"אמר לחכמה אחתי את ומודע לבינה תקרא" (משלי ז, ד) כלומר, שהוא בקי בה כמו שהוא מכיר את אחותו. ואומר: "קשרם על אצבעתיך כתבם על לוח לבך" (שם ג), ואומר: "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" (תהלים קכז, ד), ואומר: "חצי גבור שנונים" (שם קכ, ד), ואומר: "חציך שנונים עמים תחתיך יפלו" (שם מה, ו), ואומר: "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער" (שם קכז, ה) ומכל אלו הפסוקים משמע שהבנים נמשלו לחיצים שנונים.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "את אויבים בשער" לענין זה? אמר ר' חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין יחד בתורה בשער, בענין, אחד — נעשים אויבים זה את זה מתוך להט הלימוד. ואולם אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה" (במדבר כא, יד) שמפרש "והב" מלשון אהבה, אל תקרי (תקרא) "בסופה" אלא "בסופה", בסופו של הויכוח הם מגיעים לאהבה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר לגבי דברי תורה "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" (דברים יא, יח) ומפרשים זאת כאילו היה כתוב סם תם (סם שלם) תרופה גמורה, לומר כי נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה (תחבושת) על מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך ומרפאה אותך אכול מה שהנאתך ממנו, ושתה מה שהנאתך ממנו, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, כי היא מרפאה את מכתך. ואם אתה מעבירה (מורידה) ממך הרי היא המכה מעלה נומי (נמק).

כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע שהוא המכה הגדולה ובראתי לו תורה תבלין לתקנו ולמתקו. ואם אתם עוסקים בתורה — אין אתם נמסרים בידו של היצר הרע, שנאמר: "הלוא אם תיטיב שאת" (בראשית ד, ז) — שאם אדם מיטיב דרכו ועוסק בתורה הוא מתרומם מעל היצר הרע,

ואם אין אתם עוסקין בתורה — אתם נמסרים בידו, שנאמר: "לפתח חטאת רבץ" (שם), ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו מה שעוסק בו היצר הרע הוא רק בך, שנאמר: "ואליך תשוקתו" (שם). ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: "ואתה תמשל בו" (שם).

תנו רבנן [שנו חכמים]: קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעריו" (שם ח, כא). אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (שם ו, ה).

ואמר ר' שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" (תהלים לז, לב) ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לאדם להתגבר על יצרו אין יכול לו, שנאמר: "אלהים לא יעזבנו בידו" (שם לג).

תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה היצר הרע — משכהו לבית המדרש, כלומר, לך לבית המדרש. ושם, אם אבן הוא — הרי הוא נימוח, ואם ברזל הוא — מתפוצץ, שנאמר לענין דברי תורה: "הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיה כג, כט), כלומר, כמו שהסלע מפוצץ את הפטיש, כך בלימוד תורה יכול להתגבר על היצר הרע הקשה כברזל. ולענין אבן, שאם אבן הוא — נימוח (נשחק), שנאמר לגבי התורה: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א) ואומר: "אבנים שחקו מים" (איוב יד, יט), כלומר, שכוח המים יפה מכוח האבן שהריהי נשחקת על ידי המים.

ב אמרנו שמצווה האב על בנו להשיאו אשה. ושואלים: מנלן [מניין לנו] הדבר? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים" (ירמיה כט, ו).

ושואלים: בשלמא [נניח] בנו — בידו, ויכול לומר לו שישא אשה, אלא בתו וכי בידו היא? הלא הדבר תלוי באנשים אח רים, אם ירצו לשאתה! ומשיבים: הכי קאמר להו [כך אמר להם] ירמיה: ניתן [שייתן] לה האב מידי ולבשייה ונכסייה [דבר בנדוניה וילבישנה ויכסנה] כי היכי דקפצו עלה אינשי [כדי שיקפצו ימהרו עליה אנשים לשאתה].

עוד אמרנו שמצווה האב על בנו ללמדו אומנות. ושואלים: מנלן [מניין לנו] הדבר? אמר חזקיה: שאמר קרא [הכתוב] "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (קהלת ט, ט) ומפרש: אם משמעות הכתוב הזה "אשה" ממש היא, יש לומר כך: כשם שחייב להשיאו אשה — כך חייב ללמדו אומנות ("חיים"). ואם "אשה" שבכתוב זה היא בדרך משל, ומשמעותה תורה היא — יש ללמוד כך: כשם שחייב ללמדו תורה — כך חייב ללמדו אומנות.

עוד שנינו שיש אומרים שצריך האב אף להשיטו בנהר (ללמדו לשחות). ומסבירים: מאי טעמא [מה טעמו] של דבר — חיותיה [צורך חייו] הוא שאם יפול למים לא יטבע.

ר' יהודה אומר: כל שאינו מלמדו אומנות — מלמדו ליסטות. תוהים: ליסטות סלקא דעתך [עולה על דעתך], הלא ודאי אין מלמדו ליסטות! אלא, כאילו מלמדו ליסטות.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין חכמים האומרים שמצוה ללמדו אומנות ובין דברי ר' יהודה? ומשיבים: איכא בינייהו דאגמריה עיסקא [יש ביניהם הבדל כגון שלימדו האב עיסוק במסחר], שלדעת תנא קמא די בכך, ולדעת ר' יהודה צריך ללמדו אומנות ממש.

ג שנינו במשנה שבכל מצות האב על הבן נשים חייבות. ומבררים: מאי [מה פירוש] כל מצות האב על הבן? אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה [אם תאמר כל המצוות שמחוייב האב לעשות לבנו] נשים חייבות — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האב חייב בבנו למולו ולפדותו. ומכאן נדייק: אביו — אין [כן] חייב בכך, אמו — לא!

אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך אמר]: כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות לאביו, אחד אנשים ואחד נשים חייבין. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [שנינו איפוא במשנה לזו ששנו חכמים בברייתא], על מה שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג). "איש" — אין לי אלא איש, גבר, בלבד, אשה מנין שאף היא חייבת בכבוד הוריה? כשהוא אומר "תיראו" — הרי כאן שנים, איש ואשה.

אם כן ששניהם חייבים מה תלמוד לומר מדוע נאמר במקרא דווקא "איש"? — מכיון שאיש סיפק (אפשר) בידו לעשות לכבוד הוריו, אשה אין תמיד סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים (בעלה) עליה. שעסוקה בביתה ואינה יכולה תמיד לעסוק בכבוד הוריה. אמר רב אידי בר אבין אמר רב: משום כך, אם נתגרשה אשה מבעלה, שניהם גם הבת וגם הבן שוים לענין כיבוד אב ואם.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב) ונאמר "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט), השוה איפוא הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום, שבשניהם אמר לשון כבוד.

וכן נאמר: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג) ונאמר: "את ה' אלהיך תירא ואתו תעבד" (דברים ו, יג) השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום, וכן

נאמר: "ו מקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז), ונאמר: "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" (ויקרא כד, טו) נמצא שהשוה הכתוב ברכת (כלומר, קללה, בלשון נקיה) אב ואם לברכת המקום. אבל בהכאה שנאמר שהמכה את אביו ואמו חייב מיתה ודאי אי אפשר לומר כן כלפי הקדוש ברוך הוא.

וכן בדין, כלומר, סברה היא שתהיה השוואה כזו, כיון ששלשתן שותפין בו ביצירתו. וכן תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא שנותן בו נשמה, ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה (מחשיב) אני עליהם כאילו דרתי ביניהם, וכבדוני גם אותי.

תניא [שנויה ברייתא] רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העלם שבן מכבד את אמו יותר ממה שהוא מכבד את אביו, מפני