גיטין פד ע"ב

דף פד - ב

ולאביי, הכלל של רבי יהודה בן תימא בא לאתויי, לרבות שגם באופן שהיא מנועה מלקיים את התנאי מחמת איסור אכילה, כגון בהתנה עמה שתאכל בשר חזיר, הרי זה כתנאי שאי אפשר לקיימו, שהדין הוא שהתנאי בטל והמעשה קיים -

ומה שרבי יהודה בן תימא אמר 'כזה גט', בא למעוטי, למעט שרק באופן שהתנה עמה על מנת שתעלי לרקיע התנאי בטל והמעשה קיים, אבל באופן שהתנה עמה על מנת שתבעלי לפלוני, כיון שיכולה לשחד אותו בממון שישא אותה בהיתר, אינו גט עד שתקיים את התנאי.

מיתיבי -

המגרש את אשתו ואמר לה הרי זה גיטך על מנת שתאכלי בשר חזיר, וכן אם היא היתה זרה [לא כהנת], והתנה עמה על מנת שתאכלי בתרומה, וכן אם היא היתה נזירה והתנה עמה על מנת שתשתי יין, אף על פי שבכל האופנים הללו היא מנועה מלקיים את התנאי מחמת איסור אכילה, מכל מקום אין התנאי בטל. ורק אם נתקיים התנאי הרי זה גט, ואם לאו, אם לא קיימה את התנאי, אינו גט -

בשלמא לדעת רבא, הסובר שבאופן שהיא מנועה מלקיים את התנאי מחמת איסור אכילה, זה נחשב לתנאי שאפשר לקיימו, ואף לדעת רבי יהודה בן תימא התנאי קיים, ניחא מה שנאמר בברייתא שאם לא נתקיים התנאי אינו גט.

אבל לדעת אביי, הסובר כי באופן שאינה יכולה לקיים את התנאי מחמת איסור אכילה, גם זה נחשב כתנאי שאי אפשר לקיימו, קשיא, מדוע אם לא נתקיים התנאי אינו גט? הרי לדעת רבי יהודה בן תימא, כל תנאי שאי אפשר לקיימו, התנאי בטל, והמעשה קיים.

מתרצת הגמרא:

אמר לך אביי: מי סברת שהברייתא דברי הכל היא? אינו כן! אלא הא מני? רבנן היא! שחולקים על רבי יהודה בן תימא, וסוברים שגם המתנה על דבר שאי אפשר לקיימו, אם לא נתקיים התנאי, אינו גט.

שואלת הגמרא על הברייתא:

אף שהיא יכולה לקיים את התנאי באיסור, מכל מקום, מדוע התנאי קיים?

ותיפוק ליה, תוציא ותלמד דין זה, משום ד"המתנה על מה שכתוב בתורה" הוא!

והרי הדין הוא, שכל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל, והמעשה קיים ^[43].

מתרצת הגמרא:

אמר רב אדא בריה דרב איקא -

כי אמרינן שמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, דוקא כגון שארה כסותה ועונתה, שאמר לה הרי את מקודשת על מנת שאין לך עלי שאר [מזונות] כסות [בגדים] ועונה [מצוות עונה], ומכיון שכל אדם שמקדש אשה התורה מחייבת אותו בדברים הללו, בטל תנאו, משום דהוא קא עקר, שהרי התנה תנאי שסותר למה שהתורה מחייבת אותו, ונמצא שהוא עקר דבר מן התורה -

אבל הכא, אין הוא עוקר דבר מן התורה, אלא איהי קא עקרה. היא זאת שעוקרת את מה שכתוב בתורה, על ידי שאוכלת דבר שאסור מן התורה.

מתקיף לה רבינא -

כלום, הרי כל מה שקא עקרה איהי, שהיא עוקרת דבר מן התורה ואוכלת בשר חזיר, אינו אלא לקיומי לתנאי דידיה, בשביל שיתקיים התנאי שהתנה עמה שאינה מגורשת עד שתאכל בשר חזיר. ואם כן, אישתכח נמצא דאיהו קא עקר שבגללו נעקר דבר מן התורה. ואם כן עדיין קשה מדוע התנאי חל, הרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה.

מתרצת הגמרא: אלא, אמר רבינא:

כי אמרינן "מתנה על מה שכתוב בתורה" תנאו בטל, כגון שארה כסותה ועונתה. דודאי קא עקר, שמחמת התנאי ודאי יעקר דבר מן התורה. אבל הכא, שהתנה עמה על מנת שתאכלי בשר חזיר, מי קאמר לה לא סגיא דלא אכלה, וכי אמר לה שהיא חייבת לאכול בשר חזיר, ואין לה כל אפשרות אחרת? הרי אין זה אלא תנאי בגט, ועדיין יתכן מצב שלא תיכול בשר חזיר, ולא תיגרש, והגט יתבטל.

וכיון שאין זה ודאי שיעקר דבר מן התורה התנאי קיים, וכל זמן שלא אכלה אינה מגורשת ^[44].

שנינו במשנה:

המגרש את אשתו ושייר בגט ולא התירה לכל אדם, לדעת חכמים שזה נתינה פסולה, כיצד יעשה, מה יעשה בשביל לתקן את הנתינה הפסולה? - יטלנו הימנה וכו'. יקח את הגט מהאשה, ויחזור ויתננו לה פעם שניה, ויאמר לה בשעת מסירת הגט "הרי את מותרת לכל אדם".

מאן תנא? מיהו התנא שסובר שלא מספיק שיאמר לה שמגרש אותה גם לאותו פלוני, אלא צריך נתינה חדשה?

אמר חזקיה: רבי שמעון בן אלעזר היא:

דתניא, כמו ששנינו בברייתא: הנותן גט לאשתו, ולא אמר לה הרי זה גיטך אלא אמר לה קחי שטר חוב זה - רבי שמעון בן אלעזר אומר: אינו גט עד שיטלנו הימנה, ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה הי גיטך.

ורבי חולק וסובר, שלא צריך נתינה חדשה אלא מספיק שיאמר לה אחר כך הא גיטך. והתנא של המשנה סובר כדעת רבי שמעון בן אלעזר, ולכן הוא מצריך שיחזור ויתננו לה, ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם.

רבי יוחנן אמר: אפילו תימא שהתנא של המשנה סובר כדעת רבי, שבאומר לה כנסי שטר חוב זה אינו צריך לחזור ולומר לה הא גיטך, מכל מקום, באופן שמשייר חוץ מפלוני צריך לחזור וליתן לה את הגט, שהרי רב כהנא דילכון, שהיה משלכם, מבני בבל, אמר -

שאני הכא, מקרה זה שונה מהיכן שאמר לה כנסי שטר חוב זה. כי בכנסי שטר חוב לא זכתה כלל בגט, ואין משמעות לנתינה, ולכן יכול לחזור ולומר לה הא גיטך, אבל כאן, הואיל וכבר זכתה בגט בנתינה, שהרי קנאתו ^[45] ליפסל בו לכהונה מדין ריח הגט, לכך לא מועיל שיחזור ויאמר לה שמגרשה אף לפלוני, אלא יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם ^[46]:

שנינו במשנה: אם כתבו בתוכו הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, אף שחזר ומחק את המילים חוץ מפלוני, הרי זה גט פסול ^[47].

אמר רב ספרא: "כתבו בתוכו" תנן. דוקא אם כתב את התנאי בתוך הגט אין אפשרות לתקן את הגט. אבל אם אמר לעדים קודם המסירה שאינו מגרשה אלא על מנת שלא תנשא לפלוני, אין הגט נפסל בכך, ובלבד שיאמר לה בזמן הנתינה שמגרשה לכל אדם.

ומקשינן: מה רב ספרא חידש בדבריו? פשיטא! "כתבו בתוכו", תנן. הרי כתוב להדיא במשנה שדוקא אם כתבו בתוכו הגט פסול.

ומשנינן: אילו רב ספרא לא היה אומר את דבריו, מהו דתימא, היינו סבורים, הני מילי שכל הדין של המשנה שאם לא כתב את התנאי בתוך הגט, אין הגט נפסל, דוקא אם אמר לעדים לאחר כתיבת התורף שהוא עיקרו של גט, וכיון שעיקר הגט כבר נכתב, אין הגט נפסל במה שאמר שעל מנת כן תכתבו את הגט, אבל באופן שאמר לעדים לפני כתיבת התורף שמגרשה על מנת שלא תנשא לפלוני, אפילו אם לא כתב כן בתוך הגט אלא התנה בעל פה שלא תנשא לפלוני נמי פסול, שהרי על מנת כן נכתב הגט.

קא משמע לן רב ספרא, שאפילו אם התנה שלא תנשא לפלוני לפני כתיבת התורף, אין הגט נפסל בכך, ואם אמר לה בזמן נתינת הגט הרי את מותרת לכל אדם הגט כשר.

ורבא אמר: לא שנו שאפילו אם התנה שלא תנשא לפלוני הגט כשר, אלא כשאמר כן לאחר כתיבת התורף, דכיון שעיקר הגט כבר נכתב, אין הגט נפסל במה שאמר בעל פה שעל מנת כן הוא נותנו לה. אבל באופן שהתנה לפני כתיבת התורף שלא תנשא לפלוני, אפילו אם לא כתב את התנאי בתוך הגט אלא התנה בעל פה שלא תנשא לפלוני, נמי פסול, שהרי על מנת כן נכתב הגט.

ואזדא רבא לטעמיה. רבא הולך לשיטתו.

דאמר להו רבא, שהרי רבא היה אומר להנהו סופרים דכתבי גיטי, שהיו כותבין את הגט, שתקו שתוקי לבעל, תנזפו בבעל ותשתיקו אותו, עד דכתביתו ליה לתורף דגיטא, עד לאחר כתיבת תורף הגט, כדי שלא יוכל הבעל להזכיר שום תנאי בגט ^[48].

תנו רבנן: כל סוגי התנאין שהבעל כותב בתוך הגט, פוסלין התנאין בגט, אפילו אם נתקיים התנאי ^[49] דברי רבי.

וחכמים אומרים: כל תנאי שפוסל את הגט כשמתנה עמה בעל פה, פוסל את הגט כשמתנה עמה בכתב. וכל תנאי שאינו פוסל את הגט כשמתנה עמה בעל פה - אינו פוסל את הגט אף כשמתנה עמה כן בכתב.

ולכן, אם אמר לה "חוץ מפלוני", כיון שהשיור פוסל את הגט גם אם שייר בעל פה, בזמן נתינת הגט, לכך השיור פוסל את הגט כששייר בכתב.

אבל תנאי דעל מנת, שאינו פוסל את הגט כשמתנה עמה בזמן נתינת הגט בעל פה, לכן אף אינו פוסל את הגט בכתב. אמר רבי זירא: כל המחלוקת אם תנאי דעל מנת פוסל את הגט, הוא דוקא כשהתנה עמה לפני כתיבת התורף.

דרבי סבר גזרינן כשאומר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני אטו כשאומר לה הרי מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, שאז לכולי עלמא פסול.

ורבנן סברי שבמתנה על מנת שלא תנשא לפלוני הגט כשר, ולא גזרינן על מנת אטו חוץ.

אבל, אם התנה שלא תנשא לפלוני לאחר כתיבת התורף,

---

ת"ר כל התנאין פוסלין בגט. פירו' אם נכתב בתוכו בין שנתקיימו התנאים בין שחזרו ובטלו וכלל הוא דהא כל קתני. ועוד דאמרינן טעמא משום דגזרי אטו חוץ וחוץ לעולם פוסל בין שנתקיים בין שחזר ובטלו. וכן פי' רש"י ז"ל.

וחכ"א כל שפוסל ע"פ פוסל בכתב. פי' כל שפוסל בשעת נתינה כגון חוץ פוסל בכתב אע"פ שחזר ובטלו או שנתקיים כל שאינו פוסל בשעת נתינה כגון ע"מ אינו פוסל בכתב ומקיימה תנאה ואזלא ואם חזר ובטלו בטל.
וי"מ כל שפוסל ע"פ בשעת בתיבה אע"פ שחזר ובטלו ולאו מילתא הוא משום דא"כ קשה ברייתא לרב ספרא דאמר על פה אינו פוסל לעול' אפילו חוץ ועוד דהא מתני' דקתני כתבו בתוכו אבל על פה לא פסיל, ואוקמא ר' זירא בלפני התורף ורבנן והא דקתני ברייתא חוץ פוסל על פה אלא בשעת נתינה קאמר כדפרישי', ואוקמא רב' לפלוגתייהו בלאחר התורף אבל לפני התורף ע"מ פוסל בכתב דגזרינן אטו חוץ אבל על פה לא מצינו שפוסל ואע"ג דאיכא למיגזר נמי אטו חוץ שהרי חוץ פוסל לפני התורף לר' כולי האי לא גזרינן דחוץ נמי גזירה הוא אטו בכתב ואשכחן נמי לאתר התורף דחוץ פוסל בכתב ולא גזרי רבנן ע"מ אטו חוץ משום דחוץ לאחר התורף עצמו גזירה היא והא דאמר רבא שתקו שתוקו לבעל עד דכתביתו לתורפי' דגיטא משום שמא יזכיר חוץ הוא.
ויש טועים ומקשים מדתני' בתוספת' זה הכלל כל תנאי המתקיים בפה מתקיים בשטר וכל תנאי שאינו מתקיים בפה אינו מתקיים בשטר ולא דייקי דהכי תני ברישא ע"מ שתעלי לרקיע אינו אלא כמפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב זה הכלל וכו' כלומר אע"פ שכתב ע"מ שתעלי לרקיע בגט אינו אלא כמפליגה בדברים ואפילו לפני התורף דלא תנאי הוא כלל וליכא למיגזר ביה אטו חוץ.
וי"מ שמועה זו כך: כל התנאים פוסלין בגט אם הזכיר התנאי קודם כתיבת התורף ואע"פ שלא נכתב בתוכו וחכ"א בל מה שפוסל על פה בשעת נתינה פוסל בכתב כלומר בשעת כתיבת התורף ואע"פ שלא נכתב התנאי בתוכו. וא"ר זירא מחלוק' לפני התורף דר' סבר גזרינן ע"מ אטו חוץ וחוץ פוסל על פה כרבא ודלא כרב ספרא ומתני' דקתני כתובו ואוקימנ' בחוץ אבל על מנת לא פסיל אף על פי שכתבו בתוכו ואנן פסלין אפילו על פה לפני התורף. איבעית אימא רבנן ולפני התורף וכתבו בחובו וה"ה לשלא כתבו הואיל וקודם כתיבה אמר כן זה כללו של דבר התנאי לפני התורף כמו שכתבנו לתוכו בין בחוץ בין בע"מ גם זה הפי' משובש שא"כ קשה בריית' לרב ספרא דאמר אפילו חוץ אינו פוסל ע"פ ומתני' דקתני כתובו בתוכו בין לרב ספרא בין לרבא דוקא כתבו אבל ע"פ לא וכדאקשינן נמי בהדיא פשיט' כתבו בתוכו תנן.
ופסק ר"ה ז"ל כרבא בתרווייהו בין בחוץ שפוסל על פה לפני התורף דלא כרב ספרא בין בע"מ דכתב לפני התורף. ואית דק"ל דהא ר' זירא ורב ספרא אמרו דבר א' ואין דבריו של רבא במקום ב', ולאו מילתא היא דר' זירא לא אכרע בפלוגתא דרב ספרא אי כמר דהא אוקי למתני' בלאחר התורף ודברי הכל ומיהו רב ספרא דאוקי מתני' לפני התורף ואוקי בחוץ אבל ע"מ לא פסיל כר' זירא ס"ל אלא שיש לנו לפרש דרב ספרא לא מוקי מתני' דוקא לפני התורף אלא ה"ק סד"א כי פסיל חוץ בכתב לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' על פה פוסל קמ"ל דמתני' ה"ק בכתב פוסל לעולם ואפילו לאחר התורף והא לא מכרעא כר' זירא משום דלאחר התורף קתני חוץ ובריית' דתני אבוה דר' אבין כפשטא מסייע ליה לרבא ולא סמכינן אשנויי דר' זירא.
אישתכח כללא דשמעתא, דחוץ פוסל לפני התורף בין בכתב בין ע"פ אע"פ שחזר ומחקו בעל פה אינו פוסל אם חזר ובטלו קודם נתינה וע"מ בכתב לפני התורף כחוץ דמי אבל לאחר התורף כשר אם חזר ומחקו או שנתקיים וע"פ בין לפני התורף בין לאחר התורף כשר לעולם אם נתקיים או שחזר ובטל שלא מצינו פסול בע"מ על פה לעולם ואפילו לפני התורף. ויש פוסלין מדאמר רבא שתקו שתוקו לבעל משמע לגמרי שלא יזכיר אפי' על מלת.
והראב"ד ז"ל מביא ראי' להכשיר מדתנן בפר' מי שאחזו כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וכתבו בתוך י"ב חדש אינו גט ר' יוסי אומר כזה גט. ומפרש התם טעמ' דרבי יוסי משום דה"ק להו כתובו מעכשיו ותנו לאחר י"ב חדש אלמ' אם אמר להו הכי כשר ואע"פ שנכתב על תנאי ליתנו לה אחר י"ב חדש. וזו אינה ראיה דהתם אין נתינה תנאי בכתיבה אלא לעדים הוא שלא עשאן שלוחים להולכה אלא לאחר י"ב חדש אבל הגט לא על מנת נכתב כלל. ומיהו נראין הדברים שאין ע"מ פוסל ע"פ לעולם. והר"ם הספרדי ז"ל מחמיר ולמה להם חומרא זו כסבורים לומר דתנאי דלפני התורף ע"פ פסול תורה היא בחוץ וגזרינן בע"מ ולא היא מדמכשר רב ספרא ש"מ פסול גזירה בעלמ' הוא.. ודייקא לי מילת' מדקאמרינן לרב' ומתני' דקתני כתבו ואוקי בחוץ אבל ע"מ לא פסיל לאחר התורף ואי ע"מ דע"פ לפני התורף פסול לא הוה לן למימר ומתני' וכו' דהא לפני התורף בין כתבו בין לא כתבו קשה דע"מ נמי פוסל ועוד דהא דתני אבוה דר' אבין קמי ר' זירא כתב גט על תנאי ודאי בשכתבו בתוכו קאמר דבהכי מוקי לה ר' זירא ואי ע"פ קשה לרב ספרא ולרבא ליכא לתרוץ אלא כדקתני דברי הכל פסול ולפני התורף וש"מ דוקא כתב.

כיצד יעשה יטלנו ממנה דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל בו. כלומר הכא היינו טעמא דצריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה משום דקנאתו בנתינה קמייתא לפסול בו לכהונה הילכך אי לאו הדר ושקל ליה מינה לא מהניא אמירה שכבר זכתה בו על תנאי הראשון, אבל ההיא דהזורק לא זכתה בו כלום כך פירש רש״י ז״ל, ואינו מחוור דאם כן דמחמת שנפסלה בו לכהונה חשבינן ליה דקנאתו כי הדר שקיל ליה מינה היאך היא מתגרשת בו דגט זה כבר חל מקצתו וגרש ליפסל בו לכהונה וכיון שקנאתו היא הורע כחו והיאך חוזר הוא ומגרש בו והא אין אשה מתגרשת שני פעמים בגט אחד, ושמא נאמר דמכיון שנתנו לה על תנאי שתהא מותרת בו לכל אדם חוץ מזה והוא אינו מתיר כמו שהוא מתנה אף על פי שקנאתו ליפסל בו לכהונה אין בו קנייה גמורה שיהא מורע כחו של גט בכך שלא יתיר כלל דאפילו מה שהוא פוסל אינה תורה אלא של דבריהם הוא, [בנדפס: ואינו מחוור בעיני דהא מדמייתינן טעמא לעיל לרבי אליעזר מאשה גרושה מאישה שמע מינה דאורייתא קאמר ועלה קאמרינן לרבנן איסור כהונה שאני שמע מינה דלרבנן נמי דאורייתא קאמר שהיא נפסלת מן הכהונה דאי לא לימא ורבנן התם מדרבנן ומשום איסור כהונה].
ורבנו חננאל [בנדפס: ורבנו תם] ז״ל גורס שאני התם הואיל וקנאתו וכו', ופירש כיון דקיימא לן מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא דלא בעינן דעתה של אשה כאשר הוא מפורש בפרק הניזקין גט הוא וקנאתו לפיכך סגי ליה בהא גיטיך, אבל הכא דאמר לה חוץ דליתנהו גירושין כלל אפילו רבי מודה, עד כאן. ותמיהא לי דהא אי לרבי יוחנן בן גודגדא מדמית לה לההיא אפילו הא גיטיך אינו צריך דמשנתנו לה נתגרשה אלא ודאי לא דמיא לדרבי יוחנן בן גודגדא דהכא ליכא לא דעת האשה ולא דעת העדים ואנן ונתן בידה ספר כריתות בעינן כלומר כשינתן בידה שיהא ניתן לדעת ספר כריתות או לדעתה או לדעת העדים כמו שכתבנו למעלה אבל האי אפילו ריח הגט אין בו, ועוד דמהכא [בנדפס: דהכא] ודאי קנאתו ליפסל בו וכדאמרינן בריש פירקין (גיטין פב, ב) מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב ואשה גרושה מאישה אפילו אינה גרושה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה ורבנן איסור כהונה שאני אלמא אפילו בחוץ מודו רבנן דאית ביה ריח הגט, ועוד דבהדיא אמרינן ביבמות פרק שלישי (צד, א) בעא מיניה אביי מרבה נתן לה גט ואמר לה הרי את מותרת ממני ואי את מותרת לכל אדם מהו וכו' מתקיף לה רבא בר רב חנן לאביי אלא מעתה יהב לה ניירא בעלמא הכי נמי דמפסלה אמר ליה התם לא פסיל בכהונה הכא פסיל בכהונה דתניא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסלה מן הכהונה והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה, אלמא אפילו בחוץ פסלה מן הכהונה דלא גרע חוץ מפלוני מן אי את מותרת לכל אדם, ומיהו בירושלמי גרסינן עלה דהא רבי יעקב בר אחא בשם רבי ינאי אפילו ריח פסול אין בה, וצריך עיון.
וקיימא לן כי הא דרבי יוחנן דאמר דמתניתין אפילו רבי היא ואינה מגורשת עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, ואף על גב דחזקיה פליג עליה ואמר דרבי שמעון בן אלעזר היא דלית הילכתא כותיה האי חזקיה לאו רביה דרבי יוחנן הוא אלא חזקיה בריה דרבי חייא בריה דרב דההוא בבלי, וכן כתב רבנו חננאל ז״ל. וכן נראה מפירושי רש״י ז״ל דפירש דרבי יוחנן לחזקיה הוא דאמר דילכון אמר ואי חזקיה רביה הוא היכי אמר ליה דילכון דהוא מארץ ישראל הוה, ועוד דכי אתא רב כהנא לגבי דרבי יוחנן כבר נח נפשיה דחזקיה רביה דלעת זקנתו של רבי יוחנן הוה וכהו עיניו מלראות כדאיתא התם בהגוזל, אלא דחזקיה בר בריה דרב הוא דהוא בבלי, ורבנו אלפאסי ז״ל שלא הביא הא דרבי יוחנן שמא סמך על שהביא משנתינו כצורתה לומר דהלכה כן כמנהגו לקצר ולסמוך דבריו על הרמזין, והא דתניא בפרק קמא דמכילתין גבי נתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, ההיא נמי הילכתא היא דהתם גט גמור מן התורה אלא שחכמים תיקנו שלא להאמין השליח אלא בשעת נתינתו דההיא שעתא מידק דייק טפי בעדותו לכך צריך ליטלו ממנה כדי להעיד עליו בשעת נתינה.

ואם כתבו בתוכו אף על פי שחזר ומחקו פסול. פירוש דמשעת כתיבתו נפסל הגט והוה ליה כמי שנכתב שלא לשמה, מכאן דקדקו בתוספות שיכולים לעשות קיום מוחקין בגט דהא בשאר תנאין דלאו בחוץ מישרא שרי ואף על פי כן הזהירו שלא לעשות כן משום חשש שיטה אחרונה דשמא אין למדין משיטה אחרונה אף על פי שכתב שריר וקיים, ובתשובה לרבנו נסים ז"ל אי איכא בגט זכירות זמן שני פעמים או [בכת"י: שני] טעות ונקד אחד מהן או שעבר עליו קולמוס ונמחק וכן אם טעה באותיות אין לחוש לכך אלא במקומות ידועין כגון שם האשה רחל וכתב רחל ושרה ונקד על שרה ולא כתב וכל שום שיש לה בגט ודאי חיישינן שמא שני שמות יש לה ויש לבעל לערער בדבר זה, וכן אם כתוב בגט תנאי על מנת כך וכך ונקד עליו סתם וכן תיבות שיש בהם חיסור כגון ודין ודן ונקד על ודין [בנדפס: ודן] וכן כולן יש לחוש שיבוא הבעל ויערער ויש לחוש לערעורו ודוקא שלא כתב בקיומו לבסוף אבל כתב בקיומו לבסוף לאו כל כמיניה, ורבנו סעדיה ז"ל והגאונים אמרו מחק שמו ושמה פסול אף על פי שמקוים ושאר מחקין אם נתקיים כשר דיעבד אבל לכתחלה לא, והרב בעל העיטור ז"ל אפילו בשמו ושמה כשר לכתחלה [בנדפס: ומיסתבר לי כדברי הגאונים ז"ל דכל שנמחק שמו ושמה נודע בבירור שלא תורפו של גט לשמו ולשמה והרי זה הגט שמצאו באשפה דפסול לרבי אלעזר דבעי כתיבה לשמה].
תוספתא, גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר אם החזירו מלמטה אפילו מגופו כשר, ואיתא נמי בירושלמי.

אמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן. כלומר אבל על פה כגון שאמרו לעדים ולסופר לכתוב ולחתום על דעת שיתנו לה שתהא מותרת בו חוץ מפלוני כשר והוא שלא יזכר התנאי בשעת נתינה, פשיטא כתבו בתוכו תנן דאי אמרת אפילו על פה ליתני אמר לסופר וכל שכן כתבו, מהו דתימא כי בעינן כתבו הני מילי כשהזכיר הבעל תנאי זה לאחר התורף דתו לא מפסיל גיטא אבל אמרו קודם שנכתב התורף שהוא עיקרו של גט אפילו על פה נמי פסול, ואף על פי שנתנו לה בלא תנאי משום דהוה ליה כאלו נכתב שלא לשם כריתות קא משמע לן דוקא כתבו וטעמא דמילתא משום שאין העדים והסופר כותבין אלא על דעת מה שירצה בעל לעשות בו לבסוף.
ומיהו כתבו בתוכו אפילו לאחר התורף פסול דגזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף, ותדע לך דהא כתבו סתם שנינו באיזה מקום שכתבו, ועוד מדאמרינן מהו דתימא הני מילי לאחר התורף כלומר לאחר התורף דוקא אבל לפני התורף אפילו על פה קא משמע לן, דמתניתין סתמא קתני בין לפני התורף בין לאחר התורף כתבו דוקא דאלמא מתניתין בין מלפני בין מלאחר מיירי ואי לא דאשמעינן רב ספרא הוה אמינא דדוקא בלאחר כיון דקתני ביה כתבו ודי לו לרב ספרא למימר דאפילו הכי לאו דוקא בלאחר אלא בין בלפני בין בלאחר, ועוד מדאמר רבי זירא לקמן ואיבעית אימא מתניתין לאחר התורף ודברי הכל ומשמע דרבי זירא כרב ספרא סבירא ליה, וטעמא כדכתבינן דגזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף דכיון שהוא כתוב בתוכו לא דייקא אינשי בין לפני בין לאחר וטעו, אבל בין חוץ דעל פה דלפני התורף לחוץ בכתב לא טעו אינשי, וכן בעל מנת דכתב דלפני התורף לחוץ לא טעו אינשי דהתם ליכא שיורא בגט והכא איכא שיורא בגט וכולי בקיאי בהכי ולא טעו.
ורבא אמר לא שנו דבעינן כתבו אבל על פה לא פסיל אלא לאחר התורף אבל לפני התורף כגון שאמר לסופר לכותבו על דעת כן אפילו על פה פסול ולא בו אפילו סתם כיון שאינו כורת בשעת כתיבה, וכתבו בתוספות דכל האי סוגיא אזלא כרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי ובעי כתיבה לשמה דאילו לרבי מאיר לא גרע בשנכתב הגט על דעת חוץ מפלוני ממצאו באשפה וחתמו ונתנו לה דכשר לרבי מאיר, וזה ראיה דהילכתא כרבי אליעזר, ואיכא לפרושי דרבא מדינא קאמר דלפני התורף כיון שנכתב על דעת כן הרי זה כנכתב שלא לשם כריתות דשוב אין לו תקנה. ומיהו לא גזרינן בחוץ דעל פה דלאחר התורף אטו דלפני התורף דבעל פה וכדקתני מתניתין כתבו דוקא ואוקימנא בחוץ אלמא בלאחר התורף דוקא כתבו וטעמא משום דבין מקום למקום בעל פה לא גזרינן, אבל בכתיבה גזרינן חוץ דלאחר אטו דלפני והילכך כתבו בתוכו אפילו לאחר התורף אפילו חזר ומחקו פסול דגזרינן כתב דלאחר התורף אטו כתב דלפני התורף דכתב מילתא אלימתא היא איכא למיגזר דילמא טעו.
וכן על פה דלפני התורף גזרינן שאר תנאין אטו חוץ דכיון דלפני התורף קא מתני טעו אינשי בין תנאי לתנאי, והיינו דאמר להו רבא להנהו דכתבי גיטי שתקוה שתוקי לבעל עד דכתביתו ליה תורפיה דגיטא דמשמע דשתקוה לגמרי קאמר דלא לידכר שום תנאי וכן פירש רש"י ז"ל, וכל שכן דשאר תנאים לפני התורף בכתב גזרינן אטו חוץ, אבל לאחר התורף אפילו בכתיבה לא גזרינן דתרתי לא גזרינן שאר תנאין אטו חוץ ואחר התורף אטו לפני, ויש לפרש דהא דאמר רבא אבל לפני התורף אפילו על פה נמי לאו מדינא קאמר דכיון שנתרצה הבעל לבסוף ליתנו לה בלא תנאי כשר דעל דעת כן כתבוהו, אלא דלפני התורף גזר בחוץ על פה אטו כתיבה כיון דליכא אלא חדא גזירה על פה אטו כתב, אבל שאר תנאין דאפילו לפני התורף לא פסלי מדינא על פה לא פסלי כלל דאטו חוץ דבכתב לא גזרינן דתרתי לא גזרינן שאר תנאין אטו חוץ ועל פה אטו כתב, וכי אמר להו רבא שתקוה לבעל כדי שלא יזכיר חוץ קאמר, וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל וכן כתב הרמב"ן נ"ר.
ובלאחר התורף חוץ נמי פסול אטו לפני התורף דחדא גזירה היא אבל שאר תנאין לא פסלי כלל דתרתי לא גזרינן על מנת אטו חוץ וחוץ דלאחר אטו דלפני, [בנדפס: לפי מה שכתבתי למעלה לדעת הגאונים ז"ל לאו דוקא בעל מנת דשאר תנאין אלא אפילו בעל מנת שלא תנשאי דבהאי נמי לא הוי שיורא בגט מידי דהוה אשאר תנאין דעלמא וכמו שכתבתי למעלה וכן נראה לי עיקר].

כל התנאין פוסלין בגט. יש מי שפירש בשעת כתיבה, וחכמים אומרים כל שפוסל על פה בשעת נתינה פוסל בכתב אם הזכירו הבעל בשעת כתיבה, ואינו מחוור חדא דאם כן לכולי עלמא חוץ פוסל בעל פה בשעת כתיבה ואם כן ניתביה לרב ספרא מהא, ועוד דהא מתניתין דקתני כתבו בתוכו אבל על פה לא פסול ואוקמה רבי זירא בלפני התורף ורבנן דאלמא אפילו לפני התורף על פה לא פסול וברייתא קתני דחוץ פוסל על פה, והפירוש הנכון כל התנאין פוסלין בגט אם נכתבו בתוכו קאמר ואפילו נתקיים התנאי או שבטלו וכדמפרש ואזיל דגזר על מנת אטו חוץ, וחכמים אומרים חוץ שפוסל על פה בשעת נתינה פוסל בכתב אם נכתב בתוכו בין שנתקיים בין שחזר ובטלו, כל שאינו פסול על פה בשעת נתינה כגון על מנת אינו פוסל בכתב אף על פי שנכתב בתוכו והוא שנתקיים או שבטלו דלא גזרינן על מנת אטו חוץ, ואוקי רבי זירא פלוגתייהו בלפני התורף דרבי סבר כיון שנכתב בתוכו גזרינן על מנת אטו חוץ אבל בעל פה אפילו חוץ לא פסיל ואפילו לפני התורף דעל פה אטו בכתב לא גזר והכי משמע מדאמר רבי זירא ומתניתין דאוקימנא בחוץ אבל על מנת לא פסיל איבעית אימא לפני התורף ורבנן דאלמא אפילו מוקמינן לה בפני התורף לא מפקינן לה מדרבי אלא משום דאמרינן דבעל מנת לא פסול ואילו לרבי אפילו על מנת פסול בלפני התורף אבל משום דקתני כתבו ואוקימנא בחוץ לומר דבחוץ לא פסיל אלא בשכתבו לא תיקשי לרבי דאפילו רבי מודה בה, ורבנן סברי לא גזרינן על מנת אטו חוץ דבין חוץ לעל מנת לא טעו אינשי דבחוץ דאיכא שיורא ובעל מנת ליכא שיורא, אבל בלאחר התורף דברי הכל כשר בעל מנת אבל בחוץ פוסל דאחר התורף אטו לפני התורף טעו אינשי ופסול לכולי עלמא וכדאמרינן איבעית אימא לאחר התורף ודברי הכל נמצא דרבי זירא ורב ספרא קיימיי בחדא שיטתא לגמרי, ורבא אוקי פלוגתייהו בלאחר התורף דרבי פסיל על מנת בכתב אפילו לאחר התורף משום דאית ליה תרתי על מנת אטו חוץ ואחר התורף אטו לפני התורף, ורבנן סברי חדא גזרינן תרתי לא גזרינן וחוץ שפוסל לפני התורף פוסל בכתב לאחר התורף דליכא אלא חדא גזירה אבל על מנת דלאחר התורף דאיכא תרתי על מנת אטו חוץ ואחר התורף אטו לפני התורף כולי האי לא גזרינן, אבל לפני התורף דברי הכל פסול דליכא אלא חדא דהיינו על מנת אטו חוץ, ואפילו על מנת בעל פה לפני התורף פוסל דליכא אלא חדא על מנת אטו חוץ דחוץ על פה מדינא פוסל וכיון שכן ליכא אלא חדא ורבא לטעמיה דאמר שתקוה וזה לפי פירוש הראשון שכתבתי למעלה וכמו שפירש רש"י ז"ל שתקוה שתוקו שלא יזכיר שום תנאי וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל אבל לפי הפירוש השני שכתבתי דרבא דאמר אבל לפני התורף אפילו על פה נמי פוסל לאו מדינא קאמר אלא גזירה גזר על פה אטו כתב הכא נמי על מנת דלפני התורף לרבנן כשר דגזרה לגזרה היא גזרה על מנת אטו חוץ וגזרה על פה אטו כתב ותרתי לא גזרינן, וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל וכן כתב הרמב"ן נ"ר דעל מנת לא מצינו שיהא פסול על פה ואפילו לפני התורף והא דאמר רבא שתקוה שתוקי כדי שלא יזכיר חוץ קאמר, ובספר המאור כדי שלא יזכיר שאר תנאין ויכתבם בגט.
והרב בעל המאור ז"ל פירש שמועה זו בדרך אחרת ואמר דהא דאמר רבי כל התנאין פוסלין בגט אם נכתבו בתוכו הני מילי בשלא נתקיים התנאי כלומר שחזר ומחקו מכתב הגט דהיינו דומיא דמתניתין אם כתבו בתוכו אף על פי שחזר ומחקו פסול אבל אם נתקיים אין על מנת דשאר תנאין פוסלין בכתיבת הגט, והביא ראיה מהא דגרסינן בירושלמי פרק כל הגט גבי מתניתין דאיזה שארצה לגרש בו אגרש אמר רבי יודן בשביטל תנאו אבל אם לא ביטל תנאו אף רבי מודה, ואינו מחוור דהתם בירושלמי מפרש טעמא דרבי משום דאין ברירה וגמרא דילן מפרש טעמא דרבי משום דגזר על מנת אטו חוץ וכיון דמשום גזרת חוץ הוא על כרחין כי היכי דבחוץ בזמן שכתבו בתוכו פסול בין בטלו בין מחקו בין נתקיים התנאי אף על מנת דמחמתיה פסלינן ליה לא שנא בטלו לא שנא נתקיים הרי זה פסול, ועוד דההיא דירושלמי לא הויא סיעתיה כדמוכח בדוכתיה.
ולענין פסק הלכה, פסק רבנו אלפאסי ז"ל כרבא בתרוייהו בין בחוץ שפוסל על פה לפני התורף ודלא כרב ספרא, בין על מנת בכתב לפני התורף, ואף על גב דרב ספרא ורבי זירא קיימי בחדא שיטתא אפילו הכי קיימא לן כרבא דבתרא הוא ולחומרא, וברייתא דתני אבוה דרבי אבין כפשטה מסייעא ליה לרבא ואף על גב דשני לה רבי זירא לטעמיה אנן אשנויי לא סמכינן, והילכך חוץ פוסל לפני התורף בין בכתב בין בעל פה ואף על פי שחזר ומחקו או שבטלו לאחר התורף בכתב פוסל אף על פי שחזר ומחקו גזירה אטו לפני התורף בעל פה אינו פוסל אם חזר ובטלו ונתנו לה בלא תנאי, דעל פה לא גזרינן לאחר אטו לפני, ואף כשתמצא לומר דחוץ פוסל לפני התורף מדינא, וכל שכן אם אינו פוסל אלא אטו בכתב.
ועל מנת לפני התורף פוסל כחוץ וכאוקמתא דרבא דאמר מחלוקת לאחר התורף אבל לפני התורף דברי הכל פוסל גזרה על מנת אטו חוץ, אבל לאחר התורף אפילו בכתב אינו פוסל דהוה ליה גזרה לגזרה והוא שנתקיים או שחזר ומחקו, על פה לפני התורף לפי מה שכתבתי למעלה דחוץ מדינא פסול לרבא על מנת נמי פסול דגזרינן על מנת אטו חוץ דליכא אלא חדא גזרה ובלפני התורף גזרינן, והא דאמר להו רבא שתקוה לבעל כדי שלא יזכיר שום תנאי קאמר, וכן פירש רש"י ורבותינו בעלי התוספות ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין, אבל לפי הפירוש השני שכתבתי דחוץ בעל פה אינו פוסל לפני התורף מדינא אלא גזרה על פה אטו בכתב והלכך על מנת דעל פה הוה ליה גזרה לגזרה וכולי האי לא גזרינן, וכן דעת הראב"ד והר"ז הלוי ז"ל והרמב"ן נ"ר, והראב"ד ז"ל הביא ראיה להכשיר מדתנן בפרק מי שאחזו (גיטין עז, ב) כתבו ותנו גט לאשתי אם באתי מכאן ועד שנים עשר חדש וכתבו בתוך שנים עשר חדש אינו גט רבי יוסי אומר זה גט, ומפרש התם טעמא דרבי יוסי משום דהכי אמר להו כתבו מעכשיו ותנו לאחר שנים עשר חדש, אלמא אי אמר להו הכי כשר ואף על פי שנכתב על תנאי ליתנו לה לאחר שנים עשר חדש, וזו אינו ראיה דהתם אין נתינה תנאי בכתיבה אלא לעדים הוא שלא עשאן שלוחים להולכה אלא לאחר שנים עשר חדש אבל לא על מנת נכתב כלל, כך השיב עליו הרמב"ן נ"ר [בנדפס: ואני יש לי ראיה מדגרסינן בתוספתא אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים על מנת שתתן לי מאתים זוז לא בטלו דבריו הראשונים את האחרונים והרשות בידה רוצה ממתנת רוצה תתן אלמא אפילו באומר לשנים תנו דהוא כאומר כתבו ותנו על תנאי כן והוא לפני התורף וקודם כלל אינו פוסל].
וחוץ או על מנת שאמרנו שפוסלין בגט, דוקא בשאמר חוץ מן הכשרין לה או שיש להם קדושין בה אבל חוץ מאבא ואביך וכל מי שאין עליה קידושין אינו שיור ואף על פי שלא מחקו כמו שהן מפורשין במשנתינו ובגמרא שעליה.
וכן אם התנה עליה בין בכתב בין בעל פה ואפילו לפני התורף בתנאי שאי אפשר לקיימו בסופו אינו פוסל דתנאי זה כמי שאינו לפי שאינו אלא כמפליגה בדברים וכדתניא בתוספתא על מנת שתעלי לרקיע וכו', כלל אמר רבי יהודא בן תימא כל תנאי שאי אפשר להעשות והתנה עליה לא נתכוון זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב כללו של דבר כל תנאי המתקיים בפה מתקיים בשטר וכל תנאי שאינו מתקיים בפה אינו מתקיים בשטר, כלומר אף על פי שכתבו על מנת שתעלי לרקיע בגט אינו אלא כמפליגה בדברים ואפילו לפני התורף כשר דלאו תנאי הוא כלל וליכא למיגזר אטו חוץ.

תנאים שבגט על איזה צד פוסלין ועל איזה צד אין פוסלין הדברים מבולבלים בענין זה ביד מפרשים וצריך שתדע שלדברי כלם יש דרכים שפוסלין בהם בין לפני התורף בין לאחר התורף ויש דרכים שאין פוסלין בהם אלא לפני התורף והפסול הוא בשלשה דרכים אחת שנכתב התנאי בתוך הגט ואחת שלא נכתב אלא שאמר לה כן בשעת מסירה והשלישי שלא נכתב בגט ולא נאמר לה כלל אלא שגלה דעתו ואמר לעדים בשעת כתיבה שהוא מכתיבו על דעת שימסרנו בתנאי זה ומה שנראה לברור בענינים אלו לדעתי בשאר הדברים שנתבלבלו בהם הוא שכל שנכתב התנאי בתוך הגט אם לפני התורף נכתב פסול בין בחוץ בין בעל מנת ולא סוף דבר בנתנו סתם ר"ל שלא הזכיר התנאי בשעת מסירה שהרי כל שהתנאי כתוב בתוכו אין צריך לאמרו בשעת מסירה אלא אפי' חזר ומחק או בטלו או נתקיים התנאי מפני שאין כאן כריתות אחר התורף בעל מנת כשר כל שחזר ומחק או ביטלו או נתקיים ובחוץ פסול על כל פנים ולהיתר זה ר"ל אחר התורף בעל מנת אנו פוסקים כרבנן ויש פוסקים כר' לפסול בכל כתיבה בתוכו אף לאחר התורף ואף בעל מנת כמו שנבאר לא נכתב בתוך הגט אלא שאמרו בשעת מסירה כל שבחוץ פסול עד שיטול הימנה ויחזור ויתן בלא תנאי כל שבעל מנת כשר אם בקיום אם בבטול ומחילה אם אינו תנאי של נתינה על הדרך שביארנו בקורדיקוס אלא שבקצת תנאים לא תנשא עד שיתקיים התנאי כמו שביארנו לא נכתב בתוך הגט ולא נאמר לה בשעת מסירה אלא שגלה לעדים שהוא מכתיבו על דעת שיתנהו בתנאי זה וכשנתנו נתנו בלא תנאי אם לא היה דעת זה עד לאחר התורף כשר אפי' היה דעתו בחוץ הואיל ולא הזכירו בשעת נתינה שכל שלא נכתב התנאי בתוך הגט נתינתו בסתם ר"ל שלא בהזכרת התנאי זהו בטולו ואם היה דעת זה לפני התורף פסול וכתבו בה גדולי הדורות אפי' היה דעתו בעל מנת שכל שלפני התורף הרי הוא כנכתב בתוכו וזהו שאמר רבא לספריה שתקוה לבעל עד דכתיבו לתרפא דגיטא כלומר שלא יגלה דעתו בשום תנאי וכן פירשו גדולי הרבנים וסתמא קאמר אפי' בעל מנת אלא שעיקר הדברים שבעל מנת כשר אף לפני התורף אם נתקיים או ביטלו ואינו כנכתב בתוכו והאי דקאמר רבא שתקוה פירושו שמא יגלה דעתו להם בלשון חוץ ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ממה שאמרו בקורדיקוס כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש וכתבו בתוך שנים עשר חדש אינו גט ר' יוסי אומר כזה גט ומשום דהכי קאמר כתבו מעכשיו ותנו לאחר שנים עשר חדש אלמא דאי אמר להו מיהא הכי כשר אע"פ שנכתב על תנאי שלא ליתנו אלא לאחר שנים עשר חדש וחוץ מכבודו ראיה אין כאן שבזו אין הגט נכתב על דעת שום תנאי בעולם אלא שלא עשאם שלוחים להולכה אלא לאחר שנים עשר חדש ומכל מקום הדברים נראים ואין צריכין חזוק וראיה שאם תאמר שהוא כנכתב בתוכו היה לך לפסול בדעת חוץ אף לאחר התורף:

ויש לך דרך אחרת בכלל זה עולה לענין אחד עם מה שכתבנו לשיטתנו שחוץ פוסל ככתבו בתוכו בכל ענין וכן בשעת מסירה אבל בגלוי דעת שבשעת כתיבה פוסל לפני התורף ולא לאחר התורף הואיל ובטלו ר"ל שנתנו סתם על מנת בכתב פוסל לפני התורף בכל ענין ולאחר התורף כשר אם מחק או מחל בפירוש אם אינו תנאי של נתינה או קיים בשעת מסירה כשר בכל ענין בגלוי הדעת כשר בקיום או בנתינה סתם אף לפני התורף:

אע"פ שכתבנו הראוי לברור בענין זה דרך פסק רואה אני להעירך מעט בביאור הסוגיא כדי שיהו הדברים מסודרים לך על אפניהם והריני מודיעך דרך הקדמה שלא דברו בהלכה זו אלא בתנאי שבגלוי הדעת ושבכתיבה בתוך הגט אבל בתנאי שבשעת מסירה לא דברו בה כלל שהדברים פשוטים בה ומעתה הריני מתחיל בביאור הסוגיא והוא שאמרו במשנתנו כתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול ואמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן כלומר זה שאמרו במשנתנו בתנאי של חוץ שאם כתבו בתוכו פסול אפי' חזר ומחק ולא דיו בנוטל וחוזר ונותן מפני שהגט פסול מצד עצמו דוקא בכתבו בתוכו אבל אם לא כתבו בתוכו אע"פ שגלה דעתו שעל דעת זה מכתיבו הואיל ומכל מקום נתנו סתם כשר אפי' גלה דעתו לפני התורף וכי תימא פשיטא מהו דתימא הני מילי לאחר התורף שמכל מקום נכתב התורף בלא גלוי דעת של תנאי אבל לפני התורף אפי' על פה פסול ר"ל בגלוי הדעת של כתיבה אע"פ שלא הזכיר בשעת מסירה קמ"ל דאפי' בהכי כשר הואיל ולא הזכירו בשעת מסירה ורבא אמר לא שאנו דניבעי בפסול זה כתבו בתוכו אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' על פה ר"ל גלוי הדעת פוסל אע"פ שלא הזכירו בשעת מסירה ולדעתנו דוקא בחוץ והא דאמר רבא להנהו דכתבי גיטי שתקוה שתוקי לבעל עד דכתיבו תורפא דגיטא פירושו כדי שלא יגלה דעתו בתנאי שבלשון חוץ זו היא שיטתנו והלכה כרבא ויש מפרשים אותה אף בעל מנת ושתקוה שתוקי כי היכי דלא לידכר שום תנאי כמו שכתבנו ואין הדברים נראין דהא אמתניתין קאי ומתני' בחוץ איתמרא ועוד שאין ראוי לפסול בגלוי הדעת מה שהוא כשר לומר בשעת מסירה והרי מכל מקום שעד עכשו דברו בתנאי שבגלוי הדעת ועל פה הנזכר בה פירושו על פה שבגלוי הדעת ובבריתא הסמוכה לה דברו בתנאי הכתוב בתוך הגט ועל פה האמור בה פירושו על פה שבשעת מסירה והוא שאמר תנו רבנן כל התנאים פוסלין בגט ר"ל אם נכתב בתוכו אפי' נתקיים התנאי או מחק או ביטל ומדקאמר כל התנאים פירושו בין בחוץ בין בעל מנת ולא נתברר עדין אם לפני התורף אם לאחר התורף דברי ר' וחכמים אומרין כל שפוסל על פה ר"ל בשעת מסירה והוא תנאי שבחוץ פוסל בכתב אפי' נתקיים או מחק או ביטל ואת שאינו פוסל על פה והוא תנאי שבעל מנת אינו פוסל בכתב אחר שחזר ומחק או ביטל או נתקיים אמר ר' זירא מחלקת ר' ורבנן מיהא בעל מנת בנכתב לפני התורף שר' פוסל אף בעל מנת מגזירת חוץ ורבנן לא גזרי אבל לאחר התורף אף לדעת ר' כשר בעל מנת ומתניתין דקתני כתבו בתוכו ואוקימנא בחוץ דמשמע דאפי' בכתיבה חוץ הוא דפסיל הא על מנת לא פסיל דוקא איתמר האי דיוקא דידה לאחר התורף אליבא דדברי הכל או לפני התורף ואליבא דרבנן ורבא אמר מחלקת לאחר התורף דר' פסיל ליה אף בעל מנת מגזירת לפני התורף ורבנן לא גזרי אבל לפני התורף אף רבנן פסלי ומתני' דקתני כתבו בתוכו ואוקימנא בחוץ דאיכא למידק דאפי' בכתיבה חוץ הוא דפסיל על מנת לא פסיל דוקא איתמר האי דיוקא לאחר התורף ואליבא דרבנן והלכה כרבא ולפני התורף אף בעל מנת פסול לדברי הכל ולאחר התורף כשר לרבנן בעל מנת אף בתנאי של נישואין ר"ל על מנת שתנשאי לפלני או שלא תנשאי לו ואנו פוסקים כדבריהם ופסול לר' ויש פוסקין כדבריו כמו שהקדמנו אלא שהלכה למעשה נוהגין בגיטא דשכיב מרע כרבנן וכן בפרק שני אמרו אימר הוה ביה תנאה וזייפתיה ולדבריהם היאך היה בו תנאי אלא שהדברים נראין כשיטתנו והיה שם תנאי לאחר התורף ובעל מנת ואני תמה לר' גיטא דשכיב מרע היכא ושמא באמירה או שמא לא אמרה ר' אלא בתנאי של נישואין דומיא דחוץ שאין חוץ אלא לענין נישואין או ביאה באי זה צד ר"ל על מנת שתבעלי לפלני או שלא תבעלי לו וכל התנאין דקאמר פירושו בחוץ ובעל מנת ואני תמה על גדולי המפרשים שכתבו דקיימא לן כרבנן לאכשורי בעל מנת לאחר התורף חוץ מתנאי דנישואין ולדידן אף בנשואין כן והא דתני אבוה דר' אבין לשיטת ר' זירא נאמרה וכבר ביארנו שהלכה כרבא:

זהו ביאור השמועה בקצור ומפתחות שבה הוא שתזכור תחלה מה שהקדמנו ששמועת רב ספרא נאמרה בגלוי הדעת והבריתא נאמרה בנכתב התנאי בתוך הגט ולא הוזכר בה כלל תנאי האמור בשעת מסירה וכן שתזכור מה שפירשנו שאין על פה האמור בבריתא דומה לעל פה האמור בשמועת רב ספרא אלא על פה האמור בשמועת רב ספרא פירושו בגלוי הדעת ועל פה שבבריתא פירושו על פה שבשעת מסירה וגדולי קדמונינו האריכו בה ופירשו אף על פה שבבריתא בגלוי הדעת ומתוך כך נתבלבלו להם הדברים להקשות דאם כן לרב ספרא מתני' דלא כר' ודלא כרבנן וכן בשאר דברים וטרחו בהם ללא צורך כמו שתראה בפירושיהם ובהרבה חדושין ותוספות ואינך צריך להם כלל:

אע"פ שהתרנו לכתוב תנאי בתוך הגט על הצדדין שביארנו קצת חכמים מנהיגים שלא לעשות כן ומעשה היה בהר באחד שגירש על מנת שאם בא לשם תוך חמש שנים לא יהא גט והסכימו לכתוב את הגט בלא שום תנאי ולמסרו בתנאי אלא שהסכימו למסור את הגט אחר קבלתה ביד שליש ולכתוב התנאי בשטר אחר ולמסור אותו שטר גם כן ביד אותו שליש וזה נסח שטר התנאי שכתבו מצד אחר אנו עדים חתומי מטה חתמנו על הגט שנתן פלני לפלניתא שהיתה אשתו קודם לכן ובאותו הגט לא כתבו שום תנאי אלא שהוא נתנו לה בפנינו על תנאי וכך אמר לה בפנינו הרי זה גיטיך על מנת שאם לא אחזור בכאן במונפשלייר מהיום ועד חמש שנים שלמות יהא גט ואם אחזור בתוך זמן זה לא יהא גט ותהיי נאמנת עלי שלא באתי ולא פייסתי ואע"פ שאמרו רבותי' שאדם יכול לכתוב תנאי בתוך הגט לאחר התורף לא רצינו להכניס עצמנו במחלקת וכתבנוהו בלא תנאי ומסרו לה בתנאי זה וכתבנוהו בשטר זה ונתננו ביד פלני זה להיות בידו לראיה ופלני זה הפקיד שטר זה ביד שליש בכאן והוא פלני ואף היא הפקידה גיטה אחר שקבלתהו לפלני זה השליש ששטר בידיו כדי שלא תהא רשאה לילך עם גיטה ולינשא בו במקום אחר קודם שיתקיים התנאי ומה שהיה בפנינו בזמן פלני למנין שאנו מונין וכו' כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלני זה להיות בידו לראיה וכו' ואם לא כתבו שטר זה ביום נתינת הגט כותבין וכתיבת הגט ונתינתו היתה ביום פלוני ואחרנו וכתבנו שטר זה בזמן פלני ונתננו ביד פלני וכו' ואירע במעשה זה שחזר תוך חמש שנים ונתבטל הגט וכתבו לו העדים בנסח זה אנו עדים חתומי מטה חתמנו על גט שנתן פלני לפלניתא בזמן פלני ושמסרו לה בפנינו על מנת אם לא יבא בכאן תוך חמש שנים ועכשו אנו מעידים שבא הנה בתוך הזמן הנזכר ונתבטל הגט ומה שהיה בפנינו בזמן פלני כך וכך קודם זמן השלמת התנאי כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלני זה להיות בידו לראיה:

ומכל מקום כל שרצה לכתוב את התנאי בתוך הגט כותב נסח הגט הרגיל עד וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי על מנת שאם לא אחזור תוך זמן פלני יהא גט מעכשו די תהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי מאותו היום ואילך לכל גבר דתצביין ואינש לא ימחה בידיכי מן שמאי מאותו היום ולעולם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכי מינאי מעכשו ולאותו זמן ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל וכל שאחזור תוך הזמן הנזכר לא יהא גט כלל אלא שאם לא אחזור בכאן תוך הזמן הנזכר יהא גט מעכשו ולאותו זמן כדת משה וישראל וחותמין העדים ואם רוצה להתנות שתהא נאמנת עליו שלא בא כל זמן שלא יזמין עדים על ביאתו הכל לפי תנאו אלא שאם רוצה לכלול בתוך התנאי על מנת שלא אבא כאן ולא אזמין עדים על ביאתי וכל שאבא ואזמין עדים על ביאתי לא יהא גט:

כל שכתב תנאי שאי איפשר לקיימו בתוך הגט אפי' לפני התורף כשר שכל שהוא מפליגה בדברים אינו כלום וכן התבאר בתוספתא והוא שאמרו שם על מנת שתעלי לרקיע אינו אלא כמפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב זה הכלל כל תנאי המתקיים בפה מתקיים בשטר כל שאינו מתקיים בפה אינו מתקיים בשטר:

מגדולי הראשונים חדשו בחבוריהם שכל על מנת הנכתב בגט אינו פוסל אם נתקיים ולא נזכר בו פסול אלא בחזר בו וביטלו או בחזר ומחקו אבל בנתקיים אינו פסול אלא בעל מנת שלא תנשאי אבל בעל מנת שבשאר תנאים לא והביאו ראיה מתלמוד המערב שאמרו בו בשביטל תנאו אבל לא ביטל אף ר' מודה ומכל מקום כשעייננו בירושלמי שהזכרנו במקומו בפרק כל הגט נראה לנו שאף שם נחלקו בענין זה והוא שאמרו שם הדא אמרה כל התנאים דתנינן בגיטין דלא כתיבן וכן שאר דברים שהוזכרו שם אלא שלא נתבררו לנו ואין לסמוך עליהם:

כל שאתה צריך לאחר התורף אתה כותבו אחר חתימת העדים או קודם לחתימתם בסמוך להם או אף בתוך הגט אחר והרי את מותרת לכל אדם קודם שיכתוב ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וכו':

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך ולאחי ולאחיך ולעבד ולנכרי ולכל מי שאין לה עליו קדושין כשר הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין ולכל מי שיש לה עליו קדושין אפי' בעבירה פסול מבואר לר"ם:

אמר המאירי ולכל מי שאין עליו וכו' שאין זה שיור שכל אלו משויירים הם מאליהם אבל אם אמר הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר וכל מי שיש עליו קדושין אפי' בעבירה כגון כל חייבי לאוין פסול שמכל מקום שיור הוא אחר שיכולה להתקדש לו ואלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דנקט סירכא דחייבי לאוין נקט ר"ל שכך הם נזכרים תמיד בתלמוד שהרי בזו מצד אותם הגירושין עצמם היא אסורה ואין צריך לחזר גירושין אחרים להדיוט ואחר אלמנות לגדול:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תניא הרי זה גיטיך ע"מ שתאכלי בשר חזיר ואם היתה זרה על מנת שתאכל בתרומה ואם היתה נזירה ע"מ שתשתי יין נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט:

תניא הרי זה גיטיך ע"מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט:

ואי ק' כיון שקיום הגט תלוי בבעילתו וכל זמן שלא בעל אשת איש היא א"כ היאך מתירין אנו לבעול אשת איש. תשובה הוי ליה גיטא ובעילה באין כאחד כ"ש שהגט קונה למפרע שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואף אם נבעלה לאחרים ביני וביני פטורים הן:

אם כתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול פי' כיון שנכתב הגט לשם שיור אע"פ שחזר ומחקו פסול הוא ואין לו תקנה עד שיכתוב א' וסתם מתני' ר' אלעזר היא דלא בעי עדי חתימה והאי דכתיב וכתב לה על כתב הגט קאי דאי ר' מאיר כיון דאמר עדי חתימה כרתי לא איכפת לן בכתיבת הגט כלל כדאמרן בפ' כל הגט אמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר אי נמי י"ל דאפילו תימא ר' מאיר וע"כ לא מכשיר ר' מאיר אלא התם דאיכתיב לשם גירושין אבל האי דלא איכתיב שהרי יש בו שיור אפילו ר' מאיר מודה דפסול:

אמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן פי' דוקא אם כתבו בתוכו אין לו תקנה אבל אם התנה ע"פ יש לו תקנה שיחזור ויתננו לה בלי שיור פשיטא כתבו בתוכו תנן פי' דמשמע דוקא בכתיבה מיפסיל לגמרי אבל במימרא לא ומאי איצטריכא רב ספרא לאשמועינן מהו דתימא הני מילי לאחר תורף אבל לפני התורף אפילו ע"פ נמי פסול קמ"ל רב ספרא דאפילו לפני התורף נמי דוקא אם כתבו אין לו תקנה אבל באמירה יש לו תקנה שיחזור מתנאו ואע"פ שנכתב התורף ע"ד שיור אין בכך כלום כיון שחוזר בו ונותנו לה בלי שיור ורבא אמר ל"ש אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפילו ע"פ נמי פסול פי' לא שנו מאי דתני כתבו דמשמע ודאי כתבו אבל בפה לא זהו לאחר התורף אבל לפני התורף אפילו בפה נמי פסול פי' דכיון דאיכתיב תורפו של גט על זה התנאי כאילו נתנו לה על זה התנאי (מאי) דמי ודוקא בחוץ הוא דפסיל רבא ע"פ לפני התורף משום דקסבר דכמאן דאיכתיב תרפו של גט על זה התנאי דמי אבל בע"מ ושאר תנאים לא פסל ע"פ אפילו לפני התורף דהא (אז) [אפילו] יהביה לה על תנאי זה לא מיפסיל ואזדא רבא לטעמיה דאמר להו רבא להני דכתיבי גיטי שתקו שתוקי לבעל עד דכתיביתו ליה לתורפיה דגיטא פי' דאי אתני שום תנאי בעת כתיבת תורפו של גט צריכה האשה לקיים אותו התנאי ואם רוצה הבעל לחזור מתנאו אינו יכול לגרשה באותו הגט עד שיכתוב לה גט אחר והלכתא כרבא ומאי דאמר רבא לקמן מחלוקת לאחר [התורף] אבל לפני התורף דברי הכל פסול דמשמע דכל תנאים דעלמא פוסלין לפני התורף דוקא בכתיבה קאמר ולא בפה:

אישתכח השתא דחוץ פוסל לפני התורף אפילו ע"פ וכל תנאים פוסלין לפני התורף בכתיבה אבל ע"פ לא אלא שצריך שיתקיים אותו התנאי שנכתב הגט עליו:

ת"ר כל התנאים פוסלין בגט דברי רבי וחכ"א כל שפוסל בפה פוסל בכתב וכל שאינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב חוץ שפוסל ע"פ פוסל בכתב ע"מ שאינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב:

בתוספות בד"ה ר"י אומר כו' ואע"ג דבזבחים כו' אלא י"ל דב' פעמים עלה רב כהנא לא"י עכ"ל מיהו בזה ליכא לקיים פרש"י דפעם ראשון שם היה בימי חזקיה כשא"ל ר"י דילכון אמר ובהגוזל שלא היה חזקיה עלה שנית ושאל ממנו ר"י כמה ספיקות דמשמע שם שלא היה מכירו מקודם זה וק"ל:

בד"ה אם כתבו כו' אבל שאר מחקין כשרים בגט כו' עכ"ל לפי מה שפרשו לקמן בהא דכל שאינו פוסל בעל פה אינו פוסל בכתב לא הוו צריכי לזה דהא אפילו על מנת שמחק בגט כשר וכל שכן שאר מחקין וק"ל:

בד"ה מ"ד ה"מ לאחר כו' ע"מ כמו שיאמר הבעל בסוף וכיון שחזר בו כשר כו' עכ"ל ודקאמרינן לקמן חוץ שפוסל בע"פ היינו בשלא חזר בשעת נתינה כמ"ש התוספות לקמן וק"ל:

בא"ד ורבי זירא סבר כרב ספרא דהכא עכ"ל מפי' מהרש"ל כך משמעות התלמוד כו' עכ"ל ולא הבנתי משמעו ולי נראה דהכי מוכח דרב ספרא כרבי זירא ס"ל דלא גזר לרבנן אפילו חדא גזירה ולכך בע"פ אפילו בחוץ ולפני התורף כשר לרב ספרא אבל לרבא כיון דגזר אפילו לרבנן חדא גזירה דהיינו ע"מ דלפני התורף אטו חוץ ה"נ נגזר חוץ דעל פה אטו חוץ דבכתב דלפני התורף דלא כרב ספרא וק"ל:

בד"ה שתוקי כו' בכל שאר התנאים איירי כו' ורבא לטעמיה דלפני התורף גזר ע"מ אטו חוץ לרבנן דרבי עכ"ל לכאורה אין זה ראיה דלא קאמרינן הכי לקמן אלא בכתב אבל הכא בע"פ לא גזרינן ע"מ אטו חוץ דע"פ משום דחוץ דע"פ נמי אינו אלא משום גזירה דחוץ בכתב אלא דצ"ל לדברי התוס' דחוץ דע"פ דלפני התורף נמי אסור מדינא וכן נראה מדבריהם לקמן שכתבו בד"ה אבל לפני התורף ד"ה כו' ובחוץ הוא פסול גמור אפילו ע"פ כו' ע"ש והר"ן הקשה לדבריהם דא"כ נגזור נמי אפילו בע"פ חוץ דלאחר התורף אטו לפני התורף דלא הוי רק חדא גזירה ועוד יש לדקדק בזה לרבי נמי נגזור לרבא אפילו בע"פ דע"מ לאחר התורף משום דע"מ דלפני התורף וע"מ דלפני התורף אטו חוץ דלפני התורף דהוי גזירה לגזירה לרבי דגזר לה לרבא כמו דגזר כה"ג בכתב ונ"ל ליישב כל זה לדברי התוספות דודאי דע"פ דחוץ אפילו לפני התורף כשחזר בו בשעת נתינה כשר מדינא אלא משום גזירה דמחיקת חוץ בלפני התורף והשתא ניחא קושיית הר"ן דלא גזר לרבא אליבא דרבנן בלאחר התורף חוץ בע"פ בשחזר בו משום חוץ דע"פ בלפני התורף בשחזר בו דאיהו גופיה נמי אינו אלא משום גזירה דמחיקת חוץ דלפני התורף ורבנן לא גזרו גזירה לגזירה ולרבי נמי לא גזר ע"מ דלאחר התורף בשחזר בו משום ע"מ דלפני התורף דהוו להו תלתא גזירה אלא דהכי גבי שתוקי שתקיה דלא איירי בחזר בו וגם לא נתקיים התנאי ודאי דיש לגזור אפילו ע"מ דע"פ דלפני התורף משום חוץ דע"פ בלא חזר בו דפסול מדינא ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה כל התנאים כו' דא"כ אפילו בע"פ נמי נגזור כו' ובסמוך מכשיר רבי זירא ע"מ אחר התורף אפילו לרבי כו' עכ"ל זו הראיה אינה מכרעת לפום סברא דהשתא דע"מ דע"פ יפסול לרבי כמו ע"מ דבכתב והיינו לפני התורף דאיכא מיהת חדא גזירה משום חוץ אבל ע"מ דלאחר התורף ליכא למגזר אפילו בכתב משום דלפני התורף ע"מ נמי אינו פסול אלא מגזירת חוץ ורבי זירא לא חייש גזירה לרבי גם בר"ן שהביא דברי ר"י בזה לא הביא זו הראיה וצ"ע ודו"ק:

בד"ה אבל אחר כו' דברי הכל פסול אפילו נכתב אחר כך דלרבא פסול אפילו ע"מ אפילו ע"פ כו' עכ"ל ר"ל לא זו נכתב לפני התורף אלא אפילו נכתב אחר כך ולא זו אלא אפילו לא נכתב כלל לרבא פסול ומהרש"ל כתב דהוי רבותא טפי בנכתב אחר כך מלא נכתב כלל ע"ש ולא משמע כן מדבריהם שכתבו בתר הכי אפילו ע"פ אפילו על מנת שלא נכתב כלל כו' וק"ל:

רש"י בד"ה חוץ שפוסל בעל פה דהוי שיור בגט כצ"ל:

תוס' בד"ה מ"ד כו' ור' זירא סבר כרב ספרא דהכא כו'. נ"ב פירוש כך משמעות התלמוד דאמר לקמן ואב"א לפני התורף והיינו כרב ספרא דמוקי מתני' ככ"ע בין לפני התורף בין לאחר התורף אבל רבא מוקי מתני' דוקא לאחר התורף ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה כל התנאים כו' דא"כ אפי' על פה נמי כו'. נ"ב פי' דלפרש"י ע"כ צ"ל דגזרי' כל תנאים אטו תנאי דחוץ שאם תקיים זה התנאי ותכשיר אותה נכשיר ג"כ תנאי דחוץ אם כן בעל פה נמי נגזור ודו"ק:

בא"ד דפוסלי' בגט כשנכתבו כו' כצ"ל:

בד"ה אבל אחר כו' דברי הכל פסול כו'. נ"ב פי' כל שאר תנאי שנכתב אחר התורף ולא נתקיים דדומה לתנאי דלחוץ דהכל מודים שלפני התורף גזרינן אטו חוץ שהרי לרבא בע"פ בחוץ כמו בכתב אם הוא לפני התורף וא"כ גזרינן אטו חוץ ולא פליגי אלא בלאחר תורף דבכה"ג בע"פ אפי' ר' מודה וק"ל ואין להקשות מאחר שמסקין התוס' דאפי' לא נכתב כלל ולא נתקיים אפ"ה פסול בע"פ לפני התורף ק"ו כשנכתב ג"כ אח"כ בתוך הגט ונראה דלק"מ דלא תימא מאחר דנכתב בגט א"כ שמע מינה דלא סמיך הסופר אאמירתה א"כ הוי כאלו לא אמר כלל לפני התורף ודו"ק. (עיין במהרש"א):

תד"ה ותיפוק. אבל וודאי כו' ע"מ שאין לי עליך דין נזק. כצ"ל:

תד"ה כל. וע"ק לר"י דא"כ אפי' בע"פ נמי נגזור כו' ויפסול כל גט כו' אפי' נתקיים התנאי ובסמוך כו'. צ"ע דאיך יעלה על הדעת לפסול לרבי כל תנאי אפי' בע"פ ונתקיים התנאי הא לעיל (עד) אר"ה בשמו כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אלמא דהוי גיטא:

שאני הכא הואיל וקנאתו לפסול בו לכהונה עיין רשב"א דר"ת לא גרס לפסול לכהונה וגרס שאני התם בכנסי שטר חוב זה דקנאתו אבל הכא לא קנאתו כלל אפי' לכהונה דריח הגט לאו דאוריי' והוא שיטת רמב"ם רפ"י מגירושין וכבר כתבתי לעיל בישובו ע"ש ועמ"ש עוד לקמן אי"ה פ"ה במתני' חוץ אלמנה לכה"ג וכו' ע"ש:

כתבו בתוכו אעפ"י שחזר ומחקו פירוש באופן שבשארי מחקי' הי' כשר כגון שכ' קיומיהן לבסוף כדרך בשארי שטרו' או שניתן בפני ע"מ שיודעים מה היה המחק וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מגירושין הל' י"ז מ"מ הכא פסול משום שאינו נכתב לשם כריתו' כל התורף כלו וכתב על שם השיור הלז אעפ"י שמחקו הוא מעוות שאינו יכול לתקן. וכ' הרשב"א בשם ר' סעדי' גאון ה"ה מחק בשמו ושמה בטל דהרי כל התורף נכתב שלא לשם אשה זו. דאפי' אם הסופר מכיר האשה פנים בפנים ומכוון במחשבתו על אותה האשה מ"מ כיון שנכתב בגט שם אחר הרי הוכיח שמתוכו הוא על שם אחר ואיננו לשמה הגע עצמך כל הגיטין ממדינת הים אין הסופר מכיר האשה ורק כוונתו לשם אותו השם וזה הוא עיקור כוונת לשמה שבגט וע"כ מחק בשמו ושמה בטל הגט. אלא שבעל העיטור כ' שנראה לו להכשיר אפי' לכתחלה ונ"ל דיש לקיים דבריו בשינה שמו ושמה ממקום הנתינה למקום הכתיבה כמו מרים ופורתא שרה וכדכ' תוס' לעיל פ' ע"א ואעפ"י שפסול וצריך למחקו ולתקן השמות מ"מ לשמה נכתב ובזה יתקיימו דברי העיטור ואפשר כה"ג מיירי תשוב' הר"ן דמייתי ב"י סי' קכ"ה בכתב שרה רחל ע"ש כנ"ל מיהו לדינא ליכא נפקותא כולי האי דבזה"ז אין מקיימים שום מחק בגט:

מהו דתימא וכו' כ' תוס' סוף ד"ה וכו' ור"ז ס"ל כרב ספרא. ולא כתבו רב ספרא סבר כר"ז דאין זה מוכרח כמ"ש בחי' רמב"ן אבל ר"ז ס"ל כרב ספרא כמ"ש מהרש"ל מדאמר אב"א לפני התורף והיינו כרב ספרא ואפ"ה אמר אלא אחר התורף ש"מ ס"ל אע"ג דדיוקא דכתיבה ולא בע"פ איירי לפני התורף מ"מ גוף פסול דכתיבה אפי' אחר התורף פסול וא"כ תו לא משוינן פלוגתא בין ר"ז לרב ספרא וכמהרש"ל דלא כמהרש"א מיהו לקמן ד"ה אבל וכו' כ' תוס' דרב ספרא דלעיל קאי כר"ז ע"ש:

שתקי שתוקי לבעל וכו'. מה שהקשה הר"ן ממ"נ אי סבר רבא חוץ בע"פ לפני התורף פסול דאוריי' כמ"ש תוס' ד"ה אבל לפני התורף וכו' א"כ נגזר בע"פ אחר התורף אטו בע"פ לפני התורף והאריך המהרש"א קושי' זו יפה תי' הרשב"א דממקום למקום מיחלף אבל מזמן לזמן לא מיחלף פי' מחק במקום אחר התורף בין מקום לפני התורף בשטר עצמו מיחלף אבל בע"פ מזמן לזמן אם יאמרו בזמן שכותב הטופס שאחר התורף ובין זמן קודם התורף לא מיחלף ואין להרהר ולערער בגזירת חז"ל דהוה בקיאי טפי מינן:

תנו רבנן כל התנאים פוסלים בגט. עיין תוס' סוף ד"ה כל התנאים וכו' שדבריהם צע"ג במ"ש מע"מ שתיתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין לך וכו' ע"ש ומאי קושי' הא לכ"ע חוץ מבעל העיטור ס"ל נהי מחולין לך לא מהני אבל ביטול התנאי והעל מנת מהני וכבר הארכנו לעיל בזה כמה פעמים ומחיקת התנאי איננו מחילת ממון אלא ביטול התנאי ומאי קושיין וצ"ע:

התנאים פוסלים בגט. ואפי' עדי חתימה עצמן נאמנים שהי' תנאי מסירה כיון שאין כותבים תנאי בגט וכ"כ תומים סי' מ"ו סוף ס"ק מ"ט ועיין תשוב' רשב"א סי' אלף רמ"ו וצל"ע אם יש תנאי בע"פ מה הועילו בחתימה שמא ימותו עדי מסירה אכתי בתנאי מאי איכא למימר:

כל התנאים פוסלים בגט. הרמב"ם פסק כל שום תנאי בעולם שלפני התורף פוסל בגט אפי' מחקו אבל אחר התורף בין לפני העדים בין אחר העדים אם חזר ומחקו כשר ומבואר אפי' נכתב קודם העדים וחזר ומחקו אחר שחתמו העדים כשר. והר"ן והה"מ כ' בטעמו משום שחשש הרמב"ם לדירושלמי ר"פ כל הגט דס"ל בתנאי יש משום ברירה אע"ג דכ' רמב"ן דהירושלמי הלז הוא נגד ש"ס דילן מ"מ חשש רמב"ם להא. והקשה פ"י א"כ אם נכתב קודם חתימת העדים נמי לפסול אפי' לר"א דע"מ כרתי מ"מ כל פסול בחתימה הוה מזויף מתוכו ומה שנדחק דמ"מ לא מיפסל אלא מדרבנן ובדרבנן יש ברירה. צ"ע לרמב"ם לר"א עדי חתימה נמי כרתי ומזויף מתוכו פסול מדאוריי' דעדים הוה תורף עמ"ש לעיל ד' ע"א ומ"ש ר"ן לקמן בסוגיא דג' גיטין פסולין. אבל באמת דברי ר"ן וה"ה תמוהים בכוונת הרמב"ם דברירה מאן דכר שמיה הרמב"ם והרי"ף יהבי טעמי' מפני שנשאר להבעל שום זכות בהגט לא הוה כרות גיטא וכבר כתבתי לעיל במשנתינו שזהו שיטתו לעיל ט' ע"א ע"ש ובתשו' מהרי"ט ח"א סי' ס"ו האריך מאוד להקשו' כמה קושיו' על הר"ן וה"ה הנ"ל והעלה דטעמי' דנשאר להבעל זכות בהגט ואין זה כריתות ע"ש. והנה לפ"ז צ"ל כשכבר נגמר התורף הכורת אם שוב אחר התורף נכתב שום זכות לבעל מילתא אחריתא היא וכאלו נכתב גט ועוד חיוב מאתים זוז. וא"כ תו לא קשה מידי קושי' פ"י דהעדים אתרוייהו חתמו אהכריתות. ואהחיוב שכ' אח"כ בגט וזה כשר כמו ושאלו בשלומה לקמן פ"ז ע"א ובש"ע א"ע סי' ק"ל סעיף ג' ע"ש. והנה המהרי"ט שם כ' דהנבהל לצאת בשיירא ואומר לסופר ולעדים כתבו ותנו גט על תנאי כך ולפי מאי דאנו חוששים שלא לומר שום תנאי בע"פ לסופר ולעדים אפילו יתקיים התנאי ע"כ עצה טובה שיקבע זמן מעכשיו ולאחר חמשים שנה יהי' גט גמור ובתוך הזמן בתנאי כך דהשתא הגט הוא כריתו' גמור לכשיגיע זמן. והתנאי שבתוך הזמן אינו מבטל הכריתו' ע"ש ונ"ל היינו בע"פ אבל לכתוב בתוכו לפני התורף אין עצה דלרמב"ם עכ"פ נשאר לו בו זכות וכנ"ל. עוד כתב שלא להתיר כלל עם הסופר והעדים אלא במינוי השליחות שאם לא יתקיים תנאי פלוני איננו שלוחו ועצה זו כבר כתבתי לעיל בשם ס' מוצל מאש ונראה דמכאן למד ממהרי"ט ז"ל:

גמרא כתבו בתוכו אמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן פשיטא מהו דתימא כו' ורבא אמר לא שנו אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' ע"פ נמי פסול. ונראה לכאורה משיטת רש"י דלפני התורף אפי' ע"פ פסול מדינא שהגט נכתב ע"מ כך ולא נכתב לשם כריתות וכ"כ התוס' להדיא בד"ה אבל לפני התורף וכבר הקשה הר"ן ז"ל א"כ ליגזור נמי ע"פ לאחר התורף אטו לפני התורף כי היכי דגזר רבא בכתב והרשב"א ז"ל בחידושיו יישב על נכון ואבאר לשונו בסמוך בלשון התוספות:

אמנם עדיין קשיא לי כיון שהטעם שלא נכתב לשם כריתות א"כ לאחר התורף נמי ליפסול שהרי העדים חתמו ע"מ כן ולא הוי לשם כריתות ונהי דאיכא לאוקמי כר"א דעדי מסירה כרתי ולא בעי חתימה לשמה מדאורייתא מדרבנן מיהא בעי כדמסקינן בריש מכילתין ולכאורה היה נ"ל דהא דמכשרינן בלאחר התורף היינו כשחזר ומחקו קודם שחתמו העדים או בגט שאין עליו עידי חתימה כלל דכשר למאי דקי"ל כר"א דע"מ כרתי. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב להדיא דאף למאי דקי"ל כר"א דפוסל בכל התנאים שנכתבו בגט ואפ"ה כתב דלאחר התורף כשר בין אם נכתב התנאי קודם שחתמו העדים בין לאחר שחתמו העדים וא"כ קשה טובא אמאי מכשיר כשנכתב קודם שחתמו העדים והרי חתמו שלא לשם כריתות. ועוד שהרמב"ם ז"ל כתב בחתימה שלא לשמה שקרוב להיות הגט בטל ומ"ש הכא דמיקל וכן קשה על הטור והש"ע שהעתיקו לשון הרמב"ם ככתבו וכלשונו:

אמנם לשיטת הרמב"ם נ"ל ליישב דאזיל לשיטתיה שענין פיסול התנאים בגט הם ספק גירושין וכתב ה"ה הטעם בשם תלמוד ירושלמי פ' כל הגט שהתנאים פוסלין משום דאין ברירה ולא מיקרי לשם כריתות והרמב"ם ז"ל מספקא ליה אי יש ברירה או לא מש"ה כתב דה"ל ספק גירושין ולפי דרכו של הרמב"ם ז"ל למדנו דנהי דמפרשינן בשמעתין טעם פסול התנאים דגזרינן ע"מ אטו חוץ והיינו לר' זירא ורב ספרא משא"כ רבא אפשר דלפני התורף לא שני לן כלל בין חוץ לשאר תנאים וכולהו פסולי משום ברירה והא דמפליג במתני' בין חוץ לשאר תנאים היינו דוקא לאחר התורף לאוקימתא דרבא דקי"ל כוותיה והדבר ידוע דאיפסקא הלכתא בסוף ביצה דבדאורייתא מספקא לן אי יש ברירה או לא ואזלינן לחומרא אבל בדרבנן קי"ל דיש ברירה אף לקולא וכמו שהארכתי בעזה"י פרק כל הגט דף כ"ו בסתירת שיטת מהרש"ל ז"ל. ולפ"ז א"ש דכיון דמתני' אתיא כר"א דע"מ כרתי וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דלר"מ לא גרע ממצאו באשפה נמצא דיפה פסק הרמב"ם ז"ל דלפני התורף היא ספק מגורשת משום ספק ברירה בדאורייתא משא"כ לאחר התורף אע"ג שהוא קודם חתימת העדים מ"מ חתימת העדים לשמה היינו מדרבנן ובדרבנן קי"ל יש ברירה משא"כ בחוץ דלאו מטעם ברירה לחוד פסול אלא משום שאין זה כריתות דה"ל שיור בגט מש"ה פסול לגמרי אף לאחר התורף וכמו שאפרש בסמוך דהיינו דוקא כשנכתב בתוכו משא"כ בע"פ לא שייך לפסול אחר התורף. נמצא דכל זה לשיטת הרמב"ם ז"ל ואפשר שהיא שיטת רש"י ז"ל כמו שאפרש משא"כ לשיטת התוספות דודאי לא נחתו לטעמא דברירה מדמכשרי בפשיטות בכל שאר תנאים שנכתבו בגט ונתקיים התנאי וא"כ לדידהו הדרא קושיא לדוכתא מ"ש טופס ומ"ש תורף דהא אחר התורף נמי יש לפסול משום שחתמו העדים שלא לשם כריתות וכיון דבחוץ כה"ג הוי פסול גמור אף לאחר התורף אם כן בשאר תנאים לרבא נמי ליפסול אף לאחר התורף דנגזור אטו חוץ וצריך לומר דאיירי שחזר ומחקו קודם שחתמו העדים או שאין עליו עדים כלל וכן בהתנה בעל פה איירי שחזר וביטל התנאי דחוץ קודם שחתמוהו העדים או שהעדים אין יודעין כלום כן נ"ל והתמי' קיימת שהפוסקים לא חלקו בכך דלענ"ד הדבר ברור דהיכא שנכתב אף לאחר התורף ולא נמחק עד אחר שחתמו העדים ודאי יש לפסול לשיטת רש"י ותו' דבכה"ג לא נכתב לשם כריתות וצ"ע:

תוספות בד"ה מהו דתימא כו' ומ"מ אע"ג כו' לאחר התורף נמי פסול כו' ור' זירא סבר כרב ספרא דהכא עכ"ל. עיין מה שכתבו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה ולא ידעתי מאי דוחקיה דמהרש"א ז"ל שהרי דברי התוס' ברורין דר' זירא לא מצי סבר כרבא מדקאמר ומתניתין דקתני כתבו ואוקימנא בחוץ איבעית אימא לפני התורף ורבנן משמע דלישנא דר' זירא הוא גופא ואי כרבא ס"ל לא מצי לאוקמי מתניתין בלפני התורף דא"כ מאי אירי' כתבו בתוכו בע"פ נמי פסול ואף אם נאמר דהאי איבעית אימא לישנא דתלמודא אליבא דר' זירא אפ"ה משמע דתלמודא סבר דר' זירא כרב ספרא ואולי לזה נתכוון מהרש"ל ז"ל שכתב שכן משמעות התלמוד ובעיקר דברי התוס' שכתבו בפשיטות דבכתבו בתוכו וחזר ומחקו אפילו לאחר התורף פסול אפילו לרב ספרא ור' זירא ולא כתבו הטעם והבינו המפרשים דטעמייהו דגזרינן טופס אטו תורף ולכך הקשו מה שהקשו כמו שאפרש בסמוך בלשון התוס' בד"ה שתוקי שתקוה. מיהו לענ"ד נראה ברור שא"א לפרש כן כוונת התוספות דלא ה"ל לסתום אלא לפרש ועוד כיון דרבי ספרא כרבי זירא דרבנן לא גזרי כלל אפילו לפני התורף ע"מ אטו חוץ אלמא דלא גזרי אפילו חדא גזירה וכ"ש דלא שייך לגזור טופס אטו תורף אפילו בחוץ כמו שאפרש והאי גזירה דטופס אטו תורף קילא טובא לכך נראה דפשיטא להו להתוס' דבתנאי דחוץ שכתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו לא שייך כלל לחלק בין טופס לתורף דכיון שכתבו בגוף הגט דבר שמבטל ועוקר הגט אין זה טופס אלא תורף ועקירת הגט לגמרי וכיון שנתבטל בכתיבת חוץ תו לא מהני מה שחזר ומחקו דאפילו לרב נחמן דס"ל בפרק השולח בגט שנתבטל דחוזר ומגרש בו וקי"ל כוותייה היינו כדמפרש טעמא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה משא"כ הכא שכתב בגוף הגט דבר המבטלו נראה דכ"ע מודו דאין חוזר ומגרש בו דמעשה מבטל מעשה ונתבטל כתב התורף לגמרי כנלע"ד ברור ועיין בסמוך:

בד"ה שתקי שתקוה לבעל כו' בכל שאר תנאים איירי כדפי' בקונטרס ורבא לטעמיה דלפני התורף גזר ע"מ אטו חוץ לרבנן דרבי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא לקמן איירי שנכתב התנאי בגוף הגט משא"כ הכא דאיירי בע"פ מנא לן דגזרינן ע"מ אטו חוץ וליכא למימר דלהתוספות לפני התורף לא שני להו בין כתבו בתוכו לבע"פ דאידי ואידי בחוץ פסולי מדינא שלא נכתב לשם כריתות כמ"ש להדיא בד"ה אבל ומש"ה גזרינן בתרווייהו ע"מ אטו חוץ לרבא דלרבנן נמי גזרינן מיהא חדא גזירה דא"כ תיקשי בחוץ גופא אמאי לא גזרינן בע"פ לאחר התורף אטו לפני התורף דחדא גזירה היא וכדגזרו בכתבו בתוכו טופס אטו תורף וכן הקשה הר"ן ומהרש"א ז"ל. אמנם הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב להיפך מדברי התוספות דנהי דבכתבו בתוכו גזרינן ע"מ אטו חוץ אבל בע"פ אע"ג דלפני התורף בחוץ פסול מדינא אפ"ה לא גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף ולא ע"מ אטו חוץ דדוקא לענין הכתיבה שייך לגזור דכתיבה מילתא דאלים טפי שייך לגזור משא"כ בע"פ. אלא שפקפק בזה דאפשר דנהי דלא שייך לגזור לאחר התורף דבע"פ אטו לפני התורף כדגזרינן בכתיבה אפ"ה לענין גזירת ע"מ אטו חוץ שניהם שוין וכל זה נלע"ד דוחק וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב ליישב דודאי בע"פ לא שייך לגזור אחר התורף אטו לפני התורף משום דלפני התורף בע"פ גופא לא מיפסל מדינא היכא שחזר וביטל התנאי דחוץ משא"כ הכא בשתקי שתקוה איירי שלא חזר בו ומש"ה גזרינן ע"מ אטו חוץ דכשלא חזר בו אפילו בע"פ פסול בחוץ מדינא לפני התורף ע"ש באריכות. ולא זכיתי להבין דבריו בזה דאי כשלא חזר בו א"כ לאחר התורף נמי לגזור ע"מ אטו חוץ דבחוץ ודאי פסול מדינא אף לאחר התורף כשלא חזר בו ועומד בתנאי בשעת נתינה וע"כ דאיירי שבשעת נתינה מסר לידה סתם ואמר הרי את מותרת לכל אדם כדינו וא"כ הרי חזר בו ואפילו אם אמר לפני התורף נמי כשר מדינא בכה"ג לשיטת מהרש"א ז"ל ועוד דלקצת פוסקים אפילו בא"ל בשעת נתינה הרי זה גיטך נמי מיקרי חזרה מתנאו
ובר מן דין קשיא לי בשיטת מהרש"א ז"ל שכתב דבלא חזר בו איירי וגזרינן ע"מ אטו חוץ שלא חזר בו ולענ"ד נראה להיפך דלא שייך לגזור כלל אטו חוץ שלא חזר בו דכ"ע ידעי דגט פסול הוא. ותדע דממקומו הוא מוכרע מעיקר הדין השנוי במשנתינו כשמסר לה גט וא"ל חוץ מפלוני דפסלי רבנן ובדא"ל בשעת נתינה ע"מ שלא תנשאי לפלוני מודו רבנן דכשר לשיטת התוספות והרי"ף והרמב"ם וש"פ כמו שכתבתי לעיל באריכות ואמאי לא גזרו רבנן ע"מ שלא תנשאי אטו חוץ כי היכי דגזרו הכא בלפני התורף אפילו בכל התנאים ולהתוספות אפילו בע"פ גזרו לפני התורף ע"מ אטו חוץ. אע"כ דלא שייך לגזור כלל ע"מ אטו חוץ שלא חזר בו דכ"ע ידעי דהוי שיור בגט ולא מיחלף וכ"כ הרשב"א ז"ל אלא דעיקר הגזירה היינו משום חוץ שחזר ומחקו או כשאמר בע"פ לפני התורף גזרינן נמי ע"מ אטו חוץ להתוספות דחזר וביטל דבחוץ פסול להתוספות אפילו בע"פ וחזר וביטלו כיון שלא נכתב לשם כריתות וא"כ הדרא קושיית הר"ן ז"ל לדוכתא על שיטת התוספות דליגזור נמי בחוץ גופא לאחר התורף אטו לפני התורף אפילו בע"פ כיון דלפני התורף מדינא פסול בע"פ והנלע"ד דודאי לשיטת התוספות בחוץ לפני התורף אפילו ע"פ פסול מדינא כמ"ש להדיא בד"ה אבל שלא נכתב לשם כריתות ומש"ה פשיטא להו דגזרינן ע"מ אטו חוץ. והא דלא גזרינן בחוץ גופא לאחר התורף אטו לפני התורף היינו משום שאין מדמין גזירת חכמים זו לזו ונהי דע"מ אטו חוץ גזרו רבנן אפ"ה טופס אטו תורף לא גזרינן וטעמא רבה נמי איכא דלא שייך לגזור כה"ג בע"פ טופס אטו תורף ומשום שהסופר כתבו שלא לשם כריתות דהא אפילו לכתחלה התירו להסופר לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה ולא גזרינן טופס אטו תורף וכן במחובר וכתבו חרש שוטה וקטן לא גזרינן טופס אטו תורף לכמה אמוראי. והא דפסלינן בכתבו בתוכו וחזר ומחקו אפילו לאחר התורף כמו שכתבו התוס' בדיבור הקדום כבר כתבתי דהתם נמי לאו משום גזירה טופס אטו תורף אלא משום דמדינא פסול דתיכף שכתב התנאי דחוץ בגוף הגט אף בטופס נתבטל הגט לגמרי וה"ל כחספא בעלמא ותו לא מהני מה שחזר ומחקו כדפרישית. משא"כ כשלא נכתב בגוף הגט אלא בע"פ נהי דלפני התורף פסול משום שלא נכתב לשם כריתות אפ"ה באמר בע"פ בשעת כתיבת הטופס אין טעם לפסול שהסופר א"צ לכתוב הטופס אדעתא דבעל וכיון שחזר הבעל ובטל תנאו כשר לגמרי דטופס אטו תורף לא גזרינן כדפרישית כן נ"ל נכון וברור בעזה"י. אמנם ראיתי בספר בית שמואל שכתב בא"ע סי' קמ"ז להיפך ממה שכתבתי שהוא הפריז על המדה דאפילו תנאי דחוץ שנכתב לאחר התורף אף בלא חזר ומחקו נמי לא מיפסל מדינא לשיטת התוספות אלא מדרבנן ע"ש שכ"כ בשם הר"ן ז"ל בכוונת התוספות. ולענ"ד הוא דבר שלא ניתן ליכתב דבלא חזר ומחקו אין לחלק כלל בין טופס לתורף דכחספא בעלמא הוא הרי גט ושוברו עמו דאלת"ה א"כ אי נכתב שום תנאי בגט לאחר התורף היעלה על הדעת שאין צריכה לקיים התנאי מכ"ש הכא דגרע טובא טפי דתנאי דחוץ מבטל הגט לגמרי. אלא מה שכתב שם הר"ן ז"ל בזה דלאחר התורף אפי' בחוץ לא פסול מדינא כוונתו אחזר ומחקו דעיקר גזירה דע"מ אטו חוץ היינו מחוץ שחזר ומחקו כדפרישית וכמו שאפרש עוד בסמוך. והנלע"ד כתבתי בכוונת התוספות ודוק היטב ועיין בסמוך:

בד"ה כל התנאים כו' פי' בקונט' ואפילו נתקיימו התנאים כו' ואין נראה לר"י כו' וע"ק לר"י דא"כ אפילו ע"פ נמי נגזור כו' ובסמוך מכשיר ר' זירא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דלמאי דמשמע להו בשיטת רש"י ז"ל דבתנאים דעלמא שנתקיימו גזרינן אטו תנאי דחוץ גרידא א"כ בפשיטות הוי להו להקשות דהא קמן דבעיקר הדין כשאמר לה בשעת מסירת הגט חוץ פסול ובע"מ מכשרינן לעיל אפילו בע"מ שלא תינשא לפלוני ולא גזרינן ע"מ אטו חוץ לכך נלע"ד דמעולם לא נתכוון רש"י ז"ל לכך אלא דאף לשיטתו לא שייך לגזור ע"מ אטו חוץ דכ"ע ידעי דחוץ הוי שיור בגט וגדולה מזו מצינו שלא גזרו חכמים בתנאי דע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני או כל ימי חיי אטו כל ימי חייכי דלא הוי גט כלל אע"כ דלא שייך לגזור תנאי כשר אטו תנאי פסול. אלא עיקר הגזירה משום חוץ שחזר ומחקו או בע"פ לפני התורף שחזר וביטלו דבהא טעו דכיון שנמחק סברי דלא מיפסל וכמ"ש התוס' עצמם אלא דרש"י ז"ל סובר דפשטא דלישנא דברייתא איירי בכל התנאים אפילו אם נתקיימו ובכה"ג נמי שייך לגזור אטו חוץ שחזר ומחקו דמחיקת תנאי בחוץ דמי לנתקיים התנאי דשאר תנאים וראו חכמים להשוות מידותיהם שלא לכתוב שום תנאי בגט משום גזירה דחוץ שחזר ומחקו או בע"פ לפני התורף שחזר וביטלו. ואדרבא לשיטת התוס' קשיא לי דלמאי דמסקו דלא פסלינן בשאר תנאים אלא בחזר ומחקו דלא ליהני בהו מחיקה דא"כ אמאי קאמר רבא שתקי שתקוה לבעל וכתבו התוס' בדיבור הקודם דהיינו אפי' בכל התנאים ומאי חששא איכא בזה לשיטת ר"י דנראה דוחק לומר דאמר שתקי שתקוה שלא יזכיר שום תנאי ויחזור ויבטל התנאי דמהיכא תיתי נחוש לכך ועוד דה"ל גזירה לגזירה דגזרינן שלא יזכיר הבעל תנאי לפני התורף שמא יבטלנו וכשיבטלנו נמי לא מיפסל אלא משום שמא יבטלנו דחוץ ורבנן דרבי לא גזרי אף לרבא אלא בחדא גזירה, משא"כ לשיטת רש"י ז"ל א"ש דכולהו חדא גזירה היא שלא יכתוב שום תנאי בגט ולא יזכרנו לפני התורף ל"ש ימחקנו או יבטלנו או יקיים התנאי וכולהו משום גזירה דחוץ שחזר ומחקו דמחיקה דחוץ היא קיומו כן נלע"ד נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ושיטת התוספות צ"ע ודוק היטב:

בא"ד ונראה לר"י דכל תנאים אם נתקיימו אפילו נכתבו בגט כשר כו' עכ"ל. ובירושלמי פ' כל הגט מצינו בהדיא להיפך דשם מבואר דכל התנאים פסלינן לגמרי משום ברירה והירושלמי הובא בחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל ובס' המאור ועיין בס' המלחמות להרמב"ן ז"ל שפירשו על נכון ועוד הוספתי נופך משלי ואין כאן מקומו. אמנם כל הפוסקים דחו הירושלמי מחמת סוגייא דשמעתין דמשמע דמטעמא דגזרינן ע"מ אטו חוץ הוא ולא משום ברירה. אלא שהה"מ כתב שהרמב"ם ז"ל פסק כשיטת הירוש' וכ"כ בזה בשמעתין ועוד אפרש בסמוך ליישב הסוגייא ואפשר דרש"י ז"ל ג"כ לשיטה זו נתכוון:

בד"ה אבל לאחר התורף כו' נראה לרבינו יהודה כו' דבחוץ נמי ליכא פסולא דאורייתא כו' אבל נכתב אחר התורף כו' עכ"ל. לכאורה נראין הדברים כשיטת הבית שמואל שהבאתי בסמוך אלא דליתא דרבינו יהודא לא איירי בכל זה הדיבור אלא בחזר ומחקו שכן הוא לשיטת התוספות בדיבור הקודם וכבר כתבתי דלרש"י ז"ל נמי לא גזרינן בתנאים שנתקיימו אלא משום חוץ שחזר ומחקו וע"ז כתב שפיר דלאחר התורף אפילו בחוץ לא מיפסל מדינא כיון שאין דעת הסופר לשם תנאי משא"כ כשלא נמחק ודאי פסול מדאורייתא אף לאחר התורף דאף שלא היה דעת הסופר על כך בכתיבת התורף מ"מ פסול לגמרי דגט ושוברו עמו הוא דתנאי דחוץ מבטל הגט כנ"ל ברור:

בברייתא ה"ז גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר ואם היתה זרה ע"מ שתאכלי בתרומה ואם היתה נזירה ע"מ שתשתי יין ע"ש. וקשה למה פריט ונקיט כל הני הי' לו לומר סתם ע"מ שתאכלי איסור. גם למה נקיט דוקא בשר חזיר ולא נבילה וטריפה. וי"ל דהא קשה לע"ד למ"ש תוס' ורשב"א דגבי שתבעלי לפלוני אף שיש איסור פנוי' מ"מ באיסור דרבנן הוי אפשר גם לאביי ודוקא בשר חזיר דאיסור דאורייתא ע"ש. והנה קיי"ל דיבש ביבש מה"ת חד בתרי בטל ומותר לאוכלם אפילו אדם אחד כמ"ש הרא"ש פג"ה. רק דאין מבטלין איסור לכתחלה מדרבנן ומה"ת מותר לבטל אף לכתחלה. וא"כ לאביי למה בע"מ שתאכלי בשר חזיר הוי אי אפשר הא שפיר בידה לבטלו ברוב ולאכול דזה אינו אלא איסור דרבנן והוי אפשר לקיימו. דא"ל שאינו נקרא בשר חזיר כשמבטלה דז"א דאעפ"כ אוכלת בשר חזיר כיון שיש כזית בכדי אכילת פרס רק דאעפ"כ התורה התירה ואינו אסור ושפיר אפשר לקיימו כנ"ל. אך י"ל דבשר חזיר מינכר ואי אפשר לערבו בשאר בשר שלא יהי' ניכר כנ"ל. וממילאמיושב דלא נקט בשר טרפה ונבילה דזה יכול לערבו בשאר בשר ויתבטל מה"ת וליכא רבותא דגם לאביי הוי אפשר לקיימו כנ"ל. ובמאי דנקט אם היתה זרה שתאכל בתרומה י"ל דקמ"ל. דהא לכאורה משמע שהיתה זרה היינו שבעלה זה הוא זר. והא באמת אף אם הוא כהן מ"מ כיון שמגרשה על תנאי זה שתאכל בתרומה א"כ ג"כ איכא איסור תורה לאכול דאם תאכל היא מגורשת למפרע והיתה זרה. אמנם י"ל דהא בש"ס ריש נזיר איתא דאם אמר הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא כו' פליגי אי דהאי ע"מ הוי כאומר חוץ והוי שיור או דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ע"ש. ולמה אמר כאן דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה משום לא תיכול ולא תתגרש. והא גם התם לא ישתה ולא יהי' נזיר ולמה הוי מתנה על מ"ש בתורה. וצ"ל דבשלמא כאן הוי איסור בפני עצמו אכילת חזיר וכה"ג ואינו תלוי כלל בגט אי הוי גט או לא משא"כ התם דהאיסור הוא ע"י הנזירות ואל"ה אין כאן איסור כלל הוי שיורא לריב"ל או מתנה על מ"ש בתורה כנ"ל. וא"כ כאן אם הי' הוא כהן ומתנה שתאכל בתרומה שוב הוי לריב"ל האי ע"מ כאומר חוץ דג"כ הוי שיור דלענין זה לא תהי' מגורשת ותאכל בתרומה ולא הוי גט כלל דמיבעיא לי' לקמן בחוץ מתרומתיך ע"ש בתוס' ולמאן דפליג הי' גם כאן מתנה על מ"ש בתורה כיון דהאיסור הוא רק ע"י הגט דאם אינו גט אין כאן איסור כלל דמותרת לאכול בתרומה. ולכך נקט דוקא אם היתה זרה שאין האיסור תלוי בהגט כנ"ל:

ואם הא דנקט זרה קאי על אבי' שהוא זר י"ל דס"ד דגם באבי' כהן וחוזרת לתרומת בית אבי' מ"מ כיון שבעלה זר א"כ כיון דח"ש אסור מה"ת אסורה לאכול ג"כ תרומה דשמא לא תאכל כל הזית ואכלה ח"ש באיסור אך הוא דרבנן ונקט זרה שהיא איסור תורה וקמ"ל דאף באיסור דאורייתא הוי אפשר כו':

ומה דתני בנזירה ע"מ שתשתה יין י"ל דקמ"ל. דהא באמת קשה אף לאביי דסבר דהוי איסור דבר שא"א לקיימו. מ"מ בנזירות הא אפשר בשאלה וכיון שאינו מפרש דוקא שתשתה באיסור רק שתשתה ולמה אי אפשר הא תוכל להתיר אצל חכם ותשתה ואפשר לקיימו בהיתר וצ"ל דמ"מ כ"ז שלא התירה הוי איסור וקמ"ל כנ"ל. ודוחק דמ"מ למה יהי' מפליגה בדברים כיון שאפשר. וי"ל דאיירי בנדרה ע"ד רבים שאין לו התרה. וי"ל דקמ"ל למ"ש בש"ע דאפשר בכבר עבר מתירין דהוי צורך מצוה. א"כ הוי אפשר לקיימו שתשתה ותעבור ואח"כ יתירו לה אף שהוא ע"ד רבים ולא יהי' איסור למפרע. ואף דאסור לכתחלה מ"מ הוי רק כביאת פנוי' שאינו חמור. וקמ"ל דמ"מ צריכה לעבור על איסור תורה מקודם והוי אי אפשר לבן תימא. או י"ל דאיירי בנזירות שמשון שאינו מתיר החכם ולכך הוי דבר שאי אפשר לקיימו לאביי. וי"ל דקמ"ל אף שהוא באותו יום ששמע עדיין ומגרשה ע"מ שתשתה יין. דלמ"ש הפוסקים דהבעל יכול להפר אף נזירות שמשון. וא"כ לכאורה הי' אפשר לקיימו שיוכל להפר לה כיון שהוא ביום ותוכל לשתות. וקמ"ל דלא מהני דהא אי אפשר שתשתה דאם תשתה יתקיים התנאי ותהי' מגורשת למפרע ושוב לא הועיל הפרת הבעל ועשתה איסור:

ולאביי כזה למעוטי פלוני. דאינו גט עד שתיבעל לו דבידה להשחידו בממון וישאנה בהיתר: ותיפוק ליה כו'. נהי נמי דאפשר לה לקיימו באיסור מיהו תנאי היכי הוי הא הוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה וקיימא לן תנאו בטל: דודאי קא עקר. שהרי מסר לה קידושין והרי היא אשתו להתחייב בכולן וכי אתני ע''מ שלא יתחייב הוה ליה עוקר: מאן תנא. דצריך ליטלו הימנה ולא סגי באמירה בעלמא שיחזור ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם: ר''ש בן אלעזר היא. בפרק הזורק אמר לה כנסי שטר חוב זה כו': אפילו תימא רבי. דפליג התם עליה דר''ש בן אלעזר: דילכון אמר. רב כהנא שהיה משלכם מבבל שעלה לא''י ללמוד תורה מרבי יוחנן כדאמרינן בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיז:) ושאל ממנו הרבה דברים ועליו קא''ר יוחנן בכל דוכתי דילכון אמר: שאני הכא. משום הכי צריך לחזור וליטלו דקנאתו בנתינה קמייתא ליפסל בו לכהונה הילכך אי לאו דהדר שקיל לה מינה לא מהניא אמירה שהרי כבר זכתה בו על מנת תנאי ראשון אבל ההוא דהזורק לא זכתה בו לכלום: כתבו בתוכו תנן. דוקא כתבו בתוכו הוא דלית ליה תקנתא אבל לא כתבו בתוכו אפילו אמר לעדים ע''מ כן אינו נפסל בכך ובלבד שיאמר לה בשעת מסירה הרי את מותרת לכל אדם: הני מילי. דבעינן כתבו בתוכו ולא מיפסל במאי דאמר לסהדי לכותבו ע''מ כן היכא דאמר לאחר כתיבת התורף ע''מ שלא תנשאי לפלוני דכיון דנכתב עיקר הגט קודם הזכרת תנאי לא מיפסל במאי דאמר לסהדי לכותבו ע''מ כן אי לא כתבי ליה בתוכו בהדיא: אפילו על פה. שהרי עיקר הגט ע''מ כן נכתב: קמ''ל. רב ספרא בתוכו דוקא קאמר: שתוקי שתקיה. נזפו בו שלא יזכיר שום תנאי: פוסלין בגט. אם כתבו בתוכו ואפילו נתקיים התנאי: חוץ שפוסל בעל פה. דהוי שיור בגט: מחלוקת. דע''מ דרבי ורבנן בשכתבו לפני התורף:

ותיפוק ליה דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה. אומר ה''ר אלחנן דקרע את כסותי. ע''מ לפטור אע''ג דנזקין חשיב להו גמרא בערכין (דף ו:) מלוה כתובה בתורה מ''מ לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה כיון שמוחל בהדיא אבל ודאי אם היה אומר קרע את כסותי ע''מ שאין לך עלי דין נזק חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה כמו בעל מנת שאין לך עלי אונאה.: אמר חזקיה ר''ש בן אלעזר היא . הא דתניא בפ''ק (לעיל דף ה:) ולקמן (דף פו.) נמי מייתי המביא גט ולא אמר בפני נכתב וכו' כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה אתיא אפילו כרבי דכיון שניתן הגט כהילכתו מן התורה מה שהוא אומר אחר הנתינה בפני נכתב ובפני נחתם לא היה מועיל כלום ועוד דשליח דוקא כשיאמר בשעת נתינה מידק דייק: רבי יוחנן אומר אפילו תימא רבי דילכון אמר. מתוך פירוש הקונטרס משמע דלחזקיה רבו היה אומר כן דעלה קאי לפי שרב כהנא היה מבבל וחזקיה גם הוא היה מבבל כדאמר בסוכה (דף כ. ודף מד.) עלו ר' חייא ובניו ויסדוה ואין נראה לר''י דהא מסתמא כשפשט רב כהנא לר' יוחנן כמה ספיקות ששאל כדאמר בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיז:) כבר נפטר חזקיה דאילו היה קיים לא היה שואל ספיקותיו ר' יוחנן מרב כהנא אלא מחזקיה שהיה רבו כדאמר באלו קשרים (שבת דף קיב:) דקא''ר יוחנן כבר שנית לנו סנדל וגם רב כהנא לא היה מניח חזקיה ויושב לפני רבי יוחנן ור' יוחנן בעצמו לא היה בעל ישיבה בעוד שחזקיה קיים אלא נראה שלתלמידיו מבבל שהיו לפניו היה אומר ר' יוחנן דילכון אמר כך כמו שפירש ר''ת בקידושין בפ''ק (דף כט:) הא לן והא להו ואע''ג דבזבחים בפרק קדשי קדשים (דף נט.) אמר כי סליק רב כהנא אשכחיה לר''ש ברבי משמע שר''ש ברבי היה עדיין קיים והוא היה גדול ואפילו מר' חייא אביו של חזקיה דהא אגמריה ספר תהלים כדאמרינן בפ''ק דקידושין (דף לג.) ואין נראה כלל שהיה מניח ר''ש ולומד לפני ר' יוחנן שר' יוחנן היה צריך לרב כהנא דאגמריה כל ספיקי דהוו ליה אלא י''ל דשני פעמים עלה רב כהנא לארץ ישראל: אם כתבו בתוכו אע''פ שחזר ומחקו פסול. פירוש לפי שלא נכתב הגט אלא על תנאי זה ואין כאן כריתות משמע דוקא חוץ דלא הוה כריתות חזר ומחקו פסול אבל שאר מחקין כשרין בגט רק שיעשה קיום המחק לפני שריר וקיים ומ''מ נהגו העולם להחמיר: מהו דתימא הני מילי לאחר התורף. פי' כשאמר הבעל אחר התורף אבל אמר הבעל לפני התורף אפילו בעל פה שלא כתבו הסופר פסול שעל תנאי זה כתבו ואין זה כריתות קמ''ל דאפ''ה כשר דסופר לא כתב אלא ע''מ כמו שיאמר הבעל בסוף וכיון שחזר בו כשר ומ''מ אע''ג דמתני' איירי לפני התורף כתבו לאחר התורף נמי פסול כדאמרינן בסמוך ואיבעית אימא לאחר התורף ודברי הכל ור' זירא סבר כרב ספרא דהכא: שתוקי שתקיה לבעל כו'. בכל שאר תנאים איירי כדפי' בקונטרס ורבא לטעמיה דלפני התורף גזר ע''מ אטו חוץ לרבנן דרבי: כל התנאים פוסלין בגט. פירש בקונטרס שנכתב בגט ואפילו נתקיימו התנאים ואין נראה לרבינו יצחק דמה שייך לגזור בע''מ שתתני לי מאתים זוז וכיוצא בו אטו חוץ כיון שאין שם שיור כמו בחוץ ולא היה שייך כלל בשאר תנאים לגזור אטו חוץ אם לא ע''מ שלא תינשאי לפלוני גרידא דהוי שיור ועוד קשה לרבינו יצחק דא''כ אפילו בעל פה נמי נגזור אטו חוץ ויפסל כל גט שיש בו תנאי אפילו על פה אפילו נתקיים התנאי ובסמוך מכשיר ר' זירא ע''מ אחר התורף אפילו לרבי אפילו כתבו בתוכו ועוד מדקא מהדרי ליה רבנן כל שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב מכלל דבעל פה מודה להו רבי דאינו פוסל ונראה לר''י דכל תנאים אם נתקיימו אפילו נכתבו בגט כשר כמו בעל פה דלא שייך למגזר אטו חוץ כדפירשנו והכא בלא נתקיים התנאי קאמר רבי דפוסלים בגט כשנכתבו ומחקם דאין מועלת מחיקה בהם כי היכי דאינה מועלת בחוץ דגזרינן מחיקה דע''מ אטו מחיקת חוץ וחכ''א חוץ שפוסל בעל פה פירוש בשעת נתינה פוסל בכתב אפילו נמחק משום דלא נכתב לשם כריתות ע''מ שאין פוסל על פה משום דהוי כריתות אינו פוסל בכתב אע''פ שלדעת התנאי נכתב אין נפסל בכך כיון שחזר ומחקו אע''פ שלא קיימה ולא דמי . לעל מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין לך דאמרינן במי שאחזו (לעיל דף עד:) דאינה מגורשת דהיינו דוקא בשעת נתינה אבל בכתב תנאי בגט קודם הנתינה וחזר בו מן התנאי ומחקו כשר ואינה צריכה לקיים אלא רק מה שמתנה עמה בשעת נתינה שאז חלים הגירושין: אבל לאחר התורף דברי הכל כשר. נראה לרבינו יהודה דכשר אפילו אמר הבעל קודם כתיבת התורף דבחוץ נמי ליכא פסולא דאורייתא אלא כשנכתב קודם התורף אבל נכתב אחר התורף אפילו אמר בעל קודם לכן לא חשיב נכתב שלא לשם כריתות דאין דעת הסופר לשם תנאי דחוץ לפלוני בשעת כתיבת התורף כיון שלא כתבו בגט עדיין וכיון דבחוץ ליכא פסול דאורייתא בע''מ הוי כשר דלא גזרינן גזירה לגזירה ותדע דרב ספרא דלעיל דקאי כר' זירא דהכא סבר לעיל דבעל פה אינו פוסל אפילו אמר הבעל לפני התורף כשלא נכתב כלל וה''ה כשנכתב אחר התורף שלא נפסל מן התורה מפני שאמר תחילה על פה ומיהו לרבא ודאי אמר הבעל לפני התורף ד''ה פסול אפילו נכתב אחר כך דלרבא פסול אפילו על מנת אפילו בעל פה שלא נכתב כלל לא בתחילה ולא בסוף כשלא נתקיים התנאי: