גיטין פ ע"א

בַּת לֵוִי מִן הַמַּעֲשֵׂר בַּת כֹּהֵן מִן הַתְּרוּמָה
וְאֵין יוֹרְשִׁין שֶׁל זֶה וְיוֹרְשִׁין שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁים כְּתוּבָּתָהּ וְאִם מֵתוּ אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַיבְּמִין
שִׁינָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ
כׇּל עֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת
הָלְכוּ הַצָּרוֹת הָאֵלּוּ וְנִישְּׂאוּ וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ אַיְילוֹנִיֹּת תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ
הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהָלְכָה צָרָתָהּ וְנִישֵּׂאת לְאַחֵר וְנִמְצֵאת זוֹ שֶׁהָיְתָה אַיְילוֹנִית תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ
כָּתַב סוֹפֵר גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבָר לָאִשָּׁה וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִשָּׁה וְשׁוֹבָר לָאִישׁ וְנָתְנוּ זֶה לָזֶה
וּלְאַחַר זְמַן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִיַּד הָאִישׁ וְשׁוֹבָר מִיַּד הָאִשָּׁה תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אִם לְאַלְתַּר יָצָא אֵין זֶה גֵּט אִם לְאַחַר זְמַן יָצָא הֲרֵי זֶה גֵּט לֹא כׇּל הֵימֶנּוּ מִן הָרִאשׁוֹן לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי
גְּמָ' מַאי מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת רוֹמִי וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת מִשּׁוּם דְּאֵין לָהֶם לֹא כְּתָב וְלֹא לָשׁוֹן
אָמַר עוּלָּא מִפְּנֵי מָה תִּיקְּנוּ מַלְכוּת בְּגִיטִּין מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת
וּמִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר
אִין רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר כׇּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִיטִּין הַוָּלָד מַמְזֵר
לְשׁוּם מַלְכוּת יָוָן וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת מִשּׁוּם דִּמְלִיכָא אֲבָל מַלְכוּת מָדַי וּמַלְכוּת יָוָן מַאי דַהֲוָה הֲוָה
וְאִי אַשְׁמְעִינַן מַלְכוּת מָדַי וּמַלְכוּת יָוָן מִשּׁוּם דְּמַלְכְוָתָא הָווּ אֲבָל בִּנְיַן הַבַּיִת מַאי דַהֲוָה הֲוָה
וְאִי אַשְׁמְעִינַן בִּנְיַן הַבַּיִת דְּאָמְרִי קָמַדְכְּרִי שְׁבָחַיְיהוּ אֲבָל חוּרְבַּן הַבַּיִת דְּצַעֲרָא הוּא אֵימָא לָא צְרִיכָא
הָיָה בַּמִּזְרָח וְכָתַב בַּמַּעֲרָב מַאן אִילֵימָא בַּעַל הַיְינוּ שִׁינָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ
אֶלָּא לָאו סוֹפֵר כְּדַאֲמַר לְהוּ רַב לְסָפְרֵיהּ וְכֵן אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא לְסָפְרֵיהּ כִּי יָתְבִיתוּ בְּשִׁילֵי כְּתוּבוּ בְּשִׁילֵי וְאַף עַל גַּב דְּמִימַּסְרָן לְכוּ מִילֵּי בְּהִינֵי וְכִי יָתְבִיתוּ בְּהִינֵי כְּתוּבוּ בְּהִינֵי וְאַף עַל גַּב דְּמִימַּסְרָן לְכוּ מִילֵּי בְּשִׁילֵי
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - א

יא. ואם היתה בת לוי - הרי זו נפסלת מן המעשר. ^[83]

יב. ואם היתה בת כהן - הרי זו נפסלת מן התרומה כדין אשת איש שזינתה שהיא נפסלת מן התרומה.

יג. ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשים כתובתה. בניה מן שני הבעלים אינם יורשים כתובתה.

הגמרא ביבמות [צא א] שואלת: הרי האשה הזאת עצמה אין לה כתובה, כפי ששנינו לעיל, וכיצד יירשו הבנים את כתובתה?

ומבארת שהמדובר ב"כתובת בנין דכרין", שהיא תקנה מיוחדת שתיקנו חכמים שאשה שמתה בחיי בעלה וירש אותה בעלה - לכשימות בעלה אחריה, יירשו בניה את כסף כתובתה ואת הנדוניא שהיא הכניסה לו [נכסי צאן ברזל] - והיינו, שרק הבנים שלה ממנו יירשו ממנו את הנדוניא שהכניסה לו, ולא יירשוה כלל הבנים שלו מנשים אחרות.

ובאה המשנה לומר, שאם מתה אשה זו בחיי שניהם, ואחר כך מתו הבעלים, ויש לה בנים מהראשון ומהשני, אין הם יורשים לבדם את כתובתה ונדוניתה לפי חלקם המיוחד מדין "כתובת בנין דכרין", אלא הכל מתחלק בשוה בין כל הבנים של בעליה, כולל הבנים מאשה אחרת.

והוצרכה המשנה לחדש זאת, לפי שהיה מקום לומר שרק אותה קנסו, ולא את הבנים שלה, ומחדשת המשנה שקנסו להפקיע את זכויותיה לגמרי, אפילו את זכויות זרעה.

יד. ואם מתו שניהם עד שלא נתנו גט - אחיו של זה ואחיו של זה, חולצין ולא מייבמין. ^[84]

ומביאה עתה המשנה מקרה נוסף ש"תצא מזה ומזה"

שינה שמו של הבעל בגט ^[85] ושמה [או שמה] של האשה, או שם עירו של הבעל, ושם [או שם] עירה, הגט פסול. ואם הלכה ונישאת בגט זה הרי זו תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. שנוהגות בה כל החומרות שנאמרו במשנתנו לעיל.

ומביאה המשנה מקרה שלישי של "תצא מזה ומזה"

כל הנשים שהן באיסור עריות על היבם, ואינן נופלות לפניו ליבום או לחליצה, שאמרו עליהן, שגם צרותיהן מותרות להינשא לשוק בלא יבום וחליצה [שכך שנינו בתחילת מסכת יבמות, שאם אחת מנשותיו של האח המת אסורה באיסור ערוה על היבם, כגון שהיתה בתו, הרי לא רק היא פטורה מיבום ומליצה, אלא גם כל נשותיו של האח [שהן "צרות" לאשה האסורה על היבם משום ערוה], פטורות אף הן מיבום ומחליצה.

אם הלכו הצרות האלו, ונישאו לאדם אחר, ואחר כך נמצאו אלו העריות שהן "איילונית" [שאינה מסוגלת ללדת מטבע בריתה], ומתברר עתה שלא היו העריות של היבם נשואות כלל לאח המת, לפי שקידושיהן של האיילוניות לאח המת היו בגדר "מקח טעות", והתברר עתה שאין צרותיהן נחשבות לצרת ערוה, שהרי עתה מתברר למפרע שהאיילוניות לא היו נשואות כלל ואין הן "צרותיהן", ולא נפטרו כלל מיבום מכחן.

ונמצא, שנישאה הצרה לאדם זר בהיותה זקוקה ליבם -

הרי זו תצא מזה, מהבעל שנישאה לו, שהרי נישאה לו באיסור [של יבמה הזקוקה ליבם], ומזה, מהיבם שלא תתייבם לו [אלא צריכה חליצה ממנו]. וכל הדרכים האלו בה.

ומקרה רביעי שתצא מזה ומזה:

הכונס את יבמתו, ועל ידי זה נפטרה צרתה, ומותרת להינשא לכל אדם, והלכה צרתה, ונישאת לאחר, ואחר כך נמצאת זו שייבם אותה שהיתה איילונית, וקידושיה לאח המת היו קידושי טעות, ומעולם לא היתה אשת המת, ואין ביאת היבם בה פוטרת צרתה, ונמצא שנישאה הצרה לאדם זר בהיותה זקוקה ליבם, הרי זו הצרה תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה.

ומקרה חמישי:

כתב הסופר את הגט לאיש כדי שיגרש בו את אשתו, ואת השובר [קבלה על תשלום הכתובה] לאשה, ה"שוברת" את כתובתה, שהיא מקבלת אותה בשעת הגירושין.

וטעה הסופר, והחליף, ונתן את הגט לאשה, במקום שיתנו לבעל כדי שיתנו לאשתו, ואת השובר הוא נתן לאיש, במקום שיתנו לאשה כדי שהיא תתננו לבעלה כשיפרענה כתובתה.

ומכח טעותו של הסופר, נתנו זה לזה. הבעל נתן לאשה את השובר במקום לתת לה את הגט. ואילו האשה נתנה לבעלה את הגט במקום לתת לו את השובר. והלכה האשה ונישאה לאחר מתוך שהיא חשבה שקיבלה גט מבעלה, ולאחר זמן, כאשר הבעל רוצה להציג את השובר שלו כראיה על פרעון הכתובה, הרי הגט יוצא מיד האיש, והשובר מיד האשה. ^[86]

ונמצא שנישאה אשה זו לאחר בהיותה אשת איש - הרי זו תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה.

רבי אלעזר אומר: רק אם לאלתר, תיכף ומיד לאחר שמסרו זה לזה יצא הגט מידי הבעל ונתגלתה הטעות [והגמרא תראה עד כמה נקרא "לאלתר"], אין זה גט, שאנו מאמינים להם שאכן נפלה כאן טעות.

אבל אם לאחר זמן יצא הגט מידי בעלה, והוא טוען שהחליפו ביניהם, הרי זה גט, ואינה יוצאת מבעלה השני.

משום שלא כל הימנו מן הראשון, אין הכל כדבריו של הראשון, כלומר, הוא אינו נאמן לאבד זכותו של הבעל השני, שהיא נשואה לו עכשיו.

אלא, אנו אומרים שעשו הבעל הראשון והאשה קנוניא ביניהם, והחליפו ביניהם את השטרות לאחר הנישואין השניים, כדי שתוכל לחזור לבעלה הראשון.

גמרא:

שנינו במשנה: כתב לשום מלכות שאינה הוגנת.

והוינן בה: מאי, מי היא הנקראת "מלכות שאינה הוגנת"?

ומשנינן: מלכות הרומיים. ^[87]

והוינן בה: ואמאי קרי לה "מלכות שאינה הוגנת"? ומשנינן: משום דאין להם לא כתב ולא לשון [שפה] משל עצמם, אלא העתיקום מאומה אחרת.

אמר עולא: מפני מה תיקנו חכמים שיכתבו מלכות בגיטין? ^[88] משום שלום מלכות. שיאמרו השלטונות, חשובים אנו בעיניהם של היהודים עד שכותבים בשטרותיהם את שם המלכות שלנו, ועל ידי כן ישרור שלום בינינו למלכות.

והוינן בה: וכי משום "שלום מלכות" אנו פוסלים את הגט שנכתב לשום מלכות שאינה הוגנת, עד כדי כך שתצא מבעלה השני שנישאה לו בגט כזה שלא נכתב בו שם מלכות הוגנת, והולד ממנו יהא ממזר!?

ומשנינן: אין!

משנתנו נשנתה בסתם, וסתם משנה רבי מאיר היא.

ורבי מאיר לטעמיה, דאמר רבי המנונא משמיה דעולא: אומר היה רבי מאיר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, הרי הגט פסול גמור, והולד מהבעל השני ממזר.

שנינו במשנה: כתב לשום מלכות יון.

וצריכא. צריכה המשנה להשמיענו את כל האופנים שהגט פסול משום שלא נכתב בו שם המלכות כהוגן.

דאי אשמועינן רק את הפסול של הכותב לשם "מלכות שאינה הוגנת", הוה אמינא שדוקא שם פסול, משום דמליכא, שמלכות רומי קיימת עתה, ושמא יתקנא בה המלך של מדינה זו ויקפיד עלינו על שאנו מכירים במלכות אחרת הקיימת עתה.

אבל "מלכות מדי" ו"מלכות יון" שכבר עברו מהעולם, אין המלך מקפיד על התייחסותינו אליהם, כי מאי דהוה, הוה, מה שהיה בעבר, כבר היה וחלף, ולכן אין חשש שמא המלכות של מדינה זו תתקנא בהם. ולכן צריכה המשנה להשמיענו שגם כאן הגט פסול.

ואי אשמעינן רק "מלכות מדי ומלכות יון" הוה אמינא, שרק בזה הגט פסול, משום דמלכותא הוו, שיש כאן, בכל זאת, הזכרת "שם" מלכות, ולכן יש חשש שמא יקפיד המלך על כך.

אבל על מנין ל"בנין הבית", לא יקפיד המלך, כי עתה אין הבית קיים, ומאי דהוה בעבר, הוה, ואין בזה "שם" מלכות.

ואי אשמעינן רק "בנין הבית", הוה אמינא שבכל זאת יש כאן קפידא של המלכות, משום דאמרי המלכות עלינו: קמדכרי שבחייהו! הם משתבחים בבית המקדש שהיה להם.

אבל "חורבן הבית", דצערא הוא לנו, אימא לא יקפידו על כך המלכות, ויהא הגט כשר.

לכך צריכא. הוצרכה המשנה להשמיענו את כל האופנים האלו, שבכולם הגט פסול.

שנינו במשנה: היה במזרח וכתב במערב.

והוינן בה: מאן? מי הוא זה שהיה במזרח, וכתב הסופר שהוא במערב?

אילימא שהיה הבעל במזרח, ושינה הסופר את מקומו, וכתב שהוא נמצא במערב, אם כן, היינו "שינה שמו ושמה, ושם עירו ושם עירה" שבהמשך המשנה, שאם שינה שם עירו של הבעל, הגט פסול, וכל החומרות נוהגות בה, ואם כן, מדוע צריכה המשנה לכתוב זאת פעמיים? ^[89]

אלא לאו, בהכרח, שהיה הסופר במזרח בשעת כתיבת הגט, וכתב שהגט נכתב "במערב". ^[90]

וכדאמר להו רב לספריה, לסופרים שבעירו, וכן אמר להו רב הונא לספריה:

כי יתביתו, כאשר אתם כותבים שטר בשעה שאתם יושבים בשילי [שם מקום] כתובו את מקום השטר שהוא בשילי, ואף על גב דמימסרן לכו מילי שנצטויתם בכתובתו בהיני [שם מקום].

וכי יתביתו בהיני כתובו בהיני ואף על גב דמימסרן לכו מילי בשילי. הרי שצריך לכתוב בשטר את המקום בו הוא נכתב, ועל זה המשנה מדברת שאם שינה את המקום, הגט פסול.

הערות

^[83] זה אינו מעיקר הדין, שהרי אפילו לויה שזינתה אינה נפסלת משום כך לאכול מעשר, אלא קנס הוא שקנסוה חכמים. רש"י על פי הגמרא יבמות. [צא א].

^[84] רש"י לשיטתו מפרש שאחי הראשון חולץ לה מן התורה, שהרי היא אשת אחיו מן התורה, ואחיו של השני חייב לחלוץ לה רק מדרבנן מאותו הטעם שצריכה גט מהשני, אף שאיננה אשתו, ומשום שמא יאמרו שהראשון גירש אותה והשני נשא אותה. והראשונים מפרשים להיפך, שאחי השני צריך לחלוץ לה מן התורה ואחי הראשון מדרבנן.

^[85] כתבו הראשונים, שאין הכוונה ששינה שמו לגמרי, שהיה שמו יוסף וכתב יוחנן, דפשיטא שזה פסול מדאורייתא שהרי נכתב בשם איש אחר. אלא בפסול דרבנן מיירי, כגון שהיו לו שני שמות בשני מקומות וכתב את השם שקורין לו במקום אחר, וכן בשינוי שם העיר.

^[86] התוס' לעיל [יט ב ד"ה צריכי] הקשו דמבואר שם שצריך לקרוא את הגט קודם הנתינה, ואם לאו אינה מגורשת. ואם כן, ממה נפשך, אם קראו את הגט האיך הוחלף, ואם לא קראו, הרי גם אם לא הוחלף אינה מגורשת. וראה שם מה שיישבו.

^[87] כתבו התוס' שלכן לא אמרה המשנה "מלכות רומי" כדי להשמיענו חידוש, שאף על פי שהיא מלכות בזויה בכל זאת מתקנאין בה המלכות של המדינה שנכתב בה הגט, ולכן הגט פסול. תוד"ה כתב [לעיל עט. ב].

^[88] רק בגיטין יש חשש של שלום מלכות כי המלכות מקפידה על כך לפי שהוא דבר גדול שמפרידין איש מאשתו, אבל בשאר שטרות מצינו שהיו ישראל מונין בכל הגולה לפי המלכות של יון. תוד"ה מפני.

^[89] לכאורה, היה אפשר לתרץ ששינה שם עירו היינו מקום דירתו, ו"היה במזרח" היינו מקום עמידת הבעל בעת כתיבת הגט, שהרי גם לפי התירוץ דקאי אסופר, היינו מקום עמידתו בשעת הכתיבה. ומשמע מזה שאין צריך לכתוב בגט מקום עמידת הבעל, רק מקום עיקר דירתו. וכן בכל גיטין הבאין ממדינת הים לא כותבים מקום עמידת האשה, שהרי מי יודע באיזה מקום היא עומדת עתה, והוא הדין בבעל נמי. תוד"ה ושם.

^[90] לאו דוקא הסופר, אלא עיקר הקפידא על העדים שיכתוב את מקום העדים החותמים על הגט, כדי שיוכלו להזים אותם ש"עמנו הייתם באותו היום במקום אחר", אלא אורחא דמילתא נקט, שמן הסתם העדים חותמים במקום כתיבת הגט על ידי הסופר. אבל אין קפידא שיכתוב את מקום כתיבת הגט, ויכול הסופר לכתוב את הגט כאן ולכתוב את מקום העדים שהוא במקום אחר, ולשולחו לשם. יבמות [צא ב] תוד"ה היה.

ואם היתה בת לוי — הריהי נפסלת בכך מן המעשר הניתן ללויים, ואם היתה בת כהן — הריהי נפסלת מן התרומה אף כשחוזרת לבית אביה הכהן.

ואין יורשין של בעל זה ויורשין של בעל זה יורשים את כתובתה אם מתה. ואם מתו הבעלים — אחד מאחיו של זה ואחד מאחיו של זה חולצין לה, שהרי היו בה קידושין מן השני, ולא מייבמין.

ועוד הלכה דומה הקשורה בכתיבה לא נכונה של גט: אם שינה את שמו וכתב שם אחר בגט, או שינה את שמה, או שינה את שם עירו או את שם עירה והלכה ונישאה לאחר על סמך גט זה — תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו של קנסות שמנינו שייכות בה גם בגט שכזה.

א אגב כך מביאים עוד דין אחר: כל עריות שאמרו שאם מת אחיו בלא בנים, והניח אלמנה האסורה עליו באיסור ערווה (כגון שהיא אחות אשתו), לא זו בלבד שלא חלה עליה חובת יבום, אלא גם צרותיהן (נשותיו האחרות של האח שמת) מותרות ואין בהן דין יבום וחליצה.

אם הלכו הצרות האלו ונישאו לאחר בלא חליצה, ונמצאו אלו העריות איילונית, ובכך נתברר למפרע שלא היו נישואיהן לאחיו נישואין מתחילה, ומשום כך צרות אלה לא נפטרו מן היבום (משום "צרת ערוה") אלא היתה עליהן חובת יבום, והיו אסורות להינשא לאדם אחר בלא חליצה — תצא מזה, מן הבעל שנישאה לו ומזה, שאסורה ליבם, וכל הדרכים האלו ששנינו לעיל, שייכות בה.

וכן הכונס (נושא) את יבמתו, והלכה צרתה ונישאת לאחר, ונמצאת זו היבמה שכנסוה שהיתה איילונית, שלא חל עליה כלל דין יבום וממילא אין יבומה פוטר את צרתה — תצא הצרה מזה מבעלה ומזה, שאסורה ליבם, וכל הדרכים האלו ששנינו לעיל, שייכות בה.

ועוד דין דומה, כתב סופר גט לאיש (עבור האיש) שיתן אותו לאשתו בגירושיה, ושובר (קבלה) לאשה, שכאשר תקבל מבעלה את כתובתה תיתן לו שובר שקיבלה ממנו את הכתובה, וטעה הסופר ונתן את הגט לאשה ואת השובר לאיש, והם לא ידעו מה היה כתוב בשטרות שבידיהם ונתנו זה לזה את מה שקיבלו מהסופר, ונמצא שהאשה נתנה לבעלה את הגט, והבעל נתן לאשה את השובר, ואם כן לא היו כאן גירושין כלל,

ולאחר זמן הרי הגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה, אם נישאה האשה לאחר — תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה.

ר' אלעזר אומר: אם לאלתר (מייד) יצא הגט מתחת ידי הבעל — אין זה גט, שהרי ברור שלא נתנו לה, אבל אם לאחר זמן יצא — הרי זה גט, לא כל הימנו (אין זה בכוחו) מן (של) הבעל הראשון לאבד זכותו של הבעל השני, ואנו אומרים שמן הסתם מסר לה את הגט כדינו, ואחר כך נזדמן שחזר ולקחו ממנה.

ב גמרא שנינו במשנה שאחד מן הדברים הפוסלים את הגט הוא אם כתבו לשם מלכות שאינה הוגנת. ושואלים: מאי [מה פירוש] "מלכות שאינה הוגנת"? ומשיבים: מלכות הרומיים, והוא כתב את הגט במדינה כגון בבל, שאין הרומאים מושלים בה. ואמאי קרי לה [ומדוע קוראים לה] "מלכות שאינה הוגנת"? — משום שאין להם לא כתב משלהם ולא לשון משלהם, אלא לקחו אותם מאומות אחרות.

אמר עולא: מפני מה תקינו [תיקנו] חכמים שיכתבו בזמן הגט את שנות המלכות בגיטין — משום שלום מלכות, שהמלכות מקפידה שהשטרות החשובים הניתנים בה יהיו כתובים בתאריך של אותה מלכות.

ותוהים: וכי בגלל תקנה שתיקנו חכמים רק משום שלום מלכות, ואירע שלא כתב כהוגן, יחמירו כל כך שתצא האשה מן הבעל והולד ממזר?!

ומשיבים: אין [כן], ר' מאיר (שסתם משנה היא שיטת ר' מאיר) הולך בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב המנונא משמיה [משמו] של עולא: אומר היה ר' מאיר: כל המשנה ממטבע (מתבנית, נוסח) שטבעו חכמים בגיטין, אפילו אם עשה שינוי בלתי חשוב — אינו גט, ואם נישאה האשה על סמך גט כזה — הולד ממזר.

ג שנינו במשנה: אם כתב גט לשום מלכות יון וכו' — הגט פסול. ומעירים: וצריכא [ונצרכה] להיאמר גם הלכה זו וגם שאר ההלכות, דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] דין זה רק בשינה לשם מלכות שאינה הוגנת, היינו אומרים שהגט נפסל משום דמליכא [שמלכות זו מולכת] כעת, והמלכות שהוא נמצא בה מקפידה על כך. אבל מלכות מדי ומלכות יון — אין להחמיר בדבר, משום שמאי דהוה הוה [מה שהיה היה] שבטלו מלכויות אלה ואין השלטונות מקפידים על הזכרתן בשטר.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] דין זה רק במלכות מדי ומלכות יון, יש להבין את ההקפדה שבדבר משום דמלכותא הוו [שמלכויות היו], ומקפידים השלטונות על איזכור בשטר של מלכות אחרת, אבל אם כתב בגט את התאריך מזמן בנין הבית היינו אומרים מאי דהוה הוה [מה שהיה היה] ואין מקפידים על כך, ולכן השמיע שאף בזה יש להחמיר.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק במקרה שכתב לבנין הבית, היינו סבורים שגם על כך מקפידים, משום דאמרי [שאומרים] השלטונות: קמדכרי שבחייהו [מזכירים את שיבחם] של ישראל, במקום כבוד המלכות המושלת, אבל חורבן הבית דצערא [שצער] הוא לנו — אימא [אמור] שלא מקפידה מלכות על כך, על כן צריכא [צריך] שתיאמרנה כל הדוגמאות הללו.

ד שנינו במשנה בין הגיטין הפסולים: היה במזרח וכתב הסופר בגט במערב. ושואלים: מאן [מיהו] זה שמדובר בו? אילימא [אם תאמר] ששינה את מקומו של בעל, היינו [הרי זה] כמו שמפרש הלאה במשנה: שינה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה!

אלא לאו [האם לא] מדובר בסופר ששינה את מקום כתיבת הגט, ולא כתב מקום שהיה בו בזמן כתיבתו. כדאמר להו [כמו שהיה אומר להם] רב לספריה [לסופריו], וכן אמר להו [היה אומר להם] רב הונא לספריה [לסופריו]: כי יתביתו [כאשר אתם יושבים] במקום הנקרא שילי, כתובו [כתבו] את מקום השטר בשילי, ואף על גב דמימסרן לכו מילי [ואף על פי שנמסרו לכם הדברים] במקום אחר, כגון במקום הנקרא היני, וכי יתביתו [וכאשר אתם יושבים] בהיני כתובו [כתבו] בהיני, ואף על גב דמימסרן לכו מילי [ואף על פי שנמסרו לכם הדברים] בשילי, שיש להקפיד ולכתוב את מקום השטר בדיוק במקום שנכתב, ולא במקום אחר, שאם לא כן נחשב הדבר כשינוי.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If she was the daughter of a Levite, through these two marriages she becomes prohibited from partaking of the tithe that is given to Levites. If she was the daughter of a priest, she becomes prohibited from partaking of teruma, even after she returns to the house of her father the priest.

And the heirs of this husband and the heirs of that husband do not inherit the rights to collect payment of her marriage contract if she dies. And if the husbands die, the brother of this first husband and the brother of that second husband perform ḥalitza, since she was betrothed to the second one as well, and they do not consummate the levirate marriage.

The mishna proceeds to teach an additional halakha concerning a bill of divorce written not in accordance with its halakhot: If he changed his name, i.e., he wrote a different name in the bill of divorce, or he changed her name, or if he changed the name of his city or the name of her city, and she remarried on the basis of this bill of divorce, then she must leave both this first husband and that second husband. And all of those above-mentioned ways of penalizing a woman who remarried based on the bills of divorce detailed in the earlier clause of the mishna apply to her in this case as well.

The mishna teaches another halakha associated with the previous halakhot: With regard to all of those cases in which they said that a man who died without children and left behind a widow who is, to the man’s brother, one of those with whom relations are forbidden, e.g., she is his wife’s sister, not only is there no levirate bond for her, but the rival wives of the brother who died are also permitted to marry without either levirate marriage or ḥalitza.

The mishna discusses another case: These rival wives went and married another man without ḥalitza, and these widows with whom relationships were forbidden were found to be sexually underdeveloped women incapable of bearing children [ailonit]. Therefore, it became clear, retroactively, that the marriage to the dead brother was never valid, and accordingly, the rival wives were never exempt from the obligation of levirate marriage due to their being the rival wives of a forbidden relationship. Consequently, the rival wives were forbidden to marry anyone else without ḥalitza, and the rival wives must leave both this man whom they remarried, and that yavam, i.e., they cannot enter into levirate marriage with him. And all of those above-mentioned ways of penalizing a woman who remarried based on the bills of divorce detailed in the earlier clause of the mishna apply to her in this case as well.

Similarly, with regard to one who marries his yevama, and her rival wife went and got married to another man, and it was found that this yevama was a sexually underdeveloped woman, the rival wife must leave this man whom she remarried and that yavam, i.e., she cannot enter into levirate marriage with him. Because the yevama was a sexually underdeveloped woman, the obligation of levirate marriage never applied to her, and her levirate marriage did not exempt her rival wife. And all of those aforementioned ways of penalizing a woman who remarried based on the bills of divorce detailed in the earlier clause of the mishna apply to her in this case as well.

The mishna now discusses another case: A scribe wrote a bill of divorce for a man, so that the man could divorce his wife with it; and he wrote a receipt for the woman, for her to give to her husband upon receiving payment of her marriage contract, verifying that she received the payment. And the scribe erred and gave the bill of divorce to the woman and the receipt to the man, and not knowing what was written in the documents that were in their possession, they gave what they received from the scribe to each other. The woman gave her husband a bill of divorce and the husband gave his wife a receipt, and consequently, there was no divorce at all.

And after some time, the bill of divorce is in the possession of the man, and the receipt is in the possession of the woman, and they discover that the divorce never actually transpired. If the woman had remarried another man, she must leave this, the first husband, and that, the second husband. And all of those above-mentioned ways of penalizing a woman who remarried based on the bills of divorce detailed in the earlier clause of the mishna apply to her in this case as well.

Rabbi Elazar says: If the bill of divorce is immediately [le’altar] in the husband’s possession, this is not a valid bill of divorce, since he clearly never gave it to her. But if it is in his possession after some time, then this is a valid bill of divorce, since it is not in the power of the first husband to eliminate the right of the second husband. The assumption is that the husband did in fact give her the bill of divorce in the correct manner, but at some point, he took it back from her.

GEMARA: It was stated in the mishna that if one wrote the date on a bill of divorce according to a kingdom that is not legitimate, it is invalid. The Gemara asks: What is the meaning of the description: A kingdom that is not legitimate? The Gemara answers: This is referring to the Roman Empire, and he wrote the bill of divorce in a different country, such as Babylonia, where the Romans were not in power. And why is it called: A kingdom that is not legitimate? Because they have neither their own script, nor their own language, but rather, they took them from other nations.

Ulla said: For what reason did the Sages institute that the date should be written according to the years of the local kingdom, in bills of divorce? Due to the need to maintain peaceful relations with the kingdom, as the government is particular that important documents issued in its domain be written with the date of that government.

The Gemara asks: But due to an ordinance instituted by the Sages solely for the sake of maintaining peaceful relations with the kingdom, would they be so stringent that the woman would be forced to leave her husband, and they would declare the status of the offspring is a mamzer?

The Gemara answers: Yes. Rabbi Meir conforms to his line of reasoning. As Rav Hamnuna says in the name of Ulla: Rabbi Meir would say that anyone deviating from the formula coined by the Sages for bills of divorce, even if it is only a minor deviation, the bill of divorce is invalid, and if the woman remarried on the basis of this bill of divorce, then the offspring from that marriage is a mamzer.

It was stated in the mishna: If he wrote the date on a bill of divorce in the name of the Greek Empire, then the bill of divorce is invalid. The Gemara comments: And it is necessary to state this halakha and the other halakhot as well. As, if the mishna had taught us this halakha only with regard to a kingdom that is not legitimate, one could say that the bill of divorce is invalid because this kingdom is currently ruling, and the local government where he is writing the bill of divorce therefore objects to his writing the date of an another kingdom. But with regard to the kingdom of Media, and the Greek Empire, it is not necessary to invalidate the bill of divorce, since what was, was, and since these kingdoms are no longer in power, the local government is not particular if they are mentioned in a document.

And if the mishna had taught us this halakha with regard to the kingdom of Media and the Greek Empire, one could understand the concern, because they were kingdoms, and the current government objects to another kingdom being mentioned in a document. But if he wrote the date counting to the building of the Temple, then one could say what was, was, and the local government is not particular if this is mentioned in a document. Consequently, it was necessary for the mishna to teach us this halakha as well.

And if the mishna had taught us this halakha with regard to the building of the Temple, then one could say that the reason why this is problematic is because the governments will say: The Jews mention their own praise, instead of honoring the ruling government. But with regard to the destruction of the Temple, which is a cause of anguish for us, say that no, the government is not particular about this. Therefore it is necessary to mention all of these halakhot.

§ It was stated in the mishna, that if he was in the east and he wrote the location in the bill of divorce as in the west, then the bill of divorce is invalid. The Gemara asks: Who is the mishna discussing? If we say that the place of the husband was changed, then this is the same as what is stated later on in the mishna: He changed his name, or her name; the name of his city or the name of her city.

Rather, is it not referring to a scribe who changed the place in which the bill of divorce was written, and did not record the correct location where he was when he wrote the bill of divorce? As Rav said to his scribes, and similarly, Rav Huna said to his scribes: When you are situated in the place called Shili, write the location of the document as: In Shili, even though the matters were presented to you, i.e., the transaction recorded in the document took place, in the place called Hini. And when you are situated in the place called Hini, write: In Hini, even though the matters were presented to you in Shili. One must be careful to write the precise location where the document was written and not somewhere else, as that is considered an illegitimate deviation.

Rav Yehuda says that Shmuel says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משנה כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו צרות האלו ונשאו ונמצאו אלו אילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים אלו בה אמר הר"ם זה דעת ר' עקיבא שאמר יש ממזר ביבמה כמו שביארנו בתשע מיבמות ואינה הלכה והנה נכפל זה הדין בעצמו במה שחזר ללמדך שאפי' את יבמתו שנתקיימה מצות יבם תצא צרתה בכל הדרכים בה:

אמר המאירי ונתגלגל מענין זה לעריות הנזכרות ביבמות שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום ומותרות לינשא בשוק בלא חליצה אם הלכו ונישאו ונמצאו העריות הפוטרות אותן אילוניות שנמצא שקדושיהן היו בטעות ואין שם צרות עליהן ונמצאת הצרה שנשאת שומרת יבם ונמצאת יבמה לשוק ועל זו אמר תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ונשנית על דעת ר' עקיבא שאמר יש ממזר מחייבי לאוין ואין הלכה כן לענין ממזרות ואף שאר הדרכים השנויים כאן פירשו בגמרא דוקא בנישאו אבל זינו לא שהרי שומרת יבם שזינתה אינה אסורה ליבמה אלא מותרת כמו שהתבאר במסכת סוטה י"ח ב':

משנה הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת זו שהיא איילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים אלו בה אמר הר"ם הנה כל הדרכים האלו בה זולת הממזרות כמו שביארנו:

אמר המאירי הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת שהרי יבום האחת פוטרת את כלן ונמצאת היבמה אילונית שנמצא למפרע שקידושי המת בטעות היו ונמצאת הצרה זקוקה עדין תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואף זו לדעת ר' עקיבא ואין הלכה כמותו בממזרות אלא בענין תצא מזה ומזה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים:

משנה כתב הסופר וטעה נתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה לאחר זמן הרי הגט יוצא מיד האיש והשובר מיד האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אמר הר"ם רצה בזה המאמר כי כאשר טעה הסופר ונתן גט שהוא שובר לאשה למסור אותה לבעלה וכן נתן שובר לאיש על דעת שהוא גט למסור אותו לאשתו ונתנו זה לזה וענין לאחר הוא כל זמן שלא תנשא ולאחר זמן אחר שנשאת לאיש אחר ומה אמר לאבד זכותו של שני כל שהוא יאסור אותה עליו והלא אפשר כל בעל ראשון שיעשה זה המעשה והלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה ולאחר זמן הרי הגט יוצא מתחת יד האיש ושובר מתחת יד האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ור' אליעזר אומר אם לאלתר ופירשו בגמרא כל זמן שלא נישאת אינו גט ויתנהו לה ומגורשת משעת נתינה לאחר זמן ר"ל שכבר נישאת הרי זה גט ולא כל הימנו של ראשון לאבד זכותו של בעל שני אלא אומדין שהגט נפל מידה ומצאו הוא והלכה כר' אליעזר ומכל מקום כל שהדברים מוכיחין כן יש לחוש:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

תוספות בד"ה ושם עירו כו' ואומר ר"י דהיינו דוקא עיר שדרין בה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה הלא מקום דירה נמי א"צ לכותבו ואפילו הכי תנא שאם שינה הולד ממזר לכ"ע וצ"ל כו' עיין ברא"ש עכ"ל אבל התוספות בפרק המביא תניין כתבו דלכולי עלמא בלא כתב שמו ושמה כלל דפסול דהכי מוכח בהדיא מדפריך אההוא עובדא דיהב ס"ת לדביתהו וא"ל הא גיטך הא בעינן שמו ושמה ושם עירו כו' ע"ש וזה שכתבו גם כאן לעיל דשינה שמו ושמה כו' לא שינה ממש כו' כי היכי דלא נידוק מיניה הא לא כתבו כלל כשר כמבואר שם בתוספות ואין סברא לחלק בין שמו ושמה ובין שם עירו ועירה דהא בחדא בבא תנינהו ועוד דהא כתבו לעיל בהדיא וכן שם עירו ושם עירה לא ששינה ממש כו' דהיינו נמי דלא נידוק מיניה דלא כתבו כלל כשר וכן יש דעת הרבה מהפוסקים שפוסלים בלא כתב כלל מקום הדירה כמ"ש הב"י באה"ע סי' קכ"ח וזו היא דעת ר"י כאן ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה כי יתביתו כו' דחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו אלמא אע"פ שלא היה בעיר כו' עכ"ל הכי משמע להו לפרש הא דאחרוהו וכתבוהו וכפרש"י שם אבל הר"ן כתב ראיה זו אינה מוכרחת כו' דה"פ דבאותו מקום עצמו שראו ההלואה שם כתבו השטר אלא שאחרו את הזמן כו' עכ"ל ע"ש והיינו גט מאוחר כמ"ש התוס' לקמן ונראה שסמכו עצמן אדלקמן שכתבו דמגט מאוחר דכשר נמי מוכח להכשיר היה במזרח וכתב במערב דאם יראו שלא היה סופר בעיר ביום כתיבת הגט יאמרו שאחרוהו וכתבוהו כו' וק"ל:

בא"ד לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט אע"פ שכתב מן האירוסין זמן כו' עכ"ל דבכה"ג ע"כ איירי התם דבכתב זמן של האירוסין אינו גט כדאמרינן בהדיא בפרק כל הגט ומשום דשמא יאמרו גיטה קודם לבנה וכמ"ש התוספות בפרק ר"ג ודקאמרי אע"פ שכתב מן האירוסין זמן דנישואין כו' כלומר אע"פ שהוא מאוחר ודו"ק:

תוס' בד"ה ושם עירו כו' ואומר ר"י דהיינו דוקא עיר שדרין כו'. נ"ב ותימה הלא מקום דירה נמי א"צ לכתבו ואפילו הכי תנא שאם שינה הולד ממזר לכולי עלמא וצ"ל משום דשם עירו דהיינו מקום דירה ידוע לכל ואין שיקרא גדול מזה כאילו מעידים עדים שלא גירש פלוני זה ודו"ק. (עיין ברא"ש ועיין במהרש"א):

בא"ד ומקום עמידה נמי א"צ לכתוב. רב מדלא מוקי הא דהיה במזרח כו' איירי במקום עמידה ושינה שם עירו כו' איירי במקום דירה ומדלא מוקי הכי ש"מ דלא בעי כן הוא ברא"ש והוא מתוס':

בד"ה כי יתביתו כו' וה"ה עדים שלא יחתמו כו'. נ"ב וברא"ש משמע דעיקר קפידא בעדים שיכתוב שם העיר במקום שחותמים עדים כו' ודו"ק:

גמ' משום דמלכותא הוי. לכן לא אמרינן מאי דהוה הוה כדקאמר מקודם אבל מלכות מדי כו' מה דהוה הוה אבל בנין הבית אמרינן שפיר מה דהוה הוה וכדי שלא תקשי גם זה מלכות הוי מלכות ישראל לזה פי' רש"י דאיכא שם מלכות במנין מזכיר שם מלכות משא"כ בבנין הבית ולבריאות עולם מפורש בתוס' מעבר לדף:

ברש"י בד"ה אחיו של שני כו' ואחיו של ראשון צריך לחלוץ מן התורה. צ"ל לפרש"י כיון דכל המקדש אדעתא דרבנן וכו' ודעת רבנן שהקידושין לא יתבטלו ע"י גט כזה שבא אחריו ואדעתא דהכי גמר ומקדש (י):

בתוס' בד"ה שינה שמו כו' לא שינה ממש. דא"כ לינקיט לא כתבו כלל דהוי רבותא טפי דפסול נמי כדלעיל בעובדא דשקיל ס"ת ויהיב לה וכמ"ש התוס' שם:

בתוס' בד"ה שם עירו כו' כיון שא"צ לכותבו כלל כו'. ומקום דירה פסול באמת אם לא כתבו כלל כמ"ש כבר ולא כמשמעות הגהת אשר"י לעיל פ"ב בשם ר"י וא"ל היא גופא טעמא מאי למה הצריכו שם דירה טפי היינו טעמא משום ב' יב"ש בב' מקומות ודאי שכיחי גם שם דירה מבורר ונודע וניכר ע"י כן טפי משא"כ מקום לידה אינו מבורר כלל ואינו ניכר טפי ע"י כן וכיון דכותבין מקום דירה תו לב' יב"ש בחד מקום לא חיישינן ולא הוכיחו מדלא מוקי היה במזרח אדירה ושינה עירו בלידה דמשמעות הוא עירו דהשתא דהיינו או עמידה או דירה או הסופר אבל לידה לא מקרי השתא עירו ועוד שהתוס' רצו השתא להוכיח אפילו שינה ממש כשר בלידה ואילו מזה לא מוכח שינה ממש דמתני' איירי בב' שמות בב' מקומות דומיא דשינה שמו ושמה ובמקום עמידה דבסמוך לא מצו להוכיח יותר והוכיחו לכל הפחות זאת:

בתוס' בד"ה כי יתביתו כו' ולרבותא כו'. ומתני' לא נחית לרבותא או שמא בדיעבד אינו פסול במקומות הסמוכות רק מזרח ומערב:

בא"ד וה"ה עדים שלא יחתמו כו'. עיין באשר"י ויותר במרדכי דעיקר קפידא משום עדים:

בא"ד שמא איחרוהו וכתבוהו כו'. ר"ל שההלואה בר"ח אדר היה בשילי ואח"כ בר"ח ניסן היו העדים בהיני וכתבו השטר והעמידו הלואה שנעשה בפניהם בשילי על היום הזה [ר"ח ניסן] ולכן אף שאמרו העדים עמנו הייתם בר"ח ניסן בהיני אינן נעשין זוממין על ההלואה שכתוב בשטר שנעשה בר"ח ניסן בשילי וק"ל וכפרש"י באד"מ וכתב שם אע"ג דאמר ליה ר"ה וכו' כי יתביתו בהיני כו' היינו לכתחלה כו' ע"ש ואינו נראה לפרש כיש אומרים שמא אחרוהו כו' שר"ל שכתבו השטר באדר בשילי מקום ההלואה [והעמידו זמנו בניסן ולכן אף שאמרו העדים] עמנו הייתם בר"ח ניסן בהיני [אין נעשין זוממין] ולפי"ז צ"ל ראייתם הוא מכיון דמאוחר כשר א"כ גם שילי בהיני [דהיינו שנכתב בהיני בר"ח ניסן וכתבו שילי] יש להכשיר שיאמרו הרואים שאחרוהו וכתבוהו וכמו שהקשה אח"כ ר"י להכשיר בגט כו' ואינו נראה כלל דא"כ למסקנת התוס' מנ"ל לחלק בין גיטין לשטרות דלמא בשטרות נמי פסול שילי בהיני כיון שאינו כותב מקום שעומד באותו שעה מיחזי כשיקרא משא"כ בגט מאוחר שכתב מקום שעומד בשעת הכתיבה וכועוד י"ל ודוחק לומר דבמסקנא חזרו מחילוק דגט ושטרות ועוד דהו"ל לאתויי משנה שלימה שטרי חוב המוקדמין פסילין והמאוחרין כשרים וק"ל ולשון שמא אחרוהו וכתבוהו ולא כתבוהו ואחרוהו משמע כמו שפירשתי ולכן פירשתי כן ויש לעיין שם בתוספות:

בא"ד אע"פ שלא יהיה הסופר שם כו'. ר"ל והוה שם כו'. ר"ל והוה כשעת הדחק כיון שאין להם סופר שם ואפ"ה לא יפה עושין ויש מפרשים אע"פ שלא כו' דהשתא מחזי כשיקרא וכמ"ש לקמן בסמוך בוי"ל וכן בוקשה לר"י הלא אם יראו שלא יהיה הסופר בעיר ביום הכתיבה כו' ואפ"ה נוהגין לעשות כן בזה לא יפה עושין ומדוקדק בזה ההסופר בהא וק"ל:

בא"ד אע"פ שכתב מן האירוסין זמן שלאחר נישואין. דבכתב זמן האירוסין הוי גט ישן כיון שמיחד עמה אח"כ ונשאה לאשה אע"פ שכל מאוחר ר"ל שההלואה נעשה היום וכתבו הזמן כאילו נעשה אח"כ ואילו אם דעתו ללות למחר וכותב השטר על למחר אין זה צריך בושש דשפיר דמי מ"מ בגט שכותב לכשאכנסנה אגרשנה קרוי מאוחר דאי אפשר למצוא בגט מאוחר בענין אחר דאף אם נתן לה הגט עכשיו אינה מגורשת אלא מזמן הכתוב בו כמו שכתבו התוספות והאשר"י לעיל בשמעתין דמפני מה תקנו זמן בגיטין ודו"ק:

בא"ד וי"ל שמא כו'. ולהכי פסול שילי בהיני שאם לא יראו הסופר כו' וכי תימא למה תקנו שיהיה בעיר לבסוף לתקנו אף אם לא יהיה בעיר ויהיה שילי בהיני כשר דיתלו בזה דפסלוהו מאוחר אם לא יהיו בעיר משום דמיחזי כשיקרא בשעת כתיבה שמאחר הזמן (כ) ואין להקשות א"כ יתרצו בקצרה דשילי בהיני פסול משום דמיחזי כשיקרא בשעת כתיבה משא"כ מאוחר דכשר דמאוחר נמי מיחזי כשיקרא במה שמאחרין הזמן רק אח"כ בועוד י"ל חלקו בכך כיון דלא מיחזי כשיקרא בהא שכותב מקום שעומד שם וק"ל:

בא"ד ועי"ל בגט מאוחר כו' בשעת כתיבה ולא מיחזי כשיקרא אע"פ כו'. כצ"ל:
בסוף הדיבור ויסברו העולם שהקדימוהו לרווחא ולאלומי החשש וק"ל:

במשנה מתו אחיו ש"ז ואחיו ש"ז חולצין ול"מ. עמש"כ ביבמות (צא) בזה בס"ד:

גמרא דאין להם לא כתב ולא לשון. ע"ז (י):

רש"י ד"ה ונמצאו. ואיגלאי מילתא כו'. עי' נ"י ריש יבמות מה שהביא בשם רשב"א שתמה על פרש"י דשם ובמש"כ שם בס"ד:

רש"י ד"ה יוצא מת"י האיש. שמוציאו לפנינו כו'. כצ"ל:

גמ' משום דאין להם לא כתב ולא לשון. נ״ב ע״ז (דף י) גנוב הוא אתם מן היוונים:

רש"י ד"ה וכל הדרכים וכו' וביבמות. מה שנדפס על הגליון צ"ל וביבמה נמחק:

שינה שמו ושמה שם עירו ועירה היינו מקום דירה כמבואר ביבמו' קט"ו ע"ב אנדרולנאי נהרדעי ולעיל יהודה וגליל. והרא"ש בשמעתין כ' להדיא דאי לא כ' כלל כשר רק שינה פסול וכן מוכיח לעיל בהגה' אשרי אמתני' דהכותב טופסי גיטין כ"ו ע"א ע"ש ולעיל דף כ' לא גרסי בדרב יוסף שינה שם עירו אלא שינה שמו. וכ' קרבן נתנאל דזהו דעת תוס' בשמעתין גם כן כהרא"ש דאי ס"ד ס"ל דלא כ' פסול א"כ מאותה הוכחה עצמה שהוכיחו תוס' לעיל דף כ' דשינה שמו בשמעתין אינו שינוי ממש אלא שמו שבגליל ביהודה דאל"ה ה"ל למתני' למינקט לא כ' כלל אותה הוכחה ממש איתא בשינה שם עירו דאמאי לא תנן לא כ' כלל אע"כ שינה שם עירו היינו שמה שבגליל וא"כ מ"ט כ' תוס' ד"ה שינה וכו' וכן שם עירו ושם עירה וכו' עכ"ל ומאי אולמי' דשמו ושמה מעירו ועירה הא בהוכחה א' מוכח דשניהם לאו בשינה ממש איירי אלא ע"כ ס"ל כהרא"ש וכמ"ש מהרש"ל דלא כ' כלל כשר ואין הוכחה דשם עירו מיירי בשם שבגליל ויהודה רק מדכייל בחד בבא שמו ושמה ועירו ועירה ודלא כמהרש"א ולענין קושי' מהרש"ל כיון דלא כ' כשר מ"ט פוסל שינה יפה תי' מהרש"ל אלא שקיצר וביאורו דשינה שם דירה הידוע לעולם פוסל בעצמו שיחמרו אין זה המגרש משא"כ שם הלידה שאינו מפורסם אינו פוסל בעצמותו רק משום דעדים חתמו אשיקרא ולזה כ' תוס' כיון דלא כ' כלל כשר לא איכפת לעדים לדקדק אחריו. וכ"כ פנ"י על קושי' הגאון מו"ה אברהם ברודא ז"ל ע"ש:

הכינס את יבמתו. עיין מ"ש תוס' יבמות צ"ב ע"ב ד"ה ת"ש כנסה בגט קרח וכו':

ושובר מיד האשה מלשון זה משמע שהבעל והאשה מודים זל"ז וע"כ פירש"י ד"ה לאבד זכותו של שני שנשאה דאמרי' קנוני' היא ע"ש אמנם מלשון ר"א בשמע דהבעל לבד טוען משו"ה אמר לא כל המנו של ראשון וכו' וכן משמע לשון רש"י לקמן פ"א ע"א ד"ה זכות הראוי וכו' וכמו שהבין מהרש"ל שם ועיין מ"ש שם אי"ה:

דאין להם לא כתב ולא לשון. עיין מ"ש תוס' במס' ע"ז י' ע"א. ולבאר הענין הנה נפלגה הארץ לשבעים עמים בשבעים מדינות וכל עם כתבו ולשונו לפי טבע המדינה או לפי מזל ושר מלמעלה או שניהם כאחד אך אומה זו לשונה וכתבה איננו מטבע מדינה ולא משר שלמעלה אך איש א' ושמו לאטינס בשנת שמ"ה לאלף השלישי המציא לעצמו לשון לטין י"ט אותיות וכל הלשון כרצונו וחפצו ובאותו לשון משתמשים במלכות בכל כתבי חוקיהם ודתיהם ונימוסי מלכות וחכמות. במקום שהי' היונים משתמשים בלשון יון והישמעאלים בלשון ישמעאל וערביים משתמשים בלשונם שהמציא האיש ההוא ובזה תבין דברי חז"ל:

אלא אסופר. נלע"ד מקום עמידת הסופר הוצרך משם זמן שאנו מונין כאן במתא פלוני' כי אם לא ידעי' מקום הכתיבה לא ידעינן לאיזה מלכות הוא מונה. ואמנם אם שינה בו ושני המקומות ממלכות א' שאין קפידא מטעם מנין השנים מ"מ פסול וכל הדרכים האלו בה משום לעז שיאמרו עמנו הי' אעפ"י שאיננו הזמה ממש לדין הזמה אבל לעז איכא. אבל מקום עמידת הבעל אין צריך כלל כמו בעמידת האשה. וגם אין השינוי פוסל כי יאמרו מילי מסר כדאי' האי עובדא ביבמות קט"ז ע"א ומהאי טעמא בשטרי ממון אינו אלא זהירות לכתחלה לכתוב הייני ולא שילה אבל בדיעבד כשר כי יאמרו ההלואה היתה בשיל ולא הי' שם סופר ואיחרוהו וכתבו בשילי בשם היני מקום הלואה וזמנו של שילי. אבל בגט אין לומר הבעל ציוה להם במזרח ואיחרוהו וכתבוהו במערב וכ' שם מקום שציוה להם הבעל כי מה עדיפת יום ציווי הבעל להזכירו בגט בשלמא מקום ההלואה משום שהוא עיקור השיעבוד אלא שאינו טורף כיון שאין לו קול אלא מיום כתיבת השטר וע"כ צריך להזכיר זמן הכתיבה אבל הזכירו מקום ההלואה משו"ה כשר בדיעבד אבל בגט מה סברא יש להזכיר בגט מקום ציווי של הבעל לעדים וסופר ע"כ פסול אפי' בדיעבד ומ"מ עמידת אין צריך וגם שינוי אין פוסל בו. ומ"מ נ"ל דהרמב"ן דמייתי תוס' יבמות צ"א ע"ב ס"ל שינוי בעמידת הבעל פוסל והכי פריך אלימא בעל היינו שינוי שם עיר ועירה פי' שבכלל שם עירו נכלל הכל כל שינוי הן דירתו הן עמידתו ולמה לי' למינקט בבא בפ"ע מזרח ומערב ומסיק אסופר קאי אבל בעל נמי פסול. ולמסקנא דאמר רב אשי שינה שם עירו אפי' לרבנן כל הדרכים האלו בה א"כ י"ל מזרח ומערב היינו עמידת הבעל נמי ושינה עירו היינו דירתו מודו רבנן ומזרח ומערב היינו עמידו לא יודו רבנן ולעולם עמידת הבעל נמי בכלל מזרח ומערב:

כי יתבית בשילי וכו' תוס' בשמעתין ס"ל כפירש"י רפאד"מ דלא כהתוס' שם דודאי מדלא שטר מאוחר הוא אלא אחרוהו וכתבוהו משמע שתולין שבמקום ההלואה לא הי' סופר או שאר עיכוב וכתבוהו ביום אחר ובזה תולין להכשיר השטר אעפ"י שהוזמו עדים לפנינו אבל לתלות בשטר מאוחר שנכתב במקומו ובזמנו והמלוה מחל שיעבודו עד יום המאוחר זה לא שכיח שימחל שיעבודו ולא תלינן בו להכשיר השטר ולהוציא ממנו כיון שהוזמו העדים לפנינו נהי דאין לעשות בהעדים דין הזמה דלמא מאוחר אבל גם בשטר אין גובים בו אלא בטענת אחרוהו וכתבוהו:

תוספות בד"ה שינה שמו ושמה לא שינה ממש כו' אלא שיש לאותה העיר שני שמות בשני מקומות עכ"ל. לעיל בפ"ב דף כ' דקדקו כן מדלא נקט לא כתבו כלל דפסול נמי לר"מ דבעי מוכח מתוכו אע"כ דנקיט רבותא אפילו בשינוי שם של יהודא בגליל דעדיף מלא כתבו כלל נמי מחמיר ר"מ בכל הדרכים האלו ולפ"ז משמע דלענין שינה שם העיר נמי משמע להו מהאי דיוקא דאי בשינוי גמור ה"ל למיתני לא כתבו כלל דאע"ג שכתב שמו ושמה אפ"ה אם לא כתב שם העיר כלל לא הוי מוכח מתוכו לר"מ דא"א דליכא שני יוסף בן שמעון בכל העולם אע"כ דביש לעיר שני שמות איירי כן נ"ל מדבריהם כאן וכן משמע מלשון התוספות לעיל דף כ"ד ע"ב בד"ה בעידי מסירה דלר"מ אם לא כתב שם העיר חיישינן לשני יוסף ב"ש ולא מיקרי מוכח מתוכו. ואפשר עוד לומר דהא דמשמע להו דשינה שם העיר איירי בשני שמות היינו משום דקתני דומיא דשמו ושמה. ולכאורה יש לדקדק בשיטת התוספות דא"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך אפיסקא דהיה במזרח וכתב במערב אילימא בעל היינו שינה שם עירו ושם עירה ומאי קושיא דלמא מתניתין לא זו אף זו קתני לא מיבעיא היה במזרח וכתב במערב דהוי שינוי גמור בשם עירו דבעל דפסול אלא אפילו שינה שם עירו ושם עירה ביש להעיר שני שמות בשני מקומות נמי מחמיר ר"מ אלא דאיכא למימר דאכתי מקשה שפיר דסמיך אהא דדייקינן לקמן דמודו רבנן בשינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה שהולד ממזר מדלא ערבינהו ותנינהו וא"כ ע"כ א"א לאוקמי היה במזרח וכתב במערב אבעל דא"כ כ"ש דמודו רבנן בהא דגרע טפי משינה שם העיר דסיפא דאיירי בשני שמות וא"כ ליערבינהו וליתנינהו וזה לפיר"ת דלקמן דליערבינהו וליתנינהו אהיה במזרח קאי אבל לולא פי' ר"ת אפשר דלקושטא דמילתא בהאי דהיה במזרח וכתב במערב נמי מודו רבנן דהולד ממזר וכ"כ הטור בשם ר"ח וכן משמע להדיא מלשון התוספות דיבמות דף צ"א דאיכא למימר דאף למאי דמוקמינן היה במזרח אסופר אפ"ה מצינן לאוקמי כרבנן דר"מ עד שהוצרכו להביא ראיה מפי' ר"ת דלקמן מיהו כל זה לשיטת התוס' משא"כ לשיטת רש"י ז"ל ההיא דשינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה היינו שינוי גמור וכמ"ש בסמוך וכ"ה שיטת הרמב"ם ז"ל וכן נרא' להדיא מלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין ע"ש:

בד"ה ושם עירו ושם עירה אור"י כו' אבל כאן מה לנו לתקן לכתוב מקום הלידה בחנם כיון שע"י כך יכול לבא לידי פסול עכ"ל. ולכאורה קשיא לי א"כ הא דמוקמינן בסמוך היה במזרח וכתב במערב אסופר והולד ממזר לר"מ ולרבנן נמי פסול והולד כשר לשיטת ר"ת דלקמן א"כ למה תקנו כלל לכתוב מקום עמידת הסופר בחנם כיון שיכול לבא לידי פסול אם ישנה וחפשתי בכמה פוסקים ומפרשים קדמאי ובתראי ולא מצאתי שום טעם למה תקנו לכתוב מקום עמידת הסופר והעדים ואדרבא יכול לבא לידי הזמה וכ"כ דע"כ לא בעינן בגיטין עדות שיכול להזימה דהא מצי למימר אחרנוהו וכתבנוהו וכמ"ש התוספות בסמוך ואפשר שהוצרכו לתקן מקום עמידת הסופר משום שלום מלכות דזימנין שמשלח הגט ממדינה למדינה ואיכא קפידא דשלום מלכות במקום הנתינה אם יחשובו שהגט נכתב כאן אבל כשכותבין מקום הכתיבה ושם מלכות דמקום הכתיבה ליכא קפידא ולפ"ז אפשר ליישב הא דקתני במתני' היה במזרח וכתב במערב במערב וכתב במזרח והוא כפל לשון ללא צורך כלל ולמאי דפרישית בסמוך בשם הראב"ד דהא דחיישינן לשלום מלכות לאו כל המקומות שוין וכמו שאפרש עוד בסמוך דבגולה שלא היו מונין אלא למלכות יוונים היינו משום שאין מלכות מקפדת ודלא כשיטת התוספות א"כ א"ש הא דקתני היה במזרח וכתב במערב דהיינו בא"י שהוא במערב ושם המלכות מקפדת וא"כ איכא משום שלום מלכות במקום הנתינה או להיפך שהיה במערב שהמלכות מקפדת וכתב במזרח דהיינו מקום הנתינה ושם אין המלכות מקפדת אפ"ה פסול משום שלום מלכות דמקום הכתיבה אלא משום דמלשון התוס' בסמוך לא משמע כן חוזרני לפרש בדרך אחר שתקנו לכתוב מקום עמידת הסופר כדי שנדע אם הוא במקום שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ דהיינו במדינת הים או בא"י שאין צ"ל והשתא נמי א"ש הא דקתני היה במזרח וכתב במערב או במערב וכתב במזרח פסול בתרווייהו משום שינוי מקום לענין בפ"נ ואע"ג דלא שייך אלא בגט ע"י שליח אפ"ה לא פלוג רבנן כן נ"ל ודו"ק ויותר נראה שמה שכותבין מקום עמידת הסופר בגיטין היינו משום שצריכין לכותבו בשטרות כדאיתא בח"מ סי' מ"ג והיינו משום שינוי המטבע שמחוייב לשלם המטבע של מקום הכתיבה:

בא"ד אלא ודאי אפילו שינוי כשר ור"ת הביא ראיה שאין שטר נפסל כשנשתנה בו דבר שא"צ כו' עס"ה. והקשה החכם מהר"ר אברהם ברודא ז"ל דלמאי דמוקי בסמוך היה במזרח וכתב במערב אסופר א"כ קשה ממ"נ בלא כתב כלל מקום עמידת הסופר מה דינו אם נאמר דפסול א"כ ליתני לא כתב כלל דהוי רבותא טפי כמו שדקדקו התוספות לעיל בפ"ב דף כ' לענין שמו ושמה אע"כ דבלא כתב כלל כשר ואפ"ה בשינה שהיה במזרח וכתב במערב פסול וקשה לר"ת ולפום ריהטא היה נ"ל דאף אם נפרש כוונת התוס' כמו שהבין החכם הנ"ל אפ"ה א"ש דלעולם בלא כתבו כלל מקום עמידת הסופר נמי פסול והא דנקט שינה ולא קתני לא כתבו כלל היינו משום דלענין מקום הסופר הוי רבותא טפי בשינה משום דביבמות דף צ"א מקשי הש"ס אכל הני בבי דמתני' דמחמיר ר"מ תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואמאי מאי הוי לה למיעבד ומשני הש"ס איבעי לה לאקרויי לגיטא דקשיא לי בהיה הסופר במזרח וכתב במערב מאי מהני אי הוי קראה לגיטא אכתי מי ידעה מקום עמידת הסופר באותו שעה אע"כ דלקושטא דמילתא שייך איבעי לאקרויי לגיטא ולמידק אעמידת הסופר נקטינן מיהא דאיכא רבותא בהא מילתא טפי מלא כתב כלל דהתם פשיטא דשייך איבעי לאקרויי לגיטא ולראות שאין כתוב בו מקום עמידת הסופר משא"כ לענין שינה שמו ושמה אדרבה שייך טפי איבעי לאקרויי לגיטה דשינוי גמור דשמו ושמה כך היה נ"ל לכאורה אלא דלאחר העיון נ"ל דר"ת ור"י בעלי התוס' לאו כללא קא כיילי דכל היכא שאם לא כתב כלל כשר ה"ה לשינה דכשר אלא דוקא היכא שאין שום טעם לפסול כגון מקום הלידה דליכא שום לעז כמ"ש הרא"ש ז"ל דאין הכל בקיאין במקום לידתו אלא שאם באנו לפסול בשינוי כי האי היינו משום שהעדים חתמו שקר ע"ז כתבו התוס' דכיון שאין השטר נפסל אם לא כתבו כלל לא שייך לומר שהעדים חתמו שקר דלאו אכולא מילתא קמסהדי אלא במה שהוא מעיקר השטר ודבר שצריך לכתבו ושהשטר נפסל אם לא כתב וע"ז מייתי ר"ת ראיה מפ"ב דכתובות משא"כ היכא שאין אנו צריכין לזה הטעם שהעדים חתמו שקר אלא שיש טעם אחר לפסול בשינוי כגון בשינה מקום דירת הבעל דאיכא לעז שיאמרו לא גירש זה כן בשינה מקום הסופר דאיכא למיחש שיבא לידי הזמה שיאמרו עמנו הייתם בהא לא איירי התוס' דבהנהו אפילו היכא דלא כתב כלל כשר אפ"ה יש לפסול בשינה דזיל בתר טעמא כן נ"ל ולפ"ז הושוו דברי התוס' ממש כשיטת הרא"ש ז"ל ע"ש והא דמסקו התוספות דלהכי לא מוקי לה בבעל ובשינה מקום עמידה משום דפשיטא דאין צריך לכתוב מקום עמידה ולמאי דפרישית אכתי בשינוי מקום עמידת הבעל יש טעם לפסול דאיכא לעז שיאמרו שהבעל לא היה באותו מקום לזמן הנכתב בגט אלא דלהא לא חיישינן דליכא לעז בכהאי גוונא דיאמרו דלמא מילי מסר ובשעת אמירה היה באותו מקום ואף לכתחילה יש להם לכתוב מקום עמידת הבעל בשעת אמירה ואע"ג דבעמידת הסופר כותבין מקום עמידתו בשעת כתיבה כדא"ל רב לספריה מ"מ בבעל א"א לתקן שיכתבו מקום עמידתו בשעת הכתיבה דזימנין שאין הסופר ועדים יודעין לכך כותבין מקום האמירה כדמשמע ביבמות פרק האשה שהלכה דאמרי' דלמא מילי מסר בעובדא דענן בר חייא מחגרא אע"ג דאיכא למידחי דהתם לא נכתב כלל מקום עמידת הבעל לפי שלא נהגו לכתבו כלל אלא דלפ"ז כ"ש דעולין יפה דברי התוספות דליכא לאוקמי מתניתין דהיה במזרח אעמידת הבעל כיון שלא נהגו לכתבו כלל כן נ"ל נכון. ועוד נ"ל דהשתא דאתינן להכי יש לפרש דברי התוס' כפשוטן דכל היכא שאין צורך לכתוב אף לכתחילה אלא למנהג בעלמא ולא מתקנת חכמים אין לפסול אף אם שינה אפילו לרבי מאיר דהא לא שייך ביה כל המשנה ממטבע חכמים אבל במה שתקנו חכמים לכתוב לכתחילה יש להחמיר בשינה טפי מלא כתב כלל בין לרבי מאיר ובין לרבנן. וכבר בא מעשה לידי בגט ששינו מקום עמידת האשה והכשרתיו בשעת הדחק מטעמא דפרישית ואף דלא שייך בעמידת האשה האי טעמא דדילמא מילי מסר אפ"ה יש להכשיר טפי בשינה מקום עמידת האשה משום דהגט הוא נוסח לשון הבעל ולא רמיא עלייהו למידק מקום עמידתה אלא כמו שאמר להם הבעל מקום עמידתה ומש"ה ליכא לעז משא"כ בשינה מקום עמידת הבעל והסופר שהעדים יודעין בכך איכא למיחש ללעז ואפ"ה מקילין התוס' בשינה עמידת הבעל מטעמא דפרישית ודו"ק:

בד"ה מפני מה תיקנו כו' וא"ת והא אמרינן בפ"ק דעכו"ם ובגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד כו' עכ"ל. כבר כתבתי בחידושי בריש פ"ק דר"ה דא"א לפרש כוונת התוס' שאין מונין בגולה שום מנין אחר בשטרות אלא למלכות יון בלבד דא"כ תיקשי הא דאמרינן התם ריש פ"ק דר"ה דא' בתשרי ר"ה לשנים ומוקי לה לשטרות למלכי א"ה ולפי פירש"י ותוס' שם ע"כ שהיו מונין לא' בתשרי לשנות המלך שעמד ולענין מלכות יון לא שייך הא מילתא כלל שלעולם היו מונין מיום שתפסו יוונים מלכות ולפ"ז לא יצדק הטעם למה קבעו א' בתשרי לפי פירש"י ותוס' ע"ש אע"כ דהא דאמרי' בעכו"ם בגולה אין מונין היינו לענין האי שטרא דהוי כתב ביה שית מאה שנין ואקשינן התם דילמא שבקי אלפא קמא ונקטי אלפא בתרא וליציאת מצרים וע"ז משני שזה המנין לא היו מונין אלא למלכי יון ולמעוטי יציאת מצרים ולעולם שהיו מונין ג"כ שאר מניינם לימי המלך שעומד שם אלא דאפ"ה מקשו התוס' שפיר דכיון שהיו מונין לפעמי' למלכי יון אלמא דלא חייש' לשלום מלכות בשטרות והיינו כמו שתירצו בתוס' אבל עדיין קשיא לי היאך אפשר לומר כן דהא בפ' גט פשוט אמרי' דר' חנינא ב"ג מכשיר במקושר שעדיו מתוכו שיכול לעשותו פשוט ואמרי' בגמ' השיב רבי והלא אין זמנו של זה כזמנו של זה ומסיק שם משום דכך מידה של אומה זו מלך שנה מונין שנתיים והתם ע"כ בשטרות איירי דהא מוקמינן לפלוגתא דרבי ורחב"ג בכותבין שובר אלמא דבשטרות נמי היו כותבין למנין שנות המלכים שעמדו שם כדאמר כך מדה של אומה זו וזה לא יצדק לענין מלכי יון שלעולם היו מונין למנין שתפסו בו מלכות ועוד בר מן דין מאי מקשה רבי לרחב"ג דלמא הא דמכשיר רחב"ג היינו כשהיו כותבין ענין אחר כגון לבריאת עולם או כיוצא בו אע"כ דבשטרות נמי שלום מלכות מעכב. ולפ"ז דברי התוס' צ"ע ולולא דבריהם היה נראה דודאי בימי התנאים היו מונין למלכות שעמדו בו ובימי האמוראים נשתנה שהיו מונין למלכי יון או דתנא בא"י קאי והיו מונין לשנות המלכות שעמדו בו ובגולה למלכי יון וכמ"ש בשם הראב"ד ז"ל ועיין מה שאפרש עוד בזה לקמן בפ' המגרש בסוגיא דג' גיטין פסולין ודו"ק:

גמרא אלא לאו סופר כדא"ל רב לספריה כו' וכ' הרא"ש ז"ל דסופר לאו דוקא דהא אליבא דר"מ מוקמינן לה ולדידיה מצאו באשפה כשר אע"כ דאעדים קאי אבל מלשון התוספות משמע להדיא דאסופר נמי קאי וכ"כ התוס' להדיא בפ' האשה רבה דף צ"א ויישבו שם מה שהקשה הרא"ש אלא שדבריהם שם מגומגמין קצת וצריכין תיקון ע"ש ומשמע עוד מדבריהם שם דהא דפשיטא להו דהאי דהיה במזרח קאי כרבי מאיר והיינו לפי פירוש ר"ת דלקמן אבל לשיטת רש"י ז"ל אפשר דבהיה במזרח וכתב במערב רבנן נמי מודו ולפ"ז א"ש טפי דנקיט במשנה היה במזרח וכתב במערב לשון יחיד משום דלרבנן אסופר קאי ולרבי מאיר אעדים ומה שיש לדקדק בזה היאך אפשר לומר דבהיה במזרח מודו רבנן א"כ אמאי אמרינן לקמן מודו רבנן בשינה שמו ושמה כבר יישבתי באריכות ואין כאן מקומו להאריך ועיין בסמוך ובסוגיא דג' גיטין:

תוספות בד"ה כי יתביתו כו' ואור"י דאע"ג דבגט פסלינן היה במזרח כו' מ"מ בשאר שטרות כשר כו' אך קשה לר"י כו' א"כ אמאי פסלינן הכא היה במזרח כו' עכ"ל. ונראה דכל השקלא וטריא להתוס' בזה היינו לשיטת ר"ת דלקמן דהא דקאמר רב אבל חכמים אומרים הולד כשר אהיה במזרח קאי וא"כ ע"כ הטעם משום לעז ומש"ה קשיא להו דליכא לעז ומכ"ש לפי שיטה שכתבתי בסמוך דאפשר דלשיטת רש"י דאשלום מלכות קאי אבל בהיה במזרח מודו רבנן דהולד ממזר א"כ ע"כ משום לעז דאי משום כל המשנה לרבנן לית להו משא"כ לפי מה שהבין הרא"ש ז"ל בשיטת רש"י דבהי' במזרח לרבנן כשר לגמרי א"כ אין מקום לדברי התוס' דהא אליבא דר"מ אפילו אי ליכא לעז אפ"ה הולד ממזר משום כל המשנה וא"כ בהי' במזרח נמי טעמא דידיה משום כל המשנה והכי שפיר טפי דלא ליפלגו רבנן ורבי מאיר בתרי טעמי ואי תיקשי אי ס"ד דטעמא דר"מ משום כל המשנה מאי מייתי הש"ס מהא דאמר רב לספריה מצינן למימר דלא מייתי ראיה אלא על שהיו רגילין לכתוב מקום הסופר והעדים ומש"ה מיפסל משום כל המשנה משא"כ אם לא היו צריכין לכתוב כלל אפי' אם שינה לא הוי לר"מ למיפסל דלא מיקרי כל המשנה ממטבע וכדפרישית לעיל בשיטת התוס' באריכות מכ"ש דאתי שפיר טפי לפי מה שאפרש לקמן בסוגיא דג' גיטין פסולין דלא מחמיר ר"מ לומר הולד ממזר אלא בדבר המעכב לכתחילה בשטרא וע"ז מייתי ראיה מהא דאמר רב לספריה דנוהג אף בשטרות:

בא"ד מכל מקום בשאר שטרות אם כתב שילי בהיני כשר כו' לכאורה נראה דהיינו לפי סברתם עכשיו אבל למאי דמסקו בסוף הדיבור דהיה במזרח וכתב במערב שאינו כותב מקום שעומד באותו שעה גרע טפי משום דמיחזי כשיקרא א"כ אפשר דבשטרות נמי אם כתב שילי בהיני פסול מה"ט גופא דאע"ג דליכא לעז דיאמרו שאחרוהו וכתבוהו אפ"ה פסול משום מיחזי כשיקרא אלא דא"ל דטעמא דמיחזי כשיקרא פשיטא להו להתוספות שאין לפסול בשטרא אלא דוקא בגיטין משום חומרא דגיטין ואע"ג דלעיל דף כ"ו מסקינן דבגיטין נמי לא פסלינן משום מיחזי כשיקרא אפשר דהכא חמיר טפי שהוא כשקר גמור משא"כ לענין שטרות אין לחלק ובכל ענין לא פסלינן משום מיחזי כשיקרא ולא הוצרכו התוס' להביא ראיה דבשטרות כשר אלא משום דס"ד לפסול אף בשטרות משום חשש לעז שיאמרו עמנו הייתם וע"ז מייתי שפיר ראיה דמה"ט אין לפסול בגיטין ולא בשטרות משום שיאמרו איחרוהו וכתבוהו כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד אך קשה לר"י דבפרק גט פשוט משמע דמאוחרין כשירים דאמר גט מקושר כו' דלא משתמיט בשום מקום שיהא גט מאוחר פסול עכ"ל. וקשיא לי אדמייתי מדרבי חנינא ב"ג דגט מאוחר כשר הא איכא למידק מדרבנן איפכא מדפסלי במקושר שעדיו מתוכו ובגמרא מפרש דהשיב רבי והלא אין זמנו של זה כזמנו של זה וסובר דשטר מאוחר פסול משום דכותבין שובר והאי טעמא לא שייך בגיטין ואפ"ה פסלי רבנן אלמא דגט מאוחר בלא"ה פסול לרבי אי משום דאיכא טעמא או משום דאין לחלק בין גיטין לשטרות כמ"ש שם רש"י ז"ל וכדאיתא בסוגיא דריש פרק גט פשוט סוף סוף כיון דלרבי ע"כ שטר מאוחר פסול וא"כ מוכח דבגיטין נמי פסול במאוחר מיהו מפירש"י ז"ל שם איכא למימר דהא דפסלי רבנן לאו משום חשש מאוחר אלא משום שלא נעשה כתיקון חכמים ולפ"ז צריך לומר דהא דהשיב רבי לרחב"ג משום טעמא דמאוחר היינו לדבריו דרחב"ג אבל לרבנן פסול משום שלא נעשה כתיקון חכמים אלא דתוספות שם לא כתבו כן ופירשו דלרבי שטר מאוחר נמי פסול א"כ הדרא קושיא לדוכתא. ואע"ג דמתניתין דהכא מיתוקמא כר' מאיר ור"מ סובר להדיא דשטר מאוחר כשר דאוקמינן מתניתין דמוקדמין פסולין ומאוחרין כשירין כוותיה בפ' המניח ובפ' איזהו נשך מ"מ כבר כתבתי דלרבי מאיר בגיטין בלא"ה פסול בהיה במזרח משום כל המשנה ממטבע ועיקר השקלא וטריא של התוספות היינו לרבנן והדרא קושיא לדוכתא דלרבנן במאוחר פסול מסוגיא דגט פשוט דהא קי"ל כותבין שובר ובגיטין פסול שלא תחלוק בין גיטין לשטרות. ויש ליישב כתירוץ השני שכתבו התוספות בריש פרק גט פשוט דבשטר מאוחר מודה רבי דכשר אלא במאוחר דמקושר יש לפסול טפי משום דבשעת כתיבה לא מסקו אדעתייהו שהוא מקושר וא"כ מה"ט גופא יש לחלק בגיטין דבמאוחר דמקושר שייך טפי חששא דפירות כיון שאין מגרשין בשעת מסירה ותפסיד האשה הפירות שלא כדין משא"כ בשטר מאוחר מסקא האשה אדעתא ותקח כתב מהב"ד או מעדים ועוד דבגיטין יש לפסול מאוחר דמקושר שלא תחלוק בין גיטין לשטרות משא"כ מדרחב"ג מייתי שפיר דמכשיר אפילו במאוחר דמקושר כ"ש במאוחר דעלמא דכשר ואפשר דרבנן מודו בהא כדפרישית וצ"ע. תו קשיא דלמא הא דמכשיר רחב"ג במקושר שעידיו מתוכו בגיטין ולא חייש למאוחר היינו כשנותן לה ע"י שליח דאפילו מוקדם כשר דקלא אית ליה כמבואר לעיל בסוגיא דנכתב ביום ונחתם בלילה ומכ"ש דקשה טפי אם נפרש כשיטת הרמב"ן ז"ל בחידושיו פרק ג"פ דטעמא דפסלי רבנן בפשוט שעשאו מקושר או להיפך היינו משום קפידא דבעל וא"כ ע"כ איירי כשמגרשה ע"י שליח דאי במוסרו מידו לידה הא קי"ל דלא הוי קפידא אע"כ ע"י שליח וא"כ בכה"ג מכשיר רחב"ג דע"י שליח לא חיישינן למאוחר וצ"ע ודו"ק:

בת לוי מן המעשר. קנסא הוא כדמפרש התם (יבמות צא.): מן התרומה. כדאמרי' בסוטה (דף כח.) מונטמאה ונטמאה ג''פ אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה: ואין יורשין של זה. בנים שהיו לה ממנו: יורשין כתובתה. ביבמות (דף צא.) פרכינן כתובה מאי עבידתה הא קתני אין לה כתובה ומשני כתובת בנין דיכרין שתקנו חכמים שירשו בניה יתר על חולקיהון דעם אחוהון כשמתה בחיי בעלה ואע''פ שבעלה יורשה הכא לא שקלי דקנסא קנסו: אחיו. של שני חולץ מדרבנן כדפירשנו גבי גט שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ואחיו של ראשון צריך לחלוץ מן התורה: ולא מייבמין. משום קנסא: שינה שמו ושמה. בגט: וכל הדרכים. המפורשים למעלה במשנתינו: כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות. חמש עשרה עריות שאמרו חכמים שצרותיהן מותרות לינשא לשוק בלא חליצה כשמתו בעליהן בלא בנים: הלכו הצרות. של עריות: ונישאו. לשוק: ונמצאו. העריות איילונית ואיגלאי מילתא שהיו קדושי המת בטעות ונמצאו שלא היו אלו צרותיהן ולא פטרום העריות האלו מן החליצה: תצא מזה. מבעל שנישאת לו: ומזה. מן היבם: וכל הדרכים האלו בה. וביבמות (דף צב.) מוקמינן לה כר''ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין: והלכה צרתה ונישאת לאחר. וקיי''ל ביאת האחת פוטרת צרתה: ונמצאת. זו שנתייבמה: איילונית. ואין לה יבומים שהרי לא אשת המת היתה ונמצא שלא נפטרה צרתה ונישאת לשוק בלא חליצה: תצא מזה ומזה. מבעל זה ומיבמה הראשון: כתב סופר. אחד גט לאיש לגרש בו אשתו: ושובר. לאשתו שתמסור לבעל כשיפרע לה כתובתה וטעה הסופר כשמסר להן השטרות ונתן גט לאשה ושובר לאיש והם מסרו זה לזה והלכה זו ונישאת כסבורה שזה גט שמסר לה בעלה וזה סבור שמסרה לו אשתו שובר: יוצא מתחת ידי האיש. שמוציאו לפנינו להראות שוברו והרי הוא גט: אם לאלתר. בגמ' מפרש: לא כל הימנו. אין הכל כדבריו להאמינו: לאבד זכותו של שני. שנשאה דאמרי' קנוניא היא ביניהם והחליפו השטרות לאחר שניסת: גמ' שאין להם לא כתב ולא לשון. אלא משל אומה אחרת: משום שלום מלכות. שיהא לנו שלום עמהם שיאמרו חשובים אנו בעיניהם שכותבים שטרותיהם בשמינו: יוציא והולד ממזר. בתמיה: ר''מ לטעמיה. סתם משנה ולקמן נמי אמרינן זו דברי ר''מ: משום דמליכא. עכשיו היא מולכת לפיכך יתקנא בה המלך של מלכות זו ויקפיד עמנו: מאי דהוה הוה. כבר עברו ואבדה קנאתם שאין מתקנא בהן דהא דקתני מתני' לשום מלכות מדי ויון שמונה למנין שהתחילה מדי למלוך בימי דריוש או למנין שהתחילה יון למלוך: דאיכא שם מלכות. הלכך חיישינן דלמא קפיד המלך הזה: כי יתביתו בהיני. לכתוב שטר: כתבו. בתוכו שבהיני נכתב ואף על גב דמימסרן כו':

שינה שמו ושמה כו'. לא שינה ממש כדאמר בפ''ב (דף כ) וכן שם עירו ושם עירה לא ששינה ממש אלא שיש לאותה העיר שני שמות בשני מקומות: ושם עירו ושם עירה. אומר ר' יצחק דהיינו דווקא עיר שדרין בה אבל עיר שנולד בה אפי' שינה כשר כיון שא''צ לכותבו כלל שהקדמונים שהרגילו לכותבו משום שאם יארע שיש שם יוסף בן שמעון אחר יהיה בו סימן ע''י מקום לידה ותדע כי כמה פעמים כותבים מקום הלידה על פי הבעל או האשה ואם שינה פסול לא היה נכון לכותבו אלא ע''פ עדים ולא דמי לאשתמודעינהו דאפי' מפי קרוב או אשה נאמן בהחולץ (יבמות דף לט:) דשם קל הדבר לברר ועביד לאיגלויי טובא ועוד דאשתמודעינהו צריכין להעיד כדי שלא תתעגן אבל כאן מה לנו לתקן לכתוב מקום הלידה בחנם כיון שע''י כך יכול לבא לידי פסול אם ישנה אלא ודאי אפי' שינה כשר ור''ת הביא ראיה שאין שטר נפסל כשנשתנה בו דבר שאין צריך מדאמר בפ''ב דכתובות (דף כד:) דאין מעלין משטרות ליוחסין דלאו אכולה מילתא קא מסהדי אלא אמנה שבשטר ולא על מה שכתוב שהוא כהן אלמא אפילו אינו כהן השטר כשר וסברא הוא דעדים לא קיימי אלא על עיקר מעשה ומעשה באחד ששינה בגט מקום לידתו והכשירו ר''י והרבה פעמים כשלא היה להם ברור מקום הלידה הי' אומר אל תכתבוהו כלל ומקום עמידה נמי א''צ לכתוב דהא כל גיטין הבאים ממדינת הים אין כותבין מקום עמידת האשה ולהכי לא מוקי ליה בבעל ובשינה מקום עמידתו כדמוקי אסופר משום דפשיטא דאין צריך לכתוב מקום עמידתו: מפני מה תקנו מלכות בגיטין. וא''ת והא אמרינן בפ''ק דמסכת ע''ז (דף י.) ובגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד אלמא לא חיישינן לשלום מלכות ואור''י דדוקא בגיטין יש לחוש לשלום מלכות שמקפידין לפי שהוא דבר גדול שמפרידין איש מאשתו: כי יתביתו בהיני כו'. ואור''י דאלו שתי מקומות סמוכין הן זה לזה כדאמרינן בפ''ג דביצה (דף כה:) רב הונא הוו מכתפי לי' משילי להיני ומהיני לשילי משמע דקרובות הן זו לזו ולרבותא נקטינהו הני דאע''פ שאין דומה כל כך לשיקרא כיון שיכול לבא מזה לזה ביום אחד יש להחמיר ואור''י דאע''ג דבגט פסלינן היה במזרח וכתב במערב. וה''ה עדים שלא יחתמו מ''מ בשאר שטרות אם כתב שילי בהיני כשר כדאמרי' באחד דיני ממונות (סנהדרין לב.) שטר שכתבו באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו בא' בניסן עמנו הייתם כשר דחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו אלמא אע''פ שלא היה בעיר ביום הכתוב בשטר כשר מ''מ אור''י שאין עושין יפה אותם שרגילים לכתוב כתובה בעיר אחרת שאין מקום החופה אע''פ שלא יהיה הסופר שם ביום החופה דלכתחילה צריך ליזהר אף בשאר שטרות כדאמר. ליה רב לספריה כי יתביתו בהיני וכו' אך קשה לר''י דבפ' גט פשוט (ב''ב דף קס.) משמע דגיטין מאוחרין כשרים דאמר גט מקושר שעדיו מתוכו כשר לפי שיכול לעשותו פשוט דאז הוה מאוחר דבמקושר מלך שנה מונין לו שנים (שם קסד:) וביבמות נמי בפרק ר''ג (דף נב.) אמר לכשאכנסנה אגרשנה ה''ז גט אע''פ שכתב מן האירוסין זמן של אחר. נישואין א''כ אמאי פסלינן הכא היה במזרח וכתב במערב והלא אם יראו שלא היה סופר בעיר ביום כתיבת הגט יאמרו שאחרוהו וכתבוהו ודוחק הוא לומר דגט מאוחר לעולם פסול וההיא דמקושר שכתב עדיו מתוכו לא איירי בגט אשה אלא מיירי בשטר וההיא דכשאכנסנה אגרשנה שכתבו בו ביום של נישואין קודם הנישואין דלא משתמיט בשום מקום שיהא גט מאוחר פסול וי''ל שמא גט מאוחר אינו כשר אם לא יהיו לבסוף באותה העיר ביום שכתוב בגט הסופר והעדים ועוד י''ל דגט מאוחר ודאי כשר טפי שכתוב מקום שעומד בשעת כתיבה אע''פ שכשיבא הזמן הכתוב בו לא יעמדו שם הסופר והעדים יתלו שאיחרוהו וכתבוהו אבל היה במזרח וכתב במערב שאינו כותב מקום שעומד באותה שעה פסול משום מיחזי כשיקרא ועוד כי פעמים נודע שלא איחרוהו ויסברו העולם שהקדימוהו: