גיטין פה ע"ב

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְדֵן דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין לִמְהָךְ לְהִתְנְסָבָא לְכֹל גְּבַר דִּיתִצְבִּיִּין גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר הֲרֵי אַתְּ (בַּת) [בֶּן] חוֹרִין הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ
גְּמָ' פְּשִׁיטָא אָמַר לָהּ לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם אָמַר לָהּ לְשִׁפְחָתוֹ הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם
אָמַר לָהּ לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ מַהוּ לִגְמָרֵי קָאָמַר לַהּ אוֹ לִמְלָאכָה קָאָמַר לַהּ
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי תָּא שְׁמַע דִּתְנַן גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר הֲרֵי אַתְּ (בַּת) [בֶּן] חוֹרִין הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ וּמָה עַבְדָּא דִּקְנִי לֵיהּ גּוּפֵיהּ כִּי אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ קְנִי גּוּפֵיהּ אִשָּׁה דְּלָא קְנִי גּוּפַהּ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי אָמַר לוֹ לְעַבְדּוֹ אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ מַהוּ
אֲמַר לֵיהּ רַב חָנִין לְרַב אָשֵׁי וְאָמְרִי לַהּ רַב חָנִין מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹיִם יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ
מַאי אוֹנוֹ אָמַר רַב שֵׁשֶׁת דִּכְתַב לֵיהּ לִכְשֶׁתִּבְרַח מִמֶּנּוּ אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְדֵן דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבָּנַן סָבְרִי יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת הָוְיָין יָדַיִם וְאַף עַל גַּב דְּלָא כְּתַב לָהּ וְדֵן מוֹכְחָא מִילְּתָא דִּבְהַאי גִּיטָּא קָא מְגָרֵשׁ לַהּ
וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת לָא הָוְיָין יָדַיִם וְטַעְמָא דִּכְתַב לַהּ וְדֵן דְּמוֹכְחָא מִילְּתָא דִּבְהַאי גִּיטָּא קָא מְגָרֵשׁ לַהּ אֲבָל לָא כְּתַב לָהּ וְדֵן אָמְרִי בְּדִיבּוּרָא גָּרְשַׁהּ וּשְׁטָרָא רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא
אָמַר אַבָּיֵי הַאי מַאן דְּכָתֵב גִּיטָּא לָא לִכְתּוֹב וְדֵין דְּמַשְׁמַע וְדִין אֶלָּא וְדֵן
וְלָא לִכְתּוֹב אִיגֶּרֶת דְּמַשְׁמַע (אִיגֶּרֶת) [אִיגָּרָא] אֶלָּא אִגֶּרֶת וְלָא לִכְתּוֹב לִימְהָךְ דְּמַשְׁמַע לִי מֵהָךְ וְלָא לִכְתּוֹב לִמְחָךְ דְּמַשְׁמַע כִּי חוּכָא
דִּיתִיהְוִייִין דִּיתִיצְבִּייִין תְּלָתָא תְּלָתָא יוֹדִין דְּמַשְׁמַע תֶּהֶוְיָין וְתִצְבְּיָין וְלוֹרְכֵיהּ לְוָ(י)ו דְּתֵירוּכִין וּלְוָ(י)ו דְּשִׁבּוּקִין דְּמַשְׁמַע תְּרִיכִין וּשְׁבִיקִין
וְלוֹרְכֵיהּ לְוָ(י)ו דְּכַדּוּ דְּמַשְׁמַע וּכְדִי וְלָא לִיכְתּוֹב לְאִיתְנְסָבָא דְּמַשְׁמַע לָא יִתְנַסְבָא אֶלָּא לְהִתְנְסָבָא
אִיבַּעְיָא לְהוּ בָּעֵינַן וְדֵן אוֹ לָא בָּעֵינַן וְדֵן
תָּא שְׁמַע דְּאַתְקֵין רָבָא בְּגִיטֵּי אֵיךְ פְּלָנְיָא בַּר פְּלָנְיָא פְּטַר וְתָרֵיךְ יָת פְּלוֹנִיתָא אִינְתְּתֵיהּ דַּהֲוָת אִינְתְּתֵיהּ מִן קֳדָם דְּנָא מִיּוֹמָא דְּנַן וּלְעָלַם וְאִילּוּ וְדֵן לָא קָאָמַר
וּלְטַעְמָ(י)ךְ כּוּלְּהוּ מִי קָאָמַר אֶלָּא בָּעֵינַן הָכָא נָמֵי בָּעֵינַן
מִיּוֹמָא דְּנַן לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו
וּלְעָלַם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - ב

רבי יהודה אומר: צריך לכתוב גם "ודן, וגט זה, דיהוי ליכי מינאי, שיהיה לך ממני, יהא ספר תירוכין ספר גירושין, ואגרת שבוקין ואיגרת עזיבה ממני, וגט פטורין וגט כריתות, למהך ללכת להתנסבא להנשא לכל גבר דיתצביין לכל אדם שתרצי להנשא לו", אבל אם יהיה כתוב בגט רק הרי את מותרת לכל אדם, אין הוכחה שכוונתו לגרשה בגט זה, ויש מקום לפרש שמגרשה בדיבור, ומה שמוסר לה את הגט אינו אלא לראיה על הגירושין.

גופו של עיקר הנוסח של לשון גט שחרור שכותבין לשפחה כנענית - הרי את בת חורין, הרי את לעצמך.

גמרא:

פשיטא, ואין ספק בדבר, שאם אמר לה לאשתו, כתב ^[59] לאשתו בגיטה הרי את בת חורין, במקום לכתוב הרי את מותרת לכל אדם, לא אמר ולא כלום, לפי שהוא לשון שחרור שפחה מעבדות, ואין זה לשון גירושי אשה -

וכן פשיטא שאם אמר לה לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם, לא אמר ולא כלום, דאין זה לשון שחרור אלא לשון גירושי אשה, ועדיין היא משועבדת למלאכה ^[60].

אבל יש להסתפק באופן שאמר לה לאשה הרי את לעצמך, מהו? מה כוונתו:, האם לגמרי קאמר לה, ומגורשת גמורה היא, או שמא למלאכה קאמר לה, שמעשה ידיה, שעד היום היו שייכים לבעל, יהיו מעכשיו שלה, ואין כוונתו לגרשה ממנו לגמרי.

אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע מהא דתנן - גופו של גט שחרור, הרי את בת חורין הרי את לעצמך -

ויש ללמוד קל וחומר שלשון הרי את לעצמך הוא לשון גירושין -

ומה עבדא, עבד כנעני, דקני ליה גופיה, שגופו קנוי לאדונו, מכל מקום כי אמר ליה הרי את לעצמך, קני גופיה. אם הוא אמר לו הרי את לעצמך, העבד יוצא לחירות וקונה את עצמו, אשה, דלא קני גופה, שהרי אין לבעל קנין בגוף האשה, לא כל שכן שאם אמר לה הרי את לעצמך היא מגורשת.

אמר ליה רבינא לרב אשי:

אמר ליה לעבדו כתב לעבדו בגט שחרור: אין לי עסק בך, מהו? האם זה לשון של שטר שחרור או לא? אמר ליה רב חנין לרב אשי, ואמרי לה ויש אומרים שרב חנין מחוזנאה הוא שאמר לרב אשי -

תא שמע מהא דתניא - המוכר עבדו לעובד כוכבים קנסוהו חכמים שצריך לפדותו מידי העובד כוכבים, ומכל מקום אינו חוזר להיות עבדו, אלא אחר שפודהו מהעכו"ם יצא לחירות. ואף על פי שהעבד יוצא לחירות, צריך הוא לקבל גט שחרור מרבו ראשון.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שאינו יוצא לחירות ללא גט שחרור, אלא שלא כתב עליו אונו [שטר, ולקמן יבואר מהו השטר שכותב לו], אבל אם כתב עליו אונו אינו צריך גט שחרור, אלא זהו שחרורו! השטר מהוה שטר שחרור.

מאי אונו, מהו שטר אונו?

אמר רב ששת: דכתב ליה, לכשתברח ממנו מן העכו"ם, אין לי עסק בך, ולכך כשיוצא מן העכו"ם אינו צריך גט שחרור.

ומוכח, שלשון אין לי עסק בך מהוה לשון שחרור:

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר שצריך לכתוב בגט - ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין.

במאי קמיפלגי? במה נחלקו רבי יהודה ורבנן אם צריך לכתוב בגט ודן או לא? רבנן סברי, ידים ^[61] שאין מוכיחות, כל דיבור חלקי, אפילו שאינו מוכיח את כוונתו בדיבור הזה, הויין ידים כאילו אמר לה את הדיבור המלא, ולכן אף על גב דלא כתב לה "ודן", ואין לנו הוכחה מגוף הגט שהוא רוצה לגרש אותה בגט זה, בכל זאת מוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה, כיון שאנו רואים שהגט יוצא מתחת ידה יש לנו ראיה שכוונתו לגרשה בגט זה.

ורבי יהודה סבר, ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, היכן שאמר דיבור חלקי, שלא מוכח בבירור כוונתו באותו דיבור, אינו נחשב לדיבור,

ולכן - טעמא דכתב לה ודן, דוקא אם הוא כותב, ודן דמוכחא מילתא שיש לנו הוכחה דבהאי גיטא קא מגרש לה, שהוא מתכוין לגרש אותה בגט זה.

אבל לא כתב לה ודן, אמרי, יש מקום לטעות שבדיבורא גרשה, שמתכוין לגרש בדיבורו שאומר לה הרי את מותרת לכל אדם, ומה שנתן לה שטרא את הגט אינו אלא לראיה בעלמא הוא שיהא לה עדות והוכחה שהיא פנויה.

בכדי להבין את הסוגיא הבאה עלינו להקדים את לשון טופס הגט ^[62]!

פטרית יתיבי ליכי, פטרתי אותך לעצמך, אנת את פלונית בת פלוני, דהוית אינתתי מקדמת דנא שהיית אשתי מזה זמן, וכדו וכעת פטרית פטרתי, ושבקית ועזבתי, ותרוכית ושלחתי יתיכי אותך די תהויין כדי שתהיי רשאה רשאית ושלטאה ושולטת בנפשייכי בנפשך, למהך ללכת להתנסבא ולהנשא לכל מאן דיתיצבייין עם כל מי שתרצי, ^[63] ואינש לא ימחי בידייכי ושום אדם אינו רשאי למחות בידך מן יומא דנן מיום זה ולעלם והלאה. ודן, וזה דיהוי ליכי מינאי, יהיה לך ממני ספר תירוכין ספר גירושין, ואגרת שבוקין ואיגרת עזיבה ממני כדת משה וישראל.

ועכשיו הגמרא מבארת כמה דינים שנוגעים לדקדוק כתיבת הגט:

אמר אביי:

האי מאן דכתב גיטא, כשהסופר כותב את הגט יזהר שלא לכתוב ודין עם יו"ד דמשמע ודין [בחיריק], שאז יהא משמע כאילו אמר לה אני מגרשך רק אם על פי דין אני חייב לגרשך, אבל אם על פי דין אין אני חייב לגרשך לא תתגרשי ^[64], אלא יזהר לכתוב ודן בלא יו"ד.

וכן יזהר שלא לכתוב איגרת עם יו"ד, דמשמע איגרת, שאז יהא משמע שמגרש אותה ב"איגרת" [בפתח תחת הרי"ש] מלשון גג, והרי צריך לגרשה בגט ^[65] אלא יזהר לכתוב אגרת.

וכן יזהר שלא לכתוב לימהך עם יו"ד, דמשמע, שאז יהא משמע, שלי תהיי מהך, מחמת הספר הזה, והרי אינו בא אלא לגרשה.

וכן יזהר שלא לכתוב למחך במקום למהך, דמשמע שאז יהא משמע כי חוכא כאילו בא לצחוק עליה, וכדי שלא יראה כחי"ת צריך להבדיל שיהא אויר בין רגל הה"י לגגו.

וכשכותב לה שנותן לה את הגט דיתיהוייין, כדי שתוכל להנשא לכל מי דיתיצבייין שהיא רוצה, צריך לדקדק לכתוב את המילה דיתיהוייין בתלתא בשלשה יודי"ן, וכן כשכותב דיתיצבייין צריך לכתוב את זה בתלתא יודי"ן, שאילו יכתוב בשני יודי"ן דמשמע, יהא משתמע בלשון רבים תהויין ותצביין, ויהא משמע שבגט זה יותרו כל הנשים שבעולם לינשא.

וכשכותב שנותן לה ספר תירוכין ואגרת שבוקין לורכיה צריך להאריך לוי"ו דתירוכין ולוי"ו דשבוקין, שאילו לא יאריך את הוי"ו, דמשמע, יהא משתמע כאילו כתוב תריכין ושביקין מלשון רבים, ומשמעותו שספר זה עבור נשים דעלמא ולא עבור אשה זו.

וכשכותב לה וכדו פטרית ושבקית, לורכיה לוי"ו דכדו יאריך את הוי"ו השני של המילה 'וכדו', דמשמע, שאילו לא יאריך את הוי"ו יהא משתמע כאילו כתוב וכדי שמשמעותו מלשון כדי - כלומר בלא כלום, ומגרשה בלא ספר כריתות.

וכן יזהר שלא ליכתוב בגט לאיתנסבא באל"ף, דמשמע, שאז יהא משתמע כאילו כתוב בשני מילים לא יתנסבא שאסורה להנשא, וזה סתירה למהותו של הגט, אלא יכתוב להתנסבא בה"י שמשמעותו שתהא מותרת להנשא לכל מי שהיא רוצה. ^[66]

איבעיא להו: בעינן ודן, האם ההלכה כדעת רבי יהודה שצריך לכתוב בגט ודן, או לא בעינן ודן, או שהלכה כדעת רבנן שלא צריך לכתוב ודן.

תא שמע -

דאתקין רבא בגיטי, שרבא תיקן לסופרים לכתוב בגט: איך פלניא בר פלניא שמו של המגרש ושם אביו, פטר ותריך ומגרש ית פלוניתא אינתתיה את פלונית שהיא אשתו, דהות אינתתיה מן קדם דנא שהיתה אשתו מזמן, ומגרשה מיומא דנן ולעלם מיום זה ואילך.

מדייקת הגמרא - ואילו "ודן" לא קאמר, הרי לא הוזכר בדברי רבא שתיקן לסופרים שיכתבו ודן, ומשמע שאין הלכה כרבי יהודה.

ופרכינן: ולטעמיך, גם לשיטתך, הרי כולהו, מי קאמר? הרי רבא לא הזכיר בתקנתו את שאר הלשונות שמוכרח לכתוב בגט.

אלא ודאי, שאף על פי שרבא לא הזכיר בתקנתו שצריך לכתוב את שאר הלשונות, מכל מקום ודאי שבעינן שצריך לכתוב אותם, ואם כן אף על פי שלא הזכיר רבא שצריך לכתוב ודן, הכא נמי בעינן ודאי שצריך לכתבו.

ולא הוצרך רבא לתקן אלא את הדברים שיש בהם דבר חידוש -

כי מה שתיקן רבא לכתוב מיומא דנן, בא לאפוקי להוציא מדרבי יוסי דאמר לגבי שכיב מרע שרוצה לגרש את אשתו רק על הצד שהוא ימות, ואמר הרי זה גיטך אם אני ימות, אף על פי שמשמע שהגט יחול רק לאחר שימות, והרי אי אפשר ליתן גט לאחר מיתה, מכל מקום סובר רבי יוסי שלא צריך לכתוב שהגט יחול מהיום, כיון שזמנו של שטר מוכיח עליו שכוונתו לגרשה מהיום ולאחר מותו.

הערות

^[59] על פי רש"י. אולם בטור סימן קל"ו פירש את הגמרא כפשוטה שהאומר לשון זה בעל פה בשעת הגירושין הנתינה פסולה. וכתב שם הבית יוסף שגם רש"י מודה לדברי הטור, ומה שפירש רש"י שכתב לה כן בגט, מפני שהגמרא מביאה את מימרא זו על המשנה שמדברת על גופו של גט לכן פירש זאת על הכתיבה, אבל באמת גם האומר לה כן בשעת נתינה נתינתו פסולה.

^[60] וברש"י כאן פירש דהטעם דאין זה גט שחרור הוא משום ששיר לעצמו קנין ממון, אולם ברש"י קידושין ו - ב שגם כלפי קנין איסור לא הוסיף לה כלום במה שאמר הרי את מותרת לכל אדם, שהרי עד עכשיו היתה מותרת להנשא לעבדים ואסורה לישראל, ועתה שהתירה לכל אדם מותרת היא להנשא לישראל אך אסורה היא להנשא לעבדים. ולכאו' יש בזה נפק"מ לדינא גבי במעוכבת גט שחרור שיש בה רק קנין איסור ולא קנין ממון, דלפי רש"י דידן מועיל שיאמר לה הרי את מותרת לכל אדם דאין כאן שיור ממון דבלא זה כבר אין לו בה קנין ממון, אב לפי רש"י בקידושין לא יועיל שיאמר לה הרי את מותרת לכל אדם שהרי לא הוסיף לה כלום בדיבורו. וע"ע בתורא"ש שם, ובקה"י קידושין סוף סימן י"ג.

^[61] דיבור חלקי של נדר שיש במשמעותו איסור קרוי 'יד' של נדר, בדומה ליד הכלי, שכל האוחז את יד הכלי הרי הוא אוחז את כל הכלי. כן האומר מקצת לשון איסור הרי חל האיסור כאילו אמר את כל לשון האיסור.

^[62] כפי שהובא ברש"י ד"ה דמשמע.

^[63] הקשה בספר אילת השחר, להשיטות שסוברים דתליוהו וקדיש חלים הקידושין [וכמבואר ברשב"א ריש קידושין], א"כ אמאי כותבין בגט שתנשאי למי שתרצי הרי גם אם קדשה אחר בכח מקודשת, והיה צריך להיות כתוב שתוכלי להנשא עם כל אדם.

^[64] על פי רש"י. אולם ברמב"ם פרק ד' מגירושין הלכה י"ג מפרש, שאם יכתוב ודין עם יו"ד יהיה משתמע כאילו אמר לה יהא משפט ביני ובינך.

^[65] על פי רש"י. אך ברמב"ם פרק ד' הלכה י"ג מפרש שאם יכתוב איגרת ביו"ד יהיה משתמע כאילו כתב אי גרת בשתי תיבות, כלומר אם זנית אני מגרשיך ואם לאו איני מגרשך. ועי' קרבן נתנאל אות פ' שלדעת רש"י אם כתב איגרת ביו"ד בדיעבד הגט כשר שהרי למעשה אינו מגרשה בגג אלא בגט, אולם לדעת הרמב"ם אין זה גט אף בדיעבד כיון שזה סתירה למהותו של הגט.

^[66] ונחלקו הראשונים מה הדיו אם לא דקדק בכל הדקדוקים הללו, דעת הרמב"ם שהגט פסול אך אם נשאת לא תצא, אולם דעת הראב"ד והעיטור [הובאו בראשונים בסגיין] שדווקא אם הבעל כתב כן בגט הגט פסול וכן אם צווה הבעל לסופר לכתוב באופן הזה הגט פסול, אבל אם טעה הסופר ולא דקדק הגט כשר.

ר' יהודה אומר: אף זה הוא גופו של גט, מה שכתוב בו "ודן דיהוי ליכי מינאי [וזה שיהיה לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] ואגרת שבוקין [עזיבה] וגט פטורין למהך להתנסבא [ללכת להינשא] לכל גבר דיתצביין [איש שתירצי] "וזהו גופו של גט (שטר) שחרור של שפחה: "הרי את בת חורין", "הרי את לעצמך".

א גמרא ושואלים: פשיטא [פשוט לנו], שאם אמר לה לאשתו שכך כתב בגט שלה "הרי את בת חורין" — לא אמר ולא כלום, שאין זו לשון גירושין, וכן אם אמר לה לשפחתו "הרי את מותרת לכל אדם" — גם כן לא אמר ולא כלום, שאין זו לשון שיחרור.

אולם אם אמר לה לאשה בגט "הרי את לעצמך", מהו הדין? האם "הרי את לעצמך לגמרי" קאמר [אומר] לה שהיא יכולה לעשות כל דבר לעצמה, ובכלל זה להינשא לאחר, או "הרי את לעצמך למלאכה" בלבד קאמר [אמר] לה? שהיא יכולה לעשות מלאכה עבור עצמה, אבל אין זו לשון גירושין.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתנן [ששנינו במשנתנו]: גופו של גט שחרור "הרי את בת חורין, הרי את לעצמך". ומעתה מה עבדא דקני ליה גופיה [עבד שקנוי לו גופו לאדונו], כי אמר ליה [כאשר אומר לו], כלומר, לשפחה, "הרי את לעצמך" — קני גופיה [קונה את גופו] לעצמו, אשה שלא קני [קנוי] לו גופה לא כל שכן שאם אמר לה "הרי את לעצמך" הריהי משוחררת ממנו לגמרי?

ועוד בענין זה, אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אם אמר לו לעבדו בשטר השיחרור "אין לי עסק בך", מהו? האם יש בזה לשון מועילה של שיחרור?

אמר ליה [לו] רב חנין לרב אשי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חנין מחוזנאה [ממחוזא] לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר זה ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: המוכר עבדו לגוי יצא העבד לחירות, וצריך גט שחרור מרבו הראשון. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — דווקא באופן שלא כתב עליו אונו (שטר) כשמכרו, אבל אם כתב עליו אונו — זהו שחרורו.

והסברנו מאי [מה פירוש] "אונו"? אמר רב ששת: דכתב ליה [שכותב לו] כך: "לכשתברח ממנו, מאותו גוי שמכרתיך לו, אין לי עסק בך", ולכן כשמשתחרר בדרך כלשהי מאדוניו הגוי הריהו יוצא לחירות לגמרי ודינו כישראל גמור. ומכאן משמע, שלשון "אין לי עסק בך" היא לשון מועילה לענין שחרור.

שנינו במשנה: גופו של גט "הרי את מותרת לכל אדם", ר' יהודה אומר שגם לשון זו היא חלק מעיקרו של הגט: "ודן דיהוי ליכי מינאי [וזה שיהיה לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] ואגרת שבוקין [עזיבה] ". ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון נחלקו] ר' יהודה וחכמים? ומסבירים: רבנן סברי [חכמים סבורים] שידים, כלומר, ביטויים בלתי מושלמים מבחינה לשונית, אף שאין מוכיחות בעצמן את כוונת האומר מכל מקום הויין [הריהן] ידים. שחכמים סבורים שאם אמר משפט שאינו מושלם, מכל מקום כיון שהענין ברור מן ההקשר — הרי זה מספיק. ולכן, אף על גב [אף על פי] שלא כתב לה "ודן", שזהו גט שמתגרשת בו, מכל מקום מוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה [מוכח הדבר שבגט זה הוא מגרש אותה] ואין צריך לפרש.

ור' יהודה סבר: ידים שאין מוכיחות לא הויין [אינן נחשבות] ידים, ומשום כך טעמא [הטעם, דווקא] שכתב לה "ודן" [וזה] וכו', דמוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה [שמוכח הדבר שבגט זה מגרש אותה], אבל אם לא כתב לה "ודן" [וזה] וכו', אמרי [אומרים אנשים]: בדיבורא גרשה [בדיבור בלבד גירש אותה], שסבורים שעצם הגירושין הוא מה שאומר לה שמגרש אותה, ושטרא [והשטר] ראיה בעלמא [בלבד] הוא שכך אמר, ולא גופו של הגט.

ג אמר אביי: האי מאן דכתב גיטא [זה מי שכותב גט], לא לכתוב [יכתוב] "ודין" ביו"ד שיש במשמע לשון זה גם ודין, כלומר, משפט ביני ובינך לגרשך, אלא ידקדק לכתוב "ודן" חסר, שיהא ברור שכוונתו ל"וזה".

ולא לכתוב [יכתוב] "איגרת" ביו"ד שמשמע גם לשון איגרת (גג) אלא אגרת חסר. ולא לכתוב [יכתוב] "לימהך" מלא, שמשמע לי מהך [מזו]. וישים לב שלא לכתוב [יכתוב] "למחך", כאשר אין האות ה"א כתובה בדיוק ונראית כמו חי"ת, דמשמע כי חוכא [שנשמע כלשון צחוק].

וצריך לכתוב במילים "דיתיהוייין" "דיתיצבייין" תלתא תלתא יודי"ן [שלושה שלושה יודי"ם], שבאופן זה ברור שיש לקרוא במשמעות "שתהיי, שתרצי", ולא יכתוב בשתי יודי"ן שמשמע כמו תהויין ותצביין [יהיו, ירצו] והכוונה לנשים כל שהן. ולורכיה לוי"ו [ויאריך את הוא"ו] של "תירוכין" ולוי"ו [ואת הוא"ו] של "שבוקין" שאם לא כן משמע תריכין ושביקין [מגורשים ועזובים].

ובנוסח "וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי" (ועכשיו פטרתי והעזבתי וגירשתי אותך) לורכיה לוי"ו של "כדו", שאם הוא מקצר בו נמצא דמשמע [שמשמעו] "וכדי" [בחנם]. ולא ליכתוב [יכתוב] במשפט בו הוא מתירה להינשא "לאיתנסבא" שמא לא יכתוב בדיוק ויעשה רווח כלשהו בין האותיות דמשמע [שמשמעו] לא יתנסבא [תינשא], אלא יכתוב "להתנסבא" (בה"א ובלא יו"ד), שלא יהא מקום לטעות.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] לפסק ההלכה לגבי המחלוקת במשנה: האם בעינן [צריכים אנו] לכתוב "ודן", או לא בעינן [צריכים אנו] לכתוב "ודן"?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], דאתקין [שהתקין] רבא בגיטי [בגיטין] את הנוסח: "איך פלניא בר פלניא [פלוני בן פלוני] פטר ותריך ית פלוניתא אינתתיה דהות אינתתיה מן קדם דנא מיומא דנן ולעלם [וגירש את פלונית אשתו שהיתה אשתו מלפני זה, מיום זה ולעולם], ואילו לשון "ודן" לא קאמר [אמר].

ותוהים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], כולהו מי קאמר [כל הלשונות האחרים האם אמר בנוסח זה]? אלא בעינן [צריכים אנו] שיכתוב אותם, ואם כן אפשר לומר כי הכא נמי [כאן גם כן] בענין "ודן" בעינן [צריכים אנו] לכתוב.

ומדקדקים בהסברת לשון על הגט כמו שתיקן אותו רבא: "מיומא דנן" [מיום זה] כתוב בו כדי לאפוקי [להוציא] מדבריו של ר' יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו, ואין צורך לכתוב "מיום זה", ותיקן רבא שמכל מקום יכתבו נוסח זה.

ומה שתיקן רבא שצריך לכתוב "ולעלם" —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yehuda says that there is also another essential sentence: And this that you shall have from me is a scroll of divorce, and a letter of leave, and a bill of dismissal to go to marry any man that you wish. And the basic element of a bill of manumission for a maidservant is: You are hereby a free woman, or: You are hereby your own.

GEMARA: It is obvious that if one stated in a bill of divorce for his wife: You are hereby a free woman, he has stated nothing, as that is not a statement of divorce. Similarly, if one stated in a bill of manumission for his maidservant: You are hereby permitted to marry any man, he has stated nothing, as that is not a statement of manumission.

The Gemara asks: If he stated in a bill of divorce for his wife: You are hereby your own, what is the halakha? Is he saying to her: You are entirely your own, meaning that she has full control over her status and may marry another man? Or is he saying to her: You are your own with regard to work, meaning that she may keep the revenue from her work? If so, this is not a statement of divorce.

Ravina said to Rav Ashi: Come and hear a solution that we learned in the mishna: The basic element of a bill of manumission is: You are hereby a free woman, or: You are hereby your own. And just as with regard to a slave, whose body is acquired by the master, if the master states in a bill of manumission for the slave: You are hereby your own, the slave acquires his body, all the more so with regard to a wife, whose body is not acquired by her husband, is it not clear that by his writing in a bill of divorce: You are hereby your own, she is completely released from their marriage?

Ravina said to Rav Ashi: If he stated in a bill of manumission for his slave: I have no business with you, what is the halakha? Is this a valid statement of manumission?

Rav Ḥanin said to Rav Ashi, and some say that it was Rav Ḥanin from Meḥoza who said this to Rav Ashi: Come and hear a solution that we learned in a baraita: With regard to one who sells his slave to a gentile, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission from his first master. Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement said? It is when the master did not write his document for the slave when he sold him; but if he wrote his document for him, that is the slave’s bill of manumission.

The Gemara asks: What is the phrase: His document, referring to? Rav Sheshet says that he writes for him as follows: When you will escape from the gentile to whom I sold you, I have no business with you. Consequently, as soon as he escapes his gentile master in any manner, he is entirely emancipated. It may be derived from here that the statement: I have no business with you, is valid with regard to manumission.

§ It is stated in the mishna that Rabbi Yehuda says that in addition to the statement: You are hereby permitted to marry any man, there is another essential sentence in the bill of divorce: And this [veden] that you shall have from me is a scroll of divorce and a letter [ve’iggeret] of leave. The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree? The Gemara answers: The Rabbis hold that ambiguous intimations are valid intimations. An incomplete statement is sufficient as long as the intention is clear from the context. And therefore, even if he does not write for her explicitly: And this that you shall have from me is a scroll of divorce and a letter of leave, the bill of divorce is valid as it is evident that he is divorcing her with this bill of divorce.

And Rabbi Yehuda holds that ambiguous intimations are not valid intimations, and therefore the reason that the bill of divorce is valid is that he writes for her: And this that you shall have from me is a scroll of divorce and a letter of leave, so it is evident that he is divorcing her with this bill of divorce. But if he does not write for her: And this that you shall have from me is a scroll of divorce and a letter of leave, people will say that he is divorcing her orally, and will mistakenly assume that the husband’s statement to her when he hands her the bill of divorce is what causes the divorce to take effect, and that the document is merely evidence of the divorce, rather than the divorce itself.

§ The Gemara relates several rulings concerning the precise terminology to be used in writing a bill of divorce. Abaye said: This person who writes a bill of divorce should not write the word meaning: And this, by spelling it vav, dalet, yod, nun, as that can be misread as having the vowel of a ḥirik under the letter dalet, not a tzeire. Read with a ḥirik, it indicates: And there is a law that we should get divorced. Rather, he should make sure to write the word meaning: And this, without a yod, so that it is clear that it should be read with a tzeire.

And he should not write the word meaning: A letter, by spelling it alef, yod, gimmel, reish, tav, as that can be confused with another identically spelled word that indicates a roof. Rather, he should write the word meaning: A letter, without a yod. And he should not write: To go, by spelling it lamed, yod, mem, heh, khaf, as that could be read as a conjunction which indicates: For me from this. And he should be sure not to write limḥakh, i.e., he must be careful that the letter heh not look like a ḥet, as that indicates that it is like a joke.

Abaye continues: In the clause: That you shall be permitted to go marry any man that you wish, the words ditihevyin and dititzviyin must include three instances of the letter yod in a row in each word, as with only two instances of the letter yod these words indicate: That they shall be [tehevyan], and: That they wish [titzviyan], referring to other women. And he should extend the vav of teirukhin and the vav of shevukin, as otherwise, the vav may be mistaken for a yod, and those words spelled with a yod indicate divorced [terikhin] and left [shevikin] women. In other words, it will change the meaning from describing the document as one that divorces or sends away to describing the women as divorced and sent away.

And in the clause: And now [ukhedu] I have dismissed and ousted and divorced you, he should extend the vav of khedu, as otherwise, the vav may be mistaken for a yod, and spelled with a yod it indicates: And with nothing [ukhedi]. And in the expression: To go marry [lehitnasseva] he should not write le’itnasseva with an alef and a yod, as, if he leaves space between the letters it will indicate: Will not get married [la yitnasseva]. Rather, he should write lehitnasseva, with a heh and without a yod, so there will be no room for this error.

§ A dilemma was raised before them: Do we need to write: And this that you shall have from me is a scroll of divorce, and a letter of leave, and a bill of dismissal to go to marry any man that you wish, or do we not need to write the clause beginning with the words: And this? Is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda or the Rabbis?

Come and hear a solution, as Rava instituted the following wording in bills of divorce: We saw how so-and-so, son of so-and-so, dismissed and divorced so-and-so, his wife, who was his wife from beforehand, from this day and forever. But he did not state the clause beginning with the words: And this.

The Gemara challenges this solution: And according to your reasoning, did Rava state all of the other necessary clauses of a bill of divorce? Rather, we need to write them even though they were not mentioned explicitly in Rava’s formulation. Here too, we need to write the clause beginning with the words: And this, even though it was not mentioned specifically by Rava.

§ The Gemara analyzes the wording instituted by Rava: The expression: From this day, is written to the exclusion of the statement of Rabbi Yosei, who said: The date written in a document proves when it takes effect, and therefore it is not necessary to write the expression: From this day. Rava added this expression to take the opposite opinion into account.

The expression: And forever,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאיבעי' לן בעינן ודן או לא. לא איפשט' ובעינן דקי"ל ידים שאינן מוכיחות לא הוויין ידים דשמואל ס"ל הכי בפ"ק דקדושין (דף ה' ע"ב) ובפ"ק דנדרים (דף ה') והתם נמי פליגי בה אביי ורבא דאביי סבר הויין ידים ורבא סבר לא הויין ידים וקי"ל כרבא ואע"ג דהתם אמר רבה אנא דאמרי אפילו לרבנן לא סמכינן עליה שאין איתו הטעם שוה לזה שמפורש כאן.
ולפי שמועה זו שפירש טעמיה דר' יוחנן משום ידים שאינן מוכיחות הויין ידים ע"כ רבא כרבי יהודה וי"ל דהא דאיבעי' לן הכא בעינן ודן או לא, היינו לומר אם הוו ידים מוכיחות בלא ודן כתירוצא דרבא והלכתא כרבנן, או דילמ' טעמייהו דרבנן משום דלא בעינן מוכיחות והלכתא כר' יהודה דודאי אי לא משום פלוגתייהו דהתם פשיטא דיחיד ורבים ואין פי' זה משמע הסוגיא ומיהו ודאי משום ידים מוכיחו' פלוגת' היא בשאר דוכתא בעי לה ולא פשיט.
וא"ק היכי אמר אביי הכא האי מאן דכתיב גיטא לא ליכתוב ודין אלא ודן דאלמא בעינן והא איהו אמר ידים שאין מוכיחו' הויין ידים לאו קושיא היא דנהי שאין זה גופו של גט מ"מ טופס הגט הוי וכך נהגו. ועוד דלמ"ד דכתיב ליה הוא דמזהיר דלא ליתא לפסולי גיטא דאי כתב ודין אתי בעל ומערער פסול ולא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא וכך שמעתי בשם גאון ז"ל בכל הנך דיוקי דאביי שאינן אלא כשהבעל מערער.
וצריך למיכתב והרי את מותר' ואע"פ שכתב למהך להתנסבא לכל גבר די תיצביין דאי לא כתב לה הכי לא התירה אלא להינשא אבל לא בזנות וחוץ מזנותך פסול.
וי"א שאינו צריך ותולין עצמן בהא דתנן בפ' האשה רבה (יבמות דף צ"ב) הורוה ב"ד לינשא ואמרינן מאי קלקלה אלמנה לכ"ג שלא התירוה אלא בנשואי היתר אבל לא בנשואי איסור אבל זנתה חייבת אלמ' כשמתירין אשה לינשא זנות בכלל א"כ למה כותבין הרי את מותרת לכל אדם בולמהך וכו' משום שופרא דשטרא ורש"י ז"ל לא כתבו וכן בנוסח ההלכות של רבי' ז"ל אין שם מותר' לכל אדם ואין זו ראיה, דהתם משום דא"ל אתון שויתון פנויה הוא שאין הורא' ב"ד למחצה אלא של אלמנה לכ"ג לא עלה על דעת ב"ד שישאנה ולא התירוה בנשואי איסור, אבל המגרש את אשתו כל שאפשר לטעון טוענין בה שמא שייר בגט, ועוד שאם באנו לדמותה להורוה ב"ד נימא ששייר בה אלמנה לכ"ג ואע"פ שכתב לה לכל גבר די תיצביין, התם נמי הרי התירוה לינשא לכל מי שתרצה, וסוגיין בעלמ' דכותבין בגיטין הרי את מותר' לכל אדם כדאמרינן, וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם , ואיתמר בפירקין כגון דכתב הרי את למטה ומותרת למעלה.
ומ"מ אני דן אם יש במשמע להנסבא ולא בזנות מה הועיל לר' יהודה ודן אמרי בגט זה התירוה בנשואין ובדבורא לכל אדם ואם נאמר שהרי את מותרת לכל אדם בגיט' דן משמע דכתבינן ליה בתר ודן, מ"מ למה כותבין למהך. וי"ל דלישנ' דגיטא הוא אגרת שבוקין וגט פטורין ולמהוי שריא לכ"ע, וכיון דכתבו והרי את מותרת לכל אדם לא חששו לדקדק בין להנסבא בין למישרי, ועוד דלשון מותרת לכל אדם משמע שתהא פנויה ומותר' לכל, לא שתנשא לאחר ותאסר לכולם ולהוציא מערעור זה כותבין שניהם, אבל אם נאמר דלר' יהודה אין כותבין אלא למהך להתנסבא למה לא אמרו לאישתרויי לכל גבר די תיצביין, אבל ודאי צריך למיכתב והרי את מותרת ואם לאו אסורה וקרוב אני לומר שאם נשא' תצא שזהו גופו של גט.
וראיתי בטופס הגט של ראשונים דכתב הכי אנא פב"פ דממתא פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי אלמ' ס"ל דצריך למיכתב וכל שום בשמוה דאבוה כשם שצריך למיכתב בשמו על הדרכים שפירשנו במקומו וכן בשם עירו ושם עיר אבותיו צריך למיכתב וכל שום לפיכך היה הוא מיהודה ואביו מגליל צריך לכתוב אנא פ' דמיהודה בר פלוני וכל שום דאית לי דממתא פ' לביתי ברעו' נפשי בשם שלה.
וחזי נמי דכתב רבים דהות אינתתי מן קדמת דנא וכדו תריכית יתיכי ליכי אנת פ' בת פלוני וכל שום דאית ליכי דממתא פ' ולא מחוור לי לחזור ולכפול. ועוד לנוסח הראשון שאם בא לחזור לא היה צריך לכתוב נמי כמו שכותב למעלה וכל שום לאבהתי ולאתריהון דאבהתי אלא הכי כתבו וכדו תריכי' יתיכי די תהויין ואין צריך לכפול.

פשיטא אמר לאשה הרי את בת חורין לא אמר כלום אמר לה לשפחה הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום, אמר לה לאשה הרי את לעצמך מהו לגמרי קאמר או למלאכה קאמר. ופשט רבינא דמגורשת קל וחומר מעבד דגופו קנוי קני גופיה בהכי אשה שאין גופה קנוי לבעלה לא כל שכן, וקיימא לן כותיה וכן פסק רבנו חננאל ז"ל, והרב אלפאסי ז"ל לא הביא מכל זה כלום מפני שאינן דברים הרגילין ואין דרכו לכתוב מה שאינו רגיל כמו שלא הזכיר כל אותן הבעיות של מעלה חוץ מקידושי קטן והנולדים ותזנותיך וכולהו אינך לפי שאינו מצוי.
וכן כתב לעבד אין לי עסק בך קנה עצמו בן חורין דהכי אמר ליה אין לי עסק בך אלא הוה את לעצמך וכיון שיש לו יד לזכות בעצמו קנה עצמו בן חורין מה שאין כן בהאומר לחברו שדה זו אין לי עסק בה דהכי קאמר אין לי עסק בה אלא תהא לעצמה והיא אינה זוכה בעצמה ולשון מתנה לאחרים אין כאן והיינו דבעבד יצא לחרות ובקרקע לא אמר ולא כלום.

אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא לכתוב ודין. כלומר ביוד דמשמע אם דין הוא שאגרשיך ואם אינו דין איני מגרשיך, ולא לכתוב איגרת ביו"ד דמשמע לשון גג, ויש לפרש משום דנראה כשתי תיבות כלומר אי גרת כלומר אם זנית ואם לא זנית איני מגרשיך, וכן פירש הרמב"ם ז"ל, וכתב הרמב"ם ז"ל שאם כתב כן או שלא כתב תצביין בשלשה יודי"ן הרי זה גט פסול, ובספר העיטור כתוב משמא דרבוותא ז"ל דכל הני דקדוקי דאביי היינו היכא דכתיב ליה בעל גופיה אי נמי דכתיב ליה סופר מפומיה ובתר הכי אתא בעל ומערער ואמר אנא הוא דפסילנא ליה בהני דקדוקי ולקלקולה איכוונית, אבל אי אמר הבעל לסופר ולעדים לכתוב את הגט סתם וטעו הסופר והעדים באחת מאלו האותיות והבעל אינו מערער הגט כשר ותנשא בו ואם העדים מצויין יעידו בפני בית דין שטעות סופר היה, וכן כתב רבנו האיי גאון ז"ל אי יהיב בעל רשותא לסופר למיכתב גט שלם וטעו בהני כולהו או במקצתהון אי איתיה לספרא מתקין ליה ואי לא ומינסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה, ודאי אי אתיא לאינסובי ואתי בעל ומערער ואמר האי דכתיב ודין דינא הוא דאמרי אי נמי למחך אחוכא איכוונית ולא מנסבינן לה, אבל אי מינסבא לא מפקינן לה דהא קאמר רב [בנדפס: קאמרינן] ומשום שלום מלכות יוציא והולד ממזר אין רבי מאיר היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר וליתא לרבי מאיר וכל שכן לענין טעות סופר, ורבנו נסים ז"ל השיב כן בקבלה מפי הגאונים ז"ל היכא שכתב הגט הבעל בעצמו אם נשאת וערער תצא ואם האשה טוענת טעות סופר היה עליה להביא ראיה אבל אם אין שם ערעור בעל ויש בו טעות מתחת ידי סופר וצוה לכתוב גט סתם כיון דמדעת שלמה רצה לגרש אינה צריכה גט שני וכל טעות שבא מתחת ידי סופר אין ערעור בעל כלום, וכן דעת הגאונים ז"ל.
ובתשובה לרבנו חננאל ז"ל כגון אלו הדברים שאינן מפורשין אם יבא אדם לכתוב אלו הדברים שמא יפלו ביד אדם שאינו הגון וילמדו לשקר לפיכך אין לנו אלא מן הפה לאוזן לנאמנים, וכתב הרב בעל העטור ז"ל דאי כתיב ביה דתיהוי את רשאה למהך לכל גבר דתצביין עדיף מלישנא דתהויין.

הא דאמרינן: ולורכיה לו"ו דתירוכין ולו"ו דשבוקין ולו"ו דוכדו. לאו לאורכיה משאר ווין קאמר אלא כשאר ווין כדי שלא יראו יודין דהא אין הטעם אלא כדי שלא יערער בעל לומר תריכין אמרית וכדי אמרית, וכן כתוב בתוספות, והעולם רגילין להאריכן ממש ונכון הדבר לעשות כן כדי שיזכרו ולא יבאו לידי קיצור.
והא דאיבעיא לן מי בעינן ודן או לא בעינן לא איפשיטא, ומכל מקום קיימא לן בהא כרבי יהודה ובעינן ודן דקיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דשמואל אית ליה הכי בפרק קמא דקידושין(ה, ב) דאמר שמואל בקדושין נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת הרי זו מקודשת ואסקה רב פפא והוא דאמר לה לי הא לא אמר לה לי אינה מקודשת דשמואל מיסבר סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכו' כדאיתא התם, ואיתא נמי בפרק קמא דנדרים בראשו, ועוד דמחלוקת אביי ורבא הוא בריש פרק קמא דנדרים (ה, א) אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים וקיימא לן כרבא, ואף על גב דאמרינן התם לימא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קא מיפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם וכו' דאביי דאמר כרבנן ורבא דאמר כרבי יהודה ומהדרינן רבא אמר לך אנא דאמרי אפילו כרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו אבל בעלמא מי שמעת להון, אפילו הכי לא סמכינן עלה דההיא, לפי שאין אותה סוגיא שוה לזו דהתם קרי ליה ידים שאין מוכיחות משום דאין מוכיח מתוכו אם מגרש אשתו או אשת חברו, והכא קרי ליה ידים שאין מוכיחות משום דלא מוכח דבגט זה מגרש לה אלא כיון דלא כתב לה ודן אמרי בדבור מגרש לה ושטרא ראיה בעלמא, ואף על גב דאמר רבא התם דמוכחא מילתא דאין אדם מגרש אשת חברו אכתי איכא משום דלא מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה אלא בדיבורא בעלמא כטעמא דהכא וסוגיין דהכא טפי עדיפא משום דהויא במקומה, וכיון שפירשו כאן דטעמייהו דרבנן משום דידים שאין מוכיחות הויין ידים על כרחין רבא כרבי יהודה סבירא ליה והלכתא כותיה, ואי קשיא לך היכי אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא ליכתוב ודין אלא ודן דאלמא סבירא ליה לאביי דבעינן ודן והא איהו סבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים כדאיתא התם בנדרים, ויש מתרצים דנהי שאין זה גופו של גט ואינו צריך אלא מאן דכתיב ליה ליזהר דלא ליכתוב ביה יו"ד דלא ליתי לאיפסולי גיטא דאתי בעל ומערער ולא תנשא לכתחלה, ואי נמי יש לומר דאביי בגיטין כרבי יהודה סבירא ליה משום דבעינן כריתות וליכא וכטעמיה דאמר התם בנדרים אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא גבי גט דבעינן כריתות וליכא, ואף על גב דלא קם ליה התם אביי כרבי יהודה ואסיקנא דאביי לית ליה דרבי יהודה לאו למימרא דבגט לית ליה כרבי יהודה אלא לומר דבעלמא לית ליה כותיה משום דרבי יהודה אית ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפילו בעלמא ואביי לית ליה אלא כרבנן, כך נראה לי. אי נמי יש לומר דאביי הכא משום חומר בעריות חאיש לרבי יהודה.

ולטעמיך כולהו מי קאמר אלא בעינן. פירוש דהא [בנדפס: דהכא] איכא הרי את מותרת לכל אדם דצריך לכולי עלמא.
והיכי דכתב למהך להתנסבא איצטריך למיכתב נמי והרי את מותרת לכל אדם, בהא מילתא איפליגו רבוותא ז"ל איכא מאן דמצריך כי היכי דלישרי לה בזנות דלהתנסבא משמע דלא שרי לה אלא לינשא אבל בזנות תיתסר וחוץ מזנותיך בעיא ולא איפשיטא והוה ליה גט פסול, ויש אומרים דאינו צריך דלא אמרו חוץ מזנותיך פסול אלא במשייר בפירוש חוץ מזנותיך אבל מסתמא כי שרי לה בין לנשואין בין לזנות שרי לה, והביאו ראיה מדתנן ביבמות פרק האשה רבה הורוה לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא, ואמרינן עלה מאי קלקלה אלמנה לכהן גדול לומר שלא התירוה אלא בנישואי היתר אבל בנישואי איסור לא, אבל זינתה לא, אלמא זנות בכלל היתר נישואין הוא, אבל נישואי איסור לא, ולהתירה לכהן גדול נמי בכלל דלכל גבר דתצביין הוא אבל התם דבית דין שרו לה מסתמא בי דינא לא רמו אנפשייהו נישואי איסור אלא פנויה גמורה כאלו היא אלמנה כדברי העד הוא דמשוי לה, אבל בעל מהכל מסלק רשותו ממנה ומתירה כאלו לא נתקדשה והיא תחוש לעצמה, ועוד דאם איתא דבלישנא דאיתנסבא אית ביה שיורא אמאי נקט רבי יהודה כהאי לישנא לינקוט לישנא רויחא דכולה ביה ולימא דתיהוי את רשאה ושלטאה בנפשיכי ותישתרי לכל גבר דתצביין, אלא דבהא איכא לדחויי דאדרבה היא הנותנת דמשום דצריך למכתב הרי את מותרת לכל אדם לא איצטריך רבי יהודה עוד לתקוני אלא למהך לאיתנסבא לכל גבר דתצביין, אבל אי לא הוה צריך הוה נסיב רבי יהודה לאישתרויי לכל גבר דתצביין, ועוד ראיה דאינו צריך הרי את מותרת דהא כתיב ביה ודן דהוו ליכי מינאי גט פיטורין וספר תירוכין ואגרת שקוקין והוה ליה כמאן דאמר הרי את מגורשת וגרסינן בקדושין (ה, ב) הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת, ובסידור הגט של רש"י ז"ל וכן בנוסח הגט שכתוב בהלכות הרב אלפאסי ז"ל אינו כלל, והרמב"ן נ"ר מן המחמירין עד שכתב קרוב אני לומר שאם נשאת תצא שזהו גופו של גט, והרמב"ם ז"ל כתבו בנוסח הגט שלו, ובודאי כך היו רגילין לכתוב בגיטין וכדאמרינן בפרק כל הגט (גיטין כו,א) וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם, ואמרינן לקמן בפירקין כגון דכתב הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה.
וזהו נוסח הגט שכתב רש"י ז"ל פטרית יתיכי ליכי את פלוניתא בת פלונית דהוית איתתי מקדמת דנא וכדו פטירית ותריכי [בנדפס: ותריכית] יתיכי דתהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל מאן דתצביין ואיניש לא ימחי בידיכי מן יומן דנן ולעלם ודין דיהוי [בנדפס: דתהוי] ליכי מינאי גט פיטורין [בנדפס: פיטרין] וספר תירוכין [בנדפס: תריכין] ואגרת שיבוקין [בנדפס: שבוקין] כדת משה וישראל.

מיומא דנן ולעלם מיומא לאפוקי מדרבי יוסי. כתב רבנו חננאל ז"ל ולא שדחה דברי רבי יוסי לגמרי דהא איהו דאמר הילכתא כרבי יוסי בבבא בתרא פרק יש נוחלין ובפרק מי שאחזו קורדיקוס, וכבר הארכתי בזה בשילהי מי שאחזו גבי כשתצא חמה מנרתיקה בסיעתא דשמיא.

והא דאמרינן: ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן. לשופרא דגיטא נמי תקין כדי שלא יוציאו לעז על הגט וכן פירש רש"י ז"ל אבל אם נשאת לא תצא, וכבר כתבתיה לעיל גבי היום אי את אשתי ולמחר את אשתי.

אמר לאשתו בשעת מסירה או כתב לה הרי את בת חורין או לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אינו כלום אבל אם אמר לאשתו בשעת מסירה או כתב לה הרי את לעצמך במקום הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת אמר לה אין לי עסק בך אינו כלום ולא סוף דבר אין לי עסק בך שהוא משלח את עצמו אלא אף באין לך עסק בי שאין לשון זה נאמר אלא בממון אבל אם כתב כן לעבדו יצא לחירות:

המוכר עבדו לגוים יצא לחירות וקונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו וצריך שיכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל ואפי' כתב לו בשעה שמכרו לכשתברח ממנו אין לי עסק בך צריך ממנו גט שחרור וכבר ביארנו עניני שמועה זו כלה ומה שיש לפקפק עליה בראשון של קדושין:

הגט כשר בכל לשון ובכל כתב ובלבד שיזהר באי זה לשון שיכתבו שיכתוב בו דברים המורים באותו לשון אלו שהזכרנו בגופו של גט וכן בכתב שיזהר בחסרון האותיות או במלואן שלא יארע בו ספק הן מצד שיכתוב דבר שמשמעו לשני ענינים הן הפסד צורת אות עד שתדמה לאות אחרת אלא שתהא כל אות נכרת עד שיהא תינוק לא חכם ולא טפש יודע לקרות על הדרך האמור בספר תורה וכל שהוא כתוב בלשון עברי יזהר שלא יכתוב ודין ביו"ד שהדבר מוכיח מענין דין ר"ל דין הוא שאגרשיך הא משמע שאם אינו דין לא אגרשיך והרי שנפסדה הבנתו העקרית שאנו צריכין לה וכן לא יכתוב איגרת ביו"ד שיש לטעות בו שיהו שני תבות ושיהא משמעו אם זינת מלשון הנואף והנואפת שתרגום ירושלמי שבו גיירא וגיירתא והוא לשון האמור במסכת עבודה זרה י' ב' על בתו של אסוירוס גר גיריא וא"כ משמען של דברים שיהא גט אם זינת הא אם לא זינת לא יהא גט ויכתוב דתהויין ותצביין בשלשה יודי"ן שאם בשנים יהא משמעו תהויין ותצביין על רבות נסתרות לא על עצמה ויאריך וא"ו של תירוכין ושבוקין ופטורין שלא יהא כמשמע תריכין ושביקין ופטירין כלומר גט של בני אדם המגורשים ונמצא משלח את עצמו וכן יאריך לוא"ו של וכדו האחרונה שלא יהא כמשמע וכדי כלומר בדברי הבל ותעתוע ולא יכתוב לימהך ביו"ד שיבא לטעות להיות שני תבות וידמה כמי שאומר לי תהיי מגט זה ואילך כדרך שהיית ומהך לשון דרך וכן לא ידביק תגה של ה"א בגגה עד שידמה לחי"ת שיהא במשמע שלשחוק ומחוך הוא נותנו ולא יכתוב לאתנסבא באל"ף אחר הלמ"ד שיבא לטעות בשני תיבות כמי שאומר שלא תנשא אלא להתנסבא:

ודקדוקים אלו כתבו הגאונים שלא נפסול בהם את הגט אלא בערער הבעל וטוען שעל סמך פיסולו נתנו אבל בלא ערער לא ומכל מקום גדולי המחברים פוסלין בו אף בלא ערער ואין הדברים נראין ואף בערער הבעל יראה דוקא בשאין העדים לשם אבל אם היו העדים לשם בית דין שואלים מהם היאך נצטוו ואם מעידים שבגט כשר בלא שום שיור נצטוו וטעות בעלמא היה מתירין אותה אף בערער הבעל וכן נראה לי:

והתקין עוד רב לכתוב בגט מן יומא דנן ולעלם מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח ואע"פ שהלכה כמותו בממון בגט אינו כן ואם לא כתבו אינו גט ויש אומרין שלא תקן אלא לרוחא דמילתא ואם לא כתבו לא הוי גט פסול ולעלם לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן בהיום אי את אשתי כמו שכתבנוה למעלה ואף זו לדעתנו אינו גט כלל אלא שאף בזו נחלקו קצת מפרשים לומר דלרוחא דמילתא תקין ובדיעבד לא הוי גט פסול ויש אומרין בשתיהן שבדיעבד מגורשת וישתקע הדבר:

אף כשיכתוב דברים אלו צריך הוא לכתוב הרי את מותרת לכל אדם ואע"פ שהוא כותב למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין זו אינה אלא היתר נישואין וצריך הוא להתירה אף לזנות שהרי חוץ מזנותך פסול כמו שביארנו ויש חולקין לומר שאינו צריך ממה שאמרו ביבמות בפרק האשה רבה הורוה לינשא וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא ואמרו שם צ"ב א' מאי קלקלה אלמנה לכהן גדול שלא התירוה אלא בנישואי היתר אבל זינתה פטורה שכל שמתירים לינשא זנות בכלל וא"כ מה צורך להרי את מותרת ואף גדולי הרבנים לא כתבוהו בנסח שלהם ומ"מ גדולי הפוסקים וגדולי המחברים כתבוהו וזו שביבמות אינה ראיה שכל שבית דין מתירין לינשא בעין יפה מתירים ודעתם לעשותה כפנויה לגמרי שאין מתירין למחצה אבל נשואין האסורין לפנויה לא עלה על דעתם אבל מגרש בעין רעה מגרש וכל שאיפשר לו לשייר חוששין לו ואם באת לדמותה להיתר בית דין אף אתה אמור ששייר נשואי עבירה כי התם ומתוך כך צריך לכתוב הרי את מותרת לכל אדם וכן נראה אחר שהכל מודים שהוא גופו של גט וכמו שאמרו וצריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם:

כבר ביארנו טעם להצריך כל שום וחניכא וכו' בפרק השולח נהגו העם לכתוב כן אף בשם האב וכן בשם עירו מנהיגים לכתוב וכל שום אף למקום האב עד שרבים מצריכים במי שהוא מעיר אחת ואביו מאחרת לכתוב אנא פלני דממקום פלני בר פלני דממקום פלני וכל זה שופרא דגיטא ורוחא דמילתא וכן יש כשמגיעין לוכדו תרוכית יתיכי שכופלין וכותבין אנת פלנית בר פלני וכל שום דאית ליכי ואין צורך בכך אלא ותרוכית יתיכי די תהוייין כו':

ונסח הגט לפי מנהגנו במנין י"ב שטין הנהוגות לזקנים בענין זה כך הוא ברביעי בשבת בעשרים יום לירח פלני שנת פלנית לבריאת עולם למנין שאנו מונין בו במגרש פלני או במתא פלנית או במגדול פלני לפי מה שהוא דעל נהר פלני יתיב איך אנא פלני בר' פלני דממקום פלני וכל שום אוחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתראי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי אנת פלניתא בת ר' פלני דממתא פלנית וכל שום אוחרן דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי דהוית אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי דתהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דתצבייין ואינש לא ימחה בידיכי מן שמאי מיומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל:

ואם הוא ממקום אחר ודר עכשו במקום זה כותב פלני דממקום פלני ודיירנא השתא במקום פלני או דאיתילידנא במקום פלני ודיירנא השתא כו' וכן בשם שלה ואם הוא ממקום אחד ואינו דר במקום אחר אלא שהוא עכשו במקום זה שמגרש בו כותב דהוינא השתא במקום פלני ואם הוא גט של תנאי כותבין את התנאי לאחר התורף ויש שאין נוהגים לכתבו כלל בתוך הגט אלא שמוסרו לה בתנאי והעדים כותבים את התנאי מצד אחר אם רצו כדרך שכתבנו למעלה ומ"מ בגיטא דשכיב מרע אע"פ שאפשר שלא לכתבו בתוך הגט אלא שיאמרהו לה בשעת מסירה כמו שכתבנו בפרק קורדיקוס רוב העולם נוהגים לכתבו בתוך הגט והוא שכותבין נסח הגט מתחלתו כשאר גיטין וכשמגיעין וכדו פטרית וכו' הם כותבים וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי מעכשו אם מתי דתהוייין רשאה וכו' עד סוף הגט וכשכתב כדת משה וישראל כותב ואם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשו ואם לא מתי לא יהא גט ואם רצה כותב בראשון מעכשו אם מתי מחולי זה:

ולחכמי נרבונא מצאתי גט שכיב מרע שהיו חתומים בו שני גדולי עולם הרב ר' יוסף משה בר' יוסף וה"ה ר' אליעזר בר' זכריה וראיתי שלא כתבו בו דהוית אינתתי מן קדמת דנא וראיתי נסח שלהם כך:

בששי בשבת בששה ימים לירח תמוז שנת ד' אלפים ותתצ"ד לבריאת עולם כמו שמונים כאן בנרבונה מתא איך אנא לוי בר' יוסף דממדינת הים נרבונה דעל אנבי נהרא וכל שום וכו' צביתי וכו' ופטרית וכו' אנת מרת ריינה בת מר שמואל דממדינת בדירש ודרה היום בנרבונה וכל שום וכו' עד ולאתריהון דאבהתיכי וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי מהיום אם מתי מחולי זה דתהויין רשאה וכו' עד כדת משה וישראל ואם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעת שאני בעולם ותהיי נאמנת עלי שלא נתיחדתי עמך ואם לא מתי לא יהא גט משה ב"ר יוסף נ"ע אליעזר ב"ר זכריה י"ץ:

גט שהיה בו מחק או גרד או ביני חטי ולא נתקיים אם במקום הטופס כשר אבל במקום התורף אינו גט אלא אם כן כתב קיומו למטה כדין שאר שטרות ואפי' הרקיב או ניקב כלו או נמחק או ניטשטש כל שיכול לקרותו תינוק לא חכם ולא טפש כשר ואם לאו אינו גט ומכל מקום דוקא בשאין שם עידי מסירה אלא שיוצא מתחת ידה בעידי חתימה אבל אם היו שם עידי מסירה כל שהם מעידים שקבלתהו בכשרות אפי' מצאו שם אח"כ מחק או גרד או ניטשטש או נקרע שתי וערב או אפי' אבד כשר ולגדולי המחברים ראיתי היה שתי וערב כשנתן לה בפניהם ולא הבנתי וכן כתבו שהגט שנמצא קרוע קרע בית דין שזו היא קריעת שתי וערב הרי זה בטל אבל בקרע אחר כשר וכתבו בו גדולי המגיהים שאף בקרע בית דין כל שנתקיים בחותמיו ויוצא מתחת ידה כשר ולא אמרו פסול אלא שלא לגבות בו מפני שחוששין שכבר גבתה בו וקרעוהו ב"ד:

מתני' גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם: רבי יהודה אומר ודן (דיהבי ליך) [דיהוי ליכי] מינאי ספר תירוכין ואגר' שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל גבר דתיצביין. גופו של גט שחרור הרי אתה ב"ח והרי אתה לעצמך. פי' אע"פ שלא כתב בגט אנא פלוני מעיר פלוני פטרית יתיכי פלונית מעיר פלונית אלא הרי את מותרת לכל אדם בלחוד הוי גט כשר שאינו כותב כל זה אלא שיהא ראיה בידה היום ומחר שבעלה גירשה אבל אם העדים מעידים שהוא כתב זה הגט ונתנו לה אע"פ שאין שם שמו ושמה שם עירו ושם עירה כשר הוא ולא מיפסיל אלא בשינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה דהתם אע"פ שהעדים מעידים שהוא נתנו לה אינו כלום מפני שהוא מזוייף מתוכו והוי חספא בעלמא אבל אם לא כתב שם לא שמו ולא שמה הכי נמי דכשר בעדות העדים וה"ה נמי אם כתב בגט לשון אחר של גירושין כשר הוא כדאמרינן בפ"ק דקידושין נתן לה גט ואמר הרי את משולחת הרי את מגורש' הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת והאי אמר לה כתב לה הוא פירושו וכדמפרש המורה בהלכתין גבי אמר לה לאשה הרי את לעצמך שהוא כתב לה והכי נמי אם כתב לה אני פלוני גירשתי פלונית אנתתי אע"פ שלא כתב שם הרי את מותרת לכל אדם גט כשר הוא ומבואר יותר מהרי את מותרת לכל אדם כדתנן לקמן חמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש את פלונית ופלונית והעדים מלמטה כולן כשרים וינתן לכל אחד ואחד:

ונ"ל דהא דכתבינן בגט וכדו פטרית ושבקית יתיכי דיתהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דתיצביין אינו מגופו של גט אלא רוחא דלישנא הוא שאילו היה מגופו של גט שוב לא היה צריך לו עוד והרי את מותרת לכל אדם ואע"ג דאמרינן לקמן לא ליכתוב (למהך) [למחך] ולא לאתנסבא ותהויין ותיצביין בתלתא יודין ולאורכיה לוי"ו דוכדו ותירוכין ושיבוקין הכל הם רוחא דלישנא ולא גופו של גט שאע"פ שלא כתבם כלל הגט כשר בהרי את מותרת לכל אדם לבדו ומאי דאמרינן לקמן במאי דאתקין רב איך פלוני פטר ותריך ית פלונית [אינתתיה] דהות אינתתי מן קדמת דנא מן יומא דין ולעלם ואמרינן לטעמיך כולהו מי קאמר אין פתרונו על דיתהויין וכו' כדמפרש המורה אלא על והרי את מותרת לכל אדם אבל לעולם כל מה שכותבין וכדו פטרית וכו' הכל יתר ורוחא דלישנא הוא ודי לנו בהרי את מותרת לכל אדם בלבד וכן אם כתב וכדו פטרית וכו' די לנו בזה ושוב אינו צריך והרי את מותרת לכל אדם ואי אמרת לעולם שתי הלשונות צריכים לכתוב למהך להתנסבא מתירה לינשא והרי את מותרת לכל אדם מתירה לזנות והילכך אם [לא] כתב את שניהם הגט פסול לא תוכל לאומרו דא"כ מאי דבעי בגמ' חוץ מתזנותיך מהו ליפשוט ליה ממתני' מדמצריך ליה ליכתוב והרי את מותרת לכל אדם בתר דכתב למהך להתנסבא ש"מ דחוץ מתזנותיך פסול אלא לאו ש"מ אינו כותב אלא והרי את מותרת לכל אדם בלבד שמשמע בין בנישואין בין בזנות ולמהך להתנסבא לא צריך אלא ודאי בא' מן הלשונות די וגם במהך להתנסבא בלא הרי את מותרת די וא"ת והלא בחוץ מתזנותיך איתוקם בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא תשובה הני מילי כשכתב בפירוש חוץ מתזנותיך אבל מסתמא כי כתב למהך להתנסבא גם לזנות במשמע שהרי חוץ מתרומותיך ומירושתיך דאיתוקמו נמי בתיקו לא מפרש להו בגיטא ש"מ דלא קפיד תלמודא אלא היכא דפריש חוץ מתרומותיך ומירושתיך אבל בסתמא כשר וה"ה בחוץ מתזנותיך ור' יהודה דבעי ודן דיהוי ליך מינאי היה מצריך א' מב' לשונות הללו וגם ודן. במאי קמיפלגי רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים אע"ג דלא כתב לה ודן מוכחא מילתא דבהך גיטא מגרש לה ור' יהודה סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וטעמא דכתב לה ודין דמוכחא מילתא דבהאי גיטא הוא דמגרש לה אבל לא כתב לה ודין אמרי בדבור בעלמא הוא דמגרש לה וגיטא דאשה בעל פה הוא עיין בפ"ק דנדרים ובשמעתא קמייתא דקידושין:

אמר אביי האי מאן דכתב גיטא לא ליכתוב ודין ביו"ד דמשמע דין פי' ודין משמע דין הוא שאגרשיך אבל אם אינו דין לא אגרשיך ולא יהא גט ולא ניכתוב ואיגרת ביו"ד דמשמע איגרא אלא ואגרת פי' אגרת (הפורש) [כמו אגרת הפורים] כתוב בלא יו"ד אבל איגרא היו כותבים ביו"ד ולא ליכתוב לימהך ביו"ד דמשמע לי מהך כלומר ענין כתיבה זו לי תהיי מספר הזה ואילך אלא ליכתוב למהך ויונתן תרגם ותרא כי מתאמצת היא ללכת דחמת ארי מאלמא היא למהך אלא למהך בלי יו"ד ולא ליכתוב למחך בחי"ת דמשמע כחוכא מצחק אני בך ואונקלוס תרגם בסודם אל תבא נפשי ברזהון לא הות נפשי באיתכנשהון במחך הילכך ה"א מבואר [ולא] יכתוב לאיתנסבא באל"ף דמשמע לא יתנסבא אלא בה"א:

דתיצבייין דתיהוייין יין בתלתא יודי"ן פי' שאם יכתבם בשני יודין משמע די תהויין על נשים דעלמא וכן דתצביין. אבל השתא דכתיבי בתלתא יודין דתֵיהֵוִייין דתִצְבֵיִיין. ולאורוכיה לוא"ו דתירוכין ודשיבוקין דאי לאו משמע תריכין שביקין נשים דעלמא ולאורוכיה לוא"ו דוכדו דאי לאו משמע וכדי כלומר ולא כלום כמו כדי נסבה. נגמר הגט ותקונו (כאן חסר בכת"י):

איבעיא להו מיבעיא ודן אי לא פי' הלכה כר' יהודה או כחכמים. ת"ש דאתקין רב בגיטין איך פלוני בן פלוני פטר ותריך ית פלניתא דיהוית אינתתי מן קדמת דנא מן יומא דין ולעלם ואילו ודן לא קאמר ולטעמיך כוליה מי קאמר אלא בעיא ה"נ בעי' עיין בריש פ"ק דקידושין דהויא פלוגתא דאביי ורבא דאביי אמר ידים שאין מוכיחות הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים והוכחתי שם בפ"ק דנדרים דבתרתי פליגי ר' יהודה ורבנן פליגי בודן ופליגי נמי במינאי. מיומא דין לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח:

תוספות בד"ה אע"ג דלא כו' ואור"י דבתרוייהו פליגי ושם מפורש כו' עכ"ל ר"ל דפליגי בדין אי הוה בעי ידים מוכיחות שזהו הגט ואי בעי נמי ידים מוכיחות דזו האשה שהוא מגרש היא אשתו וק"ל:

גמ' ולא לכתוב איגרת כו' נ"ב ולא ליכתוב איגרת שבוקי' ביו"ד דמשמע איגרא לשון גג א"נ לפי שנראית כשתי תיבות אי גרית כלומר אי זנית יהא גט ואי לא זנית איני מגרשך וכן פי' הרמב"ם ז"ל דיתהוייין דיתצבייין תלתא יודי"ן דאי לא כתבו אלא בשני יודי"ן שמא יקרא הקורא דתהוויין תצביין כלומר שהוא מדבר עם שתי נשים ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתים אחרות וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דאי כתב ביה דתהוי את רשאה למהך וכו' טפי עדיף מלישנא דדיתהוייין דמשמע תרוכין ושבוקין כלומר שהוא אמר לה שהוא שבקה אותו וגירשה אותו ע"כ לשון הר"ן:

רש"י בד"ה לכשתברח כו' לשון חירות הוא. נ"ב פי' ומועיל לעבד אבל לאשה אינו מועיל ואינו דומה לכמו הרי את לעצמך וכן פי' הר"ן להדיא ע"ש:

בד"ה ידים שאינן מוכיחות כו' אפ"ה הוי כו' נ"ב אע"פ שאין לו בית אחיזה וק"ל עיין בקדושין פ"ק דף ו':

בד"ה ולא לכתוב איגרת שבוקין ביו"ד כצ"ל והס"ד:

רש"י ד"ה א"ל לאשתו. לכתוב בגיטא. עי' לעיל (עח) תד"ה אינו גט ובמש"כ בקדושין (ו ב):

רש"י ד"ה אמר לשפחתו. דלגבי מלאכה כו'. ובקדושין פי' בע"א וכן הר"ן כאן:

רש"י ד"ה ידים שאין מוכיחות. עי' לשון הר"ן:

רש"י ד"ה לא לכתוב ודין. דמשמע דין הוא שאגרשך. כצ"ל וכ"ה בר"ן:

רש"י ד"ה זהו טופס הגט. מיתקרי די תהוין נשין דעלמא. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולורכיה לוי"ו דתירוכין. איגרת נשים עזובות דעלמא. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולורכיה לוי"ו דוכדו. משמע וכדי כלומר בולא כלום. כצ"ל:

גמ' דיתיהוייין דיתיצבייין. נ״ב יודי"ן הללו שלאחר הת״ו באמת ט"ס הוא שאין קריאת תי"ו זו בחיריק מושך יו"ד וגם של תצביין עם שהוא חרוקה אינה ת"ג מושך יו"ד:

תוס' ד"ה ולא לכתוב וכו' לכתבו ביו"ד. נ"ב דלא לשתמע אגרא לשון שכר:

ד"ה דתהוייין וכו' ואין לכתוב די יתבא. נ"ב ופשיטא דכי כתב הכי כשר:

ר' יהודה אומר ודן דיהוי ליכי וכו' גופו של גט שחרור וכו' הקשה תוי"ט מ"ט לא פליג נמי בסיפא דבעי למכתב ודין ואי הוה מחלוקת ואח"כ סתם כרבנן א"כ הלכה דידי' שאינם מוכיחות הוו ידים ע"ש ולפע"ד למ"ד המפקיר עבדו לא בעי גט שחרור ולעיל ל"ח ע"א הקשו תוס' א"כ שטרא למה לי ועיקור תי' אה"נ אלא כיון דכ' שטרא גלי דעת דבשטרא ניחא לי' דלשתחרר ולא בהפקירא א"כ צריך כל דיני גט דילפי' לה לה וא"כ לא שייך בשחרור ודן דמאי תאמר דילמא בדיבורא משחרר ושטרא ראי' בעלמא ממ"נ אם דעתו לשחרר בדיבור' הרי סגי בדיבורא דמפקיר עבדו יצא לחירות. והנה הך דמפקיר עבדו יצא לחירות מפיק ליה מקרא עבד איש מקנת כסף ופליגי בי' תנאי ביבמות מ"ח ע"ש וא"כ אין ראי' ממתני' דסתמא כת"ק דר' יהודה דלא בעי ודן אלא דבפלוגתא דתנאי דמשחרר עבדו לא מיירי ומדלא מצי למתני ודן לא נקיט נמי מנאי:

לכשתברח ממני אין לי עסק בך. כ' הר"ן דהוה כמו את לעצמך דבקטן קנאו שמים ובגדול זוכה בעצמו והזכרתיו לעיל ר"פ הזורק תוס' ד"ה דין ודברים וכו' לישב שיטת ר"ת ידים שאין מוכיחו' עיין חי' פ"ק דנדרים שם בארה בעזה"י:

ולא לכתוב למחך בפרק הקומץ הני ספרי דיוקנא חטרי' גגי' דחית ותלי' כרעי' דה"י ע"ש לפ"ז א"א שיתחלפו אמנם עיין בשו"ת ריב"ש סוף סי' ק"כ ומדבריו למדתי לאמר אע"פ שהוא לא כיון לכך אמינא אנא דלפי סגנון הכתב אשורית בעצמו יש כותבים ה' כתמונת ח' ולא תליא לרגלה כלל והרגילים כך צריכים בשטרותיהם ואגרותיהם לחטור החית כדי שיהיה היכר בין ה' לח'. ויש הי' תולין רגל הה' ואותן לא חטרי' לח' והיה ניכר בין ח' לה' בזה שהח' הוא גוף אחד והה' תליא רגליה. אך ספרא דוקנא דבס"ת תפילין ומזוזות עבדי תרוויי' תליא לה' וגם חטרי' לח' אע"ג דמשום הכירא לא הוה צריך אבל מטעם המפורש שם צריך ופסול אפי' בדיעבד אבל בשטר הדיוטו' יכול לעשות כמו שירצה כנ"ל ואמר כאן דבגט לא יכתוב למחך אלא ה' תלויה:

דאתקין רב בגיטא איך פלוני בר פלוני. כ' ראשונים דהך לישנא לא דייקי דצריך למכתב אנא פלוני בלשון בעל המדבר בעד עצמו אנא אנדרלינאי נהרדעא. ונ"ל רב לא רצה לכתוב על עצמו אנא תרכית ותלה קללתו באחרים ע"ד ס"פ שבועת העדות דאמר לרב כהנא כנה ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר דלא אמר נמי ודן משום דהוה צ"ל מנא"י ולא רצה לומר כן:

רש"י בד"ה אמר לה לאשתו לכתוב בגיטה כו' עכ"ל. וכן משמע מסוגיא דשמעתין דלענין לשון הנכתב בגט איירי אבל מלשון התוספות לעיל פרק הזורק דף ע"ח בד"ה אינו גט משמע דר"י מפרש שאמר לאשתו ממש והיינו לפי שיטתו שצריך לומר בשעת מסירת הגט הרי את מותרת לכל אדם וכמ"ש שם ע"ש:

בד"ה ולא ליכתוב איגרת דמשמע לשון גג עכ"ל. והרא"ש ז"ל כתב בשם הרי"ף ז"ל דאיגרת משמע אם זינתה מלשון גרגירא כלומר אם זינתה תהא מגורשת וה"ל תנאי בגט וכ"כ הרמב"ם ז"ל:

בד"ה דמשמע למחר כו' זהו טופס הגט פטרית כו'. ודקדקו מזה דלרש"י ז"ל א"צ לכתוב הרי את מותרת לכל אדם אע"ג דבמשנתינו אמרו שזהו גופו של גט מ"מ מה שכותבין דתיהויין רשאה ושלטאה להתנסבא ה"ל כמו הרי את מותרת לכל אדם והרמב"ן ז"ל כתב דלא סגי באת רשאה להתנסבא שלא התירה אלא דרך נשואין ולא דרך זנות וה"ל כחוץ מזנותיך דמיבעיא לן לעיל ולא איפשטא מש"ה צריך לכתוב ג"כ הרי את מותרת לכל אדם דהיינו אף דרך זנותך. ולענ"ד יש לתמוה דמ"ש מחוץ מירושתך והפרת נדרך דמיבעיא לן ואפ"ה לא תקנו בזה שום לישנא יתירא אע"כ דלא מיבעיא לן לעיל אלא אם אמר בפירוש חוץ אבל מסתמא התירה לכל דבר וא"כ ה"נ לענין חוץ מזנותך וצ"ע, אלא דבלא"ה נלענ"ד דמלשון רש"י ז"ל אין הכרע דהא לא כתב ג"כ שמו ושם אביו ושם עירו ועירה וכן לא כתב הזמן אע"כ דרש"י לא נתכווין לכתוב אלא טופס הגט משא"כ כל הני דהוי להו תורף וא"כ יש לומר דה"ה לענין הרי את מותרת לכל אדם לא הוצרך לפרש שהוא תורף הגט כדאיתא לעיל דף כ"ו בגמ' כנ"ל וצ"ע:

גמרא דתיהויין ותצביין תלתא יודין. מה שאין כותבין די תהוי נראה משום שהתי"ו משמשת ג"כ לשון נסתר כאילו מדבר על אשה אחרת ונראה דלזה נתכוון בעל העיטור שכתב ואי כתב די תהוי את שרי הרי שדקדק לשון די תהוי את דוקא ומשמע לתלמודא דלשון די תיהוויין עדיף יותר כנ"ל:

ולורכיה לוי"ו דוכדו דמשמע וכדי פירש"י משמע וכדי כלומר בולא כלום וכו' כמו כדי נסבא וכמו ואמרי לה כדי שם חכם עכ"ל אני הדל כתבתי במשג"ב לדך וז"ל כדי שם חכם כתב הרב באר שבע דרש"י פירש שם חכם וכתב סדר הדורות דלא מצא כן ברש"י ולא זכר דכן כתב רש"י בגיטין סוף דף פ"ה עכ"ל ואיברא דהרב סדר הדורות הי"ל להביא לשון רש"י דסוגיין הלז שספרי הדפוס חדשים גם ישנים כב"ר נפתחו לפניו:
ואולם לא אכחד דיש להעיר על הרב מהרש"ל בחכמת שלמה ריש מציעא שכתב בעלמא רגיל רש"י לפרש שם חכם ועל הרב באר שבע שכתב דברוב המקומות רש"י פירש שם חכם. דהרי העברים הביטו לראות קורין בא' עשר מקומות שהביא הרב סדר הדורות דאמרו בש"ס ואמרי לה כדי. ואין גם אחד דרש"י פירש שום פירוש. והקרוב אלי דגם מה שכתוב בפירוש רש"י דסוגיין אינו מרש"י אלא איזה הגהה בעלמא שהגיה אחד חכם בחוץ והכניסוה בפנים. שהרי בעיקר הדבר באחד עשר מקומות לא פירש רש"י שום דבר והכא בסוגיין שהוא אגב גררא נקטיה פירשו ואין זה סוגית רש"י. ותו דהלשון מוכיח דזה שכתוב בפירש"י שם חכם אינו מרש"י שהרי כתב דאם יכתוב וכדי משמע ולא כלום כמו כדי נסבה. ואי גם מ"ש שם חכם הוא מרש"י הול"ל משמע דלא כלום כמו כדי נסבה א"נ משמע שם חכם כמו ואמרי לה כדי ואז הוה אתי שפיר אבל השתא דקאמר כמו כדי נסבה וכמו ואמרי לה כדי מוכח דואמרי לה כדי וכדי נסבה רוח אחד להם ופירושן שוה בולא כלום. וא"כ ודאי שם חכם כתבו מי שאינו חכם ואינו מרש"י והכניסוה בפנים. וכן הר"ן דרגיל לכתוב פרש"י לא כתבו ומרן בבית יוסף א"ה סימן קכ"ו והרב גט פשוט שם העתיקו פירש"י והשמיטו זה. וצ"ל דפוסים ישנים ודוק כי קצרתי:

(פה ב תוספות) ד"ה דתהוייין וכו' ואחר התי"ו דיתיהוייין וכו'.—פי' והיו"ד הוא סימן לסגול כמו בת"א לא תיעבר (במ' כ יח), וכן בלשון התלמוד: היסט, היסק, היקף, היתר. ואחר התי"ו ג' יודי"ן, א' לסימן נקבה נוכחת, א' במקום ה"א השורש וא' נוספת להראות, שהיו"ד נשמעת במבטא. ומה שאמרו עוד ודי תיהוייין הם ב' תיבות אבל דיתבא תיבה אחת - כ"ה דרך ת"א דכ"מ שכתוב בתורה "אשר" מתרגם "די" בתיבה מיוחדת, אבל כל ה"א הידיעה שאצל הפועל מתרגם באות דלי"ת מחוברת לתיבה שלאחריה. ואף שיש בת"א מקומות שיוצאים מכלל זה הם מעטים ובאו רק מטעות הסופרים (ר' אברהם עפשטיין במאסף הכרם תרמ"ח).

ודן די יהוי ליכי מינאי כו'. וזה הספר אשר יהיה ליך מאתי: ספר תירוכין ואגרת שבוקין. שצריך להוכיח בתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה: גמ' אמר לה לאשתו. לכתוב בגיטה הרי את בת חורין ולא כתב בו הרי את מותרת לכל אדם: לא אמר כלום. דלא שייך בגירושין לשון חירות דבת חורין היא קודם לכן: אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום. דלגבי מלאכה לא אפקה מיניה וכיון דשפחה היא ושם שפחה עלה לא משתרי' נמי לבן חורין: יצא לחירות. אע''פ שקנסוהו לפדותו עד עשרה בדמיו לא ישתעבד לו עוד: וצריך גט שחרור. להתירו בבת ישראל: שלא כתב עליו אונו. שטר כשמכרו לעובד כוכבים: לכשתברח ממנו. מן העובד כוכבים אם תוכל להמלט מן העובד כוכבים אלמא אין לי עסק בך לשון חירות הוא: ידים שאין מוכיחות. בית אחיזה לדבר לאחוז בו ולומר הוכיח שעל ידי ספר זה גירשה אפ''ה הוי בית יד ואמרינן מדכתב גט ויהיב גלי דעתיה דבהאי גיטא גירשה: בדיבורא. דאמר לה בשעת מסירה הרי את מותרת לכל אדם: ראיה בעלמא הוא. להיות בידה לעדות בכל אשר תלך להראות שהיא פנויה: לא לכתוב ודין. דמשמע דין הוא שאגרשך אבל אם אינו דין עלי שאגרשך לא תתגרשי: ולא לכתוב איגרת. שיבוקין ביו''ד דמשמע איגרת לשון גג: ולא לכתוב לימהך להתנסבא לכל מאן דיתיצביין. דמשמע לי מהך לי תהי מספר הזה ואילך: אלא למהך. בלא יו''ד: ולא לכתוב למחך. צריך שיבדיל רגלו של ה''י שיהיה אויר בין רגלו לגגו דלא ליתחזי כחי''ת: דמשמע למחך. לצחק כלומר מצחק אני ביך כי חוכא: זהו טופס הגט. פטרית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דהוית אינתתי מקדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי די תהויין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא לכל מאן דיתיצבייין ואינש לא ימחי בידייכי מן יומא דנן ולעלם ודן די יהוי ליכי מינאי גט פטורין וספר תירוכין ואגרת שבוקין כדת משה וישראל: די תיהוייין. רשאה לישדי ביה תלתא יודי''ן רצופין דניקרי די תיהוייין דאי לא שדיא ביה אלא תרין יודי''ן מיתקרי די דהויין נשין דעלמא וכן די תיצבייין דכי כתב תלתא יודי''ן משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה: ולורכיה לוי''ו דתירוכין. יאריך וי''ו שבספר תירוכין ווי''ו שבאגרת שבוקין דאי לא מאריך ליה מיחזי כיו''ד משמע ספר תריכין גרושות דעלמא ושביקין אגרת נשים עזובות דעלמא ולא שלה הוא: ולורכיה לוי''ו דוכדו. פטרית יתיכי וי''ו האחרונה מאריך שלא יראה כיו''ד דאי לא מאריך ליה משמע וכדי כלומר בולא כלום באין ספר כמו כדי נסבה (ר''ה דף ה.) וכמו ואמרי לה כדי שם חכם (ב''מ דף ב): ולא לכתוב לאיתנסבא. באלף אלא להתנסבא בה''א שמא ירחיק לא מן יתנסבא ומשמע לא יתנסבא לא תנשא: מי בעינן. כלומר הלכה כר''י או כרבנן: כולהו מי קאמר. כל שאר דברים הנכתבים בגט כגון די תיהויין וכו' מי הזכירם רבא בתקנה זו: אלא. אע''ג דלא אזכרינהו רבא בעינן דלכתבינהו: הכא נמי. ודן בעינן ומיהו רבא לא הוצרך לתקן אלא אלו כדמפרש ואזיל: מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי דאמר. אין צריך לכתוב מהיום בגט דשכיב מרע דזמנו של שטר מוכיח עליו ולא הוי כגט לאחר מיתה לכך תקן רבא בכל הגיטין להיות הסופרים רגילין בו ואע''ג דקיימא לן כר' יוסי בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר ולא יצא שם פסול אמשפחות ישראל:

רבי יהודה אומר ספר תירוכין ואגרת שבוקין. בספרים לא היה כתוב גט פטורין ובגמרא נמי כי קאמר ולורכיה לוי''ו דתירוכין ולוי''ו דשיבוקין לא קאמר לוי''ו דפטורין ומיהו בפ''ק דנדרים (דף ה:) כתיב בספרים נמי גט פיטורין ונראה דהכא נמי גרסינן ליה דהא ספר כריתות מתרגמינן פיטורין וגם בגיטין רגילין לכותבו: אע''ג דלא כתב ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מיגרשה לה. הכא משמע דפליגי בודן ובריש נדרים משמע דפליגי במינאי דלרבנן הויין ידים ואע''ג דלא כתיב מינאי מגורשת דאין אדם מגרש אשת חברו ואומר ר''י דבתרוייהו פליגי ושם מפורש ולא תיקשי לאביי דאמר התם ידים שאינם מוכיחות הוויין ידים ובסמוך אמר אביי לא ליכתוב ודין ושמא לשופרא דשטרא קאמר הכי: ולא ליכתוב איגרת ביו''ד דמשמע איגרא. אע''ג דבאגרת מן הדין אין יו''ד מ''מ איגרא שהוא לשון גג רגילות לכותבו ביו''ד לפי שאינו כתוב בעברי אבל באגרת שהוא לשון אגרת כתוב בעברי בלא יו''ד כדכתיב (אסתר ט) על כל דברי אגרת הזאת וכן כולם כתובין כן ובסדר תיקון שטרות שכתב הרב ר''י ט''ע כתב ולא ליכתוב אגרת בלא וי''ו דמשמע אגרתא בעלמא שאדם שולח לחברו אלא ואגרת בוי''ו דמשמע דקאי אגיטא ואודן דלעיל: דתהויין דתצבייין בתלתא יודי''ן. ואומר ר''י שראה בתיקון גיטין קדמונים דחמשה יודי''ן צריכי תלתא יודי''ן ביחד בסוף התיבה ואחר הדל''ת ואחר התי''ו דיתיהוייין דיתיצבייין וכן כתוב בתיקון שטרות של ה''ר יוסף ט''ע ודי תיהוייין הם שתי תיבות ודי במקום אשר אבל דיתבא על נהר פלוני הכל תיבה אחת כלומר היושבת ואין לכתוב די יתבא אשר יושבת: ולורכיה לוי''ו כו'. ושמא אין צריך להאריך אלא כלומר שלא יעשה קצרה שתהא נראית יו''ד וכן רגל ה''א דלמהך להרחיק מן הגג שמא אין צריך להרחיק אלא שלא יחבר בגגה ושמא צריך להאריך הווי''ן ולהרחיק רגל הה''א שלא יטעו העולם בזה ונהגו להאריך ולהרחיק ומיהו ודאי דאין הגט פסול אם לא האריכן וכן הה''א של מהך אם לא הרחיקה יותר מדאי ומעשה בגט שלא היה ניכר היטב בין וי''ו ליו''ד שבא לפני רבינו אליהו והביא תינוק דלא חכים ולא טיפש לקרות אותה התיבה כדאמר במנחות גבי תפילין (דף כט:) זיל אייתי תינוק דלא חכים ולא טיפש אי קרי ויהרג כשר אי לא ייהרג הוא ופסול: