גיטין עח ע"ב

דף עח - ב

וגט יוצא מארבע אמות שלו לארבע אמות שלה, שהבעל זרק לה את הגט, והוא נפל כשחלקו אחד בארבע אמות שלו וחלקו השני בארבע אמות שלה, והרי הוא ברשות שניהם.

ומקשינן: והא אגיד גביה! הרי מקצת הגט עדיין נמצא ברשותו, ^[41] והתורה אומרת "ונתן בידה" שיהא כולו ברשותה, ואם לאו אינו גט, ומדוע אומרת המשנה שהוא ספק גירושין?

ומתרצינן: אלא, רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: הכא בשתי כיתי עדים עסקינן, כת אחת אומרת שהגט נפל קרוב לו בתוך ארבע אמותיו, וכת אחת אומרת שהגט נפל קרוב לה בתוך ארבע אמותיה. וזו כוונת המשנה שהיה מחצה על מחצה, ולכן הוי ספק מגורשת. ^[42]

רבי יוחנן אומר: "קרוב לה" שנינו במשנה, משמעותו, אפילו הגט רחוק ממנה מאה אמה היא מגורשת, ובלבד שהוא קרוב לה, ולא משום קנין ארבע אמות. וכן "קרוב לו" שנינו, ומשמע, אפילו רחוק ממנו מאה אמה אינה מגורשת, וכדמפרש להלן.

והוינן בה: היכי דמי לרבי יוחנן מחצה על מחצה? ^[43]

ומשנינן: אמר רב שמן בר אבא: לדידי מיפרשא לה מיניה דרבי יוחנן את כל האופנים: אם הגט נפל במקום שהוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו, זהו "קרוב לו" שאינה מגורשת.

ואם נפל במקום שהיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו, זהו "קרוב לה" שהיא מגורשת. ^[44]

ואם נפל במקום ששניהם יכולין לשומרו ^[45] או שניהם אין יכולין לשומרו, ^[46] זהו מחצה על מחצה, דהוי ספק גירושין.

אמרוה קמיה דרבי יוחנן את הפירוש הזה במשנתנו, משמיה דרבי יונתן הכי, שגם הוא פירש כמותו.

אמר רבי יוחנן: ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא! חברינו שבבבל [רבי יונתן עלה מבבל לארץ ישראל] יודעים לבאר בטעמים נכונים.

תניא נמי הכי, שהקורבה שבמשנתנו היינו היכולת לשמור, דתניא: רבי אליעזר אומר: כל שהוא קרוב לה יותר מלו, ובא כלב ונטלו את הגט, אינה מגורשת.

והוינן בה: אמאי אינה מגורשת? שהרי הגירושין כבר חלו ברגע שהגט הגיע בקירבתה ומה איכפת לן שהכלב נטלו אחר מכן כל היכי תינטריה ותיזיל וכי לעולם היא צריכה לשמור את הגט?

אלא לאו, הכי קאמר הברייתא: כל שקרוב לה מלו, כלומר, גם באופן שהגט קרוב יותר לה מאשר לו, בכל זאת, אם יש הפסק של נהר או תל עפר בינה לבין הגט, ואילו בא כלב ונטלו, אז רק והוא יכול לשמרו מהכלב ואילו היא אינה יכולה לשומרו. אינה מגורשת.

אמר ליה שמואל לרבי יהודה: שיננא! [כינוי לרב יהודה על שנינותו] הקורבה שבמשנתנו היינו כדי שתשוח ותטלנו שהגט כל כך קרוב לאשה שהיא רק צריכה להתכופף ולהרימו. ^[47]

ואף שכך הוא מעיקר הדין, מכל מקום, ואת, לא תעביד עובדא למעשה, אל תתיר אשה להינשא על סמך גט כזה, עד דמטי גיטא לידה רק כאשר הגיע הגט לידה ממש, וזאת משום גזירה, שמא יאמרו על גט שנפל רחוק ממנה, שהוא קרוב. ^[48]

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הוה עובדא הכי באשה שהגט הגיע קרוב אליה ולא קיבלה אותו בידה ממש, ואחר כך מת בעלה, ואצרכוה חליצה מדרבנן לחומרא כאילו לא התגרשה.

שנינו במשנה: וכן לענין קידושין.

אמר רבי אסי רבי יוחנן: לגיטין אמרו, רק לגבי גט נאמר הדין שהוא מועיל גם כאשר הוא הגיע רק קרוב אליה, כי בגט מועיל גם ליתנו לה בעל כרחה, ולכן די גם בנתינה כזו. ^[49]

ולא לדבר אחר, כגון בעל חוב שזרק את תשלום החוב לעבר המלוה והכסף הגיע קרוב אליו, ואחר כך נאבד הכסף, לא אמרינן שהמלוה כבר זכה בכסף לפני שנאבד אלא הלוה עדיין נשאר חייב.

איתיביה רבי אבא לרבי אסי ממשנתנו: וכן לענין קידושין! הרי שלא רק בגט נאמר הדין של קורבה?

ומשנינן: שאני התם, דכתיב "ויצאה" - "והיתה", הוקשו קידושין לגירושין לכל דיניהם, מה שאין כן לגבי חוב, שלגביו לא נאמר הדין של קורבה.

איתיביה ממשנתנו: וכן לענין החוב. אם אמר לו בעל חובו "זרוק לי חובי", וזרקו לו, קרוב למלוה זכה הלוה [כלומר המלוה זכה בחוב, ונפטר הלוה בכך]. קרוב ללוה, הלוה חייב, מחצה על מחצה, שניהם יחלוקו.

הרי שגם לענין חוב נאמר הדין של קורבה.

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: דאמר ליה המלוה ללוה: זרוק לי חובי ותיפטר בכך, ולכן מועיל גם כאשר הגיע החוב רק קרוב למלוה.

ומקשינן: אי הכי, מאי למימרא? פשיטא שהלוה נפטר בכך, שהרי המלוה פטר אותו במפורש על ידי פרעון כזה! ^[50]

ומתרצינן: לא צריכא, שמדובר דאמר ליה: זרוק לי חובי בתורת גיטין. שהמלוה מסכים שלגבי פרעון החוב, תועיל קבלה כזאת המועילה לגבי גט. ^[51]

ומקשינן: ואכתי, מאי למימרא? שהרי גם זה פשיטא שמועיל? ומתרצינן: מהו דתימא, מצי אמר ליה המלוה ללוה: משטה אני בך, ולא התכוונתי לכך באמת. קמשמע לן שהוא אינו יכול לטעון כך.

אמר רב חסדא: נתן לה הבעל גט בידה ומשיחה ראש החוט שקשור לגט נשאר בידו.

אם החוט חזק שעל ידו יכול הבעל לנתקו את הגט מידי האשה ולהביא אצלו, אינה מגורשת. ואם לאו שהחוט אינו חזק כל כך ואם ימשוך בו הוא יקרע, הרי זו מגורשת. ^[52]

מאי טעמא? הרי כל הגט נמצא בידי האשה ומדוע אינה מגורשת?

משום דבעינן "כריתות", שיהיו מובדלים זה מזו, וליכא, שהרי הם אגודים יחד על ידי החוט הזה.

אמר רב יהודה: היתה ידה עשויה כקטפרס, כמדרון, שראשי אצבעותיה נטו בשיפוע כלפי מטה ולא פשטה ידיה כלפי מעלה כדרך פושטי יד, הרי אף על פי שהגיע גט לידה, אינה מגורשת, כי הגט יפול מהיד שלה מיד, ואין קבלה שכזאת נחשבת לקבלה בידה.

ומקשינן: אמאי אינה מגורשת?

הא כי נפיל, בארבע אמות דידה קא נפיל! הרי גם לולי קבלתה ביד, היא מתגרשת מצד קנין ארבע אמות! ^[53]

ומתרצינן: בדלא נח הגט על הארץ, אלא כשנפל מתוך היד שלה, הוא נשרף באויר.

ומקשינן: ותיגרש מאוירא בארבע אמות! שהרי הגט הגיע לתוך אויר ארבע אמות שלה? ^[54]

תפשוט מכאן הא דבעי רבי אלעזר: ארבע אמות שאמרו שקונין לאדם, האם יש להן אויר, האם גם האויר שלהם בלבד קונה, או אין להן אויר ורק כשהגיע לקרקע הוא קונה?

תפשוט מדברי רב יהודה, דאין להן אויר, ולכן אינה מתגרשת כשהיתה ידה עשויה כקטפרס, למרות שהגט הגיע לתוך אויר ארבע אמותיה של האשה.

ודחינן, שאי אפשר לפשוט מכאן, כי הכא במאי עסקינן: בעומדת על גב הנהר, דמעיקרא, לאיבוד קאי. שסופו של הגט ליפול לתוך הנהר וליאבד, ובאופן כזה ודאי לא מועיל אויר ארבע אמות, כי הגעת הדבר לאויר באופן שאינו ראוי לנוח על הארץ, אינו קונה.

(מ)שניהן אין יכולין לשומרו. תימא הוא, כיון שאין היא יכולה לשומרו אמאי מתגרשת. ובתוס' מפרש שניהן אין יכולין לשומרו כ"א בפני עצמו אבל שניהם ביחד יכולין לשמרו ואינו מחוור לי שכיון שהדבר תלוי בשמירה כל מקום שצריך הבעל אגיד בה והיא אינה מגורשת ואפשר לפרש שניהם אינן יכולין לשמרו והוא בתוך ד' אמות שלה ולפיכך מגורשת וכיון שאינה יכולה לשמור אינה מגורשת גם זה אינו כלום.

היתה ידה עשויה קטפרס וכו'. אי' דקשה ליה, וההוא מתגלגל הוא. ואמרי' בפרק ב' אוחזין מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי. ולאו קושיא היא דשאני מתגלגל דהתם כגון צבי שבור שאפשר שינוח שם. אבל הכא אין מקום לנוח בידה.

והא דאקשינן הכא וכי לא נח מאי הוי תתגרש מאוירא דד' אמות. איכא למידק בה והא אויר שאין סופו לנוח הוא ואויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי. וא"ל משום דבעיא ולא איפשטא. וה"ק תפשוט דלאו כמונח דמי או תפשוט דבעי ר' אלעזר. ואף ע"ג דמכל חדא יכול למידחייא ניחא ליה לאוקמא בעומדת ע"ג הנהר. וי"ל דהכא בסופו לנוח הוא משעה ראשונה. אלא דלא נח שבא הרוח ונטלתו וכיון דמעיקרא למינח קאי וכחו דזורק היא דמפיקא ליה תפיס ליה לשון ראשון.
והא דאמרינן נמי הכא אבל קדמה דליקה לגט לא דמעיקרא לאו למינח קאי לא דמי לאויר שאין סופו לנוח דהתם איכא אויר אבל הכא אויר דליקה הוא והכי אמרינן בהדיא בפרק השואל התם לא מפסיק מידי הכא מפסיק כלי כ"ש הכא דמפסקא דליקה וי"ל דאפי' לא מפסקא דליקה כגון שזרק לאויר חצר והיתה דליקה בראש החצר השני אינו גט דמאבדו לדעת הוא דמעיקרא לאבוד זרק.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשתי כתי עדים עסקינן. הקשה הרב רבי אלחנן ז"ל אם כן הא דקתני לענין החוב מחצה על מחצה יחלוקו היינו נמי בשתי כתי עדים ואמאי יחלוקו אדרבה הוה לן למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה, ותרצו בתוספות דהכא לתרוייהו אית להו חזקה למלוה איכא למימר אוקי אחזקתיה שהוא מחויב לו הלוה קודם שנולד ספק זה, וללוה איכא חזקה דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה הילכך יחלוקו, ואם תאמר אדרבה הוה ליה כמנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דתנן בבבא קמא פרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיח, א) שהוא חייב, יש לומר דשאני התם דליכא רגלים שפרעו, אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך והילכך יחלוקו.

רבי יוחנן אמר קרוב לה שנינו ואפילו מאה אמה. וטעמא דמילתא לדעת רבי יוחנן משום דכל מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומשום עגונה הקלו שכל שקרוב לה ואפילו מאה אמה מגורשת דארבע אמות גופייהו אינן קונות דבר תורה אלא מתקנת חכמים וכל שכן כל שיכולה לשמרו שאינה אלא מדבריהם ומשום תקנת עגונות, והיינו דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ומשום לתא דגירושין תקינו אף בקידושין משום דכתיב ויצאה והיתה שניהם אין יכולין לשמרו זה מחצה על מחצה, ואם תאמר כיון שהיא אינה יכולה לשמרו אמאי מגורשת כלל, ותירצו בתוספות דהכי קאמר שניהם אינן יכולין לשמרו כל אחד בפני עצמו אלא ששניהם צריכים בשמירתו הרי זו מגורשת ואינה מגורשת, וצריך עיון דמכל מקום כיון שהבעל צריך בשמירתו אגיד ביה הוא, ועוד דקשיא לי דאם כן שניהם יכולין לשמרו היינו שכל אחד מהם יכולין לשמרו בלא שמירת חברו ואם כן בזו אמאי אינה מגורשת כיון שהוא אינו צריך בשמירתו.

[בנדפס: תניא נמי הכי אמר רבי אלעזר [רבי אליעזר אומר] וכו'. קשיא לי כיון דתניא כותיה דרבי יוחנן אמאי לא אותיב מינה לכולהו אינך דמפרשי לה למתניתין בארבע אמות, ויש לומר דכל הנך לא אוקמיה דוקא בארבע אמות דאפשר דלדידהו נמי אית להו כי הא דרבי יוחנן אלא משום דבארבע אמות איכא חדושיה טפי דאי קדים איהו אף על גב דזרקו לה תוך ארבע אמות אינה מגורשת משום הכי מפרשי לה בארבע אמות, כך נראה לי].

אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה. פירש רש"י ז"ל: דשמואל לפרש קרוב לה דמשנתינו הוא דאתא, וכן נראה מדברי רבנו אלפאסי ז"ל, ואת לא תעביד בה עובדא, פירש רבינו חננאל ז"ל: ואת לא תעביד בה עובדא בהא ותורה שהיא מגורשת לגמרי עד דמטי גיטא לידה וכו', ואנו קבלנו מרבותינו שאפילו זרקו לה בחצרה לא משתריא לעלמא עד דמטי גיטא לידה דגרסינן בירושלמי המחוור מכולם עד שיתננה לידה, עד כאן. ודברי תימה הם דהא רבא דבתרא הוא עבד עובדא כדאמרינן לעיל תיזול ותיחוד ותפתח ותקני גיטא אגב ביתא, וההוא דירושלמי אארבע אמות קאי דגרסינן התם תני רבי אלעזר אפילו הוא קרוב לה מלו ובא כלב ונטלו אינה מגורשת, שמואל בהדא דרבי אלעזר פליג המחוור שבכולן עד שיתננו לתוך ידה אלא שדברי קבלה הם וראויין לחוש להן, אבל רבנו אלפאסי כז"ל כתב הלכות הללו דזרקו לה בתוך חצרה ופלוגתא דעולא ורבי הושעיא וזורקו במטה שלה ודאי למעשה כתבן.
ותמיהא לן הא דאמר רב יהודה היתה ידה עשויה קטפרס וזרקו לה אינה מגורשת ואסיקנא דאי נפיל בתוך ארבע אמות שלה ונח הרי זו מגורשת, והא אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו דאלמא אף ארבע אמות אינן קונות לה, ועוד דאף בכדי שתשוח ותטלנו אמר ליה לא תעביד עובדא.
והרמב"ם ז"ל פסק כרב יהודה דאם היתה ידה עשויה קטפרס אינה מגורשת ואם נח בתוך ארבע אמות דידה מגורשת, דאלמא סבירא ליה דרבי יהודה למעשה אמרה ואף על גב דלא מטא גיטא לידה ודוקא תוך ארבע אמות, וכן כתב הא דאמר רבי יוחנן הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זה קרוב לו ואפילו מאה אמה שניהן יכולין לשמרו שניהן אין יכולין לשמרו זהו מחצה על מחצה, וכן כתב הא דאמר שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד שיגיע גט לידה דמשמע שאינה מגורשת לעולם אף על פי שנח בתוך ארבע אמות שלה ואפילו בתוך פשוט ידיה עד שיגיע גט לידה ממש. וזה לשונו: היתה ידה עשויה קטפרס וזרק הגט על ידה ונפל לארץ אם נפל לתוך ארבע אמות שלה ונח הרי זו מגורשת, זרקו לה ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם קרוב לה מגורשת קרוב לה אינה מגורשת היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו הרי זה פסול עד שיגיע גט לידה ואחר כך תנשא בו לכתחילה כיצד הוא קרוב לו הרי הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זהו קרוב לו שניהן יכולין לשמרו או שניהן אין יכולין לשמרו זה מחצה על מחצה הוא בא תחלה ועמד ואחר כך עמדה היא כנגדו וזרקו לה אם היה הגט בתוך ארבע אמות שלו אינה מגורשת אף על פי שאם תשוח תטלנו, עמדה היא תחלה ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אף על פי שהוא מחצה על מחצה הואיל והוא בתוך ארבע אמות שלה הרי זה פסול עד שיגיע גט לידה, עד כאן. ולכאורה דבריו נראין כסותרין זה את זה, ונראה שהוא ז"ל מפרש דהא דאמר ליה שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו לא בא לפרש קרוב לה דמתניתין כמון שפירש רש"י ז"ל, ויפה פירש דאם איתה הוה ליה לשמואל למימר שיננא כדי שתשוח ותטלנו זה קרוב לה ככולהו אינך דמפרשי לה למתניתין וכן נמי הוה ליה לפרושי איזהו קרוב לו ומחצה על מחצה, ועוד דגבי מימריה דרב יהודה דהיתה ידה עשויה קטפרס לא הוה מקשינן והא כי קא נפיל לארבע אמות דידה קא נפיל דהא רב יהודה קבלה מרביה דאין לה אלא כדי שתשוח ותטלנו והוה להו למימר והא כי קא נפיל בתוך פשוט ידיה קא נפיל דהיא היא סברתו של רב יהודה שקבל משמואל רבו, ועוד כי אמר ליה שמואל כדי שתשוח ותטלנו זה קרוב לה דמשמע דחוץ משיעור זה אינה מגורשת הוה לן לאקשויי עליה מהא דתניא כל שקרוב לה מלו דאתיא כרבי יוחנן ודלא כותיה דשמואל [בנדפס: אבל לכולהו אינך ליכא לאקשויי מינה כמו שכתבתי למעלה].
ומסתברא דהכי פירושה לפי שיטתו של רבנו ז"ל, ארבע אמות שלה כגון שבאה היא ועמדה זכתה בארבע אמותיה [בנדפס: ואם עמד הבעל חוץ מארבע אמותיה] וזרקו לה בתוך ארבע אמות שלה זה קרוב לה והרי זו מגורשת גמורה לכולי עלמא דלא גרע גט משאר דברים דארבע אמות קונות לו בכל מקום וכן שכן גט שהקלו בו משום תקנת עגונות עד שאמר רבי יוחנן דקרוב לה שנינו ואפילו מאה אמה כל שיכולה לשמרו זהו קרוב לה והכי מכרעת ברייתא ומינה דכל שכן ארבע אמות שקונות לו לאדם בכל מקום שקונות בגט לכולי עלמא קנין גמור, והיינו דאקשינן גבי היתה ידו עשויה קטפרס והא כי קא נפיל לתוך ארבע אמות דידה קא נפיל דבהא ליכא מאן דפליג, וכי זרק לה אפילו חוץ לארבע אמות שלה והיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו נמי מגורשת גמורה כרבי יוחנן וכרבי יונתן וכדתניא כותייהו ומשום תקנת עגונות, וכדאמר רב אסי אמר רבי יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ואי נמי לקידושין משום לתא דגירושין דכתיב ויצאה והיתה, ובהא אפילו שמואל מודה בה, והא דפרכינן גבי היתה ידה עשויה קטפרס והא כי קא נפיל לתוך ארבע אמות דידה קא נפיל לרוחא דמילתא קאמר לומר דבתוך שיעור זה ודאי מגורשת בין שהוא יכול לשמרו בין שאינו יכול לשמרו דאלו חוץ לארבע אמות אם שניהם יכולין לשמרו אינו מגורשת ודאית אלא מגורשת ואינה מגורשת, ואתא שמואל וחדית בה דאם באה היא תחלה ועמדה אף על פי שזכתה בארבע אמותיה אם בא הבעל כנגדה ונכנס בתוך אותן ארבע אמות שלה וזרקו לה אם נפל הגט בתוך כדי שתשוח ותטלנו הויא מגורשת אף על פי שהגט בתוך ארבע אמות שלו נמי אבל למעבד בה עובדא לא עבדינן הואיל והבעל בתוך ארבע אמות שלה עד שיגיע גט לידה, אבל אם בא הבעל ועמד זכה בארבע אמותיו ואף על פי שבאה היא בתוך אותן ארבע אמות וזרקו לה אפילו בתוך כדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כלל דזהו קרוב לו דכיון שקדם הוא אין לה באותן ארבע אמות ולא כלום וכאלו לא יצא הגט מרשות בעל כלל דמי ואפילו ספק מגורשת לא הויא, ובזה עמדו כל דברי הרב ז"ל הלכה למעשה ויצאת כל סוגייתינו בשלום, כך נראה לי. ועם זה נסתלקה מעליו טענת הראב"ד ז"ל שכתב עליו אמר אברהם תמה אני אחר שהסכימו בסוף שאין מתירין אותה לינשא ואם מת צריכה חליצה מכולם עד שיגיע גט לידה למה הוצרך לאלה החקירות ואולי לדעת את שאינה מגורשת כלל, עד כאן. ואי אפשר לומר כן שהרי הרב ז"ל הביא כל צורתן ובנח בתוך ארבע אמות שלה ובשיכולה לשמרו כתב שהיא מגורשת ובהא דשמואל אמר הרי זה גט פסול אלא ודאי עם מה שכתבתי עמדו דבריו אין בהם נפתל ועקש.

הכא במאי עסקינן דאמר ליה זרוק לי חובי והפטר. קשיא לי אם כן קרוב ללוה אמאי חייב, ויש לומר דכי קאמר ליה זרוק לי חובי והפטר זרוק בתוך רשותי קאמר וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה, והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם והא תנינן וכן לענין החוב אמר ליה שכן אם אמר לו זורקהו לים ויהא מחול לך מחול לו, מעתה אפילו קרוב ללוה זכה המלוה ותנינן קרוב ללוה הלוה חייב, שכן אם אמר לו זורקהו עד שיכנס לרשותי ועדיין לא נכנס לרשותו.

הא דאמרינן: כגון דאמר ליה זרוק לי חובי בתורת גיטין. מסתברא דבלשון הזה ממש אמר ליה והיינו חידושו דאפילו הכי לא מצי אמר ליה משטה אני בך דאי לאו דאשמעינן מתניתין הוה אמינא דמצי אמר ליה משטה אני בך דאטו מי אמרינן אלא שתזרקהו לי בתורתי שהוא גט ולא שאהא זוכה בו כל שנכנס לרשות שלו כגט ושתפטר, אבל אי מפרשינן זרוק לי חובי בתורת גיטין שיהא דינך כדין זורק גיטין בכי הא פשיטא לן דלא מצי אמר משטה אני בך דזהו זרוק לי חובי והפטר דלא צריכא למימר.

גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת. פירשו בתוספות בשם רבנו תם ז"ל רואין כל שאילו גט כבד ומשיחה דקה שתיפסק במשיכתו הרי זו מגורשת דלא אגיד ביה אבל אם המשיחה חזקה שיכול למשכו ולא תנתק המשיחה אינה מגורשת ואפילו קפצה האשה ידה ביותר וכחה יפה משל בעל ומפני זה אינו להביאו אצלו אינה מגורשת דאין זו נתינה אלא כעין גזילה, וכענין זה פירשו משמו של רבנו שמואל זצ"ל, אבל ר"י ז"ל פירש דכיון שנתנו הבעל לידה וקפצה היא ידה מרצון הבעל עד שאין הבעל יכול לנתקו ולהביאו אצלו אף על פי שאם לא קפצה ידה היה הבעל יכול להביאו אצלו מחמת המשיחה שבידו הרי זו מגורשת כיון שקפצה ידה מרצון הבעל דלא גרע מעריך לה חרציה ושלפתיה שאין הבעל נותנו ממש לידה ואפילו הכי מגורשת, ואף על פי כן הורה להחמיר כדברי הראשונים ז"ל והצריך לתת הגט בידה פתוחה או לתוך חיקה שהבעל גומר נתינת הגט לגמרי דבזה אין לפקפק כלום.

היתה ידה עשויה כקטפרס וזרקו לה אף על פי שהגיע גט לידה אינה מגורשת. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (יב, א) מתגלגל כמונח דמי גבי צבי שבור, יש מפרשים דהתם שאני דאפשר לו לצבי שינוח אבל כאן דעל כרחו מתגלגל לאו כמונח דמי, וקשיא לי דאם כן רבא דבעי לה התם אמאי בעא לה באויר שאין סופו לנוח אפילו בזורק ארנקי בפתח זה ומתגלגל ויוצא בפתח זה הוה מצי למיבעי לה דהא ארנקי נמי על כרחיה מתגלגל והתם ודאי משמע דדוקא ביוצא דרך אויר קא מיבעיא ליה אבל במתגלגל פשיטא ליה, ועוד קשיא לי אמאי לא פשיטא ליה לרבא מהכא דאף במתגלגל בעל כרחו לאו כמונח דמי וכל שכן באויר שאין סופו לנוח, ונראה לי דגט שאני דבין אויר שאין סופו לנוח בין מתגלגל כל שלא נח ממש ברשותה אינה מגורשת משום דכתיב ונתן בידה דמשמע שינתן ממש ברשותה כלומר שינוח ברשותה, והא דתנן כיון שהגיע לאויר מחיצות מגורשת ואוקמה שמואל בגג שיש לו מעקה, ועולא אוקמה בגג שאין לו מעקה ובשהגיע לפחות משלשה סמוך לגג דכל פחות משלשה כגג דמי ואף על פי שנשרף או שנאבד קודם שנח התם היינו טעמא משום דנח באויר מחיצות או בפחות משלשה ולאחר שנח באויר וראוי לנוח קלטתו הרוח וזרקתו לחוץ או שקלטתו האש שבא לבסוף ושרפתו משום הכי מגורשת הא למה זה דומה לשרפתו או שהטילתו לים אחר שזכתה בו דמגורשת.

הא דמקשינן: ותיגרש מאוירא דארבע אמות. קשיא לי דהא קיימא לן דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי, ואיכא למימר משום דבעיא ולא איפשיטא היא, והכי קאמר תפשוט דלאו כמונח דמי או תפשוט דרבי אלעזר דארבע אמות אין להן אויר, ואהדר ליה דלא פשיטא מהא כלל דאיכא לאוקומה בעומדת על גב הנהר דמעיקרא לאיבוד אזלא וארבע אמות כאלו אין קונות כלל, ואם תאמר עוד היכא אקשינן ותיגרש מאוירא והא לא מינטר ולא עדיפא ארבע אמות טפי מחצרה דבעיא דמינטר כדאיתא בסמוך, ויש מפרשים דכל תוך ארבע אמות דידה הוי מינטר ומתניתין דאוקימנא בגג שיש לו מעקה הא לאו הכי אינה מגורשת משום דלא מינטר, איכא למימר דמיירי כגון שלא נכנס תוך ארבע אמות, ובשם ר"י זצ"ל תירצו דהכי קא מיבעיא ליה לרב אלעזר כשתקנו ארבע אמות אפילו אוירן תקנו כאלו היא חצר המשתמרת דכי היכי דעשאום כרשותו ואף על פי שאינן רשותו כמו כן אף על פי שאינו משתמר עשאוהו כמשתמר.

קשר את הגט במשיחה ונתן את הגט בידה ועכב את המשיחה בידו אם יכול לנתקו מידה כשימשוך המשיחה ולהביאו אצלו אינה מגורשת עד שתפסק המשיחה כריתות בעינן וליכא ואם לאו כריתות הוא והרי היא מגורשת היתה ידה עומדת כקטפרס ר"ל במדרון עד שכשהגט בידה אינו מתעכב אם נפל לארץ הרי בתוך ארבע אמות שלה הוא ומגורשת ולא סוף דבר בנפל לארץ אלא אפי' אוירן של ארבע אמות זכה לה ואפי' נשרף קודם שנח לארץ מגורשת שארבע אמות יש להן אויר ואין אומרין הא לא מינטר מצד שרוח מצויה להפריחו חוץ לארבע אמות שהמקומות הנמוכים אין רוח מצויה בהם ומכל מקום אם היתה דליקה קודמת לשם או שעומדת על שפת הנהר הואיל ומתחלת נפילתו לאבוד היה עומד אינו גט וכן כל כיוצא בזה:

חצר שהיה משותף לאשה עם אחר וזרקו לה בתוכו יראה שמגורשת אבל אם היה משותף לה עם בעלה הדבר ספק על הדרך שהעמידוה לענין קדושין בספק בסלע של שניהם כמו שהתבאר בראשון של קדושין ויש פוסקים שאע"פ שבקדושין מקדשת מספק בגירושין אינה מגורשת ואף אנו כתבנוה שם בדרך זה כמו שכתבנו שם והדברים רופפים היה לבעל חצר וגג לו לתוכו והשאילה את הגג הרי לענין מה שפירשנו במשנתנו כחצר שלו וגג שלה והוא הדין הנזכר במשנתנו בהיתה עומדת על הגג השאילה החצר הרי הוא כגג שלו וחצר שלה והוא דין הוא למעלה והיא למטה הנזכר במשנתנו ואין אומרין הואיל והשאיל לה גג אף חצר הוא משאילה או בהפך דחד מקום מושלי אינשי תרי לא מושלי למדת שרשויות חלוקות בגיטין שלא נכלל אחד בחברו:

א"ר אסי א"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר פי' שאין ד' אמות קונות אלא לענין גיטין ולא לדבר אחר עד שיגיע לידו איתיביה ר' אבא לר' אסי וכן לענין קדושין שאני התם דכתיב ויצאה והיתה איתיביה וכן לענין החוב אמר לו (צריך) זרוק וכו' הכא במאי עסקינן דאמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין והפטר אי הכי מאי למימרא מהו דתימא מצי אמר משטה אני בך קמ"ל פי' קנין הגט אינו דומה לשאר הקנין דעלמא דקנין דעלמא אין אדם יכול להקנות לחבירו בעל כרחו והגט אדם מקנהו לאשתו בעל כרחה א"כ טעם החצר דרבי ליה רחמנא לא בעבור קנין הוא אלא שהרי היא עצובה בו ואינה חפצה לקנותו וחצרה קונה לה ומתגרשת אלא טעם הדבר הוא מפני שהוא משתמר לדעתה א"כ בכל מקום שהוא משתמר לדעתה היא מגורשת משא"כ בשאר קנינים דעלמא משום הכי א"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ובשנים אוחזין אמרינן דדוקא בסימטא שהוא רה"י ד' אמות של אדם קונות לו לענין מציאה כי היכי דלא ליתי לאינצויי אבל ברה"ר לא ודוקא מציאה אבל לענין מקח וממכר לא ודוקא משיכה קונה בסימטא ולא ד' אמות ולענין זריקת החוב נמי לא קנה שיפטר הלוה עד דמטי ליה לידיה דמלוה ולא לד' אמותיו. גרסי' התם אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלי ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום מ"ט תקינו ליה רבנן דלא ליתו לאינצויי וקפריש גאון בכל מקום דאמרינן לאו כל מקום ממש אלא בשדה בעלמא אי נמי בסימטא אי נמי בצידי רה"ר דלא דחיקו בהו רבים אבל ברה"ר דדחיקו רבים אי נמי בשדה חבירו לא קני ליה ד' אמות דידיה:

אמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת מאי טעמא בעינן כריתות וליכא:

אמר רבא היתה ידה עשויה כקטפרס וזרקו לה אינה מגורשת פי' היתה ידה משופעת שאינה יכולה לקבל גיטה:

ולקנייה בד' אמות דידה. דלא נח כגון ששרפתו (כלתה) קודם שנח בקרקע:

בד"ה ותתגרש כו' דר"א גופיה מספקא כו' שתקנו חכמים ד' אמות תקנו גם באויר ואע"ג דלא מינטר כו' עכ"ל ולקמן דפריך והא לא מינטר היינו ותפשוט אבעיא דר"א וק"ל:

רש"י בד"ה הוה עובדא כו' קרוב לה ומת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שניהם אין כו'. רב הוא יכול לשמרו ולא היא ואם תאמר מה לי יכול לשמרו כיון דהיא אינה יכולה לשמרו וי"ל בפני עצמה אינה יכולה לשמרו אלא עם אחר והוא יכול לשמרו בפני עצמו. גליון:

גמ' אלא רבה ור"י כו'. לרבה ורב יוסף מתני' לענין חוב מפורש במרדכי לא ואבד כפי' רש"י [דא"כ במחצה על מחצה תקשי קושיות התוס' בד"ה מחצה על מחצה נימא המוציא מחבירו עליו הראיה דתרי ותרי ספיקא הוא] רק בפרעו קודם זמנו והמעות מונחים כאן בעין [והלוה רוצה לחזור ולהחזיקו בידו עד זמן פרעון ואז אי קרוב למלוה זכה המלוה כו' מחצה על מחצה יחלוקו] דליכא חזקה לזה יותר מלזה ותירוץ דרשב"א אינו מחוור לי לדינא [שתירץ דכיון דהחוב ברור והפרעון ספק לא אמרינן הממע"ה ומ"מ לא מדמינן ליה לגמרי לאיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם הכל כיון שיש רגלים לדבר שפרעו והספק נולד בפנינו] דסוף סוף כיון שיש להלוה ב' עדיות על פרעון החוב מה לנו לעדים האחרים וודאות החיובא ואין לו דמיון לאיני יודע אם פרעתיך וק"ל (ה):

גמ' היכי דמי מחצה על מחצה. וא"ל מאה אמה מזה וכן מזה דסוף סוף אגיד גביה להס"ד השתא דבקירוב תליא מלתא כל שהוא קרוב לו הרי הוא כמונח ברשותו וכד' אמות שאמרנו מקודם ולמאי דמפרש דבשמירה תליא מלתא ובכל אחד יכול לשומרו או אינו יכול מגורשת ואינה מגורשת צ"ל דלא הוי אגיד ביה דדוקא היכא דבתורת רשותא אגידא ביה כפי' רש"י בד"ה והא אגיד אבל כאן אף שצריכה לשמירתו והוא מסייע לשומרו אין זה מקרי אגיד ודוקא בד' אמות דלעיל או בק' אמה דהוי כד' אמות להס"ד דלענין רשות קרי אגיד משא"כ למסקנא כל היכא שיש לה תפיסת יד לסייע לשמור קרי רשותה אע"ג דברה"ר קיימינן וגט צריך שיבא לרשותה וכיון שצריכין לשמירתו למה קרי טפי ברשותה מרשותו עיין:

גמ' תניא נמי הכי וכו' הוא יכול לשומרו כו'. ולעיל נמי בר"י הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו אין להקשות למה לי הוא יכול כיון דהיא אינה יכולה אף שהוא נמי אינו יכול לשמור אינה מגורשת דשניהם אין יכולין לשומרו דהוי מגורשת ואינה מגורשת היינו אינו יכול כל אחד לבדו אבל שניהם יחד יכולין וכמ"ש התוס' בד"ה שניהם אין יכולין זה אינו כלום דצריך לפרש קרוב לו למה מקרי טפי קרוב לו לזה פירש שהוא יכול לשומרו ולא היא ובמתני' גויפא לאוקימתא הראשון דד' אמות נמי לאו דוקא רק דנקיט דבר והיפוכו דאף שאין קרוב לו כיון שאין קרוב לה דהיינו חוץ לד' אמותי' אינה מגורשת וכמ"ש לעיל. ועוד דפירוש והיא אינה יכולה לשומרו ר"ל לבדה דומיא דשניהם אין יכולין לשומרו שאח"כ וא"כ הוצרך לומר הוא יכול לשומרו לבד דאל"כ הוי מגורשת ואינה מגורשת וק"ל:

גמ' אלא לאו ה"ק כו'. לכאורה ל"ל הך הוספה להגיה אף בששניהם אין יכולין לשומרו כלל ואילו בא כלב יכול ליטלו אינה מגורשת [ול"ל להוסיף ולהגיה והוא יכול לשומרו כו'] ואפשר לומר דזה פשיטא טפי כיון דהגט אינו משומר כלל וכמ"ש התוס' בד"ה שניהם אין יכולין אע"ג דפשיטא דהתוס' היינו כנגד היכא שמשתמרת הגט בצירוף שמירתה דאז מגורשת ואינה מגורשת ועדיפא מהיכא שאינה משתמרת כלל אבל כאן דאינה מסייע כלל לשמור [והוא יכול לשמור לבד] שמא גרע [מששניהם אין יכולין לשמרו כלל דביכול הוא לבד לשמור הוי רשותו טפי והו"ל להגיה בשגם היא אינו יכול לשמור ואפ"ה אינה מגורשת]:

גמ' דכתיב ויצאה והיתה. ולא משני דאמרה לה זרוק בתורת גיטין (ו) דא"כ [היינו] וכן לענין החוב ואי משום דבקידושין לא שייכא משטה כ"ש היה קשה מאי למימרא:

גמ' איתביה וכן לענין החוב. אע"ג דבחוב צריך שיאמר דוקא זרוק לי חובי כדבמתני' שאני התם דבלא"ה מי הרשהו לזורקו לזה משני דאמר ליה נמי ותפטר:

ברש"י בד"ה כדי שתשוח כו' הוא דהוי קורבא דמתני'. ומחצה על מחצה כששניהם יכולין לשוח כו' ובסמוך דפריך לרב יהודה בד' אמות דידה קנפיל לאו דוקא ור"ל בתוך שתשוח קא נפל מסתמא כי נפל מידה ועיין באשר"י באורך:

בתוס' בד"ה ר"י אמר כו' ועוד קשה דרב אשי כו'. תפסו כאן דלעיל י"ל התם ביכול לשמור כמוה וברה"ר לא תקנו כי"ל הראשון (ז) אבל כאן לר"י הוי זה מחצה על מחצה דמגורשת ואינה מגורשת אי נמי אך השתא שתירצו בתוך ד' אמות אפילו יכול לשמור כמוה מגורשת א"כ היאך קאמר רב אשי ברה"ר לא תקנו ד' אמות [ודוחק לומר דיש לה ד' אמות דר' יוחנן שם לא איירי ברה"ר שלא הוזכר רה"ר ומתחלה מכח כ"ש הקשו דאפילו כאן דברה"ר עסקינן קאמר אפילו מאה אמה. זה היה במוסגר] והוכרחו לומר דרב אשי איירי באין יכול לשמור כלל. ויש לראות דלפי"ז בסימטא ובמקום דקונה ד' אמות אפילו באינה יכולה לשמור מגורשת [וצ"ל] כמו שעשו ד' אמות רשותה אע"פ שאין רשותה וה"נ עשו שאינו מינטר כמינטר כמ"ש בסמוך באויר ד' אמות ועיין (ח):

בתוס' בד"ה והא אי אפשר כו' ולכך מוקי לה בב' כיתי עדים וא"ש לישנא דמחצה על מחצה כצ"ל והוא סוף דבור ואח"כ מתחיל הדבור הכא בב' כיתי עדים וא"ת וכו'. ור"ל [בדבור הראשון] כיון דלא ידעינן כו' הול"ל ספק לא מחצה על מחצה אבל בב' כיתי עדים המכחישין הספק נמשך מכח דהוי במאומד מחצה על מחצה עד שלכך אלו אומרים קרוב לו ואלו אומרים קרוב לה משא"כ באין יודעין איזה קדים וק"ל:

בתוס' בד"ה ואת לא תעביד כו' כדאמר לעיל תיזל כו'. אף דהתם היה בשכ"מ מ"מ לשויה מגט פסול כשר אי אפשר והו"ל לאצרוכה חליצה כדקאמר הוי עובדא ואצרכוה כו' ומעובדא דפסלא דהוי דיעבד אין ראיה אע"ג דאף בדיעבד קאמר ואת לא תעביד עובדא מ"מ דלמא רב יוסף ה"נ קאמר אי הוי ד' אמות ודאי אינה מגורשת ואי לא מגורשת לחומרא וק"ל:

בתוס' בד"ה לגיטין וכו' והקשה ר"י כו'. אפשר לומר דבגיטין בע"כ קנוי לה וזכתה בעצמה להיות מותר לעלמא ופקע שיעבוד הבעל מינה בע"כ מגזירת הכתוב אע"ג דבשעת קניית הגט היה בע"כ אין ביד הבעל לחזור משא"כ בחוב אף דהוי נתינה לענין פטור הלוה [אף בע"כ] מ"מ אילו זרק לו חובו תוך הזמן במשל בע"כ דמלוה שאינו רוצה לזכות בו עתה נראה דהלוה יכול לחזור בו ולמשוך המעות אצלו אם נתחרט ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה אם יכול כו'. פשוט דגמרא היה משמע אינה מגורשת כ"ז שיכול לנתקו לא נגמר הנתינה ואם רצה חוזר בו וכן לא הוי גרושה לאיסור כהונה וכל כי האי גוונא ואם אח"כ מניח המשיחה מלאחוז בידו [וה"ה אם קפצה ידה אח"כ דדוקא ב"ז דאגידה ביה אינה מגורשת] הוי גט אח"כ משעה שאינו אוחז המשיחה אבל ר"י משמע ליה אם נתן הגט לידה בשעה שידה פתוח אפילו קפצה אח"כ לאחר שהניחו אינה מגורשת כיון דבתחלת הנתינה היה יכול להביאו אצלו וק"ל:

בתוס' בד"ה ותתגרש כו' וא"ת כו'. וה"ה באיבעיא דר' אלעזר קשיא להו רק הקשו מקודם ואינו נראה לומר דבר' אלעזר י"ל דאיירי במינטר אבל מנ"ל לסתמא דגמרא להקשות דלמא ר"י איירי באינו מינטר דזה דוחק:

בא"ד וי"ל דאויר ארבע אמות חשיב ליה מינטר כו'. ובעייתו אם תקנו כלל שיקנה אוירא דד' אמות אע"ג דמינטר ובסמוך דאויר קונה היינו אויר גג וחצר דהוי רשות מדינא וק"ל:

בא"ד ור"י וכו'. אבל בסמוך פריך שפיר והא לא מינטר דבאויר גג וחצר דקונה מדינא דקלוטה כמי שהונחה ודאי צריך שיהא מינטר כאילו הונחה גופיה דצריך שיהיה מינטר אבל ד' אמות דלא קני רק מתקנת חכמים לזה מבעיא ליה אם תיקנו באויר אע"ג דלא מינטר דכיון דעשו בזה שאינו רשות [כרשות] כן [עשו לא מינטר כמינטר] ובמונח לארץ בד' אמות קונה מתקנה דמסתמא משומר בתוך ד' אמות וכי היכי דקני במונח ה"נ היה מסברא דקונה באויר דקלוטה כמי שהונחה דמי רק מספקא ליה הואיל ולא מינטר באויר דבגג וחצר דלא קני באויר אם לא במינטר אבל הכא מספקא ליה אם קני אפילו לא מינטר כיון דעשו כו' אבל אי אפשר לומר דבסמוך פריך והא לא מינטר ותיפשוט בעיא דר' אלעזר [דאם כן הול"ל ותפשוט כדקאמר הכא] וק"ל:

תד"ה ריו"ח. ועוד קשה דרב ששת אית ליה כו'. כצ"ל ועי' לקמן בתד"ה והא ובהגרי"פ שם:

תד"ה שניהם. פי' א"י לשומרו כ"א לבדו כו'. עי' תוי"ט בשם הב"י שהקשה הרשב"א דא"כ שניהם יכולים לשומרו היינו שכ"א יוכל לשומרו לבדו וא"כ אמאי אינה מגורשת ע"ש. ולכאורה כיון שהשמירה עושה רשות כמ"ש לעיל מינה בשם הר"ן הוה כרשות שניהם וכמו לאוקימתא דרב כששניהם עומדים בד"א של הגט אם היה אפשר לצמצם:

תד"ה ואת. דאמר בירושלמי המחוור שבכולן כו'. כצ"ל וכ"ה ברא"ש ור"ן:

תד"ה א"ה. וא"ת כו' וי"ל דמיירי מסתמא דמפרש לו כו'. והתוי"ט נדחק מאד בזה וכתב שלא חש להקשות גם זו הקושיא דמסיפא ע"ש. ומצאתי כה"ג בקדושין (כה) על שפתיו פשיטא והיה יכול להקשות טפי אמאי פליגי חכמים. אבל לפלא שהעלים עין מדברי התוס'. ופשוט שהרמב"ם והטור שהביא אזלי בשיטת התוס'. שוב מצאתי כן בב"ח ודרישה. והש"ך שם רמז עליהם. ובפיה"מ להרמב"ם כתב אבל כו' ותפטר ה"ז אינו פטור והוא תמוה דלכה"פ בקרוב למלוה פטור לכ"ע. וכבר תמה עליו הלח"מ:

תד"ה מחצה. דאין כאן ספק. מה שהקשה המהרש"א לרבה ור"י. נ"ל דלמסקנא דאיירי בדא"ל בתורת גיטין לכן כמו דשם הוה ספק ולא מוקמינן אחזקת א"א כמ"ש התוס' לעיל ה"נ הוה ספק ול"א אוקים אחזקת ממון ויחלוקו:

תד"ה ותתגרש. כמו שעשו ד"א רשותו כו'. משמע דבעלמא פשיטא ליה לר"א דבעינן מינטר אלא בד"א קמב"ל אולי תקנו חכמים אף באוירא דלא מינטר כמו שעשו כו' ודלא כמהרש"א:

כתי עדים וכו' ושייך שפיר מחצה על מחצה לא במדו' הקרקע אלא בדעו' מחצה ס"ל שהוא קרוב לו ומחצה חושבי' שהוא קרוב לה. מה שהקשו תוס' ולימא אוקי תרי להדי תרי לא לרבה ורב יוסף הקשו שהרי אינהו ס"ל תרי ותרי ספיקא דאורי' ולא מוקמי' בחזקת א"א אלא אסתמא דש"ס דדחי שינוי' דלעיל והקשה והא א"א לצמצם והא אגיד בי' ולא פריך הכא נמי אשינוי דתרי ותרי מנכסי' דבר שטי' כדפריך התם ביבמו' אע"כ אפי' למאי דמסיק דספיקא דרבנן הוא נמי א"ש דעכ"פ מדרבנן מגורש' ואינה מגורש':

שניהם יכולים לשמרו. הקשה רמב"ן כיון שגם הוא יכול לשמרו ה"ל אגיד בי' ולא תהי' מגורש' כלל. ולפע"ד כיון דכל קנין שע"י שמירה אינו אלא בגט משום עגונה או משום דקנין גרוע מועיל בגט והיינו גבי קנין האשה אבל לגבי דידיה נהי אם שניהם יכולים ה"ל כספק ומגורש' ואינה מגורש' שלא לחלק כל כך בינו לבינה אבל שיהיה כאגיד בי' לבטל קנינה לגמרי זה לא נימא:

שיננא כדי שתשוח ותטלנו. דעת הרמב"ם נ"ל דשמואל כר' יוחנן ס"ל וכדתני' כוותי' אך לשער בשיעור מחשבותנו כל שאלו בא כלב וכו' מי יכניס עצמו להתיר אשת איש על שיעור מחשבה זו ע"כ ממקום שהוא אינו יכול לשומרו עד מקום שתשוח ותטלנו הכל בכלל ספק והיינו בגיטין להחמיר אבל בקידושין ה"ז מקודש' כל שאילו בא כלב וכו' אע"ג דנפיק מיני' חורבה אם בין כך תקבל קידושין מאחר לא חשו לזה כמ"ש רי"ף בתשובה כתבנו לעיל ע"ה ע"ב:

כדי שתשוח ותטלנו. בימי חורפי אמרתי שמואל ס"ל כהני אמוראי בב"מ י' ע"ב כל היכי דלא ניחא לי' לאדם למיקני בקנין דרבנן לא קני והכא בודאי לא ניחא לאיתתא לקנו' בד"א או בשמירה ע"כ נאיד. ומשו"ה לקמן בהיתה ידה קטפרס שרוצית לקבל גט מודה שמואל דקני בד"א משו"ה פריך וליקני בד"א ואין לומר אדרבא כיון דפשטה ידה גלי דעתה בפשיטו' ניחא דליקני ולא בד"א ז"א דהרי הכא לא מצית למיקני בד"א אי לא גלי דעתה בפשיטו' ידה:

זרוק לי חובי ותיפטר. ס"פ החובל מבואר באומר שבור לי כדי ושברו פטור אך אם בתורת שמירה בא לידו ה"ל כמשטה בו וצ"ל ותיפטר ע"ש בתוס' ותמצא. וה"נ דההלואה בתורת שמירה בא לידו והזריקה במקום שאינו ראוי לקנו' ה"ל כשבור כדי ע"כ צ"ל ותיפטר ולפ"ז למסקנא באומר בתור' גיטין מיירי דאומר נמי ותיפטר דאל"ה אכתי הוה כמשטה ומשו"ה פריך מאי למימרא כיון שאמר ותיפטר ומשני דה"א בתור' גיטין מיגרע גרע דהוה משטה לאמר גרשני וכ"כ רשב"א להדי' ותמה על הסמ"ע סי' ק"כ שלא כ"כ וצ"ע ועי' פי' המשנה לרמב"ם דלפע"ד ט"ס הוא וצ"ל ולא אמר ותיפטר ולא אמר בתור' גיטין וא"כ משמע מלשונו כסמ"ע אבל טעמא לא הבנתי:

לגיטין אמרו ולא לד"א משמע מפירש"י דאוריי' הוא בגט דבע"כ וכן משמע שהסכימו תוס' וכן נראה דעת הרמב"ם דגבי גט כדי שתשוח ובקידושין אינו כן וקשה אי תיקון חכמים הוא בגט וסגי להו בכדי שתשוח ובקידושין ליכא תיקון עגונו' רק שלא לשנות בין קידושין לגיטין א"כ מ"ט בקידושין לקנו' בפחו' מכדי שתשוח אע"כ דאורי' הוא קנין גרוע בגט מפני שהוא בע"כ ושוב ילפי' ויצאה והיתה אע"ג בקידושין לא שייך האי טעמא ע"כ הקישן הכתוב ושוב החמירו בגט כדי שתשוח ובקידושין הניחו על דין תורה וכ"כ במגיני שלמה כתובו' ל"א ע"א בתוס' ד"ה דגחין ועיין פנ"י שם:

מחצה על מחצה. כ' תוס' דלא שייך הממע"ה דאין כאן ספק פי' דהרי בגט דין הוא שתהי' מגורש' ואינה מגורש' אם כן הוא קיבל על עצמו גם בממון כן ואין כאן ספק ובהס"ד דמוקי לי' באומר ותיפטר ופריך מזה למימרא אה"נ הומ"ל אמאי יחלוקו נימא הממע"ה אלא דהו"מ לשנוי' הא מני סומכס ולא רצה להאריך לדחו' דלא שייך הכא דסומכוס ע"כ פריך מאי למימרא ופשוט:

מ"ט בעי' כריתו' וליכא. נמצא לגבי דידה קיל קנין גרוע טפי מבעלמא משום דמתגרש' בע"כ ולגבי דידי' חמיר מבעלמא דקונין בסודר אע"ג דאגיד בי' והכא דכתיב כריתו' מעכב אפי' משיחה ועיין תוס' ד"ה אם יכול לנתקו וכו' נלע"ד וכן מצאתי בטו"ז באחוז במשיחה דנראה כוונתו שלא ירצה להוציא מידו והיא קופצת ידיה בכח אין זה נתינה אלא גזילה. אבל אם הוא אחוז בקצה הגט והיא בקצה השני וקפצה ידיה בהא חזר ר' יהודה דהוה נתינה מעלי' כמו ערק חרצו דדרך נתינה כך. ועיין ברא"ש מ"ש תוס' בשם ר"י איננו ר"י בעל תוס' אלא רבינו יוסף ורבים נתלבטו דר"י סתר עצמו או חזר בו וליתא לפע"ד:

תוספות בד"ה רבי יוחנן כו' וקשה דבפ"ק דמציעא כו' עד סוף הדיבור. ולא יכולתי להתיישב בדבריהם בזה דכיון דהא דתקנו חכמים ד' אמות אמרינן שם דהיינו דלא ליתי לאנצויי וכתבו שם התוס' דתקנו נמי בגט משום תקנת עגונות וכ"כ כאן כל המפרשים בשמעתין א"כ מאי ילפינן מציאה מגט דקאמר ר"י בפ"ק דמציעא דבשלמא לענין דקטנה יש לה חצר א"ש כיון דקטנה יש לה חצר לענין גיטין מן התורה דמשום ידה אתרבאי מש"ה תקנו חכמים נמי לענין מציאה דקטנה יש לה חצר מה שאין כן בחצר דגברא דמשום שליחות אתרבאי ולא אשכחן דליתרבאי חצר דידיה משום יד דהא ליתא בגיטין מש"ה תקנו חכמים דאין חצירו של קטן קונה במציאה דאין שליחות לקטן וכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון וכמ"ש התוס' להדיא בפ"ק דמציעא דף י"א מה שאין כן לענין ארבע אמות דאידי ואידי דרבנן אם כן מאי ילפינן מציאה מגט דקאמר ומ"ש קטן ומ"ש קטנה ועוד דהא רבי יוחנן קאמר בהדיא בשמעתין לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ונהי דרבי יוחנן קאי לשיטתיה דקרוב לו אפי' מאה אמה מ"מ כיון דהכא נמי תקנתא דרבנן הוא משום תקנת עגונות כמ"ש כל המפרשים בשמעתין וא"כ מ"ש דבהא ילפינן מציאה מגט והכא לגיטין אמרו ולא בממון ויש ליישב בדוחק. מיהו בעיקר דברי המפרשים הקדמונים שכתבו דטעמא דכולהו מתני' משום תקנת עגונות והר"ן ז"ל הוסיף לפרש דהא דקאמר רבי יוחנן קרוב לה אפילו מאה אמה אפשר דמתניתין בשעת השמד נישנית ותמיהא לי טובא דלפ"ז נצטרך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין וכל כי האי מילתא לא הוי שתיק הש"ס לפרושי ולא זכרו זה הטעם כלל לא בבבלי ולא בירושלמי וגם לא הבנתי עיקר הטעם שלהם מאי תקנת עגונות איכא בזה אדרבא כיון שזרק לה ברשות הרבים מיפרסמא מילתא טפי וכיון דע"כ צריך ג"כ לעידי מסירה א"כ נוח לו למסור על ידי שליח ואדרבא בהאי מילתא תוכל לבא לידי ספק קרוב לו ספק קרוב לה דמה"ט אמר שמואל ואת לא תעביד עובדא כו' והוי חשש עיגון טפי ועוד אי ס"ד דמשום תקנת עגונות א"כ מאי ענין להקישא דויצאה והיתה דמייתי הש"ס וכבר כתבתי בריש פירקין דאי לאו דמסתפינא הייתי אומר דכולה מתניתין מדין תורה הוא דכיון דדרשינן ונתן מ"מ רבויא הוא ומרבינן כל מילי אפילו ברשות שאינה שלה אלא דבעינן שיהא דומיא דידה שמשתמר לדעתה אף כל מקום שעומדת מרחוק ויכולה לשמור הוי שפיר דומיא דידה והא דדרשינן בברייתא דריש פירקין אין לי אלא ידה גגה חצירה וקרפיפה ת"ל ונתן היינו דבהני אפי' הוא יכול ג"כ לשמור אפ"ה מגורשת משא"כ היכא שהיא יכולה לשמור ולא הוא אפשר דטפי הוי בכלל רבוייא דונתן והיינו דאמרי' לקמן בשמעתא דהיתה עומדת בראש הגג ובההיא דג' מידות חלוקין בגיטין אמרי' דבגיטין משום אינטורי הוא ולא מצינן זה הלשון דאינטורי כלל לענין ממון אלא בגיטין לבד מטעמא דפרישית והא דלא ילפינן ממון מגיטין נראה משום דשאני גיטין דבלא"ה איתא בעל כרחה א"כ לא תלי כלל ברשותה אלא ביכולה לשמור לבד וכן נראה מבואר מלשון רש"י ז"ל בשמעתין בד"ה ולא לדבר אחר והשתא א"ש הקישא דויצאה והיתה והרבה קושיות יש לי ליישב לפום האי טעמא וקצתן יבוארו לקמן כנ"ל לולא שלא ראיתי לשום מפרש קדמון שיפרש כן אלא דמל' רש"י ז"ל נ"ל כן והנלע"ד כתבתי:

בד"ה והא אי אפשר לצמצם וא"ת ולישני כגון דלא ידעינן כו' כתבו כן למאי דמסקו בסוף הדיבור דלמאי דמוקי בב' כיתות אפ"ה לא הוי ספיקא דאורייתא אלא ספיקא דרבנן ואפ"ה עשאוה מגורשת ואינה מגורשת ולפ"ז קשיא להו שפיר דהוי מצי לאוקמי בכת א' ואפ"ה הוי ספיקא דרבנן דאפי' בכת אחת נמי לא מוקמינן לה אחזקה כדמשמע בסוגיא דפרק ד' אחין דף ל"א וע"ש בתוספות:

בד"ה מחצה על מחצה הכא לא שייך לומר המע"ה דאין כאן ספק עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלרבה ורב יוסף דמוקי להאי מחצה על מחצה דגיטין בב' כיתי עדים א"כ בחוב כה"ג הוי לן למימר המע"ה דאוקי תרי לגבי תרי ותירץ מהרש"א ז"ל לפרש כוונת התוספות כדאיתא במרדכי ואף שדבריו נכונים מ"מ סתימת לשון התוס' לא משמע כן ולענ"ד נראה דנהי דמחצה על מחצה דגיטין מוקי לה בב' כיתי עדים היינו משום דלשון מחצה על מחצה משמע שהספק הוא לגבי הבית דין וכמ"ש מהרש"א ז"ל בלשון התוספות בד"ה והא אי אפשר לצמצם וא"א לאוקמי נמי בח' אמות מצומצמות דא"כ לא מיקרי מחצה על מחצה דהא אגידא גביה משא"כ כאן הוא להיפך דאי בשתי כיתי עדים לא שייך לשון מחצה על מחצה שהרי אין כאן ספק לב"ד כיון דדינא הוא המע"ה אלא ע"כ דמחצה על מחצה דחוב מיתוקמא שפיר בח' אמות מצומצמות והוי שפיר מחצה על מחצה לגבי הב"ד דומיא דמחצה על מחצה דגיטין שהוא לגבי הב"ד וא"כ יפה כתבו התוס' דאין כאן ספק אלא מעיקר הדין יחלוקו כיון דאיירי בח' אמות מצומצמות ובלא"ה לא שייך לענין חוב סתימת לשון המשנה לענין שתי כיתי עדים דעדים מאן דכר שמייהו הא קי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים משא"כ בגיטין דלא קיימא מילתא אלא בסהדי דאין דבר שבערוה פחות משנים ועוד נ"ל דאפילו בשתי כיתי עדים אחת אומרת קרוב למלוה ואחת אומרת קרוב ללוה אפ"ה לא מחזקינן להו כמכחישין זה את זה אלא אמרי' תרוייהו קושטא קמסהדי ומעשה כי הוי בשמונה אמות מצומצמות הוי וכל חדא וחדא קטעו פורתא דלעולם אין לנו לדון את העדים כמכחישין כל היכא שיכולין לכוון דבריהם כמבואר בש"ס ופוסקים כן נ"ל נכון ודו"ק:

[ותתגרש] מאוירא דד' אמות כו'. והקשו תוס' הא לא מינטר ותירצו חד תירוצא דכמו שאינו רשותו של אדם ועשאו חכמים רשותו שיקנה כן אף דלא מינטר עשאו שיועיל ע"ש. וע"ז קשה כמ"ש לעיל נהי דהפקר ב"ד הפקר ומועיל מה"ת קנין דרבנן אבל הא אינה ידה מה"ת רק קנין כמו אגב וכה"ג שאינו מועיל בגט. וצ"ל דהתקנה על הרשות כנ"ל. וא"כ כיון דלא מינטר וחצר שאינו משתמר לא הוי ידה מה"ת. א"כ מאי מהני התקנה שיהי' מה"ת ידה כיון שבאמת אינו משתמר ואף חצר שלה לא הוי ידה לא שייך לענין זה הפקר ב"ד כו' שיהי' נעשה ידה המשתמר. וא"כ אינו אלא תקנה שמ"מ תתגרש אף דלא מינטר וזה אין כח ביד חכמים:

ובזה יש ליישב מה שהקשה הרשב"א ז"ל אי נימא דגם בד' אמות לא תעביד עובדא כו'. א"כ מאי פריך גבי קטפרס כי נפיל בד"א קא נפיל ע"ש. ולמ"ש י"ל הטעם דלא עבדינן עובדא אף דד"א קונה בכל מקום. די"ל להיפך דכיון שבא לאויר ד"א כבר קנתה הגט מדרבנן להתגרש כנ"ל ואעפ"כ לא נתגרשה לגמרי שתהי' מותרת דהוי חצר שאינה משתמרת עדיין ואף שעשאו חכמים כאלו מינטר מ"מ לא הוי ידה מה"ת כנ"ל. וממילא גם כשנפל אח"כ לארץ ג"כ לא נתגרשה אף דאז מינטר דהא כבר קנתה הגט באויר מדרבנן ואז כשנעשה ידה כבר אין הגט שלו וכמו בקנאתו ליפסול מכהונה דצריך שיטלנו ממנה כנ"ל. ולכך לא עבדינן עובדא אבל כאן לס"ד דד' אמות אין להם אויר כלל שוב אמרי' להיפך דעבדינן עובדא משא"כ למסקנא כנ"ל:

הרשב"א פי' דברי הרמב"ם ז"ל. דהא דכדי שתשוח ותטלנו הוא כשעמדה היא מקודם בד' אמות ואח"כ בא הוא לשם אבל כשלא בא לשם מהני וכן עמד הוא מקודם זכה בד"א ולא מהני שתשוח אח"כ ותמוה מה חילוק הא כיון דעמדה היא קודם זכתה ומה יועיל שבא הוא אח"כ וכמו שאינו מועיל כשעמד הבעל וזכה קודם כנ"ל. וי"ל למ"ש לעיל דע"כ התקנה מד' אמות הי' על הרשות דאל"ה לא הי' מהני בגט שהי' כמו אגב וכה"ג. ולכאורה קשה כמ"ש לעיל דהא אינו חצירה דמה שקנתה אשה קנה בעלה ובפרט דכל הקנין של הד' אמות אינם חצירו לשום דבר רק לקנות מה שבתוכו מציאה וכה"ג. וכיון דמציאת אשה לבעלה ויהי' שלו מה שתקנה ע"י הד' אמות אלו ועדיף מיש לו קנין פירות בחצר ולמה תהי' מגורשת ע"י הד"א. רק מטעם גיטה וחצירה באין כא' כו'. וא"כ כל זה כשלא נכנס הוא אח"כ לתוך הד' אמות אבל אם נכנס גם הוא להד"א רק דנימא שכבר זכתה היא שעמדה קודם ע"ז שייך כנ"ל. הא מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא שייך באין כא' דאז בשעת גט אינה יכולה לזכות בהד' אמות שכבר עומד הבעל אז והן ד"א שלו ג"כ לכך בעינן שתשוח ותטלנו כשנכנס הוא אח"כ משא"כ בלא נכנס הבעל כלל לתוכן מהני הד' אמות שלה מטעם גיטה וחצירה באין כא':

או י"ל דגם במציאה לא הי' התקנה שתקנה בד"א רק הי' התקנה על הרשות שהד"א הם חצירו של אדם וקונה ממילא והיינו שתיקנו שיהי' חצירו של אדם לקנות מה שבתוכו ויש לו קנין הגוף זה בהד' אמות לקנות ולכך קונה וכמו שואל מקום לקנות מה שבתוכו דמהני כנ"ל וא"כ י"ל דלא שייך קושיא הנ"ל דנימא מה שקנתה כו' דהמציאה לבעלה. דז"א דאי נימא דהמציאה לבעלה ולא שלה. א"כ אין הד"א חצר שלה כלל שאינה יכולה לקנות כו' וא"כ לא תקנה כלל ולא יהי' של הבעל ג"כ ושוב הוי שלה דלא שייך משום איבה כיון שאם יהי' לבעלה לא יהי' שלו כלל. וכמ"ש המפרשים גבי ע"מ שאין לבעלה רשות בה דכיון שאין לו הפסד שאם יהי' לו רשות לא יהי' שלו זכתה היא ע"ש. ולכך הוי חצירה בגט ג"כ. אבל כשבא הבעל אח"כ לתוך הד"א שפיר לא שייך דזכתה היא קודם דאמרינן מה שקנתה כו' דכאן הוי הפסד לו דאם לא תקנה גם היא אז יקנה הבעל מחמת הד' אמות שלו ולכך לא מהני כנ"ל. ולכך בעינן שתשוח דמהני בלא ד' אמות משא"כ כשלא נכנס לתוכן כנ"ל:

או י"ל דהא לכאורה בד' אמות י"ל להיפך דבאמת לא הי' התקנה רק לקנות המציאה ולא שיהי' חצירו של אדם כנ"ל. רק דמהני בגט ממילא דכיון שיכול לקנות מה שבתוכו משום התקנה שוב הוי חצירו מדינא כיון שהוא נקנה לזה לענין לקנות וכמו חצר השאול כנ"ל. וא"כ דלכאורה י"ל דד"א לא מינטר מאדם דיכול גם אדם אחר ליטלו וא"כ הוי אינו משתמר ולא יועיל בגט. אך י"ל דהוי משתמר מטעם זה נגד אדם כיון שקונה. דבשלמא בחצר שאינו משתמר דנימא שיקנה בשביל זה ויהי' משתמר אמרינן להיפך דכיון שאינו משתמר אינו קונה. אבל בד"א כיון שהתקנה הי' שיקנה אף שאינו משתמר א"כ ממילא שוב מהני בגט דהוי שוב משתמר דכיון שקונה לה אין אדם אחר רשאי ליטלו כנ"ל:

אך בגט כיון דאינה מתגרשת לא קנתה הגט ג"כ. וא"כ כיון דבעינן משתמר עכ"פ נגד המוכר והמקנה. א"כ הוי שוב אינו משתמר דהא יכול גם הבעל ליטלו משם דלא שייך טעם הנ"ל כיון שהוא קונה אינו יכול ליטלו דז"א דאף שקנתה מ"מ אי אינו משתמר אינה מגורשת וממילא לא קנתה כלל ויכול ליטלו. וזה שלא יוכל ליטלו הוא רק אם משתמר ונתגרשה. וא"כ כיון שאינו משתמר לא נתגרשה ולא הוי משתמר כנ"ל. אך אם אין הוא עומד כלל בתוך הד"א של הגט י"ל שפיר דהוי משתמר נגדו דהא אינו יכול ליטלו. אבל כשנכנס הבעל ג"כ אח"כ לתוך הד"א שוב אף שעמדה היא קודם וזכתה. מ"מ לא הוי משתמר כנ"ל ולא מהני כיון שגם הוא עומד אח"כ בתוך הד"א כנ"ל. ולכך בעינן כדי שתשוח ותטלנו דאז הוי שפיר משתמר נגדו ומהני כנ"ל. משא"כ עמד הבעל קודם וזכה בהד' אמות לא מהני שתשוח אח"כ כנ"ל:

וגט יוצא. מאלו לאלו מקצתו בד' אמות שלה ומקצתו בד' אמות שלו: והא אגיד גביה. עדיין הגט ברשותו קצת ואנן ונתן בידה בעינן עד שיהא כולו ברשותה: אמרוה קמיה דר' יוחנן. להאי פירושא דמתני': משמיה דר' יונתן הכי. כדפרשה ר' יוחנן ביכולין לשומרו. רבי יונתן מבבל הוה ועלה לארץ ישראל: תניא נמי הכי. דקורבה דמתני' שמירה היא: כל שקרוב לה מלו. השתא משמע אע''פ שקרוב לה יותר ממנו ובא כלב ונטלו אינה מגורשת וקשיא לן בה אמאי אינה מגורשת מכי אתא לקורבה דידה איגרשה לה ומאי איכפת לן אם נטלו כלב: כל היכי תנטריה ותיזיל. וכי כל הימים צריכה לשומרו: אלא לאו הכי קאמר. אע''פ שקרוב לה מלו אם יש הפסק נהר או גבשושית בינה לגט שאילו היה בא כלב ונטלו אינה יכולה לשומרו הימנו אבל הוא יכול לשומרו אינה מגורשת: כדי שתשוח ותטלנו. הוא דהויא קורבה דמתני' ואפ''ה את לא תעביד עובדא להתירה לינשא: עד דמטי גט לידה. גזירה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב: הוה עובדא. שזרקו קרוב לה ומת ואצרכוה חליצה: לגיטין אמרו. דמשום קורבה מגורשת: ולא לדבר אחר. כגון אם זרק לו חוב קרוב לו ואבד דגט הוא דבעל כרחה קנויה לה הלכך לאלתר הוי גיטא אבל בעלמא לא: ותיפטר. דהא פטריה אבל זרוק לי חובי סתמא זרוק ושומרו קאמר: ומשיחה. חוט שהגט קשור בו ליצי''ל בלע''ז: גט בידה. שנתנו לה וראש המשיחה עדיין בידו: כקטפרס. מדרון ראשי אצבעותיה מטין לקרקע שלא פשטה ידה זקופה כדרך פושטי יד: ופרכינן והא כי נפיל לד' אמות דידה נפיל. ומה לי אי אין ידה ראויה לקבל בפשיטתה: בדלא נח. לארץ אלא כשנפל מתוך ידה נשרף וקבלה שבא לידה לאו קבלה היא: ופריך וכי לא נח מאי הוי מכי מטא לתוך ארבע אמות שלה תיגרש מאויריהן ומדקאמר אינה מגורשת פשוט דאין להן אויר והיא בעיא דרבי אלעזר: על גב הנהר. דאויר שאינו ראוי לנוח לא קני:

רבי יוחנן אמר קרוב לה שנינו אפילו מאה אמה. וקשה דבפ''ק דב''מ (דף י:) קא''ר יוחנן דקטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות וקאמר התם דיליף מציאה מגט משמע דבגט לרבי יוחנן אינה מגורשת אלא תוך ד' אמות והכא קאמר אפילו מאה אמה וי''ל דבד' אמות שלה אפילו יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לארבע אמות צריך שתהא היא יכולה לשומרו ולא הוא ועוד קשה דרב אשי אית ליה התם דברה''ר לא תקנו ארבע אמות והכא תנן היתה עומדת ברה''ר קרוב לה מגורשת וי''ל דהתם באין יכול לשומרו והכא ביכולה לשומרו א''נ י''ל דהכא לאו דוקא נקט רה''ר אלא בסמטא או בצדי רה''ר: והא א''א לצמצם. וא''ת ולישני כגון דלא ידעינן הי מינייהו קדים ולכך הוי ספיקא וי''ל דלישנא דמחצה על מחצה לא משמע הכי ולכך מוקי לה בשתי כיתי עדים כו' וא''ת ונימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת אשת איש ולא תהא מגורשת כלל וי''ל כיון דספיקא דרבנן היא כדאמרינן בפ' ארבעה אחין (יבמות דף לא.) נתנו לה דין מגורשת ואינה מגורשת: שניהם אין יכולים זה הוא מחצה על מחצה. פי' אין יכולין לשומרו כל אחד לבדו אלא שניהם יחד אבל אם אין יכולין לשומרו כלל פשיטא דאינה מגורשת כלל כל עיקר: ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גט לידה. והיינו דוקא ברה''ר אבל בחצרה אין צריך שיגיע לידה כדאמר לעיל תיזיל איהי ותחוד ותפתח ומיהו בערוך בערך גט כתב קבלנו מרבותינו אפי' זרקו לה בתוך חצרה לא משתריא לעלמא עד דמטא גיטא לידה ומייתי מהא דאמר בירושלמי המחמיר שבכולן עד שיתננו לידה ואינה ראיה דאיכא למימר דמיירי ברה''ר דבהדיא מסיק לה. אקרוב לו וקרוב לה ומסתמא לא אתא לאפוקי חצרה: לגיטין אמרו ולא לדבר אחר. פי' בקונטר' משום דבגט נתינה בעל כרחה הויא נתינה והקשה ר''י לר' יהודה דלדבר אחר נמי אמרו לעיל במי שאחזו (דף עה.) דנתינה בעל כרחו הויא נתינה והשיב דבדבר אחר אשכחן דוכתא דלא הויא נתינה כגון. הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר אבל בגט בכל מקום הויא נתינה: אי הכי מאי למימרא. וא''ת אדרבה תקשי ליה אמאי קרוב ללוה חייב לוה כיון דאמר זרוק חובי ותפטר קרוב ללוה נמי ליפטר וי''ל דמיירי מסתמא דמפרש לו שיזרוק לו למקום שיוכל לשומרו הוא: מחצה על מחצה שניהם יחלוקו. הכא לא שייך לומר המוציא מחבירו עליו הראיה דאין כאן ספק: אם יכול לנתקו ולהביאו כו'. נראה דלא מיירי כשהיתה ידה פתוחה ולאחר שנתן הגט בידה קפצה ידה דא''כ אפילו אין יכול להביאו אצלו אינה מגורשת כיון דבשעת נתינה היה יכול להביאו אצלו ומה שקופצת ידה אח''כ זה אינו עושה הבעל אלא היא והוה ליה כמו טלי גיטיך מעל גבי קרקע ואינו גט אלא נראה לר''י דמיירי שכבר היתה ידה קפוצה והוא תחב הגט לתוך ידה ואם תחב כל כך בחוזק עד שאינו יכול להביאו אצלו הויא מגורשת ור''ת מפרש דבידה פתוחה איירי שפיר ואם אינו יכול להביאו אצלו היינו כשהגט כבד ואם ימשוך אצלו תינתק המשיחה וצריך ליזהר שתהא יד האשה פתוחה עד שיניח כל הגט בידה דאם תקפוץ ידה בעוד שהבעל אוחז בראש הגט בידו לא הוי גט דהוי כמו גט בידה ומשיחה בידו ונראה דכשר דלא גרע מערק לה חרציה ושלפתו דהוי גט אע''ג דביד הבעל להדק מתניו שלא תטול והמחמיר תבא עליו ברכה: והא בארבע אמות דידה קא נפיל. הוה מצי לשנויי דמיירי שהאשה עומדת בחצר דידיה דלית לה ארבע אמות או ברה''ר. לרב אשי דפ''ק דב''מ (דף י:): ותתגרש מאוירא דארבע אמות. וא''ת והא לא מינטר כדאמרינן בסמוך באויר גג וי''ל דאויר ארבע אמות חשיב ליה מינטר ועומדת על ראש הגג מיירי אפילו חוץ לארבע אמות ולהכי פריך והא לא מינטר ור''י אומר דרבי אלעזר גופיה מספקא ליה אם מה שתיקנו חכמים ארבע אמות תיקנו גם באויר ואע''ג דלא מינטר עשאוהו כמינטר כמו שעשו ארבע אמות רשותו ואע''פ שאינה רשותו: