גיטין עז ע"ב

דף עז - ב

דאמר רבא: כל האומר  "אי אפשי איני חפץ בתקנת חכמים שעשו לטובתי", כגון זו המבוארת להלן, שומעין לו. שהואיל והתקנה נעשתה רק להנאתו, הרי הוא יכול לומר שאינו חפץ בהנאה זו, ולא חלה התקנה לגביו.

והוא הדין כאן, יכול הבעל לוותר על זכותו בנכסי אשתו, שהיא תקנת חכמים שעשו לטובתו, ולכן יכולה היא לקבל את הגט בחצרה. ^[8]

ומבארינן: מאי "כגון זו"? על איזה תקנת חכמים דיבר רבא? - כדרב הונא אמר רב.

דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה: איני ניזונית, איני רוצה שתזון אותי, ואיני עושה לך מלאכה!

שהיות ותקנת חכמים היא שהבעל חייב לזון את אשתו, ותיקנו כן שמא לא יספיקו מעשי ידיה לכדי הוצאות מזונותיה. ואחר כך תיקנו שמעשי ידיה של האשה יהיו לבעלה, כדי שלא תהא איבה ביניהם מחמת שהוא זן אותה והיא לוקחת לעצמה את מעשי ידיה.

וכיון שעיקר התקנה היה לטובתה, הרי היא יכולה לומר שאינה מעונינת בטובה זו. ^[9]

רבא אמר תירוץ אחר, כיצד יכולה האשה לקבל את גטה בחצרה, ואין חסרון מצד "מה שקנתה אשה קנה בעלה", ואין צורך לומר כרבי אלעזר, שמדובר באופן שהבעל ויתר על זכויותיו בחצר האשה.

ואמר רבא את תירוצו בלשון קושיא על קושיית הגמרא, הכיצד יתכן לומר שקנין החצר השייך לבעל יכול למנוע ממנה את האפשרות לקבל את גיטה בחצרה?

אטו, וכי ידה עצמה של האשה, מי לא קניא ליה, לבעל? הרי גם היד עצמה של האשה קנויה היא לבעל, שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה [וכפי שיבואר לקמן מפני מה הניח רבא שיד האשה העצמה קנויה לבעל], ומדוע אינך מקשה כיצד היא מתגרשת על ידי קבלת הגט בידה?

אלא, על כרחך, צריך לומר ש"גיטה וידה באין כאחד". והיינו, כיון שעל ידי הגט היא זוכה ב"יד" שלה, אנו דנין לענין קבלת הגט כאילו היד היא כבר שלה בשעת קבלת הגט בידה.

ואם כן, הכא נמי, יש לך לתרץ, שכמו כן לענין קבלת הגט בחצרה, אמרינן "גיטה וחצרה באין כאחד", שהחצר כבר נחשבת כחצר שלה בשעת נתינת הגט, לצורך קבלת הגט, הואיל ועל ידי הגט נעשה החצר שלה.

ותמה רבינא על תירוצו של רבא:

אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי אפשר לומר, כי רבא, "יד דאשה" קא קשיא ליה [האיך מתגרשת האשה על ידי קבלת הגט בידה, מאחר שהיד שלה קנויה לבעלה?] ומכח קושיה זאת הוא הוכיח שגיטה וידה באין כאחת לצורך קבלת הגט, והוא הדין לחצרה?

והרי אין זה נכון! כי נהי, על אף דקני ליה הבעל למעשה ידיה, שיהא מעשה ידיה של האשה שייכים לו, אבל ידה גופה, מי קני ליה!? הרי היד עצמה, שייכת לאשה ולא לבעלה, ואין להוכיח מכאן שגיטה וידה באין כאחד. ואם כן, מה הראיה לגבי חצר, שהיא עצמה אכן שייכת לבעל [מכח קנין הפירות שיש לו בה], ^[10] שתוכל להתגרש בקבלת הגט בה מדין "גיטה וחצרה באין כאחד"?

אמר ליה, תירץ רב אשי לרבינא: לא מדין יד האשה הוכיח רבא את דבריו.

אלא, רבא, יד העבד קא קשיא ליה. כיצד מקבל עבד כנעני את גט השחרור שלו מאדונו, למאן דאמר במשנה במסכת קידושין [כב ב] ששחרור בשטר של עבד כנעני, נעשה על ידי עצמו, שהעבד עצמו מקבל את השטר בידו מרבו. ^[11]

ועל זה הקשה רבא: הלא יד עבד כיד רבו, שהיד עצמה קנויה לרבו ונמצא שלא יצא הגט מרשות רבו? אלא, על כרחך, הוכיח רבא, שיש לנו לומר "גיטו וידו באין כאחד".

ואם כן, הכא נמי, בגט אשה שזרק לה בעלה לתוך חצרה, אמרינן "גיטה וחצרה באין כאחד". ^[12]

ומביאה הגמרא מעשה בההוא שכיב מרע [חולה הנוטה למות] דכתב לה גיטא לדביתהו לאשתו, בהדי פניא דמעלי שבתא, בערב שבת לפנות ערב, ולא הספיק למיתביה, לתת לה את הגט לפני שבת. ^[13]

למחר, בשבת, תקף ליה עלמא, התגבר עליו החולי, וחשש שמא ימות בלי לגרש את אשתו, והיא תזדקק ליבום.

אתו לקמיה דרבא לשאול עצה כיצד יוכל החולה לגרש את אשתו בשבת, שהרי הגט מוקצה הוא, ואסור בטלטול בשבת. ^[14]

אמר להו רבא עצה, כיצד יוכל הבעל ליתן לה את הגט באופן שלא יטלטל את הגט ממקומו: ^[15]

זילו, לכו ואמרו ליה לבעל, ליקניה ניהלה, שיקנה לאשתו לההוא דוכתא, את מקום החדר דיתיב ביה גיטא, שנמצא בו הגט, בקנין חזקה [שהרי קרקע נקנית בקנין חזקה] ^[16] ותיזל איהי, תלך האשה, ותיחוד תסגור את דלת החדר שמונח בו הגט, ותפתח אותו בחזרה, ^[17] ותחזיק בה. שעל ידי נעילת הדלת היא תקנה את החדר בקנין חזקה. ^[18] דתנן: נעל דלת, או גדר פירצה, או פרץ גדר כל שהוא, הרי זו חזקה לקנות בה את הנכסים.

ועל ידי קניית החדר היא קונה גם את הגט. שכך הוא הדין באדם קונה מחבירו קרקע עם מטלטלין, אינו צריך הקונה לעשות מעשה קנין נפרד במטלטלין, אלא דיו במעשה הקנין בקרקע, והוא מועיל גם עבור קנין המטלטלין. וזה נקרא קנין "אגב". ^[19]

אמר ליה הקשה רב עיליש לרבא: הרי הדין הוא "מה שקנתה אשה, קנה בעלה", ^[20] ונמצא שהחדר נשאר עדיין ברשות הבעל, וכיצד יכולה האשה לקנות את הגט אגב החדר?

איכסיף. נתבייש רבא מקושייתו של רב עיליש. ^[21]

לסוף, איגלי מילתא, נודע דארוסה הואי, שהיתה האשה רק מאורסת לשכיב מרע, ולא נשואה לו.

אמר רבא: אם אמרו בנשואה "מה שקנתה אשה קנה בעלה", שבעלה זוכה בפירות נכסיה, יאמרו זאת בארוסה!? הרי הארוס ודאי אין לו שום זכות בנכסי ארוסתו, ולכן היא קונה לגמרי את החדר, ואגב החדר היא קונה את הגט.

הדר אמר רבא, לאחר מכן חזר בו רבא מחילוק זה, ואמר: לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה! גם אם היתה נשואה היתה קונה לגמרי את החדר, משום דגיטה וחצרה באין כאחד, ובשעת נתינת הגט היא כבר קונה את החצר.

ומקשינן: והא כבר אמרה רבא לפני כן את הכלל שגיטה וחצרה באין כאחד, ומדוע נתבייש תחילה מקושייתו של רב עיליש, ולא ענה לו שגיטה וידה באין כאחד?

ומתרצינן: מעיקרא, כי אמרה רבא, אהאי מעשה אמרה!

דהיינו, מה שאמר רבא "גיטה וידה באים כאחד" על המעשה בשכיב מרע אמר זאת, אך אמר זאת לאחר שאלתו של רב עיליש.

ומה שהובא לעיל בסוגיא משמו של רבא שגיטה וחצרה באין כאחד, הוא מכח המעשה הזה.

שנינו במשנה: הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת.

אמר עולא: והוא, שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה. רק כשהיא עומדת ליד הבית או החצר היא מגורשת.

רב אושעיא אמר: אפילו היא נמצאת בטבריא וחצרה בציפורי, או היא בציפורי וחצרה בטבריא מגורשת. ומקשינן לרב אושעיא: והא "היא בתוך ביתה ובתוך חצרה", קתני במשנתנו, ומשמע שצריכה לעמוד ליד הבית והחצר!?

ומתרצינן: הכי קאמר התנא במשנה: והיא כמי שבתוך ביתה, והיא כמי שבתוך חצרה. שאינה צריכה לעמוד ממש ליד הבית והחצר אלא צריך שהבית והחצר יהיו משתמרים לדעתה [כלומר, על פי צוויה], והרי זה כאילו היא בתוך ביתה וחצרה, דכיון דחצר משתמרת לדעתה, היא מתגרשת.

ובאה המשנה למעט בכגון שנתן הגט ביד העבד של האשה, שאף על פי שיד העבד נחשבת כיד וחצר של האשה, בכל זאת אינה מגורשת, הואיל והחצר הזאת אינה משתמרת לדעתה, אלא העבד משמר עצמו מדעתו.

והוינן בה: לימא, האם יש לנו לומר, כי בהא קמיפלגי עולא ורב אושעיא:

דמר, עולא סבר: חצר, משום ידה איתרבאי. הטעם שהאשה מתגרשת על ידי נתינת הגט בחצרה, הוא משום שחצר האדם נחשבת כידו. ולכן היא צריכה לעמוד סמוך לחצרה כמו יד האדם הסמוכה לו.

ומר, רב אושעיא סבר: חצר, משום שליחות איתרבאי, שדין קנין החצר נלמד מדין השליחות, והחצר היא כשלוחו של האדם, ולכן בעל החצר אינו צריך לעמוד ליד החצר, כפי שאינו צריך לעמוד ליד השליח. ^[22] ודחינן: לא! אלא דכולי עלמא סברי: חצר, משום "ידה" איתרבאי.

ומחלוקתם היא: דמר, עולא סבר חצר היא כידה - מה ידה בסמוכה, שתמיד היד סמוכה לה, אף חצרה דוקא בסמוכה לה. ^[23]

ואידך, רב אושעיא סבר שאי אפשר לומר שכוונת הכתוב היא לדמות את מצב החצר ביחס לאדם למצב היד ביחס לאדם, כי אם כך: אי, האם גם נאמר, מה ידה, בדבוקה לגוף האדם, אף חצרה אינה אלא בדבוקה לגוף האדם. והרי על כרחך אי אפשר שהחצר תהא ממש כמו היד, שהרי היד דבוקה לאדם, והחצר אינה דבוקה לו.

ואם כן, גם סמוכה לגוף האדם אינה צריכה להיות.

אלא מה שאמר הכתוב כ"ידה" - הוא בא ללמד: מה "ידה" משתמרת לדעתה, אף חצרה, המשתמרת לדעתה.

לאפוקי [ובא הכתוב] להוציא חצר המשתמרת שלא לדעתה, שהיא אינה קונה לה.

ומביאה הגמרא מעשה בההוא גברא, דזרק לה גיטא לדביתהו, לאשתו.

הוה קיימא היתה עומדת בחצר, אזל גיטא, נפל בפיסלא, על גבי חתיכת עץ גדולה שעמדה בחצר.

אמר רב יוסף: חזינן, רואים אנו, אי הויא, אם שטח הפיסלא הוא ארבע אמות על ארבע אמות, פלג ליה רשותא לנפשיה. הרי היא כמי שחולקת לה רשות בפני עצמה, ואינה בטלה לגבי החצר, ואינה מגורשת, כי לא הגיע הגט לרשותה של החצר, אלא לרשות של הפיסלא, הנחשבת כרשות הבעל, היות והוא זכאי בכל שימושיה, כדין נכסי מלוג.

ואי לא, אם שטח הפיסלא הוא פחות מארבע אמות על ארבע אמות, אין היא חולקת רשות לעצמה, אלא חדא רשותא היא עם החצר, והגט כשר.

והוינן בה: במאי עסקינן?

אילימא, בחצר דידה של האשה, אם כן כי הוי נמי הפיסלא ארבע אמות, מאי הוי? מדוע אינה מגורשת והרי גם הפיסלא היא שלה, ומה איכפת לנו שהיא רשות בפני עצמה?

אלא שמא תאמר, שמדובר בחצר דידיה של הבעל, אם כן כי לא הוי שטח הפיסלא ארבע אמות, מאי הוי? והרי הכל שלו הוא, והאיך תתגרש בגט הנמצא ברשות הבעל?

ומשנינן: לא צריכא, באושלה, שהשאיל לה הבעל מקום בחצר שלו כדי שתוכל לקנות בו את הגט. דחד מקום מושלי אינשי, תרי מקומות לא מושלי אינשי. אנשים משאילים רק מקום אחד, ולא שני מקומות.

ולכן, אם אין בפיסלא ארבע אמות אין הוא נחשב למקום בפני עצמו, והאשה מתגרשת גם כשנתן עליו הבעל את הגט, כי מקום הפיסלא מתבטל לגבי המקום שבחצר. והבעל התכוון הבעל להשאיל לה אותו מקום.

ולא אמרן שהיא מתגרשת אפילו כשניתן הגט על הפיסלא, אלא דלא גבוה הפיסלא עשרה טפחים מעל גבי הקרקע.

אבל אם הוא גבוה עשרה טפחים, אף על גב דלא הוי ארבע אמות, הוא נחשב מקום בפני עצמו, ואינה מגורשת.

ולא אמרן שאם אין בפיסלא ארבע אמות ולא גבוה עשרה אין הוא מקום בפני עצמו,

ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח וכו'. כתב ר"ח ז"ל: ואע"ג דקי"ל דברי ש"מ. ככתובין וכמסורין דמי הא קי"ל דמתנת ש"מ לא קני אלא לאחר מיתה ואנן בעינן שיגיע גט לידה או ברשותה מחיים לפיכך אמר לה שתחזיק מחיים אלו דברי הרב ז"ל. פי' לפירושו דהא ודאי מצוה מחמת מיתה הוה דהא תקף ליה עלמא טובא ומצוה מחמת מיתה אפילו במקצת לא בעי קנין.
והא דאמרי ותפתח בשבת, פירש"י ז"ל שאסור לטלטל הגט בשבת ולמוסרו לה ואע"ג דהשתא הו"ל קונה קנין בשבת ואסור וכן הגירושין עצמן אסורין כדקתני בתוספתא בפרק בתרא דביצה דאין מקדשין ואין מגרשין ולא חולצין בשבת וכך שנויה בת"כ בפ' י"ה שביתת מצוה מנין שלא יקדש ולא יגרש ולא חולץ ולא ימאן ולא מייבם וכולה מתני' התם אלה כאן משום שהוא ש"מ התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו. שהרי כל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי והוה בדין לאסור דכתיב ודבר דבר כ"ש האי דיבורא דאית ביה מעשה ואפילו הכי מותר ואפילו לקנות מידו כדי שלא תטרפה דעתו עליו. והאי נמי אע"ג דמתנת בריא קא יהיב לגבי איסורא אמירתו מותרת כמו ביבמתו דכל כה"ג לא גזור ביה רבנן בדיבור. ומיהו לקנות מידו במתנת בריא לא שרי דשאני תיזול ותפתח שאינו נראה אלא כנועל ביתו לשומרו.
ומצאתי בשם ר' שמואל ז"ל שהתיר לקנות מידו במתנת ש"מ במקצת שאם עמד אינו חוזר. וא"כ למה לא נתן הגט מידו לידה. ואם היה מונח במקום שהיה רשות הרבים מפסקת יתננו לה ע"י שליח.
והא דאקשי ליה רב עיליש לרבא ממה שקנתה אשה קנה בעלה תימה הוא והא קי"ל במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ורבא גופיה משמע דס"ל הכי בפר' חזקת דליכא מאן דפליג. וזו קושיא חמורה על המפרש ודעתם כתובה לי שם בפרק חזקת אבל יש לומר שזה שכיב מרע מערב שבת אמר להם כתבו וכיון שהיה מסוכן היו שלוחים להולכה ולא הספיקו ליתן עד שקידש היום ונשאר הגט בבית הסופר. ולפיכך אמר רבא שיקנה בעל הבית שהוא שליח להלכה חצרו לאשה זו ותתגרש כמיד הבעל דאמרינן קנאתו ומתגרשת בו דודאי חצרו של שליח כידו הוא ולפיכך הקשה לו שמה שקנתה אשה קנה בעלה דמתנת אחרים היא ואעפ"כ שזה מתנת בריא התירו לו דיבור ומעשה נראה כדי שלא תטרף דעתו עליו של שכ"מ.
ומה שכתב רש"י ז"ל ותיזול איהי ותיחוד ותפתח שאין המוכר יכול לחזור בו דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכה ותנן נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה אין זה נכון שאין בתורת אגב הוא שאם כן למה לי ההיא דוכתא דמותיב ביה גיטא והא לא בעינן צרורין אלא שאין אשה מתגרשת מדין אגב אלא משום חשדא נגעו בה.

ומסקנא: אמר רבא אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל אלא גיטה וידה באין כאחד הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחד. ואף על פי שלא כתב לה מגורשת.

אמר ליה רבינא לרב אשי רבא יד דאשה קא קשיא ליה נהי דקני ליה למעשה ידיה גופה מי קני ליה. קשיא לן וחצרה נמי מי קני ליה אלא לפירותיה אבל גופה דילה הוא. ויש לומר דיד אשה שאני דאי בעיא אמרה איני נזונת ואיני עושה מכל מקום והילכך כי מקבלא גיטא כאילו אמרה ליה כן דמי, אי נמי ידה קילא מהאי טעמא דאמרן אבל חצרה וקרפיפה בעל כרחה דיליה נינהו לפירותיהן, ואפילו למאן דאמר בכתובות דמעשה ידיה עיקר ואינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מכל מקום לא דמי קנין ידה לקנין חצרה דשאני ידה מתוך שזוכה לעצמה מיד אחרים כגון שאמר לה על מנת שאין לבעלה רשות בהן זוכה נמי מיד בעלה מה שאין כן בעבד שאין לו יד לזכות כלל לעצמו דהא דאמרינן בקידושין (כג, ב) דכשנותנין לו על מנת שאין לרבו רשות בהן קני הני מילי בשזכו לו על ידי אחרים אבל על ידי עצמו כלל וכלל לא ואף על גב דאמרינן נראין הדברים שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו דאלמא יש לו יד לזכות מכל מקום לנפשיה אין לו כח לזכות מיד אחרים ולהכי אמר ליה רב אשי דרבא יד עבד קא קשיא ליה דגופא קני ליה לרבו ואפילו הכי מקבל גיטו מיד רבו משום דגיטו וידו באין כאחד והילכך גגה וחצרה קונין לה אף על פי שלא כתב לה משום דגיטה וחצרה באין כאחד [בנדפס: ולי נראה דאפילו תמצא לומר דידה כחצרה למאן דאמר מעשה ידיה עיקר הכא טעמא לרבא הוא ורבא מזוני עיקר סבירא ליה].

ותיזיל ותיחוד ותפתח כי היכי דליקני לה ביתא ותנן נעל וגדר וכו'. פירש רש"י ז"ל: דמשום שאסור לטלטל הגט בשבת הוצרך להקנות לה מקומו, ואם תאמר ומאי שנא משאר שטרות שמטלטלין אותן בשבת דמדאמרינן אין קורין בשטרי הדיוטות בשבת משמע דבטלטול שרו ותירצו בתוספות דשאר שטרות ראויים לצור על פי צלוחיתו אבל גט קודם נתינה אינו ראוי לצור על פי הצלוחית דלגירושין קאי אי נמי יש לומר דאף שאר שטרות אסורות לטלטל מידי דהוה אסיפרא דאגדתא דכיון שאסור לקרות בו אסור לטלטלו כדאיתא בפרק הניזקין, ובשם ר"י הזקן ז"ל שאפילו אם נאמר שעכשיו אינו מוקצה לפי שראוי להתלמד ממנו עניני הגט מכל מקום להם היה אסור שלא היו לומדין הלכות כי אם בעל פה, ואם תאמר היאך התירו להקנות לו [לה] רשותו בשבת והא אמרינן בעירובין בית שמאי אומרים אין מבטלין רשות בשבת ובית הלל מתירין ומפרש טעמא התם משום דסליקי מסלק נפשיה, משמע דסלוקי נפשיה אין אבל אקנויי רשותיה לא, ויש לומר דשכיב מרע שאני כי היכי דלא ליפול [תיפול] קמי יבם אי נמי כדי שלא תטרף דעתו עליו, וכדרך שהתירו להקנות ממנו בשבת כדאמרינן בבבא בתרא פרק מי שמת קונין משכיב מרע ואפילו בשבת ולא ליחוש לדברי רבי אליעזר כלומר דלדידיה ודאי קונין כיון דאין דבורו מועיל בלא קנין ואי אפשר לו בלא כך אלא אפילו לרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו, ומהאי טעמא לא תיקשי לן גופא דעובדא היאך התירו לו לגרש דהא תניא בתוספתא דבפרק בתרא דביצה אין מקדשין ואין מגרשין ולא חולצת בשבת, ושנויה גם כן בתורת כהנים בפרשת יום הכפורים שביתת מצוה, מניין שלא יקדש ושלא יגרש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם וכו', אלא דגבי שכיב מרע הקלו בין בזו ובין בזו כדי שלא תטרוף דעתו עליו ועוד שאי אפשר בלא כך, ואף על גב דהאי מתנת בריא קא יהיב אפילו הכי לגבי האי התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו ואם תאמר אם כן למה לי תיחוד ותפתח ליקני ליה מקומו בסודר וליקני גיטא אגבו, יש לומר כל שאפשר למעט בקנינו ממעטינן דכי אחדה ופתחה לא מיחזי אלא כנועלת ביתה לשמרו, ואם תאמר למה לא התירו לטלטלו כדרך שהתירו להקנות לה מקומו ואפילו תאמר שהיה רשות הרבים מפסקת בין השכיב מרע ומקום הנחתו יתננו לה על ידי שליח בהא נמי איכא למימר דניחא להו טפי למישרי קנין כי האי דמיחזי כנועל את ביתו לשמרו ואל יתירו לו טלטולו של גט להדיא, אבל היכא דלא אפשר אלא בהכי כגון דמונח ברשות שאינה של שניהם והלה המופקד אצלו אינו רוצה להשאיל לה מקומו מישרא שרינא ליה לטלטוליה ולמיהביה ניהלה על ידי שליח, וכן אמרו משמו של ר"ש ז"ל דקונין ממנו במתנת שכיב מרע אפילו במקצת שאם עמד אינו חוזר.
וכתב רבנו חננאל ז"ל דהא דאיצטריך להקנאת מקומו אף על גב דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי והאי מצוה מחמת מיתה הוא דהא תקף עליה עלמא טובא ואפילו במקצת לא בעי קנין, הכא היינו טעמא דאיצטריך להקנאת מקומו משום דקיימא לן דמתנת שכיב מרע לא קני אלא לאחר מיתה ואנן בעינן שיגיע הגט לידה או ברשותה מחיים לפיכך אמר לה דתחזיק מחיים.

דתנן נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה. ופירש רש"י ז"ל: דקניא ליה אגב אותו קרקע כדתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה, ואינו מחוור דאי משום אגב למה ליה לאקנויי אותו מקום שהוא מונח בו והא לא בעינן צבורין, אלא משמע שאין האשה מתגרשת מדין אגב אלא משום חצרה נגעו בה, דחצרה וגיטה באין כאחד.

אמר ליה רב עיליש לרבא והא מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסיף. קשיא לן אמאי איכסיף והא רבא הוא דאמר בבבא בתרא בפרק חזקת הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות [בנדפס: ויש מפרשים דשאני הכא שאינו נותן מתנה גמורה אלא מתנה קלישתא דתקנה ביה גיטא בלחוד ובכי הא אינו אלא כשאלה ושייך למימר ביה מה שקנתה אשה קנה בעלה ופירי דידיה אינון אבל התם דקא יהיב לחלוטין אין הבעל אוכל פירות] ויש מפרשים דברשות שליח הוה מנח ותיחוד ותפתח ביתא דשליח קאמר ומשום הכי קא מקשה מה שקנתה אשה קנה בעלה דמתנת אחרים היא ואף על פי שזו מתנת בריא התירו לו דבור ומעשה כזה שנראה כנועל את ביתו כדי שלא תטרוף דעתו של שכיב מרע עליו, ומסתברא דליתה להאי פירושא לפי שאינו מיושב לשון הגמרא דלכאורה משמע דביתו של שכיב מרע היה ועוד דאם כן מאי קושיא ליקני ליה על מנת שאין לבעלה רשות בו דהא עיקר כוונתו כך היא אבל כי מקנה לה בעל ליכא למימר ליתן לה מתנה גמורה דהא לא איכוון בעל למיתן לה גופא דארעא אלא לקנינו של גט בלחוד ולאו דליקני ביתא וגיטא, ומיהו בעיקר המעשה איכא תמיהא והא אנן תנן הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או תוך חצרה הרי זו מגורשת, וביתה הא קנוי ליה לאכילת פירות ואפילו הכי מתגרשת, תירץ הראב"ד ז"ל בפרק חזקת דרב עיליש דאקשי ליה לרבא האי קושיא הוה מוקי לה למתניתין דהזורק בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך כדמוקי לה רבי אלעזר לעיל, ורבא מעיקרא דאיכסיף הכין הוה סבר עד דהדר ואמר דליתה דגיטא וחצרה באין כאחד.

היא בתוך ביתה. פירוש בתוך ביתה ממש וכדמוכח בעירובין פרק כל גגות, גמרא חצר קטנה שנפרצה לגדולה, אמר עולא והיא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה רבי הושעיא אמר אפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי היא בצפורי וחצרה בטבריא. ואסיקנא דלכולי עלמא חצר משום ידה איתרבאי אלא דעולא סבר מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה ורבי הושעיא סבר מה ידה משתמרת לדעתה אף חצרה משתמרת לדעתה, ולרבי הושעיא זרק לה גיטא בחצרה המשתמרת אף על פי שנקרע הגט או נשרף קודם שתדע היא מגורשת, וקיימא לן כעולא דאמר בעינן עומדת בתוך חצרה וכדאסקה רב אשי בפרק קמא דבבא מציעא האי חצר איתרבאי משום יד ולא גרע משליחות גט דחוב הוא לה ואין חבין אלא בפניו הילכך בעינן שתהא עומדת בצד ביתה, מיהו כשעומדת בצד ביתה וזרקו לה מגורשת בין מדעתה בין בעל כרחה דלא עדיפא מידה מה ידה אפילו בעל כרחה אף חצרה הסמוכה לה בין מדעתה בין בעל כרחה, והיכא דזרק לה מדעתה ומרצונה בחצר המשתמרת לדעתה אף על פי שאינה סמוכה לה איכא למימר דמודה עולא דמגורשת דלא גרע משליחות וכיון שהיא רוצה בגירושיה ומרצונה נתנו בחצרה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, ומסתברא דאינה מגורשת דהא בשליחות דכותה אינה מגורשת משום דעיקר גירושין חוב הוא לאשה ואף על פי שהיא מחזרת להתגרש דלמא הדרא בה, והכין איתא בירושלמי פרק האומר התקבל הגע עצמך שהיא צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה אבל אם נתנו כבר בחצרה שהוא בציפורי ואמר לה הא גיטך בחצרך ואמרה תזכה לי חצרי בזו נראה דמגורשת, ומצאתי בירושלמי דמכלתין בפרק קמא נתן לה את גיטה ואמרה תזכה לי חצרי שבעכו אמר רבי חנינא נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה, אלמא בכענין זה זכתה לה חצרה ומגורשת אלא אם כן תדחה דרבי חנינא כרבי הושעיא סבירא ליה, והראשון נראה עיקר, ולא עוד אלא אפילו לא נתנו שם עדיין אלא שאמרה היא זרוק לי גיטי בחצרי ותזכה לי חצרי משמע לי דמגורשת, דהא חצר לא גרע משליחות כדאיתא בפרק קמא דמציעא ובשליח דכותה מגורשת בממנה שליח לקבלה, ואי קשיא לך הא דאמרינן בפלוגתא דעולא ורבי הושעיא, לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר חצר משום ידה איתרבאי ומר סבר חצר משום שליחות איתרבאי, ובודאי לכשתמצא לומר דחצר משום שליחות איתרבאי על כרחין דוקא במדעתא דומיא דשליח ואפילו הכי הוה פליג עולא ואמר והיא שעומדת בצד ביתה, יש לומר דהתם לאו באומרת תקנה לי חצרי אלא באומרת ניחא לי שתזרוק לי בחצרי דלא הוי כעין שליח קבלה אלא כעין שליח הבאה, והיכא דנתנו בחצרה שלא מדעתה נמי במקום יבם מסתברא דהויא ספק מגורשת דהא מספקא לן ביבמות פרק האשה שלום מזכה גט לאשתו במקום יבם אי הוי גט או לא וחולצת ולא מתיבמת, והכא נמי דילמא זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו וחולצת ולא מתיבמת, והיכא דקיימא בצד ביתה וזרקו לה בתוך ביתה ושלא מדעתה אפשר לומר דמגורשת אם זרקו לה בפני עדים ואמר להם ראו גט שאני נותן לאשתי דומיא דידה וכעדותו של רבי יוחנן בן גודגדה שהעיד על חרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה [בנדפס: בלא גט] בגט ולא דמי לישנה דהכא אית לה יד לזכות לה וכיון דיש לה יד אף חצרה קונה לה דומיא דידה דידה אלו נתנו לה סתם ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי ודאי מגורשת דלא אמרו אינה מגורשת אלא בישנה דלאו בת איגרושי היא אבל נעורה דבת איגרושי היא מגורשת והוא הדין לחזרה וכל זה צריך תלמוד, וכן נמי צריך עיון בין לעולא בחצרה סמוכה בין לרבי הושעיא בשמורה לדעתה אם זרקו לה בחצרה והיא ישנה אם היא מגורשת דאיכא למימר דלא עדיפא מידה ומסתברא הואיל ואין לה יד אין לה חצר, ולקמן נאריך בה יותר.

הוזכר בכאן מעשה בשכיב מרע שכתב גט לאשתו ערב שבת ולא הספיק ליתנו עד שקדש היום למחר נדחקה לו השעה ונתיראו שמא ימות ותזקק אשתו ליבם וחששו לאיסור טלטול הגט ובאו לפני רבא ואמר להו זילו אמרו דלקנייה לה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח מתורת חזקה וכדתנן נעל וגדר הרי זו חזקה וכשקנתה הבית יאמר לה הא גיטיך ותקנהו מתורת חצרה וגדולי הרבנים פירשוה מתורת אגב ר"ל שיקנהו לה אגב הקרקע ואין נראה כן שאם כדבריהם למה ליה ההוא דוכתא דמותיב ביה גיטא והא לא בעינן צבורין אלא ודאי אין אשה מתגרשת מתורת אגב ומתורת חצרה דוקא אמרוה ואין כאן משום חצרה לאחר מכן שהרי מכח בעל היא באה לו וחצרה הבאה לאחר מכן הוא שנתן הגט בחצר חברו וחברו נתן לה אחר כן אותו קרקע וכן אינו בדין טלי גיטיך מעל גבי קרקע הואיל ומקנה לה הקרקע ושאלו לדבריו והלא כל שקנתה אשה קנה בעלה אלא דאיגלי מילתא דארוסה הואי ובארוסה מיהא אחר שהקנה לה יכול להתנות על שעבוד שנתחדש לו עליה ולמחלו מכל וכל אלו הוצרכנו לכך אלא שמאחר שפסקנו גיטה וחצרה באין כאחד לא הוצרכנו לפרשה בארוסה אלא אף בנשואה כן:

ולעיקר השמועה מיהא יש שואלים ומה הוצרך להקנאת חזקה ויתנהו לה במתנה שהרי במתנה כל שהבעל נותן לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כמו שביארנו בשלישי של בתרא וא"כ הרי היא חצרה לגמרי ותירצו בתוספות שאע"פ שבמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות מכל מקום אם מתה יורשה ואם מכרה אין מכרה קיים וכל שהוא כן אינו חצרה לענין גט ואם כן מה שאמרו למעלה בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שפירושו דוקא באומר ובפירותיהן ולא חששו לומר בחייך ובמותיך אינו כן אלא צריך שיאמר בחייך ובמותיך וכנגד מה שכתבנו למעלה וכן כתבו למעלה במה ששאלו ידה מיקני לה לגופה ומאי קושיא וחצרה נמי לא קני גופא הואיל ונכסי מלוג היא ותירצוה שמכיון שאם מתה יורשה קנין הגוף קרי לה:

ומכל מקום עיקר הדברים שכל שקנאתהו עד שאינו אוכל פירות חצרה הוא ואין ירושתו מפקעת דלא גרע ממשאיל לה או משכיר וזו שבכאן תורת שאלה היתה ולפי שעה שהשאלה צריכה אי זו מדרכי הקנאה דומיא דשכירות ושמא תאמר ועדין מה הוצרכו להקנאה והרי דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו ואם מפני שמתנת מקצת היתה ילמדוהו לצוות מחמת מיתה יש מתרצים שלא נאמר כן אלא במכוין ליתן אבל זה לא כיון ליתן אלא להשאיל ולא עוד אלא שאפי' כיון למתנה גמורה לא היו דברי שכיב מרע מועילים כלום שדברי שכיב מרע אינם אלא לאחר מיתה ולענין גט אנו צריכים שיחול הגט מחיים ושמא תאמר היאך חששו לאיסור טלטול ולא חששו להקנאה יש לומר שאיסור טלטול זה מצורף בו איסור אחר ולא עוד אלא שיש אומרין שאין בו איסור טלטול שהרי ראוי לקרות בו ובאין בה מחמת איסור אחר שהזכרנו והוא שאין מגרשין בשבת כמו שביארנו באחרון של ביצה ואע"פ שבדיעבד אם גירש גירש חששו בו לכתחלה בגירושין שעל ידי מסירת יד וכדי שלא תטרף דעתו התירו בקנין חזקה זו שאינה ניכרת כל כך אלא שדומה כנועל בית לשמרו וכן שהגירושין בלא שום מסירת הא מכל מקום מתנה גמורה ומתורת בריא ר"ל שלא לחזור בו אע"פ שהוא שכיב מרע כגון מתנה במקצת ואינו מצוה מחמת מיתה שצריך קנין ואינו חוזר אסור היה וקצת רבני צרפת מתירין לקנות משכיב מרע בשבת אף במתנה שאינה חוזרת כגון זה שהזכרנו וא"כ היה להם להתיר נתינה מידו לידה עד שפירשו רבים שהגט היה בחצר אחרת ורשות הרבים באמצע ולא הועילו שאף זה ימנה שליח להולכה וילך שם והיא עמו ויתננו לה אלא שהדברים נראין כדעת ראשון:

חצרה של אשה מדין ידה אתרבאי ר"ל מדכתוב ונתן בידה וכשם שיש לה יד לקבל את גיטה כך היא מתגרשת בגט הנתון בחצרה ומעתה דוקא בחצרה שהיא כידה ומה ידה סמוכה לה אף חצרה דוקא שסמוכה לה כמו שביארנו במשנתנו ואין מפרשין היקש זה לקולא ר"ל מה ידה משתמרת לדעתה אף חצר במשתמרת לדעתה ולאפוקי נתנו ביד עבדה שהרי העבד אינו משתמר לדעתה הא כל שמשתמרת לדעתה יהא גט אף באין סמוכה לה אלא לחומרא דרשינן ודוקא במשתמרת לדעתה ובסמוכה לה וכל שכן שאין אומרין חצרה משום שליחות אתרבאי ר"ל מושלח ושלחה לומר שכמו ששלוחו של אדם קונה לו כך חצרו קונה לו ולהקל ולומר דלא ניבעי סמוכה לה אלא משום ידה אתרבאי על הדרך שביארנו ומעתה אף הקטנה הואיל ויש לה יד יש לה חצר ומ"מ חצרו של איש מתורת שליחות אתרבאי ומעתה קטן אין חצרו זוכה לו שאין שליחות לקטן וכבר ביארנוה בראשון של מציעא:

מי שהשאיל לאשתו מקום בחצרו לזכות בה בגיטה כל חצרו בכלל ואפי' לא ייחד לה מקום אלא שאמר לה מקום בחצרו מכל מקום הואיל וכל החצר בכלל הרי הוא כסיום מקום ומכל מקום אם היה שם עמוד או חתיכת עץ ונפל הגט עליו הרי זה קרוי מקום אחר שלא מכלל החצר וחד דוכתא מושלי אינשי תרי לא מושלי ואינה מגורשת במה דברים אמורים בשיש לו ארבע אמות על ארבע אמות או שגבוה עשרה או שיש לאותו עמוד שם לווי שכל אחת מאלו עושתו רשות בפני עצמו אבל אם אין בה אחת מאלו בטל הוא לגבי חצר וכן כל כיוצא בזה:

אמר רב' אטו ידה מי לא קנייה ליה לבעל אלא גיטא וידה באין כאחד הכי נמי גיטא וחצרה באין כאחד א"ל רבינא לרב אשי רב' יד האשה קא קשה ליה נהי דקני ליה למעשה ידיה גופא מי קנייא ליה פי' דוקא מעשה ידיה הן שלו אבל גוף היד אינה שלו שיעשה הבעל בה כל תשמיש שהוא רוצה כ"א מעשה ידיה שהן קצובים כדתנן בכתובות ומה היא עושה לו משקל ה' סלעים וכו' אבל אינו יכול להכריחה לעשות לו יותר מן השיעור או אם רוצה שתעשה לו שמוש קשה בידה כגון לחפור בשדהו וכיוצא בו אינו רשאי שאין כל שמוש היד קנוי לו לפיכך הוי גט אבל חצרה כל השמוש שלה הוא של בעל כל זמן שהיא תחתיו ואין האשה רשאית להשתמש בה כלל בלא רשותו והילכך לא יהא גט א"ל רבא יד דעבד קא קשה ליה למ"ד בשטר ע"י עצמו יד עבד כיד רבו דמיא אלא גיטו וידו באין כא' הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחד:

(ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו הוה קיימא בחצר איגנדר ואזל גיטא נפל בפסלא פי' בפסל שלו א"ר יוסף חזינן אי הוי ד' אמות על ד' אמות מאי הוה אלא בחצר דידיה כי לא הוי ד' אמות מאי הוי לא צריכא דאושלא מקום דחד מקום מושלי אינשי שני מקומות לא מושלי אינשי ולא אמרן דלא גבוה י' אבל גבוה י' אע"ג דלא הוי ד' אמות):

ההוא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו אפניא דמעלי שבתא ולא אספיק למיתביה ניהלה למחר תקף ליה עלמא. פי' והיה ירא פן ימות ותזקק ליבם ואסור לטלטל הגט בשבת ולמוסרו לה:

אתי לקמיה דרבא אמר להו ליקנייה לה להאי דוכתא דיתיב בה גיטא ותיתי ותיחוד ותפתח באפיה כי היכי דתתחזיק ביה דתנן נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה פי' אמר רבא שיקנה הבעל לאשה אותו המקום שהגט מונח שם ע"י חזקה שבקנין אסור להקנות בשבת אלא יאמר לה מקום פלוני יהא שלך במתנה והחזיק בו ותקנה אותו והיא תחזיק ותקנה אותו המקום וכיון שהגט מונח שם הוה ליה כמקנה לה הגט והחצר ביחד ורבא לטעמיה דאמרי' לעיל בהמביא אמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליה קנאתו ומתגרשת בו דגיטו וחצירו באין לה כאחד. והוא בתוך ביתה אמר עולא והיא שעומדת בתוך ביתה או בתוך חצרה ור' הושעיא אמר אפילו היא בטבריה וחצרה בציפורי היא בציפורי וחצרה בטבריה והא היא בתוך חצרה קתני ה"ק והיא כמו שבתוך חצרה דהויא לה חצר המשתמרת לדעתה והלכתא כעולא דהכי אמר רב אשי בפ' שנים אוחזין האי חצר איתרבי משום יד ולא גריעא משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו :

גמרא לימא בהא קמיפלגי כו' ומ"ס חצר משום שליחות כו' ק"ק דהאיך ס"ד דחצר משום שליחות הוא דא"כ תקשי ליה ברייתא דקתני בה בהדיא דחצר משום ידה הוא דהכי פרכינן בפשיטות בפ"ק דב"מ ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה אתרבאי והתניא ידה אין כו' חצרה כו' ע"ש:

תוס' בד"ה ידה גופה כו' ועוד דחצר כו' אבל ידיה כו' דיכולה היא לומר כו' עכ"ל ורבינא נמי הכי קאמר נהי דקני ליה למעשה ידיה כשהיא רוצה ידה גופה מי קני ליה ויכולה לומר איני ניזונית כו' והפירות נמי אינן קנויין לו וק"ל:

בד"ה ותיזיל כו' פרש"י לפי שהגט אסור לטלטל ולמוסרו לה אע"ג כו' בשכ"מ הקילו כו' עכ"ל ר"ל משום איסור טלטול מוקצה דרבנן נגעו בה שלא ינתן לה הגט מיד ליד בשבת ואע"ג דאכתי איסור שבות דרבנן אית ביה בגירושין דאסור לגרש בשבת ותרצו דבשכ"מ הקילו בהך איסורא דאין מגרשין בשבת כיון דא"א בע"א משא"כ באיסור טלטול דאפשר ע"י חזקה דנעילת דלת ועיין בזה באורך ברא"ש וק"ל:

בד"ה מה שקנתה כו' כיון דאם מכרה ונתנה אינו קיים כדאמרינן בחזקת הבתים כו' עכ"ל אין להקשות דהוה סברות הפוכות דבנותן לאשתו מנכסיו אין הבעל אוכל פירות אע"ג דמכרה ונתנה אינו קיים ובנכסי אשתו אם סילק עצמו מנכסיה הוה היפך זה דאם מכרה ונתנה קיים אע"ג דאוכל פירות די"ל דבנותן נכסי עצמו במתנה לאשתו ודאי דשבק הגוף לעצמו ולא נתן לה רק הפירות אבל הכא בנכסים דאין לו בהם רק פירות מסתמא מן הגוף סילק עצמו כלל שיהיה מכרה ומתנתה קיים אבל מפירות לא סילק נפשיה בסתם וק"ל:

בא"ד ועוד דבירושלמי כו' דפריך התם כו' ומשני ר"י בשם רבי ינאי כו' אין לי בנכסייך ובפירותיהן עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוס' פ' ח"ה דאל"כ הוה עיקר תירוצא חסר מן הספר וק"ל:

בד"ה פליג כו' המוציא מרשות לרשות אמר רבה כו' והשתא הדא פיסלא הוה ממש כרמלית דלא גבוה י' כו' עכ"ל ודבריהם מבוארים יותר בפ' ח"ה ע"ש ולכאורה יש לדקדק בזה כיון דאהאי פיסלא דהכא קאמר רשות שבת כרשות גיטין א"כ כמו דנימא דמיירי התם כי הכא לענין דלא הוה גבוה עשרה ה"נ נימא דבעי רחב ד' אמות כי הכא ואמאי סגי להו *הכא ברוחב ד' טפחים ונראה דודאי בכל ד' רשויות של שבת לא מצינו בהו שינוי רשות מזה לזה ע"י רוחב ד' אמות אלא דהכא כיון דהאי פיסלא ברה"י הוה קיימא והוה נמי רה"י דברה"י גופה לא שייך ביה שינוי רשות כדלקמן רה"י עולה עד הרקיע אלא דע"י רוחב ד' אמות נעשה הכא כמקום אחר ורה"י אחרת משא"כ פיסלא דהתם המונח ברה"ר ודאי דנעשה שינוי רשות ברוחב ד' טפחים כדינו בכ"מ ולא בעי ד' אמות כי הכא אלא לענין זה תולה פיסלא דשבת בפיסלא דהכא גבי גט דאיירי בלא גבוה עשרה כדקאמר הכא ולא אמרן אלא דלא גבוה י' כו' וכ"ה לשון התוספות בפ' ח"ה והלא פיסלא היא כרמלית דבהזורק מפורש דפיסלא כו' כגון דלא גבוה עשרה כו' ע"ש והשתא כתבו כיון דאיירי נמי התם דלא גבוה י' מיהו ע"כ בגבוה ג' איירי דאל"כ הוה כלבוד וכארעא סמיכתא ובפרק ח"ה כתבו הוכחה אחרת מדקאמר לא גבוה עשרה משמע דגבוה מיהת ג' וכתבו דמסתמא נמי איירי ברוחב ד' טפחים דלא אשכחן דבר חשוב ושינוי רשות לענין שבת ברה"ר בדבר דלא גבוה י' אי לא הוה רוחב ד' טפחים דאז ברוחב ד' טפחים נעשה כרמלית ומהרש"ל שכתב בפשיטות דלא תימא פיסלא דהתם איירי באינה רחב ד' דאז לא הוי כרמלית אלא מקום פטור כו' עכ"ל והאריך ע"ש וזה אינו דמקום פטור לא הוי אלא בגבוה י' אבל הכא והתם דפסיקא להו דאיירי באינו גבוה י' אי לא הוה רוחב ד' הוה רה"ר גמורה ולא הוה התם חילוק רשות כלל ע"י הפיסלא ורשב"ם שפי' שם בפרק חזקת הבתים אפיסלא דהתם א"נ גבוה י' ולא רחב ד' דהוי מקום פטור כו' לא חש להת מדמדמי רשות שבת לגיטין שכתבו התוס' התם והכא דמשמע דבפיסלא דלא גבוה עשרה איירי התם אלא דאיירי שפיר התם בגבוה י' ולא רחב ד' דהוי מקום פטור ומקרי שינוי רשות לענין שבת בעומד ברה"ר ולא מדמי ליה רשות שבת לגיטין אלא לענין זה דאע"ג דהוי דבר המטלטל מקרי שינוי רשות ודבר חשוב בפני עצמו כמו דבר שאינו מטלטל ומיהו מה שפירש שם רשב"ם עוד דמצי איירי נמי התם באינו גבוה י' ואין רחב ד' הוא קשה דלא מצינו שינוי רשות בכה"ג והוה רה"ר גמורה ואפשר באין רוחב ד' דקאמר היינו אין רוחב ד' אמות ומיהו רוחב ד' טפחים בעי והוי כרמלית ובדברי התוספות לא משמע כן והדברים ברורים למבין ודו"ק:

גמ' ותיחוד ותפתח כו'. רב פי' תסגור ותפתח ועיין ברא"ש:

תוס' בד"ה ידה כו' וי"ל כיון כו'. נ"ב ולי נראה דידה אפילו קנוי לו למלאכה לאו כל היום קנוי לו שלא יכול לשעבד בה יותר ממלאכתה המחויבת לו משא"כ בחצר שמשתמש בה בלי הפסק כלל ודו"ק:

בד"ה ותיזיל איהי כו'. נ"ב לשון ר"ן וכי תימא כיון דסוף סוף היו צריכין לדחות איסור דרבנן יטלטלו הגט י"ל דכמה דאפשר לתקוני מתקנין ובתיחוד ותפתח לא היה נראה כמקנה שהרי דרך הוא לפתוח ולסגור ביתו ולא היו יודעין הרואין שהיה כדי להקנות אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב דאין הכי נמי שהיו מתירין טלטול הגט כשם שהתירו מקנה רשותא שהוא אסור בשבת אלא דהכא רה"ר היתה מפסקת:

בד"ה פליג כו' גבי המוציא מרשות לרשות אמר רבה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' הכל רשות הרבים רק שחילוק רשות ביניהם וק"ל:

בא"ד וגם מסתמא הוי רחב ארבעה כו'. רב כן הוא בתוס' דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ו) להדיא כמו בכאן וה"פ דלא תימא פיסלא דהתם איירי שאינה רחב ד' טפחים דאז לא הוי כרמלית אלא מקום פטור ודוקא הכא דבעינן ד' אמות ולא סגי אפילו בד' טפחים משום דבעי רשות מיוחד שיהיה מקום חשוב כרשות היחיד כדי שתקנה בו הגט אבל לענין חלוק רשות לעולם לא בעי יותר מארבעה טפחים ומש"ה פירשו דאין לומר התם איירי אפילו בפחות מד' טפחים הוי חלוק רשות ולאפוקי מפירוש רשב"ם שפירש לשם דהאי פיסלא איירי בפחות מארבעה טפחים מש"ה כתבו דזה בודאי אינו דבר חשוב שיפסיק ודו"ק:

גמ' ותיחוד ותפתח. ר"ל או ותפתח. או ותפתח מקודם אם סגורה היא כדי לסגרו לשם קנין כמו מטפס ועולה מטפס ויורד [דהו"ל למינקט מטפס ויורד מקודם] או דתפתח אח"כ שיוכר הדבר שסגרה לשם קנין לא לשם שמירה ועיין באשר"י:

גמ' ל"ש ארוסה כו'. ויש מפרשין בשניהם מה שקנתה אשה קנה בעלה (א) והדר ממה שאמר אם אמרו בנשואה כו' ולפי"ז לא אזיל אליביה הא דמשני לעיל בכותב לה ועודה ארוסה אבל נראה הדבר כפשוטו ואאיכסף קאי דאפילו בנשואה שפיר פסק:

גמ' ומר סבר חצר משום שליחות וכו'. ואפ"ה משתמר בעי כמו שעומדת בתוך ביתה דבשליח נמי משומר (ב):

גמ' כי לא הוי ד' אמות מאי הוי. הכי משמע ליה פליג ליה רשותא ואינה מגורשת חדא רשותא מגורשת ואם תפרש איפכא סוף סוף קשה חלוקה שניה [אלא דנקיט לקושיתו בכי האי לישנא משום דהכי משמע לי' לישנא דפליג רשותא ואינה מגורשת] ולהכי לא משני בהיפך בחצר דידה והשאילתו מיהו בלא"ה ז"א דאושלי' פירוש לצורך הגט זו אין שייך שתשאל היא מקום לו לצורך הגט דא"כ אינה מגורשת גם צ"ל שכתב לה דין ודברים כו' [דאל"כ מה צורך לשאלה]:

בתוס' בד"ה ידה כו'. בפשטא אין כאן קושיא דגוף ידה אין קנויה לו לעשות שום שימוש ביד עצמו רק חוב יש לו עלי' לתת לו כל שבוע שוה משקל חמש סלעים כו' וגם הרשות בידה להשיג להבעל כשיעור זה באיזה אופן שיהיה ואין יכול לכופה לאיזה מלאכה שירצה כמו שאמרו ועושה בצמר אין בפשתים לא כו' ואם הכניסה לו שפחה אחת או יוותר במעשה ידיה בהעדפה עד שתוכל לקנות לה שפחה אין לו שיעבוד עלי' וכה"ג ההעדפה עצמה משא"כ בשדה משמש בגוף השדה להעמיד שם בהמות ולמשטח בה פירי ואשר נפשו אותה ויעש וק"ל:

בתוס' בד"ה ותיזול וכו' פרש"י וכו'. הביאו פי' רש"י לומר דמשום איסור טלטול הוצרך לזה ולא רצו להתיר בשכ"מ אע"ג דגירושין עצמו נמי איסור הוא מ"מ אותו איסור התירו בשכ"מ ובלא רש"י אפ"ל דלמא לא משום איסור נגע בי' רק משום שלא הי' יכול לתפוס הגט בידו וליתן לה מחולשתו ולולי כניסת שבת היה עושה הא דתיחוד כו' תיכף רק כאשר בא שבת רצו להמתין [מחמת הגירושין והקנין בשבת] עד שראו שאי אפשר להמתין יותר שאלו לרבא אם מותר תיקון זה בשבת או כפי' רשב"ם שהיה רה"ר מפסיק הובא באשר"י דהוי איסור דאורייתא אע"פ שהיה יכול לעשות שליח ועיין:

בתוס' בד"ה מה שקנתה אשה כו' ואומר ר"י דהכא איירי בשאלה כו'. ובסמוך אושלי' בפיסלא דס"ל כרבא באמת וגיטה וידה באין כאחד וכדמסיק:

בתוס' בד"ה פליג רשותא כו' והשתא כו'. ר"ל ראינו כאן דבגיטין גופא לא הוזכר רק פיסלא דהוי כרמלית דבתחלה איירי ברוחב ד' אמות דהיינו רוחב כרמלית ויותר ואי משום הגובה דלא גבוה י' מ"מ מסתמא גבוה ג' דאי לא"ה הוי כקרקע גופיה וכן הלשון דלא גבוה י' משמע אבל גבוה מיהת ג' [ולא רצו לכתוב ההוכחה מדלא קאמר לא גבוה ג' דאין זה כלום דהוצרכו לומר לא גבוה י' ודלמא ה"ה אם אינו גבוה ג' רק אם גבוה ג' ויותר מיהו נשאר הדין כן משא"כ בגבוה י' או יותר נשתנה הדין דלא הוי חדא רשותא אף דאינו רוחב ד' אמות לזה כתבו מסברא דבכל התורה הוא כלבוד וכיון שלא הוזכר בפירוש בגיטין שיצא מן כלל לבוד מהי תיתי לומר כן. כל זה היה במוסגר] וא"כ הוי הפסלא כרמלית וכן הפסלא דולא אמרן דהוי רשותא לנפשיה לענין גיטין בגבוה י' אע"ג דלא הוי ד' אמות מ"מ מסתמא איירי אע"ג דלא רחב ארבע אמות אבל מיהת רחב ד' טפחים כמו בכל שאר דוכתין דלא הוי מקום חשוב בציר מרוחב ד' טפחים [גם הלשון אע"ג דלא הוי ד' אמות הול"ל אע"ג דלא הוי אפילו ד' טפחים אבל התוספות לא הוכיחו מזה דאפשר דשולל ד' אמות דאיירי ביה רב יוסף כ"ז היה במוסגר] וא"כ הוי רה"י אפילו ויש חיוב חטאת ביניהם ואמאי קאמר אבל פסלא לא וכן הפסלא דשם לווי משמע נמי מיהת דרחב ד' טפחים וגובה ג' טפחים דהוי כרמלית ובלא גמרא דהכא להקשות שמה מכח אומדנות והוכחות אלה דשם לא ידעינן מהו הפיסלא הנזכר לענין גיטין דפליגי ביה אי הוי רשות נמי לענין שבת ודלמא הוזכר כאן בפירוש לענין גיטין דכל דבר חולק רשות לגיטין וכיון דחולק רשות לגיטין מחלקת רשות לשבת אליבא דרבא לזה כתבו דמכאן ליכא למשמע רק סתם מה שנחשב רשות נמי בעלמא ועיין בתוספות המוציא יין דף פ' וא"ל בשמעתין כי לא הוי גבוה י' ולא רחב ד' אמות ולית ליה שם לווי נמי ליהוי פליג רשותא ולמה אמר רב יוסף חזינן אי הוי ד' אמות בד' טפחים סגי אף דלא גבוה י' סוף סוף הוי כרמלית כיון דגבוה ג' צ"ל לענין אושלי מקום לא הוי ב' מקומות אם לא ברוחב ד' אמות והתוס' הקשו שפיר דעכ"פ הכא הפסלא מידי כרמלית לא יצא ודו"ק ובח"ש הבין בע"א ע"ש:

גמרא אפי' היא בטבריא וחצרה בציפורי כו'. נראה דנקטם לרבותא דאף דמופלגים גם בגובה. דטבריא בעמק (ונראה דלזה כוונו גם בר"ה (לא ב) וטבריא עמוקה מכולן) וציפורי בראש ההר כדאיתא בשבת (קיח ב). ודע דמש"כ שם בגה"ש בשם הר"י מיגאש דהם בתוך תחום אחד. צ"ע דבמדרש איכה בפסוק בלע ה' ולא חמל איתא י"ח מיל כמן טבריא לציפורי:

רש"י ד"ה ה"ז חזקה. ותנן נכסים שא"ל אחריות כו'. עי' בר"ן וכן בתד"ה מה משמע דמדין חצרה מתגרשת:

תד"ה פליג. עי' מהרש"א. ושגה במחכ"ת במש"כ דבאינו רחב ד' טפחים לא הוה מקום פטור עד שיהא גבוה עשרה ובפחות הוה רה"ר גמור. וז"א כדמוכח בשבת (ז) ע"ש בגמרא ופרש"י ובדברי עצמו. וז"ל הרמב"ם פי"ד מהל' שבת הל"ז איזהו מקום פטור מקום שיש בו פחות מדע"ד וגובהו ג' כו' וכ"ה בש"ע סי' שמ"ה ס"ט. ובב"ב (נו) בתד"ה אבל פיסלא נראה שחזר בו מזה. ובעיקר כוונת התוס' ה"נ לכאורה דמש"כ וגם מסתמא הוי רוחב ד' כו' ר"ל דל"ת דהא דקאמר הכא אבל גבוה עשרה אע"ג דלא הוי ד"א וכן הא דאבל אית ליה שם לווי כו'***). היינו אפי' אינו רחב ד"ט ועליהן כוון אביי אבל פיסלא לא. ע"ז כתבו דא"א לומר כן דאינו דבר חשוב בפ"ע ור"ל דלענין גיטין ודאי דלא הוו מיקרי ב' מקומות וכן יל"פ דבריהם בח"ה. אבל בפ' המוציא מוכח בדבריהם די"ל כן דמיירי באינו רחב ד"ט:

גמ' איכסיף לסוף איגלאי. עי' לעיל דף כט ע"ב ב"מ דף צז ע"א ע"ז דף כב ע"א:

שם והוא שעומדת בצד ביתה. עי' עירובין דף צב ע"ב תד"ה אשה:

תוד"ה ידה כו' וי"ל כיון דקנוי לו לפירי. עיין כתובות דף מז ע"ב תוד"ה זמנין בסה"ד:

תד"ה ידה וכו'. אפשר ליישב קושית תוס' והיינו דבשלמא בחצר דהוא לבעל לכל הנאות. דהנאות הוא הפירות. ולא גרע משוכר דקיי"ל דהוי חצירו של שוכר. ע' בח"מ (סי' קצח סה) אף דהגוף של משכיר, מ"מ לכל הנאות ולכל תשמיש הוא של שוכר. מש"ה הוי חצירו לתשמישו להיות שלוחו לקנות. וה"נ בבעל דהחצר שלו לכל הנאות הוי כשוכר. משא"כ בידה דמשועבד לבעל לעשות מה שהוא צריך. אבל לא שיהיה כל הנאותיו שלו. שהרי היא ג"כ נהנה מידה מה שהיא צריכה. ומש"ה הוי חצירה. ומה דאמרי' לענין עירוב יד אשה כיד בעלה. ע' נדרים (דף פח) ל"ד דהתם אין לה יד לזכות דמה שקנתה אשה קנתה בעלה. אבל הכא יכולה לזכות בגט דלא גרע מבעל שנתן מתנה לאשתו דקנתה. רק לענין עירוב גרע שנותן לה לזכות לאחרים. ע' במגיני שלמה כתובות פרק אעפ"י. ובשו"ת הראנ"ח (סי' ב') ופשוט. כוונת תוס' בתירוצם א' נראה דל"ש לומר דידים שלו לפירות. דאין הפירות צומחים מידים והוי כמו מצודה לדגים. ובמה דאמרי' יקדשו ידים לעושיהם צ"ל כמו שכתבתי לעיל:

והוא בתוך ביתה וכו' אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה. עיין פלוגתת רש"י ותוס' בעירובין צ"ב ע"ב ד"ה אשה בגדולה והרמב"ם לא מייתי דין זה נראה דמפרש כפי' התוס' שם והוא מטעם דחד מקום מושלי ולא תרי מקומו' והוא בכלל דינא דפיסלא לקמן:

והיא שעומדת בצד ביתה. כ' תוס' דבמציאה שזכו' הוא לה לא בעי' אלא משתמרת לדעתה. אמרתי לבאר בכאן דברי רשב"א ור"ן והירושלמי דמייתי מיני' ראי'. הרשב"א פשיטא לי' אפי' צווחת להתגרש ואומרת זרוק לי גטי בחצרי אם לא הי' במקום יבם דהוה איבעי' דלא איפשטא בב"ק אבל זולת זה אפי' אומר' זרוק לי בחצרי לא זכתה אלא א"כ עומדת בצדו. והוא מהירושלמי ר"פ המקבל דאם עשתה שליח לקבלה ובעל אמר א"א שתהי' שלוחה לקבלה אבל תהי' שליח שלי לזכו' בה לא זכתה דכל רגע חיישינן שחזרה בה ואיני רוצית בגירושין. בשלמא השליח שעשתה בשעה שהיתה חושבת זכו' לה שוב לא נתבטל עד שיבטל שליחותו בפירוש ולא במחשבה בעלמא. אבל כיון שהבעל ביטל שליחו' דידה והיא רוצה לעשותו שליח קבלה אמרי' בזאת השעה כבר נתחרטה והי' חוב לה ואינו נעשית שליח קבלה זה הוא כוונ' הירושלמי ר"פ המקבל וא"כ ה"נ אפי' אמרה זרוק לי בחצרי אם אינה עומדת בצד חצרה אמרי' בשעת זריקה כבר חזרה בי'. והא נמי פשיטא לי' אם הבעל זרק לחצירה ושוב אמרה תזכי לי חצירי מגורש' מיד ברגע שאמרה תזכה לי וזה מהירושלמי פ"ק דגיטין והרשב"א לא העתיקו כצורתו. וכוונ' הירושלמי שאמר שליח טלי גיטך ואמרה יזכה לי חצרי בעכו צריך לומר בפ"נ ובפ"נ והפירוש דמיירי בגט שנכתב ונחתם בא"י והשליח הוליכו לעכו ולא מצא האשה וזרקו בחצירה שבעכו והלך ובא לו לא"י ושם מצא האשה ואמר לה טלי גיטך כלומר בעכו והשיבתו יזכה לי חצרי שם בעכו קמ"ל ירושלמי אע"פ שהגט נכתב ונחתם בא"י ושניהם עומדים בגמר גירושין בא"י מ"מ כיון שהחצר שבעכו זוכה לה צ"ל בפ"נ ובפ"נ זו הוא כוונ' הירושלמי שם. וממילא מובן דכשהגט כבר מונח בחצר ושוב אמרה תזכה לי חצרי זכתה:

אך הא מיבעי' לי' לרשב"א אם אמרה תחלה תזכה לי חצרי ושוב זורקו בתוכו אי נימא כבר חזרה בה ואין זוכה בעבורה או נימא דהוה כממנה שליח לקבלה דכל זמן שלא ביטלה השליחו' לא חיישי' לחזרה ועל זה כ' הר"ן תפשוט מהירושלמי. דע"כ אעפ"י דאי' בירושלמי שא"ל תחלה טלי גיטך מ"מ ע"כ תחלה אמרה יזכה לי חצרי ואח"כ טלי גיטך דקודם שעשתה החצר שלוחה הוה כמונח בקרקע דעלמא ומה יועיל אמיר' טלי גיטך וע"כ אח"כ אמר ולא חיישי' לחזרה דאי איכא למיחש אפי' כרגע כמימרי' איכא למיחש אע"כ כיון שעשאתו שליח לקבלה הוה שלוחה עד שיבטלנו בפירוש. ולכאורה קשה אהנ"ל כיון שבתחלה בשע' זריקה לחצר לא עמדה בצדו א"כ לא נעשה שלוחה והוה כמונח בקרקע בעלמא ושוב כשאמרה יזכה לי ה"ל נוטל' גיטה מע"ג קרקע ולא דמי למ"ש תוס' לעיל ד"ה ותיזל בסוף הדבור התם הוה חצר שלו ונשתנה מרשות לרשו' אבל הכא בחצר שלה טרם שנעשה שלוחה ושוב אומר' יזכה ה"ל גיטך מע"ג קרקע והיינו טעמא דהרמ"ה דמייתי הטור דבעי' בשע' זריקה עומד' בצידו דאז הוה כמפקיד בידה ושוב מועיל טלי גיטך אבל להרשב"א ור"ן תיקשי ותו הא אפי' עומד' בצידה לא מהני דמה שקנתה אשה קנה בעלה אלא ברגע גירושין בא גיטה וידה כא' אבל קודם גירושין אין לה חצר וי"ל הא דבעי' עומד' בצד היינו להמגרש בזריקה זו אבל לקבל פקדון שפיר הוה שלוחה אפי' בלא עומד' בצדו והבעל אינו מקפיד על פקדונו' שתקבל אשתו ומכ"ש מה שהוא מפקיד בידה ולענין זה לא נימא מה שקנתה קנה בעלה ושפיר הוה פקדון ושוב כשאמרה תזכה לי חצרי מהני. ונראה דלא נעלם זה מהרמ"ה אלא דס"ל כיון דעכ"פ החצר גם להבעל לפירות א"כ אם אינה עומד' בצידו ומשמרתו לא מיקרי משתמר' לדעתה כיון דגם יד הבעל שולט' וזה תליא בפירוש משתמר' לדעתה דפליגי ביה הפוסקים עיין וק"ל:

אזיל גיטא נפיל אפיסלא. ויש נוסחאו' איגנדר גיטא. ושני הנוסחאו' מסכימים לפי' רמב"ם שהגט נפל לתוך ד' אמותי' ונתגלגל ונח בפיסלא עיין ה"ה והר"ן והנה הך דינא דפיסלא לא פליגי ארבא לכן פסקוהו הפוסקים. ואמנם לענין שבת פסק רמב"ם כרבה דפיסלא וגם כרמלית אינם מפסיקים רק ר"ה גמור דאין הלכה כתלמיד במקום הרב רבה עיין בכ"מ אמנם בב"ב אמר רבא כל המפסיק לשבת מפסיק בנכסי הגר ולרבא גם פיסלא מפסיק לשבת א"כ גם לנכסי הגר מפסיק ואהא לא פליגי ארבא נהי לדידהו אין פיסלא מפסיק לשבת מ"מ אין נכסי הגר תלויים בשבת ורבא סימנא בעלמא קאמר אבל לעולם פיסלא לכ"ע מפסיק בנכסי הגר ואפושי פלוגתא לא מפשי' משו"ה פסק רמב"ם הכי פ"א מזכיה ומתנה ומה שיש לעיין בזה נתבאר בחי' פ' חזקת בעזה"י:

מ"ש מהרש"א והשיג על המהרש"ל במ"כ שגה וכבר הרגיש בס' תוס' שבת סי' שמ"ה ס"ק מ"ד ועיין לשון פירש"י במס' שבת ז' ע"א ד"ה דעד יו"ד וכו' ע"ש:

גמרא ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא למחר תקיף ליה עלמא כו' אמר להו זילו אמרי ליה ליקני ניהלה לההוא דוכתא כו'. ויש לדקדק כיון שהגט נכתב מאתמול היאך מכשיר ליה רבא ליתן לכתחילה בשבת הא הו"ל גט מוקדם לשיטת רוב הפוסקים דבכה"ג שנתאחר הנתינה מיום הכתיבה נמי מיקרי מוקדם וליכא למימר דיהיב לה ע"י שליח וכמ"ש הפוסקים דגט מוקדם יש תקנה ליתן ע"י שליח דקלא אית ליה הא ליתא דגופא דעובדא לא הוי הכי שהרי לא מסר הבעל שום גט אלא במה שהקנה לה המקום עם הגט ממילא נתגרשה וכמו שיבואר וא"כ אין זה גט ע"י שליח דלא שייך כלל שליח בכה"ג ואף שהר"ן ז"ל כתב להדיא דהכא ע"י שליח גירשה וכתב כן ליישב קושיית התוספות בד"ה מה שקנתה ע"ש מ"מ משיטת רש"י ותוס' לא משמע כן וכל שכן לשיטת הרא"ש ז"ל מוכח להדיא דלאו ע"י שליח גירשה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו דליתא להאי סברא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דגט מוקדם הוא והנלע"ד בזה דההיא גט שכ"מ דהכא איירי שגירשה בתנאי דאם מתי וכל שמגרשה על תנאי זה תו לא מיפסל משום מוקדם כמו שהארכתי לעיל בסוגיא דמהיום אם מתי ע"ש:

רש"י בד"ה הרי זו חזקה כו' דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכה ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות כו' עכ"ל. והרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה על פירוש רש"י ז"ל דא"כ למה ליה לאקנויי לה האי חצר שהגט מונח בתוכו דאפי' אגב חצר אחר מהני דקי"ל דלא בעינן צבורין אע"כ דלאו מטעם אגב איירי אלא מטעם חצירה ובאמת יש לתמוה לכאורה מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש מטעם אגב ולא מטעם חצר ויותר תימה דלעיל דף כ"א בהא דאמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו פירש"י ז"ל להדיא דהיינו מטעם חצירה. אמנם לאחר העיון נראה שיטת רש"י ז"ל מוכרחת דא"א לפרש כאן מטעם חצירה דהא רבא עכשיו אכתי לא סליק אדעתא דגיטה וחצירה באין כא' וא"כ הוי סבר דבעינן שיהיה החצר שלה קודם נתינת הגט וא"כ מאי קאמר תיזיל ותיחוד ותפתח הא לא מהני כיון שלא היה החצר שלה קודם נתינה ומאי קאמר נמי אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה דבארוסה נמי לא מהני למאי דלא סליק אדעתא דגיטה וחצירה באין כא' לכך הוצרך לפרש כאן מטעם אגב וסובר רש"י ז"ל דהא דבעינן שיגיע הגט לידה או לחצירה היינו לענין דמתגרשת בעל כרחה משא"כ היכא שמתכוונת לקנות כגון האי גט שכ"מ דהכא מהני בה קנין אגב כדמהני בשאר קניות משא"כ לעיל דף כ"א פירש"י ז"ל מטעם חצירה והיינו למסקנא דהכא דגיטה וחצירה באין כא' כן נ"ל נכון ושיטת חידושי הרשב"א ז"ל צ"ע ויש ליישב ואין להאריך:

תוספות בד"ה ותיזיל איהי כו' אף ע"ג דבתוספתא תניא אין מגרשין בשבת בשכ"מ הקילו כו' עכ"ל. וה"ה דהוי מצי למימר דקי"ל אין קונין בשבת אלא דבשכ"מ הקילו וכן הוא בלשון הרא"ש ז"ל אלא דלפ"ז יש להקשות מאי שנא דהתירו שבות דקנין טפי משבות דטלטול מוקצה שהרי אם יטלטלו הגט לא יהיו צריכין לקנות קנין בשבת ולכאורה נראה דאיסור קנין חמיר טפי דאית ביה חשש איסור דאורייתא גזירה שמא יכתוב כדאיתא פרק משילין ואיסור מוקצה לית ביה חשש איסור דאורייתא כלל ויש ליישב דבאיסור מוקצה לא שייך לחלק בין בריא לשכיב מרע משא"כ באיסור קנין שהתירו חכמים לגבי שכ"מ בכל עניני קנין שלא תטרוף דעתו כדאיתא בפ' מי שמת מש"ה התירו נמי לגרש ע"י קנין כיון דשכ"מ ליתא כלל בהאי שבות דאין קונין וכה"ג כתב רש"י ז"ל בפ"ק דביצה לחלק בין הפרשת תרומה להפרשת חלה בעיסה שגלגלה מעי"ט ע"ש. כל זה כתבתי לשיטת רש"י ז"ל ותוספות מיהו לא ידעתי מאי דוחקייהו לפרש כן דשפיר מצינן למימר שהגט לא היה מצוי להם באותו שעה או שהיה מונח בתיבה ומגדל ונאבד המפתח וכדי שלא תטרוף השעה הוצרכו לגרש ע"י קנין הבית וכל אשר בו:

בא"ד ולא הוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע דכיון שהגט בא מרשותו לרשותה הוי כאילו נתנו לה עכ"ל. וקשיא לי מאי שנא מהא דאמרי' לקמן גט בידה ומשיחה בידו וכתבו התוספות דאפילו אם קפצה ידה בענין שאינו יכול לנתק המשיחה אצלו אפ"ה אינה מגורשת כיון שזה אינו עושה הבעל וכתבו הפוסקים עוד דאם הגט היה מונח ביד הבעל ופתח לה היד ונטלתו מתוכו אינה מגורשת דבעינן שכל הנתינה יהא על ידי הבעל וא"כ ה"נ מה שהגט בא מרשותו לרשותה נעשה על ידה במה שנוטלת הבית ומחזקת בו. ולכאורה היה נראה לסיוע מזה שיטת ר"י בעל התוספות שהביא הרא"ש ז"ל דהיכא שתחלת הנתינה נעשה על ידי הבעל הגט כשר אלא דיש לחלק דהכא עיקר המתנה נגמר ע"י שאמר לה לך חזק וקני והא דבעינן קנין היינו לענין חזרה דקודם קנין יכול לחזור בו מיהו כל כמה דלא חזר ביה נגמר הקנין משעת הדיבור ושפיר קרינן ביה ונתן כן נ"ל ועדיין צ"ע. אבל אין לפרש דהכא הוי קנין לאלתר מטעם דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמיא הא ליתא דא"כ הו"ל גט לאחר מיתה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ועוד דא"כ ותיחוד ותפתח למה לן ודו"ק:

בד"ה מה שקנתה כו' וא"ת הא אמרינן כו' ור"ת מפרש כו' כיון דאם מכרה ונתנה אינה קיים כדאמרינן בחזקת הבתים עכ"ל. לא מצאתי דבר זה מבואר בפרק חזקת ותליתי בחסרון ידיעתי אמנם בינותי בספרים וראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בפרק חזקת שכתב בשם רבי שמואל הנגיד שכתב בשם הגאונים רב שרירא ורב האי דאם מכרה ונתנה קיים אלא שאם מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולפ"ז בההיא דשמעתין שמגרשה מיקרי שפיר חצירה שהרי לאחר הגירושין המקח קיים לגמרי למפרע ועוד שהטור כתב בשם הרמ"ה ז"ל באה"ע סי' פ"ה שהמכר קיים לגמרי אפילו אם מתה וצ"ע מהיכן יצא כן לרבינו תם מסוגיא דפרק חזקת הבתים ומה שיש לדקדק בדבריהם עוד כבר פירשתי בסמוך:

בד"ה פליג רשותא לנפשיה וקשה לר"י כו' ובגבוה שלשה איירי כו' וגם מסתמא רוחב ד' דאל"כ לא הוי דבר חשוב כו' עכ"ל. ומהרש"א ז"ל האריך בזה ע"ש ולענ"ד דברי התוספות מבוארים דעיקר קושייתם בהא דאמרינן רשות שבת כרשות גיטין למאי נפקא מיניה הא בלא"ה כרמלית מיהא הוי ומאי קאמר אביי דוקא כרמלית אבל פיסל' לא הא פיסלא כה"ג דאיירי רבא דהוי חילוק רשות לגיטין בלא"ה הוי כרמלית ואביי נמי מודה וכי היכי דלא תימא דרבא בא להוסיף פיסלא דאית לה שם לווי דאסקינן הכי דבגיטין הוי חילוק רשות אפילו לא גבוה עשרה ולא רחב ד' אמות על זה כתבו התוס' דאפ"ה הוי כרמלית דמסתמא האי פיסלא דאית לה שם לווי איירי בגבוה מיהא שלשה ורחב ד' טפחים דאי לא גבוה שלשה לא הוי דבר חשוב דכלבוד הוי ולא שייך לגביה שם לווי וכן אם לא רחב ד' טפחים לא מיקרי דבר חשוב ולא מהני בה שם לווי אע"כ בגבוה שלשה ורחב ד' טפחים איירי וא"כ לאביי נמי מהני לענין שבת דהו"ל כרמלית גמור. ומה שהשיג מהרש"א ז"ל על מהרש"ל ז"ל דפחות מעשרה לא הוי מקום פטור וכן השיג בזה על הרשב"ם ז"ל דפ' חזקת הבתים עמדתי משתומם על גברא רבה דכוותיה דלימא כי האי מילתא ואשתמיטתיה ש"ס ערוך בפ"ק דשבת גבי לבינה זקופה דכל היכא דגביהא שלשה ואינה רחבה ארבעה טפחים הוי מקום פטור ובהיזמי והיגי אפילו פחות משלשה וזה פשוט בכמה דוכתי דלא שייך גבוה עשרה לענין מקום פטור וכשגגה יצאו דברים אלו מלפני השליט מהרש"א ז"ל ואגב שיטפא אתיא ליה ודו"ק:

ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח. מתוך דברי הר"ן בשמעתין עין רואה דהר"ן הוא מכת הסוברים דנעילה לחוד מהני וגם פתיחה לחוד מהני וכן כתב בהדיא בתוך לשונו נעילת הדלת או פתיחתו כתיקון גוף הקרקע דמי ומ"ש בריש דבריו כבר הגיהם בספר דרך תמים שצ"ל היינו תיחוד או תפתח ע"ש. וקשה עמ"ש הרב מהר"י הלוי בקובץ קטן סימן מ"ז שתמה על הר"ן דכיון דבגמ' מצריך לחזור ולפתוח אין כאן מבריח ארי שהרי חזר ופתחו ע"ש ומאי מקשה על הר"ן שהוא סובר דתיחוך או תפתח קאמר. שוב ראיתי בקובץ גדול שהשמיט זה ע"ש סימן ס"ה. ועמ"ש שם על הטור דאשתמיטיתיה דברי אביו הרא"ש ואני בעניי כתבתי על זה בהגהותי לה' מכירה בס"ד:
ואיכא מאן דקשיא ליה מסוגיין עמ"ש הרב שפתי כהן בח"מ סימן קצ"ח וסימן ר"ב בדין הנותן קרקע וכלים דבעי לומר אגב ואמאי חצרו לקני ליה וכתב הש"ך דאי אפשר לקנות שניהם כא' ע"ש באורך דהרי הכא בסוגיין קאמר תיזיל איהי תיחוד ותפתח וגיטה וחצרה באים כאחד. ותירץ הרב מהר"ר אברהם קארו זלה"ה דגט אין צריך להקנותו לאשה רק שיתנוהו ברשותה ואמטו להכי מהני עכ"ד ופשוט. ועיין בספר מחנה אפרים ה' קנין חצר סימן י"ד. ובס' דברי אמת בקונטריסים דף ס"ב שכתב דהוי פלוגתא דקמאי עש"ב:

גמ' אמר לי' רבא יד דעבד כו'. למ"ד בשטר ע"י עצמו. לכאורה למ"ד עידיו בחתומיו זכין לו אין ראי' מעבד כיון דזכות הוא לו לרבנן והוא משתחרר מיד משעת חתימה רק דבעינן מטי לידי' לבסוף. וזה ודאי דאף שאין לו קנין בלא רבו מ"מ מטי לידי' מיקרי ושפיר מהני בעבד דכשמקבל הגט משוחרר למפרע משעת החתימה. אך תוס' ב"מ (כ' ע"א) כתבו דהא דעידיו בחתומיו זכין לו הוא רק דרבנן. ומוכח שפיר מדאורייתא דע"כ מועיל מטעם גיטו וידו באין כא'. גם י"ל דאף מדרבנן אינו מועיל למ"ש התוס' שם דלענין להתירו בבת חורין אינו מועיל עידיו בחתומיו זכין לו דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ע"ש ודוקא לענין ממון מועיל ולכאורה קשה א"כ איך אמר התם בש"ס ב"מ (יט א') דלכך כשר בשיחרור כשכתוב בניסן ולא ניתן עד תשרי משום עידיו בחתומיו זכין לו. והא כל הטעם דזכות הוא לעבד שיוצא לחירות מבואר בש"ס גיטין (י"ב ע"ב) דאף דנאסר בשפחה מ"מ זכות הוא לו ע"י שניתר בב"ח ע"ש. וא"כ איך נימא עדיו בז"ל הא אף שיזכו לו מ"מ עדיין אסור בבת חורין כיון שאין כח ביד חכמים כנ"ל והוא רק מדרבנן. וא"כ שוב אינו זכות כלל דהא לא ניתר בב"ח ושוב לא שייך כלל עבחז"ל אף נגד ממון כמו למ"ד חוב הוא לעבד. כנ"ל. אך י"ל דהא מ"מ זכות הוא דע"י שזוכין לו העידי חתימה עכ"פ משתחרר כשבא לידו אח"כ לגמרי ומותר גם בב"ח אז ואם לא היו זוכין לו העידי חתימה הי' אח"כ מוקדם והי' אסור גם אח"כ ושפיר הוי זכות ושייך עבז"ל. וא"כ עכשיו אי לא נימא גיטו וידו באין כאחד ורק משום עבז"ל יהי' מהני וא"כ לא שייך כלל עבז"ל דגם אח"כ יהי' אסור בבת חורין כיון דמה"ת דליכא עבז"ל גם אח"כ אסור אף דמטי לידי' דאין לו יד ולא ניתר אז ושוב אינו זכות כלל. אך בל"ז הא דייק שפיר דאל"כ איך מותר בב"ח כיון דלא מהני לזה עבז"ל. אך י"ל דלענין ממון שפיר הפקר ב"ד הפקר מה"ת ויש לו יד מה"ת ומותר ממילא בב"ח במטי לידי' וממילא נדחה גם הנ"ל. דהא הי' מועיל:

שם ה"נ גיטה וחצירה באין כא'. הש"ך ז"ל [סי' ר"ב] כתב אהא דבעינן אגב ולא קני מטעם חצר וכתב דאין חצר קונה רק כשהי' חצרו מכבר אבל לא כשנעשה אז שלו ובאין בבת אחת. ותמוה דאמר הכא בהדיא דמהני גיטה וחצרה באין כא'. ואפשר לומר בפשיטות למ"ש הרי"ף ז"ל פ"ב דפליגי ר"י ור"ל אי אין לבעל פירות משעת חתימה או יש לו עד שעת נתינה ופ' דיש לו עד שעת נתינה ואף דלענין ג' חדשים מונין משעת חתימה מ"מ בפירות כיון שהם תחת פרקונה ופרקונה מחוייב עד שעת נתינה ממילא גם הפירות שלו עד אז ע"ש. והפי' הפשוט הוא דודאי אינו יכול להפסיד זכותה במה שהחתים הוא הגט כל זמן שלא נתגרשה. רק דלענין דבר שהוא זכותו הי' ראוי שלא יהי' לו משעת חתימה כיון דבדידי' תליא מלתא ואין לו פירות רק כיון דפירות תחת פרקונה ופרקונה מחוייב עד הנתינה שזכותה לא נפקע שוב ממילא גם הפירות שלו. וא"כ כיון דמן הדין הי' ראוי שלא יהי' לו פירות משעת חתימה רק משום דהא יתחייב בפרקונה כמ"ש הרי"ף ז"ל. וא"כ משני שפיר כאן בחצירה דגיטה וחצרה באין כאחד והיינו דשפיר בנתינה זו שוב נפקע החיוב פירות דהא כבר נפקע משעת חתימה רק משום פרקונה וא"כ עתה בשעת הנתינה שפיר נפקע דלא שייך דהא יצטרך לתת פרקונה דהא אם יהי' פקע הזכות של הפירות שוב לא יתחייב כלל בפרקונה עוד דכיון שאין לו פירות היא מגורשת ושוב ליכא פרקונה וממילא אין לו פירות אף בלא הנתינה רק כמו משעת חתימה אי לא הי' שייך טעם פרקונה דלא הי' לו פירות כנ"ל ומשני שפיר גיטה וחצירה באין כא' כיון שאין לו רק קנין פירות. אבל בשאר חצר שהמוכר מקנה לו אז ולא הי' כלל שלו מקודם י"ל שפיר כמ"ש הש"ך ז"ל דלא מהני כשבאין בב"א. ואף דלכאורה גם כאן מה שנסתלק הקנין פירות זה בא ג"כ בשעת הנתינה ז"א דרגע קודם נסתלק וכ"ש כאן מיד שזרק לה אין לו פירות כיון דלא שייך טעמא דפרקונה:

ובזה מיושב דברי רש"י ז"ל גבי תיזול ותיחוד ותפתח שפי' מטעם קנין אגב ותמהו למה לא פירש מטעם חצר ע"ש ברשב"א ור"ן. ולהנ"ל א"ש די"ל דסובר כדעת הש"ך ז"ל דלא מהני בחצר כשנעשה אז חצירו בשעת הקנין. ודוקא לעיל דהחצר שלה רק הפירות וא"ש כנ"ל משא"כ כאן דגוף החצר הי' של הבעל שפיר לא יהי' מהני כשהוא בבת אחת ודוקא מטעם אגב מהני כמ"ש הש"ך ז"ל. ומדברי רש"י ז"ל באמת ראי' לדברי הש"ך. ואף דביד דעבד שבאין בב"א מהני אף דאין לו יד כלל מקודם מ"מ אין מזה ראי' לחצר דצריך שיהי' נעשה ידו מקודם כמ"ש הש"ך ז"ל רק מ"מ מביא ראי' שפיר כיון דחזינן דמהני ביד דעבד ואף שבא היד ע"י הגט כן כאן שבא ג"כ ע"י הגט אבל בא קודם כנ"ל:

או י"ל בפשיטות כיון דהפירות שלו רק מדרבנן ומה"ת לגמרי החצר שלה וא"כ משני שפיר דאז נסתלק התקנת חכמים כיון שאם לא יהי' לו פירות תהי' מגורשת ולא יהי' שייך התקנה כלל ממילא נפקע אז בשעת הנתינה ונשאר הדין תורה כנ"ל משא"כ היכא דהחצר הי' לגמרי של המקנה מקודם כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש הרשב"א ז"ל דלכך לא קשיא לי' יד דאשה משום דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ובמה שמקבל' הגט הוי כאומרת אז איני ניזונית ואיני עושה ע"ש. ומזה מוכח ג"כ כמ"ש דבכה"ג מהני יותר. דהא להרשב"א ז"ל אף בלא טעמא דגיטה וידה באין כאחד ואף דמה שנעשה כאומרת א"נ ואיני עושה הוא ג"כ רק בשעה שמקבלת הגט מ"מ מהני. אך יש לדחות דמ"מ אינו נעשה ע"י הגט ולא תליא זה בזה והנה להרשב"א ז"ל ממילא להיפך למ"ד דהוא יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך הוי אמרינן ג"כ דבמה שנותן לה הגט הוי כאומר צאי כיון שרוצה לגרשה ואומר בנתינת הגטאי כו'. וא"כ בפירות דתקנו תחת פרקונה לכאורה גם מחצירה לא קשה דהא יכול לומר איני פודה אותה ולא נוטל פירות והוי בשעת נתינה כאומר כן ואין לו פירות ודמי לידה דלא צריכין לגיטה וידה באין כא' לרשב"א ז"ל. אך התוס' כתבו [ב"ב מ"ט ב'] דאינו יכול לומר גבי פרקונה ופירות אי אפשי בתקנת חכמים וכן מבואר בש"ע. אך הטעם מבואר שם דדוקא במזונות ומ"י אינו מבטל התקנה לעולם דלמחר תוכל לחזור בה משא"כ בפרקונה ופירות מבטל לעולם התקנה וזה אינו יכול ע"ש. וא"כ משני שפיר גיטה וחצירה באין כא' והיינו דהכא מהני שוב כשנותן דהוי כאומר אי אפשי וכאן שפיר מהני דלא שייך טעמא שמבטל התקנת חכמים לעולם דהא אינו מבטל כלל דאם אין לו פירות שוב מגורשת וליכא התקנה כלל ושפיר יכול לומר אי אפשי כו' וממילא הוי בשעת נתינה כאומר אי אפשי כו' וכמו ביד להרשב"א ז"ל. ויש לדחות:

הרשב"א ז"ל כתב אהא דאמר יד דאשה כו' נהי דקני לה למעשה ידי' כו'. ופי' משום דהוי כאומרת איני ניזונית וא"ע. וקשה דמ"מ קשיא לי' שפיר יד דאשה היך אשה מתגרשת בע"כ דלא הוי כאומרת א"נ וא"ע ואין לה יד. ואפשר לומר דהא באמת אינה קושיא דמשכחת לה כשאמרה קודם הגט א"נ וא"ע וע"כ דמ"מ קשיא לי' דמשמע בכל דוכתי דיכול לגרש אף שלא אמרה איני ניזונית ואיני עושה וע"ז אמר דהוי כאומרת א"נ וא"ע. ואף דמצינו שמגרשה בעל כרחה זה באמת רק באמרה קודם הגט איני ניזונית וא"ע ומה"ת לא קשה דמדאורייתא אין המעשה ידי' שלו רק עכשיו מדרבנן משכחת לה כנ"ל. ודוחק:

בקושיית הש"ס דחצירה מה שקנתה כו' צריך לפרש או למ"ד דקנין פירות כקנין הגוף דמי. או דאף אי לא כקנין הגוף מ"מ היינו דאינו שלו לגמרי אבל עכ"פ יש לו זכות זה בגוף לפירותיו כמו במוכר דקל לפירותיו דנקרא קנין בגוף הדקל לענין הפירות. וכן כאן כיון שיש לו זכות בגוף החצר לא יצא עדיין מידו לגמרי כיון שיש לו ג"כ זכות ואינו נקרא ידה לגמרי. ולכך כתבו תוס' בתירוץ הראשון כיון דמעשה ידי' מעלמא אתי כו' שוב אין לו זכות בגוף היד כמ"ש תוס' גיטין מ"ב ע"ב גבי מוכר עבדו לקנס ע"ש:

שם תוס' ד"ה ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח כו' ולא דמי לטלי גיטך מע"ג קרקע דכיון שהגט בא מרשותו לרשותה הוי כאלו נתנו לה. ותמוה הא גם זו הדבר שבא הגט מרשותו לרשותה הוא ע"י מעשה שלה ע"י החזקה והוי טלי גיטך מע"ג קרקע. והי' אפשר לחלק דבטלי גיטך מע"ג קרקע כיון שלא הי' הגט מונח ברשותו רק בר"ה וכה"ג והיא נוטלת הגט אינו בא מידו לידה משא"כ כאן אף שהיא עושית הפעולה מ"מ מהני כיון שבא מידו לידה. אך הא בש"ס לקמן דאמר ששלפתו מאחוריו ופריך הא בעינן ונתן בידה דהוי טלי גיטך כו' ומבואר דכשהיא עושית זה ונוטלת מידו לידה לא מהני. ואם ידו פתוחה ומצוה אותה ליטול הגט ונוטלת לא מהני כשאינו מסייע בנטילתה. וכאן ג"כ כיון דחצר מטעם יד והוא מצוה אותה להחזיק לקנות החצר ובמה שמחזקת בחצר הוי שנוטלת מידו לידה ממש דלא מהני כנ"ל. וכן בגט בידה ומשיחה בידו שכתבו תוס' בקפצה ידי' בחוזק דלא מהני דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע. אך שם י"ל להיפך דלא מיקרי בא מידו לידה כיון דמבואר בש"ס ב"מ [ז' א'] דאף דיכול לנתקה הוי נתינה לשאר דברים רק בגט לא הוי נתינה של כריתות ע"ש. א"כ גם קודם שקפצה ידי' הי' בידה רק דלא הי' מהני וא"כ אח"כ שקפצה ידי' אינו בא מידו לידה כלל דגם קודם לכן לא הי' בידו כנ"ל אך מש"ס הנ"ל קשה:

ונראה לפרש דהא אם הי' מקנה לה החצר בשטר הי' שפיר מהני כיון דהוא עושה זה שיבא הגט מידו לידה. וא"כ בשלמא בהי' ידו פתוחה ומצוה שתטול הגט ונוטלתו לא הוי נתינה דאין דיבורו עושה פעולה כלל להנתינה שיבא לידה דכשנוטלת הא אף אם לא הי' מצוה ליטול והיתה נוטלת ג"כ הי' הגט בא מידו לידה ואף שלא היתה קונה הגט מ"מ עכ"פ הי' בא מידו לידה ולכך לא הוי ונתן ולא מהני וכן טלי גיטך מע"ג קרקע אף שנוטלת מחצר שלו מ"מ לא מהני דגם בלא אמירתו הי' בידה. ואף שהי' יכול לעכבה מליטול מ"מ זה אינו מעשה מה שאינו מעכב ולא מהני. וכן שלפתו מאחוריו כו' ג"כ כנ"ל. אבל כאן שהי' הגט מונח בחצירו ומקנה לה החצר ומצוה לה להחזיק בחצר ולקנותו ואינה נוטלתו לידה רק שעושית חזקה בחצר א"כ בלא הדיבור שלו שמצוה לקנות לא הי' מועיל חזקה שלה כלל ולא הי' חצירה כלל וממילא לא הי' הגט מונח בידה כלל רק ע"י דיבורו שמקנה לה החצר היא קונה ובא מידו לידה וא"כ שפיר הוי ונתן בידה דהוא עושה זה שבא מרשותו לרשותה דבלא דיבורו לא הי' מונח בידה כלל כיון שלא היתה קונה החצר. וע"כ לא גרע מקירב עצמו אלי' וסייע בנטילתה דמהני כדאמר בש"ס לקמן. וכאן עדיף יותר כנ"ל וא"ש:

אך לכאורה אי נימא ביד דאשה דג"כ לית לה יד רק מטעם גיטה וידה באין כא'. וא"כ יהי' מועיל גם כשנוטלת מעצמה מידו כשמצוה אותה ליטול דלא שייך סברא הנ"ל דבלא דיבורו הי' בידה דז"א דבלא דיבורו שלא היתה מתגרשת לא הי' הגט כלל בידה דקני' לי' ואין לה יד כלל ורק ע"י דיבורו שמתגרשת נעשה היד שלה ידה א"כ ג"כ מה שהגט בא מידו לידה הוא ע"י דיבורו והוי ונתן והי' מהני. אך באמת הא ביד האשה לא צריכין לגיטה וידה באין כא' דאית לה יד בל"ז. ובזה יתיישב מ"ש הפוסקים דבשטר שיחרור דעבד מהני טלי גיטך מע"ג קרקע מדלא תני לי' בפ"ק בהדי הדברים ששוה גיטי נשים לשיחרורי עבדים ומוכח דמהני והקשו למה יועיל באמת הא גם בעבד בעינן ונתן ולמה לא נגמר לענין זה לה מאשה ע"ש. ולמ"ש מיושב היטב דהא ביד דעבד דמועיל הוא רק מטעם גיטו וידו באין כא' דבלא"ה אין לו יד דיד עבד כיד רבו כדאמר בש"ס. וא"כ שפיר מהני טלי גיטך מע"ג קרקע דע"י דיבורו בא מידו של רב לידו של העבד דבלא הדיבור שלו שלא הי' משתחרר לא הי' כלל ביד העבד אף שנוטלו דהא הי' עדיין ביד רבו דאין לו יד ורק ע"י דיבורו נעשה שהגט מונח בידו של העבד והוי שפיר נתינה גם בטלי גיטך מע"ג קרקע כמו כאן בחצר ולכך שפיר מהני ולא שייך למילף מאשה דגם באשה בכה"ג מועיל כנ"ל:

לכאורה יש להקשות כיון דקיי"ל תוך כדי דיבור יכולין לחזור בכל הקנינים ואף בחזקה תוך כ"ד שהחזיק המקבל יכול הנותן לחזור בו כמבואר בח"מ [סי' קצ"ה] ע"ש. וגם קי"ל גבי גט בידה ומשיחה בידו כיון שיכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת דלא הוי נתינה עדיין. וא"כ הא ודאי דנהי דבמגרש קי"ל דתוך כדי דיבור לאו כדיבור מ"מ כאן גבי תיחוד ותפתח שמתגרשת ע"י שקונה החצר ודאי דיכול לחזור בו תוך כדי דיבור מהקנאת החצר וממילא נתבטל הגט כיון דלענין קנין החצר תוך כדי דיבור כדיבור ובטל כנ"ל. וא"כ שוב לא יהא מהני אף שאינו חוזר דהא לא הוינתינה דיכול לנתקו ולהביא אצלו דיכול לחזור בו ויהי' החצר שלו ויהי' הגט מונח בידו כיון שהחצר יהי' שלו. וא"כ יכול לבטל גוף הנתינה דלא מהני דבשלמא בשאר נתינת גט שנותן לידה אף אם הי' הדין דיכול לחזור תוך כדי דיבור גם בגט מ"מ הי' מהני ולא הי' נקרא יכול לנתקו מה שיכול לחזור דז"א דהא אינו יכול לנתק גוף הגט שיהי' מונח בידו רק דיוכל לבטל שלא תהי' מגורשת. אבל עכ"פ הנתינה יהי' נתינה ושפיר כשאינו חוזר מהני. משא"כ הכא דכשיחזור בו יהי' הגט מונח בידו ויכול לנתק גוף הנתינה ולא הוי נתינה שיש בה כריתות והוי כמשיחה בידו דלא מהני כנ"ל. ולא יועיל גם כשאינו חוזר כנ"ל:

ולהפוסקים בגט ומשיחה דכשהניח אח"כ המשיחה מידו מגורשת. א"כ גם כאן מה שאינו חוזר בו הוי כהניח המשיחה מידו דאחר כדי דיבור נפסק המשיחה שאינו יכול לנתקו שוב ולהרמב"ם ז"ל מהני כשנפסק המשיחה. אך לשאר פוסקים דלא מהני כיון שאז אינו עושה מעשה ואין הגט בידו ע"ש בב"ש א"כ גם כאן קשה כנ"ל. ואף לדעת הרמב"ם ז"ל קשה דהא אינה מגורשת עד שנפסק המשיחה. וא"כ כאן אינה מגורשת עד לאחר כדי דיבור. וא"כ הא פריך ע"ז מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דגיטה וחצירה באין כא'. וא"כ כיון דיכול לנתקה ולא נתגרשה עד אחר כ"ד א"כ שוב לא קנתה כלל החצר בשעת חזקה דמה שקנתה אשה קנה בעלה דלא שייך גיטה וחצירה באין כא' דלא נתגרשה אז עד אחר כדי דיבור ואז ליכא חזקה. אך י"ל דמ"מ הא קנתה בהחזקה הקנין הגוף להיות שלה רק דיש לו עדיין קנין פירות ושוב שייך גם אחר כ"ד גיטה וחצירה באין כאחד אף לס"ד. רק להפוסקים הנ"ל דלא מהני בנפסק המשיחה ג"כ קשה כנ"ל. וי"ל דהא ודאי כשאין המשיחה בידו אף שהוא חזק ממנה ויכול ליקח אותו מידה ומעולם לא יצא שלא יוכל ליקח אותו ממנה מ"מ מהני כיון שנתן לה לגמרי ולא נשאר בידו מגוף הגט. וא"כ גם בזה י"ל דאף שיכול לחזור תוך כ"ד מ"מ הא ברגע זו נתן לה הכל ולא נשאר בידו כלום ומה שיכול לחזור הוי כיכול ליקח אותו מידו. ודוחק דהתם אף כשחוזר ולוקחה ממנה לא נתבטל למפרע משא"כ הכא כשחוזר תוך כ"ד נתבטל למפרע ולא יצא מידו כלל. או י"ל דכיון שכתב הר"ן ז"ל הטעם דבגט תוך כ"ד לאו כדיבור משום שהוא דבר גדול ומתיישב קודם ודעתו שלא יוכל לחזור בו ע"ש. א"כ י"ל דגם מקנין החצר אינו יכול לחזור כיון שע"י זה מתגרשת והגירושין תלוי בו שייך גם על הקנאת החצר טעם הר"ן ז"ל דמתיישב כנ"ל ואינו יכול לחזור גם תוך כ"ד כמו מהגירושין. ודוחק:

ובמ"ש יש ליישב דברי רש"י ז"ל שפירש הטעם גבי תיזיל ותיחוד ותפתח משום קנין אגב והוא תמוה כמ"ש הרשב"א ז"ל דנהי דסובר דגם קנין אגב מהני בגט מ"מ למה לא פירש משום חצר כמ"ש כל הפוסקי'. ולמ"ש י"ל דהא קשה כנ"ל רק דסובר כדעת הרמב"ם דבנפסק המשיחה מהני וכאן הוי כנפסק כנ"ל. רק דקשה כמ"ש דהא כיון שלא נתגרשה מיד לא קנתה החצר ולא הוי חצירה ולא סבר כנ"ל. רק דאף דקנתה הקנין הגוף בחצר מ"מ הא אמר בש"ס דכיון דהקנין פירות של הבעל לא הוי חצירה לקנות מה שבתוכה כמ"ש תוס' וקשה כנ"ל. ולכך פירש מטעם קנין אגב דלענין זה שוב כיון שהקנין הגוף הוא קונה. שוב היא קונה הגט אגב הקנין הגוף של החצר דזה ודאי דלענין קנין אגב אף שאינו מקנה לו רק הקנין הגוף ומשייר לעצמו הקנין פירות מ"מ יכול לקנות חפץ אגב הקנין הגוף ולכך שפיר קנתה הגט מיד בשעת נתינה וממילא אף שיכול לחזור ולנתקו מ"מ הוי שוב כנפסק המשיחה להרמב"ם ז"ל דמהני כיון שהקנין אגב הי' מיד דאף אם לא נתגרשה קנתה הקנין הגוף. משא"כ משום חצר לא נעשה כלל חצירה בשעת נתינה כיון שלא נתגרשה והקנין פירות שלו כנ"ל וא"ש:

ובזה י"ל ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל על רש"י ז"ל דקנין אגב אינו מועיל דלא הוי נתינה כו' דבעינן מיד ליד. עוד הקשה דא"כ למה לי' למיקניא לדוכתא דיתיב בי' גיטא הא באגב לא בעינן ציבורין ע"ש. ולמ"ש י"ל דרש"י ז"ל סבר ג"כ דבעינן בגט מיד ליד ולא מהני שאר קנין. רק דקשיא לי' מטעם חצר. (ולכך) דהא להרמב"ם ז"ל בנפסק החוט מהני משום דהי' נתינה מקודם רק דלא הי' מועיל בגט נתינה כזו שיכול לנתקו ולכך מהני אח"כ בנפסק משא"כ היכא שלא הי' נתינה כלל מקודם. וא"כ כאן לא יכול לפרש משום חצר לחוד דכיון שלא נתגרשה מיד משום יכול לנתקה שוב לא נעשה החצר שלה. דמה שקנתה כו' ולא היה נתינה כלל. וממילא לא מהני אחר כ"ד אף שנפסק המשיחה כנ"ל. ולכך פי' דקנתה מטעם קנין אגב דזה מהני מיד מחמת הקנין הגוף אף אם לא תקנה מטעם חצר. ושוב אף דאגב אינו מועיל בגט מ"מ הא בכל דוכתי הוי נתינה כיון שנעשה שלה רק בגט אינו מועיל נתינה כזו דבעינן מיד ליד ושוב מהני לזה אחר כדי דיבור שנפסק המשיחה ונעשה אז בידה שוב מטעם חצר כיון שהי' מקודם נתינה רק שלא הי' מועיל וכמו ביכול לנתקה דמהני לדעת הרמב"ם ז"ל. משא"כ בלא קנין אגב לא הי' נתינה כלל מקודם דהחצר לא קנה לה ולא נעשה הגט שלה ולא מהני נפסק אח"כ כנ"ל. רק משום אגב מועיל הקנין החצר אח"כ כנ"ל. ומיושב ג"כ דהוצרך להקנות דוקא דוכתא דיתיב בי' גיטא דאם הי' מקנה אגב מקום אחר לא הי' רק קנין אגב לחוד וזה אינו מועיל בגט דלא בא כלל לידה כנ"ל:

אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו. אמילתא אחריתי אמרה רבא: שומעין לו. הואיל והתקנה לצורכו נעשית יכול לומר כלום עשו אלא להנאתי אני אי אפשי בהנאה זו: מאי כגון זו. אהייא אמרה רבא: איני ניזונית. משל בעלי: ואיני עושה. לו מלאכה דכי תקון רבנן מזוני להנאתה תקון זמנין דלא ספקה במעשה ידיה ואחר כך תקנו מעשה ידיה לבעלה משום איבה הלכך יכולה לומר אי אפשי: רבא אמר. לעולם בדלא כתב לה דין ודברים ודקשיא לך מה שקנתה אשה קנה בעלה: אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל כו'. ולקמיה פריך מאי היא: גיטה וידה באין כאחד. על ידי הגט באה ידה לה עם נתינתו: אמר ליה רבינא לרב אשי רבא. דקשיא ליה לעיל אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל: יד אשה קשיא ליה. בתמיה: נהי דקניא ליה למעשה ידיה. אבל גופא מי קני ליה וכיון דגופא לא קני ליה מכי יהב גיטא לידה נפק לה גט מרשותיה ולא משום דגיטה וידה באין כאחד הלכך גבי חצר דקניא ליה היכי מיגרשא: יד דעבד קשיא ליה. שגופו קנוי ומקבל שחרורו בעצמו: למאן דאמר. בהאשה נקנית (קדושין דף כב:) שהעבד קונה עצמו בשטר שיחרור: על ידי עצמו. כלומר בקבלת עצמו: תקף ליה עלמא. והיה ירא פן ימות ותזקק ליבם ואסור לטלטל גט בשבת ולמוסרו לה: לקנייה. הבעל לדוכתא דמחית ביה גיטא לאשה בחזקה דקרקע נקנה בחזקה: ותיחוד ותפתח. תסגור דלת החדר שיקנה לה לשום חזקה: דתנן נעל. דלת או גדר פרצה או פרץ גדר כל שהוא: הרי זו חזקה. לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה: אם אמרו בנשואה. שהבעל יזכה בנכסים יאמרו בארוסה והך מילתא דרבא אתמר מקמי ההיא דאמר רבא לעיל גיטה וחצרה באין כאחד דבתר הכי הדר ביה רבא ואמר לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה כו' כדמפרש ואזיל: והא אמרה רבא. לעיל ואמאי איכסיף כי פרכה רב עיליש להא מילתא: ומשנינן מעיקרא נמי כי אמרה רבא. לההוא תירוצא דלעיל אהאי מעשה אמרה בתר דהדר סברה ואמר דגיטה וידה באין כאחד הכי גרסינן מעיקרא כי אמרה רבא אהאי מעשה אמרה: כמי שבתוך ביתה. כאילו היא בתוך ביתה ומאי היא דבעי' דתיהוי חצרה משתמרת. לדעתה כלומר על פיה ועל צוויה לאפוקי הא דאמרי' בפרקין לקמן (דף עח.) נתן גט ביד עבדה ניעור אינו גט דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעתה שהוא משמר עצמו מדעתו: משום ידה אתרבאי. הלכך סמוכה לה בעינן דומיא דידה: נפל בפיסלא. על גבי חתיכת עץ: פליג רשותא לנפשיה. ואינו בטל לגבי חצר ואינה מגורשת ולקמיה פריך היכי דמי: אי נימא בחצר דידה. דאשה: כי הוי ארבע אמות מאי הוי. הרי שניהם שלה: דאושלה מקום. בחצרו לקנות בו גט: דאושלה. השאילה:

ידה גופיה מי קניא ליה. וא''ת חצרה נמי לא קניא ליה גופיה אלא פירי וי''ל כיון דקנוי לו לפירא הוי כאילו קנוי לו גוף החצר אבל מעשה ידיה מעלמא קאתו ועוד דחצר קנוי לו בעל כרחה של אשה אבל ידיה אינם קנויים לו על כרחה דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה: ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח. פירש רש''י לפי שהגט אסור לטלטל למוסרו לה אף על גב דבתוספתא. בפרק משילין תניא אין מגרשין בשבת בשכיב מרע הקילו דלא תפול קמי יבם להכי בפ' משילין (ביצה דף לז:) קתני אין מקדשין ולא קתני אין מגרשין כמו בתוספתא משום דשכיב מרע שרי לגרש ולא הוי כמו טלי גיטיך מעל גבי קרקע. דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאילו נתנו לה: מה שקנתה אשה קנה בעלה. וא''ת והא אמרינן בחזקת הבתים (ב''ב דף נא:) במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואור''י דהכא איירי בשאלה דלא אלימא כמו מתנה ובמתנה דוקא אמרי' קנתה ואין הבעל אוכל פירות ור''ת מפרש דאע''ג דבמתנה אין הבעל אוכל פירות כיון דאם מכרה ונתנה אינו קיים כדאמרי' בחזקת הבתים (שם) חשיב כאילו הוי דבעל ואינה יכולה לקנות על ידו מה שבתוכו ואין תלוי באכילת פירות ותדע דהא שני לעיל בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ואע''ג דאכתי הבעל אוכל פירות כדאמרי' בהכותב (כתובות דף פג.) אלא הואיל ואם מכרה ונתנה קיים כדתנן בהכותב חשיב ליה חצרה ואור''י דאין ראיה דאיכא לאוקומי בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן כדפי' לעיל וכן צריך. לומר בחזקת הבתים (ב''ב מט.) גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כגון שכתב לה ובפירותיהם ואע''ג דלא קאמר ליה גמרא הכי הכא נמי לעיל ועוד דבירושלמי משמע בהדיא דבפירות תליא מילתא דפריך התם גגה וחצרה אינן משועבדים לאיש לאכילת פירות ומשני רבי יוחנן בשם רבי ינאי עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן: והוא שעומדת בצד ביתה. בפ''ק דבבא מציעא (דף יא:) אמרי' דוקא בגט דחוב הוא לה בעינן שתהא עומדת בצד ביתה ולא במציאה: פליג רשותא לנפשיה. וקשה לר''י דבפ' המוציא יין (שבת דף פ.) ובחזקת הבתים (ב''ב נו.) גבי המוציא מרשות לרשות אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם אבל כרמלית לא אביי אמר אפילו כרמלית אבל פיסלא לא רבא אמר אפי' פיסלא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא רשות שבת כרשו' גיטין פירוש ובגיטין חשיב פיסלא רשות בפני עצמו כדאמרינן הכא והשתא דהא פיסלא הוי ממש כרמלית דלא גבוה עשרה ובגבוה שלשה איירי דאי לאו הכי הוי כלבוד וגם מסתמא הוי רחב ארבעה דאם לא כן לא היה דבר חשוב בפני עצמו אם כן אמאי קאמר אביי אבל פיסלא לא ויש לומר דיש לחלק בין כרמלית גמור לכרמלית המיטלטל: