גיטין פו ע"ב

וְדַוְקָא כְּתַב יָדוֹ וְעֵד אֲבָל כְּתַב סוֹפֵר וְעֵד לֹא
וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִילּוּ כְּתַב סוֹפֵר וְעֵד שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד כָּשֵׁר
וְרַב מִי דָּמֵי הָתָם תִּינָּשֵׂא לְכַתְּחִילָּה הָכָא דִּיעֲבַד
וּשְׁמוּאֵל לָא קַשְׁיָא הָא בְּסָפְרָא דְּמוּבְהַק וְהָא בְּסָפְרָא דְּלָא מוּבְהַק
וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתַב יָדוֹ שָׁנִינוּ אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר הֲרֵי יֵשׁ עָלָיו עֵדִים אֲמַר לֵיהּ אַסֵּיפָא
זִימְנִין אָמַר רַב תֵּצֵא זִימְנִין אָמַר רַב לֹא תֵּצֵא
הָא כֵּיצַד יֵשׁ לָהּ בָּנִים לֹא תֵּצֵא אֵין לָהּ בָּנִים תֵּצֵא
מֵתִיב מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה וְכוּלָּן שֶׁהָיוּ בָּהֶן סְפֵק קִידּוּשִׁין אוֹ סְפֵק גֵּירוּשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת
כֵּיצַד סְפֵק קִידּוּשִׁין זָרַק לָהּ קִידּוּשִׁין סָפֵק קָרוֹב לָהּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ זֶהוּ סְפֵק קִידּוּשִׁין
סְפֵק גֵּירוּשִׁין כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים יֵשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמַן יֵשׁ בּוֹ זְמַן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּירוּשִׁין
וְאִי אָמְרַתְּ לֹא תֵּצֵא צָרָתָהּ אָתְיָא לְיַבּוֹמֵי
תִּתְיַבֵּם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם חֲשָׁשָׁא דְרַבָּנַן הִיא
לֵוִי אָמַר לְעוֹלָם לֹא תֵּצֵא וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְעוֹלָם לֹא תֵּצֵא
וְכֵן אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן לִבְנֵי רַבִּי חֲלַפְתָּא דְּמִן הוּנָא הָכִי אָמַר אֲבוּכוֹן לְעוֹלָם לֹא תֵּצֵא וְקַרְצִית שֶׁבֶּעָמִיר אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת בְּמֵי חַטָּאת
מַאי קַרְצִית אָמַר אַבָּיֵי דִּידְבְּתָא דְּבֵינֵי כֵיפֵי
מֵתִיב רַב דָּנִיֵּאל בַּר רַב קַטִּינָא כׇּל הָעוֹפוֹת פּוֹסְלִין בְּמֵי חַטָּאת חוּץ מִן הַיּוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצֶצֶת וְאִם אִיתָא נִיתְנֵי חוּץ מִיּוֹנָה וְקַרְצִית
לָא פְּסִיקָא לֵיהּ דִּגְדוֹלָה לָא פָּסְלָה וּקְטַנָּה פָּסְלָה וְעַד כַּמָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵּימָא רַבִּי אַמֵּי עַד כְּזַיִת
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף עַל פִּי וְכוּ' אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר אַף בִּשְׁטָרוֹת
וְרַב סָבַר בִּשְׁטָרוֹת לָא הָא קָתָנֵי וְגוֹבָה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים
רַבִּי אֶלְעָזָר תַּרְתֵּי אָמַר וְרַב סָבַר כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא
וְכֵן אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין וְרַבִּי יַנַּאי אָמַר אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ
וְרַבִּי יַנַּאי לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי קָאָמַר לְרַבָּנַן אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ
וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ
לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי קָאָמַר לְרַבָּנַן אֲפִילּוּ רֵיחַ הַגֵּט אֵין בּוֹ
שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא לְמָרִי בַּר מָר בְּעִי מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין אוֹ אֵין הֲלָכָה
אַדְּהָכִי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ הָכִי אָמַר אַבָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין וְרַבּוֹתֵינוּ הַבְּקִיאִין בִּדְבַר הֲלָכָה מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמְרוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין דְּאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין
אִיכָּא דְּאָמְרִי וַחֲבֵרֵינוּ הַבְּקִיאִין בִּדְבַר הֲלָכָה וְתַלְמִידֵי רַבֵּינוּ מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמְרוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין
וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִיטִּין
מַתְנִי' שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִיטִּין שָׁוִין וְנִתְעָרְבוּ נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לָזוֹ וּשְׁנֵיהֶם לָזוֹ לְפִיכָךְ אָבַד אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָּטֵל
חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ כְּלָל בְּתוֹךְ הַגֵּט אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי פְּלוֹנִית וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה כּוּלָּן כְּשֵׁרִין וְיִנָּתֵן לְכׇל אַחַת וְאַחַת
הָיָה כּוֹתֵב טוֹפֶס לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה אֶת שֶׁהָעֵדִים נִיקְרִין עִמּוֹ כָּשֵׁר
גְּמָ' מַאן תַּנָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה דְּלָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאִי רַבִּי אֶלְעָזָר כֵּיוָן דְּאָמַר עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי הָא לָא יָדְעִי בְּהֵי מִינַּיְיהוּ קָא מִגָּרְשָׁה
אַבָּיֵי אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר אֵימָא דְּבָעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ נְתִינָה לִשְׁמָהּ מִי בָּעֵי
חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ כְּלָל כּוּ' הֵיכִי דָּמֵי כְּלָל הֵיכִי דָּמֵי טוֹפֶס
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן זְמַן אֶחָד לְכוּלָּן זֶהוּ כְּלָל זְמַן לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד זֶהוּ טוֹפֶס
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - ב

ועל זה אמר רב, כי דוקא אם היה כתב ידו ועד, הרי זה פסול לכתחילה והולד כשר.

אבל כתב סופר ועד, לא! אלא גם הולד פסול.

ולטעמו של רב, באה הסיפא של המשנה להשמיענו, שלא נאמר שאם היה כתב ידו ועד אחד תנשא אפילו לכתחילה. ולכן אמר רב שהסיפא מדברת דוקא בכתב ידו ועד אחד, ומשמיעה שלכתחילה זה גט פסול [אך הולד כשר], ואילו אם היה זה כתב יד הסופר ועד אחד

ושמואל אמר: אפילו היה כתב סופר ועד, הולד כשר.

שהרי שנינו במשנה לקמן [פז ב]: כתב סופר ועד, כשר.

ומבארת הגמרא את תשובת רב לראייתו של שמואל:

ורב, מי דמי, כיצד דימה שמואל את דברי המשנה לקמן לעניננו!?

והרי התם, שם מדובר שחתם הסופר על הגט יחד עם העד, והרי זה גט כשר לגמרי, בחתימת שני עדים, והראיה, שנאמר שם: תינשא בו לכתחילה.

ואילו הכא, מדובר שהסופר רק כתב ולא חתם, והוא פסול, והיא אסורה להנשא בו, והולד כשר רק כשעברה ונישאה, בדיעבד.

ושמואל, ענה על תמיהתו של רב, שגם שם מדובר רק בכתיבת הסופר ועד אחד ולא מדובר שחתם הסופר ועד אחד.

ומה שטען רב, הרי שם שנו "תנשא לכתחילה" ואילו כאן הולד כשר רק בדיעבד, ובהכרח שכאן מדובר בכתב הסופר ועד אחד, ושם בחתימת הסופר ועד אחד:

לא קשיא: הא, המשנה לקמן מדברת בספרא דמובהק, שהוא בקי בהלכות כתיבת הגט, ולא יכתוב את הגט אלא אם כן שמע מפי הבעל שיכתבנו, ותהיה כתיבתו כחתימת עד.

והא, משנתנו, מדברת בספרא דלא מובהק, שאינו יודע בהלכות גיטין, ויש לחוש שיכתוב את הגט מבלי שיצוונו הבעל להיות עד עליו בכתיבתו.

וכן אמר רבי יוחנן כמו שאמר רב (כתב ידו שנינו).

אמר ליה רבי אלעזר: הרי יש עליו עדים שנינו!

אמר ליה, אסיפא, אמרתי זאת, וכפי שהתבאר לעיל.

זימנין אמר רב, בשלשת הגיטין במשנתנו, אם נישאת, תצא.

זימנין אמר רב: לא תצא.

הא כיצד?

יש לה בנים, לא תצא.

אין לה בנים, תצא.

מתיב מר זוטרא בר טוביה מהמשנה בתחילת מסכת יבמות:

אשה הנופלת ליבום לפני אחי בעלה, והיא אסורה על היבם באיסור ערוה, אין היא מתייבמת, ואין היא צריכה חליצה, אלא היא מותרת מיד להנשא לכל אדם.

כמו כן, צרתה של היבמה הזאת, שהיתה נשואה יחד עמה לאח המת, אינה מתייבמת ואינה צריכה חליצה, על אף שהיא מצד עצמה אינה אסורה באיסור ערוה על היבם.

ואם התגרשו העריות מן האח לפני מותו, יורד מעל צרותיהן השם של "צרת ערוה", והן זקוקות ליבום או לחליצה.

וכולן, כל צרות העריות, שהיו בהן, בעריות, ספק קידושין, או ספק גירושין, הרי אלו, צרות העריות, חולצות, שמא לא נישאו העריות לאח המת, או שמא נתגרשו ממנו, וממילא צרותיהן אינן צרות ערוה, והרי הן זקוקות לחליצה כדי להנשא לשוק, ולא מתיבמות, כי שמא נישאו העריות לאח המת, או שמא לא נתגרשו ממנו, והרי הן צרות ערוה, האסורות ביבום.

כיצד "ספק קידושין"?

זרק לה כסף קידושין, ספק הגיע הכסף קרוב לה, והרי היא מקודשת, ספק נפל הכסף קרוב לו, ואז היא אינה מקודשת, זהו ספק קידושין.

כיצד "ספק גירושין"?

כתב בכתב ידו, ואין עליו עדים.

יש עליו עדים, ואין בו זמן.

יש בו זמן, ואין בו אלא עד אחד, הרי זה כאילו "ספק גירושין", שאינן חולצות ואינן מתייבמות.

ואי אמרת שבשלשת גיטין אלו אם נישאת לא תצא, יש לחוש שמא יחשבו האנשים שגט זה הוא גט מעולה [בשעה שהוא רק בדיעבד], ולכן, אם ימות בעלה, ותיפול היא וצרתה לפני אחי בעלה, הרי למרות שהיא עצמה לא תתייבם, כמו שלא היה לה להנשא לבעלה שמת, אבל צרתה, אתיא ליב ומי!?

ומשנינן: תתיבם, ואין בכך כלום, כי רק חששא דרבנן היא.

לוי אמר: לעולם, לא תצא.

וכן אמר רבי יוחנן: לעולם לא תצא.

וכן אמר להו רבי יוחנן לבני רבי חלפתא דמן הונא, הכי אמר אבוכון, שתי הלכות:

האחת, הנוגעת כאן בענין גיטין: לעולם לא תצא.

והשנית, בענין אחר, במי חטאת של פרה אדומה: קרצית שבעמיר, אינה פוסלת במי חטאת.

והיינו, אם שתו בהמה ועוף ממי החטאת, נפסלים המים, כי בשעה שהמים נכנסים לפה הבהמה או העוף, בטל שם מי חטאת מעליהם, וכיון שדרכם של בהמה ועוף להחזיר חלק מהמים שבפיהם אל הכלי, נפסלים כל המים.

אך הקרצית שותה ואינה מחזירה מהמים שבפיה אל הכלי, ולכן אם היא שתתה ממי החטאת, הם אינם נפסלים.

מאי "קרצית"?

אמר אביי: דידבתא דביני כיפי, זבוב גדול, דמוי חגב, המצוי בין העומרים.

מתיב רב דניאל בר רב קטינא, מהמשנה במסכת פרה, ששנינו בה: כל העופות פוסלין במי חטאת, חוץ מן היונה, מפני שמוצצת ואינה מחזירה מהמים שבפיה אל הכלי.

ואם איתא, ניתני חוץ מיונה וקרצית.

ומשנינן: קרצית, לא פסיקא ליה, אין זה מוחלט שכל קרצית אינה פוסלת, דגדולה לא פסלה, וקטנה פסלה, ולכן לא שנה אותה התנא.

ועד כמה היא קרצית קטנה?

אמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי אמי: עד כזית: שנינו במשנה: רבי אלעזר אומר אף על פי וכו': אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר בגיטין. ^[6]

כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: הלכה כרבי אלעזר אף בשטרות.

ותמהה הגמרא: וכי רב סבר, שבשטרות לא אמרינן הלכה כרבי אלעזר?

הא קתני "וגובה מנכסים משועבדים", ודין גבייה זה הוא בכל שטר.

ומשנינן: אכן רבי אלעזר, תרתי אמר, שעדי מסירה מועילים בין בגט ובין בכל שטר, מיהו:

ורב סבר כוותיה בחדא, בגט, ופליג עליה בחדא, בשאר שטרות

וכן אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי אלעזר בגיטין.

ורבי ינאי אמר: אפילו ריח הגט אין בו! ותמהה הגמרא: וכי רבי ינאי לית ליה דרבי אלעזר!?

הכי קאמר: לרבנן, אפילו ריח הגט אין בו.

וכן אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

אמר ריש לקיש, הלכה כרבי אלעזר בגיטין, ורבי יוחנן אמר, אפילו ריח הגט אין בו.

לימא רבי יוחנן, לית ליה דרבי אלעזר!?

הכי קאמר: לרבנן, אפילו ריח הגט אין בו.

שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר:

בעי מיניה מרב הונא: הלכה כרבי אלעזר בגיטין, או אין הלכה?

אדהכי, בינתיים, נח נפשיה דרב הונא.

אמר ליה רבה בריה: הכי אמר אבא [רב הונא] משמיה דרבא:

הלכה כרבי אלעזר בגיטין.

ורבותינו, הבקיאין בדבר הלכה [רב חמא בר גוריא], אמרו משום רבינו [רב], אמרו: הלכה כרבי אלעזר בגיטין.

דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי אלעזר בגיטין.

איכא דאמרי, וחברינו [רב חסדא], הבקיאין בדבר הלכה, ותלמידי רבינו משום רבינו, אמרו: הלכה כרבי אלעזר בגיטין. דאמר רב חסדא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, הלכה כרבי אלעזר בגיטין.

מתניתין:

שנים ששלחו שני גיטין, שהיו שמותיהם של הבעלים והנשים שוין, ונתערבו שני הגיטין, ואין ידוע איזה גט שייך לכל אחד ואחד:

נותן השליח את שניהם לזו, ושניהם לזו.

לפיכך, אבד אחד מהן, הרי השני, שנשאר בידי השליח, בטל. כי אין יודעים מי הם המגרש והמתגרשת ששייך גט זה להם.

חמשה שכתבו "כלל" בתוך הגט: איש פלוני מגרש פלונית, ופלוני פלונית. והעדים מלמטה.

כולן כשרין, וינתן לכל אחת ואחת.

היה כותב "טופס" [וכפי שיתבאר בגמרא] לכל אחד ואחד, והעדים מלמטה, את שהעדים ניקרין עמו, כשר:

גמרא:

ומבארת הגמרא: מאן תנא, מיהו התנא של משנתנו, הסובר שיתכן לתת את שני הגיטין לכל אחת מהן, למרות שלא ידוע באיזה גט היא מתגרשת?

אמר רבי ירמיה, תנא זה, הוא דלא כרבי אלעזר.

דאי רבי אלעזר, כיון דאמר "עדי מסירה כרתי", הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה, ואין זו "נתינה" לשמה, שהיא נתינה המבוררת שבגט הזה המסויים היא מתגרשת, וכיון שלרבי אליעזר עדי המסירה הם הנותנים את התוקף לגט, נאמר בנתינה דין "לשמה".

אביי אמר: אפילו תימא רבי אלעזר.

אימא דבעי רבי אלעזר כתיבה של הגט לשמה.

"נתינה" לשמה - מי בעי!? שנינו במשנה: חמשה שכתבו כלל כו': היכי דמי "כלל"? היכי דמי "טופס"?

אמר רבי יוחנן: אם הוזכר בגט זמן אחד לכולן, זהו "כלל".

ואם הוזכר זמן לכל אחד ואחד, זהו "טופס".

הערות

^[6] אך בשטרות אין הלכה כמותו, משום הכתוב בירמיהו, האומר ששטר קנין יש בו חתימת עדים בשטר. רש"י

ודוקא כתב ידו שלו וחתימת עד, אם נישאת — הוולד מן השני כשר, והחידוש שבכך הוא ללמד: אבל כתב סופר וחתימת עד — לא, והגט בטל לגמרי, ואם נישאת הוולד מן השני ממזר.

ושמואל אמר: אפילו כתב סופר ועד הוולד מן השני כשר, שהרי שנינו במשנה להלן: כתב סופר ועד — כשר.

ורב משיב על ראיה זו: מי דמי [האם דומה]? התם [שם] במשנה המכשירה נאמר אף שתינשא לכתחילה, ולפיכך יש לפרש במשנה זו שמדובר שהסופר אף חתם כעד שני, ואילו הכא [כאן] במשנה שלנו מדובר בדיעבד, שאף שהגט פסול ואסורה להינשא — הוולד כשר, ואין להשוות את שני המקרים.

ושמואל הסבור שאף שם מדובר שהסופר כתב ולא חתם מסביר את הסתירה כך: לא קשיא [אינו קשה]: הא [זה] שכשר לכתחילה מדובר בספרא [בסופר] שהוא מובהק שמובטחים אנו בו שכתב כראוי, ורק כפי שאמר לו הבעל, ולכן אפשר לסמוך על כתבו אף לכתחילה, והא [וזה] במשנתנו מדובר בספרא [בסופר] שלא מובהק שיש לחשוש שמא לא נגמר הגט כראוי, כיון שלא נחתם בשני עדים.

וכן אמר ר' יוחנן כרב: כתב ידו שנינו. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: שחשב כי ר' יוחנן מפרש את הפיסקה הראשונה במשנתנו, הרי יש עליו עדים! ולמה נחוץ בזה כתב ידו? אמר ליה [לו]: אסיפא [על סופה] של המשנה אמרתי, לגבי גט שיש בו עד אחד.

א ולעצם ההלכה במשנה באותם שלושה גיטין פסולים, זימנין [לפעמים] אמר רב תצא מבעלה השני שנישאה לו על סמך גט כזה, זימנין [לפעמים] אמר רב: לא תצא.

ומסבירים: הא כיצד, איך ליישב את הסתירה בדברי רב? — אם כבר יש לה בנים מבעלה השני — לא תצא מבעלה, שהרי אם יכריחוה לצאת יצא בכך לעז על בניה שהם ממזרים, ואם אין לה בנים — תצא.

מתיב [מקשה] מר זוטרא בר טוביה על כך ממה ששנינו במשנה במסכת יבמות, לגבי חמש עשרה נשים שהן בגדר ערווה ליבם, שלא זו בלבד שהן עצמן פטורות מן היבום, אלא אף פוטרות צרותיהן (אשה נוספת שהיתה נשואה לאח שמת, והיא כשלעצמה מותרת ליבם) מן החליצה ומן היבום, אבל אם נתגרשו נשים אלה לפני מות האח — הצרה אינה נפטרת מן היבום. ואמרו במשנה: וכולן, כל הנשים הפוטרות מן היבום, שהיו בהן ספק קידושין או ספק גירושין — הרי אלו, הצרות שלהן, חולצות ולא מתיבמות.

ומפרטת המשנה: כיצד ספק קידושין? — זרק לה שטר או כסף קידושין לאשה, ספק נפלו קרוב לה וזכתה בהם, והרי היא מקודשת, ספק קרוב לו ולא זכתה בהם, ואין היא מקודשת — זהו ספק קידושין.

מהו ספק גירושין? — אותם גיטין הפסולים במשנתנו: אם כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, או יש עליו עדים ואין בו זמן, יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד — הרי זה ספק גירושין.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] לא תצא, הרי אם גירשה בעלה (האח שמת) בגט כזה שיש בו ספק והשאיר גם אשה אחרת, הרי צרתה זו אתיא ליבומי [תבוא להתייבם] שיאמרו שזו כבר נתגרשה גירושין גמורים, ואם כן צרתה יכולה להתייבם. והרי גירושין אלה היה בהם ספק, והצרה היא איפוא "ספק צרת ערווה" ואסורה ליבם!

ומשיבים: תתיבם, ואין בכך כלום, הרי הבעיה בגט זה היא רק חששא דרבנן [חשש מדברי חכמים] היא, ומן התורה גט גמור הוא, ובאמת ראויה צרתה להתייבם. עד כאן הדיון בדברי רב ולדעתו אם נישאה האשה על סמך גיטין שבמשנתנו אך לא נולדו לה ילדים מנישואין אלה — תצא מבעלה.

ואילו לוי אמר: לעולם, בין שהיו לה בנים או לא — לא תצא. וכן אמר ר' יוחנן: לעולם לא תצא.

וכן אמר להו [להם] ר' יוחנן לבני ר' חלפתא שמן הונא, הכי אמר אבוכון [כך אמר אביכם] שני דברים, שקיבלתי ממנו: לעולם לא תצא. ועוד אמר, שקרצית שבעמיר אינה פוסלת במי חטאת (מים עם אפר פרה אדומה), שאם שתתה ממים אלה — אינה פוסלת אותם, ומותר להזות מהם על מנת לטהר מטומאת מת.

ושואלים: מאי [מה] היא קרצית זו? אמר אביי: דידבתא דביני כיפי [מין זבוב המצוי בין האלומות].

מתיב [מקשה] רב דניאל בר רב קטינא, שנינו במסכת פרה: כל העופות פוסלין במי חטאת כאשר הם שותים מהם, מפני שמקצת המים חוזרים ונשפכים מפיהם חזרה לכלי, ומים שהיו בפיהם — נפסלו, חוץ מן היונה, מפני שמוצצת ואינה מחזירה. ואם איתא [יש] מקום להלכה זו בקרצית, אם כן ניתני [שישנה] באותה משנה: חוץ מיונה וקרצית!

ומשיבים לא פסיקא ליה [אין הדבר פסוק, מוחלט לו] לפרש אותו במשנה, כי לא כל קרצית אינה פוסלת, שקרצית גדולה לא פסלה [פוסלת], ואולם קטנה פסלה [פוסלת]. ושואלים: ועד כמה שיעורה להיחשב קטנה? אמר ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אמי: עד כזית.

ב שנינו במשנה שר' אלעזר אומר: אף על פי שאין בגט עדים, אם מסרו לה בעדים — הרי הוא כשר. אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין. כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה, את הלכה זו לפני] שמואל, אמר: אף בשטרות הלכה כר' אלעזר.

ושואלים: וכי רב סבר כי בשטרות לא הלכה כר' אלעזר? הא קתני [הרי שנה] במשנה: וגובה מנכסים משועבדים, משמע שאם מקבלים את העקרון של ר' אלעזר הרי שטר כזה נחשב כשטר גמור לכל דבר!

ומשיבים: ר' אלעזר תרתי [שני דברים] אמר, גם בענין גיטין וגם בענין שטרות, ורב סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא [סבור כמותו בדבר אחד, בגיטין, וחולק עליו באחד, בשטרות].

וכן אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין. ור' ינאי אמר: אפילו ריח הגט אין בו, בגט כזה שאין חתומים בו עדים.

ותוהים: ור' ינאי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] כלל את שיטת ר' אלעזר, ובניגוד לשאר האמוראים? ומתקנים: הכי קאמר [כך אמר], כך צריך להבין את דבריו: לדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' אלעזר אפילו ריח הגט אין בו.

וכן אמר ר' יוסי בר' חנינא אמר ריש לקיש: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין, ור' יוחנן אמר: אפילו ריח הגט אין בו.

ושואלים: לימא [האם נאמר] שר' יוחנן לית ליה [אין לו, אינו מקבל] כלל את שיטתו של ר' אלעזר? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: לדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' אלעזר, אפילו ריח הגט אין בו.

שלח ליה [לו] ר' אבא בר זבדא למרי בר מר בקשה זו: בעי מיניה [שאל אותו] מרב הונא: האם הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין, או אין הלכה כמותו?

אדהכי [בינתיים] לפני שהגיעה אליו השאלה נח נפשיה [נפטר] רב הונא, אמר ליה [לו] רבה בריה [בנו] של רב הונא למרי בר מר, הכי [כך] אמר אבא משמיה [משמו] של רבא: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין וכן רבותינו הבקיאין בדבר הלכה, משום רבינו (רב) אמרו: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין, ולמי הוא רומז בכינוי "רבותינו" — למה שאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר זאת בלשון זו: וחברינו הבקיאין בדבר הלכה, ותלמידי רבינו, משום רבינו אמרו: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין, כי המסורת היתה כך, שאמר רב חסדא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' אלעזר בגיטין. שאת רב חסדא ראה רבה בר רב הונא כחבירו, ואילו לרב חמא בר גוריא התייחס כתלמידו של רב.

וכן כי אתא [כאשר בא] רבין, אמר ר' אלעזר אמר רב: הלכה כשיטת ר' אלעזר בגיטין.

ג משנה שנים ששלחו שני גיטין שוין, שהיו שמותיהם ושמות נשיהם שווים זה לזה ונתערבו שני הגיטין, נותן השליח שניהם לאשה זו ושניהם לזו ואז ברור שכל אחת מהן קיבלה את גיטה, אף שלא ברור לנו איזה הוא. לפיכך, אם אבד אחד מהן לפני שניתן לשתי הנשים — הרי השני בטל, שהרי לא ידוע של מי מהן הוא.

חמשה שכתבו כלל בתוך הגט, שכתבו את גיטיהם בדף אחד בנוסח כללי, כלומר, איש פלוני מגרש את פלונית, ופלוני את פלונית, והעדים חתומים מלמטה — כל הגיטין הללו הכתובים יחד כולן כשרין, וינתן שטר זה לכל אחת ואחת בפני עצמה, והיא מגורשת בו. אם היה

כותב טופס נפרד של גט לכל אחד ואחד מהגיטין הללו הכתובים בשטר אחד, והעדים חתומים מלמטה, את אותו גט שהעדים ניקרין (נקראין) עמו שחתימתם סמוכה לו — הוא כשר, והאחרים פסולים.

ד גמרא שואלים: מאן [מיהו] התנא ששונה זאת? אמר ר' ירמיה: שלא כשיטת ר' אלעזר, דאי [שאם] כשיטת ר' אלעזר, כיון שאמר עדי מסירה כרתי [הם שכורתים] ועל ידם נעשה עיקר הגט, הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה [הרי אינם יודעים בשעת מסירה באיזה מהם היא מתגרשת] ונמצא שעיקר הגירושין (ה"כריתות") בשעת מסירה לא נעשה כראוי.

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' אלעזר, אימא דבעי [אמור שצריך] ר' אלעזר שתהיה כתיבה לשמה, אבל נתינה לשמה מי בעי [האם הוא צריך]? שאמנם סבור הוא שהנתינהמסירה היא הקובעת, אבל לא אמר שהנתינה צריכה להיות לשמה, והרי כאן מכל מקום נמסר הגט לאשה.

ה שנינו במשנה בענין הגט: חמשה שכתבו כלל — הרי כולן מתגרשות בו, וחמישה שכתבו טופס נפרד לכל אחד כשר רק האחרון. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] כלל, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] טופס לכל אחד ואחד?

אמר ר' יוחנן: אם היה זמן אחד לכולן, שהיה תאריך אחד וכן נוסח אחד של הגט לכולם, כגון שכתב: "בתאריך פלוני גירש פלוני את פלונית, ופלוני את פלונית, וכן אמר כל אחד מהם לאשתו" וכו' — זהו כלל. אם היה זמן וכל נוסח הגט כתוב לכל אחד ואחד — זהו הנקרא טופס נפרד.

וריש לקיש אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Rav is saying that specifically when the bill of divorce is written in his handwriting and has the signature of one witness, the woman’s child from her second husband is of unflawed lineage. But if it is written in a scribe’s handwriting, even if it includes the signature of one witness, the child’s lineage is not unflawed, but rather he is a mamzer, as the bill of divorce is completely invalid.

And Shmuel says: Even where it is written in a scribe’s handwriting and it has the signature of a witness, the lineage of the child is unflawed, as we learned in a mishna (87b): In the case of a bill of divorce in which the scribe’s handwriting is recognizable and there is one witness signed, it is valid.

And Rav would respond: Is that case comparable? There, in that case, the mishna indicates that the woman may marry ab initio. Therefore, it must be a case where the scribe also signed as a second witness. But here, in the case of this mishna, the bill of divorce is invalid and the woman may not remarry; it is only if she remarried and had a child that his lineage is rendered unflawed after the fact. Therefore, it must be referring to a case where the husband wrote it.

And Shmuel, who holds that both cases are referring to a bill of divorce that was written by a scribe but not signed by the scribe as one of the witnesses, would respond that the contradiction is not difficult. That mishna, where the bill of divorce is rendered valid ab initio, is referring to the handwriting of an expert scribe, who can presumably be relied upon to have written the bill of divorce properly and only according to the husband’s instructions, and this mishna is referring to the handwriting of a scribe who is not expert. Since the bill of divorce was not signed by two witnesses, there is concern that the scribe did not write it properly.

And similarly, Rabbi Yoḥanan says in accordance with the opinion of Rav: We learned that the mishna is referring to his handwriting. Rabbi Elazar, assuming that Rabbi Yoḥanan was explaining the middle clause, said to him: Aren’t there signatures of witnesses in the bill of divorce? Why is the husband’s handwriting necessary? Rabbi Yoḥanan said to him: I was referring to the latter clause, in which there is only one witness.

§ With regard to the three invalid bills of divorce mentioned in the mishna, sometimes Rav said that if the woman remarries based on one of these bills of divorce she must leave her second husband, and sometimes Rav said that she need not leave.

How so? How can the contradiction between Rav’s statements be explained? If she already has children from her second husband then she need not leave him, as, if she is required to leave him there will be slander that their children are mamzerim. But if she does not have children from him, she must leave him.

Mar Zutra bar Toviya raises an objection to Rav’s opinion from a mishna (Yevamot 30b). With regard to a woman whose husband died childless [yevama] but who is prohibited from marrying her late husband’s brother [yavam] because he is a forbidden relative to her, not only is she herself exempt from levirate marriage, but she causes any rival wives of hers to be exempt as well, even if they are not forbidden relatives to the brother. The mishna lists fifteen examples of such forbidden relatives (Yevamot 2a). And if any of these fifteen women had undergone a betrothal or divorce whose status is uncertain with the deceased brother, those rival wives must perform the ritual through which the yavam frees the yevama of her levirate bonds [ḥalitza] and may not enter into levirate marriage, since they are possibly the rival wives of a forbidden relative.

How could there be a betrothal whose status is uncertain? If he threw her money or a document as betrothal in the public domain, and the item was possibly closer to her, whereby she could acquire the object and become betrothed, and possibly closer to him, preventing her from acquiring it, this is a case of a betrothal whose status is uncertain.

How can there be a divorce whose status is uncertain? It is in the cases of invalid bills of divorce mentioned in the mishna here: A bill of divorce that the husband wrote in his handwriting but has no signatures of witnesses on the document at all, a case where there are signatures of witnesses on the document but there is no date written on it, and a case where there is a date written on it but it contains only one witness. In each of the three cases, this is considered a divorce whose status is uncertain.

And if you say that despite this woman’s problematic divorce she need not leave her second husband, her rival wife from her first marriage might come to enter into levirate marriage after the first husband’s death, assuming that she was already divorced. This would violate the ruling of the mishna in tractate Yevamot that she may not do so, as the status of the divorce is uncertain and therefore it is uncertain whether she is the rival wife of a forbidden relative.

The Gemara answers: She may enter into levirate marriage, and there is no problem with that, as the difficulty with the bill of divorce is merely a concern by rabbinic law. By Torah law it is a complete bill of divorce, and the rival wife is fit for levirate marriage.

Contrary to Rav’s opinion that a woman who remarries based on one of these bills of divorce must leave her second husband unless they have children, Levi says that she is never required to leave him, whether or not they have children. And similarly, Rabbi Yoḥanan says that she is never required to leave him.

And similarly, Rabbi Yoḥanan said to the sons of Rabbi Ḥalafta of Huna: Your father said the following two statements that I heard from him: That she is never required to leave him, and that a kartzit in the sheaf does not disqualify water of purification (see Numbers 19:17–19). Even if a kartzit drinks from this water, it may still be sprinkled on a person in order to purify him from ritual impurity imparted by a corpse.

The Gemara asks: What is a kartzit? Abaye said that it is a species of fly [didveta] that is found between the sheaves.

Rav Daniel bar Rav Ketina raises an objection to this ruling from the Mishna (Para 9:3): All birds disqualify water of purification by drinking from it, because some of the water spills from the bird’s beak back into the basin after being disqualified by having been in the bird’s mouth. This is the halakha with regard to all birds except for the pigeon, because it sucks the water, which prevents it from spilling back. And if it is so that a kartzit does not disqualify water of purification, let the mishna teach that all birds disqualify except for the pigeon and the kartzit.

The Gemara answers: The matter is not clear-cut, as, while a large kartzit does not disqualify the water, a small one does disqualify it. This ruling is not mentioned in the mishna, as it is not common to all species of kartzit. The Gemara asks: And how small must a kartzit be to disqualify water of purification? Rabbi Yirmeya said, and some say that it was Rabbi Ami who said: The size is up to an olive-bulk.

§ It is stated in the mishna that Rabbi Elazar says: Even if there are no signatures of witnesses on the document, but rather he handed it to her in the presence of two witnesses, it is a valid bill of divorce. Rav Yehuda said that Rav said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar with regard to bills of divorce. But when I said this halakha before Shmuel, he said that the halakha is in accordance with Rabbi Elazar with regard to monetary documents as well.

The Gemara asks: But does Rav hold that with regard to monetary documents the halakha is not in accordance with Rabbi Elazar? Doesn’t Rabbi Elazar teach in the mishna that on the basis of this bill of divorce a woman can collect the amount written in her marriage contract even from liened property? Apparently, Rabbi Elazar’s ruling has monetary ramifications as well.

The Gemara answers: Rabbi Elazar made two statements, i.e., his ruling was both with regard to divorce and with regard to monetary documents. And Rav holds in accordance with his opinion with regard to one issue, i.e., divorce, and disagrees with his opinion with regard to one issue, monetary documents.

And similarly, Rabbi Ya’akov bar Idi says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar with regard to bills of divorce. And Rabbi Yannai says: This does not have even the trace of a bill of divorce.

The Gemara asks: But does Rabbi Yannai not hold in accordance with the opinion of Rabbi Elazar at all, as opposed to the other amora’im? The Gemara answers: Rather, this is what Rabbi Yannai is saying: According to the Rabbis, who disagree with Rabbi Elazar, this bill of divorce does not have even the trace of a bill of divorce.

And similarly, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says that Reish Lakish says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar with regard to bills of divorce. And Rabbi Yoḥanan says: This does not have even the trace of a bill of divorce.

The Gemara asks: Let us say that Rabbi Yoḥanan does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Elazar at all. The Gemara answers: Rather, this is what Rabbi Yoḥanan is saying: According to the Rabbis, who disagree with Rabbi Elazar, this does not have even the trace of a bill of divorce.

Rabbi Abba bar Zavda sent the following request to Marei bar Mar: Ask Rav Huna whether the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar with regard to bills of divorce or whether the halakha is not in accordance with his opinion.

Meanwhile, before this request reached him, Rav Huna died. Rabba, son of Rav Huna, said to Marei bar Mar: My father said in the name of Rava like this: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar with regard to bills of divorce. And our teachers who are well-versed in matters of halakha also said in the name of our teacher that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar with regard to bills of divorce, as Rav Ḥama bar Gurya, referred to as our teachers, says that our teacher Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar with regard to bills of divorce.

There are those who say a different version of this statement: And our colleagues who are well versed in matters of halakha and the disciples of our teacher said in the name of our teacher that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar with regard to bills of divorce, as Rav Ḥisda, Rabba bar Rav Huna’s colleague, said that Rav Ḥama bar Gurya, his teacher, said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar with regard to bills of divorce.

And similarly, when Ravin came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Elazar, the amora, says that Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar with regard to bills of divorce.

MISHNA: With regard to a case of two men who sent their wives two identical bills of divorce with an agent, as both their names and their wives’ names are identical, and the two bills of divorce were mixed up, the agent should hand both bills of divorce to this wife and both of them to that wife, so that each wife definitely receives her bill of divorce, although it is unclear which one is hers. Therefore, if one of the bills of divorce was lost before it was given to both women, the other is void, because it is unknown which bill of divorce was meant for which woman.

With regard to five husbands who wrote a general wording in the bill of divorce, i.e., who wrote one common bill of divorce for their wives with a single formula, writing that so-and-so divorces his wife so-and-so, and so-and-so divorces so-and-so, and the witnesses signed below, in this case all of these bills of divorce that were combined into one bill are valid; and the bill must be handed to each and every wife individually, so they will all be divorced by it.

If the scribe was writing a separate formula in the bill of divorce for each and every couple, and the witnesses signed below, the formula with which the witnesses’ signatures are read is valid. In other words, the formula directly underneath which they signed is valid, and the others are not valid.

GEMARA: Who is the tanna who taught that the two bills of divorce that were mixed up should be handed to both wives? Rabbi Yirmeya said: It is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as had it been in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, since he says that witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce, handing both bills of divorce to both wives would not enable the divorce of each woman to take effect. This is because the witnesses do not know at the time of the transmission with which one of the bills of divorce she is being divorced.

Abaye said: You can even say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. Say that although Rabbi Elazar requires the writing of the bill of divorce to be for her sake, i.e., with the specific woman and man for whom it is designated in mind, does he require giving it to her for her sake? Although the transmission of the bill of divorce is what causes it to take effect, it need not be done with the designated woman in mind. Therefore, the divorce here is valid, as the bill of divorce was definitely given to the wife for whom it was intended.

§ It is stated in the mishna: With regard to five husbands who wrote a general wording in a bill of divorce, all of them can divorce their wives with it. But if a separate formula was written for each, only the last one is valid. The Gemara asks: What are the circumstances of the case of the general wording, and what are the circumstances of the case of the separate formula that was written for each couple?

Rabbi Yoḥanan says: If there is one date and one formula written for all of them, such as: On such-and-such a date so-and-so divorced so-and-so, and so-and-so divorced so-and-so, that is a general wording. If a separate date and formula was written for each and every one of them, that is considered a separate formula.

And Reish Lakish says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סוגיא דשמעתין סלקא הלכה כר' אלעזר בגיטין. אבל לא בשטרות ור' אלעזר תרתי קאמר מדקתני וגובה מנכסים משועבדים.
וק"ל הא דאמרינן בשלהי גט פשוט (דף קט"ו) הוחזק כחב ידו בב"ד מהו אינו גובה אלא מנכסים בני חורין ורמינן עלה מהא דתנן אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים ומפרקינן שאני התם דכיון דאיכ' שטר כתיבה שעבודו שעבד נפשיה וכך היא הגרסא בנוסחאות ישנו' וכן פי' ר"ח ז"ל אלמ' לא אמר ר' אלעזר אלא בגיטין והכא משמע דבשאר שטרו' תנן ותו דבפ' המביא תנין (דף כ"ב) נמי הכי משמע דאמר ר' יוחנן אפילו בשאר שטרות וההיא דכתיב ונתתם בכלי חרס ההיא עצה טובה קמ"ל.
וי"א מכשיר היה ר"א אף בשאר שטרו' אלא שאינו גובה מנכסים משועבדים אלא בגט דמשום כתובה איכ' קלא ושעבד נפשיה כההיא סוגיא דגט פשוט ומיהו רב ושמואל דפליגו דס"ל דמתני' דקתני וגובה מנכסים משועבדים בשאר שטרו' קאמר והא דאקשינן בפ"ק (דף י"א) גבי שטרא פרסאה דמסרי ניהליה באפי סהדי ישראל מגבי' ביה מבני חרי ואקשינן א"ה ממשעבדי נמי ומפרקינן לית ליה קלא דאלמ' בכתב של ישראל אית ליה קלא אע"פ שאין עליו עידי חתימה. א"ל דה"ק לית ליה קלא משום דאין עליו עידי חתימה וה"ה לשל ישראל.
ולא דאיק לן משום דאי ס"ד לא אמר ר"א אלא בגט משום דאיכ' שטר כתיבה דשעבודי שעבד נפשיה א"כ למה לי למיתני וגובה מנכסים משועבדים פשיטא כיון דגט כשר הוא ודאי גובה שאפילו בעידי גירושין הוא גובה שהרי לא מזמן הגט הוא גובה אלא מזמן הכתיבה. אלא שאין הגרסא שכתבנו נכונה ועיקרה כך היא שאני הכא דמשע' כתיבה שעבד נפשיה וכך היא במקצ' נוסחאות וכן פי' ר"ח ז"ל אע"פ שלא פירשה כהוגן וזו גרסתו של ר' יוסף הלוי בן מיגש ז"ל ופי' כיון שמשעה ראשונה כתוב למוסרו לה בפני ב' שיהיו עליו עדים שעבודא שעבד נפשיה אבל הוחזק כתב ידו בב"ד לא על דעת כן נכתב שיהיו ב"ד עליו עדים שלוה ולא נשתעבד בו משעה ראשונה שלא באו ב"ד אלא להעד על חתם ידו, וכן עיקר.
ולענין פסק אסקה רבינו דהלכת' כר"א בגיטין במסקנא דשמעתין ומשמע אבל לא בשטרו'. וק"ל הא דגרסינן בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ח ע"ב) נבי ההיא מתנתא דחתימי עליה תרי גיסי א"ל ר' יוסף זיל קנייה בעידי מסירה וכר' אלעזר ואקשי ליה אביי והאמר ר' אבא מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול א"ל זיל וכו'. אלמ' הלכת' כר"א אף בשטרו'. וא"ל דרב יוסף בלחוד הוא דסבר הכי ולא עדיף מרבותינו הבקיאים בדבר הלכה ועוד דמסקנא דשמעת' עדיפא דאיתמר גבי הלכת' דהאי דינא ועיקר' ועוד דהתם משום דסבר ר' יוסף הלכת' כר' יוסי דבריית' דמכשר בגיסי אע"ג דפליג עליו אביי אמר' למיסמך חדרי אלעזר דכדי הוא למיסמך עליו בשע' הדחק ולא גמרינן מיניה אנן ולא סמכינן עליה כלל אע"ג דכתבה ר"ה ז"ל בפ"ק דמכו' לא ללמד על עצמה כתבה אלא ללמד על דין מזויף מתוכו.
ומיהו אכתי קשה הא דאמרינן בפ"ק בשטרא פרסאה דמגבי ביה מבני חרי אלמ' כשר והיינו כר' אלעזר אלמא דהלכה כר"א אף בשטרות דרבא בתראה הוא וודאי הלכת' כוותיה. והרי ר"ה ז"ל כתב בהלכותיו.
ויש לי לפרש דשטר' פרסאה הוא גופיה כשר דמדיהי' זוזי קמייהו קנה ושטר' ראיה בעלמ' הוא אלא משום דחיישינן דילמא לא יהיב זוזי ושקרא חתים וכיון דמסר שטרא באפי סהדי ישראל הא אודי ליה קמייהו דקושטא חתום פרסאי וזוזי שקיל מיניה ומ"ה כשר דה"ל כשל ערכאות.
וזו קשה מן הראשון דגרסינן בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ב) ב' שטרות היוצאין ביום א' רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני, ואוקי רב כר"מ ושמואל כר"א, והתם קי"ל כשמואל דרב נחמן הכי ס"ל ועבד עובדא התם כוותיה, וקי"ל הלכת' כר"נ בדיני והכי פסקו כולהו רבותי' ז"ל התם כשמואל דאמר שודא דדייני והכא פסק כר"מ בשטרו' וקשה הלכתא אהלכת' ומשמע דסבר' דרבוות' דאפילו לר"מ נמי א"ל שודא דאע"ג דאיכא עידי חתימה לא קני אלא מזמן דמטא שטרא לידיה ואילך דמזמן מסירה ואילך כרתי עידי חתימה ולא מקמי הכי אפילו לר"מ כדמפורש בפ"ק דמציעא אע"ג דלפום חתימה דשטרא כולהו בחד שעתא דמי אי מסרה ניהליה בצפרא מההיא שעתא קניא דהא חתימי סהדי ומסירה היא גמר שיעבודא דשטר' דהא תלמוד דאם נמסר אחר אותו יום לא קנה אלא משע' מסירה ונהי ודאי דחד יומא באתר' דלא כחבינן שעות כחד שעתא דמי אי כתב לראשון ולא מסר לשני ומסר ודאי שני קנה ואם חזר ומסר לראשון אין אותה מסירה כלום שכבר זכה שני וזה שכתב לו לא זכה כלום דחתימה אינה זוכה לו וכי אצטריך לאוקמוה דשמואל כר"א משום דקס"ד שמואל סבר עדיו בחתומיו זכין וכי מטי שטרא לידיה בתר יומין משע' חתימה קנה ואע"ג דכתב ומסר לשני תחלה כל הקודם בכתוב זכה דה"נ בפ"ק דמציעא הוא אי' כר"מ ס"ל דאמר עידי חתימה כרתי ולא עידי מסירה ע"כ בשני שטרו' היוצאין ביום א' תרווייהו בהדי הדדי קנו דהא משע' חתימה זכו כיון דלא כתבי שעו' גלי אדעתייהו דלא קפדי בהו היו כולהו בחד שעתא דמו וכיון דמשע' חתימה זוכה אע"פ שמסר וחזר ומס' אלו שנכתבו כא' שניהם זוכין כא' כי אתו שטרי לידייהו ומיהו א כתב ומסר וחזר וכתב לשני ודאי ראשון קנה אלא דלא שכיח ודינא דחלוקה שבית טפי ור' אלעזר נמי לא אמרינן בבת א' נמסרו ושודא עבדינן דשודא עדיפא לכך הוצרכו לומר בגמר' דשמואל כר"א דלר"מ ליכ' למיעבד שודא.
ומיהו אנן דלא קי"ל עדיו בחתימיו זכין לו עבדינן שודא דאע"ג דלא ס"ל כר"א ודאי מיחש דילמא מסר לזה היום ולזה למחר לדיין אליבא דהלכתא א"א דאין כותבין שטר למוכר ולנותן אא"כ לוקח עמו אלא בשטרי הקנאה והכא לאו בשטרי הקנאה עסקינן כדפירש רבינו ז"ל בכתובות יהי' כ"ש בבורא שכיח לן ומיהו שמואל אליב' דר"א לא חייש להכי דשודא עדיפא ליה ושכיחא ליה דביום א' נמסרו ומסירה קונה לו ביום דהא לא קדמה חתימה למסירה.
ומדינא הא אלו מסר לשני ימים בזה אחר זה אפילו לר"א כיון דעדיו בחתומיו זכין לו שניהם שוין דהא מיום חתימה הן זוכין אלא דמ"מ עבדי' שודא כיון דיכלי למימר הכי ושכיח' לן טפי וע"כ אתה אומר כן דאי לא תיקשי לך אמאי צריך לומר דשמואל כר"א דהא אפילו לר"מ לא קני אלא מכי מטי שטרא לידיה כדמוכח התם במציעא ואע"ג דבחד יומא חתמי מיהו אין לומר שהכותב ומוסר שטר מתנה לחבירו שיהא יכול לחזור בו בכל אותו היום הא ודאי לא וכיון שאין הלה יכול לחזור בו היאך הלה זוכה במסיר' שטר לידו והלה משע' כתיבה לא קנה כלום אלא ודאי דקדים במסירה קנה הי' אפילו לר"מ עבדינן שודא דאמרינן זה היה אוהב לו ולו הקנה ולשני הטעה.
ויש מי שאומר דכי לא קי"ל כר"א בשטרו' ה"מ בשטרי שעבוד ואע"ג דמסר בעדים ליכ' להו קלא ולא הוו כמלוה בשטר אבל בשטרי מתנה אפילו כתבו על הנייר או על החרס שדה פלוני נתון לך ומסור לו בפני עדים קנה דכגיטין וקדושין דמו והתם בשטרי מתנות ומכירות של קרקע הוא דקי"ל כשמואל אבל בשטרי הודאות והלואו' לטרוף מן המשועבדים לא וזה דעת הראב"ד ז"ל ואינו נכון כלל דכיון דפלוגת' דתנאי בכולהו דהארב בגיטין פסק כר"א ולאו בשטרו' אפילו בשטרי מתנות היכי מחלקינן אנן השתא בינייהו. והר"ם ז"ל פסק כר"א אפילו בשטרו' ולגבות מן המשועבדים.

דאי ר' אלעזר כיון דאמר עידי מסירה כרתי הא לא ידיע בהי מנייהו מגרשה. פי' דקס"ד כי היכי דר"מ בעי חתימה לשמה משום דעידי חתימה כרתי ה"נ בעי ר' אלעזר נתינה לשמה משום דעידי מסירה כרתי הי' לדידיה הא דאמר רחמנ' לשמה אוכתב בלחוד קאי דהוא כתיבת הגט שהרי אין כריתות הגט בכתיבה בלבד אלא אף בעידי מסירה אלא אוכתב ונתן לה קאי וכשם שצריך כתיבה לשמה לר' אלעזר אף כשיש שם עידי חתימה משום דוכתב לאו אחתימה קאי בלחוד דא"כ מצינו חתימת עדים כורתת מן התורה אלא רחמנ' אמר כל כתיבתו לשמה תהא כך צריך נתינה לשמ' מפני שפעמים שהוא נמסר בעידי מסירה וצריך שיהא כריתות לשמה היה אפילו יש שם עידי חתימה נמי דהאי לה לשמה אוכתב ונתן קאי ומ"ה לא מוקי לה אפילו כר"א וכשיש עליו עידי חתימה וא"ל אביי דנתינה לשמה לא בעי לעול' דכי כתיב לה לשמה אוכתב קאי ולא אונתן.

והא דתנן ה’ שכתבו. טופס לכל א' וב' גיטין וכתבו העדים בראש הדף. כתב הר"מ ז"ל דכולן בעידי מסירה כשרים ושפתים ישק משיב דברים נכוחים דודאי מזוייף מתוכו אין לחשבו דהא ידיע מילת' לכל מאן דמטי שטר' לידי' ולא אתי למסמך עליה דהכא לאו עלי' תתימי סהדי ואין צ"ל בראש הדף ומאחוריו ומן הצד דלא הוי אלא כגט שאין עליו עדים ואם נתנו לה בפני עדים כשר.
ומעתה מצינו ראיה גדולה לדברי ר"ה ז"ל דאי מתני' דקתני בכולהו דלא כר' אלעזר ר' ירמיה דמהדר אסתמיה דמתינתין הי נינהו דלא כר' אלעזר נימא מהכי ועוד הדבר ק' דא"כ הוה ליה מחלוקת ואח"כ סתם דהלכת' כסתם אלא ודאי מתני' בעידי חתימה ודברי הכל ואם רצה ומסר בפני עדים כבר שנו שר' אליעזר מכשיר וש"מ דעידי חתימה לחודה נמי כשר [נ"א – דעדי חתימה אפי' לר"א כרתי].

ורב מי דמי התם תנשא לכתחלה הכא דיעבד. כלומר ואי סיפא כתב כתב סופר ממש הוא כדקא סלקא דעתין תיקשי רישא אסיפא דהכא לא מכשר אלא בדיעבד ובסיפא מכשר אפילו לכתחלה אלא ודאי כתב סופר דסיפא חתם סופר קאמר וכדאמרינן לקמן עלה דההיא (פח, ב) אמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו ורבי ירמיה דאמר כרב, להאי פירושא אתי שפיר גירסת הספרים דגרסי דוקא כתב ידו ועד אבל כתב סופר ועד לא כלומר לעולם לא מכשרינן ליה ואפילו בספרא דמובהק, ושמואל אמר לא קשיא רישא דלא מכשרי אלא בדיעבד בספרא דלא מובהק וסיפא דמכשר אפילו לכתחלה בספרא דמובהק כלומר בקי שלא יכתבנו אלא אם כן שמע מפי הבעל שיכתבנו וכן אמר רבי יוחנן כתב ידו שנינו וכן הלכה.
ולענין פסק הלכה, בחתם סופר ועד אם כשר אם לאו כבר כתבתיו בסוף פרק התקבל בסיעתא דשמיא.

כיצד ספק קדושין זרק לה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זהו ספק קדושין כיצד ספק גירושין כתב בכתב ידו וכו'. והוא הדין בזרק לה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק גירושין כדאיתא ביבמות פרק ארבעה אחים כל שיש בקדושין יש בגירושין, וזהו דגירושין לאו דוקא אלא משום דתנא זהו בקדושין תנא זהו בגירושין וזה דקידושין למעוטי זמן דליכא בקדושין כדאיתא התם בשלהי ארבעה אחים.
ירושלמי תני שלשה שטרות הללו גובה מבני חורין ואינו גובה מן המשועבדין אמר רבי בא הדה דתימר בשלא הוחזק שטר ביד המלוה אבל אם הוחזק שטר ביד המלוה גובה, רבי יוסי בעי אם בשלא הוחזק שטר ביד המלוה אפילו מבני חורין אינו גובה אלא אם כן [בנדפס: אנן] קיימין בשהוחזק שטר ביד המלוה ולמה אינו גובה רבי ביסנה אמר מפני קינוניא רבי אבינא אמר מפני שהוא פסול עד כדון בשל זה הזקן ושעבד הזקן לזה הזקן ושעבד הבן אית לך למימר מפני קנוניא לא מפני שהוא פסול והכא מפני שהוא פסול, עד כאן. ופסול דקאמר לא פסול ממש קאמר שאם כן אפילו מבני חרי לא ליגבי אלא אין לו דין שטר לגבות ממשעבדי קאמר לפי שאין לו קול כיון שאין בו זמן ומשום פסידא דלקוחות וכתוב אצל בני חרי ואינו כתוב אצל משעבדי.

רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר, אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי אלעזר בגיטין. וכתב רבנו אלפאסי ז"ל דכי אמר רבי אלעזר עידי מסירה כרתי אף עידי מסירה קאמר והוא הדין לעידי חתימה והביא ראיה מדקתני שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם כלומר דזימנין דמייתי עידי מסירה ומכשרינן ליה בעידי חתימה, ועוד מדפסל רב כתב סופר ועד על כרחין בלא עידי מסירה קאמר דאי בעידי מסירה משום עד אחד דחתם ביה מי גרע דהא רב פסק כרבי אלעזר בגיטין, אלמא בעד אחד דפסול בשאין בו עידי מסירה קאמר, וטעמא דעד אחד הא שנים כשר, ומיהו לכתחלה עידי מסירה בעינן וכולה כדכתיב בהלכות, והרב רבי אפרים תלמידו ז"ל השיב אם כן אף עידי מסירה כרתי הוה ליה למימר, אלא דלעולם לא סגיא ליה לרבי אלעזר בלא עידי מסירה ומפני תיקון העולם דקתני דאי מייתי להו סהדי מקיימינן ליה בעידי חתימה ונפקי ליה ממזויף מימר אמרינן כיון דמעיקרא עידי מסירה צריך ודאי בעידי מסירה איתיהיב לה וזהו תיקון העולם דאי ליכא עידי חתימה חיישינן דלמא זייפתיה, והא דאמר רב כתב ידו שנינו אבל כתב סופר ועד פסול אליבא דרבנן קאמר וליה לא סבירא ליה אלא כיון שנתנו לה בפני עידי מסירה קאמר [בנדפס: כשר] וכן דחה הראב"ד ז"ל ראיה זו כדברי הרב רבי אפרים ז"ל, ואי קשיא מדאמר רב עלה זימנין אמר רב תצא וזימנין אמר רב לא תצא, איכא למימר דקאי אאין בו זמן דמדלא פליג רבי אלעזר אלא באין עליו עדים שמעינן דלא פליג אאין בו זמן אלא לדברי הכל פסול ואפילו נתנו לה בפני עדים לא תנשא בו לכתחלה ואם נשאת לא תצא כך תירץ הרב רבי אפרים ז"ל, אבל רבנו תם ז"ל פירש דהא דאמר רב תצא אליבא דרבנן קאמר אבל לרבי אלעזר לא תצא והיינו דאיצטריך רב למימר והלכתא כרבי אלעזר בגיטין כלומר דאפילו באין לה בנים לא תצא, ורבותינו הצרפתים ז"ל יש להן כסברא זו והביאו ראיה מדתנן הכא ששנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהן לזו ושניהם לזו ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא אמר רבי ירמיה דלא כרביאלעזר דאי רבי אלעזר כיון דאמר עידי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו מיגרשא אלמא דמשמע דלרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי שפיר מיגרשא ביה, ואם איתא אפילו לרבי אלעזר נמי תיגרש דהא רבי אלעזר אית ליה דרבי מאיר ולוקמה בעידי חתימה ודברי הכל. והר"ז הלוי זצ"ל הביא עוד ראיה מההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד איפליגו בה רב ושמואל בכתובות פרק מי שהיה (צד, א) רב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדיייני ואוקימנא רב דאמר כרבי מאיר ושמואל דאמר כרבי אלעזר ואם איתא דרבי אלעזר סבירא ליה עידי חתימה נמי כרתי על מה פליג שמואל עליה דרב ומאי טעמיה, והרמב"ן נ"ר השיב עליהם להעמיד דברי הרב אלפאסי ז"ל אם כן שאין העדים חותמין על הגט אלא לברר שנמסר לה בעידי מסירה מעיקרא אם בא הבעל וערער למה אין משגיחין בו והא אפילו משום לשמה דסתם ספרי דדייני בגמרי חשבי' [בנדפס: גמורי חיישינן] הכא בשאין הדבר מסור אלא לבעל לא כל שכן, ועוד דאם כן [בנדפס: אפילו] כתבו בפנינו ונתנו לבעל ויוצא מתחת ידה כשר בלא עידי מסירה ובלא עדי חתימה דליכא למימר איהו זייפתיה וכל שכן כתב בכתב ידו, ועוד דאם כן היכי לא משתמט תנא ותני יש עליו עדים ולא נתנו לה בפני עדים רבי אלעזר [בנדפס: פוסלו] מכשיר וחכמים פוסלין [בנדפס: מכשירין], ועוד מגופה דמתניתין משמע דמודה רבי אלעזר בשלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר אם לא נתנו לה בפני עדים ולדברי הרב ז"ל הוה ליה לאיפלוגי נמי ארישא וליתני הכי רבי אלעזר אומר אם נתנו לה בפני עדים כשר ואם לאו פסול ואם נשאת הולד ממזר, ועוד דאמרינן בפרק קמא דמציעא לשמואל עדיו בחתומיו זכין לו והיינו ודאי משום דעדי חתימה כרתי ושמעינן לה בשמעתין דאמר הילכתא כרבי אלעזר אף בשטרות דעידי מסירה כרתי אלא שמע מינה מודה רבי אלעזר בעדי חתימה כדברי הרב אלפאסי ז"ל, ומה שהקשה אמאי לא אמרינן אף עדי מסירה כרתי משום דהוה משמע שיהו צריכין כולן עדי חתימה ועדי מסירה,ועוד שהן עיקר לכתחלה כמו שאמר הרב אלפאסי ז"ל, והא דלא מוקמינן מתניתין דשנים ששלחו שני גיטין שוין לכולי עלמא ובעדי חתימה משום דרבי ירמיה הוה סלקא דעתיה דכי היכי דרבי מאיר בעי חתימה לשמה משום דעדי חתימה כרתי הכי נמי בעי רבי אלעזר נתינה לשמה מפני שעדי מסירה כרתי הלכך לדידיה הא דכתב רחמנא לה לשמה לאו אוכתב בלחוד קאי דהוא כתיבת הגט שהרי אין כריתות הגט בכתיבה בלבד אלא אף בעדי מסירה אלא אוכתב ונתן לה קאי וכשם שצריך כתיבה לשמה לרבי אלעזר אפילו בשיש שם עדי חתימה משום דוכתב לאו אחתימת עדים בלחוד דאם כן מצינו חתימת עדים כורתת מן התורה אלא רחמנא אמר כל כתיבתו לשמה תהא כך צריך נתינה לשמה מפני שפעמים שהוא נמסר בעידי מסירה וצריך שתהא כריתות לשמה הילכך אפילו יש שם עידי חתימה נמי דהאי לה לשמה אוכתב ונתן קאי, ואמר ליה אביי דנתינה לשמה לא בעינן לעולם דכי כתב לה לשמה אוכתב קאי ולא אונתן ומתשובתו של אביי אתה למד דאמר לו אפילו תימא רבי אלעזר אימר דבעי רבי אלעזר כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי, והא דקשיא להרב ר"ז הלוי זצ"ל אם איתא דרבי אלעזר סבירא ליה דעדי חתימה נמי כרתי מאי טעמיה דשמואל דפליג עליה דרב בההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד, אינה קושיא דרב סבר לה כרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי ואלו שניהן נחתמו ביום אחד דשניהן זוכין כאחד דבמקום שאין כותבין שעות מדגלו בדעתייהו הא דאין מקפידין על הקודם לחברו ואפילו זה נכתב שחרית וזה נכתב מנחה אין זה זוכה מזה שאם תאמר כתב ומסר לראשון ושוב אינו יכול לחזור בו ולא לכתוב דינא דחלוקה שכיחא טפי לרבי מאיר דלא עביד איניש למיעבד הכי כלל דכיון שכתב ומסר הלה מפרסם זכותו והיאך חוזר וכותב לשני הלכך ליכא למעבד שודא לרבי מאיר ושמואל כרבי אלעזר דאמר אפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר, והכא יש לומר האחד חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו והשני הטעה הא למדת שאין [בנדפס: שאם] עדי חתימה כורתין בו באותו היום אינן כורתין אלא מסוף היום ואילך שהן מקפידין לכתוב שהוא המוכרח בחתימה והוא הכורת בו בלא מסירה ולפיכך צריכין לעדי מסירה להיות כורתין בו ביום שבמסירה אדם קונה לשעות והוה ליה כאלו נכתב זה בסוף היום וזה נמסר תחלה לכתיבה שלו הלכך דינא דשודא שכיחא טפי ועוד ראיה לרבנו הרב אלפאסי ז"ל מהא דתנן בפירקין (כז, ב) חמשה שכתבו טופס לכל אחד ושני גיטין וכתבו העדים בראש הדף דקתני בהו דפסילי ואם איתא דרבי אלעזר לא מכשר בעדי חתימה כלל אם כן הא מתניתין דלא כרבי אלעזר דאילו כרבי אלעזר כיון דמסר ליה [לה] באפי תרי כשר דעדי חתימה לא מעלין ולא מורידין ולא מזויף מתוכו הוא זה כיון שפסולו ניכר מתוכו שאין לחוש שמא אתי למסרך עליהם [בנדפס: למסמך עליה] וכדאיתא בפרק קמא (יא, א) גבי שמות מוהבקין דנכרים והכא נמי לא שנא וכן כתב הרמב"ם ז"ל דכולן בעידי מסירה כשרין אלא מתניתין דלא כרבי אלעזר ואם רבי ירמיה דמהדר אסתמא דמתניתין הי ניהו דלא כרבי אלעזר נימא מהני [בנדפס: מהכי], ועוד הדבר קשה דאם כן הוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם דהלכה כסתם, אלא ודאי מתניתין בעדי חתימה ודברי הכל ואם רצה ומסר בפני עדים כבר שנו שרבי אלעזר מכשיר ושמע מינה דעדי חתימה אפילו לרבי אלעזר כרתי, והראב"ד ז"ל פסק גם כן דאף עדי חתימה כרתי לרבי אלעזר.

וכן כי אתא רבין אמר רבי אלעזר אמר רבי הלכה כרבי אלעזר בגיטין. סוגיא דשמעתין דרבי אלעזר בין בגיטין בין בשטרות אמר מדקתני וגובה מנכסים משועבדים ואיכא דקשיא ליה הא אמרינן בבבא בתרא שילהי גט פשוט (בבא בתרא קעו,א) בעא מיניה רבא בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין מהו אמר ליה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין ואתקיף עליה רמי בר חמא והא תנן שלשה גיטין פסולין וכו' רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים ופריק שאני כתובה דשעביד נפשיה, ויש נוסחאות שאני התם דכיון דאיכא שטר כתובה שעבודי משעבד נפשיה, דאלמא לא איירי רבי אלעזר בשאר שטרות כלל, ורבינו שמואל זצ"ל מחק שם אותה גירסא מחמת קושיא זו ותקן שאני התם דמשעת כתובה שעביד נפשיה כלומר דהתם משעת כתיבה היה בדעתו למוסרו לה בפני עדים ועל דעת כן למסרו בפני שנים כתבו כדי שיגבה בו ממשעבדי, אבל הכא שמסרו לו בינו לבין עצמו ולא נתכוון זה אלא להודות לו בכתב ידו שלוה ממנו מנה והלכך אף על פי שהחזיקו המלוה בבית דין לא עבין בעדי מסירה שמסרו לוה למלוה בפניהם, והרב רבי יוסף אבן מאגש [מיגאש] ז"ל כך הוא גורס שם, ויש לי בו פירוש אחר לפי גירסת הספרים וכבר הארכתי בו בריש פרק קמא דמכלתין בסיעתא דשמיא.
ולענין פסק הלכה. רבותינו בעלי התוספות ז"ל כתבו דהלכה כרבי אלעזר בין בגיטין בין בשטרות, והביאו ראיה מההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין כח, ב) דאתא לקמיה דרב יוסף ואמר ליה זיל מסריה ניהליה בעדי מסירה ואתקף עלה אביי והא אמר רב אבא מודה רבי אלעזר במזייף מתוכו שהוא פסול ואמר ליה זיל שבקו לי, דאלמא רב יוסף ואביי תרוייהו כרבי אלעזר סבירא להו אף בשטרות, ועוד הביאו ראיה מדרבא דהוה מגבי בשטרא פרסאה דמסריה באפי סהדי ישראל מבני חרי כדאיתא לעיל בפרק קמא (גיטין ט, ב) ומשמע נמי התם דאי לאו משום דלית ליה קלא משום דשטרא פרסאה היא הוה מגבי ביה אפילו ממשעבדי דאלמא כתביה ישראל ומסריה באפי תרי סהדי מגבינן ביה אפילו ממשעבדי, ואף על גב דאמרינן בריש מכלתין מהדרינן אדרבי אלעזר דהלכתא כותיה בגיטין לאו למעוטי שטרות אלא משום דהתם לא איצטריך אלא לגיטין, ועוד משום דמחלוקת רב ושמואל היא הכא לא מעייל נפשיה התם בפלוגתא, ורבנו אלפאסי ז"ל כתב כאן והלכתא כרבי אלעזר בגיטין ומשמע דבגיטין ולא בשטרות קאמר כמסקנא דשמעתין, ולדבריו ההיא מתנתא דבסנהדרין פרק זה בורר איכא למימר דרב יוסף בלחוד הוא דסבר הכין ולא עדיף מרבותינו הבקיאין בדבר הלכה, ואביי דאהדר ליה דילמא לטעמיה קאמר ליה, ועוד דמסקנא דשמעתין דאיתמר במקומה וגבי הלכתא דהאי דינא טפי עדיפא, ועוד דאיכא למימר דהתם משום דסבר רב יוסף דהלכה כרבי יוסי דברייתא דמכשר בגיטין ואביי פליג, אמר בההוא עובדא למיסמך אעדי מסירה כרבי אלעזר דכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק. ואנן לא גמרינן מינה ולא סמכינן עלה, ומה שכתבה רבנו אלפאסי ז"ל בפרק קמא דמכות לא ללמד על עצמה כתבה אלא ללמד על דין מזויף מתוכו דגיטין. ויש לי בזו ובההיא דשטרא פרסאה ענין אחד [בנדפס: אחר] בריש מכלתין, ואכתי קשיא לן הא דגרסי בכתובות בפרק מי שהיה (נד, א) שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני ואוקימנא רב כרבי מאיר ושמואל כרבי אלעזר והתם עבד רב נחמן עובדא כשמואל וקיימא לן כותיה וכן פסקו כל הגאונים ז"ל התם כשמואל דאמר שודא והכא פסיק כרבי מאיר בשטרות, ואיכא למימר דבשטרי הודאות והלואות ואי נמי שטרי מכר דאית בהו אחריות וצריכי לקלא לא קיימא לן כשמואל אלא כרב וכרבותינו הבקיאין בדבר הלכה דאמרי דבשאר שטרות לא, אבל בשטרי מתנה דלמיקנא בעלמא אי נמי בשטרי מכר כגון שדי מכורה לך בעדי מסירה סגי ליה כרבי אלעזר וכדפסק רב נחמן כשמואל ועבד עובדא כותיה וזו תשובה מספקת לזו ולההיא דסנהדרין פרק זה בורר, והרמב"ן נ"ר תירץ לזו דכשאמרנו בגמרא דלרבי מאיר חולקין וליכא שודא אלא לרבי אלעזר לא נאמרה שיטה זו אלא לדברי האומר עדיו בחתומיו זכין לו והרי שתיהן כאילו נחתמו בשעה אחת אפילו מסר וחזר ומסר שניהן קונין משעת חתימה שהיא [בנדפס: שהיה] לשניהן כאחד הילכך [בנדפס: אין] אם אדם יכול ליפות כחו של זה מכחו של זה ומאי שודא איכא למימר, אבל אנן כיון דקיימא לן דלא קני בעדי חתימה עד דמטי שטרא לידיה אפילו לרבי מאיר איכא למעבד שודא שהרי בשעה שכתב להן לא קנו כלום משעה שמסר להם הוא שקונין הילכך אם מסר לראשון וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה וזו עצה עמוקה ואין דרך לנטות ממנה ואפילו נפסוק כרבי אלעזר בשטרות שהרי על כרחינו אפילו לדברי רבי מאיר הכותב שטר מתנה לחברו ביום פלוני ומסר בו ביום קנה מיד לשעתו ואינו יכול לחזור בו כל אותו היום אף על פי שלא כתב שעות ואפילו כתב שבוע או שנה וכיון שהוא קונה מיד היאך אפשר לדון בכותב שני שטרות ומסר לראשון בשחרית וחזר ומסר לשני ערבית שקנה שני כלים ואפילו קדמה כתיבת שטר לשל ראשון והלא כתיבה אינה זוכה לו כלל ומסירה זוכה לזה בשעתה אלא ודאי זה שמסר לו קנה והילכך אפילו לרבי מאיר איכא למעבד שודא וכדפירש רש"י, עד כאן. ולפי פסק זה קשיא לן דאם כן היכי פרכינן התם בבבא בתרא שילהי גט פשוט לרבי יוחנן מהא דרבי אלעזר דאמר מסרו לו בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים אלמא מדפרכינן מינה שמע מינה כותיה קיימא לן, ומפירוקא דפרקינן שאני התם נמי שמעינן דהילכתא היא דאי לא לימר ליה בר מינה דההיא דלית הילכתא כרבי אלעזר בשאר שטרות, והרמב"ן נ"ר דהתם לא משום דהילכתא כותיה אלא על דרך עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר אלא משום דליכא שטר בחתימה אבל הכא דאיכא שטר בחתימה אפילו לרבנן גובה דהא אית להו קלא דפריך [בנדפס: ופריק] שאני התם דמשעת כתיבה שעביד נפשיה, פירוש דמתניתין לענין גט חוב כיון שכתב לו הריני חייב לך מנה שלויתי ממך בשטר זה והעמיד עליו עדים ומסרו בפניהם כדי שיהיו עדים שלוה ממנו שעבודי שעביד נפשיה למלוה בשטר ועדים אבל הוחזק כתב ידו בבית דין לא העיד על עצמו בית דין שלוה שלא על מנת שבשטר הן מעידין עד כאן, וקרובים דבריו לדברי רבנו שמואל ז"ל שפירש שם בשילהי גט פשוט [בנדפס: וכמו] שכתבנו בריש מכלתין, ואינו מחוור דאי מדרבנן קא מקשה על דרך עד כאן לא פליגי לא הוה ליה לאהדורי אמילתיה דרבי אלעזר [בנדפס: ולמימר שאני התם כאלו בעי לפרוקי הא דרבי אלעזר] בהא, אלא הוה ליה למימר דאשרתא דדייני לאו כחתם עדים ולימא שאני הכא דלאו אמנה שבשטר הן מעידין דהיא היא עיקר כונתו בתשובה זו כדברי רבינו נ"ר וצריך עיון.

מאן תנא אמר רבי ירמיה דלא כרבי אלעזר. כלומר אלא כרבי מאיר, ואף על גב דרבי מאיר בעי מוכיח מתוך הכתב כדמשמע בריש פרק כל הגט דהיו לו שתי נשים ושמותיהן שוין לרבי מאיר לא יגרש בו לא גדולה ולא קטנה כמו שכתבתי שם, הכא מיירי במשולשת בגט אלא שאין השליח מכיר בשלוש ושני גיטין דקתני שוין בשמותיהן של נשים ולא בשמותיהם של אבות וכבר הארכתי בזה בריש פרק קמא דמכלתין גבי סתם ספרי דייני מגמר גמירי.

היכי דמי כלל והיכי דמי טופס אמר רבי יוחנן זמן אחד לכולן זהו כלל זמן לכל אחד ואחד זהו טופס. ואפילו כתוב בו בחד בשבא בחד בשבא, ורבי שמעון בן לקיש אמר אפילו זמן אחד לכולן זהו טופס ואלא היכי דמי כלל דכתבי הכי אנו פלוני ופלוני גרשנו נשותינו פלונית ופלונית פלוני גרש פלונית ופלוני גרש פלונית אבל אם לא חזר ופרט פלוני גרש פלונית ופלוני פלונית הרי זה פסול לפי שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד דהתורה אמרה וכתב לה ולא לה וחברתה, ותניא כותיה דרבי יוחנן ותניא כותיה דרבי שמעון בן לקיש, והילכתא כרבי יוחנן, ורבנו אלפס ז"ל לא פסק בהלכותיו כן [בנדפס: כריש לקיש] משמע דרבי יוחנן נמי פליג אדריש לקיש משום דהוו להו שתי נשים מתגרשות בגט אחד ואף על גב דהדר פסיק להו דאמר פלוני גרש פלונית ופלוני פלונית גט אחד הוו מדכללינהו בחד מעיקרא סבירא ליה לרבי יוחנן דחד הוא, ותניא כותיה, אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשניהם לומר דריש לקיש פליג אדרבי יוחנן אבל רבי יוחנן כל שכן דמודה לריש לקיש דזהו הכלל וכי הדר פסיק להו שני גיטין מיקרו ודוקא בשזמנן אחד אבל זמן לכל אחד ואחד אף על גב דערבינהו מעיקרא כיון דפליג להו בזמנן זמן מפסיקן ומה שהעדים נקרין עמו כשר.

עריות שאמרו לפטור את צרותיהן מן החליצה ומן היבום אם היו לבעליהן המת עליהן ספק קדושין או ספק גירושין כגון שגירשה לפני מותו גירושי ספק צרותיהן חולצות שמא הגט גט והקדושין אינם ולא מתיבמות שמא הקדושין קדושין והגט אינו ואפי' היה הגט גט פסול שאם נשאת בו הערוה לא תצא הדין כן ואין אומרין על זו שתצא כדי שלא תטעה צרה זו לומר מאחר שאינה יוצאה גט גמור היה ואפשר לי להתיבם שאף כשתאמר כן אין לנו שהרי הגט גט גמור מן התורה:

כבר ידעת במי חטאת שנתערבו בהם מים כל שהו שפסולים ומתוך כך כל ששתת מהן בהמה חיה ועוף פסלום מפני שהם מקיאים וחוזרין שם קצת המים עם משהו לחות שבפיהם או שאף המים עצמם בטלו בפיהם מתורת מי חטאת וחזרו להן כשאר מים וכן פירשוה גדולי הרבנים ומכל מקום היונה אינה פוסלת מפני שהיא מוצצת לגמרי ואין ריר יוצא מפיה למים ושרצים ששתו אינן פוסלין חוץ מן החולדה מפני שמלקלקת בלשונה ולחות יוצא מפיה למים וזבוב גדול כעין חגב הנמצא בעמרים והיא נקראת קרצית שבעמיר אם היא קטנה עד כזית פוסלת מכזית ולמעלה אינה פוסלת:

זה שביארנו שהלכה כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי גדולי הפוסקים כתבו בה אף עידי מסירה וכן עיקר אלא שיש הרבה שמועות נוטות לומר עידי מסירה דוקא וכבר כתבנו הענין בכדי הצורך בפרק השולח בסוגית המשנה הרביעית:

אף כשביארנו שהלכה כר' אלעזר דעידי מסירה כרתי יש פוסקין דוקא בגיטין דבדידהו כתוב וכתב לה לשמה ומשמע דאכתב גופו של גט קאי ולא אחתימה ולר' מאיר איצטריך לפרושי וכתב אחתימה ולא דייקא שפיר אלא כר' אלעזר ניחא טפי אבל שטרות דכתוב בהן וכתוב בספר וחתום ודאי אין עידי מסירה כלום ואין אומרין בה עצה טובה קמ"ל וא"כ האי דקאמר ר' אלעזר וגובה מנכסים משועבדים ופירשוה בסוגיא זו אשאר שטרות וכדקאמר ר' אלעזר תרתי אמר ורב סבירא ליה כותיה בחדא ר"ל בגיטין ופליג עליה בחדא ר"ל בשטרות הלכה כרב אי נמי סוגיא דהכא משבשתא ולרב ושמואל הוא דאיתמרא אבל מתניתין כי קאמרה וגובה מנכסים משועבדים פירושו בגוביינת הכתובה ולא בשאר שטרות ומשום דמשעת כתיבה שעביד נפשיה הכי איתה בהדיה בבתרא דבתרא קע"ו א' וגדולי המפרשים נוטים לומר דכי לית לן כר' אלעזר בשטרות דוקא בשטרי שעבוד דאע"ג דמסר בעדים לית ליה קלא אבל שטר מתנה קנה וכמו שאמרו בסנהדרין כ"ח ב' ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי ואמר ליה זיל קני בעידי מסירה עד דאמר ליה והא מזוייף מתוכו הוא אלמא דאי לאו דמזוייף מתוכו הוא אף בשטרות כן וכן בפרק מי שהיה נשאוי צ"ד א' בענין שני שטרות היוצאים ביום אחד הם מפרשים אותה במתנה או בשתפרש שאין בו אחריות:

וגדולי הפוסקים כך כתבוה תחלה שאין הלכה כדר' אלעזר בשטרות אלא שנמצא אחר כך בהלכות הבאות מספרד הלכה כר' אלעזר בגיטין והוא הדין לשטרות ופירושה אף בשטרי שעבוד וכן כתבוה גדולי המחברים ובאמת הסוגיא כך מוכחת דהלכתא כשמואל בדיני ואיהו קאמר הלכה כר' אלעזר אף בשטרות ולא פלג בהו בין שטרי שעבוד לשטרי מתנות ואי אינהו לא פלוג אנן היכי פלגינן ולדעת זה מה שאמרו בפרק ראשון בשטרא פרסאה דמסריה באפי סהדי ישראל לית ליה קלא פירושו מפני שנעשה בהדיוטות וכל שנעשה בהדיוטות אין לו קול ולא משום דכל שבעידי מסירה לית ליה קלא וכן פירשנוה במקומה ומכל מקום הדעת מכרעת כדברי גדולי המפרשים:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו לפיכך אם אבד אחד מהן השני בטל מבואר לר"ם:

אמר המאירי שנים ששלחו שני גיטין שוים ר"ל שהם שוים בשמותיהם וכתב כל אחד גט לאשתו ששמותיהן שוים גם כן ושלחום על ידי שליח זה ושמא תאמר היאך שני יוסף בן שמעון מגרשים נשותיהן על ידי שליח והרי הוזקקו לגרש זה בפני זה והם עצמם חייבין ליתן זה לאשתו במעמד חברו לא נאמר כן אלא בשאין מגרש אלא האחד אבל אחר ששניהם מגרשים אין לחוש לכלום ואמר שאם נתערבו שניהם ר"ל שאין השליח מכיר אי זה משל זה ואי זה משל חברו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ולפיכך אם אבד אחד מהם השני בטל והיו סבורים בגמרא לומר דמתניתין אליבא דר' מאיר דלא בעי עידי מסירה והילכך כשהגיעו שניהם ליד כל אחת מהן נמצאת כל אחת מתגרשת בשלה דאי ר' אלעזר כיון דאמר עידי מסירה כרתי הא לא ידיע בהי מינייהו מיגרשא והוא שהיה סבור שכשם שר' מאיר מצריך חתימה לשמה משום דעידי חתימה כרתי ומוקים וכתב לה אחתימה כך מצריך ר' אלעזר נתינה לשמה הואיל ועידי מסירה כרתי ואע"ג דלר' אלעזר מוקמינן וכתב לה לשמה אגופו של גט הואיל ואין הכריתות בכתיבה לבד אלא בעידי מסירה על כל פנים לה לשמה אוכתב ואנתן קאי והשיבו דאפי' לר' אלעזר כתיבה לשמה בעי נתינה לשמה לא בעי וכל שהגיע לידה הגט שנכתב לשמה שהרי בכלל שניהם הוא ואין צריך שיתברר בהי מיניהו מיגרשא וכן הלכה שאף לר' אלעזר נתינה לשמה לא בעי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה הששית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר חמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלני מגרש את פלנית ופלני לפלנית והעדים מלמטן כולן כשרים וינתן לכל אחת ואחת היה כותב טופס לכל אחת ואחת והעדים מלמטן את שהעדים נקרין עמו כשר אמר הר"ם פי' כלל הוא זמן אחד לכלם כמו שיכתוב בשני בשבת גרש פלני לפלנית עם דברי שאר המאמר וטופס לכל אחד ואחד הוא שיכתוב זמן לכל אחד ואחד והוא מאמר באחד בשבת גרש פלני לפלנית וישלים הגט הנה זה גט אחר גט והעדים מלמטן:

אמר המאירי חמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלני מגרש פלנית ואיש פלני מגרש פלנית והעדים מלמטה כלם כשרים וינתן לכל אחת ואחת היה כותב טופס לכל אחד ואחד והעדים מלמטה את שהעדים נקראים עמו כשר שאלו בגמרא מאי כלל ומאי טופס ופירש ר' יוחנן זמן אחד לכלם זהו כלל כלומר שכתב תחלה ביום פלני גירש פלני וכל שום דאית ליה את אשתו פלנית וכל שום דאית לה וכן פלני את אשתו פלנית ופלני את אשתו פלנית וכך אמר לה כל אחד מהם לאשתו צביתי ברעות נפשאי ופטרית יתיכי ליכי דתהוייין רשאה כו' עד סוף הנסח וחותמין שני עדים הרי זה כשר וינתן לכל אחת מהן ופירשוה גדולי המחברים בעידי מסירה אלא שאם אין שם עידי מסירה כל שיצא הגט מתחת ידה מגורשת וכל שיש שם זמן לכל אחד ואחד זהו טופס כגון שכתב באחד בשבת גירש פלני את פלנית וכך אמר לה וכו' ובאותו יום בעצמו גירש פלני את פלנית וכך אמר לה וכו' שנמצא כל גט שבמגלה מיוחד לעצמו והעדים מלמטה לכלם ואם נתן לכל אחת בעידי מסירה ודאי כלן מגורשות אלא שאם אין שם עדי מסירה אלא שהיה יוצא מתחת יד אחת מהן אין מגורשת בכך אלא זו שגיטה באחרונה והוא שהעדים נקראין עמו ואי אתה מפרש זמן לכל אחד ואחד זהו טופס שכתב בה באחד בשבת גירש פלני ובשני בשבת גירש פלני שאם כן הוה ליה נכתב ביום ונחתם בלילה ומתוך כך צריך לפרש שהזמן אחד אלא שמזכירו לכל אחת מצד חלוק הטופסין להיות כל אחד מיוחד לעצמו ולא היה צריך לומר אלא טופס לכל אחד ואחד שבזו הוא תלוי אלא דהיא היא ושמא תאמר בזמן אחד לכלם מיהא נאמר מאחר שנחלקו השמות ר"ל פלני גירש ופלני גירש שמא לא חתמו אלא על שם הנזכר אחרון שהרי אמרו עדים החתומין על שאלת שלום בגט כגון שכתב בסוף הגט שאלו לי בשלומה או בשלום פלני פסול אלא אם כן היו שם עידי מסירה משום דמילתא באפי נפשה היא ומפסקה בין נסח הגט לשאילת שלום מכל מקום הרי אמרו עליה שאלו פסול ושאלו כשר שוא"ו מוסף על ענין ראשון ועל הכל חתמו ואף זה כבר כתוב פלני ופלני ואם לא כן לא הועיל אלא הנזכר אחרון אע"פ שחזר ועירבם כשכתב וכך אמר לה כל אחד מהם כו' ומכל מקום אם כתב בגט אנו פלני ופלני ופלני גירשנו נשותינו וכך אמר לה כל אחד מהם לאשתו צביתי וכו' אפי' נמסר לכל אחת מהן בעדים אינו גט שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד דכתוב לה ולא לה וחברתה ומכל מקום אם חזר ופרטן אחת אחת כגון שחזר וכתב בגט פלני גירש פלנית ופלני פלנית כשר הא כל שלא חזר ופורט שתים בגט אחד הוא:

ואף בעבדים לא אמרו הכותב כל נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררים זה את זה אלא בשני שטרות שטר לכל אחד כמו שביארנו בפרק השולח ושמא תאמר אף בעבדים מה לו לאוקומה בשני שטרות לוקמה בהדר פלגינהו כדקאמר בגט תירצו גדולי המפרשים שאם עשה כן בעבדים ר"ל שיאמר כל נכסי לפלני עבדי וכל נכסי לפלני עבדי הוו להו סותרים זה את זה והכל לאחרון שהכל הולך אחר התחתון:

וכל שביארנו בגיטין אלו שכשרים אפי' היה ריוח בין נסח פלני לשל פלני שאין ריוח מפסיקן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

מתני' ג' גיטין פסולים ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד הרי אלו ג' גיטין פסולים ואם נשאת הולד כשר ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא נתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. פי' כתב בכתב ידו שהוא כק' עדים הולד כשר ולכתחלה פסול דלמא אתיא לאינסובא בכתב ידי סופר דעלמא בלא עדים וסתם מתניתין ר' מאיר הוא דבעי עדי חתימה יש עליו עדים ואין בו זמן הוא פסול מדרבנן גזירה משום בת אחותו או משום פירי הלכך לכתחלה לא תנשא בו ואם נשאת הולד כשר. יש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד גם זה פסול מדרבנן כדמפרש לקמן ור' אלעזר מכשיר אע"פ שאין עליו עדים כלל דקסבר עדי מסירה כרתי ולא בעי עדי חתימה. ומקשה ותו ליכא גיטין דפסולין לכתחלה והולד כשר והאיכא גט ישן התם אי נתגרשה בו לא תצא הכא באלו ג' גיטין אע"פ שהולד כשר תצא הניחא למ"ד תצא אלא למ"ד לא תצא מאי איכא למימר פי' פלוגתא דאמוראי היא לקמן בשמעתין:

התם בגט ישן אם נתגרשה בו תנשא לכתחילה הכא לכתחילה לא תנשא ואם נישאת לא תצא:

והאיכא גט קרח התם הולד ממזר הכא הולד כשר הניחא לר' מאיר אלא לרבנן מאי איכא למימר התם אפילו לרבנן תצא הכא לא תצא:

והא איכא שלום מלכות התם הולד ממזר הכא הולד כשר. הניחא לר' מאיר אלא לרבנן מאי איכא למימר התם אפילו לרבנן תצא הכא לא תצא:

יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד אמר רב ל"ש אלא דוקא כתב ידו ועד אחד אבל כתב סופר ועד לא. פי' דלא תימא כיון דאיכא כתב ידו סגי לן בעד א' וליתכשר לכתחלה אלא אף זה פסול מדרבנן:

ושמואל אמר אפילו כתב סופר ועד כשר שהרי שנינו כתב סופר ועד כשר. ורב מי דמי התם תני כשר ותנשא בו לכתחילה הכא דיעבד אלא חתם סופר שנינו אבל לעולם בכתב סופר ועד פסול ושמואל אמר לא ק' הא בספרא מובהק הא בספרא דלא מובהק פי' אם היה הסופר מובהק וסופר לכל העיר מועלת כתיבתו כמו החתימה עצמה וכשר לכתחלה דאמרינן בודאי הסופר שכתב הגט הוא היה עד שני אבל אם הסופר אינו מובהק סברו העולם כיון שאינו חתום לא היה כשר לעדות דשמא עבד או אשה או א' מקרובי האשה כתבו שאינו כשר לעדות ולא יתקיים הגט זה אלא בעד א' ואתו לאכשורי עד א' בגיטין:

וכן א"ר יוחנן כתב ידו שנינו וקי"ל דרב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כ"ש הכא דקאי רב כר' יוחנן וכתבא דספרא לא מהני מידי:

הרי אלו ג' גיטין פסולין זמנין אמר רב תצא וזמנין אמר רב לא תצא הא כיצד יש לה בנים לא תצא אין לה בנים תצא:

ולוי אמר לעולם לא תצא וכן אמר ר' יוחנן לעולם לא תצא וכן הלכה:

ר' אלעזר אומר וכו' וגובה האשה כתובתה בגט זה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין וכו' פי' ר' אלעזר לא בעי עדי חתימה כלל כי אם עדי מסירה ואם אין שם עדי מסירה כיון שנתנו לה בינו לבינה אע"פ שיש שם עדי חתימה אינו כלום דעדי מסירה כרתי ולמה נהגו העולם להחתים עדים בגט אלא מפני תיקון העולם שמא האשה לא תנשא עכשיו ועדי מסירה ימותו או ילכו להם למדינת הים וכשתבוא האשה להנשא בגט זה שאינו חתום לא נאמין לה שהבעל כתבו ונתנו לה דדילמא היא כתבה ליה אבל אם הגט חתום עדי הגט מוכיחים שהבעל כתבו וחתמו שבלי רשותו לא היו העדים חותמין ובודאי ביד הבעל חתמוהו ואחרי שעתה יוצא מיד האשה בודאי הבעל נתנו לה ולא חיישינן שמא כתב ליתן ולא נתן ונפל ממנו ומצאתו כי היכי דאמרי' בכל שטר מלוה דנפיק מתותי יד המלוה או שטר מכר דנפיק מתותי ידא דלוקח אלא ודאי הבעל נתנו לידה וכשנתנו לה בכשרון נתנו לה בפני עדי מסירה והילכך נאמנת האשה לומר בפני פלוני ופלוני נתנו לי והלכו להם למדינת הים אבל מכיון שנתן לה בעלה הגט אינה מוציאה עדי מסירה ואינה מגורשת דאמר' בינו לבינה נתנו לה. אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' אלעזר בגיטין כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף בשטרות:

ורב סבר בשטרות לא והא קתני וגובה מנכסים משועבדים ר' אלעזר תרתי אמר ורב סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא וקי"ל הלכה כשמואל בדיני:

מתני' ב' ששלחו ב' גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו לפיכך אם אבד א' מהן הרי השני בטל. ה' שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש את פלונית ופלוני פלונית והעדים מלמטה כשרים ונותן לכל אחד ואחד:

היה כותב טופס לכל אחד ואחד והעדים מלמטה את שהעדים נקראים עמו כשר:

ה"ד כלל וה"ד טופס א"ר יוחנן זמן אחד לכולן זהו כלל זמן לכל אחד ואחד זהו טופס וריש לקיש אמר אפילו זמן אחד לכולן זהו תופס. ה"ד כלל דכתיב ביה הרי אנו פלוני ופלוני גרשנו נשותינו פלונית ופלונית. מתקיף לה ר' אבא לר' יוחנן דאמר זמן אחד לכולן זהו כלל ליחוש כי חתימי שהדי אבתרא הוא דחתימי פי' הואיל וכל שם איש ואשה נכתבים לבד דילמא דעדים אבתרא חתימי ולא אכולהו מי לא תניא עדים החתומים על שאלת שלום בגט חיישינן שמא על שאלת שלום חתמו ולאו מי איתמר עלה א"ר אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוחנן שאלו פסול ושאלו כשר הכא נמי דכתיב ביה איש פלוני גירש פלונית ופלוני פלונית ופלוני פלונית פי' שהוא"ו מוסיף על ענין ראשון ומחבר את כולן ואכולהו משהדי:

בד"ה כל העופות כו' אבל משום מלאכה אין נפסל אחר קידוש כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא משמע להו דאיירי לאחר קידוש ואי משום לישנא דמי חטאת אההיא דהעושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם כו' כתבו התוספות בר"פ הכונס דאיירי נמי קודם קידוש ואפשר דלישנא דפוסלין משמע להו לאחר קידוש וק"ל:

גמ' כתב ידו שנינו נמחק:

שם משמיה דרבא לעולם כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

גמרא ר"א תרתי אמר ורב כו'. כה"ג לעיל (סז) וש"נ:

רש"י ד"ה הלכה כר"א בגיטין. כצ"ל:

תד"ה כל. טעמא משום שתהא חיותו בכלי. צ"ע דבפסחים (יח) בתד"ה בטלו ובחולין (ט ב) בד"ה אם מוכח להדיא דאחר קידוש אינו פסול גם מטעם זה ועי' ר"ש פ"ט דפרה מ"ג:

מתני' ונתערבו נותן שניהם. עיין טורי אבן ר"ה כז ע"א ד"ה ואם קול:

כל העופות פוסלים במי חטאת. רש"י פ"ק דחולין פי' או משום מלאכה או משום מים חיים בכלי וזה הטעם נ"ל עיקור וכן פי' בשמעתין וכ' תוס' שם ובפסחים י"ח ע"א ד"ה בטלו ובריש פרק הכונס וכן הר"ש פ"ג דפרה דבין מלאכה ובין מים חיים בכלי לא פסל אלא קודם קידוש אבל תוס' פליגי וס"ל הטעם משום היסח הדעת דפוסל גם אחר קידוש ועיין לעיל נ"ג ע"ב הא דאסח אדעתא וכו' ובתוס' דשמעתין מ"ש אבל משום מלאכה טעות הוא וצ"ל א"ו משום מלאכה ודברי מהרש"א צ"ע שלא עמד בזה:

אפילו ריח הגט אין בו. יל"ד כיון דריח הגט נפקא לן מקרא ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מכהונה כדלעיל פ"ב ע"ב א"כ מהיכי תיתי סלקא אדעתין שיהי' בגט שאין ב' עדים ריח הגט אם אין עדי מסירה כרתי ומאי רבותי' דר' יוחנן ומזה נראה ראיה לרמב"ם רפ"י מגירושין דקרא אסמכתא בעלמא וריח גט מדרבנן וקמ"ל דבכי האי לא גזרו רבנן:

וינתן לכל אחד ואחד לאו דוקא אלא אחד נעשית שליח קבלה בשביל כולן עיין משנה קידושין נ' ע"ב:

נתינה לשמה מי בעי. עיין רמב"ן שהסביר סברת ר' ירמי' דמסתמא לה לשמה אעיקור כריתות קאי ולר"מ וכתב דוקא וחתם וחתימה כרתי קאי לה אחתימה שהוא עיקור כריתות אבל לר"א דעיקור כריתות המסירה א"כ לה לשמה אנתינה שהיא המסירה קאי ע"ש וא"כ צ"ע מאי טעמא דאביי ועיין פר"ח סי' קפ"ה דספר א' ולא ב' ספרים קאי או כתב דלפניו ואנתן דלאחריו. וע' ר"ה ט' ע"ב דקי"ל מקרא נדרש לאחריו ועמ"ש בחידושינו לעיל ד' ע"א בדיבור עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ע"ש וא"כ צ"ע וי"ל דהרי אדרב ירמי' קשי' מ"ט לא יתנו לכל א' לשם מי שהיא כמו שנתערב עולת ראובן בעולת שמעון דמקריב לשם מי שהוא וצ"ל סתם אשה לאו לגירושין קיימא כמ"ש תוס' זבחים ב' ע"ב ד"ה סתם. ואהא קאמר אביי דהיינו בשעת כתיבה אבל אם כבר נכתב ונחתם ועומד לתנו לידה בהא אמרינן סתם ההיא אשה לגירושין קיימא. א"נ י"ל טעמא דר' ירמי' דגירושין שאני מטעם שכ' תוס' לעיל כ"ד ע"ב ד"ה לאיזה וכו' דבעי' מבורר טפי וס"ל לר' ירמי' ה"ה בנתינה. ואביי ס"ל דאפי' אי מקרא נדרש לאחריו מ"מ וכתב דסמיך לה גבי וכתב בעי' מבורר טפי אבל נתינה אפי' אי הוה לה קאי אלאחריו אבל מדלא סמיך לי' לא בעי' מבורר טפי וסגי למיתן לה לשם מי שהוא כמו גבי זבחים:

גמרא אבל כתב סופר ועד לא ושמואל אמר אפילו כתב סופר ועד שהרי שנינו כתב סופר ועד כשר. פירוש דנהי דהתם בסופר מובהק איירי כדמסקינן מ"מ כיון דע"כ מצרפין כתיבת הסופר לעדות כמו חתימה א"כ ה"ה באינו מובהק כשר מדאורייתא אלא דמדרבנן חיישינן למיפסליה דשמא לא כתבו מפי הבעל אלא להתלמד וזרקו לאשפה ומצאתו האשה והחתימה עליו עד א' וכ"כ התוספות בריש מכילתין משא"כ לרב הוי הולד ממזר לפי פירוש רש"י ז"ל אפילו בסופר מובהק משום דאין מצרפין כלל כתיבת הסופר לעדות וגזירת הכתוב היא דבעינן שני עידי חתימה ממש כן נ"ל אבל קשיא לי אכתי מ"ט דשמואל דמכשיר בסופר מובהק אפילו לכתחילה דמכדי אליבא דר"מ קיימינן הכא דאית ליה ע"ח כרתי כמ"ש התוספות בשם רבינו אפרים וסייעתו דלר"א דאמר ע"מ כרתי לא משכחת לפלוגתא דרב ושמואל כלל דלעולם בעינן ע"מ ובדאיכא ע"מ אטו משום סופר ועד א' גרע מלא חתמו כלל ומזוייף מתוכו נמי לא הוי שהרי ניכר לכל העולם שאין כאן שני עדים וצריכה לעידי מסירה אע"כ דכרבי מאיר אתיא ואם כן מאי מעליותא דסופר מובהק דהא לרבי מאיר אפילו מובהק שבמובהקין מעיקר הדין מותר לו לכתוב לכתחילה טופס ותורף הגט שלא מפי הבעל אלא להתלמד דאפילו מצאו באשפה כשר וא"כ היאך מצרפין כתיבתו לחתימת העד הא לענין חתימה לר"מ בעינן מדאורייתא שיחתמו שניהם לשמה ואין כאן אלא עד א' לשמה וכבר כתבתי בזה בריש מכילתין דכיון שהסופר מובהק מסרו מסתמא ליד הבעל א"כ לא היה הבעל מחתימו בעד אחד לבד אי לאו דקים ליה לבעל שהסופר כתבו לשמה דהבעל נמי מסתמא יודע בדין גיטין דבעינן שני עדים לשמה ואפ"ה פסלינן לכתחילה בסופר שאינו מובהק משום דחיישינן מדרבנן שמא לא מסרו כלל להבעל אלא כתבו להתלמד וזרקו לאשפה ומצאתו האשה והחתימה ע"א אלא שכל זה נ"ל דוחק ויותר היה נכון לסייע מזה שיטת הרי"ף ז"ל והרמב"ם שהביא הרא"ש ז"ל דפלוגתא דרב ושמואל איירי אליבא דהלכתא דאף למאי דקי"ל כר"א דע"מ כרתי מ"מ ר"א גופא מודה דבעידי חתימה לחוד נמי כשר ואיירי הכא בדליכא ע"מ אלא סופר ועד והשתא א"ש דבסופר מובהק כשר לשמואל לכתחילה דהא לר"א בעינן כתיבה לשמה כנ"ל לולא שאיני כדאי להכריע מ"מ התמיה קיימת שהקדמונים לא הרגישו בזה ודוק היטיב:

שם ושמואל אמר אפילו כתב סופר ועד. כבר כתבתי לעיל דקשה לשיטת רש"י בתשובה שהביא הרשב"א והר"ן ז"ל דהא דמיקל רבי מאיר בהנהו ג' גיטין לומר שהולד כשר ולא מיפסל משום כל המשנה היינו משום דכשירין לכתחילה בשטרות לענין בני חורין וא"כ קשה הניחא לרב אלא לשמואל מאי איכא למימר דהא כתב סופר ועד לא מכשיר שמואל בגיטין בסופר מובהק אלא משום דמסתמא כתבו מפי הבעל משום שבקי בתורת גיטין וא"כ בשאר שטרות מסתמא פוסל ומאי טעמא דר"מ דמכשיר הולד בסופר שאינו מובהק דמ"ש מכולהו דכל המשנה הולד ממזר היכא דפסול בשטרות ונהי שהב"י בח"מ סי' מ"ו הביא בשם תשובת הריב"ש דכתב סופר מובהק ועד כשר נמי בדיני ממונות לענין בני חורין אלא דמלשון רש"י בשמעתין נראה מבואר דלא שייך האי טעמא דמובהק אלא בגיטין דוקא ועיין מה שאפרש בזה לקמן דף פ"ח גבי כתובת חתנים ועיין בש"ך ח"מ סי' נ"א ול"ל דשמואל ס"ל כמ"ד הכא לא תצא ומוקי למתניתין דהכא כרבנן ולר"מ אין הכי נמי דבג' גיטין נמי הולד ממזר הא ליתא חדא דבפרק הזורק גבי גט ישן איכא תרי לישני בגמרא וללישנא קמא אמר שמואל אם ניסת לא תצא וא"כ אף איהו מוקי לה ע"כ כר"מ דאי כרבנן תיקשי האיכא גט ישן וע"כ דהכא תצא ובגט ישן לא תצא א"כ תיקשי משלום מלכות והי' במזרח אע"כ לא מיתוקמא ליה אלא כר"מ ובשלמא לפי מאי דמשמע לעיל בפרק הזורק דשמואל מכשיר לרבנן לגמרי בשלום מלכות ופליג אדרב א"כ א"ש דאיכא למימר דבהיה במזרח נמי מכשיר שמואל לרבנן אלא לפמ"ש שם התוספות דלרש"י נמי לא פליג שמואל אדרב ודוקא לשם סנטר שבעיר מכשיר שמואל עליה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש בסמוך בשמעתין דאף מאן דמוקי למתני' כרבנן אפ"ה מודה דמיתוקמא נמי כרבי מאיר וכמו שהוכחתי ועוד קשה דאי ס"ד דשמואל אליבא דרבנן איירי אבל לר"מ מודה דהולד ממזר בכתב סופר ועד א"כ מאי פליג שמואל עליה דרב ומאי מייתי ראיה שהרי שנינו כתב סופר ועד כשר דהא ע"כ רב מוקי למתניתין כרבי מאיר ולר"מ ע"כ איירי בכתב ידו ועד דבכתב סופר ועד שמואל גופא מודה דלר"מ הולד ממזר מטעמא דכל המשנה ולכאורה היה נראה בזה ליישב דאפ"ה פליג שמואל שפיר אדרב דלרב בכתב סופר ועד הוי הולד ממזר מדאורייתא משא"כ לשמואל לר"מ גופא לא הוי אלא ממזר מדרבנן משום כל המשנה אלא דאכתי קשה הא רב לא אמר בהדיא דכתב סופר ועד הולד ממזר אלא מדיוקא דייק לה סתמא דתלמודא וא"כ דלמא לרב גופא בכתב סופר ועד לא הוי אלא ממזר מדרבנן משום כל המשנה אבל בסופר מובהק רב נמי מכשיר לכתחילה ומש"ה איצטריך ליה לרב לאוקמי מתניתין בכתב ידו ועד, וגם בזה העליתי דאיכא למימר דע"כ ממאי דמוקי רב למתני' בכתב ידו ועד ע"כ דבסופר ועד הוי ממזר מדאורייתא אפילו במובהק והיינו לפי שפירש הר"ן ז"ל במשנתינו דהא דתנינן כתב בכתב ידו לאו בחתם ידו לחוד איירי אלא אפילו בכתב ידו גרידא שמעינן מיהא דחתם ידו נמי בכלל כתב ידו הוי א"כ למאי דמוקי רב סיפא דמתניתין בכתב ידו ועד היינו אפילו חתם ידו ועד וקשיא לן אמאי לפסול בכה"ג בחתימת ידו ועד והכתב הוא כתיבת ידי הסופר דלמאי ניחוש לה דכיון שחתם הבעל א"כ ע"כ תו לא שייך האי חששא שזרקו הסופר לאשפה וא"כ ליתכשר בכתב סופר ועד אע"כ דרב סובר דלעולם אין מצרפין כלל כתיבת הסופר לעדות ותו לא שייך לחלק בין סופר מובהק אלא בכולהו הוו ממזר דאורייתא דאין כאן אלא עד א' ובהא שפיר פליג שמואל ומייתי ראיה שהרי שנינו אלמא דבמובהק מיהא כשר וא"כ אפילו בשאינו מובהק לית לן למיפסל לר"מ אלא לומר שהולד ממזר מדרבנן משום כל המשנה אלא דאכתי קושיא ראשונה במקומה עומדת דמשמע דשמואל מוקי נמי מתניתין אפי' כר"מ ואפ"ה הולד כשר והנלע"ד בזה דבכתב סופר שאינו מובהק ועד לא שייך לומר כל המשנה ממטבע והיינו למאי דפרישית בריש מכילתין דע"כ האי שאינו מובהק לאו דידעינן שאינו מובהק אלא בסתם סופר איירי דמסתמא דמילתא אמרינן שהוא בקי אלא דאפ"ה חיישינן מדרבנן שמא אינו מובהק כל כך וכמבואר שם בלשון התוספות שם בריש מכילתין ולפ"ז לא מצי ר"מ להחמיר ולומר הולד ממזר משום כל המשנה דמאן יימר ששינה מהמטבע שמא מובהק הוא ולא נשתנה המטבע כלל כן נ"ל נכון ולפ"ז יתיישב ג"כ השיטה שכתבתי במשנתינו לפי שיטת התוס' דטעמא דכולהו משום שאין בו זמן ובההיא דסופ' ועד כשר הולד מטעמא דפרישית ותו לא מידי ודוק היטב:

תוספות בד"ה יש לה בנים כו' וא"ת מאי פריך לעיל כו' וי"ל דשלום מלכות נמי כיון דלרבנן כו' עכ"ל. פירוש דפשיטא ליה לתלמודא דבכולהו פסולי דרבנן היכא שאין הולד ממזר לית לן למימר דתצא כשיש לה בנים משום פגם הולד וק"ל:

גמרא אביי אמר אפילו תימא ר"א אימא דבעי ר"א כתיבה לשמה כו' ולכאורה יש לדקדק דסיפא דמתניתין דחמשה שכתבו חמשה גיטין לכאורה לא מיתוקמא כר"א דלדידיה אפילו בטופס לכל א' וא' יש להכשיר כולן ע"י עידי מסירה וכ"כ הרמב"ם ז"ל אלא דלשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלר"א מכשיר נמי בעידי חתימה לחוד א"כ איירי סיפא דמתניתין בדליכא עידי מסירה ולשיטת החולקים נמי איכא למימר דאיירי שאין עידי מסירה לפנינו ומש"ה לא מכשרינן אלא האחרון דלפי שהעדים החתומים חתמו על גט האחרון א"כ מסתמא נמסר לה בעידי מסירה כדינו משא"כ גיטי קמאי אפשר שלא מסרו להן כיון דלגבייהו ליכא עידי חתימה ודו"ק:

מתני' ב' ששלחו ב' גיטין שוין כו' נותן שניהם לזו כו' אם אבד א' השני בטל. וקשה דלשון בטל משמע מדאורייתא בודאי ובאמת היא ספק מגורשת ע"ש בר"ן. וי"ל דהוי שינוי בשליחות כיון דבסתם כונתו על ודאי גט דאז הי' ניכר ועתה רק ספק ושוב גם ספק לא הוי כמ"ש המשנה למלך [פ"ז מה' אישות הלכה ב'] ומדברי הר"ן מוכיח דלא הוי שינוי בכה"ג. או י"ל דמוקמינן לה אחזקת א"א והוי מה"ת ודאי בטל כמ"ש הר"ן ריש קדושין גבי ס"ק דלא חיישינן רק מדרבנן ע"ש כמו כן לענין גט. אך היכא דנתן לשתיהן הגט הנשאר דאז עכ"פ אחת מהן מגורשת בודאי י"ל דאיתרע החזקת אשת איש דהא ממ"נ אחת ודאי מגורשת ושוב שניהם בספק מה"ת. אך י"ל דדמי לשני שבילין ויש ג"כ חילוק בין באו לשאול בב"א או זא"ז כנ"ל דהוי ספק קדושין דדוקא בתרי ותרי אבל כשהעדים עצמם מסופקים הוי מקדש בלא עדים כיון שאין יודעים דבר ברור ע"ש. כיון שהספק אם בא לידה כלל. וכן הכא כיון שהספק אם בא לידה כלל גט שלה י"ל דהוי מגרש בלא עדים ובטל כנ"ל:

או י"ל למאי דמבואר בש"ס ריש ב"מ גבי מסותא האי אמר דידי כו' קם חד אקדשה כו' דלא הוי הקדש אפילו מספק משום דכל שאינו יכול להוציאו בדיינים אם הקדישה אינה מקודשת דהוי דבר שאינו ברשותו ואף אם באמת שלו לא מהני הקדש. והתוס' במשנה ריש ב"מ כ' דבב' שהפקידו הנפקד תופס בחזקת שניהם והוי כאלו שניהם מוחזקין בו ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל בגט שצריך שיהי' הנייר של הבעל ולהקנות להאשה, וא"כ אותן שניהם שנתנו להשליח ב' הגיטין ואבד א' וא"י איזהו אזי הנשאר בחזקת שניהם והוי כאלו שניהם מוחזקין והדין [דיהי'] מונח (על) הנייר וכה"ג. ושוב אין א' יכול להקנות אפילו מספק כמו גבי מסותא דכל שא"י להוציא בדיינים אינו יכול להקנות. וא"כ שוב לא הוי אפילו ספק גט דאף שנותן לה השליח והוא כמותו הא אינו יכול להקנות לה הגט אף שהוא של בעלה באמת מ"מ הוי אינו ברשותו. ויש לחלק בין מטלטלין לקרקע או דילמא אלו הוי קמן הוי מודה. אך מ"מ עתה כל זמן שאינו כאן הוי אינו ברשותו כמו בהקדש דלא חיישינן אולי יודה אח"כ. ויש לחלק. או י"ל כיון דלא בעי קנין בגט רק בנתינה שנותן לה ממילא קנתה הגט דהא היא קונה אף בע"כ. וי"ל דאף שאינו ברשותו מ"מ כיון דהוי נתינה שוב ממילא הוי קנין וקנתה כנ"ל ואינו מוכרח דמ"מ בעינן שיהי' עכ"פ בידו להקנות לה כנ"ל:

גמ' דלא כר"א דבעי נתינה לשמה כו'. ואינו מובן דלמה אין כאן נתינה לשמה הלא כיון שנותן שניהם בב"א ברור הוא שמתגרשת בנתינה זו ומה בכך שאינו ידוע בהי' משניהם. וי"ל דפריך מדנקיט סתמא נותן שניהם משמע אף בזא"ז ופריך שפיר הא בשעת נתינת כל א' אין כאן לשמה מבורר כנ"ל. ודוחק:

או י"ל למ"ש תוס' [סוטה י"ח ע"א] בנותן שני גיטין כשרים דיש לפסול מטעם ספר אחד ולא שנים ושלשה ספרים ע"ש. וע"כ הא דכשר הכא בנותן שניהם לזו ולא הוי ב' ספרים היינו משום דלא מתגרשת כ"א בספר שלה והשני לא מהני כלום דפסול. אמנם לר"א דבעי נתינה מבוררת לשמה וא"כ כיון שאינו ידוע לא היתה מתגרשת אף אותו שהוא שלה לבדו רק ע"י שנותן גם גט השני הוי כריתות ברור ותיתגרש ע"י זה ושוב הוי שני ספרים כיון שיש צורך לגוף הכריתות לגט השני משא"כ אי לא בעי נתינה לשמה מתגרשת רק בגט שהוא שלה אף שאינו ידוע איזהו ופריך שפיר כנ"ל:

או י"ל כמו להרמב"ם שפ' באין העדין יודעין אם בסייף או בארירין הרגו הוי א"י החקירות דעדותן בטלה כיון שהוא הגוף העדות במה הרגו ע"ש וכן הכא כיון שאין יודעין במה מתגרשת א"י החקירות אי בעי בעידי נשים דו"ח. אף שברור באחת משניהם מ"מ אין יודעין באיזה מהם. ויש לדחות. או י"ל כמו דבעינן בכתיבה ודין די יהוי כו' שיהי' מבורר שבגט זה מתגרשת דאל"ה הוי ידים שאינם מוכיחות כמו כן אי בעי נתינה לשמה צריך שיהי' מבורר באיזה גט מגרשה כנ"ל:

יש להקשות להרמב"ם ז"ל דפסק תנאי קודם התורף פוסל אפילו בע"פ משום דלא הוי כתיבה לשמה בבירור. וע"כ הא דמהני כל התנאים בגט היינו משום שלא התנה בכתיבה התנאי רק בהנתינה ומהני וא"כ לר"י אליבא דר"א דבעינן נתינה לשמה א"כ לא משכחת שום תנאי בגט דאף כשמתנה תנאי בנתינה הוי כתנאי קודם התורף כיון דבעי לשמה לא הוי נתינה לשמה בבירור ונפסל כל התנאי הגט ומבואר בכמה משניות דמהני. וי"ל דר"י פליג ארבא וסובר דתנאי בע"פ אינו פוסל אף קודם התורף. עוד יש לחלק:

עוד במשנה חמשה שכתבו כלל כו'. לכאורה קשה הא בעינן ונתן שיהי' כל הנייר של הבעל ואל"ה מחוסר קציצה היכא דשייר או בכה"ג ע"ש לעיל פ"ב. וא"כ כאן הם שותפים ואין כל הנייר של א'. וי"ל כמו באתרוג השותפין דיוצאין בו משום דכיון שכל א' רוצה לצאת בו מקנה לחבירו על אותו שעה שיוצא בו במתנה על מנת להחזיר כדי שיצא בו הוא ג"כ ויקנה לו ע"ש. וכן הכא כיון שכל אחד רוצה לגרש והם שותפים אמרינן דמקנה לחבירו בשעת נתינה שיהא שלו לבדו במתנה עמ"ל כדי שיוכל לגרש גם הוא ויקנה לו חבירו כמו התם ממש והוי שפיר שלו כנ"ל. וא"כ י"ל דהא דתני במשנה וינתן לכל א' וא' הוא בדוקא שאם אינו נותן לכולן גם אותן שנתנו להם אינה מגורשת שלא הקנה לו רק שיגרש הוא ג"כ. ויש לדחות:

גמ' פריך והא וכ' לה ולא לה ולחברתה ומשני דהדר פריט להו. ותמוה מאוד הא גם לר"י ולמאי דמשני מ"מ לר"מ דעידי חתימה כרתי וקאי וכתב אחתימה וגם לה קאי אחתימה דמינה יליף דבעי לשמה בחתימה וא"כ כיון שהעדים חתומים על כל הגיטין הוי וכ' לה ולחברתה. וברייתא אח"כ תני ר"מ בהדיא. ואפשר לומר למ"ש הר"ן ז"ל לר"א דמ"מ מהני עידי חתימה שהם כורתין בשעת מסירה כיון שרואין בידה והע"ח מעידין שנכתב בציווי הבעל ולנפילה ופקדון לא חיישינן הם עדים בשעת המסירה ע"ש. וכן לר"מ הא כ' תוס' דבעי עידי מסירה משום אין דבר שבערוה פחות מב' וע"כ מהני ע"ח ג"כ מטעם הנ"ל שהם עדים בשעת מסירה כנ"ל:

ובאמת הטעם לר"מ דוכתב קאי אחתימה היינו משום דכ' וכ' ספר כריתות והם הכתיבה של הכריתות. ובאמת הא אין מעידים כלל על הכריתות רק שנכתב בציוי הבעל וא"י אם מסר לה וגירשה כלל רק דבשעת מסירה נעשה עדותן של הע"ח עדות של כריתות שאז כשרואין בידה כורתין בשעתו כמ"ש הר"ן. וא"כ אז בשעת מסירה כשמוסר לכל אחת הוי לבדה דבשעת החתימה לא הי' כתיבה של כריתות כלל רק דבעי לשמה דאל"כ גם בשעת מסירה דאז נעשה כתיבה של כריתות לא הי' נחתם לשמה משא"כ לענין וכ' לה מהני כנ"ל:

או י"ל למ"ש הרי"ף יבמות דהוי מפי כתבם רק כשמוסרו לבע"ד נעשה כנחקרה כו'. וי"ל ג"כ כנ"ל ויש לדחות:

או י"ל למ"ש הח"מ [סי' ק"כ ס"ק ט"ז] דשנים אין רשאין לכתוב הגט דכ' וכ' לשון יחיד ע"ש. ולכך י"ל דדריש לה ג"כ ולא ולחבירתה כיון דכל הקרא לשון יחיד דוקא כנ"ל. אבל לר"מ דע"ח כרתי וא"כ ממילא ע"כ וכ' דקרא אף דכ' לשון יחיד לאו דוקא דבעינן ב' עדים ממילא גם לה אינו דוקא ומהני אף שהוא גם לחברתה כנ"ל:

עוד קשה דמבואר במשנה ובש"ע דהזמן הוא מכלל תורף הגט ואף שהוא מדרבנן עיין בב"י דתיקנו שיהי' כדאורייתא ממש. וא"כ מאי מהני אף דפריט להו אח"כ מ"מ כיון שהוא זמן א' לכולן. א"כ הוי כתיבת הזמן וכתב לה ולחבירתה וכל הדברים הפוסלין בתורף פוסלין בזמן כנ"ל. וי"ל ג"כ כנ"ל כיון דעיקר הזמן נתקן רק לידע יום המסירה ואז הוי וכתב לה כנ"ל ודוחק. וגם קשה אף לר"א דע"מ כרתי מ"מ למ"ש הרשב"א ריש גיטין דלכך פסול גם לר"א חתימה שלא לשמה ונקרא מזויף מתוכו משום דלאחר שתיקנו חכמים עידי חתימה מפני תה"ע שוב גם הם מכלל הספר כריתות דבעי לשמה ע"ש. וקשה כאן גם לר"א יופסל החתימה משום לה ולחבירתה. דבשלמא לפי' תוס' שם דגזרינן חתימה אטו כתיבה. י"ל דלענין לה ולחבירתה לא גזרינן משא"כ להנ"ל. גם לכאורה לס"ד דכ' רק אנו גרשנו נשותינו כו' הא הוי ידים שאינם מוכיחות דאינו כ' מי המגרש לזו ומי לזו כמו אם לא כתב מנאי דהוי ידים שא"מ אף שכ' דהוית אשתי ע"ש. וי"ל גם להפ' דבעי שליחות בכתיבה. וא"כ כאן נעשה שליח של כל החמשה א"כ לא כ' הבעל לבדו. וי"ל:

ודוקא כתב ידו ועד. הוא דאמרינן הולד כשר וכי תימא הא מרישא שמעינן לה דאפילו בלא שום עד הולד כשר אי לאו סיפא הוה אמינא היכא דאיכא עד אחד עם כתב ידו תינשא לכתחלה: דהא תנן. לקמן בפירקין: כתב סופר ועד כשר. כלומר כתב סופר וחתם עד אחד כשר: ורב. אמר לך מי דמי התם כשר לכתחילה משמע דהתם חתם סופר עם העד שנינו כדמתרץ לה רבי ירמיה לקמן: ושמואל. לית ליה דרבי ירמיה אלא כתב סופר ולא חתם והיינו טעם דכשר לכתחילה בספרא דמובהק ובקי בתורת גיטין ולא יכתבנו אלא אם שמע מפי הבעל: וכן א''ר יוחנן. כרב דאמר כתב ידו שנינו אבל כתב סופר הולד ממזר: הרי יש עליו עדים. ר' אלעזר סבר דאמצעיתא קאי: זימנין אמר רב. בהני שלשה גיטין דמתני' אם ניסת תצא: יש לה בנים. קודם שנודע לנו שבגט הזה ניסת: לא תצא. שלא להוציא לעז ממזרות על בניה: וכולן. חמש עשרה עריות שאמרו שפוטרות צרותיהן מן החליצה אם היו בהן לבעליהן המת קידושי ספק או שגרשן לפני מותו גירושי ספק נמצאת צרתה ספק שהיא צרת ערוה ופטורה ספק שאינה צרת ערוה וזקוקה ליבם: הרי אלו. הצרות: חולצות. שמא זקוקה היא: ולא מתייבמות. שמא אינה זקוקה ונמצא נושא אשת אח שלא במקום מצוה: זהו ספק גירושין. דכיון דמדאורייתא כשר זקוקה צרתה ליבם: ואי אמרת לא תצא. אם ניסת בגט זה: אתי למימר. גט זה מעליא וצרתה לאו צרת ערוה היא ואתי ליבומה: ומשנינן תתיבם ואין בכך כלום. כלומר אי אתי ליבומה לא איכפת לן כולי האי דנגזור הא אטו הא דכיון דכשר מדאורייתא חששא דרבנן בעלמא היא ולאו צרת ערוה היא: לעולם לא תצא. ואפי' אין לה בנים: וקרצית שבעמיר כו'. ועוד שמועה זו אמר אביכם דקרצית הנמצאת בעמרים אינה פוסלת במי חטאת אם שתת מהן: מפני שמוצצת. ואינה מחזרת ממים שבפיה לחזור ולטפטף בתוך הכלי דתנן התם שתתה מהן בהמה חיה ועוף פסולין מפני שמקיאים מפיהם לתוכן וכבר בטלו בפיהן מתורת מי חטאת: דידבתא. זבוב גדול כמין חגב: דביני כיפי. הנמצא בין העמרים: עד כמה. הויא קטנה ופסלה: עד כזית. ומכזית ומעלה הויא גדולה ולא פסלה: הלכה כר' אלעזר בגיטין. דעדי מסירה כרתי ואפילו פסולא דרבנן ליכא אבל לא בשטרות דכתיב בהן וכתוב בספר וחתום בירמיה (לב) בספר המקנה: אפי' בשטרות. דהתם עצה טובה קמ''ל מפני תיקון העולם: והא קתני. מתניתין: גובה מנכסים משועבדים. אם שטר הוא או גט זה גובה כתובה מנכסים משועבדים דתנן בכתובות (דף פט.) הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה: תרתי אמר. בגיטין ושטרות: ריח הגט. ליפסל בכהונה להחמיר וכל שכן להתיר: ורבותינו הבקיאין בדבר הלכה. הנך דמפרש ואזיל רב חמא בר גוריא: משום רבינו. רב: חברינו. רב חסדא: מתני' שני גיטין שוין. בשמותיהן: הרי השני בטל. דלא ידעינן דמאן ניהו: טופס לכל אחד ואחד. בגמ' מפרש לה: את שהעדים נקרים עמו. היינו תחתון אבל עליונים פסולים שמא לא העידו אלא על האחרון: גמ' מאן תנא. דקתני דאיכא תקנתא בנותן שניהם לזו ושניהם לזו: דלא כר' אלעזר. אלא כר' מאיר הלכך כל אחת מהן מתגרשת בשלה שהרי בא לידה ועדיו חתומים בו ור' מאיר כיון דלא בעי עדי מסירה שפיר דמי דהא כל גיטין נמי משחתמו העדים אינן יודעין למי ינתן: הא לא ידעי. עדי מסירה בהי מינייהו מיגרשא ואין זו נתינה לשמה מבוררת ורבי אלעזר כיון דחתימה לשמה לא בעי על כרחיך לשמה דכתיב בקרא אכתב ונתן קאי:

יש לה בנים לא תצא כו'. וא''ת מאי פריך לעיל הניחא למ''ד לא תצא אלא למ''ד תצא מאי איכא למימר ומאי קושיא נימא דבשלום מלכות אפילו יש לה בנים תצא וי''ל דבשלום מלכות נמי כיון דלרבנן הולד כשר יש לה בנים לא תצא: זרק לה קדושין ספק קרוב כו'. בפ' ד' אחין (יבמות ל:) דייק ואילו בגירושין ספק קרוב לו כו' לא קתני ומפרש לה: כל העופות פוסלין במי חטאת. טעמא משום שתהא חיותו בכלי אבל משום מלאכה אין נפסל אחר קידוש כדאמרינן בספרי ובמס' פרה (פ''ד מ''ד) ומיהו משום היסח הדעת נראה דנפסלין לאחר קידוש ובמקום אחר הארכתי: