דף עח - א
והיא מתגרשת, אלא דלית ליה שם לווי, אלא הוא נקרא "פיסלא" גרידא.
אבל, אם אית ליה שם לווי לפיסלא, אזי אף על גב דלא גבוה עשרה, ואף על גב דלא הוי ארבע אמות, יש לו חשיבות, וחולק רשות בפני עצמו, ואינו בטל לגבי החצר.
שנינו במשנה: זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו, אפילו הוא עמה במטה, אינה מגורשת.
אמר רבא: לא שנו שאינה מגורשת אלא שהגט עמה במטה שלו.
אבל אם הגט עמה במטה שלה הרי זו מגורשת, אף על פי שהמטה נמצאת בבית הבעל.
תניא נמי הכי: רבי אליעזר אומר: במטה שלו אינה מגורשת, במטה שלה מגורשת.
ומקשינן: ואם היה הגט במטה שלה, אמאי מגורשת?
הלא כליו של לוקח ברשות מוכר הוא, שהמטה אמנם היא שלה, והיא הקונה לה את הגט, אך הרי היא נמצאת ברשות הבעל, שהוא המקנה את הגט.
שמעת מינה, האם אפשר ללמוד מכך, שכליו של לוקח הנמצאים ברשות מוכר, קנה לוקח את החפץ הנכנס לתוך הכלים מדין חצר? והרי נחלקו בזה אמוראים במסכת בבא בתרא [פה ב]!
ומתרצינן: לא צריכא אלא דגבוה עשרה. המטה היתה גבוהה יותר מעשרה טפחים, ונעשית רשות בפני עצמה, ולכן יכולה האשה לקבל בה את הגט, היות ואין המטה נחשבת כבטילה לרשות מוכר.
ומקשינן: כיצד אמרת שהמטה חולקת רשות לעצמה מחמת היותה גבוהה עשרה טפחים, והרי האיכא מקום כרעי, דהיינו, המקום שבין רגלי המטה, המונחים בארץ, הרי הוא למטה מעשרה טפחים, והוא אינו מתבטל לרשות הבעל, ונמצא שהמטה כולה נמצאת ברשות הבעל, ועל ידי כן יתבטל "רשות הכלי" של המטה? [24]
ומשנינן: אמקום כרעי, לא קפדי אינשי. על המקום שמתחת למטה, בין רגליה, אין אנשים מקפידים שם על מקום רשותם, מאחר והמטה גבוהה עשרה טפחים מהארץ, ואפשר להם להשתמש בנוח תחת המטה [למרות הרגלים], והבעלים אינם מקפידים על מקום הרגלים, [25] ולכן לא מתבטלת רשות הכלי שמלמעלה אל רשות הבעלים שמלמטה.
שנינו במשנה: לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת.
והוינן בה: אמאי מגורשת? הרי קלתה, כליו של לוקח ברשות מוכר הוא!
ומתרצינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: המשנה מדברת כגון שהיתה קלתה תלויה בה, שזה ממש כידה.
וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: כגון שהיתה קלתה תלויה בה.
ורבי שמעון בן לקיש אמר: כגון שהיתה קלתה קשורה בה ואף על פי שאינה תלויה עליה אלא נגררת על הארץ, בכל זאת נחשב כידה.
רב אדא בר אהבה אמר: כגון שהיתה קלתה מונחת לה בין ירכותיה, ואפילו היא מונחת על הארץ. משום שאדם אינו מקפיד על מקום ישיבתה של אשתו והרי הוא קנוי לה עד עכשיו.
רב משרשיא בר דימי אמר: כגון שהיה בעלה מוכר קלתות, ויש לו בית מיוחד לכך ולכן הוא אינו מקפיד על מקום קלתה. [26] [27]
רבי יוחנן אמר: מקום חיקה של אשתו קנוי לה. [28] מקום קלתה קנוי לה.
אמר רבא: מאי טעמא דרבי יוחנן?
לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה של אשתו.
תניא נמי הכי, שהטעם משום שאינו מקפיד על מקום חיקה וקלתה, דתניא: זרקו לתוך חיקה או לתוך קלתה או לתוך כל דבר שהוא כקלתה, הרי זו מגורשת.
ומבארינן: "כל דבר שהוא כקלתה", לאיתויי מאי? לאיתויי: טסקא כלי קטן דאכלה ביה תמרי. וכן כל דבר שמיוחד לתשמישה תמיד.
ומוכח מכאן שהטעם הוא משום קפידא, שאדם המכניס אשתו לתוך ביתו, על מנת שיהיו כלי תשמישה הקטנים עמה הוא מכניסה.
מתניתין:
אמר לה בעלה, כשנתן לה את הגט: כנסי טלי שטר חוב זה. או שמצאתו מאחוריו, שמצאה את הגט מאחורי בעלה. וכאשר היא קוראה בו היא נוכחת והרי הוא גיטה -
אינו גט, עד שיאמר לה: הא גיטך! [29] ואפילו אומר לה לאחר שבא הגט לידה, הרי זו מגורשת [כדעת רבי בגמרא]. [30]
נתן בידה את הגט והיא ישנה, אינה מגורשת בו.
נעורה, אם אחר כך התעוררה וקוראה בו, והרי הוא גיטה - אינו גט, עד שיאמר לה: הא גיטך. ואפילו לאחר שנעורה משנתה. [31]
גמרא:
שנינו במשנה שאם מצאתו מאחוריו אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטך.
והוינן בה: וכי אמר לה "הא גיטך", מאי הוי, מדוע תהא מגורשת? והא הוה ליה, כאילו אמר לה הבעל: טלי גיטך מעל גבי קרקע! שהרי גם כאן היא נטלה את הגט מהקרקע, ואמר רבא: האומר: טלי גיטך מעל גבי קרקע לא אמר כלום, אלא צריך שהיא תקבל את הגט מידו של הבעל ולא מהקרקע כדכתיב "ונתן"!?
ומשנינן: אימא כוונת המשנה היא לומר, שהאשה שלפתו, שלפה את הגט מאחוריו, שהיה הגט נעוץ בין חגורו למתניו, והיא שלפה אותו משם, ונמצא שלא נטלתו מהקרקע, אלא לקחה את הגט מיד בעלה.
ומקשינן: שלפתו, נמי לא יועיל! דהא בעינן "ונתן בידה", שהנתינה תהא מכחו של הבעל, וליכא! שהרי היא לקחה את הגט בעצמה.
ומשנינן: לא צריכא, המשנה מדברת באופן דערק לה חרציה, שהבעל עיקם לה את מותניו לצדה כדי להקריב לה את הגט, ושלפתיה, והיא שלפה את הגט ממנו שעל ידי כן הוי כאילו הבעל נתן לה את הגט [32]
תניא נמי הכי שמדובר באופן שהיא שלפה את הגט מאחוריו ולא שמצאתו מעל גבי קרקע:
דתניא: אמר לה כנסי שטר חוב זה, או ששלפתו מאחוריו, קראתו, והרי הוא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה: הא גיטך, דברי רבי, הסובר שדי שיאמר לה "הא גיטך", ואינו צריך לחזור וליטול ממנה את הגט, ולחזור וליתנו לה בשעת האמירה. [33]
רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם אינו גט, עד שיטלנו הימנה, ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה: הא גיטך. כיון שהנתינה הראשונה לא היתה בכשרות, צריך לעשות נתינה חדשה.
נתנו בידה והיא ישנה, ואחר כך היא ניעורה, וקוראה, והרי הוא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה: הא גיטך. דברי רבי.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם אינו גט עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה: הא גיטך.
וצריכא. הוצרכה ברייתא להשמיענו מחלוקתם בשני האופנים.
דאי איתמר בהך קמייתא, באופן הראשון, שנתן לה את הגט כשהיא ערה, הייתי אומר שדוקא בההיא קאמר רבי שאינו צריך ליטול ממנה את הגט ולתת לה מחדש, משום דבת איגרושי היא, היא ראויה לקבל גט שהרי היא ערה אלא שחסרה האמירה של "הא גיטך", ולכן מועילה האמירה שלאחר מכן, מאחר שקבלת הגט היתה הוגנת.
אבל באופן השני, ש"נתן בידה והיא ישנה", דלאו בת איגרושי היא בשעה שהיא ישנה, אימא מודי ליה רבי לרבי שמעון בן אלעזר שצריך ליתנו מחדש.
ואי איתמר בהא, באופן של ישנה, הוה אמינא שדוקא בהא קאמר רבי שמעון בן אלעזר שצריך לחזור וליתנו, משום שלא היתה בת גירושין בשעת הנתינה הראשונה.
אבל בהך, האופן הראשון שהיתה בת גירושין, אימא מודי ליה רבי שמעון בן אלעזר לרבי שאין צריך נתינה חדשה.
לכך צריכא. הוצרכה הברייתא להשמיענו מחלוקתם בשני האופנים.
אמר רבא: כתב לה גט, ונתנו ביד עבדה של אשתו, אם היה העבד ישן והאשה משמרתו, הרי זה גט. שהעבד הוא כחצרה של האשה והרי זו חצר המשתמרת לדעתה של האשה, שמאחר והוא ישן אינו משתמר אלא על ידה.
אבל אם היה ניעור, אינו גט, דהויא ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה של האשה, אלא הוא משמר את עצמו ואת מה שבידו לבד, וחצר כזו אינה קונה עבור האדם, משום שהיא אינה דומה ליד, המשתמרת לדעתו של האדם. [34]
ומקשינן לרבא, דאמר: ישן ומשמרתו הרי זה גט.
ואמאי תועיל הנתינה לעבד מדין חצר? הרי העבד המהלך לגבי קנין חצר, כחצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה. שלא אמרו חכמים חצרו של אדם קונה לו אלא רק בחצר שאינה מהלכת!
וכי תימא שמא תאמר, ישן שאני, שאז הוא אינו הולך.
אי אפשר לומר זאת, כי והאמר רבא: כל שאילו מהלך לא קנה, עומד ויושב נמי לא קנה, כי היות והוא ראוי ללכת, הוא אינו דומה לחצר, ולכן אין עליו תורת חצר. והוא הדין ישן, שהוא עשוי להתעורר וללכת.
ומסקינן: והלכתא: בכפות, שהיה העבד כפות שאינו ראוי ללכת שאז יש לו תורת חצר. [35]
ובעבד כזה אמר רבא שאם הוא ישן הוי גט. [36]
מתניתין:
היתה עומדת ברשות הרבים, וזרקו לה את הגט שם.
אם הוא נפל קרוב לה הרי זו מגורשת.
ואם נפל קרוב לו, אינה מגורשת.
אם היה מחצה על מחצה הרי זו מגורשת ואינה מגורשת. היינו, שהיא ספק מגורשת.
וכן לענין קידושין, אם זרק לה את כסף הקידושין ברשות הרבים ונפל הכסף קרוב לה, הרי זו מקודשת, ואם נפל קרוב לו אינה מקודשת, ומחצה על מחצה הוי ספק קידושין.
וכן לענין החוב.
כיצד? אמר לו בעל חובו, המלוה אמר ללוה: זרוק לי חובי, הכסף שאתה חייב לי! וזרקו לו ברשות הרבים, ואבד הכסף.
אם נפל הכסף קרוב למלוה, זכה המלוה בכסף ברגע הנפילה, ונפטר הלוה מהחוב.
ואם נפל קרוב ללוה, ונאבד הכסף, עדיין הלוה חייב. כי המלוה לא זכה בו.
אם מחצה על מחצה, שניהם יחלוקו. כלומר, ישלם הלוה מחצית מהחוב.
גמרא:
והוינן בה: היכי דמי קרוב לה, והיכי דמי קרוב לו, באיזה אופן מדובר? אמר רב: אם נפל הגט בתוך הארבע אמות שלה, זהו קרוב לה, והיא מגורשת, משום שתיקנו חכמים שארבע אמות של אדם קונות לו. [37] ואם נפל הגט בתוך ארבע אמות שלו, זהו קרוב לו, שלא קנתה האשה את הגט. [38]
והוינן בה: היכי דמי מחצה על מחצה? אמר רב שמואל בר רב יצחק: כגון שהיו שניהן עומדין בתוך ארבע אמות של הגט, זה מכאן וזו מכאן, ונמצא שהגט ברשות שניהם. [39] ומקשינן: וליחזי הי מינייהו קדים, מי משניהם הקדים לבוא למקום מעמדו הנוכחי, שאז הוא זכה בכל ארבע האמות שסביבו, ולשני שוב אין לו זכות שם!
וכי תימא, שמא תאמר, דאתו תרוייהו בהדי הדדי, שניהם הגיעו באותו רגע לתוך ארבע האמות של הגט. אי אפשר לומר כן, כי:
והא אי אפשר לצמצם שלא יקדים אחד מהם לתוך הארבע אמות של הגט. [40]
ומתרצינן: אלא, אמר רב כהנא: הכא, בשמונה אמות מצומצמות עסקינן, שיש ביניהם מרחק של שמונה אמות בדיוק, לא פחות ולא יותר.
הערות
[24] רש"י. והרשב"א הקשה על זה, אם כן מאי פריך מכרעי המטה שהוא מקפיד עליהם, דהא מכל מקום, הגט מונח למעלה מעשרה, ולא מתבטלת רשות הכלי, ומה איכפת לן דעל מקום כרעי קפיד הבעל. ועוד דמאי שנא עשרה טפחים, דאי משום "לבוד", די בשלשה טפחים להוציאו מתורת לבוד, ואי משום זכות הבעל באויר ביתו, הא אפילו למעלה מעשרה נחשב שלו. ולכן הוא מבאר, שבגבוה עשרה טפחים, כיון שהבעל יכול להשתמש תחתיו, הוא אינו מקפיד, והוי ליה כאומר לה "קני", דבכגון זה קנה בכליו של לוקח ברשות מוכר. ועל זה מקשה הגמרא, דאכתי הוא מקפיד על מקום כרעי המיטה. ומתרץ, דאמקום כרעי לא קפדי אינשי.
[25] היינו באשתו דוקא וכן לגבי אויר המטה דלעיל. תוס' ד"ה אמקום.
[26] והתוס' כתבו שאין המקום קנוי לה שהרי לא עשתה בו קנין. אלא, כיון שיש לה רשות להניח שם קלתה, הרי הוא קונה לה. שכל מקום שיש לאדם רשות להניח שם כליו, הם קונים לו, וכמו סימטא, שאף על פי שאין הסימטא קנויה לו, מכל מקום הכלי קונה לו שם. בבא בתרא [פה ב] ד"ה כגון.
[27] הקשו תוס', דנפשוט מדברי כל האמוראים כאן שסוברים כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח. ובמסכת בבא בתרא מבקשת הגמרא לפשוט מדברי אמוראים, ונדחו כל הראיות. ותירצו, שהאמוראים בעצמם מסתפקים בזה. וכל דבריהם הם, שמהמשנה דהכא אין להוכיח דקנה לוקח. עוד תירצו דגט שאני שהבעל בא לרחק את אשתו, ובזה ודאי לא קנה לוקח ברשות מוכר. תוס' ד"ה כגון.
[28] קשה, דחיקה ודאי כידה ממש. ותירצו תוס', שרבי יוחנן סבר בקלתה דבעינן קשורה ותלויה, וכאן מדובר שבגדיה נגררין על הארץ ואינן תלויין בה, ולכן צריך לטעמא דמקום חיקה קנוי לה. תוס' ד"ה מקום.
[29] כתבו תוס' שצריך לומר לה גם "הרי את מותרת לכל אדם", ואף על גב שהיא מתגרשת בעל כרחה, מכל מקום צריך שתדע שהיא מגורשת, ולא תהא "משלחה וחוזרת". תוס' ד"ה אינו.
[30] כתב הר"ן דמתניתין מיירי כשהיו עסוקין בענין גירושין, שאם לא כן, גם אם לא אמר לה כנסי שטר חוב זה, אלא שתק, וגם אם לא מצאתו מאחוריו, אלא שנתן לה בנתינה מעלייתא, לא היתה מגורשת עד שיאמר לה הרי זה גיטך. אלא בהכרח, שהיו עסוקין בענין גירושין, ואם היה נותן לה בנתינה גמורה ולא היה אומר כלום היתה מגורשת, כי די בכך שהיו עסוקין בענין גירושין. ולפי שאמר לה כנסי שטר חוב זה, נתבטל כל מה שהיו עסוקין באותו ענין בתחילה, וצריך לומר לה שוב הרי זה גיטך. וכן כשמצאתו מאחוריו, כיון שנתינה גרועה היא, כמבואר בגמרא שמדובר בדעריק לה חרציה, בכגון זה לא מהני עסוקין באותו ענין וצריך לפרש בהדיא שנותן לה לשם גט. כי עסוקין באותו ענין לא מהני אלא רק בנתינה גמורה. וכן בנתן בידה כשהיא ישנה, הרי אפילו היו עסוקין באותו ענין, ואפילו אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה, אינה מגורשת, כיון שאינו משתמר בשעה שהיא ישנה. והרמב"ם כתב: ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין? שנאמר "ספר כריתות, ונתן בידה", שיתן אותו בתורת ספר כריתות. אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה, אינו גט. וכתב הלח"מ דדעת הרמב"ם היא, דמתניתין מיירי גם כשאין עסוקין באותו ענין, דאילו נתן בשתיקה היה הגט פסול רק מדרבנן, ובגלל שאמר שנותנו בתורת שטר חוב הוא פסול מדאורייתא [גירושין א יא]. וכן ביאר בב"י [אה"ע סי' קל"ו] שמדאורייתא אינו פסול אלא רק כשאמר דברים שאינם ענין של גירושין, אבל כשנתן לה סתם, אינו יוצא מתורת גירושין, ולפיכך אינו פסול אלא מדרבנן. ובענין מצאתו מאחוריו ביאר הרמב"ן במלחמות, דכשהיו מדברין על עסקי גירושין, ואמר לה הבעל אתן לך גט, ונתן לה סתם, הוכיח תחילתו על סופו שהוא הגט והם הגירושין. דהנתינה משלימה הדיבור. אבל זו שתפסה לעצמה שטר ממנו, אף על פי שהיה מדבר עמה קודם לכן על עסקי גירושין, אינו גט, דלא מוכחא מילחא דלשם גירושין הוא.
[31] כתב הר"ן, שאם נתן הגט לשליח קבלה של האשה בשעה שהיא ישנה, הרי זו מגורשת. שהרי הוא משתמר ביד השליח. אבל אם זרק לחצרה כשהיא ישנה, אינה מגורשת, דכיון שהיא צריכה לעמוד בצד חצרה, כל שהיא ישנה אינה יכולה להתגרש על ידי חצרה.
[32] כתב הרא"ש, דהוי כאילו קירב לה את ידו והיא לקחה הגט מתוכו. אבל אם היתה ידו פתוחה והגט מונח עליה ולקחתו משם, והוא לא קירב ידו אליה, אין זו נתינה, ואינה מגורשת. ועוד הביא בשם ר"ת לפרש, שהיה הגט תחוב במתניו בחוזקה, שקשה להוציאו, וכווץ הבעל מתניו, ועל ידי כן נעשה שם רווח, ונטלתו. וכתב הרא"ש, שגם ר"ת מודה שצריך הבעל לקרב מתניו אליה, שאם לא כן הוי כאילו הגט סגור בידו ופתח ידו ונטלתו, דודאי לא הוי גט. אלא שלר"ת צריך תרתי, גם שיסייעה בנטילתה, וגם שיקרבנו אליה, ואם יקרב ידו כשהיא פתוחה בלבד, לא יועיל, אלא אם כן יפתח ידו, וגם יקרבנה. וכתב החשק שלמה, דמסוגיין מוכח ד"מנתן בידה" ילפינן שני דינים: א. שהוא יהיה הנותן, ואפילו אם תטול את הגט מידו של הבעל אינו מועיל, דבעינן "ונתן" ולא שתטול. ב. שתקבל מידו של הבעל ולא מהקרקע. ולכאורה תמוה, שהרי בכל טלי גיטך מעל גבי הקרקע יש גם את החסרון הראשון, שהוא לא נתן אלא שהיא נטלה, ואם כן למה צריך רבא לומר טלי גיטך מעל גבי קרקע, והרי אפילו טלי גיטך מידי גם לא היה צריך להועיל. אלא, מבאר החשק שלמה, שרבא בא לומר שאפילו כשהבעל מסייע בנתינה, כגון שקירב הגט אצלה והניחו על גבי קרקע, שמצד נתינת הבעל אין כאן חסרון, מכל מקום אינה מגורשת, כיון שלא הגיע ישר מידו של הבעל, אלא מהקרקע.
[33] ואף על גב דנתינה ראשונה לאו כלום היא מכל מקום קרינן ביה ונתן בידה שהרי היתה נתינה לידה. והוא הדין כשנתן לה גט לשם פקדון ואחר כך אמר לה הרי זה גיטך מתגרשת כיון שהיתה כאן נתינה מיד הבעל ליד האשה. ר"ן. ובתוס' רי"ד כתב, שדוקא באופנים של המשנה שנתנו לה לשם גירושין אלא שלא חל הגט, די בנתינה הראשונה. אבל כשנתן לה לשם פקדון, נתינה זו אינה כלום, וצריך לחזור וליתן לה את הגט לשם גירושין. שאם לא כן, היה התנא משמיענו חידוש יותר גדול, שאפילו כשנתן לה לשם פקדון ואחר כך אמר לה הרי זה גיטך מגורשת.
[34] לעיל עז ב.
[35] לפי שישן, כיון שהוא מעצמו יתעורר משנתו, הרי הוא כיושב. אבל כפות אינו יכול ללכת מעצמו, שהרי מחוסר היתר הוא. רמב"ן.
[36] דתרתי בעינן, כפות, כדי שלא יהא חצר מהלכת, וישן, כדי שישתמר לדעתה. ר"ן. וכתב הרא"ש בשם הריצב"א דאם היה כפות בידיו ורגליו, והיא אוחזת החבל, אין צריך שיהא ישן, לפי שהוא משתמר לדעתה על ידי החבל. והרא"ש חלק עליו, כי גם כשהיא אוחזת החבל, כיון שהוא ניעור ויש לו דעת לעצמו, הוי חצר המשתמרת שלא לדעתה. עוד כתב הרא"ש דלכאורה קשה, כי היכי דישן הוי חצר מהלכת אף על פי שבפועל אינו הולך, כיון שאילו היה ער היה יכול להלך, כמו כן היה לנו לומר שישן אינו חצר משתמרת לדעתה. וביאר, שבחצר מהלכת החסרון הוא דלאו דומיא דידה היא, שהיא נחה והאיש מוליכה, ולכן צריך שהחצר תהא נחה תמיד, ולא תשתנה לעתים, בין ישן ובין ער, בין מהלך בין עומד ויושב, שגזירת הכתוב הוא. אבל הא דבעינן חצר משתמרת לדעתה, אין זה גזירת הכתוב משום דלאו דומיא דידה, שהרי גם ידה אינה משתמרת לדעתה בשעה שהיא ישנה. אלא סברא היא, שאין אדם רוצה שיהיו חפציו מונחים אלא במקום המשתמר לדעתו, הלכך כשהוא ישן, חשיב משתמרת לדעתה.
[37] נחלקו ראשונים בביאור חלות הגט מדאורייתא על ידי קנין של ארבע אמות שהוא רק מדרבנן. הר"ן כתב, אף על גב שקנין ארבע אמות אינו מן התורה, מכל מקום כיון שתיקנו חכמים ואמרו שיהיו קונות, הרי הקנו לו את הארבע אמות ועשאום כחצרו, והפקר בית דין הפקר. משמע מדבריו שהגט הוא מדאורייתא, כי לאחר שתיקנו חכמים ארבע אמות הרי הם קנויים לאשה, ונעשו כחצרה מדאורייתא. והרמב"ן כתב שחלות הגט הוא משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, והם הפקיעו הקידושין במקרה שהיה גט בתוך ארבע אמות. ומשמע שהוא סובר שהגט אינו אלא מדרבנן, ובכל זאת הוא מועיל להתיר אשת איש לעלמא משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והקשה האבני מילואים [ל ה], מה יענה הרמב"ן לענין קידושין, שהרי למדנו במשנתנו שגם בקדושין נאמר הדין של קרוב לה שעל ידי ארבע אמות היא מקודשת, וכיצד יתכן שיהיו קידושי תורה. בשלמא בגט, חכמים הפקיעו הקידושין ונעשית מגורשת מן התורה, אבל לעשות מקידושין דרבנן קידושי תורה אי אפשר, שאף שהוא מקדש אדעתא דרבנן, מכל מקום אינו קידושין אלא מדרבנן. ואין לומר שבאמת הקידושין אינם אלא מדרבנן, דאם כן מה בין קרוב לה למחצה על מחצה דאמרו במשנה דהוי ספק קידושין? והרי גם שם אינה מקודשת אלא רק לענין שהיא צריכה גט מדרבנן [עיין שם הטעם], ואם יבא אחר ויקדשה תהא צריכה גט גם ממנו. וביאר האבני מילואים, שגם הרמב"ן מודה שעל ידי הקנין דרבנן נעשה הדבר שלו מן התורה, אלא שהרמב"ן סובר שבארבע אמות לא הקנו חכמים את המקום עצמו למי שעומד שם [כיון שאחר כך הוא הולך משם ולא הקנו חכמים קנין לזמן], אלא רק הקנו את החפץ לאדם העומד שם. ולכן בקידושין אמרינן שהקנו חכמים לאשה את כסף הקידושין והקידושין אכן חלין מן התורה. אבל בגט אף על פי שהגט נקנה לאשה ונעשה שלה, מכל מקום, אינו מועיל מן התורה, כי הרמב"ן הולך לשיטתו בסוגיא דשכיב מרע לעיל עז ב [עיין שם בהערה 19] שאין מועיל "קנינים" בגט, דבעינן דוקא ונתן בידה או בחצרה. וכיון שהארבע אמות עצמן אינן קנויות לאשה, נמצא שהגט אמנם נקנה לה, אך לא הגיע לרשותה, ולכן הגט אינו אלא מדרבנן, ומדין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. אולם הר"ן סובר שאת הארבע אמות עצמן הקנו חכמים לאיש העומד שם, ולכן לא הוצרך לומר שהגט חל מדין כל דמקדש אדעתא דרבנן, אלא מעיקר הדין, דהארבע אמות הן כחצרה של האשה מדאורייתא. ועוד כתב האבני מילואים, שלכאורה מוכח מכאן דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, הן לדעת הר"ן שהארבע אמות נעשו שלה מן התורה, והן לדעת הרמב"ן שבקידושין נקנה הכסף קידושין לאשה על ידי הארבע אמות ומקודשת מן התורה. אולם לדעת הרמב"ם, שהוכיח האבני מילואים שהוא סובר דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, יקשה מהדין של "קרוב לה" בקידושין, דמשמע מהרמב"ם שהיא מקודשת מן התורה. וביאר האבני מילואים, שהרמב"ם יסבור כהר"ן שהארבע אמות עצמן קנויין לאשה וממילא היא מקודשת מן התורה, כי אף שהקנין הוא רק מדרבנן, מכל מקום, לגבי זה ודאי מועיל הקנין שיהא רשאי לאוכלו ולהשתמש בו כחפצו, כיון שהפקר בית דין הפקר. אלא, שלדעת הרמב"ם לא עשו חכמים את החפץ כאילו הוא שלו ממש ולכן אינו מועיל לגבי דבר הצריך שיהא "לכם" מן התורה. אבל לגבי קנין חצר, אין צריך שתהא החצר שלו ממש אלא די בכך שיש לו רשות להשתמש בה, וכיון שעל ידי הקנין דרבנן מותרת האשה להשתמש בארבע אמות, הרי הוא נעשה לחצרה, וקונה את הגט והקידושין מן התורה. ועוד הקשו הראשונים דבבא מציעא י ב מבואר דארבע אמות אינן קונות אלא בסימטא ולא ברשות הרבים, ואילו במשנתנו קתני היתה עומדת ברשות הרבים, ויש לומר, שהגמרא שם מדברת לגבי הפקר. אבל בגט, שיש דעת אחרת מקנה אותה, מועיל גם ברשות הרבים. ועוד יש לומר, דרשות הרבים דמשנתנו לאו דוקא, אלא היינו סימטא. תוס' ותוס' הרא"ש. ובמלא הרועים תירץ, שכל הטעם דברשות הרבים אין קנין ארבע אמות, מבואר ברש"י בבבא מציעא [י ב] משום שעומדים שם הרבה אנשים ואין לאדם ארבע אמות מיוחדות. וזה שייך רק לגבי מציאה, שכולם רוצים לזכות בה ושייכים לזה, אבל בגט אין שום שייכות וזכות אלא רק לבעל ולאשה, והאחרים כאילו אינם, ולכן יש לבעל ולאשה קנין ארבע אמות אפילו ברשות הרבים.
[38] לכאורה מאי נפקא מינה שהוא בתוך ארבע אמות שלו, והרי העיקר שאינו בתוך ארבע אמות שלה? ויש לומר, דנפקא מינה אם קדם וזכה בארבע אמות שלו, ששוב לא יועיל אם היא תיכנס לשם, כיון שכבר הם שלו. תוס' הרא"ש.
[39] כאן לא שייך להקשות "והא אגיד גביה" כדלקמן, כי שם כל אחד יש לו רשות בפני עצמו, אבל כאן הוי כחצר השותפין, ויש מאן דאמר בגמרא שקונין זה מזה בחצר השותפין. תוס' הרא"ש. והחזון איש כתב דאף למאן דאמר חצר השותפין אין קונין זה מזה, יש לומר שאם נכנסו שנים בבת אחת לארבע אמות לא הקנו חכמים את הארבע אמות לשניהם בשותפות, אלא רק אחד מהם קונה, והדבר מוטל בספק איזה מהם קנה, כמו ראובן שאמר לשמעון וללוי הרי השדה נתונה לאחד מכם, והלכו והחזיקו ביחד, שקנה אחד מהם בלבד, והדבר מוטל בספק ביניהם. ולכן אין להקשות שהגט אגיד גביה דהבעל, כי לצד שהיא זכתה בארבע אמות, אין לבעל שם כלום.
[40] הקשו תוס' שיעמיד באופן שאיננו יודעים מי קדם ולכן הוא ספיקא. ותירצו דלשון מחצה על מחצה לא משמע הכי. תוס' ד"ה והא [בע"ב]. וביאר המהרש"א משום דודאי לא הוי מחצה על מחצה, שאי אפשר לצמצם, והוא קרוב לו או קרוב לה, אלא דאנן לא ידעינן. אבל קשה, מה תירץ בשתי כתי עדים, ששם ודאי לא הוי מחצה על מחצה, שהרי הם מכחישים זה את זה, אלא שאנו לא יודעים מי אומר אמת. והחזון איש מבאר, שבספק מי הקדים אין כאן ספק על מקום הגט אלא הספק הוא על הארבע אמות שהגט מונח בהם של מי הם, כי ספק מי נכנס לתוכן ראשון, ולא נופל על זה לשון מחצה על מחצה. אבל בשתי כתי עדים, הספק הוא על הגט אם הוא קרוב לו והיינו בארבע אמות שלו, או קרוב לה והיינו בארבע אמות שלה, ושייך על זה לשון מחצה על מחצה. ובאבני מילואים [ל ט] תירץ קושית התוס', דאם העדים אינם יודעים מי קדם הוי כגירושין בלי עדים ואינה מגורשת. ולכן תירצה הגמרא בשמונה אמות מצומצמות שזה אינו מחמת ספק אלא ששניהם שוים. או בשתי כתי עדים שהכת אמיתית יודעת בודאי שהיה קרוב לה. ובפורת יוסף הקשה, שיעמיד כגון שעמד איש אחד קודם, ואחר כך באו האיש ואשה, וכשהלך האיש נמצאו שניהם בתוך ארבע אמות בבת אחת. ותירץ, כיון שכל קנין ארבע אמות הוא משום דלא ליתי לאינצויי, הרי לגבי גט אין לאדם אחר שום זכות, דלא שייך שיבא לאינצויי עליו, והוי כמאן דליתא. ועוד הקשה, אכתי שייך כגון שהיה הגט ברשות אדם אחר והפקירו, וקנו שניהם בבת אחת. ותירץ דמזה ראיה לשיטת הפוסקים שבגט יש קנין ארבע אמות גם ברשות הרבים, והוא הדין ברשות אחר.
שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח לא צריכא דגבוה עשרה. פירש רש"י ז"ל: דהוי רשותא לנפשיה ולא חשיב ההוא אוירא רשות מוכר לבטל רשות הכלי. וקשיא לי דאם כן מאי קא פריך והא איכא מקום כרעי המטה כלומר דקפיד בהו דהא מכל מקום כי קליט ליה מאויר שלמעלה לעשרה קליט ליה דלית ליה חשיבות לבטוליה לכלי של לוקח וכי קפיד אכרעי המטה מאי הוי, ועוד דלכאורה מדקא מקשה והא איכא מקום כרעי המטה כלומר דקפיד בהו משמע דכולה מילתא משום דקפיד בהו ולא קפיד הוא, ועוד דמאי שנא עשרה אי משום לבוד כיון דגבוה שלשה נפיק ליה מתורת לבוד וליקני ואי משום זכיית אויר חצרו הא ודאי אויר חצרו אפילו למעלה מעשרה כל שבתוך מחיצותיו קונה לו ואויר חצרו כחצרו כדתנן היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת, ואי משום דמפסיק כלי ואין סופו לנוח כדאמר רבא במציעא פרק השואל גמרא אין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד מאי שנא עשרה אפילו חמשה וארבעה כל שאין הכלי מונח בקרקע, ומלשון רבינו אלפאסי ז"ל נראה שהוא מפרש כדברי רש"י ז"ל וזהו לשונו: לא צריכא במטה דגבוה עשרה ואף על גב דאיכא מקום כרעי המטה ברשותיה דבעל אמקום כרעי המטה לא קפדי אינשי, והרמב"ם ז"ל פירש: מפני שחלקה רשות לעצמה, ומסתברא דהכי [בנדפס: פרכינן] פירושא לא צריכא דגביה עשרה ויכול להשתמש תחתיו הלכך לא קפיד ביה והוה ליה כאומר לה קני דהתם קני כליו של לוקח ברשות מוכר, ומשום הכי פריך כי גביהה עשרה מאי הוי אכתי איכא מקום כרעי המטה דקפיד בהו והוה ליה כליו של לוקח ברשות מוכר ולא קנה לוקח ולא אמרו קולט מן האויר דקונה אלא בדלא מנח אארעא אבל מנח אארעא כליו של לוקח ברשות מוכר קרי ביה ולא קנה לוקח, ופריך אמקום כרעי המטה לא קפדי אינשי כלומר אמקום כרעי המטה של אשתו, כך נראה לי.
מתני': אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה עכשיו הא גיטך. ולא שיאמר לה בשעת נתינה קאמר אלא עד שיאמר לה עכשיו הא גיטך והכי מוכח בגמרא, והא דאמרינן דבדאמר לה כנסי שטר חוב זה דאינה מגורשת, דוקא בשלא אמר לעדים מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי אבל אי אמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לה אף על גב דאמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת דמשום כסופא הוא דאמר לה הכי וכדאיתא בפרק הניזקין, והוא הדין נמי בדלא אמר לה כנסי שטר חוב זה אלא דיהיב לה סתם אינה מגורשת אלא אם כן עסוקים באותו ענין וכדאמרינן בפרק קמא דקדושין היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו רבי יהודה אומר צריך לפרש אמר רב הונא אמר רב הלכה כרבי יוסי והוא שעסוקין באותו ענין, [בנדפס: ותמיהא לי אמאי נקט לה באומר לה כנסי שטר חוב, לישמעיה בנותן לה סתם דאינו גט וכל שכן באומר לה כנסי שטר חוב, ויש לומר דהכא אפילו בשעסוקין באותו ענין ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי לא מיירי, ואי נמי יש לומר דעיקרא משום דהיתרא דרבי אתא לאשמועינן דאפילו באומר כנסי שטר חוב אינו צריך ליטלו ממנה אלא באומר לה הא גיטיך סגיא, כך נראה לי].
וטעמא דמתניתין דקתני אמר לה כנסי שטר חוב זה אינו גט, יש לפרש משום דבטוליה בטלי כלומר בטל נתינה זו שלא תהא כנתינת גט אלא רצה לשחק בה שתהא לה כנתינת שטר חוב דאינו מגרש והכי נמי משמע בפרק הניזקין דאמרינן מדעתו של רבי יוחנן בן גודגדה נלמוד אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זה גט, ואמרינן פשיטא מהו דתימא בטולי בטליה קא משמע לן אם איתא דבטליה לסהדי הוה אמר והאי דקאמר לה הכי משום כיסופא הוא, אלמא כי אמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי הוא דאמרינן דלא בטליה דאם איתא כיון דאמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי הוה מודע להו לית אנא יהיב ליה בתורת גט כדאמרי להו אלא כנתינת שטר חוב לחוכא בעלמא, הא לאו הכי כי אמר לה כנסי שטר חוב זה בטליה בטלי, ומיהו לא בטליה מתורת גט שלא יהא כשר לגרש בו דהא לא אמר כלום בגופו של גט אלא לדידה קאמר כנסי שטר חוב והלכך כי אמר לה הא גיטך מתגרשת בו, והרמב"ם ז"ל כתב כלשון הזה מנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות אבל נתנו לה בתורת שטר חוב או מזוזה וכו' אינו גט, ובסיפרי תניא ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר חוב זה אינו גט. ואם תאמר ותיפוק לן משום דלמא בטולי בטליה, איכא למימר אם איתא בבטלי לסהדי הוה אמר וכדאמרינן בפרק הניזקין ולא טעמא התם משום דמעיקרא אמר להו ראו גט שאני נותן לאשתי דוקא, אלא משום דכיון דאיכא סהדי לסהודי הוה מודע בינו לבינם, והא דאמר לה הכי משום כיסופא דידה היא לעולם עד דמפרש דמבטל ליה.
נתן גט בידה והיא ישנה נעורה קוראה והרי הוא גיטה אינו גט. פירוש: אף על פי שאמר להם לעדים ראו גט שאני נותן לה משום דלאו בת איגרושי היא לפי שאין הגט שמור בידה כדאמרינן בגמרא, אבל אי לא אמר להו לעדים ראו גט שאני נותן לה למה לי ישנה דנקט אפילו נתן בידה והיא נעורה נמי אינו גט כדאמרינן בפירקא קמא דקידושין (ז, א) דבזמן שאין עסוקים באותו ענין צריך לפרש וזו אינה עסוקה באותו ענין שהרי ישנה היא ודכותה בנעורה שאינן עסוקין באותו ענין צריך לפרש [בנדפס: ומתניתין תרתי אשמועינן בכנסי שטר חוב אשמעינן דוקא בשלא אמר לעדים ראו גט שאני נותן, והדר אשמעינן דבישנה אפילו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינו גט] ותניא בתוספתא דמכלתין הוליך אשתו אצל לבלר ונטל גיטה ונתנו לה ולא אמר לה הא גיטך רבי יוסי אומר מגורשת רבי יהודה אומר אינה מגורשת רבי אומר עסוקין באותו ענין מגורשת ואם לאו אינה מגורשת, אלא ודאי ישנה אפילו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינה מגורשת מה שאין כן בנעורה דהתם ודאי הויא מגורשת דהא יהיב לה לשם כריתות לדעת העדים אף על פי שנתן לה סתם ולא פירש קל וחומר מאמר לה כנסי שטר חוב זה דגריע טפי מנותן סתם כדאמרינן בפרק קמא דקדושין דיהיב לה סתם הכי נמי במאי עסקינן דיהיב לה ואמר לה בהני לישני ואפילו הכי בזמן שאמר לעדים ראו גט שאני נותן לה מגורשת וכל שכן בנותן סתם דהויא מגורשת, וחרשת נמי כנותן לה סתם דמי דאף על פי שהגט שמור בידה מכל מקום כשאמר לה הא גיטך אינה שומעת מה שאומר לה בפיו ואפילו הכי כי אמר להו לעדים מגורשת, אלמא אמר לעדים ונתן לה סתם מגורשת, אבל בישנה אינה מגורשת דלא בת איגרושי היא ולא משום דבעינן דעתה אלא שאין גיטה שמור בידה כדאמרן וגריעה מחרשת דחרשת יודעת לשמור גיטה ומשום הכי יש לה יד להתגרש אבל זו אין לה יד כלל כל זמן שהיא ישנה.
והר"א אב בי"ד זצ"ל הקשה דמההיא דצריך לפרש ומיהא דנתן בידה והיא ישנה משמע דבעינן דעתה וגבי חרשת שהשיאה אביה ובאמר לעדים ראו גט שאני נותן לה, ובהיא בטבריה וחצרה בציפורי אם נתקרע הגט קודם שתדע דמגורשת ואם היתה ישנה בשעת זריקת הגט ונאבד או שנתקרע קודם שנעורה מכולהו משמע דלא בעינן דעת דהא משמע דאף בזו שנתקרע אחר זריקה קודם שנעורה מסתברא דמגורשת דאינו עולה על דעת שאם נתקרע הגט מיד לאחר זריקתו לחצרה בפני עדים שיהו עדים אומרים נעורה היתה בשעת זריקת הגט, אלו דברי הרב זצ"ל, ועלה כל זה בידו בספק, ומסתברא דאין כאן קושיא ותיובתא לא חזינא דלעולם דעת בעינן אבל דעתה דוקא לא בעינן אלא או דעתה או דעת העדים דטעמא משום דכתיב ספר כריתות ונתן בידה שיהא נותן בידה לדעת שהוא ספר כריתותיה ולא הקפיד הכתוב בידיעתה דוקא אלא כיון שנודע לעדים הרי כאן דעת שהוא נותן לה לכריתות והיינו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אף על פי שחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה דמגורשת אבל כי לא אמר לא לה ולא לעדים ולא היו עסוקין באותו ענין אינה מגורשת והיינו מתניתין אמר לה כנסי שטר חוב זה ונתן לה סתם דאינה מגורשת דאין כאן דעת נתינת גירושין כלל, וישנה אף על פי שיש כאן דעת העדים דאינה מגורשת אין הענין משום דעת אלא לפי שאין לה יד כלל והרי זו כנשטית או שאינה יודעת לשמור את גיטה דאינה יכולה להתגרש, וזרק לה גיטה בחצרה והיא בטבריא וחצרה בציפורי אף על פי שאינה יודעת בשעת זריקתו דהויא מגורשת לרבי הושעיא או בחצרה הסמוכה לה אליבא דעולא כמו שכתבתי למעלה התם היינו טעמא משום דחצרה משום ידה איתרבאי וכיון שהיא יכולה להתגרש על ידה בכענין זה שאם נתנו בידה סתם והיא נעורה ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לה מגורשת כמו שכתבתי למעלה הכי נמי בחצרה מגורשת שהרי יש כאן דעת העדים ודיו, אבל מה שכתב רבנו ז"ל דאפילו זרקו לה בחצרה והיא ישנה דמגורשת הא ודאי צריכא עיונא ומסתברא דלעולם אינה מגורשת דלא עדיפא חצרה מידה דנתנו בידה והיא ישנה אינה מגורשת כל שכן חצרה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ועוד דאתו עדים ואמרי בההיא שעתה נעורה היתה אינה מגורשת, ותדע לך דכל שאין לה יד אין לה חצר ועוד ראיה שוטה שאין לה לא יד ולא חצר וזו הואיל ואין לה יד היאך יש לה חצר כך נראה לי מיהו [בנדפס: ומיהו אף] ואף כשתמצא לומר דחצרה כיון שהיא משתמרת לדעתה אף על גב דהיא ישנה בשעת זריקת הגט הרי זו מגורשת דמכל מקום בחצר המשתמרת זרקו לה, ולא דמי לישנה דהתם אינו משתמר כלל, ולשוטה לא דמיא דהתם כיון שאין לה יד כלל דמחוסר מעשה ולאו סמיה בידן כדאמרינן בריש מי שאחזו הלכך אין לה חצר, אבל ישנה אף על גב דהשתא אין לה יד מכל מקום ראויה להיות לה יד דלאו מחוסרת מעשה וסמיה בידן הילכך אפילו השתא יש לה חצר כיון שהיא משתמרת, מכל מקום אכתי לא תיקשי לן דכיון שהיא משתמרת ואיכא דעת העדים הרי זו מגורשת.
גמרא: אימא שלפתו והיא בעינן ונתן בידה וליכא לא צריכא דעריק לה חרציה. כלומר וכיון שהוא מקרבו לה [בנדפס: ומסייעה] ומסייעא בלקיחתו ונתן בידה קרינן ביה, ומדפרכינן והא בעינא ונתן בידה שמעינן שאם תפס הבעל הגט ופתח ידו ולקחתו מתוך ידו לא קרינא ביה ונתן אלא אם כן נתנו הוא לתוך ידה או שיקרבהו לה שהוא מסייע בלקיחתו.
והלכתא בכפות. פירוש: כי קאמר רבא ישן ומשמרתו בכפות קאמר שאינו יכול להלך ושמעינן מינה דנעור אף על פי שכפות ומשמרתו אינו גט דתרוייהו בעינן, והא דאמרינן בפרק המביא (כא, א) תניין כתב לה גט ונתן ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ואוקימנא בכפות ולא מסיימינן בה בישן, התם משום דמאי דפרכינן חצר המהלכת היא מתרץ אבל משתמרת לדעתה שמעתא דרבא בהדיא היא, וכן עיקר ושם הארכתי יותר בסיעתא דשמיא.
[בנדפס: ארבע אמות שלה זהו קרוב לה. ואף על גב דאסיקנא בבבא מציעא גמרא, ראה אותן רצין אחר המציאה דאינן קונות לה ברשות הרבים אמר ליה מאי רשות הרבים דהכא סימטא ואמאי קרי ליה רשות הרבים לפי שאינו רשות היחיד ודכותה אמרינן בבבא בתרא גבי כליו של אדם קונה לו בכל מקום ואמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן לקיש אפילו ברשות הרבים ואסיקנא מאי רשות הרבים סימטא ואמאי קרי ליה רשות הרבים לפי שאינו רשות היחיד אי נמי הכא צידי רשות הרבים וכדאמר רב ששת התם בפרק קמא דמציעא אי נמי איכא למימר דרב סבירא ליה כמאן דאמר התם קונות לו אפילו ברשות הרבים אי נמי גט שאני דתקינו לה רבנן אפילו ברשות הרבים משום תקנת עגונות, ומיהו צריך עיון לפירוש זה דמשמע דלא מחלק בין גיטין לשאר דברים אלא רבי יוחנן בלחוד מדאקשינן עליה והא וכן לקדושין קתני ולא אקשי לכולהו אינך אמוראי, ושמא יש לומר משום דרבי יוחנן אמר בהדיא לגיטין אמרו ולא לדבר אחר.
ארבע אמות שלו זהו קרוב לו. ואם תאמר לא הוה ליה למימר אלא ארבע אמות שלה זהו קרוב לה כלומר מגורשת חוץ לארבע אמות לא, ובמתניתין נמי אמאי איצטריך למתני קרוב לו כלל לא הוה ליה למיתני אלא קרוב לה מגורשת אינו קרוב לה אינה מגורשת, ותירצו בתוספות דחידושא אשמעינן דאי קדם איהו אף על גב דאיהי נכנסת בתוך ארבע אמות דידיה לא חשבינן אותן ארבע אמות שיהא לה בהן חלק ואפילו מגורשת ואינה מגורשת לא הויא אלא כיון דאיהו קדים כדידיה חשבינן להו לגמרי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל וזהו לשונו שכתב בפ"ה (בפירוש המשניות) הוא בא תחלה ועמד ואחר כך עמדה היא כנגדו וזרקו לה אם היה גט בתוך ארבע אמות שלו אינה מגורשת אף על פי שאם תשוח תטלנו, עמדה היא תחלה ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אף על פי שהוא מחצה על מחצה הואיל והוא בא בתוך ארבע אמות שלה הרי זה [בנדפס: גט] פסול עד שיגיע הגט לידה. עד כאן.
וליחזי הי מינייהו קדים. הא דלא פריך הכא והא אגיד ביה כדפריך בסמוך משום דכיון דקאי כוליה בתוך ארבע אמות דידה כמו בארבע אמות דידיה דין הוא דתיהוי מגורשת ואינה מגורשת אבל לקמן דקאי מקצתו חוץ לארבע אמות דידה וקאי בארבע אמות דידיה שייך למיפרך והא אגיד גביה.
והא אי אפשר לצמצם. קשיא לי מאי קושיא אדרבה היא הנותנת דכיון דאי אפשר לצמצם הרי זו מגורשת ואינה מגורשת, ויש לומר דלישנא דמתניתין בלחוד היא דקשיא ליה היכי קתני מחצה על מחצה דהא אי אפשר לעמוד עליו והוה ליה למיתני ספק קרוב לו ספק קרוב לה כדתניא ביבמות פרק כיצד (ל, ב) כך נראה לי.
גמ' ה"ד קרוב לה ד' אמות שלה זו קרוב לה ד' אמות שלו זהו קרוב לו. הנה קנין ד' אמות הוא דרבנן וא"כ להפוסקים דבקנין דרבנן לא מהני מה"ת להיות שלו א"כ איך מהני כאן בגט ד"א שתהי' מגורשת. אך לא קשה דהא ודאי מודים הפוסקים הנ"ל דיש כח ביד חכמים לעשות שלו לגמרי מה"ת דילפינן מקרא רק דסוברים דבקנין שתיקנו חכמים בכל דוכתי לענין ממון לא הפקיעו לגמרי הדאורייתא דלמה הי' להם להפקיע לגמרי וכמו מעמד ג' וכה"ג. וממילא אי אתרמי קנין הזה לענין קדושין וגיטין לא מהני מה"ת כיון שלא הי' התקנה בגט. משא"כ היכא שהי' התקנה מיוחדת בגט או בקידושין ודאי דתקנו להיות שלו לגמרי מה"ת דיש כח בידם דאל"ה לא יועילו וכדאמר לעיל גבי נייר אקנויי אקני לי' רבנן ומגורשת מה"ת כיון שהי' התקנה בגט וכנ"ל, ולכך כאן דהא בר"ה אין ד' אמות קונה כלל רק חכמים תקנו בגט משום עיגונא כמ"ש הר"ן ותיקנו להיות שלה מה"ת. וכן יכולה לשמרו דאינו קונה בכל מקום והי' התקנה בגט כנ"ל לכ"ע מהני ולא קשה לפוסקים הנ"ל:
אך לדברי תוס' שכתבו דדוקא בצידי ר"ה או בסימטא דקונה בכל מקום מהני בגט ולא הי' תקנה מיוחדת רק ע"י שקונה בכל מקום וקשה כנ"ל. וצ"ל או דסברי באמת כפוסקים הנ"ל דמהני מה"ת. או דאף לתוס' היה התקנה שיקנה בגט לגמרי רק שסוברים דלא תיקנו רק במקום שקונה בכל מקום. אבל הי' תקנה כאןכנ"ל. דהא ביכולה לשמרו צריכין ע"כ לפרש כן גם לתוס' כנ"ל דאינו קונה רק בגט. ובזה י"ל דהר"ן ז"ל כ' דהא דאמר ואת לא תעבד עובדא עד דמטי לידה הוא דוקא כר"ה או לענין יכולה לשמרו דאינו קונה בכל מקום רק בגט תיקנו לכך לא עבדינן עובדא. משא"כ היכא דד"א קונה בכל מקום עבדינן עובדא ובאמת סתמא קתני. ולמ"ש א"ש דבמה שקונה בכל מקום לא מהני בגט מה"ת רק מחמת התקנה מיוחדת בגט ושוב לא עבדינן עובדא כמו בר"ה כנ"ל ואף בסימטא וצידי ר"ה לא עבדינן עובדא כנ"ל. והר"ן ז"ל באמת סובר דמהני קנין דרבנן מה"ת כנ"ל משא"כ להפוסקים הנ"ל:
ולכאורה אף דקנין דרבנן מהני מה"ת מ"מ הא שאר קנינים כגון אגב וכה"ג אינו מועיל בגט רק משום חצר דאיתרבאי כידה וא"כ נהי דמהני הקנין ד"א מה"ת ונעשה שלה מה"ת מ"מ חצירה לא הוי מה"ת והוי רק כשאר קנין ואינו מועיל בגט דבמה נעשה חצירה מה"ת. וצ"ל דהתקנה לא הי' על החפץ שיקנה בתוך ד"א רק התקנה הי' על הרשות שכל הד' אמות של אדם יהי' שלו לענין זה שיקנה כל מה שבתוכם ולכך מהני גם בגט מטעם חצר כיון שהד"א הם חצירה מדרבנן הם שלה מה"ת ואף דלענין שאר דברים אינם שלה רק לקנות מ"מ הוי חצירה דהא בהשאיל לה מקום לקנות הגט מבואר לעיל בש"ס דמהני וכן כאן המקום שלה לקנות כנ"ל. וכן ביכולה לשמרה קשה ג"כ כנ"ל נהי דתיקנו שתקנה הגט מ"מ הוא כשאר קנין. וצ"ל ג"כ כנ"ל דכל אותו מקום שיכולה לשמור המונח בתוכו הקנו לה חכמים להיות חצירה ומתגרשת ממילא כנ"ל:
בתוס' הקשו הא בר"ה אין ד"א קונים ע"ש. ונראה דאפשר לומר דהא אמר בש"ס ב"מ הטעם דלא תיקנו ד"א בר"ה משום דעדיין ליתי לאנצויי ופי' רש"י ז"ל דהרבה ב"א עומדים בתוך הד"א ועדיין יטעון כל א' שהוא הי' קרוב בתוך ד"א משא"כ בסימטא ע"ש. וא"כ כל זה במציאה משא"כ במקח וממכר ומתנה דאין קנין הד' אמות רק נגד הנותן והמקבל ואין לשום אחר זכות בזה וא"כ שוה ר"ה לסימטא דגם בר"ה שייך התקנה כיון שאין התקנה רק נגד הנותן והמקבל דאף אם אחר הי' קרוב לא קנה לכך קונה שפיר גם בר"ה וכן בגט כיון דאין שייכות לאחר בזה קונה בר"ה כמו בסימטא. וזה י"ל באמת דעת הפוסקים הובאו בב"ש דבדעת אחרת מקנה קונה ד"א גם בר"ה והיינו מטעם הנ"ל. ואף אם אחר עמד מקודם בתוך הד"א אינו מונע המקבל מתנה מלקנות כיון דלו אין היזק כלל מזה. ולכך פריך אח"כ שפיר ה"ד מחצה על מחצה דא"א לצמצם דא"ל כמ"ש הב"ש שעמד א' מקודם ואח"כ באו הבעל והאשה ואח"כ הלך האחר משם דנעשים הד"א של שניהם בב"א. דלהנ"ל ע"כ ממתניתין דכיון דאין להאחר שייכות לזה אינו מונע מלקנות דאל"כ לא הי' קונה בר"ה. וע"כ כנ"ל ופריך שפיר דא"א לצמצם גם באופן הנ"ל דאין החילוק רק בין הבעל והאשה מי שבא קודם אבל אחר אינו מונע כנ"ל:
הנה לכאורה כיון דד"א תקנת חכמים לטובת המקבל א"כ יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים ואינו יכול לגרשה בע"כ כשזורק לד' אמות שלה דכיון שהי' התקנה שיהי' הרשות שלה ויכולה לומר אי אפשי כו' ואין הרשות שלה כלל וממילא לא בא הגט לחצירה ואח"כ ודאי דאינה יכולה לומר אי אפשי אבל קודם זריקת הגט או בשעת זריקה כשאומרת אי אפשי לא מהני. וא"כ קשה לכאורה לאביי דאמר לעיל דף כ"א בכתב לה שטר מתנה על החצר דאינה מתגרשת דכיון דחצר איתרבי מידה בעינן דומיא דידה שיהי' בין מדעתה ובין בע"כ אבל בשטר מתנה כיון שאינה יכול להיות בע"כ לא מהני גם מדעתה ע"ש. וא"כ גם כאן בד"א כיון שהוא מטעם חצר. וצריך להיות בין מדעתה ובין בע"כ וכיון שיכולה לומר אי אפשי וליתא בע"כ שוב ממילא גם כשאינה אומרת והוא מדעתה ג"כ לא מהני כמו התם כנ"ל. ולדעת הפוסקים דהי' תקנה מיוחדת בגט לא קשה דאינה יכולה לומר כלל אי אפשי דלא ניתקן כלל לטובתה. אבל להפוסקים דהוא מחמת התקנה שבכל מקום כו' וזה לטובת המקבל והוא כנ"ל:
אך י"ל דלא דמי דהא גם בחצר שלה יכולה להפקיר החצר ולא תתגרש אעפ"כ מהני ולא אמרינן דליתא בע"כ וע"כ דזה דבר אחר דבשלמא התם בכתב לה שטר מתנה על החצר דבנתינה זו תתגרש ובידה שלא תרצה לקבל ולא תתגרש הוי ליתא בע"כ דנתינת השטר שהיא נתינת הגט ליתא בע"כ ולא מהני גם מדעתה כנ"ל משא"כ כאן דנתינת הגט שפיר הוא בע"כ ואף שיכולה לומר אי אפשי כו'. זה אינו שייך לנתינת הגט ואף שיכולה לעשות פעולה אחרת שלא תתגרש. אבל גוף הגט הוא בע"כ שאף שלא תתרצה לקבל תתגרש כשלא תאמר אי אפשי כנ"ל. ובאמת יש להסתפק בזה אי אמרה אי אפשי אי אינה מגורשת כנ"ל. או כיון דיכולה לזכות מה שבתוך הד"א אם היא רוצה שוב לא מהני אמירתה אי אפשי ודוחק:
שם ד"א שלו זהו קרוב לו. ותמוה למה לי' ד"א שלו הא כיון שאינם שלה אינה מגורשת כו'. ותירץ הרשב"א ז"ל דקמ"ל דאף שהיא באה אח"כ לשם והם ד"א שלה מ"מ כיון שהוא עמד שם קודם ונעשים שלו לא מהני אח"כ ולא נכנס זכותה לתוכה וכדאמר בש"ס אח"כ ע"ש. והנה לכאורה בשלמא לתוס' ז"ל דאין זה תקנה בגט ואיירי רק בסימטא דקונה בכל מקום א"ש כיון שהבעל עמד קודם זכה בהד' אמות לקנות כל מה שבתוכם ונעשים חצרו ולא מהני אח"כ שבאה לשם. אבל לדעת הר"ן ז"ל ושאר פוסקים דאיירי כאן בר"ה ואף שאין ד"א קונה בר"ה תיקנו כאן בגט משום עיגונא שיקנה לה הד"א ע"ש. וא"כ מאי בכך שהבעל עמד שם קודם הא לא זכה בשום דבר בהד"א כיון שהוא בר"ה ולא נעשה חצרו כלל והוי כאדם אחר דנגדו לא שייך התקנה ושפיר תזכה אח"כ כשהוא בד' אמות שלה כנ"ל. וצ"ל דנגד הבעל והאשה תיקנו הד"א שיהי' כמו בסימטא כיון דשניהם שייכים לזה וצריך לצאת מרשותו וכיון דבסימטא ובצדי ר"ה אינה מתגרשת בכה"ג כשהבעל עמד שם קודם דשם נעשה חצרו ממילא לא העדיפו חכמים בר"ה שאין ד"א קונה כלל שיהי' עדיף לענין גט יותר מהיכא שקונה. ואעפ"כ היכא דאדם אחר עומד שם י"ל דאינו מזיק לענין הגט דגם בסימטא היכא דקונה מ"מ אינו מגרע במה שעומד האחר שם כיון שאינו מציאה רק דעת אחרת מקנה ונגד דבר שאינו מזיק לו לא קנה כלל הד' אמות. וממילא מהני אח"כ כנ"ל:
הנה צ"ל דאף דהבעל אינו רוצה לקנות בגט בד"א מ"מ הא חצרו מיקרי ולא יצא מרשותו כנ"ל. אך אם אומר אי אפשי בתקנת חכמים כיון דמה"ת אין הד"א רשותו כלל רק מהתקנה וא"כ כשאומר אי אפשי כו' ואינו רוצה שיהי' רשותו כלל אינו זוכה כלל בהד"א וכן בסימטא וכה"ג. וממילא זכתה היא בהד"א והם חצרה ומגורשת אף שהוא עמד קודם באותן הד"א או שעומדין שניהם יחד. והי' אפשר דמ"מ לא מהני למ"ש בתוס' ובש"עגבי אמרה איני ניזונית ואיני עושה דיכולה לחזור בה אח"כ ולומר אפשי כו'. וא"כ ממילא כאן כיון שיכול לחזור בו ויהי' חצרו ויהי' הגט מונח בידו. הוי יכול לנתקו ולהביאו אצלו דלא מהני ואף שאינו חוזר בו לא מהני. אך ז"א דאף דיכול לחזור בו הוא רק מכאן ולהבא אבל אין החזרה מבטלתו למפרע וא"כ ממילא אחר שתקנה לא יוכל כלל לחזור בו. וגם מיד כשאומר אי אפשי כו' זכתה היא בהד' אמות ואח"כ כשחוזר הוי כעמדה היא קודם ובא הוא אח"כ דאינו מבטל כנ"ל:
אך באמת הא ודאי דהיכא שקנה חצר ע"י קנין דרבנן אינו יכול לומר אח"כ אי אפשי בתקנת חכמים ואינו מסתלק בדיבור לבד והוא חצר שלו. וכן בפירות וכה"ג לא מהני רק קודם שזכה ע"י התקנה אבל לא אח"כ כנ"ל. וא"כ כיון שעמד בר"ה וזכה בהד"א להיות חצרו שוב לא מהני אח"כ אמירתו א"א בתקנה דבשלמא אם הי' התקנה על קנין החפץ הי' שייך קודם שזכה שיאמר אי אפשי. משא"כ כיון דהתקנה הי' על החצר שיהי' נעשה חצירו וכיון שכבר זכה בהם אינו מסתלק כנ"ל. ולהנ"ל י"ל דגם לגבי דידה כשזרק לה הגט לד"א שלה לא מהני כשאומרת אי אפשי אחר שעמדה בד"א אלו כיון שכבר נעשו חצירה כנ"ל וממילא מתגרשת בע"כ אף שאינו רוצה לזכות אך י"ל דד"א בר"ה אינו קנין הגוף דאינו נקנה לו לשום דבר רק לזכות ע"י והוי רק כקנין שיעבוד דמהני סילוק בדיבור בעלמא ואפשר דגם כאן מהני כנ"ל:
אך קודם שעמדה אם אמרה אי אפשי שיהיו נעשים הד"א חצירה י"ל דשפיר מהני כנ"ל וכן הבעל אם אמר קודם מהני וכשבאה היא מתגרשת אח"כ:
לכאורה גם בבאה היא קודם ואח"כ בא הוא דמהני והא נהי דנעשים הד"א חצירה מ"מ הא גם בחצר שלה אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה משום דיש לו קנין פירות רק משום גיטה וידה באין כא'. וא"כ נהי שזכתה בהד"א מ"מ יש לו בהם הקנין פירות ובפרט דעיקר הקנין לענין מציאה ומציאתה לבעלה וא"כ נעשים שלו וכאן לא שייך גיטה וחצירה באין כא'. דהא אז כבר עומד הוא שם והם שלו. אך י"ל דלא שייך בזה קנין פירות לבעל כיון שאין לה זכות שיהי' שלה כלל רק למה שתיקנו חכמים וי"ל דאין לו זכות בזה כנ"ל:
שם גמ' ה"ד מחצה על מחצה כו' והא אי אפשר לצמצם כו' וקשיא לי למ"ש תוס' פ"ב דחולין כ"ח גבי מחצה כרוב או אינו כרוב כו' בשם הר"ר שמעון דאף דאי אפשר לצמצם פליגי שפיר היכא שדומה לנו שהוא מחצה ולכך למ"ד מחצה כשר דאמר רחמנא לא תשייר רוב ממילא כשר דאיכא רוב להיתר דצד השקול שמא יותר ממחצה שחט ואם מחצה ממש ג"כ כשר ולאיסורא אין כ"א צד אחד פחות ממחצה ולמ"ד מחצה פסול דאמר שחוט רובא ממילא פסול דאיכא ב' צדדין ורובא לאיסורא ע"ש. והנה תוס' כאן הקשו מאי פריך דא"א לצמצם שמא באמת מחמת זה הוי ספק מגורשת ותירצו דלשון מחצה כו' לא שייך כיון שהוא רק משום ספק קרוב לו או לה והוי לי' למיתני ספק ע"ש. ולהנ"ל א"כ קשה הא שפיר אף דא"א לצמצם הוצרך למיתני דמחצה הוי מגורשת ואינה מגורשת והיינו דאם מחצה על מחצה ממש הוי ס' מגורשת מן הדין. וממילא כשנראה לנו שהיא מחצה כו' הוי ג"כ ס' מגורשת דיש ב' צדדין שוים שתהי' ס' מגורשת שמא בא הוא קודם או היא ואם באו שניהם בב"א ג"כ הוי ספק. ואי לא הוי תני זה והוי ס"ד דבשניהם בב"א ודאי מגורשת ממילא הי' הדין כשנראה לנו שבאו בב"א אף דא"א לצמצם מ"מ היא מגורשת דיש רוב להיתר שמא באה היא קודם וגם כשבאו בב"א מגורשת וכן להיפך אם הי' הדין בבאו בב"א דאינה מגורשת בודאי ממילא גם בנראה לנו שבאו בב"א לא הי' אפילו ספק דהי' רוב לאיסורא. ודוקא משום שהדין בבאו בב"א שהוא ספק לכך הוי באמת ספק אף בנראה לנו וא"א לצמצם וא"כ תני שפיר דמחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ומאי פריך:
אך י"ל דהא תוס' כתבו לקמן הא דבשניהם יכולין לשמרו דמגורשת ואינה מגורשת ובחוב יחלוקו וכתבו דלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי' משום דאינו משום ספק רק שכך הדין במחצה על מחצה ולמאי דמוקי בתרי ותרי ג"כ לכך יחלוקו משום דעדים מסייעים ע"ש בראשונים ז"ל וא"כ פריך כאן שפיר והא א"א לצמצם ונהי די"ל בגט כנ"ל מ"מ קשה בחוב למה יחלוקו נהי דאם היו באמת באים בב"א להד' אמות הי' הדין יחלוקו שלא מחמת ספק כנ"ל. אבל כיון דא"א לצמצם יש ספק שמא בא המלוה תחלה ונפטר ושוב המע"ה ופריך שפיר למה יחלוקו ומיושב קושית תוס' כנ"ל:
אמנם עדיין קשה כמ"ש דכיון דאם באו בב"א הדין יחלוקו שאינו מספק כנ"ל וא"כ ממילא כשנראה בב"א אף דא"א לצמצם מ"מ שפיר הדין יחלוקו דהא יש ב' צדדין ורוב לענין זה שחייב לשלם מחצה חדא שמא בא הלוה קודם וחייב הכל וגם אם באו בב"א הדין יחלוקו וחייב מחצה ויש רוב שחייב מחצה. וגם לפטור ממחצה הב' יש רוב שמא בא מלוה קודם וכשבאו בב"א כנ"ל. וא"כ שפיר גם בחוב יחלוקו דנגד החיוב מחצה יש רוב כנ"ל ועדיין קשה כנ"ל ומאי פריך. אך י"ל דהא קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וא"כ פריך שפיר דלמה יהי' בחוב יחלוקו הא א"א לצמצם ושמא הי' קרוב למלוה ופטור ואף שיש רוב לענין חיוב מחצה לא מהני כנ"ל. ומיושב במ"ש דלכאורה נדחים דברי ר' שמואל ב"י במה שפי' מחצה על מחצה כו'. ולמ"ש א"ש דר' שמואל תירץ שפיר דברי רב דהא רב סבר הולכין בממון אחר הרוב בב"ב ומצי שפיר לפרש מחצה כו' כנ"ל אף דא"א לצמצם מ"מ יחלוקו מחמת הרוב כנ"ל. רק הש"ס פריך לדידן דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב והא אי אפשר לצמצם וליכא לפרושי כמו לרב והוצרך לתי' אחר משא"כ ר' שמואל משני שפיר כנ"ל:
ולכאורה לשיטת המרדכי ג"כ מיושב קושיא הנ"ל. למאי שסובר בכת א' שאינם יודעים אם קרוב לו או לה הוי מגרש בלא עדים ולא הוי אפילו ספק כיון שא"י דבר ברור ולא קשה קושיית תוס' דפריך דא"א לצמצם ולא הוי אפילו ספק. ולא קשה ממילא גם קושיא הנ"ל. ואף דלכאורה י"ל ג"כ כיון דבבאו בב"א הוי ס' ולא הוי בלא עדים כיון שבאמת באו בב"א רק הספק בדין. רק מחמת הספק שמא קרוב לו יהי' בלא עדים. וא"כ יש ע"ז עצמו רוב שהוא עכ"פ ספק גירושין ואינה ודאי א"א דשמא קרוב לה ואינה אשת איש. וגם אם בב"א ג"כ הוי ספק. והיכא דידוע לעדים מחמת רוב הוי מגרש בעדים. וכאן לענין שאינה א"א [בודאי] הוי בעדים כנ"ל ולכך הוי ספק. אך י"ל דבשלמא בשחיטה וכה"ג דאי מחצה כשר א"כ יש רוב שמא יותר ממחצה והוי ודאי כשר וגם מחצה כנ"ל. אבל כאן כיון דבספק גרידא הוי בלא עדים. וא"כ אף אם באמת הי' קרוב לה מ"מ אינה ודאי מגורשת דהוי בלא עדים לענין זה שתהי' ודאי מגורשת כיון שהוא ספק. וא"כ שוב אין הספק יותר משתהי' ספקמגורשת וגם אותו הספק אינו ודאי דשמא קרוב לו ואינה מגורשת כלל אם הי' באמת קרוב ואף ספק אינו וא"כ שוב אין כאן רוב שתהי' ספק מגורשת דאדרבה אותו הצד להיות מגורשת אינו רק על ספק כנ"ל והצד שלא תהי' מגורשת הוא דלא הוי אפילו ספק. ועדין מס"ס כנ"ל. וא"כ כיון שאינו רוב כנ"ל שוב עדיין הוי מגרש בלא עדים כמו בכל ס' כנ"ל:
אך יש לדחות דמ"מ זה ידוע לעדים בודאי שאינה ודאי א"א שנגדם יש שפיר רוב שהוא ס' מגורשת שיודעים שיכול להיות קרוב לה או לו או מחצה על מחצה ויודעים שהוא ספק ולא הוי בלא עדים כנ"ל. ויש לדחות. ובל"ז למ"ש בה"ק דהמרדכי לא אמר רק כשאינו ברור להם היך נפל לא שייך זה כנ"ל:
שם גמרא וכ"ת דאתו תרווייהו בהדי הדדי כו'. לכאורה למה תהי' ספק מגורשת. הא כיון שאותן הד' אמות של שניהם הוי חצר השותפין וקי"ל דחצר השותפין אין קונים זה מזה וממילא אף ספק לא הוי כיון שלא קנתה הגט כלל. ובש"ס קידושין ח' ע"ב כתבו תוס' דאין הטעם משום דחצירה קונה לה דא"כ מאי בעי בסלע של שניהם כיון דחצר השותפין אינו קונה אינה מקודשת רק הטעם משום סמכא דעתה ע"ש. וא"כ בגט דלא מהני בסמכא דעתה והיא רק מטעם חצר ממילא לא מהני כלל בסלע של שניהם. וממילא גם בד' אמות של שניהם לא תהי' מגורשת כלל. ולהפוסקים דשם הספק מטעם קנין א"ש אבל לתוס' שם קשה כנ"ל:
וי"ל דהטעם דאינו קונה חצר השותפין הוא כמ"ש הר"ן ז"ל נדרים פ' השותפין דכל א' נכנס בשלו כו' והיינו דבכל שעה שמשתמש בו א' מן השותפין הוי אז שלו לגמרי ע"ש. וא"כ לכך כשמונח בחצר השותפין חפץ של שותף א' הוי מקום החפץ לגמרי של שותף זה שהחפץ שלו דהא הוא משתמש בו ולכך אין השותף הב' קונה ממנו דהא לא יצא כלל מרשותו שהחצר של המוכר לגמרי כנ"ל. אך לכאורה נימא בזה כמו דאמרינן גבי גט גיטה וחצרה באין כא' כיון דבשעה שמקבלת אם תהי' מגורשת יהי' החצר שלה ולכך מגורשת. וא"כ גם גבי חצר השותפין כשמקנה לו החפץ נימא ג"כ גיטו וחצירו באין כא' דהא אם הי' קונה שותף הב' החפץ בקנין אחר הי' נעשה מקום החפץ חצר שלו דהא הוא משתמש בו והחצר שלו אז כנ"ל. וא"כ ממילא שוב יקנה מטעם חצר דאי נימא דקונה נעשה החצר שלו ושפיר קונה כיון שבזה הקנין יהי' החצר שלו וכמו בגט דבאין כא' כנ"ל:
אמנם למ"ש מהרי"ט לחלק בנותן חצר לא' ומניח השטר בתוך החצר דלא מהני ולא אמרינן גיטה וחצירה כו' רק בגט דאינה צריכה לזכות רק נתינה לידה בעינן ולכך אמרינן כיון שבאין כא' הוי נתינה לידה משא"כ במקח וממכר דבעי זכי' לא מהני כיון שלא יצא מרשותו כנ"ל וא"כ א"ש דבחצר השותפין אינו קונה כיון דבעי זכי' לא מהני מה שבאין כאחד דאינו יכול לזכות כיון שלא יצא מרשותו כנ"ל:
וממילא מיושב קושיא הנ"ל דאמר שפיר בגט כאן ד' אמות של שניהם הוי ספק כיון דבגט אמרינן גיטה וחצירה באין כא' י"ל דחצר השותפין מהני דהוי שפיר נתינה דכיון דנעשה שלה נעשה מקום החצר שלה ג"כ דבשעה שמשתמשת הוא שלה כנ"ל וקנתה הגט והוי נתינה כנ"ל. ומ"מ מסופק דיש לדחות דדוקא בגט דהוי כשטר על החצר מהני משום באין כא' משא"כ כאן שזה שנעשה המקום שלה הוי דוקא משום שקנתה החפץ ואין זה שייך אל הגט י"ל דלא מהני כנ"ל ושפיר הוי ספק מגורשת כנ"ל. ומאי דאמר וכן בקדושין אף דהתם בעינן זכי' מ"מ בקדושין שייך שוב הטעם דסמכה דעתה כמו בסלע של שניהם דהוי ספק כנ"ל:
או י"ל דהס' הוא דהא למ"ש לעיל דיכולה לומר אי אפשי כו'. וממילא לא יועיל גם מדעתה לאביי לעיל דבעי דומיא דידה שיהי' גם בע"כ. אך הטעם כנ"ל שאין זה בשעת הנתינה כנ"ל. וא"כ כאן דבמה שתקנה הגט יהי' נעשה חצר שלה ושוב כשלא תרצה בשעת הנתינה לא יהי' החצר שלה. ושוב ליתא בע"כ ולא מהני אף מדעתה כמו בשטר מתנה לעיל דזה בשעת הנתינה כנ"ל. ויש לדחות:
עוד י"ל הנ"ל. דהנה תוס' ב"ב (פ"ה ע"ב) כתבו הטעם דכליו של לוקח ברשות מוכר מספקא לי' אי קונה היינו משום דכיון שהמוכר רוצה להקנות לו מקנה לו מקום הכלי ונעשה מקום הכלי שלה שמשאיל לה כדי לקנות ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ יקנה הלוקח אף בלא כליו בחצר של המוכר דכיון שרוצה להקנות לו החפץ מקנה לו ומשאילו מקום החפץ שמונח דזה מהני ג"כ כמו הכא באושלה מקום ולמה לי' כליו כנ"ל. אך י"ל דהא תוס' הקשו שם מאי מהני שמשאילו המקום הא צריך לעשות קנין דשאילת או שכירת קרקע צריך קנין ואין הלוקח קונה בדיבור לבד ותירצו דמ"מ שוב יש להלוקח רשות להניחו שם והיכא דיש לו רשות להניח קונה כליו ממילא ע"ש. וא"כ א"ש דבלא כליו שוב אינו קונה דאף שמשאילו מקום החפץ מ"מ הא לא קנאו הלוקח שלא עשה שום קנין ובזה לא מהני מה שיש לו רשות דכיון שלא קנאו אינו חצרו ואיך יקנה לו. דדוקא בכליו שהכלים הם חצירו וקונה רק דהיכא שאין לו רשות לא מהני ותירצו שפיר דאף שאינו קונה הקרקע מ"מ כיון שיש לו רשות שוב קונה הכלי שהוא שלו מטעם חצירו. משא"כ בלא כלי כשלא קנה המקום שוב אינו חצרו כלל ובמה יקנה. ולעיל דאמר דאושלה מקום היינו שקנתה המקום מקודם בשאלה כנ"ל משא"כ במה שמשאילו עכשיו לא מהני:
ולפ"ז ממילא הכא בד"א של שניהם דמהני כשמסתלק בדיבור לבד כמ"ש לעיל. ושוב י"ל דמהני בהגט לבד כמו בכליו של לוקח ברשות מוכר די"ל דמקנה לה המקום וכאן אם מסתלק ומקנה לה ממילא קנתה היא שעומדת בתוך הד' אמות ושפיר הוי חצירה לקנות הגט. ולכך מגורשת ואינה מגורשת דגם שם בכליו של לוקח ברשות מוכר קיי"ל דהוי ספיקא והס' הוא אם מקנה לו המקום וכן כאן כנ"ל. ובקרוב לו מקודם י"ל דלא מהני להסתלק בדיבור אף שבאה היא אח"כ ועומדת ג"כ בד"א אלו כנ"ל. וכן בחצר השותפין דלכאורה נימא ג"כ דמסתלק וממילא קונה השותף. וי"ל דלא נקנה לו ג"כ מקום הכלי בדיבור לבד כנ"ל:
עוד י"ל דלא דמי לחצר השותפין. דהא באמת לא מיבעיא בר"ה דאינו קנין כלל רק לגבי גט וקשה כנ"ל למה קרוב לו שבא הוא קודם מבטל הא לא נעשה חצירו. וגם בסימטא וכה"ג מ"מ אינו חצר שלו לשום דבר רק לזכות וכיון שאינו רוצה לזכות במאי הוא חצירו. אך נראה עיקר הטעם דלא תיקנו חכמים רק ד' אמות של אדם שיקנה. וכשאחר עומד שם קודם אינם נקראים כלל ד' אמות של השני ולכך לא שייך התקנה. וא"כ מיושב דשוב כשבאו שניהם בב"א לא דמי לחצר השותפין דהתם הטעם שלא יצא מרשות המקנה וכאן הא אינו רשות הבעל כלל הד"א אף שעמד הוא קודם כיון שהוא בר"ה כנ"ל. רק דהיא אינה יכולה לקנות שאינו נקרא ד' אמות שלה. אבל לענין חצר השותפין הא יצא שפיר מרשותו.והספק אם נקרא ד' אמות שלה ומגורשת או לא כנ"ל ובל"ז יש לחלק בין קנין ד' אמות לשאר חצר השותפין כנ"ל:
215ימים לסיום הש״ס