קידושין מז ע"ב

הֲרֵי הִיא כְּפִקָּדוֹן עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר מִלְוָה אַף עַל גַּב דְּלֹא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה וּמָר סָבַר נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה אִין וְאִי לָא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה לָא אֲבָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא מְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה מְקוּדֶּשֶׁת
אֲמַר לֵיהּ רָבָא {ותסברא}<וְתִסְבְּרַהּ> הָא מְתָרַצְתָּא הָא מְשַׁבַּשְׁתָּא הִיא
הַאי פִּקָּדוֹן הֵיכִי דָמֵי אִי דְּקַבִּיל עֲלַיהּ אַחְרָיוּת הַיְינוּ מִלְוָה אִי דְּלָא קַבִּיל עֲלַיהּ אַחְרָיוּת אִי הָכִי אַדְּתָנֵי סֵיפָא וּבְמִלְוָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת נִיפְלוֹג וְנִיתְנֵי בְּדִידַהּ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ אַחְרָיוּת אֲבָל קִבְּלָה עָלֶיהָ אַחְרָיוּת אַף עַל גַּב דְּלֹא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת
אֶלָּא תָּרֵיץ הָכִי וּבְמִלְוָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר מִלְוָה הֲרֵי הִיא כְּפִקָּדוֹן בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי אָמַר רַבָּה אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן בְּבֵי רַב דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי בְּמִלְוָה בִּרְשׁוּת בְּעָלִים לַחֲזָרָה וְהוּא הַדִּין לְאוּנְסִין קָמִיפַּלְגִי
דְּמָר סָבַר מִלְוָה בִּרְשׁוּת לֹוֶה קָיְימָא וְהוּא הַדִּין לָאֳונָסִים וּמָר סָבַר מִלְוָה בִּרְשׁוּת בְּעָלִים קָיְימָא וְהוּא הַדִּין לָאֳונָסִים
וְאָמֵינָא לְהוּ לָאֳונָסִים כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבִרְשׁוּת לֹוֶה קָיְימִי מַאי טַעְמָא לָא גָּרְעָא מִשְּׁאֵלָה מָה שְׁאֵלָה דְּהָדְרָה בְּעֵינַהּ חַיָּיב בָּאֳונָסִים מִלְוָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אֶלָּא הָכָא מִלְוָה בִּרְשׁוּת בְּעָלִים לַחֲזָרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ
וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא הַשּׁוֹאֵל קוּרְדּוֹם מֵחֲבֵירוֹ בִּיקַּע בּוֹ קְנָאוֹ לֹא בִּיקַּע בּוֹ לֹא קְנָאוֹ לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ
לָא עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּמִלְוָה דְּלָא הָדְרָה בְּעֵינַהּ אֲבָל בִּשְׁאֵלָה דְּהָדְרָה בְּעֵינַהּ דִּבְרֵי הַכֹּל בִּיקַּע בּוֹ אִין לֹא בִּיקַּע בּוֹ לֹא קְנָאוֹ
נֵימָא כְּתַנָּאֵי הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּשְׁטַר חוֹב אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ מִלְוָה בְּיַד אֲחֵרִים וְהִירְשָׁהּ עֲלֵיהֶם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מְקוּדֶּשֶׁת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת הַאי שְׁטַר חוֹב הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא שְׁטַר חוֹב דַּאֲחֵרִים הַיְינוּ מִלְוָה בְּיַד אֲחֵרִים אֶלָּא לָאו שְׁטַר חוֹב דִּידַהּ וּבִמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה קָמִיפַּלְגִי
לְעוֹלָם שְׁטַר חוֹב דַּאֲחֵרִים וְהָכָא בְּמִלְוָה בִּשְׁטָר וּבְמִלְוָה עַל פֶּה קָא מִיפַּלְגִי
בְּמִלְוָה בִּשְׁטָר בְּמַאי פְּלִיגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי דְּתַנְיָא אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה דִּבְרֵי רַבִּי וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין שֶׁכָּתַב וְלֹא מָסַר בֵּין שֶׁמָּסַר וְלָא כָּתַב לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וְיִמְסוֹר
מָר אִית לֵיהּ דְּרַבִּי וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי
וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֵית לְהוּ דְּרַבִּי וְהָכָא בִּדְרַב פָּפָּא קָמִיפַּלְגִי דְּאָמַר רַב פָּפָּא הַאי מַאן דְּזַבֵּין שְׁטָרָא לְחַבְרֵיהּ צָרִיךְ לְמִיכְתַּב לֵיהּ קְנִי לָךְ הוּא וְכׇל שִׁעְבּוּדֵיהּ מָר אִית לֵיהּ דְּרַב פָּפָּא וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַב פָּפָּא
וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב פָּפָּא וְהָכָא בְּדִשְׁמוּאֵל קָמִיפַּלְגִי דְּאָמַר שְׁמוּאֵל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

אף מלוה הרי היא כפקדון, שאין היא מקודשת אלא אם יש עדיין בעין שוה פרוטה מן המעות שנתן לה.

ותיקשי לרב: הרי עד כאן לא פליגי תנא קמא ורבי מאיר, אלא, דמר - תנא קמא - סבר: מלוה אף על גב דלא נשתייר הימנה שוה פרוטה, הרי היא מקודשת, ומר - רבי מאיר - סבר: אם נשתייר הימנה שוה פרוטה, אין, ואי לא נשתייר הימנה שוה פרוטה, לא -

אבל דכולי עלמא - בין תנא קמא ובין רבי מאיר - סוברים: המקדש במלוה כשהמעות עדיין בעין, הרי היא מקודשת; ותיקשי לרב!? ^[1]

אמר תירץ רבא: ותסברא, הא מתרצתא היא, הא משבשתא היא [וכי סבור אתה שברייתא זו מתוקנת, והרי מיניה וביה מוכח שברייתא משובשת היא]!? ובהכרח צריכים אנו לפרשה באופן אחר מכפי שנשנתה בבית המדרש, ושוב לא תיקשי לרב! כי האי פקדון ששנינו בברייתא שאם לא נשתייר הימנו שוה פרוטה אינה מקודשת אפילו לתנא קמא, היכי דמי?

אי [דקביל] [דקיבלה] האשה עליה אחריות על הגניבה או האבידה של הפקדון, הרי היינו מלוה שאין המעות בעין, כלומר: הרי חייבת היא בתשלומיו, והיות וסובר תנא קמא, שבמלוה מקודשת היא אפילו כשאין מעות ההלואה בעין, למה לא תתקדש אפילו בפקדון כשלא נשתייר הימנו שוה פרוטה!?

ואי עוסקת הברייתא בפקדון דלא [קביל] [קיבלה] האשה עליה אחריות, ולכן לכולי עלמא אינה מתקדשת כשלא נשתייר הימנו שוה פרוטה ; הרי תיקשי, דאי הכי:

אדתני סיפא בדברי תנא קמא: "ובמלוה, אף על פי שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה, מקודשת", ניפלוג וניתני בדידה [יחלק התנא בפקדון עצמו]:

במה דברים אמורים שאינה מקודשת אם לא נשתייר מן הפקדון שוה פרוטה, בכגון שלא קבלה עליה אחריות, אבל קבלה עליה אחריות, אף על גב דלא נשתייר הימנה שוה פרוטה, הרי זו מקודשת!? שהרי דין זה כדין המלוה. ^[2]

אלא בהכרח שברייתא זו משובשת היא, ותריץ הכי [וכך תיישבנה]:

"התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך, והלכה ומצאתו שנגנב או נאבד", והיא קיבלה על עצמה אחריות על כך: "אם נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת", שהרי מלוה היא, והמקדש במלוה - שאינה בעין - אינה מקודשת לכולי עלמא.

ובמלוה ממש, אף על פי שנשתייר הימנה שוה פרוטה - אינה מקודשת, משום ש"מלוה להוצאה ניתנה".

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: מלוה הרי היא כפקדון, שאם נגנבו או נאבדו המעות שנתן לה, ונשתייר מהם שוה פרוטה הרי היא מקודשת, וכדמפרש טעמא לקמן.

ומפרשינן במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי מאיר? ^[3]

אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב [מצאתי את החכמים בבית המדרש], דיתבי וקאמרי [שהיו יושבים ואומרים] בביאור מחלוקתם:

לעולם כולי עלמא סוברים שמלוה להוצאה ניתנה, ^[4] ואילו כבר היה מתחיל הלווה להוציא מן המעות, הרי שלכולי עלמא לא היתה מתקדשת בהם, כי בשימוש זה קנאתם ; ^[5] ואולם, הברייתא הרי עוסקת באופן שעדיין לא התחיל להוציא מן המעות כלל, אלא שמקצתם נגנבו או שאבדו, ^[6] ובזה הוא שנחלקו; ויסוד מחלוקתם הוא:

בדין מלוה שלא התחיל להוציא ממנה כלום, אם היא עדיין ברשות בעלים לחזרה [שיוכל המלוה לחזור בו מן ההלואה], והוא הדין אם היא ברשותו לאונסין [שאם יאנסו המעות, אין הלוה חייב לשלם את ההלואה], הוא דקמיפלגי: ^[7]

דמר תנא קמא סבר: מלוה מיד כשקיבלה הלוה, ואף על פי שלא הוציא מן המעות כלום, כבר ברשות לוה קיימא ואין הבעלים יכולים לחזור בהם, והוא הדין לאונסים שאין המלוה אחראי להם, אלא הלוה יפרע את ההלואה ; ולכן אינה מקודשת אפילו שעדיין לא הוציא מהם, שהרי המעות כבר שלה הם.

ומר רבי מאיר סבר: מלוה - עד שלא התחיל להוציא ממנה - ברשות בעלים [המלוה] קיימא, והוא הדין לאונסים הם ברשות המלוה, ואין הלוה חייב לפרוע את ההלואה ; והיות ושלו הם עדיין, על כן מקודשת היא, אם נשתייר בפקדון אחר הגניבה שוה פרוטה.

ומוסיף רבה ואומר: ואמינא להו [אמרתי להם] לחכמי בית המדרש, שביארו כן את מחלוקתם: אף אני סובר בעיקר הדבר כפירושכם, אלא שאני חלוק עליכם בפרט אחד, והוא:

לענין אונסים כולי עלמא - בין תנא קמא ובין רבי מאיר - לא פליגי, דאף על פי שלא התחיל עדיין להוציא ממעות המלוה ברשות לוה הם קיימי, וחייב הוא לפרוע -

ומאי טעמא, משום דלא גרעא הלואה משאלה, מה שאלה דהדרה בעינא [שחוזרת היא בעין] חייב הוא באונסים מיד כשקיבלה לידו, ואף שלא החל עדיין להשתמש בה, מלוה לא כל שכן, שיתחייב באונסין כשבאה לידו, ואף שלא החל להשתמש בה!

אלא הכא, מלוה ברשות בעלים לחזרה בלבד, הוא דאיכא בינייהו: תנא קמא סבר: אין הבעלים יכולים לחזור בהם אף קודם שהתחיל להשתמש במעות, ואם כן שלה הם, ואין היא מתקדשת בהם.

ורבי מאיר סבר: עד שלא החל הלווה להשתמש במעות, יכול המלוה לחזור בו, ואם כן שלו הוא, ויכול לקדשה במעות אלו.

ומקשינן על מה שנתבאר שהתנאים בברייתא נחלקו, אם הלוה קונה את מעות המלוה על כל פנים לענין חזרה עד שלא החל להשתמש בהם:

ואלא - לפי מה שנתבאר - הא דאמר רב הונא: השואל קורדום מחבירו: אם כבר ביקע בו, קנאו היות והחל להשתמש בו, ושוב אין יכולים הבעלים לחזור בהם, אבל אם עדיין לא ביקע בו, לא קנאו, והבעלים יכולים לחזור בהם - ^[8]

לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם נאמר שדבריו במחלוקת התנאים שבברייתא היא שנויה]!?

ומשנינן: לא תלוי דינו של רב הונא העוסק בשאלה, במחלוקת התנאים העוסקת במלוה:

עד כאן לא פליגי התנאים בברייתא: אלא במלוה דלא הדרה בעינא [שאינה אמורה לחזור בעצמה], אבל בשאלה דהדרה בעינא [שאמורה היא לחזור בעצמה], דברי הכל: ביקע בו, אין [אכן קנה את הגרזן לשאילתו], לא ביקע בו, לא קנאו. ^[9]

כאן שבה הגמרא לדברי רב, שאמר: המקדש במלוה אינה מקודשת ואפילו המעות בעין, וכל שכן כשהמעות כבר אינם בעין, ושואלת: נימא דברי רב כתנאי [במחלוקת התנאים הבאה היא שנויה]:

דתניא: האומר לאשה: "התקדשי לי בשטר חוב", ומפרש לה ואזיל, או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה אותה עליהם [שהיו אחרים חייבים לו כסף, וכתב לאשה הרשאה עליהם], כלומר: הקנה את המלוה לאשה:

רבי מאיר אומר: מקודשת.

וחכמים אומרים: אינה מקודשת.

והרי האי "שטר חוב" שקידשה בו היכי דמי?

אילימא שטר חוב דאחרים, שהיו אחרים חייבים לו בשטר, ואת החוב הזה נתן לאשה לשם קידושין, הרי היינו מלוה ביד אחרים, ולמה נשנו בברייתא שני דינים שהם אחד!?

אלא לאו בהכרח שקידשה בשטר חוב דידה [שהיתה היא חייבת לו מעות בשטר], ואם כן במקדש במלוה - שאינה בעין ^[10] - קמיפלגי, ונמצאו דברי רב תלויים במחלוקת תנאים!

ודחינן: לעולם זו ששנינו בברייתא "התקדשי לי בשטר חוב", היינו בשטר חוב דאחרים - ^[11]

ודקשיא לך: היינו מלוה ביד אחרים שנחלקו בו בברייתא, לא תיקשי, ומשום דהכא בברייתא במלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי, כלומר: שתי מחלוקות נפרדות נחלקו, האחת: במלוה על אחרים שיש לו עליה שטר חוב, והשניה: במלוה על פה שיש לו על אחרים, ואין טעמו של זה כטעמו של זה.

ומפרשת תחילה הגמרא את מחלוקתם בשטר בכמה אפשרויות, ואחר כך מפרשת הגמרא את מחלוקתם במלוה על פה.

במלוה בשטר - שיש לו על אחרים - במאי פליגי? ומפרשת הגמרא בארבעה אופנים:

א. בכגון שמסר לה את שטר החוב שבידו, ולא כתב שטר מכירה על החוב, ובפלוגתא דרבי ורבנן קמיפלגי! דתניא:

אותיות נקנות במסירה, ^[12] כלומר: חוב שיש לאדם על חבירו בשטר, יכול הוא להקנותו על ידי מסירת שטר החוב לקונה, דברי רבי.

וחכמים אומרים: בין שכתב שטר מכירה על מכירת החוב [ומסרה לו], ולא מסר את שטר החוב עצמו לקונה, ובין שמסר את שטר החוב לקונה, ולא כתב שטר מכירה על מכירת החוב ומסרה לו, לא קנה הלוקח, עד שיכתוב לו המלוה שטר מכירה וימסרנו לו, וימסור לו גם את שטר החוב.

ובפלוגתת רבי וחכמים נחלקו התנאים במלוה בשטר שיש לו על אחרים שמסר אותו לאשה כדי להתקדש בו:

מר רבי מאיר אית ליה דרבי, שבמסירה לבד קנתה את החוב, ולכן מקודשת היא.

ומר חכמים לית ליה דרבי, והיות שלא כתב לה שטר מכירה, היא אינה מקודשת.

ב. ואיבעית אימא בביאור מחלוקתם במלוה בשטר:

דכולי עלמא - בין רבי מאיר ובין חכמים - לית להו דרבי, ובמסירה לבד לא קנה, והכא בברייתא עסקינן כגון שכתב לה גם שטר מכירה, שהיה כתוב בו: "קני לך שטר חוב זה" בלבד, ובדרב פפא - הסובר שנוסח זה אינו מספיק - קמיפלגי:

דאמר רב פפא:

האי מאן דזבין שטרא לחבריה [המוכר לחבירו שטר חוב], צריך למיכתב ליה בשטר המכירה: "קני לך הוא וכל שעבודיה [קנה לך את שטר החוב ואת כל השעבוד שלו] ".

מר חכמים אית ליה דרב פפא, ולכן אינה מקודשת, שנוסח השטר שכתב לה אינו מספיק, ולא קנתה את החוב שבשטר, ולכן היא אינה מקודשת.

ומר רבי מאיר לית ליה דרב פפא, ודי בנוסח שכתב בשטר המכירה כדי לקנות את שטר החוב, יחד עם מסירת שטר החוב עצמו.

ג. ואיבעית אימא לפרש את מחלוקת התנאים במלוה בשטר:

דכולי עלמא אית להו דרב פפא, והכא עסקינן באופן שכתב את הנוסח הראוי, והאשה אכן קנתה את החוב שבשטר, ובדשמואל - שלפי דעתו, מכל מקום אינה מקודשת - קמיפלגי! דאמר שמואל:

הערות

^[1] בפשוטו סברת תנא קמא היא, שהוא סובר: "מלוה לאו להוצאה ניתנה", כלומר: כל זמן שהמעות בעין הרי הם עדיין של המלוה, אבל משהוציאם שוב אין הם שלו, ובחוב אי אפשר לקדש, וזה הוא טעם החילוק במלוה אם נשתייר הימנו שוה פרוטה או לא. אבל לפי שיטת רש"י [כפי שביאר שיטתו ה"פני יהושע" שהובא בהערה לעיל], הסובר: מלוה לאו להוצאה ניתנה, היינו שתמיד צריך להעמידה בעיסקא, אם כן מה טעם החילוק בין כשהמעות הם בעין לבין אם המעות אינם בעין! ? ולפי מה שנתבאר בהערה לעיל דלא כה"פני יהושע", ואף רש"י מודה שאינו יכול לקדש אלא במעות כשהם בעין, ואפילו למאן דאמר: מלוה לאו להוצאה ניתנה, ניחא.

^[2] יש לתמוה לשיטת רש"י [כפי שפירשה ה"פני יהושע"] בדין מלוה לאו להוצאה ניתנה, מאי קשיא לגמרא, והרי יש לומר בדעת תנא קמא שהוא סובר: "מלוה לאו להוצאה ניתנה" והיינו שחייב הוא להעמידה בעיסקא, ואם כן במלוה שהעמידה בעיסקא הרי היא מקודשת אף על פי שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה, כי העיסקא הלוא קיימת, אבל בפקדון אפילו אם קיבל עליו אחריות, לא שמענו שיהא חייב להעמיד למפקיד עיסקא, ואם כן אם לא נשתייר הימנו שוה פרוטה אינה מקודשת אפילו אם קיבל עליו אחריות! ? ולפי מה שנתבאר בהערה לעיל דלא כה"פני יהושע", ואף רש"י מודה שאינו יכול לקדש אלא במעות שהם בעין ואפילו למאן דאמר: מלוה לאו להוצאה ניתנה, ניחא.

^[3] פירש רש"י: שהרי "אי בלהוצאה ניתנה פליגי [אם נפרש את מחלוקתם שנחלקו בדין "מלוה להוצאה ניתנה"], סוף סוף כתנאי אמרה רב לשמעתיה". ומבואר, שהיה מקום לפרש את מחלוקתם, שנחלקו אם להוצאה ניתנה או לא, וטעמו של רבי מאיר הסובר שמלוה הרי היא כפקדון שאם נשתייר הימנה שוה פרוטה, הרי היא מקודשת, הוא משום שלדעתו "מלוה לאו להוצאה ניתנה". וצריך ביאור: הרי לשיטת רש"י עצמו [וכפי שפירשה ה"פני יהושע"] בבאור דין "מלוה לאו להוצאה ניתנה", אין צריך שישתייר מן המלוה שוה פרוטה, כי מאחר שחייב הוא להעמיד עיסקא כנגד המלוה, אם כן אפילו לא נשתייר מן המלוה עצמה שוה פרוטה הרי היא מקודשת בעיסקא! ? ולפי מה שנתבאר בהערה לעיל דלא כה"פני יהושע", ואף רש"י מודה שאינו יכול לקדש אלא במעות שהם בעין ואפילו למאן דאמר: מלוה לאו להוצאה ניתנה, ניחא.

^[4] כן כתב רש"י; והנה לשיטת ר"י הזקן בביאור "מלוה להוצאה ניתנה" ודאי מוכרח הוא, שהרי לא נחלקו לענין חזרה אלא כשלא התחיל להוציאה, אבל אם התחיל להוציאה, כבר אינו שלו לענין חזרה; ולשיטת רש"י בביאור "מלוה להוצאה ניתנה" נמי מוכרח כן, שהרי אם סוברים הם שמלוה לאו להוצאה ניתנה, אם כן למה כנשתייר הימנה שוה פרוטה אינה מקודשת, והרי אם כי אינו יכול לחזור בו, מכל מקום הרי צריכה היא להעמידה בעיסקא ותהיה מקודשת.

^[5] ראה ב"ברכת אברהם" שנתקשה, מה טעם יש לומר שאחר שהתחיל להשתמש במקצת המעות יקנה את שאר המעות, והרי מה הקשר בין מעות אלו לחבריהם! ? וראה מה שכתב שם.

^[6] כמבואר בתוספות בד"ה אלא.

^[7] יש מי שהעיר, כי מלשון זו של הגמרא למד רש"י לפרש "מלוה להוצאה ניתנה" כפי שפירש, ולא כדברי תוספות ר"י הזקן שפירש, שהנידון הוא לענין חזרה [מלבד שהלשון "מלוה להוצאה ניתנה" מיושב יתר לפירושו של רש"י] ; כי לפי שיטתו של ר"י הזקן תיקשי: מאי שנא שזה נקרא "מלוה להוצאה ניתנה", וזה נקרא "מלווה ברשות בעלים לחזרה", והרי הכל ענין אחד הוא, אלא שהנידון "מלוה להוצאה ניתנה" הוא אחר שהתחיל להשתמש במעות, והנידון כאן הוא קודם שהתחיל להשתמש במעות; ולפירוש רש"י ניחא מאד.

^[8] כן פירש רש"י, וכן כתבו התוספות; והוסיפו, שלענין אונסין קונה הוא במשיכה והביאו לזה ראיה מבבא מציעא; ודבריהם צריכים ביאור, כי למה הוצרכו להביא ממרחק לחמם, והרי בהדיא אמרינן בסוגיין, שלענין אונסים חייב הלוה מיד משום דלא גרעא משאלה, הרי שבשאלה חייב הוא באונסין מיד, וראה מה שכתב המהרש"א בביאור דבריהם.

^[9] א. ביאר רש"י: אלא במלוה דלא הדה בעינא: הילכך כיון דרשאי הלוקח ליקח בהן סחורה, הויא ליה ברשותיה, ואין המלוה יכול לחזור, שהרי לא לכך הלוהו לקבל מעות הללו עצמן אלא מעות אחרים". ב. ראה בריטב"א כאן שהאריך לבאר, למה אינו קונה את הקורדום במשיכה, ועוד, כיון שאינו קונה במשיכה למה נקנה הוא בביקוע, שלא מצינו קנין זה בשום מקום שיהא כלי נקנה בתחילת מלאכה.

^[10] כן נראה לפרש מדקדוק הלשון, שלעיל בתחילת הסוגיא מביאה הגמרא ברייתא ומפרשת שנחלקו במלוה אם להוצאה ניתנה או לא, וכאן אמרו סתם שנחלקו במקדש במלוה, משמע שהגמרא מפרשת את מחלוקתם אפילו במלוה שאינה בעין, וזה אינו תלוי בדין "מלוה להוצאה ניתנה". אלא שיש לעיין, מה הוא באמת הטעם שאת הברייתא לעיל מפרשת הגמרא שהם נחלקו דוקא כשהמעות הם בעין, ואילו את הברייתא הזאת מפרשת הגמרא שנחלקו אפילו במלוה שאינה בעין.

^[11] כתבו התוספות: אבל בשטר חוב שלה אינה מקודשת; ותמהו: מאי שנא שבמלוה דאחרים היא מקודשת, ואילו במלוה שלה אינה מקודשת! ? וביארו: ודאי מלוה שלה, שכבר קנאתו, ואינו נותן לה שום דבר חדש, שהרי אותם מעות היו שלה קודם קידושין, לכן היא אינה מקודשת; אבל כשנותן לה מלוה דאחרים, הרי נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם, ולכן היא מקודשת "דנהי דאין המלוה בעין, מכל מקום זכות הוא לו, כאילו היה בעין". והר"ן [כ א מדפי הרי"ף] כתב בדינו של רב, שאמר, המקדש במלוה אינה מקודשת, מלוה להוצאה ניתנה: "וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כדידה, ולא יהיב לה מידי; ואיהי אין דעתה על הנאת מחילת המלוה, אלא אזוזי, ולא יהיב לה מידי"; והביא את סוגייתנו, וכתב: "ודחינן, לעולם שטר חוב דאחרים וכו', כלומר: דבמלוה דאחרים ליכא למימר דעתה אזוזי, דלא אמרינן הכי אלא במלוה דידה, שכבר היתה מחויבת לו, אבל כשהוא בא לקדשה במלוה דאחרים, אין דעתה להתקדש בזוזי, אלא בהנאה דאית בה". וב"קצות החושן" סימן קא סק"ב, כתב, שהתוספות והר"ן נחלקו בטעם הדין שבמלוה דאחרים היא מקודשת, שלדעת התוספות בתורת "כסף" היא מתקדשת, ואילו לדעת הר"ן בתורת "הנאה" היא מתקדשת, וראה שם שכתב נפקא מינה בזה לענין שעבוד חובות, שלפי שיטת התוספות שחוב הוא כסף, אם כן משתעבדים חובות למלוה, ואילו לדעת הר"ן שאין זו אלא הנאה, אם כן אין חובות משתעבדים לבעל חוב, שלא משתעבדים לו אלא כסף או שוה כסף, אבל הנאות אינן משתעבדות לו.

^[12] כתב הרשב"ם בבבא בתרא עו א ד"ה ואותיות במסירה "אבל משיכה אינה אלא בדבר שגופו ממון, דמכי משך ליה זכה ביה, והכא נמי לגבי לצור על פי צלוחיתו תיהני ליה משיכה כשאר מטלטלין, אבל כדי לגבות החוב, צריך שימסרנו מלוה ליד הלוקח". וראה שם בתוספות בד"ה אי כרבי שהאריכו לבאר דמסירה לבד אינה קונה בשטר חוב, אלא "עם המסירה דאותיות צריך משיכה, והא דמזכיר בכל מקום מסירה באותיות, אף על גב דבעי משיכה, היינו משום דבעינן מסירה מיד ליד, ואף על גב דבעלמא לא בעינן מיד ליד".

הרי היא כפקדון. ונדייק: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא דמר [שחכם זה] סבר: מלוה, אף על גב שלא נשתייר הימנה (ממנה) שוה פרוטה אפשר לקדש בו, ומר סבר: נשתייר הימנה שוה פרוטה — אין [כן], ואי [ואם] לא נשתייר הימנה שוה פרוטה — לא. אבל דכולי עלמא [לדעת הכל] המקדש במלוה מקודשת! וקשה על רב שאמר המקדש במלוה אינה מקודשת.

אמר ליה [לו] רבא: ותסברא, הא מתרצתא [וסבור אתה שזו הברייתא מתורצת ומיושבת היא]? הא משבשתא [זו משובשת] היא, שאין גירסתה מדוייקת, ואין להביא ראיה ממנה.

וכיצד אפשר להוכיח שהיא משובשת — האי [זה] הפקדון שמדובר בו בברייתא היכי דמי [איך היה בדיוק]? אי דקביל עליה [אם שקיבלה עליה] אחריות שאף אם ייגנב או יאבד תתחייב לשלם למפקיד, אם כן היינו [זה הוא] מלוה, שהרי גם לאחר שאבד ולא נשתייר ממנו כלום — חייבת היא לפרוע את דמיו. אי [אם] שלא קביל עליה [קיבלה עליה] אחריות — אי הכי [אם כך] אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסוף הברייתא]: ובמלוה, אף על פי שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה מקודשת — ניפלוג וניתני בדידה [יחלק וישנה בדברי הברייתא עצמה] חלוקה אחרת קרובה יותר: במה דברים אמורים שאם לא נשתייר בפקדון שווה פרוטה אינה מקודשת — זהו דווקא שלא קבלה עליה אחריות, אבל אם קבלה עליה אחריות, אף על גב שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה הריהי מקודשת!

אלא כיון שבהכרח עלינו לתקן את גירסת הברייתא, תריץ הכי [תקן כך]: ובמלוה, אף על פי שנשתייר הימנה שוה פרוטה — אינה מקודשת.

שנינו בברייתא שר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' מאיר: מלוה הרי היא כפקדון. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון אחר הם חלוקים]? אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי [מצאתים, את החכמים בבית מדרשו] של רב דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים]: בשאלה האם מלוה שלא החל הלווה להוציאו עומד ברשות הבעלים לקחת אותו בחזרה, בכל זמן שירצו, והוא הדין לעניין אחריות לגבי אונסין, קמיפלגי [חלוקים הם] על מי חל החיוב,

דמר סבר [שחכם זה סבור]: מלוה ברשות לוה קיימא [הוא עומד], והוא הדין לאונסים, שאם אירע אונס ואבד הכסף הרי הוא ברשות הלווה, ואחריותו עליו. ומר סבר [וחכם זה, ר' שמעון בן אלעזר, סבור]: מלוה שלא הספיק הלווה להוציאו ברשות הבעלים קיימא [הוא עומד], והוא הדין לאונסים. ומשום כך יכול הוא לקדש אשה בכסף שהלווה לה.

ואמינא להו [ואמרתי להם]: לאונסים — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] כי ברשות הלוה קיימי [עומדים הם] וחייב באחריותם, מאי טעמא [מה טעם] — הלוואה לא גרעא משאלה [אינה גרועה, פחותה, מהשאלה], מה שאלה דהדרה בעינא [שהחפץ חוזר בעינו] לבעליו ובכל זאת חייב השואל באונסים כמפורש בתורה, מלוה שהוא מוציא אותו ואינו מחזירו בעינו לא כל שכן שהוא נחשב כעומד ברשות הלווה, וחייב באחריותו. אלא הכא [כאן] רק בשאלה של מלוה ברשות הבעלים לענין חזרה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], ובענין זה נחלקו שלדעת חכמים אינו יכול לחזור בו, ולדעת ר' אליעזר בר' שמעון יכול.

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא: השואל קורדום מחבירו למשך זמן מסויים, אם ביקע בו עץ או עשה בו מלאכה אחרת — קנאו לענין ההשאלה, שאין המשאיל יכול לחזור בו ולבקש מיד את הקרדום בחזרה. לא ביקע בו — לא קנאו. לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם נאמר שכדבר השנוי במחלוקת תנאים אמר את הלכתו זו]? שהרי כפי שהסביר רבה, בזו נחלקו חכמים ור' שמעון בן אלעזר.

ודוחים: לא, עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא במלוה בהלוואה דלא הדרה בעינא [שאינה חוזרת בעינה] ולכן בעצם מעשה ההלוואה עבר הכסף לרשות הלווה, ומשום כך סבורים חכמים שאינו יכול לחזור. אבל בשאלה דהדרה בעינא [שחוזרת בעינה] לדברי הכל, דווקא אם ביקע בו — אין [כן], קנה אותו ונתחייב באונסיו, לא ביקע בו — לא קנאו.

ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שדברי רב שמקדש במלוה אינה מקודשת תלויים במחלוקת תנאים]? ששנינו: אמר לאשה "התקדשי לי בשטר חוב", או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם, שנתן לה הרשאה = ייפוי כח לגבות את המלוה לעצמה — ר' מאיר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת. ומעתה נברר: האי [אותו] שטר חוב היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שטר חוב שאחרים חייבים לו — היינו [זהו] אותו מקרה של מלוה ביד אחרים ולמה נכפלו הדברים! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שטר חוב דידה [שלה] שהיא חייבת לו, ואם כן במקדש במלוה קמיפלגי [חלוקים הם], האם מחילת המלוה (על ידי החזרת שטר החוב) יכולה להיחשב ככסף קידושין.

ודוחים: לעולם תפרש שמדובר בשטר חוב של אחרים, והכא [וכאן] במלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי [חלוקים הם]. שיש שתי בעיות השנויות במחלוקת — הן לגבי הלוואה שיש עליה שטר, והן בזו שאין עליה שטר.

ומסבירים: במלוה בשטר במאי פליגי [במה הם חלוקים] — בפלוגתא [במחלוקת] רבי ורבנן קמיפלגי [חלוקים הם]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אותיות, כלומר, שטרות נקנות במסירה, שאם מוסר המלווה שטר חוב לאדם שלישי — יכול המקבל לגבותו, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: בין שכתב שטר מכירה על שטר החוב ולא מסר את השטר עצמו, בין שמסר את השטר ולא כתב עליו שטר מכירה — לא קנה המקבל עד שיכתוב וימסור.

ונפרש כי מר [חכם זה, ר' מאיר, יש לו, הריהו מקבל] את שיטת רבי ולכן יכול לקדש אשה בשטר חוב גם אם לא כתב עליו שטר מכירה. ומר לית ליה [וחכם זה, חכמים אין לו, אינו מקבל] את שיטת רבי, ולפיכך אינה מקודשת שהרי לא קיבלה דבר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור כך]: דכולי עלמא לית להו [לדעת הכל אין להם, אינם מקבלים] את שיטתו של רבי והכא [וכאן] בהלכה של רב פפא קמיפלגי [חלוקים הם]: שאמר רב פפא: האי מאן דזבין שטרא לחבריה [מי שמוכר שטר לחבירו], צריך למיכתב ליה [לכתוב לו] בנוסח זה: "קני [ייקנה] לך הוא וכל שעבודיה [שיעבודיו] ". שאם לא כתב כן, לא הקנה לו אלא נייר בלבד. מר אית ליה [חכם זה, חכמים, יש לו, הריהו מקבל את דברי] רב פפא, ומר לית ליה [וחכם זה, ר' מאיר, אין לו אינו מקבל] את דברי רבפפא וסבור שגם אם לא כתב בנוסח זה — יש בכך הקנאת החוב, ויכול לקדש בו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, הריהם מקבלים] את דברי רב פפא וגם לדעת ר' מאיר מקודשת דווקא אם כתוב בשטר "קני לך הוא וכל שעבודיה" והכא [וכאן] בדברים שאמר שמואל קמיפלגי [חלוקים הם]. שאמר שמואל:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is like a deposit. The Gemara analyzes this: They disagree only with regard to this: There is one Sage who holds that one can betroth a woman with a loan, even though the value of one peruta does not remain of it. And one Sage holds that if the value of one peruta remains from it, yes, he can betroth her with it, but if the value of one peruta does not remain of it, he cannot. But everyone agrees that if one betroths a woman with a loan, she is betrothed. This presents a difficulty for Rav, who stated that one cannot betroth a woman with a loan.

Rava said to him: And how can you understand it that way? Is this baraita fully explainable? It is corrupted and cannot be cited as a proof.

He explains why the baraita must be corrupted: What are the circumstances of this deposit discussed in the baraita? If she assumed financial responsibility to repay the owner for it if it is stolen or lost, it is the same as a loan, as even if it is entirely lost she must still repay its value. If she did not assume financial responsibility for it, then if so, rather than teaching in the latter clause of the baraita: But if he betroths her with a loan that he had given her, she is betrothed despite the fact that the value of one peruta of it does not remain; let him distinguish and teach the distinction within the case itself, as follows: In what case is this statement said, that she is not betrothed if less than the value of one peruta remains from the deposit? If she did not assume financial responsibility upon herself for it. But if she assumed financial responsibility upon herself, even though the value of one peruta did not remain from it, she is betrothed.

Rather, since the wording of the baraita cannot remain as is, answer this way: But if he betroths her with a loan that he had given her, she is not betrothed, despite the fact that the value of one peruta of it remains.

The baraita stated that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Meir: A loan is like a deposit. The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? Rabba said: I found the scholars in the study hall of Rav who were sitting and saying: They disagree with regard to the issue of whether a loan the debtor had not yet begun to spend is in the possession of the owner with regard to the possibility of retraction of the loan by the lender. And the same is true, i.e., they also disagree, with regard to who bears responsibility for accidents.

As one Sage, the first tanna, holds: A loan stands in the possession of the debtor, i.e., even if it has not been spent, the lender cannot demand the return of the money. And the same is true with regard to responsibility for accidents, i.e., if the money is lost, it is considered lost from the debtor’s possession and he bears responsibility for it. And one Sage, Rabbi Shimon ben Elazar, holds: A loan that the debtor has not yet begun to spend stands in the possession of the owner, and the same is true with regard to responsibility for accidents. He can therefore betroth a woman with the money he has already lent her, provided that she has not yet begun to spend it.

Rabba continues: And I said to them: With regard to accidents, everyone agrees that it stands in the possession of the debtor and he is responsible for the money. What is the reason? A loan of money is no worse than borrowing an item. Just as in the case of borrowing an item, whereby the item is returned to its owner intact and yet the debtor is liable for accidents, as explicitly stated in the Torah, is it not all the more so that with regard to a loan, which the debtor spends and repays with other money, it should be considered in the debtor’s possession and he should bear responsibility for it? Rather, here the practical difference between them concerns the question of a loan in the possession of the owner with regard to the possibility of retraction of the loan. The first tanna is of the opinion that he cannot retract the loan, whereas Rabbi Shimon ben Elazar holds that he can do so.

The Gemara asks: But rather, with regard to that which Rav Huna says: In the case of one who borrows an ax from his friend for a certain period of time, if he chops wood with it he has acquired it in the sense that the lender cannot demand its immediate return. If he has not chopped wood with it he has not acquired it. Let us say that this halakha that Rav Huna stated is parallel to a dispute between tanna’im. According to the explanation of Rabba, it would be a dispute between the first tanna and Rabbi Shimon ben Elazar.

The Gemara rejects this suggestion: No, they disagree only with regard to a loan, which is not returned intact. Since there is no need for the debtor to return the same money to the lender, this means that the money has been transferred to the debtor’s domain, and the first tanna holds that the lender may not retract the loan. But with regard to the borrowing of an item, for example the ax, which is returned intact, everyone agrees that if one chopped with it, yes, he has acquired it and is responsible for it. If he has not chopped with it, he has not acquired it.

The Gemara suggests: Let us say that Rav’s statement that one cannot betroth a woman with a loan is subject to a dispute between tanna’im. The baraita teaches: If one says to a woman: Be betrothed to me with a promissory note, or if he had a loan in the possession of others and he authorized her to collect the money for herself, Rabbi Meir says she is betrothed and the Rabbis say she is not betrothed. The Gemara clarifies: What are the circumstances of this promissory note? If we say it is a promissory note of others who owe him money, this is the same as a loan in the possession of others, and why would the baraita state it twice? Rather, is it not referring to her promissory note, i.e., a loan she has taken from him, and they disagree with regard to one who betroths a woman with a loan, whether forgiving the debt by returning the promissory note counts as betrothal money?

The Gemara rejects this suggestion: Actually, the baraita is referring to a promissory note of others, and here they disagree in two cases: In the case of a loan with a promissory note and in the case of a loan by oral agreement.

The Gemara explains: With regard to a loan with a promissory note, concerning what matter do they disagree? They disagree concerning the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis, as it is taught in a baraita: Letters, i.e., the content of a promissory note, are acquired by merely transferring the document. If the lender hands over a promissory note to a third party, the latter can collect the debt. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: Whether one wrote a document of sale for the promissory note but did not transfer the promissory note itself, or whether he transferred the promissory note but did not write a document of sale for it, the recipient has not acquired the promissory note. The recipient acquires it only once the other writes a document of sale and transfers the promissory note.

The suggestion is that one Sage, Rabbi Meir, is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and therefore one can betroth a woman by giving her a promissory note even without writing a document of sale for it. And one Sage, i.e., the Rabbis, is not of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and she is not betrothed because she has not received anything.

And if you wish, say instead the following answer: No one is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and here they disagree with regard to the statement of Rav Pappa, as Rav Pappa says: This one who sells a promissory note to his friend must write the following formula for him: Let it be acquired by you, it and all its liens. Otherwise, the debt discussed in the promissory note is not transferred. One Sage, i.e., the Rabbis, is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Pappa. And one Sage, Rabbi Meir, is not of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Pappa. He holds that the debt is acquired even if one did not write this phrase, and a man can betroth a woman by giving a promissory note to her.

And if you wish, say instead: Everyone is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Pappa, and even Rabbi Meir agrees that she is betrothed only if he wrote in the document: Let it be acquired by you, it and all its liens. And here they disagree with regard to the statement of Shmuel, as Shmuel says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במלוה ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין קא מפלגי. פי' ורב דלא כר' שמעון בן אלעזר משמיה דרבי מאיר דרב אפי' איתא בעין נמי אמר אינה מקודשת דלהוצאה ניתנה והא דלא דייקי' עליה לימא כתנאי אמרה משום דהא אתיא כרבים אבל בדרב הונא דהשואל הוא דבעיא הכי משום דאתיא כיחידאה וי"מ כי אמר הכי היכא דשלח בה יד כגון שהוציא ממנה דינר שמעכשיו קנאה ואינה שוב ברשות בעלים לחזרה ולא לאונסין וקמ"ל שאפי' במה שנשאר בה בעין אינה מקודש' ואינהו פליגי בשלא שלח יד כלל דר' מאיר סבר מקודשת דברשות בעלים היא. רש"י ז"ל. ומיהו ק"ל כרבנן הלכך אפי' איתא בעין ולא שלח בה יד אינה מקודשת ואינה ברשות בעלים לא לחזרה ולא לאונסין:

במאי קא מיפלגי אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב וכו'. פירש רש"י: במאי פליגי, דאי בלהוצאה ניתנה פליגי, סוף סוף אכתי כתנאי אמרה רב לשמעתיה, אמר רבא לעולם להוצאה ניתנה דברי הכל כרב, ואם שלח בה יד להוציא ממנה שוה פרוטה,הרי החזיק בה, ואין הבעלים יכולין להחזיר, והיא לה מלוה, והכא בשלא הוציאו ממנה כלום, ובמלוה קודם ששלח בה יד להוציא ממנה הלוה כלום, אם יכול המלוה לחזור בו קמיפלגי, מר סבר לא מצי הדר ביה וברשות לוה קיימא, ומר סבר יכול לחזור בו, וכי קאמר רב מלוה להוצאה ניתנה בששלח בה יד, דשוב אינה ברשות מלוה לא לחזרה ולא לאונסין וככולהו אמרה לשמעתיה. [ואין צורך לזה, אלא רב אפילו לא הוציא ממנה כלל אמרה לשמעתיה], דלעולם להוצאה ניתנה וברשות לוה קיימא לחזרה ולאונסין, ודלא כר' שמעון בן אלעזר דסבירא ליה דכל שלא שלח בה יד ברשות מלוה קיימא, והא דלא דייקינן עלה נימא כתנאי אמרה לשמעתא כדדייקינן לעיל לימא ר' אלעזר כתנאי אמרה לשמעתיה, היינו משום דמעיקרא אקשינן מינה לרב ולומר דכולהו סבירא להו דהיכא דנשתייר ממנה שוה פרוטה מקודשת, וכי אפקיניה לרב מתיובתיה לא חיישינן אי אתי דלא כר' שמעון בן אלעזר, דמכל מקום כחכמים אמרה דקיימא לן כותייהו, ותדע לך דלפי פירושו של רש"י קשיא לי הא דאמרינן בסמוך לימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת, האי שטר חוב היכי דמי, אילימא שטר חוב דאחרים כו'. אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי. ואם כדברי רש"י קשיא היכי דמי, דאי בששלח בה יד קשיא דר' מאיר, דהא אמרינן לעיל דלכולי עלמא בששלח בה יד ברשות לוה קיימא ואינה מקודשת ואי בשלא שלח בה יד הא לא שייכא בדרב כלל דהא מוקמי שמעתין דרב בששלח בה יד דוקא כי היכי דלא לימא שמעתיה כתנאי. אלא מסתברא כפירושא בתרא, ורב אפילו בשלא שלח בה יד ברשות לוה קיימא ולהוצאה ניתנה, ודלא כר שמעון דאמר משום ר' מאיר.

לעולם שטר חוב דאחרים כו'. אף על גב דאף היא ניתנה להוצאה אצל האחרים, מכל מקום כיון שהוא מוציא השעבוד מרשותו ומכניסו לרשותה, הוה ליה כנותן פרוטה מידו לידה, ולא דמי למלוה (שעמה) [שעליה] דאז אינו מכניס לרשותה דבר מחודש, ששעבודה בידה היה, וכבר כתבנו זה למעלה בפרק קמא (ח, א) גבי הניח לה משכון עליה, ולמקדשה במנה והניח לה משכון עליו לא דמי, דהתם נמי אף על גב דנכנס לרשותה דבר מחודש דהיינו שעבוד שנשתעבד לה, ואפילו נשתעבד לה בשטר, דמכל מקום הוא לא הוציא עדיין מרשותו שום דבר להכניסו ברשותה, ואנן תרתי בעינן שיוציא מרשותו ויכיניס ברשותה כנ"ל.
לכאורה מדאמרינן הכא אי בעית אימא, כולי עלמא לית להו דר' משמע דלית הלכתא כותיה, ואין אותיות נקנות עד שיכתוב וימסור.

הא דרב הונא דאמר השואל קרדום מחברו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו תמיהא מילתא דהא שאלה מתנה ליומא הוא על מנת להחזיר ואמאי לא קנייה שואל במשיכה כמתנת מטלטלין דעלמא דהוה לזמן דמקניא במשיכה. ותו כיון דלא מיקני במשיכה אמאי מיקני בביקוע שלא מצינו קנין זה בשום מקום שיהא כלי נקנה בהתחלת מלאכה ותירץ לי רבינו נר"ו דלהכי לא מיקני כלי בשאלה במשיכה משום דבשאלה לא מיקני ליה גוף הכלי כלל אלא תשמיש שבו ואין התשמיש ההוא ראוי לקנות במשיכה כשם שאין אותיות נקנית במסירה לחוד לענין שעבוד שבהם שאין משיכה קונה אלא במשך גוף הדבר הנקנה וכי תימא דהכא קטן הגוף איכא לתשמישו דומיא דנותן דקל לפירותיו וכיוצא בו דמיקני בחזקת קרקע וכן בנותן כלי לתשמישו דמשמע דנקנה במשיכה. איכא למימר דאנן לא אשכחן הקנאת גוף לפירות אלא בקרקע העושה פירות שפירות יוצאין מגופו ומשום הכי מהניא להו קטן גוף הקרקע ובנותן בית לדירה מכיון דקרקע עולם הוא וחזי לפירות ממש חזי לאקנויי לדירתו אבל בנותן כלי לתשמישו שאין התשמיש דבר יוצא מגופו לא שמענו שיהא נקנה במשיכה ולא בקנין בשום מקום ואפילו את"ל דנותן כלי לפירות ותשמיש קונה במשיכה התם גופא ממש מקני לפירותיו לאותו זמן ואין מקבל המתנה חייב באונסין מן הסתם תוך הזמן ההוא אלא א"כ מתחייב בכך דהוה בחיובא אחרינא ואפילו בנותן על מנת כן חיובא הוא דרמי נותן אמקבל אבל גופא אקנו ליה מה שאין כן בשואל דלא מיקני ליה גופא דהא מתחייב מסתמא באונסי ואלו הוה קני ליה היכי מחייב סתמא באונסי ממונו אלא ודאי דלא קני גופא ואפי' פטרו משאיל מן האונסין פטורא אחרינא הוא אבל גופא לא מקני ליה בשום שאלה ולפיכך אינו נקנה במשיכה ובהגבהה. והא דמיקני בביקוע לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן שתקנו כן כדי שיהא קיום לדבריהם שלא יחזיר בו בחצי מלאכתו של זה ויפסיד פעולתו כדתקינו בפועלים שהתחילו במלאכה כדאיתא בפרק האומנין והיינו מאי דאמר רשב"א דמלוה ברשות בעלים לחזרה דכיון דלוה חייב באונסיה ולא יהיב ליה גופא אלא תשמיש המעות לא מקניא ללוה במשיכה עד שיתחיל להוציא ממנה. מיהו לית הלכתא כרב הונא אלא כרבי אלעזר דאמר התם בפרק השואל כשם שתקנו משיכה בלקוחית דמדאורייתא מעות קונות כרבי יוחנן ותקנו משיכה כך תקנו משיכה בשומרין בין בשאר שומרין דלא קני גופא כלל ואין להם הנאה בגוף הדבר הנפקד ואינם מתכוונים לקנות ומדינא אין משיכה מועלת בהם בין בשואל דאית ליה הנאה אלא דלא קני גופא כדאמרן ומדינא לא מהניא משיכה בה אלא דרבנן תקון הכי והתם תניא כותיה דרבי אלעזר מתניתין דהכא נמי כפשטה רבנן כרבי אלעזר קיימא אלא דרב הונא משני לה לדעתיה הלכך שאלה נקנית במשיכה כדין מתנה וה"ה למלוה ואפי' כולה בעינה ואם קדש בה את האשה אינה מקודשת כרב מפי מורי רבינו נר"ו:

לימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לה מלוה אצל אחרים והרשה עליהם. פירש"י ז"ל שכתב לה הרשאה עליה. ולא נהירא דאי בלא הרשאה נתנה לה כראוי למה לי הרשאה הא בהדיא מוכח בפרק גט פשוט דכיון שהקנה חובו לחבירו כראוי תו לא בעי הרשאה אחריתי כדכתיבא התם שלא כדברי הראב"ד ז"ל ואי דלא אקנייה ניהלה כראוי הרשאה מאי מהניא דהא בהרשאה לא קניא מידי בגוף המלוה ואינה אלא נתינת רשות כעין שליחות ובמאי מיקדשא בדברים בעלמא. לכך יש לפרש והרשה עליהם שהשליטה עליהם עד שזכתה בהם ונקט האי לישנא משום דבמלוה על פה איירינן דלית ליה שום הקנאה ממלוה אלא במעמד שלשתן וההיא נמי לאו הקנאה היא דמלוה היא אלא שעבוד שמשתעבד הלוה לזה כדכתיבנא במסכת גיטין וברשות המלוה ואמירתו נתחייב לה הלוה במעמד שלשתן ולהכי לא קתני ונתנה לה אלא והרשה עליהן כנ"ל:

לעולם שטר חוב דאחרים ובמלוה בשטר ובמלוה על פה קמפליגי. פירוש ודקאמרת היינו מלוה ביד אחרים אצטריך לפרושי בהדיא מלוה בשטר ומלוה על פה משום דבכל חדא מנייהו פליגי באנפא נפשיה דלא פליגי באידך:

במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא אותיות נקטת במסירה כו' כבר פירשתיה יפה במקומה דהא דקתני אותיות כל אותיות במשמע בין דשטרי חוב בין דשטרי מכירה ומתנה וסבר רבי דבמסירה סגי למימרא דלא בעי נמי כתיבה אבל אמורה בעי דלימא ליה קני לך האי שטרא וכל שיעבודיה ורבנן סברי דבעי למכתב אמירה זו בשטר הקנאה בלשון בעל דבר ובעל דין והלכתא כרבנן ומסירה לשטר עצמו וכתיבה לשעבודו וצריך להקדי' המסירה שהשטר עיקר והוא גורר השעבוד ואם הקדים כתיבה לא הועילה כתיבתו והא דאמרינן עד שיכתוב וימסור לאו דוקא אלא לומר לך דלא סגי במסירה עד שיכתוב עמה וכן כתיבה ומסירה דאמרינן בכל דוכתא פירושו כתיבה שעם מסירה וכל שכתב ולא מסר לא קנה כלום אבל מסר ולא כתב במתנה קנה הנייר מיהת אלא שיש לו להראותו בב"ד לזכותו של זה כשם שמוציא שאר ראיות מדין עדות ומיהו במכר מכיון שלא קנה הכל לא קנה כלל דומיא דכור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזיר בו אפי' בסאה אחרונה

דכולי עלמא אית להו כרבנן דבעי כתיבה ומסירה ובכתיבה גופא פליגי כדרב פפא דאמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך האי שטרא וכל שיעבודיה דאית ביה דאי לא כתיב ליה אלא קני ליה האי שטרא לא אקני ליה אלא ניירא לחודיה לצור ע"פ צלוחיתו וכדאמרינן וכי לצור ע"פ צלוחותו הוא צריך ואמרי' אין לצור ולצור. פי' לאו למימר דלנייר נתכוין שניהם דא"כ המכירה קיימת בנייר ואין ללוקח להחזיר לו מעות ומדין אונאה ליכא דהא הוה יותר מכדי שאין הדעת טועה והא ליכא למימר דהאיך יקנה זה מעט נייר במנה לצור ע"פ צלוחיתו אלא ודאי הכי קאמרי' דאע"ג דהאי לוקח על דעת השעבוד ג"כ ירד זה לא הקנה לו אלא הנייר ואין במשמע לשונו יותר וכל כמה דלא זכה בשעבוד יכול לחזור בו לגמרי כההיא דכור בשלשים וחייב המוכר להחזיר לו מעותיו וכדפרישנא בדוכתא מפי מורי רבינו נר"ו:

ודאמרי' מר לית ליה דרב פפא. פי' דקסבר דכיון דאמר בע"פ בשעת מסירה קני לך האי שטרא וכל שעבודו דאית ביה כר' תו לא בעי רבנן דליכתוב אלא קני לך האי שטרא ומר אית ליה דרב פפא דאע"ג דאמר הכי כר' לא מהני לרבנן עד דלכתוב בשטרא קני לך האי שטרא וכל שעבוד' דאית ביה:

ואי בעית אימא דכולי עלמא אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחיל כבר פירשתיה במקומה בארוכה ובכאן אכתוב בקצרה דטעמא דשמואל לאו משום דמחילה דאורייתא מבטלה מכירת השטר חוב שהיא מדרבנן כדסבר הרמב"ם ז"ל דהא ודאי מכירות שטרות דאורייתא היא מכיון דמעטינהו קרא מאונאה אלא טעמא כדכתב ר"ת ז"ל דשני שעבודין יש למלוה על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ושעבוד נכסים זה הוה מדין ערב כדאמרי' נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה ואין המלוה יכול למכור שעבוד הגוף שאפי' עבד עברי אין גופו קנוי לגמרי כ"ש זה ושעבוד נכסים הוא שמכר לזה ונשאר אצלו שעבוד הגוף וכשמחל ליה שעבוד הגוף מיד נמחל שעבוד הנכסים כמוחל ללוה שנמחל הערב ובמתנת שכיב מרע שהוא כירושה זוכה ומקבל בשעבוד הגוף דומיא דיורש ולפיכך אין היורש מוחל כהאמרינן התם בהדיא שאם נתנו מתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול וכמו שפירשתי בפרק יש נוחלין:

וכי תימא וכיון דלא זבין ליה שעבוד הגוף האיך הוא יכול לתבוע הלוה וכי תימא שבכלל הקנאת השעבוד הנכסים יש הרשאה לתבוע הלוה א"כ כשמת המוכר תבטל ההרשאה ותבטל המכירה שהרי אינו יכול לתבוע הנכסים שלא יתבע את הערב תחלה כדאמרינן התם בדיינא דאחתי למלוה לנכסים דלוה מקמי דליתבעיה ללוה דמסלקינן ליה מהאי טעמא ואלו אנן דאפילו יורש מוחל הא כ"ז שלא מחל היורש המכירה קיימת ואיכא למימר שהלוה נעשה בשעת מתן מעות כאומר משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך כל זמן שלא תמחול לי ולפיכך גר שמכר שטר חוב ואח"כ מת דפקע שעבוד הגוף גובה הלוקח מן הלוה שכבר הוא משועבד לו כל זמן שלא פטרו המלוה או יורשיו והרי זה נכון מפי רבינו נר"ו:

השואל את הכלי לזמן קצוב מכיון שמשכו קנאו לאותו זמן ואם שאלו למלאכה ידועה עד שישלים אותה מלאכה ואין אומרים שלא קנאו עד שיתחיל במלאכה קרדום שיבקע בו אלא אף משמשך בין לענין אונסין בין לענין שלא יהא זה יכול לחזור כמו שביארנו במקומו:

קדשה במלוה של אחרים אם מלוה בשטר היא וכתב ומסר כמו שידוע שאין אותיות נקנות עד שיכתוב וימסור וכן שכתב לה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה יש אומרים שמקדשת וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי הדורות שלפנינו פסקו בה שאינה מקדשת כמסקנא של סוגיא זו והוא שמתוך שמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול לא סמכא דעתה ומכל מקום אם היה בדרך שאינו יכול למחול כגון במעמד שלשתן על הדרך שכתבנו בקמא פרק חובל הרי היא מקדשת וכן במלוה על פה יראה בסוגיא זו הואיל ותלה טעם מחלקתם אם מלוה כפיקדון לענין מעמד שלשתן אם לאו שאם הקנה לה במעמד שלשתם הרי היא מקדשת שדין מעמד שלשתן לא סוף דבר שהוא נאמר בפקדון שהוא בעין אלא אף במלוה כמו שיתבאר בראשון של גיטין אלא שגדולי ההר חולקים לומר שדין מעמד שלשתן במלוה לא נאמר בקדושין הואיל ובמלוה מיהא הילכתא בלא טעמא הוא אין דנין בה מעמד שלשתן בקדושין:

ויש למדין מתוך דברים אלו שהמשכון אם מחל המלוה את הלואתו אינו כלום עד שיחזיר לו את המשכון שאם לא כן אף אם קדשה במשכון דאחרים לא תהא מקודשת שהרי הואיל ואפשר לו למחול לא סמכה דעתה אלא שלא מחל עד שיחזיר את המשכון וכבר כתבנו מדין זה במקום אחר:

גמרא אלא הכא במלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בנייהו ת"ק סבר אינה מקודשת אע"פ שנשתיירה שם ש"פ והשאר נגנב או נאבד קסבר דאי בעי מלוה למיהדר לא מצי הדר רשב"א משום ר"מ סבר מצי מיהדר ביה ומקודשת באותו שיור דברשות מלוה קאי ומיהו אם שלח בה יד הלוה תו לא מצי למיהדר כמו בשואל קרדום מחבירו דאם בקע בו קנאו ולא מצי משאיל הדר ביה והשתא לא הוי מילתיה דרב כתנאי לרבנן אפילו כולה עדיין בעין ולרשב"א בשולח בו יד:

לעולם בשטר חוב דאחרים דאע"ג דאותה המלוה נתנה אצל הלוה בהוצאה מ"מ מקודשת במה שמשליטה על הלוה להוציא מידו ומוסר בידה השעבוד ולא דמי למלוה דידה שאע"פ שמחל השעבוד אינו נותן לה דבר שלא היה ברשותה ולא דמי לנתינת כספו דשדה עפרון ומ"מ בהנאת מחילת מלוה מקודשת דהוי כעין נתינת ממון שמקדש בהנאת ש"פ:

ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דר'. מכאן י"ל דק"ל דאין אותיות נקנות במסירה מדנקט לכ"ע לית להו דר' ולא קאמר דכ"ע אית להו דר' ובדלא אמר קני לך איהו וכל שעבודיה. וגם יש לדקדק מדברי רב ספרא דנקט צריך למיכתב ליה ולא אמר צריך למימר ליה ש"מ דכתיבא בעי:

צריך למיכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודיה. בפ' מי שמת משמע דמכירת שטר חוב מדרבנן בעלמא דקאמר התם ורבא אמר רב נחמן מתנת ש"מ מדרבנן ופריך והאמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מהול ואפי' יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ שאינו יכול למחול אא"ב דאורייתא היינו שאינו יכול למחול אא"א דרבנן אמאי אינו יכול למחול אלמא דהיכא דיכול למחול הוי מדרבנן ותימא כיון שכתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה אמאי לא קני מדאורייתא והלא קרקע נקנית בכסף בשטר בחזקה וי"ל כיון דלא אתי לידיה ואינו אלא שעבוד בעלמא לא מצי מקני ליה והק' הר' אליעזר ממיץ מהא דממעט (בין) שטרות מאונאה בפ' הזהב אלמא ישנן במכירה מן התורה ואר"ת דאית להו מכירה מן התורה ואע"ג דיכול למחול וההיא דפ' מי שמת ה"פ אא"ב דאורייתא משום הכי אין היורש יכול למחול לפי שהוא אינו יורש אלא מקבל מתנה הוא יורש דאי הוי דאורייתא נפקא לן מוהעברתם את נחלתו לבנו ודרשי' התם יש לך העברה אחרת שהיא כזו אבל המוכר שט"ח אע"ג דקנה מדאורייתא מצי מחיל והיינו טעמא דשני שעבודים יש לו למלוה על הלוה אחר שעבוד נכסיו ועוד שגופו משועבד לפרוע לו ושעבוד נכסיו יכול המלוה למכור אבל שעבוד גופיה של הלוה אין קנין נתפס עליו הילכך כל זמן שלא מחל לו גובה את חובו מנכסים של לוה אבל אם מחל לו פקע שעבוד גופו של הלוה ופקע נמי שעבוד נכסיו דנכסוהי דאיניש ערבין ליה וכשנסתלק שעבוד הלוה נסתלק גם שעבוד נכסיו. ונר' דקושיא דאונאה לאו קושיא הוא דאפי' אי הוי דרבנן שייך אונאה בשטרות כגון שמכר לו שדה ולא כתב שטר עליו או לוה ממנו בלא שטר ובא הלה ונתן לו דמים לכתוב לו שטר ושייך אונאה או מצא מלוגא דשטרי לאחר יאוש ומכרן לבעלים:

במלוה ברשות בעלים לחזרה כו' פי' ודוקא אם כולה בעין אבל אם התחיל הלוה להוציא ממנה שכבר אין המלוה יכול לחזור בו דכולי עלמא אינה מקודשת ואע"פ שנשתייר ממנה הרבה משום דמלוה להוצאה ניתנה כרב. והאי דתני בברייתא ובמלוה אע"פ שנשתייר בה אינה מקודשת לאו כגון שהוציאה האשה ממנה קצת ונשתייר בה קצת דא"כ לא הוה פליג עליה ר' שמעון אלא כגון שנאבדה ונשתייר ממנה דאכתי לא החזיקה בה האשה ואיידי דתנא גבי פקדון שיור תנא נמי גבי הלואה שיור אבל אם האשה הוציאה ממנה קצת לכולי עלמא אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה:

לא ביקע בו לא קנאו. בפ' השואל אמרינן ופליגא דרבי אליעזר דאמר ר"א כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין. ותניא כוותיה דרבי אליעזר למימרא דהכי הילכתא. במלוה על פה במאי פליגי כדרב הונא אמר רב כו' פי' דוקא בענין זה במעמד שלשתן אדם יכול להקנות מלוה שבעל פה לחברו אבל בענין אחר או בקנין או ע"י קרקע לא מפני שאינה בעין כדפרישית בפרק מרובה במהדור' בתרא:

תוספות בד"ה אלא מלוה וכו' י"ל דרשב"א מיירי שנגנבו או שאבדו שלא שלח וכו' עכ"ל ואיכא למימר לרשב"א דלרבותא נקט בכה"ג דאע"ג דלא הוי כולו בעין כיון דלא נחסר בשליחות יד שלו אלא ע"י גניבה ואבידה הוי כמו כולו בעין אך קשה דהת"ק דאיירי נמי בכה"ג אע"פ שנשתיירו ממנה ש"פ אינה מקודשת אמאי נקט בכה"ג דהא אפי' כולו בעין נמי אינה מקודשת כיון דאינה ברשות בעלים לחזרה ואין סברא לומר דת"ק נקט הכי משום רבותא דרשב"א ויש ליישב דבין הת"ק ובין רשב"א לא נקטו בכה"ג אלא משום דומיא דפקדון דאיירי ביה בנשתיירו ודו"ק:

בד"ה אלא הא וכו' אבל לענין להתחייב באונסין כי לא ביקע וכו' עכ"ל הוצרכו לזה הכא דאל"כ השתא דאכתי לא ידע לחלק בין הלואה לשאלה תקשי ליה לרב הונא בפשיטות לכ"ע דהכא אמר לכולי עלמא לאונסים דברשות לוה קיימי ודו"ק:

בפרש"י בד"ה נימא כתנאי הא דרב דאמר המקדש במלוה וכו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא לרב הא איכא לאוקמא נמי הך דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה וכשהיא בעין ומלתיה דרב בשלח בה יד שהוציא ממנה כדמוקי להך דלעיל ויש ליישב דודאי הך דלעיל ניחא ליה לאוקמא דפליגי בהך סברא דהוי ברשות בעלים לחזרה דומיא דפקדון דקתני נמי בה דאיתא בה נמי הך סברא דהאי טעמא דמלוה להוצאה ניתנה לא שייכא כלל בפקדון אבל בברייתא דהכא דלא נקט בה אלא מלוה לא ניחא לן למימר דפליגי אלא בהך סברא דמלוה להוצאה ניתנה ודו"ק:

בגמרא נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח וכו'. יש מקשין לישני נמי כאן דבלא שלח במעות איירי ובמלוה ברשות בעלים לחזרה פליגי כדמשני לעיל וי"ל דבשט"ח כ"ע מודי דכיון שקבל הלוה המעות ומסר ליד המלוה השט"ח אינה עוד ברשות המלוה לחזרה ועוד י"ל דלא היה יכול לתרוצי הכי משום דהא אפליגו בזה חדא זימנא בברייתא דשני לעיל:

גמרא א"ר אשכחתינהו לרבנן כו'. סוכה (יז) וש"נ ונשמט ציון לכאן:

מלוה ברשות בעלים לחזרה קאי. נ"ב תימה ומי איכא מ"ד דלאו ברשות בעלים לחזרה קיימא מי לית ליה הא דתנן ריש מכות סתמא מעידין באיש פלוני שחייב לחברו ע"מ ליתן עד שלשים ואי איתא אמאי משלמי כי מתזמי וקמייתי עלה ברייתא דמלוה סתם אינו רשאי לתבעו עד שלשים יום וכי מתני הכל לפי תנאו (ומייתי ליה מקרא). א"ה רשב"א במאי קמיירי אי בתוך שלשים בסתם הלואה או בתוך זמן שקבע כ"ע סבירא דלאו לחזרה קיימא ואי לאחר זמנה בהא לימא ת"ק דלאו לחזרה קיימא וי״ל דאיכא לאוקמה ההיא דמכות בששלח בה יד והתחיל להוציא ממנה כ"ש בשכבר הוציאה כולה כה"ג כ"ע ס״ל לאו לחזרה קיימא והכא מיירי בשעדיין כולה בעיין והכא והכא תוך זמנה לאונסין:

רש״י ד"ה השואל וכו' לעשרה ימים. נ"ב לדוגמא בעלמא נקטי' ה״ה פחות או יתר אלא לאפוקי סתם שאלה דס"ל דהדרא מיד:

היכי דמי אי דקביל עליה אחריות היינו מלוה. וקשי' לי אכתי מי דמי למלוה בשלמא התם היא נתרצית להתקדש במלוה משא"כ בפקדון איכא למימר דאינה מקודשת דמעיקרא לא היה בדעתה להתקדש במלוה אלא במה שיש בעין ואפשר דמדרשב"א נשמע לרבנן כיון דקאמר מלוה הרי היא כפקדון שאם נשתייר כו' וכי נשתייר ש"פ אמאי מקודשת הא מעיקרא לא נתרצית בכך והכא לא שייך החילוק דהרא"ש והרשב"א ז"ל אע"כ דאפ"ה מקודשת כיון שנתרצית אמרינן שדעתה להתקדש בכל צד קידושין שימצאו וא"כ ה"נ דכוותה מיהו כבר כתבתי שדעתי בטילה נגד הרא"ש והרשב"א ז"ל ולפ"ז ההיא דהכא וכן דרשב"א גופא צ"ע לשיטתם ודו"ק:

שם אמר רבה אשכחינהו לרבנן כו' במלוה ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין קמיפלגי כו'. מסוגי' זו הקשה הרשב"א ז"ל על דברי הרמב"ן ז"ל שהובא בטח"מ סי' ל"ט וסי' רל"ח דכל היכא שנכתב שטר הלואה מדעת המלוה אף על גב שעדיין הוא ביד הלוה אפ"ה מחוייב המלוה להלוות לו כיון דמשעת כתיבת השטר נשתעבדו נכסי הלוה ע"ש וקשיא ליה להרשב"א ז"ל דהא הכא משמע דע"כ לא פליגי אלא כשהמעות ביד הלוה ואי לאו טעמא דלהוצאה ניתנה כ"ע הוי סברי דברשות מלוה קאי משמע דכשהמעות ביד המלוה עדיין דלא שייך האי טעמא דלהוצאה ניתנה כ"ע מודו דברשות מלוה קיימי לחזרה ולא מהני ביה האי טעמא דנשתעבדו נכסי ולכך נחלק עליו הרשב"א ז"ל וכבר כתב בספר גידולי תרומה דיש לדחות ראיית הרשב"א דיש לחלק בין מלוה בע"פ למלוה בשטר דבע"פ לא שייך נשתעבדו נכסי הלוה והקשה הש"ך עליו דממ"נ אי שיעבודא דאורייתא אין לחלק כו' ע"ש באריכות בסי' ל"ט. עוד הקשה הש"ך על הרמב"ן ז"ל מסוגי' דשמעתין במימרא דרב הונא בהשואל קורדם דאם לא בקע לא קנאו אף על גב דאשתעבדו נכסים דהא חייב באונסין. ולענ"ד יש ליישב שיטת הרמב"ן ז"ל ובמאי דסיים נפתח דמקורדם אין ראיה דנהי דאישתעבדו נכסיה מ"מ הא קי"ל בר"פ הגוזל בתרא דלא נשתעבדו נכסיה אפילו לענין אונסין אלא משעה שנאנסה ולא למפרע בשעת שאלה וא"כ כיון דלא בקע בו לא קנאו כלל כיון שהוא בעין לא נשתעבדו נכסיו עדיין. ולפ"ז היינו טעמא נמי דבמלוה ע"פ אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ אי לאו טעמא דלהוצאה ניתנה ודאי דכ"ע מודו דברשות המלוה קיימי לגמרי דכל זמן שלא הוציא הלוה המעות לשלוח בהן יד אף במקצתן לא הוי אלא כשואל בעלמא ולא אישתעבדו נכסיו כלל כיון שהיא בעין וכן הדעת נוטה דהא קי"ל דנכסי דבר אינש לא מישתעבדי אלא מטעמא דאינון ערבין ביה וקי"ל לא יתבע מן הערב תחלה וה"נ כל זמן שגוף הענין עדיין בעין ברשות הלה לא שייך שיעבוד שאר נכסים כלל משא"כ הרמב"ן ז"ל דע"כ איירי בשטר אקניתא כמו שכתבתי בחידושי לח"מ וא"כ משעת הקנין וכתיבת השטר נשתעבדו נכסיו לגמרי וכן לדידן דקי"ל כשיטת התוספות דעדיו בחתומיו זכין לו היכא דמטא שטרא לידיה א"כ לאו במעות הלואה נשתעבדו נכסיו אלא למפרע משעת כתיבת השטר וא"כ יפה כתב הרמב"ן ז"ל דמטעמא דנשתעבדו נכסים מחוייב להלוות לו ויש להאריך בזה בביאורי לח"מ אי"ה וכאן אבא בקצרה לפי הצורך לסוגייא דשמעתין וכמו שאפרש בסמוך ודו"ק:

(קונטרס אחרון) ע"ב גמרא אמר רבה אשכחתינהו לרבנן כו' במלוה ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין קמיפלגי. והקשה הרשב"א ז"ל מסוגיא זו על דברי הרמב"ם ז"ל שהובא בטוח"מ סי' ל"ט וסי' רל"ח דכל היכא שנכתב שטר הלואה מדעת המלוה מחוייב המלוה להלוות לו וא"כ תיקשי ליה סוגיא דהכא וגם הש"ך הקשה על הרמב"ם ז"ל מסוגיא דשמעתין במימרא דרב הונא בהשואל קורדם וכתבתי ליישב שני הקושיות והעמדתי שיטת הרמב"ם ז"ל על מכונו עיין בפנים:

תוספות בד"ה אלא מלוה ברשות בעלים כו' וי"ל דרב נמי סובר כוותיה כו' דהא דאמר רב אינה מקודשת איירי במלוה שהתחיל להוציאה בהא קאמר כו' עכ"ל. ויש לדקדק דהא ודאי לקושטא דמילתא סבר רב דאפילו במלוה שלא התחיל להוציאה אינה מקודשת כחכמים דרשב"א וא"כ ממ"נ אתי בהא כתנאי ויש ליישב כיון דרב גופא מפרש טעמא דנפשיה דאינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה וכיון דאיירי אפילו היא בעין ע"כ דהא דקאמר להוצאה ניתנה היינו משום דבשעת הקידושין יכול להוציאה בהוצאה בע"כ דידה וא"כ אתי שפיר דככ"ע אתי מילתא דרב דכללא קאמר דכל מלוה שיכול להוציאה בע"כ של האשה אינה מקודשת והיינו לרבנן כדאית להו דאפילו לא שלח בה יד וכולה בעין אינה מקודשת דלדידהו כה"ג נמי להוצאה ניתנה בע"כ דלאו ברשות בעלים קאי לחזרה ולרשב"א כדאית ליה היכא שלא שלח בה יד משא"כ בשלח בה יד דלדידיה לאו להוצאה ניתנה דברשות בעלים קאי וממילא דלא שייכא בכלל מימרא דרב כן נ"ל ודו"ק:

גמרא נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו' היכי דמי אי בשט"ח דאחרים היינו מלוה ביד אחרים. ויש לדקדק אטו מי לא סלקא אדעתיה דמדקתני רישא בשט"ח ובסיפא קתני מלוה סתמא היינו מע"פ וליכא למימר דקס"ד דלא שייך שום פלוגתא במע"פ אלא במלוה בשטר ידע שפיר דשייך פלוגתא כיון דאשכחן בהדיא פלוגתא דרבי ורבנן משא"כ במע"פ לא אשכחן פלוגתא דתנאי בהדיא דא"כ אכתי קשה במאי דקאמר אלא לאו שט"ח דידה ואי ס"ד דסיפא במלוה ביד אחרים איירי נמי דוקא בשטר מ"ש הכא דנקיט שט"ח ומ"ש סיפא דקתני מלוה סתמא וליכא למימר דבמלוה ביד אחרים לא פסיקא ליה למיתני בשט"ח דלרבנן אינה מקודשת דזימנין דמקודשת אם הנייר ש"פ כמ"ש בפוסקים משא"כ בשט"ח דידה אפילו הנייר ש"ם אינה מקודשת דהנייר שלה הא ליתא דמשקלא וטריא דבסמוך לקמן אאידך ברייתא משמע דאדרבה בשט"ח דידה שייך שמין את הנייר כמו שאפרש אע"כ דחכמים דהכא לא איירי מנייר ועוד דהא לסברת התרצן דמוקי פלוגתייהו בשט"ח של אחרים ואפ"ה לא קתני שמין את הנייר והיינו נמי משום דלא איידי ביה. ואפשר דהמקשה לא משמע ליה לאוקמי פלוגתייהו כלל בדרבי ורבנן או במע"פ בדרב הונא דאם כן לא שייכא האי פלוגתא כלל לענין קידושין דליפלגו בעלמא כיון דעיקר פלוגתייהו אי שייך בהו קנין או לא אע"כ דאם נאמר דאיירי בין מלוה בשטר ובין במע"פ ע"כ היה צריך לומר דבהכי פליגי דרבי מאיר דקאמר מקודשת היינו משום דס"ל דמלוה דאחרים לא מיקרי מקדש במלוה כמו שתירצו התוספות בד"ה לעולם שט"ח דאחרים ורבנן סברי דאינה מקודשת משום דמלוה דאחרים נמי דמי למקדש במלוה כקושית התוספות וא"כ מקשה שפיר היינו מלוה ביד אחרים דכולה חדא טעמא הוא משא"כ למאי דבעי לאוקמי רישא בשט"ח דידה אתי ליה שפיר דקתני רישא בשט"ח לאשמעינן דסיפא איירי דוקא במע"פ ופליגי נמי בטעמא דמקדש במלוה כקושיית התוספות משא"כ במלוה דאחרים בשטר כ"ע מודו דאינה מקודשת בלא טעמא דמקדש במלוה אלא משום דשמואל דיכול למחול ולא סמכה דעתה כן נ"ל לפי שיטת התוספות דבמלוה ע"פ שהיא במעמד שלשתן לא שייך הא דשמואל כמו שכתבו בסמוך. אמנם לפי שיטת החולקים דבמע"פ נמי שייך מילתא דשמואל א"ש טפי סברת המקשה דמקשה היינו מלוה ביד אחרים דכולהו חדא פלוגתא היא לענין קידושין אי אשה סמכה דעתה כדבסמוך ולמאי דבעי לאוקמי בשט"ח דידה אתי ליה שפיר דקתני סיפא מלוה סתמא לאשמעינן הא גופא דאפילו במעמד שלשתן שייך האי דינא דיכול למחול מדפליגי לענין קידושין ודוק היטב:

שם אלא לאו שט"ח דידה כו' הקושיא מפורסמת אמאי לא מוקי נמי הכא פלוגתייהו במלוה שלא שלח בה יד כדעיל בסמוך ובהשקפה ראשונה היה נראה לי כדברי מהרש"א ז"ל דסתם לשון מלוה או שט"ח לא משמע לאוקמי דוקא בלא שלח בה יד ודוקא לעיל משמע לאוקמי הכי מדקתני דומיא דפקדון אלא שזה דוחק דהא למאי דמשני דפליגי במלוה בשט"ח שכתב ולא מסר או בדרב פפא הוי שינוייא דחיקא טפי לאוקמי סתם שט"ח דווקא בהני גווני שהעיקר חסר מהברייתא ועוד דלא שייך פלוגתא זו לענין קידושין וכדפרישית וא"כ מאי דוחקא לאוקמי בהכי ולא מוקי לה כדלעיל ועוד דלכאורה ה"נ הוי שפיר דומיא דסיפא דקתני או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ולפי פשטא דלישנא דוהרשה משמע דאיירי שהמלוה הוא בעין דהא קי"ל דמדינא דגמרא לא כתבינן הרשאה אא"כ בדבר שהוא בעין וא"כ שפיר משמע נמי דאיירי שכולה בעין ולא שלח יד וממילא דרישא דומיא דסיפא ועוד דלפ"ז לא הוי צריך לאוקמי פלוגתא דר"מ ורבנן בתרי פלוגתי דלא שייכי אהדדי כדאית' במסקנא וטפי ה"ל למימר דכולא חדא פלוגתא היא דר"מ ס"ל מלוה ברשות בעלים קאי ומקודשת במלוה דידה ובמלוה דאחרים שהיא ג"כ בעין זלא שלח יד נמי מה"ט מקודשת כשמסר לה במעמד שלשתן מהני דכיון דברשות בעלים קאי ה"ל כפקדון דלכ"ע מהני וחכמים סברי דמלוה לאו ברשות בעלים קאי ואינה מקודשת במלוה דידה ובמלוה דאחרים נמי כה"ג ס"ל דלא מהני מעמד שלשתן דלא תקנו כי אם בפקדון ולא במלוה ואף אם נאמר דלא ניחא ליה למימר דכ"ע ס"ל דלא תקנו מעמד ג' במלוה דהוי דלא כהלכתא אפ"ה איכא למימר דדוקא במעמד ג' דמלוה מצי למחול כיון דאינה אלא מדרבנן משא"כ במלוה ברשות בעלים דלר"מ הוי כפקדון הוי מדאורייתא דלא גרע מתן וזכי דמהני בפקדון מדאוריית' כמ"ש התוספות בגיטין ולא מצי למחול ומש"ה מקודשת מיהו למאי דפרישית בסמוך בשיטת הרמב"ן אתי שפיר דבמלוה בשטר לא שייך האי פלוגתא כלל אי מלוה ברשות בעלים לחזרה דכיון שנכתב השטר מדעתו ס"ל דלא מצי למיהדר ביה כ"ש הכא שכבר מסר השט"ח למלוה וקבל המעות פשיטא דלא מצי למיהדר ביה ועוד דאפשר דהרשב"א ז"ל גופא מודה בכה"ג כיון דאיכא תרתי למעליותא שנמסר השטר וקיבל המעות ודאי אישתעבדו נכסי דלוה ולא מצי המלוה למיהדר ביה ואפילו את"ל דהרשב"א ז"ל בהא נמי פליג היינו בשטרי דלאו אקנייתא ולמאי דלא ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו דמוקי לדאביי דלא כהלכתא משום דסברי דאביי כר"מ ס"ל בשטרות דעידי חתימה כרתי ואנן קי"ל כרבי אלעזר אף בשטרות מיהו הכא דר"מ גופא קאמד דמקודשת ור"מ גופא ס"ל ודאי עדיו בחתומיו זכין וא"כ א"א לאוקמי טעמא דידיה בשט"ח דידה שלא שלח בה יד ומשום דברשות בעלים לחזרה קאי דכיון דעידיו בחתומיו זכין למפרע אישתעבדו נכסי מחמת החתימה ותו לא מצי למיהדר ביה משעה דמטי שטרא לידיה וכדפרישית לעיל כן נ"ל ודו"ק היטב:

תוספות בד"ה דכ"ע לית להו דרבי מכאן יש להוכיח דאין הלכה כרבי כו' אף על גב דגמר' ערוכה היא בפרק הספינה פסיק אמימר הלכה כרבי מ"מ התוספות האריכו שם דגרסינן להיפך וכן במאי דפשיטא להו הכא דמילתא דר"פ איירי נמי אליבא דרבי מספקא להו התם בד"ה אמר רב פפא ואפ"ה מסקו דאין הלכה כרבי מדלא אמרינן בסמוך ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דרב פפא דאיהו אליבא דרבנן אמר ואנן כרבי ס"ל וקמפלגי בדשמואל אע"כ דלא קי"ל כרבי ע"ש באריכות מיהו בפשיטות הוי מצי לאוכוחי דלית הלכתא כר' מדלא אמרינן בסמוך ואיבעית אימא דכ"ע אית להו דרבי והכא בדשמואל קמיפלגי ויש ליישב ועיין מה שאפרש בסמוך:

הרי היא כפקדון. דאם נשתייר אין לא נשתייר לא: אבל דכ''ע המקדש במלוה. שישנה בעין מקודשת: ותסברא מתרצתא היא. דקתני במלוה אע''פ שלא נשתייר מקודשת: אי דקביל עליה אחריות. שאם יגנב תשלמנו לו: היינו מלוה. כיון שנגנב ונתחייבה בו נמצא מלוה אצלה וכיון דתנא במלוה אע''פ שלא נשתייר מקודשת פקדון נמי שלא נשתייר תתקדש ביה: אלא דלא קביל עליה אחריות. וכי איגנוב לא אחייבא ביה אבל קבלה עליה אחריות מקודשת: אדתני. במלוה נפלוג בפקדון גופיה דיש פקדון שאפי' לא נשתייר כלום מקודשת: אלא. על כרחך בדקבלה עליה אחריות קתני דאם לא נשתייר אינה מקודשת דמלוה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת וכי נשתייר מקודשת בההיא שיור וגבי מלוה תריץ הכי אע''פ שנשתייר אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה: במאי קמיפלגי. אי בלהוצאה ניתנה פליגי סוף סוף כתנאי אמרה רב לשמעתיה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב. מצאתי התלמידים בבית המדרש דכל היכא דמיירי בבי רב לאו רב ממש הוא אלא בבית המדרש הוא: וקאמרי. לעולם להוצאה ניתנה דברי הכל ואם שלח בה יד להוציא ממנה שוה פרוטה הרי החזיק בהם ואין הבעלים יכולין לחזור והויא ליה מלוה ואינה מקודשת ואפילו רובה בעין והכא בשלא הוציא ממנה כלום ולהכי אמר ר''ש בן אלעזר מקודשת דקסבר מלוה שהיא כולה בעין ברשות בעלים היא לחזרה אם בא מלוה לחזור בו ולתובעה חוזר הילכך השתא הוא דיהבה ניהליה והוא הדין לאונסין קיימא נמי ברשותיה דאי מתאנסי פטור הלוה: השואל קורדום. לעשרה ימים: ביקע בו. הויא חזקה להשתמש בו ימי שאילתו ואין המשאיל יכול לחזור בו: לימא כתנאי אמרה. דלר' מאיר אם ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו ולת''ק אפילו לא ביקע בו נמי דמלוה אינו ברשות בעלים לחזרה: דלא הדרה בעינא. הילכך כיון דרשאי הלוה ליקח בהן סחורה מיד הויא ליה ברשותיה ואין המלוה יכול לחזור שהרי לא לכך הלוהו לקבל מעות הללו עצמן אלא מעות אחרים: נימא כתנאי. הא דרב דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת: והירשה עליהן. כתב לה הרשאה עליהן: נקנות במסירה. אינו צריך לכתוב שטר מכירה על השטר שהוא מוכר לו אלא משמסר לו שטר שיש לו על אחרים לזכות בו נתחייב הלוה לפורעם לזה: בין שכתב. לו שטר מכירה עליו ולא מסר לו שטר החוב ובין שמסר לו שטר החוב ולא כתב לו שטר מכירה עליו לא קנה וה''נ שמסר לה שטר החוב אע''פ שלא כתב לה שטר מכירה עליו מ''ד מקודשת אית ליה דרבי ומר לית ליה דרבי: ואיבעית אימא דכ''ע לית להו דרבי. והכא בשמסר וכתב מיירי אלא שכתב לה קני לך האי שטר ולא כתב לה קני לך כל שעבודא דאית ביה מאן דאמר אינה מקודשת כרב פפא: דכולי עלמא אית להו דרב פפא. וכי אמר ר''מ מקודשת בשכתב לה כו' והכא בדשמואל קא מיפלגי:

אלא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו. פ' דלת''ק דר''ש אינה מקודשת משום דמלוה ברשות לוה קיימא ור''ש בן אלעזר דאמר מקודשת משום דמלוה ברשות מלוה קיימא וא''ת אכתי נימא רב כתנאי אמרה לשמעתיה דהא איהו דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת לא מצי סבר כר''ש בן אלעזר וי''ל דרב נמי סבר כוותיה ולא תיקשי מידי דהא דאמר רב אינה מקודשת מיירי במלוה שהתחיל להוציאה ובהא קאמר דאינה מקודשת אפילו נשתייר שוה פרוטה ור''ש בן אלעזר לא איירי אלא במלוה שהיא עדיין בעין ואע''ג דאמר במילתיה דר''ש אם נשתייר ש''פ מקודשת דמשמע אע''פ שהתחיל להוציאה י''ל דר''ש בן אלעזר מיירי שנגנבו או שאבדו שלא שלח בהן יד אבל אם התחיל להוציאה אינה מקודשת: אלא הא דאמר רב הונא השואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאו. לענין שלא יוכל המשאיל לחזור בו קאמר אבל לענין להתחייב באונסין כי לא ביקע בו נמי חייב באונסין כדאמר בפרק השואל (ב''מ דף צט.) דמשעת משיכה חייב באונסיה: לעולם שטר חוב דאחרים. אבל שטר חוב דידה אינה מקודשת וא''ת ומאי שנא והא אידי ואידי מלוה היא וי''ל דודאי מלוה דידה שקנאתו כבר ואינו נותן לה שום דבר חדש שהרי אותם המעות היו שלה קודם הקידושין דין הוא דאינה מקודשת אבל כשנתן לה המלוה דאחרים נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם אמר דמקודשת דנהי דאין המלוה בעין מ''מ זכות הוא לו כאילו היה בעין: דכ''ע לית להו דרבי. מכאן יש להוכיח דאין הלכה כרבי מדהוה מצי למימר דכ''ע אית להו דרבי דמסירת אותיות לחודה מהני והכא גבי אשה נמי מיירי שמסר לה את השטר והיינו טעמא דחכמים דאמרי אינה מקודשת משום דקסברי דצריך לומר בפה כשמוסר לו השטר קני לך איהו וכל שיעבודיה והוא לא אמר לה כך ופליגי בדרב פפא דכי היכי דאמר רב פפא דבעי למיכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה כמו כן צריך לומר הכי בפה למ''ד אותיות במסירה נקנות ומדקאמר גמרא דכ''ע לית להו דרבי שמע מינה דלית הלכתא כוותיה דרבי ובפרק המוכר את הספינה (ב''ב דף עז.) יש ספרים חלוקין אית דגרסי דהלכה דאותיות נקנות במסירה ואית דגרסי דהלכה דאין אותיות נקנות במסירה ומשמע הכא כההיא גירסא דאין אותיות נקנות במסירה:

קידושין מז ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף מז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד