דף כב - ב
אילו היה נאמר בספר דברים [שם] "ולקחת את המרצע ונתת אזנו בדלת" - הייתי אומר שהאדון ידקור כנגד אזנו של העבד חור בדלת, אך לא ירצע את האוזן.
ולפני שממשיכה הגמרא בהבאת דברי הברייתא, היא מפסיקה, ותמהה על הדברים האלו שאמרה הברייתא -
מדברי הברייתא "הייתי אומר ידקור כנגד אזנו", משמע שהיה מקום להעלות על הדעת, כי דלת, אין, רק בה יעשה חור, אבל באזנו של העבד לא יעשה חור, לפיכך נאמר "באזנו ובדלת".
ודבר זה תמוה!
וכי הייתי יכול להעלות על הדעת ולומר שהאזן לא תירצע?!
והלא כתיב בפירוש בספר שמות [שם]: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע"?!
אלא, כך יש לבאר את דברי הברייתא:
אילו היה נאמר "ולקחת את המרצע, ונתת אזנו בדלת", הייתי אומר שירצענה לאזן - מאבראי, מחוץ לדלת, היכן שיחפוץ, כדי לקיים את מה שנאמר בספר שמות, סתם: "ורצע אדוניו את אזנו", ולא נאמר היכן ירצע.
ורק אחר שירצע את אזנו, יניחנה על הדלת, ואז ידקור כנגד אזנו בעברה השני של הדלת, כדי שיתקיים הפסוק האמור בספר דברים, "ונתת אזנו בדלת". [1100]
לכן הוצרך הכתוב בספר דברים לשלול זאת, באומרו "באזנו ובדלת", כמבואר בהמשך הברייתא.
ועתה מביאה הגמרא את המשכה של הברייתא:
תלמוד לומר [לפיכך נאמר]: "ונתת באזנו ובד לת".
כלומר, צריך שיתן את המרצע גם באזנו, כשהיא צמודה לדלת. [1101]
הא כיצד? - נותן את אזנו בדלת, ודוקר והולך באזנו, עד שמגיע אצל הדלת. [1111]
ומבארת עתה הברייתא, מדוע אמר הכתוב בספר שמות שהרציעה נעשית בדלת או במזוזה, ואילו בספר דברים לא הוזכרה אלא דלת. [1112]
כי אילו לא נאמר אלא רק "דלת" [כמו שאמר הכתוב בספר דברים], הרי שומע אני מדברי הכתוב, שהכוונה היא לכל דלת, בין שהיא עקורה מהמזוזה של הפתח, ומוטלת על הארץ, ובין שאינה עקורה, אלא שהיא מחוברת למזוזת הפתח. לפיכך -
תלמוד לומר בספר שמות "והגישו אל הדלת או אל מזוזה" - הקיש הכתוב את הדלת למזוזת הפתח, כדי ללמדך -
מה, כמו שהמזוזה של הפתח, נקראת בשם "מזוזה" רק כשהיא קבועה בפתח, כשהיא במצב מעומד. אבל אם היא נעקרת מהפתח, והיא מוטלת על הארץ, אין לה אז שם "מזוזה", אלא היא נחשבת כמו חתיכת עץ בעלמא -
אף דלת נמי, גם הדלת שדיבר בה הכתוב לרצוע עליה את אוזן הנרצע, היא רק דלת המחוברת למזוזת הפתח, כשהיא ניצבת שם במצב מעומד, ולא אם היא עקורה ממזוזת הפתח ומוטלת על הארץ. [1113] ומביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין המקרא "ונתת באזנו ובדלת".
רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה בדרשה נאה כמין "חומר", צרור מרגליות או צרור של בשמים התלוי בצואר לתכשיט:
מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף?
כך אמר הקדוש ברוך הוא: אזן ששמעה את קולי על הר סיני, בשעה שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" [ויקרא כה], רק לי בני ישראל עבדים, ולא יהיו עבדים לעבדים.
ובכל זאת הלך זה, וקנה אדון לעצמו - לכן ירצע באוזנו. [1114]
ובדרשה הזאת ביאר רבן יוחנן בן זכאי מדוע הרציעה נעשית באוזן, ועתה הברייתא דורשת מדוע הרציעה נעשית בדלת הקבועה במזוזה:
ורבי שמעון בר רבי היה דורש את המקרא הזה בדרשה נאה כמין חומר [צרור של מרגליות או בשמים התלוי בצואר לתכשיט]:
מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית?
כך אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה, שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי: "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם. [1115]
מתניתין:
המשנה שלפנינו עוסקת בקניני עבד כנעני: [1116] א. עבד כנעני נקנה [1117] בכסף, [1118] ובשטר, [1119] ובחזקה [וקנין חזקה יתבאר בגמרא].
ב. וקונה את עצמו בשני קנינים: בכסף ובשטר, ונחלקו תנאים על ידי מי נעשים הקניינים הללו:
דעה ראשונה:
בכסף על ידי אחרים.
אם אחרים נתנו לאדון כסף על מנת שהעבד יצא לחרות הרי הוא קונה את עצמו בכך. אבל העבד עצמו, לא יכול לתת כסף לאדון ולצאת בכך לחרות, מפני שכל כסף שמגיע לידי העבד הרי הוא של האדון. ואפילו אם נתנו לו את הכסף על מנת שאין לרבו רשות בו, העבד אינו זוכה בכסף. [1120]
ובשטר על ידי עצמו.
אם העבד עצמו קבל שטר שחרור מהאדון, הרי הוא יוצא בכך לחרות.
אלו דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: בכסף על ידי עצמו.
אם העבד קבל כסף מאחרים על מנת שאין לרבו רשות בו, הרי הוא זוכה בכסף, ובידו לתת אותו לאדון ויוצא בכך לחרות. [1121] ובשטר על ידי אחרים [יתבאר בגמרא].
ומה שאמרו חכמים שעבד קונה את עצמו בכסף על ידי עצמו, יש תנאי בדבר: ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. שנתנו לו אנשים אחרים את הכסף על מנת שאין לאדון רשות בו, ואז הוא זוכה בו וקונה בו את עצמו.
אבל אם העבד מצא מציאה, או שנתנו לו מתנה סתם, הרי הם של האדון, והעבד לא זכה בהם מעולם, ולפיכך אינו יכול לצאת בהם לחרות.
גמרא:
שנינו במשנה: עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה.
והוינן בה: מנלן, מנין למדנו זאת?
ומשנינן: דכתיב בענין עבד כנעני [ויקרא כה]: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה". הקישן הכתוב את העבדים הכנענים לשדה אחוזה:
מה, כמו ששדה אחוזה נקנה בכסף, בשטר ובחזקה [1122] - אף עבד כנעני נקנה בכסף, בשטר ובחזקה.
שמא תאמר, אי אולי נלמד דבר נוסף משדה אחוזה:
מה, כמו ששדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל -
אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל.
לכן, תלמוד לומר בהמשך אותו פסוק: "לעולם בהם תעבודו". [1123]
לימד הכתוב שאין עבד כנעני יוצא ביובל. [1124]
ומביאה עתה הגמרא קניינים נוספים שעבד כנעני נקנה בהם, מלבד כסף שטר וחזקה שנשנו במשנתנו: א. תנא, שנה התנא בברייתא: עבד כנעני נקנה אף בחליפין. [1125]
והגמרא מבארת מדוע התנא ששנה את משנתנו לא הזכיר את קנין חליפין:
ותנא דידן, רק מילתא דליתא במטלטלין קתני. אבל מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני.
התנא ששנה את משנתנו שנה רק קנינים שנאמרו בעבד ולא במטלטלין, אבל קנינים ששייכים אף במטלטלין, לא שנה אותם במשנתנו. [1126]
ב. אמר שמואל: עבד כנעני נקנה במשיכה. [1127]
וכיצד נעשית המשיכה? אם הקונה תקפו, משך את העבד בחזקה ובא אצלו קנאו, אבל אם האדון קראו [קרא לעבד] ובא אצלו, לא קנאו, מפני שהעבד הולך מדעתו, ואין הליכתו מכח האדון.
ומקשינן: אם דברי שמואל נכונים, ואכן משיכה קונה בעבד כנעני, אם כן קשה: מדוע התנאים ששנו את משנתנו ואת הברייתא לא הזכירו את קנין המשיכה?
בשלמא, אמנם לתנא דידן [ששנה את משנתנו], מובן מדוע לא נשנית משיכה במשנה, שהרי מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני. קנין הנוהג במטלטלין לא שנה התנא במשנתנו. שהרי גם חליפין לא נשנו במשנתנו מטעם זה, וכפי שנתבאר לעיל. והיות שקנין משיכה נוהג במטלטלין, לפיכך לא שנאו התנא במשנתנו.
אלא, אבל לתנא ברא [לתנא ששנה את הברייתא], קשה: מאחר שקנין חליפין נשנה בברייתא, הרי מוכח שאף קנינים הנוהגים במטלטלין הוא שונה, ואם כן ניתני גם משיכה!
והואיל והתנא לא שנה משיכה, משמע שמשיכה אינה קונה בעבד כנעני, וזה שלא כדברי שמואל! ומתרצינן: לעולם משיכה קונה בעבד כנעני, אך בכל זאת התנא לא שנאה בברייתא, משום שכי קתני, מילתא דאיתא בין במקרקעי בין במטלטלי.
והיינו, מלבד כסף ושטר וחזקה, לא שנינו בברייתא אלא את חליפין, מפני שחליפין נוהג גם במטלטלין וגם בקרקעות, ולפיכך הוא נשנה אגב כסף שטר וחזקה, הנוהגים בקרקעות. [1128]
אבל משיכה, דרק במטלטלי איתא, במקרקעי ליתא, שנוהגת במטלטלין ולא בקרקעות - לא קתני.
והגמרא דנה בדברי שמואל:
שמואל אמר: "כיצד נעשית המשיכה בעבד? - אם תקפו ובא אצלו - קנאו. אבל אם קראו ובא אצלו - לא קנאו".
ותמהינן: וכי אם קראו - האם הליכתו מכח קריאתו, לא משיכה היא נחשבת?
והלא יש להוכיח מברייתא שאף הליכה שמחמת קריאתו נחשבת משיכה! וכדלהלן:
בהמה גסה נקנית במסירה. בהמה דקה נקנית במשיכה. [1129] [משנה להלן כה ב].
והתניא בענין זה: כיצד בהמה גסה נקנית במסירה? אם הקונה אחזה בטלפה, ברגלה, [1130] או בשערה [כגון בשיער שבראש הסוס], או באוכף שעליה, או בשליף, במשאוי שעליה, או בפרומביא ברסן [1131] שבפיה, וכן בזוג [בפעמון] שבצוארה -
קנאה אפילו אם הבהמה לא זזה ממקומה. [1132]
ובתנאי שאחיזת הקונה נעשתה בצווי המוכר. [1133]
וכיצד בהמה דקה [1134] נקנית במשיכה?
הקונה קורא לה והיא באה, או שהקונה הכישה במקל ורצתה [ורצה] לפניו [1135] - כיון שעקרה יד [1136] ורגל, מיד קנאה. זו דעת תנא קמא.
רבי אסי, [1137] ואמרי לה, יש אומרים זאת בשם רבי אחא, אומר: אין הבהמה נקנית משעקרה יד ורגל עד שתהלך לפניו בשיעור מלא קומתה, [1138] ורק אז היא נקנית לו.
על כל פנים, מבואר בברייתא שהקונה בהמה במשיכה, אינו צריך למשכה בחזקה, אלא אפילו אם קרא לה ובאה מכח קריאתו, הרי זה קנין משיכה, וקנאה.
ומכאן קשה על דברי שמואל: מדוע שמואל אמר שהקורא לעבד כנעני ובא אליו לא קנאו במשיכה? מדוע משיכה בעבד שונה ממשיכה בבהמה?
אמרי, אמרו בני הישיבה תירוץ:
יש הבדל בין בהמה לעבד:
בהמה, אין לה דעת, וכאשר הקונה קורא לה והיא באה, אדעתא דמרא אזלא, על דעת הקורא לה היא הולכת, והרי זה כאילו הוא משכה בידיו.
אבל עבד, יש לו דעת. וכאשר הקונה קורא לו והוא בא, אין הוא בא מדעת הקונה אלא הדבר תלוי בדעתו ובבחירתו, ואדעתיה דנפשיה קאזיל, על דעת עצמו הוא הולך, ולכן אין הליכתו נחשבת כמשיכה של האדון הקונה אותו.
אמר רב אשי: כיון שהעבד אינו נקנה לאדון כאשר הוא קורא לו, רק משום הטעם שהעבד הולך על דעת עצמו, אם כן, אם המדובר בעבד קטן, פחות מבן י"ג שנה ויום אחד, הרי כבהמה דמי, לפי שאין בו דעת, ולכן, אם הקונה קראו, ובא הקטן מחמת קריאתו, קנאו במשיכה.
ועתה הגמרא מביאה ברייתא המבארת כיצד נעשה קנין חזקה בעבד כנעני:
תנו רבנן:
כיצד העבד נקנה בחזקה?
אם התיר לו העבד ללוקח את מנעלו, או הוליך כליו [בגדיו] אחריו לבית המרחץ, או הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הנעילו, או הגביהו, שהעבד הגביה את הלוקח [1139] -
כל אלו הם מיני שימוש שהעבד משמש את רבו, [1140] ומשעשה כן לאדון הרי זו חזקה, וקנאו האדון לעבד אמר רבי שמעון: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום!
והניחה עתה הגמרא, שרבי שמעון נותן טעם לכך שעבד המגביה את רבו נקנה לו בכך, לפי שהגבהתו של העבד לרבו אינה גרועה משאר עשיית המלאכות. שהרי קנין הגבהה קונה בכל מקום, ואפילו בחצר המוכר.
מה שאין כן קניני משיכה ומסירה, שאינם קונים בחצר המוכר. [1141]
ומיד הגמרא תמהה: מאי קאמר? מה ההבנה בדברי רבי שמעון? הרי כאן מדובר בעבד שמגביה את רבו, ואילו הגבהה שקונה בכל מקום, היא כאשר הקונה מגביה את החפץ הנקנה!
אמר רב אשי: יש לפרש את דברי הברייתא באופן אחר:
תנא קמא אמר שדוקא אם הגביהו הוא [העבד] לרבו - קנאו. 1141* 1141*. וקנאו מפני שזו דרך עבודה שהלוקח משתעבד בעבד וקונהו בחזקה. רש"י.
אבל אם הגביהו רבו לו - לא קנאו. ואמר על כך רבי שמעון:
לדברי תנא קמא יוצא, שקנין חזקה עדיף מקנין הגבהה, שקנין חזקה קונה בעבד כנעני ואילו קנין הגבהה אינו קונה.
אך אני סבור, שלא יתכן לומר שתהא חזקה גדולה מהגבהה! שהרי הגבהה קונה בכל מקום, [1142] ולפיכך כחה גדול, ובודאי שהיא קונה אף בעבד כנעני, ושלא כדעת תנא קמא. [1143]
ומקשינן על דברי הברייתא: השתא דאמרת, מאחר שאמרנו שאם הגביהו הוא לרבו קנאו, אלא מעתה קשה: היה ראוי שגם שפחה כנענית תקנה לאדון בביאה, שהרי היא מגביהתו! ומדוע אליבא דאמת אין שפחה נקנית בביאה? [1144]
ומתרצינן: כי קאמרינן, כל אשר אמרנו שעבד שהגביה את רבו קנאו, לא אמרנו זאת אלא כאשר זה, האדון, נהנה, וזה, העבד, מצטער, ונמצא שהעבד משרת בכך את האדון, [1145] ולכן ההגבהה הזאת נחשבת לקנין חזקה.
אבל הכא, בשפחה שהגביהה את האדון בביאה, הרי זה נהנה, וזה נהנה - הוא! שניהם נהנים, ואין השפחה משרתת את האדון במעשה זה יותר מאשר את עצמה, ןאין בכך קנין חזקה.
ומקשינן: אמנם בביאה כדרכה שניהם נהנים.
אבל בביאה שלא כדרכה, רק האדון נהנה, ואילו השפחה מצטערת.
ואם כן, עדיין קשה על דברי הברייתא: אם אכן עבד שהגביה את רבו קנאו, מדוע שפחה אינה נקנית בביאה שלא כדרכה? הרי היא אינה נהנית בדבר! אמר רב אחיי בר אדא דמן אחא: יש לדחות את הקושיא מכח שתי טענות:
א. מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו? מי יאמר לנו שבביאה שלא כדרכה אין שניהם נהנים? והרי יתכן שאמנם גם האשה נהנית בכך!
ב. ועוד, אפילו אם יתברר שהאשה אינה נהנית בכך, וכטענת המקשה, נוכל לבאר מדוע אין השפחה נקנית בביאה שלא כדרכה.
משום שבענין ביאה, "משכבי אשה" כתיב [ויקרא כ יג], בלשון רבים, ובמשכבי אשה נכללים הן משכב כדרכה והן משכב שלא כדרכה. [1146]
והקישה הכתוב, את הביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה, שיהיה דינם שוה.
ומאחר ששפחה אינה נקנית בביאה כדרכה, שהרי היא נהנית בדבר, לפיכך גם בביאה שלא כדרכה היא אינה נקנית. [1147]
ואגב שדיברנו בענין קנין חזקה בעבד כנעני, מביאה הגמרא מעשה בחזקה כזאת. ונלמד ממנו דין להלכה:
רבי יהודה הנדואה, מארץ כוש, גר שאין לו יורשין הוה [היה].
חלש, חלה, על מר זוטרא לשיולי ביה, בא מר זוטרא לשאול בשלומו.
חזייה, דתקיף ליה עלמא טובא. ראה מר זוטרא שרבי יהודה הנדואה גוסס והולך למות, ורצה לזכות בעבדו.
לפיכך אמר ליה לעבדיה, לעבדו של רבי יהודה הנדואה: "שלוף לי מסנאי ואמטינהו לביתא" - חלוץ את נעלי מעל רגלי וקחם והביאם לביתי". ואמר זאת, מפני שהיה סבור שרבי יהודה הנדואה ימות בזמן שהעבד ישא את נעליו, ובאותה שעה יקנהו לעצמו בקנין חזקה.
ומדוע מר זוטרא הזדרז כל כך, ולא המתין עד שרבי יהודה הנדואה ימות ואז היה זוכה בעבד?
נאמרו שתי דעות בביאור הדבר:
[א] איכא דאמרי, יש אומרים: אותו עבד גדול הוה, היה גדול, ואילו היה מר זוטרא מחכה עד שימות האדון אזי העבד היה זוכה בעצמו משמת האדון מיד, ולפיכך מר זוטרא הזדרז ועשה את הקנין בעבד בשעת המיתה ממש.
ובשעת המיתה עצמה -
הערות
[1100] [ברש"י כתוב "באזנו בדלת", אבל הרש"ש הגיה "אזנו בדלת" ככתוב בגמרא וברש"י לעיל].
[1101] הדרשה היא מהאות ב' במילה "באזנו", [ולא מהאות ו' שבמלה "ובדלת"]. משנה למלך עבדים ג ט ד"ה ולא נאמר [בתוך הדברים]. לפי זה הדרשה היא ממה שהוזכר כאן שהרציעה נעשית באזן. ואנו מפרשים שהרציעה נעשית באזן כשהיא צמודה לדלת ["ונתת באזנו בדלת" - כלומר: תתן באזנו כשאזנו בדלת]. ולמרות שמפשטות לשון הכתוב משמע שהרציעה נעשית גם באזנו וגם בדלת עצמה, מכל מקום מהמשך לשון הברייתא משמע שהרציעה נעשית באזן בלבד, וכן מבואר במכילתא, וכדלהלן בהערה הבאה.
[1111] מלשון הברייתא משמע שהרציעה נעשית רק באזן ולא בדלת כלל. וכן מבואר במכילתא. והמכילתא דורשת זאת ממה שנאמר בספר שמות "ורצע אדוניו את אזנו במרצע". ומכאן שהרציעה באזנו בלבד ולא בדלת. [ובתחילת הברייתא שנינו אילו נאמר "ונתת אזנו בדלת" הייתי אומר שירצענה מבחוץ ואחר כך יניחנה על הדלת וידקור את הדלת כנגד אזנו. ואין להוכיח מספר שמות שלא ידקור את הדלת. מפני שלפי ההוה אמינא הזו יש שתי רציעות: [א] באזנו בלבד, כמבואר בספר שמות. [ב] בדלת בלבד כמבואר בספר דברים. אבל, לאחר שנאמר בספר דברים "באזנו ובדלת", ובודאי אין הכתוב אומר שירצע את הדלת בפני עצמה, אם כן בודאי אין לומר שירצע את אזנו והדלת יחד, שהרי זה סותר את האמור בספר שמות שהרציעה נעשית באזן לבדה. ולפיכך פירשו שכוונת הכתוב בספר דברים לומר שירצע את האוזן כשאזנו בדלת]. בספר קנין פירות [סוף אות עט] הביא בשם הדר זקנים מבעלי התוספות וחזקוני על התורה, שהטעם לכך שהתורה אמרה שהרציעה תהיה בדלת זהו כדי שלא יוכל להכחיש שנרצע, מפני שיהיה ניכר שיש נקב בדלת לפי גובה קומתו. ומשמע מזה שצריך לכל הפחות שהנקב יגע כדי משהו בדלת. והניח זאת בצריך עיון. [ועיין שם עוד].
[1112] על פי פשטות דברי רש"י בספר שמות כא ו, אבל עיין להלן בהערה הבאה.
[1113] פירשנו את הברייתא על פי פשטות לשון רש"י שמות כא ו, וכהבנת ר"א מזרחי שם. והקשה על כך הר"א מזרחי: [א] מדוע פשוט לתנא שמזוזה אינה כשרה לרציעה מכח זה שבספר דברים לא הוזכרה אלא דלת? אדרבה! נאמר שהכתוב בספר שמות הוסיף שאף מזוזה כשרה [וכיוצא בזה דרשו במכילתא בא י בענין שאור וחמץ]! [ב] כיצד יתכן לומר שמזוזה שהוזכרה בתורה אינה כשרה לרציעה ולא הוזכרה אלא להיקש בלבד? והלא זה סותר את משמעות הכתוב שהרציעה נעשית במזוזה, ולא מצאנו בכל התורה כולה שתהיה איזו מילה לצורך היקש בלבד ולא לצורך משמעותה! וכתב בלחם משנה [עבדים ג י], קושיות רא"מ מתורצות על פי מה שכתב הרמב"ם [שם]: "כיצד רוצעין? מביאו לבית דין של שלשה ואומר דבריו בפניהם. ומגישו בסוף שש אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין בבנין:. ולא נאמר מזוזה אלא 'שיהיה עומד בין אצל דלת בין אצל מזוזה', ומה מזוזה כשהיא עומדת אף דלת כשהיא עומדת, אבל הרציעה בדלת [בלבד] אף על פי שאין שם מזוזה". משמע מדברי הרמב"ם שמפרש שהכתוב בספר שמות מתייחס להגשה ["והגישו אדוניו אל האלהים"], וההגשה היא בין אל הדלת ובין אל המזוזה, ואילו הכתוב בספר דברים מתייחס לרציעה עצמה, שאינה נעשית אלא בדלת. [ועיין במשנה למלך שם שהאריך בביאור הברייתא במכילתא לפי הדברים הללו]. ונראה מתוך דברי לחם משנה ומשנה למלך שם שיש שני מצוות ברציעה: [א] הגשה. [ב] העמדה. [אך קשה: מאחר שבסופו של דבר האדון מוכרח לרצוע את העבד בדלת, אם כן בעל כרחו מגישו לשם, ויצא ידי מצות הגשה, ומה אכפת לי אם מזוזה כשרה להגשה? והלא סופו שמגישו אל הדלת שבודאי כשרה להגשה! ויש לומר: אמנם בהכרח שהעבד יעמוד אצל הדלת בזמן הרציעה. אבל, יתכן שהעבד בא לשם מעצמו. ולא מתקיים דין הגשה אלא אם האדון הגישו תחלה לדלת עצמה או לכל הפחות אל המזוזה. וכל זה לפי גירסת משנה למלך [וכן הגירסא המתוקנת בדפוס פרנקל בדברי הלחם משנה] שצריך "שיעמידו אצל הדלת או המזוזה", אבל הגירסא הישנה בלחם משנה שצריך שהאדון יעמוד ליד הדלת או המזוזה [ולא שהעבד יעמוד שם], ולפי זה לא קשה הקושיא הנ"ל, וכגירסא זו העתיק בקנין פירות עיין שם]. אך, בספר קנין פירות [שם] כתב שאין מצוה לעמוד אצל הדלת או המזוזה. אלא שהוקשה לרמב"ם קושית הרא"מ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ולפיכך הרמב"ם פירש שכוונת הכתוב שהאדון יעמוד אצל הדלת או המזוזה. מפני שדרך האדון לעמוד שם בשעת רציעה, אבל אין מצוה בזה. ואמנם הכתוב מיותר ולא בא אלא ללמדנו שהדלת תהיה במעומד [מכח היקש למזוזה]. [יש להעיר על דבריו: בפשטות הכתוב "והגישו אל הדלת או אל המזוזה" מתייחס אל העבד, כלומר: האדון יגישו לעמוד שם. ואילו לפי דבריו כוונת הכתוב שהאדון עצמו יעמוד אצל הדלת או המזוזה].
[1114] מדוע העבד נרצע רק לאחר שש כשרוצה לעבוד את אדונו הלאה? היה ראוי לרצעו מיד כשנמכר, שהרי שמע "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים! כתב המקנה: בתחילה העבד "מכר" את עצמו תמורת ממון. אבל בשעת הרציעה אין העבד מקבל מאדונו דבר, אלא עובדו מתוך אהבה וזה נקרא "קונה" אדון לעצמו, ולפיכך הוא נרצע. ועיין רש"י על התורה ובירורי השיטות כאן.
[1115] מלשון הברייתא הזאת משמע שהרציעה נעשית בפני הדלת והמזוזה. וקשה: והלא מבואר בגמרא לעיל שהרציעה אינה כשרה אלא בדלת בלבד! בלחם משנה תירץ: אמנם הרציעה עצמה כשרה בדלת, אבל ההעמדה צריכה להיות בפני המזוזה. [לשיטתו הנ"ל בהערה 13 11. אך לכאורה לשון הברייתא לא משמע כן]. ובקנין פירות [אות עט] כתב שיתכן שרבי שמעון חולק על הברייתא במכילתא: הברייתא סוברת שהרציעה נעשית בפני הדלת בלבד. ואילו רבי שמעון סובר שהרציעה כשרה גם במזוזה. והרמב"ם [עבדים ג ט] פסק כמכילתא, שהרציעה נעשית בדלת אף על פי שאין שם מזוזה. [ועיין עוד שם].
[1116] המשנה קוראת לו "עבד כנעני", אך אין מדובר כאן דוקא בעבד שבא מכנען, אלא כל גוי שנמכר לעבד דינו כעבד כנעני, והמשנה קראה לו "עבד כנעני" מפני שנאמר על כנען [בראשית ט כד] "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". רש"י. [רש"י פירש זאת להלן בתחילת דברי הגמרא. ומהר"י בירב מבאר מדוע רש"י לא כתב זאת בתחלת משנתנו, עיין שם]. מהר"י בירב כתב שהוקשה לרש"י: עבד 'כנעני' ממש אינו בנמצא כלל, שהרי בשבעה אומות שהורישו ישראל נאמר [דברים כ טז] "לא תחיה כל נשמה"! ולפיכך כתב רש"י שאכן אין מדובר כאן בעבד כנעני כלל, אלא 'דוקא' משאר אומות, ונקרא כנעני על שם שכנען נקרא עבד. וכנ"ל. [וכן כתבו המאירי ושיטה לא נודע למי בתירוצם הראשון]. ויש מתרצים שמשנתנו מדברת אף בכנעני ממש, כגון בכנענים שהשלימו עם ישראל וקבלו שבע מצות בני נח, ואין אנו מצווים להרגם, ומה שנאמר [שם] "לא תחיה כל נשמה", היינו אם לא השלימו צריך להרוג את כלם ואפילו נשים וטף, [מאירי, ועיין היטב רמב"ם מלכים ו ד, ורמב"ן עה"ת דברים כ יא, וראב"ד וכסף משנה ולחם משנה שם, ועיין שיטה לא נודע למי].
[1117] משנתנו עוסקת בארבעה קנייני עבד כנעני: [א] ישראלי הקונה מחבירו הישראלי עבד כנעני השייך לו. [ב] ישראלי הקונה מגר תושב את עבדו. [ג] גוי שמכר את עצמו לישראל. [ד] גוי שמכר את בניו או בנותיו הקטנים לישראל. אין מדובר במשנתנו בגוי שקנה עבד כנעני מישראל, שהרי המוכר עבדו לגוי יצא לחרות וכופין את האדון לחזור ולקנותו עד פי עשרה מדמיו [מאירי].
[1118] מה שקנה עבד קנה רבו [כדלהלן כג ב]. וכתבו אחרונים: אפילו ממון שהיה לעבד לפני שנמכר, הרי הוא של האדון משנמכר. [קצות החשן רמט ב וכן הוכיח שער המלך עבדים פ"ו. וראה חזון איש אהע"ז עג יב]. לפי זה הקשה חזון איש: כיצד יתכן שעבד כנעני נקנה בכסף? והלא כשהאדון נותן לו את הכסף הרי הוא חוזר ונקנה לו, ונמצא שלא נתן לעבד דבר! ותירץ כמה תירוצים: [א] מדובר במשנתנו דוקא בישראל שקנה עבד כנעני מחברו, או שקנה מהגוי את בנו הקטן [שהגוי רשאי למכרו כמבואר ברמב"ם עבדים ט א], אבל גוי שמכר את עצמו אינו נקנה בכסף. [חזו"א סי' קמ"ח. ותירוץ זה מנוגד לדברי המאירי הנ"ל בהערה הקודמת]. [ב] מדובר במאכיל את העבד או משקהו בשוה פרוטה. והעבד נקנה לו באותה הנאה מדין קנין כסף. [חזו"א שם]. [ג] יתכן שלמרות שהאדון קונה את כל נכסי העבד ואפילו מה שהיה בידו לפני המכירה, בכל זאת את כסף המכירה אין האדון קונה. [חזון איש אבן העזר עג יב. וראה בגמרא להלן כג ב שנחלקו מה דין הנותן מתנה לעבד על מנת שאין לרבו רשות בה]. [עיין תירוץ נוסף בחזון איש סימן קמח ועיין קנין פירות סימן פ].
[1119] למרות שנחלקו אמוראים [לעיל טז א] בשטר אמה העבריה מי כותבו, מכל מקום בשטר עבד כנעני לדברי הכל המוכר כותבו, מפני ששטר עבד נלמד משטר קרקע, שהמוכר כותבו. [כך מוכח מהגמרא לעיל טז א ומרש"י שם ד"ה להכי בתוך הדברים. וכן מוכח מכסף משנה עבדים ד ג. ולפי זה אף גוי שמכר את עצמו הוא כותב את השטר, אבל, יש אומרים שגוי אינו שייך כלל בקנין שטר. עיין תוספות לעיל יד ב ומאירי שם. ועיין קנין פירות אות פ, ובהערה שם].
[1120] לדעה זו אין קנין לעבד בלא רבו. [רש"י].
[1121] הגמרא מבארת את כל דברי רבי מאיר וחכמים [במה שאמרו "על ידי עצמו" - האם הכוונה 'דוקא' על ידי עצמו, או 'אף' על ידי עצמו. וכן ב"על ידי אחרים"]. רש"י.
[1122] כמבואר להלן כו א.
[1123] בעבד עברי נרצע נאמר [שמו כא ו]: "ועבדו לעולם". ופירשו חז"ל [לעיל כא ב] - לעולמו של יובל, ואם כן קשה: מדוע פשוט לגמרא ש"לעולם בהם תעבודו" [בעבדים כנעניים] היינו לעולם ממש ולא לעולמו של יובל? כתבו תוספות ישנים: אילו הכתוב היה מתכוין לעולמו של יובל, לא היה צורך לומר זאת כלל. שהרי עבד כנעני הוקש לשדה אחוזה, ושדה אחוזה יוצאת ביובל. ואם כן פשיטא שאף עבד כנעני יוצא ביובל. ובעל כרחך שהכתוב "לעולם בהם תעבודו" בא ללמדנו שהעבד יעבוד את אדונו לעולם ממש.
[1124] ואילו עבד כנעני היה חוזר לבעלים [למוכר] ביובל, אם כן כשמכר הוא את עצמו היה יוצא ביובל ופקע שעבודו. [ריטב"א].
[1125] נחלקו הראשונים האם כשם שהעבד נקנה בחליפין כך הוא גם קונה את עצמו בחליפין. [עיין רמב"ם עבדים ה ג, ורשב"א ר"ן וריטב"א כאן, טור יו"ד רסז כה, ורמ"א שם].
[1126] כלומר: התנא לא הוצרך לשנות את חליפין מפני שהם קונים בין בקרקעות ובין במטלטלין. ולא היה עולה בדעתנו לומר שלא יקנו בעבד. [ר"ן].
[1127] א. האחרונים האריכו לבאר מדוע עבד כנעני נקנה במשיכה: לדעת הגר"א טעם הדבר מפני שאמנם לענין דינים דאורייתא עבד הוקש לקרקע, אבל לענין דינים דרבנן עבד כמטלטלין, כמבואר בתוספות בבא קמא [יב א ד"ה אנא]. וקנין משיכה הוא מדרבנן. לדעת פני יהושע קנין משיכה מועיל בעבד מדאורייתא - עיין שם טעמו. בהגהות חשק שלמה כתב שמשיכה מועילה מדין חזקה. שכשהקונה תקף את העבד ומשכו אין לך חזקה גדולה מזו. [אך הקשו על דבריו מהמשך דברי הגמרא שדנה מדוע לא הוזכרה משיכה במשנתנו, ולדבריו לא קשה כלל - שהרי הוזכרה במשנה חזקה ובכלל זה משיכה]. באבן האזל [מכירה ב] דייק מהרמב"ם שמשיכה בעבד גדול על ידי תקיפה מועילה מדין חזקה. ואילו משיכה בעבד קטן שמבואר בגמרא להלן שמועילה אפילו על ידי שקורא לו משיכה כזו מועילה מדין קנין משיכה בלבד, אבל מדין חזקה צריך דוקא תקיפה. וכן כתב בשיעורי רבי שמואל. עיין שם.
[1128] רש"י, ונראה מדבריו שבדבר הנוהג בין בקרקע ובין במטלטלין אין חידוש בכך שהוא נוהג גם בעבד, אלא שאגב ששנינו במשנתנו כסף ושטר וחזקה הנוהגים בקרקע, שנינו אף דבר הנוהג בין בקרקע בין במטלטלין. למרות שאין בו כל חידוש.
[1129] אלו דברי חכמים. ויש דעות נוספות במשנה שם. [ועיין להלן הערה 1134] ולהלן יתבאר מה היא מסירה ומה היא משיכה.
[1130] רשב"ם בבא בתרא עה ב.
[1131] רש"י בבא קמא יז ב.
[1132] רשב"ם בבא בתרא עה ב. וכוונתו לבאר מה ההבדל בין מסירה למשיכה. והוא - שבמסירה אין צורך שהבהמה תזוז ממקומה. ואילו משיכה אינה מועילה אלא אם כן הבהמה זזה ממקומה על ידי הקונה. וכדלהלן בברייתא. ועיין להלן הערה.
[1133] על פי רשב"ם בבא בתרא עה ב ד"ה בטלפה. ומשמע מדבריו שאין צורך שהמוכר ימסור את הבהמה בידיו לקונה, אלא די בכך שציוה על הקונה ליטול את הבהמה. וכן דעת הריטב"א בסוגיתנו ועוד ראשונים, וכן פסק שלחן ערוך חשן משפט קצח ח. [אבל יש אומרים שבמסירה צריך שהמוכר ימסור את הבהמה בידיו לקונה. עיין טור חשן משפט קצז ובית יוסף שם].
[1134] על פי דברי חכמים שם. אבל להלכה בין בהמה גסה ובין דקה נקנות במשיכה. כמבואר בשלחן ערוך חשן משפט תחילת סימן קצז. ובענין מסירה נחלקו הפוסקים להלכה אם היא מועילה בבהמה: יש אומרים שאין מסירה קונה בבהמה כלל. [שלחן ערוך שם]. ויש אומרים שמסירה קונה בבהמה גסה בלבד. ויש אומרים שמסירה קונה בין בבהמה גסה ובין בדקה. [מובא ברמ"א שם].
[1135] מדוע התנא נקט דוקא משיכה שנעשתה על ידי שהיה קורא לה ולא נקט משיכה בידיו ממש? מכח קושיא זו הוכיח הריטב"א שבקנין מסירה אין צריך שהמוכר ימסור את הבהמה בידיו לקונה. אלא די בכך שהקונה יחזיק בבהמה בצויו. ולפיכך התנא שנה משיכה שנעשית על ידי קריאה, שאופן זה בודאי אינו בכלל מסירה, ולא שנה משיכה בידיו מפני שבאופן זה שייך גם קנין מסירה. [ויש חולקים כדלעיל הערה 1133]. [בשלחן ערוך חשן משפט קצח ח נפסק שמשיכה קונה רק בסימטה או בחצר של שניהם, ואילו מסירה קונה רק ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם, ולפי זה אין שייך שהמשיכה תועיל מדין מסירה באותו מקום. אך יש ליישב את דברי הריטב"א שהתנא העדיף לנקוט משיכה שאינה יכולה להועיל מדין מסירה ואפילו ברשות אחרת. יש חולקים על הנפסק בשלחן ערוך הנ"ל ולדעתם מסירה קונה אפילו בסימטה. עיין תוספות בבא בתרא עו א ד"ה ספינה. ולדעה זו דברי הריטב"א כאן מובנים יותר. ועיין בחידושי הריטב"א בבא בתרא שם].
[1136] יד - רגל קדמית. רגל - רגל אחורית.
[1137] זה המשך דברי הברייתא דלעיל [כך מוכח במסכת בבא בתרא עה ב]. ואין זה רבי אסי האמורא, אלא תנא הוא. ובמסכת בבא בתרא שם הגירסא "רבי אחי".
[1138] והיינו עקירת ארבע רגליה [ולא די בשתי רגליה], רשב"ם בבא בתרא עה ב.
[1139] מדובר כאן באופן שהקונה היה צריך שהעבד יגביהו. כגון שהעלהו למיטה. ואז העבד נקנה לו מפני ששימש אותו כשנסמך עליו [רשב"ם בבא בתרא נג ב].
[1140] מדוע הברייתא נקטה את הדוגמאות הללו. היה אפשר לומר בקיצור "כיצד בחזקה? כגון ששימש את רבו". נאמרו על כך כמה דעות בראשונים: דעה א. חזקה אינה מועילה אלא בתשמיש שגוף האדון נהנה מגוף העבד, כעין חזקת הקרקע שאינה מועילה אלא אם הקונה השתמש בגוף הקרקע או נעל גדר ופרץ שאי אפשר לישב על הקרקע בלי גדרות ותיקונים, אבל אכילת פירות אינה נחשבת חזקה על הקרקע, וכיוצא בזה בעבד אם תפר לו בגדים או שהיה רועה את בהמתו וכיוצא בזה הרי זה כאכילת פירות ואינה חזקה בגוף העבד. [תוספות רי"ד, ודעה אחת במאירי]. חכמי ההר הקשו על דעה זו: הרי שנינו בברייתא הולכת כליו לבית המרחץ. שאין גוף האדון נהנה ממלאכה זו. ובכל זאת הרי זו חזקה! ועיין מה שתירץ במאירי. דעה ב: חזקה אינה מועילה בעבד כנעני אלא כעין המלאכות שהוזכרו בברייתא שהן מלאכות לעבד כנעני ואסורות בעבד עברי. כמו שדרשו בתורת כהנים [ויקרא כה] בענין עבד עברי: "לא תעבוד בו עבודת עבד" - שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ, אבל תפר לו בגד וכיוצא בזה שאינה ממלאכות עבד כנעני, הרי זה כאכילת פירות בקרקע, ואינו קונה. [ריטב"א, ומגיד משנה הל' מכירה ב ב בשם רמב"ן ורשב"א. אך ברמב"ן ורשב"א לפנינו משמע שמלבד מלאכות עבד מועילה גם כל מלאכה שהיא מגוף העבד לגוף האדון, כגון: הגביהו לרבו. למרות שזו אינה מלאכת עבד. עיין שם]. דעה ג: כל מלאכה נחשבת חזקה. והברייתא נקטה את הדוגמאות הללו שהן מלאכות קלות שהעבד עושה אותם במקום שהאדון קונהו, ואינו צריך ללכת למקום המלאכה ולהתחיל בה במקום אחר. וכל שכן שעבד שהתחיל לעשות מלאכה לרבו במקום אחר הרי זו חזקה, למרות שגוף האדון לא השתמש בגוף העבד. [מאירי בתחילת דבריו, ובהמשך בשם חכמי ההר]. דעת הרמב"ם: בענין קרקע אפילו אכילת פירות נחשבת חזקה [מכירה א טו]. ובענין עבד נחלקו המפרשים בדעת הרמב"ם: יש שלמדו מדברי הרמב"ם שאף כל מלאכה מועילה, [מגיד משנה מכירה ב ב. וכן נראה מדברי הרשב"א כאן בדעת הרמב"ם]. ויש אומרים שלדעת הרמב"ם בעבד אין מועילה חזקה אלא במלאכות המיוחדות לעבד כנעני [כסף משנה שם. ועיין שם טעמו].
[1141] על פי רשב"ם בבא בתרא נג ב בהסבר מסקנת הגמרא. ועיין להלן בהערה 1142.
[1142] כתב רשב"ם בבא בתרא נג ב. וזו לשונו: "שהרי הגבהה חמורה היא דקונה אפילו ברשות מוכר, מה שאין כן במשיכה ומסירה, וגם קונה ברשות הרבים ובסימטא". וכוונתו: הגבהה קונה ברשות המוכר. מה שאין כן משיכה ומסירה, ששתיהן אינן קונות שם. ועוד יש מעלה נוספת בהגבהה - שהגבהה קונה בין ברשות הרבים ובין בסימטה, ואילו משיכה אינה קונה אלא בסמטה [או בחצר של שניהם] ומסירה אינה קונה אלא ברשות הרבים [או בחצר שאינה של שניהם]. [כן היא דעת רשב"ם שם עו א, אבל רבנו תם סובר שמסירה קונה בין ברשות הרבים ובין בסימטא. ובשלחן ערוך חשן משפט קצח ב נפסק כרשב"ם]. אבל, לכאורה פירוש הרשב"ם תמוה: רבי שמעון פתח ואמר - "לא תהא 'חזקה' גדולה מהגבהה". כלומר, הקל וחומר הוא מחזקה להגבהה, ואילו בהמשך דבריו אמר רבי שמעון שהגבהה קונה בכל מקום מה שאין כן משיכה ומסירה. וקשה: מה ענין משיכה ומסירה לכאן? והנה, מדברי כמה מפרשים מוכח שהמגביה את העבד קנאו מכח קנין "הגבהה" [כך מוכח מדברי הרשב"א, והגר"א חשן משפט קצו ג והמקנה, וכן כתב באבן האזל מכירה ב ב. וכדלהלן בהערה הבאה, אבל, יש אומרים שהגבהה בעבד קונה מכח קנין "חזקה". כלומר: אף הגבהת העבד נחשבת חזקה, כעין נעל גדר ופרץ בקרקע. שיעורי רבי שמואל אות שכג. ודייק כן מלשון הרמב"ם עיין שם]. ולדעת המפרשים הללו יש לומר שכך התכוין רבי שמעון לומר: שהגבהה קונה בכל מקום - במטלטלין, [ואפילו בחצר המוכר, ומכאן שהגבהה היא הקנין החזק ביותר במטלטלין]. מה שאין כן חזקה שאינה קונה במטלטלין כלל. ולדעת רבי שמעון ראוי להשוות את קניני עבד למטלטלין. [אך, בביאור הגר"א שם כתב שרק בקנינים דרבנן בלבד עבד כמטלטלין, והגבהה היא מדרבנן. ולפי זה תמה בשיעורי רבי שמואל שם: כיצד אמר רבי שמעון "שלא תהא חזקה גדולה מהגבהה"? והלא בודאי חזקה גדולה מהגבהה - שחזקה קונה מדאורייתא והגבהה אינה קונה אלא מדרבנן! ולפיכך חידש הגרש"ר שם שהגבהת עבד קונה מכח חזקה, ולא מכח קנין "הגבהה". וכך אמר רבי שמעון: לא תהא חזקת הלבישו והנעילו גדולה מהגבהה, שאף הגבהה צריכה להועיל מדין חזקה, שהרי, הגבהה קונה בכל מקום ומכאן שהיא הכנסה חשובה לרשותו. ואם כן, בודאי ראוי שתועיל בעבד מדין חזקה. ועיין שם עוד].
[1143] בהסבר דעת תנא קמא כתב הגר"א [חשן משפט קצו ג]: תנא קמא סובר עבד כקרקע ואין מועילים בו אלא קניני קרקע בלבד. ורבי שמעון סובר שלענין דינים דרבנן עבד כמטלטלין [כפי שכתבו תוספות בבא קמא יב א ד"ה אנא]. ולפיכך הוא נקנה אף במשיכה ובהגבהה. ולפי פירוש זה אף משיכה לא קונה בעבד לדעת תנא קמא שהרי עבד דינו כקרקע ולא כמטלטלין. ושמואל שאמר לעיל שעבד כנעני נקנה במשיכה סובר כרבי שמעון. ובזה יובנו דברי הרשב"א והר"ן שכתבו שמאחר ששמואל אמר שעבד נקנה במשיכה כל שכן שנקנה בהגבהה [שקונה בכל מקום]. ומכאן שהלכה כרבי שמעון. אבל, הרשב"ם [בבא בתרא נג ב] כתב שהטעם לדברי חכמים אין עבד כנעני נקנה בהגבהה היינו מפני שאין דרך להגביה בני אדם. אך קשה: מדברי הגמרא בבא בתרא פו א משמע שהגבהה קונה אף בדבר שאין דרך להגביהו. [וכן פירש רשב"ם שם, וכן נפסק בשלחן ערוך חשן משפט קצח ד]! והמאירי כתב שאפילו דברים שאין דרכן להגביה נקנים בהגבהה. אבל בעבד כנעני אינו נקנה בהגבהה מפני שאין דרך לעשות כן שיהא הרב מגביה את העבד. כלומר: דברים שאין דרכן בהגבהה מפני כובדם, נקנים בהגבהה. אבל עבד אין דרכו בהגבהה מפני שזה סותר למהות העבדות, שהעבד נושא ומשמש את האדון ואין האדון נושא את העבד. ולפיכך אין זה דרך קנין. ועיין עוד במאירי שם ובחזון איש, [ועיין ריטב"א].
[1144] היה פשוט לגמרא ששפחה כנענית אינה נקנית בביאה, מפני ששנינו בברייתא לעיל [י ב]: "ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה" וכו' [כלומר: שפחה של כהן אוכלת בתרומה, אך ביאתה אינה מקנה אותה לכהן. ואינה אוכלת בתרומה], ומכאן ששפחה אינה נקנית בביאה [שיטה לא נודע למי בשם רש"י]. ובשיטה לא נודע למי, מעיר על לשון הגמרא "אלא מעתה", שמשמע כי רק על ידי תירוץ הגמרא דלעיל התעוררה קושית הגמרא כאן, וקשה: והלא גם בהוה אמינא דלעיל הגמרא הבינה שעבד שהגביה את רבו קנאו, ואם כן היה ראוי להקשות כך כבר לעיל! [ועיין מהרי"ט].
[1145] שכשזה נהנה וזה מצטער, דרך עבודה הוא. [מאירי].
[1146] 'משכבי אשה' - מגיד לך ששתי משכבות באשה. [סנהדרין נד א]. ופירש רש"י - שתי משכבות יש באשה שוין זה לזה. לחייב בכל עריות כדרכה ושלא כדרכה.
[1147] על פי פירוש שני בשיטה לא נודע למי [ועיין שם פירוש נוסף].
גמ'. אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה.
בענין משיכה בעבד כנעני
א
קנין משיכה מנא לן
לכאורה צ"ב דהרי עבד כנעני הוקש לקרקע ומשו"ה נקנה בכסף שטר וחזקה, והיאך שמואל נקט דהוא ג"כ נקנה במשיכה בלי להביא מקור. ונראה לבאר דאין קרקע מופקע מקנייני מטלטלין, אלא דאין היכי תמצא למשוך קרקע. וא"כ מכיון דעבד הוי סוג של קרקע דאפשר למשוך אותו, ממילא הוא נקנה גם במשיכה.769
אבל הביאור הזה קשה. דהרי איתא בגיטין (כב.) וז"ל עציץ של אחד וזרעים של אחר, מכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה, מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים עכ"ל. ומבואר בגמ' דהעציץ דינו כמטלטלין ונקנה במשיכה לעומת הזרעים דיש להם דין קרקע ואינם נקנים במשיכת העציץ. ואם נאמר כנ"ל דכל הטעם דאין קרקע נקנה במשיכה הוא משום דא"א למשוך קרקע, אזי למה כאן הקרקע אינו נקנה במשיכה דהרי אפשר למשוך אותו. אלא דמוכח מהגמ' דקרקע מופקע מקנין משיכה אפי' היכא דיש היכי תמצא למשוך אותו.770 וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה עבד כנעני דדינו כקרקע נקנה במשיכה.
ב
דיוקים ברמב"ם
וכדי לתרץ את הקושיא הנ"ל יש לעיין בפסקי הרמב"ם בענייני קנייני עבד כנעני ולדייק בלשונו. הרמב"ם הביא הדינים האלו בב' מקומות – הלכות מכירה ובהלכות עבדים. בהלכות מכירה (פרק ב, הל"א-הל"ד) כתב וז"ל עבד כנעני הרי הוא כקרקע לקנייה ונקנה בכסף ובשטר או בחזקה. (הלכה ב) ומה היא החזקה בקניין עבדים, שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים בפני רבו, כיצד התיר לו מנעלו או שהנעיל לו מנעלו, או שהוליך כליו לבית המרחץ, או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה את רבו קנה וכן אם הגביה הרב את העבד קנה. (הלכה ג) תקפו והביאו אצלו קנה, שהעבדים נקנין במשיכה כזו, אבל אם קרא לעבד ובא אצלו, או שאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח והלך אצלו, לא קנה עד שימשכנו בתקיפה או שישתמש בו כמו שביארנו, ואם החזיק בו שלא בפני הרב צריך שיאמר לו לך חזק וקנה. (הלכה ד) עבד קטן הרי הוא כבהמה וקונין אותו בדברים שקונין בהן הבהמה ובדברים שקונין בהן העבדים, לפיכך נקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו עכ"ל.
ויש להקשות כמה וכמה קושיות על לשון הרמב"ם:
א) בסוף הלכה ב' הרמב"ם הביא את הדין דהגבהה קונה בעבד כנעני. ומשמע מלשונו "וכן אם הגביה הרב את העבד", דהגבהה הוי סוג מסויים של חזקה בדומה להפשיטו או סכו דהרמב"ם מנה לפני כן. וצ"ב דאיתא בגמ' וז"ל אמר רבי שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום עכ"ל. ולכאורה משמע מרבי שמעון דהגבההת האדון לעבדו קונה מדין הגבהה בעלמא "בכל מקום", וצ"ב בלשון הרמב"ם דמשמע דהגבהה הוי סוג של קנין חזקה. וכמו"כ יש להקשות בלשון הרמב"ם בנוגע לקנין משיכה (הלכה ג') דכתב וז"ל לא קנה עד שימשכנו בתקיפה או שישתמש בו כמו שביארנו עכ"ל. וצ"ב אם הלכה ג' איירי בקנין משיכה, למה הרמב"ם הכניס "או שישתמש בו" דהיינו קנין חזקה דהשתשמות.
ב) בהלכה ב' הרמב"ם כתב דקנין חזקה דעבד צ"ל "בפני רבו". וצ"ב למה השימוש צ"ל בפני האדון. ועוד קשה דהרי בפרק הקודם דאיירי בהלכות קנייני קרקע, הרמב"ם (פרק א מהלכות מכירה הלט"ו) נקט דאם א"א לעשות נעל גדר ופרץ בקרקע אזי ניתן לקנות בחזקה ע"י תשמיש בשדה, וז"ל היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש עכ"ל. ואע"פ דהקנין חל ע"י תשמיש, הרמב"ם לא הזכיר התנאי דהתשמיש צ"ל לפני הקונה כמו דהזכיר בעבדים. וצ"ב החילוק בין קנין חזקה ע"י תשמיש דקרקע וקנין חזקה ע"י תשמיש דעבד.
ג) בהלכה ג' כתב הרמב"ם "תקפו ובא אצלו קנה שהעבדים נקנין במשיכה כזו". וזהו לשון הגמ' במימרא דשמואל. ולכאורה הלשון הזה צ"ב דלא מצינו לשון של תקיפה במשיכה דעלמא. אבל הלשון הזה מופיע בהלכות עבדים דכדי שטבילת עבד כנעני לא תהא נחשבת כגירות איתא בגמ' (יבמות מו.) דהאדון "צריך לתקפו במים", וכן איתא ברמב"ם (פרק יג מהלכות איסור ביאה הלי"א) וז"ל ואם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש אלא כיון שטבל נשתחרר לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שיעבודו ומודיעו בפני הדיינין שלשם עבדות מטבילו עכ"ל. וצ"ב בקשר בין התקיפה בשעת טבילה לשם עבדות לבין התקיפה דקנין משיכה.
ד) כמו"כ צ"ב בלשון הרמב"ם בהלכה ג' "שהעבדים נקנין במשיכה כזו". משמע מזה דהרמב"ם איירי בסוג מסויים דמשיכה, וצ"ב מאי שנא ממשיכה דעלמא.
ה) ועוד יש לדייק דהרמב"ם עוסק בהלכות קניית עבד כנעני בפרק ב' מהלכות מכירה, ורק פסק את עיקר הדין דמשיכה קונה במטלטלין בפרק הבא (פרק ג' מהלכות מכירה הל"א). וצ"ב בסדר הדברים, כלומר היאך הרמב"ם הביא את דין משיכה בעבד לפני שפסק דמשיכה קונה בכלל.
ו) ועוד צ"ב דמשמע דלפי הרמב"ם יש חילוק יסודי בין משיכה דעבד גדול לבין משיכה דעבד קטן. דאחרי דהביא הדין דמשיכה בעבד גדול כתב הרמב"ם (הלכה ד') וז"ל עבד קטן הרי הוא כבהמה וקונין אותו בדברים שקונין בהן הבהמה ובדברים שקונין בהן העבדים, לפיכך נקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו עכ"ל. ומזה דהרמב"ם הביא את דין עבד קטן בהלכה נפרדת וגם מזה דדימהו לבהמה, משמע דקנין משיכה דעבד קטן מהווה חלות אחרת ממשיכת עבד גדול. וזה גם יוצא מלשונו דעבד קטן נקנה בדברים שקונין בהן העבדים. ולכאורה הלשון הזה צע"ט דהרי עבד קטן הרי הוא עבד, ופשיטא דנקנין בדרכים דעבדים נקנים. אלא דמשמע דיש חלות אחרת לקנייני עבד קטן אע"פ דנראים כמו הקנינים דנקנים בהם עבד גדול.
וההבדל בין עבד קטן לבין עבד גדול כמו"כ בולט בהלכות עבדים (פרק ה, הל"א) כשהרמב"ם חזר על הדינים דקנין עבד כנעני וז"ל עבד כנעני נקנה בחמשה דברים וקונה את עצמו בשלשה, נקנה בכסף או בשטר או בחזקה או בחליפין או במשיכה, וקונה את עצמו בכסף או בשטר או בראשי איברים, ועבד קטן הרי הוא כבהמה ונקנה במשיכה כמשיכת הבהמה וכבר ביארנו בתחלת ספר זה כל הדרכים שהעבדים נקנין בהן עכ"ל. כאן, הרמב"ם רק חזר בקיצור על ההלכות דכבר ביאר באריכות בהלכות מכירה, ואעפ"כ הוא חילק בין משיכת עבד גדול לבין משיכת עבד קטן. וצ"ב בכל זה דהרי מהגמ' משמע דעבדים גדולים וקטנים נקנים באותו קנין משיכה אלא דיש נ"מ ביניהם בפועל בנוגע לקראו אצלו והוא בא דרק מועיל בעבד קטן אבל בעבד גדול אינו מהני דהרי אדעתיה דנפשיה קאזיל. אבל מהרמב"ם משמע דיש כאן ב' חלויות שונות דמשיכה, וצ"ב בגדר הדברים.
ז) וכמו"כ צ"ב דבהלכות מכירה הרמב"ם פתח דעבד כנעני נקנה בג' דרכים – כסף שטר וחזקה – אבל בהמשך הוא גם פסק דעבד כנעני נקנה בהגבהה ובמשיכה. ובהלכות עבדים הרמב"ם כלל ה' דברים ברשימה שלו – כסף, שטר, חזקה, חליפין ומשיכה – אבל חסר הגבהה. וצ"ב בהסבר הדברים.
ג
קנין כיבוש בעבד כנעני
ומכל הדיוקים האלו נראה דיש להרמב"ם שיטה חדשה בגדר קנין חזקה הגבהה ומשיכה דעבד כנעני. דהיינו, דאע"פ דהגמ' הביאה את ההיקש בין קרקע לעבד כנעני ביחס לכסף שטר וחזקה, הרמב"ם הבין דיש חילוק מהותי בין כסף ושטר לבין חזקה. דבכסף ושטר, מעשה הקנין נעשה בדבר שהוא מחוץ לגוף הקרקע והעבד, וההיקש מלמד דאותו קנין דקונה בקרקע כמו"כ קונה בעבד. אבל חזקה דנעשה בגופו של קרקע אינו מהני בעבד באותו אופן דמהני בקרקע, דהרי כשרוצה לקנות בן אדם בקנין דנעשה בגופו הדרך היחידי שזה מועיל הוא מדין קנין כיבוש. ויוצא מזה דההיקש מקרקע מלמד דמעשה דחזקה מהני בעבד כנעני כמו דהוא מועיל בקרקע, אבל חלות הקנין בעבד כנעני הוא חלות הכיבוש דהאדון עושה בשעה שמשתמש בעבד. וזהו הטעם דהרמב"ם הדגיש דההשתמשות של העבד צ"ל "בפני רבו" דהרי האדון צריך לעשות את הכיבוש בעצמו. אבל בקרקע, דקנין חזקה הוי חלות קנין בעלמא ליכא דין דהחזקה צ"ל בפני הקונה.771
ומכיון דחזקה בעבד חל מדין קנין כיבוש ולא מדין חזקה דעלמא, מבואר למה שמואל אמר דאפשר לקנות עבד כנעני במשיכה. דהרי קנין כיבוש אינו מוגבל לצורה דקנין חזקה, אלא כל היכא דהאדון עושה מעשה קנין דכובש את העבד תחת ידו הוא קונה מדין כיבוש. ולכן אם האדון מושך או מגביה את העבד באופן דכבישה אזי הוא קונה אותו מדין כיבוש כמו בקנין חזקה.772 וזהו הטעם דהרמב"ם לא הזכיר קנין משיכה והגבהה ברשימה בריש פרק ב' מהלכות מכירה, דהרי ביסוד הדברים אין משיכה והגבהה אופני קניינים לעצמם בעבד כנעני, אלא דהוו אופני חזקה הקונים מדין כיבוש. ומפני כך הרמב"ם עירב השתמשות וחזקה בתוך דבריו בנוגע לקנין משיכה והגבהה דכולם קונים מדין כיבוש. וכל זה בהלכות מכירה, אבל בהלכות עבדים כשהרמב"ם חזר על הדינים באופן קצר הוא רצה להזכיר כל צורת קנין בפני עצמו ולכן הזכיר משיכה בנפרד מחזקה. אמנם עדיין קשה לפי זה למה בהלכות עבדים הרמב"ם לא הזכיר הגבהה בפני עצמה כמו דהזכיר משיכה אם שניהם הוו צורות שונות של היסוד דחזקה וכיבוש. וזה עדיין טעון הסבר, וצ"ע.
ולפי"ז כמו"כ מובן למה הגמ' והרמב"ם השתמשו בלשון ד"תקיפה" במשיכת עבד כנעני. דהרי כבר ביארנו (דף כא: בענין יפת תואר, אות ז') דהתקיפה בטבילת עבד כנעני דמונע העבד מלהיות גר גמור חלה מדין כיבוש. וכאן הרמב"ם הבין דהגמ' ביארה דהתקיפה הזאת ג"כ חלה לקנין עבד כנעני בדיני ממונות. וזה ג"כ הפירוש בהדגשת הרמב"ם "שהעבדים נקנין במשיכה כזו", דהיינו דאין זה מדין משיכה בעלמא כמו במטלטלין אלא הוי משיכה הכובשת את העבד תחת יד האדון דחל מדין קנין כיבוש. וגם יוצא לפי זה דאין להקשות על סדר הרמב"ם דפסק את הדין דמשיכת עבד כנעני לפני שאמר דיש חלות קנין משיכה במטלטלין, דהרי "משיכה כזו" מהווה דין אחר לגמרי מקנין משיכה דעלמא במטלטלין.
וכמו"כ מובן המשמעות דהרמב"ם דמשיכת עבד קטן מהווה קנין אחר ממשיכת עבד גדול. דכל היסוד הזה דמשיכה קונה מדין כיבוש נכון רק בעבד גדול דהוי בר דעת ולכן לא סגי במשיכה דעלמא וצריך משיכה מדין כיבוש דמבטל דעת העבד בפני האדון. אבל משיכה דעבד קטן דאינו בר דעת באמת חלה מדין קנין משיכה דעלמא כמו קנין משיכת בהמה ולכן לא צריך תקיפה, אלא דכל פעם דהאדון גרם שהעבד קטן יזוז ממקומו אזי הקנין חל כמו בבהמה.
ולפי"ז אין מקום להקשות כלל מהגמ' בגיטין (כב:) דאין משיכה קונה בקרקע אפי' היכא דאפשר במשיכה כמו בעציץ נקוב. דהרי באמת מוכרח מהגמ' שם דקנייני מטלטלין אינם שייכים כלל לקרקע. אבל כאן בעבד, אין קנין המשיכה חל מדין משיכת מטלטלין אלא דמהווה סוג של כיבוש דנכלל תחת הכותרת של "חזקה".
אבל לכאורה יש להקשות ב' קושיות על המהלך שביארנו בנוגע לקנין הגבהה. דלפי היסוד הנ"ל, הגבהה בעבד כנעני, כמו משיכה, מהווה סוג של חזקה דחל מדין כיבוש. וקשה על זה מלשון הגמ' וז"ל אמר ר' שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום עכ"ל, דהרי משמע מדברי ר' שמעון דהגבהה בעבד כנעני מהווה אותו קנין של הגבהה בכל התורה כולה. וגם קשה על רשימת קנייני עבד כנעני דהרמב"ם כתב בהלכות עבדים, וז"ל עבד כנעני נקנה בחמשה דברים וקונה את עצמו בשלשה, נקנה בכסף או בשטר או בחזקה או בחליפין או במשיכה עכ"ל. ולכאורה ממ"נ, אם הרמב"ם עוסק רק בחלות הקנין אזי למה הוא הזכיר קנין משיכה לבד וראוי לו להזכיר רק חזקה דכולל משיכה והגבהה כמו בהלכות מכירה. ומאידך, אם הרמב"ם רצה להזכיר כל פירוטי צורת הקנין דהעבד ולכן הוא הזכיר משיכה לחוד וחזקה לחוד, א"כ צ"ע למה הוא לא הזכיר כמו"כ הגבהה לחוד. ומשמעות הרמב"ם דיש לחלק בין משיכה לבין הגבהה בקנין עבד כנעני עדיין צ"ב.
גמ'. תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הנעילו.
בענין קנין חזקה בעבד כנעני
א
קנין חזקה ע"י תשמיש
משמע מהגמ' דתשמיש מועיל לקנין חזקה. וקשה, דלכאורה נחלקו הראשונים האם תשמיש בקרקע מהני לקנין חזקה היכא דלא שייך לעשות נעל גדר ופרץ. דכתב הרמב"ם (פרק א מהלכות מכירה הלט"ו) וז"ל היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה, ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש עכ"ל. ומבואר ברמב"ם דתשמיש מהני לקנין חזקה בקרקע צחיח. מאידך הראב"ד השיג (שם) וז"ל א"א הא מילתא לא מיחוורא דהא חזקה אכילת פירות היא ואכילת פירות לא מהני אלא כנגד טענה אבל למיקנא בה ארעא לא קני אלא מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר עכ"ל. הראב"ד נקט דתשמיש דאכילת פירות אינו יכול להועיל לקנין חזקה אפי' היכא דא"א לעשות נעל גדר ופרץ, אלא דלעולם בעינן "מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר". ונראה לבאר דלפי הראב"ד לא בעינן מעשה תיקון בגוף הקרקע דהרי מעשה דנעילת השדה אינו מתקן את גוף הגדר או גוף השדה. אלא סגי במעשה דאינו משנה בגוף הקרקע כל עוד דהוא מהני לארעא, כמו נעילת הדלת דשומר על הקרקע. אבל לכאורה צ"ב בדעת הראב"ד מהסוגיא דידן דמבואר דבעבד דהוקש לקרקע תשמיש מהני לקנין חזקה אע"פ דהתשמיש בודאי אינו מהני לעבד.
ועיין ברשב"א (ד"ה ת"ר כיצד) דגם התקשה בקנין חזקה דהתיר לו מנעלו וכדומה, וז"ל כל אלו מלאכות של עבד הן ולפיכך עבד נקנה בהן אבל תפר או אפה לרבו אין זו חזקת העבדים שאין אלו אלא אכילת פירות ואכילת פירות אינה חזקת קניה והמציע מצעות בנכסי הגר דאמרינן בפרק חזקת (נג:) דקנה היינו משום דנהנה גופו מגוף הקרקע ודוגמתו בעבדים הגביהו הוא לרבו שגוף האדון נהנה מגוף העבד ולא כן כתב הרמב"ם עכ"ל. ויוצא דהרשב"א חולק על הרמב"ם לגבי תשמיש לקנין חזקה ונקט דתשמיש דאכילת פירות אינו מהני. אמנם הרשב"א עדיין סבור דאם התשמיש הוא באופן דנהנה גוף הקונה מגוף דבר הנקנה, זה מהני לקנין חזקה. ולפי"ז שפיר מובן הגמ' בסוגיין דרק בתשמישים דנהנה גוף האדון מגוף העבד קנין החזקה חל, אבל לא בתשמיש אחר דדומה לאכילת פירות. אבל לכאורה הראב"ד אינו יכול לסבור כמו הרשב"א דהרי הראב"ד נקט דלקנין חזקה בעינן "מידי דמהניא לארעא" ומשמע דבעינן דהקונה יגרום הנאה לגוף הקרקע או לגוף העבד. ולכאורה, בהתיר לו מנעלו, אע"פ דנהנה גוף האדון מגוף העבד, מ"מ אין כאן הנאה לגוף העבד ואינו קונה לדעת הראב"ד. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא בפירוש הראב"ד לסוגייתנו.
וגם צ"ע בשיטת הראב"ד מהגמ' בב"ב (נג:) דהרשב"א הביא כראיה דתשמיש המהנה לגוף הקונה מגוף הקרקע מועיל לקנין חזקה. דהרי איתא בגמ' שם וז"ל אמר רב עמרם האי מילתא אמר לן רב ששת, ואנהרינהו עינין ממתניתא, המציע מצעות בנכסי הגר קנה. ואנהרינהו עינין ממתניתא, מאי היא, דתניא כיצד בחזקה, נעל לו מנעלו, או התיר לו מנעלו, או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, והפשיטו, והרחיצו, סכו, גרדו, והלבישו, והנעילו, והגביהו, קנאו עכ"ל. הגמ' הוכיחה דמציע מצעות בנכסי הגר קונה מזה דעבד כנעני נקנה ע"י תשמיש. ולפי הרמב"ם הגמ' מובן מאד דהרי עצם הצעת המצעות קונה מההפקר מדין תשמיש בשדה כמו בעבד כנעני. ועיין ברשב"א בב"ב (נג: ד"ה המציע) דחלק על הרמב"ם ונקט דאין כל תשמיש מהני לקנין חזקה אלא תשמיש דגוף הקונה נהנה מגוף דבר הנקנה. ולכן ביאר את הסוגיא באופן אחר, וז"ל המציע מצעות בנכסי הגר קנה, כלומר שהציע מצעות עליהן ושכב או ישב עליהן קנה לפי שנהנה גופו מגוף הקרקע ואינו דומה לאכילת פירות שאינה חזקה דהתם לא נהנה מגוף הקרקע אלא מפירותיו עכ"ל.773 ודבריו בב"ב הם לשיטתו במה דכתב בסוגייתנו, דהיינו דגם בתשמישי העבד לרבו וגם במציע מצעות, קנין חל ע"י זה דהקונה נהנה מגוף דבר הנקנה. אבל לכאורה כמו דקשה על הראב"ד מסוגיא דידן, כמו"כ קשה היאך הוא ביאר את קנין החזקה במציע מצעות אם בעינן דבר דמהני ליה לארעא.
ונראה לבאר דהראב"ד פירש את הסוגיא בב"ב כמו הר"י מגא"ש. דהרמב"ם (פרק ב מהלכות זכייה ומתנה הל"ד) פסק את ההלכה דהציע מצעות בסמיכות להלכה אחרת, וז"ל הצר צורה בנכסי הגר קנה והמציע מצעות בנכסי הגר קנה, הנר את השדה בנכסי הגר קנה עכ"ל. והמגיד משנה ביאר דזה דהרמב"ם הביא את הדין דהציע מצעות ביחד עם הדין דצר צורה ונר את השדה משמע דגם בהציע מצעות פירושו דהקונה תיקן דבר בגוף השדה, וז"ל הציע מצעות שיפה הקרקע במצעתן וה"ז כציור וכיור וצר צורה שקונה בנכסי הגר לפי שמתקנו ומיפהו וזה עיקר ולזה הסכים אבן מיגש ז"ל עכ"ל. כלומר, דלפי הר"י מגא"ש גם מציע מצעות אינו קונה מדין תשמיש או מדין ההנאה מגוף השדה אלא דהקנין חל ע"י זה דהוא תיקן את השדה בהמצעות. ועיין ברשב"א (בב"ב שם) דגם הביא את פירוש דהר"י מגא"ש והוסיף דלפי זה גם בקנין חזקה דעבד כנעני אין כוונת הגמ' ב"נעל לו מנעלו" דהעבד עושה תשמיש בעד רבו או מהנה את רבו ע"י זה דהעבד נעל לו מנעלו, אלא דהאדון נועל את מנעל דהעבד וע"י זה מתקנו ומייפו, וז"ל ויש מי שפי' הציע מצעות שייפה הקרקע בהצעת מצעות קנה והרי זה כסיוד וכיור וצר צורה שקונה בנכסי הגר לפי שמתקנו ומייפהו ואנהר לן עיינין מדתנינן סכו הלבישו כלומר האדון הלביש את העבד עכ"ל. ויוצא מכל זה דהראב"ד יכול לפרש דיש תיקון דבר הנקנה גם במציע מצעות וגם בעבד כנעני.
וגם יש להעיר על השיטה הנ"ל בגדר דקנין חזקה מהסוגיא דדייש אמיצרי. דאיתא בב"מ (יד:) וז"ל ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ויצאו עליה עסיקין, עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דאמר ליה חייתא דקטרי סברת וקבלת, מאימתי הויא חזקה, מכי דייש אמצרי עכ"ל. ולכאורה דייש אמצרי אינו מעשה דמהני בגוף הקרקע או אפי' מעשה דתשמיש בשדה וצ"ב במאי קני. ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא. דהתוס' (שם יד. ד"ה עד שלא) פירשו דהוא עשה מעשה קנין אחר בקרקע אלא דיכול לחזור בו עד דהוא מראה דיש לו סמיכות דעת לקנין עי"ז דהוא דייש אמיצרי. וא"כ הדין דדייש אמיצרי אינו שייך לדיון הנ"ל בגדר דקנין חזקה. ומאידך רש"י (ד"ה מכי דייש) פירש וז"ל מכי דייש אמצרי - מתקן גבולי השדה ומגביהם עכ"ל, דהיינו דהוא עשה מעשה תיקון בגוף השדה. ולפי"ז מובן למה דייש אמצרי סגי לקנין חזקה. והרמב"ם גם ס"ל הכי שכתב, וז"ל המוכר שדה לחבירו בצד שדהו, או שנתנה לו במתנה, כיון שדש את המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כשדה אחת קנה עכ"ל, דהיינו דהוא משנה את גוף השדה על ידי הליכה על הגבול. והראב"ד דמצריך מעשה דמהניא ליה לארעא לקנין חזקה יכול לפרש או כמו התוס' דדייש אמיצרי אינו קשור לקנין חזקה, או כמו רש"י והרמב"ם דיש תיקון בגוף השדה.
ועוד יש להעיר על דברי הראב"ד בהשגה שלו לפסק אחר דהרמב"ם לגבי קנין חזקה. דהרמב"ם (פרק א מהלכות מכירה הלט"ו) כתב וז"ל המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, או שאסף פירות האילן או זמרו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו עכ"ל. והראב"ד השיג וז"ל א"א כל זה הולך על הדרך שכתב עכ"ל. וכוונת הראב"ד היא דהרמב"ם אזיל בפסק הזה לשיטתו דתשמיש דאכילת פירות מהני לקנין חזקה, אבל הראב"ד בעצמו דסבור דבעינן מעשה דמהני ליה לארעא חולק על זה. ולכאורה השגתו צ"ב דהרי ע"י זריעה ונירה לכאורה הקונה עושה מעשה דתיקון בגוף השדה והיאך זה דומה לשטיחת פירות או העמדת בהמה בקרקע. וצ"ל דהראב"ד רק השיג על הדין ברמב"ם דאסף פירות האילן, דאע"פ דהוא עושה מעשה, הראב"ד נקט דמכיון דהוא רק עושה מעשה בפירות ולא בקרקע עצמה זה לא סגי למעשה דמהניא ליה לארעא, ולכן הראב"ד סבור דאזיל הרמב"ם לשיטתו דגם מעשה תשמיש בעלמא סגי לחזקה. אבל אה"נ, הראב"ד מודה דמעשה זריעה או חרישה מהני לקנין חזקה.
ב
גדר קנין חזקה לפי הרמב"ם
והנה יש לעיין בשיטת הרמב"ם בקנין חזקה, דהרי הבאנו לעיל דבקרקע צחיח סלע הוא סבור דהקנין חל ע"י תשמיש דשטיחת פירות (פרק א מהלכות מכירה הלט"ו). אבל כשהרמב"ם הגדיר את היסוד דקנין חזקה כמה הלכות לפני כן (פרק א מהלכות מכירה הל"ח) כתב דצריך מעשה המועיל לשדה, וז"ל כיצד בחזקה, מכר לו בית מכר לו שדה או שנתן אותה במתנה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והוא שיועיל במעשיו הרי זה קנה עכ"ל. ומבואר מזה דעיקר הגדר דקנין חזקה הוא מעשה דמועיל לשדה. והרמב"ם הדגיש את הנקודה הזאת בעוד כמה הלכות. דהרי כשפירט את צורת הקנין דגדר כתב הרמב"ם (שם הלי"א) וז"ל כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה, כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת, והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק, הרי זה הועיל וקנה, וכן אם היתה שם פרצה והיו נכנסים בה בדוחק והרחיב הוא בה כל שהוא עד שנמצא נכנס בריוח, הרי הועיל וקנה עכ"ל. ופעמיים בהלכה הרמב"ם כתב "הרי זה הועיל וקנה", וכמו"כ איתא בהלכה הבאה (שם הלי"ב) וז"ל נתן צרור והועיל, כגון שחבר בו המים לשדה, או נטל צרור והועיל כגון שפתח בנטילתו המים לשדה הרי זה קנה, וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ובהלכה הבאה (שם הלי"ג) כתב דהילוך על גבולות השדה אינו קונה משום דמעשיו לא הועיל, וז"ל המוכר שדה לחבירו בצד שדהו, או שנתנה לו במתנה, כיון שדש את המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כשדה אחת קנה, אבל אם הלך בה לארכה ולרחבה אין הילוך זה מועיל כלום, ואם שביל של כרמים מכר לו הואיל ונעשה להילוך קנה בהילוך עכ"ל. ומבאור מכל זה דבקנין חזקה דעלמא בעינן מעשה דמועיל בגוף השדה. ואפי' כשהרמב"ם הביא את ההלכה בקנין חזקה ע"י תשמיש (שם הל"י) הוא גם הוסיף התנאי הזה דמועיל מעשיו, וז"ל כיצד המחזיק בנעילה קנה, כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו הרי זה החזיק וקנה, שהרי נשתמש בה שימוש המועיל עכ"ל. ולפי כל זה צ"ב בפסק הרמב"ם בנוגע לקרקע צחיח סלע ועבד כנעני דקנין חזקה חל ע"י תשמיש דאינו מועיל לדבר הנקנה אלא לבעלים בלבד.
וצ"ל דלפי הרמב"ם יש ב' דינים בקנין חזקה. כלומר, דהיכא דאפשר לעשות מעשה תיקון או ייפוי בגוף השדה או מעשה דתשמיש דמועיל לשדה (כמו נעילת הדלת) אזי קנין החזקה חל בדרכים האלו. אבל בקרקע צחיח סלע ובעבד כנעני דאי אפשר לעשות מעשה המועיל להם, אזי ההלכה היא דכל תשמיש המועיל לקונה חל כקנין חזקה אע"פ דאינו מועיל לגוף השדה.
ואם כנים הדברים לכאורה קשה בגדר דקנין חזקה. כלומר, מהו יסוד הדין קנין של חזקה דבעינן מעשה המועיל לשדה, אבל אם זה אי אפשר אזי סגי בתשמיש דהקונה בעלמא כמו שטיחת פירות. ונראה לבאר דיסוד דקנין חזקה אינו מעשה מסויים בעצמו, אלא מעשה דהוראת בעלות על השדה. כלומר, דהקונה צריך לעשות מעשה דרק הבעלים דהשדה עושים ואזי קונה בקנין חזקה. וא"כ מובן דיש אופנים שונים דקנין חזקה בקרקעות שונות. דהיינו, דהיכא דאפשר לעשות מעשה דמועיל בגוף השדה אזי מעשה כזה מהווה מעשה דהוראת בעלות הכי מעולה דהרי רק הבעלים משקיעים לעשות מעשה דמועיל לשדה. אבל היכא דהוראת בעלות מסוג הזה אינו שייך כמו בקרקע צחיח סלע, אזי גם תשמיש דמהני לבעלים מהווה סוג של מעשה דהוראת בעלות.774
ויש להוכיח דהגדר דקנין חזקה הוא מעשה דהוראת בעלות משיטת רש"י בנוגע למסירת מפתחות. דאיתא בריש מסכת פסחים (ד.) דמסירת מפתחות מהמשכיר לשוכר לפני י"ד בניסן מעביר את החיוב של בדיקת חמץ מהמשכיר לשוכר, וז"ל המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק עכ"ל. ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא. דרש"י (ד"ה מסירת מפתח) נקט דמסירת המפתח מהווה קנין שכירות וז"ל הוא קנין השכירות, ואם עד שלא מסר המפתח נכנס ליל ארבעה עשר חלה חובת הבדיקה על המשכיר, שעדיין היתה ברשותו, ואף על פי שמסר לו ביום כבר חלה חובה עליו עכ"ל. והתוס' (ד"ה אם משמסר) הקשו עליו דקנין שכירות חל בקרקע רק ע"י כסף שטר וחזקה, ומסירת מפתחות מהני רק אם אמר לך חזק וקני. ומפני זה הר"י ביאר דחיוב בדיקת חמץ אינו תלוי בקנין השכירות וז"ל ומפרש ר"י דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו מפתח כשחל י"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק עכ"ל. וצ"ב בשיטת רש"י, למה מסירת מפתח מהווה קנין שכירות. ונראה לבאר ע"פ הנ"ל דלפי רש"י מסירת מפתח מהווה מעשה המראה הבעלות של מי דקיבל המפתחות כשוכר ולכן הוא מהני לקנין חזקה.775
ועל פי זה נראה לבאר דיוק בלשון הרמב"ם. דבקנין חזקה בשדה ע"י תשמיש הרמב"ם לא הזכיר דמעשה דשטיחת הפירות בקרקע צ"ל בפני הקונה. ואילו בקנין חזקה דעבד ע"י זה דהעבד משמש את רבו, הרמב"ם הוסיף את התנאי דהתשמיש צ"ל בפני רבו. ולעיל ביארנו ע"פ היסוד דקנין חזקה דעבד אינו קנין חזקה דעלמא אלא דחל מדין כיבוש. אבל לפי היסוד הנ"ל בגדר דקנין חזקה יש לבאר באופן אחר, דהיינו דיש לחלק בין מעשה דהוראת בעלות בשדה לבין מעשה דהוראת בעלות בעבד בר דעת. דבשדה, כל מעשה תשמיש דמהנה לקונה מראה דהוא הבעלים על השדה. דהרי אנשים ישאלו של מי הפירות דשטוחים בשדה וידעו דהם של הקונה. אבל אם עבד בר דעת עושה מעשה דמהנה לאחר, אין אומדנא דמוכח דהאדם הזה מהווה האדון של העבד, דאולי העבד בעצמו החליט לעשות את המעשה הזה מטעמים שלו. אבל אם התשמיש נעשה בפני האדון, רק אז מעשה התשמיש גורם אומנדא דמוכח לכל הרואים דהוא האדון על העבד.
והשתא דאתית להכי יש לחזור למחלוקת הראשונים בנוגע לקנין חזקה ע"י תשמיש, דהבאנו לעיל ג' שיטות בנידון: א) שיטת הרמב"ם דהיכא דא"א לעשות מעשה המועיל לקרקע, מעשה תשמיש דמהנה לבעלים קונה, ב) שיטת הרשב"א דרק תשמיש דגוף הקונה מקבל הנאה מגוף הקרקע קונה, ג) שיטת הראב"ד דלעולם בעינן מעשה דמייפה או מתקן את השדה. ועל פי היסוד שביארנו בקנין חזקה י"ל דכו"ע מודים דהיסוד דקנין חזקה הוא מעשה דהוראת בעלות אלא דנחלקו איזה אופן סגי ליצור אומדנא דמוכח מצד הרואים דהוא הבעלים על השדה. דהרמב"ם נקט דסגי בכל מעשה תשמיש דגורם הנאה לקונה כש"כ לעיל. מאידך הרשב"א סבור דמעשה כזה אינו יוצר אומדנא דמוכח בעיני הרואים לומר שהנהנה מהתשמיש הוי הבעלים, חוץ מאם הוא נהנה בגופו מגוף השדה. והראב"ד נקט שרק מעשה המועיל בגוף השדה יוצר אומדנא כזאת דהוא הוי הבעלים.776
אמר ליה לעבדיה שלוף לי מסנאי ואמטינהו לביתא, איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים.
עיין ברש"י דמר זוטרא רצה שהעבד ישרת אותו ברגע של המיתה כדי לקנותו בקנין חזקה. ולפי רש"י מר זוטרא היה צריך לעשות את החזקה ממש בשעת מיתת האדון הראשון דאל"כ העבד יחזיק בעצמו (בעבד גדול לכו"ע ובעבד קטן לפי החכמים) ויצא לחירות. ולכאורה קשה, דהרי גם אם מר זוטרא עושה קנין חזקה בשעת מיתת האדון, הרי החזקה שלו נסתר ע"י זה דהעבד מחזיק בעצמו ורוצה לצאת לחירות, ומאי אולמיה חזקה דמר זוטרא מהחזקה דהעבד בעצמו. ובאמת זוהי סברת ר"ת (תוד"ה ואיכא דאמרי) דבעבד גדול אפי' אם מר זוטרא היה מחזיק בו בשעת מיתת האדון, אעפ"כ העבד יוצא לחירות כי זה דהוא מחזיק בעצמו גובר על החזקה דאחר.
ונראה לבאר שיטת רש"י ע"פ היסוד דביארנו לעיל (כב: ד"ה אמר שמואל, אות ג') דהחזקה בקנין עבד כנעני אינו קנין חזקה דעלמא, אלא דחל מדין כיבוש. וא"כ מובן שכשיש אדם הכובש את העבד זה מגרע את היכולת של העבד לקנות את עצמו, דהרי הכיבוש של האחר מונע את הקנין של העבד בעצמו מלחול. וזהו הטעם לפי רש"י דמר זוטרא קנה את העבד בשעת מיתת האדון, אע"פ דהעבד רצה לקנות בעצמו ולצאת לחירות.
769 ועיין בפנ"י (ד"ה אמר שמואל) דהקשה קושיית רבינו זצ"ל וגם העלה התירוץ הזה וז"ל עוד דאין דנין אפשר משאי אפשר דבקרקעות לא שייך משיכה עכ"ל.
770 וכן הקשה בנתיבות (סימן קצו סק"א). ואולי י"ל דמכיון דהזרעים מחוברים לקרקע כל הזמן ליתא במשיכה דחיבורים לקרקע מפקיע חלות משיכה, שלא כעבד דאינו מחובר לקרקע וראוי למשיכה.
771 כוונת רבינו זצ"ל לא ברורה, דאולי ר"ל דבקרקע מועלת חזקה ע"י שליח הקונה ולא בעבד, וצ"ע.
772 והשווה לדברי החשק שמואל (כב:) דנקט דמשיכה בעבד כנעני חל מדין חזקה.
773 וכן איתא ברשב"ם (ד"ה הציע מצעות).
774 ולכאורה ההגדרה הזאת מבואר נמי מדברי הכס"מ (פרק ב מהלכות מכירה הל"ב) דכשעבד תופר בעד האדון אינו קונה בקנין חזקה, וז"ל אבל כשתופר בגד במה יודע דלרבו הוא אבל מלאכת עבדות הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו למרחץ כיון דאחריו הוא הולך הא מינכר שהוא שלו דומיא דקרקע עכ"ל.
775 והשווה לדברי רבינו זצ"ל המובאים בספר הררי קדם (חלק ב' סימן ו') דרבינו זצ"ל ביאר את שיטת רש"י באופן אחר.
776 לכאורה קשה לומר דפליגי הראשונים בהיכי תמצי האם יש אומדנא דמוכח או לא. ויתכן דבשטיחת פירות יש ספק דאולי שכר את הקרקע לתשמיש ולא קנה את גופו ופליגי הראשונים האם קנין חזקה דשכירות מועיל לקנות גם גופו של הקרקע, ויש לתלות שאלה זו באם יש לשוכר קנין הגוף בקרקע או לא. ובהנאת הגוף לכאורה י"ל דהרוב דאומדנא דמוכח הוי דקנה את גוף הקרקע ולא רק שכרו לפירותיה אלא שיש מיעוט המצוי דאכן שכרו ולא קנה הגוף, ופליגי האם אומדנא דמוכח עם מיעוט המצוי מועיל לקנין.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
207ימים לסיום הש״ס