קידושין ג ע"א

התם הא קמשמע לן [שם דבר זה השמיע לנו] — דדרכיה [שדרכו] של אתרוג, כלומר, דרך גידולו, כירק, מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ולא רק ממי גשמים אלא גם בהשקאה, ובשעת לקיטתו עישורו, שלפי זמן לקיטתו מן השדה מעשרים אותו, שאם לקטוהו בשנת מעשר עני, אף על פי שחנט בשנת מעשר שני — הריהו מתעשר מעשר עני, וכן להיפך, אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ואינו מסתפק במי גשמים, ובשעת לקיטתו עישורו. וכיון שדרך גידולו כירק השתמש בלשון "דרך".

ומוסיפים ושואלים: אם אמנם שימוש הלשון תלוי ב"רגילות" הטבעית, כדרכו של איש (לחזר), וכגידולו של אתרוג, הרי: והא דתנן [וזו ששנינו במשנה]: כוי, שהוא בעל חיים מסופק — שלא הכריעו בו חכמים אם הוא מין חיה או מין בהמה — יש בו דרכים שהוא שוה לחיה, ויש בו דרכים שהוא שוה לבהמה, ויש בו דרכים שהוא שוה לחיה ולבהמה, ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. ניתני [שישנה] שם לשון "דברים"! ותו, הא דתנן [ועוד, זו ששנינו במשנה]: זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, ניתני [שישנה] לשון "דברים"!

אלא יש לדחות את ההסברים שניתנו ולהסביר באופן אחר, שאין שימוש לשון זה תלוי בטבע הענין, אלא כל היכא דאיכא פלוגתא [בכל מקום שיש חילוק בדבר] תני [הוא שונה] לשון "דרכים", כדרך, שיש בה כיוונים שונים, וכל היכא דליכא פלוגתא [ובכל מקום שאין חילוק] תני [שונה] לשון "דברים". ומעירים: דיקא נמי דקתני סיפא [מדויק גם כן כתירוץ זה ממה ששנינו בסוף] אותה משנה, ר' אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר, ומשמע שבמקום שאין בו חילוקים והבדלים משתמש בביטוי "דבר". ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

א ועוד בבירור ובדקדוק לשון המשנה: מניינא דרישא למעוטי מאי [המנין שבראש המשנה "אשה נקנית בשלוש דרכים" למעט את מה], שהרי מנין זה בא ללמדנו שאין אשה נקנית בדרך אחרת, ומה היא אותה דרך שבה אין האשה נקנית? וכן מניינא דסיפא למעוטי מאי [והמנין שבסוף, שקונה את עצמה בשתי דרכים למעט את מה הוא בא]?

ומסבירים: מניינא דרישא [המנין שבראש המשנה] בא למעוטי [למעט] חופה, לומר שחופה כשלעצמה אינה דרך של קידושין ואין האשה נקנית בכך. ושואלים: ולרב הונא, שאמר: חופה קונה באשה, שהיא עצמה דרך של קידושין מקל וחומר, כמבואר להלן (קידושין דף ה,א), אם כן מנין זה למעוטי מאי [למעט את מה הוא בא]?

ומשיבים: למעוטי [למעט] קנין חליפין, שאף שמתקדשת בנתינת כסף או שווה כסף, אינה מתקדשת אם היא מקבלת דבר אחר כחליפין. ומדוע נצרך מיעוט זה, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וגמר [ולמד] קנין אשה בגזירה שווה "קיחה" "קיחה" משדה עפרון (ראה לעיל קידושין ב,א), הייתי אומר: מה שדה מקניא [נקנה] בחליפין, אף אשה נמי מקניא [גם כן נקנית] בחליפין, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שאין הדבר כן.

על כך שואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך הוא גם כן], ותהא אשה נקנית גם בחליפין! ומשיבים: אי אפשר לומר שאשה נקנית בחליפין, כי קנייני חליפין איתנהו [ישנם] גם כשהדבר שקונים בו הוא פחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - א

ומתרצינן: התם, בסיפא [ששנינו אתרוג שוה לירק ב"דרך" אחד], הא קמשמע לן, את זאת בא התנא להשמיענו:

מהו הטעם שהאתרוג מתעשר כשעת לקיטתו [ולא כשעת חנטתו]? -

משום דדרכיה [שדרכו] דאתרוג הוא לגדול כדרך הירק -

מה ירק, דרכו ליגדל על "כל מים", כשם שהירק זקוק להשקאה של מים שאובים, ואין מספיקים לו מי הגשמים היורדים מאליהם, ולפיכך בשעת לקיטתו, עישורו ^[24] -

אף אתרוג, דרכו ליגדל על "כל מים" [שהוא זקוק להשקאה של מים שאובים בנוסף למי הגשמים], ולפיכך בשעת לקיטתו - עישורו. ^[25]

ולכן נקט התנא לשון "דרך", כי זה שה"דרך" שלו היא ליגדל על כל מים [כמו ירק], זו היא סיבת הדין האמור כאן - שבשעת לקיטתו עישורו.

ועתה הגמרא מביאה משנה נוספת ששנינו בה "דרכים", ויש לנו לדון מדוע לא שנינו בה "דברים":

והא דתנן [בכורים ב ח]: כוי, בעל חי שהוא ספק חיה ספק בהמה, ^[26] יש להחמיר בהלכותיו מספק, הן בחומרות הנוהגות בחיה, והן בחומרות הנוהגות בבהמה:

יש בו דרכים שהוא שוה בהם לחיה, כמו לענין מצות כיסוי הדם, שדם החיה חייב בכיסוי, ודם הבהמה פטור.

ויש בו דרכים שהוא שוה בהם לבהמה, כמו לענין אכילת חלבו, שחלב הבהמה אסור באכילה, וחלב החיה מותר.

ויש בו דרכים שהוא שוה לחיה ולבהמה, כמו לענין שחיטה, כי בין חיה ובין בהמה אסורים באכילה ללא שחיטה.

ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. שאסור להרביעו בין עם חיה ובין עם בהמה. ^[27]

ויש לדון בלשון המשנה הזו:

ניתני בה "דברים", היה ראוי לתנא לשנות בה "דברים", ומדוע שנינו בה "דרכים"?

ותו, ועוד יש להקשות כיוצא בזה על משנה אחרת: דתנן: המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם". ^[28] [גיטין ב א]

ושנינו בענין זה [שם ט א]: זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, שאף המביא שטר שחרור לעבד ממדינת הים, צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם".

ואף על משנה זו יש לדון: ניתני "דברים", היה ראוי לשנות בה "דברים"! ולמה שנינו בה "דרכים"?

ומכח שתי השאלות האחרונות הגמרא חוזרת בה מכל התירוצים לעיל, ואומרת כלל אחד, השוה בכל המשניות:

אלא כך צריך לומר:

כל היכא דאיכא פלוגתא - תני דרכים.

כל ענין שהמשנה מחלקת בדיניו, שבדרך אחת דינו כך, ובדרך אחת דינו - שונה בו התנא לשון "דרכים".

ואילו כל היכא דליכא פלוגתא, בכל ענין שאין המשנה מחלקת בדיניו, תני, שונה בה התנא בלשון "דברים".

ולכן, במשנתנו שנינו "האשה נקנית בשלש דרכים", מפני שיש דרך שאין האשה נקנית בה, דהיינו חופה, וכפי שיבואר בגמרא להלן. ^[29]

וכן, באתרוג שנינו "דרכים", מפני שיש דרכים שהוא כאילן, ויש דרכים שהוא כירק.

וכן, בכוי שנינו "דרכים", מפני שיש דרכים שהוא כחיה, ויש דרכים שהוא כבהמה.

וכן, בזב שנינו "דרכים", מפני שרק הדרכים שהוזכרו שם נחשבים זיבה באונס, אבל דרכים אחרים אינם נחשבים כזיבה באונס. ^[30]

וכן, במשנה בגיטין שנינו "זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים", מפני שיש שם דרך שיש בה חילוק בין גיטי נשים לשחרורי עבדים. ^[31] והגמרא מביאה סיוע לתירוץ זה [שבענין שיש חילוק בדיניו שנינו "דרכים", ובענין שאין חילוק בדיניו שנינו "דברים"].

דייקא נמי, יש לדייק שאכן זה הוא התירוץ הנכון:

דקתני סיפא, בסוף המשנה הדנה בדין האתרוג ["אתרוג שוה לאילן בג' דרכים, ולירק בדרך אחד"], שנינו:

רבי אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר.

ויש לדייק: מדוע תנא קמא נקט לשון "דרכים", ואילו רבי אליעזר אמר "אתרוג שוה לאילן לכל דבר"?

אלא, מוכח מכאן, שבכל ענין שאין חילוק בדיניו, נוקט התנא לשון "דברים" ולא לשון "דרכים". ולכן, היות ולדעת רבי אליעזר אין חילוק בדיני האתרוג, הוא נקט בלשונו "אתרוג שוה לאילן לכל דבר", ואילו תנא קמא, המחלק את דיניו של אתרוג, נקט לשון דרכים.

ומסקינן: אכן שמע מינה מדברי המשנה, שתירוצנו הוא נכון.

ועתה הגמרא מבארת לאיזה צורך משנתנו מונה את מספר הדרכים [האשה נקנית "בשלש" דרכים, וקונה את עצמה "בשתי" דרכים]? וכי אין אנו יכולים לספור בעצמנו כמה דרכים יש בקנין האשה? ומה התועלת בדבר?

אלא, בהכרח, שמשנתנו באה לומר שרק בשלש דרכים האשה נקנית, וכן רק בשתי דרכים היא קונה את עצמה, ולא יותר.

ומעתה הוינן בה:

א. מניינא דרישא, המנין שהוזכר ברישא [האשה נקנית בשלש דרכים], למעוטי מאי? איזה קנין הוא בא למעט?

כלומר, איזה קנין היה עולה על דעתנו שאפשר לקנות בו אשה, שמטעם זה טרח התנא ושנה מנין כדי למעטו?

ב. מניינא דסיפא ["וקונה את עצמה בשתי דרכים"], למעוטי מאי? איזה קנין הוא בא למעט, לומר שאין האשה קונה בו את עצמה?

ומשנינן:

א. מניינא דרישא בא למעוטי קנין חופה. שאם האב מסר את בתו לבעל להכניסה לחופה לשם קידושין, אין היא מתקדשת בה. ^[32]

זאת, שלא כדעת רב הונא, האומר להלן ה א שחופה קונה באשה לענין קידושין, ולמד זאת בקל וחומר מקנין כסף [כמבואר בגמרא שם].

אלא שתירוץ זה נכון רק לדעת רבא [להלן ה ב] הסובר שחופה אינה עושה קידושין.

ואילו לרב הונא, דאמר לקמן [ה א] חופה קונה באשה מקל וחומר, עדיין יש לשאול: המנין ששנינו במשנה, למעוטי מאי? מה בא המנין הזה למעט? -

למעוטי קנין חליפין. שהנותן לאשה כלי לקדשה בו בתורת קנין חליפין, אין היא מקודשת.

והמשנה הוצרכה למעט זאת, משום שלולי דברי המשנה, סלקא דעתך אמינא, היה עולה בדעתנו לומר כך:

הואיל וגמר, כיון שהתנא למד בגזירה שוה "קיחה קיחה" משדה עפרון, כשם ששדה נקנית בכסף אף אשה נקנית בכסף [כדלעיל ב א] -

לכן גם לענין קנין חליפין באשה נלמד: מה, כמו ששדה מקניא [נקנית] בחליפין [שמצינו במגילת רות, "שלף איש נעלו", לגבי קנין שדה] -

אף אשה נמי מקניא בחליפין. ^[33]

קא משמע לן, לפיכך השמיענו התנא במנין שבמשנה, ללמדנו שהאשה נקנית בשלש דרכים אלו בלבד, ולא בחליפין.

ומקשינן: ואימא הכי נמי? מדוע לא נאמר שאכן האשה נקנית בחליפין [ונלמד זאת בגזירה שוה מקנין שדה]?

ומתרצינן: קנין חליפין איתנהו, ישנו אפילו בכלי השוה פחות משוה פרוטה.

הערות

^[24] בענין מעשרות נכתב בתורה גורן ויקב. ואמר רבי יוסי הגלילי [ראש השנה יד א], שלמדים את דין כל הפירות מדין גורן ויקב: כשם שגורן ויקב גדלים על רוב מים [מי גשמים, שהם רוב המים המשמשים להשקיה], ומתעשרים לפי דין שנה שעברה, שהביאו בה שליש [הגמרא שם לומדת זאת מפסוקים]. כך כל הפירות הגדלים על רוב מים [מי גשמים] מתעשרים לפי דין שנה שעברה [שחנטו בה], ולא לפי דין שנת לקיטתם. יצאו ירקות, שגדלים על "כל מים" [מים שאובין], שאינם מתעשרין לפי השנה שעברה אלא לפי דין השנה שנלקטו בה. רש"י. [ועיין במסכת ראש השנה [יד א] שרבי עקיבא דרש זאת באופן אחר].

^[25] דעת רש"י במסכת ראש השנה [יד א] שהדרשא שדרש רבי יוסי הגלילי [בהערה הקודמת] שירק מתעשר אחר הלקיטה, היא אסמכתא בלבד. שהרי מעשר ירק אינו מדאורייתא. וחכמים תקנו מעשר בירק מדבריהם. והם קבעו שהולכים בו אחר הלקיטה. ולפי זה, אתרוג שוה לירק למעשר שהולכין בו אחר הלקיטה, מפני שאף מעשר כל האילנות מלבד דגן תירוש ויצהר אינו אלא מדרבנן. [כך דעת רש"י ראש השנה יג ב ד"ה מנא הני מילי. וכן דעת תוספות. ויש חולקים. עיין מנחת חינוך מצוה שצה]. וחכמים קבעו שכל דבר שגדל על כל מים מתעשר לפי שנת לקיטתו, [מפני שבדינים דרבנן הולכים אחר הלקיטה בדבר הגדל על כל מים]. אולם, דעת ר"י [בתוספות ד"ה מה] שדרשת רבי יוסי הגלילי היא דרשה גמורה מדאורייתא. ואף על פי שמעשר ירק הוא מדרבנן, הפסוק בא ללמד על שביעית שנוהגת בירק מן התורה, שהולכין בה אחר הלקיטה. ואם כן קשה: מדוע הולכין באתרוג אחר החנטה לענין שביעית ערלה ורבעי? הרי האתרוג גדל על כל מים! ועיין בתוספות הנ"ל, ובתוספות ראש השנה יד ב. [וטורי אבן וערוך לנר שם].

^[26] מי הוא הכוי? במסכת חולין [עט ב - פ א] נאמרו שלש דעות בזה: א. איל הבר. והוא ודאי חיה. ב. בעל חי הנולד מתייש [עז זכר] ומן הצביה, והסתפקו חכמים אם דין כל בעל חי כדין אמו, ואין חוששין [מתייחסים] לזרע אביו כלל. או שחוששין [מתייחסים] אף לזרע האב ונוהגים בו אף דיני האב. ג. בריה בפני עצמה הוא. ולא הכריעו בו חכמים אם הוא מין חיה או מין בהמה. דעת תוספות והריטב"א שהמשנה במסכת ביכורים [המובאת בגמרא כאן] סוברת שכוי הוא הבא מן התייש והצביה, והסתפקו חכמים אם חוששין לזרע האב. וכן פירש הרשב"א בפירוש ראשון. [ועיין פירוש נוסף ברשב"א]. וראה להלן הערה.

^[27] נאמר [ויקרא יט יט]: "בהמתך לא תרביע כלאים". כלומר, אסור להרביע שני מיני בהמות זה עם זה. ובתורת כהנים ובגמרא בבא קמא נד ב דרשו חכמים שאף חיה אסורה בהרבעה. ואסור להרביע שני מיני חיות זה בזה, וכן אסור להרביע בהמה וחיה זו בזו. ומכאן הוכיחו תוספות [שהבאנו בהערה הקודמת], שהמשנה הזאת סוברת שכוי הוא הבא מן התיש והצביה, ואינו בריה בפני עצמה. שהרי אם תאמר שהוא בריה בפני עצמה, קשה: מדוע הוצרכה המשנה לאסור את הכוי בהרבעה במין אחר משום הספק? הרי אפילו אילו היינו יודעים בודאות שהוא חיה או בהמה, היה אסור להרביעו על כל מין אחר! אלא בהכרח, שמשנה זאת סוברת שכוי הוא הבא מן התייש והצביה, ואם היינו יודעים בודאות שאין חוששין לזרע האב, היה מותר להרביעו עם הצביה מפני שהיא מינו [וכן כתב הריטב"א, והרשב"א בתירוצו הראשון. ועיין תירוץ שני ברשב"א].

^[28] נאמרו בזה שני טעמים בתחלת מסכת גיטין: א. משום שבני חוץ לארץ אינם יודעים שצריך לכתוב את הגט לשם האשה. ולפיכך צריך שהשליח יאמר בפני נכתב ובפני נחתם דהיינו שנכתב ונחתם לשמה [עיין רש"י גיטין ג א ד"ה לא גייז]. ב. משום שאין שיירות מצויות מחוץ לארץ לארץ ישראל. ויש לחוש שמא הבעל יבוא ויערער שהגט מזויף, ולא ימצאו עדים בני חוץ לארץ שיוכלו להעיד על הגט שאינו מזויף. ולפיכך תקנו שהשליח יאמר בפני נכתב ובפני נכתב. ואפילו אם יבוא הבעל ויערער שהגט מזויף, לא יאמינו לו.

^[29] כך פירש רש"י. אבל הרמב"ן הרשב"א והריטב"א כתבו, שתירוץ הגמרא כאן אינו מתרץ אלא על כוי ועל אתרוג ועל גיטי נשים. אבל במשנתנו ובזב [שלא שנינו בפירוש חילוק במשנה] עדיין הגמרא נשארה בתירוצים הקודמים.

^[30] ראה הערה קודמת.

^[31] כגון האומר לשליחיו "תנו גט זה לאשתי", או "תנו שטר שחרור זה לעבדי" ורצה לחזור בו, אזי לענין גט, יכול לחזור בו. ולענין שחרור, אינו יכול. מפני שהשחרור הוא זכות לעבד, וזכין לו לאדם שלא בפניו. ולפיכך השלוחים זכו בשטר השחרור עבור העבד, והרי זה כאילו השטר הגיע לידי העבד עצמו. אבל גט, הוא חוב לאשה, ואין חבין לאדם שלא בפניו, ולא זכו בגט עבור האשה כל זמן שהגט לא הגיע לידיה. [רש"י].

^[32] כך פירש רש"י. וקשה: מדוע רש"י נקט שהאב מסרה לחופה. דהיינו קידושי קטנה או נערה. ולא דיבר גם בגדולה שנכנסת לקידושין ולחופה מדעת עצמה? ותירץ הפני יהושע: הפסוק שממנו לומדים חופה, נאמר בנערה. דהיינו "את בתי נתתי לאיש הזה", כפי שמבואר במסכת כתובות. אבל המקנה כתב, שרש"י סובר כדעת הפוסקים שחופה היינו שמתייחד עם האשה בפני עדים יחוד הראוי לביאה. ולפיכך, אם התייחד עם גדולה אי אפשר לומר בודאות שאין כאן קידושין. כי יתכן שבא עליה לשם קידושין. כשם ששנינו בגיטין [פ א]: המגרש את אשתו, ולנה עמו בפונדקי, בית הלל אומרים צריכה ממנו גט. מפני שחוששים שמא בא עליה, ואין אדם עושה את בעילתו בעילת זנות, אלא בועל לשם קידושין [ועדי היחוד הם עדי הביאה]. ולפיכך היא צריכה ממנו גט מחמת הספק [ע"ש שמביא עוד ראיות לזה]. ולכן פירש רש"י, שמדובר כאן בנערה או קטנה, שאין היא יכולה להתקדש מדעתה [אלא מדעת אביה], ואביה לא מסרה לשם קידושי ביאה, אלא לשם קידושי חופה. ואפילו אם יבוא עליה, אינה מקודשת. [אבל גדולה שנכנסה לחופה בפני עדים, חוששין שמא בא עליה לשם קידושין. ואסורה להנשא לאחר מספק, וצריכה הימנו גט].

^[33] בפשטות משמע שלומדים את קניני אשה מקניני שדה ולפיכך היה עולה בדעתנו ללמוד אף את קנין חליפין משדה. וכך יש לפרש את דברי רש"י [אך עיין בהערה הבאה]. אבל התוספות מפרשים, שאין לומדים מגזרה שוה את כל קניני השדה אלא את קנין כסף בלבד, שבו נאמרה "קיחה". והיה עולה בדעתנו לומר שקנין חליפין הוא אופן של קנין כסף, והרי הוא כקנין כסף ממש. עיין תוד"ה ואשה. ומה שהערנו שם. ועיין בדברי הראשונים כאן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains: There, the mishna teaches us this, that the way an etrog grows is like a vegetable: Just as it is the way of a vegetable to grow by being watered by all water, i.e., in addition to rainwater it requires irrigation, and its tithing is according to when it is harvested, i.e., its tithing is based on when it is collected from the field, so too, it is the way of an etrog to grow by being watered by all water, as it requires more water than rain provides, and its tithing is according to the time when it is harvested. If, for example, a vegetable is collected during a year when poor man’s tithe is given, that tithe is separated from it, even if it formed a bud during the previous year, when second tithe was separated. The same applies to an etrog. Therefore, the mishna specifically uses the term: Way, to allude to this reason.

The Gemara further asks: But concerning that which we learned in a mishna (Bikkurim 2:8): With regard to a koy, an animal whose classification was uncertain, as the Sages were unsure whether it is a domesticated or a non-domesticated animal, there are ways, i.e., halakhot, in which its halakhot correspond to those of a non-domesticated animal and there are ways in which its halakhot correspond to those of a domesticated animal. And there are ways in which its halakhot correspond to those of both a non-domesticated animal and a domesticated animal, and there are ways in which its halakhot correspond to those of neither a non-domesticated animal nor a domesticated animal. Let that mishna teach the term: Matters. And furthermore, with regard to that which we learned in a mishna (Gittin 9a): This is one of the ways in which the halakhot of bills of divorce correspond to those of bills of manumission, let that mishna teach the word: Matters.

Rather, the Gemara rejects the previous explanations, as the phraseology is not dependent on the nature of the topic at hand. Instead, anywhere that there is a distinction with regard to an issue the mishna teaches the term: Ways, as there are different ways or possibilities available. And anywhere that there is no distinction it teaches the word: Matters. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise in this regard, as it teaches in the latter clause of that mishna that Rabbi Eliezer says: The halakhot of an etrog tree correspond to those of a tree with regard to every matter. This indicates that when no distinctions apply, the mishna will use the term matter. The Gemara concludes: Learn from this clause in the mishna that this explanation is correct.

§ The Gemara continues to analyze the language of the mishna: With regard to the number in the first clause of the mishna, i.e., a woman is acquired in three ways, this serves to exclude what? The fact that the mishna mentions a number indicates that other modes of acquisition do not apply to betrothal. What mode is excluded? Similarly, the number in the latter clause of the mishna, that a woman acquires herself in two ways, serves to exclude what?

The Gemara explains: The number in the first clause serves to exclude a wedding canopy, which does not effect betrothal. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Huna, who said: A wedding canopy acquires a woman, and it alone could be a mode of betrothal, as derived by an a fortiori inference (see 5a), this number serves to exclude what?

The Gemara answers: The number serves to exclude acquisition through symbolic exchange, i.e., a pro forma act of acquisition effecting the transfer of ownership of an article. Although a woman can be betrothed by means of money or an item of monetary value, she is not betrothed if she is given an item by symbolic exchange. The Gemara explains why this needs to be excluded: It might enter your mind to say that since the Sages derive the acquisition of a woman by verbal analogy between the term expressing taking stated with regard to betrothal from the term expressing taking with regard to the field of Ephron, it can be suggested that just as a field can be acquired through symbolic exchange, so too, a woman can be acquired through symbolic exchange. Therefore, the tanna teaches us that this is not the case.

The Gemara asks: And perhaps one should say that so too, it is possible to betroth a woman by means of symbolic exchange. The Gemara answers: This cannot be the case, as symbolic exchange is effective using an item worth less than the value of one peruta, and with an item worth less than the value of one peruta, a woman

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא כל היכא דאיכא פלוגתא וכו'. פרש"י ז"ל כגון מתני' בשלשה דרכים למעוטי חופה ואין זה נכון דלא שייך פלוגתא אלא באומר שוה אבל איכא דתני דרכים סתם דלא שייך פלוגתא וכל היכא דתני מנינא למעוטי הוא ואפי' הכי איכא דתני דברים.
אלא הכא לאו אמתני' קיימי' אלא אהנך תלת מתני' דכוי ואתרוג ודגטי נשים דקתני בהו שוה ושייך בהו פלוגתא כלומר שוים באנו ולאו בדרכים אחרים.
מצינו בתשובת הגאונים ז"ל דכל הני דהך סוגיא עד הכא (דבתר הוא הודאה) [הוא דבתר הוראה] ומר רב הונא גאון מסורא איהו תני לה ואיהו דאסר בגטא וביומוהי תקינו תקנתא דמורדת דנהיגו בה הגאונים ז"ל ואפ"ה טרחנא לעיל לפרושא ולמפרך ותרוצי בה [כמו] בגמר' [דסוגיא] דרבנן סבוראי דוקא היא:

למעוטי חליפין וכו'. ק"ל אלא מעתה תקנה אשה בחזקה דומיא דשדה והא לא קשי' דאיכ' למימר כיון שאין גופה קנוי לא שייכא בה חזקה ומיהו לא מחוור לי [היכי] סד"א דקני בחליפין משום דשדה נקנית בחליפין והא לא גמרינן אשה משדה כלל אלא לקיחה שכתוב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף ומעולם לא הוקשה אשה לשדה.
וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה פרש"י דגנאי הוא לה נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו אבל בשוה פרוטה איתנהו ומ"ש הרב ז"ל הלכך בטל תורת חליפין בקדושין איני יודע למה בטל כיון שבפחו' משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה.
ונראה דהכי קאמרינן מעיקר' דחליפין בכלל קיחה הם ומדין כסף הוא שריבה אותן הכתוב מה כסף שמחליף הקרקע בו וקונה אף בחליפין הלכך אף בכלל קיחה שבאשה הם. ומפרקינן כיון דאשכחן חליפין בפחות משוה פרוטה לאו בתורת כסף הם קונין אפי' כשיש בהם ש"פ אלא חדוש הוא שחדשה בהם תורה כלומר דין אחר הוא שאינו בכלל כסף ולא שוה לו ואשה לא אמרה בה תורה קנין אלא בכסף הלכך אין חליפין קונין בה וזהו הטעם שלא הוצרכו למעט חזקה שאינו קונה באשה שלא עלה על דעת לרבות אף חליפין אלא מדין כסף ולפי פי' זה הכי גריס ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא.
אבל מקצת הנסחאות שכתוב בהם מקניא נפשה נוטות לפרש"י ז"ל והיא גרסת ההלכות ויש לישב בה דכל חליפין דגבי אשה כחליפין דפחות משוה פרוטה נינהו דמתנה ע"מ להחזיר לא קניא באשה דבתר הנאה דבסוף אזלא ולא מקניא נפשה (בקניה דשניה) [בהנאה דשעה] כדבעינן למימר לקמן

לא לחיה ולא לבהמה. כדתנן במתניתין דבכורים (פ"ב, מי"א) שאסור משום כלאים עם חיה ועם הבהמה והכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי. ואע"פ שאף בהמה ודאית וחיה ודאית אסורים בהרבעה עם שאינן מינן לגמרי כגון שור עם החמור ואו חמור עם הסוס נראה לי דהא מתניתין אתיא כמאן דאמר (חולין פ, א) כוי זה הבא מתיש וצביה ואסור להרביעו עם התיש ועם הצביה קאמר, וספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא, והלכך הולכין בו לחומרא. וכענין שאמרו שם בשחיטת חולין בריש פרק אותו ואת בנו (חולין עט, א). אי נמי יש לי לפרש אפילו כמאן דאמר בריה בפני עצמה היא, וספיקתו מפני שהוא דומה בצורתו כצבי בחיות ולעז בבהמות, לפי שהעז והצבי דומין זה לזה, והיינו דנקט התם תיש הבא על הצביה וצבי הבא על התישה, והלכך אלו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר להרביעו עם התיש שהוא מינו וכאלו היה מביא עז מדברי על עז ישובי (כלאים פ"ח מ"ה), ואלו היה ידוע שהוא מן חיה היה מותר להרביעו עם הצבי, ולפיכך אם הביאו על התישה או על הצביה אסור, אבל אינו לוקה, אבל אם הביאו על השור או על החמור לוקה, דודאי כלאים זה בזה הן.

אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. פירש רש"י ז"ל כגון מתניתין בשלש למעוטי חופה דלא קניא ובזב הכי הוא דהוו אונס כזיבה ולא אונס אחר. ואינו מחוור. דלא שיך פלוגתא אלא יהכא דאיכא למימר שוה בדרך זה להאי ובדרך זה להאי, אבל מתניתין וזב מיעוטין הן לומר בזה נקנית ולא בדבר אחר וזה אונס לזיבה ולא לדבר אחר, וכל היכא דתני מנינא למעוטי הוא כמו (ברכות נא, ב) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ולא יותר, בעשרה מאמרות נברא העולם ולא ביותר (אבות פ"ה, מ"א). ואפילו הכי לא תני דרכים אלא הכא מתניתין וזה הא איתרצי להו ולאו עלייהו קיימינן השתא, אלא אאתרוג וכו' וגיטי נשים דקתני בהו שוה, ובהא שייך פלוגתא לומר בדבר זה דומה לזה ובדבר זה דומה לזה, ושחרורי עבדים נמי שייך בהו הכי דהא שוו לגיטי נשים למוליך ולמביא ושוו לשאר שטרות לאומר תנו כדתנן (גיטין יג, א) האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ורצה לחזור בשניהן חוזר הוא באשה ואינו חוזר בעבד דזכות הוא לעבד וכו' דומיא דשאר שטרות דכיון דזכה לו על ידי אחר אינו יכול לחזור בו.

למעוטי חליפין סלקא דעתך אמינא כיון דגמרינן משדה עפרון וכו' ואימא הכי נמי חליפין איתנהר בפחות משוה פרוטה וכו'. הקשה הראב"ד כיון דגמרינן משדה עפרון ושדה עפרון מקנה בחליפין אע"ג דאיתנהו בפחות משוה פרוטה, הוה לן למימר גבי אשה דליקנו דומיא דשטר, דגמרינן מויצאה והיתה, ולא אמרינן כיון דאיתיה בפחות משוה פרוטה לא גמרינן. ותריץ דאנן לא גמרינן אשה משדה אלא מקיחה דכתיבא ביה, וקיחה שבשדה עפרון בכסף היא ולא אשכחן ביה חליפין, אבל שטר על כרחין כיון דכתיב ויצאה והיתה אע"ג דלית ביה שוה פרוטה גמרינן ליה מיציאה כיון דיציאה אינה אלא בשטר, והיינו דלא גמרינן שטר משדה, דהא לא חזינן שטר בשדה עפרון. ואי גמרינן מיניה הוה אמרינן כיון דשטרא איתיה בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה אלא אצרכינן למילף מויצאה והיתה.
ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ גם למה שמקשים עוד למאי דאמרינן ואימא הכי נמי אם כן ליקני אשר בחזקה דומיא דשדה. ויש מתרצים בקושיא זו דכיון שאין גופה קנויא לא שייכא בה חזקה. וקשיא לי דהא עבד כנעני עד שלא טבל אין גופו קנוי ולא קני ליה אלא למעשה ידיו, ואפילו הכי כקנה בחזקה. ושמע מכיון שעל ידי חזקה זו אפשר לבא לידי קנין הגוף, שאם הטבילו לשם עבדות גופו קנוי חזקה נמי שייכא ביה, מה שאין כן באשה דלעולם אין גופה קנוי לו.
ומכל מקום עדיין קשה דכיון שאין למדין משדה עפרון אלא מקיחה דכתיבא ביה דהיינו כסף, היכי הוה סלקא דעתך דתקנה בחליפין דומיא דשדה, דהא לא מקשינן אשה לשדה אלא קיחה דכתב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף. וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לתא מיקניא נפשה, ופירש רש"י ז"ל דגנאי הוא לה, נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו באשהבשוה פרוטה איתנה, דכיון דבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה כי אית בהו שוה פרוטה דלא קפדה אמאי ליתנהו בה. ויש לתרץ דמעיקרא סבר דחליפין בכלל קיחה הם, ומדין כסף (הם) הוא שרבה אותם הכתוב, דכל כסף חליפין הם שמחליף בהם הקרקע וקונה אף חליפין כן, אם כן בכלל קיחה דשדה עפרון הם, ואשה נמי תקנה בהן, ומפרקינן כיון דאשכחן חליפין בפחות משוה פרוטה, ארלא קניה אחרת היא שחדשה תורה (קנין) אלא שאינה בכלל כסף, ואשה לא אמרה בה תורה קניה (שאינה בכלל) אלא כסף, הלכך אין חליפין קונין בה. והטעם הזה מספיק אפילו לחזקה, שלא עלה עד דעת לרבות באשה קניות שבשדה, אלא שהיה סבור שיקנו חליפין מדין כסף.
וקשיא לי דאם כן למאי אצטריך לאסוקי במלתיה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא, דהא אפילו כי מקניא בפחות משוה פרוטה, נמי לא מיקניא בחליפין, דהא כיון דלא מדין כסף הן קונין מנן אתיאן באשה. ונראה לי דמעיקרא כי אמרינן כיון דגמרינן משדה עפרון מה שדה עפרון מיקני בחליפין וכו', ואמרינן נמי ואימא הכי נמי, לאו למימרא דסבירא לן דאשה לשדה מקשינן, אלא הכי קאמר כיון דכסף דאשה מכסף דשדה גמרינן אלמא קניית אשה כקניית שדה, וכיון דאשכחן להו דהיקשו קצת קניותיהן אף אנו נאמר לכל שאר הקניות שבשדה שיהיו נוהגות כן באשה, קא משמע לן מתניתין דלא. ואימא הכי נמי, דהא טעמא קאמרינן מדהוקשו בהדיא בקצת קניותיהן והאי מהאי גמרינן. ופריק כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה, הא על כרחין לא הוקשו אלא לקניית כסף בלבד דאיתא בהדיא, ומחליפין אתה דן לכל שאר קניות שבשדה שאינן באשה כגון חזקה.
ואם תאמר מכל מקום מאי קאמר לפי שחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, נימא דחליפין איתנהו אף באשה בחליפי שוה פרוטה, ולעולם עיקר קניות שבשדה איתנהו באשה. זו אינה קושיא דכיון דעיקר חליפין אפילו בפחות משוה פרוטה איתנהו, כי עביד להו בכלי שוה מנה לא ייפה כחו יותר מכח כלי שאינו שוה פרוטה, דשם חליפין חד הוא, דבשלמא אי חליפין לא נתנו לחזרה הוה אמרינן כי יהיב לה פחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, אבל כי יהיב לה שוה פרוטה מקניא נפשה. ואי נמי אי עיקר חליפין ליתנהו כלל בפחות משוה פרוטה הוינן אמרינן כיון דקנייה חשובה היא מקניא בה נפשה אבל השתא דיימא לן (נדרים מח, ב) דחליפין קני על מנת להקנות הוא ולאו דידה נינהו, אפילו כי יהיב לה חליפין שוה מנה מאי הוי, הא מכל מקום לאו בגופן היא נקנית אלא בדינן, ודינן אפילו בפחות משוה פרוטה איתיה, וכיון שדין חליפין איתיה בפחות משוה פרוטה לא חשיבא לה וגנאי הוא לה להקנות עצמה בקנייה פחותה כזאת שעיקרא בפחות משוה פרוטה, ולא דמי לשטר, דשטר לאו בגופו מתקדשת אלא במה שכתוב בו, ומה שכתוב בו אינו בתורת דמים. כך נראה לי.
והשתא נמי לא תיקשי אפילו כי גמרינן משדה עפרון לגמרי היכי הוה סלקא דעתך למילף מיניה חליפין, והא שדה עפרון אי אפשר לו בחליפין, דעכו"ם לא קני בחליפין אלא בכסף, דלפי מה שפירשתי לאו משדה עפרון קא גמרינן, אלא כיון שהוקשו קצת קניות אשה לקניות של שדה אף אנו נאמר דאשה כשדה לכל הקניות ולא כשדה עפרון ממש. ומיהו בתוס' תירצו בהם בשם ר"ת דעכו"ם נמי קונה בחליפין, דלא אמרו בבכורות (יג, ב) מה ישראל בחדא אף עכו"ם בחדא אלא לאפוקי משיכה אבל חליפין לא, וכדמוכח לקמן (קידושין ח, א) גבי נמכר לגוי דאמרינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין , אלמא בשאר דברים מהנו חליפין לגוי.

והא דתנן כוי יש בו דרכים שוה לחיה כו'. אי תנא סבר דכוי לאו בריה בפני עצמה הוא אלא ספק והלכתא הכי ולפיכך הנותן בהמותיו וחיותיו לחבירו יש בכללן נמי כוי ממ"נ. שוה לחיה לענין כיסוי שוה לבהמה לאסור חלבו אינו שוה לא לחיה ולא לבהמה להרבעה שאסור להרביעו עם בהמה וחיה:

ותו הא דתנן וזו אחת מן הדרכים ששוה גיטי נשים לשחרורי עבדים. פירוש שהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם והא דתלי גיטי נשים בשחרורי עבדים ואע"ג דעיקר תקנתא בגיטי נשים הוי ואחר כך השוה לו שחרורי עבדים כבר פרישית בדוכתא טעמא דמילתא מפני שזה היה קל שהקילו חכמים בגיטין להכשירו ע"פ שטח אחד אפילו קרוב ואשה דתו לא מצי בעל לערער ומ"ה תלו קולא בשחרור עבדים שהוא ממון הקל וכאלו קתני זה אחד מן הדרכים שהקילו בגטי נשים שהוא איסור ערוה חמורה כמו שהקילו בשחרור עבדים שהוא ממון הקל:

אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. פירוש כל היכא שהתנא מחלק בדבריו והשואתו ששונה שוה לזה בענין זה ושוה לזה בענין זה קתני דרכים כגון מתניתין דאתרוג וכוי וגיטי נשים. וכ"ת והא מתניתין דאשה ומתניתין דזב ליכא חלוק וקתני דרכים איכא למימר דטעמא דהני כדפרישית לעיל מדרבי שמעון ומתני' דזב דדרכא דמיכלא יתרא לאיתויי לידי זיבה ולא הדרינן השתא מפירוקי אלא מההוא דאתרוג בלחוד ורש"י ז"ל פירש בע"א דכל היכא דאיכא חלוק בדינין שהוצרך למעטם תני' דרכים ואינו נכון כלל דאפילו תימא דבזב ממעט אונס שינה מ"מ מניינא הוא דאתא למעוטי כל הא כדאיתא לקמן ולא דרכים ועוד דלישנא דפלוגתא לא משמע הכי ואינו נכון. קבלנו מרבותינו ז"ל דכולא סוגיין עד הכא דבתר הוראה היא ומרב הונא גאון ז"ל מסורא איהו תני ליה ואיהו דאסר כנתא וביומיהי תקינו תקנתא דמורדת דנהיגי בה גאונים ז"ל:

סד"א מה שדה מיקניא בחליפין אף אשה נמי מיקניא בחליפין איכא למידק זו מנין היה לנו לדמות אשה לשדה בקנין דהא אנן לא גמרינן לאשה משדה כלל כדפרישי' לעיל אלא ג"ש קלישא בעלמא הוא דעבדינן מלישנא דקיחה קיחה לומר שקיחה זו שנאמרה באשה היא לשון כסף אבל מעולם לא הקשינו אשה לשדה. ותו אם לשדה באנו לדמותה נימא דקני אשה בחזקה דומיא דשדה מיהו הא איכא למדחי דחזקה לא שייכא בדבר שאין גופו קנוי כדכתיבנא לעיל אלא אידך קשיא ומיהו קשיא נילף מינה שטר ואלו לקמן לא ילפינן שטר מהתם. והנכון דה"ק דסד"א כיון דגמרינא קיחה קיחה משדה עפרון שקיחה האמורה באשה כסף היא ואשה נקנית בכסף ובשוה כסף ה"ה שיש בכלל זה שנקנית בחליפין דקס"ד שחליפי סודר בכלל כסף הם ומדין כסף הם קונים וכל דמהני בזה כסף מהני בזה חליפין קמ"ל תנא דמתניתין דהא ליתא מ"ט חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניה נפשה פירוש דמאי דקס"ד דחליפין מדין כסף קונין ליתא דכסף אינו קונה בפחות מש"פ לפי שאינו חשוב כסף ואילו חליפין קונין אפילו בפחות מש"פ וזו ראיה דחליפין אב בפני עצמו הם ולאו תולדה דכסף הם ואפילו כשיש בה שוה פרוטה וכיון שכן אין לנו לרבותם באשה מדין כסף דאתתא לא מקטא בכסף בפחות מש"פ. ולהאי פירושא היינו דלא סליק אדעתיה כלל למימר שתהא חזקה קונה באשה כשדה שהדבר פשוט שאין חזקה קונה מדין כסף. ויש ספרים שכתוב בהם ואתתא בפחות מש"פ לא מקניא נפשה ולאו למימרא דתליא מילתא בקפידתא של אשה ובדעתה כדמשמע מפרש"י ז"ל דא"כ למה אין חליפין קונין באשה מיהת כשיש בהם ש"פ אלא ודאי אין בטלות קנין חליפין באשה אלא לפי שאינם בכלל כסף כמ"ש ולפיכך אפי' היא רוצה ואפילו הם שוים ממון גדול לא מקניא בהו אלא הכי פירושא ואתתא הנקנית בכסף לא מקניא נפשה בפחות מש"פ אפילו מדעת' דפחות משוה פרוטה אינו חשיב כסף ולא ממון ואינו קונה בקרקע וא"א לה להקנות עצמו בדבר שאינו כסף ולא ממון וגזירת הכתוב דבעינן כסף וממון ואע"ג דאיכא איניש דחשיב ליה פחות מש"פ כסף או ממון בטלה דעתו אצל כל אדם ולא משגיחינן ביה. וכי תימא ואמאי לא מייתינן ראיה לחליפין שאינם קונין מדין כסף ממאי דקי"ל דאין מטבע שהוא עיקר כסף נעשה חליפין ואיכא למימר דהא לאו ראיה היא כיון דאיתנהי בכסף שאינו טבוע שהיא כלי וגזירת הכתוב הוא דבעינן כלי דומיא דנעל:

ולענין ביאור גם כן שאמרו דארחיה דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים פירושו שצריכה כל מיני מים ר"ל בין מי גשמים בין השקאה ברגל ואחר שאף אתרוג כן הוקש בזה עם הירק להיות אחר לקיטתו עשורו ולא לדון בענין זה כדין האילנות שדרכן ליגדל על רוב מים ר"ל על מין המים שהוא רוב ההשקאה והוא מי הגשמים שהם מספיקין לאילנות שכך למדו במסכת ראש שנה מגרן ויקב דכתוב כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב מה גרן ויקב דרכן ליגדל על רוב מים ר"ל מי גשמים ומתעשרין לשנה שעברה ר"ל אותה שבאו בה שליש ולא אחר לקיטתן כך אילנות שגדלין על רוב מים ר"ל מי גשמים מתעשרין לשנה שעברה ר"ל אחר חנטה ולא אחר לקיטה ואע"פ שלדעתנו מעשר פירות מדרבנן קרא מיהא אסמכתא הוא יצאו ירקות שגדילתן על כל מים ומתעשרין אחר לקיטתן וכן באתרוג:

הכוי הרי הוא ספק חיה ספק בהמה ומתוך כך נותנין בו חומרי שניהם והוא שאמרו בשני של בכורים כוי יש בו דרכים שהוא שוה לחיה והוא שדמו טעון כסוי ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו ויש בו דרכים שהוא שוה לבהמה והוא שחלבו אסור ויש בו דרכים שאינו שוה לא לזה ולא לזה והוא שיש בו משום כלאים עם זה ועם זה ושהכותב חיתו או בהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי ולענין כלאים מיהא איני יודע מה הוצרכה שאפילו נתברר לנו שהוא מין חיה אסור להרביעו עם חיה אחרת שאינה מינה אף בדומה לה וכן אם נתברר שהוא מין בהמה אסור להרביעו עם בהמה אחרת שאינה מינה אף בדומה לה ושאר דברים מיהא שוה הוא לשניהם ר"ל שטעון שחיטה ומטמא משום נבלה ומשום אבר מן החי:

המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא סוף דבר בגיטי נשים אלא אף בשחרורי עבדים כן וזהו שאמרו זו היא אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ועקר דבר זה יתבאר בראשון של גיטין:

לענין פירוש מה שנאמר בסוגיא זו כל היכא דאיתא פלוגתא תני דרכים פירושו כל שהדבר יש בו חלוק לידון בדרך זה ולא באחר והוא שבמשנתנו נקנית בשלש דרכים ולא בחפה וחלפין ובזב באלו דוקא ולא בשינה ושחוק ורכיבה אע"פ שמביאות לידי קרי ובאתרוג באלו ולא לענין מעשר ובכוי בדרך זה לחיה ובדרך זה לבהמה ובדרך זה לא לאחד מהם ובגיטי נשים ושחרורי עבדים שוים הם בשלשה דרכים והם לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולהכשיר עליהם עד כותי באותו זמן ולפסול כל שחותמיהם גוים אבל לענין תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אינם שוים אלא חוזר באשה מפני שחוב הוא לה ואינו חוזר בעבד מפני שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואע"פ שמצינו מקומות שיש בהם חלוק ונאמר בהם לשון דברים כמו שבעה דברים בגולם ושבעה בתלמיד חכם וכן במפתה ואונס שאמרו המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה באלו אינו אלא מפני שהם גופים מוחלקים וכל אחד בשלו אין בו שום חלוק ועוד שלשון דרכים אינו נופל יפה אלא בבי"ת השמוש כלומר בכך וכך דרכים ואין לומר בזה בשבעה דרכים שהרי הדברים עצמם הוא מיחס עליהם:

וכן לענין ביאור מה שאמרו סלקא דעתך אמינא הואיל וגמר קיחה קיחה וכו' מה שדה מיקני בחלפין וכו' קמ"ל ומשום דאתתא בפחות מפרוטה לא מיקניא נפשה יש שואלים והואיל וגזירה שוה היא למה מעטוה מטעם זה והלא בשטר לא מעטוהו מטעם שאין בו שוה פרוטה אחר שיצא לנו מהיקישא דויצאה והיתה אלא שאף הם משיבים שמאחר שאין היציאה אלא בשטר על כרחנו ההויה בשטר אע"פ שאין בו שוה פרוטה אבל קנין שדה עפרון לא היה בו קנין חלפין אלא קנין כסף למדין הימנו לכל קניות שכשדה אלא למה שהיה בו ונחזיר את הדבר לכללו ר"ל דאתתא בפחות מפרוטה לא מקניא נפשא ויש גם כן טעם לדבר דשטר לאו אדעתא דממון נחתא... שהרי היא קונה הסודר מן הדין ומאחר שקונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה לא מקניא נפשה ומאחר שבטל ממנה דין חלפין בטל אף בשהיה שם שוה פרוטה ואפילו נתרצית בטלה דעתה והרי היא כמתרצית להתקדש בדברים בעלמא שאינו כלום וראיה לשני אלו הילך מנה על מנת שתחזירהו לי שיש כאן יתר מפרוטה ושהיא מתרצית בכך ובאשה לא קנה מפני שהוא כעין חלפין כמו שיתבאר:

ולענין ביאור זה שאמרו אתתא בפחות מפרוטה לא מקניא נפשה פירשו גדולי הרבנים מפני שגנאי הוא לה עד שלמדו קצת אחרוניהם מדבריהם שאם היא מתרצית בכך יהיו קדושין לדעתם ומתמיהים עליהם בכך עד שגורסין בפחות מפרוטה לא מיקניא כלומר אפילו נתרצית מפני שאין כאן כסף ואינו אלא כדבור בעלמא ואפילו הודיעה שאינה מקפדת בכך ואין צורך לשנות הגירסא שאף כונת גדולי הרבנים שגנאי הוא לכל הנשים ואפילו פרשה בטלה דעתה כמו שפירשנו וראיה לדבר מה שאמרו למטה מאי טעמא דבית שמאי ר"ל שאמרו בדינר אשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות מדינר אלא מעתה בנתיה דר' ינאי דקפדן אנפשיהו ולא מיקדשן בפחות מתרקבא דדינרי אי קבלה חד זוזא הכי נמי דלא מיקדשא ותירץ פשטה ידא לא קאמינא דכיון דאיכא ממונא מיקדשא כי קאמינא בקדשה בליליא אי נמי בשליח קבלה ולא הקשה אלא מעתה אם אינה מקפדת בכך דפשיטא ליה דבטלה דעתה:

ויש מגלגלין בכאן דין אחר והוא שמקשים האיך יעלה על הדעת ללמוד חלפין משדה עפרון והרי שדה עפרון לא היה נקנה בחלפין שאין קנין חלפין בגוי לא לו מאחרים ולא לאחרים ממנו עד שבאין ללמוד מכאן שיהא קנין חלפין קונה בגוי בממונו ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בנמכר לגוי מכסף מקנתו ולא בתבואה וכלים ומאי ניהו חלפין אלמא דבממונו מהני ומה שאמרו בבכורות מדישראל בחדא גוי נמי בחדא פירושו לבד מחלפין דהא על כרחין ישראל בחדא דקאמר פירושו לבד מחלפין אלא שהנהיגו לכתוב בהרשאה של גוי שהגוי קנה מן המרשה או האחר ממנו במנא דכשר וכו' ולא לכתוב וקנינא מפלוני לפלוני גוי שלשון זה מורה זכיה מתורת שליחות ואינו בר שליחות ואע"פ שבכל מורשה אמרו בבבא קמא שליחא שויה אפילו קנה הוא עצמו ממנו וגוי לא בר שליחות הוא כשם שהרשאה מועלת לענין דאי נפלי נכסי קמיה יתמי אין כח ליתומים לתבוע ללוה או לנפקד אם אב' ביד המורשה אע"פ שאין להם שליחות כך הדין בגוי שאחרים יכולין להקנות לו כמו שזכין לקטן ומכל מקום יש מפרשין שאין קנין סודר בגוי כלל דקטן הוא דאף על גב דלית ליה שליחות אית ליה זכיה הואיל ויכול לבא לתורת שליחות אבל גוי דלא אתי לכלל שליחות אף זכיה אין לו וסוגיא שבכאן כך פירושה הואיל ושדה ישראל נקנה בחליפין ניליף קיחה קיחה משדה עפרון קמ"ל ולי נראה שמכל מקום עד שלא נתנה תורה ובני נח אף הם מצווים על הדינין כל דרכי הדינין והקניות היו שוות לכלם וכן עקר והרי כתוב וזאת לפנים בישראל שלף איש נעלו:

גמרא כל היכא דאיכא פלוגתא פירש"י שיש חילוק בדרכים בדרך זה הוא דומה לזה ובדרך זה אינו דומה, ותי' דבכמה דוכתי דאיכא פלוגתא דהני הוו דוק' ותנא דברים על ג' דברים העולם עומד ז' דברים בחכם וכיוצא בהם הרבה וי"ל דדברים אורחיה דתנא למיתני דברים בכל דוכתא בין איכא פלוגתא בין ליכא פלוגתא ומי' ראוי היה יותר לשנות דרכי' היכא דאיכא פלוגתא אלא בשביל דברוב מקומות שונה התנא דברי' לא חשש לדקדק בלשונו ולשנות דרכי' בכ"מ דאיכא פלוגתא והא דתנן בגיטי' פ' הזורק וכל הדרכים האלו בה ונקט ל' דרכים אע"ג דליכא פלוגתא היינו לפי שהדרכים עצמם חלוקים זה מזה דחשיבה כאשת שניהם לענין שצריכה גט משניהם ולענין מציאתה ומעשה ידיה אינה חשובה לא כאשתו של זה ולא כאשת ושל זה ור"ח פי] כגון מתני' ז היא מחלוקת ב"ש וב"ה וכגון הא דתנן בז' דרכים בודקי' את הזב דפליגי ביה ת"ק ור"א וגבי כוי פליגי ת"ק ור"א ובההיא דזו א' מן הדרכים פליגי ר"מ ורבנן:

ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה פרש"י^*(וא"ת מ"ש משטר דמקדשא ביה אע"ג דלית ביה ש"פ התם כיון דקניא בגוה לא זילא בה מילתא לאקנויי נפשה בגויה לאפוקי חליפין דלא קניא נפשה בגויהן. ועוד דגבי שטר כיון דמעיקרא לאו למשקל ממונא קא נחתא אלא זילא בה מילתא אבל חליפין דמנא הוא כיון דלתורת מעות קא נחתא דהא זימנין דקפדי אינשי הילכ' כי לית בה ש"ס לא גמרא ומקניא נפשה וזילא בה מילתא הרמ"ה ז"ל:) דגנאי הוא לה. וק' לר"ת דא"כ פשטה ידה וקבלה פחות משוה פרוטה תתקדשי ועוד באתריה דר' ינאי דלא מיקדשן אלא בתרי קבא דדינרי כדמשמע לקמן לא יתקדשו בפרוטה ע"י שליה ובלילה אבל ביום וע"י עצמן הא חזינן דלא קפדי ונראה לר"ת דגרסי' בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה וטעמא משום דגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון דכתי' ביה כסף ופחות משוה פרוטה לא מקרייא כסף והמק' שהק' ואימא ה"נ משטר וחזקה לא הקשה דהא פשיטא ליה דלא גמרי' קיחה לעשות אשה כשדה בכל קנינין אלא לכסף דוק' דכתיב ביה קיחה ולהכי איצטריך לקמן למילף שניקנית בשטר ולא פריך אלא מחליפין דהוו כעי' כסף דקרא כשיש בהם שוה פרוטה וראוי שתתקדש בהם יותר מבשטר שיש בו שוה פרוטה משום דא"צ להיות בו שוה פרוטה ולא דמי לכסף אבל חליפין דשוה פרוטה דומה לכסף ומשני חליפין כיון דאיתנהו בפחות משוה פרוסה ליתנהו בדין חליפין כלל ונר' שיש ליישב גיר' הספרים דכיון דסתם נשים לא מקנו נפשייהו בפחות משוה פרוטה אפי' פשטה ידה וקבלה קידושין בפחות בטלה דעתה, ומבנתיה דר' ינאי ל"ק דלקמן פריך לה אב"ש משום דבעי דינר ומש ם קפידא ואע"ג דשוה פרוטה חשוב ממון לכל דבר כיון דבקפידא תליא מילתא בנתיה דר' ינאי נסי לא ליקדשו אלא במידי דקפדי וא"ת היכי ס"ד לומר דנילף משדה עפרון שתתקדש אשה בחליפין והא שדה עפרון לא מיקניא בחליפין דלא מצינו חליפי' לגוי מדאמרינן בבכורות מדישראל בחדא גוי נמי בחדא פי' ישראל קונה במעות וגוי במשיכה ואין לו עוד קנין אחר. וי"ל דהיינו לבד מחליפין וה"ק מדישראל בחדא קנין חדש לבד מחליפין שנוהג בשניהם וכן מוכת לקמן דאמרי' גבי עבד הנמכר לגוי מכסף מקנתו הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ש"מ דשאר דברים מ קנו בחליפין לגוי וכן היה ר"ת נוהג לשלוח הרשאה ביד גוי וא"ת והא אמרי' במרובה והלכתא שליח שוייה וגוי לאו בר שליחות הוא וי"ל דאמרי' בהגוזל קמא דאי נפלו נכסי קמי יתמי אין היתומים יכולים לתבוע מן הלוה או מן הנפקד אם אבדו מיד המורשה דלענין זה אין לו שליחות אלא הוי כאילו קני להו שליח עצמו אלא לענין זה עשאוהו שליח ליפות כח המשלח שלא יוכל לעכבם לעצמו:

על כל מים. אית דמפרשי אפי' אינן מי גשמים. ועיקר הפירוש הוא על כל מים שיבאו אליו אין מים מזיקים אותם כלל:

דתנן כוי וכו'. בבכורים פ' ב' היא שנויה:

פלוגתא. שמחלק בענין:

חופה. שאם מסרה לחופה לשם קידושין לא מהני:

ולרב הונא דאמר. לקמן:

חליפין. קנין סודר:

משדה עפרון. לקמן:

בפחות משוה פרוטה. דקי"ל קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה:

לא מקניא נפשה. הלכך אע"פ שהיא רוצה להתקדש בפחות משוה פרוטה אין הקדושין כלום והפקיעו תורת חליפין בקדושי אשה:

דסיפא דתני וקונה את עצמה בשני דרכים:

ואין דבר אחר כורתה. על ידי מעשה הבעל או שהיא עושה לבעל אבל מיתה מן שמיא מקנו לה:

הא דתנן. בכתובות פרק נערה:

ויצאה חנם. באמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימנים כתיב. וקא דייק אין כסף לאדון ביציאה של זו אבל יש כסף לאדון אחר ביציאתה ומאי ניהו אב שיש לו קדושי בתו:

ואימא לדידה. ודרוש הכי אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת וליהוי דידה:

ה"מ קטנה. ואע"ג דקרא איירי בנערה דכתיב ואם אמת היה וסקלוה וקטנה לאו בת סקילה היא מ"מ מדכתיב נתתי כבר קאמר שקדשה כשהיא קטנה וכשבא לדין היא נערה:

ואלא. סיומא דאתקפתא הוא:

מבושת ופגם. דממונא הוא:

שייך בגוייהו שיש לו חלק בדבר ומשום הכי הוי דיליה:

למעוטי חופה. פי' אם פירש טליתו עליה לשם קדושין:

למעוטי חליפין. קשיא לי טובא ואם נתן אדם סודר לאשה שיש בו שוה פרוטה אף על פי שנתנו לה בתורת חליפין אמאי אינה מקודשת והרי יש כאן שוה פרוטה וכיון דנקיטא ביה ג' על ג' והיא רשאית לעשקו אמאי אינה מקודשת ואף על פי שהיא מחזירתו לו מדעת' היא מחזירתו ואם היא רוצה הוא שלה וגם אם קידשה במנה ואח"כ היא מחזירתו לו מרצונה כלום יש לומר שאינה מקודשת. ונראה לי לומר שאם בזה הסודר לבד נתרצת לו לקדשה אף ע"פ שהזכיר לה שם חליפין מקודשת היא והכא במאי עסקינן כגון שהתנה עמה לקדשה במנה ולא היה נותנו לה עכשיו אלא התפישה את הסודר שתתקדש לו ולא תוכל לחזור בה והוא יתחייב ליתן לה המנה לאחר זמן בכי האי גוונא ודאי אינה מקודשת כיון שלא נתרצת להתקדש לו אלא במנה ומנה אין כאן ואף על פי שבשדה קונה הסודר שאם מכר לו השדה במנה ולא נתן לו המנה שיקנהו בכסף ונתן לו את הסודר שלא יוכל לחזור בו קנה את השדה והוא חייב ליתן לו את המנה לאחר זמן ואלה הן חליפין שקונין בכל מקום ומקיימין את המכירה כדכתיב על הגאולה ואמרינן בפ' הזהב גאולה זו מכירה אע"פ שאין כאן לא כסף ולא שטר ולא חזקה בסודר קנאו משא"כ באשה וטעמא דמילתא כדמפרש דכיון דחליפין איתנהו בפחות מש"פ לא מיקניא נפשה להתקדש לו שלא תוכל לחזור בו בפחות מש"פ וכיון דבפחות ליתנהו משוה פרוטה נמי ליתנהו שאין גזירה שוה למחצה עד שיתן לה את המנה:

בא"ד דהא מינכרא מילתא ומה שגדלו אמהות הרי הוא של שביעית ואסור ומה שלא כו' עכ"ל לכאורה דקאי אספיחי כרוב וקשה דהא אי אתה יכול לעמוד עליהן בין חדש ובין ישן ושמא יקח מן האמהות ויאמר מן העלין לקחתי היפך דלעיל גבי שנכנסו בשביעית ודוחק הוא לפרש דקאי אשאר ספיחין דלכך האמהות אסורין שיתלו שגדלו בשביעית ומה שלא הגיע שרי בהו אבל בספיחי כרוב כיון שגדלו בזמן מועט אף האמהות שרי במוצאי שביעית ולזה נתכוונו התוספות בפ' מקום שנהגו שכתבו וז"ל שאר ספיחין אסורין במ"ש דכשיראו אותן גדולים יסברו שלקטו בשביעית אבל ספיחי כרוב דכשיראו אותן גדולים לא יסברו שלקטו בשביעית דדרכן ליגדל הרבה בזמן מועט כו' עכ"ל וקרוב לזה לשון הר"ש פ"ט דשביעית ע"ש אבל לפי לשון זה שפיר אזלינן בתר לקיטה והתוס' דהכא כוונו להוכיח מתירוצו של הר"ן דאזלינן בתר רוב גידולין ודו"ק:

גמ' והא דתנן זו אחת מן הדרכים ששוו כו' ק"ק כיון דמס' גיטין היא נשנית קודם מס' קדושין הך קושיא דפריך הכא מעיקרא אמתני' דהכא דקתני שלש ממתני' דזב בשבעה דרכים כו' אמאי לא פריך הכי מקמיה אמתני' דגיטין דקתני בה אחת ומיהו למאי דמשני לעיל הכא דלגבי אשה קאי קתני לה בלשון נקבה ה"נ איכא למימר להך דגיטין והכא ה"נ הכי פריך מאי אריא דקתני אחת משום דרכים ניתני דברים וניתני אחד ודו"ק:

תוס' בד"ה מה ירק דרכו כו' ככל דבר שהוא מאכל כו' כדתנן במס' שביעית כו' לענין שביעית כיון דלערלה ורבעי לא חלקתו כו' כצ"ל:

בא"ד היינו דוקא לחומרא כגון אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית כו' עכ"ל נראה דר"ל אבל לקולא כגון אם חנט האתרוג בששית ונלקט בשביעית לא נידון כאילן להיתר אלא כירק ואסור משום שגדל על כל מים אע"ג דספיחין נמי מותרים בכה"ג כמ"ש התוספות לעיל היינו דוקא בגדלו בששית וק"ק אמאי קאמר דהוי אתרוג כאילן לענין שביעית דהיינו לחומרא בחנט בשביעית הא הוי נמי כירק לחומרא בחנט בששית וי"ל דלחומרא כאילן ניחא דאזלינן ממש בתר חנטה אבל כירק לחומרא לא הוי בתר לקיטה אלא הגדל באיסור אסור כמ"ש התוס' לעיל ולא חשיב הכא אתרוג כירק אלא במאי דאזיל בתר לקיטה כמו שכתבו התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד ומה"ט נמי לא קאמר שוה לירק לענין בכורים כו' עכ"ל בהאי טעמא שכתבו לעיל דלא תני הכא אלא דשוה לאילן לילך בתר חנטה ולירק בתר לקיטה נמי ניחא הכא אלא דניחא להו הכא טפי בפשיטות בהאי טעמא שאין בכורים אלא מז' כו' ודו"ק:

בד"ה לא לחיה כו' משום דמספקא לן כו' הקשה הרר"א למ"ד כוי בריה בפני עצמו כו' עכ"ל דבריהם צריכין קצת ביאור דודאי איכא לפרושי לענין הרבעה ולמ"ד כוי בריה בפני עצמו קושטא היא אפילו ידעינן דחיה הוא או בהמה הוא דאסור בחיה או בבהמה אחרת כיון דבריה בפני עצמו הוא וכן למאן דאמר כוי זה הבא מן התייש ומן הצבייה אסור בחיה ובבהמה משום דודאי חוששין לזרע אב דאיכא למאן דס"ל הכי בפרק אותו ואת בנו ולא אסיק אדעתיה למימר דמספקא לן אי חוששין לזרע אב או לא ולכך לפירש"י שפירש משום דמספקא ליה ניזיל ביה לחומרא קא קשיא ליה מאי מספקא ליה למ"ד כוי בריה בפני עצמו הוא דאפילו ידעינן כו' ותירץ די"ל דרש"י פי' כן למ"ד כוי היינו תייש הבא על הצבייה אלא דלאו בודאי חוששין לזרע אב אלא כדבעי למימר התם דאיכא למ"ד דמספקא לן אי חוששין לזרע אב או לא דאי הוה אמר בודאי אין חוששין כו' והדברים ברורין למבין בלי גמגום ומהר"י אב"ן לב האריך בזה בקושיות לאין צורך וק"ל:

בד"ה ואשה בפחות כו' ועוד דלקמן בעי תלמודא בשטר מנלן כו' ליגמר משדה כו' עכ"ל ק"ק דאימא דלקמן דבעי הכי היינו למאי דמסיק הכא דאשה בפחות מש"פ לא מקניא כו' ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד שלא לכתוב וקנינא מיניה כו' ולשון ת"י שלא לכתוב וקנינא מיניה דקנינא מיניה משמע שהעדים שלוחים לקבל הקנין ואין שליחות כו' עכ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה התם כו' דמילתא הוא הס"ד:

בד"ה כוי כו' ספק בהמה הס"ד:

בד"ה ויש בה צ"ל יש בה:

בד"ה שווין כו' וכן ד"ה ושווין כו' וכן ד"ה שאין שוין כו' צ"ל במקום שוין שוה:

תוס' בד"ה אתרוג כו' הרי היא של שביעית כו'. נ"ב ובפ' מקום שנהגו יש קצת בענין אחר וזה לשונו ופי' ר"ן דהכא בספיחי שביעית שיצאו חוץ לשביעית דאסורים מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן וסבר ר"ש שאר ספיחים אסורים במוצאי שביעית דכשיראו אותם גדולים יסברו שלקטו בשביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה לא גזרו בהן אטו שאר ספיחים דכשיראו אותם גדולים לא יסברו שלקטו אותם בשביעית שדרכן ליגדל הרבה בזמן מועט ע"כ:

בד"ה ואשה כו' בחדא וה"ק מדישראל כו' כצ"ל:

גמרא ותו הא דתנן זו אחת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מפני שדרכו. מה גורן ויקב כו' דאזלינן בתר שנה שהביאו שליש. משמע דאף גפן בתר שליש. ועי' ר"ה (יב ב) תד"ה התבואה:

רש"י ד"ה יש בו דרכים. כצ"ל:

רש"י ד"ה דאיכא פלוגתא. ודזב הני הוא דהוי אונס. כצ"ל:

בא"ד ודגיטין כו' ולא באומר תן גט כו'. כצ"ל. עי' גיטין (יג) במשנה ובפרש"י:

רש"י ד"ה למעוטי חופה. שאם מסרה לו כו'. כצ"ל:

תד"ה מה. ושמא י"ל דהא דאזלינן ביה בתר חנטה לשביעית כו' לחומרא כו'. ק"ל מהא דא"ר בר"ה (טו) אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית כו' ופטורה מן הביעור כו'. ובסוכה (לט ב) פריך א"ה אתרוג נמי בת ששית הנכנס לשביעית היא דתנן כו'. ועוד מאי איריא דתני שוה לאילן בזה יותר מלירק וצע"ג:

בא"ד וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק לענין פאה כו'. לעד"נ כיון שאינו מטעם אחד לא שייך להשוותם וכה"ג תירצו בעצמם ביבמות (לא ב) בד"ה והא עבדא. וגם בלא"ה לפי מה שתירצו בסמוך דלא תני אלא כו' ולירק בתר לקיטה ל"ק ג"כ מפאה ועי' מהרש"א:

בא"ד וי"ל כיון כו' שא"ח בפאה כגון האוג כו'. ר"ל שא"ח כאשר חייבין האוג כו' דשם מבואר דהם חייבין:

תד"ה לא לחיה. מאי איריא משום דמספקא לן כו'. ר"ל דתני אינו שוה לא לחיה כו' אפי' אם שוה לחיה ג"כ לא מרביעין כו'. והרש"א האריך בזה לל"צ:

תד"ה ואשה. ועוד כו' בשטר מנלן כו' ליגמור משדה. לכאורה התם מוכר כותב והכא בעל כותב עי' לקמן (טז) אלא למ"ד אב כותב מא"ל וכה"ג כתבו בעצמן לקמן (רד"ה) בתירוץ ועוד:

בא"ד בשטר וחזקה לא הקשה דהא פשיטא כו'. כצ"ל:

בא"ד ש"מ דשא"ד נקנין בחליפין לעובד כוכבים. ונ"ל דהיינו דוקא מישראל אבל מעובד כוכבים לעובד כוכבים לא דהא כתיב וזאת התעודה בישראל. והא דקאמר בגיטין (לח) עובד כוכבים ישראל קונה עובד כוכבים בעובד כוכבים לא כש"כ. התם מיירי בקנין גופו אבל בקנין ממונם איכא לאפלוגי. תדע דישראל מישראל קונה במשיכה ומעובד כוכבים לא עי' רפ"ב דבכורות. ועי"ל דדוקא בעיקר הקנין אמרי' הקל וחומר אבל לא באיכותו. וראיה לזה מבכורות שם דעל קושיית ואימא מיד עובד כוכבים כלל כלל לא אמרת ק"ו אם גופו קונה ממונו לא כש"כ. וגופו נקנה בשטר וחזקה וממונו לא ע"ש ובזה יתורץ קושיית התוס' בגיטין שם בד"ה דכתיב:

גמ׳ מה ירק דרכו להגדל וכו׳ אף אתרוג דרכו להגדל כצ״ל:

רש"י ד"ה אסור בהרבעה כצ"ל:

תוס׳ הנמעל״ד ד"ה אתרוג וכו׳ אלא בתר רוב גידולים מדשרו ספיחי ששית כצ״ל:

גמרא ואימא ה"נ חליפי' אתנהו בפחות מש"פ. ע' בתוס' ולדבריהם דחליפי' לאו מדין כסף הוא. לכאורה קשה למ"ל מיעוטא דמכסף מקנתו דלא מקני בחליפין מה"ת נימא דנקנה בחליפין. וצ"ל כמ"ש הפ"י דאיכא ק"ו ממטלטלים דאין נקנין בשטר נקנה בחליפין ק"ו לע"ע נמכר לעכו"ם (ואף בחזקה י"ל מטלטלים יוכיח) עדיין קשה לשיטת ר"ת דס"ל דאין לעכו"ם קנין שטר א"כ ליכא ק"ו ממטלטלים. וצ"ל דהוי ילפי' נמכר לישראל מק"ו ממטלטלים:

מנינא דרישא למעוטי מאי. אע"ג דבירושלמי מסיק עלה דמתניתין רבי חייא אמר לא סוף דבר שלשתן אלא אפילו אחד מהן אפ"ה סבר תלמודא דידן דלא איצטריך למיתני מנינא משום הכי כדאשכחן נמי בכולהו מתניתין דפירקין דקתני עבד עברי נקנה בכסף ובשטר עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ואע"ג דחדא מינייהו מהני אפ"ה לא נחית למנינא ובירושלמי רבי חייא מימרא דנפשיה קאמר:

רש"י בד"ה למעוטי חופה שאם מסרה לו אביה לחופה. נראה דהא דמפרש בכה"ג ולא בגדולה שכנסה הבעל לחופה לשם קידושין היינו משום דקרא דילפינן מיניה חופה כתיב בנערה את בתי נתתי כדאיתא בכתובות מקראי טובא ולקמן בעיקר מימרא דרב הונא אבאר יותר בעז"ה:

רש"י בד"ה מה שדה וכו' דכתיב וישלוף נעלו והתם שדה הוה עכ"ל. ויש לדקדק א"כ אמאי לא קאמר בשמעתין דסד"א דאשה מקניא בחליפין מדכתיב התם וגם את רות אשת מחלון קניתי לי לאשה ונראה משום דהתם לא היה הקנין בין בועז לרות אלא בין בועז לגואל משא"כ לענין השדה א"ש דאע"ג דמשמע דהשדה היה ג"כ של רות מ"מ כיון דהגואל היה הקרוב וראוי לירש את מחלון היה השדה ברשותו אלא כיון שהיה לרות שיעבוד כתובתה מיקרי נמי שדה שלה כן נ"ל:

תוספות בד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה כו' וקשה לר"ת דא"כ פשטה ידה וקיבלה כו'. עכ"ל ולולא דבריהם היה נראה לי ליישב שיטת רש"י דמכל מקום כיון דסתם אשה לא מיקדשה בפחות מש"פ ואינה נקנית בחליפין א"כ ע"כ ג"ש דקיחה קיחה לא איירי מחליפין ומה"ט לא מהני אפילו פשטה ידה וקיבלה ובזה נתיישבה ג"כ קושיא השניה ומה שהקשו מחזקה ושטר יש לומר כיון דמסקינן הכא דאשה לא מקנייה בחליפין א"כ ע"כ ג"ש דקיחה קיחה לא איירי כלל דנילף אשה משדה אלא עיקר ג"ש לא נאמרה אלא דלשון קיחה איירי מכסף ואף למאי דס"ד מעיקרא לא בעי למימר למעוטי חזקה דלא נילף מג"ש דאיכא למימר דבלא"ה פשיטא דאינה נקנית בחזקה כדילפינן בירושלמי ובעלה בביאה נקנית ואינה נקנית בחזקה ואף דתלמודא דידן לית ליה האי מיעוטא אלא מיעוטא דובעלה למעוטי אמה העברייה אתא היינו למסקנא דהכא לא איצטריך למעט חזקה כיון דבלא"ה ג"ש לאו לכל דיני קנין איירי ולא איצטריך נמי למעט חזקה דלא נילף בק"ו משפחה כנענית שאינה נקנית בביאה כדקאמר בירושלמי משום דתלמודא לית ליה האי ק"ו כדמסקינן לקמן דשאני אשה שקנינה לשם אישות כן נ"ל ליישב לשיטת רש"י ועוד נ"ל דלא שייך חזקה דעבדות באשה וחזקה דירושלמי היינו שהחזיק בה ע"י שכנסה לרשותו והיינו חופה ולפ"ז כיון דהכא אליבא דרב הונא קיימינן דחופה קונה לא שייך למעט חזקה ודו"ק:

בא"ד לכך נראה לר"ת כו' והכי פירושא ואימא ה"נ כו' כשיש באותו חליפין ש"פ כו' עכ"ל. וקשיא לי לפ"ז אמאי דאמרינן הכא לרב הונא דאמר חופה קונה אתא למעוטי חליפין דהא מסקינן דלרב הונא הא דלא קתני חופה במתניתין היינו משום דלא קתני אלא מאי דכתיבא בהדיא וא"כ מאי פסקה למעוטי חליפין טפי מחופה לעולם אימא לך דחליפין קונין באשה ואפ"ה לא קתני לה משום דלא כתיבא בהדיא דהא שוה כסף לא אתא אלא במה מצינו מנזקין ועבד עברי כמ"ש התוס' במתני' ומה מצינו גרע מק"ו מיהו לפמ"ש לעיל במשנתינו בל' התוספות דשוה כסף לאו במה מצינו ילפינן אלא בגילוי מילתא דפשטא דקרא א"כ אתי שפיר דו"ק:

בא"ד ויש לומר דהיינו בר מחליפין כו' ש"מ דשאר דברים נקנין בחליפין וכן היה רגיל ר"ת כו' עכ"ל. ותמיה לי טובא דהא מקרא מלא הוא וזאת לפנים בישראל שלף איש נעלו וזאת התעודה בישראל אלמא דווקא בישראל נוהג חליפין ולא בעכו"ם וצ"ע ליישב שיטת ר"ת מיהו בעיקר קושייתו על שיטת רש"י מההיא דמכסף מקנתו אפשר דמהכא ילפינן מדאורייתא דכי היכי דאין עכו"ם קונה עבד בחליפין ה"ה לכל מילי והא דישראל אין קונה ע"ע בחליפין יש לומר דלקושטא דמילתא ילפינן עברי מעברייה ועברייה מאחרת משא"כ נמכר לעכו"ם לא שייך למילף בהכי כקושיית מהרש"א ועי"ל דמכסף מקנתו לאו למעוטי חליפין לחוד אתי אלא למעוטי נמי שאר קנינים שאין עכו"ם קונה אלא בכסף ולא במשיכה ובשטר ולענין קושיא ראשונה שהקשו התוס' משמעתין נ"ל ליישב דהכא לאו משדה עפרון ילפינן דא"כ תיקשי האיך ילפינן פרוטה הא שדה עפרון בארבע מאות שקל כסף קנאה אע"כ דלא משדה עפרון בעינן למילף אלא בג"ש דקיחה קיחה ילפינן אשה משדה ולעולם כולהו בישראל ומכ"ש לפירוש ר"ת דאפילו למאי דס"ד מעיקרא לא הוי בעי למילף אפילו אשה משדה אלא עיקר ג"ש אינה אלא לענין דקיחה איירי בכסף אלא דס"ד דחליפין בכלל לשון כסף הוא א"כ מעיקרא לא קשה מידי וצ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון) דף ג תוספות בד"ה ואשה בפחות מש"פ כו' והיה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד עכו"ם והיה מקנה בחליפין. ואף שעפר ואפר אנכי תחת רגלי ר"ת מ"מ ללמד אני צריך היאך אפשר לומר כן כיון דכתיב בהדיא וזאת לפנים בישראל וזאת התעודה בישראל משמע דוקא בישראל ולא בעכו"ם ודוחק לומר דהוי כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות דאדרבה אי הוי אתיא לילפותא איצטריך תרי מיעוטי חדא למעט ישראל מעכו"ם וחדא למעט עכו"ם מישראל וא"כ יש לפקפק על דברי ר"ת ז"ל וכתבתי לבאר דמהנך ראיות שהביא ר"ת אין הדבר מוכרע ועמ"ש עוד לקמן דף ח':

כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים וכו' עיין פירש"י וראב"ן בספרו דף כ"ה ע"ד פירש כל היכא דאיכא פלוגתא שחולק כל א' לעצמו כי הכא דג' דרכים שהאשה נקנית כל אחד דרך לעצמו שזה קונה בלא זה תני דרכים דג' דרכי קניה הם. כל היכא דליכא פלוגתא שכלן דרך א' תני דברים כמו על ג' דברים העולם עומד דעל שלשתן העולם עומד ולא על זה בלא זה עכ"ד ולשון הש"ס משמע כפירוש רש"י דקאמר דייקא נמי דקתני סיפא שוה לאילן לכל דבר ודוק:

תוס' ד"ה ואשה בפחות מש"פ. עיין בדבריהם ובמ"ש בספרי הקטן ראש דוד פ' חיי שרה ע"ש:

מנינא דרישא למעוטי מאי. ואמרינן למעוטי חופה ופירש"י ז"ל שאם מסרה אבי' לחופה לשם קדושין אינה מקודשת בכך כו'. והוא תמוה למה פירש שאם מסרה אביה לחופה ולמה לא בקידשה בעצמה בחופה וכבר תמה בס' הפלאה ע"ש. ונראה לישב דהנה לקמן יליף ר"ה דחופה קונה מק"ו מכסף ושטר שאינם גומרין מכ"ש חופה שגומר ופריך מה להצד השוה שכן ישנו בע"כ ומשני ר"ה כסף מיהא באישות לא אשכחן בע"כ. והנה לכאורה קשה לפי מאי דאמרינן לעיל דלכך תני האשה ניקנית ולא תני האיש קונה משום דה"א דניקנית בע"כ ועכשיו נשאר הקושיא דהוי לי' למיתני האיש קונה ואעפ"כ הוי ידעינן דאינה נקנית בע"כ דאל"ה קשה למה לי מנינא דרישא. ואי"ל למעוטי חופה דס"ד דקונה מק"ו דר"ה. ז"א דאיכא למיפרך מה להצד השוה שכן ישנו בע"כ ואי"ל כסף באישות לא אשכחן בע"כ ז"א דעכשיו נימא דמקודשת בע"כ ושפיר אשכחן גם באישות בע"כ. אך זה טעות דאם נימא דאשה מתקדשת בע"כ בכסף ושטר וביאה ממילא נילף גם חופה שיקנה בע"כ וליכא למיפרך כלל. אך עכשיו קשה בהיפך דהנה הרא"ש ז"ל כתב דלכך לא פסקינן כר"ה משום דמה להצד השוה שישנה בע"כ ואע"ג דשני ר"ה מ"מ אמה הצד פרכינן פרכא כל דהו ע"ש. וא"כ קשה ליתני האיש קונה ואעפ"כ הוי ידעינן דאינה ניקנית בע"כ דאל"ה קשה איך תני מנינא דרישא למעוטי חופה הלא חופה באמת קונה מק"ו דר"ה וליכא למיפרך מה לצד השוה שכן ישנן בע"כ ז"א דנילף דגם חופה קונה בע"כ כמו כסף ושטר וביאה מהאי ק"ו גופי' דאמר ר"ה דהם אינם גומרין וקונין אף בע"כ חופה שגומרת אין דין שתקנה בע"כ וא"כ ממילא הוי ידעינן מדממעט חופה דאין אשה ניקנית בע"כ וא"כ קשה אמאי לא תני האיש קונה. אך לכאורה יש ליישב זה דהנה כל הטעם דס"ד דאשה נקנית בע"כ הוא משום דהוי תליוה וזבין כיון שנוטלת הכסף קדושין וא"כ בחופה ממילא דלא יהיב לה מידי הוי תלוה ויהיב וודאי אינה ניקנית בע"כ בחופה וא"כ ממילא אינה נקנית כלל בחופה אף מדעתה דשפיר איכא למיפרך מה להצד השוה שישנן בע"כ וליכא למילף דגם חופה יקנה בע"כ ז"א דהוי תליוה ויהיב וודאי אינה נקנית בע"כ וא"כ אינה נקנית כלל ולכך צריך למתני האשה נקנית. אך ז"א לפמ"ש בתוס' בב"ב פ' חזקת דגם בקדושי שטר הוי תליוה וזבין משום דנתחייב בשאר וכסות ע"י הקדושין ע"ש. וא"כ גם בחופה מקודשת אף בע"כ דהוי שפיר תלויה וזבין דנתחייב בשאר וכסות כמ"ש וא"כ הוי ילפינן שפיר מהצד השוה שנקנית בחופה ומדממעט חופה מוכח ממילא דאינה נקנית בע"כ והדרא קושיא לדוכתי' דליתני האיש קונה כמ"ש:

ולפ"ז מיושב לשון רש"י ז"ל שפירש למעוטי חופה שאם אבי' מוסר את בתה קטנה לחופה אינה מתקדשת וא"כ א"ש דאי הוי תני האיש קונה במתניתין ה"א דמקודשת בע"כ ואי"ל דמנינא למעוטי מאי י"ל למעוטי חופה וליכא למילף חופה במה הצד דאיכא למיפרך שישנה בע"כ ואי"ל דנילף גם חופה שיקנה בע"כ ז"א דהא הוי תליוה ויהיב ואי"ל דנתחייב בשאר וכסות. ז"א דכל זה היכא שמקדשת עצמה אמרינן דנתחייב בשאר וכסות והוי תליוה וזבין דמקנית עצמה לו אבל היכא שהיא קטנה והאב מקדשה והוא קידש אותה בע"כ של אב וודאי דאינה מקודשת דהוי תלוה ויהיב דמה שמתחייב בשאר וכסות נתחייב לה ולא לאב ולגבי האב הוי תלוה ויהיב ולא גמר ומקני וא"כ היכא שהאב מוסרה לחופה מדעתה ממילא ג"כ אינה מקודשת דליכא למילף ממה הצד דאיכא למיפרך מה להנך שישנן בע"כ וליכא למילף דגם הכא יקנה בע"כ ז"א דהכא הוי וודאי תלוה ויהיב כמ"ש ולכך פירש"י שהאב מוסרה וא"ש:

ובאמת יש לדחות כיון דכל הטעם דס"ד דהיא מקודשת בע"כ הוא משום דהוי תלוה וזבין ואמרינן שנתרצית אגב זוזי וא"כ שפיר ליכא ק"ו דאיכא למיפרך שכן ישנה בע"כ. וא"ל דגם חופה הוא בע"כ ז"א דהוא מטעם שמא נתרצה אבל בע"כ ליתא ואף למ"ש המהרי"ט דאף בלא אמרה רוצה אני מקודשת מספק היינו ג"כ מספק שמא נתרצית אבל אי הוי ידעינן דלא נתרצית לא הוי קדושין:

למעוטי חופה ולר"ה דאמר חופה קונה למעוטי מאי ואמר למעוטי חליפין כו'. והקשה המ' אמאי אמר מקודם למעוטי חופה ואח"כ אמר לר"ה למעוטי חליפין אמאי לא אמר מיד למעוטי חליפין דהוא אף אליבא דר"ה:

אך יש לישב דהנה לקמן אמרינן דר"ה יליף דחופה קונה מהצד השוה ופרכינן מה להצד השוה שישנן בע"כ ומשני כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ וכתב הרא"ש דלכך לא קי"ל כר"ה אף דאותו הפירכא דכסף באישות לא אשכחן אמר לעיל בש"ס לדידן ותירוץ דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו ולעיל דילפינן מחדא שפיר לא מיקרי פירכא אבל הכא דילפינן ממה הצד פרכינן שפיר ועיין בריטב"א ותוס' רי"ד שהקשה על ר"ה זה ע"ש:

ויש לישב קושית הריטב"א די"ל לפמ"ש תוס' לקמן (דף ה' ע"א) ד"ה שכן פודין כו' והקשו אמאי לא יליף מקרקעות שאין פודין בהם הקדשות ואשה נקנית בהם ותירצו דאיכא למיפרך מה לקרקעות שכן קונין מטלטלין אגבן כו' ע"ש. והקשה בס' הפלאה הא קנין אגב אינו אלא מדרבנן ושפיר יש ללמוד מקרקע ותירץ דסבר דקנין אגב דאורייתא ע"ש וא"כ לר"ה הכא י"ל דסבר באמת דקנין אגב אינו אלא מדרבנן ושפיר לא שייך האי פירכא דמה לכסף שפודין בו הקדשות דמצי למילף מקרקע כמ"ש לעיל רק דאיכא למיפרך עוד מה לכסף שכן הנאתן מרובה וגם על מה לכסף שכן ישנן בע"כ. וי"ל לפי מה דאמר לקמן (דף י"ב) דאמר שמואל קדשה בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת מספק דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי ע"ש. ופסק הרא"ש ז"ל דאף דידעינן בודאי ששוה פרוטה במדי מ"מ אינה מקודשת רק מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. ובס' פ"י כ' די"ל דשפיר מקודשת בודאי מדאורייתא משום דבאמת היא מתרצית רק דהתורה הקפידה שיהי' דוקא נתינה דהיינו פרוטה. וא"כ י"ל כיון שיש שום מקום בעולם ששוה פרוטה שפיר הוי נתינה ומקודשת אף שכאן אינו שוה פרוטה אצלה ע"ש. ולפ"ז יש להקשות מאי פריך מה לכסף שכן הנאתן מרובה שיש לה הנאה שלוקחת שוה פרוטה משא"כ בחופה ז"א דשפיר איכא למילף מכסף שאינה שוה פרוטה כאן רק במדי ואין לה הנאה כלל שכאן אינה שוה פרוטה ואעפ"כ מקודשת מדאורייתא דהוי נתינה וזה אין הנאתה מרובה ושפיר יש ללמוד חופה מקדושי כסף כאלו. אך באמת אנן קי"ל דאינה מקודשת מדאורייתא אף שודאי שוה פרוטה במדי [ומזה ראי' באמת דלא כפנ"י ז"ל]:

אך על ר"ה לא קשה די"ל דסבר כדברי הפ"י הנ"ל ושפיר לא שייך האי פירכא דהנאתן מרובה ואיכא למילף מכסף לחוד רק דאיכא למיפרך מה לכסף שכן ישנן בע"כ וע"ז משני שפיר כסף באישות לא אשכחן בע"כ כיון דלא יליף כלל במה הצד רק מכסף לחוד ואמרינן הך סברא דכסף באישות כו' כמו לעיל לדידן כמ"ש ולכך סבר ר"ה דחופה קונה:

לפ"ז מיושב מ"ש איך נימא דשוה כסף לאו ככסף וקשה מנינא דרישא למעוטי מאי דליכא למימר לר"ה למעוטי חליפין דז"א דאין מטבע נעשה חליפין ולמ"ש א"ש דאם נאמר דשוה כסף לאו ככסף ממילא גם לר"ה נאמר למעוטי חופה דלא נוכל למילף חופה מכסף לחוד דאיכא למיפרך מה לכסף שכן פודין בו הקדשות וא"ל כמ"ש דילפינן מקרקע ז"א כיון ששוה כסף לא ככסף וממילא אינה מתקדשת בקרקע וליכא למילף מכסף לחוד רק במה הצד ועל מה הצד שפיר פרכינן שכן ישנן בע"כ דאמה הצד פרכינן פירכא כל דהו כמ"ש ונימא שפיר דמנינא אתיא למעוטי חופה ולכך איצטרך למתני שוה דינר:

ולפ"ז מיושב מ"ש למה מביא הש"ס קודם למעוטי חופה ואח"כ למעוטי חליפין והול"ל מיד למעוטי חליפין ולמ"ש א"ש דבאמת ליכא למימר למעוטי חליפין כמ"ש רק אחר דאיכא למימר למעוטי חופה יוכל לומר לר"ה למעוטי חליפין ולכך אמר מקודם למעוטי חופה ואח"כ אמר לר"ה למעוטי חליפין וא"ש:

מנינא כו' למעוטי חופה כו' פי' רש"י שאם מסר האב לחופה לשם קדושין. ותמוה למה לא גבי דידה שנכנסה לחופה לקדושין. ונראה פי' משום דלא הי' נ"מ כ"כ לדידן להפ' דחופה היינו יחוד הראוי לביאה וכיון דקי"ל הן הן עדי יחוד כו' וחזקה אין אדם עובב"ז כו'. ממילא אין נ"מ כ"כ לדידן אי חופה קונה או לא דע"כ ביש עדים על היחוד שיהי' קדושין וממילא גם אי חופה לא קני הא קני בביאה כיון שהי' בעדים יחוד הראוי לביאה. ולכך פי' כשהאב מסר לקדושי חופה דודאי לא מהני לקדשה בביאה בלא דעתו בקטנה או נערה למ"ד אבי' ולא היא. ויש להסתפק באמת אי חופה אינו קונה שיקנה מטעם הנ"ל. אך באמר התקדשי לי בחופה זו אפשר דלא מהני דאף דפ"ב אמר בש"ס בהתקדשי בשטר שמין את הנייר כו' דמקודשת בתורת כסף וכן בירושלמי כאן וברי"ף היינו דמה שהזכיר שטר י"ל דכמו שמזכיר שאר חפץ שמקדשה בו בטבעת זו וכה"ג. ואין זה ראי' דלא ניחא לי' בכסף רק בשטר משא"כ בחופה דהוא מעשה אחרת גלי דעתי' דבחופה ניחא לי' דליקני ולא בביאה כיון דאמר להדיא שמקדש בחופה. וכדאמר ב"מ (ד' י' ע"א) כיון דנפל גלי דעתי' כו' וגבי ש"מ שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. וכמה דוכתי:

אך מטעם חזקה אין אדם עבב"ז י"ל דסתמא דעתו שאם חופה אינו קונה יקנה בביאה. אך גם זה אינו מוכרח דהא חזינן שטועה דמקודשת בחופה. דבשלמא בפחות מש"פ וכה"ג אמר בש"ס אדם יודע. או דמסתמא חקר אח"כ קודם שיבעול כו'. משא"כ כאן דהוא בב"א ועכשיו הא טועה וסבר דחופה קני דהא פי' שמקדשה בחופה כנ"ל:

ועוד אפשר דלא אמרינן כלל הן עדי יחוד כאן. דדוקא במגרש ולנה בפונדק פ"ט דגטין וכה"ג שייך כנ"ל דאל"כ למה נתיחדו ולעשות איסור אמרינן הן כו' אבל בחופה כיון שהוא יחוד והוא סבור דחופה קונה וקדשה בחופה א"כ הוא מתיחד לשם קדושין כדין. ואין ראי' כלל על הביאה ולא אמרינן כלל הן עדי יחוד כו'. דהא קי"ל גבי יבמה דעד ל' יום מוקי אנפשי'. ואף דמחלק בש"ס יבמות (דף קי"א) לר' יוסי בין יבמה לארוסה דנסתרה אין לה טענת בתולים לאלתר. ופסקו הפוסקים כר"י היינו בנתיחדה אחר הקדושין ואין ראי' על כשהיחוד לשם קדושין ובפרט להפוסקים דנעשית רק ארוסה אי חופה קונה. עי' בפ':

עוד י"ל דברי רש"י להפ' דאי חופה קונה גומר בב"א ג"כ ונעשית נשואה בחופה זו. וא"כ הא הג' הקנינים דמתני' הן מה שנעשית ארוסה ע"י. וא"כ אינו מוכח כלל ממנינא למעט חופה שאינה מקודשת רק להיפך דממעט דוקא הנך ניקנית לאירוסין משא"כ חופה דנעשית נשואה. ולא דמי להנך להיות שייך למעוטי ממנינא. ולכך פירש"י כשמסרה האב כו' לקדושין דא"א גמור שתהי' נעשית נשואה בלי דעתי'. דזכי לי' רחמנא למימסרה לחופה מאת בתי נתתי כו' כתובות (ד' מ"ח) וכיון דמשכחת לה קדושין בחופה בלי נשואין שייך למעוטי כנ"ל:

אין להקשות למה מנינא בל"ז מאי שייר כו'. דכיון דמסיק אביי מילתא דלא כ' בהדיא לא קתני א"כ לא הי' מוכח כלל מדלא תני וצריך מנינא למעוטי ולר"ה דסבר באמת כנ"ל לא קשה על חליפין למה מנינא דכיון דמרבי לי' בתורת כסף הוי ס"ד דנכלל בכסף ומיושב דלא אמר למעוטי חזקה כמ"ש תוס' דכיון שהוא קנין אחר ממילא מוכח מדלא תני לי':

למעוטי חליפין כו' סד"א כו' מה שדה מקנייא בחליפין כו' איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות מש"פ לא מקני' נפשה כו'. ופירש"י דבטל לה תורת חליפין כו' ואף בשוה פרוטה כו'. ותמוה מאוד ככל קושית תוס' ע"ש. ולפי' התוס' מלבד דכ' הר"ן דברוב הספרים כגרסת רש"י. אף גם לגירסת תוס' תמוה למה לי' כלל אשה בפחות מש"פ לא מקניא הא סגי כיון דחליפין איתא בפחות מש"פ ע"כ אינו מתורת כסף ושוב לא מהני באשה גם ביתר מפרוטה כנ"ל:

ונראה לענ"ד לפרש בעזה"י. דהרשב"א ז"ל תמה עוד בש"פ למה לא יועיל בתורת כסף הא במקדש בשטר קי"ל שמין הנייר אם ש"פ מקודשת בתורת כסף ולמה לא יהי' מהני אף שקדש בתורת חליפין ע"ש שנדחק שגנאי לה בקנין המועיל בפחות מש"פ, ותמוה כמ"ש תוס' הא פשטה ידה כו':

ובתוס' רי"ד מפרש בקנין סודר היינו שמקדשה במנה ונותן סודר לקיים הענין וכן נראה קצת מלשון רש"י ז"ל שפי' למעוטי חליפין ק"ס ע"ש. והטעם כמ"ש לעיל דבק"ס דיליף מלקיים כל דבר שלף כו' ונתן כו' שאינו מקנה כלל בעד הסודר רק שהתורה אמרה שזה קנין וזוכה בהסודר כדי שיתקיים המכירה או המתנה ולכך גם במתנה קנין הנ"ל. וזה לא מהני בקדושין שתקח הסודר כדי שיתקיימו הקידושין רק צריך בתורת כסף היינו כמו קנין כסף שהוא דמי החפץ או מקצת מדמי החפץ שבעד דמים אלו הוא מקנה לו כן בקדושין הש"פ דמי הקדושין ובעד זה מקנית עצמה אבל לא שתקח כדי שיהי' הקדושין קיימים דזה מיקרי שרוצית להתקדש בלא כלום רק שעושית מעשה שיהי' קיימים הקדושין ולא מהני כנ"ל. אך זה בק"ס אבל שאר חליפין הא אמר להדיא ב"מ פ' הזהב אטו בשופטני כו' כל חליפין קפדי וכל שוה בשוה שור בפרה כו' הקנין הוא בעד מה שקונה הוא חפץ זה קונה זה חליפיו. ולמה לא יועיל באשה מתורת דמים. ותוס' רי"ד כ' באמת דמהני. אך אין כן דעת כל הפוסקים:

אך נראה דהנה גם שם תמהו הפ' ב"מ פ' הזהב גבי החליף שור בפרה וכה"ג למה לי' תורת חליפין למאי דקי"ל מעות קונה מה"ת א"כ כיון דכל חפץ נעשה דמים לחבירו ממילא יקנה בתורת דמים כיון שנותן לזה חפץ שלו וזכה בו הא נתן לו דמי החפץ אחר שהחליף בו וממילא קנה זה מטעם מעות דשוה כסף ככסף וכן למ"ד פירי לא עבדי חליפין דיליף מקרא דומיא דנעל והא מה"ת בל"ז קנה דמעות קונה. ונתחבטו שם הרבה בזה ע"ש:

אמנם לע"ד פשוט דהא לר"י דמעות קונה ולא משיכה מה"ת וכ' תוס' דהא דקני במציאה ומתנה היינו משום שאין מה ליתן עבור החפץ סגי במשיכה לחוד משא"כ במכר שצריך זה ליתן דמי' תמורת החפץ עדיין אינו קנין במה שמושך החפץ כל זמן שלא נתן מה שמחויב ליתן בעדו. ולכאורה קשה היך אמרינן דמעות קונה הא איך קונה זה המעות הא נגד המעות הוי רק משיכה שלוקח המעות ולא נתן עדיין לזה תמורת המעות דהיינו החפץ שצריך ליתן לו. ואינו דומה למתנה ומציאה וכיון דמשיכה לא קני בשום דבר לא יקנה המעות ממילא עד שיתן להלוקח החפץ ג"כ ויצטרך שניהם מעות ומשיכה:

אך לא קשה דהמעות הם דמי החפץ אבל אין החפץ נקרא דמי המעות. דהחפץ הוא הדבר שזה רוצה לקנות רק שצריך לשלם שויו ודמיו אבל המוכר שמקבל המעות אינו בתורת שרוצה לקנות מעות אלו רק שרוצה לקבל תשלומי החפץ ואין חילוק בין מעות אלו לאחרים ולכך שפיר קונה המעות דמה שאמרה תורה דמשיכה אינו קונה במכר אף שקונה במתנה היינו דבמכר אין המשיכה מורה על קנין החפץ כל זמן שלא שילם דמיו אבל התשלומין שמשלם מורה יותר שקנה החפץ ומה"ט מעות קונה וא"כ לענין זה שיקנה המוכר המעות בתורת תשלומין מהחפץ שפיר מורה קבלתו המעות דכמו דמעות קונה ומורה על קנין החפץ של הלוקח ממילא מורה ג"כ על קנינו המעות בתורת תשלומי החפץ ולכך שפיר קונה המעות בתורת תשלומין וממילא קונה הלוקח החפץ מטעם מעות כנ"ל:

וממילא לא קשה בחליפין שור בפרה וכה"ג שיקנה בתורת דמים דשוה ככסף. דז"א דנהי דכל א' נעשה דמים לחבירו מ"מ הא לגבי כל א' יש כאן קנין החפץ שרוצה לקנות זה החפץ זה כמו זה וכל א' מוכר ולוקח. וממילא איך שייך שבקבלות א' החפץ יקנה האחר החפץ שני בשביל שנתן המעות. הא זה אינו קונה כלל חפץ זה במשיכתו דהא משיכה אינו קונה ולא נתן הוא עדיין דמי חפץ זה להאחר דהא חפץ הב' הוי דמי זה כמו זה דמי הב' וכיון דאין משיכה קונה רק מעות לא קנה זה כלל וממילא אין כאן קנין מעות כלל שיקנה הב' חפץ האחר ושפיר לא קני רק בתורת חליפין דגלי קרא דמהני כשזה קונה שיקנה הב' כנ"ל וברור לע"ד:

ולמ"ש ממילא מיושב קושיית רשב"א הנ"ל דבקדושין כשנותן לה חפץ בתורת חליפין שתתקדש דהיינו שבעד שהיא קונה החפץ יקנה הוא אותה וממילא כיון דקנין חליפין לא מהני שוב א"א שיועיל בתורת כסף דהא היא אינה קונה כלל החפץ דבמאי תקנה במשיכתה הא משיכה אינו קונה בלא מעות וזה הוא המעות מה שמתקדשת בעד החפץ ואיך יתחילו הקדושין הא כל זמן שאינה מתקדשת לא קנתה החפץ. ודוקא בתורת כסף דהוא להיפך שקבלתה בתורת שיוי דמי הקדושין הוי בתורת תשלומין כנ"ל וקונית כמו בשאר חפץ שקונה מוכר המעות כנ"ל וכן חפץ בתורת שוה כסף משא"כ ברוצית גוף החפץ דאינו מתחיל הקנין רק אם תתקדש ולא קנתה כלל ואינו מועיל כלל בתורת כסף כנ"ל כמו בשאר חליפין כנ"ל:

אך הי' אפשר לומר דמהני בחליפין מתורת כסף די"ל הטעם דמוכר קונה המעות דבשלמא להיפך לוקח אינו קונה החפץ כל שלא נתן המעות דאף אם יהי' הדין דקונה החפץ מ"מ לא קנה הוא המעות רק שיש חיוב על זה לשלם. ולכך שפיר מיקרי שלא נתן מעות ואינו קונה משא"כ להיפך קנין המעות כשהדין דזה קונה המעות ממילא קנה זה החפץ המיוחד ושוב הוי ככבר נתן לו החפץ שהוא תמורת דכל היכא דאיתא ברשותא דמרי' איתא כמו פקדון. וי"ל דשפיר קונה המעות במשיכה דהוי ככבר נתן החפץ כנ"ל. ולטעם זה ממילא גם בחליפין חפץ בחפץ י"ל שיקנה גם בתורת כסף דכיון שכשיקנה זה חפץ זה שפיר נקרא שכבר נתן דמיו דהא קונה זה חפץ שלו וממילא קונה במשיכה כנ"ל. ואף אם נאמר דבחפץ מטלטלין לא אמרינן זה כיון שעכ"פ לא נתן לו אף שיקנה אותו מ"מ קנין אין כאן דהא גם במעות כשנתחייב יהי' נקרא החיוב הש"כ כמו דאמר כ' לי' שטרא אדמי' היינו כסף. ואעפ"כ לא מהני כיון דבעי נתינת הכסף וכנ"ל בהנ"ל עכ"פ עדיין לא נתן לו דמיו. אבל בקרקע ודאי שייך כנ"ל דהא כשזכה זה בהחפץ ממילא זכה זה בהקרקע ושוב הוי כנתן המעות וא"כ גם בקדושין הי' מהני כיון שמקודשת אם הדין דקונה החפץ שוב כבר קיבל דמיו כנ"ל אך ז"א דבמה יתחיל הקנין כיון שא"א שיקנה החפץ כל שלא נתן דמים א"כ במה יקנה. ואין זה קנין במה שאם יהי' קונה יהי' מקרי נתינת דמים הא בלא דמים אינו קונה וממילא אין כאן דמים ולא קנין ולכך שפיר בחליפין לא מהני בתורת דמים כמ"ש לעיל:

אמנם עכשיו דיש קנין חליפין י"ל שפיר דמה שחידשה תורה קנין חליפין היינו בתורת כסף דהא כיון דהדין דחליפין קונה א"כ שפיר כשקונה זה חפץ זה ממילא קנה זה ג"כ ושוב יש כאן כסף דהא כבר נתן דמיו דקנה זה כיון דחליפין קונה דבשלמא אי חליפין לא הי' קנין לא הי' כסף כנ"ל. משא"כ עכשיו דחליפין קני ממילא יש כסף. וא"כ שוב י"ל דבכלי שאמרה תורה דחליפין קונה היינו דגלי קרא שבזה יהי' גם בכה"ג חשיב קנין כסף שאף כל שאינו קונה אין כאן כסף מ"מ כיון דאם יקנה יהי' כאן כסף שפיר קונה ויש כאן כסף ומה"ט קני חליפין. וא"כ שוב יש ללמוד דאשה תתקדש בחליפין בכלי שפיר בתורת חליפין אף דשאר קנינים שטר או חזקה לא ילפינן משום דאין קיחה אלא בכסף כמ"ש תוס' אבל בחליפין הא שפיר אי חליפין קונה יש כאן כסף וממילא שפיר תתקדש כנ"ל. וגם בשדה נימא דקנין חליפין מתורת כסף כנ"ל. וע"ז אמר הש"ס חליפין איתנהו בפחות מש"פ ושוב א"א לומר כנ"ל דגלי קרא בחליפין כיון שאם יקנה יהי' כסף כנ"ל. דהא בפחות מש"פ גם אם יקנה לא יהי' כסף וע"כ דהוא קנין מצד עצמו לא בתורת כסף ושוב אין לנו לימוד שיהי' חשיב קנין כסף באופן זה שכשיקנה יהי' כסף שיקנה מטעם זה כנ"ל. דהא חליפין אינו מטעם זה כנ"ל. ושוב באשה אינו קונה כלל גם ביותר מש"פ דחליפין לא מהני דקיחה בכסף דווקא וכסף אין כאן כיון דכל שאינה מקודשת לא קנתה החפץ שלא נתנה דמיו ובמאי תתקדש כנ"ל. והא דהוצרך לסיים ואשה בפחות מש"פ לא מקני' נפשה. הוא דהא אפשר לומר דאין להקדושין דמים כלל והאשה מתקדשת בחנם רק דגזה"כ שאינה מקודשת רק כשנותן לה כסף אבל לא שיהיה זה דמי הקדושין. וא"כ למ"ש תוס' דבמציאה ומתנה לכ"ע משיכה קונה משום דאין כאן מעות עבורו. וא"כ אי הוי אמרינן כנ"ל שפיר היה מתקדשת בחליפין בחפץ הש"פ דהא יש כאן כסף דשפיר קונית החפץ במשיכה דאינו כאן ליתן דמיו דאין הקדושין דמי החפץ והוי כמתנה ושוב היתה מקודשת כנ"ל:

אך באמת אינו כן כמ"ש תוס' ורא"ש במוחל דצריך לשלם דמים שנתן שצריך לשלם לה פרוטה שהוא דמי הקדושין כנ"ל. וע"ז אמר הש"ס הא חזינן דאשה בפחות מש"פ לא מקני' נפשה וא"כ רואין שיש שיוי לדמי הקידושין כמו שאר מקח ושוב אינה קונית החפץ בלא נתינת דמי' שהוא הקדושין כיון ששניהם דמים זה לזה לא הוי קדושין כלל כנ"ל ומיושבים כל הקושיות:

עוד נראה דיש לפרש דלקמן י"ג אמר ר"א כשם שאשה אינה נקנית בפחות משוה פרוטה אין קרקע נקנית בפחות מש"פ ותמהו תוס' הא אדרבה אשה ילפינן משד' וכסף דכ' בשדה הוא דכתיב כו' ע"ש ונראה לע"ד לישב דהא לקמן יליף דכסף קנוי בקרקע מקרא דשדות בכסף יקנו. והקשו תוס' דלמה לא יליף משדה עפרון. ופי' המפרשים שם דכסף השדה משמע דמי השדה ולא הוי ידעינן רק היכא שנותן כל דמיו משא"כ שדות בכסף יקנו משמע שהקנין הוא רק כשנותן מה שנקרא כסף עכ"פ ואף שאינו נותן כל דמיו רק ש"פ מדמי השדה ג"כ קונה ולכך צריך למילף מקרא הנ"ל ע"ש. דתירוץ תוס' דשם דנכרי כל קנינו בכסף אינו עולה לדידן דקי"ל כר"י דמעות קונה וממילא נכרי במשיכה וצ"ל כנ"ל:

והנה מבואר בש"ס עירובין ס"ב. שוכרין מן הנכרי אפילו בפחות משוה פרוטה ואף דשכירות קרקע אינו נקנה אלא בכסף משום דלגבי הנכרי גם פחות מש"פ נקרא כסף דמה"ט ב"נ נהרג על פחות מש"פ ע"ש. והנה הגם שי"ל בעירוב הקילו אך פשטא דש"ס שם לא משמע כן דפריך מאי שכירות רעועה ע"ש מי איכא למ"ד כו' והנה באשה דבעינן שוה פרוטה אף דילפינן משדה עפרון והתם הא בנכרי גם פחות מש"פ נקרא כסף אך הא לא ילפינן גוף הקנין רק דאין קיחה אלא בכסף וכיון דנגד ישראל לא מיקרי כסף בפחות מש"פ ממילא אינה מקודשת דילפינן דצריך שיהי' כסף כנ"ל:

אמנם בקרקע שפיר הי' אפשר לומר דדוקא כשהקרקע שוה יותר אז צריך דוקא שיתן ש"פ לקנותה. דבזה כשאינו נותן כל דמיו אין ללמוד משדה עפרון כמ"ש רק מקרא דשדות בכסף יקנו וזה בישראל קאי ואין כסף פחות מש"פ אבל כשכל הקרקע אינו רק פחות מש"פ הי' אפשר דנקנה בכסף פחות מש"פ דכיון שנותן כל דמיו ילפינן משדה עפרון והתם קני גם בפחות מש"פ דלגבי הנכרי חשיב קנין ושפיר נגמר הקנין דגם בישראל קונה גם בפחות מש"פ כשהוא כל דמיו כנ"ל. אך בזה יליף הש"ס הג"ש להיפוך דכסף דכ' בשדה עפרון עכ"פ אינו פחות מש"פ דילפינן קיחה קיחה ואין ג"ש למחצה וכיון דקיחה דאשה בכסף שאינו לעולם פחות מש"פ דלעולם א"א להיות שיוי דמי קידושין פחות מש"פ מטעם דפחות מש"פ לא מקני' נפשה. ממילא קיחה דכסף השדה ג"כ אינו פחות מש"פ ולכך גם. כשנותן כל שויו לא מהני באינו ש"פ. ומיושב תמיהת תוס' לקמן דזה דאשמעינן ר' אסי כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ דא"א פחו' כן אין קרקע נקנית אף דהוי כל שויו וזה ילפינן להיפוך רק קרקע מאשה כמ"ש:

והנה ריש פ' ש"ה דאמרינן יצאו כלים למה שהן להרב' פוסקים אף פחות מש"פ והובאו בח"מ ס' פ"ח ופי' התוס' משום שנצרך לו לפעמים למלאכה וכה"ג ולכך אפילו מחט וכה"ג ע"ש. ונסתפק שם רשב"א ז"ל בחדושיו דאפשר גם בקדושין מהני בכלי פחות מש"פ ע"ש אך כל הפ' לא ס"ל. ודבריו תמוהים מאוד. דהא חליפין אינו אלא בכלי ואעפ"כ אמר בש"ס כאן בפחות מש"פ לא מקני' כו' וכן לקמן גבי בתורת תבואה וכלים ע"ש. ונרא' לישב דבריו. דהא לכאורה מאי בכך שנצרך לפעמים למלאכה וכה"ג הא מ"מ אינו ש"פ ואינו שוה כסף. אך י"ל דהא בפדיון הבן אמר בש"ס לקמן דר"כ שקל סודר כו' דמצי אמר הכהן לדידי שוה לי ה' סלעים וליש פוסקים דוקא בדבר שדרכו להתיקר בו לפעמים. והנה הטעם דבאשה פחות מש"פ לא מהני כשאומרת לדידי שוה לי פרוטה משום דדוקא כשיש תורת כסף עליו מהני לדידי שוה יותר אבל פחות מש"פ שאין עליו שם כסף לא מהני לדידי שוה שיהי' שם כסף עליו. ומה"ט כ' הר"ן ז"ל גבי שמא ש"פ במדי דאף דאין להקדיש אלא מקומו ושעתו מ"מ כיון שיש עליו באיזה מקום שם כסף שוב מצי אמרה לדידי שוה לי ע"ש. וזה נראה הטעם בכלי מחט וכה"ג דלפעמים ניצרך לו למלאכה ודרכו להיות לפעמים שוה פרוטה שוב גם בזמן שאינו שוה הוי כדרכו להתיקר בו ומהני באומרת לדידי שוה לי פרוטה כיון דיש עליו לפעמים שם כסף דכמו שכ' הר"ן דמהני מה שבאיזה מקום יש שם כסף כן לענין הזמן. דמה"ט נזכרים בהקדיש מקומו ושעתו כנ"ל אבל במקבלת סתם כל שאינ' אומרת לדידי שוה לי שפיר לא מהני גם לרשב"א דמ"מ אינו שוה פרוטה. אך הרשב"א ז"ל הביא שם הך דקונין בכלי אף שאינו שוה פרוטה להוכיח מזה דכלי חשוב כסף בפחות מש"פ. ונראה דהחילוק הוא כמ"ש מטעם לדידי שוה לי ולכך כשמקבל בתורת שוה כסף ואינו חפץ בהכלי כלל רק בתורת שיוי א"כ הא אינו שוה ומה בכך שהוא כלי ולא הוי כלל הקבלה כאומר שוה לי לדידי אבל בתורת חליפין שזה הוא שרוצה בחפץ זה דוקא בזה שייך דהוי כאומר לדידי שוה לי דהא סתם חליפין, מקפיד קפדי והוא מקבלו בעד החפץ וגם כיון שרוצה בהחפץ הוי כסודר בפדיון הבן וכדרכו לאתיקורי בי' ע"ש. ולכך מייתי רשב"א ז"ל ראי' מהא דקונין בכלי כו' בחליפין להא דקדושין באומרת בפירוש לדידי שוה לי כנ"ל שלא יהי' תמוה כ"כ. אך הפוסקים לא ס"ל כרשב"א הנ"ל וגם הוא מסתפק מטעם שכ' הר"ן ל כיון שהוא פחות מש"פ ואין עליו תורת כסף לא מהני לדידי שוה לשוי' כסף ודוקא בפ"ה שיהי' נקרא שוה יותר כנ"ל:

והנה אי הוי אמרינן דכשנותנין כל דמי החפץ או הקרקע מהני אף שאינו ש"פ כמ"ש לעיל רק בשוה יותר ונותן מקצת בעי ש"פ דיליף משדות בכ' יקנו משא"כ בכל שויו כנ"ל. א"כ היה שפיר מהני אף בפחות מש"פ בחליפין מטעם לדידי שוה לי בכלי כנ"ל דנהי שהקרקע שמקנה בעד הכלי שוה יותר מ"מ בחליפין שמקבל הכלי בעד הקרקע נהי דלא מהני לדידי שוה שיהי' נקרא ש"פ וכסף מ"מ לענין זה מהני לדידי שוה לי ככל דמי הקרקע דבזה לא בעי שוה פרוטה רק שיהיה כל דמיו וכשלא היה הקרקע ש"פ היה מהני אף שאינו נקרא כסף דכסף השד' מקרי ממילא אף ששוה יותר שוב מהני לענין זה הלדידי שוה שיהי' כמו כל דמי השדה דא"צ למשוי כסף לענין זה כנ"ל. ושפיר הי' אפשר לומר בחליפין דקונין בכלי שקנין זה בתורת כסף מטעם כיון שרוצה בהחפץ הוי בסתם כאומר לדידי שוה ושפיר מהני. והי' אפשר ללמוד גם בקדושין שיהי' מהני שוב כנ"ל:

ומיושב היטב לשון הש"ס דמשני סד"א נילף משדה כו' ונימא דמהני כנ"ל. ודחי דחליפין איתני' בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקני' נפש' ולעולם דמי הקידושין פרוטה ושוב ילפינן מזה קרקע שאינו נקנה בפחות מש"פ אף כשנותן כל דמי הקרקע כשהוא פחות מש"פ דילפינן מאשה כדאמר ר"א כשם שאין אשה ניקנית כו' וממילא ע"כ בעי כסף ש"פ דוקא אף שהוא כל דמיו, ושוב כיון דחליפין איתא בפחות מש"פ א"א לומר שיהי, בתורת כסף מטעם לדידי שוה לי דהא לא מהני למשוי' כסף ושוב ע"כ הוא קנין אחר שאינו בתורת כסף ושוב א"א ללמוד קדושין מיני' כמ"ש תוס' ומיושב הלשון שפיר כנ"ל. הגם שהוא דרך פלפול אפשר שהוא אמת.לכאורה גם אם יהי' מהני לדידי שוה גם למשוי' כסף מ"מ י"ל דבקידושין לא מהני כמ"ש (תוס' גטין פ' הזורק וב"מ פ"ק) גבי גט בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו דאף שקפצה ידיה עד שאינו יכול לנתקו לא מהני כמו טלי גיטך מעג"ק ואף דנתינה מקרי רק דלא הוי נתינה שיש בה כריתות וע"י מעשה שלה נעשה נתינה שיש בה כריתות לא הוי נתינה ולא מהני ע"ש. וע"כ דמחלקים בין ותיזיל ותיחוד ותפתח כו' ובין עייק לה חציה ע"ש. וא"כ למהרי"ל דגם בקידושין לא מהני טלי מע"ג קרקע גם בקדושי כסף ממילא כיון דבעינן נתינת כסף השוה פרוטה ומצידו אינו נתינה הש"פ רק מחמת אמירתה לדידי שוה לי י"ל דלא הוי נתינה רק כמו טלי מעג"ק וכי תיקח ולא תלקח כו'. אך יש לדחות. וגם הר"ן ריש חולין גבי חלופי א"ה כ' דאף דלדידי' אסור בהנאה מהני מה שלדידה חשוב כסף ומייתי ראי' מיאוש וש"ר ע"ש. אך לא דמי דהתם מ"מ הוא עושה כל הנתינה הנקרא כסף לדיד' בלי מעשה שלה וכיון שמועיל מה ששוה אצלה ממילא הוא עושה הכל משא"כ הכא דרק מחמת אמירתה הוי נתינה כנ"ל. והיה אפשר לפרש ג"כ בזה הש"ס דכשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ היינו אף באומרת לדידי שוה כו' כן בקרקע ואף דלענין טלי מע"ג קרקע לא ילפינן מאשה. מ"מ לענין שיוי הכסף ילפינן דצריך שיהי' שוה מצד עצמו. וי"ל רש"י פי' הלכך בטל תורת חליפין כו' ואפי' יהיב כלי הש"פ בלשון חליפין עד דיהיב בלשון קיחה או קנין או קדושין כו' נראה מלשון רש"י ז"ל דהקפידא בל' הקנין. ונראה לע"ד הפי' דבמקח בדמים אין המוכר רוצה לקנות רק שמוכר בשביל דמים ואף שנותנין לו שוה כסף חפץ מ"מ אינו מקבלו בשביל שרוצה בחפץ מיוחד רק שרוצה תשלומין וזה שוה המעות משא"כ הלוקח רוצה בחפץ מיוחד שחפץ לקנות ומשלם בעד זה ואין כאן רק קנין א' משא"כ בחליפין כל א' רוצה בחפץ מיוחד וכל א' מהם נקרא קונה ומקנה ומה"ט מבואר ברמב"ם וש"ע ה' אונא' שאין אונאה בחליפין וכן לכך קונין בכלי אף שאינו ש"פ ופי' תוס' ב"מ פ' הזהב דכ' ונתן לרעהו כו' ונתינה אינו פמש"פ היינו היכא דכ' נתינה אכסף או תשלומין אבל הכא נתינת כלי הוא ע"ש כמו ונתן דבגט דנתינת גט הוא אף שאינו ש"פ והיינו ג"כ מטעם הנ"ל דקאי הנתינ' על אותו דבר המיוחד שנותן לזה ולא בתורת שיוי רק הכלי שרוצה זה וקנין זה לא מהני באשה כשהיא רוצה להקנות עצמה בעד שחפצה בכלי או בחפץ מיוחד אחר שנקראת קונה ג"כ כמו הבעל שיש כאן ב' קנינים ומחליפין זה בזה לא מהני. והוא מטעם הנ"ל. דהא ילפינן קיחה משדה עפרון דכ' בי' נתתי כסף השדה והיינו אותו נתינה שיש בה כסף דצריך ש"פ וילי' דקיחה דקידושין בעי נתינ' כסף. אבל נתינת חליפין שהיא רוצית בחפץ מיוחד אז אין הנתינה נתינת כסף רק נתינת החפץ או הכלי ולכך לא בעי ש"פ משום דנתינת כלי הוא כמ"ש תוס' הנ"ל וא"כ גם כששוה יותר מפרוטה מ"מ כיון שחליפין הוא אין זה נתינת כסף רק נתינת חפץ בתורת חפץ דלכך לא בעי ש"פ ושפיר כשנותן בלשון חליפין אין חילוק בין ש"פ או פחות דמ"מ אין זה נתינת כסף רק נתינת דבר שחפצה לקנות היינו הדבר מיוחד וזה לא מיקרי נתינה בקדושין דקיחה אינו אלא בנתינת כסף. וזה הוא הפי' הפשוט בש"ס לפי' התוס' דחליפין איתא בפחות מש"פ וע"כ נתינת כלי הוא ואשה לא מקני' בנתינה זו. וגם רש"י נראה שסובר כן ולכך החילוק בלשון חליפין לא מהני אף ששוה דלשון חליפין הוא שזה רוצה בחפץ זה וזה בזה רק לשון קיחה קנין וקדושין שהקנין רק האשה ותהיה נקנית בעד הכסף ולא שתהי' קונה ומקנה שיהיה ב' קנינים דברים מיוחדים כנ"ל וכן מדוקדק לשון הש"ס לקמן ד' ח' מכסף מקנתו בכסף בתורת כסף נקנה ולא בתורת תבואה וכלים כו' דקרי חליפין בתורת תבואה וכלים. היינו שזה רוצה הכלים ולא בתורת תשלומין כנ"ל וכן (בתוס' ב"מ מ"ו) ד"ה ש"מ דאע"ג דמעות אינו קונ' מ"מ דוקא בסתם אבל במפרש בתורת חליפין קני ע"ש דג"כ החילוק בלשון. וג"כ מטעם שאינו מקבלו בתורת תשלומין רק בתורת שרוצה בדבר זה או במטבע זו דוקא ושייך ביה משיכה וקני שם לס"ד כיון שאינו בתורת תשלומין ע"ש. וכן כאן לענין שלא תהיה מקודשת שפיר החילוק בלשון כנ"ל:

וכן כ' תוס' שם דכשמחזיר הסודר כמו שהדרך להחזיר בחליפין מסתמא ג"כ הוי חליפין ע"ש דג"כ הטעם כנ"ל דבע"מ להחזיר מסתמא אינו בתורת תשלומין דהא אין לו הנאה ואינו שוה למכור רק כמו שרוצה החפץ וכמו אין בו ש"פ ולכך הוי בסתם כחליפין ע"ש. מטעם זה אמר בש"ס לקמן (ד' ו') בקדושין ג"כ דלכך מע"מ להחזיר אינה מקודשת דדמי לחליפין ע"ש ולרמב"ם ז"ל מה"ת לא מהני כנ"ל דאינו נתינת כסף רק החפץ. ולתוס' דמהני מה"ת היינו משום כיון דגוף החפץ הוי שוה כסף רק מה שאינו שוה מצד התנאי לא איכפת לן דתנאי מלתא אחריתי וכשמתקיים התנאי הוי נתינה של כסף ואין חילוק בין תנאי זה לתנאי אחר. וכדאמר בש"ס פ' המגרש בין חוץ לפלוני ובין ע"מ שלא תנשא לפלוני דלא הוי שיור ע"ש ר"פ המגרש ולשטת תוס' רי"ד דוקא בק"ס לקיים לא מהני משא"כ בחליפין הש"פ. ולרש"י לא מהני כנ"ל:

תוד"ה אתרוג. בא"ד. ואליבא דרבי עקיבא סבר דספיחים אסורין בשביעית מדאורייתא.
לפי רבי עקיבא ספיחין אסורין מדאורייתא באכילה. ויש לעיין האם האיסור הזה הוי תוצאה מקדושת שביעית שחלה על כל הגידולים של שנת השמיטה, כלומר, דבשאר פירות קדושת שביעית גורמת איסור סחורה והפסד וכדומה, ולגבי ספיחין אותה קדושה גורמת איסור אכילה. או דלמא איסור אכילת ספיחין וקדושת פירות שביעית הם ב' דינים שונים לגמרי. ונראה מסברא כצד הב', דקשה להבין היאך אותה חלות קדושת שביעית תגרום דינים שונים בספיחין מבשאר דברים. ועוד יש לדייק דמהפסוק עצמו (ויקרא פרק כה פסוק ו) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" משמע דניתן לאכול קדושת שביעית. ותמוה לומר שקדושת שביעית יוצרת איסור אכילה בספיחין, דלכאורה הוא נגד משמעות הפסוק דמזכיר אכילת פירות שביעית.⁷⁵
ועוד יש להוכיח דאיסור אכילת ספיחין וקדושת פירות שביעית הם ב' דינים בפני עצמן משיטת הר"י המובא בתוס' בפסחים (נא: ד"ה כל הספיחים). דהקשה הר"י דיש סתירה בין הסוגיא שם דמשמע דירקות הגדלין בשביעית אסורין באכילה, ובין המשנה בשביעית דמשמע שהם מותרין באכילה וז"ל מיהו הא קשיא לר"י דבשמעתא משמע לכ"ע דירקות הגדילין בשביעית אסורין באכילה ובמסכת שביעית משמע דשרו דתנן (פ"ט מ"ד) האומר לפועל הילך דינר זה ולקט לי בו ירק היום ובפרק בתרא דע"ז (דף סב.) מייתי לה ותירץ ר"י דבשל ערב שביעית מיירי ומה שיש בהן דין שביעית לענין סחורה ושאר דינים לפי שנלקט בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה עכ"ל. כלומר, דלפי הר"י באמת ירקות שגדילין בשביעית אסורים באכילה כדמשמע בסוגיא בפסחים, וצריך לאוקים דין המשנה דהירקות מותרים באכילה בפירות שגדילין בשנה שישית ורק נלקטים בשביעית. דמכיון שהם גדלו בשישית אין להם איסור אכילת ספיחין, אמנם מכיון שהלקיטה היתה בשנה השביעית יש להם קדושת שביעית, דלגבי הקדושה אזלינן בתר הלקיטה. ויוצא דהר"י חילק בין קדושת השביעית שחלה על מה שנלקט בשנה שביעית לבין האיסור דספיחין שחל רק על מה שגדל בתוך שנת השביעית עצמה.⁷⁶
אבל לכאורה יש להקשות על זה משום שיש סתירה בדברי התוס' שם. שלפני קושיית ותירוץ הר"י, התוס' הביאו את דברי רבינו נסים שהקשה דלכאורה יש סתירה בשיטת רבי שמעון לגבי ספיחין. דאיתא בפסחים (נא:) וז"ל דתניא רבי שמעון אומר כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירק השדה, וחכמים אומרים כל הספיחין אסורים עכ"ל. ואילו במשנה (שביעית פרק ט משנה א) מובא דר"ש אומר להדיא ההיפך, וז"ל ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהם בירקות שדה וחכ"א כל הספיחין אסורין עכ"ל. ורבינו נסים פירש דיש לחלק בין המקרים, וז"ל ותירץ דהתם (המשנה בשביעית) מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור ולכך שאר ספיחים שרו דלא אתו לאיחלופי בהנהו שגדלו בשביעית דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים אבל של כרוב שגדילים הרבה בזמן מועט אין היכר בין הגדל בערב שביעית לגדל בשביעית עכ"ל. כלומר, דהאיסור ספיחין חל רק על ירקות דגדלו בשביעית עצמה, והמשנה בשביעית דמתיר כל הספיחין מיירי בירקות דגדלו בששית. והתוס' בסוגיין (קידושין ב: ד"ה אתרוג שוה) הביאו את שיטת רבינו נסים והוסיפו דלפי רבינו נסים לא רק שאין איסור ספיחין בירקות דגדלו בששית אלא דגם אין להם קדושת שביעית, וז"ל ותירץ דבההיא דמס' שביעית דקתני כל הספיחים מותרין מיירי בספיחים של ערב שביעית שנכנסו בשביעית דכיון שגדלו רובן בששית הם כשל ששית ומותרין אף לסחורה עכ"ל. ומבואר דלפי רבינו נסים קדושת שביעית והאיסור ספיחין הן תלויין זה בזה, ולכן בגדלו בששית אין איסור ספיחין וגם אין איסור סחורה. א"כ שיטת רבינו נסים סותרת את שיטת הר"י המובא בהמשך התוס' דחילק בין איסור ספיחין שחל ע"י גידול ובין קדושת שביעית דחלה ע"י לקיטה. וצ"ע על התוס' בפסחים שהביא את שתי השיטות בלי להעיר שהן חלוקות.
ונראה לפרש דהתוס' בפסחים ס"ל כהתוס' בר"ה (ד"ה אחר גמר פרי) דבירקות לא אזלינן בתר לקיטה ממש אלא בתר גמר הגידול,⁷⁷ וז"ל אחר גמר פרי - אין זה אחר לקיטה דזמנין דנגמר לפני ר"ה ונלקט אחר ר"ה וכל ירק נמי הולכין בו אחר גמר פרי אלא דנקיט בכל דוכתי בתר לקיטה משום דלקיטה תכף לגמר פרי עכ"ל.⁷⁸ והתוס' בפסחים ס"ל דאף קדושת שביעית חלה בגמר הגידול כמו התוס' בר"ה, ואילו האיסור דספיחין חל ע"י הזריעה ורוב גידול.
ולפי זה יוצא שאין מחלוקת בין הר"י לבין רבינו נסים. דהר"י דחילק בין איסור ספיחין לבין קדושת שביעית איירי בירקות שזריעתן ורוב גידולן היו בששית אבל גמר גידולן היה בשביעית. ולכן איסור ספיחין דתלוי בזריעה ורוב הגידול לא חל על הירקות כי רוב גידולן היו בששית. אבל קדושת השביעית דתלויה בגמר הגידול חלה על הירקות. ורבינו נסים איירי בירקות דכל גידולן היו בששית ורק לקיטתן היו בשביעית. ולכן אין להם איסור ספיחין וגם לא חלה עליהן קדושת שביעית כי אפי' גמר גידולין היו בששית. ויש לדייק דרבינו נסים איירי בגוונא שכל גידול הירקות היו בששית ורק הלקיטה היתה בשביעית מלשונו, וז"ל דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור עכ"ל. הלשון "ונשתהו" משמע שכל הגידול היה בששית ורק נשארו מחוברין תוך השביעית.⁷⁹
אמנם נראה שהתוס' בסוגיין חולקים בזה על התוס' בפסחים. דהרי התוס' בסוגיין כתבו דירקות של ששית שהמשיכו לגדול בשביעית מותרין בסחורה מכיון דאזלינן בתר רוב הגידול שהיה בששית. ולפי מה שביארנו, התוס' בפסחים סבורים דבמקרה כזה חלה קדושת שביעית על הירקות דהרי המיעוט האחרון דהגידול (גמר הפרי) היה בשביעית.
תוד"ה מה ירק.
בענין קביעות שנת האתרוג לתרו"מ ולשביעית
א
שיטת הרמב"ם בענין קביעות שנת האתרוג לתרו"מ ולשביעית
התוס' התקשו להבין למה באתרוג יש דינין חלוקין, דבנוגע לשביעית הולכין בתר חנטה ואילו למעשרות הולכין בתר לקיטה, והעלו התוס' ב' פירושים. לפי הפירוש הראשון בעצם אף לגבי שביעית הולכין באתרוג בתר הלקיטה כמו לגבי מעשרות מכיון שהאתרוג גדל על רוב מים. אלא דיש חומרא מדרבנן דהולכין גם בתר החנטה כדי לנהוג בו קדושת שביעת מדרבנן. ובתירוץ השני התוס' נקטו ההיפך, דבעצם אין לחלק באילנות, וגם באתרוג ראוי ללכת בתר החנטה לכל דבר. אלא דלגבי מעשרות שכל חיובו באילנות מדרבנן בעלמא, חז"ל תיקנו שדינו יהיה בתר לקיטה כמו ירק. וברור שהפירוש השני שייך רק לשיטות הסוברות דפירות האילן פטורות ממעשרות מדאורייתא, אבל להרמב"ם (פ"ב מהלכות תרומות הל"א, ופ"א מהלכות מעשרות הל"ט) ודעימיה דסבורים דיש חיוב מעשר מדאורייתא בפירות האילן החילוק הנ"ל לא קיים. ויש לעיין בפסקי הרמב"ם בסוגיא דידן.
הרמב"ם פסק את דינו של האתרוג לגבי מעשרות ושביעית בשני מקומות. בהלכות מעשר שני ונט"ר (פרק א הל"ה-ו) כתב וז"ל וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית, כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני אע"פ שנגמרה בשנייה וכן אם נלקט ברביעית קודם ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני, נלקט ברביעית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מע"ש ואף ע"פ שהולכין אחר לקיטתו אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפילו היתה כזית ונעשית כככר חייבת במעשרות עכ"ל. ומבואר בדבריו דעיקר דין דאתרוג הוא ללכת בתר הלקיטה אלא דבמקרה של אתרוג דששית שנכנסת לשביעית עדיין יש חיוב מעשר. ועיין בהלכות שמיטה ויובל (פרק ד הלי"ב) דהרמב"ם הביא את חיוב המעשר דאתרוג בת ששית שנכנסת לשביעית כחומרא וז"ל הירק בשעת לקיטתו, והאתרוג אפילו היה כפול קודם ר"ה ונעשה כככר בשביעית חייב במעשרות כפירות ששית, ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות ששית להחמיר עכ"ל.
ונראה מדברי הרמב"ם האלו דמעיקר הדין באתרוג תמיד אזלינן בתר הלקיטה. אלא דיש חומרא מדרבנן ללכת בתר החנטה לענין שביעית, ולכן אתרוג דחנט בששית ונלקט בשביעית חייב במעשרות מדרבנן כבת ששית.⁸⁰ ונמצא דבעצם הרמב"ם סובר כמו הדעה הראשונה דהתוס' דאתרוג בת ששית דנלקטת בשביעית חייב במעשרות מדרבנן.
ונראה להוסיף דמכיון דלגבי קדושת שביעית מחמירין ללכת גם בתר החנטה אזי י"ל דהחומרא שייך גם לאתרוג של שביעית דנכנסת לשמינית. כלומר, דמדאורייתא אין באתרוג דנלקט בשמינית קדושת שביעית כלל כי מעיקר הדין אזלינן בתר הלקיטה. אלא דמכיון דהחנטה היתה בשביעית עצמה לכן יש להחמיר מדרבנן ולנהוג בו קדושת שביעית, כמו דיש להחמיר דאין קדושת שביעית באתרוג דחנט בששית.⁸¹
ואם כנים הדברים, יש להקשות על החומרא באתרוג ללכת גם בתר החנטה לגבי קדושת שביעית, דלמה לא מחמירים באתרוג של שנה שניה שנכנסת לשנה שלישית לחייבו גם במעשר שני בנוסף למעשר עני. כלומר, דלגבי קביעת שנת המעשרות ברור מדברי הרמב"ם שהולכין רק בתר הלקיטה ולא בתר החנטה בכלל. ואם לגבי אתרוג של ששית שנכנסת לשביעית נוהגים בה קדושת שביעית וגם מחמירים להפריש תרו"מ, למה בכל אתרוג בת שתי שנים למה לא נותנים עליו החומרות של שתי השנים.⁸²
ונראה לתרץ שהרמב"ם סובר שרק מחמירים ללכת בתר החנטה כל זמן שהחומרא אינו סותר את עיקר פסק ההלכה ללכת בתר הלקיטה. דהיינו, אתרוג של ששית שנכנסת ונלקטה בשביעית מעיקר הדין חל עליה קדושת שביעית. וכשחז"ל החמירו לחייבה בתרו"מ, החומרא הויא בהלכה אחרת של חיובי תרו"מ ולא בהלכות קדושת שביעית עצמה. ולכן החיוב דתרו"מ מוגדר כחומרא ולא כסתירה לעצם הקדושה. משא"כ באתרוג של שנה שניה שנכנסה ונלקטה בשלישית, כל מהות של הדין דבתר לקיטה אזלינן חל לגבי שנת מעשרות – לחייבה במעשר עני ולא במעשר שני. ולכן החומרא ללכת גם בתר החנטה לחייבה אף במעשר שני יגרום לתרתי דסתרי בפסק, ולכן חז"ל לא החמירו ללכת גם בתר החנטה לגבי קביעת שנת המעשר.
ב
פטור פירות שביעית מתרו"מ
ויש להקשות על שיטת הרמב"ם דאיך יתכן דאתרוג של ששית שנכנסת לשביעית חייבת במעשרות – הלא הפרי מוגדר מעיקר הדין כאתרוג של שמיטה דהפקר לכל והפקר פטור מתרו"מ,⁸³ והיאך החמירו דחייבין בתרו"מ. ועיין באור שמח (פרק א מהלכות מעשר שני ונט"ר הל"ה) דנקט דמעיקר הדין הפירות פטורין מתרו"מ אלא דיש חומרא דרבנן בעלמא להפריש.
אמנם יתכן לבאר יותר⁸⁴ דאע"פ דיש לאתרוג קדושת שביעית ע"י לקיטה בשביעית, מ"מ הפטור דתרו"מ אינו חל עליהם. די"ל דלא כל פרי שנכנס לשביעית הוי הפקר מתחילת השנה. דהרי פסק הרמב"ם (פרק ה מהלכות שמיטה ויובל הלט"ו) דאסור לתלוש ולאכול פירות שביעית עד שהגיעו לשיעור עונת המעשרות, וז"ל אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר שנא' תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואה, אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהם פגין כדרך שאוכל בשאר שני שבוע, ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות עכ"ל. והביאור בזה הוא דקדושת שביעית וחלות שם הפקר חל על הפירות רק מאז שהגיעו לגמר בישולם ויש להם שם פרי. וא"כ יתכן דכשהרמב"ם פסק דאתרוג של ששית שנכנסת לשביעית חייב במעשרות הוא איירי רק באתרוג לפני גמר בישולו דעדיין לא חל עליו ההפקר דקדושת פירות שביעית.
אבל התירוץ הזה אינו הולם את פסקי הרמב"ם בהלכות תרו"מ. דהרי פירות לפני עונת המעשרות עדיין לא נכנסו לפרשת תרו"מ עד כדי כך דההפרשה אפי' אינה חלה כלל כדמבואר בדברי הרמב"ם (פרק ב' מהלכות תרומה הל"י) וז"ל הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייבין בתרומה ומעשרות, אא"כ הפקיר, וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש פטורין מן התרומה ומן המעשרות, ומניין יודע כל שזורעה ומצמחת בידוע שהביאה שליש, עבר והפריש מתבואה וזיתים שלא הביאו שליש אינה תרומה עכ"ל. וא"כ לא יתכן לומר דהרמב"ם איירי באתרוג לפני השיעור דעונת המעשרות דאינו הפקר, כי לא שייך שיחול חיובי תרו"מ לאתרוג כזה, ואפילו מדרבנן.
ונראה לתרץ דלא כל פרי הפקר פטור מתרו"מ. דאיתא ברמב"ם (פרק ב מהלכות תרומה הלי"ב לפי גירסתנו) וז"ל הפקיר קמה וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה, אבל אם הפקיר שבלים וזכה בהן ועבר והפריש מהן תרומה אינה תרומה עכ"ל. דהיינו שהפטור דהפקר מתרו"מ חל ומפקיע חלות ההפרשה רק כשהתבואה דהפקר היתה בתלוש. אבל אם התבואה הופקר כשעדיין במחובר וזכה בהם לפני התלישה, אז פטור ההפקר חל אבל לא בכל תקפו, ולכן אם הפריש מהתבואה ההפרשה חלה.⁸⁵ לפי הגירסא הזאת יוצא שפטור ההפקר חל, לכל הפחות לפטור מחיוב הפרשה, על כל פירות מאז שהגיעו לעונת המעשרות. אולם עיין בהשגת הראב"ד (שם) וז"ל הפקיר קמה וזכה בה וכו'. א"א לא שיהא חייב אלא שאם הפריש הוי תרומה כדאמרינן במפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו שהוא פטור מן המעשר ומפרש בירושלמי מה בין קמה לשבלין קמה עד שלא הפקירם עבר והפריש מהם תרומה אינה תרומה וכשהפקירם לא הפקיע מהם כלום שבלים אי עבר והפריש מהם הרי זו תרומה הילכך כשהפקירם הפקיע אותם מן התרומה ונפטרו ודוקא כשלא עשה מהם גורן אבל עשה מהם גורן חייבין ואפילו בעיר עכ"ל. ומבואר בדברי הראב"ד שהיה לו גירסא אחרת ברמב"ם, דיש חיוב להפריש היכא דהפקיר במחובר וזכה בה.⁸⁶
ועכשיו נחזור לדברי הרמב"ם לגבי אתרוג של ששית שנכנסת לשביעית. ונראה דכמו כל פירות שביעית, חלות שם הפקר חל על האתרוג במחובר, ואם אדם תולש את האתרוג הוא זוכה בו. וההלכה לגבי פרי דהפקר במחובר תלוי בשתי גירסאות בהרמב"ם. דלפי גירסתנו הפרי בעצם פטור מתרו"מ, אלא דאם הוא רוצה להפריש אזי חלות שם תרומה או של מעשר חל על הפירות. ולפי זה אולי אפשר לדחוק דבאמת הרמב"ם אינו מחייב אתרוג של ששית דנכנסת לשביעית במעשרות, אלא כוונת דבריו היא דאם תולש את האתרוג וקרא עליו שם אזי ההפרשה חלה. אבל זה דוחק גדול בלשון הרמב"ם דהאתרוג "חייבת במעשרות". אמנם לפי גירסת הראב"ד ברמב"ם, דהפקר במחובר אינו משפיע כלל לגבי החיוב של תרו"מ, אזי פסק הרמב"ם לגבי אתרוג דששית דנכנס לשביעית מובן היטב. כי אתרוג דששית דמחובר בשביעית שחל עליו חלות קדושת שביעית דמופקר לכל בשביעית לא חל עליו הפטור הפקר מתרו"מ וניתן לומר דחייב במעשרות.⁸⁷
אמנם ביאור זה בנוגע לחיוב מעשרות באתרוג של ששית שנכנסת לשביעית תלוי באשלי רברבי. דהרי יש לעיין בפטור פירות שביעית מתרו"מ אם יסודו מדין הכללי דהפקר פטור מתרו"מ, או דהוי פטור מיוחד דשמיטה. ונראה דהתירוץ הנ"ל אתי שפיר לפי הצד הראשון שפירות שביעית פטורים מתרו"מ מאחר שהם מופקרים לכל, ולכן היכא שההפקר אינו גורם פטור במחובר שפיר מובן דהם חייבים בתרו"מ. משא"כ לפי הצד השני ששנת השמיטה עצמה מפקיע את החיוב דתרו"מ, נמצא שאין היכי תמצא שפרי עם חלות קדושת שביעית יתחייב בתרו"מ.
ולכאורה נראה מדברי הרמב"ם (פרק ו מהלכות מתנות עניים הל"ה) שהפטור מתרו"מ בשביעית תלוי בדין הפקר, שכתב וז"ל שנת השמטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני עכ"ל. ומשמע מדבריו דהטעם ד"אין בה לא תרומה ולא מעשרות" נעוץ בתחלת ההלכה ד"שנת השמטה כולה הפקר".⁸⁸ אבל באמת נראה דבנוסף לפטור הפקר יש פטור מיוחד של שנת השמיטה, דהתורה לא כללה את השנה השביעית בסדר השנים של תרו"מ. ולפי זה י"ל שאין בכלל מחייב של תרו"מ בשנת השמיטה.⁸⁹ ויש לדחות את הראיה מהרמב"ם הנ"ל די"ל שאין כוונתו לנמק את הפטור של פירות שביעית מתרו"מ בדין דהפקר, אלא שרצה להוכיח שאין חיוב להפריש תרו"מ מהדין של "תשמטנה ונטשתה" דמחייב את הבעלים שלא לטפל בתבואה כלל. וי"ל דהחיוב לעזוב את התבואה כולל חיוב לנהוג בהם הפקר וגם לעזוב אותם מהפרשת תרו"מ.⁹⁰
ונראה דיתכן דפירות שביעית רק פטורים מתרו"מ מדין מיוחד של שביעית ולא שייך להם הפטור הכללי של הפקר. דיש לומר דהפטור דהפקר מתרו"מ אינו חל ע"י זה שהפירות נמצאים במצב של הפקר, וחל עלייהו חלות הפקר, אלא דהפטור חל ע"י מעשה ההפקרה.⁹¹ וא"כ בשביעית שהפירות מופקרים ממילא מדין אפקעתא דמלכא לא שייך הפטור הכללי של הפקר, ומשו"ה בעינן דין פטור מיוחד של פירות שביעית מתרו"מ.⁹² לפי זה אין ציור של פירות שביעית שחייבים בתרו"מ, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לפי הרמב"ם יש חיוב מדרבנן לעשר אתרוג של ששית שנכנסת לשביעית.
ועוד יש להעיר דאפילו אם נתעקש לומר דלפי רהיטת לשון הרמב"ם הנ"ל בהלכות מתנות עניים הפטור של פירות שביעית מתרו"מ יסודו מהדין דהפקר, עדיין יתכן דאין להפקר דשביעית אותם דינים של הפקר דעלמא. דהרי הגר"מ זצ"ל הוכיח מדברי רש"י (ראש השנה טו. ד"ה אמר ליה אביי) דהפטור דפירות שביעית מתרו"מ הוא משום דהפירות הויין הפקר, אבל אין הפטור חל מדין פטור הכללי דהפקר אלא דחל כדין מיוחד דהפקר דשביעית. דעיין בלשונו של רש"י שם שכתב, וז"ל דהפקרא דשביעית פטר לה ממעשר, כדתניא במכילתא ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר - אף אדם פטור עכ"ל. והגר"מ זצ"ל העיר דרש"י כתב ב' דברים: א) דפירות שביעית פטורין מתרו"מ מדין הפקר, ב) רש"י ציין לפסוק מיוחד בדיני שביעית. ומזה דרש"י צירף את הפטור דחל מדין הפקר עם פסוק מיוחד בדיני שביעית, משמע דאע"פ דהפטור מתרו"מ תלוי בזה דהפירות הם הפקר, מ"מ אין הפטור חל מדין פטור הפקר דעלמא, אלא מדין מיוחד דהפקר דשביעית פוטר את הפירות מתרו"מ. ולפי זה יתכן לומר דהפטור החדש הזה דהפקר דשביעית חלוק בדיניו מהפטור הכללי דהפקר בעלמא, ואע"פ דהפטור הכללי דהפקר אינו שייך לפי גירסת הראב"ד בהפקר בקמה, מ"מ י"ל דהפטור המיוחד דהפקר דשביעית כולל גם הפקיר קמה וזכה בו. וא"כ, אפי' אם הפטור דפירות שביעית מתרו"מ חל מדין הפקר, שוב צ"ע פסק הרמב"ם בחיוב מעשרות באתרוג דשביעית שנכנס לשביעית, כי לפי"ד הגר"מ זצ"ל מסתבר דאין היכי תמצא דחסר להאתרוג את הפטור המיוחד דהפקר דשביעית, וצ"ע.
למעוטי חליפין וכו' ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה.
בענין חליפין בקידושין
א
שיטת רש"י
הגמרא מעלה בהו"א דאשה נקנית בחליפין כמו בכסף אבל למסקנא נקטינן דאין אשה נקנית בחליפין. והראשונים נחלקו בפירוש השו"ט בגמרא. רש"י כתב (ג: ד"ה לא מקניא) וז"ל דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין עכ"ל. הראשונים הבינו ברש"י דאשה אינה מתרצה בחליפין, כי חליפין שייך בדבר שאינו שוה פרוטה. והקשו עליו כמה קושיות:
א) ר"ת (ג. תוד"ה ואשה) הביא דברי רש"י והקשה עליו, וז"ל וקשה לר"ת דא"כ פשטה ידה וקבלה תתקדש בפחות מש"פ עכ"ל. ר"ל שאם כל החסרון בחליפין הוא דעת האשה, א"כ צ"ע למה הקידושין אינן חלין כשהיא אומרת דהיא רוצה בכך.
ב) תוס' (שם) הקשו עוד דמשמע מרש"י דבאמת ראוי ללמוד כל אופני קידושי אשה מקנין שדה אלא דיש חסרון מיוחד בחליפין כי גנאי הוא לה. וא"כ למה קנין חזקה דמועיל בשדה אינו מועיל בקידושין.
ג) הרמב"ן (ג. ד"ה למעוטי) הקשה דאם יש גנאי מיוחד בכלי דאין בו שוה פרוטה למה הקידושין פסולים אם עשו החליפין בכלי דיש בו שוה פרוטה. דהרי בהיכי תמצי כזה אין גנאי, וז"ל וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה ופרש"י דגנאי הוא לה, נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו אבל בפרוטה איתנהו, ומה שאמר הרב ז"ל הלכך בטל תורת חליפין בקדושין איני יודע למה בטל, כיון שבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה עכ"ל.
ונראה לתרץ דרש"י אינו מתכוון לגנאי ודעת האשה הפרטית עכשיו כשהיא מקבלת את הסודר. אלא דר"ל דיש חסרון בעצם הדעת קידושין בחליפין. שהרי בקנינים יש ב' דינים בדעת מקנה: א) דעת להקנות בכלל ב) דעת להקנות בדרך מעשה קנין מסויים. ויש להוכיח שצריך דעת גם למעשה קנין מסויים מגמ' בב"ב (עו:) דמביאה מימרא דאביי ורבא דמסירה קונה ברה"ר. ואח"כ יש ברייתא דהתנאים פליגי איך לקנות ספינה ברה"ר – רבי סבר שהיא נקנית במסירה, אבל חכמים סבורים "עד שימשכנה מרה"ר לסימטא". והגמ' מקשה וז"ל לימא אביי ורבא דאמרי כרבי, (רשב"ם - דאמר ספינה נקנית במסירה ברשות הרבים ולא כרבנן דאילו רבנן לית להו מסירה קונה ברשות הרבים דמשום הכי אמרי לא קנה עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא והיכי שבקי רבנן ואמרי כרבי) אמר רב אשי אי דאמר ליה לך חזק וקני הכי נמי (רשב"ם - והוא לקחה ואחז בה דהיינו מסירה כולי עלמא לא פליגי דקני דודאי נקנית במסירה ברשות הרבים) הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקני, מר סבר קפידא (רשב"ם - לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה שאם ירצה מוכר יוכל לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו), ומר סבר מראה מקום הוא לו (רשב"ם - אי בעית אפילו למשכה מיד לרשותך לך משוך דהא במסירה אקניתיה לך) עכ"ל. לפי מסקנת הגמ' רבי והחכמים פליגי באומדן דעת המוכר, אם כשהוא אומר לך משוך וקני הוא רוצה להקנות את הספינה רק ע"י קנין משיכה או דאין לו קפידא בכך.
ויוצא מהגמ' דנחלקו התנאים במקרה ההוא באומדן דעת דמוכר, אבל אם לו יצוייר דידעינן דהמקנה מקפיד דוקא להקנות על ידי משיכה והקונה עושה מעשה קנין אחר, אזי כו"ע מודו דהקנין אינו חל.⁹³ ומבואר מזה דכדי להקנות צריך לא רק דעת להקנות בדרך כלל, אלא גם דעת להקנות על ידי מעשה קנין מסויים. ⁹⁴
ונראה לבאר שיטת רש"י בפסול חליפין לקידושין על פי היסוד הנ"ל. האשה הויא הדעת מקנה במעשה הקידושין ולכן היא צריכה שני הסוגים של דעת מקנה – דעת להתקדש בכלל - וגם דעת להתקדש בדרך קנין מסויים. ובהיכי תמצי של קידושין ע"י חליפין דנעשה לדעתה בודאי יש לה החלק הראשון של דעת מקנה, דהיינו דיש לה דעת להתקדש באופן כללי. אולם על פי דין קנין חליפין מופקע מדעת האשה בנוגע למעשה המסויים דקידושין (וגדר הדברים יתבאר בסמוך), ולכן בחליפין חסר החלק השני של דעת מקנה. ובזה מסולקת קושיית הר"ת דלמה יש חסרון בדעת האשה אם היא מסכימה להתקדש ע"י חליפין. כי כוונת רש"י היא דחליפין מופקע מהדין השני של דעת מקנה, ולא שהדבר באמת תלוי בדעתה ולכן גם אם בשעת הקידושין היא פשטה את ידה וקיבלה החליפין, הקידושין אינן חלין. ובזה מסולק אף את הקושיא השלישית דהרמב"ן על רש"י, כי ההפקעה הזאת מדעת האשה להתקדש בחליפין כולל כל סוגי חליפין מכיון שהוא מעשה קנין שאפשר לעשות בדבר שאין בו שו"פ.
ולפי המבואר יוצא דלדעת רש"י, יש ב' דינים בצורך לשוה פרוטה בקידושין: א) שוה פרוטה הויא שיעור בקנין כסף כמו בכל התורה כולה, ב) שוה פרוטה הויא שיעור בדעת האשה בקידושין, דקנין שיכול לחול בלי שוה פרוטה מופקע מהדעת מקנה דקידושין.
ולגבי הקושיא הב' על רש"י, דלמה לפי רש"י אין קנין חזקה מהני בקידושין, נראה לתרץ דרש"י סובר כמו שיטת ר"ת בהו"א של הגמרא. דר"ת עצמו ביאר דהגמ' ידעה דההיקש בין שדה עפרון לקידושי אשה הוא רק לגבי קנין כסף ולא לגבי שטר וחזקה. אלא דבהו"א הגמ' נקטה דחליפין הוי בכלל קנין כסף ולכן ס"ד דקנין חליפין נכלל בההיקש, אבל אין הו"א כלל דשאר קניני שדה יועילו בקידושין.
וכל זה בהו"א של הגמ' אבל רש"י ור"ת נחלקו בפירוש המסקנא. דלפי ר"ת כמו שיתבאר בסמוך, הגמרא חוזרת מההו"א ומסיקה דקנין חליפין הוי חלות שם קנין אחר מקנין כסף. ומאידך רש"י סובר דגם למסקנא חליפין קונה מטעם קנין כסף ואין איפוא חסרון בקנין חליפין עצמו לקנות קידושין, אלא דיש חסרון מצד דעת האשה.
ויש להוכיח דרש"י נקט דחליפין חל מטעם קנין כסף גם מדבריו במקום אחר.⁹⁵ דנחלקו הראשונים אם אפשר לשחרר עבד כנעני ע"י חליפין. התוס' (גיטין לט: ד"ה משום) דייקו מהגמ' בגיטין דעבד יוצא לחירות ע"י קנין חליפין וביארו וז"ל משום דחליפין דמו לכסף וכל היכא דכסף קני חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה עכ"ל. ואילו הרמב"ם (פ"ה מהלכות עבדים ה"ג) פסק דחליפין אינו מהני בשחרור עבד כנעני, וז"ל אמר לו שלא בכתב הרי את בן חורין הרי את של עצמך אע"פ שהעידו עליו עדים בב"ד ואע"פ שקנו מידו עדיין לא נשתחרר שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי איברים עכ"ל. והראב"ד שם השיג וז"ל א"א דבר זה אינו מחוור שהקניין הרי הוא ככסף וכו' עכ"ל. יוצא דלפי התוס' והראב"ד קנין חליפין מועיל לשחרור עבד כנעני כי חליפין חל מדין קנין כסף. ונראה דגם רש"י (שם ד"ה מאן דחזא) נקט דאפשר לשחרר עבד ע"י חליפין וז"ל שאלו חליפין הן בקנין סודר דקונה ככסף דכתיב שלף איש נעלו עכ"ל. ונמצא דרש"י לגבי שחרור עבד אזיל לשיטתו בסוגיא דידן, דחליפין מועיל במקום דבעינן קנין כסף כי חליפין קונה מטעם קנין כסף.
ולפי זה יש לבאר את שיטת רש"י בענין גנאי האשה. דיש לעיין לפי השיטות דחליפין קונה מטעם כסף מהו גדר הדברים. דלכאורה פשיטא דכסף וחליפין הוו שני קניינים שונים כי יש להם דינים שונים. למשל, חליפין קונה אפילו בפחות משו"פ (ב"מ מז.) לעומת קנין כסף דחל רק בשו"פ. ועוד, שבקנין כסף קונין בכל דבר דשוה פרוטה דהרי שוה כסף ככסף, ומאידך בחליפין בעינן חפצא חשוב, ונחלקו האמוראים אם בעינן דוקא כלי או דגם קונין בפירות, ואפילו למ"ד דקונין בפירות בעינן פרי שלם. ומכיון שיש כל החילוקים האלו בין קניני חליפין וכסף, צ"ע אליבא דרש"י והראב"ד מהו גדר הדברים דחליפין חל מדין כסף.
ונראה לבאר דלפי רש"י והראב"ד יש ב' דינים בקנין כסף: א) קנין כסף דחל מדין תשלומין, ב) וקנין כסף דחל בלי תשלומין אלא ע"י מעשה נתינת "חפצא של כסף". דהנה קנין כסף דעלמא חל מדין תשלומין⁹⁶ ומשו"ה הכסף צ"ל שוה פרוטה, דפחות משוה פרוטה אינו ממון ואין בו חלות שם תשלומין. ומשו"ה בקנין כסף דעלמא אמרינן שוה כסף ככסף, דגם שוה כסף הוי חלות תשלומין עבור החפץ שקונה. ואילו קנין סודר הוי מעשה קנין הנעשה בחפצא דכסף אך בלי חלות של תשלומין, ומשו"ה קנין סודר חל בכלי אפילו בפחות משוה פרוטה, דהתורה קובעת דכל כלי שלם מהווה חפצא של כסף לענין קנין חליפין. ומבואר ג"כ למה לא כל שוה כסף מועיל לקנין סודר, דבעינן חלות שם כלי כדי להיות מוגדר כחפצא חשוב דכסף.
ובזה גם נראה לבאר הא דדין כלי לקנין סודר אינו דומה לדין כלי בטומאה וטהרה. דיעויין בתוס' ב"מ (מו: ד"ה ופירי) דס"ל דשור ופרה נחשבים לכלים לענין קנין סודר מפני דמשתמשים בהם "לטעון משוי ולחרוש", כלומר, דגדר החפצא של כלי בקנין סודר הוא כל דבר שמשתמשין בו. והנה בדין טומאת כלי בעינן כלי מעשה כדמבואר ברמב"ם (פרק ח מהל' טומאת כלים הל"א-ה) דהיינו שנגמר ועומד למלאכתו, שיש לו צורת כלי וגם שהבעלים כבר יחדוהו למלאכתו. ונראה דחלות שם כלי לקנין סודר חלוק מחלות שם כלי בכהת"כ ומטומאה וטהרה, כי בקנין סודר בעינן דבר חשוב להחשב לחפצא של כסף. וכל דבר דמשמתמשין בו נחשב כדבר חשוב לפעול את הקנין. ומכל זה מבואר דהא דחליפין חל מדין כסף אינו חלות דין קנין כסף מדין תשלומין אלא דחל מדין מעשה קנין בחפצא של כסף.⁹⁷
ולפי זה נראה לבאר את יסוד הגנאי דיש לאשה לקבל קידושין ע"י חליפין, דהרי בקידושי כסף דעלמא האשה מקבלת שוויות מסויים ולכן יש לה דעת מקנה לקידושין. אמנם בחליפין היא רק מקבלת חפצא דכסף דאינו מוגדר כחלות שם ממון בדינים אחרים. ולכן אפילו אם יש לה דעת להתקדש באופן כללי, מ"מ עפ"י דין אין לה דעת להתקדש בדרך המסויים של חליפין, וחסרה איפוא חלק מהדעת שלה לקידושין.
ב
שיטת התוס' בגיטין דף לט:
ביארנו בדעת רש"י דאע"פ דחליפין קונה מדין כסף ולכן ס"ד שחליפין יועיל בקידושין, למסקנא קיי"ל דחליפין אינו מהני בקידושין מכיון דיש חסרון בדעת האשה. ברם אפשר לבאר את השיטות האחרות דסוברות דחליפין חל מדין כסף (תוס' גיטין לט:, הראב"ד בפרק ה מהלכות עבדים הל"ג) באופן אחר, דחליפין פסול לקידושין לא רק מחמת דיש חסרון בדעת האשה אלא משום דיש חסרון בעצם הקנין. דיש לומר דעד כאן לא אמרינן דחליפין קונה מדין כסף אלא לפעול חלות קנין בדיני ממונות. אבל לא שמענו דחליפין ככסף גם לפעול חלות קנין באיסור והיתר.⁹⁸ וא"כ, היות דחלות קידושין אינה חלות דין בדיני ממונות אלא חלות דין קנין דחל באיסור והיתר,⁹⁹ מובן למה חליפין אינו מהני לקידושין אע"פ דבדרך כלל אמרינן דחליפין קונה מדין כסף. ולפי זה צ"ל דהתוס' והראב"ד סברי דחלות השחרור דעבד כנעני הוי בעיקר חלות בדיני ממונות, ולפיכך אפשר לומר שם דחליפין קונה מדין כסף כמו בסתם מקח וממכר. ונמצא דחלוק עיקר חלות קידושין דחל כחלות איסורין מחלות שחרור דבעצם הוי חלות קנין דחל בדיני ממונות דממילא גורם לכמה נ"מ בעיניני איסור והיתר.¹⁰⁰
ג
שיטת ר"ת
עיין בתוספות (ד"ה ואשה בפחות) וז"ל לכך נראה לר"ת דגרסי' בפחות משוה פרוטה לא מקניא ולא גרס נפשה דלא בקפידא תליא מילתא אלא ה"ט משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משוה פרוטה לא מיקרי כסף וכו' ומשני חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה וא"כ אינם מטעם כסף אלא קנין אחר הוא עכ"ל. לפי ר"ת, בהו"א של הגמ' חליפין כלול בקנין כסף, אבל מסקנת הגמ' היא דמכיון דמצינו קנין חליפין בפחות משוה פרוטה, חליפין הוי קנין ששונה מכסף ולכן אינו מהני לקידושין דצריך קנין כסף דוקא.
ויש להקשות על פירוש ר"ת מהגמ' לקמן (ו:) בענין מתנה על מנת להחזיר. דמסקנת הגמ' שם היא דמתנה על מנת להחזיר הוי קנין כסף בכהת"כ חוץ מקידושין, וז"ל אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין, א"ל רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך עכ"ל. ומבואר בגמ' דיש קשר בין החסרון דחליפין בקידושין להחסרון דמתנה ע"מ להחזיר בקידושין. ורש"י שם (ד"ה אלא אמר רב אשי) וז"ל ודאי בכולהו אמר רבא דקונה לבר מאשה כו' והאי לחליפין דמי כקנין בסודר דאינו אלא אוחז בה ומחזירו עכ"ל. ונראה בדעת רש"י דכמו דהחסרון בחליפין הוא בדעת האשה (ע"פ דין) גם במתנה ע"מ להחזיר יש חסרון בדעת האשה לקידושין. אבל לפי ר"ת דהחסרון בחליפין הוא דאינו חלות קנין כסף בכלל, לכאורה קשה איך זה שייך למתנה ע"מ להחזיר דמהני לקנין כסף בכהת"כ.
ונראה לתרץ שר"ת מפרש מסקנת הגמרא במתנה ע"מ להחזיר כמו התוס' שם (ו: ד"ה לבר מאשה) וז"ל ונראה לר"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן הוא דלא הוו קידושין לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והני כעין חליפין דמי ואתי למימר אשה נקנית בחליפין הילכך אפקעינהו רבנן לקידושין מינה עכ"ל. לפי התוס' מתנה ע"מ להחזיר הוי רק פסול מדרבנן לקידושין, גזירה אטו קידושין ע"י חליפין. וא"כ, לפי ר"ת אין קשר כלל בין הפסול דאורייתא של חליפין דהוי משום דאינו קנין כסף, לפסול מתנה ע"מ להחזיר שהוא פסול רק מדרבנן בלבד.
ועיין בשלטי הגיבורים (א. בדפי הרי"ף אות ג) דהביא מהרי"ד דהפסול דחליפין בקידושין שייך רק בשני אופנים: א) היכא דהיא צריכה להחזיר הסודר, ב) דהוא מתחייב לה מנה ע"י נתינת הסודר לה ודעתה להתקדש במנה דהוא חייב לה. אבל אם הסודר שו"פ והוא משאיר את הסודר אצלה והיא רוצה להתקדש בסודר, אזי היא מקודשת אע"פ דהוא נתן לה את הסודר בתורת חליפין, וז"ל שאם דעת האשה הוא להתקדש בתפישת הקנין לבד שהוא כנף בגדו ויש בו שוה פרוטה הרי זו מקודשת, ולא אמרו שאין האשה נקנית בחליפין אלא כשדעתה להתקדש במנה ונותן לה קנין כדי לקיים הקדושין והוא יתחייב לה המנה עכ"ל. ועיין בבית שמואל (סימן כט סק"ב) דדייק דהתוס' חולקים על כל זה וס"ל דהיא אינה מקודשת כל עוד דהסודר ניתן לה בתורת חליפין. וצ"ע בביאור יסוד פלוגתתם.
ונראה לבאר דלפי ר"ת שיטת התוס' מבוארת היטב, דהרי קידושין צריך להעשות בתורת קנין כסף ולמסקנת הגמ' קנין חליפין הוי קנין אחר לגמרי. וא"כ אפי' אם הסודר נשאר אצלה עדיין קנין חליפין אינו יכול לפעול חלות הקידושין. אבל לפי רש"י דלמסקנת הגמ' חליפין הוא מדין כסף והחסרון הוי בדעת האשה ולא באופן הקנין, יש להסתפק בענין הזה. דמצד אחד יש לומר דמכיון דהסודר נשאר אצלה ויש לה דעת לקידושין, ממילא אין כאן גנאי ואין חסרון בדעתה הפרטית וגם בדעת ע"פ דין, והיא מקודשת. אבל מצד שני י"ל דכל עוד דהוא מזכיר השם דקנין חליפין עדיין ע"פ דין אין לה דעת לקידושין, וצ"ע.
ד
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם לא ביאר בהדיא את הטעם דחליפין פסול לקידושין. אבל יש לדייק את פירושו לסוגיא דידן מדבריו בדין מתנה ע"מ להחזיר (פ"ה מהל' אישות הלכ"ד) וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזיריהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה, שאם לא החזירתו הרי לא נתקיים התנאי, ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום עכ"ל. ומשמע מלשון הרמב"ם ("לא נתקיים התנאי", "לא הגיע לידה כלום") שהוא חולק על התוס' הנ"ל וסובר דקידושין במתנה ע"מ להחזיר אינו חל מדאורייתא. ונמצא, דאע"פ דמתנה ע"מ להחזיר מועיל לקנין כסף ונחשב כנתינת כסף בכל התורה כולה כדמבואר לקמן (ו:),¹⁰¹ מ"מ לגבי קידושין מתנה ע"מ להחזיר אינו מהני מדאורייתא, משום דבעינן שתגיע הכסף לידה בשעת הקידושין ושתהנה ממנו.
ומצינו דבר דומה בפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' אישות הלי"ג) בענין המקדש במלוה דאינה מקודשת, שכתב וז"ל המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת, כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת, מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו עכ"ל. ומבואר דטעם הפסול לפי הרמב"ם הוא משום דבעינן "דבר קיים ליהנות בו". ובזה שונה קידושין ממקח וממכר דלגבי מכירת קרקע פסק הרמב"ם (פ"ז מהלכות מכירה הל"ד) דאפשר לקנות קרקע בחוב. וכל זה מורה דלגבי קידושין בנוסף לשם כסף דבכהת"כ בעינן נמי שתקבל האשה הנאה מהכסף, ומשום כך קידושין במתנה ע"מ להחזיר ובמלוה פסולים.¹⁰² ויש לעיין בגדר הדברים.¹⁰³
ונראה לפרש דגדר הצורך דשו"פ של כסף קידושין אליבא דהרמב"ם דומה לגדר שו"פ דכסף קידושין אליבא דרש"י. דלעיל (אות א') ביארנו דלפי רש"י בנוסף לדין כסף בכל התורה כולה, יש דין מיוחד בקידושין שקנין שמועיל בפחות משו"פ מופקע מדעתה לקידושין. וכמו"כ, י"ל דלפי הרמב"ם יש להאשה דעת לקידושין רק אם מגיע דבר קיים לידה והיא מקבלת הנאת שו"פ. דהרמב"ם סובר דזה הוי החסרון במתנה ע"מ להחזיר, והגמ' השווה את הפסול במתנה ע"מ להחזיר לפסול בחליפין. כלומר, דאפי' אם הוא נותן לה דבר דמהני לקנין כסף בכהת"כ, מ"מ יש דין מסוים בקידושין דכל שאינה מקבלת לידה הנאת שוה פרוטה אזי מופקע מדעתה לקידושין.
אך נראה שיש לפרש את הרמב"ם ורש"י באופן אחר. דלפי הפירוש הראשון יש דין מיוחד בדעת האשה בכסף קידושין דלא קיים במכר, רש"י כדאית ליה והרמב"ם כדאית ליה. אבל לכאורה, אם קידושי כסף נלמד מקנין כסף דקרקע קשה לחלק ביניהם באופן יסודי לגבי הצורך בדעת המקנה. ולכן נראה לפרש דבאמת הדין דכסף קידושין שוה לכסף קנין דשדה וכל מה דנצרך לאחד נצרך גם לשני. דכמו דבעינן שוה פרוטה ממש בקידושין ומפני זה חליפין בכלי דאין בו שו"פ פסול לקידושין, כמו"כ בעינן שו"פ ממש בקנין כסף וראוי לפסול חליפין מטעם כסף בכלי פחות משו"פ. אלא דבקניני ממון המקנה הוי הבעלים על הקנין ולכן אם הוא מרוצה בחפץ שאין בו שוה פרוטה הרי הוא יכול לקבלו לקנין בלי שיעור פרוטה.¹⁰⁴ אבל לגבי קידושין האשה איננה הבעלים על המעשה קידושין או על האישות שלה ואין לה את הכח לקבל פחות משו"פ בתורת כסף קנין. ולכן לגבי קידושין בעינן לקיים את ההלכה מעיקר הדין, דהיינו שוה פרוטה ממש.¹⁰⁵ ומשו"ה, אע"פ דעל פי דין יש הגדרה אחת לחלות שם כסף לגבי קידושין ובקניני ממון, מ"מ חלוקים הן בדיניהם, וכלי פחות משו"פ מועיל בחליפין מדין כסף ואינו מועיל בקידושין.¹⁰⁶
ובזה מסולקת קושיית התוספות על רש"י, למה קידושין אינן חלין כשפשטה ידה וקבלה פחות משוה פרוטה. דהיינו, מכיון שהיא אינה הבעלים על המעשה קידושין אין לה את הכח להחשיב חפצא שאינו שו"פ להיות כשוה פרוטה. מאידך, בקנין בדיני ממונות הסכמת המקנה יכול להחשיב דבר שאין בו שוה פרוטה להיות דינו כשו"פ.
ועל פי היסוד הזה יש לתרץ עוד קושיא דהקשו על שיטת רש"י, דצ"ע למה אין פודין הקדש ומע"ש ע"י חליפין. דבשלמא לפי ר"ת דלפי מסקנת הגמרא חליפין אינו מטעם כסף, מסתבר דבעינן קנין כסף כדי לפדות הקדש ומע"ש. אבל לפי רש"י שחליפין מטעם כסף, וכל הטעם דחליפין אינו מועיל לקידושין הוא משום דין מיוחד בקידושין, קשה למה חליפין לא יועיל לפדיון הקדש ומע"ש. ולפי הביאור השני שביארנו לעיל בדעת רש"י נראה לתרץ דפדיון הקדש ומע"ש דומים לקידושין. דלגבי הקדש הגזבר אינו הבעלים על ההקדש ועל המעשה פדיון כדי שיהא לו הכח לוותר על השיעור דפרוטה,¹⁰⁷ ובנוגע למע"ש אין שום מקנה כלל. ולכן, אפילו אם חליפין מטעם כסף אין חליפין מועיל לפדיון כי חסר דעת הבעלים להחשיב חפצא שאינו שו"פ להיות כשו"פ.
וכמו כן יש לבאר את שיטת הרמב"ם לגבי החילוק בין קידושין לבין קנין כסף דמקח וממכר לגבי מתנה ע"מ להחזיר והלוואה. דבאמת, מתנה ע"מ להחזיר והלואה אינם ראויים לפעול קנין גם בקנין כסף דמקח וממכר כי המקנה צריך לקבל הנאת שוה פרוטה. אלא דבמקח וממכר המקנה הוי הבעלים על הקנין ולכן יש לו את הכח לקבל חפצא שיש בו שו"פ בתורת קנין אפילו אם הוא אינו מקבל את ההנאה. מאידך בקידושין האשה אינה הבעלים על מעשה הקידושין ולכן חוזרים להעיקר הדין דהיא צריכה לקבל הנאה דפרוטה.
ואם כנים הדברים, יוצא נ"מ לפי הרמב"ם היכא דהמקנה של הקרקע אינו יודע שהוא מקבל את הכסף בתורת מתנה ע"מ להחזיר. דלפי דברינו, מתנה ע"מ להחזיר מועיל בשאר קנינים רק משום דיש הסכמה מצד המקנה לקבלו לקנין אפילו אם הוא אינו מקבל שוה פרוטה דהנאה. אבל אם המקנה אינו יודע שהוא צריך להחזיר הכסף אזי אין לו דעת מיוחדת לקבלו בתורת קנין כסף. ויוצא שחסר בכסף קנין, והמכירה אינה חלה.
ולפי היסוד הנ"ל, יש לחקור מה הדין אם נתן מתנות כהונה לכהן במתנה ע"מ להחזיר בע"כ דכהן. דבגמ' לקמן (ו:) מבואר דמתנה ע"מ להחזיר מועיל במתנות כהונה. וגם יתכן דנתינה בע"כ דכהן מהני במתנות כהונה.¹⁰⁸ ויש לעיין מה הדין כשיש שניהם ביחד, דהיינו מתנה ע"מ להחזיר בע"כ דכהן, ולפי מש"נ י"ל דלא יצא ידי הנתינה. די"ל דהא דמתנה ע"מ להחזיר מועיל במתנות כהונה הוי רק מכח הסכמת הכהן. ואם הכהן אינו רוצה לקבל את המתנה ע"מ להחזיר אזי בעינן חלות שם כסף דנצרך מעיקר הדין, דבעינן קבלת הנאת פרוטה למקבל דחסר במתנה ע"מ להחזיר.¹⁰⁹
והנה לעיל בשיעורים ביארנו (ב. בענין כסף וממון אות א') דשיטת הרמב"ם היא דכלי פחות משו"פ נחשב ככסף בכהת"כ. וכדמוכח מפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' מעילה הל"ו) דאפשר לפדות הקדש עם כלי פחות משו"פ. וצ"ע דהרי הרמב"ם פסק (פ"ד מהל' אישות הלי"ט) שקידושין בכלי פחות משו"פ חל רק מספק, וז"ל המקדש בפחות מפרוטה אינה מקודשת, קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות מפרוטה הרי זו מקודשת בספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר, הא למדת שכל המקדש בשוה כסף אם היה שוה פרוטה באותה המדינה הרי אלו קידושי ודאי ואם אינו שוה פרוטה הרי אלו קידושי ספק עכ"ל. וצ"ע מאי שנא דבכהת"כ כלי פחות משו"פ דינו ככסף ולגבי קידושין יש ספק בדבר.
ולכאורה התירוץ תלוי בשני הפירושים בביאור שיטת הרמב"ם בדין קידושין במתנה ע"מ להחזיר בהלוואה ובחליפין. דלפי הפירוש הראשון נתבאר דהרמב"ם סובר דיש דין מיוחד בקידושין של קבלת הנאת שו"פ דלא קיים בכהת"כ, ולפי"ז מבואר היטב למה כלי פחות משו"פ אינו מועיל בקידושין. דהרי אפילו אם הכלי נחשב ככסף מעליא בכהת"כ סוף כל סוף האשה לא קיבלה הנאת שו"פ ואין לה דעת קידושין. אולם לפי הפירוש השני בדעת הרמב"ם דבאמת בכהת"כ גם בעינן קבלת הנאת פרוטה, אלא דהיכא דיש בעלים על הקנין הבעלים יכולים להסכים דקבלת פחות מהנאת פרוטה גם כן מועיל, הסתירה עדיין קשה. דהרי ביארנו לעיל דפדיון הקדש דומה לקידושין בזה שאין שם בעלים על הקנין ולכן אין אפשרות לוותר על ההגדרה המלאה של חלות שם כסף, דהיינו קבלת הנאת שוה פרוטה. ולפי זה אם כלי פחות משו"פ מועיל בפדיון הקדש לפי הרמב"ם צ"ל שכלי פחות משו"פ נחשב כפרוטה מעליתא ונחשב כאילו הקדש קיבל הנאת פרוטה. וא"כ, צ"ע למה כלי פחות משו"פ אינו מועיל בקידושין.¹¹⁰
ונראה שיש לפרש את הרמב"ם באופן שלישי. דעד כאן ביארנו את שיטת הרמב"ם דמתנה ע"מ להחזיר חליפין ומלוה לא מהני לקידושין א) כדין בדעת האשה, או ב) כדין כללי בהגדרת כסף קנין. אבל לא חילקנו בין הגדרת כסף קנין במקח וממכר לבין הגדרת כסף קנין בקידושין. אך נראה דיש לחלק ולומר דהם ב' דינים שונים, דהגדרת כסף קנין במקח וממקר הוא שו"פ או כלי, ולגבי כסף קידושין יש דין מיוחד דכסף הקידושין צ"ל שו"פ המהנה את האשה.¹¹¹
ובביאור הדין דכסף קידושין מעצם הגדרתו (ולא רק כדין בדעת האשה) צריך להיות כסף של הנאה, נראה דיש לחלק בין ב' סוגי דינים דחלין ע"י נתינת כסף. דכתב הרמב"ם (פרק ב מהלכות עבדים הל"א) וז"ל עבד עברי שמכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנה בכסף ובשוה כסף ובשטר עכ"ל. והמשנה למלך דייק דהרמב"ם השמיט חליפין, ומשמע דאין ע"ע נקנה בחליפין.¹¹² ומסתבר דכמו דאין עבד עברי נקנה בחליפין כמו"כ אינו נקנה במתנה ע"מ להחזיר, דהרי הגמ' לקמן (ו.) השווה ביניהם. וגם מסתבר דכמו דאין ע"ע נקנה בחליפין ובמתנה ע"מ להחזיר, גם אינו נקנה בכלי פחות משו"פ. דכבר מצינו אצל קידושין דיש להשוות ג' דרכי קנין האלו.
ולפי"ז מבואר דלדעת הרמב"ם יש חילוק בין מקח וממכר דקונה בחליפין ובמתנה ע"מ להחזיר, בכלי פחות משו"פ ובמלוה, לבין קידושין וקנין עבד עברי דלא מהני בדרכים האלו. ומסתבר דהפסול בדרכים האלו קשור לדין חדש של כסף, דהיינו דבעינן חלות שם כסף של הנאה. ונראה לבאר דהיכא דהכסף פועל חלות איסורין כגון בקידושין ובעבד עברי, אז חל הדין המיוחד דבעינן חלות שם כסף של הנאה. משא"כ במכירה דהכסף פועל אך ורק חלות בדיני ממונות אזי אין צורך לכסף של הנאה ואפשר לקנות בכל הדרכים הנ"ל.¹¹³
ויש להטעים את ההבדל הזה ע"פ מה שנתבאר בשיעורים לקמן (ז. בענין עבד כנעני, ז: בענין חצייך בחצי פרוטה) דבקידושין הכסף אינו דין במעשה קנין עצמו, דמעשה קנין כסף פועל את הקנין דקידושין, אלא דהכסף הוי הלכה בקבלת האשה המתקדשת, כלומר דאם האשה המהווה הדעת מקנה בקידושין מקבלת שו"פ אזי חלין הקידושין. ולפיכך לא קפדינן באם המקדש נתן כסף שו"פ כל עוד דהדעת מקנה, דהיינו האשה, מקבלת כסף שוה פרוטה, (ועיין בשיעורים לקמן דיש כמה נ"מ בזה). ולפי"ז מבואר למה מתנה ע"מ להחזיר פסול בקידושין, דאע"פ דהמקדש נותן שו"פ אבל יש חסרון בקבלת האשה וביכולת שלה ליהנות ממה שהיא קיבלה. ויתכן לומר דהיכא דכסף גורם חלות איסור אזי י"ל דגדר הדין הוא דקבלת המקבל גורמת את חלות האיסור ולא נתינת הכסף מהנותן. ועיין עוד בזה לקמן (ו: בענין מתנה ע"מ להחזיר).
ולפי זה יוצא יסוד בגדר דין פדיון הקדש. דהרי הרמב"ם פסק דכלי פחות משו"פ מהני לפדיון הקדש, ולפי החילוק הנ"ל כלי פחות משו"פ מהני רק בקנין בדיני ממונות. וצ"ל דאע"פ דחלות איסור הקדש מסתלק ע"י הפדיון, מ"מ עיקר הפדיון הוא מעשה קנין בדיני ממונות, וחילול האיסור דהקדש נעשה ממילא.¹¹⁴
ה
שיטת הגר"ח זצ"ל בחליפין
הגר"ח זצ"ל היה רגיל לפרש פסול חליפין בקידושין באופן אחר על פי שיטתו ביסוד דקנין סודר. דהגר"ח זצ"ל נקט שיש חילוק בין יסוד דין קנין סודר ליסוד דין קנין של שאר קנינים. בשאר קנינים הקנין חל בעיקר על ידי מעשה הקנין, אלא דיש תנאי דבעינן גמירת דעת של המקנה. משא"כ בחליפין הקנין חל רק ע"י גמירת הדעת אלימתא של המקנה, והמעשה דהעברת הסודר רק מורה על גמירת הדעת.¹¹⁵ ולפי זה, מסקנת הסוגיא דידן מבוארת היטב כפתור ופרח. דבקידושי אשה בעינן מעשה קנין דקיחה וכמו שיש בקנין כסף דעלמא, ולא סגי בקנין שחל מכח דעת מקנה אלימתא. ולכן אפילו אם קידושי אשה נלמדו מקנין שדה, קנין חליפין אינו מועיל לקידושין.
ולפי"ז נראה לבאר נמי את פסק הרמב"ם (פ"ה מהלכות עבדים הל"ג) דעבד כנעני יוצא לחירות דוקא בכסף ובשטר ולא ע"י קנין סודר. דלעיל הבאנו דעת התוס' והראב"ד דחליפין מהני לשחרור עבד כנעני כי חליפין הוי חלות שם קנין כסף. אמנם לפי"ד הגר"ח זצ"ל בגדר יסוד הדין דקנין חליפין נראה לבאר דהרמב"ם סובר דחליפין אינו מועיל לשחרור עבד כנעני מכיון דשחרור עבד כנעני בעי מעשה קנין, ואילו חליפין הוי קנין דחל ע"י דעת מקנה גרידא. ונראה שזו היא כוונת הריטב"א (קידושין כב: ד"ה תנא אף בחליפין) בענין קנין סודר לשחרור עבד כנעני. דהריטב"א הביא את מחלוקת הראשונים הנ"ל האם אפשר לשחרר עבד כנעני ע"י קנין חליפין ודן בזה באריכות. ואחר כל זה חידש הריטב"א דיש לחלק בין הדין קנין ממון שחל בעבד כנעני לבין קנין האיסור שבו, וז"ל ואפשר עוד לומר דודאי עבד קונה עצמו בחליפין לקנין ממון שבו אבל לא לקנין איסור שבו, שאין הקנין אלא לקיים הדברים ודברים לא מהני בעבד כנעני לקנין איסור שבו אלא בעינן שטר או כסף שפודה עצמו לגמרי וכו' כן נראה לי וכן דנתי לפני מורי נר"ו עכ"ל. הריטב"א סובר דקנין חליפין לא מהני לקנין איסור כי "אין הקנין אלא לקיים דברים". ונראה לבאר כוונת הריטב"א עפ"י יסודו של מרן הגר"ח זצ"ל ביסוד דין קנין חליפין, ש"לקיים דברים" פירושו דהקנין נגמר רק ע"י גמירת דעת המקנה ולא ע"י מעשה קנין. והריטב"א הסיק מהסוגיא דידן דלקנין איסור בעינן קנין שחל ע"י מעשה.
והנה יש להביא כמה ראיות לשיטת הגר"ח זצ"ל ביסוד דין קנין חליפין:
א) עיין בתוס' לקמן (סה: ד"ה לא איברו סהדי אלא לשקרי) שכתבו בשם ר"ת דלא צריך עדות לקיום הדבר בקנין סודר. ועיי"ש בתוס' הרא"ש שתמה על עצם דיונו של ר"ת, מדוע צריכים בכלל ראיות דא"צ עדות, דמה לי קנין סודר ומה לי קנין משיכה וחזקה וכו'. אכן התוס' במס' סנהדרין (ו. ד"ה צריכה קנין) הביא דהריב"ם מתחילה היה רגיל לפרש דבעינן עדות לקיום הדבר בחליפין עפ"י הגמ' בב"ב (מ.) דקנין בפני שנים. ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' מכירה ה"ט) וז"ל זה הקנין (ר"ל קנין סודר) אין צריך להיות בפני עדים, אלא אם היה בינו ובין חבירו קנה וכו' אין צריך עדים, וכיון שקנה הקונה בדרך אחד מן הדרכים שקונין בהם, בין בהגבהה, בין במשיכה בין במסירה, בין בקנין בין בכסף, בין בשטר או בחזקה, קנה ואע"פ שאין שם עדים עכ"ל. ובהשגות כתב וז"ל א"א אין הכל מודים בקנין עכ"ל. וכ"ה בשיט"מ לב"ב (מ.) בשם הראב"ד שכתב לחלק בין חליפין דסודר לבין חליפין דשוה בשוה, דבחליפין דסודר בעינן עדות לקיום הדבר, משא"כ בחליפין דשוה בשוה. וצריך להבין אליבא דשיטת הראב"ד והריב"ם, מ"ש קנין סודר מכל שאר קניני ממון, דדוקא בחליפין ס"ל דצריכין עדות לקיום הדבר.
וביאר מרן הגר"ח זצ"ל דבשאר קנינים איכא מעשה קנין דמהווה הסיבה לחלות הקנין, משא"כ בחליפין דהמעשה רק מורה על גמירת דעת אלימתא של המקנה ומכח גמירת הדעת האלימתא הזו חל הקנין. ומאחר דחליפין הוי חלות הקנאה מדעת, ניתן לומר דבעינן עדות לקיום הדבר דהוי דין בדעת. כלומר, דכל היכא דבעינן דעת אלימתא כדי לגרום קנין או חלות אזי יש דין דבעינן עדות לקיום הדבר, כדי להעלות הדעת ממדריגת דעת בעלמא למדריגת דעת אלימתא.¹¹⁶
ב) יעויין בגמ' בבא מציעא (מז.) דנחלקו האמוראים אי בעינן בסודר כליו של קונה או כליו של מקנה. ולחד דיעה בתוס' גיטין (מ. סוד"ה משום) חל הקנין או בכליו של קונה או בכליו של מקנה. וסברתם צ"ב. ולפי"ד הגר"ח זצ"ל נראה לבאר דס"ל דיסוד המעשה של מסירת הכלי אינו אלא סימן להראות שיש כאן דעת מקנה שלימה, דעצם מהות קנין חליפין הוי הקנאה מדעת ומשו"ה חל הקנין בין בכליו של קונה ובין בכליו של מקנה כי שניהם יכולים לגרום את הדעת. משא"כ בשאר קנינים דעצם מעשה הקנין יוצר ופועל את חלות הקנין ולכן צריך מעשה מסוים.
ג) עיין בשו"ע (חו"מ סימן קצה ס"ו וס"ז) דפסק דבכל שאר הקנינים אפשר לחזור בהם רק בתוך כדי דיבור אבל בקנין סודר ניתן לחזור בו כל זמן שעסוקים באותו ענין. ונראה דה"ט, דבכל שאר אופני הקנין, מעשה הקנין פועל ויוצר את חלות הקנין, ועל מעשה א"א לחזור אלא בתוכ"ד.¹¹⁷ משא"כ בקנין סודר הקנין חל מדין הקנאה מדעת, וי"ל דכל זמן שעסוקים באותו ענין חשיב כאילו עוד לא נחלטה ולא נקבעה אותה הדעת השלימה דקנין חליפין.¹¹⁸
ד) ונראה עוד דקנין סודר חלוק משאר קנינים, דהנה קיי"ל דקניני קרקע אינם מועילים לקנות מטלטלין, וקניני מטלטלין אינם מועילים לקנות קרקע (עיין בנתיבות המשפט ריש סימן קצו שייסד דין זה עפ"י הגמ' בגיטין כב.) ורק קנין סודר הוא הקנין היחידי המועיל בין בקרקע ובין במטלטלין. וקנין סודר שאני משאר קנינים דמועיל אף ליצור התחייבות ושעבודי ממון וכדכתיב בספר רות "לקיים כל דבר". ונראה דהטעם בזה הוא משום דקנין סודר אינו מעשה קנין קרקע או מעשה קנין מטלטלין, אלא הוי סימן שחלה גמירת דעת שלימה, והקנין חל מדין הקנאה מדעת, ומשו"ה שאני קנין סודר שחל בין בקרקע ובין במטלטלין ומועיל נמי ליצור התחייבות.
ה) ולפי"ז ביאר הגר"ח זצ"ל את פסק הרמב"ם (פכ"ט מהל' מכירה ה"ט) שכתב דאע"פ שתקנו חכמים שבקטן שהגיע לעונת הפעוטות שמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין מ"מ חליפין לא מהני בקטן, וז"ל אם קנו מיד הקטן וכו' לא קנה הלוקח וכו' ואין קנין מיד הקטן כלום, שהקנין בשטר ואין העדים חותמים אלא על שטר של אדם גדול עכ"ל. וכתב המגיד משנה וז"ל לפי שסתם קנין לכתיבה עומד, וכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קנין עכ"ל. ודבריו צ"ע דלכאורה הא דסתם קנין לכתיבה עומד היינו דאיכא אומדנא דמוכח דדעתו של המקנה בסודר לכתוב שטר וא"כ במקום שאי אפשר לכתוב שטר, כגון בקטן שאינו בר דעת ליצור שטרות אפילו מדרבנן, מדוע נאמר שאף קנין סודר לא חל.
ונראה דהדין דסתם קנין לכתיבה עומד אינו אומדנא בעלמא, אלא דהוי דין בדיני שטרות וחליפין. דקיי"ל דשטר צריך להיות נכתב מדעת המתחייב, דבלא"ה הוא פסול מדין מפיהם ולא מפי כתבם (עיין בתוס' כתובות כ. ד"ה ור' יוחנן). ועיין בגמ' במס' ב"ק (צח:) בדין השורף שט"ח של חבירו וז"ל אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא לכתבו ליה שטרא מעליא עכ"ל. ומשמע דלא בעינן דעת המתחייב חדשה כדי לכתוב שטר חדש. ועיין בתוס' במס' סנהדרין (כט: ד"ה הודה בסוף הדיבור) וז"ל התם שאני שכבר היה לו שטר דאין לו להפסיד כחו עכ"ל. ומבואר דלא בעינן דעת המתחייב בעד כל שטר פרטי במיוחד, אלא מכיון שהיתה דעת המתחייב בשעת כתיבת השטר הראשון ניתן לכתוב שטר שני בלי דעת מתחייב חדשה.
ונראה דזוהי נמי שיטת המגיד משנה דס"ל דמאחר דלא בעינן דעת המתחייב עבור כל שטר, א"כ י"ל דאפילו אם לא התכוון לשטר כלל, מאחר שחלה דעת המתחייב עבור הקנין כותבין שטר אף שלא מדעתו. ונראה דזהו יסוד הדין דסתם קנין לכתיבה עומד, דהיינו דקנין חליפין זקוק לדרגה של דעת אלימתא יותר מדעת מקנה פשוטה שבשאר קנינים – דהיינו דבחליפין בעינן דעת המתחייב. ומכיון שיש דעת המתחייב אלימתא זו על הקנאת הממון שפיר כותבין שטר גם שלא מדעתו, משא"כ בשאר קנינים כמו קנין כסף או חזקה שאין דעת המקנה דעת אלימתא של דעת המתחייב אלא דעת מקנה פשוטה, ולכן אינם עומדים לכתיבה בלי דעת מתחייב מפורשת.
וטעמא דמילתא הוא כנ"ל דדוקא בקנין חליפין בעינן דעת אלימתא דהויא דעת המתחייב ולא סגי בדעת מקנה דעלמא כמו בשאר קנינים. דהרי קנין סודר שאני, דבאמת אין בנתינת כליו של קונה אל המקנה מעשה קנין, אלא יסוד חלות הקנין הוא משום דבסודר חלה גמירת דעת אלימתא של הקנאה. והקנין חל מכח דעת מקנה אלימתא, והדעת דחלה בקנין סודר הויא דעת המתחייב, דהיא הדעת הכי אלימתא בקנינים והיא הדעת היוצרת שטרות.
ולפי"ז מבואר שפיר דברי הרמב"ם, דהא דהתקינו חכמים בקטן שהגיע לעונת הפעוטות שמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין, היינו שמעשה קנין דקטן מועיל להחיל קנין עפ"י דין מעשה קנין, דתיקנו שיחול קנין קטן אע"פ שאין לו דעת מקנה דעלמא. אולם בחליפין אין הקנין חל מדין מעשה קנין כלל אלא מדין הקנאה מדעת, ולכן לא תיקנו החכמים שיועיל קנין סודר דקטן, שהרי סוכ"ס קטן אינו בר דעת. ובסודר הלא כל עצמו של הקנין אינו אלא מחמת שיש בו חלות דין דעת המתחייב, וקטן אינו בר דעת המתחייב כלל.
ונראה דלהוכיח יסוד זה שגופו דקנין סודר הוא חלות דין הקנאה מדעת, הביא הרב המגיד הדין דסתם קנין לכתיבה עומד שהוא דין בדיני שטרות כנ"ל ולא סתם אומדנא בעלמא. ור"ל דכמו שאין חותמים אלא על שטר של אדם גדול ולא של קטן משום דלשטר בעינן דעת אלימתא דדעת המתחייב ולא דעת מקנה בעלמא, ה"ה בסודר בעינן הך דרגה אלימתא של דעת המתחייב וזה הוי גופו של קנין סודר. ולפיכך בקטן שאין לו דעת לא שייך תקנה דרבנן שהקטן יקנה בשטר או בסודר.
ו) ועיין בתוס' (בבא מציעא יא: ד"ה מקומו) שכתבו דחליפין אינו קונה בשכירות ובשאלה, וכן פסק השו"ע (חו"מ סימן קצה סעיף ט). וצ"ב מדוע ס"ל דלא מהני חליפין בשכירות ושאלה. ולפימש"נ יתכן דס"ל דבשכירות אין למשכיר דעת אלימתא דאין דעתו אלא להשכיר את תשמישי החפץ ולא את גוף החפץ, וקנין חליפין חל רק היכא דאיכא דעת אלימתא וגמורה.
ז) עיין בתוס' (קידושין כו: ד"ה וה"ג) דמביא שיטת רבינו שמעיה דקנין סודר מועיל רק בפני הקונה, ואדם אחר אינו יכול לתת הסודר למקנה ולזכות בעד הקונה, וז"ל מכאן מדקדק ה"ר שמעי' דאין מועיל קנין סודר אלא בפני הקונה שלכך לא הקנה לו בחליפין ע"י אחר שלא היה מועיל כלום כיון דליתיה למקבל מתנה בפנינו עכ"ל. וצ"ב טעמו של דבר, דלמה לא נאמר זכין לאדם שלא בפניו בקנין סודר כמו בשאר קנינים. ונראה לתרץ עפ"י היסוד של הגר"ח זצ"ל דמכיון דקנין חליפין חל ע"י דעת מקנה אלימתא, אזי י"ל דיש למקנה דעת כזו רק בפני הקונה. אמנם אם אין הקונה בפני המקנה, אין למקנה דעה גמורה להקנות ולא סגי בדעת מקנה בעלמא.¹¹⁹
ח) בדרך כלל קיי"ל דקנין המועיל לישראל אינו מועיל לעכו"ם, וכל קנין דמועיל לעכו"ם אינו מועיל לישראל (בכורות יג.). אבל התוס' לקמן (ג. ד"ה ואשה) חידשו דחליפין הוא היוצא מן הכלל דקונה לישראל ולעכו"ם.¹²⁰ ונראה לבאר דהתוס' אזלי לשיטתם. דר"ת הסיק דחליפין אינו מטעם כסף, ויש לפרש דס"ל כמו יסוד הגר"ח זצ"ל הנ"ל. וא"כ יש לפרש שהגמ' בבכורות איירי רק בשאר קנינים, דהיינו דמעשה קנין שקונה לישראל אינו קונה לעכו"ם. אבל חליפין שפועל על ידי דעת מקנה אלימתא הויא פרשה אחרת ולכן חליפין קונה לישראל ולעכו"ם.¹²¹
ולפי כל הנ"ל יש להקשות בדעת הרמב"ם בפסול חליפין לקידושין. דהרי הוכחנו לעיל דהרמב"ם סובר כהגר"ח זצ"ל ביסוד קנין חליפין.¹²² א"כ לכאורה לשיטתו יש טעם מעליא לפסול חליפין בקידושין וכמו שהגר"ח זצ"ל עצמו ביאר, דהיינו דבקידושין בעינן מעשה קנין, ולכן קנין חליפין דהוי חלות קנין מדעת מקנה אלימתא אינו מועיל לקידושין. וצ"ע אליבא דהרמב"ם למה ליה לגמרא לבאר את הפסול דמתנה ע"מ להחזיר בקידושין ע"י השוואה לחליפין והצורך לכסף דהנאה. וצע"ג בזה.
ונראה שע"פ יסודו של הגר"ח זצ"ל יתכן לבאר דברי רש"י בסוגיא דידן באופן אחר. דלעיל (אות א') הוכחנו דרש"י סבור שחליפין מטעם כסף ולכן אפשר לשחרר עבד כנעני בקנין חליפין כמו בקנין כסף. וביארנו דיש ב' דינים דקנין כסף – חלות דין תשלומין שחל בקנין כסף דעלמא וחלות דין נתינת חפצא דכסף בקנין חליפין. אולם נראה דיש לבאר את השיטה דחליפין חל מדין קנין כסף באופן אחר. דאין הפשט דחליפין עצמו חל כסוג אחר דכסף, אלא דקנין כסף וקנין חליפין בעצם הוו שני קנינים שונים לגמרי. אלא דכל היכא שאדם נותן כלי לחבירו כדי לקנות בו בקנין חליפין, יש שני קנינים שונים דחלין בבת אחת - קנין כסף דחל ע"י נתינת הכלי, וקנין חליפין דחל ע"י דעת המקנה שחל מחמת נתינת הכסף. ולפי זה י"ל דבאמת סברת הראשונים דנקטו דיש לשחרר עבד הכנעני בקנין חליפין אינו משום דס"ל דקנין חליפין עצמו מועיל לשחרר עבד, אלא דס"ל דלעולם בחליפין קנין כסף וקנין חליפין חלין בבת אחת, והדין כסף שבו מועיל לשחרר את העבד ולא החליפין. דא"צ דעת פרטית לעצם מעשה הקנין דשחרור, אלא רק דעת כללית לחלות הקנין, ומכיון דיש דעת כללית לשחרר את העבד חל השחרור בקנין כסף שעשה בלי דעת מיוחדת לקנין כסף.¹²³
ויתכן שזה גם ביאור השקלא וטריא דסוגיא דידן לגבי חליפין בקידושין. דאין הפשט בהו"א דחליפין עצמו מהני לקידושין. אלא דבכל קנין חליפין יש גם קנין כסף דחל בבת אחת בנפרד. ואפילו אם דעת הבעל לחליפין בלבד, ע"פ דין הוא מקדש את האשה בשני דרכים שונים – ע"י קנין כסף וע"י קנין חליפין. ואע"פ דחליפין אינו מהני בקידושין, הגמ' נקטה בהו"א דכשהמקדש רוצה לקדש בנתינת כסף בתורת חליפין באמת הקידושין חלין ע"י הקנין כסף שנכלל במעשיו.
ולפי זה י"ל דנחלקו רש"י ור"ת בביאור מסקנת הגמרא. דר"ת נקט דהגמ' חזרה לגמרי מהסברא דחליפין חלין מטעם כסף, ולפי המסקנא המעשה דנתינת כסף צריך לחול או מדין קנין כסף או מדין קנין חליפין.¹²⁴ ולכן כשיש למקדש דעת לחליפין ולא לכסף המעשה דהעברת הכלי חל רק מדין חליפין שאינו מועיל לקידושין.
אמנם נראה דלרש"י גם לפי המסקנת הגמ', מעשה קנין אחד יכול לחול בשני דרכים שונים. ורש"י פירש משום דחליפין אינו מועיל משום דגנאי הוא לה, אבל נראה דיתכן להציע פירוש אחר, דאע"פ דהקידושין ראויין לחול על ידי הקנין כסף שנכלל במעשה של נתינת הכלי, מ"מ הצד של החליפין שיש בנתינת הכלי פוסל לקידושין. כלומר, שאין הדין דקנין חליפין רק אינו מועיל לקידושין, אלא שע"פ דין חליפין מהוה סתירה למעשה קידושין ופוסל אותו, ואפי' אם המעשה ראוי לפעול לקידושין מדין קנין כסף שבו. ונראה דהביאור בזה הוא ע"פ דברי הגר"ח זצ"ל הנ"ל. דבשאר קנינים הקונה שנותן הכסף או מושך או מגביה עושה את המעשה קנין. אבל בחליפין אע"פ דהקונה נותן את הסודר למקנה מ"מ אין לזה חלות שם מעשה קנין כמו בשאר קנינים, מכיון שהקנין חל ע"י דעת המקנה. ובקידושין בעינן כי יקח ולא כי תלקח, שהקנין צריך לבוא מצד האיש הקונה ולא מצד האשה המקנה, ואם האשה המקנה משותפת למעשה קידושין זה פוסל את הקידושין. ולכן, אע"פ שמעשה נתינת הכלי מהאיש לאשה בתורת קידושין יכול לחול מצד קנין כסף שבו, עדיין הצד של חליפין הוי פוסל וסתירה למעשה הקידושין. ואולי זוהי גם כוונת רש"י שכתב "עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין" שהוא צריך לפעול הקיחה דקידושין ולא היא.
ו
קנין ע"י דעת מקנה אלימתא בשאר קניינים
והנה מצינו עוד דינים מלבד מחליפין שדעת מקנה אלימתא גרידא יכול לגרום חלות התחייבות ואפילו בלי מעשה קנין.¹²⁵ למשל עיין לקמן (ט:) דאבי החתן והכלה מקנים ממון זה לזה ע"י אמירה בלבד, וז"ל דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה עכ"ל. ומבואר בגמ' דע"י האמירה בלבד הם מתחייבים זה לזה.¹²⁶ ועוד מצינו דאפי' אפשר להקנות חפצא בעין ע"י גמירת דעת אלימתא דמקנה. דעיין בב"ב (קו:) לגבי אחים החולקים ירושתם, וז"ל תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם, מ"ט וכו' אמר רב אשי בההוא הנאה דקא צייתי להדדי, גמרי ומקנו להדדי עכ"ל. הגורל של אחד מהאחים גומר את הקנין לכולם כי "גמרי ומקנו להדדי", ר"ל שההנאה דקא צייתי להדדי גורם לגמירת דעת אלימתא שאפשר להקנות לבד, אפילו בלי מעשה קנין. ואין לדחות דהקנין חל ע"י ההנאה עצמה שדינה ככסף, כלומר דכשכל אחד גורם הנאה לשאר האחים זהו כמו נתינת כסף מאחד לשני דהקנין חל ע"י קנין כסף. כי א"א לפרש את הגמרא הכי מכיון דקנין כסף חל רק בקרקע אבל במטלטלין פסקינן דמעות אינן קונות. ולפי רהיטת הגמ', הסוגיא דקנין ע"י גורל איירי גם בקרקע וגם במטלטלין.¹²⁷ וא"כ מוכח שהקנין אינו חל ע"י ההנאה אלא ע"י הגמירת דעת אלימתא. ודין זה יותר מחודש מקנין סודר כי בחליפין אפילו לפי הגר"ח זצ"ל דיסוד הקנין הוי קנין מדעת מ"מ לכל הפחות יש העברת חפצא מהקונה למקנה שדומה למעשה קנין. אבל בסוגיא דגורל אין העברת חפצא מהקונה למקנה ומוכרח לומר שהקנין חל ע"י גמירת דעת בלבד.¹²⁸
ולכאורה מצינו עוד היכי תמצא דקנין דחל משום דעת מקנה בלבד בלי מעשה קנין בהא דקיי"ל בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי (לקמן כח:). ובדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט חלה הקנאה גמורה להקדש משום דעת מקנה ולא רק התחייבות, ולכאורה מכאן יש להביא סימוכים לדברי הגר"ח זצ"ל דיש חלות קנין דחל ע"י דעת מקנה בלבד. אולם הגר"מ זצ"ל אמר דיש לדחות ראייה זו, די"ל דדין אמירתו לגבוה חל מדין נדר,¹²⁹ והקנין הוי תוצאה של החיוב דחל מדין נדר. וא"כ אמירתו לגבוה אינו שייך לדרכי הקנאה דהדיוט.¹³⁰
והשתא דאתית להכי יש לחקור בכל שאר הקנינים היכא דיש שני דברים שנדרשים לקנין - המעשה והדעת - איזה מהם הוא העיקר. האם בעצם הקנין חל ע"י המעשה ויש תנאי שגם צריך דעת מקנה, או"ד להיפך, דבעצם כל קנין דומה לחליפין דחל ע"י הדעת מקנה אלא דבשאר קניינים בעינן מעשה קנין חזק כמו משיכה או חזקה וכדומה.¹³¹ דהיינו דמכיון שמצינו שגמירת דעת גורם הקנין אפילו היכא דליכא מעשה קנין כמו בחליפין ובהן הן דברים הנקנין באמירה, רואים מזה דגם בשאר קניינים הדעת מקנה מחיל הקנין. וא"כ, המעשה רק בא ליצור גמירת דעת המקנה.
ז
כלי פחות משו"פ בחליפין בקידושין ובקנין כסף
כבר הבאנו לעיל (בענין שוה כסף ככסף אות א) את המחלוקת בין הרמב"ן והרשב"א לגבי כלי פחות משו"פ. דהרמב"ן (שבועות לט:) הביא מהגאונים דנשבעין על כלי פחות משו"פ מהגזה"כ דכסף או כלים והקשה עליהם דאין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ. ותירץ הרשב"א (שבועות לט: ד"ה ה"ג) וז"ל ורבינו האי גאון ושאר הגאונים ז"ל אין דעתם כן אלא בפירוש אמרו ב' מחטין אע"פ שאין שוין פרוטה דלכך יצאו כלים למה שהן, ומה שאמר הרב ז"ל שאם כן מצאנו ישיבת הדיינין בפחות משוה פרוטה אין ראיה זו מכרעת דאפשר לומר דכל כלי כיון שהוא ראוי למלאכתו חשוב הוא כפרוטה ויתר מפרוטה ויושבין עליו הדיינין, ואפשר דאפי' לענין קדושין כן וכמו שקונין בכלי (ב"מ מז.) אע"פ שאין בו שוה פרוטה ואפשר דקנין משום כסף הוא, ואם תמצא לומר דקנין לאו משום כסף הוא וכן שאין אשה מתקדשת בכלי שאין בו שוה פרוטה הכא שאני שהוציאן הכתוב למה שהן, ושמואל סתמא קאמר טענו ב' מחטין ולכך יצאו כלים למה שהן דאלמא בכל ב' מחטין קאמר עכ"ל. דהיינו, דהרשב"א נסתפק אם לפי הגאונים יש דין כללי דכלי פחות משו"פ דינו כשו"פ בכהת"כ ומועיל לענין קידושין, או"ד דיש גזה"כ מיוחדת לגבי שבועה לישבע על כלי פחות משו"פ.
ויש לחקור לפי הצד הא' של ספיקת הרשב"א דכלי פחות משו"פ דינו כשו"פ בכהת"כ, האם הפשט הוא דהגזה"כ מלמדת דמחמת חשיבות הכלי לא בעינן שו"פ ואפשר לקדש אשה בדבר חשוב דאינו שו"פ או"ד באמת לעולם בעינן שו"פ לקידושין ולקנין כסף אלא דכל כלי ע"פ דין שוה פרוטה. ונראה דכוונת הרשב"א דכל כלי דינו כשו"פ, דהגזה"כ מורה דלא משערינן כלי ע"פ השווי בשוק אלא ע"פ המלאכה דאפשר לעשות עמו. וזה מדוייק בלשון הרשב"א דכתב "כיון שהוא ראוי למלאכתו חשוב הוא כפרוטה". ולפי הצד הזה הרשב"א מחדש דין כללי בשיעור שוויות דכלי, דשייך לקידושין ולקנין כסף.¹³²
וגם מוכרח מסברא דאין הפשט דסגי בפחות משו"פ משום חשיבות החפצא. דבשלמא לענין שם כסף דמקח וממכר יתכן לומר דכלי פחות משו"פ נחשב כשו"פ מחמת חשיבות הכלי, אבל לגבי קידושין בעינן כסף של הנאה (לפי הרמב"ם), ובעינן דהאשה תקבל ותהנה מכסף הקידושין. וא"כ מסתבר דלגבי קידושין חשיבות החפצא כשלעצמו אינו מעלה ואינו מוריד אם סוף כל סוף היא אינה מקבלת ונהנית משו"פ.
וכל זה הוא לפי הצד הא' דספיקת הרשב"א. אבל בצד הב' צידד הרשב"א לומר דכלי פחות משו"פ באמת ע"פ דין שוה פחות מפרוטה, אלא דהגזה"כ דכלים למה שהן מלמדת דהדיינין יושבין על כלי פחות משו"פ ונשבעין עליו.
והרשב"א נקט דהספק שלו גם מכריע איך לבאר את הדין דכלי פחות משו"פ מהני לקנין סודר. דלפי הצד הא' דכל כלי ע"פ דין שו"פ אזי אפשר לומר "דקנין משום כסף הוא" ואילו לפי הצד הב' "קנין לאו משום כסף הוא". ומשמע דנסתפק במחלוקת הראשונים האם קנין סודר הוי חלות שם קנין כסף או חלות שם קנין אחר. אך כל זה קשה, דהרי הרשב"א ביאר השו"ט בסוגיא דידן כמו הר"ת וא"כ מסקנת הגמ' דחליפין לאו מטעם כסף הן. אלא נראה דבאמת פשיטא לרשב"א דחליפין הוי קנין אחר מכסף. אלא דנסתפק האם בעינן חלות שם כסף של קנין כסף כדי לקנות בסודר. דהצד הא' דהרשב"א נקט ד"קנין משום כסף הוא" ר"ל דבעינן שם כסף דכהת"כ בחפצא דסודר כדי שיחול קנין חליפין ואע"פ דחליפין הוי חלות שם קנין שונה מקנין כסף. ומכיון דע"פ דין יש לכל כלי השווי דפרוטה מחמת המלאכה דאפשר לעשות בו, יש לכל כלי חלות שם כסף בחפצא ומועיל הקנין מדין חליפין. ולפי הצד הב' "קנין לאו משום כסף הוא" דהיינו דלא בעינן שם כסף בכהת"כ בחפצא כדי לקנות בחליפין. וא"כ גם אם אין הכלי שו"פ ע"פ דין עדיין אפשר לקנות בו.¹³³
וכל זה לפי הרשב"א. אבל כבר הבאנו לעיל דהרמב"ם נקט דכלי פחות משו"פ מועיל כשו"פ בקניינים אבל לא בקידושין כי בעינן כסף של הנאה. והביאור בזה הוא כהצד השני בחקירה הנ"ל, דבאמת כלי פחות משו"פ ע"פ דין שוה פחות מפרוטה. אמנם היכא דהשם כסף תלוי בחשיבות החפצא ולא בהשווי והנאה דמקבלים מהחפצא, אז כלי פחות משו"פ מהני מחמת חשיבותו. אבל לגבי קידושין השם כסף לקידושין תלוי בהשווי וההנאה דהאשה מקבלת. וא"כ, מכיון דהשווי דהכלי הוי פחות משו"פ, כלי פחות משו"פ לא מהני לקידושין.¹³⁴
והקצוה"ח (סימן פח סק"ג) הקשה דיש לפשוט את ספיקת הרשב"א ולהסיק דאין מקדשין בכלי פחות משו"פ מסוגיא דידן, וז"ל ולענ"ד נראה דודאי לא מהני בקידושי אשה דהא בריש פ"ק דקידושין (ג.) מנינא למעוטי חליפין ואימא הכי נמי חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, וחליפין כלי בעי דפירי לא עבדי חליפין וכמבואר פרק הזהב (ב"מ מז.), אלמא דכלי נמי פחות משוה פרוטה לא מהני לקידושי אשה עכ"ל. כלומר, הגמ' דידן איירי בכלי הראוי לפעול קנין חליפין ולמסקנת הסוגיא אינו מועיל לקידושין. ויוצא מזה דכלי פחות משו"פ הראוי לגרום קנין חליפין אינו פועל קידושין. וא"כ נפשט ספיקת הרשב"א כי מוכרח דאין מקדשין בכלי פחות משו"פ. ולפי זה אתי שפיר שיטת הרמב"ם דשאני קידושין משאר הלכות דכלי פחות משו"פ לא מהני בקידושין, אבל צ"ע בספיקת הרשב"א.
ולכאורה קושיית הקצוה"ח על הרשב"א תמוה. כי בגמ' דידן איירי דהוא רוצה לקדשה בתורת חליפין. ומבואר דכלי פחות משו"פ לא מהני לקידושין בתורת חליפין. אבל אין זה שייך לספיקת הרשב"א האם כלי פחות משו"פ מהני לקידושין מדין קנין כסף. וצ"ע בדברי הקצוה"ח.
ונראה בדעת הקצוה"ח שהוא רוצה לפשוט ספיקת הרשב"א לפי פירוש הרשב"א לסוגיא דידן. דהרי אחד מפירושי הרשב"א לשו"ט דומה לביאור דר"ת דמובא לעיל, וז"ל דמעיקרא סבר דחליפין בכלל קיחה הם ומדין כסף הוא שריבה אותם הכתוב דכל כסף חליפין הם שמחליף בהם הקרקע וקונה אף חליפין כן א"כ בכלל קיחה דשדה עפרון הם ואשה נמי תקנה בהן, ומפרקי' כיון דאשכחן חליפין בפחות משו"פ על כרחין לא מדין כסף הן קונין שאין כסף קונה בפחות משו"פ אלא קניה אחרת היא שחדשה תורה שאינה בכלל כסף ואשה לא אמרה בה תורה קניה אלא כסף הלכך אין חליפין קונין בה עכ"ל. כלומר, דבהו"א הגמרא סברה דחליפין מועיל לקידושין כי חליפין בכלל קנין כסף הוא. אבל הגמ' הוכיחה מהדין דחליפין קונה בכלי פחות משו"פ דחליפין אינו חלות קנין כסף אלא דהוי קנין אחר דלא מהני לקידושין. ויש לומר דהקצוה"ח בעצם מקשה דיש סתירה בדברי הרשב"א. דהרי לפי הרשב"א בסוגיא דידן הגמ' הוכיחה מקנין חליפין בכלי פחות משו"פ דחליפין אינו סוג של כסף דלעולם צריך שו"פ. אבל לפי צד אחד בספיקת הרשב"א בשבועות דיש לכלי פחות משו"פ חלות דין כסף לענין קידושין וכהת"כ, צ"ע האיך הגמ' יכולה להוכיח דחליפין אינו חלות של קנין כסף מחליפין בכלי פחות משו"פ, הרי גם בקנין כסף דעלמא ואף בקידושין כלי כזה מועיל מדין כסף. וזו באמת תמיהה גדולה על הרשב"א.
והנתיבות (סימן פח סק"א) תירץ את קושיית הקצוה"ח, וז"ל דהא בקנין סודר מהני אפילו תפס מקצת מהכלי, מטעם דכמאן דפסיק דמיא כדאיתא בב"מ (ז.), ומקצת כלי ודאי לא חשיב לענין הודאה וקידושי אשה. ועוד, אפילו בהמה מיקרי כלי לענין קנין סודר (תוס' שם מו: ד"ה ופירי), וכן מטבע לחד מאן דאמר (שם מה:), אלמא דלא דמי כלי דקנין סודר לכלי דהודאה וקידושי אשה, דשם בעינן כלי חשוב דוקא עכ"ל. ונמצא דגם לפי הצד הא' דספיקת הרשב"א יש כלים דמועילים לחליפין אע"פ דאינם מועילים לקידושין משום דאין דינם כשו"פ. ומהציורים האלו הגמ' הוכיחה דחליפין אינו חל מדין כסף.
והביאור בשיטת הנתיבות הוא ע"פ מה שנתבאר לעיל בגדר השווי דכלי פחות משו"פ ע"פ דין. דהנתיבות נקט דרק כלי חשוב דינו כשו"פ ומהני לקידושין. אבל כלי דאינו חשוב, עדיין מועיל לחליפין אבל אין בו דין כסף דשו"פ ולכן אינו מועיל בקידושין.
אבל נראה דאע"פ דהחילוק הזה ניתן להאמר מסברא, הפשט של הנתיבות קשה מאוד בדברי הרשב"א. דהרי בצד הא' דספיקו, הרשב"א השווה לגמרי קידושין לחליפין לגבי כלי פחות משו"פ, ואיך ניתן לומר דקידושין מועיל רק בכלי חשוב בלבד וחליפין מהני בכל כלי. ולכן יותר נראה כדלעיל בדעת הרשב"א, דלפי הצד הא' דספיקו יש לכל כלי שויות דשו"פ ע"פ דין אע"פ דמחירו בשוק הוי פחות משו"פ.
והנתיבות כתב דיש היכי תמצי דכלי דאינו חשוב מועיל לחליפין אבל אינו מועיל לקידושין באופן שהמקנה בחליפין רק תופס במקצת הכלי. והנתיבות נקט דאע"פ דמקצת כלי מהני לחליפין מ"מ אינו חשוב לחול עליו חלות שם כסף לענין קנין כסף. אמנם נלע"ד דאפי' לדרכו של הנתיבות דיש חילוק בין חליפין לבין קידושין בכלי דאינו חשוב, מ"מ יש לומר דמקצת כלי הוי כלי חשוב. דהרי המקור לדין זה הוא בב"מ (ז.) וז"ל אמר רב משרשיא שמע מינה, האי סודרא, כיון דתפיס ביה שלש על שלש קרינן ביה בונתן לרעהו, דכמאן דפסיק דמי וקני עכ"ל. לשון הגמרא "כמאן דפסיק דמי" משמע שמחשבינן המקצת הכלי שהוא תופס לכלי שלם. וכן מוכח בתוס' (ב"מ מז. ד"ה לאפוקי) דחילקו בין חצי פרי שלא מועיל בחליפין (אפילו לפי השיטות דקונין בפרי) ואחיזת ג' על ג' דכלי שקונה בחליפין. והתוס' ביארו וז"ל לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז דלא - וסודר דג' על ג' דאמר לעיל פ"ק (ז.) דכמאן דפסיק דמי חשיב דבר מסוים עכ"ל. ומבואר מהתוס' דתפיסת ג' על ג' דסודר נחשב ככלי שלם ומסויים ולכן קונין בו. ולפי זה קשה לומר את החילוק של הנתיבות דלפי הרשב"א אין קונין בקנין כסף באחיזת מקצת הכלי, כי כל היסוד דאחיזת מקצת הכלי הוא דנחשב ככלי שלם.
ונראה דרש"י נקט דכלי פחות משו"פ לא מהני לקידושין כצד הב' דספיקת הרשב"א. דרש"י כתב וז"ל דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין עכ"ל. ומדוייק ברש"י דכלי דשוה פרוטה לא מהני עד דיהיב לה בתורת לשון קנין דהיינו קנין כסף ולא בחליפין. ומשמע דכלי פחות משו"פ לא מהני אפי' אם הוא רוצה לקדש אותה בקידושי כסף.
ח
הקנאת כסף הקידושין ע"י קנין חליפין
עיין בבית שמואל (סימן כט סק"ב) דהביא מחלוקת הפוסקים לגבי מי דמקנה טבעת לאשה ע"י זה שנתן לה סודר, האם מהני לקידושין, וז"ל כתב בתשובת רש"ך אם מקנה לה הטבעת שבידו ע"י ק"ס ומקדש באותו טבעת הוי קדושין ובשלטי הגיבורים כתב כשמקנה לה ע"י סודר מנה להתקדש בו לא הוי קדושין ובסמוך אכתוב עוד מזה עכ"ל. ונראה לבאר דפשוט דהפסול ד"אשה בפחות משו"פ לא מקניא" אינו שייך כאן, כי בציור הזה היא קונה טבעת דשו"פ אלא דאופן ההקנאה הוי ע"י חליפין. אלא דיסוד המחלוקת הוי בגדר מעשה הנתינה דבעינן לקידושין. דהרש"ך נקט דכל היכא דהוא מקנה לה כסף הקידושין מהני, והשלטי הגיבורים סבור דבעינן מעשה נתינה מהמקדש לאשה והקנאה ע"י חליפין לא מהני.¹³⁵
אבל באמת יש לומר דגם שלטי הגיבורים סבור דהקנאת טבעת לאשה ע"י נתינת סודר מהני לקידושין, ודלא כהבנת הבית שמואל בשלטי הגיבורים. דהרי כתב שלטי הגיבורים (א. בדפי הרי"ף אות ג) וז"ל ולא אמרו שאין האשה נקנית בחליפין אלא כשדעתה להתקדש במנה ונותן לה קני כדי לקיים הקדושין והוא יתחייב לה המנה עכ"ל. ומבואר בדבריו דאינו איירי בהקנאת עצם המנה לאשה ע"י נתינת הסודר אלא דע"י נתינת הסודר הוא רק מתחייב לה מנה. ובזה שפיר מובן דהיא אינה מקודשת דהרי הוא רק התחייב לתת לה המנה¹³⁶ אבל אינו נותן לה עצם שו"פ בפועל. וא"כ י"ל דגם שלטי הגיבורים מודה לרש"ך דהקנאת טבעת ע"י נתינת הסודר מהני לקידושין כי סוף סוף הוא מקנה לה שו"פ בתורת קידושין.¹³⁷
תוס' ד"ה ואשה. וא"ת היכי ס"ד דנילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין והא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין דלא מצינו חליפין לעובד כוכבים וכו'.
בענין קנין חליפין בעכו"ם ובהקדש
א
קנין סודר בעכו"ם
ר"ת פסק שקנין חליפין קונה לעכו"ם, אבל כשישראל מקנה דבר לעכו"ם ע"י חליפין אין כותבים בשטר "וקנינא מיניה" דאין שליחות וזכייה לעכו"ם. ונחלקו הנושאי כלים בשו"ע בביאור דברי ר"ת. הסמ"ע (חו"מ סימן קכג ס"ק כא) כתב דר"ת הקפיד דכשעכו"ם קונה ע"י חליפין דהוא בעצמו צריך לתת סודר שלו למקנה. דבדרך כלל העדים שרואים את הקנין יכולים לתת את הסודר שלהם למקנה, והם יזכו בחפץ של המקנה בעבור הקונה ע"י זכייה. וזה פירוש המלים "וקנינא מיניה", דהיינו שהמקנה קונה את הסודר מהעדים שזוכים עבור הקונה. אך אם הקונה הוא עכו"ם, העדים אינם יכולים לזכות בשבילו כי אין זכייה לעכו"ם ולכן הגוי הקונה צריך לתת סודר משלו למקנה.
אבל הט"ז (שם) הקשה עליו דמדברי התוספות וכל הפוסקים משמע דר"ת רק הקפיד שלא לכתוב את המלים "וקנינא מיניה" כשהקונה הוא עכו"ם, אבל לא הזכירו שהעדים אינם יכולים לתת את הסודר משלהם. הלשון של "וקנינא מיניה" משמע שהעדים זכו בחפץ עבור העכו"ם ע"י זכין לאדם שלא בפניו וזה א"א, ומ"מ העדים עדיין יכולים לתת את הסודר משלהם למקנה, והחפץ נקנה לגוי. אבל הט"ז לא ביאר את דרך הקנין של העכו"ם, דהרי אם אין שליחות וזכייה לגוי איך הגוי יכול לקנות ע"י נתינת הסודר של העדים. והקצוה"ח (סימן קכג ס"ק ה) ביאר בדעת הט"ז דהעכו"ם קונה בקנין סודר ע"י דין עבד כנעני. דאיתא לקמן (ז.) וז"ל הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני, עבד כנעני לאו אף ע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשיה האי גברא נמי, אע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני לה להאי איתתא עכ"ל. לפי הקצוה"ח בדעת הט"ז, ר"ת סובר שדין עבד כנעני מועיל גם בקנין חליפין ובזה העכו"ם יכול לקנות ע"י חליפין בסודר של העדים. ומכיון שדין עבד כנעני לא בעי שליחות וזכייה, העכו"ם קונה ישיר מהמקנה ע"י נתינת העדים.¹³⁸ ורק דאין כותבים "וקנינא מיניה" כשעכו"ם קונה כי הלשון משמע שהקונה זוכה בחפץ ע"י זכייה ושליחות, וזה א"א לגוי.¹³⁹ יוצא מזה דהט"ז נקט דיש שני דרכים שונים לבאר היאך נתינת הסודר דעדים מועיל בשביל הקונה - ע"י זכייה או ע"י דין עבד כנעני. ועכו"ם רק מופקע מדין זכייה אבל הוא יכול לקנות ע"י דין עבד כנעני.¹⁴⁰
ונראה ברור כפירוש הסמ"ע בדעת הר"ת שאין העדים יכולים לתת הסודר שלהם כשעכו"ם קונה ע"י קנין חליפין. דעיין בתוס' לקמן (כו: ד"ה ולכתוב) דהביאו שיטת רבינו שמעי' (הובא לעיל בענין חליפין בקידושין אות ד') דאפי' כשכולם ישראלים חליפין צ"ל בפני הקונה. והקשו עליו מהמנהג וגם מגמ', וז"ל ופלא גדול היא בעיני ריב"ן שהרי מעשים בכל יום שקונין בסודר שלא בפני הקונה המקבל מתנה ועוד תדע שבכל הגמרא משמע שמועיל קנין סודר שלא בפני הקונה ע"י אחר שהעדים קונין מן המקנה עבורו כדאמר וקנינא מיניה במנא דכשר למיקניא ביה (ב"מ מז.) ובכמה דוכתין אמרי' שקנו מידו והוא דקנו מידו עכ"ל. ולפי מסקנת התוס' עדים יכולים לתת סודר שלהם למקנה כדי לקנות בשביל הקונה בקנין חליפין. והוכיחו את זה מלשון הגמ' "וקנינא מיניה במנא". יוצא מזה דהלשון "וקנינא מיניה" מורה על עצם היכולת של העדים לתת סודר שלהם למקנה בעד הקונה. ולכן כשהתוס' הביאו את דברי ר"ת שאין לכתוב "וקנינא מיניה" כשעכו"ם קונה בחליפין, ברור שכלול בזה דאין העדים יכולים לתת סודר שלהם. וזה כפירוש הסמ"ע בתוס', דכשאין זכייה כגון כשהקונה גוי הוא אזי צריך הגוי לתת סודר שלו, ודלא בפירוש הט"ז דכל הקפידא הוא בכתיבה ולא בנתינה.
ועכשיו דהוכחנו כשיטת הסמ"ע בדעת ר"ת יש להקשות דלמה מסברא הוא חולק על הט"ז. דהיינו, אפי' אם אין העכו"ם יכול לקנות ע"י זכייה דהעדים, למה הוא אינו יכול לקנות בנתינת הסודר דעדים מדין עבד כנעני. דהרי ר"ת נימק את שיטתו "דאין שליחות וזכיה לעכו"ם". ובשלמא דזה מבאר למה העכו"ם אינו קונה מדין זכייה, אבל איך זה מסביר למה הוא אינו קונה מדין עבד כנעני.
ונראה לבאר את הקשר בין זכייה ושליחות לבין דין עבד כנעני עפ"י שיטת רש"י להלן בענין עבד כנעני (ז. ד"ה הילך מנה והתקדשי לפלוני) וז"ל והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו עכ"ל. כלומר, שהאדם השלישי שנותן הכסף שלו בעבור המקדש הריהו גם שלוחו של המקדש. ויש לעיין בגדר שיטת רש"י, דלמה נותן הכסף צריך להיות שלוחו של המקדש אם הנותן משתמש בכסף שלו וקונה מדין עבד כנעני. ויש לבאר את שיטתו בשני אופנים:
א) באמת, הנותן אינו צריך להיות שליח של המקדש. אלא דבאוקימתא של הגמ' (שם) נותן הכסף אומר לאשה "הילך מנה והתקדשי לפלוני" והמקדש עצמו אינו אומר כלום. והרי האמירה דקידושין הוי חלק מהמעשה קיחה של המקדש¹⁴¹ ולכן בעינן שהאמירה תהיה או מהמקדש עצמו או משלוחו, שכדי שאמירת הנותן תתייחס אל המקדש, הנותן צ"ל שלוחו של המקדש. לפי זה, אם המקדש והנותן עומדים בפני האשה והמקדש אומר בעצמו "הרי את מקודשת לי", אזי הנותן לא צריך להיות השליח של המקדש. כי הקנין חל מדין עבד כנעני והמקדש עושה את האמירה בעצמו. ובאמת זוהי שיטת הרא"ש (סימן ו) דבעינן שליחות בעבד כנעני רק היכא דאין אמירה מהמקדש, וז"ל הילך מנה והתקדשי לפלוני ועשאו פלוני שליח אלא שנותן המנה משלו או כשלא עשאו שליח ואמר המקדש הרי את מקודשת לי במנה שנתן ליך פלוני מקודשת מעבד כנעני שקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים עכ"ל. וכן פסק המחבר (אה"ע סימן כט סעיף ה).¹⁴²
ב) גם אם המקדש אומר לאשה "הרי את מקודשת לי" הוא עדיין צריך למנות את הנותן כשלוחו למעשה הנתינה. כי מעשה הנתינה לאשה מהווה מעשה הקיחה דקידושין דצ"ל ע"י המקדש לבדו או שלוחו. דמעשה הקנין צריך להעשות דוקא ע"י הקונה או שלוחו. ולפי זה, הדין דעבד כנעני מועיל רק בזה שהכסף אין צריך להיות של המקדש, אך עצם הנתינה דהכסף וגם האמירה שלו צריך להיות ע"י המקדש או שלוחו.
לפי הביאור הראשון בדעת רש"י הצורך לשליחות בדין עבד כנעני הוי דין מיוחד באמירה דקידושין. ואילו בקנינים אחרים דמועילים ע"י עבד כנעני, א"צ שהקונה ימנה את הנותן כשלוחו. ולפי זה לגבי חליפין ע"י דין עבד כנעני, אין דין שהעדים יהיו השלוחים של הקונה. אבל נראה דלפי הסמ"ע ר"ת נקט כפירוש הב' בדעת רש"י דהרי הוא תלה דין עבד כנעני בדין זכייה ושליחות. דכמו דנתינת הכסף הויא חלק ממעשה קידושין ולכן צריך להעשות ע"י המקדש או שלוחו, כמו כן בחליפין המעשה דנתינת הסודר מהקונה למקנה הויא היסוד דהחליפין ולכן צריך להעשות ע"י הקונה או שלוחו. ומשום כך הסיק ר"ת שגם בחליפין הדין דעבד כנעני מועיל רק בזה שהקונה אינו צריך להיות הבעלים על הסודר. אבל המעשה דנתינת הסודר צריך להעשות ע"י הקונה או שלוחו. ולכן כשעכו"ם רוצה לקנות בקנין סודר, מכיון דהוא מופקע מזכייה ושליחות, צריך הוא לתת את הסודר בעצמו.
אבל הביאור הזה תלוי ביסוד דין קנין חליפין. דבשלמא לפי רש"י דחליפין קונה מדין כסף, מובן למה מעשה נתינת הסודר הוי מעשה הקנין, וצריך להעשות דוקא ע"י הקונה בעצמו או שלוחו.¹⁴³ אבל לפי ר"ת דחליפין אינו חל מטעם כסף וגדרו לפי הגר"ח זצ"ל דהוי חלות קנין ע"י גמירת דעת אלימתא וכדנתבאר לעיל, הרי אין קנין חליפין חל ע"י המעשה בכלל. וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא, לפי ר"ת למה בעינן דוקא דהקונה או שלוחו יתן את הסודר למקנה, דמהו החסרון בדין עבד כנעני שלא ע"י זכייה.
ונראה, דיש לבאר שיטת רש"י לקמן דיש דין מסוים בקידושין דצריך להעשות רק ע"י המקדש או שלוחו, ודין עבד כנעני אינו מועיל לגבה. דבנוסף לעצם מעשה הנתינה כנ"ל, נתינת הכסף לאשה צריך להיות בתורת קידושין לשם קידושין.¹⁴⁴ ורק המקדש שהוא הנוגע בדבר או שלוחו יכול להגדיר את נתינת הכסף כנתינה לשם קידושין.
ונמצא, דיש לבאר שיטת רש"י דבעינן שליחות בקידושין ע"י עבד כנעני בג' אופנים: א) האמירה צריך להיות ע"י הבעל, ב) מעשה הנתינה דמהווה מעשה הקנין צריך להיות ע"י הבעל, ג) הנתינה רק אפשר להיות חלות שם נתינה בתורת קידושין לשם קידושין ע"י דעת הבעל. ולפי זה יש לבאר את שיטת ר"ת, דאע"פ דחליפין לפי ר"ת אינו מעשה קנין אלא דחל ע"י גמירת דעת דמקנה, עדיין נתינת הסודר מהקונה למקנה צריך להיות לשם קנין סודר. וכמו שמצינו בקידושין דרק מי שנוגע בדבר כמו המקדש או שלוחו יכולים להגדיר את הנתינה כנתינה לשם קידושין, כמו"כ י"ל לגבי חליפין דרק הקונה או שלוחו יכולים להגדיר את נתינת הסודר כנתינה לשם קנין סודר. ולכן ר"ת הסיק דעכו"ם דמופקע מזכייה ושליחות צריך לתת הסודר בעצמו למקנה.
ב
קנין סודר להקדש
ולכאורה הפירושים הנ"ל בדעת רש"י תלויים בדין דקנין סודר להקדש. דכבר הבאנו (ג. בענין חליפין בקידושין אות ד' בדעת הרמב"ם) דאין הקדש יכול להקנות ע"י סודר מכיון דחסרה דעת מקנה. אולם נחלקו הראשונים האם אפשר להקנות להקדש ע"י סודר. דאיתא במשנה (ב"מ נו.) דשומר שכר פטור מגניבה ואבידה אם הוא מקבל שמירה על עבדים קרקע שטרות והקדשות. והגמ' (ב"מ נח.) הקשה על המשנה מברייתא וז"ל ורמינהו השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים, אין נותנים לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו. היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, נותנין לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו, מאי לאו לשלם עכ"ל. כלומר, דהגמ' הקשה דמבואר בברייתא דשומר שכר חייב לשלם על הפרה התינוק והזרעים בהיכי תמצא של הברייתא (דיבואר בסמוך) וזה נגד דין המשנה. ותירץ הגמ' דיש לאוקים הברייתא כשהשומר שכר התחייב ע"י קנין סודר, וז"ל אמר ליה, הכי אמר רב ששת בשקנו מידו, וכן אמר רבי יוחנן בשקנו מידו עכ"ל.
ולא ברור מהגמ' איך הברייתא דמחייב שומר שכר במקרים של שמירת פרה, תינוק וזרעים באמת סותרת לדין המשנה. ופליגי הראשונים בביאור הסתירה. רש"י ביאר דכל הברייתא איירי בהקדש, כלומר דהפרה היא פרה אדומה, התינוק צריך שמירה מטומאה כדי לטפל בפרה אדומה, והזרעים הם מוכנים להיות קרב כקרבן עומר. ולפי זה, מסקנת הסוגיא הוא שע"י קנין סודר להקדש השומר יכול לקבל עליו אחריות שמירה. ואלו הם דברי רש"י (ד"ה בשקנו מידו) וז"ל בשקנו מידו שאם יקלקל שמירתו ישלם, הא ודאי ישלם, שהרי הוריד עצמו לכך ושיעבד נכסיו עכ"ל. ונמצא, דמדברי רש"י מוכח דאפשר להקנות או לשעבד להקדש ע"י קנין סודר.
אולם עיין בר"ן (מובא בשטמ"ק שם ד"ה ורמינהו) דהקשה על פירוש רש"י והסיק כפירוש הר"ח וז"ל ורמינהו השוכר את הפועל לשמור את הפרה - פירש רש"י ז"ל דכולה ברייתא בהקדש היא ולהקדשות פריך, ולא מחוור שבתוספתא היא שנויה עם דיני השומרים ולא גבי הקדש כלל, אלא כלהו בשל חול נינהו ומזרעים קפריך דזרעים שהשרישו משמע דהיינו קרקעות ולקרקעות פריך כן פירש רבינו חננאל ז"ל עכ"ל. לפי הר"ח הברייתא איירי בפרה, תינוק וזרעים של הדיוט וכל קושיית הגמרא היא מהדין של זרעים דהוי קרקע. ונראה דהמחלוקת בין הר"ח ורש"י הוא לא רק בפירוש הגמרא אבל גם בדין, דר"ח נקט שא"א להקנות או לשעבד להקדש ע"י קנין סודר.
והתומים (סימן סו ס"ק ע"א מובא בקצוה"ח סימן סו סוס"ק מז) גם כן פסק דא"א להקנות או לשעבד להקדש ע"י קנין סודר. וביאר שיטתו דקיימא לן דבקנין סודר בעינן כליו של קונה, והיכא דהקדש הוי הקונה אי אפשר לתת כליו של הקדש הקונה למקנה. דהרי אין הגזבר הבעלים על ההקדש לתת למקנה כלי של הקדש לקנין סודר.¹⁴⁵ וגם אם המקנה רוצה להקנות כליו להקדש כדי שההקדש יחזיר לו הכלי כדי לקנות בו בקנין חליפין, הרי זה מעילה בהקדש כשהוא מקבל את הכלי בחזרה ומוציא אותו לחולין. ולכן הסיק התומים שאין מציאות שאדם יכול לשעבד עצמו להקדש ע"י סודר.
והקצוה"ח (שם) השיג על התומים דאפשר להקנות או לשעבד להקדש ע"י סודר דאחר מדין עבד כנעני. ונראה דהקצוה"ח אזיל לשיטתו (סימן קכג סק"ה וסימן קצה סק"ג) דמובא לעיל (אות א) שדין עבד כנעני מהני בסודר דעדים גם בלי זכייה ושליחות. וכמו דאפשר להקנות לגוי ע"י סודר דעדים מדין עבד כנעני, כמו"כ אפשר להקנות להקדש ע"י סודר דאחר מדין עבד כנעני, אע"פ דאין שליחות לעכו"ם ולהקדש.¹⁴⁶ ולפי זה אפשר לבאר שהר"ח סבור כמו התומים שא"א להקנות להקדש ע"י קנין סודר, ואילו רש"י ס"ל כקצוה"ח דאפשר להקנות להקדש ע"י קנין חליפין בסודר דאחר בלי זכייה ושליחות וחל מדין עבד כנעני.
והמחלוקת הזאת טעונה בירור, במה פליגי הקצוה"ח והתומים ורש"י והר"ח. כלומר, למה לפי התומים אין דין עבד כנעני מועיל כדי שהקדש יקנה בחליפין ע"י אחר. ונראה לבאר את שיטת התומים בג' אופנים:
א) ביארנו לעיל (אות א) דאם חליפין קונה מטעם כסף מסתבר דבעינן הקונה או שלוחו כדי לעשות את מעשה הקנין, דא"א להקנות סודר ע"י דין עבד כנעני בלי שליחות. אבל לפי יסודו של הגר"ח זצ"ל דקנין חליפין חל ע"י גמירת דעת אלימתא של המקנה, אזי מסתבר דלא צריך מעשה נתינת הסודר דהקונה או שלוחו, כי אין לנתינת הסודר חלות שם מעשה קנין, אלא הנתינה הויא רק היכי תמצא בעלמא לגרום שיחול דעת מקנה. ולפי זה י"ל שהר"ח והתומים נקטו כמו הראשונים דחליפין קונה מדין כסף, ולכן ס"ל דבעינן הקונה או שלוחו לתת הסודר למקנה, וזה א"א כשהקונה הוא הקדש, ואילו הקצוה"ח ס"ל כהגר"ח זצ"ל ביסוד גדר דין קנין חליפין.
ב) לעיל ביארנו דגם אם ר"ת סבור כשיטת הגר"ח זצ"ל ביסוד דין קנין חליפין, עדיין ר"ת יכול לנקוט דבעינן שליח של הקונה לגבי חליפין, ולכן כשעכו"ם רוצה לקנות ע"י חליפין הוא צריך לתת את הסודר שלו למקנה כי אין שליחות וזכייה לעכו"ם. דאע"פ דהקנין חל ע"י גמירת דעת המקנה, עדיין בעינן שהקונה או שלוחו יתן את הסודר מכיון שנתינת הסודר צריך להיות לשם קנין. ולפי זה אפשר לבאר שיטת התומים עפ"י דעת ר"ת דבעינן שליחות לגבי קנין סודר כדי שהנתינה תהיה לשם קנין.
ג) עוד נראה לפרש בדעת התומים דס"ל כיסודו של הגר"ח זצ"ל בחליפין בלי החידוש דר"ת. כלומר, דלפי התומים חליפין חל ע"י גמירת דעת דמקנה ואין לנתינת הסודר חלות שם מעשה קנין ולכן לא בעינן שהקונה או שלוחו יתן את הסודר. וא"כ התומים סבור דגוי קונה בקנין חליפין ע"י סודר דאחר מדין עבד כנעני, ודלא כשיטת ר"ת. אולם התומים עדיין נקט דאין הקדש יכול לקנות בקנין חליפין ע"י סודר דאחר. כי יש לחלק בין גוי דקונה ע"י דין עבד כנעני בלי שליחות, והקדש דאינו קונה ע"י דין עבד כנעני בלי שליחות. דהגר"מ זצ"ל ייסד דדין עבד כנעני שייך רק היכא דהקונה היה יכול לעשות את הקנין בעצמו. למשל, גוי אפשר לקנות ע"י קנין חליפין בסודר שלו ולכן אדם אחר יכול לקנות בעבורו מדין עבד כנעני. אבל הקדש דאינו יכול לקנות בעצמו בקנין חליפין, גם אין שייך לומר דאדם אחר יכול לקנות בעבור הקדש מדין עבד כנעני.
ואין להקשות על יסוד הגר"מ זצ"ל דכל דין עבד כנעני נלמד מעבד כנעני דקונה ע"י אחר אע"פ שהוא אינו יכול לקנות בעצמו, וא"כ מאי שנא הקדש מעבד כנעני עצמו דשניהם אינם יכולים לקנות בעצמם וצריכים אדם אחר. שנראה פשוט דיש לחלק ביניהם, דעבד כנעני בעצם שייך לקניינים אלא דיד רבו עליו ומשו"ה אינו יכול לקנות בעצמו, משא"כ הקדש אינו שייך בכלל לקנין חליפין כי אין לאחד רשות לתת הסודר של הקדש למקנה.
וגם ניתן לפרש את שיטת רש"י והקצוה"ח דהקדש קונה ע"י חליפין מדין עבד כנעני בלי שליחות, בכמה אופנים. כאמור, יש לבאר דהם נקטו כמו הגר"ח זצ"ל ביסוד קנין חליפין ולכן מעשה הנתינה אינה חשובה וסגי להעשות ע"י אחר מדין עבד כנעני. אבל יש להעיר דכל זה עולה יפה בדעת הקצוה"ח, אבל א"א לפרש את שיטת רש"י דס"ל כמו הגר"ח זצ"ל דהרי רש"י סובר דחליפין קונה מדין כסף. וא"כ צ"ל דלפי רש"י אע"פ דקנין חליפין חל מדין כסף, עדיין יכול אחר לתת את הסודר למקנה בלי שליחות, והקדש יכול לקנות מדין עבד כנעני גם בלי שליחות. ¹⁴⁷
ועוד יש להעיר דמבואר מרש"י לקמן (ז.) דמי שמקדש בדין עבד כנעני צריך למנות האחר שנותן הכסף כשלוחו. ולכאורה זה סותר דברי רש"י בב"מ (נח.) דהקדש קונה ע"י חליפין מדין עבד כנעני בלי שליחות (וכהסבר קצוה"ח). וצ"ל כמו הפירוש הראשון שביארנו בדעת רש"י (לעיל באות א), דהצורך לשליחות בדין עבד כנעני בקידושין הוי דין מיוחד באמירה דקידושין דלא שייך לשאר הלכות. ונמצא דלפי רש"י, דדין עבד כנעני בקידושין בעי שליחות, אבל עבד כנעני בקנין כסף וחליפין לא בעי שליחות. ולכן הקדש יכול לקנות ע"י חליפין מדין עבד כנעני אע"פ שאין שליחות להקדש.
⁷⁵ וקשה לפי הרמב"ן (שכחת העשין מצוה ג') דיש מצוה מדאורייתא לאכול פירות שביעית.
⁷⁶ עיין בתוספות הרשב"א (שם) דנימק החילוק בין קדושת פירות שביעית והאיסור ספיחין בלשון הפסוק וז"ל דספיחים של ערב שביעית בשביעית אין בהן קדושת שביעית שאני התם דנפקא איסורא מדכתיב מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף דמשמע תחלת גידולן בעינן בשביעית עכ"ל.
⁷⁷ עיין בתוס' (ר"ה יד: ד"ה ולשביעית) ובתוס' הרא"ש (פסחים נא: ד"ה כל הספיחים אסורים, וסוכה לט: ד"ה ולירק בדרך אחד) דאזלינן בתר גמר הגידול. ע"ע בר"ש ריש פ"ט דשביעית.
⁷⁸ ולפי דברינו לעיל (דף ב: תוד"ה אתרוג, בא"ד ומה שפירש בקונטרס) כשרש"י והרמב"ם הזכירו הלקיטה כזמן הקובע לירקות הם גם התכוונו לגמר הגידול דעפ"י דין מהווה רגע אחד לפני הלקיטה.
⁷⁹ והגר"צ שכטר העיר (מסורה כא עמוד יד הערה 19) דנראה מרהיטת לשון התוס' דלשון נשתהו הולך על שיהוי הירקות אחר הלקיטה עד לאחר הביעור. כך פירשו המהרש"א (ד"ה כל הספיחים) והמהרש"ל (ד"ה ונשתהו), וביארו דהתוס' הוסיפו התנאי דנשתהו לאחר זמן ביעור דאל"כ לפי ר"ת יש להתיר ספיחי הכרוב לדעת ר"ש כמו שמובא למעלה בדברי התוספות.
⁸⁰ לכאורה זה נגד פירוש הכס"מ (פרק ד' מהלכות שמיטה ויובל הלי"ב) דהרמב"ם הסתפק לגבי מעשרות ושביעית אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה, וז"ל ורבינו נראה דספוקי מספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה לשביעית כחמשה זקנים וכמתניתין דפ"ב דבכורים או אחר לקיטתו כרבותינו דאושא וכסתם מתניתין דפ' לולב הגזול וכן מספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה למעשרות כרבי אליעזר דפ"ב דבכורים וכר"י ור"ל דבתראי נינהו או אזלינן ביה בתר לקיטה כר"ע דפ"ב דבכורים וכחמשה זקנים וכרבותינו דאושא ופסק בתרוייהו לחומרא עכ"ל. אבל עיין בר"י קורקוס (פרק א מהלכות מעשר שני ונט"ר הל"ה) דנראה דפירש הרמב"ם כמו רבינו זצ"ל שמעיקר הדין הולכין בתר הלקיטה ורק מחמירים כחנטה לחייב במעשרות. וגם הערוך לנר (סוכה מ. ד"ה ורבותינו נמנו באושא) ביאר את שיטת הרמב"ם כמו רבינו זצ"ל.
⁸¹ הפסק הזה אינו מפורש ברמב"ם. יש אחרונים (חזו"א הלכות שביעית סימן ז' סקי"ד) שדייקו מההשמטה הזאת שגם אתרוג נכלל בדין המוזכר בהלכה הבאה בהלכות שמיטה ויובל (פרק ד מהלכות שמיטה ויובל הלי"ג) דפירות של שביעית שנלקטות בשמינית חל עליהם כל דיני שביעית ופטורים ממעשר. זה נגד דיוק רבינו לעיל שמעיקר הדין הרמב"ם פסק כרבותינו שבאושא דהולכין בתר הלקיטה לגבי שביעית ומעשרות.
⁸² עיין בשער המלך (פרק ד' מהלכות שמיטה ויובל הלי"ב) ובערוך לנר הנ"ל (שם) דהקשו זה על הכס"מ דפירש דהרמב"ם ספוקי מספקא ליה לגבי מעשרות ושביעית אי אזלינן בתר חנטה או לקיטה.
⁸³ עיין במקדש דוד (חנטה לקיטה והבאת שליש סימן ט) ובחזון איש (שביעית סימן ז סקי"ד) דביארו דיש חיוב תרו"מ באתרוג אע"פ דנוהגין בו קדושת שביעת והוי הפקר ע"פ ביאור הכס"מ דהרמב"ם ספוקי מספקא ליה אם חל קדושת שביעית על אתרוג שנכנס משישית לשביעית עיי"ש בדבריהם. אבל הקושיא יותר חזקה לפי ביאור רבינו זצ"ל דהרמב"ם באמת פסק מעיקר הדין שאתרוג שנלקט בשביעית מוגדר כפרי של שביעית לגמרי, והחיוב תרו"מ הוי חומרא מדרבנן.
⁸⁴ לכאורה כוונת רבינו זצ"ל היא שאע"פ דיש לאתרוג הזה קדושת שביעית מ"מ הוא חייב בתרו"מ מעיקר הדין כדלהלן. אבל גם יתכן דכל זה ניחא לפי הפירוש דרבינו זצ"ל באות א, דהיינו דאתרוג דששית דנכנס לשביעית חייב בתרו"מ רק בתורת חומרא דרבנן, אלא דרבינו זצ"ל רצה לבאר גדר התקנה מדרבנן לחייב אתרוג כזה בתרו"מ אם הוי הפקר.
⁸⁵ לגבי ביאור הב' דינים דפטור הפקר מתרו"מ עיין ברשימות שיעורים למסכת ב"ק (עמוד תקנח).
⁸⁶ עיין במהדורת פרנקל שהביאו כת"י לכאן ולכאן.
⁸⁷ ויש להעיר שלפי כמה אחרונים החיוב או היכולת להפריש במצב של הפקיר בקמה מוגבל למקרה שהקונה מהפקר גם זכה בקרקע. אבל אם הוא רק זוכה בתבואה במחובר ולא בקרקע אז התבואה פטורה לגמרי מתרו"מ כדמבואר בהלכה אחרת ברמב"ם (פרק ה מהלכות מתנות עניים הלכ"ז) וז"ל המפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו, אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים הרי זה פטור מן הכל, ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר עכ"ל. ועיין בפרי יצחק (חלק ב סימן לג ד"ה ומה שנ"ל) ובברכת משה להרב משה שצקאס זצ"ל (חלק א קונטרס ענף פרי יצחק סימן יט). ולפי זה יוצא דכדי שהפטור הפקר לא יחול באתרוג של ששית שנכנסת לשביעית בעינן שבעל השדה עצמו יתלוש האתרוג דאל"כ חל הפטור דהפקר גם במחובר.
⁸⁸ זוהי שיטת הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סימן כד) במחלוקתו המפורסמת עם המבי"ט, וז"ל ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר' כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי כו' עכ"ל. מבואר בדבריו שפירות שביעית רק פטורים מתרו"מ מדין הפקר.
⁸⁹ עיין בזה בשיעורי הרב על מסכת חלה ועניני מצוות התלויות בארץ (עמוד קצ) ובספר גן שושנים (ח"א סימן נו) בשם רבינו זצ'ל. וידידי הרה"ג ר' מנחם גנק שליט"א שם מצא מקור לצד הזה בדברי הספרי (פרשת ראה פיסקא קט) וז"ל יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר תלמוד לומר שנת המעשר שנה שחייבת במעשר יצתה שנה שביעית שאינה חייבת במעשר עכ"ל. משמע שהשנה השביעית מופקע מסדר השנים של מעשרות ובכלל אין מחייב. וציין למהרי"ט (חלק א סימן מג) שהביא את הספרי וכתב וז"ל הרי מוכח להדיא ששנת שביעית פטורה מן המעשר כל עיקר ולא מטעם הפקר עכ"ל. ויש להעיר דלפי גירסת הגר"א בספרי הנ"ל הראיה של המהרי"ט נופלת עיי"ש בפירוש הגר"א לספרי.
⁹⁰ ויש לדייק שגם הכס"מ נקט בדברי הרמב"ם שהפטור דפירות שביעית מתרו"מ יסודו מדין מיוחד של שמיטה ולא מדין הכללי של הפקר. דהרי על הרמב"ם בהלכות מתנות עניים הכס"מ ציין את הספרי כמקור לדבריו. וכאמור לעיל, רהיטת לשון הרמב"ם משמע שהפטור מתרו"מ יסודו מהחלות הפקר, וא"כ צ"ע למה הוצרך הכס"מ להביא את הספרי כמקור לפטור. ומשמע דהכס"מ רצה להדגיש דלמרות לשון הרמב"ם עדיין י"ל שהפטור דפירות שביעית מתרו"מ חל מדין מיוחד של שמיטה ולא מהדין הכללי דהפקר. ועיין מש"כ בזה בס' משנת יעבץ על הלכות שמיטה ויובל (פרק ו הלכות מתנות ענייים הלכה ה). ועיין בלשון הרמב"ם בפהמ"ש (מסכת ידים פרק ד משנה ג) וז"ל ובשנת השמטה שאין מפרישין בה בני ארץ ישראל מעשר כיון שהיא הפקר עכ"ל.
⁹¹ אולי יש להביא ראיה לצד שרק מעשה ההפקרה פוטר מתרו"מ ולא החלות דהפקר, דהרי הסתפק הירושלמי בפאה (פרק ה הלכה א) אם הפקר בי"ד פטור מתרו"מ וז"ל מניין שהוא (הבקר בית דין) פטור מן המעשרות עכ"ל. והאחרונים התקשו בזה – מהי ההו"א שהפקר בי"ד יותר גרוע מהפקר דעלמא ואינו פוטר מתרו"מ. עיין בזה בר"ש סירילאו (שם ד"ה ומנין) חזו"א (שביעית סימן יט סקכ"ד) ובקובץ שיעורים (חלק ב סימן יד סק"כ). ולפי דברי רבינו זצ"ל אפשר לבאר דאע"פ שתוצאת וחלות ההפקר הוא שוה, ברם בהפקר בי"ד חסר מעשה הפקרה דיש בהפקר דעלמא, ולכן יש צד לומר שאינו פוטר ממעשרות. אבל יש להעיר מלשון התוס' רי"ד (ראש השנה טו. ד"ה אמר ליה אביי) וז"ל ומה בכך אם נלקט בשביעית וכי שנת שביעית פוטרת מן המעשרות הפקר הנוהג בשביעית פוטר מן המעשר ולא מבעיא אפקעתא דמלכא אלא אפילו בשאר שני שבוע אם אדם מפקיר שדהו פטור מן המעשרות וכיון שבאתרוג זה אין דין שביעית נוהג בו ואינו הפקר למה לא יתחייב במעשר עכ"ל. מבואר מדבריו שיש יותר סבה לפטור הפקר דשביעית מתרו"מ מהפקר דעלמא.
⁹² כידוע נחלקו הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סימן כד) והמהרי"ט (חלק א סימן מג) אם הפירות דשביעית הפקר ממילא או שיש חיוב על הבעלים להפקיר.
⁹³ ולכ' זה מדוייק בדברי הרשב"ם שם (עו: רבנן סברי) וז"ל לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה שאם ירצה מוכר יוכל לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו עכ"ל.
⁹⁴ וע"ע בזה בשיעורים לקמן (מח. ד"ה התקדשי לי בשטר).
⁹⁵ עיין בזה ברשימות שיעורים למסכת ב"מ (מה: בענין קנין סודר, אות ג').
⁹⁶ כדעת הסמ"ע (חו"מ ריש סימן ק"צ).
⁹⁷ ועיין עוד בזה ברשימות שיעורים לב"מ (מו: תוד"ה ופירי, מז. ד"ה בכלי). ואולי יש לבאר ע"פ זה את הדין דאין מטבע נעשה חליפין (ב"מ מה:) "משום דדעתה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה". דלכאורה יש להקשות מזה על השיטות דחליפין מטעם כסף דהרי פשוט דמטבע קונה בקנין כסף ומאי שנא חליפין מטעם כסף מקנין כסף עצמו. ויתכן דמטבע מועיל בקנין כסף דעלמא משום דחל בתורת תשלומין, ומטבע מהוה חלות תשלומין, משא"כ בסודר דהוי קני ע"מ להקנות, דאינו חלות תשלומין אלא מעשה קנין עם חפצא דכסף, והגדרת חפצא דכסף לענין חליפין צ"ל דומה לנעל דהיינו חפצא שיש בו השתמשות, ובמטבע ההשתמשות תלויה בצורה דמתבטלת, ומשו"ה פסול לחליפין. ועיין בחידושי הר"ן וז"ל ומיהו כי אמרי' דדעתא אצורתא ה"מ היכא שהוא מקבלו בתורת חליפין שכיון שהוא מקפיד בהן ורוצה אותן בעין איכא למימר דדעתא אצורתא, אבל היכא שמקבלו בתורת דמים לא אמרי' דדעתא אצורתא שאם לא תאמר כן היאך קרקע נקנית בכסף ואשה היאך מתקדשת בו נימא בכולהו דעתא אצורתא עכ"ל. ויתכן שכוונת דבריו כפי שנתבאר.
⁹⁸ עיין בברכת שמואל (קידושין סימן ריש סימן ב) דהביא סברא דומה לזה מהגר"ח זצ"ל בדעת הרמב"ם, וז"ל ואפי' לדעת הרמב"ם דאינו יוצא לחירות ע"י חליפין אפשר דדעתו ג"כ דחליפין הוא עוד דין כסף, אלא דלהכי גבי עבד אינו יוצא ע"י חליפין לחירות, דההלכה דנאמרה דחליפין קונה ככסף הוא דוקא בדין מה דכסף קונה, אבל מה דעבד יוצא לחירות ע"י כסף הוא דין פדייה מקרא דוהפדה לא נפדתה ולא כסף קונה, ולענין דין זה לא נאמרה דחליפין דין כסף יש לו עכ"ל. ועיי"ש בהמשך דבריו שביאר על פי זה השו"ט בסוגיא לגבי חליפין בקידושין.
⁹⁹ עיין בזה לעיל בשיעורים (ב. ד"ה האשה נקנית) ולקמן (ו: ד"ה הרי את לעצמך).
¹⁰⁰ לכאורה זה אתי שפיר לפי שיטת שמואל (גיטין לח.) דהמפקיר עבדו יצא לחירות ולא בעי שטר שחרור. והקצוה"ח (סימן ר' סק"ה) נקט דזה אינו רק דין בהפקר אלא דכל היכא דהאדון מקנה העבד לעצמו בדיני ממונות דהוא יוצא לחירות. ולכאורה הביאור הוא דשחרור הוי בעיקר חלות בדיני ממונות וכשהקנין ממון דאדון פקע אזי ממילא יש נ"מ גם באיסור והיתר דהעבד. ובביאור שיטת שמואל ע"ע בשיעורים לקמן (דף ו: ד"ה א"ל רבינא לרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך, דף טז. בענין עבד עברי גופו קנוי, ודף כג. בענין גר שמת).
¹⁰¹ פשטות הסוגיא (ו:) מורה דמתנה ע"מ להחזיר מועיל לקנין כסף. אבל יש להעיר דהרמב"ם הביא הדין שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה רק לגבי קנין חליפין (פ"ה מהלכות מכירה ה"ז) אבל לא לגבי קנין כסף (פ"א מהלכות מכירה). ועיין באבן האזל (פ"ה מהלכות מכירה הל"ז) דהציע דהרמב"ם נקט דמתנה ע"מ להחזיר מועיל רק בקנין חליפין בלבד ולא בקנין כסף. וע"ע בשיעורים לקמן (ו: רש"י ד"ה במכר לא קנה) דבקנין מעות במטלטלין אין מתנה ע"מ להחזיר מהני.
¹⁰² ורבינו זצ"ל הוסיף דהרמב"ם גם הזכיר את הצורך שהאשה תהנה מהכסף קידושין לגבי קידושין מדין ערב (פרק ה מהלכות אישות הלכ"א). ועיין לקמן בשיעורים (ז.) שדן רבינו זצ"ל בזה.
¹⁰³ ועיין לקמן (ו: בענין מתנה ע"מ להחזיר) דרבינו זצ"ל ביאר שיטת הרמב"ם באופן אחר.
¹⁰⁴ מצינו בכמה ההלכות שהמקנה והקונה הם הבעלים על הקנין. עיין בביאור רבינו זצ"ל בשיעורים לקמן (סא. בענין תנאי וטעות, אות ב' וגם מובא במסורה חוברת ב' עמוד מב) לשיטת הראב"ד (פ"ג מהלכות זכייה ומתנה הל"ח) שאין צריך משפטי התנאים בקנין בדיני ממונות. ונמצא דלפי"ד רבינו זצ"ל יש לחלק בין שלושה מדריגות של בעלות האדם על המעשה שהוא עסוק בה. בחליצה האדם עושה את המעשה והחלות חל ממילא. בגו"ק האדם מחיל החלות ולכן הוא יכול למנות שליח ולהתנות תנאים, אבל אין לו שליטה מוחלטת ולכן בעינן משפטי התנאים. בקנין בדיני ממונות מכיון שהמקנה הוא הבעלים על הממון שלו לגמרי יש לו שליטה מוחלטת כשהוא רוצה להעביר הכסף שלו לאחר, ולכן לא בעינן משפטי התנאים. באופן דומה, רבינו זצ"ל הוסיף כאן שעוד נ"מ של הבעלות דהמקנה על הקנין הוא היכולת להגדיר פחות משו"פ לכסף קנין.
¹⁰⁵ והשווה למש"ב רבינו זצ"ל לעיל (ב. בענין שו"כ ככסף, אות ג') דלפי הרמב"ן האשה בתורת דעת מקנה יכולה להחשיב שו"כ בתורת כסף. וגם השווה למש"כ (שם אות ד) דלפי הבית שמואל האשה אינה יכולה לעשות תנאי בקידושין כי היא אינה הבעלים על החלות. ודו"ק.
¹⁰⁶ לכאורה לפי ביאור רבינו זצ"ל בשיטת רש"י יש להקשות למה בכלל בעינן כלי בחליפין. אם המקנה מקבל חצי פרי פחות משו"פ בתורת כסף זה גם ראוי להיות נחשב ככסף קנין וצ"ע. ויש לעיין האם ביאור רבינו זצ"ל קשור לספיקת הר"ן לקמן (ח.) אם אמרינן לדידי שוה לי בפחות משו"פ בקידושין. ולכאורה דין לדידי שוה לי אינו תלוי בדין בעלים שלא כביאור רבינו זצ"ל כאן.
¹⁰⁷ לכאורה יש להעיר על זה ממחלוקת בירושלמי תרומות (פרק א הלכה א) אם גזבר יכול להפריש תרומה מפני דכל אחד יכול להפריש תרומה מתבואה שאינה שלו או דהוא יכול להפריש כי "גיזבר כמאן דאינון בעלים".
¹⁰⁸ עיין בקצוה"ח (סימן רמג סק"ד). ועיין ברשימות של הגרצ"ש לשיעורי רבינו על מסכת גיטין (ל. עמוד 170) דרבינו זצ"ל נקט כדעת הקצוה"ח שנתינת מתנות כהונה הוי גדר של פרעון חוב לכהן כ"חלף עבודתכם באהל מועד." ועיין בשיעורים לקמן (ז: ד"ה איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי). אבל עיין בנתיבות (סימן רמג סק"ח) שנקט שנתינה בע"כ דכהן אינו מועיל במתנות כהונה.
¹⁰⁹ ומאידך י"ל דמועיל במתנות כהונה מתנה ע"מ להחזיר בע"כ דהכהן כי דין כסף של הנאה נאמר רק בכסף קנין אך לא במתנות כהונה דאינו כסף קנין. ועוד מסתבר דאין הכהן חלות שם בעלים על מתנות כהונה כמו המקנה בקנין דעלמא. וע"ע בשיעורים לקמן (ו: ד"ה אלא אמר רב אשי בכולהו קני, סוף אות א') בנוגע להאם פדיון הבן חל כמצות נתינה לכהן או כפרעון חוב.
¹¹⁰ לכאורה י"ל דמה דאמרנו לעיל דהגזבר אינו הבעלים לוותר על ההנאה הוא אלביא דרש"י דסובר דחליפין חל מטעם כסף ומ"מ אינו מועיל לפדיון הקדש. אך לרמב"ם חליפין מהווה קנין בפני עצמו ואינו קנין כסף אזי אין קושיא כלל מפדיון הקדש דחליפין אינו מועיל. ואליביה י"ל דהגזבר שפיר הוי הבעלים לוותר על הנאה. ועיין לעיל בהערה 102.
¹¹¹ ע"ע בזה ברשימות שיעורים למסכת שבועות לט: (עמוד קנז) ששם רבינו זצ"ל גם ביאר הצורך לכסף של הנאה כדין בהגדרת הכסף קידושין ולא בדין בדעת האשה בקידושין.
¹¹² עיין לקמן (ח.) דלפי רבה יש לימוד דחליפין אינו מהני לקנות עבד עברי. ועיי"ש במשנל"מ דביאר דהרמב"ם הבין בסוגיא שם דהדין הזה מוסכם לכל האמוראים.
¹¹³ ויש להעיר דהרמב"ם (פ"ה מהלכות עבדים הל"א) פסק דעבד כנעני נקנה בחליפין אע"פ דאינו קונה עצמו בחליפין, וז"ל עבד כנעני נקנה בחמשה דברים וקונה את עצמו בשלשה, נקנה בכסף או בשטר או בחזקה או בחליפין או במשיכה, וקונה את עצמו בכסף או בשטר או בראשי איברים עכ"ל. והרי לפי ביאור רבינו זצ"ל יוצא דקנין עבד עברי בעיקר פועל חלות באיסורים ולכן חליפין לא מהני, אבל קנין עבד כנעני דחליפין מהני בו, הוי בעיקר חלות בדיני ממונות ואכמ"ל.
¹¹⁴ עיין בזה בחידושי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם (פ"ח מהלכות מעשר שני הל"ז), בקובץ הערות (סימן נד סקי"ב) ובקובץ שיעורים (ח"ב סימן כ).
¹¹⁵ ע"ע בזה בברכת שמואל (קידושין סימן כו ד"ה ונראה) בשם הגר"ח, וברשימות שיעורים לב"ק (עמוד 514-114) ובס' רשימות שיעורים מס' ב"מ (עמ' קפ"ה – קפ"ט). וע"ע במאירי לקמן (ו:) דמשמע שפירש יסוד דין קנין חליפין כפירושו של הגר"ח זצ"ל.
¹¹⁶ לכאורה צ"ע דלפום ריהטא א"א לבאר את הראב"ד הסובר שקנין סודר צריך ב' עדים לקיום הדבר לפי"מ שנתבאר בשיעורים אליבא דהריב"ם, שהרי הראב"ד כתב בב' מקומות (בפכ"ט מהל' מכירה ה"ח, ובפ"ה מהל' עבדים ה"ג) שקנין חליפין חל מדין כסף ואינו חלות דין קנין בפני עצמו, וצ"ע בשיטת הראב"ד. אולם יתכן לפרש את שיטת הריב"ם כפי שנתבאר בשיעורים. ועיין לקמן אות ט'. והנה הגר"ח זצ"ל בחיבורו (להל' יבום וחליצה) ביאר דלהרמב"ם לא בעינן עדות לקיום הדבר בחליצה, כי הצורך בעדות לקיום הדבר חל במקום דבעינן חלות דעת בעלים דאזי צריך לגלות את דעתו בפני שני עדים. ואילו בחליצה אף דבעינן שיתכוונו החולץ והחולצת מ"מ אין צורך בחלות דין דעת, דהחולץ אינו בעלים על ההיתר לשוק ואין דעתו חל מדין דעת בעלים דהויא רק כוונה בעלמא למעשה החליצה וההיתר חל ממילא מן השמים. ומה"ט קיי"ל דאין תנאי בחליצה, דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, וכדמבואר בתוס' בכתובות (עד.) ד"ה תנאי וז"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כ"כ בידו שיכול לקיימו ע"י שליח, סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשויי ביה תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח, לא הוי בידיה נמי למירמי ביה תנאה, עכ"ל, כלומר שאין לחולץ דין בעלים ולפיכך אינו יכול למנות שליח, ומה"ט נמי אינו בעלים להטיל תנאי בחליצה. ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דחליצה א"צ עדות לקיום הדבר, דליכא בחליצה דין דעת בעלים ואין צריך לחזק את כוונת החולץ ע"י עדות לקיומי הדבר. ומבואר שעדי קיום בדבר שבערוה מתלא תלי בדעת בעלים. אך יש להעיר דלפי המבואר בשיעורים יוצא שדין עדי קיום בדיני ממונות חלוק מדין עדי קיום בדבר שבערוה, דבד"מ דין עדי קיום חל דוקא היכא כשדעת הבעלים בעצמה בלי מעשה קנין פועלת את חלות הקנין וכמו בחליפין, ואילו דין עדי קיום בדשב"ע חל במקום שמעשה הקנין ביחד עם דעת הבעלים פועלים את הקנין כבקידושין וגירושין, וצ"ע.
¹¹⁷ דתוכ"ד הוי שיעור בגמר המעשה בכהת"כ וכדמצינו בעדות ושאר מילי. ועיין ברשימות שיעורים למס' ברכות (עמ' קל"ה).
¹¹⁸ עיין בשו"ע חו"מ (ריש סימן קכ"ו) דאפילו במעמד שלשתן א"א לחזור לאחר כדי דיבור, אע"פ שעסוקים באותו ענין. ובאמת יש לדון בזה עפ"י שיטות הראשונים דנחלקו בגדר דין קנין דמעמד שלשתן, דאי דיינינן ליה (מדרבנן) כאילו השומר (או הלוה) תופס בפקדון (או בדמי ההלואה) בעד מקבל המתנה, וכאילו זוכה בעדו, א"כ דינו ככל שאר הקנינים, דלא שייך בהו חזרה אלא תכ"ד. אך אי נימא דיסוד הדין דמעמד שלשתן הוא דהויא חלות דין הקנאה מדעת וא"צ מעשה קנין (וכדין קנין סודר אליבא דהגר"ח זצ"ל) י"ל דיכול לחזור בו כל זמן שעדיין עסוקים באותו ענין וכדין קנין סודר.
¹¹⁹ השווה ללשון השיטה דלא נודע למי (שם ד"ה סבר שמיט) וז"ל ואיכא דסמיך דמתרצי ואמרי דקנין [סודר] לא אלים לזכות בו שלא בכוונה עכ"ל. ויתכן דכוונתו כביאור רבינו זצ"ל ע"פ יסודו של הגר"ח זצ"ל.
¹²⁰ עיין בש"ך (חו"מ סימן קכג סק"ל) שחולק על תוספות ונקט שאין קנין חליפין קונה בעכו"ם. וע"ע במאירי (ג. ד"ה ויש מגלגלין) שהביא שתי דיעות בנידון.
¹²¹ וע"ע בשיעורים לקמן (יד: בענין קנין עכו"ם, אות ב) דרבינו זצ"ל הבין בדעת הרמב"ם דאין עכו"ם קונה בחליפין וביאר שיטתו.
¹²² עיין לעיל באות ה'. ועיין בברכת שמואל (בבא מציעא סימן י).
¹²³ ולכאורה מיירי דמשתמש בכלי שו"פ המהוה קנין כסף. ויתכן דרבינו זצ"ל כאן כרשב"א (שבועות לט:) הסובר דכלי פחות משו"פ מהוה כסף בגלל ההשתמשות שבו ששוה פרוטה. ועיין בר"ן (לדף ה.) דכתב דאם מקדש אשה בשטר שנכתב שלא לשמה ושפסול לקידושין אם הנייר שו"פ הריהי מקודשת מקנין כסף. וחזינן דס"ל דל"צ דעת פרטית למעשה הקנין דקידושין אלא רק דעת כללית לחלות הקנין דקידושין והקנין כסף שעשה ממילא קונה, וכסברת רבינו זצ"ל הכא.
¹²⁴ ולכאורה הביאור הוא ע"פ מה שייסד רבינו זצ"ל לעיל (אות א') דבקנינים בעינן שני סוגי דעת – דעת לקנות בדרך כלל וגם דעת לקנות באופן מסויים. אלא דשם רבינו זצ"ל הוכיח את זה לגבי דעת מקנה, ואילו כאן דן רבינו זצ"ל בדעת הבעל לקידושין דמהוה דעת קונה, ויש לחלק ביניהם ואכמ"ל.
¹²⁵ עיין ברש"ש (בכורות יח: על תוד"ה אקנויי) דמביא כמה וכמה הלכות דמשמע דגמירת דעת אלימתא לבד בלי מעשה קנין יכול לפעול חלות קנין. אבל עיין בשיעורים לקמן (ט: בענין דברים הנקנים באמירה) דרבינו זצ"ל קבע דהפשטות היא דתמיד בעינן מעשה קנין כדי לקנות קנין גמור כדמבואר בקרא "או קנה מיד עמיתך."
¹²⁶ עיין במאירי (שם ד"ה זה שאמרו) שביאר שדברים הנקנין באמירה חל רק מדין תקנת חכמים. וגם נחלקו בדבר הנודע ביהודה וחתנו (שו"ת נודע ביהודה חו"מ סימן כח). ועיין לקמן בשיעורים (ט: בענין הן הן דברים הנקנים באמירה) דרבינו שם נסתפק בדעת הרמב"ם האם איירי בהתחייבות או קנין.
¹²⁷ עיין בריטב"א (שם ד"ה אלא אמר רב אשי) דדן בכל השו"ט דרבינו זצ"ל וז"ל אלא אמר רב אשי בההיא הנאה - פירוש והנאה ככסף, ומורי נר"ו אומר שאין דין גורל אלא בקרקעות. וכן סתומתא באתרא דנהיגי (ב"מ עד.) מדין כסף הוא ובקרקעות, ורבינו שמואל ז"ל פירש שכן הדין במטלטלין דההיא הנאה נמי חשיב כאילו משך, וכן דעת התוספות עכ"ל. כלומר, דהריטב"א הבין דברי רב אשי דיש כאן קנין כסף מכיון דהנאה ככסף ולכן הוא באמת הגביל הגמ' רק לקרקע. וצ"ע על השיטה האחרונה דהריטב"א הביא דהיאך הנאה חשיב כאילו משך, ויתכן דר"ל דחלה דעת קנין אלימתא דמועילה כאילו משך, ואכמ"ל.
¹²⁸ ויש להעיר משיטת הרא"ש (שו"ת הרא"ש צח:ב מובא בטור חו"מ סימן קעג) דגורל לא מהני לקנות אלא לברר החלק דכל אחד ואחד. אבל כדי לקנות כל האחים צריכים לעשות מעשה קנין בחלק שלהם אחר הגורל. וגם יש להעיר דאפי' לפי רוב הראשונים דגורל מהני כדי לקנות יש לצדד דהגורל עצמו נחשב כמעשה קנין. ע"ע בזה בשיעורי רבינו זצ"ל למסכת גיטין חלק ב' (לד. עמוד לו-לז). ובביאור השקלא וטריא בגמ' שם לגבי גורל ע"ע בחידושי הגר"ח על הרמב"ם (פרק ב מהלכות שכנים הלי"א).
¹²⁹ עיין בזה ברשב"ם (ב"ב קלג: ד"ה ולא תשיימיה את) וז"ל דאמירתו לגבוה כו' כדכתיב (ויקרא כז) ואיש כי יקדיש [וגו'] (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור עכ"ל, וברא"ש (נדרים כט: ד"ה שאני הכא) וז"ל שאני הכא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וחייב לקיים דבריו כאילו נדר דכתיב (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר ביה עכ"ל.
¹³⁰ עיין ברשימות שיעורים לב"מ (מה: בענין קנין דחל ע"י דעת מקנה אותיות ב-ד), וברשימות שיעורים למסכת נדרים חלק א (בענין צדקה, עמוד קסג-קסה) שרבינו זצ"ל דן במחלוקת בין הגר"ח זצ"ל והגר"מ זצ"ל באריכות.
¹³¹ והשווה לדברי החזו"א בשם אביו (חושן משפט סו"ס כב) וז"ל כלל גדול יהי' לך בקנינים דעיקר הקנין הוא שיגמור בלבו להקנות הדבר לחבירו וחבירו יסמוך דעתו עליו ויש דברים שקים להו לחז"ל שבדבור בעלמא גומר בלבו להקנות לחבירו ויש שאינו גומר בלבו רק ע"י הקנינים המפורשים מן התורה או מחז"ל, ודוק היטב בזה והפוך בה דכולא בה, דיק בש"ס ובפוסקים ותמצא כן עכ"ל.
¹³² והשווה לדברי רבינו זצ"ל בשיעורים לקמן (ח. ד"ה לא מיבעיא קאמר). וגם ע"ע בזה בשיעורים לקמן (יא: רש"י ד"ה הכי גרסי' ומה כסף דבר חשוב).
¹³³ לפי רבינו זצ"ל הרשב"א נקט למסקנא דאין חליפין מטעם כסף. ויש להעיר דבשו"ת הרשב"א (חלק ד סימן קב) מבואר דפליגי האמוראים אם חליפין מדין כסף או לא. ומסקנתו שם דחליפין לאו מדין כסף, עיי"ש בסוף התשובה.
¹³⁴ עיין לעיל בשיעורים (ג. בענין שיטת הרמב"ם בחליפין לקידושין) ולקמן (ו. בענין מתנה ע"מ להחזיר, ז: בענין האיביעות דרבא, וגם ח. בענין תבואה וכלים).
¹³⁵ בענין אי בעינן מעשה נתינה לקידושין ע"ע בשיעורים לעיל (ב. בא"ד מיהו בהקדשות) ולקמן (ו. בענין נתינת הגט בתורת גירושין אות ד', ז. ד"ה איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא, ז: ד"ה בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה, יג: בענין קידושין בגזל אות ב-ג).
¹³⁶ והתחייבות אינה מועלת לקידושין כי הכסף אגידא גביה. עיין בשיעורים לקמן (ח: בענין מנה אין כאן משכון אין כאן אות ג').
¹³⁷ ועיין בספר ראש פינה, (פירוש על הבית שמואל דמודפס בשו"ע אה"ע מהדורת פריעדמן), דגם השיג על הבית שמואל כמו שהקשה רבינו זצ"ל.
¹³⁸ אולם עיין בחידושי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם (פ"ה מהלכות מלוה ולוה הל"ג) שהגר"ח זצ"ל נקט דאע"פ דעבד כנעני הוי דין אחר משליחות, עדיין עכו"ם מופקע מדין עבד כנעני כמו שהוא מופקע משליחות וז"ל אכן נראה, דכיון דיסוד דין עבד כנעני הלא נאמר בעצם נתינת המעות, דנתינתו של זה נחשבת עבור חבירו, אם כן גבי נכרי דאימעיט מדין שליחות וזכיה, ממילא דליתיה גם בדין עבד כנעני, דנהי דדין עבד כנעני אינו דין שליחות וזכיה גמורה, והוא גזירת הכתוב ודין בפני עצמו, מ"מ נראה דכיון דעיקר דינו שתהא נתינת חברו חשובה ניתנת עבורו הוא מחלות דיני שליחות וזכיה, וכל שהוא לאו בר שליחות וזכיה לאו בר דין עבד כנעני הוא, וגבי נכרי דאימעיט מדין שליחות וזכיה מקרא דאתם, שפיר ליתיה בדין עבד כנעני עכ"ל.
¹³⁹ עיי"ש בהמשך דברי הקצוה"ח ובמהרש"א (ג. ד"ה שלא לכתוב וקנינא מיניה) שהביאו מהתוספות ישנים וז"ל שלא לכתוב וקנינא מיניה דקנינא מיניה משמע שהעדים שלוחים לקבל הקנין ואין שליחות וכו' עכ"ל.
¹⁴⁰ רבינו זצ"ל הביא שתי שיטות בענין סודר של אדם אחר בקנין חליפין: שיטת הסמ"ע דבדרך כלל העדים משתמשים בסודר שלהם וזוכים מהמקנה בשביל הקונה, ושיטת הט"ז והקצוה"ח דהעדים נותנים הסודר שלהם והקונה זוכה בחפץ מהמקנה מדין עבד כנעני. ויש להוסיף שיש עוד שיטה בנידון – עיין בשו"ת רמב"ן המיוחסות לרשב"א (סימן קא, מובא במחנה אפרים הלכות שלוחין סימן טו) וז"ל דאין קונין אלא בכליו של קונה, והיינו דקרינן ליה חליפין, שזה כמחליף נכסיו בסודר זה של קונה, ומה שאנו קונין בסודר של אחרים, שבעל הסודר מקנה סודרו לקונה עכ"ל. לפי הרמב"ן העדים צריכים להקנות הסודר שלהם לקונה לפני שנותנים אותו למקנה.
¹⁴¹ עיין בזה בברכת שמואל (קידושין סימן א) בשם הגר"ח זצ"ל. ויש להעיר דלקמן בשיעורים (ה: בענין ידות) רבינו זצ"ל חולק על היסוד הזה ונקט דאין האמירה חלק ממעשה הקידושין.
¹⁴² לכאורה יש לבאר הרא"ש אחרת, דהיינו דמצריך דעת קונה עבור חלות דין הקידושין והקנין ומשו"ה צריך שליחות או אמירת הקונה עצמו בשעת הקנין.
¹⁴³ ועיין בטור (חו"מ סימן קצ) וברמ"א (שם סימן קצ סעיף ד) דמשמע דבקנין כסף דנעשה ע"י עבד כנעני הקונה צריך למנות את נותן הכסף לשלוחו. ולכאורה הביאור בזה הוא כמו שביאר רבינו זצ"ל בשיעורים דקנין כסף בעי מעשה נתינה ע"י הקונה ולא סגי בהא דהמוכר מקבל הכסף. ולכאורה זה כנגד שיטות אחרות דחלות קנין כסף תלוי אך ורק בקבלת המוכר ולא בנתינת הקונה. ועיין בזה במחנה אפרים (הל' שלוחין ושותפין סי' טו) דהוכיח מדין עבד כנעני דבקנין כסף לא בעינן נתינת הקונה אלא רק קבלת המוכר לשם קנין, וז"ל שמעינן מינה דכל שזה נותן הכסף למוכר כדי שיקנה לאחרים קנו אותם אחרים ולא משום שליחות וזכיה, אלא כל דקביל מוכר המעות ממילא מקנהו לאחרים ע"י כסף שלקח עכ"ל.
ויש להעיר דגם מצינו שיטות באחרונים דבעינן שליחות למעשה נתינת הסודר בחליפין אבל לא לגבי מעשה נתינת הכסף בקנין כסף. עיין בחידושי הרי"ם (חו"מ סימן קצה סקי"ג) שמעלה צד שאין דין עבד כנעני בקנין סודר כי ע"פ הפסוק ברות בעינן "ונתן" של הקונה בעצמו (או שלוחו). אבל קנין כסף מהני ע"י אחר מדין עבד כנעני. ועוד עיין בזה בספר המקנה לקידושין (כו: ד"ה בתוד"ה ה"ג אלא לדמי). ולפי השיטות האלו מעשה הנתינה דסודר גורם חלות הקנין בחליפין יותר מנתינת הכסף לגבי קנין כסף.
¹⁴⁴ עיין בשיעורים לקמן (ה: בדין ידות אות ב) דהגר"מ זצ"ל דייק מהרמב"ם דיש דין מיוחד דנתינה בתורת גירושין וקידושין. אבל עיין לקמן בסמוך דרבינו זצ"ל אמר דלפי ר"ת גם מעשה נתינת הסודר בקנין חליפין צריך להיות לשם חליפין. וצ"ע, מנ"ל דיש דין לשמה כזה בחליפין כמו בגיטין וקידושין. ולכאורה יותר מסתבר לומר דצריכים שליחות לא מפאת דין לשמה אלא משום חלות שם קנין – כי רק הקונה והמקנה יכולים ליצור חלות הקנין ולא אדם שלישי, ואפי' מדין עבד כנעני. ועיין ברשב"א (ז. ד"ה הילך מנה) דביאר הפסול בעבד כנעני בלי שליחות כחסרון בדעת המקדש. כלומר, דבלי מינוי שליחות אין דעת לקידושין כלל וז"ל ופרש"י והוא שעשאו שליח אלא שהמעות שלו, לומר שאם לא עשאו שליח אינה מקודשת ואפילו נתרצה לבסוף משום דבשעת קדושין מיהא לא מיקניא דהא איהו לא שויא שליח ודלמא לא נתרצה מעיקרא בהכי עכ"ל. והם הם הדברים שכתבנו כי רק הקונה והמקנה יכולים ליצור חלות הקנין והדעת לקנין.
¹⁴⁵ ולכאורה קשה למה אין הגזבר יכול להקנות כלי לשומר כדי לשלם לו עבור פעולתו. וי"ל דמיירי בשומר חנם.
¹⁴⁶ רבינו זצ"ל הניח שאין שליחות וזכייה להקדש, ויש להעיר דנחלקו בזה האחרונים. עיין בתוס' יו"ט (מעילה פ"ג משנה ו' ד"ה ואין מועלין) וברש"ש (ב"ב עט. ד"ה תוד"ה ואין) דנקטו דיש שליחות להקדש. אמנם עיין בקובץ שיעורים (ח"ב ב"מ אות ז) שדחה את הראיות שלהם וס"ל שהקדש נכלל בהמיעוט של גוי.
¹⁴⁷ עיין במחנה אפרים (הל' שלוחין ושותפין סי' טו) דביאר דלא בעינן שליחות בכלל לנתינה בקנין כסף כי חלות הקנין תלוי אך ורק בקבלת המוכר.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

התם הא קמ''ל. דטעם דאזלינן ביה אחר לקיטה משום אורחא דמילתא הוא: מפני שדרכו ליגדל על כל המים. שמשקין אותו במים שאובין כירק דהיינו טעמא דירק כדאמר בר''ה (דף יד.) גורן ויקב כתיב גבי מעשר כדגן מן הגורן כו' מה גורן ויקב מיוחדין שגדלין על רוב מים דהיינו גשמים ומתעשרין אחרי השנה שעברה כדאמרינן בר''ה (דף יב:) דאזלינן בתר שנה שהביאו שליש בה ולא אחר לקיטתו וילפינן לה מקראי אף כל שגדלין על רוב מים דהיינו אילנות מתעשרין לשעבר ואע''ג דמעשר דידהו דרבנן הוא אסמכינהו אקראי יצאו ירקות שגדלין על כל מים מתעשר לשנה הבאה: כוי. ספק חיה ספק בהמה: יש בו דרכים כו'. דכיון דמספקא לן ניזיל ביה לחומרא: שוה לחיה. וטעון כיסוי דם: ולבהמה. חלבו אסור: ושוה לבהמה וחיה. טעון שחיטה: שאין שוה לא לחיה ולא לבהמה. אסור הרבעה עם בהמה וחיה: זו אחת מן הדרכים. שהמביא גט או שחרור ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בפ''ק דגיטין: דאיכא פלוגתא. חילוק בדרכיו בדרך זו הוא דומה לכאן ובדרך זו אינו דומה כגון מתני' בג' דרכים למעוטי חופה דלא קניא ודזב הכי הוא דהוי אונס לזיבה ולא אונס אחר ודגטין באלו שוה ולא באומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דחוזר בגט ואינו חוזר בשחרור דזכין לו לאדם שלא בפניו: דיקא נמי. דהיכא דלא הוי ליה פלוגתא תנא לכל דבר: מניינא דרישא. ג' דרכים: מניינא דסיפא. וקונה את עצמה בשתי דרכים: למעוטי חופה. שאם מסרה לה אביה לחופה לשם קדושין אינה מקודשת בכך: ולרב הונא כו'. לקמן בשמעתין (דף ה.): חליפין. קנין סודר: מה שדה מקניא בחליפין. דכתיב (רות ד) וישלוף נעלו והתם שדה הואי: חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה. דקי''ל בפרק הזהב (ב''מ דף מז.) קונין בכלי אע''פ שאינו שוה פרוטה:

מאחר שלא נזרע מהיכן אוספין אלא לימד על הספיחים שהן אסורים אפילו לאכילה וכ''ש לסחורה וסבר דספיחים אסורין בשביעית מדאורייתא ואפילו קודם זמן הביעור וכשיצאו למוצאי שביעית אסור מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן וקסבר כל שאר ספיחים אסורים במוצאי שביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה לא גזרינן בהם משום שאר ספיחים דהא מינכרא מילתא ומה שגידל אמהות הרי היא של שביעית ואסור ומה שלא הגיע הרי הוא של מוצאי שביעית ושרי ומאן דחזי לבר אינש דאכל ספיחי כרוב למוצאי שביעית לא אתי למיכל שאר ספיחים דהא שאני משאר ספיחים ולא גזרינן היתירא משום איסורא מ''מ ש''מ דלא אזלינן כלל בירק בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולים מדשרי ספיחי ששית שנכנסו לשביעית וי''ל דנהי דההיא דלא אזלינן בתר לקיטה מ''מ בתר חנטה נמי לא אזלינן אלא הגדל באיסור אסור בהיתר מותר מה שאין כן באתרוג ושאר אילן דאזלינן לגמרי בתר חנטה דאם חנט באיסור אפי' מה שגדל בהיתר אח''כ אסור והשתא לשביעית שוה לאילן דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גידול: מה ירק דרכו ליגדל על כל מים. טעמא דירק מפרש בפ''ק דר''ה (דף יד. ושם) דגורן ויקב כתיב גבי מעשר כדגן מן הגורן כו' מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על רוב מים מתעשרים לשנה שעברה יצאו ירקות שגדלין על כל מים ואע''ג דמעשר ירק מדרבנן והיאך עושה בנין אב מדבר שהוא מדרבנן אסמכוה רבנן אקרא כדפירש בקונטרס ור''י פי' אם אינו ענין למעשר תנהו ענין לשביעית שנוהג בירק מן התורה דעיקר דרשה אתיא לשביעית לענין ירק דהוי דאורייתא בין בירק בין באילנות כדאמרינן בר''ה (דף טו:) אמינא לך מעשר חרובין דרבנן ואמרת לי שביעית דבנות שוח דאורייתא וה''ה בירקות דהוו דאורייתא מסתמא ככל דבר שהוא אוכל ונשמר כו' כדתנן במס' שביעית (פ''ז מ''א) כלל אמרו בשביעית כו' וה''ק מה גורן ויקב שגדלין על רוב מים ואזלינן בתר שנה שעברה לגבי שביעית אף כל כו' וקשה דהרי אתרוג שגדל על כל מים כדאיתא בשמעתין ואפ''ה אמרינן ששוה לאילן לענין שביעית לילך בתר חנטה ושמא י''ל דהא דאזלינן ביה בתר חנטה לשביעית היינו דוקא לחומרא כגון אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית א''נ י''ל אע''ג דאתרוג גדל על כל מים אין לנו לחלקו מדין שאר אילנות לענין שביעית כיון דלענין ערלה ורבעי לא חלקתו תורה משאר אילנות ודרשה דגורן ויקב לירקות אתא ולא לאתרוג ומכ''מ לענין מעשר שהוא דרבנן תקנו חכמים אחר לקיטתו עישורו הואיל וגדל על כל מים כירק וא''ת אמאי לא חשיב שהאתרוג שוה לאילן לכלאים שאינו כלאים בכרם וליחשב דשוה לאילן בארבע דרכים וי''ל לא תני אלא דשוה לאילן לילך בתר חנטה ולירק בתר לקיטה וא''ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פיאה דלא מיחייב אתרוג בפיאה משום דאין לקיטתו כאחד דלענין פיאה בעינן לקיטתו כאחד ומהאי טעמא ממעטינן תאינה בפרק כלל גדול. (שבת דף סח.) ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נו:) ובירק נמי אין פיאה מתנהגת דאינו בכלל דבר המתקיים כדאיתא התם וי''ל כיון דאיכא אילנות טובא שאין חייבין בפיאה כגון האוג והחרובים השנוים במסכת פיאה (פ''א משנה ה) לא שייך למיתני שוה לירק ומהאי טעמא נמי לא קאמר שוה לירק לענין ביכורים שאין ביכורים אלא משבעה מינין כדאיתא בספרי אם כן שוה נמי לשאר אילנות: לא לחיה ולא לבהמה. פי' לענין הרבעה משום דמספקא לן אי מין חיה אי מין בהמה הוא הקשה הר' אליעזר למ''ד (חולין דף פ.) כוי בריה בפני עצמו הוא מאי איריא משום דמספקא לן כו' אפילו ידעינן דחיה היא לא מרביעין עליה חיה אחרת דאין מרביעין איל על צבי וי''ל דאתיא כמ''ד (שם) כוי זה הבא מן התייש ומן הצבייה ומספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא דאי הוה אמר דאין חוששין היינו מרביעין עליה צבי: ואשה בפחות מש''פ לא מקניא נפשה. פי' בקונטרס משום דגנאי הוא לה הילכך בטיל לה תורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בה ש''פ אי יהיב לה בתורת חליפין וקשה לר''ת דא''כ פשטה ידה וקבלה תתקדש בפחות מש''פ ועוד כיון דתלי טעמא משום דגנאי הוא לה א''כ אמאי לא פריך בגמרא בנתיה דרבי ינאי דקפדו אנפשייהו ולא מקדשי בפחות מתרקבא דדינרי כו' כי היכי דפריך לקמן (דף יא.) אמילתיה דב''ש ועוד קשה כיון דס''ד השתא למגמר קניני אשה מקניני שדה א''כ אשה נמי תקני בחזקה כמו שדה ועוד דלקמן (דף ה.) בעי בגמ' בשטר מנלן ומאי בעי ליגמר משדה לכך נראה לר''ת דגרסי' בפחות משוה פרוטה לא מקניא ולא גרס נפשה דלא בקפידא תליא מילתא אלא ה''ט משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משוה פרוטה לא מיקרי כסף והמקשה שהקשה תחילה ואימא ה''נ בשטר וחזקה לא הקשה דהא פשיטא דלא גמרינן קיחה לעשות אשה ככל עניני שדה ולהכי מבעיא לן לקמן בשטר מנלן דלא גמרינן משדה אלא לכסף דוקא דכתיב ביה קיחה ולא פריך מחליפין אלא משום דהוי כעין כסף דקרא שיש בהם שוה פרוטה והכי פירושו ואימא ה''נ שתקנה אשה בחליפין כשיש באותם חליפין שוה פרוטה כעין כסף דקרא טפי משטר שיש בו שוה פרוטה דא''צ שישוה השטר פרוטה כדאמרי' גיטין (דף כ.) כתבו על איסורי הנאה כשר אבל חליפין דשוה פרוטה דומין לכסף ומשני חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה וא''כ אינם מטעם כסף אלא קנין אחר הוא וא''ת היכי ס''ד דנילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין והא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין דלא מצינו חליפין לעובד כוכבים דהא אמרינן בבכורות (דף יג.) מדישראל בחדא עובד כוכבים נמי בחדא וי''ל דהיינו לבר מחליפין דומיא דישראל בחדא וה''ק מדישראל בחדא קנין חדש בר מחליפין שהם בשניהם וכן משמע לקמן (דף ח.) גבי נמכר לעובד כוכבים מכסף מקנתו בכסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ש''מ דשאר דברים נקנין בחליפין לעובד כוכבים וכן היה רגיל ר''ת לשלוח הרשאה ביד עובד כוכבים והיה מקנה בחליפין ומיהו בזה צריך ליזהר שלא לכתוב וקנינא מיניה דאין שליחות וזכיה לעובד כוכבים כדאמרינן בפרק [חמישי] דבבא מציעא (דף עא:) אלא וקנה העובד כוכבים כתבינן ואם תאמר אם כן כיון דפשיטא לן דאשה לא מקניא בחליפין

קידושין ג ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף ג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד