אילו נאמר "אזנו בדלת" — הייתי אומר: ידקור כנגד אזנו בדלת בלבד, שאת הדלת — אין [כן] ידקור, ואת אזנו — לא. ותוהים: איך אפשר לומר ואזן לא? והכתיב [והרי נאמר] "ורצע אדניו את אזנו במרצע" (שמות כא, ו)!

אלא כך יש לומר: הייתי אומר ירצענה לאזן מאבראי [מבחוץ] ולאו דווקא על גבי הדלת ויניחנה אחר כך על הדלת, וידקור כנגד אזנו בדלת — תלמוד לומר: "ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת" (דברים טו, יז). הא כיצד עושה — דוקר באזנו והולך עד שמגיע אצל דלת.

נאמר בכתוב "דלת", שומע אני כל דלת: בין שהיא עקורה ממקומה בין שאינה עקורה, — תלמוד לומר "מזוזה", מה מזוזה (מסגרת הדלת) דווקא שהיא מעומד וקבועה — אף דלת נמי [גם כן] מעומד, שהדלת צריכה להיות במקומה ולא עקורה.

רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר כענין של משל ודוגמא: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף שתירצע דווקא היא? אמר הקדוש ברוך הוא: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה) ויש בכך הדגשה: ולא עבדים לעבדים, והלך אדם זה וקנה מרצונו אדון לעצמו — הרי מגיע לאוזן הזו שירצע.

ור' שמעון בר רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית שדווקא בהן נעשית הרציעה? אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות של בתי בני ישראל, ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והוצאתים אז מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו ונעשה עבד — על כן ירצע בפניהם, שהם כעדים שעבר על דברים שנאמרו בתורה.

א משנה עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו להשתחרר בכסף על ידי אחרים, שנותנים כסף לאדוניו, ובשטר שחרור אפילו על ידי עצמו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: בכסף גם על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים ולא משל העבד, שהרי אין לעבד קנין לעצמו, שכל שקנה העבד — נקנה לרבו.

ב גמרא שואלים: מנלן [מניין לנו] שאלו דרכי קנייתו של העבד? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] בעבדים גויים: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה" (ויקרא כה, מו) הקישן (הישווה אותם) הכתוב את העבדים לשדה אחוזה; מה שדה אחוזה נקנה בכסף, או בשטר, או בחזקה — אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה.

ויש לשאול: אי [או] אולי נדרוש אחרת: מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל — אף עבד כנעני חוזר לבעלים הראשונים ביובל? — תלמוד לומר: "לעלם בהם תעבדו" (שם) משמע שהמכירה היא לחלוטין.

תנא [שנה החכם] בתוספתא: אף בחליפין נקנה העבד. ושואלים: והתנא דידן [שלנו] במשנה, שלא שנה קנין חליפין, מה טעמו? ומשיבים: מילתא דליתא [דבר, קנין, שאינו קיים] בקניית מטלטלין — קתני [שנה], מפני שיש חידוש בזה, שהעבד אף על פי שהוא מיטלטל נקנה כדרך שנקנות קרקעות, ומילתא דאיתא [דבר, קנין, שישנו] בקניית מטלטלין — לא קתני [שנה].

אמר שמואל: עבד כנעני נקנה במשיכה, כדרך שנקנים שאר מטלטלים. וכיצד נעשית משיכה בעבד — תקפו (החזיק בו בכח) האדון ובא העבד אצלו — הרי קנאו בכך. אבל אם קראו ובא אצלו מרצונו — לא קנאו.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת התנא דידן [שלנו] במשנתנו, הרי מובן מדוע לא שנה דין קנין זה, כי כאמור מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני, דליתא במטלטלי קתני [דבר שישנו בדין קנין מטלטלין לא שנה, דבר שאינו בקנין מטלטלין שנה] וקנין משיכה ישנו במטלטלין. אלא לתנא ברא [החיצון] של התוספתא ששנה חליפין ניתני [שישנה] גם משיכה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] קנין חליפין הרי זה בגלל שהוא מילתא דאיתא [דבר שישנו] בין במקרקעי [בקרקעות] בין במטלטלי [במטלטלין], אבל משיכה דבמטלטלי איתא, במקרקעי ליתא [שבמטלטלין ישנה, בקרקעות אינה] — לא קתני [שנה].

ולבירור דברי שמואל: כיצד דרך קנין עבד במשיכה, תקפו (החזיק בו בכח) האדון ובא אצלו — קנאו, אם קראו ובא אצלו — לא קנאו. שואלים: וקראו לא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כיצד נקנית בהמה במסירה? אם אחזה בטלפה (בפרסה שלה), או בשערה, או באוכף שעליה, או בשליף (משא) שעליה, או בפרומביא (מתג) שבפיה או בזוג (בפעמון) שבצוארה — קנאה.

כיצד קונה בהמה במשיכה? קורא לה והיא באה, או שהכישה (היכה אותה) במקל ורצתה (רצה) לפניו, כיון שעקרה יד ורגל ממקום עמידתה — קנאה בכך. ר' אסי ואמרי לה [ויש אומרים] שר' אחא אומר: עד שתהלך לפניו מלא קומתה, ולא די בעקירת יד ורגל. על כל פנים למדנו מכאן שבהמה נקנית במשיכה גם על ידי קריאה!

אמרי [אומרים] שיש להבדיל בין קנין עבד לקנין בהמה: בהמה אדעתא דמרה אזלה [על דעת בעליה היא הולכת] שאין בה דעת, ואם הולכת למי שקורא לה הרי זו כמשיכה, ואילו עבד אדעתיה דנפשיה קאזיל [על דעת עצמו הוא הולך] ולכן אין זה קנין משיכה, שהרי לא עשה האדון בכך פעולת קנין. אמר רב אשי: עבד קטן כבהמה דמי [נחשב], שכיון שאין לו דעת — הרי הוא נקנה בקריאה, כדין בהמה.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד קונה את העבד בחזקה? אם התיר לו העבד את מנעלו, או הוליך כליו (בגדיו) אחריו לבית המרחץ, או הפשיטו או הרחיצו, או סכו, או גרדו (גרד ממנו את השמן שסך בו), או הלבישו או הנעילו, או הגביהו — קנאו. אמר ר' שמעון: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. על הדברים האחרונים שואלים: מאי קאמר [מה אמר] ר' שמעון? שנראה שהוא חולק, אך אין הענין מובן, שהרי גם תנא קמא אמר שקונה בהגבהה.

אמר רב אשי: כך צריך להבין: אם הגביהו הוא לרבו (את רבו) — קנאו, שהרי עושה מלאכה לאדוניו, אבל במקרה שהגביהו רבו לו — לא קנאו, שהרי לא עשה העבד עבורו עבודה. ועל כך אמר ר' שמעון: לא תהא קנין חזקה גדולה מקנין הגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום, ואם כן, גם המגביה את העבד — קנאו.

ושואלים: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] שבמקרה שהגביהו הוא לרבו — קנאו, שקונה אותו האדון בכך לדעת, אלא מעתה שפחה כנענית תקנה לאדון בביאה שבא עליה, שהרי אפשר לומר שהיא מגביהה אותו בשעת ביאה! ומשיבים: ביאה שבא עליה אינה כמלאכה שעושה עבורו, ומדוע? כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] שהוא קונה את העבד בעבודה שהעבד עובד בשבילו — הרי זה במקום שזה (האדון) נהנה, וזה העבד מצטער (סובל) בכך, ובכך מתבטאת בעלותו של האדון, ואולם הכא [כאן] בביאה: זה נהנה וזה נהנה הוא וכיון ששני הם נהנים מכך, אין לראות בזה דרך קנין.

שואלים: ואם בא עליה שלא כדרכה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אז אין לאשה הנאה בכך. אמר רב אחיי [בר אדא] דמן אחא: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] דלאו הנאה אית להו לתרוייהו [שאין להם הנאה, לשניהם] אפילו בביאה שלא כדרכה? ועוד: "משכבי אשה" (ויקרא יח, כב) כתיב [נאמר] וכיון שנאמר הדבר בלשון רבים, למדים שיש שני משכבות באשה והקישה (הישווה) הכתוב את הביאה כדרכה לשלא כדרכה לכל ענין.

ד מסופר: ר' יהודה הנדואה [מהודו] גר שאין לו יורשין הוה [היה]. כאשר חלש [חלה], על [נכנס] מר זוטרא לשיולי ביה [לשאול בו] לשלומו, חזייה דתקיף ליה עלמא טובא [ראה אותו שמתגבר עליו העולם ביותר], כלומר, שהוא גוסס ועומד למות בעוד זמן קצר. אמר ליה לעבדיה [אמר לו מר זוטרא לעבדו] של ר' יהודה: שלוף [התר] לי מסנאי [נעלי] ואמטינהו לביתא [והבא אותם לביתי], שרצה לקנות אותו על ידי זה בשעת מותו של בעליו, שכיון שמת הגר ואין לו יורשים — כל הקודם ולוקח נכסיו זוכה. ומעירים: איכא דאמרי [יש שאומרים] שאותו עבד גדול (מבוגר) הוה [היה].