קידושין ז ע"ב

דף ז - ב

א. נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה אימתי חל דין דיחוי על הקרבן.

דעת רבי שמעון שדין "דיחוי" נוהג רק לאחר שחיטת הקרבן. אבל בעוד הבהמה חיה, אין נוהג בה דין דיחוי, ואם חזרה הבהמה להיות ראויה לקרבן, אפשר להקריבה. ואילו רבי יהודה סובר שאפילו בעוד שהבהמה חיה נוהג בה דין דיחוי.

רבי יוחנן בסוגייתנו מדבר בבהמה חיה, ואומר שחל בה דין דיחוי. ולכן, שמע מינה מדבריו, שלדעתו גם בעלי חיים, קרבנות חיים, שעדיין לא נשחטו, נדחים.

ב. יש אומרים שאין דין דיחוי נוהג אלא בקרבן שהיה ראוי להקרבה בשעה שהוקדש, ואחר כך, משהוקדש הוא נדחה, אז הוא נפסל עולמית. אבל קרבן שבשעת הקדשתו הוא לא היה ראוי להקרבה, לא נוהג בו דין "דיחוי". ולכן, אם לאחר זמן בטלה הסיבה שמנעה את הקרבתו בעת הקדשתו, אזי נעשה הקרבן כשר להקרבה [סוכה לג ב].

ורבי יוחנן בסוגייתנו אומר, שבהמה אשר בשעת הקדשתה היתה דחויה מהקרבה, שהרי רק חציה היתה אז קדושה, ואי אפשר אז להקריבה, חל בה דין דיחוי -

שמע מינה, שלדעתו, דיחוי מעיקרא, בתחלת ההקדש - הוי דיחוי.

ג. ושמע מינה יש דיחוי בדמים.

כלומר, בהמה שמלכתחילה לא חל עליה "קדושת הגוף", שיקריבו אותה עצמה, אלא רק חלה עליה קדושת דמים, שיביאו בדמיה קרבן אחר, גם היא נדחית לעולם, גם אם לאחר מכן יקדישו את כולה, ותהיה ראויה להקרב כולה על המזבח.

וכגון אם אחד השותפים בבהמה הקדיש את חלקו בבהמה, שאז אי אפשר להקריבה בשעת הקדשתה, בגלל שחלקה השני נשאר חולין, חל בה [על חציה הקדוש] "קדושת דמים" בלבד. ^[182]

דהיינו, קדושת חציה של הבהמה מתבטאת בכך שהיא צריכה להמכר, ובחצי הדמים יביא קרבן אחר.

ומוכח מדברי רבי יוחנן כאן, כי על פי שהבהמה הזאת איננה עומדת להקרבה בשעת הקדשת חציה, בכל זאת חל בה דין דיחוי, ונדחית מן המזבח לעולם, גם כאשר יקדיש את חציה השני.

וזה דבר חידוש.

מפני שהיה אפשר לומר אחרת, שלא חל דין דיחוי אלא בדבר שחלה בו קדושת הגוף להקרב הוא עצמו, שאז, היות ונדחית קדושת הגוף מהקרבה, היא נדחית עולמית. אך לא כאשר הבהמה אינה יכול להתקדש כלל בקדושת הגוף להיקרב היא עצמה, שאז היה מקום לומר שאין זו "דחיה" הנעשית בקדושת הקרבן, לפי שלא חלה כלל קדושה של הקרבה עצמית בבהמה, ואין מה ש"נדחה". ^{[183] [184]} ועתה הגמרא מביאה את המשך דברי רבא [שאמר לעיל: "חצייך מקודשת לי" - אינה מקודשת]:

בעי [הסתפק] רבא: הנותן לאשה פרוטה ואמר לה: חצייך מקודשת לי בחצי פרוטה. וחצייך השני מקודשת בעוד חצי פרוטה - מהו הדין בזה? ^[185]

וצדדי הספק הם:

האם כיון דאמר לה פעמיים "התקדשי לי בחצי פרוטה" על כל חצי וחצי מגופה, הרי פסקה בכך למילתיה, שבזה הוא חילק את קידושיו בה לשניים, כאילו היו אלו שני מעשי קידושין נפרדים, וכל אחד מהם בפני עצמו אינו מועיל כלום. ^[186]

או דילמא, יתכן והוא מקדש את האשה כולה במעשה אחד, בפרוטה שלמה. ומה שאמר פעמיים "חצייך בחצי פרוטה, וחצייך בחצי פרוטה" - מונה והולך הוא את שני חצאי הפרוטות, ומצרפם לפרוטה אחת. אך בסך הכל, כוונתו היא לקדש בפעם אחת את כל האשה, בפרוטה אחת.

וממשיך רבא ומסתפק: אם תימצי לומר, אם תפשוט את הספק הזה, ותאמר שמונה והולך הוא, וקידושיו קידושין, אזי יש להסתפק ספק אחר: הנותן לאשה שתי פרוטות, ^[187] ואומר לה: חצייך מקודשת לי בפרוטה אחת, וחצייך השני בפרוטה אחרת - מהו הדין בזה?

וצדדי הספק הם:

יתכן שדוקא באומר "חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה" נחשב הדבר שמונה והולך הוא את שני חצאי הפרוטות, משום שהכל יודעים שאי אפשר לקדש אשה בפחות משוה פרוטה, ולכן ידוע הדבר שהתכוין למעשה קידושין אחד, ובהכרח שמונה והולך הוא.

אבל, האומר "חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה", הרי הוא נתן בעד כל חצי אשה פרוטה שלמה.

וכיון דאמר לה שהוא מקדש חציה בפרוטה, וחזר ואמר שמקדש גם את חציה השני בפרוטה - פסקה למילתיה!

יתכן והוא חילק בכך את קידושין בה לשני מעשי קידושין, כל אחד בחציה, ועשה כך מתוך שטעה לחשוב שאפשר לקדש חצי אשה ועוד חצי אשה בשני מעשי קידושין נפרדים.

ולפי הצד הזה, אין קידושיו קידושין. שהרי האומר לאשה "חצייך מקודשת לי", אינה מקודשת.

או דילמא שמא כל אדם שבדעתו לסיים את הקידושין ביומיה [באותו היום], אנו אומרים שמלכתחילה הוא התכוין לעשות מעשה קידושין אחד, ומונה והולך הוא את מעשה קידושיו בשני חצאיה כמעשה אחד מתמשך, ולכן קידושיו קידושין.

וממשיך רבא ומסתפק:

אם תימצי לומר, אם תפשוט ספק זה, ותאמר שכל אדם שבדעתו לסיים את הקידושין ביומיה, מונה והולך הוא, והרי היא מקודשת במעשה קידושין אחד, עדיין יש להסתפק ספק אחר:

הנותן לאשה שתי פרוטות ואומר לה: התקדשי לי חצייך בפרוטה אחת היום, וחצייך בפרוטה השניה למחר - מהו הדין בזה?

וצדדי הספק הם:

האם, כיון דאמר לה "חצייך השני למחר", הרי אין בדעתו לסיים את הקידושין היום, אלא פסקה, הוא חילק בכך את מעשיו לשני מעשי קידושין נפרדים, שאחד יחול היום על חציה של האשה, והשני יחול מחר על חציה השני, ואם כן לא חלו קידושיו, לפי שאי אפשר לקדש חצי אשה.

או דילמא [שמא] הכי קאמר לה, כך התכוין לומר לה: אני מקדש אותך במעשה קידושין אחד, בקדושין שמתחלו מהאידנא, ומגמר לא ניגמרו עד למחר. שתחילת מעשה הקידושין יתחיל היום בחצייך הראשון, אך לא יסתיימו לחול עליך עד למחר, כשיחולו על שני חצאייך. ונמצא שהכל הוא מעשה קידושין אחד על אשה שלמה, ולפיכך קידושיו קידושין.

וספק נוסף מסתפק רבא:

הנותן לאשה פרוטה ואומר לה: התקדשי לי שני חצייך בפרוטה - מהו הדין בזה?

האם יתכן, שהכא - כאן שאמר לה בדיבור אחד "שני חצייך", ודאי בחד זימנא קאמר לה, בבת אחת התכוין לקדש אותה. ^[188]

או דילמא [שמא] אין אשה מתקדשת לחצאין כלל, אפילו כאשר הזכיר את שני חצאיה בדיבור אחד.

ומסקינן: תיקו! תעמוד שאלה זו בספק.

ועתה הגמרא מביאה ספיקות נוספים שהסתפק רבא ושאר אמוראים בענין קידושי כסף, כעין הספיקות שלעיל: בעי [הסתפק] רבא: שני בנים גדולים שעשו את אביהם שליח לקדש להם נשים, והלך האב ונתן פרוטה לאדם אחר, אביהן של שתי בנות קטנות, שהאב זכאי בקידושיהן, ואמר לו:

שתי בנותיך הקטנות ^[189] מקודשות לשני בני בפרוטה זאת - מה הדין בזה?

האם בתר נותן ומקבל אזלינן, בקידושי כסף אנו הולכין אחר נותן כסף הקידושין ואחר המקבלו. וכאן הרי אבי הבנים נתן פרוטה שלמה, וכן אבי הבנות קיבל פרוטה שלמה, והאיכא ממונא, והרי יש כאן פרוטה שלמה שהיא בכלל "ממון", שאפשר לקדש בו את האשה. ^[190]

או דילמא [שמא] אין הולכין בקידושין אחר הנותן והמקבל, אלא בתר דידהו אזלינן, הולכים אחר האנשים המקדשים ואחר הנשים המתקדשות, והא ליכא, הרי אין כאן פרוטה שלמה מצדו של כל אחד מהם [אלא חצי פרוטה של בן אחד לבת אחת].

ומסקינן: תיקו! תעמוד שאלה זו בספק.

בעי רב פפא: הנותן פרוטה לאדם, ואומר לו: בתך ופרתך קנויות לי בפרוטה [את בתך אני מקדש, ואת פרתך אני קונה] - מהו הדין בזה?

מי אמרינן, האם אנו אומרים שהוא התכוין לומר: בתך בחצי פרוטה, ופרתך בחצי פרוטה. ולא קנה כלום.

או דילמא [שמא] אנו אומרים, שודאי המקדש את האשה יודע שאין קידושין חלים בפחות משוה פרוטה. ולכן הוא התכוין לומר: בתך תהיה מקודשת לי בפרוטה, ואילו פרתך תהא קנויה לי במשיכה. ^[191] ומסקינן: תיקו.

בעי רב אשי: הנותן פרוטה לאדם, ואמר לו: בתך וקרקעך קנויים לי בפרוטה זאת - מהו הדין בזה?

האם אנו אומרים שהוא התכוין לומר: בתך בחצי פרוטה, וקרקעך בחצי פרוטה. ולא קנה כלום.

או דילמא [שמא] אנו אומרים, ודאי המקדש את האשה יודע שאין קידושין חלים בפחות משוה פרוטה, וכך הוא התכוין לומר: בתך מקודשת לי בפרוטה, וקרקעך תיקנה לי בקנין חזקה, כאשר אחזיק בה [לאחר זמן]. ^[192]

ומסקינן: תיקו. ההוא גברא דאקדיש בשיראי. מעשה באדם שקידש אשה בבגדים של משי, שודאי הם שוים יותר מפרוטה,  192*  אך לא היה ידוע בבירור בשעת הקידושין מה ערכם.  192*.  כך כתב רש"י בד"ה בכל דהו. וראה להלן הערה 195.

רבה אמר: לא צריכי שומא. אין צורך שישומו שמאים את ערך השיראין לפני שהאשה תקבלם.

רב יוסף אמר: צריכי שומא. צריך שישומו אותם שמאים לפני שהאשה תקבלם. וכאן, כיון שהאשה קיבלה אותם בלא שומא, אין היא מקודשת. ^[193] וטעם הדבר יבואר מיד בסמוך.

והגמרא מבארת באיזה מקרה נחלקו רבה ורב יוסף: אי, אם היה מדובר דהמקדש אמר לה לאשה: התקדשי לי בשראין הללו בכל דהו, ככל שהם שווים ^[194] - אזי כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא. הכל מודים שאין צורך לשום את השיראין לפני שהאשה תקבלם, שהרי ודאי הם שוים יותר מפרוטה, ^[195] והאשה מתקדשת בשוה פרוטה.

ואי ואם היה מדובר דאמר לה "התקדשי לי בחמשין זוז, והרי לך שיראין אלו בדמיהם", ^[196] ואחרי שהיא קבלה אותם התברר שהם לא שוו חמשין -

ודאי שגם במקרה זה אין מחלוקת שאינה מקודשת, כי הא לא שוו! שהרי אין השיראין שוים חמישים זוז, והאשה לא התרצתה להתקדש אלא בחמישים זוז ולא בפחות. ולכן הכל מודים שאינה מקודשת.

כי פליגי, בכך נחלקו, דאמר לאשה: התקדשי לי בחמשין זוז, והרי לך שיראין אלו בדמיהן.

ואחרי הקידושין התברר שהשיראין אכן שוו חמשין.

רבה אמר, לא צריכי השיראים שומא לפני הקידושין, דהא, היות ובסופו של דבר התברר שאכן הם שוו חמשין.

רב יוסף אמר צריכי שומא לפני הקידושין - כיון דאיתתא [שאשה] לא בקיאה בשומא, לכן אם לא שמו את ערך השיראין לפני הקידושין לא סמכה האשה דעתה להאמין בשעת הקידושין שאכן השיראין שוים חמישים זוז, ואינה גומרת בדעתה להתקדש לו.

ומביאה הגמרא דעה אחרת בהסבר מחלוקתם של רבה ורב יוסף:

איכא דאמרי, יש אומרים, שאף כאשר המקדש אמר לה "התקדשי לי בכל דהו" - נמי פליגי! ^[197] רב יוסף אמר, אף בזה צריך שומא לפני הקידושין, משום ששוה כסף הרי הוא ככסף ^[198] -

מה כסף דקיץ, כשם שכסף ערכו הוא קצוץ וידוע לכל -

וש"מ יש דחוי בדמים. פרש"י ז"ל יש תורת דחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כגון זה שמתחלה לא הקדישה אלא לדמיו. והשיבו עליו א"כ היאך אמרו ש"מ תלת שהרי מכיון שאתה למד דדחוי מעיקרו הוי דחוי שמענו יש דחוי בדמים.
וי"ל שאפשר שיהא דחוי בדמים ולא יהא דחוי מעיקרו (דיחוי) וכיון שכן תלת חשיב להו משכחת לה כגון מפריש חטאתו ונסתאב והוא עבד ע"ג וחזר בו דאמרי' הואיל ונדחה ידחה אי נמי מפריש דמים עצמן לחטאתו ועבד ע"ג וחזר בו ואמרי' הואיל ונדחו אותם דמים ידחו ולא יקרבו לעולם ומתחלתן לא היו דחויין ואפשר נמי לאשכוחי דחוי מעיקרו דלא הוי דחוי בדמים אלא דחוי הגוף כי הא דאמרינן במסכת תמורה דף כ"ו ע"א בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קדושה ועושה בה תמורה ותמורתה כיוצא בה הא ודאי מעיקרא חייל עליה קדושת הגוף שאלו קדושי דמים אינן עושים תמורה ודחוי מעיקרו הוי (דחוי ובדמים לא הוי דחוי) והוי דחוי שהרי מדחה אף התמורה אלמא כל חד וחד משכחת ליה בלחודיה ושמא יש אף אחרות כיוצא בזו במקומות אחרים וכן לענין מצות מצינו דחוי מעיקרו שנסתפקו בו במסכת סוכה דף ל"ג ע"א והתם לא שייך דיחוי דמים ומ"ה פליג להו בתלת.
ומי שפי' דחוי בדמים שאין דבר אחר מעכבו אלא דמים כגון בהמה זו שאינו מחוסר אלא שיקחנה מחבירו נקר' דחוי אינו כלום שאין לך דחוי גדול מזה ואינו דיחוי דמים שאם רצה חבירו לא ימכרנה לו לעולם בכל ממון שבעולם ועוד דבמסכת פסחים דף צ"ז ע"ב גבי מתני' דתנן המפרי' נקבה לפסחו או זכר בן ב' שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה אמרינן ש"מ הני תלת ולא שייך בהו האי פירוש.
ור"ח ז"ל פירש שמע מינה שאף הדמים נדחים ולא אמרינן תמכר ויביא בחצי דמיה קרבן אלא אינה קריבה כל עיקר קתני וכן פי' אותה שבמסכת פסחים שאף הדמי' נדחים שאמרו ויפלו לנדבה ולא אמר יביא בהם שלמים כמו שהיה דין מותר הפסח אלא אמרינן הואיל ונדחה ידחו אף דמיה משלמים ונעקר שם הראשון מן הדמים לגמרי ויפלו לנדבה לענין קיץ המזבח.
אלא שאחרים שונים אותה משנה בלשון אחר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים מפרשי דחוי בדמים מדקתני ירעה עד שיסתאב דלמה ליה מומא כיון דלא חזי היינו מומיה. ויש גורסים כאן קדושת דמים כלומר שמדחה אף תמורה שאינה קריבה והרי היא כיוצא בה.
ולהני תרי פירושי קשיא לי הא דגרסינן בשלהי פ' בתרא דכריתות דף כ"ח ע"א מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה אמר רב הונא בריה דר' יהושע ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחים וש"מ קדושת דמים נדחה ודיחוי מעיקרו הוי דיחוי והתם ליכא למשמע מינה שידחו אף הדמים כדברי ר"ח ולא שתדחה תמורתו כדברי אחרים, אלא כדברי רש"י עיקר.
ואי קשיא לך למה ליה לרבי יוחנן לאשמועינן הנך תלת ואנן בגמרא נמי אמאי איצטריכנא למידק מדרבי יוחנן ש"מ תלת הא מתני' היא במסכת פסחים כדכתיבנא איכא למימר תנאי היא וקמ"ל דר' יוחנן סבר לה הכי כההיא תנא דפסחים תדע דהא רב לית ליה וסבר דיחוי מעיקרו לא הוי דחוי ואין דיחוי בדמים.
ואחרים אמרו איצטריך דאי מהתם ה"א שאני התם דדחוי הוא לגמרי מליקרב בפסח ואי מהכ' ה"א שאני הכא דאינו ראוי להקרבה ונדתה מעל גבי המזבח לגמרי אבל התם מתחילתו לא נדחה מעל גבי המזבח לגמרי אבל לא נדחה מעל גבי המזבח אלא מפסח, כך תירצו החכמים הצרפתי' ז"ל ונראים הדברים:

ושמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי ושמע מינה יש דחוי בדמים. יש לדקדק היינו דחוי מעיקרא והיינו יש דחוי בדמים. ותירץ הראב"ד דאפשר דיש דחוי בדמים דאמרינן הכא היינו קדושת דמים מדחה דאמרינן בתמורה (כו, ב) לורמ דזו אין לה אלא קדושת דמים [ו]מדחה תמורתה מן המזבח, שהיא עושה תמורתה כיוצא בה, והכא הכי קאמר יש תורת דחוי בדמים שעושה תמורתה כיוצא בה.
והרמב"ן נר"ו הקשה לפירוש זה מהא דגרסינן בשלהי פרק בתרא דכריתות (כח, א) מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני, הואיל ונדחה ידחה, אמר רב הונא שמע מינה תלת שמע מינה בעלי חיים נדחין ושמע מינה קדושת דמים נדחה ושמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי, והתם ליכא למשמע מינה שדוחה תמורתו. והרבה תירוצין נאמרו בו, הותירוץ הנכון דאע"ג דבמקום זה חדא נינהו, כיון דאפשר לפעמים דהוי דחוי מעיקרו ולא הוי דחוי בדמים, או דחוי בדמים ולא הוי דחוי מעיקרו, משום הכי מני להו הכא בתרתי, והיכי דמי דחוי דמים בלא דחוי מעיקרא, כגון שהפריש דמים לחטאת ונשתמד וחזר בו, דאמרינן הואיל ונדחו אותם אותם דמם ידחו ולא יקרבו לעולם. ומתחלתן לא היו דחויין. ויש לך דחוי מעיקרו ולא הוי חדוי דמים אלא דחוי הגוף, כי הא דאמרינן במסכת תמורה (כו, ב) בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורת ותמורתה כיוצא בה, והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילא עלה קדושת הגוף, דאלו קדושת דמים אינה עושהתמורה, ודחוי בדמים לא הוי דחוי מעיקרו הוי, ור' יוחנן דאצטריך הכא לאשמועין הני תלת, אע"ג דמתניתין היא בפסחים (צח, ב) דתנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, ואמרינן שמע מינה תלת, יש לומר דתנאי היא, וקא משמע לן דר' יוחנן סבר לה הכי כההוא תנא דפסחים, ורב אית ליה כאידך תנא, וסבר דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ואין דחוי בדמים.

או דלמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל תיקו. ופסק הרמב"ם (פ"ג מהל' אישות ה"י) דבחציך מקודשת בחצי פרוטה וחציך בחצי פרוטה או חציך בפרוטה וחציך בפרוטה מקודשת גמורה, כשטתו בכל מקום לפסוק כאם תמצא לומר, אבל חציך בפרוטה היום וחציך בפרוטה למחר ושני חצייך בפרוטה הוא דסלקן בתיק"ו, והויא לה ספק מקודשת, ואינו מחוור, דשני חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו, מדקאמר בחד זימנא, ואפילו הכי סלקא בתיק"ו, וכל שכן אידך. ועוד דלישנא דקאמר שאין אשה מתקדשת לחצאין כלל. משמע דכל היכא דקאמר לה חצי כלל אינה מקודשת. אלא ודאי מסתברא דבכולהו הוי ספק מקודשת. ורבינו אלפסי לא הזכיר מכל אלו כלום.

בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו. כלומר אם תמצא לומר בתך ופרתך מקודשת, דבתך בפרוטה ופרתך במשיכה קאמר, משום דפרה בכסף לא מקניא, אבל בתך וקרקעך דקרקע בכסף מיקני, הכי קאמר לה שניהם בפרוטה זה בחציו היא בחציו.

אי דאמר לה בכל דהו כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא. ולאו דוקא בדאמר לה בפירוש בכל דהו, אלא נתן לה סתם, היינו בכל דהו, והכי מוכח לקמן (קידושין ח, א) מדאמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני וכו', והת לא קאמר לה בכל דהו בפירוש, אלא עגל זה סתם, ואי הכא בדאמר לה בכל דהוא דוקא מאי קושיא, התם בדלא אמר לה בכל דהו, אבל בדאמר לה בכל דהו מקודשת.

בעי רבא חצייך בחצי פרוטה כו'. חציך בפרוטה וחצייך בפרוטה פי' ונתן לה שתי הפרוטות ביחד אלא שמונה והולך חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה אבל אם נתן לה מתחילה חצי פרוטה או פרוטה ואמר לה חצייך מקודשת לי וחזר ונתן חצי פרוטה או פרוטה ואמר חצייך האחר מקודשת לי הדבר פשוט דפסקא למילתא ואינו מקדשת כלל:

חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר. פי' ונתן לה שתי פרוטות עכשיו ואמר לה הכל עכשיו והיינו דאמרינן או דילמא הכי קאמר ניתחלו קדושי האדנא ולא ליגמרו עד למחר ואלו היתה אמירה של מחר למחר הא ודאי ליכא למימר הכי. והא דבעי שני חצייך בפרוטה קי"ל דהא ודאי לאו הולך ומונה הוא ולחצאין נותנין. וי"ל דהיינו בעיין דכיון דלחצאין נתכוין אינה מקודשת או דילמא כיון דתרוויהו חצאין בהדי הדדי אתי אין בכך כלום ולא חשיב חצאין וכן לשון הגמרא מוכיח:

והא דאמרינן או דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה. פירשו בו דדוקא בשמשך הפרה אבל לא משך הפרה ולא החזיק בקרקע פשיטא מילתא דבתך ופרתך ובתך וקרקעתך בפרוטה קאמר ואינה מקודשת כלל. וראוי להחמיר:

ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא כו' איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי רב יוסף פי' אפילו אמר לה בכל מה שהן בין הרבה בין מועט דמ"מ כסבורה ששוין הרבה ומתקדשת על דעת כן ויהיו קדושי טעות ורבא סבר דלא מחתה נפשה למה שהן בין רב בין מועט:

אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו כו' תבוא' וכלי' היכי דמי אילימא דלא מיקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף. פירוש וכיון דמגרע פדיונו בשוה כסף הוא הדין שנקנה בהן כדכתיב מכסף מקנתו והיינו נמי לישנא דישיב והא דאיצטריך לאיתויי דנקנה בשוה כסף מרבוייא דקרא אע"ג דבעלמא שוה כסף בכלל כסף כדפי' במתני' משום דהכא איכא מיעוטא מכסף מקנתו וכדפי' במתני':

ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר. וכי תימא ולימא דהכי קאמר אינו נקנה כדרך שנקנה תבואה וכלים דהיינו חליפין והשתא אתיא אפילו לר"נ דהא קי"ל דאע"ג דפירי לא עבדי חליפין איקנויי מקנו בחליפין. ואיכא למימר דלישנא דמתני' לא אתיא שפיר דקתני ואינו נקנה בתבואה וכלים דמשמע שבתבואה וכלים היא קונ' ואם כדבריו הוה ליה למיתני ואינו בתבואה וכלים ותו דלא אתיא ליה מאי דקתני מתורת כסף הוא נקנה דהא כסף אינו נקנה אלא באגב או במשיכה והיכי אמרי' דעבד עברי נקנה באגב או במשיכה דהא ודאי ליתא כנ"ל:

ואמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני כו' היכי דמי אי דלא שוי כל כמיניה. פי' דגזר' הכתוב שיתן הפוד' לכהן ה' סלעים ואע"ג דקי"ל דבמתנה ע"מ להחזיר בנו פדוי וההיא לא שוי' ה' סלעים מ"מ ה' סלעים שלמים נתן לו וזכה בהן בהן כיון דקי"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ובעלים מכחו חוזרין וזוכין בהם אבל היכא דמעיקרא לא שוי' ה' סלעים לא קיים מצות נתינ' של תורה וזה ברור:

מי שקדש את האשה ואמר לה חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה או חצייך בפרוטה היום וחצייך למחר וכן שקדשה בפרוטה חציה היום וחציה למחר ואפילו שנאמרו שני הלשונות תוך כדי דבור או אפילו אמר שני חצייך בפרוטה שהכל בדבור אחד כל אלו קדושי ספק הואיל ומכל מקום אין שם דבור אלא לחצי וגדולי המחברים פסקו בשתים הראשונות ר"ל חציך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה שמקדשת בודאי ונראה הטעם מפני שבעל התלמוד אמר על שתיהן אם תמצא לומר שמקדשת ומכל מקום הדברים מתמיהין שהרי בשאלת חצייך בפרוטה נתהפכו הדברים וכמו שאמר הכא ודאי בחדא זימנא קא אמר לה כלומר שאף כשתאמר בראשונות שדבור חלוק הוא ופסקה למילתיה בזו ודאי דבר אחד הוא ואעפ"כ נשאר בתיקו ובתוספות כתבו שכל אלו דוקא שנאמרו שני הלשונות בתוך כדי דיבור אבל אם אמר לה בשחרית חציך בפרוטה ולאחר זמן חזר ואמר חצייך האחר בפרוטה אפילו ביומו אין כאן בית מיחוש כלל וגדולי הרבנים חולקין בה ממה שאמרו כל ביומיה מונה והולך הוא כלומר הואיל ודעתו לגמרם היום אלא שעקר הדברים כדעת התוספות שאין לשון מונה והולך נופל אלא בדבורים הסמוכים והתכופים ומכל מקום בחצייך היום וחצייך למחר אם קדשה אחר קודם מחר מקדשת לשני שאין לראשון בה לשון מעכשו או על מנת כלל:

שני בנותיך לשני בני שעשאוני שליח בפרוטה וכגון שהבנים גדולים והבנות קטנות וכן שמברר אי זו מהן לאי זה מהם כגון גדולה לגדול ולקטנה לקטן או פלונית לפלוני ופלונית לפלוני אף זה ספק שמא אחר נותן ומקבל הולכין ויש כאן ממון או שמא אין הולכין אלא אחר המקדש והמתקדשת ואין כאן ממון לאחד ונמצא שיש צד לקדש כמה נשים בפרוטה לקדושי ספק לאחד וכן בתך ופרתך בפרוטה או בתך וקרקעך בפרוטה הרי אלו קדושי ספק שמא הכונה לומר פרוטה בין הבת והפרה אע"פ שאין הפרה נקנית בכסף או בין הבת והקרקע ואין כאן פרוטה לקדושין או שמא הכונה לומר בתך בפרוטה והפרה במשיכה או הקרקע בחזקה ומתוך כך דנין את כלן בקדושי ספק ולענין בתך וקרקע הקרקע בחזקת בעליו:

המקדש את האשה בשיראין ובבגדים של משי שאין רוב העולם בקיאין בשומא שלהם כמה שוין אם אמר לה התקדשי לי באלו במה שהן הרי זו מקדשת אחר שהם שוים פרוטה והוא הדין כל שאמר התקדשי לי בשיראין אלו אע"פ שלא הזכיר במה שהן אע"פ שטועה בערך שלהם הואיל ואינה מוטעית בגוף השיראין להיותם ממין אחר כגון שסבורה שהן של חוטי זהב ואינן אלא משאר חוטין אלא שמוזהבים מעט וכן כיוצא בזה הא כל שהן בגופן כמו שהיא סבורה ושסתם בני אדם סבורים אלא שמוטעית בערך שלהן מקדשת ואם הזכיר לה סך שווי שבהן כגון שאמר לה התקדשי לי בשיראין אלו ששוים חמשים דינרין או התקדשי לי בחמשים דינרין והרי אלו בדמיהם ונמצאו שאינן שוים חמשים אינה מקדשת שהרי על דעת חמשים ירדה ונמצאת מוטעית למפרע אבל אם היו שוים חמשים אע"פ שלא נשומו לפניה בבקיאים הרי היא מקדשת ואין אומרים מכיון שלא נתברר לה כן לא סמך דעתה עליהם ואם נתקדשה לאחר קודם השומא תהא מקדשת לשני אלא אין צריכין שומא וכל שהם שוין כך מקדשת משעה ראשונה והוא שאמרו שיראי לא צריכי שומא:

חכמי התוספות כתבו שלא אמרו שיראי לא צריכי שומא אלא בשיראין וכיוצא בהן שרוב בני אדם יודעין קצת שומתן אבל אם נתן לה נופך או מרגלית שאין רוב בני אדם בקיאין בשומא שלהם כלל אין דעתה סומכת כלל עד שישומו לפניה על ידי בקיאים ואבנא דכוחלא הנזכרת למטה לא אבן של מרגלית היתה אלא אבן חקוקה שהיו נותנין בה כחול והוא דבר שערכו ידוע אלא שהוא מועט ונתפשטו מדבר זה לומר שלא לקדש בטבעת שיש עליה אבן עד שישומו את האבן לפניה מפני שדעתה אף על המרגלית ואע"פ שאמרו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דוקא במלוה ופרוטה שהאחד בעין והאחד אינו בעין וודאי דעתה על אותה שהוא בעין אבל מרגלית וטבעת ששניהם בעין דעתה על שניהם ומכל מקום אין צורך בדברים אלו שהמקדש אינו מזכיר סך השווי אלא הרי את מקדשת לי בדבר זה וכל שהוא כן הרי הוא כאומר בכל דהו ר"ל במה שהן ובכל דהו הכל מודים שאין צריך שומא בשום דבר ואפילו אמרה סבורה הייתי שהוא שוה יותר ולא היה בלבי להתקדש אלא בערך כך דברים שבלב הם והרי הוא כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה שמקדשת ודאית כמו שיתבאר ומכל מקום דוקא כשהאבן היא אותה שהיא סבורה אלא שטועה בסך השווי אבל אם היתה אבן של זכוכית והיא סבורה שהיא מרגלית הואיל ואין דרך ליתן זכוכית בטבעת של זהב הרי זה כהטעתה והרי הוא כאומר שמרגלית היא הואיל ורוב העולם סבורין כך ואינה מקדשת ואפילו אמר לה בכל דהו שהיא סבורה שאמר לה בכל דהו על הערך ואם כן צריך שיודיעוה בפירוש שהיא של זכוכית או שיאמר לה בכלל שתתקדש בה אי זה דבר שיהיה הואיל ומכל מקום שוה פרוטה וכן בטבעת של כסף והוא מוזהב ואפילו אמרה בלבי היה להתקדש אף על דעת זה אינו כלום ומתוך שהרבה רבנים מסכימים בכך נהגו להחמיר שלא לקדש בטבעת עם אבן אלא אם כן מודיעין אותה בפירוש שלא יהא דעתה אלא על הטבעת:

ויש אומרים שהמקדש במטבע אינו כלום מפני שהוא שוה יותר מכדי דמיו מצד הצורה ונמצאת דעתה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא ואין הדברים כלום:

וכן נחלקו הרבה רבנים במקדש בקרקע אם קדושיו כלום אם לאו מהם שכתבו בהנחה פשוטה שקדושיו קדושין הואיל והקנה לה בקנין הראוי לקרקע וגדולי פרובינצא חולקים לומר שאינה סומכת להקנות עצמה בדבר שאי אפשר לה להצניעו לעצמה ודעתי נוטה לזה ממה שבגרושין אמרו בהדיא שאם כתב את הגט במחבר לקרקע אפילו נתן לה את הקרקע אינו כלום דונתן כתוב דבר הניתן מיד ליד ואף כאן כי יקח כתוב ונתינה וקיחה שניהם לדבר אחד הנקח מיד ליד הם אמורים ואע"פ שמכל מקום לא נאמר יקח על האשה כבר דרשוהו בקיחה קיחה על הכסף וכן שיש להקיש הויה ליציאה וכן שבשלושה דרכים ששוו גיטי נשים לשחרור עבדים אמרו בראשון של גיטין וליתני מחובר שפסול בשניהם ותירץ בסוף השמועה מילתא דליתא בקדושין קתני אבל מחובר ושאר הנזכרים שם אף בקדושין פסול ואע"פ שאנו מפרשין אותה שם בשטר קדושין שאינו נכתב במחבר ושאפילו נתן לה הקרקע אינה מקדשת הואיל ואין נותנו לה בתורת שוה כסף מכל מקום ראוי לחוש לדברי הרבנים ואף גדולי הדור מביאין ראיה שמקדשת מדקתני בתוספתא של מסכתא זו המקדש באשירה ובפירותיה בעיר הנדחת וביושב' בדימוס ובמה שעליו במרקילוס ובמה שעליו וכל שחל עליו איסור ע"ז אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקדשת מדקתני אשרה ועיר הנדחת ותלה הטעם משום ע"ז אלמא כיוצא בו בעלמא מקדשת ומכל מקום יש דוחין שלא הוזכרה אלא משום סיפא ר"ל במכרן וקדש בדמיהן שמקדשת ואין זה כלום דמדקאמר אע"פ שמכרן כלומר ולא מבעיא בלא מכרן אלמא דבעלמא כי האי גונא מקדשת ומכל מקום יש מפקפקין שמא דוקא הני דהוו להו תלוש ולבסוף חברו הא קרקע עולם מהיכא ונמצאו מפרשים באשרה שנטעה ביחור של אילן וכל זה הבל דאפילו למאן דאמר תלוש ולבסוף חברו כתלוש בתלוש ונטעו לא אמר וכן מוכיח בהכשר זרעים בהעור והרוטב קי"ח ב' ואף בתלמוד המערב מוכיח בגט דבמחבר לא מדכתיב ספר שהוא תלוש וניתן מיד ליד הא בקדושין לא ומתוך בלבולין אלו ראוי להחמיר:

מי שקדש בדבר אחד והפיל עליו שם אחר כגון שנתן לה דינר ואמר לה התקדשי לי בטבעת זה הואיל ואמר לה זה ושהיא הבינה והכירה שדינר הוא וקבלתהו יראה לי שחוששין לה וצריכה גט שאף היא יודעת שאין זה טבעת והוא נותן והיא מקבלת לשם קדושין ושניהם מתכונים להעלות שמו כן על הדרך שאמרו שבועות כ"ט א' צפרא חזא ואסיק שמיה גמל ואע"פ שבענין מכירה אמרו ב"מ ק"ד א' והוא דמתקרי בית כור בקדושין מיהא יראה הדין כמו שכתבנו וראיה לדבר לדעתי שהרי כשאמר לה במנה זה ודאי כאלו אומר במנה של כסף וכשנמצא זו דינר של נחשת אמרו עליה למטה אי דידעא ביה סברה וקיבלה אלא שאינה ראיה גמורה שאין כל המנה מפסיד שמו מפני דינר אחד של נחשת ואלו היה כל המנה של נחשת ואמר לה במנה של כסף והיא והוא יודעין ומכירין שהוא של נחשת שזהו נדון שלפנינו לא הוזכרה מכל מקום ראוי להחמיר הא מכל מקום כל שהיא סבורה שהוא הענין שהוא קוראו כן אינה מקדשת שהרי זה כיין ונמצא של דבש או של דבש ונמצא של יין שאינה מקדשת כמו שיתבאר וכן אם פניה מכוסות בשעת הקבלה ואינה יודעת מה הוא נותן לה כל שהפיל עליו שם אחר אינה מקדשת אבל כל שהיא מכרת הענין מקדשת אע"פ שהוא קוראו בשם אחר הן בלשון שהיא מבינה הן בלשון הקדש וזהו לשון בכוס זה של יין ונמצא של דבש כלומר שאף היא לא היתה סבורה שהיא של דבש הא אלו ידעה שהוא של דבש אע"פ שהוא קוראו יין מקדשת ואף לענין מכירה מצינו כיוצא בה בפרק בית כור רב פפא זבן ארעא מההוא גברא ואמר ליה עשרין גריוי הנין ולא הוו ביה אלא חמיסר אתא לקמיה דאביי אמר ליה סברת וקיבלת כלומר הואיל ובשעת מכירה לא אמרת ליה והא תנן עד שתות ינכה ואמר ליה הני מילי היכא דלא קים ליה מר הא קים ליה בגויה אמר ליה והא עשרין קאמר דעדיפא עשרין קאמר ולמדנו מכאן שאם שקל כוס של כסף לפניה וידעה היא כמה זקוקים יש בו ואינו כן הואיל ואף היא יודעת מקדשת:

גמרא ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי וש"מ יש דיחוי בדמים וא"ת למה לי למימר הני תרתי הא א"א לדיהוי מעיקרו שלא יהא דיחוי בד מים שאם היה ראוי לקדושת הגוף לא היה דיחוי מעיקרו וי"ל דמשכחת לה במקבל דם בכלי שרת שיש בו מים דהוי דיחוי מעיקרו כל זמן שאין לו מראית דם (וכשבידם) [וכשהדם) רבה ויש לו מראית דם חוזר ונראה ומיהו ק' דאין זה חוזר ונראה דדחוי לעולם הוא כיון שהדם נופל מתחלה על המים דבעי' שיתקבל הדם בכלי מצואר הבהמה כדתנן בפ"ב דזבחים נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו פסול ואפי' דבקיה לקומץ בדופניה דמנא מיבעיא לן בספ"ק דמנחות דדילמא הנחה כדרכו בעי וליכא ה"ג כיון שהמים מפסיקין בין דם לכלי הנחה שלא כתקנו היא ונ"ל כגון מטמא מקדש עני שנשתמד והפריש קן ועשה תשובה דהא דחוי מעיקרו היא ולא הוי דחוי בדמים דתחלת הקדשו למזבח שהרי חייב חטאת אלא שאין יכול להקריבו עד שיעשה תשובה וגם אינו עומד לדמים שהרי עוף אין לו פדייה:

שני חצייך בפרוטה מהו הך בעיא לא הויא כעין את"ל דברייתא:

ב' בנותיך לב' בני הגדולה לגדול והקטנה לקטן דאל"כ הוו קידושין שאין מסורי' לביאה ובבנות קטנות איירי דאי בבנות גדולות והוא שלוחם מ' עדיף שליח מאינהו גופייהו והא דקאמר בתר נותן ומקבל אזלינן לאו דוקא נותן אלא העיקר בשביל המקבל כיון שבו תלוי קידושיהן הוי כחד גופא:

בתך וקרקע בפרוט' את"ל בבתך ופרתך בפרוטה שדינן פרוסה אבתו כיון דפרה לא מקניא פרוטה (בתך וקרקעות מאי):

רב יוסף צריכין שומא קודם הקדושין קאמר דהא אפי' אמר לה בכל דהו פליגי לאיכא דאמרי דבעי' דקייץ בשעת הקדושי' ותי' דבפ"ב תניא גבי התקדשי לי בשטר חוב וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוסה מקודשת וי"ל דה"ק אם רוצה להתקדש בשטר צרי' שיהא נישום מעיקרא שהיה בו שוה פרוטה:

פסקא למילתיה והואיל ואמר חצי פרוטה לא כלום הוא:

מונה והולך [הוא] הו"ל כאילו אמר התקדשי לי בפרוטה והילך חציך בחצי פרוטה וחציך בחצי פרוטה:

חציך בפרוטה מהו דע כי טעם מונה והולך שייך טפי כשמחלק על החשבון יותר מכשכולל האחד ומחלק כי הכא שאינו מחלק הפרוטה אלא האשה ומסיק דאף כה"ג אמרי' מונה והולך הוא הואיל ועביד תרי דבורי לחלק האשה ורוצה שהקדושין יחולו יחד:

כל ביומיה מונה והולך. שהקדושין יחולו היום:

שתי חצייך בפרוטה הכא לא מצינן למימר מונה והולך דהא בדבור אחד אמר ולא שייך מונה והולך אלא כשעושה שני דבורים לחלק מניינא:

בחד זימנא קאמר והוא כאילו אמר כולך בפרוטה ומקודשת או דילמא אין אשה מתקדשת לחצאים כלל היכא דליכא טעמא דמונה והולך תיקו הילכך בהני תרי בעיי קמאי מקודשת ודאי דאמרי' מונה והולך ואידך [הוי] בעיא ולא איפשיטא ומקודשת מספק וכן דעת הר"ם ז"ל. ואיכא מאן דמפרש שני חצייך בפרוטה מהו דהדר ביה מההיא אוקימתא דאם תמצא לומר מונה והולך דלעיל דסבר דאי אמרינן מונה והולך בתרי דבורי כ"ש הכא בחד דיבורא ופסקי דכולהו בעיא לא איפשיטא והעיקר מה שפירשנו תדע דאפי' כי אסיק דאמרינן מונה והולך בחצייך בחצי פרוטה הדר בעיא אי אמרינן מונה והולך בחצייך בפרוטה. ועוד היכי תני סיפא מילתא דסתרי ליה לרישא:

לשני בני ומיירי שהבנים עשו אביהם שליח לקדש:

לא צריכי שומא בקצת פירושנו נמצא ודוק. הואיל ובקיאי כ"ע בשומא דידהו דדבר חשוב הוא וסמכא דעתה דאשה נמי בקיאה בהך שומא אבל מידי אחריני שאין ידוע שווים כל כך בעולם מודה דצריכי שומא. ומכאן יש להוכיח שאם קדשה בטבעת זהב כיון דדבר חשוב הוא ובקיאי כ"ע בשומא דידיה מקודשת ובלבד שלא יהיה בה אבן דהיא לא בקיאה בשומת האבן ולא סמכא דעתה ע"כ. וקי"ל דליתא לדרב יוסף דלישנא בתרא דקי"ל שוה כסף ככסף אע"ג דלא קייץ כי הך מסקנא דהכא דמסיק לעולם לא שוי הילכך אפי' קדשה בטבעת שיש בה אבן אם אמר בכל דהו דהיינו הרי את מקודשת לי בטבעת זו ודאי הויא מקודשת קדושין גמורין ואי אמר לה בחמשין ושוי חמשין מצי למימר הכי מיהו לדעת הר"ם אין זה הדין אלא בבגדים מעולים שהאשה מתאוה להם כמו שנבאר לקמן:

שומא. כדמפרש:

בכל דהוא שלא אמר לה שהן שוין כך וכך אלא אמר לה התקדשי לי בשיראין אלו:

לא סמכא דעתה שיהיו שוין כמו שאמר לה ואינה מקודשת עדיין עד שתשום אותן אבל שמו ולא חזרה בה ודאי מקודשת דהו"ל כמאן דאמר התקדשי לי בזה לאחר שתשומי אותן:

שוה כסף דאמרי' בכל דוכתא ככסף דוקא היכא דקיץ שקצוץ ערכו:

שמע מינה בעלי חיים נדחין. ביומא בפרק שני שעירים פליגי רב ורבי יוחנן דרב סבר בעלי חיים אינן נדחין ורבי יוחנן סבר בעלי חיים נדחין. וכיוצא בזה אמרינן בפרק מי שהיה טמא דתנן התם המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ואמרינן בגמרא אמר רב הונא בריה דרב יהושע ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחין וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים:

כיון דאמר לה חצייך בחצי פרוטה פסקה למילתיה. ה"ג והכין פירושו אף על פי שאמר חצי פרוטה שאינו שוה כלום כיון שאמר חצייך פסקה למילתיה וכיון שקידש לחצאין אינה מקודשת או דילמא כיון שלא אמר אלא בחצי חצי פרוטה מונה והולך הוא:

בתר נותן ומקבל אזלינן. פירש היכא דקידש שתי נשים בפרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה אינה מקודשת. והתם משום דיהיב קדושין לדידהו ודידהו הוו אבל הכא דיהבינהו לאב ודאב הוו איכא למימר דהוו קידושי ואי נמי שני בני אדם נתנו פרוטה לאב בשתי בנותיו פשיטא דלא הוו קידושי כיון דכל חד לא יהיב אלא חצי פרוטה לא חשיבא ממון אבל הכא דנותן הוי חד ומקבל הוי חד איכא למימר דבתר נותן ומקבל אזלינן ולאו בתר קונין ונקנין:

פיסקא בתך ופרתך בפרוטה מהו. פי' אפי' את"ל בב' בנותיך בפרוטה דבתר נותן ומקבל אזלינן ה"מ בקדושין שיש בקדושין הללו שוה פרוטה אבל קנין הפרה אינו מצטרף עם קידושי אשה הלכך אי קים לן דבפרוטה זו רוצה לקנות גם הפרה אינן קדושין:

רב יוסף אמר שוה כסף ככסף מה שפי' המורה דשוה כסף ככסף ילפי' מישיב דלקמן אינו נראה לי דסברא היא דכל שנקנה בכסף נקנה בשוה כסף בין אשה בין קרקע בין פדיון הבן ואין צריך להביא ראיה בזה דכיון שמתרצין לקבל שוה כסף הרי הוא ככסף ולאו איצטריך קרא אלא גבי נזקין שיכול לפטור עצמו אפי' בסובין ואין יכול המזיק לעכב על ידו ולומר מעות אני רוצה מה שאין כן בבעל חוב שאינו יכול לפטור עצמו אלא במעות אא"כ אין לו וכן בפדיון עבד עברי אע"פ שקנאו בדמי' יכול לפדו' עצמו בשוה כסף ואינו יכול לעכב על ידו ולומ' אני מעו' נתתי לך:

בד"ה ש"מ כו' ולא נהירא דהא בכריתות גבי מטמא כו' כצ"ל:

בא"ד אפילו רבנן מודו שהרי אין קדושת דמים חלה בעופות כו' עכ"ל דבריהם אינן מבוררין הכא דא"כ מאי קאמר עלה דר' אושעיא שמע מינה דיש דיחוי בדמים ועיין בזה יישוב לדבריהם בתוספות דתמורה בפרק כיצד מערימין וק"ל:

בא"ד וממילתא דר"א נמי לא מצי לאותביה משום דהוה יחידאה עכ"ל גם בזה אין דבריהם מבוררין אם ר"ל לאותביה אר"י דהכא לא הוו צריכי למימר הכי אלא דהכי נמי הכא איכא למימר אי הוה מותיב ליה מר"א ה"א לסיועי מרבנן דפליגי התם אר"א ואם רצונם דלא מותיב התם אר' אושעיא מר"א דמתניתין כמו שהקשו לעיל אין תירוצם מספיק דאכתי כמו דפריך עליה דרבי אושעיא מרבי שמעון אע"ג דיחידאה הוא משום דמודו רבנן גבי קן כו' כמ"ש התוספות לעיל הכי נמי הוה מצי למפרך מר"א בכה"ג ועיין גם בזה בתוס' שם אבל דברי התוספות דהכא תמוהים הם ודברי נביאות הוא לכוין דבריהם על פי דבריהם דהתם ודו"ק:

בד"ה ורב יוסף כו' ותימה דלקמן כו' ומשמע שמין את הנייר אחר קדושין כו' וללישנא דבכל דהו כו' שמין את הנייר מתחלה כו' עכ"ל דבריהם תמוהים לכאורה שתמהו מתוך משמעות דהתם דמשמע שמין אחר קדושין קאמר ושוב בלי טעם ללישנא דבכל דהו נמי פליגי ניחא להו דמשמע שפיר שמין קודם קדושין ונראה להגיה בדבריהם התקדשי לי בשטר כו' וחכמים אומרים שמין כו' והיינו ברייתא דקתני התם התקדשי לי בשטר רמ"א אינה מקודשת ור"א אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר כו' וכן הגיה רש"י בברייתא שם ומחק מלת חוב ומיירי בשטר אירוסין בלא עדי חתימה כדמוקי ליה התם והשתא לפי תמיהתם משמע להו דשמין הנייר אחר קדושין ומשמע דדעתא דאתתא נמי אנייר אבל אי הוה שמין הנייר מקודם קדושין בהא לא הוה פליג רבי מאיר דאינה מקודשת דודאי דדעתה נמי אנייר ולפי תירוצם ללישנא דבכל דהו נמי פליגי קאמרי דשפיר מצי איירי בשמין קודם קדושין ורבי מאיר ודאי דמודה נמי בהא דדעתה נמי אנייר אלא דרבנן אתו לפלוגי אר"א דאמר מקודשת סתם אפילו אין בו שוה פרוטה ומשום שטר ארוסין דעדי מסירה כרתי קאמרי רבנן דאינו כן אלא דשמין את הנייר מתחלה אם יש בו שוה פרוטה ודו"ק:

תוס' בד"ה ש"מ כו' וא"ת ל"ל לר' יוחנן כו' נ"ב פי' למה אנו צריכין לדברי ר"י והלא לשם מהמשנה שמעינן כדאי' התם ע"ש אבל אינו מקשה על רבי יוחנן עצמו מה חידוש השמיע אותנו בדינו כי הוא השמיע ותמורתה כיוצא בה. וכן מתרצים התוס' בעצמם לשם שהקשו על ר' יוחנן וק"ל ולכן מסקין התוס' מייתי דברי האמוראים כלומר לכך מביא לנו התלמוד דברי רבי יוחנן נ"ל:

בא"ד דפריך מר"ש כו' נ"ב ואפשר דברירא ליה לתלמודא דרבי שמעון סבר במקום אחר האי סברא דלא אמרינן מיגו דנחתא כו' מאחר שאין ראוי לקדושת הגוף ולכן שייך עליו עד כאן לא קאמרי רבנן כו' ולא על ר"א ודו"ק. אחר כך עיינתי בפרק כיצד מערימים כנזכר לעיל בתוס':

גמרא כיון דא"ל בפרוטה ופרוטה כו'. לכאורה נראה למחוק תיבת ופרוטה וכן ליתא ברש"י ורא"ש. ואולי דוקא נקיט בשאמר על חצייה השניה ג"כ פרוטה אבל אמר חצי פרוטה כיון דלאו בר תפיסה הוא ע"כ סיפא דמילתא ארישא קאי והוה בכלל בעייתו הראשונה:

בסה"ע א"ד בכל דהו נמי פליגי. עי' מהרש"א לקמן אדברי תד"ה מנא אמינא לה:

רש"י ד"ה אי דאמר. בדמיהם. הס"ד ומה"ד ושוו:

תד"ה ש"מ. ליפרוך מר"א דמתניתין כו' גבי מפריש נקבה לעולה כו'. כצ"ל:

בסה"ד משום דהוה יחידאה. עי' מהרש"א. ואולי יכוונו דלהכי מייתי מר"ש דהשתא לא הוי ר"א יחידאה כיון דגם ר"ש סבר כוותיה. ודר"א ל"צ לאתויי הואיל דבמתניתין הוא ומשניות היו שגורות בפי כולם כמש"כ התוס' במגילה (י) בד"ה ומ"ט:

תד"ה שתי. דאי בגדולות כו' פשיטא כו'. לכאורה י"ל דמיירי שאמרו שיהא שייך כסף הקידושין לאב דמקודשות מדין ערב. ודאתינון להכי י"ל דהאב דבנים נמי מיירי שהוא נותן משלו בעדם דמקודשות מדין עבד כנעני ויהי' בתר נותן דוקא ועי' בב"ש סי' ל"א סקט"ז:

גמ' בתר נותן ומקבל. עיין ב"מ צז ע"א:

חצייך בפרוטה וא"ת אמאי לא יועיל כו' והכא גליא דעתה כו' וי"ל דאי הוי מיירי בדא"ל בלשון קידושין כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל בסמוך דשיטת התוס' בפ"ק דנדרים דבכל הלשונות שייך לשון הקדש באשה א"כ הדרא קושיית התוס' הכא לדוכתא אמנם למאי דפרישית בל' הגמ' דהא דאמרינן מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת דדוקא בבהמה שלו אמרינן דמסתמא היה בדעתו מעיקרא שיתפשט ההקדש בכולה דמקדיש בעין יפה מקדיש משא"כ הכא כיון דלאו בדעתו דידיה תליא מילתא ועוד דאפשר דנתכוין על איזה שיור בקידושין הדר הו"ל חצי אשה דממעט רחמנא:

גמרא ההוא גברא דקדיש בשיראי כו' אי דאמר לה בכל דהו כ"ע לא פליגי כו' איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי כך הגירסא בכל הספרים ועיין במהרש"א. ומשמע דבאמר חמשין ושוי חמשין נמי פליגי וע"כ היינו משום דלא מיקרי קייצי בהכי אלא דוקא בדבר שנישום כבר ע"פ בקיאין דאלת"ה אלא דבאמר חמשין ושוי חמשין טעמא דר' יוסף כדמעיקרא משום דאיתתא לא בקיאה בשומא ולא סמכה דעתה א"כ מנ"ל להאי איכא דאמרי דפליג רבה בתרתי טעמי דחדא לא שייכא בחבירתה דבכל דהו טעמא דר' יוסף מגזירת הכתוב דבעינן קייצי ובאמר חמשין הוי טעמא מסברא דלא סמכא דעתה אע"כ כדפרישית. ולפ"ז מצינן למימר דהא דמסקינן אליבא דר' יוסף מה כסף דקייץ לאו מגזירת הכתוב כדמשמע לכאורה ממאי דמייתי בסמוך מקרא דמכסף מקנתו דקרא לא מייתר ועוד דנהי דמייתר למיעוטא אכתי דלמא לא ממעטינן אלא בדאמר כל דהו אבל בדאמר חמשין מנא לן למעוטי אע"כ דמסברא בעלמא מסקינן הכא אליבא דרב יוסף דכיון דהא דקי"ל בעלמא שוה כסף ככסף ילפינן להו מנזקין דכתיב כסף ישיב ודרשינן אפילו סובין וקרי ליה כסף וכה"ג בעבד עברי א"כ אית לן למימר דהא דקריא רחמנא כסף היינו מה"ט גופא דבנזקין ע"כ בשומת ב"ד איירי וכיון שכבר נישומו כמה כסף הוא שוה מש"ה הוי ככסף דהא השומא היא בענין זה שהלוקח רוצה ליתן כסף אלא דאיצטריך קרא לרבויי לענין שהבעלים מחויבים לטפל משא"כ היכא דלא קייצי שלא נישומו לא שייך לומר דהוי בכלל כסף כיון שאין שומתן ידוע לכל ומה"ט אפילו אמר חמשין ושוי חמשין נמי לא מהני דסוף סוף כיון שאין שומתן ידוע לכל לא הוי במשמעות לשון כסף דכתיב בקידושין כו' ובסמוך אפרש עוד בטעמא דר"י בענין יותר נכון ובסוף הסוגיא אפרש הכל בענין אחר:

תוספות בד"ה ור' יוסף אמר כו' תימא דלקמן פ"ב תניא גבי התקדשי לי בשטר כו' עכ"ל הא דלא קשיא להו ממתניתין דפ"ב בהתקדשי לי בתמרה אם יש בא' מהם ש"פ כו' דהתם אפשר דאיירי במקום ששומת התמרה ידוע' משא"כ הכא דקתני שמין את הנייר משמע דבעי שומא מדלא קתני רואין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת. מיהו בעיקר קושית התוס' היה נ"ל לכאורה לתרץ לפי מאי דמשמע מריהטא דשמעתין דר"י מקרא דמכסף מקנתו יליף למילתא ואע"ג דבע"ע הנמכר לעכומ"ז איירי יליף שכיר שכיר לעבד ואמה הנמכר לישראל והדר יליף קידושי אשה בהקישא דאחרת כדפרישית בלשון התוספות בריש מכילתין לענין שוה כסף ואם כן מוקי לברייתא דפ"ב כההוא תנא דלית ליה שכיר שכיר. אלא דלפמ"ש דטעמא דר"י ע"כ לאו מייתורא דכסף מקנתו יליף אלא מסברא א"כ הדרא קושיא לדוכתא. מיהו לפי מה שאפרש בסמוך בטעמא דד"י יש ליישב דפלוגתא דתנאי היא:

בעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל וכו'. מהכא הקשה גדול דורנו הרב מהר"י בכר דוד למ"ש הרב מהרימ"ט בח"מ סימן ק"ה הבאתי דבריהם אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סי' ו' דף ך' ע"ש באורך:

גמ' בעי רבא חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו כו'. והקשו הפ' מאי מספקא לי' כיון דהוא גזירת הכתוב דלחצאין אינה מתקדשת א"כ למה נאמר דזה לא מיקרי כולי' כיון דהתורה לא מיעטה רק חצי אשה וזה קידש כולה. ונראה דהנה יש להקשות לפי מאי שכתב הרשב"א ז"ל שהקשה למה באמת למאי דאמרינן דבהתקדשי לי לחציי מקודשת משום דכוונתו הי' אי בעינא למינסב אחריתא נסיבנא א"כ למה לי קרא איש למעוטי חצי איש הא לא משכחת לה כלל חצי איש ותירץ דאתי למעוטי היכא שאומר בפירוש שכוונתו לקדש אותה לחציו ולחציו השני לא תהא מקודשת ואין כוונתו למינסב אחריתא דבכה"ג אינה מקודשת וע"ז אתי קרא דאיש למעוטי חצי איש בפירוש ע"ש דס"ד דמקודשת להחצי' שקידש וקמ"ל קרא דאינה מקודשת כלל ע"ש:

והנה יש להקשות על דבריו לפמ"ש בש"ס (יבמות דף מ"ה ע"ב) דחציו עבד וחציו בן חורין אם קידש אשה אסור לבעול אותה דאצד עבדות אינם תופסין הקדושין ואינה מקודשת רק לצד חירות וא"כ אתי צד עבדות ומשתמש באשת איש ע"ש וא"כ הכא בלא הקרא דאיש למעוטי חצי האיש הוי ס"ד דמקודשת להחצי שקידש ולחציו השני אינה מקודשת וא"כ נראה דממילא אסור לבעול אותה דהצד השני שלא קידש אותה אתי ומשתמש באשת איש כיון שמקודשת לחציו השני והנה הכא לרבא קיימינן ורבא סבר בקדושין דף (נ"א ע"א) דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין וכתבו התוס' שהקשו בכל חייבי לאווין אמאי תפסי הקדושין הא אין מסורין לביאה ותירצו דהתם אין איסור הביאה בא ע"י הקדושין דגם קודם הקדושין הי' אסור לבעול אותה אבל היכא שבא איסור הביאה ע"י הקדושין הוי קדושין שאין מסורין לביאה ולא הוי קדושין לרבא וא"כ הכא דע"י הקדושין שקידשה לחציו נאסר לבעול אותה מחמת דמשתמש באשת איש וא"כ לא הוי קדושין כלל וא"כ קשה לרבא למה לי קרא דאיש למעוטי קידש לחציו בפירש הלא בכה"ג בל"ז לא הוי קדושין דכיון דנימא דמקודשת רק לחציו א"כ הוי קדושין שאין מסורין לביאה כמ"ש ולא הוי קדושין כלל ולמה לי קרא למעוטי חצי איש בפירוש:

אמנם י"ל דצריך שפיר קרא כיון דאם נימא הטעם דלא הוי קדושין מחמת דהוי קדושין שאמ"ל כמ"ש א"כ אם קדשה לשני חציי או שאומר לחציי בפרוטה ולחציי השני ג"כ בפרוטה שפיר מקודשת דהוי מסורין לביאה כיון שקידשה לכולה ומותר לבעול אותה ולכך אתי קרא למעוטי חצי איש וממילא גם בכה"ג אינה מקודשת דאינה מתקדשת לחצאין כלל כמו שמקדשה חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה. אך נימא דגם באשה מקודשת בחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה ממילא קשה כנ"ל. והנה עוד יש לישב קושיא זו למאי דאמרינן בגיטין דבעי אם קדשה חוץ מפלוני לא תהא אסורה אי הוי קדושין או לא אם ילפינן ויצאה והיתה ולא הוי קדושין כמו בגט או לא ילפינן ומקודשת ועלתה בתיקו ולא איפשיטא ע"ש א"כ אם נימא דמקודשת בכה"ג ג"כ א"ש הכא דמשכחת לה שקידשה לחציו רק שאמר שלחציו השני לא תהי' אסורה א"כ הוי שפיר קדושין המסורין לביאה שאינה אסורה לחציו השני ולכך איצטרך קרא דאעפ"כ אינה מקודשת דלחציו לא הוי קדושין ואם נימא דאם מקדשה חוץ מלפלוני לא הוי קדושין א"כ ליכא לשנויי הכא הקרא בכה"ג דאם כן לא הוי קדושין כלל וא"כ ע"כ צ"ל בקדשה לשני חציי דבכה"ג לא הוי קדושין שאין מסורין לביאה כנ"ל ומוכח דלשני חציי ג"כ מיקרי לחצאין ואינה מקודשת כנ"ל. וא"כ ממילא מיושב קושיא הנ"ל דמיבעיא לי' שפיר כמו האיבעיא דהתם דאי נימא דילפינן ויצאה והיתה וגם בקדושין אינה מקודשת אם קדשה חוץ לפלוני א"כ ממילא מוכח בקדשה לשני חציי דאינה מקודשת ואי אמרינן דלא מקשינן הוי' ליציאה ומקודשת בחוץ לפלוני ממילא לא מוכח בשני חציי דהוי לחצאין כנ"ל וא"ש דמיבעיא לי' גם בשני חצייך או חצייך בפרוטה וגם חצייך השני בפרוטה והיינו האיבעיא דהתם כנ"ל וא"ש:

ובאמת צ"ע גם אר"י דאמר חצי עבד ובן חורין שקידש הולד ממזר משום דצד עבדות משתמש באשת איש וקשה הא רב מספקא לי' אי קדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין או לא וא"כ אמאי הוי ממזר ודאי הא אם קדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין אינה אשת איש כלל ואף אי נימא דקדושין שאמ"ל הוי קדושין מ"מ לפמ"ש הרשב"א ז"ל (קדושין דף נ"א) דדוקא היכא דאינה מסורה לביאה מספק אז הוי קדושין אבל היכא דאין מ"ל באיסור ודאי כמו בשתי אחיות כ"ע מודים דלא הוי קדושין וא"כ קשה הא הכא אסור בודאי לבעול אותה ואמאי הוי ממזר הא לא הוי קדושין כלל ע"ש. ויש לישב ואין להאריך:

חצייך בחצי פרוטה כו' ואת"ל מונה והולך הוא משום דאין מתקדשת בחצי פרוטה חציך בפרוטה כו' חצייך למחר בפרוטה מהו כו'. ופסקו הפוסקים דהני את"ל הילכתא נינהו ורק בחצייך בפרוטה למחר עלתה בתיקו וגם אם אמר חצייך בחצי פרוטה למחר ג"כ מקודשת דודאי מונה והולך דאין אשה מתקדשת בחצי פרוטה ע"ש בפוסקים הנה המהרי"ט ז"ל לעיל ב' ע"ב דאמר הש"ס אי הוי תני האיש קונה ה"א דמתקדשת בע"כ וכתב המהרי"ט דה"א דמקודשת מספק ולכך לא תני האיש קונה ע"ש והקשו המפ' למאי דאמר שמואל לקמן קדשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי כו' ופריך הש"ס ממתני' דקתני בשוה פרוטה ומשני דמתניתין לא איירי בקדושי ספק ולכך תני בשוה פרוטה דליהוי קדושי ודאי ע"ש וא"כ קשה ליתני האיש קונה וא"ל כמו דמשני דה"א דמקודשת בע"כ מספק הא לא איירי בקדושי ספק דאי איירי בקדושי ספק למה תני בשוה פרוטה הא גם בפחות מקודשת מספק כנ"ל ע"ש:

ונראה לישב דהנה הרמב"ם ז"ל פוסק דבדבר שאינו מתקיים שאינו יכול להוליכו למדי אינה מקודשת בפחות מפרוטה והקשו הפוסקים דא"כ מאי פריך הש"ס ממתניתין דקתני בשוה פרוטה דלמא איירי מתניתין בדבר שאינו מתקיים ולכך בעי דוקא שוה פרוטה ע"ש. ונראה לישב דהנה תוס' ד"ה בדינר הקשו אמאי תני לה במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה הא אם קבלה קדושין מאחר הוא בהיפך חומרא לב"ש וקולא לב"ה ותירצו דלאו להכי איתשל וכתב בס' עצמות יוסף דלא תני רק מה דהוא נ"מ אצל בעל זה הראשון אבל לענין מקדש אחר לא איתשל כלל ואצל מקדש זה ליכא נ"מ בהיפך דליהוי חומרא לב"ש ע"ש. ויש להקשות למאי דאמרינן הכא דאם קדשה חצייך בחצי פרוטה היום וחצייך בחצי פרוטה למחר מקודשת משום דודאי מונה והולך הוא כיון דאין אשה מתקדשת בחצי פרוטה ולא מיקרי לחצאין ומקודשת אבל אם מקדשה חצייך בפרוטה היום כו' אינה מקודשת כיון דאשה מתקדשת בפרוטה הוי לחצאין ע"ש וא"כ קשה דגם אצל מקדש זה הראשון איכא נ"מ דליהוי מחומרי ב"ש כו' כגון דקידשה חצייך בחצי דינר היום וחצייך בחצי דינר למחר וא"כ לב"ש מקודשת דודאי מונה והולך הוא כיון דאין אשה מתקדשת בחצי דינר לא פסקה ולא הוי לא ומקודשת ולב"ה דמקודשת בפרוטה א"כ לאו מונה והולך הוא דגם בחצי דינר מקודשת וממילא אינה מקודשת דהוי לחצאין וא"כ איכא נ"מ דהוי מחומרי ב"ש וקולי ב"ה גם אצל מקדש הראשון וקשה קושית תוס' הנ"ל:

אמנם יש לישב דהנה המפ' הקשו אמאי בחצייך בחצי פרוטה אמרינן דודאי מונה והולך הוא משום דיודע שאין קדושין בחצי פרוטה הא למאי דאמר שמואל דאף בפחות משוה פרוטה מקודשת מספק א"כ לא שייך אדם יודע כיון שגם בפחות מפרוטה מקודשת ותירצו דאף דמקודשת בחצי פרוטה מ"מ כיון דפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא לענין כל הדברים ממילא ודאי אינה מקדשה בפחות מפרוטה ולכך אמרינן דודאי מונה והולך הוא ע"ש:

ולפ"ז מיושב דלב"ש היכא דמקדשה חצייך בחצי דינר כו' ג"כ אינה מקודשת דלא אמרינן מונה והולך דלא שייך אדם יודע שאינה מקודשת בחצי דינר כק' המפ' הנ"ל כיון דגם בחצי דינר מקודשת מספק שמא שוה דינר במדי ממילא לא שייך אדם יודע כו' והכא לא שייך תירוצם כיון דבאמת חצי דינר הוי ממון לענין כל הדברים רק לענין קדושין סברי ב"ש דאינה מקודשת פחות מדינר קדושי ודאי רק ספק וא"כ ממילא לא שייך אדם יודע כנ"ל ולא אמרינן מונה והולך ואינה מקודשת בחצייך בחצי דינר אף לב"ש ולא הוי חומרא לב"ש ומיושב שפיר קושיא הנ"ל כמ"ש. ולפ"ז מיושבים שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דפוסק בדבר שאינו מתקיים דאינה מקודשת ולא קשה קושייתם דמאי פריך הש"ס לוקמי מתניתין בכה"ג. ז"א דאי איירי מתניתין בדבר שאינו מתקיים קשה כנ"ל דמשכחת לה חומרא לב"ש בחצייך בחצי דינר דשפיר מקודשת לב"ש דאמרינן מונה והולך הוא כיון דאינה מתקדשת כלל בחצי דינר אף מספק דאיירי בדבר שאינו מתקיים וע"כ דאיירי בדבר המתקיים ולא איתשל לענין דבר שאינו מתקיים דהוא דבר אחר כמ"ש בס' ע"י ע"ש ופריך שפיר ממתניתין כנ"ל וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית מפ' הנ"ל שהקשו על מהרי"ט ז"ל דמקודשת בע"כ מספק דא"כ ליתני גם בפחות מפרוטה כנ"ל. ולמ"ש א"ש דאי נימא דמקודשת בע"כ ממילא י"ל דאיירי בדבר שאינו מתקיים כנ"ל וא"ל כמ"ש דא"כ משכחת חומרא לב"ש בחצייך בחצי דינר ז"א דהנה לעיל פריך הש"ס אמאי אינה מקודשת אם קדשה לחצייך נימא דניפשטי קדושי בכולהו כמו ברגלה של זו עולה ומשני דהכא דעת אחרת דבשלמא התם אינו תלוי בדעת המוקדש משא"כ הכא תלי' גם בדעתה ולכך לא פשטה קדושין בכולה ע"ש וא"כ למאי דנימא הכא דאשה מתקדשת בע"כ א"כ ממילא גם באשה פשטה קדושין בכולה דאינו תלוי בדעתה כנ"ל וא"כ גם בחצייך מקודשת לי היא מקודשת וממילא לא משכחת לה חומרא לב"ש וקולא לב"ה ושפיר י"ל דאיירי בדבר שאינו מתקיים ואינה מקודשת כלל אף מספק בפחות מפרוטה ושפיר י"ל דאיירי בקדושי ספק כנ"ל וא"ש:

ההוא גברא דמקדש בשיראי רבה אמר לא צריכא שומא ורב יוסף אמר צריכא שומא ואמרי' בלישנ' קמא אי אמר לה כל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא פיר' כל המקדש באותה שיראין סתם ולא הזכיר שומא מקרי כל שהו כאלו אמר התקדש' לי במה שהוא אפילו שוה כל שהו. ואי אמר לה חמשין ולא שוה חמשין כ"ע לא פליגי הא לא שוה חמשין. כי פליגי דאמר לה חמשין ושוה חמשין רבה אמר לא צריכא שומא שישומו הבקיאי' קודם שיקדש אותה דהא שוה חמשין רב יוסף אומר צריכה שומא מקודם כיון דאיתתא לא בקיאי בשומא לא סמכא דעתה עד שישומו מקודם ומסיק לקמן והלכתא שיראי לא צריכי שומא. וכתב הרא"ש ודקדק ר"ת ז"ל דמאי איצטרך לפסוק כרבה לגבי דרב יוסף הא קי"ל הלכת' כרבה בכל מקום בר משדה ענין ומחצה וכו'. ועוד קשה אמאי לא אמר הלכתא כרבה כדקאמר והלכתא כר' אליעזר והלכת' כרבא אמר רב נחמן. ע"כ היה אומר דדווק' שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת [ואין] רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבני' טוב' ומרגליות אין בקיאין בשומתן ובפעמי' שטועין בהן הרבה צריכין שומא משום דלא סמכא דעתה לכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בו אבן. והא דאמרינן לקמ' בפ' שני כגון שהוסיף לו נופך משלו י"ל דמיירי כגון ששמו אותו מקודם א"נ נופך הוי כמו שיראי ששומתן ידוע קצת. ומיהו לא ברירא לי האי טעמא דמה שנהגו העולם להסיר האבן מן הטבעת דהא אמרינן בכל דהו לפי' לישנ' קמא ואין דרך לתת שומ' לטבעת של קידושין ור"י אומר דמה שהוצרך כאן לפסוק כרבה משום דרב יוסף הביא כאן ראיות לדבריו והא דלא קאמר והילכת' כרבה דלא תימ' היינו כרבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריך שומא אבל אמר חמשין ושוה חמשי' צריכ' שומא לפיכך הוצרך לפסוק דבכל עניין לא צריכ' שומא עכ"ד ולא הבנתי תמיהתו דנוכל לפרש דהא דבכל שהו לא פליגי או אפי' פליגי והלכה כרבה דווק' בדבר ששומתו ידוע אבל בדבר שאין ידוע ואיכא למיטעי בי' הרבה אפש' לומר דלא סמכ' דעת' אפי' ללישנ' בתר' ס"ל לרבה דלא בעינן מידי דקץ מקודם היינו בדבר דליכא למיטעי כל כך אבל בדבר דאיכא למיטעי אפשר לומר דלכ"ע לא הוי קידושין וכ"כ הר"ן להדיא וז"ל ור"ת אומר משום הכי נקט שיראי לפי ששומת' ידוע לעולם קצת ואין הדבר מצוי לטעות בהן כל כך ביותר משווי' אבל דברי' שרגילין לטעות בשווי' הרבה במרגליות ואבן טוב שיש אינו שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה ששוה כמה וכמה ובהא אף רבה מודה דאע"ג דלא אמר לה דשווי' חמשין אלא אומר לה בכל דהו דצריכא שומא ולפי פירושו תפס שיראי כדי שלא לטעות בדבר זה ואומר ר"ת ז"ל שלפיכך נהגו שלא לקדש בטבעת שיש בו אבן אלא שכתב בסוף דבניו אבל אחרים אומרי' דמאי דאמרינן שיראי לא צריכי שומ' לא אתי למעוטי מידי והא תנא דנקט שיראי ולא אמר הלכת' כרבה היינו משום דאיכא לישנא אחריני בגמ' דבכל דהו נמי פליג רב יוסף וס"ל שוה כסף ככסף. מה כסף דקץ אף שוה כסף ומשום הכי אלו אמר הלכת' כרב' הוה אתי למעוטי דבכל דהו דווקא הלכת כוותי' כלומר כשקדשה סתם ולאפוקי דרב יוסף דפליג עלי' בלישנ' בתר' ואפי' בכל דהו ומשום הכי אמר והלכת' שיראי לא צריכא שומא דמשמע בשום ענין אפי' אמר לה בחמשין ושוה חמשין וכ"ש בסתם ע"כ כלומר לפ"ז אין ראיי' לפי' ר"ת שלא לקדש בטבעת שיש בו אבן וזהו כוונת הרא"ש שהבי' פ' ר"י אחר תמיהתו על מה שאין מקדשין בטבעת שיש בו אבן כלומר שלפי' ר"י אינו שום ראיי' לדברי ר"ת. מ"מ נרא' שלא להקל נגד ר"ת שפירושו מסתברא אפי' בלא שום ראיי' דווקא שיראין קאמר ועוד שיש לפקפק על דחייתו דבוודאי אי הוה אמר סתם הלכת' כרב' משמע דבכל דברי רב' קאמר וללישנ' בתרא אפי' פליגי בכל דהו מ"מ סביר' לי' דבאמר חמשין ושוה חמשין נמי פליגי רבה ורב יוסף ובכולהו הוה אמר הלכה כרבה:

א"כ הדרא קושי' לדוכתא למה אמר והלכת' שיראי וכו'. אלא עיקר כפי' ר"ת:

ומ"מ במרדכי כתב בשם בכור שור שהודה שאם אמר אדם התקדשי לי בטבעת של זהב אפי' בו אבן או אפי' יש לחוש שיש תחתיו בדיל או עופרת מקודשת דכיון שפירש בזהב שבו לא סמכי' דעתה כי אם אזהב שבו ומקודשת על כרחה. והרמב"ם יש לו שיטה אחרת שכתב בלשון הזה אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שווים חמשים דינרין והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להם אם שווים חמשין דינרין הרי זה מקודשת בשעת לקיחה ואינן צריכן שומא בשוה ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמך דעת' אלא הואיל והם שווים כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה ע"כ. וכתב הר"ן שנרא' מדבריו דתפס דווקא השיראי מתוך שהאשה מתאוה להם גמרה ומקני נפשה כל היכי דשוה כדקאמר אבל במידי אחריני לא ולפ"ז למעוטי דברי' שאין האשה מחמדתן נקט שיראי עוד כתב הר"ן נראה מדברי הרמב"ם דס"ל ז"ל דאפי' רב יוסף לא פליג אלא שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מקודשת ואע"ג דגבי שיראי לא נפקא מינה מידי דהא איפסיק הלכת' דלא צריכ' שומ' נפקא מינה לאותן דברי' שכתבנו למעלה דצריכי שומ' ע"כ ולי נראה דברי הרמב"ם אין לו הכרע כלל וסברא הוא בודה מלבו לחלק בין דברים שהאשה מחמדתן וכו' ואין חוששין לזו גם הטור לא הביא דבריו:

גמ'. וש"מ יש דחוי בדמים.
נחלקו הראשונים בגדר הקדושה דחצי הבהמה דנתקדשה. דרש"י (ד"ה יש דיחוי בדמים) הבין את הגמ' כפשוטה דחצי הבהמה קדוש רק בקדושת דמים, וז"ל יש דיחוי בדמים - יש תורת דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כגון זו שמתחלה לא הקדישה אלא לדמיה שתמכר ויקדשו דמי חציה שהרי ליקרב לחצאין לא היתה ראויה עכ"ל. ומשמע מרש"י דאפשר לפדות חצי הבהמה אפי' בלי מום, כדין קדושת דמים.³⁷⁴ אבל התוס' בגיטין (מג: ד"ה גמרו) נקטו בהדיא דהבהמה תרעה עד שתסתאב ובעי מום כדי לפדותה. ולפי התוס' צ"ל דאין כוונת ר' יוחנן דהחצי רק קדוש בקדושת דמים, אלא דקדושת דמים הויא משל לחלות הקדושה דחלה כששותף הקדיש חציה. כלומר, דהטעם דאין מקריבים את הבהמה הזאת של ב' שותפין הוא דומה לטעם דאין מקריבים בהמה עם קדושת דמים. והביאור בזה הוא, דבקדושת דמים לא מקריבים אותו למזבח מכיון דלא חל על הבהמה קדושת הקרבה למזבח, אבל לא חל עליה חלות פסול. וכמו"כ י"ל לגבי שותף דהקדיש חציו, דאין כאן פסול בקדושת הבהמה אלא דבגלל החצי השני דאינו ברשותו אין בבהמה מספיק קדושה כדי להקריבה. וזה הוי החידוש דר' יוחנן דאע"פ דלא היה פסול בהקדשה הראשונה, אלא דלא חל עליה מספיק קדושה כדי להקריבה, אעפ"כ חל בה דין דיחוי וא"א להקריב את הבהמה אפי' אם לאח"כ החצי השני נעשה קדוש.
גמ' בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה, מהו וכו' שני חצייך בפרוטה מהו, הכא ודאי בחד זימנא קאמר לה או דילמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל, תיקו.
רהיטת לישנא הגמ' מורה דהספקות האלו תלויים בהבנת לשון בני אדם, כלומר, מהי כוונתו כשהוא אמר "חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה". וכן משמע מפירוש רש"י.³⁷⁵ אבל מפסקי הרמב"ם (פרק ג מהלכות אישות הל"י) נראה דהוא הבין דהאיבעיות בגמ' אינן תלויות במשפטי הלשון בלבד אלא בהלכות קידושין, וז"ל אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וחצייך בפרוטה, או שאמר לה הרי חצייך מקודשת לי בחצי פרוטה וחצייך האחר בחצי פרוטה הרי זו מקודשת, אמר לה חצייך מקודשת לי בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, שני חצייך בפרוטה, שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה, או בתך וקרקעך לי בפרוטה, בכל אלו מקודשת בספק עכ"ל. בשתי האיבעיות הראשונות הרמב"ם פסק דהיא ודאי מקודשת, אבל הוא נשאר בספק לגבי שני הספיקות האחרונים. והראב"ד השיג על הרמב"ם דחילוקו אינו מובן, וז"ל שני חצייך בפרוטה, א"א אם זו ספק מפני שאין האשה מתקדשת לחצאין אותן של מעלה למה היא מתקדשת ודאי אלא כולן בספק עכ"ל. כלומר, דאם שני חצייך בפרוטה הויא קידושי ספק כי יש בזה צד דחצי אשה, לכאורה פשיטא דחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה ג"כ לא הוו קידושי ודאי כי לכל חצי אשה יש לו כסף קידושין אחר. וכן הקשה הרשב"א (ד"ה או דלמא) על הרמב"ם, וז"ל ואינו מחוור דשני חציך בפרוטה טפי עדיף מכולהו מדקאמר בחד זימנא ואפ"ה סלקא בתיקו וכ"ש אידך, ועוד דלישנא דקאמר שאין אשה מתקדשת לחצאין כלל משמע דכל היכא דקאמר לה חצי כלל אינה מקודשת עכ"ל.
ויש להעיר דפסקי הרמב"ם מדוייקים היטב בלשון הגמ', כמו שהעיר הרשב"א (שם), דבשתי האיבעיות הראשונות הגמ' אומרת את"ל, אבל בשתי האיבעיות האחרונות אין את"ל. ולכן הרמב"ם פסק דספיקות הראשונים נפשטו אבל האחרונים נשארו בספק. אבל לכאורה פסקי הרמב"ם עדיין קשה מצד הסברא, דמהי הסברא לחלק בין האיבעיות הראשונות להאיבעיות השניות.
ונראה לבאר ע"פ שיטת הרמב"ם (עיין לעיל בשיעורים ז. ד"ה אמר רבא התקדשי לי לחציי, אות ג') דחלות הקידושין לחצי אשה הויא שינוי בעצם חלות קידושין, דהיינו דהוא רוצה לקדשה ושתהא מותרת לשני. אבל באיבעיות דגמ' כאן, אין זו כוונתו וכל הדיון בגמ' הוא האם אפשר לצרף ב' מעשי קידושין או ב' חלויות קידושין למעשה וחלות אחת שלימה. והרמב"ם הבין דבב' האיבעיות הראשונות דעת המקדש הוא ליצור חלות אישות גמורה, אלא דהוא עושה ב' מעשה קידושין בשני חצייה ורוצה לצרפם ביחד כדי ליצור חלות אישות שלימה. ובזה פסק הרמב"ם (פרק ג מהלכות אישות הל"י) ד"מונה והולך הוא", דהיינו דהוא יכול לצרף שני מעשיו ביחד כדי להחיל חלות אחת גמורה, והיא ודאי מקודשת. אבל כשהוא אומר שני חצייך בפרוטה הרי יש כאן רק מעשה קידושין אחד והוא רוצה ליצור חלות אישות שלמה מכח שתי חצי חלויות. והגמ' נסתפקה האם קידושין כאלו מהני כי סוף כל סוף יש כאן חלות אישות גמורה, או"ד א"א לצרף החלויות ביחד ונשאר בשתי חצי חלויות ויש בזה החסרון דחצי אשה. וזה מדוייק בלשון הגמ' וז"ל "אין אשה מתקדשת לחצאין כלל" דהיינו, אפי' אם בסופו של דבר יש מעשה קידושין אחד וחלות אישות על כל האשה, מכיון דהוא רוצה ליצור החלות הגמורה ע"י צירוף דשתי חצי חלויות, גם זה נחשב לחצי אשה.
ולגבי האיבעיא השלישית – חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר – הרמב"ם גם פסק דהיא ספק מקודשת. והטעם דלא אמרינן כאן דשני מעשי הקידושין מצטרפים יחד כמו בחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, הוא בגלל דשני המעשים סותרים זה את זה. דבשלמא אם יש שני מעשי קידושין אבל המקדש אינו מפרט מתי הם חלין, אזי אפשר לומר דמצטרפים למעשה אחד.³⁷⁶ אבל באיבעיא השלישית הרי מעשה הקידושין דהוא רוצה שיחול היום סותר למעשה קידושין דהוא רוצה שיחול למחר, וזהו הביאור בצד הספק דקידושין כאלו אינו חל. והצד דקידושין כאלו מהני, הוא כדמבואר בגמ' דהקידושין מתחיל עכשיו ונגמר למחר, כלומר, דמכיון דדבריו הוו תרתי דסתרי ע"פ דין אמרינן דהקידושין מתחילים מעכשיו ונגמרים לאחר זמן. והביאור בזה הוא ע"פ שיטת רבי יוחנן לקמן (ס.) דמי שקידש אשה מהיום ולאחר ל', אפי' מאה תופסין בה דשוו נפשיה כי שרגא דלבני. ותוס' (ד"ה אפילו) ביארו וז"ל מעכשיו יתחילו הקידושין ולאחר ל' יום יגמרו עכ"ל. וגם הרמב"ם (פרק ז מהלכות אישות הלי"ב) ס"ל הכי ולכן יש כאן ספק ע"פ דין אם בא אחר וקידשה תוך ל' יום (עיין בשיעורים לעיל ו. בענין קידושי חצי שפחה וחצי בת חורין). ולפי זה י"ל דהגמ' כאן נסתפקה אם אפשר לצרף את שני מעשיו לקידושין אחד דמתחיל מיד ורק נגמר לאחר ל' כדי שלא יהיו דבריו תרתי דסתרי.
גמ'. בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה מהו, כיון דאמר לה חצי פרוטה פסקה, או דילמא מונה והולך הוא.
וקשה, דאפי' אם נאמר דלפי הצד דמונה והולך הוא ליכא חסרון דחצי אשה, אבל עדיין יש חסרון של חצי פרוטה, דהרי לכל מעשה קידושין יש רק חצי פרוטה דאינו כלום והאיך אפשר לצרפם ביחד.³⁷⁷ ונראה להוכיח מזה יסוד בגדר שו"פ לקידושין. דשוה פרוטה אינו דין בקנין הקידושין עצמו, דהיינו דכסף דהמקדש נותן לאשה צ"ל שו"פ. אלא דהאשה המתקדשת צריכה לקבל כסף דשו"פ. ולכן, בנידון דידן, אע"פ דהמקדש לא נתן פרוטה שלימה לכל מעשה הקידושין, מכיון דלגבי קבלתה יש לצרף שתי החצי פרוטות לפרוטה שלימה יש צד לומר דהקידושין חלין.
והביאור בזה הוא ע"פ יסוד הגדר דכסף קידושין. דבקנין כסף דעלמא, הממון דהקונה מעביר למקנה מחיל את הקנין, ולכן יש דין דהכסף עצמו צ"ל שו"פ. אבל בקידושין אין הפשט דהעברת הממון גורמת את חלות הקידושין אלא דקבלת האשה בתורת דעת מקנה גורמת את הקנין. ולכן הכסף צ"ל שו"פ רק בקבלתה ולא בשעת עצם ההעברה מהמקדש אל האשה. ועיין לעיל (ז. בד"ה וכן לענין ממונא) דביארנו ע"פ זה למה הרמב"ם פסק הדין דעבד כנעני רק לגבי קידושין ולא במקח וממכר.³⁷⁸
ונראה גם להוכיח היסוד הזה מהאיבעיא לקמן בגמ', וז"ל שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו, בתר נותן ומקבל אזלינן והאיכא ממונא, או דילמא בתר דידהו אזלינן והא ליכא עכ"ל. אם יש דין דהכסף דהמקדש נותן לאשה בתורת כסף הקונה צ"ל שו"פ אזי פשיטא דבציור כזה בעינן שתי פרוטות מכיון דיש שני קניני קידושין בשתי נשים. דהרי במקח וממכר נראה פשיטא מסברא דכדי לקנות ב' שדות דשייכות לב' בני אדם בעינן ב' פרוטות, כי כסף הקנין הוי דין בקנין עצמו. אלא מוכרח דהצד דבתר מקבל אזלינן נקט דהצורך לשו"פ הוא דין בקבלת דעת המקנה לקידושין, ומכיון דבציור כזה יש רק דעת מקנה אחד (האב), אזי בעינן רק פרוטה אחת לשתי הבנות. ואפי' הצד דבתר דידהו אזלינן אינו חולק על היסוד הזה, אלא הביאור הוא דמכיון דיש שתי נשים המתקדשות אזי ע"פ דין יש ב' דעת מקנה שונות אע"פ דבפועל האב מקבל לשתיהן וא"כ בעינן שתי פרוטוה.³⁷⁹
ולפי זה מבואר גם למה הרמב"ם סבור דמתנה ע"מ להחזיר וחליפין אינם מועילין בקידושין מדאורייתא. דהרמב"ם (פרק ה מהלכות אישות הלכ"ד) נימק הפסול במתנה ע"מ להחזיר, וז"ל ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום עכ"ל. ואם שו"פ נצרך כדי לפעול קנין הקידושין עצמו, לכאורה אינו מובן למה היא צריכה ליהנות מהכסף. אבל לפי היסוד הזה דבקידושין קפדינן רק דהיא תקבל שו"פ, מכיון דזה דין בקבלתה מובן למה היא צריכה לקבל הנאה דשווה פרוטה.
גמ'. בעי רב פפא בתך ופרתך בפרוטה מהו וכו' בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו וכו' תיקו.
בפשטות נותן הכסף רוצה להשתמש בפרוטה אחת לב' דברים שונים: לקדש הבת וגם לקנות הפרה או הקרקע. והצד דקידושין כאלו אינו מועיל מובן, דהרי אי אפשר להשתמש בפרוטה אחת כדי לעשות שני קניינים שונים דיש כאן רק פרוטה אחת וכל קנין סותר את השני. ולגבי הצד דהקידושין חלין עיין בתוס' (ד"ה בתך) וז"ל כיון דפרה אין נקנית בכסף שדינא להו בתר בתו עכ"ל. ומבואר מהלשון "שדינן להו" דאין הפשט דבמשפטי הלשון משערינן כוונתו דבאמת הוא רק רצה לקדש בפרוטה ולא לקנות הפרה. אלא דבאמת הוא נתכוון לשני קניינים דהוו תרתי דסתרי דא"א לעשות, ועל פי דין הפרוטה שלו משתייך לבתו מכיון דאין קונין פרה בפרוטה.
ולכאורה צ"ל דזה גם הפשט בספק השני דהגמ', דהיינו מה לעשות ע"פ דין כשהוא התכוון לעשות שני דברים דתרתי דסתרי. דמצד אחד י"ל דרק שדינן בתר בתו היכא דכוונתו לקנות החפץ בפרוטה הוי טעות כמו לגבי פרה, אבל בקרקע דבאמת נקנית בכסף אזי אין טעם ע"פ דין לומר דהפרוטה שייכת להקידושין יותר מלהקרקע. ובכן הצד השני דשדינן הכסף בתר הקידושין צ"ע, כי קרקע וקידושי אשה לכאורה שווין לגבי קנין כסף דהרי כסף קונה לגבי קנין קרקע כמו דקונה בקידושין, ובשני הדברים יש גם עוד דרכים לעשות את הקנין. וא"כ צ"ב, מה הצד לומר דע"פ דין שדינן הפרוטה לקידושין ולא לקנין השדה.
וצ"ל ע"פ מה דייסדנו בשיעורים לעיל (ז: ד"ה בעי רבא חצייך) דבקידושין השו"פ הוי דין בקבלת האשה ואילו בקנין קרקע יש דין דהקונה צריך לתת פרוטה למקנה. וי"ל דכסף דמוגדר ככסף דדעת המקנה מקבלת לקידושין אינו יכול להיות גם כסף דפועל קנין קרקע ע"י נתינה מהקונה אל המקנה. אמנם הסתירה הזאת קיימת רק אם מתחילים בחלות שם כסף קידושין דהאשה מקבלת. אבל בכוון השני אין סתירה, כלומר דזה דהכסף מוגדר ככסף דפועל קנין קרקע אינו סותר הגדרת הכסף כדבר דהאשה מקבלת כדי לגרום חלות הקידושין. ומכיון דהגדרת קבלת הכסף בתורת קידושין סותרת להגדרת הכסף כגורם קנין הכסף דקרקע ואמנם בכוון השני אין סתירה, יוצא דמסתבר להגדיר הכסף כקידושי כסף.
אבל לכאורה כל זה צ"ע, דלמה לן לומר דחלות כסף הקידושין סותר חלות כסף הקנין, אבל חלות שם כסף קנין לקנין כסף אינו סותר חלות כסף קידושין, וצ"ע.
גמ'. ההוא גברא דאקדיש בשיראי, רבה אמר לא צריכי שומא, רב יוסף אמר צריכי שומא.
נחלקו הראשונים בדעת רב יוסף דצריכי שומא מה הדין אם לא שמאום לפני הקידושין אך שמאום אח"כ. מרש"י (ד"ה צריכי שומא) משמע דהיא אינה מקודשת וצריכה מעשה קידושין חדש, וז"ל וכיון שלא שמאום תחלה אינה מקודשת כדמפרש ואזיל עכ"ל. אבל עיין בלשון הרמב"ם (פרק ז מהלכות אישות הלי"ח) שהוא פסק כרבה, וז"ל אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שוין חמשים דינרים והיו של משי וכיוצא בהן שהאשה מתאווה להן, אם היו שוין חמשים הרי זו מקודשת משעת לקיחה, ואינן צריכין שומה בשוק ואחר כך תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והן שוין כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה, ואם אינן שוין אינה מקודשת עכ"ל. והר"ן (ד. בדפי הרי"ף) והמגיד משנה דייקו מלשון הרמב"ם "ואינן צריכין שומה בשוק ואחר כך תהיה מקודשת" דלפי רב יוסף אם שמאום אח"כ בשוק היא מקודשת ולא בעינן מעשה קידושין חדש. וצ"ב במאי פליגי.
ונראה לבאר דפליגי בגדר הסברא דרב יוסף דהיא לא סמכא דעתה. דרש"י הבין דלפי רב יוסף היא אינה חושבת דהשיראי, דהוי כסף הקידושין, שוה חמשין וחסרה עצם דעת דקידושין. ומכיון דטעותה היא בשוויות כסף הקידושין ובדעתה, אין אומרין דהיא מקודשת אח"כ ע"י השומא, דהרי הטעות שלה היתה בעצם כסף הקידושין בשעת הקידושין. אבל הר"ן נקט כי היא יודעת דכסף הקידושין הוי רק שוויות דפרוטה של השיראי ושהוא נותן לה שאר השיראי בתורת תנאי בנוסף לכסף הקידושין. וא"כ יש לומר, דמכיון דהיא אינה חושבת דהשיראי שווה חמשין היא אינה מקודשת מיד כי דעתה היא דהתנאי דחמשין מקויים כשיודעת ששווה השיראי חמשין. וכשמאוה אח"כ ונמצא דהשיראי שווה חמשין נמצא דהתנאי מקויים והיא מקודשת.³⁸⁰
גמ'. איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי, רב יוסף אמר שוה כסף הרי הוא ככסף, מה כסף דקיץ אף שוה כסף נמי דקייץ.
משמע דנחלקו שתי הלשונות ביסוד שיטת רב יוסף. דלפי הלישנא קמא, יש חסרון בדעת האשה דהיא לא סמכא דעתא. אבל לפי הלישנא בתרא יש דין דנלמד מפסוק דשוה כסף צ"ל קייץ כמו כסף עצמו. ולפי זה כשרב יוסף הביא ראיה לשיטתו מהברייתא דעגל זה לפדיון בני אין בנו פדוי, לכאורה פשיטא דהראיה רק הויא ללישנא בתרא, דכמו דבפדיון הבן בעינן שוה כסף דקייץ כמו"כ בקידושין בעינן שו"כ דקייץ. אבל הלישנא קמא דרב יוסף לא צריך ראיות מברייתות, מכיון דמקור הפסול הוי אומדנא בדעת האשה.³⁸¹
אבל עיין בתוס' (ח. ד"ה מנא אמינא) דהבינו הגמ' באופן הפוך, וז"ל ללישנא קמא מייתי ראיה עכ"ל. ומבואר בדבריהם דרב יוסף הביא ראיה מהדין דאין בנו פדוי לזה דיש חסרון בסמיכות דעת האשה בלי שומא. ולכאורה כל זה צ"ב, כי בשלמא לגבי קידושין האשה מהווה דעת מקנה ובעינן סמיכות דעתה כדי שהקידושין יחולו. אבל לגבי פדיון הבן לכאורה אין הכהן דמקבל הכסף פועל בתורת דעת מקנה, ולמה בעינן סמיכות דעת דכהן כשהוא מקבל השו"כ דפדיון הבן. וצ"ל ע"פ הגמ' בגיטין (עד: - עה.) דרבא פסק דנתינה בע"כ לא שמה נתינה בנוגע לכמה הלכות: א) נתינת מעות בפדיון בתי ערי חומה, ב) קיום התנאי כדי להחיל חלות גירושין. וא"כ גם לגבי פדיון הבן י"ל דנתינה בע"כ לא שמה נתינה ובעינן סמיכות דעת הכהן כדי שהפדיון יחול. ולפי"ז י"ל אע"פ דאין הכהן מקבל את הכסף בתורת דעת מקנה כמו האשה בקידושין, עדיין יש להשוות אותם לגבי סמיכת הדעת הנצרכת בשווי הממון שהם מקבלים.
אבל לכאורה זה קשה, כי על פי פשטות פדיון הבן הוי חלות פריעת חוב לכהן. ובנוגע לפריעת חוב, אע"פ דהויא מצוה, פשיטא דפריעת בע"ח בע"כ דמלוה מהני וכדמבואר בתוס' בגיטין בסוגיא שם (עה. ד"ה מכלל) וז"ל דוקא בעלמא פשיטא דהוי נתינה שאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דע"י הפרעון צריך להחזיר הבית וכן ע"י קבלתו הוי הגט גט לא הויא נתינה עכ"ל. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהיאך יכולים התוס' לנקוט דבעינן סמיכות דעת דכהן בפדיון הבן כמו דבעינן סמיכות דעת האשה בקידושין.
וצ"ל דהתוס' סברי דפדיון הבן לא סגי בדיני פריעת בע"ח, אלא דמצות הנתינה דפדיון מצריכה חלות שם נתינה כדי לקיים את המצוה. ובדיני נתינה, נתינה בע"כ לא שמה נתינה ובעינן רצון הכהן.³⁸² ומכיון דבעינן רצון הכהן בקבלת דמי הפדיון שייך החסרון דלא סמכא דעתיה כמו בנוגע לאשה בקידושין. וא"כ מבוארת שיטת התוס' דהגמ' רוצה להוכיח מזה דאין סמיכות דעת לכהן בלי השומא, דג"כ אין סמיכות דעת להאשה בקידושין בלי שומא.
אמנם לולא דברי התוס' היה נראה לפרש דאפי' אם נאמר דפדיון הבן מתחיל כחיוב מצוה והחוב נוצר ממנה, עדיין קיום המצוה בא ע"י סילוק החוב. ולכן מסתבר דדיני פריעת בע"ח אכן שייכים לפדיון הבן, ולא דיני נתינה דמצוה. ומסתבר דנתינה בע"כ מהני בפדיון הבן כמו דמהני בפריעת בע"ח.³⁸³
ועוד צ"ע בביאור דידן בתוס', דהרי אפי' אם נאמר דדיני נתינה דמצוה שייכים לפדיון הבן ולכן נתינה בע"כ לא מהני, לכאורה עדיין מסתבר לומר דלא בעינן סמיכות דעת גמורה דכהן כדי לקיים מצות הפדיון. דהרי רק בעינן שהנתינה לא תהא בע"כ דכהן, אבל אין כאן גדר של דעת מקנה וכדומה כדי להצריך סמיכות דעת גמורה. וזה בניגוד לקידושין דדעת האשה הויא דעת המקנה ולכן פשיטא דבעינן סמיכות דעת גמורה להקנות את עצמה, וצ"ע.^384
374 ועיין גם ברש"י (ז. ד"ה ואינה קריבה) דנמי משמע דהחצי יכול להמכר בלי מום. והאבנ"מ (סימן לא סקכ"ב) כבר דייק מלשון הרש"י בסוגייתנו דרק חל על החצי דין קדושת דמים. אבל הגרי"ז (מכתבים בסוף חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם עמוד עח) חולק על הפשט הזה ברש"י ונקט דגם לפי רש"י חל על החצי קדושת הגוף שלא להקרבה ובעינן מום כדי לפדות החצי. ועיין בקובץ שיעורים (קידושין סימן עא) שהביא ראיות דהביטוי "קדושת דמים" פירושו, קדושת הגוף שלא להקרבה, וכדברי הגרי"ז זצ"ל.
³⁷⁵ עיין ברש"י (ד"ה כיון דאמר בפרוטה) דכתב וז"ל וטעה לומר שמקדשין לחצאין עכ"ל. ומבואר דהקידושין פסולים בגלל דעתו המוטעית.
³⁷⁶ לכאורה לפי ביאור רבינו זצ"ל היום ולמחר הם לאו דוקא והאיבעיא גם שייך היכא דאמר בבוקר ובערב, כי בכל ב' זמנים התרתי דסתרי קיים. וזוהי שיטת הר"ן. אבל רש"י (ד"ה כל ביומיה) משמע דיש חשיבות לדוקא היום ולמחר וכל זמן דהמקדש רוצה לגמור הקידושין היום ולא למחר הוי חלק דהאיבעיא השניה.
³⁷⁷ והשווה לתוס' ר"י הזקן דביאר הצד דהיא אינה מקודשת על פי קושיית רבינו זצ"ל דיש כאן רק חצי פרוטה וז"ל פסקא למילתיה והואיל ואמר חצי פרוטה לא כלום הוא עכ"ל. אך עיין ברש"י דמשמע דאם מונה והולך אזי יש רק מעשה קידושין אחד.
³⁷⁸ וע"ע בשיעורים לעיל (ב. בא"ד מיהו בהקדשות, ג. בענין חליפין אות ח', ו. בענין נתינת הגט בתורת גירושין אות ד').
³⁷⁹ ויש להעיר דלשון הספק בגמ' כולל הנותן ביחד אם המקבל – "בתר נותן ומקבל אזלינן" – ומשמע דלא כרבינו דקפדינן רק על קבלת הדעת מקנה. אלא דהר"י (תוד"ה שתי בנותיך) כבר נקט דבתר נותן דנקט לאו דוקא, עיי"ש בתוס'. וגם יש לעיין בשו"ת רדב"ז (חלק ז סימן לו, מובא במשנ"ל ריש פרק ה דהלכות אישות) דהוכיח משיטת הר"י דבתר מקבל אזלינן בקידושין ולכן אם המקדש זרק לה חצי פרוטה ונתיקרו לשו"פ לפני שהגיע לידה דהיא מקודשת. אבל התוס' רי"ד (ד"ה בתר נותן) פירש הלשון "בתר נותן" בדוקא.
³⁸⁰ לפי ביאור רבינו זצ"ל, רש"י והר"ן נחלקו רק לפי הלישנא קמא דהגמ' דשיטת רב יוסף יסודה באומדן דעת האשה. אבל משמע דלפי הלישנא בתרא דלפי רב יוסף היא אינה מקודשת מגזה"כ דקייץ אזי פשיטא דשומא אח"כ לא מהני. וכן העיר הלחם משנה (שם).
³⁸¹ ועיין ברשב"א (ז: ד"ה אי דאמר) דביאר כמו רבינו זצ"ל דראיית הגמ' היא כפי הלישנא בתרא.
³⁸² עיין בשיעורים לעיל (ו: בענין מתנה ע"מ להחזיר) בביאור רבינו זצ"ל לדין דמתנה ע"מ להחזיר מהני בפדיון הבן אע"פ דפשוט דאינו מהני לפריעת בע"ח.
³⁸³ עיין בזה בקצוה"ח (סימן רמג סק"ד) דנקט דנתינה בע"כ דכהן מהני בפדיון הבן. והשווה לדברי רבינו זצ"ל לעיל (ג. בענין חליפין בקידושין, אות ד')
³⁸⁴ עיין בספר עצמות יוסף דתירץ דלכהן יש קצת זכות בבכור וצריך דעתו להעביר את הבכור לאביו. ופעם אמר רבינו זצ"ל שבכך מבואר הלשון שהנהיגו הגאונים בפדיון הבן, "מאי בעית טפי – הבכור או ה' סלעים" דמשמע שיש לכהן זכות בעצם גוף הבכור.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.