יראה אדם עצמו כאילו הוא שקול: חציו חייב וחציו זכאי בדיוק, וכאילו הוא במאזנים ששתי הכפות מאוזנות, ולכן אם עשה מצוה אחת — אשריו, שהכריע את עצמו בכך לכף זכות, עבר עבירה אחת — אוי לו, שהכריע את עצמו בכך לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" (קהלת ט, יח), לומר: בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו אם יש לו רוב מצוות או רוב עבירות, והיחיד נידון אחר רובו, לכן צריך לחשוב כל אדם בלבו: אם עשה מצוה אחת — אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ואם עבר עבירה אחת — אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה "— בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.

ר' שמעון בן יוחי אומר: אפילו היה צדיק גמור כל ימיו ומרד (פשע ועבר) באחרונה (בסוף ימיו) — איבד את הזכויות הראשונות, שנאמר: "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו" (יחזקאל לג, יב). ולהיפך: אפילו היה רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה — אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (שם).

ושואלים: וניהוי [ושיהיה] זה שעשה כל ימיו מצוות ואחר כך עבר עבירה — לפחות כמחצה עונות ומחצה זכיות, וייחשבו אלה כנגד אלה! ולמה הוא נידון לכף חובה? אמר ריש לקיש: כאן אין מדובר במי שרק עבר עבירה אלא בתוהא (מתחרט) על כל המצוות הראשונות שעשה שאז אין נחשבות לו המצוות שעשה כלל.

א משנה כל שישנו (שיש בו) במקרא ובמשנה ובדרך ארץ, שעושה מלאכתו ושאר מעשיו כיאות — לא במהרה הוא חוטא, שנאמר: "והחוט המשלש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב), שאם יש בו שלושה אלה, אינו מגיע לידי עבירה. וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ — אינו מן היישוב, כלומר אינו נחשב אדם כלל.

ב גמרא אמר ר' אלעזר בר' צדוק: למה צדיקים נמשלים בעולם הזה — לאילן שכולו עומד במקום טהרה, ונופו (ענפיו) נוטה למקום טומאה, ונמצא שחלק מהאילן נמצא במקום טמא. אם נקצץ נופו — כולו עומד במקום טהרה. כך הקדוש ברוך הוא מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה אם נטו קצת למקום טומאה ועבירה, ומייסר אותם ("קוצץ נופו") — כדי שיירשו העולם הבא בשלימות, שנאמר: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (איוב ח, ז).

ולמה רשעים דומים בעולם הזה — לאילן שכולו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה. אם נקצץ נופו — כולו עומד במקום טומאה. כך הקדוש ברוך הוא משפיע להן טובה לרשעים בעולם הזה על מעט מצוות שעשו ("נופו") כדי לטורדן (לגרשם) ולהורישן למדריגה התחתונה לעתיד לבוא, שנאמר: "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" (משלי יד, יב).

ג כיון שהוזכרו במשנה זו וקודמתה מעלות התורה, מביאים מעשה זה: וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה (שאלה) זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה ר' טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה ר' עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול אבל לא מצד עצמו, אלא מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: גדול תלמוד תורה שקדם למצות חלה ארבעים שנה, שתורה ניתנה לישראל מיד בצאתם ממצרים ובמצות חלה נתחייבו רק בבואם לארץ. וקדם למצות תרומות ולמעשרות חמשים וארבע שנים שלא נתחייבו בהן אלא לאחר ארבע עשרה שנים של כיבוש וחלוקת הארץ אחר כניסתם לארץ. לשמיטים (מצות שמיטה) ששים ואחת שנה, שרק לאחר חלוקת הארץ החלו למנות את השנים עד לשנה השביעית. ליובלות מאה ושלש שאף מנין היובל הראשון החל רק מסוף חלוקת הארץ.

ותוהים: מדוע אמר מאה ושלש שנים? הלא מאה וארבע הויין [הן] שיש להוסיף חמישים שנה על חמישים וארבע השנים שמהן החלו לקיים מצוות התלויות בארץ! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] כי יובל מתחילתו (מתחילת השנה) הוא משמט לענין שילוח עבדים והחזרת קרקעות, ולכן עברו מאה ושלש שנים עד שחלה מצות היובל.

וכשם שהלימוד קודם למעשה, כלומר, שמצות הלימוד קודם למצוות אחרות, כך דינו של אדם בדין של מעלה, שנידון על לימוד תורה קודם לדין שנידון על מעשה המצוות, כדברי רב המנונא. שאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר: "פוטר מים ראשית מדון" (משלי יז, יד) שהוא מפרש שעל עוון ביטול תורה, ("פוטר מים"), שפטר עצמו מתורה, ואין מים אלא תורה, היא ראשית דינו ("מדון").

וכשם שדינו של תלמוד תורה קודם לדין של כל מעשה אחר — כך שכרו קודם לשכר מעשה, שנאמר: "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו. בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו" (תהלים קה, מד–מה), שתשלום השכר הראשון הוא על שמירת החוקים והתורות — לימוד התורה.

ד שנינו במשנה כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב. אמר ר' יוחנן: ופסול לעדות, שאינו בגדר בני אדם שאפשר לסמוך עליהם. תנו רבנן [שנו חכמים]: האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, שהוא מזלזל בעצמו ואינו מתבייש לאכול בכל מקום. ויש אומרים שהוא אף פסול לעדות. אמר ר' אידי בר אבין: הלכה כיש אומרים.

וכעין הדברים הללו דרש בר קפרא: רגזן