גיטין פא ע"א

זְכוּת הָרְאוּיָה לַשֵּׁנִי
מַתְנִי' כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ עַל תְּנַאי וְלֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי לֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה
גְּמָ' שְׁלַח לֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב מְנַשֶּׁה מִדְּוִיל לִשְׁמוּאֵל יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ יָצָא עָלָיו קוֹל אִישׁ פְּלוֹנִי כֹּהֵן כָּתַב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְיוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ מַהוּ
שְׁלַח לֵיהּ תֵּצֵא וְהַדָּבָר צָרִיךְ בְּדִיקָה מַאי הִיא אִילֵימָא דְּאִי מְבַטְּלִינַן קָלָא אוֹ לָא מְבַטְּלִינַן וְהָא נְהַרְדְּעָא אַתְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הִיא וּבִנְהַרְדְּעָא לָא מְבַטְּלִי קָלָא אֶלָּא דְּאִי קָרוּ לִנְתִינָה כְּתִיבָה
וְכִי קָרוּ לִנְתִינָה כְּתִיבָה לִכְתִיבָה גּוּפַהּ מִי לָא קָרוּ לַהּ כְּתִיבָה
אִין דְּאִי מִיגַּלְּיָא מִילְּתָא דְּקָרוּ לִנְתִינָה כְּתִיבָה דִּלְמָא נָתַן קָאָמְרִי
תֵּצֵא וְהָאָמַר רַב אָשֵׁי כֹּל קָלָא דְּבָתַר נִישּׂוּאִין לָא חָיְישִׁינַן לֵיהּ
מַאי תֵּצֵא נָמֵי תֵּצֵא מִשֵּׁנִי
אִם כֵּן אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו שֶׁל רִאשׁוֹן כֵּיוָן דְּמִשֵּׁנִי הוּא דְּמַפְּקִינַן לַהּ וּמֵרִאשׁוֹן לָא מַפְּקִינַן לַהּ אָתֵי לְמֵימַר סָמוּךְ לְמִיתָה גֵּרְשָׁהּ
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַי בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים
דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים בֵּית שַׁמַּאי דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים רַבִּי דּוֹסָא דְּתַנְיָא שְׁבוּיָיה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא
אָמַר רַבִּי דּוֹסָא וְכִי מָה עָשָׂה לָהּ עַרְבִי זֶה מִפְּנֵי שֶׁמִּיעֵךְ לָהּ בֵּין דַּדֶּיהָ פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה
וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַי בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ טְרַקְסְמוֹן כְּדֵי לְחַיְּיבָן בְּמַעֲשֵׂר דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְדֶרֶךְ קַרְפֵּיפוֹת כְּדֵי לְפָ(ו)טְרָן מִן הַמַּעֲשֵׂר
דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּיב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילּוּ חָצֵר קוֹבַעַת שֶׁנֶּאֱמַר וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ
מַתְנִי' הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְּפוּנְדְּקִי בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי
אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין וּמוֹדִים בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ
גְּמָ' אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁרָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

ומשנינן: זכות הראויה לשני. כיון שעמדו מאותו ענין, ויצאה מלפני העדים בחזקת מגורשת, זכתה להינשא לשני, והבעל אינו נאמן לשלול ממנה זכותה. ^[97]

מתניתין:

כתב הבעל גט לגרש את אשתו, ונמלך שלא לגרשה -

בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה! שהואיל והגט כבר נכתב, יש כאן "ריח הגט", ^[98] ודינה כגרושה שאסורה לכהן [אם בעלה מת, או שהוא בעצמו כהן].

ובית הלל אומרים: אם נמלך מלגרש, ודאי לא נפסלה מן הכהונה.

אלא יותר מכך, אף על פי שנתנו לה את הגט, אלא שנתנו לה על תנאי, ולא נעשה [נתקיים] התנאי, ונתבטל הגט - לא פסלה מן הכהונה, ואין לה כלל דין גרושה.

גמרא:

שלח ליה רב יוסף בריה דרב מנשה מדויל [שם מקום] לשמואל:

ילמדנו רבינו: מעשה בא לפנינו בכהן שכתב גט לאשתו, ונמלך ולא נתן לה בסוף את הגט. ויצא עליו קול בעיר: איש פלוני כהן, כתב גט לאשתו, והרי היא יושבת תחתיו, ומשמשתו! מהו? האם עלינו להוציא אותה ממנו בגלל הקול, כדי שלא יאמרו הבריות מכח הקול הזה, שהכהן אכן גירש אותה, אלא שלאחר מכן החזיר אותה, ונמצא כהן מחזיר גרושתו?

שלח ליה שמואל: תצא בגלל הקול! אך, והדבר צריך בדיקה, קודם שנוציא אותה ממנו.

והוינן בה: מאי היא הבדיקה?

אילימא שצריך לבדוק דאי מבטלינן קלא, האם יש אפשרות להשתיק את בני העיר ולבטל את הקול, ואז היא יכולה להשאר תחת בעלה, או לא מבטלינן, שאם אין אפשרות לבטל את הקול, הרי היא צריכה לצאת מבעלה.

לא יתכן לומר כך!

והא נהרדעא, אתריה דשמואל היא, מקום מגוריו של שמואל הוא, ובנהרדעא, לא מבטלי קלא! הדיינים של נהרדעא לא היו נוהגין להשתיק את הקול, כדי שלא יחשדו בהם שהם מחזיקים ידי עוברי עבירה.

ואם כן, לא יתכן ששמואל אמר שצריך לבדוק אם יש אפשרות לבטל את הקול!

אלא, בהכרח שיש לבדוק, דאי קרו לנתינה כתיבה, אם רגילים בעיר לקרוא לנתינה "כתיבה", אז יש להתייחס לקול ולהוציאה ממנו, שהרי הקול הוא שהכהן כתב גט ומשתמע מכך שהוא אף נתן לה את הגט, שהרי כאן בעיר קוראים לנתינה "כתיבה".

ואם לא רגילים לקרוא לנתינה "כתיבה", אז אין להתייחס לקול, שהרי הקול הוא רק שכתב לה גט, ובכתיבה של הגט לבד אין האשה נאסרת על הכהן.

ומקשינן: וכי קרו, גם אם רגילים לקרוא לנתינה "כתיבה", מה בכך? וכי לכתיבה גופה מי לא קרו לה "כתיבה"? הרי גם לכתיבה ממש קוראים "כתיבה", ואם כן, מנין לנו שהקול מתייחס לנתינה ולא לכתיבה בלבד? ומדוע עלינו להוציא אותה ממנו בגלל הקול הזה?

ומתרצינן: אין! דאי מיגליא מילתא, אם אכן יתברר הדבר דקרו ליה לנתינה "כתיבה", הרי למרות שגם לכתיבה ממש קוראים כתיבה, בכל זאת יש להחמיר ולחשוש, כי דלמא בני העיר המוציאים את הקול שהוא כתב לאשתו גט - "נתן" קאמרי! הם מתכוונים להוציא קול שהוא כתב וגם נתן גט, ולפיכך עלינו להוציאה ממנו. ^[99]

ועדיין מקשינן על שמואל, שאמר בגלל הקול תצא.

והאמר רב אשי, אפילו באופן שאנו חוששין לקול, כגון אם יצא קול בעיר על אשה שהיא מקודשת לפלוני, ששנינו [לקמן פח ב] שהיא אסורה להינשא לכל אדם עד שלא תקבל גט מאותו פלוני, בכל זאת אם הקול יצא לאחר שכבר היתה נשואה לאיש אחר, איננו חוששים לו, משום שכל קלא דבתר נישואין, לא חיישינן ליה!

וכאן הרי האשה נשואה לכהן הזה שנים רבות, ומדוע נוציאנה מבעלה על סמך הקול?

ומתרצינן: מאי "תצא" נמי שאמר שמואל? - תצא משני! שאם מת הכהן הזה, ונשאה כהן אחר, תצא ממנו בגלל הקול שיש עליה שהיא גרושה ואסורה לכהן. והקול הזה הלא יצא עוד מלפני הנישואין הללו ולכן צריך לחשוש לו. אך מהראשון לא תצא מחמת הקול.

ומקשינן: אם כן, שאתה מוציאה מהשני ולא מן הראשון, אתה מוציא לעז על בניו של הכהן הראשון!

לפי שיאמרו האנשים שהם חללים שנולדו מנישואי כהן וגרושה, שהרי הם רואים שהוצאנו את האשה מהשני, ומוכח להם שהדברים נבדקו ונמצאו אמת, שהיא אכן נתגרשה מהראשון.

ומתרצינן: כיון דרק משני הוא דמפקינן לה, מכך שהם רואים שרק מהשני אנו מוציאים אותה, ואילו מראשון לא מפקינן לה, אתי למימר: סמוך למיתה גירשה הראשון, ובגלל הגירושין הללו מוציאים אותה מהשני ולא בגלל הגירושין שיצא עליהם הקול, כי אז היינו מוציאים אותה גם מהראשון. ולכן לא יהא שום לעז על בני הראשון. ^[100]

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר אילעי: בא וראה שלא כדורות הראשונים - דורות האחרונים.

ומבארת הגמרא מי הם הדורות:

דורות הראשונים - בית שמאי, שהחמירו במשנה לפוסלה לכהונה.

דורות האחרונים - רבי דוסא.

וכדתניא: בת כהן שבויה, שנשבתה על ידי נכרים, אוכלת בתרומה, ואיננו חוששים שמא בא עליה בשבי נכרי ופסל אותה מאכילת תרומה, דברי רבי דוסא.

אמר רבי דוסא: וכי מה עשה לה ערבי זה ^[101] ששבה אותה? וכי מפני שמיעך לה בין דדיה, פסלה מן הכהונה? כלומר, שהשבאים אינם נוהגים בשבויות מנהג הפקר כל כך לאנוס אותן, אלא הם רק משחקים עמהן.

ואילו בית שמאי, החמירו בקדושת היוחסין של כהונה, עד שפסלו אשה לכהונה רק בגלל כתיבת הגט, לעומת רבי דוסא, שהקל לגבי כהונה. ^[102]

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר אילעי: בא וראה, שלא כדורות הראשונים - דורות האחרונים.

דורות הראשונים, היו מכניסין פירותיהן לבית דרך טרקסמון, הפתח הראשי של חצר הבית, ^[103] כדי לחייבן במעשר ב"ראיית פני הבית".

ואילו דורות האחרונים, מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך קרפיפות, ולא דרך השער של הבית, שלא יראו את "פני הבית" - כדי לפוטרן מן המעשר.

דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר מן התורה, ^[104] עד שיראה פני הבית, שיכנס דרך פתח הבית.

שנאמר [דברים כו יג] "בערתי הקדש מן הבית", דמשמע שהכניסה לבית ^[105] היא תנאי בקביעות הטבל לחיוב מעשר, בצירוף גמר המלאכה.

ורבי יוחנן אמר: אפילו הכניסה אל חצר הבית קובעת את התבואה לחיוב מעשר, שנאמר [דברים כו יב] בפרשת ביעור מעשרות "ואכלו בשעריך - ושבעו", ומשמע משעה שנכנס הטבל לשער החצר הוא מתחייב במעשר.

מתניתין:

המגרש את אשתו, ולנה עמו לאחר מכן בפונדקי באכסניא -

בית שמאי אומרים: אינה צריכה הימנו גט שני.

ובית הלל אומרים: צריכה הימנו גט שני, שבודאי בא עליה בפונדקי לשם קידושין, ולכן היא צריכה ממנו גט שני.

אימתי סוברים בית הלל שצריכה הימנו גט שני? - בזמן שנתגרשה מן הנישואין, כי מאחר שהם רגילים זה עם זה, מן הסתם בא עליה בפונדקי.

ומודים בית הלל בנתגרשה מן האירוסין, ולנה עמו בפונדקי, שאינה צריכה הימנו גט שני, מפני שאין לבו גס בה. שאינו רגיל עמה ואיננו חוששים שמא בא עליה.

גמרא:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דוקא בשראוה עדים שנבעלה בפונדקי.

הערות

^[97] נתבאר על פי מהרש"ל בדעת רש"י, שלשמואל אין הטעם משום קנוניא שהרי קודם נישואין מה שייך קנוניא, אם הם מתחרטין על הגט יקדשנה שנית [ומהאי טעמא כתב הרא"ש דלא מסתבר טעמא דשמואל, והלכה כרב אדא בר אהבה], אלא שהאשה טוענת שהיא קיבלה את הגט ואחר כך נתחלף לה הגט עם בעלה, והוא צווח שמלכתחילה נחלפו להם השטרות, הוא אינו נאמן לשלול זכותה לינשא לאחר. והמהרש"א מבאר, שגם לשמואל שייך קנוניא כגון שהוא כהן ומתחרט על הגט ורוצה לבטלו מעיקרא. ומרע"א משמע גם כן שמשפרש כמהרש"א שחיישינן לקנוניה ביניהם, שמבאר כיון שיצתה מלפני עדים בחזקת מגורשת, וזכתה להנשא לשני, לאו כל כמינה להפקיע זכות עצמה. והקשה על זה, האיך אפשר שלא נאמינה שהיא אינה מגורשת, הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא שהיא אשת איש ואסורה לעולם. [וכנראה שאלתו רק לשמואל שעדיין לא נישאה, דלרב אדא בר אהבה לא קשה, דקיימא לן שאשה האומרת טמאה אני לך אינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר] וראה עוד בתפארת יעקב ובאילת השחר.

^[98] כן כתב המאירי. והריטב"א כתב שבית שמאי גוזרים כתיבה אטו נתינה. והחתם סופר מבאר שבית שמאי אינם פוסלים מטעם גרושה אלא מטעם זונה, שבית שמאי לטעמייהו שלא יגרש אדם אם אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר, וכיון שכתב לה גט מסתמא היה בה חשש זנות.

^[99] כתב הר"ן הטעם, משום שהקול הזה לא יצא לחנם אלא לאוסרה על בעלה, שהרי אין הלכה כבית שמאי והכתיבה לבד אינה פוסלת לכהונה, ובודאי משמעות הקול שהיתה נתינה.

^[100] הקשה התפארת יעקב, כיון שסוף סוף איננו חוששים לקול הראשון שנתגרשה לפני שנים רבות למה לנו להוציא קול חדש שגירשה סמוך למיתה ולאוסרה על השני. ותירץ, כי באמת גם אנו חוששין לקול שמא הוא אמת, רק שאי אפשר להוציא אשה מבעלה, אבל לגבי השני ראוי לחשוש, ולכן אנו אוסרין אותה עליו באמת מחמת הקול הראשון, אלא שלגבי החשש שיוציאו לעז על בניו אמרינן שהאנשים יסברו שמוציאים אותה בגלל קול אחר שגירשה סמוך למיתה.

^[101] רבותא נקט, אפילו ערביים ששטופין בזימה, כדאמר בקידושין [מט ב] עשרה קבין זימה ירדו לעולם, תשעה נטלו ערביים ואחד כל העולם, ואף על פי כן אין לחשוש שאנסה. תוד"ה וכי.

^[102] כתב התפארת יעקב, שלא נתכוין רבי דוסא לגנות את עצמו שאינו חושש ליוחסין כבית שמאי, אלא כוונתו שבדורות הראשונים היו העם כל כך נמשכים אחר דעת החכמים שהיו יכולים לגזור עליהם גזירה גם כאשר הדבר נראה תמוה, אבל בדורות האחרונים לא היו יכולים לגזור על העם גזירה שאינה נראית להם. ולכן מטעם "וכי מה עשה לה ערבי זה" לא היו יכולים לגזור עליה ם.

^[103] תוס' הביאו מהערוך לפרש שטרקסמון הוא מין ירק. והכונה שהיו מכניסין פירותיהן החייבין במעשר באותו דרך שהכניסו את הירק שבין כה פטור ממעשר, כלומר בדרך המחייבת במעשר. וכתבו התוס' שצריך עיון במשניות, אם ירק טרקסמון פטור ממעשר גם מדרבנן. תוד"ה טרקסמון.

^[104] ומדרבנן אסור לאכול אכילת קבע אפילו קודם גמר מלאכה.

^[105] ובתנאי שיכנס דרך הפתח שגם רבי ינאי דורש את "ואכלו בשעריך" לענין זה. גמרא בבא מציעא [פח א]

ומשיבים: כוונתו לא שהיתה נשואה כבר לשני, אלא זכות הראויה לשני, שאינו יכול לשלול זכותו של אדם שני שירצה לשאת אותה.

א משנה כתב גט לגרש בו את אשתו, ונמלך ולא נתן לה את הגט, בית שמאי אומרים: מכל מקום פסלה מן הכהונה. שאף שכתיבת הגט כשלעצמה אינה מוציאה אותה מרשות בעלה, מכל מקום נחשבת היא בכך כגרושה במקצת להיאסר לכהן. ובית הלל אומרים: לא רק אם כתב גט ולא נתנו לה, אלא אף על פי שנתנו לה אלא שהיה זה גט על תנאי, ולא נעשה (התקיים) התנאי ולכן לא חל הגט — לא פסלה מן הכהונה עד שיחולו הגירושין בפועל ותיקרא גרושה לכל דבר.

ב גמרא שלח ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו] של רב מנשה מדויל לשמואל שאלה זו: ילמדנו רבינו הלכה בענין זה: יצא עליו, על אדם, קול (שמועה): איש פלוני כהן כתב גט לאשתו, ואולם רואים אנו שהיא עדיין יושבת תחתיו ומשמשתו, מהו דינה, האם יש לחשוש לקול השמועה שיצא?

שלח ליה [לו] בתשובה: תצא מבעלה, והדבר צריך בדיקה קודם לכן. ושואלים: מאי [מה] היא בדיקה זו? אילימא [אם תאמר] שהבדיקה היא דאי מבטלינן קלא [שאם אנו מבטלים קול שיצא] ואומרים שכיון שלא היתה בזה עדות — אין ממש בדבר, או שמא לא מבטלינן [מבטלים אנו] אלא חוששים לשמועה (ריטב"א). ואולם מה מקום לשאלה זו? והא [והרי] נהרדעא אתריה [מקומו] של שמואל היא והיו פוסקים שם כשיטתו, ובנהרדעא לא מבטלי קלא [אין מבטלים קול] ובוודאי על פי שיטת שמואל הם נוהגים! אלא מה שצריך לבדוק הוא, דאי קרו [שאם קוראים] אנשים לנתינה של גט "כתיבה".

ושואלים: וכי קרו [ואף כאשר קוראים] לנתינה כתיבה, ואולם לכתיבה גופה [עצמה] מי [האם] לא קרו [קוראים] לה כתיבה? ולפיכך גם אם יימצא שקוראים לנתינה כתיבה לא נדע בבירור אם באמת נתן לאשה את הגט או שרק כתב לה גט!

ומשיבים: אין [כן], דאי מיגליא מילתא [שאם מתגלה, מתברר, הדבר] דקרו [שקוראים] לנתינה כתיבה, דלמא [שמא] שנתן גט קאמרי [אמרו], וחוששים לקול זה, שמא היא גרושה ממש.

ועל דברי שמואל שתצא מבעלה תוהים: תצא?! והא [והרי] אמר רב אשי: כל קלא [קול] שיוצא דבתר [לאחר] נישואין לא חיישינן ליה [אין אנו חוששים לו]! שאף שחוששים לקול שיצא על אשה שנתקדשה ואין מניחים לה להינשא לאחר אלא אחרי שתקבל גט מן הראשון — לא אמרו זאת אלא כשלא נישאה עדיין, אבל לאחר שנישאה — אין חוששים לקול, ולא תצא מבעלה. ואף כאן, אשה זו שיצא עליה קול שנתגרשה יושבת תחת בעלה!

ומשיבים: מאי [מה פירוש] "תצא" שאמר שמואל — הכוונה היא נמי [גם כן] תצא משני, שאם ימות בעלה הראשון והיא תינשא לכהן אחר, הרי בגלל הקול שיצא על הגט שנתן לה בעלה הראשון — תצא ממנו.

ומקשים: אם כן אתה מוציא לעז על בניו של ראשון! שאם יוצאת מן השני משום גרושה, אם כן אף בעלה הראשון היה עמה לאחר גירושיה, ובניה ממנו — חללים הם! ומשיבים: כיון שמן הבעל השני הוא דמפקינן לה [שאנו מוציאים אותה] ומראשון לא מפקינן לה [אין אנו מוציאים אותה], אם כן אתי למימר [יבואו לומר] ולהסביר שכך היה המעשה: סמוך למיתה גרשה בעלה הראשון, ובניה ממנו כשרים הם, אבל אינה רשאית להינשא לכהן אחר. ואין חשש להוצאת לעז על בניה שמן הראשון.

ג אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יהודה בר אילעי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, שהיו הראשונים מדקדקים יותר בטהרת יוחסין.

ומסבירים: דורות הראשונים הכוונה היא — בית שמאי, שכל כך הקפידו בקדושת כהונה עד שאמרו במשנתנו שאפילו בכתיבת גט בלבד אשת כהן נאסרת עליו. ואילו דורות האחרונים — ר' דוסא, דתניא [שכן שנוינו בברייתא]: אשת כהן שהיתה שבוייה, אוכלת בתרומה ואין חוששים לה שמא נאנסה בהיותה בשבי ועל ידי כך נאסרה לבעלה הראשון ונפסלה מאכילת תרומה, אלו דברי ר' דוסא.

וכהסבר לדבר אמר ר' דוסא: וכי מה כבר עשה לה ערבי זה ששבה אותה, וכי מפני שמיעך לה בין דדיה (שדיה) בדרך פריצות פסלה בכך מן הכהונה?! וכל זמן שלא התברר בפירוש שנבעלה ממש על ידי שוביה — אין לאסור אותה בתרומה. הרי שדורות אחרונים מקילים הרבה בקדושת כהונה.

וכיוצא בזה עוד אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יהודה בר אילעי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים; דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן מן השדה לבית בכוונה דרך טרקסמון (פתח חשוב) כדי לחייבן בכך במעשר, ואילו דורות האחרונים מכניסים פירותיהם מן השדה לבית דרך גגות ודרך קרפיפות (חצר אחורית) כדי לפוטרן בכך מן המעשר.

ומסבירים את הדברים על פי מה שאמר ר' ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר בווידוי מעשרות: "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג) וכל עוד אין הטבל מוכנס לבית בכניסה הראשית שבחזית הבית ("פני הבית") מותר לאכול ממנו בדרך ארעי בלא להפריש מעשר, ומשום כך היו מכניסים את המעשר שלא דרך הפתח כדי להיפטר לפי שעה מן המעשר.

ור' יוחנן אמר לגופו של דבר: אפילו חצר קובעת לענין חיוב המעשר, שהימצאות הטבל בחצר כבר מחייבת להפריש ממנו מעשר לפני כל אכילה, שנאמר: "ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כו יב) משמע שאף אכילה שלא בבית אלא בחצר ("בשעריך") יש בה חיוב מעשר.

ד משנה המגרש את אשתו ואחר כך לנה עמו בלילה בפונדקי (פונדק, מלון), בית שמאי אומרים: אינה צריכה הימנו גט שני, ובית הלל אומרים: צריכה הימנו גט שני שמא בא עליה בפונדק, וחזר וקידשה בביאה זו.

אימתי אמרו דין זה — בזמן שנתגרשה מן הנשואין. ואולם מודים גם בית הלל בנתגרשה מן האירוסין — שאינה צריכה הימנו גט שני, מפני שאין לבו גס (רגיל) בה ואין לחשוש שבא עליה, למרות שלנו יחד באותו פונדק.

ה גמרא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא במקרה שראוה שנבעלה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: It is not referring to the right of a second man that she already married, but rather to the right that is due to a suitor who wishes to become her second husband, meaning that the first husband cannot eliminate the right of a second man who wishes to marry her.

MISHNA: If one wrote a bill of divorce to divorce his wife, and reconsidered and did not give it to her, Beit Shammai say: Although merely writing the bill of divorce does not dissolve the marriage, by doing so he disqualified her from marrying into the priesthood. And Beit Hillel say: Even if he gave the bill of divorce to her conditionally and the condition was not fulfilled, and therefore the bill of divorce did not take effect, he did not disqualify her from marrying into the priesthood. A woman is disqualified from marrying into the priesthood only if the divorce takes effect.

GEMARA: Rav Yosef, son of Rav Menashe from Devil, sent a query to Shmuel: Our teacher, instruct us. In the case of a priest about whom the following rumor circulated: So-and-so the priest wrote a bill of divorce to his wife, but she is still residing under his roof and attending to him; what is the halakha? Need one lend credence to this rumor?

Shmuel sent the following response to him: She must leave her husband; but the matter requires investigation before he is forced to divorce her. The Gemara asks: What is the investigation that is required? If we say that the investigation is whether we can abolish the rumor that circulated, or we cannot abolish it; that cannot be the question: But isn’t Neharde’a the place where Shmuel is the halakhic authority and the rulings there are in accordance with his opinion, and in Neharde’a they do not abolish a rumor? Rather, the required investigation is to determine whether people in that place refer to giving a bill of divorce as writing. If that is the case, the rumor would be that he gave her a bill of divorce.

The Gemara asks: And if they refer to giving as writing, it proves nothing, as don’t they refer to writing itself as writing? Therefore, the fact that they refer to giving as writing does not mean that he gave the woman the bill of divorce. The same term would be employed even if he only wrote the bill of divorce.

The Gemara answers: Yes, as if it is discovered that they refer to giving as writing, then there is reason to suspect that perhaps they are saying in the rumor that he gave her the bill of divorce, and there is concern that she is actually divorced.

Apropos Shmuel’s statement that she must leave his home, the Gemara asks: She must leave? But doesn’t Rav Ashi say: We are not concerned for any rumor that circulates after marriage. According to Rav Ashi, if a rumor circulates that a woman was betrothed to a man, there is concern about the rumor, and she is not allowed to marry someone else until she receives a bill of divorce from her rumored betrothed. But if such a rumor circulates after she has married someone else, there is no concern about such a rumor, and she is not obligated to leave her husband. Here too, in the case of this woman who is suspected of being divorced, she is currently living with her husband. Therefore, perhaps we should not be concerned about such a rumor.

The Gemara answers: What is the meaning of Shmuel’s directive: She must leave? This also means that she must leave the second husband. If her first husband dies, and she marries another priest, she must leave him due to the rumor that circulated that her first husband gave her a bill of divorce.

The Gemara challenges: If so, you cast aspersions on the children of the first husband. If the reason that she must leave the second husband is because she is assumed to be a divorcée, this means that she remained with her first husband while she was already divorced, and the children they had after the rumor circulated would be disqualified from the priesthood. The Gemara answers: Since we remove her only from the second husband, and we do not remove her from the first husband, they will come to explain the incident by saying as follows: The first husband divorced her proximate to his death, and the children from him are of unflawed lineage. Since he divorced her, she may not marry another priest. Because the assumption here is that the divorce took place proximate to the first husband’s death, there is no concern of aspersions being cast on the children from the first husband.

§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yehuda bar Elai: Come and see that the later generations are unlike the earlier generations, as the earlier generations were more conscientious about maintaining an unflawed lineage.

The Gemara explains: The earlier generations is referring to Beit Shammai. Beit Shammai were so careful about the sanctity of the priesthood that they said, as stated in the mishna, that the writing of a bill of divorce alone renders a priest’s wife forbidden to him. The later generations is referring to Rabbi Dosa, as it is taught in a mishna (Eduyyot 3:6): A priest’s wife who was taken captive may partake of teruma, and there is no concern that perhaps she was raped while in captivity and thereby became forbidden to her husband and disqualified from partaking of teruma. This is the statement of Rabbi Dosa.

In explanation of this statement, Rabbi Dosa says: And what did this Arab do to her when he took her captive? Because he fondled her breasts he disqualified her from the priesthood? As long as it is not determined that her captors actually raped her, she is not prohibited from partaking of teruma. It is apparent from here that the later generations are more lenient than the early generations with regard to the sanctity of the priesthood.

And Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yehuda bar Elai: Come and see that the later generations are unlike the earlier generations. The earlier generations would bring in their produce from the field by way of the main entranceway [teraksemon], in order to obligate the produce in tithes. By contrast, the later generations would bring in their produce by way of roofs and by way of enclosures, in order to exempt the produce from tithes.

The Gemara explains: As Rabbi Yannai says: Untithed produce does not become obligated in tithes until it sees the entrance of the house, through which people enter and exit, as it is stated in the declaration of the tithes: “I have put away the hallowed things out of my house” (Deuteronomy 26:13). As long as untithed produce is not taken into the house through the primary entrance of the house, it is permitted to eat it casually without tithing it. Consequently, they would take the produce in through another entrance in order to exempt it from tithes.

And Rabbi Yoḥanan says with regard to this issue: Even entry into the courtyard establishes an obligation to tithe, as it is stated: “That they may eat within your gates, and be satisfied” (Deuteronomy 26:12). This indicates that once the produce is brought into the courtyard, it is obligated in tithes.

MISHNA: With regard to one who divorces his wife, and afterward she spent the night with him at an inn [befundaki], Beit Shammai say: She does not require a second bill of divorce from him, and Beit Hillel say: She requires a second bill of divorce from him, since they may have engaged in sexual intercourse at the inn and thereby betrothed her once again.

When did they say this halakha? When she was divorced following the state of marriage. Beit Hillel concede that when she was divorced following the state of betrothal, she does not require a second bill of divorce from him, due to the fact that he is not accustomed to her. Therefore, there is no concern that they engaged in sexual intercourse, even though they spent the night together at the inn.

GEMARA: Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: The dispute between Beit Shammai and Beit Hillel is specifically in a case where they saw that she engaged in sexual intercourse,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דילמא נתן קאמרי תצא. מפורש בתו' מפני שקול זה לא לחנם יצא אלא לאוסרה על בעלה וכיון שכתיבה אינה כלום אלא לדברי ב"ש ודאי משום נתינה יצא הקול.

הא דאמרינן א"ר יוחנן משום ר' יהודה בר אלעאי בא וראה מה בין דורות ראשונים וכו'. אי' דק"ל מכדי ר' יהודה סתמא מאן ניהו ר' יהודה בר אלעאי. והא אמרינן פרק אלו נערות א"ר יוחנן ר' יהודה ור' דוסא חמרו דבר א' וי"ל דה"ק בא וראה מה בין דורותינו לדורות ראשונים שהן מחמירין ואנו מקילין דכוותא שאמרו אם ראשונים מלאכי' אנו נביאים ואעפ"כ כיון שהיה נראה לו להקל לא הי' מכניס דבריו מפני איש.

גמרא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מחלוקת בשראוה שנבעלה וכו'. כבר כתבתיה למעלה במשנת פוטר אדם את אשתו בגט ישן, בסיעתא דשמיא.

המשנה הששית וענינה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר כתב לגרש את אשתו ונמלך בית שמאי אומרים פסלה מן הכהונה בית הלל אומרים אע"פ שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה מבואר לר"ם:

אמר המאירי כתב לגרש את אשתו ונמלך בית שמאי אומרין פסלה מן הכהונה ואם הוא כהן אסור לשהותה שאף הכתיבה ריח הגט הוא ובית הלל אומרין שאין כאן ריח הגט כלל ולא סוף דבר בזו אלא אפי' נתנו לה על תנאי כגון שכיב מרע שגירש בתנאי שימות או בריא שהתנה ולא נתקיים התנאי אין כאן ריח הגט כלל ולא נפסלה לכהנה והלכה כבית הלל:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

בפרק המגרש פ"ב ב' יתבאר שמי שנתן גט לאשתו ואמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם אינו גט אלא שמכל מקום נפסלה בו לכהנה שנאמר ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה וזהו ריח הגט כהן שיצא עליו קול שכתב גט לאשתו או אפי' יצא עליו קול שנתן לה גט אין מוציאין אותה מתחתיו ואפי' במקום שאין הדיינין נוהגין לבטל קול היוצא ולשתק את המרננים כדי לבטל את החשד כדי שלא להחזיק ידי עוברי עברה שמכל מקום כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן ליה כמו שיתבאר בפרק אחרון וזו נשואה ועומדת היא ואין מוציאין אותה בשביל הקול ומכל מקום אם מת כהן זה ונשאה כהן אחר מוציאין אותה משני מצד הקול שיצא עליה בעודה תחת הראשון שהרי לגביה דהאי קלא דמקמי נישואין היא ולא הוה ליה למינסבה ושמא תאמר הרי אתה מביא בכך בני הראשון לידי חשד אין זה כלום כיון דמשני מפקינן לה מימר אמרי סמוך למיתה גרשה:

השבויה כבר ביארנו בכמה מקומות שאסורה לכהן משום זונה ומעתה אסורה לאכול בתרומה ומכל מקום כל שמאמינין אותה לומר טהורה אני על הדרך שביארנו במסכת כתבות מותרת לאכול בתרומה:

התבואה אחר שנמרחה ראיית פני הבית או פני החצר קובעין אותה למעשר ליאסר אף באכילת עראי אבל אם הכניסה דרך גגות וקרפיפות פטורה מן המעשר שעדין לא הוקבעה ובדורות הראשונים היו מכניסים פירותיהן דרך טרכסמון ר"ל דרך הכבושה לפתח הגדול שבבית כדי לחייבה במעשר תכף לכניסתה:

המשנה השביעית והכונה בה בביאור החלק החמשי והוא שאמר המגרש את אשתו ולנה עמה בפונדק אחד ב"ש אומרים אינה צריכה ממנו גט שני בית הלל אומרים צריכה ממנו גט שני אמתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין מודי' בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה אמר הר"ם פי' זאת המשנה בנויה על שהעידו עליה שני עדים שנתיחדה עמו ב"ה סברי הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי קדשה בביאה וב"ש סברי עד שיעידו שני עדים שנבעלה בפניהם:

אמר המאירי המגרש את אשתו ואחר כך לנה עמו בפונדקי בית שמאי אומרין אינה צריכה הימנו גט שני ובית הלל אומרין צריכה הימנו גט שני ר"ל אחר שנתיחדה בעדים אע"פ שלא ראוה שנבעלה שכל כיוצא בזו לבו גס בה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה והלכה כבית הלל אלא שאף הם מודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני שאין לבו גס בה כדי לומר הן הן עידי יחוד ובנתגרשה מן הנשואין מיהא אמרו בתוספתא ראו שנים שנתיחדה עמו צריכה הימנו גט שני אחד אין צריכה הימנו גט שני אחד בשחרית ואחד בערבית זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין ובראוה שנבעלה מיהא אף בנתגרשה מן האירוסין צריכה הימנו גט שני כל כיוצא בזו חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ופירשו גדולי המחברים אפי' ראו שנתן לה מעות שהוא אמתלא לאתנן זונה מכל מקום צריך שתדע שלא נאמרה חזקה זו אלא בדרך זה שהיה לו סרך קדושין עליה או במקדש על תנאי ובעל סתם אבל בשאר הנשים ודאי חזקתה זנות וכן כתבוה גדולי המחברים ומקצת גאונים פירשוה בכל ביאה שלא פירש בה לשם זנות ואף גדולי המפרשים מסכימים שכל שלא הוחזקו בפריצות ושלא היה הענין דרך פריצות הדין כדברי הגאונים וכבר כתבנוה:

ולעיקר משנתנו יש חוככים לומר שאף מן הנשואין ואף לבית הלל אינה צריכה גט שני כל שגירשה מתוך איבה יתרה כגון לדבר ערוה והוציאוה ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנה זו בית שמאי אזלין לדעתהון דאמרין לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר וכיון דמשום ערוה גירשה לא מיתב דעתיה עלה והילכך לא חיישינן לקדושין ובית הלל אזלין לדעתהון דאמרין אפי' הקדיחה תבשילו והילכך איכא למימר ההיא שעתא רתח עלה והשתא מייתב דעתיה עלה אלמא כל שגירשה מחמת ערוה לא מייתב דעתיה עלה ואינו כן שלא אמרוה בתלמוד המערב אלא לארחא דמילתא ולרובא דעלמא הא מכל מקום לענין הדין בכל הנשים אומרין כן ומכל מקום בכהן שגירש יראה לי שאין אומרין כן הואיל וביאת איסור היא אין חוששין ליחוד והוא הדין ביחוד גרושתו אחר שנתאלמנה מאיש אחר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השמינית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אמר הר"ם יקראו גט קרח אשר יהיו קשריו מרובים ממספר העדים שהעידו בו עד שישארו בו קשרים בלתי עדים ואמנם סבת סדרם גט מקושר הנה נתבאר סבת עשייתן במקומו בסוף בתרא זה הגט מתואר מותר שיחתמו בו פסולין לעדות אחר שחתמו בו שני עדים כשרים וכבר קדם שהאדם כאשר קרא לעשרה ואמר להם כלכם כתבו גט לאשתי הדין בזה שיכתוב אחד וכלן חותמין ואז יהיה גט כשר ויצטרך שיחתמו כלם בהכרח ואמר שמי שגרש את אשתו בגט קרח ונשאת לאחר יוציא וכל הדרכים האלו בה לפי שאנחנו נאמר אולי יראה זה הגט ובו כלל העדים וקשר בלתי עדים ויחשוב החושב שהוא גם כן כאשר אמר האדם לאנשים הרבה כלכם כתבו וחתמו קצתם וחסר עד אחד או יותר הנה הוא כשר בדמיון זה הקרח אשר חתמו קצת עדיו וישאר מקום קצת העדים בלתי חתומים וזה אמנם הוא דעת ר' מאיר אשר קדם לך דעתו ואינה הלכה:

אמר המאירי גט קרח הוא גט מקושר שהיה מדינו לחתום עד אחד בכל כפל שבו על הדרך שביארנו ענינו באחרון של בתרא וכל שהיו קשריו מרובין מעדיו הרי זה פסול ונקרא גט קרח ועליו הוא אומר שאם נשאת בו תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ר"ל הדרכים הנזכרים למעלה ואף זו לדעת ר' מאיר היא ואין הלכה כמותו מיהא בממזרות הא מכל מקום גט פסול הוא וטעם פיסולו התבאר בגמרא משום כלכם והוא שכבר ביארנו שכל שאמר כלכם כתובו אחד כותב וכלם חותמין ואף הכותב צריך לחתום וגט מקושר שהרבה בכפליו הדבר דומה כאלו הזמין עדים כמנין הכפלים שהרי כך דרכו לחתום עד אחד על כל כפל וכשנשארו מן הכפלים שלא חתם בו אדם אלו נכשירהו נבא להכשיר בכלכם אע"פ שלא חתמו כלם:

משנה גט קרח משלימין עליו כדברי בן ננס ר' עקיבא אומר אין משלימין עליו אלא קרובים הראויים להעיד במקום אחר אי זה הוא גט קרח כל שקשריו מרובין מעדיו אמר הר"ם פי' בן ננס יתיר בו עבד ופסול לעדות בעברות ואע"פ שהלכה כבן ננס לא התיר בו עד אחד לבד והאחרים יהיו כשרים וכבר התבאר לך ענין יחודו בשם קרח להיות הקשרים רבים מן העדים והשאר קשר או קשרים בין עדיו ועדיו ויהיה קרח:

אמר המאירי גט קרח הכל משלימין עליו ר"ל שאותם הכפלים שנשארו בלא חתימת עד איפשר להכשיר ולהשלימה אף על ידי פסולי עדות כגון קרוב ועבד ופסול בעבירה שמאחר שלא הוצרכנו להשלמה זו אלא מגזירת חשש כלכם דיינו בהשלמה כל דהו דברי בן ננס ר' עקיבא אומר אין משלימין עליו אלא קרובים שאין פיסולם מחמת עצמם אלא מחמת קורבא והם ראויים להעיד במקום אחר והלכה כבן ננס וכמו שאמרו בגמרא כי אתי לקמיה דר' יוחנן הוה אמר צא והשלם עליו עבד מן השוק:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מתני' כתב לגרש את אשתו ונמלך בש"א פסלה מן הכהונה ובה"א אע"פ שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה:

שלח ליה רב יוסף בריה דרב מנשיא לשמואל ילמדנו רבינו יצא עליו קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו שלח ליה תצא והדבר צריך בדיקה מאי צריך בדיקה אילימא דאי מיגליא מילתא דקרי אינשי מתא לנתינה כתיבה דלמא כתב ונתן קאמרי והאמר רב (שמואל) [אשי] כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן ליה. פי' ואע"ג דאמרינן בפירקין דלקמן דחיישי' לקלא ה"מ קלא דקמי נישואין כדתנן יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת ואסורה לינשא עד שיתן לה אותו פלוני גט אבל לאחר נשואין לא חיישינן וזו נשואה ועומדת היא והיכי אמר תצא ומהדר מאי תצא דאמר שמואל משני שאם מת כהן זה ונשאה כהן אחר תצא שהרי יצא עליה קול גרושה זה כמה שנים ופרכינן והרי אתה מוציא לעז על בניו של ראשון שיאמרו חללים הם שהרי הוציאוה מן השני מפני שבדקו אחר הדברים ונמצאו אמת ומהדר כיון דמפקת לה משני ולא מפקת לה מראשון אתו למימר סמוך למיתה גירשה הראשון ולפיכך הוציאוה מן השני ולא אתי לאחזוקי קלא קמא הואיל ולא אפיקנה מראשון:

מתני' המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי בש"א אינה צריכה ממנו גט שני ובה"א צריכה ממנו גט שני אימתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה:

כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה: גט קרח הכל משלימים עליו דברי בן ננס ר' עקיבא אומר אין משלימים עליו אלא קרובי' הראויין להעיד במקום אחר: איזהו גט קרח כל שקשריו מרובים מעדיו. אוקימנא למתני' בשלא ראוה שנבעלה ובמאי פליגי כגון דאיכא עדי יחוד וליכא עדי ביאה ב"ה סברי אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולשם קדושין בעל הלכך צריכה ממנו גט שני וב"ש סברי לא אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גט שני דכיון דאין לבו גס בה לא אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה:

בד"ה לא כל הימנו כו' ואם תאמר לרב אדא בר אהבה כו' מה קנוניא שייך כיון דנשאת כו' עכ"ל ר"ל לשמואל בלא נשאת ודאי שייך קנוניא כגון אם כהן הוא והם מתחרטין על הגט והרא"ש שכתב דלא מסתבר טעמא דשמואל כו' מה שייך קנוניא הכא אם הם מתחרטין על הגט יכול לקדש פעם שנית עכ"ל ר"ל דלא מסתבר לאוקמא מתניתין כשמואל ודוקא בכהן ומהרש"ל כתב דטעמא דשמואל לאו משום קנוניא הוא ע"ש טעם אחר ואין זה אלא דברי נביאות בפרש"י דלא הזכיר בפירושו רק טעם דקנוניא ודו"ק:

בד"ה דורות כו' אי נמי לאו דבר אחד ממש קאמר שלא היה מיקל כמו רבי דוסא כו' עכ"ל וכדקאמרינן התם ע"כ לא קאמר ר"י הכא אלא לענין קנס שלא יהא חוטא נשכר א"נ שלא היה ר"י מיקל כ"כ אפילו בערביים ששטופין בזימה כמ"ש התוס' וק"ל:

בד"ה טרקסמון כו' דבמשניות חשיב ירק ששמו טרקסמון כו' עכ"ל אינו נמצא מפורש במשניות אבל ר"ל דבמשניות חשיב ירק עולשין ששמו טרקסמון בירושלמי כמ"ש בפירוש הר"ש במסכת כלאים וכן הוא בערוך ערך טרקסמון ופירושו שם מגומגם ע"ש:

בפרש"י בד"ה דרך טרקסמון כו' שהוא לשון יוני כמו טרקסין עכ"ל היינו אמה טרקסין ברפ"ק דב"ב ובפ' הוציאו לו שהוא בלשון יוני פנים וחוץ ועיין בערוך:

רש"י בד"ה זכות הראויה כו' בחזקת מגורשת כו'. נ"ב יש להקשות בכאן מאי קנוניא איכא הכא והרא"ש כתב שמשום הכי יש לפסוק כרב אדא ואני אומר שרש"י היה נשמר בזה וכתב מאחר שכבר זכתה כו' והכי קאמר נהי דליכא קנוניא מ"מ היא גופה יכולה להנשא אם רצונה לתלות בדבר מה איך שנתחלף אחר הגט ואפי' הוא הבעל הראשון עומד וצועק שלא נתחלף אלא שמתחלה נתן כך לאו כל הימנו לאבד זכותה שיצא עליה בשכבר חזקת היתר ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמ' אילימא דאי מבטלין קלא כו'. ונקיט כתב דמעשה שהיה כך הי' וכ"ע קרי לנתינה כתיבה:

גמ' דורות האחרונים ר' דוסא. אבל ב"ה אינו מחמיר כב"ש אבל אינו מיקל משא"כ ב"ש ור' דוסא מקצה אל קצה:

בתוס' בד"ה לא כל הימנו וא"ת לרב אדא כו'. להא אפשר לומר שהיא משחדתו בממון לעשות קנוניא זאת כדי שתפקיע עצמה מבעלה השני אף שסוף סוף אסורה לראשון מה בכך:
שם וא"ת לרב אדא כו'. אבל לשמואל י"ל בדוחק שניחא להו לבטל הגט שיחול מעצמו אישות שיש לה עם בעלה הראשון מלהחזיר ומלהנשא מחדש לקדש קידושין חדשים עם הראשון וכ"ש אם הוא כהן שאסור להחזירה רק זכות הראוי לשני אינו מדוקדק יפה:

בתוס' בד"ה ובנהרדעא כו' אפילו ע"י עדים כו'. דאל"כ דלמא בעייתו ע"י עדים ולזה הקשו והא דאמרינן כו':

בתוס' בד"ה טרקסמון כו' ועוד צ"ע כו'. דשאר ירק חייב מדרבנן לעשר ולהכי נקיט טרקסמון בדיוק אם נעיין שהדין כן:

רש"י ד"ה מאי תצא. שהרי הוציאוה מן השני. כצ"ל:

תד"ה דורות. א"נ לאו ממש ד"א שלא היה מיקל כמו ר"ד. ק"ל דהא מדקאמר שם רבה עלה דריו"ח דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"י כו' מוכח דריו"ח ד"א ממש קאמר וכ"כ בעצמם בב"ק (סט ב) ד"ה ה"א. וכן הר"ן בפ"ק דסוכה (רלב ב) ד"ה אמר אביי:

תד"ה טרקסמון. ובערוך פי' כו'. הוא בערך טרכסמון:

בא"ד ועוד צ"ע במשניות אם ירק טרקסמון פטור כו'. כצ"ל:

תד"ה וריו"ח. היינו דבעינן שיבא דרך חצר לבית. ובב"מ (ר"ד פח) כתבו דרך שער החצר לבית. משמע דאתי לאפוקי אם הכניס לחצר דרך חור או ע"י זריקה למעלה מכותליו או דרך סולמות. ולפ"ז לא יקשה קושיית הרר"א ולכן שם לא הביאו קושייתו:

גמ' דורות האחרונים ר׳ דוסא. נ"ב נראה דסתם ר"ד הוא ר"ד בן הרכינס והוא היה בזמן ב"ש או לאחר החורבן עם תלמידיו של ריב"ז בזמן אחד כנראה ספ"ק דיבמות:

שם עד שיראה. נ״ב נפעל ע"ד ירעה כ"ז לראות פנים:

ב"ש אומרים פסלה מן הכהונה נ"ל לא מטעם שם גירושין אלא מטעם שם זונה וב"ש לטעמיה לא יגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר וקול יוצא שכ' לה גט ומסתמא היה בה חשש זנות וב"ה מודה לזה אלא דס"ל סתם גירושין אינן מערות דבר ואין כאן שם זונה ובזה יובן דאמר דורות הראשונים ב"ש וקשה הא ב"ה פליגי והלכה כב"ה ותו מה ב"ש לדר' דוסא והא"ש ר' דוסא הכשיר אפי' כשראינו ערבי השטוף בזימה מיעך בין דדיה וב"ש וגם ב"ה אוסרים על ידי חשד זנות בעלמא אלא לבית הלל ליכא חשד כלל:

איש פלוני כהן כ' גט לאשתו. פירש"י מעשה הכי הוה אין נ"ל לומר שכ"כ דאל"ה מה לי כהן או ישראל כי דתצא מבעלה השני קאמר ז"א דהא נפקא מיני' במה שהי' הבעל כהן למאי דאמרי' דלא ניחוש ללעז דבני' הראשונים ועוד כמ"ש בפרישה לפמ"ש רמב"ן ור"ן בשם תוספתא דוקא בכהן והוציאה קול פלוני כ' גט ע"כ נתינה קאמרי לפוסלה מבעלה כהן דאל"ה מאי איכפת להו אלא ע"כ צ"ל דפירש"י מעשה הכי היה דאל"ה ה"ל לש"ס למימר תיבדק אי בההיא אתרא מבטלי' קלא או לא אלא ע"כ מעשה היה וידוע לש"ס דהוה בפרוותא דנהרדעא דלא מבטלי' קלא:

תיבדק הרמב"ם לא מייתי הא דתיבדק ותמה הר"ן וכ' הב"ח מדהחליט תצא ואח"כ אמר תיבדק ש"מ הכי פירושו תצא שהרי צריך בדיקה וא"א לבדוק זה ועיין ב"ב קמ"ו ע"ב פליגי ר"נ ורב ששת דלרב ששת מסוכן שאמר כתבו כותבים ונותנים משום אומדנא הוא ור"נ ס"ל שאני התם כיון דאמר כתבו. ובחידושינו לעיל ס"ו ע"א כתבתי דלר"נ בלשון כתבו משמע נמי תנו אלא בבריי' אמרינן משחק בה דמה הי' לו שלא השלים דבריו אבל במסוכן הרי גמר כל דבריו כי תנו בכלל כתבו ואריכת הדיבור קשה עליו. ור"ש ס"ל אין תנו בלשון כתבו אך בשכ"מ דחזקה אין אדם משחק בשעת מיתה ע"כ אומדנא הוה דתנו קאמר ע"ש נמצא פלוגתא דאמוראי הוא ולא איפסקא הילכתא ומכ"ש אם נאמר הלכה כר"נ נגד רב ששת וצדקו דברי הרמב"ם:

דרך טרקסמון. עיין תוס' בשם הערוך ובערוך שלפנינו לא מצאתי כן אלא הכי מפרש טרקסמון הוא גן ירק הנקרא טרקסמון וכשמוליכים התבואה מהשדה דרך הגן הנקרא טרקסמון ממילא נכנס לבית דרך שער החצר ע"ש. עוד כ' שם דפלוגתת ר' ינאי ור"י במעשר שני דבי' כתיב ביערתי הקודש מן הבית. ואפשר גם במעשר עני דדומה בשנתו למעשר שני אבל לא במעשר לוים דלא כתיב ביה בית ע"ש. ואם כן מיושבים קושי' תוס' ד"ה דרך וד"ה ור' יוחנן וכו' וק"ל:

ולנה עמו וכו'. עיין רמב"ם פ"א הל' ה' משמע שהוא דאורי' מגזירת הכתוב ע"ש:

המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי. הלשון משמע שבמקרה נזדמנו זל"ז בפונדקי וא"כ לא ספרה ז' נקיים משום דם חמוד ובש"ע יו"ד סוף סי' קצ"ב פסק בשם תשב"ץ דגם מחזיר גרושתו צריכה לחוש לחימוד ע"ש וא"כ צ"ל אע"ג דחזינן דלא חש לאיסורא דחמוד מ"מ לא שביק התירא ועביד איסורא דבעילת זנות דדם חמוד לא משמע לאינשי איסורא כל כך ועיין ט"ז שם מ"ש מיהודה ובועז ע"ש והנה יש להביא ראיה להא דתשב"ץ משמעתין מדהא פשוט דגם בזקנה וקטנה שייך דם חימוד כמוכח ממ"ש תוס' יומא י"ח ע"ב ע"ש וא"כ י"ל דאי ס"ד מחזיר גרושתו מן הנישואין לא בעי ספירת נקיים א"כ מאי פריך בשמעתין ואי בשראוהו שבעלה מה לי מן האירוסין מה לי הנישואין דלמא הכי קאמר מן האירוסין שאין לבו גס בה איכא חמוד וצריכה נקיים ומדעביד הך איסורא שוב לא תלינן בקידושין ומאי פריך אע"כ פשיטא להש"ס גם מחזיר גרושתו מן הנישואין צריכה ז' נקיים ואפ"ה תלינן שקדשה וא"כ מ"ש ארוסה דלא ומוכח כהתשב"ץ. ואמנם בלשון הריב"ש סי' ה' משמע קצת דלא כנ"ל וז"ל ועוד משתבעה לינשא ונתפייסה היתה צריכה לישב ז' נקיים והיא בחזקת נדה ולא טבלה לנדתה שהרי לא הי' להם מקוה טהרה אחר הגזירה עכ"ל משמע דס"ל דמשום דם חמוד אידא לי' חזקה אין עושה בעילת זנות וצ"ל שמעתין מחזיר גרושה לא בעי ז' נקיים ודלא כתשב"ץ ויש לדחות דלא משום חמוד אתי הריב"ש אלא משום נדה ממש:

בשראוהו שנבעלה. כ' שלטי גבורים לעיל פ' מי שאחזו ומייתי לי' ב"ש סי' קמ"ט דאם נישאית כבר לאחר ומת אפי' ראוהו שנבעלה לא חיישי' לקידושין דאי מקדש לוקה משום לא יכול בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה אבל בבועל בלא קידושין אינו לוקה. וכ' בית שמואל בהוציאה משום זנות גם ב"ה מודה דמאיסה בעיניו ולא חיישי' לקידושין והוא עפ"י הירושלמי דמייתי תוס' לעיל ע"ט ע"ב ד"ה ב"ש וכו' ע"ש. ומ"מ צ"ל דהיינו שהוציאה משום כיעור בעלמא ואפ"ה מאיסה בעיניו אבל אם הוציאה על ידי עידי טומאה ונאסרה עליו משום סוטה והרי בא עליה באיסור א"כ בלאה"נ לא תלינן בקידושין. שוב מצאתי כן להדיא במהר"ם אלשקר סי' פ"ח ע"ש. יהיה איך שיהיה לפ"ז לא פליגי ב"ש וב"ה כלל לדינא אלא לב"ש כל גירושין ע"י ערוה ובהא גם ב"ש מודה ולב"ה בגירושין שלא על ידי ערוה ואי הוה מציאות כן לב"ש הי' גם ב"ה מודה א"כ צ"ע מ"ט תני לי' במס' עדיות מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וצ"ע:

הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. בשלטי גבורים הנ"ל כ' דבשניהם מודים שלא בעל ולא קידש אין חוששים וצ"ל די"ל כיון דכל עצמו לא חיישינן לקידושין משום לא שביק התירא ועביד איסורא לבעול בעילת זנות. ואיך נחשדנו שאחר שקידשה יכחיש ויתיר אשת איש לעלמא. כנלע"ד סברתו וב"ש תמה עליו וי"ל כנ"ל אך לדינא קשה לסמוך על זה שהרי אומר נגד הרוב או יאמר לא בעלתי והרוב אש בנעורת. או יאמר בעלתי בזנות והרוב אינם בועלים בזנות כשאפשר להם לקדש ולא מהימן נגד הרוב ומ"מ כשקבלה קידושין מאחר צריכא גט משניהם דהאי רובא לא הוה רוב מעליא כיון דלדידן איכא שתי מיעוטא דמתנגדים דהמיעוט אינו בועלי' ומהרוב דבעולי' איכא מיעוט שאינם מקדשים:

כתב מ"ל אם הוא לא ידע שהיא נדה מ"מ כיון שהיא יודעת שוב לא מחזקי' בקידושין דעל שניהם הוא אומר אין אדם עושה ב"ז. ונראה לפרש דחזקה לא שביק התירא י"ל דלמא לא רצתה היא להתקדש לו וכיון דאש בנעורת בעל בלא קידושין וצ"ל הא גם עליה חזקה שתתרצה להתקדש כדי שלא תיבעל בזנות וא"ש אך כיון שיודעת בעצמה שהיא נדה ומתרצה להבעל לו באיסור א"כ אין עלי' חזקה שלא תיבעל בזנות אע"ג דגבי דידיה איכא חזקה מ"מ נימא היא לא רצתה בקידושין כ"א בזנות ומאי ה"ל למיעבד ואש בנעורת א"כ אין כאן חזקת קידושין:

אמוראי נינהי אליבא דר"י פי' רבב"ח לא ס"ל דאר"י הלכה כסתם משנה וזה צע"ג בחולין מ"ג ע"א ונדפס שם בגליון ע"ש. ולפע"ד כולהי תלמידי דר' יוחנן ס"ל דאר"י הלכה כסתם משנה. אלא רבב"ח דשמעתין ס"ל ר' יוחנן אמר זה על סתם במשנה ובמחלוקות במשנה בתרי מסכתא או כענין דחולין התם מתני' דואלו כשרות ע"ש בתוס' בהא אר"י הלכה כסתם משנה אבל סתם במתני' ומחלוקות בבריתא אמרי' אלו הוה רבי ידע הברייתא לא הוה סתם כן והיינו רבב"ח דשמעתין והכי איתא בהדי' בירושלמי פ"ק דמגילה סוף הל' ד' ור"י בר יוסף אר"י ס"ל בהיפוך סתם במתני' ומחלוקות בברייתא הלכה כסתם דאין לומר רבי לא ידע וכן הוא בירושלמי שם ע"ש אך סתם ומחלוקות בתרי מסכתא בהא אין הלכה כסתם וכעין דחולין מ"ג ע"א וכל זה כוונת תוס' שבת פ"א ע"ב ד"ה והאמר בסוף הדבור כנלע"ד אמת נכון:

כנסה בגט קרח וכו' עיין תוס' נדחקו המשך המשניות ולפע"ד י"ל דהא דהחליף ונתן גט לאשה ושובר לאיש דאר"א לאלתר יצא אין זה גט ומסקי' לאלתר קודם שנישאית. ולכאורה קודם שנישאית ליכא נפקותא כולי האי אלא באשת כהן וכמ"ש מהרש"א פ"א ע"א ברש"י ד"ה זכות הראוי לשני ע"ש ונמצא מיירי בכהן הכותב לאשתו מייתי עלה פלוגתת ב"ש וב"ה דלב"ש באשת כהן בלא"ה אסור לבעלה משום ריח הגט. והנה כתבתי לעיל טעמא דב"ש דע"י קול כתיבת הגט נפיק עלי' קלא דזנות ומאיסה לכהנה וב"ה לא פליגי על זה אלא ב"ש לטעמי' דלא יגרש אלא אם כן מצא בה ערות דבר משא"כ לב"ה ע"כ סמיך לי' פלוגתא דלנה בפונדקי דהוה נמי פלוגתיהו בהך טעמא דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר כמ"ש תוס' לעיל ע"ט ע"ב ד"ה ב"ש וכו' ואח"כ חוזר לסדרו ותני גט קרח כנלע"ד:

ברוך אשר נטענו שורק. ועזרני בפרק הזורק הוא באורו יאיר נרי. בפרק תשיעי:

תוספות בד"ה דורות אחרונים רבי דוסא אף ע"ג דבאלו נערות א"ר יוחנן ר"י ור"ד אמרו דבר אחד. ונהי דהתם דחי לה הש"ס מ"מ מקשו שפיר דר' יוחנן אדר' יוחנן אבל אכתי יש לדקדק מאי מספקא להו דהא מילתא דפשיטא היא דלא אמרו דבר אחד ממש דלרבי דוסא בשבויה כשירה לכהונה לגמרי ולרבי יהודא לאו הכי הוא דהא מייתי התם ברייתא דקאמר רבי יהודא הפודה את השבוייה לא ישאנה אפילו אם מעיד בה ונהי דמשני רב פפא אימא בין כן ובין כך ישאנה שמעינן מיהא שצריך עדות להתירה מיהו לשינויא דרב הונא בריה דרב יהושע דמשני התם רבי יהודא לדבריהם דרבנן קאמר אפשר דלר' יהודא אפילו בלא עדות כלל קאמר דישאנה. ועי"ל דאפשר דרבי דוסא נמי לא מכשיר שבוייה לגמרי לכהונה אלא לענין דאוכלת בתרומה דרבנן וכן משמע שם בפרק אלו נערות ע"ש:

בד"ה ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת וא"ת ורבי ינאי היאך פליג עליה והא כמה תנאי כו' עכ"ל. ויש לתמוה דקיימו בדר' יוחנן ומקשו אדרבי ינאי היאך פליג עליה ובפשיטות הו"ל לאקשויי אדרבי ינאי ויש ליישב דלא הוי מצו לאקשויי אדרבי ינאי דאיכא למימר דרבי ינאי איירי בפירות שלא נגמר' מלאכתן דחצר אינה קובע' אבל ראיית פני הבית מצי סבר דקובע' ואין לתמוה על זה דהא בביצה שילהי פרק המביא מייתי הש"ס תנאי דאיכא מאן דאמר אפילו חצר קובע' בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ולפ"ז לא קשה מידי דכל הני משניות איירי בנגמרה מלאכתן דאפילו חצר קובע'. משא"כ מדרבי יוחנן מקשו שפיר דהא איהו גופא קאמר בפרק המביא דחצר אינה קובע' אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וע"כ הכא נמי בכה"ג איירי ומקשו שפיר היאך פליג רבי ינאי:

זכות הראויה. משיצאתה מלפני העדים בחזקת מגורשת זכתה לינשא לשני: איש פלוני כהן. מעשה בא לפניו שכתב כהן לגרש את אשתו ויצא קול בעיר על כך שכתב לה גט: מהו. מי מפקינן לה מיניה משום קלא שלא יאמרו גירשה והחזירה ונמצא כהן מחזיר גרושתו: תצא. מפני הקול אבל הדבר צריך בדיקה קודם שנוציאנה ממנו: דאי מבטלינן קלא. אם נוכל לשתק בני העיר ולהוציאה מן הקול הזה לא תצא מבעלה: ובנהרדעא לא מבטלי קלא. לא היו נוהגין דייני העיר לשתקם מפני החשד שלא יוציאו קול שמחזיקים ידי עוברי עבירה דהכי אמרינן בהמגרש בסורא מבטלי קלא בנהרדעא לא מבטלי קלא: דאי קרו לנתינה כתיבה. אם רגילין בעיר לקרות לנתינה כתיבה הוי קול שהרי אומרי' שכתב לה והאי כתב נתן הוא דהא קרו לנתינה כתיבה ואי לא קרו לנתינה כתיבה אין זה קול ולא יחשדוהו במחזיר גרושתו שהרי לא יצא קול שנתן אלא שכתב ופרכינן נהי נמי דקרו לנתינה כתיבה אמאי מפקינן לה בהכי וכי לכתיבה גופה מי לא קרו לה כתיבה ומאן לימא לן דהאי כתב דקא אמרי נתן הוא דלמא כתיבה בעלמא הוא: ומשנינן אי מיגליא מילתא. שרגילין בני העיר לקרות לנתינה כתיבה אע''ג דלכתיבה לחודא נמי קרו כתיבה מחמרינן למיחש לקלא ואמרינן כתב ונתן קאמרי ותצא מפני חשד הקול: כל קלא דבתר נשואין כו'. אע''פ ששנינו בהמגרש דחיישינן לקלא דתנן יצא שמה בעיר מקודשת לפלוני מקודשת ואסורה לינשא לאחר עד שיתן לה אותו פלוני גט ה''מ כשיצא הקול קודם שתנשא לאחר אבל יצא לאחר נשואין לא חיישי' ליה וזו נשואה ועומדת לכהן זה הרי ימים ושנים ומפני שיצא עליה קול גירושין נוציאנה מתחתיו הא קלא דבתר נשואין הוא: מאי תצא נמי תצא משני. אם מת כהן זה ונשאה כהן אחר תצא שהרי יצא עליה קול גרושה זה כמה שנים ופרכינן והרי אתה מוציא לעז על בניו של ראשון לומר חללים הם שהרי הוציאוה מן השני שבדקו אחר הדברים ונמצאו אמת: אתי למימר סמוך למיתה גרשה. הראשון לפיכך חכמים מוציאים אותה מן השני ולא אתי לאחזוקי קלא קמא בהכי הואיל ומראשון לא אפקוה ואין לעז: ב''ש. שהיו מחמירים בקדושת יוחסין שאוסרין אותה לכהונה מפני כתיבת הגט: שמיעך לה. ששחק עמה לא חיישינן שמא בא עליה: דרך טרקסמון. דרך הכבושה מחוץ ליכנס לפנים ודומה לי שהוא לשון יוני כמו טרקסין (יומא דף נא:): כדי לחייבו במעשר. דקיימא לן אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ודעייל ליה דרך שער לאפוקי דרך חצרות ודרך גגות דלא ויליף מואכלו בשעריך בב''מ בהשוכר (פח.): מתני' צריכה גט שני. מפ' בגמ': לבו גס בה. פריוו''ץ בלע''ז: גמ' בשראוה שנבעלה. ב''ש סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכל כמה דלא אמר הריני בועל לשם קדושין לא אמרינן לשם קדושין בעל:

לא כל הימנו לאבד זכותו של שני. ואם תאמר לרב אדא בר אהבה דמוקי לה בשניסת מה שפירש בקונטרס משום חששא דקנוניא מה קנוניא שייך דכיון דנישאת לשני לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה וי''ל דפעמים דאין הבעל שם על לבו שאסור להחזירה ועושה קנוניא: ובנהרדעא לא מבטלי קלא. אפילו ע''י עדים והא דאמרינן בחזקת הבתים (ב''ב דף לב.) ובפ' שני דכתובות (דף כו: ושם) גבי מעלין לכהונה על פי עד אחד דמבטלין קלא התם משום דנפסל מתרומה לעולם אבל משום דנאסרה לבעלה משום גרושה אין לבטלו א''נ שאני התם דלתרומה דרבנן אין לחוש אי מבטלי קלא: דורות אחרונים ר' דוסא. אע''ג דבאלו נערות (כתובות דף לו:) קאמר ר' יוחנן רבי יהודה ור' דוסא אמרו דבר אחד והכא קאמר ר''י גופיה בא וראה שלא כדורות כו' גם על עצמו היה קורא תגר אי נמי לאו דבר אחד ממש קאמר שלא היה מיקל כמו ר' דוסא ובכמה מקומות אמרינן אמרו דבר אחד אע''פ שאינן שוין: וכי מה עשה לה ערבי זה. לרבותא נקט דאפילו ערביים ששטופין בזימה כדאמרינן בפ''ב דקדושין (דף מט:) י' קבין זנות ירדו לעולם ט' נטלו ערביים ואחת לכל העולם אפ''ה ליכא למיחש: טרקסמון. לשון שער כמו טרוקו גלי (ברכות דף כח.) ובערוך פי' טרקסמון מין ירק דבמשניו' חשיב ירק ששמו טרקסמון רוצה לומר דרך שמכניסין ירק שפטור ממעשר ואין נראה דא''כ הל''ל ירק סתם ועוד צ''ע במשניות אם דרך טרקסמון פטור אפילו מדרבנן: דרך גגות כדי לפוטרן מן המעשר. היינו דווקא אכילת עראי אבל אכילת קבע אסורה כדאמר רבי אושעיא (פסחים דף ט.) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ואכילת בהמה אכילת עראי הוא כדתנן (פאה פ''א מ''ו) מאכילין לבהמה ולחיה ולעוף עד שיתמרח בכרי: ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת. וא''ת ור' ינאי היכי פליג עליה והא כמה תנאי אית להו דחצר קובעת כההוא דמייתי בפ' יוצא דופן (נדה מז:) אי זו היא חצר שקובעת למעשר רבי ישמעאל אומר שהכלים נשמרים לתוכה כו' וכן (ביצה לה.) היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר ר''א אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור וי''ל דרבי ינאי מוקי להו מדרבנן אבל מה''ת צריך שיראה פני הבית אבל אין לתרץ דהא דחצר קובעת היינו דבעינן שיבא דרך חצר לבית אבל חצר לבד אינה קובעת אפי' מדרבנן דההוא דהיה אוכל באשכול משמע דחצר קובעת בלא בית וכן בכמה משניו' ועוד הקשה ה''ר אלחנן דההוא בסוף פ' יוצא דופן (נדה דף מז:) מסיים בה הכי ר' יהודה אומר שתי חצרות זו לפני' מזו הפנימי' חייבת והחיצונה פטורה ואי צריך להביא לבית פשיטא דלעולם לא יתחייב עד שיכניס דרך פנימית כי דרך חיצונה לבדה לא יוכל לבא: