קידושין כה ע"ב

דף כה - ב

ואמרינן: השאלה ששאלו זקני נזוניא היא - כתנאי, נחלקו בזה התנאים דלהלן:

לפי שכך שנינו בברייתא: כל המומין שהוזכרו בתורה בענין סירוס בקרבנות "ומעוך, וכתות, ונתוק, וכרות" - כולן פוסלין בביצים, דברי רבי יהודה.

ולפני שהגמרא מסיימת להביא את דברי הברייתא במלואם, היא תמהה על דברי רבי יהודה:

וכי יתכן שדוקא אם הסירוס נעשה בביצים הוא נחשב מום ולא בגיד?! והלא בודאי הגיד גלוי לגמרי, ומדוע מום שבו לא יפסול?

אלא כך צריך לגרוס בברייתא:

כולן פוסלים אף בביצים, דברי רבי יהודה.

כלומר, המומין הללו פוסלים אפילו בביצים, למרות שאינם גלויים לגמרי, מפני שהם נכרים מבחוץ, וכל שכן שהם פוסלים בגיד, שהוא גלוי לגמרי.

והברייתא ממשיכה ואומרת: רבי אליעזר בן יעקב אומר: כולם פוסלים בגיד בלבד מפני שהוא גלוי. אבל בביצים, אינם פוסלים, מפני שהם טמונים [ואין להתחשב בכך שהם נכרים מבחוץ].

רבי יוסי אומר: מקצת המומים פוסלים אפילו בביצים, ומקצתם אינם פוסלים אלא בגיד: "מעוך וכתות" פוסלים אף בביצים, מפני שהם נכרים היטב מבחוץ.

אבל, "נתוק וכרות", בגיד, אין [כן פוסל]. ואילו בביצים לא פוסל, מפני שהמומים הללו אינם נכרים כל כך מבחוץ.

עד כאן דברי הברייתא.

ומכאן יש ללמוד לענין שאלת זקני נזוניא בעבד שסרסו רבו בביצים, שנאמרו שלש דעות בדבר:

[א] דעת רבי יהודה: זה מום שבגלוי, ויוצא לחרות.

[ב] דעת רבי אליעזר בן יעקב: זה מום טמון, ואינו יוצא לחרות.

[ג] דעת רבי יוסי: יש חילוק בין מיני הסירוס.

"מעוך וכתות" נחשבים מומים שבגלוי.

ואילו "נתוק וכרות" נחשבים מומים שבטמון.

מתניתין:

המשניות הקודמות עסקו בקניני אשה ועבדים. ואילו משנתנו עוסקת בקנין הבהמות.

הבהמות מחולקות לשתי קבוצות: א. בהמה גסה [כגון: שור או חמור]. ב. בהמה דקה [כגון: כבש או עז].

שלשה מיני קנינים נדונו במשנתנו:

א. "מסירה" - המוכר מוסר את הבהמה לידי הלוקח על ידי אפסר ^[1] הבהמה או שערה, וכדומה. ^[2], ^[3] ב. "משיכה" - הלוקח מושך את הבהמה בסימטה, ^[4] ועוקר אותה ממקומה הראשון. ^[5] ג. "הגבהה" - הלקוח מגביה את הבהמה שלשה טפחים מן הארץ. ^[6],  6*  אומרת המשנה:

בהמה גסה נקנית במסירה. ^[7] וכל שכן בהגבהה, שהיא הקנין החשוב מכולם. ^[8] אבל במשיכה אינה נקנית, מפני שאין דרכה בכך להוליכה לפניו. ^[9], ^[10] והדקה נקנית בהגבהה ולא במשיכה ^{[11] [12]} - אלו דברי רבי מאיר ורבי אליעזר. ^[13]

וחכמים אומרים: בהמה דקה נקנית גם במשיכה, ^[14] וכל שכן שנקנית בהגבהה. ^[15]

גמרא:

דרש רב בקימחוניא: בהמה גסה נקנית במשיכה. בניגוד לדברי משנתנו, ששנינו בה בהמה גסה נקנית במסירה. ^{[16] [17]} והגמרא מביאה ששמואל תמה על דברי רב:

אשכחינהו [מצאם] שמואל לתלמידי דרב, אמר להו: מי [וכי] אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה? ! והאנן "במסירה" תנן, והלא אנו שנינו במשנה בהמה גסה נקנית במסירה!

ושמואל הוסיף ותמה: ורב נמי, במסירה אמר! אף רב היה רגיל לומר במסירה, וכי הדר ביה מההיא? וכי רב חזר בו ממה שהיה רגיל לומר בעצמו?! ^[18] והשיבו תלמידי רב לשמואל: הוא, דאמר [רב אמר] את דבריו כי האי תנא, כדברי התנא ששנה את דברי חכמים שבמשנתנו בדרך אחרת:

דתניא: וחכמים אומרים: זו זו [בין בהמה גסה ובין בהמה דקה] נקנית במשיכה. ^[19] ורבי שמעון אומר: זו וזו בהגבהה, ולא במשיכה ולא במסירה. ^[20]

ורב סובר שהלכה כדברי חכמים כפי שהוזכרו בברייתא. ^[21]

מתקיף לה רב יוסף לדברי הברייתא: ^[22]

אלא מעתה, אם אכן רבי שמעון אמר שבהמה גסה נקנית בהגבהה, ^[23] אם כן, פיל, שאי אפשר להגביהו, לרבי שמעון, במה יקנה?

ומביאה הגמרא את דברי שני אמוראים שתירצו את התקפת רב יוסף:

אמר ליה אביי: פיל נקנה באחד הקנינים דלהלן, שלא נשנו במשנתנו: א. בקנין חליפין.

ב. אי נמי, בכגון שהקונה שוכר מהמוכר את מקומו של הפיל, ואז הפיל נקנה לו בקנין חצר. ^[24]

רבי זירא אמר: הרוצה לקנות פיל לדעת רבי שמעון, מביא ארבעה כלים שלו, ומניחן תחת רגליו של הפיל. וכליו של אדם קונים לו את מה שבתוכם או את העומד עליהם. ^[25]

ונחלקו אמוראים בענין הקנין בכליו של אדם: יש אומרים שאינם קונים את מה שעליהם ברשות המוכר, מפני שהכלי בטל לגבי הרשות. והרי זה כאילו הדבר מונח ברשות המוכר עצמו. ^[26] ויש אומרים שאף ברשות המוכר כליו של הקונה קונים לו, ^[27] והרי זה כאילו המוכר נתן את הדבר לרשות הלוקח. ^[28] והניחה הגמרא שרבי זירא [שאמר הרוצה לקנות פיל מביא ארבעה כלים ונותנם תחת רגליו] דיבר בפיל שעומד ברשות המוכר. ^[29] ולפיכך הגמרא תמהה: האם שמעת מינה, האם נוכל ללמוד מדברי רבי זירא שכליו של לוקח העומדים ברשות מוכר קנה בהם הלוקח, ותהיה מכאן ראיה כנגד האמוראים הסוברים שאינו קונה?

והגמרא משיבה: יש לדחות זאת, ולומר: הכא, במאי עסקינן, במה מדובר כאן, בפיל שעומד בסימטא, דהיינו זוית הסמוכה לרשות הרבים, ואינה נחשבת לרשות הרבים עצמה, והכל מודים שכליו של אדם קונים לו בסימטא. ^[30]

מתני': בהמה גסה נקנית במסירה. פרש"י ז"ל ולא במשיכה דאין דרכה בכך להוליכה לפניו.
ואפשר לפרש במסירה וכל שכן במשיכה, ואע"ג דקסבר רבי מאיר ודאי בהמה גסה אין דרכ' לימשך ומשום הכי נקנית במסירה והרי (ה"פ) [ה"נ] ספינה נקנית במסי' בבבא בתרא דף ע"ו ע"א מכל מקום כיון שדין משיכה לקנות קונה הוא בכולן ולא אמרו אין דרכם אלא לומר שלא הצריכוהו [דוקא ולמעט]לשלא כדרכן כדאמרינן התם לא שנא אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה הוא ולא במשיכה ולא שאין הגבהה קונה כשאין דרכן להגביה אלא מעתה פיל במה יקנה לתנא דידן [במציאה ונכסי הגר שא"א במסירה].
וחכמים אומרים במשיכה פי' ולא במסירה שדרכן למשוך ואינה נקנית במסירה שכל הדברים הראוין למשיכה אינם נקנים במסירה כשם שאמרו במשיכה לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביהן אבל דברים שדרכם להגביהם בהגבהה אין במשיכה לא.
והוי יודע שבכל מקום שהזכירו חכמים מסירה אינו אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם ובכל מקום שהזכירו משיכה אינה אלא בסימטא ובחצר של שניהם.
נמצאת אומר שלדברי רבי מאיר שאמר במסירה ברה"ר ובחצר שאינה של שניה' ולדברי האומר במשיכה אינה נקנית עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא וכיון דק"ל כדברי האומר זו וזו במשיכה אין לך דבר שנקנית במסירה אלא ספינה וכיוצא בה מן הדברים שאינן נמשכין אלא על ידי טורח גדול והיא שתהא עומדת ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם וכן דעת רבי' הגדול רבינו יצחק ודעת הר' שמואל ורבני ספרד האחרונים ולא כדברי האומר שמסירה קונה בסימטא ובחצר של שניהם והרבה סברו ואמרו בה בפרק הספינה (ב"ב ע"ו ע"א), ושם פירשנו.
ולפי דעת זו שכתבנו, אפי' פירש ואמר קנה במסירה דבר הנקנה במשיכה או בסימטא שאין מסירה קונה בה אינו קונה שלא מסרו חכמים דיני ההקנאות למוכרים ולא אמ' אי פריש פריש אלא בדבר שדרכו לקנות כגון כסף במקו' שכותבין את השטר שדינו לקנות בכל מקום אלא לפי שנהוג לכתוב ולא סמכה אדעתייהו עד שיכתובו אמרו שצריך כתיבה הילכך אי פריש פריש. וכן מה שאמרו בבבא בתרא דף פ"ה ע"א גבי כליו של לוקח במקו' מוכר דאי אמר ליה קני קנה מפני שהדין נותן בכל מקום שיהא לו רשות להניח יקנה לו כליו וכיון שא"ל קני יש לו רשות להניח ולקנות הוא לפיכך קנה. אבל האומר קנה במסירה בדבר שאין בו להקנותו במסירה אינו מועיל כלום אלא שמונעו מלקנות במשיכה שהרי הקפיד דק"ל כמ"ד קפידה ושמעתין מוכחא דק"ל פיל לרבי שמעון במה יקנה והוצרכנו לומר בחליפין ולא אמרו בשפירש ואמר במסיר' או במשיכה וכבר הארכתי לכתוב בזה דעת הראשונים בפרק הספינה.
והא דתנן ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה לאו למעוטי מסירה והגבהה אלא הכי קאמר אין נקנין בכסף ולא שטר ולא בחזקה אלא במשיכה והוא הדין במסירה והגבהה כדקתני ברישא ואפשר ששנה משיכה מפני שכולם לא תקנום אלא מחמת משיכה למאן דאמר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד היינו משיכ' שההגבהה אם אינו מושכ' לרשותו ומחזירה למקומה אין אני קורא בה מיד עמיתך שעדיין ביד עמיתך הוא ולמאן דאמר כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה נמי עיק' התקנה משיכה היא למושכה לרשותו אעפ"י שתקנו הגבהה משום שמשעה שהגביהה על מנת לימשך היא וכן המסירה משעת שנמסרה לידו דרכו למושכ' ותחלת משיכה הוא נמצאת אומ' שמשיכה בנין אב לכולם לפיכך שנו כאן משיכה.
ולפי דעת רבינו (הגדול) [הגאון] ז"ל יפה שנו משיכה ולא מסירה שאינו קונה אלא במפרש וכששנה משיכה אין צריך לומר הגבהה וכבר כתבתי דעתו בפרק הספינה (ב"ב ע"ו ע"א):

מתניתין בהמה גסה ניקנית במסירה והדקה בהגבהה. פירש רשי במסירה דוקא ולא במשיכה, לפי שאין דרכה בכך להוליכה בפניו. ואינו מחוור דכיון שניקנית במסירה כל שכן במשיכה החשובה ממנה, וכדמשמע בפרק הספינה, דאמרינן התם (עו, א) גבי ספינה נקנית במשיכה במאי אוקמיתיה כרבי, אי הכי תיקני נמי במסירה, מדקאמר נמי במסירה משמע דמשיכה עדיפא. ועוד תניא ספינה נקנית במסירה דברי רבי, וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה, מדקאמר עד, שמע מינה דמשיכה עדיפא, והלכך הדין נותן שאם בקנין גרוע דהיינו מסירה נקנית כל שכן במשיכה דעדיפא מינה, ועוד מדאמרינן בגמרא אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב אמר להו מאי קאמר רב בבהמה גסה, אמרו ליה הכי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה, והא אנן במסירה תנן, ולפי דברי רש"י אית לן לפרושי דהכי קאמר להו שמואל והא אנן במסירה דוקא תנן. וזה קשה דהא שמואל גופיה אית ליה במשיכה, וכדאמרינן בריש פרק קמא דמציעא (ח, ב) היה רכוב על גבי בהמה אמר רב יהודה שמעית מינה דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני, ואמרינן מאי רכוב ומאי מנהיג, אלמא רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה, מי איכא למאן דאמר מנהיג לחודיה לא קני, כלומר דהא משיכה מעלייתא הוא ובהמה גסה נקנית הוא במשיכה. ועוד דר"מ גופיה משמע דאית ליה דנקנית במשיכה, וכדאמרינן התם בההיא שמעתתא השתא יושב לר' מאיר קני מנהיג לא כל שכן. ועוד אמאי לא בעינן פיל במציעא ובנכסי הגר, לרבנן במאי קני ליה, כדבעינן פיל לר' שמעון במאי קני ליה. ומיהו אפשר לדחות באלו, דשאני מציאה והפקר, דכיון שאי אפשר במסירה דליכא מאן דמסר לה קני ליה במשיכה, וקצת משמע כן מדאמרינן התם (ט, ב) מנהיג לחודיה מי איכא מאן דאמר דלא קני, ומאי קושיא אין איכא ר' שמעון דאמר הכא דזה וזה בהגבהה, אבל ודאי קשה מדתניא התם ר' אליעזר אומר רכוב בשדה ומנהיג בעיר קנה ומוקמינן ליה התם במקח וממכר, והוא ניהו דאמר הכא במסירה, דאלמא לא שנא הכי ולא שנא הכי קנה, והתם איכא למימר דהכי קאמר מי איכא למימר דסבירא ליה לשמואל כר' שמעון דמי איכא מאן דשביק רבנן ועביד כר' שמעון, אי נמי דאי כר' שמעון לא רכוב ליקני ולא מנהיג ליקני, כנ"ל פירושה דההיא מלתא.
ומכל מקום נחזור לענין שמועתינו דכיון דבמסירה קונה כל שכן במשיכה, ואף על גב דאין דרכה בכך, ועיקר טעמא דנקנית לר' מאיר במסירה ולא בעי משיכה אינו אלא משום דאין דרכה במשיכה, דאילו היה דרכה בכך לא היתה נקנית אלא במשיכה. ותדע לך דאלו דברים שאין דרכן להגביה אם הגביהן מי לא קני, הא ודאי א"א, דמצינו הגבהה שקונה בכל מקום, ועוד דאמרינן לעיל (קידושין כב, ב) הגביהו רבו לא קנאו ר' שמעון אומר קנאו שלא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום, אף על פי שאין דרכן של בני אדם להגביה עבדיהם, אלא ודאי הכי קאמר במסירה וכל שכן במשיכה, והיינו דמקשי להו שמואל לתלמידי דרב והא אנן במסירה תנן, כלומר אף במסירה. וקשיא לרב דאמר במשיכה ולא במסירה.
ומסירה זו פירש רבינו יצחר בר מרדכי דהיינו בשמסרו לו מוכר מיד ליד, אבל באמירה בעלמא לא, כדאמרינן בפרק קמא דמציעא (ט, א) מאי לשון מוסרה כאדם המוסר דבר לחברו מחברו קני, דהא קא מסר ליה, אלא במציאה ובנכסי הגר מאן קא מסר ליה דליקני. ואינו מחוור אלא באמירה בעלמא הוא, וכדמשמע בפרק הספינה (ב"ב עו, א) דאמרינן התם אי דאמר ליה לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני, כלומר במסירה, הכי במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקני מר סבר קפידא הוי, כלומר במשיכה דוקא, ומר סבר מראה מקום הוא לו, אלמא מדקא אמרינן דאמר ליה לך חזק לך משוך ולא קאמר תא חזוק תא משוך, משמע דלאו מיד ליד מסר ליה אלא באמירה בעלמא, והתם הכי קאמר במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה באמירה וברשות מי החזיק בהן דליקני. ואף על פי שרש"י ז"ל פירש כאן במסירת בעלים מוסרין אותה באפסר או בשערה ללוקח, לאו בדוקא נקיט ליה, אלא אורחא דמלתא נקט, ושמא סובר הוא כדברי רבינו יצחק בר מרדכי ז"ל, וכבר דחינו דבריו ז"ל. ורבינו יצחק הזקן ז"ל כך הוא סבור שאינו צריך אלא באמירה, וכן פירש רש"י בפרק הספינה (בבא בתרא עה, ב) אחזה בטלפה במצות המוכר.

גמרא: הוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכמים אומרים זה וזה נקנין במשיכה. כלומר ולא במסירה, ואפילו ברשות הרבים דלא קניא משיכה לא קניא לה במסירה עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא, דכל שתקנו לו קניה חשובה לא מהניא ביה קניה גרועה ממנה, אף על פי שאינו יכול, ואפילו ברצון המוכר לא קנה. ותדע לך מדמקשינן בסמוך אלא מעתה פיל לר' שמעון במאי קני ליה ומאי קושיא לימא ליה במשיכה ומדעת הבעלים, ואף על פי שתירץ הראב"ד ז"ל דהתם באלם שאינו יכול לדבר, אינו מחוור דהא אפשר לו ברמיזה או בכתיבה וכדתניא (גיטין עא, א) כשם שבודקין אותו לגטין בודקין אותו למשאות ולמתנות, והא דאמרינן לקמן (קידושין כו, א) ואי פריש פריש, ומשמע דקניות בדעת הבעלים תלויה, ליתא דהתם מדינא בשטרא בלחוד או בכספא בלחוד הוא דקני, אלא שחשו חז"ל דבמקום שכותבין את השטר בשלא נתן את הדמים לא מסכה דעתייהו, וכיון דפירשו דסמכה דעתייהו פירשו. והא נמי דאמרינן בפרק הספינה (בבא בתרא פו, א) גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח, דאי אמר ליה מוכר קני קני, התם נמי משום שאין לו רשות להניח שום כליו הוא, שאין כליו של אדם קונה אלא במקום שיש לו רשות להניחו, וכיון דאמר ליה מוכר קני, הרי שנתן לו רשות להניח כליו שם, והלכך קני, דכליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו. והאי נמי דאמרינן בפרק הספינה (ב"ב עו, א) במאי אוקימתא כר' תיקני נמי במסירה דתניא נקנית במסירה דברי רבי כו', ופרקינן לא קשיא כאן ברשות הרבים כאן בסימטא, היינו טעמא משום דעיקר קנייתה במסירה שהיא גרועה וכל שהיא עומדת בסימטא דאי אפשר לה במסירה, דאין מסירה קונה בסימטא, לא קנה עד שימשכנה.

ר' שמעון אומר זה וזה בהגבהה. מסתברא דר' שמעון לא פליג אלא בבהמה, משום דאפשר לה בהכי ואפילו פיל כדמשני ואזיל, אבל בספינה וכלים גדולים שאי אפשר להן בהגבהה, מודה הוא דבמשיכה או במסירה קנה, שאין ר' שמעון חולק לבטל כל הקניות חוץ מן ההגבהה. והראב"ד ז"ל שדחק עצמו בכך, לא נראו דבריו.

אמר אביי בחליפין. מהא משמע דחליפין אינן קונין לא מדין שטר ולא מדין כסף, דהא מטלטלין אינן נקנין בכסף ושטר, אלא חליפין קנין בפני עצמו הוא כנ"ל.

ומהא דאמרינן אי נמי שוכר את מקומו. שמעינן דשכירות מקום אינו מדין משיכה.

שמעת מינה כליו של אדם ברשות מוכר קנה לוקח הכי במאי עסקינן בסימטא. והוא הדין דהוה מצי לתרץ בדאמר ליה מוכר קני, כדאמרינן התם בפרק הספינה (בבא בתרא עו, א) דאי אמר ליה מוכר קני קני.

בהמה גסה נקנית במסירה פרש"י ז"ל במסירה דוקא ולא במשיכה לפי שאין דרכה להנהיגה במשיכה ולא נהירא דאם כן לר' מאיר פיל בנכסי הגר ומציאה במה יקנה דמסירה ליכא במציאה ונכסי הגר דליכא דמסר ליה כדאיתא בפ' (אלו מציאות) [שניים אוחזים] ולית לה קנין אלא בהגבהה בחבלי זמורות וא"כ אדמתמהינן עלה בגמ' ונכסי הגר ומאי דקאמר לפי שאין דרכה במשיכה הא לא איריא דאנן בענייני קניות לא אזלינן בתר אורחייהו לחוד תדע שהרי הגבהה היא גדולה שבכולם וקונה אפי' בדברים נכבדים מאד כדמוכח בפ' הספינה ואף על גב דאמרינן דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא אפילו הכי קונה היא אפילו בדברים כבדים שאין דרכן להגביה ושלשה קניינים הן גדולה שבכולם הגבהה שקונה בכל מקום והיא צריכה בחיוב בדברים שדרכן להגביה שאינן נקנין אלא בהגבהה ואע"פ שמצינו שטר שנקנה בכתיבה ומסירה מסירה האמורה בשטרות אינה כשאר מסירה אלא הגבהה היא ובמקום הגבהה היא שאלו אחז בשטר בראשון כעין בהמה וספינה ולא הגביהו לא קנאו אלא לפי שאין דרך שטרות להיות בקרקע ולהגביהם משם ונמסרים מיד ליד קרי תלמודא להגבהה דידהו מסירה וזימנין דקרי ליה משיכה כדאמרן בעובדא דאיתתא דהוי לה מלוגא דשטרא ואמרה להוה לעמרם בני דאקשי' והא לא משך ומשום דהוה מלוגא דשטרא טובא קרי לה משיכה כי אורחא אבל הגבהה ומסירה היא ואע"פ שאין חיוב הגבהה אלא בדברים שדרכן להגביה לפי שהוא קנין חשוב קונה אף בכל דבר הנקנה במשיכה או במסירה ואין לך שום דבר שאינו נקנה בהגבהה והקנין השני משיכה והוא קונה בסימטא ובחצר של שניהם שמושך אותה מרשות הבעלים לרשותו אבל אינו קונה ברשות הרבים ובחצר שאינו של שניהם דהא לא אתיא לרשותיה ואין כאן דין משיכה והיא קונה בדברים בינוני שאין דרכן להגביה ואפשר למשכם אבל לא בדברים קלים דהנהו הגבהה בעו ואין קנין השפל גומר במקום שתקנו בו קנין עליון ממנו אבל העליון גומר במקום שגומר השפל ממנו. והקנין השלישי מסירה והיא במקום שאין משיכה קונה שם כגון רשות הרבים וחצר שאינה של שניהם שחכמים תקנו קנין בכל רשות וכיון דלא שייכה בהו משיכה תקנו שם מסירה והיא הפחותה שבכולם ואינה קונה אלא ברשות הרבים וחצר שאינה של שניהם ולא בכל דבר אלא בדברים כבדים שאי אפשר למושכם אלא בטורח גדול כספינה וכיוצא בו והא דתנן בהמה גסה נקנית במסירה היינו ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם והכי אמרינן בפ' הספינה אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהוא של שניהם והא הלכתא היא וליכא מאן דפליג עלה כדבעינן למימר מעתה אי אפשר לפרש כפירש"י ז"ל דבהמה גסה נקטת במסירה ולא במשיכה דכיון דמשיכה קנינה עדיף ממסירה דין הוא שתקנה במקום מסירה כשם שהגבהה קונה בכל דבר אלא הכי פירש בהמה גסה נקנית במסירה כלומר אף במסירה כשהיא ברשות הרבים וחצר שאינה של שניהם וכל שכן שנקנית במשיכה כשהיא בסימטא ובחצר שהיא של שניהם שמשיכה קונה שם ורבנן דברייתא דאמרי בהמה גסה נקנית במשיכה ס"ל דבמשיכה נקנית ברשות משיכה אבל במסירה בשום מקום ומסתברא דבהא פליגי דבין ר"מ ובין רבנן דמתניתין כולהו אית להו דאביי ורבא דמסירה קונה ברשות הרבים וחצר שאינה של שניהם בלחוד אלא דלא תיקון אותה אפילו ברשויות אלו אלא כשהן מדברים כבדים שיש בהם טורח גדול למשכם ולהביאם לסימטא לקנותם במשיכה ותרתי בעינן שיהא דבר כבד ושיהא ברשויות אלו שאין שם קנין משיכה רבנן דמתניתא דבהמה גסה אפשר למשכה ולהביאה לסימטא לקנותה במשיכה וכיון שכן אין נקנית אלא במשיכה בסימטא ור' מאיר סבר דבהמה גסה כיון שמהלכת לדעת עצמה ומסרכה הרי היא כספינה וכל דבר כבד שיש בו טורח גדול למשכה ולהביאה בסימטא וכיון שכן נקנית אף במסירה ברשות הרבים וחצר שאינה של שניהם וקי"ל כרבנן כדפסק רב בקמחונא מעתה לא משכחת מסירה קונה אלא בספינה וכיוצא בו אבל בבהמה בשום מקום והא דתניא לעיל כיצד במסירה אחזה בטלפי כו' אליבא דר"מ איתנהו ולית הלכתא כוותיה וזו שיטת רבינו אלפסי ז"ל ורשב"ם ורבני ספרד האחרונים והיא הנכונה בעיני רבינו הגדול נר"ו ותלמידו מורי רבי' נר"ו ובמס' ב"ב פ' הספינה כתבתי בזה דעות אחרות ואין צורך לשנותם כאן:

והוי יודע שכל מקום שאמרו חכמים שאין קנין מן הקנינים קונה אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאלו אמר שיקנה באמירה בעלמא ולא אמרו בגמ' ואי פריש פריש אלא בכסף בקרקעות שדינו לקנות אלא דבמקום דכותבים את השטר לא סמכא דעתייהו עד שיכתוב השטר ולפיכך אם פי' שיקנה בכסף וסמכא דעתיה בהכי קונה כדינו אבל כשאומר שיקנה במסירה במקום שדינו במשיכה או בהגבהה לאו כל הימנו ולא עוד אלא שמונעו שלא יקנה אלא במסירה דקי"ל כמאן דאמר התם קפידא הוי ואינו קונה אף במשיכה והגבהה ואי קשיא לך הא דאמרינן התם כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואי אמר ליה קני קני אלמא פריש מהני הא לא קשיא דהתם כיון דאמר ליה מוכר קני ברשותי נעשה כמשאיל לו מקום בחצרו להניח שם כליו והוה ליה כליו של לוקח ברשות לוקח הא אלו אמר ליה מוכר דליקני ליה כליו ברשות הרבים לא קנה וזה מבואר:

והא דתני נכסים שאין להם אחריות אינן ניקנין אלא במשיכה לאו דוקא דהוא הדין במסירה או בהגבהה כל חד וחד כדיניה והגבהה קונה בכל דבר ולא נקט משיכה אלא לאפוקי כסף ושטר וחזקה דאיירי רישא בקרקעות וכי תימא ליתני הגבהה שהיא גדולה שבכולם איכא למימר שמשיכה נוהג קנינה יותר לפי שהוא כדברים בינונים שאינם לא קלים ולא כבדים אי נמי משום דלמאן דאמר משיכה מפורשת מן התורה הרי היא עיקר דמאי דדרשינן או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד היינו משיכה שהגבהה אם אינו מושכה ברשותו ומחזירו למקומו אין אני קורא בה מיד עמיתך שעדיין ביד עמיתך היא וכל שכן מסירה שלא זו הדבר הנקנה ממקומו ולא מסרו מיד ליד דלא בעינן במסירה הכי דכתיבנא לעיל אלא ודאי משיכה עיקר קרא ומינה איתרבו מסירה והגבהה והוה להו כתולדה דידה ור' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומשיכה מדרבנן גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חיטך בעלייה עיקר התקנה משיכה היא שהביאה לרשותו ויצא מידי טענת נשרפו חיטך דאלו באידך אכתי אפשר לומר לו נשרפו חיטך אלא דכיון דתקון רבנן משיכה תיקון נמי מסירה והגבהה ולא חששו לטענת נשרפו חיטך משום דאילו במסירה לא שכיח שהרי אינה אלא בדברים כבדים וגם אינה אלא ברשות הרבים שאין לחוש לטענת נשרפו חיטך בעלייה והגבהה נמי כיון שכבר הגביהו ובא לרשותו כשחזר והניחו למקומו הרי הוא כחוזר ומפקידו אצלו ולפיכך לא חששו לזה כשם שלא חששו בשוכר את מקומו כיון שברשותו הוא עומד וכשם שלא חששו בחליפין כיון שכבר זיכה לו סודרו וכדפרישית בפ' הזהב הלכך עיקר תקנתא משיכה היא ואמטלטלי תיקון אידך דכיון דאמר רבנן דזוזי לא קני לגמרי ואין קנין משיכה ראוי בכל דבר תקינו לכל דבר ודבר קנין הראוי יותר ולא חששו לטענות נשרפו חיטך מהטעם שכתבנו. ומכל מקום משיכה עיקר ואב לכלם לדברי הכל ולהכי נקט משיכה מפי מורי נר"ו

גמרא דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה כו'. עד ואיהו דאמר כרבנן דתניא וחכמים אומרים זה וזה נקנית במשיכה וכן הלכה. אלא מעתה פיל לר"ש במאי אקני אמר אביי בחליפין אי נמי בשוכר את מקומו ר' זירא אומר מביא ארבעה כלים ומניח תחת רגליו ואמרינן שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קונה לוקח פי' נראה לי דלהכי לא שני ליה דמיירי בדאמר ליה מוכר קני ואם כן הרי השאיל לו מקום והרי זה בכלל שוכר את מקומו ומהדרינן הכא במאי עסקינן בסימטא אי נמי קני ליה בחבילי זמורות פרש"י ז"ל שיתן חבילי זמורות תחת רגליו דקנה אותו בהגבהה וצריך שיהיו גבוהין מן הקרקע ג' טפחים דאי לא לא חשובא הגבהה דכל פחות משלשה כלבוד דמי דאי לא תימא הכי כי אקשי ליה ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח לימא ליה דהכא לאו מדין כליו קני אלא מדין הגבהה אלא ודאי משום דסתם כלים גבוהין שלשה טפחים והגבהה בעינן ג' טפחים. והקשה עליו ר"ת ז"ל דהא ודאי הגבהה לא בעינן ג' טפחים דהא אמרינן גבי מערב לבני חצרו ומזכה להם ע"י אחר מגביהו מן הקרקע טפח וכי תימא דשאני ערוב דהוה מדרבנן דהא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכדאמרינן במסכת גיטין בפרק התקבל. ותו דבכתובות אמרינן גבי הגונב כיס בשבת והיה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור הכא במאי עסקינן כשצירף ידו למטה משלשה וקבלה וקני ליה מדין הגבהה ומיהו הא לא קשה לפי' רש"י ז"ל שפירש שם שהוא נזהר מזה ולא לפי הפירוש הנכון שכתבנו שם ובב"ק נמי אמרינן ההופך את הגלל חייב ואוקמ' בגמ' שהפכה למטה משלשה משמע ואמר רבי אליעזר לא שנו אלא שנתכוין לזכות בה דהוה ליה בורו ברשות הרבים דאלמא כשנתכוין לזכות בו קני ליה בהפיכה שהיא למטה משלשה מדין הגבהה. וליכא למימר דשאני נזקין דאע"ג דלאו הגבהה מעלייתא קני להתחייב בנזיקין כמפקיר נזקיו הואיל ודעתו לזכות בה לפי שמאותו שעה נסתלק מעשה הראשון וכדפרש"י ז"ל התם שהרי אמרו עלה בירושלמי בב"ק חזקיה אמר והיא שהפכה על מנת לזכות בה אבל הכעה שלא ע"מ לזכות בה לא בדא מילתא דחזקיה אמרה כל המטלטלין נקנין בהפיכה כלומר בהגבהה למטה משלשה דהיינו הפיכה כדפרישית בגמ' וזה שלא כדברי רש"י ז"ל. תו קשיא לפירושו של רש"י ז"ל אמאי נקט חבילי זמורות טפי ממידי אחרינא לימא כלים גבוהים שלשה ותו דמשום חבילי זמורות שהניח תחתיו לא חשיבא הגבהה כדבעינן למימר שהרי כל המונח לקרקע הרי היא כקרקע והנכון כמו שפרשו בתוס' שחבילי זמורות הוא מאכל פילון הילכך נוטל חבילי זמורות ועומד במקום גבוה ומראה לו והוא מגביה עצמו כדי ליטלן וקונה ליה בהגבהה זו שכל שנגבה מחמתו הרי הוא כאלו הגביהו בידו ממש וכדאמרי' גבי משיכה קורא לה והיא באה והיינו נמי דאמרי' פ' ש"ה גבי לוי בר סומין דזבין פירות שובכו לרב יודא אתא לקמיה דשמואל א"ל זיל טריף אקן כי היכי דליתגבהו ותקנינהו וש"מ תרתי דהגבהה מחמתו חשיבא הגבהה והגבהה כל דהו מעל גבי קרקע סגי. והא דלא שנינן לעיל דמדין הגבהה הוא ולא מדין כליו משום דבכה"ג לא חשיבא הגבהה כלל שאין כלו נגבה כאחת אלא כשרגלו אחת מגביה שאר ידיו ורגליו מונחין ובעי' בהגבהה שיגביה כלו כאחת כך פירשו בתוס' וזה נכון:

מעוך וכתות שאסר בתורה לענין מומין פירושו אף בביצים ואין צריך לומר בגיד אבל נתוק וכרות דוקא בגיד אבל בביצים לא ולמדת מזו אף לענין איסור שהנותק וכורת בביצים אינו חייב משום ובארצכם לא תעשו וכן כתבוה חכמי ההר ומעוך הוא שמיעך ביציו ביד וכתות הוא שכתשן והוא יותר ממעוך אלא שהכל מין אחד ונתוק הוא שתלושין ביד ונפסקו החוטין שהם תלויין אלא שהם נתונים בכיס והכיס לא נתלש וכרות הוא ממין הנתוק והוא שכורתין החוטים שהביצים תלויים בהם בסכין אלא שעדין מעורים בקצת ר"ל שאינם נתוקים לגמרי וכמו שאמרו להביא נותק אחר כורת שחייב ונמצא מעוך וכתות אבר אף בביצים אבל נתוק וכרות שבבצים אינו נכר כל כך:

המשנה הרביעית והוא מענין החלק השני במה שנתגלגל לבאר בעניני הקנאת בהמות והוא שאמרו בהמה גסה נקנית במסירה ובהמה דקה בהגבהה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אף בהמה דקה נקנית במשיכה אמר הר"ם מסירה הוא שימסור לו בהמה או דבר ר"ל יוליך בו הבהמה ותעורר לו בהליכה ופסק ההלכה בין בהמה דקה בין בהמה גסה נקנית במשיכה וכ"ש בהגבהה ומן העקרים אשר יתבארו בתחלת זה שהמשיכה קונה בסימטה ובחצר של שניהם ומסירה קונה ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם והגבהה קונה בכל מקום וכל מה שדרכו בהגבהה אע"פ שאמרו בו שיקנה במשיכה ואשר הביא שקניית בהמה דקה במשיכה ואע"פ שאפשר בהגבהה היותה קיימת בארץ ואינה נוחה להעתיקה והוא אמרם משום דמסרכה והמקומות שאמרנו שיקנו בו הדברים במסירה לא תועיל בה משיכה ואשר יועיל בו משיכה לא תועיל בה מסירה ושמור אלו העיקרים תמיד:

אמר המאירי צריך שתדע שהמטלטלין אינם נקנין לא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה וכמו שאמרו בכמה מקומות מעות אינן קונות וכן מטלטלי לא בני שטרא אינהו ר"ל שטר העשוי לגמר קנין וחזקה אין צריך לומר שאין לה מקום אצל מטלטלין מכל מקום נקנין הם בהרבה דרכים מהם שנקנין בלא נגיעת הקונה בגופו של דבר הקנוי והם ששה דרכים כגון שכירות מקום לקניית מה שבתוכו וחליפין ואגב קרקע בכל מקום וכליו של לוקח בקצת רשויות וחצירו למה שבתוכו וקניית חפץ לזה במשיכת חבירו את חליפיו ואלו אין בהם הפרש בין דבר לדבר אלא כל מיטלטל נקנה באחד מאלו על הצדדין שקנייתם מועלת כגון שתאמר בכליו של לוקח שאינו קונה ברשות מוכר ובחצר אם אינה משתמרת וחליפין אם הם בכליו של מקנה וכן שאין נעשה במטבע וכן בכלם כמו שיתבאר דין כל אחד מהם במקומו הראוי לו אבל מכל מקום בצדדין שקנייתם מועלת הן מצד המקום הן מצד דרך הקנייה כל מיטלטל נקנה בהם חוץ מן המטבע אצל החליפין ויש מין קנייה אחרת במטלטלין שהיא בנגיעת הקונה גופו של דבר הנקנה והם שלש הגבהה משיכה ומסירה ובכלל הקניות זכוי על ידי אחר שיקנה בשביל זה שרוצה להקנותם לו ומתוך כך אין אנו מונין אותה בפני עצמה וכן אין אנו מונין אודיתא שאין אנו עסוקין אלא במקנה את שלו ואלו השלש מיהא ר"ל הגבהה משיכה ומסירה יש בהם חלוק בין דבר לדבר שיש דברים נקנין בזו ואין נקנין בזו וענין דבר זה הוא ששלש קניות אלו האחד גדולה מחברתה והוא שהגבהה גדולה מכלם ולמטה הימנה משיכה והמסירה פחותה מכלם וכל שדרכו של דבר במה שהוא קניה מעולה אינו נקנה בפחותה הימנה ר"ל שאם הוא דבר שהגבהתו נוחה בו אינו נקנה במשיכה וכל שכן במסירה ואם הוא דבר כבד שאין הגבהה נוחה בו אבל המשיכה נוחה בו נקנה במשיכה ולא במסירה ואם הוא דבר שאף המשיכה כבדה בו ושאין דרכה בכך כגון ספינה ותיבה גדולה וכיוצא בו נקנה במסירה מכל מקום כל שנקנה בפחותה אם רצה לטרוח לקנות בגדולה הימנה רשאי יקנה וכן צריך שתדע שהדברים הנקנין בפחותה אם הזכיר לו הלוקח הקנייה המעולה כגון שאמר לו הגבה וקנה קפידא הוא ולא קנה אלא באותה שהזכיר אבל אם הוא דבר הנקנה בהגבהה לבד אפילו אמר הלוקח משוך וקנה אינו כלום כך יראה לי אלא שבזו האחרונה חלקו רבים וגדולי עולם כתבוה בהפך כמו שכתבנו בבתרא פרק ספינה וכן צריך שתדע שקניות אלו יש בהם חלוק במקום קנייתם שההגבהה קונה בכל מקום ואף ברשות מוכר והמשיכה אינה קונה ברשות מוכר ולא ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם אלא בסימטא או בחצר של שניהם או שימשכם מרשות הרבים לאלו והמסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם וכל שכן בסימטא ובחצר של שניהם לדעתנו אלא שברשות מוכר אינה קונה ויש אומרים שאינה קונה בסימטא ובחצר של שניהם הואיל ומקום משיכה הוא ואין נראה כן ומעתה צריך שתדע שכל שאתה אומר נקנה בקנין פלוני פירושו במקום הראוי לאותה קניה ר"ל שכל שאתה אומר נקנה בהגבהה אתה מפרש בכל מקום אף ברשות מוכר וכל שאתה אומר נקנה במשיכה אתה מפרשו בסימטא או בחצר של שניהם וכל שאתה אומר במסירה פירושו בכל מקום חוץ מרשות מוכר לדעתנו ולדעת קצת דוקא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם ולמדת שהדברים הנקנין במשיכה אינן נקנין ברשות הרבים לא במשיכה מפני שאינה מקומה ולא במסירה מפני שאין אותו דבר נקנה במסירה ומה שאמרו בבתרא פרק ספינה משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם ומסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם שפשוטו של דבר מוכיח שהדבר שקנייתו במשיכה אלו היה בסימטא או בחצר של שניהם הוא בעצמו נקנה ברשות הרבים במסירה אחר שאינו מקום משיכה אינו כן שלא אמרו שם אלא בדבר שקנייתו במסירה כגון ספינה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שכל הנקנה במשיכה שהוא ברשות הרבים שאינו מקום משיכה אם אמר לו המקנה לך חזיק וקני קנאה במסירה וראיה להם ממה שאמרו בבבא בתרא פרק ספינה נקנית במסירה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לא קנה עד שימשוך אמר רב אשי אי דאמר לך חזיק וקני אפילו רבנן מודו הכא דאמר לך משוך וקני מר סבר קפידא וכו' אלמא אף למי שהוא סובר שקנייתה במשיכה כל שאמר לך חזיק וכו' מודה שקונהו במסירה במקום שאין המשיכה קונה בו אבל במקום משיכה אף בלך חזיק אין המסירה כלום ואף במקום שאינו מקום משיכה אם לא אמר לו לך חזיק אין המסירה כלום וחוץ מכבודם אין כאן ראיה שלא בא רב אשי לומר אלא שלא הטעינו חכמים משיכה בספינה אלא כשהמקנה הזכירה אבל כל שלא הזכירה אלא שאמר לו לך חזיק ורוצה לומר כראוי לה נקנית במסירה והוא הדין בסתם הא כל שדינו במשיכה אף בלך חזיק אינו נקנה במסירה אף במקום שאינו ראוי למשיכה כך נראה לי וכל שכן שנתרחקנו מסברת גדולי הראשונים שבקטלונייה שכתבו שאף דבר הנקנה במשיכה כל שאמר לו לך חזיק וקני נקנה במסירה אף במקום משיכה:

ומעתה נחל בביאור משנתנו ולא עסקנו בה אלא בשלש קניות שהקונה נוגע בגוף הדבר הנקנה והם הגבהה ומסירה ומשיכה ואמר שבהמה גסה כגון סוסים ופרדים וחמורים ושוורים נקנית במסירה מפני שהגבהה ומשיכה כבדות בה וטורח יתר וקונה במסירה במקום הראוי לה יהדקה בהגבהה הואיל ואדם רגיל בה בהגבהה ומסירה זו פירשוה בגמרא אחזה בטלפה בשערה באוכף שעליה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה ופירשו בה בקצת תוספות שאינה כלום עד שימסרנה המקנה ליד הקונה והביאו ראיה ממה שאמרו בראשון של מציעא מוסירה מחברו קונה אבל במציאה ובנכסי הגר לא קנה דמאי לשון מוסרה כאדם שמוסר דבר לחברו ובמציאה ונכסי הגר מאן מסר ליה דליקני ולדעת זה אתה צריך לפרש אחזה בטלפה שהמקנה מסרה לו וכן בכלם ומכל מקום גדולי הרבנים מפרשים אחיזה מאליו אלא שהיא במצות המוכר ומה שאמרו שם מאן מסר ליה דליקני פירושו מי אומר לו כך וכן נראה ממה שהזכירו בפרק ספינה בענין מסירה לך חזיק וקני ואם הוא צריך למסירה לידו היה לו לומר תא חזיק וקני ואע"פ שלענין פסק אינך צריך לה שהרי אף הגסה אינה נקנית במסירה כמו שיתבאר מכל מקום אתה למד דין זה לדברים הנקנין במסירה וחכמים אומרים בהמה דקה אף במשיכה שמתוך שהיא מסתרכת הגבהתה קשה אבל המשיכה קלה בה ולענין פסק אין הלכה כאחד מהם אלא כחכמים דבריתא שאמרו אחד זו ואחד זו במשיכה שאף הגסה משיכתה קלה והילכך בין גסה בין דקה אין צריכות הגבהה ואינן נקנות במסירה אף במקום שאינו ראוי למשיכה ואף בלך חזיק וקני לדעתנו אלא במשיכה הראויה על הדרך שפירשנוה למעלה ובמקום הראוי למשיכה גם כן וגדולי הדורות מסכימים שדקה מן הדקה כגון גדיים וטלאים אין נקנין אלא בהגבהה וכן אווזים ותרנגולין ממה שאמרו פרק ספינה לא שנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה אבל בדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

מקצת רבני צרפת כתבו שהמסירה גדולה מן המשיכה הואיל וקונה ברשות הרבים ופוסקין מתוך דבריהם שבהמה גסה נקנית במשיכה וכל שכן במסירה הואיל ודרכה גם כן בכך אבל בדקה שאין דרכה במסירה כלל אינה נקנית במסירה ולדעתם אתה צריך לומר שכל שדרכו בפחותה אינו קונה בגדולה ודברים זרים הם וראיה לסתירת דבריהם מה שאמרו בראשון של מציעא מנהיג מי איכא למימר דלא קני אי איכא למימר דלא קני ברכוב הוא דאיכא למימר ומנהיג הוא משיכה ורכוב הוא ענין מסירה אלמא שהדבר פשוט יותר להיות המשיכה קונה יותר מן המסירה אלא שהם מתרצים בה שזו נאמרה במציאה ונכסי הגר שאין דעת אחרת מקנה אותם וכל שאין דעת אחרת מקנה אין מסירה חשובה כמשיכה מכל מקום הדברים סתם נאמרו לומר שבכל מקום מנהיג הוא ראוי לקנות יותר מן הרכוב וכן בפרק ספינה וחכמים אומרים לא קנה במסירה עד שימשוך ולשון זה מראה מקום לומר שהמשיכה גדולה ועוד שהרי בכאן השוו את המדות בין גסה לדקה ואמרו אחד זו ואחד זו במשיכה מה דקה במשיכה ולא במסירה אף גסה כן וכן הדברים ברורים בלא שום פקפוק:

שכירות מקום אף הוא קונה במטלטלין כמו שכתבנו במשנה ושכירות נקנה בכסף בשטר ובחזקה כמכירה ושמא תאמר והלא במסכת ע"ז אמרו שכירות לא קניא כבר ביארנו שם שלא נאמר אלא לענין איסור אבל לענין הדין קנה ויש מפרשין שכירות קניא לענין שיקנה השוכר מה שבתוכו שהרי על דעת כן השכירו ואף אם לא השכירו על דעת כן הואיל והשכירו לו כבר נתן לו רשות להעמיד שם את מקחו והילכך הרי הוא כרשותו לקנות מה שבתוכו אבל לקנין גוף הדבר המושכר לא קניא ואין זה כלום אלא כל שלענין הדין קנה אף לגוף הקרקע ולענין זה לא סוף דבר שוכר אלא אף שואל כן וכמו שאמרו לענין גט דאושלה מקום בחצרה אלא שהשואל אינו קונה עד שיחזיק או שיכתוב לו שטר שהרי אינו נותן דמים שיקנה בהם והשוכר קונהו בכספו בכל מקום שהוא וקנה לו משם מה שבתוכו כשגמר את מקחו ואמר לו המוכר הרי הוא ברשותך קנהו:

כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח מכל מקום אם אמר לך המוכר קני קנה שמאחר שהכלי של לוקח ואמר לו קני הושאל לו מקומו ואם הוא בסימטא קנה אף בלא אמר לו קני הואיל ועל סמך גמר הדברים שביניהם עשה וברצון המוכר ומכל מקום בזו יש קצת תנאים כמו שביארנו בבתרא פרק ספינה ואם תאמר אחר שכן כשהקשו כאן שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח היאך לא העמידה באמר ליה קני אין זה כלום שאם כן לא היה מחדש כלום שכל שאמר לו קני והכלי שלו הושאל לו מקומו ותורת שכירות מקום או שאלה עליו וכבר תירצה חבירו בשוכר את מקומו:

קניית הבהמה מתורת כליו הוא שיביא ארבעה כלים ויניח תחת רגליה שהרי עכשו כל הבהמה בכליו:

במשנה בהמה גסה נקנית במסירה בפ' המוכר את הספינה פי' הריב"ם דמסירה בעיא מיד אל יד והביא ראיה מפ"ק דב"מ דף ח' דקאמר מוסירה מחבירו קנה במציאה ובנכסי הגר לא קני מאן מסר ליה דאיקני וכן משמע קצת מתוך לשון רש"י בשמעתי' דפי' בעלים מוסרים אותה ללוקח באפסר כדקתני לעיל כיצד במסירה אחזה בטלפיה וכו' וגר' דלא בעיא מיד ליד דלשון אחזה בטלפיה משמע שמעצמו אחזה בלא מסירת אחרים והכי פי' רשב"ם במצות המוכר. ועוד אמר בפ' המוכר את הספינה כל היכא דאמר לך חזק וקני ולא אמר תא וחזק והא דקאמר בב"מ במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה ה"ק מי אמר לו לך חזק וקני ומיהו במסירת אותיות נראה דבעי' מיד ליד דאי באחיזה בעלמא כמו אחזה בטלפה לא עדיף קניית השעבוד של שטר מקניית גוף הקלף לצור ע"פ צלוחיתו שלא היה נקנת במסירה אלא משיכה כשאר מטלטלים ואפי' הגבהה נמי הוה צריך כדאמר בפ' המוכר את הספינה דדברים שדרכן להגביה ה אין נקנין אלא בהגבהה הילכך נר' דודאי משיכה בעי' הא דנקט מסירה בכל מקום גבי אותיות משום דלקנות שעבוד השטר בעיא נמי מסירה מיד ליד וראיה מהא דאמרי' בפ' מי שמת אימיה דרב עמרם שכיבא ושבקא מלוגא דשטרי דקאמר התם והא משך אלמא משיכה בעי' בקניית השטר, ועוד ראיה בפ' המוכר את הספינה' דקתני ספינה נקנית במשיכה ואותיות נקנית במסירה ומוקמי לה בסימט' והיכי מהניא אותיות בסימטא והא אביי ורבא דאמרי מסירה קונה בר"ה משיכה קונה בסימטא ופרשב"ם דוקא בר"ה דא"א לעשות משיכה מהנייא מסירה הילכך ודאי האי מסירה משיכה היא והא דנקט מסירה משום דבעיא נמי מסירה מיד ליד ומי' מצינן למימר דאפי' אותיות לא בעי מיד ליד ומה שנז' בכל מקום לשון מסירה לומר דוקא במקום שחבירו מקנה לו לאפוקי הפקר שאם החזיק בו לא קנה החוב על ידו דמאן מסר לו דאיקני:

בהמה גסה נקנית במסירה פירש"י אבל לא במשיכה דאין דרכה בכך להוליכה בפניו ונר' דכיון דנקנית במסירה כ"ש במשיכה דעדיפא טפי ומתוך טעמו של רשב"ם נלמוד שפי' בהמוכר את הספי' מסיר' קונה בר"ה משום דלא איפשר למיקני התם במשיכה דלא שייך משיכה אלא כשנמשך הדבר לרשותו משיכה קונה בסימטא דשפיר הוי רשותו להניח שם מה שהוא צריך וכיון דאיפשר במשיכה שהוא קנין חשוב לאו אורח ארעא למקני כמסירה שהוא קנין גרוע כדאמרי' בהגבהה דדבר שדרכו להגביה אין נקנה אלא בהגבהה ולפי טעם של רש"י אם יש דבר שקניינו במסי' ולא במשי' למה לא תועיל מסירה בסימטא כיון דא"א לקנות בסמטא. ועוד יש לדקדק מהא דקתני בפ' המוכר את הספינה ספי' נקנית במסירה דברי ר' וחכ"א לא קנה עד שימשכנה משמע דלא קנה לרבנן במסי' אלא במשי' אבל לר' דקא' מסי' לאו למעוטי משיכה א אתי וכן משי' לישנא דתלמודא התם דקא' א"ה ספינה נמי תקנה במסי' משמע עם המשיכה. ועוד ראיה בגמרא דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה ופריך שמואל והא אנן מסירה תנן וע"כ הכי פריך והא אנן אף במסי' תנן ורב במשי' דוקא קאמר דאת"ל דרב אף במשיכה קאמר ופריך והא אנן במסי' דוקא תנן א"כ מאי פריך ליה הכי נמי משי' תנן בפ"ק דב"מ היו שנים רוכבים ע"ג בהמה או שהיה א' רוכב וא' מנהיג וכו' שניהם יחלוקו משום דכל א' קנה מחצה. ועוד אמרי' התם אמר רב יהודה שמעית מיניה דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני היכי דמי אילימא רוכב לחודיה ומנהיג לחודיה מנהיג לחודיה מי איכא למ"ד דלא קני ומאי ק"ל הא איכא תנא דמתני' דאמר דוקא במסירה ולא במשיכה ועוד דשמואל אית ליה דמסי' תנן והתם אית ליה לשמואל דמנהיג קני ור"מ ור"א אית להו במתני' דמסי' קונה והתם אמרי' דלר"מ משיכה קונה דקאמר מני אלימא ר"מ יושב קני רכוב מבעיא ור"א נמי קתני התם רכוב בשדה ומנהיג בעיר קני ומוקי לה אפי' במקח וממכר ועוד דקא בעי בגמרא פיל לר"ש במה יקנה תבעי לרבנן במציאה ובנכסי הגר במה יקנה דבמסי' לא איפשר דמאן אמרי להו דליקני ומשיכה לא קניא להו לרבנן בבהמה גסה כיון דאמרי' במסי' דוקא אלא (מכלל טעמיה) משמע דנקנית במסירה וכ"ש במשיכה:

ש"מ כליו של וכו' הוה מצי למדחי כגון דא"ל מוכר זיל קני דבהא לכ"ע קנה לוקח כדאי' בפ' המוכר את הספינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח דמסתמא ברשות מוכר עומדת בהמתו:

אבא תרגום אברך ולרב קרי הכי:

זה וזה א' בהמה דקה וא' בהמה גסה במשיכה ולא במסירה. ואיכא מאן דאמר דוקא בסימטא ובחצר של שניהם דמהניא משיכה בהני רשויות. אבל ברה"ר דלא מהניא בה משיכה מהניא מסירה בגסה כתנא דמתני'. ונראה דעת הר"ם כפי' קמא והא דהמוכר את הספינה דאמרי' [התם] מסירה קונה ברה"ר מיירי בספינה ולא בבהמה:

פיל שאינו יכול להגביהו:

בחליפין בקנין סודר:

בשוכר את מקומו. שיקנה לו מקומו אותן המטלטלים:

ארבעה כלים דקני ליה כליו:

ש"מ. ופלוגתא היא בבבא בתרא:

בסימטא. צידי רה"ר:

בהמה גסה נקנית במסירה מה שפירש המורה אבל במשיכה לא מיקניא דאין דרכה להוליכה לפניו אין נראה לי שתהא המסירה גדולה מן המשיכה שבכל מקום מצינו שהמשיכה גדולה מן המסירה שכל המטלטלין נקנין במשיכה ולא מהני' בהו מסירה והכי נמי אמרינן בפרק המוכר את הספינה ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה. אלמא המסירה היא גרועה מן המשיכה אף כאן תנא מסירה וכ"ש משיכה ומאן דסבר במשיכה הוה אמר במשיכה אין במסירה לא שאין קונה אותה במסירה בלבד שמסרה לו באפסר עד שימשכנה ותהלך ברגליה:

הכא במאי עסקינן בסימטאי דוקא בסימטא אבל לא ברשות הרבים דהכי נמי אמרינן בפרק המוכר את הספינה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברשות הרבים אמר רב פפא ולא פליגי כאן ברשות הרבים כאן בסימטא ואמאי קרו לה ברשות הרבים שאינה רשות היחיד:

בד"ה בהמה גסה כו' ומיהו הך פירכא איכא לשנויי ולחלק בין מקח כו' עכ"ל ר"ל כל הנך קושיות דהא קושיא שהקשו ממתניתין דהתם ושהקשו נמי משמואל דהתם ודאי דמתרצא נמי בהכי ואין להקשות לפי תירוצם דלכך לא פריך לר"מ ולר"א במציאה ונכסי גר לגבי פיל משום כיון דלא אפשר במסירה מודו דקונה במשיכה א"כ ה"נ נימא לרבי שמעון בפיל דמודה דיקנה במשיכה משום דלא אפשר בהגבהה די"ל דודאי לר"מ ולר"א בין קנין דמקח וממכר ובין קנין דמציאה ונכסי הגר איכא לפלוגי בהכי אבל לר"ש כולה במקח וממכר בין פיל לשאר בהמות לא מסתבר לפלוגי בהכי ודו"ק:

בא"ד מסירה קונה ברה"ר משום דלא אפשר כו' משיכה קונה בסימטא כו' לאו אורח ארעא למקניה במסירה כו' עכ"ל בתוס' דב"ב הקשה ר"ת לפי' רשב"ם אמאי לא משני הכא דמתני' איירי ברה"ר דלא שייך משיכה ורב איירי בסימטא בו' עכ"ל ע"ש ודו"ק:

בא"ד משמע דאי הוה מוקי לה בסימטא לא הוה קשיא מידי ואי מסירה קונה בסימטא אפילו כו' ה"ל למפרך הכי לימא כו' עכ"ל דבריהם אינן מובנים לי דהא לפירוש ר"ת דמסירה עדיפא ע"כ רבי דקאמר במסירה היינו דוקא במסירה וחכמים פליגי אף במשיכה ולא חש ר"ת להאי לישנא דעד שימשכנו כמו שהקשו התוס' לעיל לפרש"י וא"כ אי הוה מוקמי לפלוגתייהו דרבי וחכמים בסימטא לא הוה קשיא מידי לימא אביי ורבא דאמרי כרבי כו' דהא אדרבה אינהו בסימטא אף במשיכה קאמרי לפי' ר"ת והיינו דלא כרבי דאמר במסירה דוקא אלא כרבנן דפליגי עליה וסבירא להו אף במשיכה ובתוס' שם בד"ה במאי אוקימתא כו' הקשו שם בהיפך לפר"י דמשמע דאי מיירי בסימטא ניחא כו' ע"ש וצ"ע ודו"ק:

תוס' בד"ה בהמה גסה כו' פי' בפרק המוכר כו' משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם מסירה קונה כו' כצ"ל:

גמרא כתנאי כו'. כבר הביא דת"ק ורבי וב"ע פליגי בזה. אלא משום ר' יוסי דמחלק בהו נקיט לה:

תד"ה כל הראוי לבילה. כשהתנדב ס"א עשרונים ויצטרך להביא בשני כלים כו' יצטרך להביא ב' לוגים כו'. כצ"ל:

במשנה דר"מ ור' אלעזר. כצ"ל בל"י והוא ר"א בן שמוע חבירו דר"מ אבל ר' אליעזר היה רבי' דרבי' וכ"מ מוגה בגליון הרי"ף בשם ד"ת. אך לפ"ז לא א"ש מש"כ התוס' בד"ה בהמה הב' אבל אכתי קשה כו' והתם קתני ר' אליעזר כו'. וראיתי בר"ן שהעתיק בההיא דב"מ ג"כ אלעזר בל"י והשתא גם דברי התוס' מיושבין. והסה"ד ל"ד בהביאו משנתינו בדר' אליעזר:

רש"י ד"ה הדר ביה. בתמיה כו'. עי' גי' הרי"ף ובר"ן:

תד"ה בהמה. משמע שבעצמו אוחזה ולא מסרה לו אדם. כצ"ל:

תד"ה בהמה (הב'). ומיהו הך פירכא כו' ולחלק בין מקח כו'. מש"כ הרש"א דלר"ש כולה במקח לא מסתבר לפלוגי בהכי ע"ש. אלמה לא הרי מצינו בב"ב (פו) לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל כו' בהגבהה אין במשיכה לא ע"ש:

בא"ד דקאמר התם ספינה נמי תקני במסירה משמע עם המשיכה. לכאורה נראה דממלת נמי קא דייקי. אבל ע"ש דקתני התם דאותיות נקנות במסירה ופריך דספינה נמי כו' ור"ל כמו אותיות. ועי' בדבריהם שם בד"ה ספינה ובר"ן כאן. אכן יל"פ דדיוקם הוא מדל"ק ספינה נמי לא תקני אלא במסירה:

בא"ד ולא שום קנין מהני ברשות מוכר. ל"ד דהגבהה קונה בכ"מ:

תוס׳ ד״ה בהמה וכו׳ לאו אורח ארעא למקניי׳ כצ"ל:

בהמה גסה נקנית במסירה כו' ונראה ברור דודאי בהמה בכלל מטלטלים נינהו והיינו דתנינן במשנה דבסמוך דנכסים שאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה וכדמסקינן עלה דלריש לקיש מדאורייתא ולר' יוחנן מדרבנן וכל הני קנינים משיכה ומסירה והגבהה ע"כ כולהו בכלל משיכה נינהו למ"ד מדאורייתא דאורייתא ולמ"ד מדרבנן דרבנן וממילא דכל א' קונה לפי מה שדרכו בכך כמו שיבואר בסמוך ועוד דאפי' לר' יוחנן נמי עיקר קנין משיכה מיהא דאורייתא במתנה דאל"כ במה יקנה ומה שהקדים התנא לשנות בהמה מקמי שאר מטלטלים ולמאי דפרישית דעיקר קנינא תליא נמי בשאר מטלטלים היה מהראוי להקדים דין המטלטלים בכלל ולומר דנקנין במשיכה אלא דאפשר דהתנא בכולהו פירקין מכל עניני קנינים מיירי וחשוב חשוב קודם קתני בתחלה דין קניית אשה ואח"כ ע"ע ואח"כ עבד כנעני ואח"כ בהמה שהיא בכלל בעל חי ואח"כ שאר נכסים:

רש"י בד"ה נקנית במסירה כו' אבל במשיכה לא מקנייה דאין דרכה בכך כו' עכ"ל. מלשון זה נראה מבואר בכוונת רש"י דלאו משום חשיבות דמסירה ממשיכה תליא מילתא אלא משום שאין דרכה בכך ותדע דאי ס"ד משום דמסירה עדיף ממשיכה א"כ בכל המטלטלים דמהני משיכה אמאי לא מהני מסירה דעדיף והא לא אשתמיט שום תנא ואמורא לומר דמטלטלים נקנין במסירה אלא במשיכה או בהגבהה לבר מספינה ושטרות כדאיתא בפ' הספינה אע"כ כדפרישית דלכ"ע מסירה קנין גרוע הוא ולא מהני אלא בבהמה גסה לר"מ ור"א לכך הוכרח רש"י לפרש דהיינו משום דא"א בענין אחר דלאו אורחה לא במשיכה ולא בהגבהה ונראה עוד שמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דקתני והדקה בהגבהה והאי ודאי דוקא בהגבהה א"כ ע"כ רישא נמי דוקא כן נ"ל בשיטת רש"י ולשיטת התוספות נמי ע"כ צריכין לסברא זו דהא דמהני מסירה בבהמה גסה לר"מ ור"א ולא בשאר מטלטלים היינו משום דבהמה גסה אין דרכה במשיכה לכך תקנו דמסירה נמי מהני אלא דאפ"ה אי עביד משיכה מהני אע"ג דלאו אורחה בכך כדאשכחן בהגבהה דמשום דהוי קנין חשוב מהני אפילו במידי דלאו אורחה בהגבהה אלא במשיכה ה"ה במשיכה במידי דלאו אורחא במשיכה אלא במסירה ולרש"י מצינן למימר דדוקא הגבהה מהני בכל מקום כיון דניכר ביה טפי ענין הקנאה דעיקר הגבהתו לצורך קנין קעביד משא"כ במשיכה דאין ניכר בו קנין כ"כ דמה"ט לא מהני בדברים שדרכן להגביה א"כ לא מהני נמי במידי דלאו אורחא כן נ"ל נכון ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בהמה גסה פי' בקונטרס כו' משמע לפירושו דמסירה עדיפא ממשיכה והא דקאמר כו' במשיכה וכ"ש במסירה עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך כל זה אינו מוכרח לפרש"י דע"כ לרש"י נמי מסירה גריעא ממשיכה אלא דאפ"ה לר"מ ור"א בעינן דוקא מסירה משום דלאו אורחה במשיכה ולפ"ז ממילא שמעינן כיון דלרב מהני בה משיכה ה"ל כשאר מטלטלין דבעינן דוקא משיכה ולא מסירה כן נ"ל לפי' רש"י וק"ל:

בא"ד ומיהו הך פירכא איכא לשנויי כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל בכוונתם דבהא מיתרצו כל הנך קושיות שהקשו מעיקרא ע"ש ומ"מ נראה דעיקר תירוצם אהאי קושייתם בתרייתא דפיל משא"כ הנך קושיות לא מיתרצו שפיר בהא דהא מתניתין דריש פ"ק דב"מ משמע דאיירי בין במציאה בין במקח וממכר דומיא דבבא דשנים אוחזין דמוקמינן התם רישא במציאה וסיפא במו"מ וכן הא דמקשה סתמא דתלמודא אמילתא דשמואל מנהיג מי איכא למ"ד לא קני נמי אכתי לא מיתרצא שפיר דמאי קושיא דלמא שמואל במקח וממכר איירי מיהא בהא מצינן למימר דאכתי מקשי שפיר דאי ס"ד במקח וממכר הא קאמר הכא דלא קני במשיכה לפרש"י ומשום דאין תירוצם מספיק כ"כ אהנך קושיות לכך כתבו לשון הך פירכא ולבסוף מסקו אבל אכתי קשה מרבי אלעזר כו' כן נ"ל. מיהו לפי שיטת רש"י אפשר דבההיא דב"מ גרסינן ר' אליעזר והכא ר"א שהיה חבירו של ר"מ וק"ל:

בא"ד ור"ת הקשה על פי' רשב"ם וכי מצות הן משיכה ומסירה שמבטלים זו את זו כו' עכ"ל. ובפרק הספינה כתבו התוספות לתרץ דודאי הכי הוא כדאשכחן בהגבהה דדברים שדרכן להגביה אינן נקנין במשיכה אלא בהגבהה ע"ש ולענ"ד נראה דר"ת סובר דמשום הא לא איריא דשאני הגבהה דעיקר ענינו אינו אלא לשם קנין כמ"ש בסמוך בשיטת רש"י וק"ל:

בא"ד ור"י הקשה על פי ר"ת ז"ל כו' מההיא דפ' הספינה וכו' עד סוף הדיבור. ומהרש"א ז"ל כתב שדבריהם אין מובנים בזה דהא לפירוש ר"ת ע"כ כיון דמסירה עדיף א"כ הא דקאמרי רבנן עד שימשכנו האי עד לאו דוקא דכ"ש במסירה וא"כ שפיר הוי מיתוקמא כרבנן והניחו בצ"ע ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל דאגב חורפיה לא דק שפיר בסוגייא דהתם דהא לפי סברא זו לא הוי מקשה הש"ס התם מידי אפי' למאי דמוקמינן ברה"ר לימא אביי ורבא דאמרי כרבי ומאי קושיא הא רבנן נמי מודו דכ"ש במסירה דמהני אע"כ דהמקשה דהתם סובר בפשיטות דעד שימשכנו דוקא ולא במסירה והיינו באחד משני דרכים אי משום דליתא לסברת ר"ת אלא משיכה עדיפא או משום דמסירה לא מהני ברה"ר וא"כ מקשה ר"י שפיר על ר"ת דאף למאי דהוי משמע ליה מעיקרא דאיירי בסימטא נמי תיקשי ליה דהא לאביי ורבא דמסירה קונה ברה"ר כ"ש בסימטא וא"כ לא מיתוקמא כרבנן אבל לפי' ר"י אתי שפיר דמעיקרא הוי סובר דרבנן סברי דבסימטא לא מהני מסירה ואביי ורבא דאמרי כרבנן כמו שפי' ר"י שם והדברים ברורים דלא כמהרש"א ודו"ק:

מתניתין בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ורבי אליעזר וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה. גמרא. דרש רב בקי מחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב אמר להו מי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה והא אנן במסירה תנן ורב גופא נמי במסירה אמר. ודוחק לומר דהדר ביה מההיא ומשני הוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה ר"ש אומר זו וזו בהגבהה ופירש"י והא אנן במסירה דווקא תנן ולא במשיכה וכתב התוס' וז"ל משמע לפי' דמסירה עדיף ממשיכה והא דקאמר בגמ' דרש רב בקי מחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה וכ"ש במסירה ופריך שמואל לתלמידי דרב והאנן במסירה תנן במסירה דווקא ולא במשיכה. וקשה לר"י מאי פריך שמואל והאנן במסירה תנן ולא במשיכה הא תנן בפ"ק דב"מ היו שנים רוכבים ע"ג בהמה או שהיה א' רוכב ואחד מנהיג כו' שהשני' יחלוקו משום דכל אחד קנה מחצהו מנהיג היינו משיכה. ועוד דאמר התם שמעת מינה דמר שאומר תרתי רוכב ומנהיג חד קני וחד לא קני ולא ידענא הי מינייהו אלימא רוכב לחוד ומנהיג לחוד מי איכא למ"ד דלא קני משמע דשמואל גופא דקאמר הכא במסירה דווקא תנן קאמר התם דמנהיג קני דהיינו משיכה. ועוד קשא דבגמרא בעא פיל לר' שמעון במאי יקנה. תיבעי ליה נמי בהמה גסה במציאה ובנכסי הגר במאי יקנה אליבא דר"מ ור"א במסירה לא אפשר דמאן מסר ליה דליקני דמשיכה לא קני' בבהמה גסה לדידהו ומיהו הך פירכא איכא לשנויי ולחלק בין מקח וממכר למציאה ונכסי הגר דמקח וממכר דאפש' במסירה לא מיקני במשיכה אבל במציאה ונכסי הגר דלא אפשר במסיר' מקני במשיכ' אב' אכתי קשה מדר' אליעזר דאית ליה הכא במסירה דווקא כדקתני במתניתין דברי ר"מ ורבי אליעזר והתם קתני ר"א אומ' ורוכב בשדה ומנהיג בעיר קנה ומוקי לה במקח מא משיכה קני אף לר"א לכך פר"י בהמה גסה נקנית במסירה היינו אף במסירה וכ"ש במשיכה דעדיפי והשתא ניחא דפריך שמואל והא אנן במסירה תנן כלומר אף במסירה כו'. והאריכו עוד וכדעת ר"י כן כתב הרא"ש בריש המוכר את הספינה והוא דעת רשב"ם דמשיכ' עדיפ' ולא כדעת ר"ת דס"ל דמסירה עדיפי כסברת רש"י ואהא דמסיק לעיל הוא דאמר כי האי תנא כו'. כתב הרי"ף והרא"ש אחריו והלכתא כוותיה ולפי מה שפירשנו דמשיכה ולא מסירה קאמר א"כ הלכה כך. ומהשתא תימא על הטור שכתב דבהמה גסה נקנית במשיכה ואף במסירה וזה לא יתכן כ"א לפרש"י וז"ל הקאר"ו אמה שכתב הטור בח"מ סימן קצ"ד ומסירה גם קונה בבהמה כו'. והא ליתא אלא לדעת רש"י ור"ת דאלו לשאר מפרשים ופוסקים לא קניא ומה שהטעה לרבינו לסבור דלהרא"ש מסירה קניא בבהמה הוא מדגרסינן בריש הספינה איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך כולה לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפא כו'. וכתב הרא"ש לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפא פירש הריב"ם דלא איקרי מסירה אלא כשמוסר המוכר חפץ מידו ליד הלוקח והביא ראייה מדאמרינן בפרק קמא דמציאה מוסירה מחבירו קנה ומה לשון מוסירה כאדם המוסר דבר לחבירו וקאמר התם מוסירה במציאה ובנכסי הגר מאן מסר לן דליקני אלא משמע דבעינן למוסירה מיד ליד ולא נהירא דאחזה בטלפא משמע דאחזה מעצמה. ועוד דאמרינן לקמן בשמעתין גבי מוסירה כל היכא דאמר ליה לך חזק וקני וכן פרש"י אחזה בטלפא במצות המוכר וההיא דמציאה הכי פירוש' מוסירה מחבירו קנה כשאמר ליה לך חזק וקנה דקנה באחיזה בעלמא והיינו כמוסר דבר לחבירו שמסרו לו לאחזה במצותיו במציאה ובנכסי הגר לא קנה דמאן מסר לי' דליקני פירש מי אמר לו חזק וקני שיקנה באחיזה בעלמא ואח' זה כתב לכאורה משמע דמסירה דאותיות כמסירה דספינה מיהו אינו אפשר לומר כן דלא מישתמיט בשום מקום בתלמוד להזכיר מסירה במטלטלין אלא בספינה משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה דכשאוחז הספינה וכו'. הלכך אפי' לא הלכה כלל קני ליה במסירה וכן נמי בב"ח אבל שאר מטלטלין לא מיקנו במסירה עכ"ל ואני אומר שאין מכל ראייה זה לומר דסבירא ליה להרא"ש דמסירה קניה בבהמה אלא משום דמסירה קניה בספינה כתב מה דאיתמר על ההיא דכיצד במסירה אחז' בטלפא וכו' ללמוד בספינה דקניא במסירה אי בעינ' שימסור מיד ליד או לא ומ"מ אפילו לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן נמי בב"ח היינו למ"ד בהמה גסה נקנית במסירה אבל לדידן דקי"ל ההיא תנא דאמ' זו וזו במשיכה משיכה דווקא ולא מסירה וכמו שכתב הרא"ש בעצמו שם בפרק הספינה. ואל תשיבני מדאמרינן בפ"ק דמציע' אמר ר' חלבו אמר רב הונא מוסירה מחבירו קנה במציאה ובנכסי הגר לא קנה מאי מוסירה אמר רב אידי אסברא לי כאדם המוסר דבר לחבירו בשלמא לחבירו קנה דקמסר ליה חבריה אלא במציאה ובנכסי הגר מאן מסר לי' דליקני. י"ל דהנך אמוראי ס"ל כדתנן במתניתין בהמה גסה נקנית במסירה ומיהו אנן לא קי"ל אלא כדדרש רב בהמה גסה נקנית במשיכה ואע"ג דרבא אמר אידי אסברא לי אפשר דלפרושי טעמא דרב חלבו ורב הונא אתיא ולי' לא סבירא ליה דניקנית אלא במשיכה א"נ הנך אמוראי אכתי לא שמיע להו מאי דדריש רב בהמה גסה נקנית במשיכה וכי שמעיה קבעי הלכה כן כדמשמע עבד שמואל כי אמרו ליה הוא דאמרי כי האי תנא שתק ולא אהדר להו מידי משמע שהודה לדבריהן אעפ"י שהסמ"ג כתב בסימן ע"ד מציאת בהמה שקדם א' ואחזה במוסירה לא קנה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר כמו שמפרש שם רב אידי ומהלשון מוסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו הלכך מחבירו שמסר לו קנה אבל באלה מי מסר לו שיקנה ללמד על מציאה ונכסי הגר דלא קנה מוסירה. אבל למ"ד בהמה נקנית במוסירה הוא שכתבה וללא ללמד על נכסי חבירו ותדע שבסימן פ"ב בדיני הקנין לא הזכיר שבהמה גס' נקנית במסירה עכ"ד. ואני תמה על תמיהתו נהי רב ס"ל כי נקנית במשיכה ולא במסירה מאן לימר לן דשמואל הודה לו ומה דלא אהדר להו מה צריך לאהדורי להו כשאומרי' שהוא סבר כהאי תנא כבר הם יודעים ששמואל גופיה דפסק דהכי הלכתא לאו פסק כמתניתין והלכה כשמואל בדיני ובפרט דר' חלבו ורב הונא הכי ס"ל. והרי"ף גופו דפסק כמתניתין והלכה כשמואל בדיני דהכא הלכתא לאו למעוטי מוסירה אתא אלא לפסוק בא דהלכה דנקנית במשיכה דלא תימא דהלכה כשמואל ודוק' במסירה קאמר ולא משיכה ולולי דמסתפינא מחבריה נ"ל לפרש נהי דבתחילת הסוגיא דאקשה והאנן במסירה תנן אף במסירה קאמר וכ"ש במשיכה ואמאי דרש רב במשיכה דמשמע ולא במסירה מ"מ לפי המסקנ' דקאמר רב דאמר כהאי תנא הכי פירש מה שדרש בהמה נקנית במשיכה לא בא למעוטי מסירה אלא בא לומר דקי"ל כי האי דבמשיכה נקנית וממילא מתניתין דקאמר במסירה אף במסירה קאמר אבל אי לא אשכח רב האי תנא לא הוה דרש אלא במסירה כדאשכחן במתניתין ולא הוה ידענא אי מסיר' עדיף אי משיכה עדיף דממתניתין דמציאות דדייקינן מינה דמשיכ' קונה כמו רוכב ומנהיג אין זו ראי' משום דהתם ליכא מאן דמסר ליה נהי דלפי האמת דייקינן שפיר מסוגיא דהתם דמשיכה קונה אבל מ"מ לא שמעינן ממתניתן דמציאות והשתא מיושב שפיר הך תמי' דשמואל וכי הדר ביה דבוודאי לא הדר דבתחלה אמר רב מסירה כדברי מתניתין דהכא ובתר הכי דריש משיכה כתנא דהתם ותרווייהו קושטא נינהו והשתא מתיישב מה דפסק רב כי האי תנא דלפירו' קשה וכי שביק רב מתניתין ועבד כתנא דברייתא והשת' עלו דברי הטור כהוגן ודין מסירה דלא בעינן מיד ליד כמו שכתוב הרא"ש לשם בפ' הספינה כן פסקו התוספו' הכא וכן הוא עיק' וקנין הגבה' מעולה מכל הקנינים וקונה בכל מקום שיכול להגביה וסגי בהגבהה טפי:

משנה. בהמה גסה נקנית במסירה.
בענין קנין מסירה וקנין משיכה
א
שיטות הראשונים
הראשונים נחלקו בכמה אופנים האם גם משיכה וגם מסירה קונים או שרק אחד מהם קונה. ונפרט את האופנים ואז נבאר את היסוד דכל שיטה ושיטה.
איתא במשנה דבהמה גסה נקנית במסירה. רש"י (ד"ה נקנית) פירש דבהמה גסה נקנית דוקא במסירה ולא במשיכה, וז"ל אבל משיכה לא מקניא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו עכ"ל. והתוס' (ד"ה בהמה גסה) הקשו עליו מכמה סוגיות והסיקו דפשיטא דמשיכה מהני בבהמה גסה והמשנה מחדשת דאפי' מסירה קונה.
ובהמשך, התוס' הביאו מהסוגיא בב"ב (עו:) דדנה היאך קונין ספינה. והגמ' הקשה שיש סתירה בשיטת רבי האם ספינה נקנית במסירה או לא, ותירצה וז"ל לא קשיא, כאן ברשות הרבים, כאן בסימטא עכ"ל. ונחלקו בעלי התוס' בביאור התירוץ. דהרשב"ם (ב"ב שם ד"ה לא קשיא, ומובא בתוד"ה בהמה גסה) פירש דקנין מסירה אינו מהני בסימטא מכיון דשייך לקנות שם במשיכה, וברה"ר דמשיכה אינה קונה בו אזי קני במסירה, וז"ל הא דאמר רבי ספינה במסירה היינו ברשות הרבים כגון רקק מים שברשות הרבים דאי אפשר במשיכה דאין משיכה אלא כשמושך לרשותו כגון בחצר של שניהן או בסימטא כדלקמן וכיון דאי אפשר במשיכה קנה ליה במסירה והאי דקאמר וכו' רבי ספינה במשיכה היינו בסימטא כגון מבואות קטנים הפתוחין לרשות הרבים ויש בהן מים וספינה עומדת שם דכיון דאינו רשות הרבים ממש אלא דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי להתם ויש רשות לאדם לשבת שם הרי הוא ברשות כל מי שעומד שם לקנות במשיכה כאילו הוא רשותו וכיון דאפשר במשיכה לאו אורחא דסימטא במסירה ולא מקניא במסירה עכ"ל. אבל ר"ת חולק על זה ונקט דקונין במסירה אפי' היכא דשייך משיכה, וז"ל וכי מצות הן משיכה ומסירה שמבטלות זו את זו שאין לעשות אלא מן המובחר ופירש רבינו תם לשם משיכה קונה בסימטא כל שכן מסירה דעדיפא ממשיכה עכ"ל.
ונראה דבעצם נחלקו הראשונים בב' דברים: א) האם היכולת לקנות בקנין משיכה מבטלת את קנין מסירה. ב) האם קונין במשיכה היכא דאין דרך למשוך כמו בבהמה גסה דמשנתינו. ונבאר את השיטות ואת סברת הדברים אחד אחד.
ב
האם קנין משיכה מבטל קנין מסירה
בנוגע לדין קנין מסירה היכא דשייך קנין משיכה נראה דנשנו ג' שיטות. מצד אחד ר"ת סבור דמשיכה ומסירה אינן מבטלות זו את זו ותמיד אפשר לקנות בשניהן היכא דשייך. מאידך, מפירוש רש"י למשנה משמע להיפך, דהיינו דקנין משיכה תמיד מבטל קנין מסירה. ולכן רש"י פירש דקנין מסירה מהני בבהמה גסה רק משום דקנין משיכה אינה מהני, אבל אם משיכה היה מהני אזי אין קונין במסירה. ונראה דרש"י פירש את הגמ' בב"ב לגבי מסירה בספינה כמו הרשב"ם דרק קונין במסירה ברה"ר היכא דמשיכה אינה מהני.⁸²¹
ומשמע מדברי התוס' דיש להר"י שיטה אמצעית. דהרי בבהמה גסה הר"י חולק על רש"י ונקט דגם משיכה וגם מסירה מהני. אבל בסוגיא דבב"ב הר"י פירש כמו הרשב"ם דמסירה אינה מהניא בסימטא ובחצר של שניהם משום דאפשר לקנות במשיכה. וצ"ב בביאור השיטות.
והנה שיטת רש"י היא דהיכא דשייך לקנות במשיכה אין קונין במסירה. ונראה לבאר דקנין משיכה וקנין מסירה חלוקים ביסודם.⁸²² הרי בקנין משיכה מעשה הקנין נעשית ע"י הקונה כי הוא מושך את החפצא לרשותו. מאידך, קנין מסירה נעשה ע"י המקנה דהרי המקנה מוסר את החפצא הנקנה ללקוח. ובזה דומה קנין מסירה לקנין חליפין דשניהם חלין בעיקר מצד המקנה. ונראה דרש"י סבור דכל היכא דהקונה יכול לעשות את מעשה הקנין זה עדיף ומבטל את היכולת של המקנה מלעשות את מעשה הקנין והקנאה. ולכן כל היכא דמשיכה קונה (לפי רש"י - היכא דהדרך הוא למשוך והחפץ נמצא בסימטא או בחצר של שניהם), אזי הקונה צריך לעשות מעשה משיכה ולא לסמוך על מעשה ההקנאה דמסירה מצד המקנה. אבל היכא דהקונה מופקע מלעשות קנין משיכה, כמו היכא דאין דרך למשוך או כשהחפץ נמצא ברה"ר, אזי סומכין על מעשה הקנאה וקנין דמסירה מצד המקנה.
וי"ל דלר"ת יש סברא הפוכה. דהיינו, דר"ת נקט דכל הדין דקנין אחד מבטל קנין שני חל רק היכא דשני הקניינים דומים ביסוד דינם. דהרי מצד אחד מבואר בגמ' (ב"ב פו.) דהיכולת לקנות בהגבהה מבטל את היכולת לקנות במשיכה. אבל מצד שני איתא במשנה לקמן (כו.) שקרקע נקנית בכסף שטר וחזקה ואין דין דהיכולת לקנות בדרך אחד מבטל את שאר הדרכים. והביאור הוא דרק בקנינים דדומים בחלות דינם יש הלכה דצריך לקנות בדרך המעולה וזה מפקיע היכולת לקנות בדרך השני הגרוע. ולכן קנין הגבהה מבטל קנין משיכה בגלל דיש להם יסוד דין אחד כדיבואר לקמן (אות ג'). אבל כסף שטר וחזקה מהווים ג' דרכים שונים ביסוד דינם כקניני קרקע ולכן אין לומר דדרך א' תבטל שאר הדרכים.
ומפני זה נקט ר"ת דהיכולת לקנות במשיכה אינו מבטל קנין מסירה. דהרי, כמו דביארנו, משיכה ומסירה הריהן ב' חלויות דינים החלוקים ביסודם לגמרי, דהרי משיכה חלה מצד הקונה ומסירה חלה מצד המקנה. וזה כוונתו במ"ש וז"ל וכי מצות הן משיכה ומסירה שמבטלות זו את זו שאין לעשות אלא מן המובחר עכ"ל. כלומר דהצורך לעשות מן המובחר שייך רק היכא דיש ב' דברים דדומים ביסודם, אבל היכא דב' קניינים הווין חלויות שונות לגמרי אזי לא חל דין קנין מובחר לומר דהקנין המובחר מבטל את הקנין הגרוע.
וכל זה בביאור שיטות רש"י ור"ת דנקטו דמשיכה תמיד מבטלת או אינה מבטלת היכולת לקנות במסירה. אבל לכאורה שיטת הר"י יותר קשה להבין דהרי הוא חילק בין בהמה גסה דקונין אותה גם במשיכה וגם במסירה, לבין ספינה בסימטא דהיכולת לקנות במשיכה מבטלת את הקנין דמסירה. וצ"ב בחילוק בין הדינים. ונראה לבאר דהר"י נקט דקנין משיכה מועיל בין היכא דהדרך הוא למשוך את החפץ ובין היכא דאין הדרך למשוך את החפץ (שלא כשיטת רש"י במשנה דמשיכה קונה רק היכא דהדרך הוא למשוך). אבל עדיין הר"י חילק בין היכא דהדרך הוא למשוך ובין היכא דאין הדרך למשוך בנוגע לדין דמשיכה מבטל מסירה. דהיינו, דכל היכא דקונין במשיכה כדרכה אזי היכולת לקנות במשיכה מבטלת את היכולת לקנות במסירה. אבל היכא דקונין במשיכה אבל אין הדרך למשוך החפץ הזה, אזי משיכה כזאת אינה מבטלת את היכולת לקנות במסירה. וזה מבאר את החילוק בין ספינה לבין בהמה גסה. דהרי ספינה דרכה לימשך ולכן היכולת למשוך בסימטא מבטלת את היכולת לקנות במסירה. אבל בבהמה גסה דאין דרכה לימשך אזי אע"פ דאפשר לקנות במשיכה, מ"מ משיכה כזאת אינה מבטלת את הקנין דמסירה.
ונראה לבאר את הדברים יותר ע"פ יסוד בהלכות קניינים, דהיינו דקנין חל ע"י מעשה דמוכיח דהחפץ הזה נכנס לרשות הקונה.⁸²³ למשל, אם אדם מושך חפץ לרשותו זה מוכיח לכל הרואים דהוא קונה את החפץ והופך להיות הבעלים. ומפני כך לפעמים עצם היכולת של הקונה לעשות מעשה דיוצר הוכחה חזקה שהוא הבעלים מבטל את ההוכחה הקלושה דנוצר ע"י מעשה קנין אחר. וזהו הביאור בדין דמבואר בגמ' (ב"ב פו:) דהיכולת לקנות בהגבהה מבטלת את היכולת לקנות בקנין משיכה, דהרי מעשה דהגבהה מוכיח באופן חזק יותר דהקונה הוא הבעלים ועצם היכולת לעשות מעשה הגבהה מגרע את ההוכחה דנוצרה במעשה משיכה. אבל היכא דא"א בהגבהה, אזי קנין משיכה הופך להיות ההוכחה הכי חזקה דהמושך הוי הבעלים ולכן קונין במשיכה. וזה הפירוש בלשונות התוס' דיש קנין עדיף וקנין גרוע, דלכאורה הלשונות האלו תמוהים דהרי למה נקבע דמעשה קנין מסויים הוי גרוע או עדיף. אלא כוונתם דהכל תלוי בההוכחה דבעלות דנוצרה ע"י המעשה האם היא חזקה או חלשה.
וע"פ זה נראה לבאר יותר את שיטת הר"י. דהרי היכא דהחפץ הזה דרכו לימשך, אזי מעשה משיכה הוי הוכחה חזקה דהמושך הוי הבעלים ולכן מעשה מסירה אינה מוכיחה כלום. ולכן בנוגע לספינה דדרכה לימשך הר"י נקט דהיכא דקונין במשיכה אין קונין במסירה. אבל בבהמה גסה אפשר לקנות בשניהם כי אין הדרך למשוך אותה. ולכן, אע"פ דקונין במשיכה, מעשה המשיכה אינה יוצרת הוכחה חזקה ביותר שהוא הקונה ועדיין נשאר מקום לעוד מעשים אחרים דמוכיחים דהקונה הוא הבעלים. וממילא, אפשר לקנות גם במשיכה וגם במסירה.
ג
קנין הגבהה וקנין משיכה
וכמו"כ מבואר דנחלקו הראשונים האם משיכה קונה היכא דאינו הדרך לימשך. דרש"י במשנה נקט דמשיכה אינה קונה בבהמה גסה וז"ל דאין דרכה בכך להוליכה לפניו עכ"ל, והתוס' נחלקו עליו. והרשב"א (ד"ה בהמה גסה) הוכיח כשיטת התוס' מזה דהגבהה קונה בעבדים אע"פ דאין דרך להגביה עבד וז"ל ועוד דאמרינן לעיל (כב:) הגביהו רבו לו לא קנאו ר"ש אומר קנאו שלא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכ"מ אע"פ שאין דרכן של בני אדם להגביה את עבדיהם עכ"ל.
ונראה לבאר דנחלקו בגדר הקנינים דמשיכה והגבהה. דהרמב"ן לקמן (כו. ד"ה והא דתנן) נקט דמשיכה והגבהה הוו אותה חלות קנין. דהרי איתא במשנה שם דנכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. והרמב"ן העיר דמטלטלין גם נקנים בדרכים אחרים, וז"ל לאו למעוטי מסירה והגבהה, אלא הכי קאמר אין נקנין בכסף ולא בשטר וחזקה אלא במשיכה, והוא הדין במסירה והגבהה כדקתני ברישא, ואפשר ששנה משיכה מפני שכולם לא תקנום אלא מחמת משיכה למאן דאמר (ב"מ מז:) או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד היינו משיכה, שההגבהה אם אינו מושכה לרשותו ומחזירה למקומה אין אני קורא בה מיד עמיתך שעדיין ביד עמיתך הוא, ולמאן דאמר כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה נמי עיקר התקנה משיכה היא למושכה לרשותו, אע"פ שתקנו הגבהה, משום שמשעה שהגביהה על מנת למשוך הוא, וכן המסירה משעה שנמסרה לידו דרכו למושכה ותחלת משיכה היא, נמצאת אומר שהמשיכה בנין אב לכולם לפיכך שנו כאן משיכה עכ"ל.
ומבואר מדברי הרמב"ן ב' נקודות: א) דמשיכה והגבהה הוו בעצם אותו חלות קנין, ב) משיכה הוי ה"בנין אב" ועיקר הקנין כלשון הפסוק (לפי המ"ד דמשיכה קונה במטלטלין מדאורייתא) או קנה מיד עמיתך, והגבהה הוי סוג של משיכה לרשותו. כלומר, דעיקר הקנין הוי משיכה דהיינו להזיז הבהמה לקראתו, וחז"ל גם למדו מזה דמשיכה ממטה למעלה, דהיינו הגבהה, כמו"כ מועיל. לפי זה קושיית הרשב"א על רש"י עומדת באיתנה, דהרי אם הגבהה דהוי תולדה דמשיכה קונה שלא כדרכה, לכאורה קו"ח דמשיכה דהוי עיקר הקנין גם קונה בבהמה גסה וכדומה.
ובביאור שיטת רש"י יתכן לומר דס"ל כמו הרמב"ן דמשיכה והגבהה הוו אותו חלות קנין,⁸²⁴ אבל רש"י נקט דהגבהה הוי עיקר הקנין ומשיכה מוגדרת כסוג של הגבהה. וא"כ י"ל דהגבהה דהוי עיקר הקנין קונה אפי' שלא כדרכו, ומאידך משיכה דהוי סוג של תולדה, נחלשה כוחה ורק קונה כדרכה. ולפי רש"י דהגבהה הוי עיקר קנין ולא סוג של משיכה לרשותו, נראה דיסוד דקנין הגבהה הוי קנין יד. כלומר, דלפי הרמב"ן קנין הגבהה מהני בגלל מעשה ההגבהה לרשותו כמו במשיכה. אבל לפי רש"י י"ל דבקנין הגבהה עצם זה דהחפץ מוגבהה ברשותו מחיל את הקנין כמו בקנין יד ולא צריך להזיז את החפץ כלל.⁸²⁵
ד
שאר קניינים בגט
ויש בזה נ"מ לענין קבלת הגט. דהרי רש"י (גיטין עז: ד"ה הרי זו חזקה) נקט דאשה מתגרשת ע"י זכייה בגט בקנין אגב. ונחלקו עליו הראשונים דהרי בעינן ונתן בידה, כדאיתא בר"ן (לט: בדפי הרי"ף) וז"ל אלא ודאי אין אשה מתגרשת באגב דבעינן ונתן בידה וליכא עכ"ל. והביאור הוא דבעינן מעשה נתינה וקנין דוקא לידה, ובקנין אגב אין צירוף ישיר בין ה"נתינה" דהבעל, דהיינו הקנאה ע"י אגב, לבין קבלת הגט ביד האשה.⁸²⁶
ונחלקו המפרשים בדין שאר קניינים לקבלת גט. דמשמע מהתוס' בגיטין (כא: תוד"ה יצא) דקנין משיכה והגבהה מועילים לגט, דהרי הר"י פסק דאין משיכה והגבהה מועילים בגט דנכתב על עציץ נקוב מפני דהוא מחובר, וז"ל ועוד אור"י דמסתבר דאין האשה קונה את הגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה יניקת העלה כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכת העציץ לא קנה דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה עכ"ל. וניתן לדייק מזה דאם העציץ לא היה מחובר אזי קנין משיכה והגבהה מועילים בגט.
אבל עיין בשו"ת רעק"א (סימן רכב) מובא בפתחי תשובה (אה"ע סימן קלט סק"ד) דהביא ספיקת הירושלמי (גיטין פרק ב הלכה ג) בגט דנכתב על קרן בהמה, וז"ל ר"ז בעי קומי רבי מנא מסר לה במוסירה מהו [קרבן העדה - מסר לה הפרה שכתב עליה הגט במוסירה שמסרה לה באפסר או בשערה מהו שתהא מגורשת], מידת הדין את אמר נקנה המקח והכא את אמר הכין או שנייא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה עכ"ל. וביאר הגרעק"א זצ"ל דלפי הצד דקנין מסירה אינה מהני, בעינן דכל הגט יהיה בידה ממש ואל"כ חסר בדין ונתן בידה. ולפי"ז הוא נקט חידוש להלכה, וז"ל חידוש בעיני דלא נזכר הדין דצריך שלא יהא מקצת הגט יוצא מידה דאף דקנתה כל הגט בהגבהה מ"מ אין כולו בידה, וצריכין ליזהר בזה דאם הגט על קלף גדול ומצוי דלפעמים מקצת הגט למעלה מידה ואינו כולו בידה וצ"ע לדינא עכ"ל. כלומר, דהוא צידד לומר דקנין הגבהה אינה מועילה בגט אלא בעינן בידה ממש.
אבל מהרמ"א (אה"ע סימן קלט סעיף טו) משמע דלכל הפחות הגבהה מהני בגט. דהרי כתב הרמ"א וז"ל גם יהיו ידיה גבוהות מן הארץ ג' טפחים עכ"ל. ועיי"ש בפתחי תשובה דהביא מהתורת גיטין דביאר דמצד קנין יד אפשר לקנות אפי' פחות מג' טפחים כדמבואר בתוס' (כתובות לא. תוד"ה דאי בעי).⁸²⁷ אלא דהרמ"א חשש דאולי קצת מהנייר של הגט יצא מתחת ידה וזה אין קונין בקנין יד אלא בהגבהה דצריך להיות למעלה מג' טפחים מהקרקע. ויוצא דלפי פירוש התו"ג, הרמ"א נקט דקנין הגבהה מועיל בגט. ושמעתי מאאמו"ר הגר"מ זצ"ל דיש לחלק בין קנין הגבהה דהיא עושה בידה ממש לבין קנין הגבהה דנגרם מכוחה. כלומר, אם היא קונה ע"י זה שהיא מגביהה את הגט בידה אזי הגירושין חלין אע"פ דחלק מהנייר נמצא חוץ לידה דהרי זה מוגדר כנתינה בידה. אבל אם היא לא מרימה את הגט בידה אלא דבכוחה היא גורמת שהגט יוגבה, אזי אע"פ דבדרך כלל זה מהני לקנין הגבהה, מ"מ יש חסרון בנתינה בידה ואינה מהני לגירושין.
וי"ל דהדין דקנין הגבהה בגירושין תלוי במחלוקת הנ"ל בין רש"י והרמב"ן ביחס בין קנין משיכה לבין קנין הגבהה. דלפי הרמב"ן דקנין משיכה הוי העיקר וקנין הגבהה הוי סוג של משיכה, אזי היסוד דקנין הגבהה הוי כניסה לרשותו כמו קנין משיכה ואין קשר בין קנין יד לבין קנין הגבהה. וא"כ מסתבר דקנין הגבהה אינו מהני בגט. אבל לפי מה דביארנו בשיטת רש"י דקנין הגבהה אינה תולדה של קנין משיכה אלא דהוי סוג של קנין יד, אזי מסתבר כמו שיטת הרמ"א והגר"מ זצ"ל דקנין הגבהה, או לכל הפחות סוג של הגבהה דמשתמש בידה, מהני בגט.
ולפי זה יש להעיר על שאר דברי הרמ"א (אה"ע סימן קלט סעיף טו) דהקפיד דהאשה צריכה להגביה את הגט בשעה שהיא מקבלת אותו. ונראה דזה מסתבר לפי שיטת הרמב"ן דהגבהה הוי סוג של משיכה ולכן בעינן מעשה דכניסה לרשותו. אבל לפי הביאור הנ"ל ברש"י דהגבהה הוי סוג של קנין יד, אזי עצם זה דהגט מוגבה בידה גורם לקנין ולא בעינן מעשה הגבהה דהאשה.⁸²⁸
ובענין למעשה, הגר"מ זצ"ל לא הקפיד לדברי הרמ"א האלו דהאשה צריכה להגביהה את הגט. וזה מפני ב' טעמים: א) הוא הקפיד דכל הגט יהיה מקופל ביד האשה ולכן יש לה קנין יד על הגט, ב) אם יד האשה הוי למעלה מג' טפחים אזי עצם זה דהגט מוגבה בידה גורם לקנין ולא בעינן מעשה הגבהה כנ"ל.
⁸²¹ ויש להעיר דלכאורה רבינו זצ"ל הבין את רש"י באופן אחר מהתוס' עצמם. דהרי התוס' ביארו שלפי רש"י מסירה עדיפא ממשיכה ולכן מסירה יכולה לקנות אפי' היכא דאין קונין במשיכה. ולכן נקטו דלפי רב דבהמה גסה נקנית במשיכה זה כ"ש במסירה. אבל לפי רבינו זצ"ל, שיטת רש"י להיפך, דהיינו דרק קונין במסירה היכא דא"א לקנות במשיכה. ולכאורה רבינו זצ"ל ביאר שיטת רש"י כמו הפנ"י (רש"י בד"ה נקנית במסירה) וז"ל מלשון זה נראה מבואר בכוונת רש"י דלאו משום חשיבות דמסירה ממשיכה תליא מילתא אלא משום שאין דרכה בכך, ותדע דאי ס"ד משום דמסירה עדיף ממשיכה א"כ בכל המטלטלים דמהני משיכה אמאי לא מהני מסירה דעדיף, והא לא אשתמיט שום תנא ואמורא לומר דמטלטלים נקנין במסירה אלא במשיכה או בהגבהה לבר מספינה ושטרות כדאיתא בפרק הספינה (ב"ב פו:), אלא על כרחך כדפרישית דלכו"ע מסירה קנין גרוע הוא עכ"ל. ובד"ה הבא, הפנ"י הביא דברי התוס' דנקטו דלפי רש"י מסירה עדיפא ממשיכה וחלק על הביאור שלהם בשיטת רש"י וז"ל ולמאי דפרישית בסמוך כל זה אינו מוכרח לפרש"י דעל כרחך לרש"י נמי מסירה גריעא ממשיכה עכ"ל.
⁸²² ויש להעיר מדברי הרמב"ן (כו. ד"ה והא דתנן, מובאים לקמן אות ג') דמסירה הוי תחילת משיכה.
⁸²³ עיין בשיעורים לעיל (כב: ד"ה תנו רבנן כיצד בחזקה, אות ב').
⁸²⁴ ועיין לקמן בשיעורים (כו. ד"ה א"נ בחבילי זמורות אות ב') דרבינו זצ"ל ביאר בדעת הרב משולם דמשיכה והגבהה הוו ב' קניינים שונים.
⁸²⁵ והשווה ללשון הסמ"ע (חו"מ סימן קצז סק"ג) דביאר הטעם למה הגבהה קונה בכל מקום וז"ל הטעם, משום דאף אם הוא ברשות הרבים או ברשות המוכר, מ"מ במה שמגביהו בידו מביאו אותו לרשותו, דכל מה שהוא ביד האדם הרי הוא כאילו מונח בביתו עכ"ל. ולפי"ז יתכן לומר דמשיכה אינה דומה לקנין הגבהה ויד אלא הוי קנין בפני עצמו של הכנסה לרשותו. ובזה גם מבואר שיטת רש"י דהגבהה דחל מדין קנין יד קונה גם שלא כדרכה, ואילו משיכה דקונה מדין הכנסה לרשותו קונה רק היכא דהוי הדרך לימשך.
⁸²⁶ ובביאור דעת רש"י עיין בשיעורים לקמן (כז. בענין קנין אגב אות ד).
⁸²⁷ ויש להעיר דנחלקו המפרשים בדעת רש"י בסוגיא שם. דהתוס' הבינו דלפי רש"י קנין יד בעי ג' טפחים ולכן הקשו עליו. ועיין בקצוה"ח (סימן רסח סק"ב) דנקט דבאמת רש"י הבין דקנין יד לא קני מדין רשות ולכן צריך להיות למעלה מג' טפחים. וחלק עליו בנתיבות המשפט (שם).
⁸²⁸ ולכאורה צ"ב בדברי רבינו זצ"ל דהרי הרמ"א ביאר דבעינן הגבהה מצד האשה מפני חשש נפילה ולא מפני מעשה הקנין. ואלו דברי המחבר והרמ"א וז"ל היה ידה קטפרס (פי' שהעמידה ידה משופעת, ולא זקופה כמחיצה ולא פשוטה לקבל), וזרק הגט על ידה ונפל לארץ, אם נפל לתוך ארבע אמות שלה ונח, הרי זו מגורשת. ואם לא נח בתוכן, אלא נתגלגל מיד מתוכה לחוצה להן, הרי זו ספק מגורשת. נפל לתוך הים או לתוך האש, אינה מגורשת, והוא שתהא על גבי המים או סמוך לאש, שמתחלת נפילתו, לאיבוד היה עומד. הגה: וכל זה שאינה עומדת ברשותה, אבל אם עומדת ברשותה, אף על פי שנפל מידה ונתגלגל חוץ לארבע אמות, מגורשת, דהא לא נתגלגל רק לרשותה. מיהו לדידן דאין מגרשין על ידי רשותה, כמו שנתבאר, אם נפל הגט מידה צריך לגרש שנית. ועל כן תגביה האשה ידיה בשעה שמקבלת גיטה, שלא יפול מידה. גם יהיו ידיה גבוהות מן הארץ ג' טפחים עכ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

כתנאי. סירוס דביצים אי הוי מום גלוי: בביצים ולא בגיד. בתמיה גיד ודאי גלוי הוא: אף בביצים. ולא תימא מום טמון הוא דודאי מינכר: בגיד ולא בביצים. דודאי מום טמון הוא ולא מום גלוי הוא: מעוך וכתות אף בביצים. דמינכר טפי: כרות. כרותין החוטין שהביצים תלויין בהן בכיסן ומעורים במקצת ואינן נתוקין לגמרי: נתוק. ביד לגמרי ועדיין תלויין בכיס נתוק הוי טפי מכרות כדאמרינן במנחות (דף נו:) להביא נותק אחר כורת שחייב אלמא נתוק הוי טפי מכרות: מתני' נקנית במסירה. בעליה מוסרים אותה ללוקח באפסר או בשערה כדתניא לעיל (דף כב:) כיצד במסירה כו' אבל משיכה לא מקניא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו: בהגבהה. ולא במשיכה: גמ' והא אנן תנן במסירה ורב נמי במסירה אמר. היה רגיל לומר: הדר ביה כו'. בתמיה עד הכא שמואל קאמר לה: זו וזו. הדקה והגסה וכי האי תנא סבירא ליה לרב: זו וזו בהגבהה. ולא במסירה ולא במשיכה: במה יקנה. שאי אפשר להגביהו: מביא ארבעה כלים. דקני ליה כליו כו': ש''מ כו'. ופלוגתא היא בב''ב (דף פה.): בסימטא. זוית שהיא אצל רשות הרבים ואינה לא רה''ר ולא רה''י:

לכתחילה מצוה לבלול ויש לומר דכיון דהאי גברא למנחה גדולה קמכוין אם איתא דבעלמא כשר בדיעבד בהאי גברא שהתנדב קרבן גדול שרי אף לכתחילה עוד יש לומר דאיכא נפקותא אליבא דמ''ד התם אפילו המתנדב מנחה גדולה אינו מביא אלא לוג אחד אם כן כשהתנדב ס''א עשרונים יצטרך להביא בשני כלים לפי שאין נבללים יפה ויצטרך להביא שני לוגים שמן והוא לא התנדב אלא לוג אחד והוי כמו ייתור שמנו דקיימא לן (מנחות יא.) דייתור שמנו פסול ואי הוה שרי בדיעבד בכלי אחד היה טוב להביא לכתחילה שלא יבא לידי ייתור שמן ומיהו קשה מ''ט דראוי אי שנה הכתוב בלילה לעכב ליבעי בלילה ממש ואי לא שנה אפילו ראוי לא ליבעי וי''ל דודאי שנה הכתוב בלול כמה פעמים אבל לא כתב בלשון צווי. ובלילה משמע דאתא לאשמועינן דלא בעינן אלא ראוי וא''ת בטבילה מנ''ל דבעינן ראוי ויש לומר משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפי' בית הסתרים וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטים בית הסתרים מ''מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי דבעינן ראוי לביאת מים: בהמה גסה נקנית במסירה. פי' בקונטרס בעליה מוסרים אותה ללוקח באפסר כדתניא לעיל כיצד במסירה אוחזה בטלפיה כו' משמע מתוך לשונו דמסירה בעינן מיד ליד וכן פירש ריב''ם ומייתי ראיה מהא דאמר בפ''ק דב''מ (דף ח:) מאי לשון מסירה כאדם המוסר דבר לחבירו וכן ההיא דאמר במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני דמשמע דמסירה הוי מיד ליד וקשה לר''י דהא אמרינן לעיל כיצד במסירה אחזה בטלפיה כו' דלשון אחיזה בטלפי' משמע שמעצמו אוחזה ולא מסרה לו אדם לכן נראה לרבי דלא בעינן מיד ליד אלא כיון דאמר לך חזק וקני קנה והא דקאמר התם במציאה ובנכסי הגר מאן קמסר ליה דליקני היינו מי אמר לו לך חזק וקני ורשב''ם פי' אחז בטלפיה אחז במצות המוכר דמשמע נמי מתוך לשונו דלא בעינן מסירה מיד ליד ועוד ראיה מפרק המוכר את הספינה (ב''ב דף עו:) דפליגי התם תנאי חד אמר ספינה נקנית במסירה וחד אמר עד שימשוך ומסיק דכל היכא דאמר ליה לך חזק וקני כ''ע לא פליגי דקני כי פליגי כגון דאמר ליה. לך משוך וקני מר סבר קפיד ומר סבר מראה מקום הוא לו מדאמר קפיד אלמא אינו מוסרה מיד ליד דאי מסר ליה אמאי לא קני הא בטלה הקפדתו אלא ש''מ דמסירה לא הוי מיד ליד ועוד אי מסירה מיד ליד בעינן לא ה''ל למימר לך חזק וקני אלא תא חזק וקני: בהמה גסה נקנית במסירה. פי' בקונטרס דוקא במסירה אבל במשיכה לא מיקניא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו משמע לפירושו דמסירה עדיפא ממשיכה והא דקאמר בגמרא דרש רב בקימחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה וכל שכן במסירה ופריך שמואל לתלמידי דרב והאנן במסירה תנן פי' במסירה דוקא ולא במשיכה וקשה לר''י מאי פריך שמואל והאנן במסירה תנן ולא במשיכה הא תנן בפ''ק דב''מ (דף ב.) היו שנים רוכבים על גבי בהמה או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג וכו' שהשנים יחלוקו משום דכל אחד קנה מחצה ומנהיג היינו משיכה ועוד דאמר התם (דף ח:) שמעת מיניה דמר שמואל תרתי רוכב ומנהיג חד קני וחד לא קני ולא ידענא הי מינייהו היכי דמי אילימא רוכב לחוד ומנהיג לחוד מנהיג מי איכא למ''ד דלא קני משמע דשמואל גופיה דקאמר הכא במסירה דוקא תנן קאמר התם דמנהיג קני דהיינו משיכה ועוד קשה דבגמרא בעו פיל לר' שמעון במה יקנה תבעי ליה נמי בהמה גסה במציאה ובנכסי הגר במה יקנה אליבא דרבי מאיר ורבי אליעזר במסירה לא אפשר דמאן מסר ליה דליקני ומשיכה לא קניא בבהמה גסה לדידהו ומיהו הך פירכא איכא לשנויי ולחלק בין מקח וממכר למציאה ונכסי הגר דמקח וממכר דאפשר במסירה לא מיקני במשיכה אבל במציאה ונכסי הגר דלא אפשר במסירה מקניא במשיכה אבל אכתי קשה מרבי אליעזר דאית ליה הכא במסירה דוקא כדקתני במתניתין דברי רבי מאיר ורבי אליעזר והתם. קתני רבי אליעזר אומר רוכב בשדה ומנהיג בעיר קני ומוקי לה במקח וממכר אלמא משיכה קני אף לרבי אליעזר לכך פי' ר''י בהמה גסה נקנית במסירה היינו אף במסירה וכל שכן במשיכה דעדיפא והשתא ניחא דפריך שמואל והאנן במסירה תנן כלומר אף במסירה ועוד יש לדקדק דמשיכה עדיפא ממסירה מהא דקתני בהמוכר את הספינה (ב''ב דף עו.) ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה משמע דלא קני במסירה לרבנן אלא במשיכה אלמא דרבי דאמר במסירה לא למעוטי משיכה אתא אבל למאן דאמר במשיכה למעוטי מסירה אתא והלשון נמי משמע דקאמר התם ספינה נמי תקני במסירה משמע עם המשיכה וכן סובר רשב''ם דמשיכה חשיבה מן המסירה דפירש בפרק המוכר את הספינה (שם דף עו:) עלה דההיא דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינו של שניהם משיכה קונה בסימטא [ובחצר שהיא של שניהן] ופירש רשב''ם התם מסירה קונה ברשות הרבים משום דלא אפשר למיקנייה התם במשיכה דאין משיכה אלא כשמושך ברשותו והאי לאו רשותיה היא משיכה קונה בסימטא דשפיר הוי רשותו להניח שם מה שהוא צריך משא''כ ברשות הרבים וכיון דאפשר במשיכה שהוא קנין חשוב לאו אורחא דארעא למיקנייה במסירה שהוא קנין גרוע ור''ת הקשה על פירוש רשב''ם וכי מצות הן משיכה ומסירה שמבטלות זו את זו שאין לעשות אלא מן המובחר ופירש רבינו תם לשם משיכה קונה בסימטא כל שכן מסירה דעדיפא ממשיכה וכן פירש רש''י ומיהו שיטה דשמעתא קשה לפירושו כדפירשתי וה''ר חיים כהן מיישב פירוש רשב''ם ומפרש דמסירה אינה קונה בסימטא לא מטעמא דרשב''ם אלא נראה לו הטעם שהסימטא רשות של יחיד הוא והקודם בו זכה וסתמא דמילתא המוכר קדם והביא בהמתו לשם קודם שבא הלוקח ואם כן הוי מקום בהמתו כחצרו ואין מסירה ולא שום קנין מהני ברשות מוכר אע''ג דמשיכה קניא שם היינו משום שעקר הדבר ממקומו הראשון ור''י הקשה על מה שפירש רבינו תם דמסירה קונה אף בסימטא מההיא דפרק הספינה (שם דף עו:) דקאמר התם ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים במשיכה ופריך היכי דמי אילימא ברשות הרבים וכו' עד דקאמר לימא אביי ורבא דאמרי מסירה קונה ברשות הרבים אמרי כרבי כו' משמע דאי הוה מוקי לה בסימטא לא הוי קשה מידי ואי מסירה קונה בסימטא אפי' אם מיירי פלוגתא דרבי וחכמים בסימטא הוה ליה למיפרך הכי לימא אביי ורבא דאמרי כרבי לכך נראה לר''י הא דאמרי אביי ורבא מסירה קונה ברה''ר היינו דוקא ברה''ר אבל לא בסימטא כמו שפירש רשב''ם [וע' היטב תוס' בבא בתרא עו. ד''ה ספינה]: שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח. וא''ת דילמא לא מיירי ברשות מוכר וי''ל סתמא דמילתא ברשות מוכר מיירי ששם הבהמה עומדת והוי מצי למידחי דאמר ליה מוכר יקנה לך כליך דבהא לכ''ע קנה לוקח כדאיתא בפרק הספינה (ב''ב דף פו.):