לר' שמעון בן אלעזר, עבד כנעני מהו שיעשה (שימנה) שליח לקבל את גיטו (שטר שחרורו) מיד רבו? האם כיון דגמר [שלמד] לגבי עצם השחרור בשטר של עבד בגזירה שווה "לה" "לה" מאשה, הרי הוא כאשה ורשאי למנות שליח,

או דילמא [שמא] אשה דאיהי מצי [שהיא יכולה] להיות מקבלת גיטה בעצמה — שליח נמי מצי משויא [גם כן יכולה לעשות]. אבל עבד דאיהו לא מקבל גיטיה [שהוא עצמו אינו מקבל את שטרו] לשיטת ר' שמעון בן אלעזר — שליח נמי לא מצי משוי [גם כן אינו יכול לעשות]. בתר דבעיא הדר פשטא [אחר ששאל את השאלה חזר ופתרה]: כיון שלמד גזירה שווה "לה" "לה" מאשה דינו לכל דבר כאשה ויכול לעשות שליח.

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הני כהני [הכהנים הללו] שלוחי דרחמנא נינהו [הקדוש ברוך הוא הם], שעבודתם היא כשליחותו של הקדוש ברוך הוא. דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו [שאם עולה על דעתך לומר ששלוחים שלנו הם], מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי [האם יש דבר שאנו המשלחים איננו יכולים לעשות והם השליחים יכולים לעשות]? וכיון שאסור לישראל לעבוד במקדש ככהנים — משמע שאין הכהנים נחשבים שליחי ישראל!

ויש לשאול: ולא?! והאם אין דבר ששליח יכול לעשות אף שאין המשלח יכול לעשותו?! והא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גיטיה [והרי לפי מסקנת רבא יש כגון זה בעבד, שהוא עצמו אינו יכול לקבל את גיטו] ושליח לקבל את גיטו מצי משוי [יכול הוא לעשות, למנות]!

ודוחים: ולא היא, אין זו קושיה שהרי ישראל לא שיכי [אינם שייכים] בתורת קרבנות כלל, שאינם רשאים להקריב קרבנות בשום אופן, ואילו עבד שייך בצד מסויים בגיטין (בשטרות שחרור). דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נראין הדברים שהעבד מקבל את גיטו (שטר שחרורו) של חבירו מיד רבו של חבירו, אבל לא מיד רבו שלו אם רוצה לשחרר על ידי כך עבד אחר שלו. כי אין כאן קנין, שהרי לא יצא השטר מרשות הבעלים, שרשות העבד היא כרשות רבו. וכיון שכל עבד ראוי לקבל שטר שחרור (לפחות עבור עבד אחר) אפשר לומר שיש לו שייכות לדיני שטרות, ורשאי למנות שליח לכך שיקבל בשבילו שטר שחרור.

א שנינו במשנה כי לדעת ר' מאיר עבד כנעני נפדה בכסף על ידי אחרים ולדעת חכמים על ידי עצמו, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. ומציעים: נימא [האם נאמר] כי בהא קמיפלגי [בעניין זה חלוקים הם]: שר' מאיר סבר [סבור]: אין קנין לעבד בלא רבו, שאין לו קנין פרטי, והרב זוכה מיד בכל מה שקונה העבד, וכן אין קנין לאשה בלא בעלה, ומשום כך לעולם לא יכול העבד לקבל כסף שבו יפדה את עצמו. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: יש קנין לעבד בלא רבו, ויש קנין לאשה בלא בעלה.

אמר רבה אמר רב ששת: דכולי עלמא [לדעת הכל] אין קנין לעבד בלא רבו, ואין קנין לאשה בלא בעלה. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים], — במקרה מיוחד, וכגון דאקני ליה [שהקנה לו] אדם אחר מנה, והוסיף ואמר ליה [לו] "על מנת שאין לרבך רשות בו".

ר' מאיר סבר: כי אמר ליה "קני" [כאשר אומר לו האחר "קנה"] את הכסף — קני [קונה] העבד ומיד על ידי כך קני רביה [קונה רבו]. וכי אמר ליה [וגם כאשר אומר לו] נותן הכסף את תנאי ההגבלה בנוסח "על מנת" — לא כלום קאמר ליה [אומר הוא לו], שאין בתנאו זה ממש. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כיון שאמר ליה [לו] "על מנת" — אהני ליה תנאיה [הועיל לו תנאו] וקנה העבד בלבד, ואין לרבו קנין במנה זה ויש לעבד כסף שבו יוכל לפדות את עצמו.

ור' אלעזר אמר: כל כי האי גוונא [כל כגון זה] דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] דקני [שקונה] העבד וקני רביה [וקונה רבו] מה שקנה העבד, והכא במאי עסקינן [וכאן, במחלוקת ר' מאיר וחכמים, במה אנו עוסקים] — כגון דאקני ליה [שהקנה לו] אחר מנה ואמר ליה [לו] "על מנת שתצא בו לחירות".

ר' מאיר סבר: כי אמר ליה "קני" [כאשר אומר לו "קנה"] — קני [קונה] העבד וקני רביה [וקונה רבו] מידו את המנה והוא שייך מיד לאדון. וכי אמר ליה [וכאשר אומר לו] "על מנת" — לא כלום קאמר ליה [אומר הוא לו], שאין ממש בדבריו. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לדידיה נמי הא [לו, לעבד עצמו, הרי] לא קא מקני ליה [מקנה הוא לו] דהא [שהרי] לא אמר ליה [לו] אלא "על מנת שתצא בו לחירות", ולכן אם מתקיים תנאי זה ויוצא העבד לחירות — יש כאן מתנה, ואם לא — אין כאן מתנה כלל.

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] בין דברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר, ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדרבנן אדרבנן [מדברי חכמים על דברי חכמים] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: