מי כתיב [האם נאמר] "ופרצו", בו"ו החיבור, לכלול את כל שאר העבירות כיחידה אחת? הלא "פרצו" כתיב [נאמר], לומר שעל כל אחת ואחת מעבירות אלה יש עונש זה.

א הדור יתבי וקאמרי [חזרו ישבו ואמרו] עוד שמועות בשם רב אסי: הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: האשה היולדת שהביאה קרבן חטאתה לטהרה מטומאת יולדת ומתה — יביאו יורשין קרבן עולתה, להשלים את חובותיה בקרבנות. אמר רב יהודה אמר שמואל: ודין זה הוא דווקא כשכבר הפרישתה האשה עצמה את העולה הזו מחיים (בחייה). אבל אם עדיין לא הפרישתה מחיים — לא חייבים היורשים להביא קרבן עולה.

ומסיקים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] כי שיעבודא לאו דאורייתא [שיעבוד נכסים אינו מן התורה], שאין אומרים שמכיון שהיתה עליה חובה להקריב גם עולה נשתעבדו לכך נכסיה, וחובה זו מוטלת איפוא על הנכסים אף לאחר מותה של האשה, גם אם לא הופרשה העולה על ידי האשה בפועל. ועל שיטה זו יש חולקים, אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: אף על גב [אף על פי] שלא הפרישה את העולה מחיים. ומכאן מסיקים אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: שיעבודא הוה דאורייתא [שיעבוד הוא מן התורה].

ותוהים: והא פליגי [והרי כבר נחלקו] חכמים אלו בה, בבעיה זו, חדא זימנא [פעם אחת], שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מלוה על פה שאין עימו שטר שיעבוד קרקעות, אם מת הלווה — אינה גובה את החוב מן היורשין ולא מן הלקוחות, אף שברור שהיה מלוה, ואין החייבים מכחישים זאת. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מלוה על פה גובה בין מן היורשין, בין מן הלקוחות. משמע שנחלקו כבר אותם חכמים בשאלה האם השיעבוד עצמו, בלי שטר, הוא מן התורה או לא, ומדוע נשנית המחלוקת פעמיים?

ומשיבים: צריכא [נצרך] הדבר להיאמר בשני המקרים; דאי איתמר בהא [שאילו היה נאמר רק בזו], בענין הלוואה, היינו אומרים: בהך קאמר [בזו בלבד אומר] שמואל שאין כאן שיעבוד, משום שלא מלוה כתובה בתורה היא, שהרי ההלוואה הזו לא היתה אלא הסכם פרטי בין שני אנשים, אבל בהך [בההיא], בענין חובת היולדת בקרבן עולה — אימא מודה להו [אמור שמודה הוא להם], לר' יוחנן ולריש לקיש, שכיון שהתחייבות זו שצריכה להביא עולה כתובה בתורה — יש לומר שהיא יוצרת שיעבוד אף שלא נכתבה בשטר.

ולהיפך, ואי אשמעינן בהא [ואם היה משמיע לנו רק בזו], בענין קרבן עולה של יולדת, היינו אומרים כי דווקא בהא קאמר [בזו אומר] ר' יוחנן שהשיעבוד מן התורה, ומדוע — שמלוה כתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא [היא נחשבת], אבל בהך [בזו], במלוה פרטי — אימא מודה ליה [אמור שמודה לו] לשמואל שאין השיעבוד מן התורה, על כן צריכא [צריך] שתיאמר מחלוקתם בשני המקרים.

אמר רב פפא: הילכתא [הלכה] למעשה היא זו: מלוה על פה גובה מן היורשין, ואינו גובה מן הלקוחות וטעמו של דבר: גובה מן היורשין — משום שאנו מקבלים את השיטה ששיעבודא דאורייתא [שיעבוד נכסים להלוואה הוא מן התורה], ואינו גובה מן הלקוחות — משום דלית ליה קלא [שאין לו, למלוה על פה קול], שאינו מתפרסם ברבים ואין אנשים נזהרים מלקנות מנכסיו של הלווה ולכן אין לחייב את הלקוחות להתחשב בשיעבוד שלא היה ידוע לרבים.

ב שנינו במשנה שהאשה קונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. ושואלים: בשלמא [נניח] גט — דכתיב [שכן נאמר]: בתורה במפורש "וכתב לה ספר כריתת... והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד א–ב), משמע שהגט מתיר לאשה להינשא למי שתרצה לאחר הגירושין,

אלא מיתת הבעל מנלן [מנין לנו] שמתירה את האשה? ומשיבים: דבר זה סברא הוא: הוא, הבעל, אסרה לכל אדם והוא שרתה [התיר אותה], שכיון שאינו קיים עוד בעולם, אין מי שיאסרנה.

ומקשים: והא [והרי] עריות דאסר להו ולא שרי להו [שהוא אוסר אותן ואינו מתיר אותן במיתתו], כגון אשת האב שגם אחרי שמת האוסר — אין האשה הזו מותרת למי שנאסרה עליו בחייו! אלא יש ללמוד זאת מדאמר רחמנא [ממה שאמרה תורה] ביבמה שמת בעלה שאין לה בנים שאסורה להינשא לכל אדם מלבד ליבם, ונסיק מכאן: הא [הרי] זו שיש לה בנים — מותרת להינשא.

ומקשים: ודילמא [ושמא] נפרש אחרת: אשה שאין לה בנים — אסורה לעלמא [לכל] ושריא [ומותרת] ליבם, וזו שיש לה בנים — לכולי עלמא נמי [לכל העולם, לכל האחרים, גם כן] אסורה! אלא, יש ללמוד זאת מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] אלמנה לכהן גדול אסורה, ומכאן נבין: הא [הרי] לכהן הדיוט היא שריא [מותרת] וכל שכן לישראל.

ומקשים: ודילמא [ושמא] נאמר כי לכהן גדול אסורה היא בלאו [באיסור לא תעשה] ואילו לכולי עלמא [לכל העולם] אסורה היא רק בעשה. על כך תוהים: האי עשה מאי עבידתיה [עשה זה מה מעשיו, מה טעמו]? אי דאהניא [אם שהועילה] מיתת הבעל להתירה תישתרי [שתותר] לגמרי, אי [אם] שלא אהניא [הועילה] מיתת הבעל להתירה תוקמה במילתא קמייתא [שתישאר בעניינה הראשון] בחיי בעלה ויהיה בה איסור מיתת בית דין!

ומשיבים: אין זו קושיה, אלמה [ומדוע] לא? אפשר לומר שמיתת הבעל אפיקתה [הוציאה אותה] מאיסור מיתה ואוקימתה [והעמידה אותה] על איסור עשה, מידי דהוה אפסולי [כמו שהוא על פסולי] המוקדשים, בהמות שהוקדשו לקרבן ונפסלו מחמת מום,

דמעיקרא [שמתחילה] כשהיו תמימים אית בהו [יש בהם] מעילה, ואם נהנה מהם — הרי זה מועל בקדשים ומתחייב על כך, ואסירי [ואסורים] בגיזה (של צמרם) ועבודה בהם. ולאחר שנפל בהם מום, כאשר פרקינהו [פדה אותם] — דין מעילה לית בהו [אין בהם], אבל עדיין בגיזה ועבודה הם אסירי [אסורים] וכך אפשר לומר גם לגבי מיתת הבעל שאין היא מתירה לגמרי את האשה, ועדיין לא מצאנו מקור להתירה לנישואין.

אלא יש לומר שהמקור להיתר באלמנה מדאמר קרא [ממה שאמר הכתוב] "פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה" (דברים כ, ז) ומכאן למדים שיכול אדם אחר לשאת את האלמנה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: אימא [אמור] ותפרש שם: מאן [מיהו] אותו איש אחר זה שנזכר בכתוב — יבם.

אמר רב אשי שתי תשובות בדבר: חדא [אחת] — שיבם לא איקרי [נקרא] אחר שאינו איש זר לה. ועוד כתיב [נאמר]: "ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתת... או כי ימות האיש האחרון" (שם כד, ג) ואיתקש [והוקש] בכתוב זה דין מיתה לגירושין, מה גירושין שריא [מתיר] את האשה לכל, וגומרת, כלומר, משלימה את הפירוד ואין עליה שום איסור להינשא לאחר, אף מיתה שריא [מתירה] וגומרת ומשלימה את ההיתר הזה להינשא לכל אדם.

ג שנינו במשנה שהיבמה נקנית בביאה כו'. ושואלים: בביאה מנלן [מניין לנו] שהיא נקנית? — אמר קרא [הכתוב]: