והרי דין זה של טענה שטוען אדם על חבירו שחייב לו כסף אם משום שלא החזיר לו את פקדונו או הלוואתו, וחבירו מודה לו רק במקצת הטענה, דכתיב [שנאמר]: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש..." (שמות כב, ו), "...עד האלהים יבוא דבר שניהם" (שם, ח) ופירושו שדין זה בא לפני הדיינים, ומשביעים את הנתבע. ותנן [ושנינו במשנה] בדין מודה מקצת הטענה: שבועת הדיינין, כלומר, שבועה זו שהדיינים משביעים את זה שהודה במקצת היא כאשר הטענה (התביעה) היא על שתי מעות כסף לפחות, וההודאה שמודה הנתבע אפילו בשוה פרוטה. ואם כל "כסף" האמור בתורה הוא כסף צורי, כיצד הגיעו חכמים לסכום זה של שתי מעות דווקא?

ודוחים: התם [שם] יש לימוד מיוחד בגלל ההיקש, ש"כסף" שנזכר שם הוא דומיא [בדומה] לכלים, מה כלים משמע לפחות שנים — אף כסף שנים, ומה כסף הוא דבר חשוב — אף בכלים מדובר דווקא בדבר חשוב.

ומקשים: והרי מעשר דכתיב [שנאמר] בו, בפדיונו "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כה) ותנן [ואף על פי כן שנינו במשנה]: הפורט סלע ממעות מעשר שני, משמע שאפשר לפרוט את כסף המעשר אף לפרוטות נחושת, ולאו דווקא מעות כסף! ומשיבים: כיון שלא נאמר "כסף" אלא "הכסף" הה"א היתירה ריבה, שהיא באה ללמדנו שאפשר לפדותו בכל מיני כסף, ואף בפרוטות של נחושת.

ומקשים: והרי הקדש דכתיב [שנאמר] בו "ונתן הכסף וקם לו" (ראה ויקרא כז, יט) ואמר שמואל: הקדש, אפילו היה שוה מנה, שחיללו על שוה פרוטה — מחולל! והרי, "כסף" נאמר במקרא, ובכל אופן יוצא ידי חובה בפרוטות נחושת! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] יש לימוד מיוחד המלמד דין זה, שכן "כסף" "כסף" יליף [למד] בגזירה שווה ממעשר, ולכן גם שם מדובר בכסף (ממון) כלשהו.

ומקשים: והרי קידושי אשה דכתיב [שנאמר] בהם "כי יקח איש אשה ובעלה" (דברים כד, א) וגמר [ולמד] קידושי כסף בגזירה שווה "קיחה" "קיחה" משדה עפרון, ושם נזכר "כסף", ובכל זאת תנן [שנינו במשנה], בית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. ואם כן נימא [האם נאמר] שרב אסי שאמר שכל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי הוא שאמר כבית שמאי דווקא?!

אלא יש לדחות את כל מה שאמרנו ולפרש כך: אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר]: אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל סכום כסף קצוב (שמפורש בו סכום מסויים) האמור בתורה הריהו כסף צורי, וכסף של דבריהם — כסף מדינה.

ומקשים: אם כן הוא מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? הלא תנינא [שנינו] כל דינים אלה במפורש: תשלומי חמש סלעים של פדיון הבן, שלשים של עבד שנהרג על ידי שור שמשלם בעל השור, חמשים של אונס ושל מפתה, מאה של מוציא שם רע — כולם בשקל הקודש, במנה צורי, הרי שכל המקומות שנאמר בהם בתורה סכום קצוב כבר פורשו כאן ומה השמיע לנו רבי אסי!

ומשיבים: מה שאמר ושל דבריהם כסף מדינה איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, שלא תנן [שנינו] כלל זה במשנה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: התוקע (מכה) לחבירו בדרך בזיון — נותן לו כקנס סלע, שכך קבעו חכמים. ולא תימא [ואל תאמר] מאי [מה פירוש] סלע שהוא סלע צורי שהוא ארבע זוזי (ארבעה דינרים) אלא מאי [מה פירוש] סלע — סלע מדינה ששוויו פלגא דזוזא [חצי זוז], דעבידי אינשי דקרו לפלגא דזוזא איסתירא [שעשויים אנשים לקרוא לחצי זוז גם כן סלע].

א ר' שמעון בן לקיש אומר הסבר אחר: טעמייהו [טעמם] של בית שמאי שקידושי אשה הם בדינר, כדברי חזקיה. שאמר חזקיה: אמר קרא [הכתוב] באמה העבריה (שהיא אמנם שפחה, אלא שברשות האדון גם לעשותה לאשתו): "והפדה" (שמות כא, ח) — מלמד שמגרעת (מנכה) מפדיונה, שאם הגיע לידה כסף הריהי משלמת לאדון בניכוי שווי העבודה שעשתה ויוצאה טרם זמנה.

אי אמרת בשלמא דיהב [אם נניח אתה אומר שהוא נותן] לה בשעת קנייתה דינר לפחות, היינו דמגרעה ואזלה [זהו שהיא מגרעת מהסכום הזה והולכת] עד כדי פרוטה, אלא אי אמרת דיהב [אם אתה אומר שהוא נותן] לה פרוטה בקנין ראשון כשקנה אותה לשפחה, מפרוטה מי מגרעה [האם יכולה היא לגרוע]? והרי פרוטה הוא השיעור הקטן ביותר של כסף! ודוחים: ודלמא הכי קאמר רחמנא [ושמא כך אמרה תורה], זה כוונת העניין: היכא דיהב [במקום שנתן] לה דינר — תיגרע את הסכום הזה עד פרוטה, היכא דיהב [במקום שנתן] לה פרוטה — לא תיגרע כלל! ובמקרה זה לא יתקיים דין "והפדה".