גיטין פח ע"א

הָכָא נָמֵי כְּשֶׁיֵּשׁ רֶיוַח מִלְּמַעְלָה
וְדִלְמָא אִימְּלוֹכֵי אִימְּלִיךְ (וּכְתַב)
דִּכְתִיב הֲרֵי אַתְּ מִלְּמַטָּה וּמוּתֶּרֶת מִלְּמַעְלָה וְדִלְמָא אִיתְרְמִי לֵיהּ כּוּלֵּי הַאי לָא חָיְישִׁינַן
רַב אָשֵׁי אָמַר דִּידִיעָה בֵּיהּ מְתַחְתָּא דִמְגִילְּתָא
חָתְמוּ עֵדִים בְּרֹאשׁ הַדַּף וְכוּ' אִינִי וְהָא רַב חָתֵים מִן הַצַּד הָתָם בְּשֶׁגַּגּוֹ כְּלַפֵּי כְתָב
אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי הִקִּיף רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין וְלִיחְזֵי הֵי מִינַּיְיהוּ כְּלַפֵּי כְתָב וְלִיתַּכְשַׁר
הָתָם דִּרְמֵי לֵיהּ כְּעִיבְרָא
אִי הָכִי סֵיפָא דְּקָתָנֵי רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע אֶת שֶׁהָעֵדִים נִיקְרִין בְּסוֹפוֹ כָּשֵׁר וְאִי דִּרְמֵי כְּעִיבְרָא לָאו בַּהֲדֵי הַאי מִיקְּרֵי וְלָאו בַּהֲדֵי הַאי מִיקְּרֵי
אֶלָּא רַב בְּדִיסְקֵי הֲוָה חָתֵים
גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְכוּ' כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד כָּשֵׁר אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה חָתַם סוֹפֵר שָׁנִינוּ
אָמַר רַב חִסְדָּא הָא מַנִּי רַבִּי יוֹסֵי הִיא
הָהִיא כְּתוּבַּת חֲתָנִים דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ דַּהֲווֹ יָדְעִי לֵיהּ לְטוּפְסָא וְלַחֲתִימַת יְדָא דְּחַד סָהֲדָא סְבַר לְאַכְשׁוֹרַהּ אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה חָתַם סוֹפֵר שָׁנִינוּ
כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ כָּשֵׁר תָּנוּ רַבָּנַן חֲנִיכַת אָבוֹת בְּגִיטִּין עַד עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת כָּשֵׁר מִכָּאן וְאֵילָךְ פָּסוּל
כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּתַב חֲנִיכַת אָבוֹת בְּגִיטִּין עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת כְּמַאן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר
אָמַר רַב הוּנָא מַאי קְרָאָה כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לֹא חָרְבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁעָבְדוּ בָּהּ שִׁבְעָה בָּתֵּי דִינִים עֲבוֹדָה זָרָה וְאֵלּוּ הֵן יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט וּבַעְשָׁא בֶּן אֲחִיָּה וְאַחְאָב בֶּן עׇמְרִי וְיֵהוּא בֶּן נִמְשִׁי וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ וּמְנַחֵם בֶּן גָּדִי וְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר אוּמְלְלָה יוֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ בָּאָה שִׁמְשָׁהּ בְּעוֹד יוֹמָם בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה
אָמַר רַב אַמֵּי מַאי קְרָאָה כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים
אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב כְּתִיב בֵּיהּ בְּהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּכְתִיב עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר וְגוֹ'
אֲמַר לְהוּ אוֹתָן פַּרְדְּסִיאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם עַל הַדְּרָכִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל בָּא הוֹשֵׁעַ וּבִיטְּלָן וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָן שָׁנִים שֶׁלֹּא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי
אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה דָּרֵשׁ מָרִימָר מַאי דִּכְתִיב וַיִּשְׁקוֹד ה' עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק ה' אֱלֹהֵינוּ מִשּׁוּם דְּצַדִּיק ה' אֱלֹהֵינוּ וַיִּשְׁקוֹד ה' עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ
אֶלָּא צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁהִגְלָה גָּלוּת צִדְקִיָּהוּ וַעֲדַיִין גָּלוּת יְכָנְיָה קַיֶּימֶת דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּגָלוּת יְכָנְיָה הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף
חָרָשׁ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִין נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁין מַסְגֵּר כֵּיוָן שֶׁסּוֹגְרִין שׁוּב אֵינָן פּוֹתְחִין וְכַמָּה אֶלֶף
עוּלָּא אָמַר שֶׁהִקְדִּים שְׁתֵּי שָׁנִים לִוְנוֹשַׁנְתֶּם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פח - א

הכא נמי מדובר שיש ריווח מלמעלה בטור השני.

ומקשינן: הואיל ויש ריווח מלמטה בטור הראשון וריווח מלמעלה בטור השני, ניחוש דלמא אימלוכי אימלוך בתחילה, אחר שכתב חצי גט, שלא לגרשה, והדר נמלך לאחר זמן לגומרו, ונמצא החצי הראשון בטל, ולא יוכל לגרש בו.

ומתרצינן: כגון דכתב "הרי את" מלמטה, בסוף הטור הראשון, ו"מותרת" מתחילת הטור השני למעלה, דלא חיישינן שנמלך באמצע משפט. ועל כרחינו הטור השני נכתב בחדא מחתא עם הראשון.

ושוב פרכינן: ודלמא [הכי (גיר' רש"י)] איתרמי ליה, שנמלך באמצע משפט.

ודחינן: כולי האי לא חיישינן.

רב אשי אמר: הא דמכשרינן גט שהתחיל בדף א' והמשיך בדף השני, איירי בכגון דידיעה ביה, שניכר בקלף מתחתא דמגילתא - מתיחת הקלף סביב לכתב הגט, שכך דרך עושי קלפים, למותחו מן הצדדים, ונשאר רושם המתיחה בצידי הגט.

והכא, כיוון שנראה שהגיע הסופר עד סוף הקלף, לא חיישינן שגזר את סוף הגט בטור הראשון, אלא הכל גט אחד הוא.

שנינו במשנתנו: חתמו עדים בראש הדף או מן הצד וכו', פסול.

ומקשינן: איני, והא מצינו שרב היה חתים מן הצד?

ופרקינן: התם מדובר בשגגו של אותיות החתימה כלפי כתב - שכיוו?ן החתימה מראה שהוא המשך לכתב השטר. ומתניתין איירי שרגלי החתימה כלפי כתב, דאיכא למימר שהחתימה של גט אחר היא.

ופרכינן: אי הכי, אלא הא דקתני "הקיף ראשו של גט זה בצד ראשו של גט זה, והעדים באמצע", הדין הוא ששניהם פסולים. וליחזי בהי מינייהו משני הגיטין, גג החתימה כלפי כתב הגט, וליתכשר, ומדוע שניהם פסולים? ומתרצינן: התם מיירי, דרמו להו הטילו את החתימות כעיברא [כבריח] בין שני הגיטין באמצע [כזה גט/גט]. שאין החתימה מתייחסת לאף אחד מהגיטין.

ומקשינן: אי הכי, סיפא דקתני "ראשו של זה בצד סופו של זה, והעדים באמצע, את שהעדים נקרין בסופו, כשר", ואי כדאמרת, דמתניתין איירי בדרמי לחתימות כעיברא, אם כן, גם בראשו של זה בצד סופו של זה, העדים לאו בהדי האי גט מיקרי, ולאו בהדי האי גט מיקרי, ולא מתקיים באף אחד מהם "את שהעדים נקרין עמו", והיה לשניהם ליפסל?

ומסקינן: אלא, רב שחתם מן הצד, בדיסקי

- איגרות הזמנה לדין הוה חתים מן הצד אבל בגיטין ושטרות לא, דכל חתימה מן הצד פסולה.

שנינו במשנתינו: גט שכתבו עברית וכו' כתב סופר ועד כשר.

אמר רבי ירמיה: הא דקאמר "כתב סופר", היינו, וגם חתם סופר, שנינו, שיש כאן שתי חתימות.

אמר רב חסדא: הא דקאמרת חתם סופר שנינו, מני? רבי יוסי היא, דקאמר [לעיל סוב] מילי לא מימסרן לשליח, ואם לא היה מצווה הבעל לסופר לחתום, הוא לא היה חותם. אבל לרבי מאיר, הסובר שמילי מימסרן לשליח, לא יחתום הסופר, כי דלמא יאמר השליח לסופר לחתום ללא ציווי הבעל, ויצא מכך מכשול.

ההיא כתובת חתנים דאתיא לקמיה דרבי אבהו, דהוו ידעי ליה - הכירו לכתב טופסא דשטרא, ולחתימת ידא דחד סהדא. סבר רבי אבהו לאכשורה, כדמשמע במשנתנו, שכתב סופר ועד אחד כשר.

אמר ליה רבי ירמיה: חתם סופר שנינו, והשטר פסול.

שנינו במשנתנו: כתב חניכתו וחניכתה כשר:

תנו רבנן: כתב בחתימתו את חניכת אבותיו בגיטין, אף על פי שאינו שם משפחתו שלו, כשר עד שיעברו עשרה דורות שלא נשתמשו בחניכה זו.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם ג' דורות לא נשתמשו בחניכה כשר, מכאן ואילך פסול.

כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא "כתב חניכת אבות בגיטין עד ג' דורות כשר" על כרחך כמאן? כרבי שמעון בן אלעזר.

אמר רב הונא: מאי קראה, היכן יש סייעתא לרבי שמעון בן אלעזר מן קראה? שנאמר "כי תוליד בנים - דור שני, ובני בנים - דור שלישי, מכאן ואילך, ונושנתם". הרי שכל דבר, אחר ג' דורות נשכח.

אמר רבי יהושע בן לוי: לא חרבה ארץ ישראל, עד שעבדו בה שבעה בתי דינים עבודה זרה. ואלו הן: ירבעם בן נבט, ובעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אלה. שנאמר "אומללה יושבת השבעה, נפחה נפשה, באה שמשה בעוד יומם, בושה וחפרה".

אמר רב אמי מאי קראה סייעתא לכך שבעוון עבודה זרה נחרבה ארץ ישראל? שנאמר "כי תוליד בנים ובני בנים", ומתארת הפרשה שיעבדו עבודה זרה, וסיומא דקרא "העידותי בכם היום וגו' כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ וגו'.

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: כתיב ביה בהושע בן אלה [מ"ב י"ז] "ויעש הרע בעיני ה', רק לא כמלכי ישראל", ומשמע שהרשיע פחות מקודמיו. וכתיב "עליו עלה שלמנאסר".

וכי בגלל שהרשיע פחות, עלה עליו שלמנאסר?

אמר להו: אותן פרדיסאות - שומרים שהושיב ירבעם על הדרכים, כדי שלא יעלו ישראל לרגל, בא הושע וביטלן והתיר לעלות לרגל, ואף על פי כן לא עלו ישראל לרגל.

אמר הקדוש ברוך הוא: כנגד אותן שנים שיכלו לעלות ולא עלו ישראל לרגל, ילכו בשבי.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, ואמרי לה אמר רב חסדא [אמר רבי ירמיה]: דרש מרימר, מאי דכתיב [דניאל ט'] "וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו, כי צדיק ה' אלוקינו".

וכי משום דצדיק ה' אלוהינו לכן - וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו?

אלא הביאור הוא: צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שהגלה את גלות צדקיהו [בזמן חורבן בית המקדש] לבבל, ועדיין גלות יכניה קיימת: שאנשי גלות יכניה היו תלמידי חכמים, דכתיב ביה בגלות יכניה [מ"ב כ"ד] "ויגל את יהויכין בבלה, ואת כל אנשי החיל שבעת אלפים, והחרש והמסגר אלף".

ומפרשינן להאי קרא:

החרש, שבשעה שהיו פותחין לדבר בדברי תורה, נעשו הכל כחרשין.

מסגר, כיוון שסוגרים הלכה - שאומרים שאין יודעים עליה תשובה, שוב (אינן) [רש"י גרס אין לה] פותחין - אחרים שיכולים לענות.

וכמה מאלו הלכו בגלות - אלף.

עולא אמר, צדקה עשה ה' עם ישראל שהקדים את הגלות שתי שנים לפני שנתקיים בהם "ונושנתם".

"ונושנתם" בגימטריא מ' ארבע מאות חמישים ושנים, והגלות היתה בשנת ארבע מאות וחמישים משנכנסו לארץ, ואילו היו נשארים עוד ב' שנים, היה מתקיים בהם "כי אבוד תאבדון".

הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שמדובר כשיש ריוח מלמעלה, שרואים שזו היא תחילת הגט.

ושואלים עוד על האמור במשנה בגט הכתוב בשני דפים שהוא כשר: ונחשוש דלמא [שמא] מדובר כאן שכתב מקצת הגט ואחרי כן אימלוכי אימליך [נמלך בדעתו, התחרט] על כך וביטלו, ואחר כך שוב נמלך בדעתו וכתב את הגט עד סופו בדף השני, כך שחלקו הראשון כבר נפסל על ידי ביטולו!

ומשיבים: מדובר כגון שכתב "הרי את" מלמטה בתחתית הדף הראשון ואת המשך המשפט "מותרת" כתב מלמעלה, בתחילת הדף השני, שרואים שיש המשך ורצף בין שני הדפים ובוודאי לא נמלך בדעתו בין זה לזה. ושואלים: ודלמא איתרמי ליה [ושמא הזדמן לו] במקרה שהפסיק באמצע משפט? ומשיבים: כולי האי לא חיישינן [כל כך אין אנו חוששים].

רב אשי א מר: במשנתנו מדובר דידיעה ביה מתחתא דמגילתא [שניכרת בו מתיחת הקלף] וניכר מן הקלף שהיתה זו חתיכה אחת ולא נחתך ממנה דבר.

א שנינו במשנה: חתמו עדים בראש הדף או בצידו — הגט פסול. ומקשים: איני [כן הוא]? והא [והרי] רב חתים [היה חותם] מן הצד! ומשיבים: התם [שם] במה שמסופר על רב מדובר בשגגו, צידו העליון, של כתב העדים כלפי כתב הגט, שניכר שעל כך הוא חותם.

ומקשים: אלא הא דקתני [זה ששנה] במשנתנו: הקיף [הצמיד] ראשו של גט זה בצד ראשו של זה, שהיו שני גיטין כתובים על דף אחד במהופך והעדים חתומים באמצע בין הגיטין — שניהם שני הגיטין פסולין, וליחזי הי מינייהו [ונראה איזה מהם] עומד כשגג חתימות העדים כלפי כתב, וליתכשר [ויהיה כשר]!

ומשיבים: התם [שם] במשנה, מדובר דרמי ליה כעיברא [שמונח לו כבריח] שלא חתמו העדים במאוזן בין שני הגיטין, אלא במאונך, שאין חתימתם מהווה רצף של אף אחד מן הגיטין.

ומקשים: אי הכי, סיפא דקתני [אם כך, בסוף ששנה] ראשו של זה בצד סופו של זה והעדים חתומים באמצע, את (אותו גט) שהעדים ניקרין בסופו — כשר. ואי דרמי כעיברא [ואם מדובר במשנה שמונח כתב העדים כבריח] שהוא במאונך, לאו בהדי האי מיקרי ולאו בהדי האי מיקרי [לא יחד עם גט זה הוא נקרא ולא יחד עם גט זה הוא נקרא]!

אלא יש לדחות מה שהסברנו, ולומר כי רב בדיסקי הוה חתים [במכתבים או בפסקים היה חותם מן הצד] שאין הקפדה בדבר, אבל לענין גט ושאר שטרות יש להקפיד שתהא החתימה דווקא מתחת לכתב.

ב שנינו במשנה: "גט שכתבו עברית וכו', כתב סופר ועד — כשר". אמר ר' ירמיה: חתם סופר שנינו, שאין סומכים על כך שמכירים את כתב הסופר להכשיר את הגט, אלא אם כן היה הסופר חתום כעד נוסף בשטר.

אמר רב חסדא: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' יוסי היא שאין אנו חוששים שמא חתם הסופר שלא כדין.

מסופר: ההיא כתובת חתנים דאתיא לקמיה [כתובה של חתן שהובאה לפני] ר' אבהו לדון בה, דהוו ידעי ליה לטופסא [שהיו מכירים את הטופס], כלומר, הכירו והעידו על כתב היד של הסופר ולחתימת ידא דחד סהדא [ועל חתימת ידו של עד אחד], סבר לאכשורה [חשב ר' אבהו להכשיר אותה] על ידי כתב סופר ועד, אמר ליה [לו] ר' ירמיה: חתם סופר שנינו, וכתבו לבד אינו מספיק.

ג שנינו במשנה: כתב בגט חניכתו, כינוי או שם משפחה של המגרש וחניכתה של האשה — כשר. תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שכתב חניכת אבות שלו בגיטין כשר עד עשרה דורות, שעדיין יכול הוא להתייחס לשם או לכינוי זה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: שלשה דורות — כשר, מכאן ואילך — פסול.

ומעירים: כמאן אזלא [כשיטת מי הולכת] הא דאמר [זו שאמר] ר' חנינא: כתב חניכת אבות בגיטין עד שלשה דורות, כמאן [כשיטת מי] — כשיטת ר' שמעון בן אלעזר.

אמר רב הונא: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך? — שנאמר: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם" (דברים ד, כה), כלומר, לאחר "בני בנים", שהם שלושה דורות, הדבר כבר נקרא ישן.

ד ואגב הסברת פסוק זה מביאים עוד דברים עליו. אמר ר' יהושע בן לוי: לא חרבה ארץ ישראל חורבן ראשון עד שעבדו בה שבעה בתי דינים עבודה זרה, שבמשך זמן שלטונם של שבע שושלות מלכים היו גם מנהיגי ישראל ודייניו עובדי עבודה זרה, ואלו הן: ירבעם בן נבט, ובעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אלה. שנאמר: "אמללה ילדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה בעוד יומם בושה וחפרה" (ירמיהו טו, ט).

אמר רב אמי: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך — "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם"(דברים ד, כה) שהוא מפרש "כי תוליד" — דור אחד, "בנים" — הרי שנים, "ובני" — שנים, "בנים" — שנים, הרי שבעה דורות רמוזים.

אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: כתיב ביה [נאמר בו] בהושע בן אלה: "ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו" (מלכים ב יז, ב), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך: "עליו עלה שלמנאסר" (מלכים ב יז, ג) והגלה את ישראל, ואם הושע לא עשה רע כמלכי ישראל, מדוע דווקא הוא נענש?

אמר להו [להם]: אותן פרדסיאות (משמרות) שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים בא הושע וביטלן, ואף על פי כן לא עלו ישראל לרגל, שכבר שכחו וסרו ממנהגי אבותיהם, אמר הקדוש ברוך הוא: אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל — ילכו בשבי.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, ואמרי לה [ויש אומרים] אמר רב חסדא אמר ר' ירמיה, דרש מרימר: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו" (דניאל ט׳:י״ד)? ויש לתמוה: וכי משום ש"צדיק ה' אלהינו" בא "וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו"?

אלא כך יש לומר: צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קייימת בבבל, דכתיב ביה [שנאמר בה] בגלות יכניה: "החרש והמסגר אלף" (מלכים ב כ״ד:י״ד) שגדולי הדור הוגלו תחילה לבבל, וכיון שהם היו שם — היו לגולים בימי צדקיה מנהיגים שידריכו אותם. ומדוע מכנים כך את גדולי ישראל?

"חרש" הוא רמז — שבשעה שפותחין בדבר תורה נעשו הכל כחרשין שאינם מבינים, "מסגר" — כיון שסוגרין ואומרים שאין הדבר מובן שוב אינן פותחין, שאין מי שיוכל לפתור בעיות אלה. וכמה היו? — "אלף".

עולא אמר: צדקה אחרת היתה, שהקדים ("וישקוד") שתי שנים להגלותם לענין "ונושנתם" (דברים ד, כה), שלא היו ישראל על אדמתם מנין שנים זה (שמונה מאות חמישים ושתים), אלא פחות שנתיים, כדי שלא תתקיים בהם בשלימותה הקללה האמורה באותה פרשה, של אובדן גמור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

so too, it is a case where there is space above the latter one, so it is clearly not a separate bill of divorce that was cut.

The Gemara asks: But although it is clearly one bill of divorce, perhaps the scribe wrote the first part of the bill of divorce and then the husband changed his mind about divorcing his wife, thereby canceling the bill of divorce, and afterward he changed his mind again and the scribe then wrote the rest of the bill of divorce in the second column, after the first part was already canceled.

The Gemara answers: It is a case where he wrote: You are hereby, on the bottom of the first column, and continued: Permitted to marry any man, at the top of the second column. In this case there is obvious continuity between the columns, and he certainly did not change his mind in the meantime. The Gemara asks: But perhaps it happened that he stopped in the middle of the sentence? The Gemara answers: We are not concerned to such a degree; it is highly unlikely that he changed his mind in the middle of a sentence.

Rav Ashi said: The mishna is referring to a case where the stretch of the scroll is clear, so it is obvious that it is a complete piece of parchment and that nothing was cut out of it.

§ It is stated in the mishna: If the witnesses signed at the top of the column or on the side, the bill of divorce is invalid. The Gemara raises an objection: Is that so? Wouldn’t Rav sign on the side? The Gemara answers: There, in the case of Rav, he would sign with the roof, i.e., the top, of his signature facing the text of the document, so it was clear that he was signing the document.

The Gemara asks: But this contradicts that which is taught in the mishna: If the scribe placed the top of this bill of divorce next to the top of that bill of divorce, writing both bills of divorce in the same column in opposite directions, and the witnesses signed in the middle between them, both bills of divorce are invalid. According to the above answer, let us see with regard to which one of them the top of the witnesses’ signatures faces the text, and let it be rendered valid.

The Gemara answers: There, in the mishna, it is a case where the signatures are not parallel to the text. Rather, they are placed like a door bolt, perpendicular to the text, so they are not written in the same direction as either of the bills of divorce.

The Gemara challenges: If so, consider the latter clause of the mishna, which teaches that if the scribe placed the top of this bill of divorce next to the end of that bill of divorce, and the witnesses signed in the middle, the bill of divorce at the end of which the witnesses are read is valid. And if the mishna is referring to a case where the signatures are placed like a bolt, perpendicular to the text, they are neither read with this bill of divorce, nor are they read with that one.

Rather, a different answer must be offered: Rav would sign only letters and rulings on the side, where the location of his signature is inconsequential. By contrast, bills of divorce and monetary documents must be signed beneath the text.

§ It is stated in the mishna: With regard to a bill of divorce that was written in Hebrew and its witnesses signed in Greek, or that was written in Greek and its witnesses signed in Hebrew, or in which one witness signed in Hebrew and one witness signed in Greek, or if a bill of divorce has the writing of a scribe, and the scribe identifies his handwriting, and one witness verifies his signature, it is valid as though two witnesses testified to ratify their signatures. Rabbi Yirmeya says: We learned that the mishna means that the scribe signed the bill of divorce as a witness; his handwriting in the text is not sufficient.

Rav Ḥisda says: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that there is no concern that the scribe signed unlawfully.

The Gemara relates: There was a certain marriage contract that was brought before Rabbi Abbahu, which people recognized and verified its formula, i.e., the scribe’s handwriting, and the signature of one witness. Rabbi Abbahu thought to deem it valid based on the scribe’s handwriting and the witness. Rabbi Yirmeya said to him: We learned that the mishna means that the scribe signed the bill of divorce; his handwriting alone is not sufficient.

§ It is stated in the mishna: With regard to the names of the husband and wife, if the scribe wrote his surname or nickname and her surname or nickname, it is valid. The Sages taught (Tosefta 8:6): A surname from one’s forefathers is valid with regard to bills of divorce until ten generations after the forefather. Rabbi Shimon ben Elazar says: It is valid for only three generations; from this point forward it is invalid.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Rabbi Ḥanina said, that the writing of a surname from one’s forefathers is valid with regard to bills of divorce until three generations after the forefather? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar.

Rav Huna said: What is the verse from which this opinion is derived? It is the verse: “When you will beget children, and children’s children, and you will have been long [venoshantem] in the land” (Deuteronomy 4:25). Since the word venoshantem stems from the word yashan, meaning old, it is derived that after one’s grandchildren, or three generations, a matter is considered old and forgotten.

§ The Gemara cites another derivation from this verse. Rabbi Yehoshua ben Levi says: The first destruction of Eretz Yisrael did not occur until seven dynasties and their courts committed idol worship in it, and they are these: Jeroboam, son of Nevat; and Baasa, son of Ahijah; and Ahab, son of Omri; and Jehu, son of Nimshi; and Pekah, son of Remaliah; and Menahem, son of Gadi; and Hoshea, son of Elah, as it is stated: “She who has given birth to seven languishes; her spirit droops; her sun is gone down while it was yet day, she is ashamed and confounded” (Jeremiah 15:9).

Rabbi Ammi said: What is the verse from which it is derived that it was seven dynasties? “When you will beget children, and children’s children, and you will have been long in the land, and will deal corruptly, and make a graven image, even the form of anything…you will soon utterly perish from off the land” (Deuteronomy 4:25–26). The phrase “when you will beget children and children’s children” is interpreted homiletically as indicating seven generations. This is because the term “you will beget [tolid],” written in the singular form, indicates one generation, and the word “children,” written in the plural form, indicates two generations. Since the word “children” is mentioned three times, seven generations are indicated in total.

Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: It is written with regard to Hoshea ben Elah: “And he did that which was evil in the eyes of the Lord, yet not as the kings of Israel that were before him” (II Kings 17:2). But it is written subsequently: “Against him came up Shalmaneser, king of Assyria” (II Kings 17:3) and exiled the people of Israel. If Hoshea performed less evil than the previous kings of Israel, why was his generation the one that was punished?

Rav said to them: Hoshea came and canceled those guards [pardesei’ot] that Jeroboam placed on the roads in order to prevent the subjects of the kingdom of Israel from ascending to Jerusalem on the pilgrimage Festival, and even so the subjects of the kingdom of Israel did not ascend to Jerusalem on the pilgrimage Festival. The Holy One, Blessed be He, therefore said that for those years that the subjects of the kingdom of Israel did not ascend to Jerusalem on the pilgrimage Festival they will go into captivity.

Rav Ḥisda said that Mar Ukva said, and some say that it was Rav Ḥisda who said that Rabbi Yirmeya said, that Mareimar interpreted a verse homiletically as follows: What is the meaning of that which is written: “And so the Lord has watched over the evil, and brought it upon us; for the Lord our God is righteous [tzaddik]” (Daniel 9:14)? How can it be that because the Lord, our God, is righteous, the Lord watched over the evil and brought it upon us?

Rather, it must be interpreted as follows: The Holy One, Blessed be He, performed charity [tzedaka] with the people of Israel by exiling them in the exile of Zedekiah while the exile of Jeconiah still existed in Babylonia, as it is written with regard to the exile of Jeconiah: “And the craftsmen [ḥarash] and the smiths [masger] a thousand” (II Kings 24:16). The great scholars, referred to in this verse as craftsmen and smiths, of the generation were exiled with Jeconiah, and they were therefore able to give guidance to those who were exiled in the time of Zedekiah when they came to Babylonia.

Why are the great scholars referred to as craftsmen [ḥarash] and smiths [masger]? Ḥarash, containing the same letters as ḥeresh, meaning deaf, is an allusion to the fact that when they would introduce a statement of Torah everyone would become like deaf persons, as they would not understand. Masger, which stems from the root samekh, gimmel, reish, meaning to close, alludes to the fact that once they would close a certain matter that they did not comprehend, no one would introduce it again, as no one was capable of solving such a problem. And how many scholars were there? There were one thousand.

Ulla says that God performed charity with the people of Israel by advancing their exile by two years relative to the numerical value of the word venoshantem that appears in the verse. Although the numerical value of the word is 852, God exiled the Jewish people from the land after only 850 years, so that the punishment mentioned subsequently, i.e., utter annihilation, would not be fulfilled either.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשינן ודלמא אמלוכי אמליך. ה"פ: שמא מתחלה אמר לסופר כתוב גט לאשתי וכתב חציו ונמלך בעל וחזר בו ומנעו מלהשלים הגט ונתבטל שליחותו וכשחזר אח"כ ואמר לו השלים אותו הגט לא עשאו שליח אלא לחצי גט ולא נתן לגירושין, ובין למ"ד אינו חוזר ומגרש בו ובין למ"ד חוזר ומגרש בו הכא בטל לגמרי כנ"ל, ובתוספות מפרשים נמלך מאדם א' שהתחיל לשמו.

ודלמא אימלוכי אימליך. פירש רש"י ז"ל: אחר שכתב מקצתו נמלך שלא לגרשה ואחר כך נמלך לחזור ולגמרו ונמצא הראשון בטל, ובתוספות הקשו דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו, ופירשו הם ז"ל דילמא אדם אחד ששמו כשמו הכתיבו ונמלך בו שלא לגומרו ואחר כך כשצוה זה לכתוב גט לאשתו גמרו והוה ליה גט שנכתב לשם אחרת ואין זו כריתות לשם אשה זו, והרמב"ן נ"ר יישב פירוש רש"י ז"ל דכיון שנמלך בנתים ובטלו קודם שיגמור כשחזר וצוהו לגמרו נמצא שלא עשאו שליח אלא לחצי גט ואפילו לרב נחמן [בנדפס: כענין זה, וצריך עיון כיון שמתחלתו ועד סופה נעשה כמצותו המלכה שבנתים למה פסלו לרב נחמן] דאית ליה חוזר ומגרש בו.

כתב חניכתו וחניכתה כשר. כלומר שכתב שם לווי ממשפחה כולה וכדמשמע בברייתא דקתני חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות, ורבינו תם ז"ל פירש שם לווי של האיש עצמו או של האשה וכן פירש רבנו חננאל ז"ל, ואחר זו גורס רבנו תם ז"ל וכן היו נקיי הדעת שבירושלם עושין שלא היו חוששין לכתוב עיקר השם, ובפרק השולח הארכתי בזה במשנה בראשונה היה משנה שמו ושמה בסיעתא דשמיא, וחניכת אבות דברייתא היא חניכה אחרת שנקראין על שם ראש המשפחה ולא מיירי בשם לווי דגופיה.

הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה שסמך שני ראשי הגט זה אצל זה שהתחיל לכתוב גט א' מאמצע המגילה ועד סופה ועוד כתב גט אחר באמצע המגילה ועד סופה השני והעדים חתמו בין שני הראשים שניהם פסולין שאין החתימה עולה לאחד מהם. ראשו של זה בצד סופו של זה והעדים מלמטה את שהעדים נקראין בסופו דהיינו התחתון כשר אבל העליון פסול ולא תימא עדים אתרוייהו מסהדי:

כתב הסופר ועד כשר. א"ר ירמיה חתם סופר שנינו. פי' חתם סופר עם עד אחד שנינו דכשר. ואשמעינן מתני' דלא חיישינן שמא הבעל לא צוה שיחתום הסופר אלא אמר לשנים אמרו לסופר פלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו וחשו הנך שלוחין לכיסופא דספרא וחתמוהו להא לא חיישינן כדאוקימנא בפ' מי שאחזו דהא מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח והבעל בעצמו צריך לומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום ולא שישלח להם ע"י שליח הלכך ליכא למיחש להכי:

ההוא כתובת חתנים דאתאי לקמיה דר' אבהו דהוה ידע ליה לטופסא דשטרא ולחתימת ידא דחד שהדא. פי' היתה האשה צריכה לקיים חתימות הכתובה והיו מכירים העדים כתיבת טופס השטר שהוא של סופר פלוני וגם חתימת עד אחד. סבר לאכשורה כדתנן כתב הסופר ועד כשר. אלמא כתיבת הסופר כחתימת עד אחד דמיא. א"ל ר' ירמיה חתם סופר שנינו אבל כתיבת השטר לא מהניא מידי. איש פלוני עד כשר. אע"פ שלא כתב פלוני בן פלוני או אם כתב בן איש פלוני עד כשר אע"פ שלא הזכיר שמו או שכתב פלוני בן פלוני ולא כתב עד כשר וכן היו נקיי הדעת שבירושלם כותבין בלשון קצרה ולא היו כותבין עד:

כתב חניכתו וחניכתה כשר פי' כגון שכתב אנא ראובן בר פלוני פטרית יתיכי רחל בת פלונית ואותו פלוני אינו לא אביו ולא אביה אלא אחד גדול ממשפחתו שהיו מתיחסין עליו כגון אברהם בן עזרא משה בן עזרא שלא היה שם אביהם עזרא אלא כך היו מתיחסין כולן על שם עזרא גם זה כתב בן פלוני ואותו פלוני לא היה אביו אלא זקן זקנו או יותר רחוק ונתייחס עליו כשר הוא והאי בן לאו דוקא. ולא אמרי' כיון שלא היה שם אביו כך ולא שם אביה כך הוה ליה שינה שמו ושמה והגט פסול. אלא אמרינן דרך בני אדם להתייחס על שם גדול משפחתם ואע"פ שאינו אביו מתייחס על שמו. ת"ר חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות ר' שמעון בן אלעזר אומר עד שלשה דורות כשר מכאן ואילך פסול. פי' ת"ק סבר אע"פ שאותו הגדול שנתייחס עליו הוא רחוק ממנו עשרה דורות כשר הוא ור' שמעון בן אלעזר סבר עד שלשה דורות כשר מכאן ואילך הוה ליה שינה שמו ושמה ופסול. כמאן אזלא הא דא"ר חנינא חניכת אבות בגיטין עד שלשה דורות כמאן כר' שמעון בן אלעזר:

אמר רב הונא מאי קראה כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ פי' אלמא עד שלשה דורות מתיישנים ומשתכחים הראשונים:

תוספות בד"ה הכא נמי כו' דאפ"ה לא חיישינן שמא יחתוך בעל השטר מן השיטין של מעלה כו' עכ"ל דבגיטין ודאי דלא קשיא להו אף משיטין של מעלה דגט פסול בלא זמן ומשטר נמי אם יחתוך למעלה שטר פסול הוא כיון דליכא עדים אבל משטר דכשר בלא זמן קשה לו שיחתוך שיטין דלמעלה ותירץ דאפ"ה לא חיישינן ליה כיון דהזמן זכותו הוא וק"ל:

בפרש"י בד"ה ודלמא אמלוכי כו' דהואיל ויש ריוח מלמטה כו' הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה כו' עכ"ל היינו בהאי נמלך דהכא דנראים הדברים דנמלך בסופו ואחר זמן חזר והתחיל למעלה קאמרינן בסיים למטה הרי את ולמעלה התחיל במותרת ליכא למימר הכי דנמלך בין זה לזה אבל לעיל דפריך דניחוש דגייז לזמן דבתרא ונמלך היה בגט שלו כו' כפרש"י לעיל ליכא לתרוצי הכי בהרי את מלמטה ומותרת מלמעלה דנהי דאין לחוש דנמלך היה בין הרי את לבין מותרת כדקאמר הכא מ"מ איכא למיחש דנמלך מקודם זה ואחר כך כשחזר להתגרש סיים לכתוב עד הרי את מלמטה ובגט דבתרא מיגז גייז עד מותרת אי לאו דאין לחוש לכך דמשני לעיל בשיש ריוח מלמעלה ועוד דלעיל אפשר לפרש בלא נמלך כלל אלא שיכוין לכתוב בצד ימין מתחלה ועד סופו עד הרי את ובגט דבתרא יגוז עד מותרת וכמ"ש לעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה ודלמא אמלוכי כו' דשמא התחיל לכתוב כו' א"נ אפילו כר"מ כו' עכ"ל דלר"מ דבעי מוכיח מתוכו ע"כ בלאו שמותיהן שוין איירי דאל"כ בנכתב לשמן נמי פסול אלא דאיירי באימלך קודם שם האיש כו' ולא כר"מ ממש קאמר דהא ר"מ לא בעי כלל כתיבה לשמה אלא כמאן דסבר בהא כר"מ ובענין לכתוב לשמה סבר כר"א ואיכא מ"ד בפ"ק דבעי כתיבה לשמה כר"א ובעי נמי חתימה לשמה כר"מ וק"ל:

בד"ה כולי האי כו' דאי לאו הכי חיישינן דלמא גייז ואתרמי דהוי הרי את מלמטה ומותרת למעלה עכ"ל כצ"ל יש לדקדק דודאי בריוח מלמעלה ודאי דבעינן משום שמא יגוז מלמעלה אבל בריוח שלמטה למה לי דאין לחוש לשמא גייז מלמטה מפני תנאי שהיה בו למטה דאם כן היאך הפסיק התנאי למטה בין הרי את שלמטה ובין מותרת דלמעלה ויש ליישב דאפשר דכפל בגט זה הרי את מותרת אחד קודם התנאי ואחד לאחר התנאי וחתך מן מותרת שהיה תחלת השיטה קודם התנאי עד מותרת דלאחר התנאי למעלה ודו"ק:

בד"ה וכך היו כו' ור"ח וכן ר"ת גרסי כו' וכך היו כו' שלא היו כותבין אלא חניכתם כו' עכ"ל פירוש דהיינו שם לווי דגופייהו ודבר זה תולה בגירסתם דלגירסת רש"י יש לפרש שפיר חניכחו וחניכתה דמתני' היינו נמי חניכת אבות דברייתא ואינו כשר אלא בדיעבד כמו שכתבו התוספות בפ' השולח (גיטין דף ל"ד) דבכ"מ שיש שני שמות צריך לכתוב שניהם אבל לגירסת רבינו תם ור"ח דמלשון וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין משמע אפילו לכתחלה וא"כ צריך לומר דלאו היינו חניכת אבית אלא בחניכת גופות דהכינוי דומה לשם גופיה ולכך לכתחלה כשר אפילו בכינוי כמ"ש התוספות שם לחד תירוצא ע"ש ודו"ק:

גמ' ויהוא בן נמשי ומנחם בן גדי ופקח בן רמליהו והושע כו' כצ"ל:

שנאמר אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה בעוד יומם וגו'. מפרש"י בספר ירמיה בעוד יומם בלא זמנה מהרו ליפול כך נדרש במסכת גיטין עכ"ל ונראה דמשמע ליה דדריש הכא בעוד יומם דהיינו קודם זמנם כדמסיק שהקדים ב' שנים קודם זמנו גם כי רישא דהאי קרא יולדת ז' וגו' אגלות שומרון קאי סיפא דקרא באה שמשה בעוד יומם משמע ליה דאגלות ירושלים נמי קאי והשתא ניחא דקאמר רב אמי מאי קרא דהקדים הקב"ה וקאמר דכתיב כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם וגו' והקב"ה הקדים ב' שנים לונושנתם כדלקמן ומהרש"ל פי' גליון תוס' בע"א דמייתי אז בתי דינין של עבודת כוכבים תוליד חד בנים תרי ובני תרי בנים תרי הרי ז' עכ"ל אבל לפי פרש"י בספר ירמיה נראה פשוט כמו שפרשתי:

רק לא כמלכי ישראל וכתיב עליו עלה שלמנאסר וגו'. ר"ל דבתריה דהאי קרא רק לא כמלכי ישראל כתיב עליו עלה וגו' דמשמע דמשום דלא עשה רע כמלכי ישראל נענש דעלה עליו כו' בתמיה וקא"ל אותן פרדסיאות שהושיב וכו' דודאי עובד עבודת כוכבים הוה הושע בן אלה כדכתיב ברושא דהאי קרא ויעש הרע בעיני ה' גו' ולכך חשיב ליה בהדי ז' בתי דינין שעבדו עבודת כוכבים אבל במה שאמר רק לא כמלכי ישראל היינו שלא הושיב פרדסיאות דכתיב בירבעם ויאמר בלבו וגו' אם ועלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם וגו' ויועץ המלך וגו' ומסתמא שהושיב פרדסיאות על כך ואחר כך כתיב בכל מלכי ישראל שהלכו בזה בדרך ירבעם ג"כ לבטל עולי רגלים וע"כ דקדק הקרא לומר בהושע שלא עשה כמלכי ישראל דהיינו לבטל עולי רגלים אבל כמלכי יהודה הרשעים שעבדו עבודת כוכבים עשה הושע:

אלא צדקה עשה הקב"ה שהגלה גלות צדקיה כו'. ע"פ מ"ש בפ' חלק בקש הקב"ה להחזיר עולם לתוהו ובוהו ברשעו של יהויקים ונתקררה דעתו בדורו ובקש הקב"ה להחזיר עולם לתוהו ובוהו בשביל דורו של צדקיהו שהיו רשעום ונתקררה דעתו בשביל צדקיהו שהיה צדיק והיינו משום דדורו של יהויקים עדיין היו החכמים החרש והמסגר בירושלים משא"כ בדורו של צדקיהו שכבר גלו כפרש"י שם ולזה אמר דניאל בתפלתו כי מצד המלך צדקיהו שהיה צדיק לא היו ראוים עדיין לגלות אלא ע"י דורו הרשעים ראוין לגלות ואמר גם שהשקיד הקב"ה עלינו הגלות בשביל רשעינו מ"מ צדקה עשה לנו כדי שנמצא גלות יכניהו קיימת שיחזירו אותנו בתשובה ועיין בחידושינו פ' אד"מ:

אמר דכתיב החרש והמסגר אלף חרש שבשעה כו'. לעיל מניה מהאי קרא כתיב נמי והגלה וגו' וכל החרש והמסגר לא נשאר גו' אלא דאיכא לפרש ביה כפשטיה וכת"י אומניא ותרעיא אבל בהאי קרא דמפרש בהו והחרש והמסגר אלף הכל גבורים עושים מלחמה וגו' דלא שייך בבעלי אומניות אלא בת"ח שהם גבורים ועושים מלחמתה של תורה ועיין בחדושינו פ' אד"מ וק"ל:

שהקדים ב' שנים לונושנתם. צא וחשוב דכתיב במלכים גבי בנין בה"מ ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' ויבן הבית לה' והבית ראשון עמד ת"י שנה הרי בין הכל תת"ץ שנים תנכה מהם ארבעים שנים שהיו ישראל במדבר הרי ישאר בידך תת"ן שנים משנכנסו לארץ עד חורבן הבית. ואמר אילו שהו תתנ"ב שנה בארץ היה מתקיים בהו כי אבד חאבדון וגו' כפרש"י ובסוף מכות אמרי' ואבדתם בגוים כאבידה המתבקשת היינו למאי דהקדים ב' שנים אבל אילו שהו עד זמנן תתנ"ב שנה היה נתמלא סאתן והיו נתחייבו כליה ואבידה גמורה ח"ו והיינו צדקה עשה לנו דהיינו אבידה המתבקשת ועיין עוד בזה בחידושינו פ' אד"מ וק"ל:

גמ' אמר רב חסדא הא מני רבי יוסי היא כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

שם א"ר אמי מאי קראה כו'. נ"ב פשוטו ה"ק מאי קרא שבעון ע"ז נחרבה ומביא קרא דכי תוליד וגו' דכתיב והשחתם ועשיתם פסל ול"נ דה"ק מאי קרא דרמז אשבעה דורות דכתיב ביה כי תוליד וגו' דהיינו כי תוליד חדא בנים תרי ובני תרי בנים תרי הרי ז' שוב מצאתי כן בגליון תוס':

רש"י בד"ה ז' בתי דינים כו' והוי כב"ד אחד וכן המלך ובנו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה א"ל כו' דמכשרי באומר כו'. נ"ב פי' אותם שאמרו כשר ותעשה פשיטא דחתם סופר פסול משום חורבא אלא אפי' אותם דפליגי ואמרי כשר ולא תעשה מ"מ איכא למיחש לחורבא מאחר דכשר כמו שמוכח מרב חסדא לעיל ושם פירשתי ע"ש:

בד"ה וכך היו כו' אלא חניכתה וחניכת כו' כצ"ל. ונ"ב וכן פירשו התוס' לעיל (גיטין דף ל"ד ע"ב):

גמרא עד י' דורות רבי שמעון ב"א כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא בדיסקי. כשהיה מזמין כו'. ולעיל (לו) פי' שטרי שו"ת ושלומות. ובגמרא קדושין (ע ב) מצינו דיסקא דהזמנותא וכן בב"ק (קיב ב) דיסקא מב"ד הגדול:

תד"ה ודלמא. דלר"נ דאמר כו'. הוא לעיל (לב ב):

גמ' ופקח בן רמלי' ומנחם. נ"ב שני אלו הפוכים כי מנחם קדם לפקח:

שם באה שמשה. נ"ב בא׳ קרי:

שם מאי קראה. נ"ב עיין שם:

שם דרש מרי בר מר כצ"ל. ונ״ב בסנהדרין והוא הנכון כי מרימר הוא מאוחר הרבה אחר ר"ח:

שם וכמה אלף. נ"ב כלומר שאינן כיתות חלוקות כמו שיראה לפי פשוטו אלא כת אחד הם החרש הם המסגר כמו שפירש ומספרם אלף בענין א':

רש"י ד"ה ז׳ בתי דינין וכו' וזכרי' לא קא חשיב. נ"ב לא היה צריך לכך:

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אוֹתָן שָׁנִים שֶׁלֹּא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, יֵלְכוּ בַּשִּׁבְיָה. קשא למה תלה הגלות בדבר זה שהוא רק ביטול מצוות עשה ולא תלה בעון עבודה זרה שהיה מצוי אצלם?
ונראה לי בס"ד דהוה ודאי בתוכם כמה צדיקים שלא היו עובדי עבודה זרה וכמו שנאמר וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים וכו' (מלכים א' יט, יח) והוה ראוי שיגין זכותם לבטל השביה וכמו שאמרו גבי סדום, ולכן תלה מדבר זה דאפילו הצדיקים לא עלו לרגל.
והנה הרב עיון יעקב ז"ל הקשה דבסוף תענית (תענית ל:) אתמר שעשו לט"ו באב יום טוב בעבור שבו ביטל הושע אותם פרדסאות וכאן קאמר דיצא רעה לישראל מביטול הפרדסאות? ומה שתירץ אינו מחוור. ונראה לי דמעיקרא אין כאן קושיא כי היום טוב עשו אותו בירושלים ששם היו הסנהדרין ושם היה קדוש החודש וקביעות המועדים כי חשבו דודאי תחזור עטרה ליושנה ויעלו ישראל לרגל אך הרעה הזאת של גזרת השביה היתה לעשרת השבטים שהם ראו שביטל הושע הפרדסאות ועם כל זה לא עלו.

'חָרָשׁ', שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִין נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁין (מלכים ב כד, טז). עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד אם פותחין להורות היתר באיזה דבר הנוגע לאיסור והיתר או לטהר בדיני טומאה וטהרה או לזכות בדיני נפשות ודיני ממונות אין שום אדם יוכל להתחכם כנגדן לסתור דבריהם ולהוכיח להפך ובשעה שסוגרין דהיינו שמורין איסור או טומאה או חובה בדיני נפשות ודיני ממונות אין שום אדם יוכל לסתור דבריהם להורות היתר וטהרה וזכות.
ומה שאמר עולא שֶׁהִקְדִּים שְׁתֵּי שָׁנִים לִ'וְנוֹשַׁנְתֶּם' (דברים ד, כה) בזה פרשתי בס"ד הכתוב וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ (תהלים יח, לו) רוצה לומר מה שהיה הגלות בשנת תת"ן [850] בזה נעשה לי מגן ישעך.

תוס' ד"ה ודלמא כו' דלר"נ דאמר חוזר. לעיל דף לב ע"ב:

עד י' דורות פי' מכאן ואילך נתרבתה המשפחה ואין מוכח מתוך השטר מי הוא זה דכמה יוסף איכא בשוקי:

אותן שנים שלא הלכו ברגל ילכו בשבי יראה רמז. ב' ש' ב' י' ר"ת של "באה "שמשה "בעוד "יומם צדקה עשה הקב"ה עמנו. עיין פני יהושע חשבון נפלא ששקעה שמש ב' שעות קודם היינו יומו של הקב"ה תתק"ל כפירש"י במזמור תפלה למשה. ושתי שעות הם ע"ח שנה נשאר תתנ"ב גימט' "ונושנתם" ע"ש והנה עוד הקדים ב' שנים קודם ונושנתם שהוא חלק עשרים מן השעה ונשאר תת"ן ורמז בדברי יעקב בהקיצו משנתו שיותר עוד חלק עשרים מהשעה וישאר תת"ן והיינו וכל אשר תת"ן לי עשר אעשרנו לך אעפ"י דרוצה לומר ב' עישורים היינו חומש מכל מקום רמז גם כן ב"פ עשר הוא חלק עשרים ונשאר תת"ן כנ"ל:

תוספות בד"ה ודלמא אימלוכי אימלך כו' ואין נראה דלרב נחמן כו' מאי איכא למימר כו' עכ"ל. לכאורה אין הלשון מדוקדק דאדרבא אליבא דר"נ א"ש טפי בפשיטות אלא דתלמודא מקשי אליבא דר' ששת דתיקשי ליה מתניתין וכה"ג מצינן טובא דמקשה הש"ס אליבא דחד אמורא אלא דמשמע להו לתוספות דהא דמוקי סתמא דתלמודא דאיירי בשיש ריוח מלמעלה ורב אשי מוקי בדידיע מתחתא דמגילתא משמע דאליבא דהלכתא נמי איירי דוקא בכה"ג וק"ל:

גמרא האי כתובת חתנים כו' סבר לאכשורי א"ל ר' ירמיה חתם סופר שנינו. כבר כתבתי לעיל ד' פ"ו דמפרש"י ז"ל שם דמאן דמכשיר בכתב סופר מובהק ועד היינו דמסתמא אין הסופר כותב אא"כ שמע מפי הבעל וא"כ משמע דלא שייך האי טעמא אלא בגיטין דבעינן לשמה אבל בשאר שטרות לא שייך לומר כן דלעיל ד' כ"ו פסקינן כר' אלעזר דבכל שאר שטרות מותר לכתוב לכתחלה טופסי שטרות וא"כ אמאי בעי ר' אבהו לאכשורי מעיקרא מיהו יש ליישב לפמ"ש התוספות בריש מכילתין דף ג' דסופר מובהק יזהר להשליך לאשפה וא"כ אפשר דבשטרות נמי שייך לומר כן ומסתמא כיון שכתבו הסופר מסרו ליד החתן וא"כ נעשה בכשרות שהוא החתים עליו עד א' כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה אמר ר' ירמיה כו' משמע דהלכה כר' ירמיה כו' כבר הארכתי למעניתי בזה בסוגיא דאומר אמרו בתכלית האריכות ע"ש:

גמרא עולא אמר שהקדים שתי שנים לונושנתם. ובדרוש העליתי ליתן טוב טעם דקרא דונושנתם אסמכתא בעלמא הוא ורבנן אחושבנייהו סמכי דבלא"ה החשבון מכוון שכך היו ישראל ראויין לישב בשלוה והיינו לפי מאי דמצינן במדרש מכרה כיום את בכורתך לי שיעקב לקח מעשו עולם הזה יום א' מיומו של הקב"ה ומצאתי בפרש"י ז"ל בתהילים על פסוק כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה וכתב רש"י ז"ל דיומו של הקב"ה אינו רק תשעה מאות ושלשים שנים כימי חייו של אדם הראשון ושבעים שנים לתשלום אלף הם מאשמורה בלילה ע"ש ומצינו במדרש ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש אמר הקב"ה ליעקב אתה סימן לבניך כשם שהשקעתי לך חמה שלא בעונתה כך אני עושה לבניך הה"ד אומללה יולדת השבעה כי בא שמשה בעוד יומם ומצינו שם במדרש שהשקיע הקב"ה ליעקב החמה שלא בעונתה שתי שעות וא"כ מסתמא היה הרמז לבניו ג"כ שתי שעות. וידוע דחשבון יום של הקב"ה היינו יום שלם עם הלילה שלפניו לפי חשבון שית אלפי שני הוי עלמא וא"כ כשנחלק היום של הקב"ה לכ"ד שעות לפי ערך תתק"ל שנים ליום עולה השעה ל"ט שנים ושתי שעות הם ע"ח שנה. וא"כ היה הרמז שישקיע להם היום שלא בעונתן שתי שעות קודם כלות היום. ולפ"ז שיום שלם הוא תתק"ל שנים הסר מהם שתי שעות שהם ע"ח נשאר תתנ"ב שנים כמנין ונושנתם ובזה יתיישב היטב לשון הפסוק אומללה יולדת השבעה כי באה שמשה בעוד יומם דמייתי הש"ס הכא בשמעתין ועל זה נסמוך דברי עולא שאמר שהקדים שתי שנים לונושנתם כן נ"ל ואף שמצאתי כזה בס' זרע ברך שני בפ' תולדות ימים רבים אחר שדרשתי ברבים כמה וכמה פעמים וקמי שמיא גליא דקיימתי מסברא דנפשאי ואמינא הלא דבר הוא דאיתאמר משמיה דגברא רבא דכוותי ואולי להא מילתא בר מזלא אנא ולא נמנעתי לכתוב הדבר בשמי:

כשיש ריוח מלמעלה. דודאי לא נכתב בו יותר: ודלמא אימלוכי אימליך. מתחילה שלא לגרשה והדר אימליך לאחר זמן לחזור ולגומרו ונמצא הראשון בטל א''נ ה''ל נכתב ביום ונחתם לאחר זמן דהואיל ויש ריוח מלמטה נראין כן הדברים: הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה. דבתוך כדי גמר דבור ליכא למימר דמימליך אלא גומר עד לכל אדם ונמלך: ודלמא הכי איתרמי. שבתוך כדי גמר דבור חזר בו: רב אשי אמר. כולהו קשייתא בהכי מיתרצן כגון דידיעה ביה מתחתא דמגילתא שניכר ביה מתיחת הקלף סביב סביב כל הגט שלא היה בו קלף אלא זה לא למעלה ולא למטה שניכר סביבות הקלף שחור ועב שלא נגע שם תער הגלבים שדרך עושי קלפים שקושרים אבנים סביב למתוח הקלף ומתחילין לתקנו בסמוך וכשאין ריוח מלמטה עסקינן דליכא למיפרך אימלוכי אימליך: בשגגו. של חתימה כלפי כתב הגט דהאי ודאי על גט זה חתם ומתני' בשרגלי החתימה כלפי כתב הגט דאיכא למימר שמא למעלה מאותה חתימה היה כתוב שטר ועליו חתמו העדים: ליחזי הי מינייהו. גגו כלפי כתב וליתכשר דודאי עליו חתמו דקס''ד שהעדים חותמין ברוחב הקלף כסדר כתב הגיטין: דרמו להו כי עיברא. העדי' מוטלין בין שני הגיטין כבריח ראשי שיטות של חתימה מחברין הגיטין כבריח הדלת שנמשכת באויר הפתח כך הן נמשכין בין אויר שני הגיטין: אלא רב. כי חתים מן הצד לא בגיטין ולא בשטרות אלא בדיסקי כשהיה מזמין אנשים לדין לפניו והסופר כותב להם איגרת הזמנה בשמו והוא חותם פעמים מן הצד ואין הקפדה בכך: חתם סופר. עם עד אחד: שנינו. במשנתנו דכשר דהוה להו ב' עדים ואשמועי' מתני' דלא חיישינן למימר הבעל לא צוה שיחתום הסופר אלא אמר לשנים אמרו לסופר פלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו וחשו הנך שלוחין לכיסופא דספרא ואחתמוהו להא לא חיישינן כדאוקמינן בפרק מי שאחזו (לעיל עב.): הא מני ר' יוסי היא. דאמר מילי לא מימסרן לשליח: דהוו ידעי לטופסא. דשטרא שהיו מכירין כתיבת הסופר וחתימת עד אחד ולא היו מכירין חתימת השני: עד י' דורות. הויא חניכה שאם כתבה בגט לא מפסלא למיהוי כשינה שמו ושמה: בנים. היינו דור ב': ובני בנים. היינו דור ג' ומכאן ואילך קרי ליה ונושנתם: ז' בתי דינין. ז' משפחות של מלכים ממלכי ישראל והנך דמלכי יהודה לא חשיב שהיו בימיהם של אלו והוי כב''ד אחד המלך ובנו ובן בנו וכל מלכים שקמו מזרעו אחריו קרי חד בית דין שלום בן יבש וזכריה לא קחשיב לפי שלא מלכו שנה שלמה וכן זמרי אבל עמרי אביו של אחאב על שם בית דינו של אחאב נקרא ומפני שאחאב הרשיע לעשות יותר נקרא הקלקול על שמו בימי הושע בן אלה גלו עשרת השבטים ומההיא שעתא קרי לה חורבן דהיינו אומללה יולדת השבעה שילדה שבע משפחות לע''ז: עליו עלה. מפני שלא הרשיע כשאר המלכים בא הפורעניות בימיו בתמיה: פרדסיאות. שומרים: אותן שנים שלא עלו. הואיל שאין מוחה בידם והן לא עלו יגלו וילכו בשבי: וישקוד. וימהר כמו כי שוקד אני על דברי מתרגמינן מוחי אנא (ירמיה א): גלות צדקיהו. חרבות ירושלים שגלו כולם: גלות יכניה. הוא יהויכין קדמה לגלות צדקיהו אחת עשרה שנה וזו היא צדקה שמיהר והחריב ביתו כדי להגלות דורו של צדקיה לבבל בעוד שחכמי גלות יכניה קיימין שילמדו תורה לאלו הגולים אחריהם לפי שרוב חכמי התורה גלו עם יכניה דכתיב בהו החרש והמסגר אלף: כיון שסוגרין. הלכה שהם סגורים בה שאינם יודעים להשיב לשואליהם שוב אין לה פותחין אחרים: עולא אמר. היינו צדקה שמיהר להביא הרעה לסוף ח' מאות וחמשים דהיינו ב' שנים קודם ונושנתם דהיא בגימטריא ח' מאות וחמשים ושתים ואם שהו עד ונושנתם היה מתקיים בהן כי אבד תאבדון:

הכא נמי כשיש ריוח מלמעלה. מיכן יש להכשיר גיטין ושטרות שאין בהן ריוח כלל לא למעלה ולא למטה וכן משמע כולה שמעתין דריש גט פשוט (ב''ב דף קסב.) ואמר ה''ר אלחנן דאפ''ה לא חיישינן שמא יחתוך בעל השטר מן השיטין של מעלה לפי שהזמן וכל זכות בעל השטר הוא למעלה ולא יחתוך זכותו: ודלמא אימלוכי אימליך. פי' בקונטרס שביטלו ושוב אינו יכול לחזור לגרש בו ואין נראה דלר''נ דאמר חוזר ומגרש בו מאי איכא למימר ומיהו אמר ה''ר עזרא הנביא דלעיל שנגמר הגט אינו יכול לבטלו אבל כשלא נכתב כולו מודה ר''נ דאינו חוזר ומגרש בו ועוד פי' דה''ל כמו נכתב ביום ונחתם בלילה ואין נראה כי העדים ודאי יזהרו שלא יחתמו על שטר. מוקדם ואור''י דנראה לפרש ודלמא אימלוכי כו' דשמא התחיל לכתוב הגט לשם איש אחר ונמלך וסיימו לשם זה וכגון ששמותיהן שוין וכר' אלעזר דלא בעי מוכיח מתוכו א''נ אפי' כר''מ ואימליך קודם שם האיש והאשה: כולי האי לא חיישי'. היינו דוקא לאמליך בין הרי את למותרת לא חיישי' אבל מ''מ בעינן שיהא ריוח למעלה ולמטה דאי לאו הכי חיישינן דלמא גייז ליה ואיתרמי דהוי הרי את מלמטה ומותרת למעלה: אמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו. משמע דהלכה כר' ירמיה מדמייתי מרבי ירמיה אהא עובדא משמע דהכי קי''ל חתם סופר ועד כשר בשאר שטרות וכתב סופר ועד פסול אפילו בסופר מובהק ודלא כשמואל דהכשיר כתב סופר מובהק ועד ולכתחילה אפילו בגיטין ומ''מ אין להכשיר חתם סופר ועד בגיטין מכח רבי ירמיה דהא לכל אמוראי בסוף פ' התקבל (לעיל סו:) דמכשרי באומר אמרו יש לפסול חתם סופר ועד משום דנפיק מיניה חורבה כדאמר התם: וכך היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין. שלא היו כותבין אלא איש פלוני בן פלוני ור''ח וכן ר''ת גרסי חניכתו וחניכתה כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין פירוש שלא היו כותבין אלא חניכתם וחניכת אבות דבגמרא לא איירי בחניכת האיש כדהכא אלא חניכה שהמשפחה נקראת על שמה: [מאי קראה. כי תוליד חד דור בנים תרי דור ובני תרי דור בנים תרי דור הרי ז']. גליון תוס':

גיטין פח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף פח - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד