קידושין מה ע"ב

דף מה - ב

מודה הוא ש"שמא נתרצה הבן" לא אמרינן, ומשום שהאב לבתו מתרצה בשידוך כל שהוא, וכדאמרינן: ^[1] "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו", ^[2] אבל האיש אינו מתרצה בכל שידוך. ^[3] אמרי ליה רבנן [הקשו החכמים] לרבינא:

והרי כשם שאנו חוששים שמא נתרצה האב, ואף שלא שמענו, הכי נמי ניחוש דילמא שליח שויה [שמא שליח עשה הבן את אביו] לקדש לו אשה!?

אמר להם רבינא: לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח [אין לחוש שיהא אדם חצוף לעשות את אביו שליח].

ואכתי הקשו החכמים בבית המדרש: דילמא ארצויי ארצייה קמיה [שמא שיבח הבן בפני אביו את בתו של אותו פלוני] וגילה לו את דעתו שהוא חפץ בה, ואם אכן כן, נעשה לו האב שליח מאליו, כי זכין לאדם שלא בפניו!? ^[4]

אמר להו רבה בר שימי [לחכמים]: בפירוש אמר מר [רבינא], דלא סבר להא דרב ושמואל, החוששים שמא נתרצה האב, והוא סובר שאין לחוש לכך אלא אם כן שמענו, ולכן אין חוששים לריצוי או עשיית שליח על ידי הבן.

מעשה בההוא גברא דקדיש בכישא דירקא בשוקא [מעשה באדם שקידש באגודת ירק את הבת שלא לדעת אביה].

אמר רבינא: אין חוששים לקידושיו, כי אפילו למאן דאמר: חוששין שמא נתרצה האב לכששמע, הני מילי - שחוששים לכך - כשקידשוה לבתו דרך כבוד, אבל כשקידשוה דרך בזיון וכמעשה זה - לא חוששין שנתרצה האב. ^[5]

אמר שאל ליה רב אחא מדיפתי לרבינא:

בזיון דמאי? אי בזיון דירקא, אי בזיון דשוקא? [מה הוא הבזיון במעשה זה, שמשום כך אין חוששין לקידושין, האם הבזיון הוא קדושין באגודת ירק, או שמא הבזיון הוא קידושין בשוק]?

ומפרשינן, דנפקא מינה בספק זה, כגון דקדיש בכספא [קידש בכסף] - שהוא דבר חשוב - אבל המקום היה בשוקא, או שאכן קידש בכישא דירקא, אך המקום היה בביתא -

מאי יהיה דין הקדושין, האם נחוש שמא נתרצה האב?

אמר ליה רבינא לרב אחא מדיפתי: אידי ואידי [כל אחד ואחד] בפני עצמו דרך בזיון הוא, ובין שקידש בכספא בשוקא, ובין שקידש בירקא בביתא, דרך בזיון הוא ואינה מקודשת.

מעשה בההוא גברא דאמר לאשתו: לקריבאי [לקרובי] רוצה אני לתת את בתנו, ואילו היא [אשתו] אמרה: לא כן, אלא לקריבה [לקרוב שלה].

כפתיה, כפתה האשה את בעלה עד דאמר לה: לו יהי כדברייך ותיהוי בתנו לקריבה.

אדאכלי ושתי, אתא קריביה באיגרא וקדשה, [באותו זמן שהיו האב והאם יושבים ועוסקים בסעודה שעשו על החלטה זו, בא קרובו של הבעל, וקידש את בתם בעליה בסתר, שלא מדעת אביה].

אמר אביי: אין חוששין לקדושיו, כי אף שבכל מקום חוששין שמא נתרצה האב, מכל מקום במעשה זה אין לחוש, כי מאחר שכבר הבטיח האב לאשתו שיתן את בתם לקרובה, לא יחזור בו, דהרי כתיב: "שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב", ומי שאינו עומד בדיבורו, "כזב" הוא.

רבא אמר טעם אחר שאין לחוש לקדושין: כי חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ואם יחזור בו נמצא מפסיד סעודה שעשה על השידוך הקודם.

ומפרשת הגמרא מאי בינייהו, מה נפקא מינה יש לדינא בין הטעמים של אביי ורבא?

איכא בינייהו, כגון דלא טרח בסעודה, אלא הבטיח בלבד, שלדעת אביי אין חוששין לקדושי קרובו, ואילו לדעת רבא חוששין לקדושי קרובו.

א. דין תורה הוא, שבת ישראל המאורסת לכהן הרי היא אוכלת בתרומה, אבל גזרו חכמים, שלא תאכל ארוסה עד הנשואין; ונחלקו אמוראים בטעם הדין, אם הטעם הוא, כי היות והיא עדיין נמצאת בבית אביה, שמא תשקה מן התרומה שתקבל לאחיה ולאחיותיה הישראליים, או שהטעם הוא, משום שכל עוד לא כנסה הבעל אין הוא בודקה על ידי קרובותיו, ויש לחוש שמא יש בה מום ["סמפון"] המבטל את הקידושין.

ב. ירושת הבעל את אשתו אינה אלא לאחר שנישאת.

ג. כשם שאין הבת מתקדשת שלא לדעת אביה, כך אינה נישאת שלא לדעת אביה, ואפילו קידשה אביה; ובסוגיא שלפנינו דנה הגמרא בכמה אופנים, כשנישאת שלא מדעת אביה, כיצד הוא דינה.

א. אם נתקדשה הבת לכהן לדעת אביה, והלך אביה למדינת הים, ועמדה ונישאת לארוסה הכהן שלא מדעתו של האב:

אמר רב: אוכלת בתרומה בהנחה שמרוצה האב בנישואין אלו, ^[6] עד שיבא אביה וימחה ואז תפסיק לאכול בתרומה, כלומר: אין חוששין עתה שמא ימחה האב, עד שנראה בעינינו.

רב אסי אמר: אינה אוכלת בתרומה, ומשום דשמא יבוא אביה וימחה, ונמצאת זרה מדרבנן ^[7] אוכלת בתרומה למפרע. ^[8] ומספרת הגמרא: הוה עובדא, וחש לה רב להא דרב אסי, [מעשה היה כגון זה, ולא התיר לה רב לאכול בתרומה, משום שחשש לשיטתו של רב אסי]. ^[9]

אמר רב שמואל בר רב יצחק: ומודה רב - הסובר לגבי תרומה, שתולים אנו בריצוי האב - שאין זה אלא לענין תרומה, כי מן התורה אוכלת היא אפילו אם לא נישאת, אבל אם מתה אשתו שנישאת לו שלא מדעת האב, אינו יורשה, כי לענין ירושה שמן התורה אין לו קודם נישואין, הרי אנו מחזיקים את הדבר בספק, ואוקי ממונא בחזקת מריה [ונותרה הירושה בחזקת קרובי האשה]. ^[10]

ב. עוד מבארת הגמרא:

אם נתקדשה הבת לכהן לדעת אביה, וניסת לו שלא לדעת אביה, כלומר: נישאת בלי שהודיעתו תחילה, ואולם אביה כאן במקום הנישואין ויודע מהם, ושותק:

רב הונא אמר: אינה אוכלת בתרומה, ומפרש לה ואזיל.

רב ירמיה בר אבא אמר: הרי זו אוכלת בתרומה, ומפרש לה ואזיל.

ומפרשת הגמרא את שיטותיהם וטעמיהם:

רב הונא אמר, אינה אוכלת: ואפילו לרב דאמר במחלוקת הקודמת: אם היה האב במדינת הים הרי זו אוכלת בהנחה שהאב מרוצה בכך, התם הוא משום דלא איתיה לאב [אין זה אלא משום שהאב אינו במקום הנישואין], אבל הכא דאיתיה לאב [שהאב נמצא], ויודע הוא מן הנישואין ולא אמר דבר, אמרינן: האי דאישתיק האב, משום דמירתח רתח [כועס הוא] על הנישואין שנעשו שלא לרצונו.

רב ירמיה בר אבא אמר, אוכלת: ואפילו לרב אסי, דאמר: כשהאב במדינת הים אינה אוכלת, התם הוא משום דשמא יבוא אביה וימחה, אבל הכא שהאב יודע ושותק, אמרינן: מדשתיק, איתנוחי איתנחא ליה [היות ושותק הוא ודאי ניחא לו].

ג. עוד מבארת הגמרא:

אם נתקדשה הבת לכהן שלא לדעת אביה, ואף ניסת לו שלא לדעת אביה, ואביה כאן:

רב הונא - שאמר באופן הקודם, שאינה אוכלת - אמר באופן זה, שאוכלת היא בתרומה.

ואילו רב ירמיה בר אבא - שאמר באופן הקודם שאוכלת היא בתרומה - אמר באופן זה שאינה אוכלת, ומשום שבאופן הקודם, על כל פנים מן התורה ראויה היא בודאי לאכול בתרומה, שאף ארוסה אוכלת בתרומה ; אבל באופן זה, שאף הקידושין אינם ודאיים, כי שמא לא נתרצה האב בקידושין, אינה אוכלת בתרומה.

אמר עולא על דברי רב הונא: הא דרב הונא קשה הוא כחומץ [שהוא מזיק] לשנים וכעשן [שהוא מזיק] לעינים, ^[11] שהרי: השתא, ומה התם - כשנתקדשה לדעת אביה - דקידושי דאורייתא הם, וראויה היא לאכול בתרומה מן התורה, אמרת - אתה רב הונא - דלא אכלה משום שתולים אנו שאין האב מרוצה בנישואין, הכא - שקידושיה אינם ודאי קידושין דאורייתא - לא כל שכן שלא תאכל בתרומה!?

א"ל רבא בר רב שימי בפי' אמר לן מר לא סבר לה להא דרב ושמואל. פרש"י ז"ל שאין חוששין לשמא נתרצה וכל שכן לשמא עשאו שליח אלא א"כ שמענו ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה מקודשת ולפום הך סברא הא דאמר אביי שארית ישראל וכו' לא שייכה אליבא דרב ושמואל דהא דאצטריך למימר הכי דלא נהוי כמי שנתרצה האב קודם קדושין משום דאמר לקרובו ואף על גב דבעלמא אפי' בדשידך לא חיישינן הכא ניחוש דהא מוכח מלתא דכפוי הוא באותו אחר וישמח בזה אבל רבינו הגדול כתב בין נתרצה האב בין לא נתרצה לא הוו קדושין.
ולא נתברר בדבריו תורף פירושו שאם הוא ז"ל מפרש בפירוש א"ל מר לא סבר לה להא דרב ושמואל שאומרים צריכה גט אלא מר סבירא ליה דאינה צריכה גט לפי שאין חוששין לשמא אמר לה צאי וקבלי קדושך ולא לשמא נתרצה א"כ מנין לו שאם נתרצה לא יהו קדושין לעול' אימא לך דהוו והכא אין חוששין קא אמרינן כמו שאין חוששין לשליחות, אעפ"י שאם שמענו קדושין גמורי' הם.
ובה"ג ז"ל כתב בפי' לא סבר ליה מר דרב ושמואל דאמרי צריכה גט אלמא לא אמרינן כיון דשידך הוה ליה כמאן דארצי קמיה ושתיק וכיון דשתיק בשעת קדושין דלמא מינח ניחא ליה והנה רבינו ז"ל סומך על דבריו נראה שהם מפרשים מר לא סבירא ליה דרב ושמואל דאמרן שאם נתרצה האב מקודש' כמו שאמר לה צאי וקבלי קדושיך ולפיכך חוששין שמא נתרצה אלא מר סבירא ליה אע"ג שנתרצה אינה מקודשת, הלכך אף כאן אע"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושיו קדושין.
ואני מתקשה בדבריהם דהא לא דמי, דהתם נתרצה לאחר מכאן קאמרי כדפרי' דהא קשה לדידהו הא דאמרי נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, ורב אסי חשש שמא יבא אביה וימחה הא אם בא אביה ונתרצה הכל מודים שנשואיה נשואין בין לתרומה בין לירושה, כדאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה אלמא רצוי דאב (מקני) [מהני] ומ"ש קדושין יות' מנשואין הרי שניה' ברשות האב הם ויותר הוא מפסיד בנישואין יותר מן הקדושין והרי רבינו ז"ל עצמו כתבה בהלכותיו וכן נמי כשנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת לא נחלקו אלא לענין תרומה לקולא אבל לחוש לה לנשואה גמורה חוששין ואין לנו לדחות כל הסוגיות וכן נמי בירושלמי חוששין לה ואם מיחה מחאתו מחאה בין בקדושין בין בנשואין ועוד הרי לדברי הגאונים ז"ל לא שמענו מהא דרבינא אלא שאין לחוש לרצוי שאפי' נתרצה לא הוו קדושין אבל לשליחות היו חוששין (אלמא) [אלא] שאין אדם חציף לעשות לאביו שליח ואם כן לפי השטה זו ראוי לנו לחוש דילמא ארצוי ארצי הבן קמיה וגלה דעתו שהוא חפץ בה וכל העושה רצוני יקדישנה לי והאב נעשה לו שליח מאליו וכי האי גוונא שליחות גמורה הוי כדאיתא בפרק המדיר (כתובות דף ע' ע"א) ועוד גבי בת ליחוש שמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך וי"ל בה לא חששו לכך אלא באיש לפי שאין עשוי לקדש בלא רשותו אבל באשה אדם עשוי לקדשה על ידי עצמה אפילו בקטנה.
מכל מקום למדנו מדבריהם שהמקדש אשה לחבירו חוששין לה לשליחות ומיהו דוקא בשותק או כשהלך לו למדינת הים כדפרישית וכן נראה דדוקא שידך אבל לא שידך אפי' לשליחות אין חוששין.
ובתוספות מצאתי דגבי אב משמע להו למיחש דילמא שליח שוויה טפי מאחר לפי שהאב חייב לבנו להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי נשואין ולסברא זו לדברי הגאונים ז"ל באחר אין לחוש כלל וסברא נכונה היא ולפי פי' זה הוצרך רבינו ז"ל לומר דאביי ה"ק דאע"ג דאמר תהוי לקרובי לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה דקא משדר לקדושה בחשאי וטעמא דמלתא משום דהתם כפייה מוכחא וצ"ע ולענין מעשה להחמיר.
וכתב בעל ה"ג ז"ל, וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים ואנסיבתה אמה אשתאילת כמה זימני הדא מילתא קמי רבנן ואמרי דשפיר עבדת עמה דנישואין תקינו לה רבנן וכו'.
ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל מחמירים בה ואומרי' שיש לחוש שמא יקדשנה אביה במדינת הים לאחר לפיכך אסורה לישב תחתיו של זה ולשמשו ואחרים השיבו אם כן בת כהן שהלך אביה למדינת הים לא תאכל בתרומה שמא קדשה אביה לישראל ועבד כהן לא יאכל בתרומה שמא מכרו רבו לישראל ועוד דמת אין לה היתר לעולם שמא קדשה אביה.
ואין הנדון דומה לראיה, דכי מת אוקמה אחזקתה ואין חוששין שמא קדש אבל הכא חוששין שמא יקדשנה ואין מתירין אותה לזה ואף עפ"י שיש לומר כל שעתא ושעתא לימא עדין לא קדש כיון שהיא ברשות אביה אינה עומדת בחזקתו של זה כדי שנאמר כן ואינה דומה לעבד ובת כהן שאוכלין בתרומ' דסת' קיימי בחזקתיהו ועוד דהתם לא עביד הכי כדי שלא יהא מכשילן אבל הכא מי ידע דמקדש לה אמה שלא לדעתו ואפי' לשמא ימות לא חיישינן (ס"א ואפי' שמא ימות חיישינן לשמא מת לא חיישינן) והדבר ראוי להחמיר:

הא דאמרינן הא דשתיק מרתח רתח קאמר. כלומר חוששין נמי שמא לא נתרצה כדחיישינן בקדושין עצמן ואין מתירין לה לאכול וי"ל משום דנישואין מלתא רבתי היא ובעו קרובים מיחדה לחופה וכל שכן אב וכיון דשלא מדעתו עבדא עשוי הוא לכעוס בכך ואע"ג דאידחי דרב ושמואל כשנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת כיון דכולהו חיישי אנן נמי חיישינן הואיל ועשה בה מעשה יתומ' בחיי האב וצריכה גט ומיאון ומשמע אפילו בלא שדוכין:

רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה [אוכלת תרומה] למפרע, הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. וקשיא לן דכי בא ומחה מאי הוי, והא ארוסה בת ישראל מדאורייתא מיכל אכלה, ורבנן הוא דאמרו (לעיל קידושין י, ב) שלא תאכל עד שתכנס לחופה אומשום סמפון או משום דעולא, והכא שכנסה לא משום דעולא איכא ולא משום סמפון איכא, דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו. ובתוס' תירצו כיון דאצרכוה רבנן חופה, וזו אין חופתה חופה גמורה, שמא יבא אביה וימחה אינה אוכלת. וקשי לי דהא חופה דתקינו לה לאו דוקא שתעכב חופתה באכילתה, שהרי במוחל אוכלת היא ואפילו לא נכנסה לחופה, וכדאמרינן לעיל בפרק קמא (קידושין יא, א) דאיכא בינייהו שקבל מסר והלך דבשקבל עליו הבעל לית בה משום סמפון, ובמסר לבעל ליכא משום דעולא. ועוד תירצו דכיון דאין חופתה חופה גם הוא אינו מיחדה ואינה בודקה וכדפרישית גבי פחותה מבת ג' שנים שנשאת בפרק קמא דמכלתין (שם ד"ה אבל נשאת), וגם זה אינו מחוור דהתם אין ביאתה ביאה, ולפיכך אינו מיחדה אצלו, אבל הכא בנערה אם חושש לה משום מחאת אביה, אף הוא אינו כונסה, וכיון שכנסה חזקה אינו חושש ומיחדה הוא אצלו וצ"ע.

ומודה רב שאם מתה אינה יורשה אוקי ממונא בחזקת מאריה. ואפילו אם היה הבעל מוחזק בנכסים, אינה חזקה, דנכסים בחזקת יורשי האב.

ואפילו לרב דאמר אוכלת התם הוא דליתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב ודאי קפיד והאי דשתק מרתח רתח. ואף על גב דאמר רב לעיל חוששין שמא נתרצה האב, וההיא אפילו בשהאב כאן ושתק, שאני נשואין דמילתא רבתי היא דכיון דמתיחדה בחופה, כיון דאיתיה לאב ועמדה ונשאת שלא מדעתו מיקפד קפיד, ואף על גב דאידחי הא דרב ושמואל בנתקדשה בלבד, אבל בנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת, כיון דכולהו חיישי אנן נמי חיישינן, הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב וצריכה גט ומיאון ואפילו בלא שדוכי כך כתב הרמב"ן נר"ו. ולדברי ר' אלפסי דאמר דאפילו נתרצה האב לבתר דקדשה לא חיישינן לה הכי נמי לא חיישינן.

ופרכי' ודלמא ארוצוי קמיה מעיקרא. פירוש וחזא האב דניחא ליה לבריה בקידושין אלו וכי קדש' ניהלה חשיב זכות וזכין לאדם שלא בפניו אא"כ שמענוהו מוחה אח"כ כששמע והכא הרי אינו מוחה ולפיכך אע"פ שכבר נתאכלו המעות לית לן בה דהכא ברצוי בן לא אתינא אלא מדין זכייה בין שנתרצה מתחלה קודם קידושין או אח"כ אבל ברצוי דאב בקטנה בעינן שיהו המעות בעין בשמת רצוי כדכתיבנא לעיל:

א"ל רבה בר שימי בפי' אמר רבינא דלא סבר לה להא דשמואל נראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל דהכי קאמר אין לנו לחוש לכל זה דרבינא לית ליה דרב ושמואל שאפי' ידענו בבירור שנתרצה האב כששמע אינו כלום וכ"ש כשנתרצה הבן. לפיכך כתב הוא ז"ל בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב לא הוו קידושין וכן פירש ג"כ בעל הלכות ז"ל ואין דבריהם נכונים חדא דכי נתרצה האב מאי טעמא לא הוו קדושין תדע דהא בנתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים וטשאת שלא לדעת לא חששו אלא אם יבא אביה וימחה או לא הא אלו נתרצה נישואיה נישואין לתרומה ולירושה ויותר הוא מפסיד בנשואין מקדושין ומהני רצוי דידיה וכולה שמעתין נמי הכי רהיטא דלא איפלוגו אלא אי רתח אי איתנחא דעתיה ובירושלמי ג"כ שאמרו בא אביה ועקר קידושיה מכלל שאלו בה וקיים הם קיימים. ועוד דאכתי מאי דאהדר ר"ש תינח דלא חייש לרצוי דבתר הכי דלא מהני שליחות מאי איכא למימר דלינא למימר דאפי' עבדיה שליח ברא לאבא או שאמר האב לבתו צאי וקבלי קדושיך דלא מהני דהא ליכא לאסוקי אדעתה כלל אלא ודאי ה"ק דרבינא לא חייש לשליחות מסתמא דכוותה נמי אית לן לפרושי דה"ק דרבינא לית ליה דרב ושמואל למיחש שמא נתרצה האב מסתמא אבל בודאי נתרצה מידה דהוו קדושין ואפילו בדלא שדיך וזה פשוט ואין בי בית מיחוש וכן נראה מפירוש רש"י ובעלי התוספות ז"ל. ומסתברא דסתמא נמי הלכה כרב ושמואל דרב הונא ורובה דאמוראי כוותיה ס"ל וכוותיה נקטינן ולחומרא ולא כעולא ורבינא לקולא ויש מי שפסק כרבינא לקולא דבתרא הוא ולא נהירא לן:

הוא אמר לקריבי והיא אמרה לקריבי כו'. עד דלא טרח. יש אומרים דהאי עובדא בשדיך לקריביה הוה דאי לא בלאו טעמא דאביי ורבא לא הוה חיישינן לנתרצה האב ולא משמע מגופא דעובדא כלל דהוה שידוכין בקרביה אלא דשידוכין מ"ט בעינן להו משום גלוי דעחה דניחא ליה הא גלי הכא דעתיה טפי כנ"ל. והלכתא כרבא לפום פשטא דמילתא הא דאביי ורבא כרב ושמואל שייכי דאי לאו הני טעמי הוו חיישינן לשמא נתרצה האב אלא שיש לדחות דשאני הכא שהיה אנוס בקדושי קרובה ואי לאו הני טעמי בכי הא חיישינן שנתרצה ובנתרצה ודאי מהני ושלא כדברי רבינו אלפסי ז"ל:

נתקדשה לדעת והרי קידושי תורה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת שלא לדעת וכל נשואי קטנה שלא ברצון אביה כמאן דליתנהו דמי ואין לה אלא דין ארוסה מי חיישינן הכא שנתרצה האב בנשואין או לא רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא וימחה פירוש דכיון דארוסה גמורה הוא מן התורה ראויה היא לאכול בתרומה מן התורה. דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואין אסורה אלא מדרבנן הלכך תלינן לקולא בדרבנן ואמרינן דנתרצה האב ואכלה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע פי' לאו דוקא זרה דהא מדאורייתא מיכל אכלה כיון דקדושיה מן התורה אלא אשגרת לשון בעלמא נקט וה"ק ונמצאת זרה דרבנן אוכלת בתרומה למפרע שלא כדין. וזימנין דהוה זרה גמורה כגון שנמצאת בה סמפון ומחל הוא ע"מ שלא ימחה אביה בנשואיו דכי אתי אביה ומחי בטיל תנאה והוו קידושי טעות למפרע והוי זרה כנ"ל כתב בעל הלכות ז"ל קטנה דאיתיה לאבי' במדינת הים ואנסיבת אמה איתשאילת הא מילתא כמה זימנין קמי רבנן דשפיר עבדא אמא דנשואי' תקינו לה רבנן להם דומיא דיתומה כו':

אבל בעלי התוספות ז"ל מחמירין ואומרין דלית לה למעבד הכי ואי עבדא לא שרינן לה לבעלה ואסורה לישב תחתיו ולשמשו דחיישינן שמא יקדשנה אביה במדינת הים לאחר. וכי תימא והא בת כהן ועבד כהן שהלך הוא למדינת הים אוכלים בתרומה ולא חיישינן שמא קדש הכהן בתו לזר או מכר עבדו. הא לא קשיא דשאני התם דלא עביד הכי שלא יהא מכשילן שהרי הניחן אוכלים בתרומה אבל הכא פנויה הניחה ובדעתו שאינה יכולה להתקדש שלא מדעתו ותו דהתם לא חיישינן שמא מת או קדש או מכר משום דנוקמינהו אחזקיהו דאכלי בתרומה אבל הכא לית ליה חזקה להך ואע"ג דלית לך למיחש שמא קדש אית לן למיחוש שמא יקדש כדאמרינן התם בגיטין. שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ואע"פ שיש לומר דנימא כל שעתא ושעתא עדיין לא קדש כי אמרינן הכי למאן דאית ליה חזקה אבל זו אין לה חזקה שכיון שעומדת ברשות אביה אינה בחזקתו של זה כלל עד שנתירנה לו והדבר ראוי להחמיר בו:

הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. איכא מאן דסבר אפילו הכי הלכתא כרב דהא אשכחן דכוותה במסכת מגילה דאמרינן רב אמר מגילה בזמנה קורא אותה ביחיד שלא בזמנה בעשרה ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ואפ"ה קיימא לן כרב דאמרינן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא וה"מ בציבור אבל ביחיד יצא אלמא דנקראת ביחיד כרב ולא חיישי למאי דחש רב לדרב אסי ולאו ראיה היא דהתם לא חש רב לדרב אסי אלא לכתחלה אבל בדיעבד מודה דיצא כאידך דאמרי' דביחיד יצא בדיעבד דהקורא דיעבד משמע הלכך בהא דשמעתין חיישינן לדרב אסי לחומרא ואינה אוכלת. ומודה רב לענין ירושה שאם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מאריה וה"ה דלית לה כתובה דמן הנשואין מיניה ואינה חייב בקבורתה ויורשיה קברי לה:

האב אין לו רשות בבן כלל שאם קדש בשבילו יהו קדושין וכל שקדש בשביל בנו שלא מדעת הבן ר"ל שלא בידיעתו או אפילו שהיה שם ולא גלה דעתו שירצה בכך לשיטתנו ואין צריך לומר אם מיחה אין קדושי האב קדושין כלל כשם שאמרו לשיטתנו שאין אומרים נתרצה האב כך בזו אין אומרים נתרצה הבן ואפילו אמר אחר כן שמתרצה הוא בכך הואיל ולא גלה דעתו בשעת קדושין ואף מן הסתם אין אומרים שמתורת שליחות עשה וכגון שהבן גדול שיכול לעשות שליח שמן הסתם לא חציף איניש לשווייה שליחא לאבוה ומכל מקום אם טענו כן והודו שניהם בכך נאמנין אף בלא עדות ששליחות הולכה אינו צריך עדות כמו שביארנו הא כל שלא טענו כן אינו כלום ואפילו ארצי קמיה ר"ל שכבר דבר האב לבן ופייסו על זווג זה ונעתר לו הואיל ומכל מקום לא מדעתו קדשה אינו כלום שהרי רצויו בכאן דיו שיהא כשדוכין באותה שהזכרנו וכבר פסקנו שאף בדשדיך אינו כלום ומכל מקום לשיטות האחרות שכתבנו למעלה חוששין בזו אם בארצי או בלא ארצי כל אחד כשיטתו ולשיטתנו אנו מפרשים בזו בפירוש אמר מר לא סבר לה מר לדרב ושמואל ר"ל אפילו בדשדיך והילכך אף בזו אע"ג דארצי אינו כלום ולפי דרכך למדת שבשאר בני אדם חוששין שמא עשאו שליח ומחמירין בדבר הא כל שנודע שלא מתורת שליחות אינו כלום שאף לדעת האומר שחוששין לנתרצה דוקא באב או שמא באב חוששין לנתרצה ובאחר כל שהודיע שנתרצה יש לפקפק בדבר כמו שכתבנו למעלה וגדולי המפרשים פירשו בארצי קמיה דרך אחרת ואין דבריהם נראין ומכל מקום אף לדעת הפוסקים חוששין שמא נתרצה האב אם בדשדיך ואם בדלא שדיך כל אחד לשיטתו דוקא דרך כבוד אבל דרך בזיון וחלול כגון שקדש בשוק אף אם קדשה בככר זהב או שקדשה בדברים פחותים כגון ירק וכיוצא בו ואע"פ שקדשה בצנעה ובישוב הדעת ודאי אין חוששין לנתרצה ואפילו אמר אחר כן שמתרצה הוא אין שומעין לו:

לדעת האומר שחוששין לנתרצה האב יש צדדין יש דברים שהדבר בברור לנו שלא נתרצה ואפילו במקום שהיה לטעות בכך כיצד הרי שהיו אשה ובעלה חלוקים בבת שלהם היא אומרת לפלוני שהוא קרובי והוא אומר לפלוני שהוא קרובי ופתתהו בדברים או הקניטתו עד שאמר תהא לקרובך וגמרו הדברים וטרח בסעודה ומתוך כך בא קרוב שלו וקדשה ודאי הואיל וטרח בסעודה לא נתרצה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה הא כל שלא טרח אע"פ שכבר נעתר לה בכך חוששין לו שמא נתרצה לשטה זו ולשיטתנו מיהא אין חשש בכל אלו שהזכרנו ויש פוסקים בזו האחרונה שאף לשיטתנו כל שלא טרח הואיל ומתחלה גלה דעתו בכך ופתוי או הכרח הביאו לכך חוששין שמא נתרצה לזה ואין כלום שאם כן אף בשדך כן וכן בכל שהוא אומר שרצונו בכך אלא ודאי כל שלא מדעתו לשיטתנו אינו כלום או שמא שדך שאמרו לא שנגמרו הדברים אלא שנשאו ונתנו בדבר ונתקרב דעתם לגמור הענין אלא שלא נגמר והדברים רופפים וראוי להחמיר:

אף לענין חפה האב זכאי בבתו נערה או קטנה ר"ל שאפילו נתקדשה לדעתו אינו יכול לכנסה בלא ידיעת האב הואיל והיא עדין קטנה או נערה ואם כנסה אינה נשואה גמורה ובתוספתא של יבמות אמרו קטנה שקדשה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ואפילו קדשה לדעת וכנסה שלא לדעת היה מעשה והוציאה אביה מגננה ר"ל מחפתה ומכל מקום בזו כל שנתרצה האב נשואה היא סתם הדברים קדושין לחפה קיימי ובגלוי הדעת סאגי הא מכל מקום כל שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ואין דעתו מסור בידינו ועמדה ונשאת בעודה קטנה או נערה אם מתה בעודה קטנה או נערה אינו יורשה ואם היא אשת כהן אינה אוכלת בתרומה עד שתבגר או שיבא אביה ויתרצה ואע"פ שלא נאסרה אלא או שמא ישקה לאחיה ולאחותה או משום סמפון ובזו אין לחוש לאחת מהן מכל מקום כל שכיוצא בזה אינה בוטחת בנשואין כלל ורדופה לילך תמיד לבית אביה ויש בה חשש השקאה או שמא יש שם סמפון והוא מכסהו עד שיבא אביה הא משבא ונתרצה או שהגדילה שעה אחת אוכלת בתרומה ומורישתו ודברים אלו יש מי שכתב דוקא בתוך זמן הא משהגיע זמן הואיל וארוס כופהו בדין להכניסה אף הוא מכניסה שלא בידיעתו ואוכלת בתרומה ומורשתו אף בנערות וקטנות ויש חולקים בדבר לפרש כן אף בהגיע זמן וכן הדין בדבר זה בשהיה אביה כאן ושתק והוא הרמוז בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן כלומר שראה ושתק ואע"פ שהיה לנו לומר שמאחר שקדש וראה ושתק אנן סהדי דניחא ליה אדרבה מדאיתיה ושתק מירתח רתח ויש חולקים בראשונה לענין תרומה שאוכלת כרב עד שיבא אביה וימחה ואע"ג דחש לה רב לדרב אסי מחמיר היה על עצמו אלא שגדולי המחברים והפוסקים כתבוה כשיטתנו ואין צריך לומר בנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת שאינה אוכלת בתרומה אף לדעת הפוסקים למעלה שחוששין לנתרצה האב שאף לדבריהם לא אמרו חוששין לנתרצה האב אלא לחומרא ולמדת מכל מקום שקטנה שהיה אביה במדינת הים אם קדשה עצמה או קדשוה אמה ואחיה אינו כלום ולא אמרו תקינו נשואין לקטנה אלא ביתומה ומכל מקום הגאונים גודרים בה להיות בנשואיה מיהא תורת אישות בהשיאוה אמה ואחיה אע"פ שאביה קיים הואיל והוא במדינת הים כמו שפירשו בהלכות גדולות אלא שאינה מן הדין וקצת רבני צרפת מחמירין לחוש שמא יקדשנה אביה במדינת הים ואוסרים אותה לישב תחתיו של זה ולשמשו ואע"פ שבת כהן שהלך אביה למדינת הים אין חוששין לכך עד שנאסרה בתרומה מחשש שמא קדשה לישראל וכן בעבדו מחשש שמא מכרו לישראל אינו דומה ששני אלו מכל מקום בחזקתם הם עומדים אבל זה אע"פ שאין לחוש לשמא קדש לשמא יקדש חיישינן או שמא בת כהן לישראל לא שכיחא ואם יארע כן אף הוא חושש לקלקולה ומודיע אבל ישראל בישראל שכיח ואינו חושש לקלקול שאינו חושב שיהיו אמה ואחיה מקדשין אותה בחייו אלא שלדעתי אין לחוש כלל שאם כן אף בגדולה נחוש שמא קבל אביה בעודה קטנה אלא לעולם אין חוששין לדבר זה ולכשיבקע הנאד יבקע:

גמרא ודילמא שליח שוייה משמע ליה דאב איכא למיחש דשליח שוייה טפי מאחר לפי שהאב חייב בבנו להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי נישואים:

ודילמא ארצויי ארצו קמיה שגילה הבן דעתו לאב שהוא חפץ בה וכיון דחפץ בה זכות הוא לו שמקדשה לו וזכין לאדם שלא בפניו וזכיה הוי מטעם שליחות כדפרשי' לעיל והוי כאלו עשה את האב שליח לקידושי'. מכאן נר' לדקדק שאין צריך עדים במינוי שליחות של קידושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח:

בפי' אמר מר לא סבירא ליה הא דרב ושמוא'. לכאורה נר' הא דחיישי רב ושמואל שמא נתרצה האב היינו דקודם שנתקדשה ידע האב שהיתה רוצה להתקדש וארצוי קמיה מעיקרא ושתיק מדמדמי לה הכא לדילמא ארצויי ארצו קמיה אלמא דחדא מילתא נינהו אבל אי אפשר לומר כיון שכבר אמר רבינא אפי' למ"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרי' מאי תו אקשי ליה דילמא ארצויי ארצו קמיה הא כבר אמר בפי' ס"ל דלא חיישי' להכי. ועוד נר' לי דאין טעם לחלק אמאי לא חיישי' דילמא ארצויי ארצו בן קמיה דאב כמו גבי בת כי כן דרך הבן להמלך באב כשרוצה להנשא הילכך נראה לפרש דשמא נתרצה האב היינו דמספקא לן אם סתם ניחא ליה במה שתתקדש בתו למי שתרצה וקאמר רבינא דוקא בבת אמרי' שמא נתרצה האב דאב בקידושי בתו ניחא ליה בכל דהו דטב למיתב טן דו אבל גברא דייק ונסיב והדר פריך דנהי דלא אמרינן סתם בן ניחא ליה דילמא מ"מ לארצויי קמיה ארצי קמיה מעיקרא שלא היה האב שקדשה לבנו שלא מדעתו אי לאו דארצי קמיה מעיקרא ומ"ש בפי' אמר לן מר דלא סבר לה מר להא דרב ושמואל דאי הוה סבר אע"ג דאפ"ה לא הו"ל למיחש לשמא נתרצה הבן מ"מ לארצויי קמיה ארצויי הוה ליה למיחש ונר' דהלכה כרבינא וכרבא בר שימי דבתראי נינהו ואפי' מיאון אינה צריכה דלא הצריכו רב ושמואל מיאון אלא משום שהצריכו גט דמחמת הגט חיישי' שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה וכן משמע בפ"ק גבי בעיא דיעוד נישואי' עושה דקאמר אלימא דקדשה איהי נפשה אלמנה קרי לה אלמא סוגיא דתלמו' ס"ל כרבינ' דאפי' מיאון לא בעיא וכן פסק רב אחא משבחא ובה' פסוקי' והרי"ף דבן נערה בין קטנה שנתקדשה שלא בדעת אביה דלאו קידושין נינהו אפי' נתרצה הרב אחר הקידו' לא חיישי' שמא נתרצה בשעת הקידושין ואיכא דחיישי להא דרב ושמואל מדאשכחן לאביי ורבא דשקלו וטרו אליבא דרב ושמואל בהך עובדא דהוא אמר לקרובי והיא אמרה לקריבה ואין ס"ל דלא שייך אביי אליבא דרב ושמואל אלא ה"ק לא חיישי' שמא לדעת אביה נתקדשה וציוה לשלוח לה קידושין בחשאי ואפי' אי שייך נר' דרבינא שהוא בתרא' עדיף וכן פסק רי"ף וכן כתבו בה"ג קטנה שנתקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נישואיה נישואין וקטנה שהלך אביה למדינת הים נישואיה נישואין דתקינו רבנן דלקטנה כי ליתיה לאב וכי גדלי גדלי נישואין דידה וכד אתי אב (לא) לא צריך לקידושיה וכן כתב בשאלתו' דרב אחאי הלכתא כרבינא אפי' היכא דשדיך. ועוד כת' בשאלתו' הא דאמרי' דיכולה אמרה לקדושי לברתה או אחיה היינו היכא דשייך דשכיב אב אבל אביה קיים לא יכלה. ולכאורה משמע דחלוקו השאלתו' עם ה"ג דמשמע דוקא היכא דשכיב מצי אמר לקדושה אבל הלך למדינת הים לא. ומי מצי' למימר דה"ה הלך אביה למדינת הים ובלא מת איירי. ומה שכתב בה"ג שתקנו רבנן נישו' היכא דהלך אביה למדינת הים כאלו מת על זה ק' א"כ אמאי דחקי לעיל כגון שנעשה בה מעשה יתומה בהיי האב ודחקי' נמי לשנויי בקדושי ייעוד ואליבא דר' יוסי בר יהודה הל"ל כגון שהלך אביה למדי' הים וקדשוה אחיה ואמה. הילכך נראה דאין לה נישואין אפי' מדרבנן אין לאוסרה מטעם שתחשב דפנויה ועומדת אצלו בזנות דכיון דדרך קדושין ונשואין היא אצלו אין זה זנות מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו דלא חשיב כאלו היא כזנות אצלו ואפילו היא גדולה ובת עונשין אע"ג דלא תקינו לה רבנן נישואין כדתנן בהאשה רבה בן ט' שנשא אשה ומת פטורה מן החליצה ומן היבום והר' מנחם או' דאסור לו לקיימה משום דשמ' קדשה אביה לאחר והק' לו ר"ת לדבריו אם מת אביה במדינת הים תהיה אסורה לעולם שמא קדשה אביה ואין אנו יודעי' למי והשיב דנהי דלית לן למיחש שמא קדשה לשמא יקדשה אית לן למיחש כדאמר רבא בפ' כל הגט ושמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא וקי"ל כר' יוסי דחייש התם דשמא ימות ה"נ יש לחוש שמא יקדש ובכל שעתא ושעתא באשם תלוי קאי ומי' נר' דכיון דלא חיישינן בשום טעם דשמא קדש א"כ מותרת היא לעולם דכל שעת' ושעת' אמרי' עדיין לא קדש ומותרת היא לו ולא דמי לההיא דפ' כל הגט דחיישי' לשמא ימות ואסורה לאכול בתרומה דהתם נאסרה מחיים שהגט חל שעה א' קודם המיתה וכי חיישת שמא ימות לאלתר נמצא כל השעות אסורות וכן בבקיעת הנאד אם יקבע הנאד עבר למפרע אבל הכא לא יעבור למפרע במה שתתקדש לבסוף וכיון דלא חיישי' שמא קדש לעולם היא עומדת בהיתר:

שמא יבא אביה וימחה דלא שייך הכא לא דעולא ולא משום סמפון כיון דנישאת מ"מ כיון דאצרכוה רבנן חופה וזו אין חופתה חופה גמורה שמא יבא האב וימחה לא פלוג א"נ אינו חושש לבדקה כיון דלא חשיבה חופה ולא שייך הכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וגם אינו חושש ליחדה אצלו וכי האי גוונא פריך לעיל בפ' קמא גבי פחות מבת ג' שנים אינה אוכלת בתרומה:

וחש לה רב לדרב אסי. אר"ת דהלכה כרב כמו שרגיל ר"ת לפסוק כרב במקום תלמיד באמוראים ראשונים עד אביי ורבא. אבל משם ואילך פסקי' כבתראי ואע"ג דקא' דחש לה רב אין לחוש כמו שמצינו בפ"ק דמגילה דאמר רב מגילה בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה רב אסי אמר לעולם בעשרה הוה עובדא חש לה רב לדרב אסי אפ"ה קיימא לן כרב דהא ר' יוחנן קאי כוותיה בפ' הקורא את המגי' דאמר רב חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא בצבור אלמא דסבירא ליה דפעמים נקראת ביחיד ונ"ל דלאו ראיה היא מההיא דמגי' דכיון דחש לה רב לדרב אסי אנן נמי יש לן למיחש והא דקי"ל במגילה ביחיד לאו מדברי רב אלא מדברי ר' יוחנן ובסדר רב עמרם פסק בההיא דמגילה כרב אסי כיון דחש לה רב:

אוקי ממונא בחזקת מאריה ואפי' הוא מוחזק בנכסי' אינה חזקה דנכסי קיימי בחזקת יורשי האב אע"ג דשרי ליה בתרו' היינו משום דדבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה כדפרש"י ולפי טעם זה אינו מטמא לה ואם היינו מפרשי' לפי שרוב פעמים אין האב מוחה דמסתמא ניחא ליה לאב בנישואיה כיון דכבר נתקדשה לדעתו הילכך אכלה בתרומה דאזלי' בתר רובא ובממון הוא דלא אזלי' בתר רובא ואז היה מותר אפילו לטמא אבל אי אפשר לו' כן דהא רב הוא דאמר בריש המוכר פירות הולכים בממון אחר הרוב:

הבן כשקדש אביו לו אשה בלא ידיעתו ולא הודיעו:

שוויה שליח. הבן שוי לאביו [שליח] לקדש לו אשה וזה השליחות אינו צריך לעדים שאין זה אלא להודיע אמתת הדבר והואיל ושניהם מודים אין כאן מקום לעדות וכן נראה מהתוספתא כמו שכתבנו בפרק האומר וכ"כ הר"ם פ"ג ובה"ג וכ"נ מפרש"י שפי' ארצויי ארצי קמיה פי' גילה דעתו לפני אביו שהוא חפץ באשה והאב נעשה שליח מאליו דזכין לאדם שלא בפניו. ועיקר הגי' היא דילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק כלומר האב הודיעו אחר מעשה וספר לו מה שעשה ושתק והואיל ושתק ודאי נתרצה:

מר. רבינא:

לא ס"ל להא דרב ושמואל. דאמרי שאע"פ שלא ידע האב שקבלה בתו קדושיה אם נתרצה כששמע הוו קדושי' דלדידהו ה"נ אם נתרצה הבן כששמע הוו קדושי ורבינא ס"ל דהואיל ובשעת קדושין לא ידעי הנך שהם בעלי דבר רצוי דאחר מעשה לאו כלום הוא. ור"ש פי' מר דלא סבר לה וכו' וכ"ש דלא חיישי' שמא עשאו שליח אא"כ שמענו. ופי' ר"ש וגרסתו אינו מקובל וכי מה הועיל ברצויו אם לא עשאו שליח בביאור דבשלמא גבי ממון הכל תלוי בדעת הנותן ואין במקבל אלא לזכות במתנה ואם יזכה לו אחר זכה במתנה המקבל דזכין לאדם שלא בפניו אבל גבי קדושין הוא צריך שיאמר דברים שיקנה בהם האשה וטעמא דאחד מקדש אשה לאחר הוא דשלוחו של אדם כמותו ואם לא עשאו שליח מה יועיל. והראב"ד פי' שליח שוייה בעדים. ודחק עצמו לפרש לשון התוספתא כמו שנפרש בפ' האומר:

בכישא אגודה של ירק:

ה"מ שקדשה דרך כבוד:

אידי ואידי. או בשוקא או בירקא בזיון הוא. ומדקאמר (רבה) [רבינא אפי'] למאן דאמר חיישי' שמא נתרצה האב ש"מ דלית ליה האי סברא:

ההוא. שהיתה לו בת נערה או בת קטנה והוא היה רוצה להשיאה לקרובו ואשתו היתה רוצה להשיאה לקרובה והיא כפתתו עד שהודה לדבריה שתנשא בתו לקרוב שלה:

אדאכלו ושתו. ועושים סעודה שיקדשנה קרוב שלה בא קרוב שלו דרך הגג וקדשה:

שארית ישראל. אית דמפרשי דאביי ורבא ס"ל כרב ושמואל דבעלמא אם נתרצה האב (דמשמע) מקודשת והכא ליכא למיחש שמא נתרצה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והעיקר כמ"ש למעלה דלא ס"ל כרב ושמואל והכי קאמרי אע"פ שאמר בתחלה להשיאה לקרובו ליכא למיחש שאמר לבתו בחשאי צאי וקבלי קדושיך מן פלוני קרובי ונמצא שנתקדשה על דעת אביה:

ולא ידברו כזב. וזה הודה לדבריה שתנשא לקרוב שלה:

אין אדם טורח. והם הכינו הסעודה מפני קרוב שלה. ומסתברא דהלכתא (כרבה) [כרבא] ואם לא טרח בסעודה חיישינן שנתקדשה לדעתו הואיל והיה דעתו להשיאה לקרובו. ר"ח ז"ל חשש להא דרב ושמואל וכל הגאונים ז"ל והרי"ף והר"ם לא חששו לדרב ושמואל ופסקו כרבינא:

אינה אוכלת. כל זמן שהיא נערה או קטנה אבל אחר שבגרה אוכלת שהרי אם יבא אביה לא יכול למחות ואע"פ שנשאת כשהיא קטנה. וחש לה בקטנה שנשאת שלא לדעת אביה ולא התירה לאכול בתרומה עד שתבגר. ר"ח פסק כרב מדלא אשכחן דהדר ביה רב. והרי"ף והר"ם פסקו כרב אסי דהא רב גופיה חייש לה בתרומה:

(פ"ח) אינו יורשה. הבעל לא מנדוניתא ולא מנכסי מלוג שלה אבל מאתים שכתב לה הוא יורשה דבחזקתו הם ועוד שאם אביה רוצה בנשואין הכל של בעל ואם אינו רוצה אין כאן נשואין והוא לא כתב לה אלא מחמת הנשואין:

כאן. בעיר ומראה עצמו כנכרי שאינו מדבר ומתעסק כלל בנשואין:

[איתנוחי איתנחא ליה] והיה דעתו נוחה בנשואין. והלכתא כרב הונא (שנעשית כיתומה בחיי האב לומר) דרביה דר' ירמיה הוה וכן פסק הר"ם:

ואביה כאן. כשקדשה וכשנשאת:

כחומץ לשינים. וכעשן לעינים שהוא קשה כך מימרא דרב הונא קשיא עם מימריה דלעיל. דאיכא קדושין דאורייתא דהא נתקדשה לדעת אביה. טעמא דרב הונא שהרי נעשית בה [מעשה] יתומה בחיי האב כלומר שעשאה הכל לעצמה ולא עם האב כאילו מת ויש לחוש שמא סילק עצמו ממנה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך ולא שייכא פלוגתייהו בדרב ושמואל כלל ומסתבר דהלכתא כר' ירמיה וכן דעת הר"ם דעולא קאי כוותיה. בין היא אם רצתה היא לחזור קודם שישמע האב בין אביה כשישמע יכול לעכב ורב לטעמיה דאמר חיישי' שמא נתרצה האב ואם נתרצה האב מקודשת. ולמאן דפסק כרב ושמואל [לית] הלכתא כרב אסי דתלמידיה הוא. ולגאונים שפסקו כרבינא אפי' נתרצה האב אינן קדושין כלל ואפי' מת האב קודם שישמע לא עשתה כלום שהרי אינן קדושין כלל שאין לה לקבל קדושיה בלא רשות אביה דהא אפי' לרב דאמר דריצוי דאחר מעשה מהני כל זמן שלא שמע האב ולא נתרצה חוזרת בקדושיה וכ"ש לרבינא אם מת האב:

ודילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק פי' המורה ודילמא ארצויי ארצי בן קמי האב וגילה דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו ואינו נראה לי שאין זה זכות שהרי אוסרו בקרובותיה ויש לפרשו ארצויי ארצי האב קמי בנו הודיעו שרוצה ליתן לו אותה לאשה ושתק הבן כששמע והוה לה קדושין למפרע כדאמרי' ברצה האב היכא דשידכו ואין לחלק בין רצון האב לרצון הבן:

בפירוש אמר מר דלא סבר להא דרב ושמואל פי' דלא אמרי' איגלאי מילתא למפרע. לא ברצון האב ולא ברצון הבן וזה הרצון של עכשיו אינו מועיל כלום. כיון שלא היה בעת הקדושין:

נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת אביה כאן רב הונא אמר אוכלת כו'. אמר רבינו חננאל זצוק"ל וקיימא לן כרב הונא. ואינו נראה לי דהא רב הונא לא אתיא אלא אליבא דרב וכיון דפסקי רבואתה הילכתא כרבינא ולא כרב ממילא נמי דליתא לדרב הונא. ויש לומר שגם רבינא מודה בזו כיון דנשאת דאע"ג דקידושין לא אהני בה אהני בה נישואין דמוכחא מילתא דניחא ליה לאב בנישואין דידה וחופה קונה כל שכן שהיא עומדת בביתו בתורת אישות:

בד"ה בפירוש אמר מר וכו' ואין צריך לא גט ולא מיאון ואפילו שידכו וכו' עכ"ל דהא שמואל בשידכו קמיירי כדמוקי לה רב נחמן וקאמר הכא דלא ס"ל כרב ושמואל מיהו למאי דקאמר מאן דמתני הא לא מתני הא שמואל איירי אפילו בלא שידכו ולפ"ז אינו מוכרח דרבינא לא ס"ל כשמואל אפי' בשידכו וק"ל:

בא"ד קטנה דאיתא לאבוה במ"ה וכו' דנשואין תקינו לקטנה וכו' עכ"ל והא דלא מוקי הך מתני' דלעיל דאי מיאנו והך דמוכרה אלמנה לכה"ג בכה"ג עי' ברא"ש וק"ל:

בד"ה הוה עובדא וכו' מש"ה לא חזר בו אלא חומרא וכו' ואפ"ה קי"ל כרב דהא ר"י קאי כוותיה וכו' עכ"ל ואין זו הראיה מכרעת דאימא רב ודאי חזר בו אלא דהתם מ"מ קי"ל כרבי יוחנן דסבר הכי ועיין ברא"ש וק"ל:

גמרא שמא נתרצה הבן לא אמרינן נ"ב ביאור הא דקאמר שמא נתרצה הבן לא אמרינן לאו דוקא הוא דאין לפרש כמו שמא נתרצה האב דמאיזה טעם אין לחוש וכי בעבור שהוא דייק לא נוכל לומר שהוא נתרצה דשמא דייק ונתרצה ואין לומר דהכי פירושו מאחר ששמע ושתק לא אמרינן דנתרצה דבשלמא גבי האב אפשר דנתרצה והא דשתיק משום דמרתח שנתקדשה שלא לרצונו מה שאין שייך לומר הכא דא"כ מה מסיק ודלמא שליח שויה מכ"ש דלא אמרינן הכי מאחר ששתק ולא אמר לשום אדם שנתרצה כבר בכך ועוד דוחק לומר דהאי עובדא איירי דוקא דשתק ולא נתרצה אף בסוף ע"כ נראה דהכא איירי שנתרצה בודאי מיד כששמע רק דלא מהני מאחר דלא מנאו שליח ואין ביד האב לקדש אשה לבנו בשלמא גבי בת היכא דנתרצה חלו הקדושין למפרע וכאילו מחל והפקיר זכות שיש לו עליה וכן כתב הרא"ש ז"ל אבל בבן אפילו נתרצה אח"כ הבן אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח א"ל רבנן לרבא ודלמא שליח שויה כו' עד ודלמא ארצויה ארציה קמיה ושתק כלומר גילה הבן דעתו לאביו שהיה חפץ בה וכיון שחפץ בה וזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו הוי כאילו עשה האב שליח לקדש לו עכ"ל וא"כ האי דקאמר שמא נתרצה הבן כו' לאו דוקא הוא והוי כאילו אמר נתרצה הבן לא אמרינן ואגב שיטפא דאמר גבי אב שמא אמר גבי הבן נמי שמא ומ"מ נראה גם ליישב לישנא דשמא וה"ק בוודאי הריצוי דבן שהוא בסוף לא מועיל למפרע מה אתה אומר שמא היה מרוצה אף מתחלה לזאת האשה מאחר דנתרצה בהדיא לבסוף וא"כ זכה לו האב שלא בפניו והוי כאילו שלוחו דזכיה מטעם שליחות איתרבי כמ"ש הרא"ש לעיל מש"ה אמר שמא נתרצה הבן כלומר מקודם לא אמרינן בענין זה שיהא שלוחו מאחר דדייק ונסיב מסתמא לא נתרצה רצוי גמור אם לא שיעשה שליח ומסיק שפיר ודלמא שויה שליח בפרט מאחר דנתרצה להדיא לבסוף כו' עד דלמא ארצויה כו' כלומר והוי שליח ומשני בפי' אמר מר דאין חוששין להא דשמואל לומר שמא נתרצה על הספק אם לא שנשמע בפי' שנתרצה אח"כ האב דאז אמרינן כאילו נתרצה למפרע ה"נ לא אמרינן מן הסתם דנתרצה הכי מקודם באופן ריצוי גמור אם לא שנשמע בפירוש שעשה שליח ממש או דרך ריצוי קמיה אב דהוי כשליח ממש אבל מן הסתם לא אמרינן הכי נ"ל:

גמרא ודלמא שליח שוי'. נראה דר"ל דהעולם יסברו כן:

רש"י ד"ה ומודה רב. מחזקינן ליה בחזקה שנתרצה כו' דאי נמי לא נתרצה כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה בפירוש. דקאמר לעיל חיישי' שמא נתרצה האב. כצ"ל:

בא"ד ועוד פסק בשאלתות דר"א בקטנה שהלך אביה כו'. ועי' ברא"ש שהביא בשמו להיפך:

תד"ה הוה. ומחו לה אמוחיה ל"ש אלא בציבור מפני כבוד צבור. ה"ט ליתא שם בגי' שלפנינו וע"ש בט"א:

בא"ד אבל לענין ירושה דבעינן שארו כו'. עמש"כ בס"ד בב"מ (יח):

לא חציף אינש לשווי לאבוהי שליח. נ"ב מ״ש בתורה גבי שכם שעשה לאביו שליח ודאי לק"מ דעובדי כוכבים ע"ז פנים אך ששנוי בנביאים אצל שמשון תקשי לכאורה. ומ"מ אינה קושיא שאין מביאין ראיה מן התוקע שתקע עצמו ליותר מזה לקחת אשה מבנות פלשתים וע"ל ר"פ האומר עובדא דרבין חסידא:

שם אתא קריביה באגרא וקדשה. נ"ב בלי ידיעת אביה:

רש"י ד"ה כפתי' וכו'. וזימנו את קרוביהם כצ"ל:

בתוס' סד"ה בפירוש וכו' ואי ליתא מינסבא בתיקון חכמים. נ"ב ולא משמע הכי לקמן פרק האומר (דף סה א') דא"ה תחסר נמי בדיבורה דאמה מדרבנן:

תוס' ד"ה בפירוש וכו' אם מת האב במדינת הים היא תאסר לכל אדם. עיין סוטה י' ע"א ובמהרש"א בח"א שם:

בא"ד וע"ז אמר ר"ת וכו'. ע' יומא נה ע"ב תד"ה אלא בחטאת:

א"ל רבנן לרבינא ודילמא שליח שווייה. ויתכן לפי שיטת הרא"ש שכתב דשליחות דקידושין א"צ עדים כמו שהאריך בזה ומה שיש לי לדקדק בזה אין להאריך כאן אמנם לשיטת הסוברים דצריך עדים יש לפרש דלמא שווייה שליח בעדים ואין בזה סתירה למה שכתבתי בתחלת הסוגיי' דלא חיישינן בקטנה שנתקדשה שלא מדעת שמא א"ל אביה צאי וקבלי קדושייך לפי שצריך עדים ולא חיישינן דלמא איכא עדים אלא היכא שיצא הקול דאיכא עדים דשאני הכא שיש לחוש יותר דמסתמא אין אדם מקדש אשה לבנו שלא מדעתו אי לאו דשוויה שליח משא"כ בקטנה שנוחה להתפתות שלא מדעתו ולא חיישינן היכא דליכא עדים במקום שצריך עדים וכיוצא בזה כתב הריטב"א ז"ל ותדע דהכי הוא מדמקשינן בסמוך ודלמא ארצויי ארצי קמיה ומאי קושיי' הא אמרינן לעיל דרב ושמואל לא אמרי אלא בדשדיך אבל בדלא שדיך לא חיישינן דלמא שדיך והכא ע"כ בלא שדיך דאל"כ מאי ודלמא דקאמר כיון דשדיך היינו ארצויי ארצי קמיה להטעם שכתב רש"י ז"ל דגילה דעתו שחפץ בה אע"כ דהכא חיישינן טפי בכל מאי דאיכא לספוקי כיון שאין אדם עשוי לקדש אשה לבנו שלא מדעתו כן נ"ל:

רש"י בד"ה בפירוש כו' אא"כ שמענו כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה לעיל גבי שיטת הרי"ף ע"ש:

תוספות בד"ה בפירוש אמר מר כו' ופסק רב אלפס והשאלתות כו' אפילו שדכו כו'. כבר הארכתי בישוב שיטה זו אלא שיש לתמוה על התוספות שכתבו שפסקו כן אפילו שדכו יותר מזה היה להם לפרש דכל הני רבוותא פסקו דאפילו נתרצה האב בפירוש כששמע לאו כלום הוא כמ"ש הרי"ף ז"ל להדי' בשמם:

בא"ד ועוד פסק בשאלתות דרב אחאי בקטנה שהלך אביה למדינת הים כו' דתקינו רבנן קידושין כו' עכ"ל. ולפ"ז צריך לומר דהא דאמר עולא לעיל אפילו מיאון א"צ לא איירי בהלך אביה למדינת הים דאל"כ נהי דלא חיישינן לשמא נתרצה אכתי שייכי בה קידושין דרבנן ומיאון מיהא צריכה אע"כ דמפרש לפלוגתא דרב ושמואל ועולא באביה כאן וכמו שהובא ג"כ במרדכי בשם רבינו תם דבאביה כאן דוקא איירי או שנאמר דהשאלתות סברי כהג"ה הרי"ף שהביא בש"ע סימן קנ"ה דלא תקנו מיאון אפילו ביתומה אלא כשנתקדשה מדעת אמה או אחיה אבל מדעת עצמה אפילו מיאון א"צ ואיכא לאוקמא לדעולא בכה"ג ומה שהקשה הרא"ש ז"ל על שיטת השאלתות דא"כ אמאי דחקינן לעיל בשמעתין בקושי' דמכרה אלמנה לכ"ג היכי משכחת לה ואמאי לא מוקי לה בכה"ג כשהלך אביה למדינת הים ונתקדשה דצריכה מיאון וקרי לה אלמנה כדמשמע מל' התוספות לעיל כבר יישבה הרשב"א ז"ל בחידושיו דניחא ליה לאוקמי באלמנה דאורייתא ויתכן יותר למאי דפרישית לעיל מסברא דנפשאי דאפילו למאי דס"ד מעיקרא א"א לאוקמי אלמנה לכ"ג אלא באלמנה דאורייתא כיון דאילפותא דקרא קאי שמוכרה לחייבי לאוין וכמו שהארכתי בשיטת הרי"ף וא"כ השאלתות לשיטתייהו שסוברין כשיטת הרי"ף ז"ל כמ"ש התוספות כאן בשמם. מיהו בעיקר דברי הרא"ש ז"ל שכתב דלהשאלתות שתקנו קידושין דרבנן לקטנה שהלך אביה למדינת הים תקנו לה ג"כ שיוצאה במיאון ואף שאיני כדאי אין זה מוכרח דאיכא למימר נהי שתקנו לה קידושין שלא ינהגו בה מנהג הפקר מ"מ אין יוצאה במיאון דלא תקנו כלל מיאון ביתומה שיש לה אב אלא צריכה גט דלא ליתי למטעי שנתקדשה ע"י אביה ויוצאה במיאון ולא שייך בה מיאון אלא אחר הגט כמ"ש לעיל באריכות אלא שהטור כתב בא"ע בשם השאלתות דיוצאה במיאון ואפשר שמדברי אביו הרא"ש ז"ל למדה כמבואר להדיא בל' הרא"ש ז"ל ע"ש:

בא"ד ולכי גדלה גדלה נשואין בהדה ולכי אתי אב לא צריך לקדשה עכ"ל. יש לדקדק האי לכי גדלה היכי דמי אי בימי נערות אכתי ברשותא דאבוה קאי ולא גדלי קידושין דידה מידי דהא קי"ל דנערה שיש לה אב אביה מקבל קידושין ולא היא ואי לכי גדלה בבגרות מאי קאמרי דלא צריך אביה לקדשה הא אין לו רשות בה ואפשר דאפילו דאי אתי בימי נערות א"צ לקדשה מחדש ע"י אביה כיון שסופה להיות בוגרת תחתיו בזמן מועט ויהיה לה קידושי תורה או אפשר דאפילו אי אתי בקטנו' א"צ לקדשה מה"ט גופא וכן מצאתי בב"ש:

גמרא נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים וניסת כו' אמר רב אוכלת בתרומה. ופרש"י משום דלגבי תרומה מחזיק ליה בחזקת שנתרצה משמע דאפ"ה כל שבא ומיחה אינה אוכלת ולא מהני חזקה כי האי לאפוקי מרשות אביה כיון שהוא אומר ברי שלא נתרצה ואין אדם מכחישו ונראה דלפ"ז מה שהוצרך בסמוך לטעמא דאוקי ממונא בחזקת מרי' היינו לגבי שאר יורשי האב כגון שמת האב אבל לגבי האב גופא אם בא ממדינת הים לא הוצרך להאי טעמא כיון דבדידיה תליא מילתא שיכול לעקור הקידושין למפרע ועיין בל' הרא"ש ז"ל דלמאי דמשמע ליה דאוכלת בתרומה משום דרוב פעמים אין האב מוחה וקשיא לי א"כ לענין ירושה נמי הא לרב הולכין בממון אחר הרוב אמנם לדקדוק ל' רש"י א"ש דלאו מטעם רוב אוכלת בתרומה אלא משום חזקה דכיון שנתרצה מעיקרא מוקמינן לה אהאי חזקה דהשתא ג"כ נתרצה דסתם קידושין לחופה קיימא משא"כ לענין ממון לא אזלינן בתר חזקה אפילו לרב להוציא ממון כדאיתא פ' המדיר ופ' המוכר פירות ומה שהוצרך רש"י לפרש דשאני הכא דמדאוריית' אפילו ארוסה אוכלת היינו משום דבלא"ה נהי דמהני חזקה מדאוריית' לענין איסור' מ"מ מדרבנן החמירו בכמה דוכתי דאפילו בתר רובא דעדיפא מחזקה לא אזלינן כדאשכחן בתרומה גופא לענין ארוסה דחיישינן לסימפון אף ע"ג דלא שכיח לכך פרש"י דשאני הכא כיון דבלא"ה ליכא איסורא דאורייתא בארוסה כ"א מדרבנן אזלינן שפיר בתר חזקה כן נ"ל:

(מה ב תוספות) ד"ה בפירוש וכו' ועוד פסק בשאילתות דרב אחאי בקטנה שהלך אביה למדינת הים יכולה להתקדש וכו'.—עי' רא"ש בפרקין סי' ח, דמוכח שלא היה כן לפניו בשאילתות אלא שאינה יכולה להתקדש. ולפנינו בשאילתות ליתא לדין זה כל עיקר. ועי' בשו"ת הגאונים שערי צדק חלק א' שער ג' סי' א' בשם רב צמח, דלא הוי קידושין ואינה צריכה גט ולא מיאון.