כסף אם יש בנייר ש"פ ועוד א"כ מ"ט דרבנן דאמרי מקודשת הלא מספקא להו דלמא עדי חתימה כרתי כר"מ אלא ה"פ ר"מ סבר דאין שמין את הנייר משום דאין דעתה על הנייר דסתמא קאמר אינה מקודשת משמע דבשום עניין אינה מקודשת ועוד דאי ר"מ סבר מקודשת בנייר א"כ עיקר פלוגתא חסר מן הספר ומה שכתבו התוס' דסבר עדי חתימה כרתי לאו דוקא לטעמא קאמרי אלא כלומר שסבר ר"מ שבשום ענין אין מתקדשת בשטר אלא בעדי חתימה וא"ל א"כ מניין לתלמודא דמספקא לרבנן דלמא סברי עדי חתימה כרתי ובהא דשמין את הנייר לחוד הוא דפליגי וי"ל דתלמודא ס"ל דל"ג בדברי חכמים ואם לאו אינה מקודשת וא"כ ממילא מוכח דמספקא להו ודו"ק. :

גמרא מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא וכו'. ק"ל נימא דר"מ סבר אין אומן קונה בשבח כלי אלא דבעלים הוה ולכן כיון שעשאן הוה כאילו נתנן לה אע"פ שעודן ת"י. ורבנן סברי דאומן קונה בשבח כלי לכן לא הוי נתינה עד שימסרם לה וי"ל:

רש"י ד"ה מוחל. הלכך סמכה דעתה ולא חיישא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מספקא להו. ובאין שוה לא איירי מידי (כ"נ דצ"ל) משום דמספקא כו' והשתא ביש בו הוא דאתו לאפלוגי כו'. נראה מלשונו דר"ל דבאין בנייר ש"פ לא הוחלט בדעתם עדיין להכריע לאיזה צד ולכן שתקו מזה והניחו הדבר במחלוקתם. ולא כפירוש התוס' שדעתם בהחלט שהוא ספק:

תד"ה כי. והכא מיירי במעמד שלשתן. ר"ל בזה דלא תיקשי כיון דבחד טעמא פליגי ל"ל למיתני תרוייהו. לכן כתבו והכא מיירי כו'. ור"ל וקמ"ל תרתי חדא דמעמד שלשתן מהני ואפי' במלוה (עי' בר"ן). שנית דאפי' במעמד שלשתן יכול למחול:

תד"ה ורבנן. וא"כ מאי האי דקאמר כו'. מה שנדפס בגליון בשם רש"ל דצ"ל דקתני שבוש הוא דנהפוך הוא דהנ"י היתה דקתני והוא הגיה דקאמר:

גמ' כיון שעשאן מקודשת. צ"ל שאמר הרי את מקודשת כשנתן לה והברייתא קצרה במוהי. א"נ מקודשת מדרבנן די"ל אמרה היא ונתן הוא ספיקא הוי וזה דוחק דכל היכא דאמרי' מקודשת סתם קדושין גמורין הם ואם פשטה ידה וקבלה [קדושין] מאחר אינה צריכה גט משני:

גמ' שמין את הנייר. ע"ל ז ע"ב תוד"ה ורב יוסף:

תוספות בד"ה המוכר שטר חוב כו' יש מפרשים היינו טעמא כו' משום דקנין שטר אינו אלא מדרבנן כו'. בעלמא כתבו התוספות טעם אחר לעולם דקנין שט"ח דאורייתא אלא דאפשר דהכא משמע להו עיקר האי טעמא דקנין שטרות דרבנן וא"כ הא דקתני מקודשת היינו מדרבנן דומיא דסיפא דמלוה ע"פ דמוקמינן להו במעמד שלשתן והיינו נמי מדרבנן כדאסקינן בסוף פ"ק דגיטין דהוי כהלכתא בלא טעמא וא"כ אתי שפיר דכללינהו לתרווייהו כחדא דלר"מ מקודשת מדרבנן לשיטת הסוברים דמאי דקונה מדרבנן הוי קידושין דרבנן ובכך אני תמה על דברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב פרק מי שמת שהקשה על שיטת הסוברים דקנין שטרות מדרבנן מההיא דשמעתין ונראה לו דוחק להעמידה בקידושין דרבנן ואמאי קשיא ליה טפי בקנין שטרות ולא קשיא ליה ההיא דמעמד ג' דודאי איירי מקידושין דרבנן לשיטתו ואדרבא מזה ראיה דדומיא דהכי הוי בקידושי מלוה בשטר ויש ליישב בדוחק. מיהו קשיא לי היאך אפשר להעמידה בקידושין דרבנן דא"כ אמאי קאמרי רבנן דאינה מקודשת אפילו מדרבנן הא אפילו אין הנייר ש"פ מקודשת מדרבנן מחששא דשמא ש"פ במדי ודוחק לומר דהני רבנן סברי דלאו דעתה אנייר ופליגי אהנך רבנן דבסמוך מיהו לשיטת הסוברים דהיכא שמוחל המלוה ללוה צריך הלוקח להחזיר הנייר א"ש ועוד נפרש בזה בלשון התוספות בסמוך אבל קשיא לי טובא היאך אפשר לומר דקנין שטרות מדרבנן הא בבכורות דף נ' סובר רבי בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות ומשמע התם דהיינו בשט"ח של אחרים ויליף לה מריבוי ומיעוט וא"כ מוכח להדיא דמן התורה יכול להקנות שט"ח וחפשתי בכל הספרים ולא מצאתי מזה רק בפ"ק דשבועות דף ד' כתבו התוספות הא דמוכח מכאן דקנין שטרות דאורייתא מפורש במקום אחר וחפשתי ולא מצאתי זולת בפרק הזהב דף ל"ה כתבו התוספות כן לענין אונאה ומה שתירצו שם לא שייך לענין פדיון הבן ובלא"ה מאונאה לא קשה כ"כ דאיכא למימר דשטרות מדרבנן ואגב גררא דעבדים וקרקעות נקיט להו משא"כ מהא דאליבא דרבי לענין פדיון הבן דמרבה כל מילי ומוקי מיעוטא אשטרות לחוד ודאי קשה ולולי דמסתפינא באתי לדון בדבר חדש דודאי אליבא דרבי הוי מדאורייתא והיינו נמי טעמא דרבי דאמר בשמעתין אותיות נקנין במסירה דכיון דקנין שטרות מדאורייתא הוי בכלל שאר מטלטלים דנקנין במשיכה לריש לקיש מדאורייתא ולרבי יוחנן מדרבנן מחששא דשמא יאמרו נשרפו חיטך בעליה וה"נ דכוותה ומסירה הוי בכלל משיכה בדבר שדרכו בכך או כמ"ש הרמב"ן ז"ל דלענין הקנאת שיעבוד שייך טפי מסירה ממשיכה משא"כ לרבנן דליכא למילף מפדיון הבן דהא בכללי ופרטי דרשי ומוקי להו אקרקעות ועבדים ושטרות נקטי לגררא וא"כ סברי דקנין שטרות מדרבנן ומש"ה בעינן כתיבה ומסירה דאלים טובא כיון דמדאוריית' לא מיקני כלל. ובאמת קשיא לי אם נאמר דרבנן דרבי נמי מצי סברי דקנין שטרות דאורייתא וא"כ האי קנין דכתיבה ומסירה מאי עבידתה והיכא רמיזא באורייתא דהא כל הקנינים ילפינן בפ"ק דמכילתין מקראי וממה נפשך אם נאמר דשטרות בכלל מטלטלין נינהו ומקרא דוכי תמכור לעמיתך ילפינן להו א"כ ליקנו בכסף לרבי יוחנן או במשיכה דהיינו מסירה לר"ל ושטר לא מהני בהו כלל כי היכי דלא מהני במטלטלים ואם נאמר דקנין שטרות כיון דאיכא שעבוד קרקעות ה"ל כקרקעות ונקנין בשטר דהיינו כתיבה א"כ מסירה מאי עבידתה ועוד ליקני בכסף אע"כ דבהכי פליגי רבי ורבנן ואזדו לטעמייהו כדפרישית ודו"ק. ואף דלפ"ז היה באפשר לומר דלעולם הלכה כרבי והא דלא קאמרינן בשמעתין ואיבעית אימא דכ"ע אית להו דרבי והכא בדשמואל קמיפלגי היינו משום דשמואל לא אמר דיכול למחול אלא לדברי האומר דקנין שטרות דרבנן כפירוש התוספות כאן אלא דלפ"ז אדרבה מוכח דאין הלכה כרבי דהא בכולה תלמודא משמע דקי"ל כשמואל ודו"ק:

(קונטרס אחרון) דף מח תוס' בד"ה המוכר שט"ח יש מפרשים דהיינו טעמא משום דקנין שטרות אינו אלא מדרבנן וכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו במסכת ב"ב פרק המוכר את הספינה דאדרבה מסוגי' דהכא מוכח דקנין שטרות מדאורייתא לפי שנראה לו דוחק להעמיד סוגיא דשמעתין בקידושין דרבנן וקשיא לי על דבריו דהא ע"כ באוקימתא דמעמד שלשתן ודאי מקידושין דרבנן איירי וא"כ מאי אולמי' דהאי מהאי ומתון מ"ש בפנים יש ליישב הדברים בדוחק:

(קונטרס אחרון) עוד הקשתי לשאול בזה האיך אפשר לומר דקנין שטרות דרבנן דהא במסכת בכורות דף נ' סובר ר' בכל פודין בכור אדם חוץ משטרות ויליף לה מריבוי ומיעוט ומשמע התם דהיינו בשט"ח של אחרים ואם כן מוכח להדי' דמן התורה יכול להקנות שט"ח לאחרים ומש"ה איצטריך מיעוטא לפדיון הבן והעליתי בזה דלרבי ודאי קנין שטרות דאורייתא דמה"ט גופא ס"ל בפרק הספינה דאותיות ניקנות במסירה לחוד משא"כ לרבנן דפליגי עליה וס"ל דאין ניקנין אלא בכתיבה ומסירה אם כן נראה דס"ל דקנין שטרות מדרבנן כמ"ש בפנים:

בד"ה כי קאמר רב כו' וא"ת אמאי לא קאמר דכ"ע כו' ופליגי בדשמואל כו' אלא מדלא קאמר הכי ש"מ כו' דאפילו שמואל מודה כו' עכ"ל. וקשיא לי דאכתי היא גופא תיקשי למה שכתבו בסמוך דטעמא דשמואל דיכול למתול משום דקנין שטרות מדרבנן א"כ מ"ש הכא במעמד ג' דאין יכול למחול הא מעמד ג' כל שכן דלא הוי אלא מדרבנן כהלכתא בלא טעמא לכאורה היה נ"ל לומר דבמעמד שלשתן אף על גב דמדרבנן הוא אפ"ה עשאוהו כשל תורה כיון שהיה בפני הלוה ונתרצה לפרוע וא"כ יכולין לתקן שאף אם מחל המלוה אח"כ לא מהני משא"כ במוכר שט"ח דעיקר התקנה הוא למכור שלא בפני הלוה וא"כ אין לחכמים להפקיע זכות הלוה כיון שלא נתרצה לפרוע להלוקח ומש"ה סבר שמואל דאם מחלו מחול אלא דאכתי קשיא לי לפמ"ש התוספות בפ"ק דגיטין דמעמד ג' מהני אפילו בע"כ של הלוה ותו לא שייך האי טעמא ואכתי יש ליישב וצ"ע. מיהו הרשב"א בחידושיו כתב דאפילו במעמד ג' יכול למחול ובאמת להאי שינוייא דמוקי לפלוגתא דשט"ח בההיא דשמואל מוקי נמי לפלוגתא דמע"פ בכה"ג והאי שינוייא דקאמר דפליגי בדרב הונא סבר דלא פליגי בדשמואל משום דאשה סמכה דעתה אלא דפליגי בשט"ח בדרבי או בדרב פפא ומש"ה מוקי הכא במע"פ בדרב הונא:

רש"י בד"ה אינה מקודשת ואפילו הנייר ש"פ כו' דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר כו' עכ"ל. ה"ה דהוי מצי לפרש דר"מ סבר דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה אלא דפסיקא ליה דאפילו אית ליה בעלמא דעתה אמלוה הכא לאו דעתה אנייר:

תוספות בד"ה אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ וא"ת מאי קשיא לישני דלעיל איירי דא"ל קני לך כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דא"ל ולא א"ל לאו דוקא אלא דלעיל בכתב לה והכא בדלא כתב כו' ע"ש ולענ"ד יש לי ליישב דבריהם לפי שיטתם בסמוך והיא שיטת רש"י ז"ל דלא גרסינן בברייתא ואם לאו אינה מקודשת משום דמספקא להו ולפ"ז השתא נמי אי בעי לאוקמי בשט"ח דאחרים צ"ל דלרבנן מספקא להו וא"כ תו ליכא לאוקמי לעיל בכתב לה והכא בדלא כתב דא"כ כ"ש דתיקשי דרבנן אדרבנן דמדקתני לעיל אינה מקודשת משמע דלא מספקא להו אע"ג דכתב והכא אע"ג דלא כתב מספקא להו מש"ה הוצרכו להקשות בענין זה והכא איירי שכתב ומסר ולא א"ל קני לך דלר"מ כתיבה לא מהני כלל ועיקר תלוי באמירת קני לך ומש"ה אינה מקודשת כלל ורבנן מספקא להו כיון שכתב ומסר אי בעינן קני לך או לא משא"כ לעיל איירי במסר ולא כתב אלא שא"ל קני לך דלר"מ מקודשת בודאי דלא בעינן כתיבא כיון שא"ל ולרבנן פשיטא להו דאינה מקודשת כיון שלא כתב כן נ"ל ליישב הנוסחא שלפנינו:

גמרא אמר רב נחמן ב"י הב"ע כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים כו' ורבנן מספקא להו כו'. ויש לתמוה אמאי הוצרך לאסוקי הכא הך מילתא דרבנן מספקא להו טפי מלמאי דס"ד מעיקרא דפליגי במקדש במלוה נמי הוי צריך למימר דרבנן מספקא להו במקדש במלוה. ויותר יש לתמוה בלשון התוספות בד"ה ורבנן ובד"ה שמין את הנייר ודברי מהרש"א ז"ל בפירוש התוס' תמוהין מאד לכך נלע"ד ליישב חדא מגו חדא דמשמע מסוגית הגמרא דלמאי דס"ד דמעיקרא לא הוי צריך לפרש דרבנן מספקא להו אי מקדש במלוה מקודשת דבלא"ה א"ש דאפילו אי פשיטא להו דמקדש במלוה אינה מקודשת אפ"ה א"ש דשמין את הנייר לרבנן דס"ל דדעתה נמי אנייר כמו שפרש"י וכיון דרוצה לקדשה בקידושי כסף דהיינו מלוה אף על גב דלא מהני אפ"ה מיקדשא בנייר דמלוה ופרוטה דעתה נמי אפרוטה ס"ל משא"כ לאוקימתא דהשתא דאיירי שרוצה לקדשה בקידושי שטר שכתוב בו הרי את מקודשת לי א"כ פשיטא ליה להש"ס דאי הוה ס"ל לרבנן כר"מ דעידי חתימה כרתי לא הוי שייך לומר שמין את הנייר דאפילו אם שוה פרוטה אינה מקודשת דכיון שקידשה בלשון קידושי שטר ואין עליו עדים הרי הוא כאילו רוצה לשחק בה לקדשה בלא עדים וכיון דעידי מסירה אין להם שום שייכות בקידושי שטר לא שייך לומר שמין את הנייר דעידי קידושי שטר לחוד ועידי קידושי כסף לחוד לכך הוצרך לומר בגמר' דרבנן מספקא להו דאיכא למימר כר"א דעידי מסירה כרתי וא"כ כיון שקידשה בשטר בלא עדים מסתמא טעי נמי בהכי שרוצה לקדשה ע"י עידי מסירה וא"כ מש"ה אם הנייר שוה פרוטה מקודשת ע"י הני עידי מסירה גופייהו ממה נפשך או בעידותן ע"י קידושי שטר או ע"י קידושי כסף כיון דממ"נ שייכי הנך עדות בהך מילתא דקידושין מימר אמר תתקדש בפני כו' בכל מאי דמקדשא כמ"ש לעלי בכמה דוכתי וכל זה ממש כלשון התוספות בד"ה שמין את הנייר דכיון דלר"מ עידי חתימה כרתי הקידושין לא תליא מילתא כלל בשומת הנייר והיינו כדפרישית ולפי פירוש מהרש"א מלבד שהוא דחוק אלא דמה שכתב דאמרי עידי חתימה כרתי הוא לשון מיותר לגמרי ולמאי דפרישית דבריהם מבוארין היטב ונתיישב ג"כ מה שכתב הטור בשם הרמ"ה דאף אם השטר פסול שמין הנייר. ורבינו ירוחם נסתפק בכוונת הרמ"ה כמבואר בבית יוסף סי' ל"ב אלא דבספר בדק הבית תמה למה נסתפק בזה דגמר' ערוכה היא בשמעתין וכן תמה הבית שמואל שם ולמאי דפרישית אדרבא מסוגיית הגמרא ופירוש התוספות משמע להיפך דוקא היכא דאיכא לאסתפוקי אם יש כאן קידושי שטר ע"י אלו העדים בהא אמרינן שמין את הנייר משא"כ אם אין כאן קידושי שטר כלל בשום ענין והוא רצה לקדשה בתורת קידושי שטר שהרי כתוב בו הרי את מקודשת לי א"כ אין כאן שום קידושי כלל ורצה לשחק בה ואין כאן עידי קידושין כלל אלא דהרמ"ה פשיטא ליה נמי אפילו בקידושי שטר שפסול לגמרי אפ"ה שמין את הנייר כן נ"ל נכון בפירוש התוספות ועיין בסמוך ודו"ק:

(קונטרס אחרון) שם אמר רב נחמן בר יצחק הכא במאי עסקינן כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים ורבנן מספקא להו כו'. וכתבתי ליישב מ"ש הטור א"ע סי' ל"ב בשם הרמ"ה ז"ל דאף אם השטר פסול שמין הנייר ורבינו ירוחם נסתפק בכוונת הרמ"ה והב"י בס' בדק הבית תמה עליו למה נסתפק בזה דגמר' ערוכה היא בשמעתין וכן תמה הב"ש שם ולמאי דפרישית א"ש טובא דאדרבה מסוגיא דגמ' לכאורה משמע להיפוך:

תוספות בד"ה ורבנן מספקא להו כו' דאי אמרת דאין צריך גט כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בסמוך שהמהרש"א ז"ל נדחק מאד בדבריהם ולענ"ד נראה עיקר לגירסת מהרש"ל ז"ל וכמו שפירש ג"כ בספר דברי ריבות אלא שקיצר במובן ולענ"ד נראה דנהי שהתוספות כתבו דהיכא דמספקא לן אי עידי חתימה כרתי או עידי מסירה כרתי צריכה גט מספק אפ"ה לא ברירא להו הך מילתא בפשיטות ובשביל כך לא היו מוכרחין למחוק הגירסא דאם לאו אינה מקודשת דאפשר נמי לומר דכיון דהספק אם יש כאן קידושין בעדים או לא מוקמינן לאשה אחזקתה בחזקת פנוי' כדמשמע לכאורה בסוגיא דפרק ד' אחין דף ל"א דדוקא בשני כיתי עדים אחת אומרת קרוב לה הוא דהוי ספק קידושין משא"כ בכת א' ומסופקין אם קרוב לו אם קרוב לה אפשר דא"צ גט אף מדרבנן ובאמת דהא מילתא תליא באשלי רברבי וכמה חילוקי דינים בדבר ואין כאן מקומו להאריך מ"מ התוספות רוצין להוכיח בשמעתין גופא יצריך למחוק הגירסא דאם לאו אינה מקודשת דהא ע"כ מקודשת מספק וצריכה גט דאי אמרת דשפיר גרסינן לה וקסבר דבספיקא כי האי אין צריכה גט וכדפרישית דמוקמינן לה אחזקתה חזקת פנויה א"כ מאי האי דקאמר בגמרא דמספקא להו לרבנן הא לגמרי ס"ל בהא כר"מ דאם אינו ש"פ אינה מקודשת כלל משום דעידי חתימה כרתי ומה לי אם ע"ח כרתי ודאי או ספק כיון דבין כך ובין כך ע"י ע"ח אין צריכה גט ולא הוו קידושין כלל א"כ ממ"נ לא שייך הך גירסא דאם לאו אינה מקודשת ואפשר לומר עוד בכוונתן דאם נאמר דאין צריך גט בקידושין כי הנך א"כ לא שייכי עידי מסירה כלל בהנך קידושין כדפרישית בסמוך ותו לא שייך לומר כלל שמין את הנייר כמו שכתבתי בכוונת התוספות בד"ה שמין אליבא דר"מ כן נ"ל ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון) שם כתוספות בד"ה ורבנן וספקא להו כו' כתבתי דנראה מלשון התוספות דנהי שכתבו דהיכא דמספקא לן אי עידי חתימה כרתי או עידי מסירה כרתי צריכה גט מספק אפ"ה לא ברירא להו הך מילתא בפשיטות ואפשר לומר דכיון דהספק בקידושין עצמן מוקמינן לאשה אחזקת פנויה כדמשמע לכאורה בפ' ד' אחין דף ל"א דדוקא בא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה הוא דהוי ספק קדושין מדרבנן משא"כ היכא ששני העדים מסופקין אי קרוב לו אי קרוב לה אפשר דא"צ גט אף מדרבנן וכן כתב הב"ש בשם הר"ן אלא דהרשב"א ז"ל בחידושי יבמות כתב בשם ר"ח להיפוך וכבר כתבתי בזה בקונטרס אחרון בסוגיא דפתח פתוח בכתובות ולעיל גבי נתן הוא ואמרה היא ע"ש ודבר זה צריך ביאור גדול נקטינן מיהא דמספיקא לא נפקא שהוא מחלוקת הקדמונים:

גמרא מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשא כו' ואע"ג דלמאי דס"ד השתא ע"כ סבר דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ונתחייב מיד מ"מ לא נגמר החיוב אלא לכשיחזיר לה הכלי אז נתחייבה למפרע וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש באריכות וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל:

עשה לי שיריים נזמים וטבעות ואתקדש אני לך וכו'. כבר כתבנו כמה זמני דאין בתלמוד הקדוש אפילו אות לבטלה ואפילו משל ושיחה בעלמא ואפשר לומר במ"ש דעד שלא נשא נאחז בסבך בפ' גימטריא פ"ת ומפתה אותו וכשנשא לש"ש אשתו נקרא לחם וניצול מן פ"ת של גוים וזה רמז שירים טבעות נזמים ר"ת שטן וס"ת גימטריא פת ר"ל אתקדש אני לך ותנצל מאלו וס"ת עשה לי י"ה דזכו שם י"ה ביניהם ומבטלים הנזכר ודוק כי קצרתי:

ואפילו יורש. של מלוה. מוחל. שהלוה לא נתחייב ללוקח כלום אלא מחמת המוכר והרי מחלו אצלו ר''מ לית ליה דשמואל הלכך סמכה דעתה ולא חיישינן דלמא אזיל ומחיל ליה ורבנן אית להו דשמואל הלכך לא סמכה דעתה דסברה אזיל ומחיל ליה: אית להו דשמואל דאי בעי אזיל ומחיל ליה: והכא באשה קא מיפלגי. כלומר אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע דלא סמכה דעתא דבעל קרקע אבל באשה סבר ר''מ דסמכה דעתה דכיון דאיתתיה אנא לא שביק לדידי ומחיל לאחריני: במעמד שלשתן. אמר לו כן קנה ואין טעם בדבר דהא חד הוא מתלת מילי דשוינהו רבנן הלכתא בלא טעמא במס' גיטין: בפקדון. דאיתיה בעין וסמכה דעתא דמקבל: נימא כתנאי. במקדש במלוה: התקדשי לי בשטר. גרס ולא גרס הכא בשטר חוב: אינה מקודשת. ואפי' הנייר שוה פרוטה דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר אלא במה דכתיבא ביה: ר' אלעזר אומר מקודשת. ואפי' אין בנייר שוה פרוטה כדמפרש טעמא לקמן אי משום דמקדש במלוה מקודשת אי משום כדמשנינן לקמיה: שמין את הנייר. דדעתה נמי אנייר: קשיא דר''מ אדר''מ. דהא תניא לעיל התקדשי לי בשטר חוב ר''מ אומר מקודשת: אלא לאו בשטר חוב דידה. שיש לו מלוה עליה: בשטר שאין לו עדים עליו. שטר אירוסין קאמר שכתב לה על הנייר הרי את מקודשת לי ולא החתים עליו עדים אלא מסרו לה בפני עדים פלוגתא דר''מ ורבי אלעזר במסכת גיטין גבי גט דקאמר ר' אלעזר אע''פ שאין עליו עדים אלא נתנו לה בפני עדים כשר שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם: כרתי. משוי ליה ספר כריתות: מספקא להו בהאי אי כר''מ אי כרבי אלעזר. וסבירא להו דדעתה נמי אניירא הלכך שמין כו' ולפי התירוץ הזה נראה בעיני דלא גרס בהא דרבנן ואם לאו אינה מקודשת אלא וחכ''א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ובאין שוה מידי לא איירי משום דמספקא להו בההיא אי כר''מ אי כר' אלעזר והשתא ביש בו הוא דאתו לאיפלוגי דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת בתורת כסף דדעתייהו נמי אנייר: שכתבו. לשטר אירוסין שלא לשמה: יציאה בעינן לשמה. דכתיב (דברים כד) וכתב לה לשמה הוא: שלא מדעתה. לא ידעה כשנכתב: רבא ורבינא אמרו מקודשת. טעמייהו מפרש בפ''ק (לעיל דף ט:) מה יציאה לא בעינן כתיבה מדעתה שהרי בעל כרחה מגרשה אף הויה כו': אינה מקודשת. מה יציאה בעינן בכתיבת הגט דעת מקנה דהיינו בעל שמקנה את האשה לעצמה בגט זה אף הויה בעינן דעת מקנה והיא האשה שמקנה את עצמה לבעל בשטר זה: כהני תנאי. מקדש במלוה דשמעתיה דרב: שירין. אצעדה מתרגמינן שירין (במדבר לא): ואקדש אני לך. בשכר פעולתך שהזהב משלה הוא: אותו ממון. שיחזירם לה לאחר שגמרם: מכלל דת''ק אפילו אותו ממון נמי לא. בתמיה כלומר מכלל דכיון שעשאן דקאמר ר''מ אף על פי שלא באו לידה קא מתמה אלא במאי בו מקדשא: אלא במקדש במלוה קמיפלגי. והכא מאי מלוה איכא דקסברי כולהו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הלכך כשמחזירן לה ההוא הויא לה מלוה למפרע:

המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. י''מ היינו טעמא דמחלו מחול משום דקנין שטר אינו אלא מדרבנן ולא אלים להפקיע כח הראשון שלא יוכל למחול אותו וכן משמע בפרק . מי שמת (ב''ב דף קמז:) דקנין שטרות אינן אלא מדרבנן.: כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא. וא''ת אמאי לא קאמר דכ''ע כי קאמר רב אפילו במלוה והכא מיירי במעמד שלשתן וקמיפלגי בדשמואל דאמר אפי' יורש מוחל א''נ סברי כשמואל ובסמכה דעתה קא מיפלגי וכדאמר לעיל אלא מדלא קאמר הכי שמע מינה דאפי' שמואל מודה דהמקנה לחבירו במעמד שלשתן ומחלו אינו מחול והא דקאמר לעיל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול היינו דוקא כשאין הלוה בפנינו בשעה שמכר לו את השטר: אילימא בשטר חוב דאחרים קשיא דר''מ אדר''מ. ואם תאמר ומאי קושיא לישני דלעיל מיירי דאמר ליה קני לך שטר וכל שיעבודיה והכא מיירי דלא אמר ליה וי''ל שהיה תופס לדוחק מאחר שהלשונות שוים לומר שאינם בסיגנון אחד: ורבנן מספקא להו כו': לפירוש ... זה לא גרס במילתייהו ואם לאו אינה מקודשת דהא אפילו ליכא בנייר שוה פרוטה צריכה גט מספק דשמא עדי מסירה כרתי כר''א דאי אמרת דאין צריכה גט א''כ קאי כר''מ דאמר עדי חתימה כרתי מכל וכל וא''כ מאי האי דקאמר מספקא להו אי כר''מ אי כר' אלעזר: שמין את הנייר. ודוקא אליבא דרבנן אמרי' דשמין את הנייר אבל לר''מ אפי' איכא בנייר שוה פרוטה אינה מקודשת דאמר עדי חתימה כרתי הקידושין וא''ת לרבנן אמאי שמין את הנייר אפילו כי ליכא בנייר שוה פרוטה מקודשת מספק כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וי''ל דלזה מהני אם היה בו שוה פרוטה מקודשת קידושין גמורין אבל אם אינו שוה פרוטה אינה מקודשת כי אם מספק להצריכה גט אם נשאת לאחר: דכ''ע ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. אין לדקדק מכאן דהלכה דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דהא לא הוה מצי למימר דכ''ע אינה לשכירות דא''כ מ''ט דמ''ד אינה מקודשת אך יש להביא ראיה דהלכה דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מההיא דפ''ק דמסכת ע''ז (דף יט:) תנן הגיע

קידושין מח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד