לכי נפקא קאמר לה. ואי מיית בלילה לא הוי גיטא וגבי מתני' נמי הרי זה גיטך לכשלא אבא לאחר שנים עשר חדש לאו גט הוא וליכא למיסמך אזמנו של שטר מוכיח עליו דהא בהדיא אמר לכשלא אבא יהא גט אבל לא מעכשיו: באם תצא. ודכוותה אם לא באתי ואמרי' לעיל בפירקין (דף עב.) גבי אם מתי אם שתי לשונות משמע משמע מעכשיו ומשמע לכשיגיע אמר מהיום הוי מעכשיו לא אמר מהיום הוי לכשיגיע הלכך רבותינו סברי לה כרבי יוסי כו': כאם מתי גרידא. ואמרן לעיל דלאחר מיתה הוא לכשאמות והכא נמי משמע לכשלא אבא לאחר שנים עשר חודש: כתב גט על תנאי כשר. ואפילו לא נתקיים התנאי דהא הכא הוא צוה לכתוב לאחר י''ב חדש והם קדמו וכתבוהו ומכשר רבי יוסי ונימא נמי דארישא פליג: מדהוה ליה למימר כו'. אבל ברישא מודה: ורבנן. דפליגי עליה סברי ל''ש אמר כתבו אם לא באתי ל''ש אם לא באתי כתבו לא צוה לכותבו אלא לאחר י''ב חדש: לאחר שבוע שנה. זה גיטך אם לא אבא לאחר שבוע זו שמטה זו ממתינים לו שנה שמינית דכל שנה שמינית קרויה אחר שבוע: חד בשבא תרי בשבא ותלת בשבא. קרי בתר שבת שעברה אבל רביעי חמישי וששי נקראין על שם שבת הבאה: קמי שבתא. האי שבת דקאמר יום שבת ממש קאמר: לאחר הרגל. אם לא אבא לאחר הרגל צריך להמתין ל' יום: וקלסוה. יפה אמרת דודאי יחידאה אמרה: ולא קלסוה. לא הודו לו שנאמרה מפי רבים משום דלית הלכתא כוותיה:

הדרן עלך מי שאחזו

הזורק גט והיא בתוך ביתה. של נכסי מלוג וזרקו לה ע''ג קרקע: הרי זו מגורשת. דקנתה לה חצרה כאילו נתנו בידה כדמפרש בגמ': לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת. ואפילו היא בתוך ביתו וטעמא מפרש בגמ': קלתה. סל שהנשים נותנות לתוכו מחטין וצנוריות: גמ' ת''ל ונתן מ''מ. ודרשי' ליה באנפי נפשיה מדלא כתיב ובידה יתננו משמע לן נתינה כל דהוא וידה דכתב רחמנא דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה כדמפרש לקמיה: משום דבעל כרחה. כלומר דכי יהיב ליה נמי בידה על כרחה היא ואפילו הכי אמר רחמנא דתתגרש הלכך חצרה נמי קני לה: אבל גנב. דלא מיחייב אי שדייה איניש על כרחיה: אימא. מדעתיה נמי לא תיקני ליה חצרו אם לא משך כגון נכנסה לחצרו ונעל בפניה: קנה בעלה. לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידיה דבעל: דכתב לה כו'. השתא משמע דכתב לה כן לאחר שכנסה: על שדה זו. שהיתה לו עמו שותפות בה: ואין לי עסק בה. אחת מכל לשונות הללו: לא אמר כלום. דמאחר שהיא שלו צריך לכתוב לשון מתנה: בכותב לה. דין ודברים כו' בעודה ארוסה קודם שזכה בנכסים וא''צ לכתוב לשון מתנה דיכול להתנות כדרב כהנא: ממקום אחר. שאינה ירושת אבותיו מן התורה: מתנה עליה. קודם שזכה:

לאחר שבוע שנה. נראה דאפילו עומד בסוף שבוע הוי שנה כיון שהזכיר לשון שבוע:

הדרן עלך מי שאחזו

הזורק. ת''ל ונתן. וא''ת ונימא ונתן כלל בידה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי''ל ושלחה חזר וכלל ודיינינן כעין הפרט וכן י''ל בסמוך גבי המצא תמצא דהוי כלל ופרט וכלל דשדי ידו בין המצא תמצא וא''ת א''כ היכי פריך בריש מרובה (ב''ק סד:) גבי שדי חמור בין המצא תמצא והא מיבעי ליה לכדתניא אין לי אלא ידו כו' ומאי פריך כיון דהכא נמי שדינן ידו בין המצא תמצא הכי נמי נישדי חמור וי''ל כיון דשדינן ידו דאיירי ברשות ודמי להמצא תמצא תו לא נישדי חמור דהוי דבר הנגנב: בכותב לה דין ודברים כו'. וא''ת והא אכתי אית ליה לבעל פירי כדאמרינן בהכותב (כתובות פג.) שהבעל אוכל פירות בחייה וי''ל דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן דאז לית ליה כדאמרי' התם ולר''ת דמפרש בסמוך דלא תלי באכילת פירות אתי שפיר כמו שאפרש בסמוך: והתניא האומר לחבירו כו'. הוה מצי לשנויי בשכותב לה בלשון טוב המועיל או שנתן לה הבעל במתנה דאמרינן בחזקת הבתים (ב''ב דף נא:) דקנתה ואין הבעל אוכל פירות אלא משום דבפרק הכותב (כתובות פג.) אצטריך לשנויי הכי משני נמי הכא: וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה כו'. אהא לא מייתי ראיה כיון דעדיין לא זכה בנכסים שיכול לסלק עצמו אפילו בלשון גרוע דהא בהנהו דמייתי לא איירי בלשון דין ודברים ועוד דאי אפשי דמייתי הוי לשון טוב טפי מדין ודברים כדמשמע בכריתות (דף כד:) אלא מייתי דלא תיקשי היכי יכול להתנות שלא יירשנה הואיל שלא בא לעולם עדיין כמו שאינו יכול להתנות על נחלת אביו ואפילו לר''מ דאמר בעל מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה הא בדרבנן תנאו קיים שאני התם שהוא עושה תנאי גמור אבל הכא אין עושה כל כך תנאי ועוד דאמרינן באיזהו נשך (ב''מ דף סו.) דבעינן שיעשה התנאי אותו שצריך לתנאי והכא עושהו הבעל שאינו צריך לתנאי ומביא שפיר מדרב כהנא דאדם מתנה עליה שלא יירשנה וכי תימא מאי שנא מנחלת אביו שאינו יכול להתנות לא דמי שהרי הכא תקנת חכמים היא וכדרבא דאמר האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו דכלום עשו אלא להנאתו אי אפשי לו באותה הנאה ואע''ג דלרב אית ליה בהכותב (כתובות פג.) דאפילו בדאורייתא יכול להתנות הש''ס דהכא לא סבר הכי ועוד דמסקנא דהתם לא קאי הכי: דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום. כל הני לישני לא מהני כלום משום דמדין ודברים ומעסק ידיו ורגליו סליק נפשיה ולא מגופה דשדה כדאמרינן בפ''ב דכריתות (דף כד:) והא דמהני גבי עבד אין לי עסק בך לא כמו שמפרש ר''ת דזכו ביה שמיא דא''כ היכי מייתי ראיה לקמן בפ''ב (דף פה.) דבאשה מהני הרי את לעצמך מק''ו מעבד אלא היינו טעמא דאין לי עסק בך משמע אלא תהא לעצמך וזה לא שייך בשדה:

אלמא לית הלכת' כוותי' דרבי. כתב ר"ח ז"ל אפילו לא עברו עליו אלא ט"ו יום דיו. ואיני יודע מנין לו, ואפשר שכשם בשבת מחצה לאחר ומחצה לפני אף כאן חצי חדש הוא ט"ו לאחר. ואינו מחוור.

ת"ל ונתן בידה מ"מ. פירש רש"י ז"ל מדלא כתיב בידה יתנהו. ואינו נכון שאין בונתן בידה לשון מיותר יותר מבידה יתנהו. אלא תרי ונתן בידה כתיבי בפרשה והב' מיותר לדרשא.

בכותב לה דין ודברים אין בנכסייך. פי' לישנא קיטא נקט והכי כתב לה אין לי בנכסיך ובפירותיהן דאי לא הוה אוכל פירות בחייה ומיהו לא צריך למיכתב ובפירי פירותיהן שאע"פ שאוכל פירי פירותיהן כיון שאם לא הותירה ולקחה בפירות קרקע אין מחייבין אותה. כדמוכח בפרק הכותב לאו מה שקנתה אשה קנה בעלה ואף ע"פ שלא כתב לה נמי בחייך ובמותיך קונה לה ואף ע"פ שיורשה לא גרעה ממשאיל ומשכיר דקני לה בפ' חזקת הבתים ביוצא בזו גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו פשיטא ביון דאית ליה בפירי הוא דקת אכיל בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך וצ"ל ובפירותיהן.

והא דאקשינן כי כתב לה מאי הוי וכו'. בדין הוא דה"ל לאוקמה כגון שנתן לה הבעל במתנה דאמרינן בחזקת הבתים מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ולר' אלעזר גופיה מתוקמא אפילו במוכר דאיהו אמר סתם א' מכר וא' מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. א"נ כגון שנתן לה אחר ע"מ שאין לבעל רשות בה. כדאיתא בקידושין ובנדרים. אי נמי כשקנו מידו דקי"ל מגופיה של קרקע קנו מידו אלא אגב דמוקמינן הכי במתניתין דהכותב שבמקומות אחרים מתני נמי האי מתני' בהכי וחד מתרי ותלת וארבע טעמי נקט.

לא נחלקו אלא באם תצא מר סבר לה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והוה ליה כמהיום אם מתי כמעכשיו אם מתי ומר לא סבר לה כרבי יוסי והוה ליה כאם מתי גרידא. וכתוב בהלכות והלכתא כרבנן, ובבבא בתרא פרק נוחלין גבי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ורבי יוסי אומר אינו צריך ופסק רב התם כרבי יוסי, כתב הלכות חזינן למקצת מרבוותא ז"ל דאמרי לא דמי מתנה לגט דהכא ממונא והכא איסורא וטעמא דמסתבר הוא כי היכי דלא תקשי דרב אדרב, ולהאי סברא ודאי משמע דמידי ספק מיהא לא נפיק וחולצת ולא מתיבמת, והאי דכתב הכא והלכתא כרבנן לאו דוקא כרבנן ומתיבמת נמי אלא הילכתא כרבנן דאינה מגורשת ודאית וחולצת, והראב"ד ז"ל פסק כרבי יוסי ומתירין אותה לינשא כרבותינו שהתירוה לינשא משום דרבותינו בתר רב הוו דהיינו רבי יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברבי ועבדי עובדא כותיה דרבי יוסי בגיטין ומעשה רב ואי משום תקנת רב בגיטין לא איריא דהכי סבר דילמא איכא בי דינא דלא סבירא ליה כרבי יוסי ואתי לקלקולה משום הכי תקין לכתחילה כליכתבו הכי בגופא דגיטא, ואי משום דאמרינן מיומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי משום דהאי תקנתא לדעתא דמאן דפליג עליה דרבי יוסי הוא ומשום חששא דבר פלוגתיה הוא, והר"ז הלוי ז"ל כן כתב בפרק המגרש דתקנת רב בגיטין תקנתא היא לשופרא דגיטי להרחיק מן הלעז אבל בדיעבד לא פסלי ליה לגיטה דהא רב גופיה הוא דאמר הלכה כרבי יוסי הלכך בזה גיטיך אם מתי עבדינן כלישנא קמא דרב הונא דאמר חולצת וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכן כתב בפרק המגרש מן יומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי דאמר אין צריך לכתוב מהיום בגט דשכיב מרע דזמנו של שטר מוכיח ולא הוי הגט לאחר מיתה לכך תיקון רב בכל הגיטין להיות סופרין רגילין בו, ואף על גב דקיימא לן כרבי יוסי בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר, עד כאן. וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל ורבנו תם ז"ל כן כתב דתקנת רב בגיטין לאו משום דלית הלכתא כרבי יוסי אלא להחמיר דשופרא דשטרא הוי לברר הדבר ולכתוב בפירוש וכן מצינו בהרבה מקומות, ורבנו יצחק ז"ל בעל התוספות כתב דאפשר דלא קיימא לן כרבי יוסי מדקאמר לאפוקי מדרבי יוסי, ומדפסק רב כרבי יוסי אין ראיה דאיכא למימר דהיינו דוקא שכתב אבל לא בעל פה, ומסתברא ודאי דרב לשופרא דגיטא תקין הכי דהא רב הונא תלמידי דרב הוה וממאי [בנדפס: ומאי] דפסק רב כרבי יוסי הוא דיליף איהו גבי הרי זה גיטיך אם מתי דחולצת, אלמא רב ודאי כרבי יוסי סבירא ליה בין בשטרות בין בגיטין ומאי דתקין לשופרא דגיטי תקין, והרמב"ן נ"ר כתב כיון דאשכחן לרבי יוחנן דפליג דאמר דחלוקין עליו חביריו על רבי יהודה הנשיא כדאמר לא הודו לא כל סיעתו כלומר בית דינו כדאיתא בירושלמי, אי נמי לא הודו כל שעתו כלומר לא בית דינו ולא בית דין אחר לו הודו לו כל ימיו אנן ודאי כותיה עבדינן דאפילו תימא דרב ורבי יוחנן פליגי אי הלכה כרבי יוסי או לא אנן כרבי יוחנן עבדין דכל רב ורבי יוחנן קיימא לן כרבי יוחנן וכל שכן דרב לא סמך אסבריה ותקין בגיטין מיומא דנא ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי, אבל ודאי אין יוצאין מידי ספק הילכך חולצת, והרמב"ם ז"ל כתב שאינו גט כלל לומר שמתיבמת, נראה שהוא ז"ל מפרש לאפוקי מדרבי יוסי שאינו גט כלל וכרבי יוחנן דאמר לא הודו לו כל סיעתו ולומר שחלוקין עליו חביריו לגבי גיטין שאינה מתגרשת דבר תורה, וצריך עיון.

לאחר יובל שבוע לאחר שבוע שנה לאחר שנה חדש לאחר חדש שבת לאחר שבת מאי יתיב רבי זירא קמיה דרבי אסי ואמרי לה רבי אסי קמיה דרבי יוחנן ויתיב וקאמר חד בשבתא ותרי ותלתא בתר שבתא ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא. וכתבו בתוספות דלא מיבעיא אם עומד בתחלת השבוע אלא אפילו באמצע או בסוף יכול להיות דכיון שמזכיר שבוע מכל מקום שנה מיקרי לאחר שבוע.

תניא רבי אומר לאחר הרגל שלשים יום נפק רבי חייא ודרשה משמיה דרבי וקלסוה משמיה דרבים ולא קלסוה אלמא לית הלכתא כותיה. וכתב רבינו חננאל ז"ל אפילו לא עברו עליו אלא חמשה עשר יום דיו, והרמב"ן נ"ר כתב עליו איני יודע מנין לו זה ואפשר שכשם שאמרו בשבת מחצה לאחר ומחצה לפני אף כאן חצי חדש שהיא שלשים לאחר ואינו מחוור, עד כאן. ולפני שבוע ושנה וחדש צריך עיון אם כלאחר הוא דאפשר לומר דילפינן משבת דכשם דלפני שבת כלאחר שבת אף לפני שבוע ושנה וחדש כלאחר, אבל בירושלמי מצאתי רבי בון בר חייא בעי קמי רבי זעירא הרי גיטיך ערב הפסח אמר ליה אפילו כמאן דאמר כל שלשים שלאחר החג כלאחר החג הוא מודה כל שלשים שלפני הפסח שאינן כלפני הפסח, אלמא אין למדין לפני מלאחר, וצריך עיון.

גגה וחצרה וקרפיפה מנין תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום. פירש רש"י ז"ל מדכתב ונתן בידה ולא כתב בידה יתננו, ואינו מחוור דאין שום ייתור בונתן בידה מבידה יתננו, ור"ש ז"ל פירש דמכלל ופרט וכלל דריש לה ונתן כלל בידה פרט ושלחה חזר וכלל הילכך מרבינן מונתן כל דבר שדומה לידה דהיינו כעין הפרט, ואין צורך לכל זה אלא ונתן יתירא קא דריש דתרי כתיבי בפרשה, והכי איתא בירושלמי בגינתה וחצרה מנין תלמוד לומר ונתן ונתן.

בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. והכא לשון קצר קתני, והכי קאמר בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן דאי לא הרי אוכל פירות בחייה, ואכתי תיקשי לן דלא נפיק מרשותיה דבעל ובבבא בתרא פרק חזקת (בבא בתרא מט, א) נמי גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כי האי גונא וכן מנהג התלמוד במקצת המקומות כיון שנתפרש דינו במקום אחר, ובפרושי הרמב"ן נ"ר דאינו צריך לכתוב ובפירי פירותיהן דאף על פי שאוכל [בנדפס: פירי] פירות כיון דלית ליה אלא בדשיירה כדמוכח בכתובות פרק הכותב (כג, ב) לא מה שקנתה אשה קנה בעלה קרי ביה הוא, ואף על פי שלא כתב לה נמי בחייך ובמותיך קונה ליה ואף על פי שיורשה לא גרע ממשאיל ומשכיר דקני לה, והוא הדין דהוה מצי לאוקמה הכא בשנתן לה אחר על מנת שלא יהא לבעלה רשות בהן אלא מה שהיא נותנת לתוך פיה והכי איתא בירושלמי נתן לה אחר מתנה ואמר לה על מנת שלא יהא לבעליך רשות הן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך אפילו לא כתב כמי שכתב ואי נמי בשנתן לה הבעל וכדקיימא לן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא בפרק חזקת, והכא חד מתרי תלת אוקימאתא קא נסיב. ובסנהדרין פרק בן סורר גבי עד שיאכל משל אביו ומשל אמו נסיב ליה אוקמתא אחרינא דפרכינן התם משל אמו מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דאקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן.

מי שאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי לאחר שבוע ר"ל לאחר השמטה ממתינין אותו כל שנה שמינית שכל שנה שמינית קרויה אחר שבוע וכן אם אמר כתבו לאחר שבוע כותבין אותו כל שנה שאחר השבוע וכן בכלם ואם כתבו אחר הזמן המיועד להם הרי זה גט פסול וכן כתבו גדולי המחברים לאחר שנה חדש לאחר חדש שבת אחת לאחר שבת ממתינין אותו שלשה ימים וכמו שאמרו חד בשבא תרין בשבא תלת בשבא בתר שבא ארבעה וחמשא ושיתא קמי שבא לאחר הרגל אמרה רב שלשים יום ואמרו עליו לית הלכתא כותיה וכתבו בה גאוני הראשונים שממתינין אותו חמשה עשר יום ונראה הטעם ממה שאמרו בכורות נ"ח א' פרס הפסח שהוא ט"ו לפניו וכן בזו ט"ו לאחריו ובכל אלו כתבו גדולי המחברים שאם נתיחד עמה אחר שאמר לכתוב ולחתום וליתן לא יכתובו שהרי אף בגט שהגיע לידה ר"ל בלא על מנת לדעתנו כשנתיחד עמה נפסל הגט שמא בעל קל וחומר בזה שלא נכתב ואם כתבו ונתנו אחר שנתיחד אינו גט:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שמיני בע"ה:

הזורק גט לאשתו וכו' זה הפרק הכונה בו לבאר קצת מה שנכלל בחלק החמשי ובפרט בעניני נתינת הגט דרך זריקה או הנחה ברשותה וקצת מה שיכללהו החלק הששי בעניני גופו של גט ותכונתו ודרך כתיבת זמן שבו לאיזה זמן מונין לו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון בזריקת הגט לרשותה או לכליה על איזה צד מועיל ויתגלגל בזה דין כנסי שטר חוב זה והרי הוא גיטה ודין נתן בידה ישנה וניעורה וכן הדין זריקת קדושין ודין זריקת חוב למלוה השני בדין גט ישן השלישי בזמן הגט לאיזה זמן מונין לו וכשמנה למה שאינו ראוי למנות הימנו וכן כשנזדמנו קצת טעות בגט הן בשנוי שם עיר או שם הבעל והאשה וכיוצא באלו כיצד דנין בהם ונתגלגל מזה לקצת דברים שאינם מכונת המסכתא שדינם שוה לענין זה לצאת מזה ומזה ולשאר הדרכים שהוזכרו בה הרביעי בכתב לגרש ונמלך או בנותן גט על תנאי אם פוסל לכהנה אם לאו החמשי בדין מגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אם צריכה גט אחר אם לאו הששי בדין גט קרח זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצירו אפילו עמה במטה אינה מגורשת בתוך חיקה או בתוך קלתה הרי זו מגורשת אמר הר"ם פי' קלתה הוא כלי יתנו לה בו הנשים מה שהם טוות ואין הבעל מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה ולזה יקנה לה ואע"פ שהיא ברשות הבעל ואמרו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת ובתנאי שתהיה עומדת תוך ביתה או תוך חצרה מגורשת:

אמר המאירי בא ללמד דרך כלל שזה שנאמר בתורה ונתן בידה לא סוף דבר ידה ממש אלא אף גגה וחצרה וקרפיפה בכלל שכל שנתנו ברשותה הרי הוא כנתנו בידה והוא שאמרו ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה וכו' מנין ת"ל ונתן בידה כלומר תרי זימני והאחד מותיר לדרשא ומתוך כך אמרו הזורק לאשתו גט לתוך ביתה או לתוך חצרה הרי זו מגורשת ובלבד שתהא היא בצד ביתה או חצרה אבל אם אינה לשם לא נתגרשה אע"פ שהגט משתמר בתוכה שאע"פ שחצרו של אדם זוכה לו בענין ממון בזו מיהא חוב הוא לה וכן התבאר הטעם בראשון של מציעא זרקו לה בתוך ביתו שלו או בתוך חצרו הואיל ולא הגיע לידה אינה מגורשת אפי' זרקו למטה שהיא יושבת עליה עמו ומ"מ אם זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה והוא כעין סל שהאשה נותנת בו המטוה וכלים הצריכים לה למטה מגורשת ופירשו בגמרא הטעם מפני שאין הבעל מקפיד על מקום קלתה והרי מקום קלתה כשאול לה וכן הדין לכל דבר שהוא כקלתה ר"ל שהוא כלי קטן ומדברים הרגילים לה עד שאין הבעל מקפיד על מקומם ואינו צריך שתהא קלתה קשורה בה כלל ומ"מ אם היתה קלתה גדולה עד שמן הסתם הבעל מקפיד על מקומה אינה מגורשת אא"כ בדרכים אחרים כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אף לענין גניבה להתחייב בתשלומי כפל לא סוף דבר בשגנב בידו אלא אף אם גנב בגגו וחצרו וקרפפו כגון שנכנסה הבהמה לשם ונעל בפניה לגנבה חייב וכבר ביארנוה במקומה בבבא קמא:

חצרה שכתבנו במשנתנו שכל שזרק הגט לתוכה מגורשת שאלו עליה בגמ' והלא מה שקנתה אשה קנה בעלה והיאך אתה מוצא חצרה שלה ופירשוה בנכסי מלוג ובכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך שנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר ר"ל מצד אשתו אדם מתנה עליה קודם שיזכה בה ר"ל באירוסין שלא יירשנה אע"פ שהוא דבר שלא בא לעולם מפני שירושת הבעל דרבנן ולא עשו בה חזוק שלא להפקיעה בתנאי אלא משזכה בה ר"ל משעת נשואין ומאחר שחכמים תקנוה לתועלתו יכול להפקיעה אף בלשון פחות על הדרך שאמרו באיני נזונת ואיני עושה שמאחר שתקנתה היא להתקין לה מזונות תחת מעשה ידיה מחשש שלא יספיקו מעשי ידיה למזונות יכולה לומר כן אף בלשון אי אפשי כמו שביארנו בפרק הכותב הא כל שלא כתב לה כן בעודה ארוסה לדעת זה אינו כלום ואינו קרוי חצרה שמה שקנתה אשה קנה בעלה ואע"פ שאף יד האשה קנויה היא לבעלה ואפי' הכי כי נתנו לידה מגורשת ומשום דגיטה וידה באין כאחת ידה מ"מ לא מיקניא ליה לבעל לגופה אלא למעשי ידיה ומ"מ לענין פסק אי אתה צריך לכך אלא להעמידה בחצר של נכסי מלוג ומשום דגיטה וחצרה באין כאחת שהרי עבד כנעני קונה עצמו בשטר על ידי עצמו ומשום דגיטו וידו באין כאחת אע"פ שיד העבד קנויה לו לגופו:

שנים שהיו שותפין בשדה ואמר או כתב אחד לחברו שדה זה דין ודברים אין לי עליו או אין לי עסק בה או ידי מסולקות ממנה לא אמר כלום שאין זה לשון הקנאה ואם כן לא מגוף הקרקע סלק עצמו אלא מדין ודברים וכבר ביארנוה בפרק הכותב:

זה שהעמדנו משנתנו תחלה בכתב לה דין ודברים אין בנכסיך פירושו בנכסיך ובפירותיהם דאי בנכסיך לבד הרי כשכתב לה כן בעודה ארוסה אוכל הוא פירות כמו שביארנו בפרק הכותב ועדין (חצרה) [חצרו] היא לדעת ראשון שכתבנו ומכל מקום כל שכתב ובפירותיהן אע"פ שלא כתב ובפירי פירותיהן חצרה היא ואע"פ שהוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב עד עולם כמו שביארנו שם הואיל ומ"מ אם לא הותירה בפירות קרקע אין מחייבין אותה לאו קנה בעלה מיקרי וכן אע"פ שלא כתב לה בחייך ובמותיך שנמצא הואיל ולא כתב לה כן שאם מתה יורשה לאו קנה בעלה הוא דלא גרע ממשאיל ומשכיר ויש חולקין בזה כמו שיתבאר למטה וא"כ כשאמר בשמועה זו דין ודברים אין לי בנכסיך לישנא קייטא נקט ופירושך ובפירותיהן ומצינו כיוצא בו בשלישי של בתרא מ"ט א' בענין אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ששאלו שם פשיטא כיון דאית ליה פירי פירי הוא דקא אכיל ותירץ בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ואתה צריך לפרש בנכסיך ובפירותיהן וכן כתבוה גדולי המפרשים בתשובת שאלה ומ"מ אף לדעת זה היה יכול להעמידה בנתנו לה על מנת שאין לבעל רשות בהן על צד המועיל כגון למה שאת עושה לפיך לדעת קצת על הדרכים שביארנו בראשון של קדושין ובכמה מקומות או שנתן לה הבעל במתנה שאין לו אפי' פירות כמו שביארנו בשלישי של בתרא אי נמי דקנו מידו על דעת קצת כמו שביארנו בפרק הכותב אלא דחדא מינייהו נקט:

מתני' הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש אינו גט. מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט. תנא רבותינו התירוה לינשא פי' אע"ג דלא אמר לה מעכשיו. מאן רבותינו אמר רב יהודה אמר שמואל בי דינא דשרו משחא פי' הוא ר' יהודה נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש דתנן בפ' אין מעמידין רבי יהודה הנשיא ובית דינו התירו השמן. וסבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו פי' דתנן בבבא בתרא הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה רבי יוסי אומר אינו צריך:

אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן ר' יהודה הנשיא בנו של ר"ג בר רבי התירה לינשא ולא הודו לו כל שעתו ואמרי לה כל סייעתו למימרא דלית הלכתא כותיה. א"ל רבי אלעזר לההוא סבא כי שריתוה לאלתר שריתוה או לאחר י"ב חדש שריתוה לאלת' שריתוה דהא לא אתי או דלמא לאחר י"ב חדש שריתוה דאיקיים לה תנאיה א"ל ותבעי לך מתני' מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט לאלתר הוי גט דהא לא אתי או דלמא לאחר י"ב חדש דאיקיים תנאה. א"ל אין הכי נמי דמתני' קא מיבעיא לי ודקא שאילנא לך בה משום דהוית בההוא מנינא ולא איפשטא ולחומרא עבדי' עד שישלימו י"ב חדש:

אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתקה לכי נפק קא"ל וכי מיית בליליא הוי גט לאחר מיתה פי' ודכוותא גבי מתני' נמי אם אמר לה הרי זה גיטיך לכשלא אבא לאחר י"ב חדש לאו גיטא הוא וליכא למיסמך אזמנו של גט מוכיח עליו. על מנת שתצא חמה מנרתקה מעכשיו קא"ל דאמר רב הונא כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. לא נחלקו אלא באם תצא חמה מנרתקה מר סבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והוה ליה כמהיום אם מתי כמעכשיו אם מתי ומר לא סבר לה כר' יוסי והוה ליה כאם מתי גרידה:

מתני' אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כתבו גט ותנו לאשתי כתבו בתוך י"ב חדש ונתנו לאחר י"ב חדש אינו גט פי' שהוא לא הרשה אותם לכתוב אלא אם לא יבא לאחר י"ב חדש ולא בתוך י"ב חדש כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי [מכאן] ועד י"ב חדש כתבו בתוך י"ב חדש ונתנו לאחר י"ב חדש אינן גט ר' יוסי אומר כזה גט פי' ת"ק סבר אע"פ שאמר תחילה כתבו ותנו גט לאשתי ה"ק כתבו ותנו אם לא באתי וכו' אבל קודם לכן לא הרשה אותם ואלה שכתבו בתוך י"ב חדש שלא ברשות עשו ואינו גט ור' יוסי סבר כזה גט דמדהוה ליה למימר אם לא באתי כתבו ותנו ואמר כתבו ותנו אם לא באתי ה"ק כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי ורבנן סברי לא שנא הכי ול"ש הכי וקי"ל כרבנן ובעל כרחין דוקא קתני מדפליג ר' יוסי בסיפא ולא פליג ברישא וקשה לי ואמאי הוי תנאה כלל והא הוי מעשה קודם לתנאי שאמר כתבו ותנו שהוא מעשה קודם ואח"כ אמר אם לא באתי שהוא תנאי אלא ודאי מכאן מוכיח דלא בעי תנאי קודם למעשה אלא ר' מאיר מדיליף מבני גד ובני ראובן אבל רבנן כי היכי דלא בעו תנאי כפול הכי נמי לא בעו תנאי קודם למעשה אלא אפילו מעשה קודם לתנאי נמי תנאו קיים. וסתמא זו דלא כר' מאיר וא"כ הלכה כרבנן ואע"ג דתנן סתמא כר' מאיר בשלהי פרק השוכר את הפועלים. כתבו לאחר י"ב חדש ונתנו לאחר י"ב חדש ומת אם גט קודם למיתה הרי זה גט ואם מיתה קדמה לגט אינו גט אין ידוע זהו שאמרו מגורשת ואינה מגורשת:

ת"ר לאחר שבוע שנה לאחר שנה חדש לאחר חדש שבת. פי' זה גיטיך אם לא אבא לאחר שבוע של שמיטה זו ממתינים לו שנה שמינית דכל שנה שמינית קרויה אחר שבוע. אבל אם אמר לה לאחר שבע שנים כיון שהזכיר המנין מיד משמע וכיון שהשלימו ז' שנים מיד הוי גט וכן אם אמר לה לאחר י"ב חדש וכן לאחר ז' ימים אבל כשאמר לאחר שבוע אנו דנין דבריו כאילו אמר מוצאי השבוע וכל שנה שמינית קרי מוצאי שביעית וכן לאחר השנה כל החדש יקרא לאחר שנה וכל לאחר חדש כל שבוע הבא יקרא לאחר חדש וכן לאחר השבת יקרא עד חצי השבוע אבל כשהזכיר המנין בין בשנים בין בחדשים בין בימים מיד הוא גט לאחר שבת מאי יתיב ר' זירא קמיה דרבי אסי ואמרי לה ר' אסי קמיה דר' יוחנן ויתיב וקאמר חד בשבא תרי ותלתא בתר שבתא ארבעה חמשה ומעלי שבתא קמי שבתא תניא רבי אומר לאחר הרגל ל' יום נפק ר' חייא דרשה משמי' דרבי' ולא קלסוה אלמא דלית הלכתא כותיה:

פ"ח הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצירה הרי זו מגורשת זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו עמו במטה אינה מגורשת לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת. פי' הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה של נכסי מלוג וזרקו לה ע"ג קרקע הרי זו מגורשת אבל בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו הוא עמה במטה וזרקו שם אינה מגורשת ואם זרקו לה בתוך חיקה או בתוך קלתה שהוא סל שהנשים נותנות בתוכו מחטים וצנורות אפילו בתוך ביתו הרי זו מגורשת מנא ה"מ דת"ר ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מניין ת"ל ונתן בידה מ"מ. פי' תרי ונתן בידה כתיב. ומקשה חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה פי' שכל נכסי האשה קנויין לו לבעל הפירות וכיון שפירות החצר הוא של בעל מה כח יש לאשה באותו חצר שיקנה לה הגט:

תוספות בד"ה והתניא כו' או שנתן לה הבעל במתנה כו' עכ"ל דלא כפי' ר"ת לקמן דבמתנה אע"ג דאין אוכל פירות מכל מקום אם מכרה ונתנה אינו קיים ואין הדבר תלוי באכילת פירות אלא כפי' ר"י כמ"ש התוספות כל זה לקמן ומיהו קשה היאך מתוקמא מתני' במתנה דא"כ דומיא דהכי בחצרו אמאי אינה מגורשת אבל השתא דמוקי ליה בדין ודברים אין לי כו' וכדמסיק בכותב לה ועודה ארוסה ניחא דבחצרו כה"ג לא אמר כלום וכדמסיק ודו"ק:

בד"ה וכדרב כהנא כו' היכי יכול להתנות שלא יירשנה הואיל כו' עכ"ל הלשון מגומגם דבהאי תנאי נמי דאין לי בנכסייך ובפירותיהן דמוקי לה כמ"ש התוספות מ"מ אם מתה יורשה כדקתני בהדיא בריש פרק הכותב עד שיאמר בחייך ובמותך ע"ש:

בא"ד ומביא שפיר מדרב כהנא דאדם מתנה כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה על דבריהם עיין בחידושינו ר"פ הכותב וק"ל:

בא"ד אע"ג דלרב אית ליה בהכותב דאפילו בדאורייתא כו' עכ"ל רבי יהודה נמי ס"ל בכל דבר שבממון תנאו קיים אפילו בדאורייתא אלא דהיינו בתנאי גמור כמ"ש התוספות לעיל אבל רב קאי התם אמתני' דאיירי בתנאי כעין דהכא דגרוע וק"ל:

רש"י בד"ה לתוך חיקה כו' בגמרא קלתה הד"א:

בד"ה ת"ל כו' מדלא כתיב ובידה כו'. נ"ב אבל הר"ן פי' דיליף מונתן בתרא דכתיב בקרא דיתורא הוא ע"ש:

ברש"י בד"ה קמי' שבתא האי שבת כו' שבת ממש קאמר. דמקודם לבתר שבתא נוכל לומר שבוע וכן חד בשבת כו' י"ל שבוע וע"ז כתב דאי אפשר לומר כן בקמי שבוע דא"כ אמאי לא הזכיר יום השבת עצמו אלא ר"ל שבת ממש ומעתה גם אחרים מפרשים שבת ממש או מלשון שבוע דלדינא הכל אחד דלעולם המכוון ככלות אותה השבוע דהיינו בשבת כלה השבוע רק בפירוש המלה מלשון שבת ממש או מלשון שבוע וק"ל:

בתוספות בד"ה וכדרב כהנא כו' שהוא עושה תנאי גמור כו'. אין ר"ל לשון טוב וגרוע רק תנאי גמור שמקדשה על מנת כן כו' ומייתי מדרב כהנא דאיירי נמי באין תנאי גמור דאי תנאי גמור למה אמר הבא ממקום אחר אפילו נחלת אבותיו יכול להתנות עליה כמו שאר כסות ועונה וכשהיורש מתנה אין בזה משום דבר שלא בא לעולם (וכן) לר"י דהלכה כוותיה ופליג אר"מ וס"ל בדבר שבממון תנאו קיים [לאפוקי שאר. זה היה במוסגר] ומ"ש וכמו שאינו יכול להתנות על נחלת אבותיו ר"ל תנאי שאינו גמור וכן מ"ש בסמוך וכ"ת מ"ש מנחלת אבותיו שאינו יכול להתנות ר"ל שאינו יכול להתנות בתנאי שאינו גמור מיהו א"כ זה שכתבו בתחלה אהא לא מייתי ראיה כו' דלמא סמך עצמו אהך דיוקא דרב כהנא איירי בלשון גרוע מדנקיט מקום אחר י"ל דלמא איירי בלשון טוב ואפילו הכי בנחלת אבותיו לא מהני דצריך תנאי גמור ועוד דאי איפשי הוי לשון טוב ולא מייתי בקצרה מרבא דרבא לא איירי מסילוק כלל רק הסברא לחלק בתקנת חכמים מייתי ממנה ועיין בתוס' בהכותב ובחזקת:
בסה"ד ואע"ג דלרב אית ליה בהכותב כו'. בל"ז דלמא יש חילוק בין לשון טוב לגרוע אך השתא שהכריחו דלענין סילוק אינו נראה לגמרא חילוק בין לשון טוב לגרוע מיהו שמא רב איירי בתנאי גמור כמו הא דשאר וכסות ועיין [וכבר תירץ המהרש"א דרב אמתני' דהכותב אמר למלתיה דאיירי בסילוק]:

גמרא וצריכי כו' ואי אשמעינן גנב כו'. ק"ל דהא מגנב לא הוה ידעינן דמשום יד איתרבאי די"ל דאינן אלא משום שליחות כמבואר בסוגיא דב"מ (י ב) ונ"מ לקטנה ובע"כ ע"ש:

רש"י ד"ה קנה בעלה. ואכתי כו' מידיה דבעל. כצ"ל:

תד"ה ת"ל ונתן. וא"ת ונימא כו'. נ"ל חיזוק לקושייתם מהא דאמרי' פסחים (עה) הכא כתיב ושרף כו' באש לבסוף אש למימרא דאש אין מידי אחרינא לא:

תד"ה והתניא. או שנתן לה הבעל במתנה כו'. קושיית המהרש"א דא"כ דומיא דהכי בחצרו אמאי א"מ. תמוה דהרי רישא נמי בחצרו אלא שנתנו לה במתנה. וא"כ הוה כאילו אמר זרק לה בתוך חצרו אם נתנו לה במתנה (דנקרא עתה חצירה) מגורשת. בתוך חצירו (והיינו שלא נתנו לה) א"מ. אולם זה יש להקשות דליפלוג וליתני בדידה דאפי' בחצרה דהיינו של נכסי מלוג א"מ. וי"ל דזה באמת נכלל ג"כ בשם חצרו כדפריך מה שקנתה אשה קנה בעלה. גם י"ל דמשום רבותא דלתוך קלתה הז"מ נקיט חצרו:

מעכשיו קאמר. לרוב הפוסקים במעכשיו ובתנאי שע"כ יתקיים אין ביד שניהם לא לבטל הגט ולא התנאי ואפילו נשרף ונתקרע ומת הבעל מ"מ מגורשת למפרע. וצריך לומר מה שהרויח שהתנה ולא גרשה מיד בלי תנאי מ"מ נפקא מיני' אם תמות היא קודם שתצא החמה יורשנה ומטמא לה ולפעמים היא צרת ערוה פוטרת צרותי' מן היבום כשתמות היא אחר שמת הוא וקודם יציאת חמה מנרתיקה:

דאמר ר"ה כל האומר וכו' צ"ע מה ענין זה לפלוגתת זמנו של שטר אבל לולי דמסתפנא ה"א דהכי קאמר אפילו מאן דבעלמא לית ליה דר"ה אבל בצירוף זמנו של שטר כ"ע אית להו דר"ה והוה א"ש אלא שלא ראיתי לשום א' מהקדמונים בזה:

מר ס"ל כר' יוסי. כתב רמב"ן מדרש"י דמפרש במתנה בלילה ומת ש"מ דלא כר"ת דס"ל לעיל ע"ב ע"א ד"ה מהיום לא ידענא מה אידן בי' וכו' ועיין מ"ש ר"ן על הוכחה זו. ולפע"ד ר"ת לא אמרה אלא במהיום במ"ם או מיומא דנן ולעלם דמשמע מסוף היום אבל אהוכחת זמנו של שטר לא אמר ר"ת דמשמע מיד ומעכשיו ומיושב קושי' ב"ש סי' קמ"ז לאיזה צורך כתבו פוסקים הך פלוגתא דזמנו של שטר שהרי אנו כותבים בכל גט מיומא דנן ולהנ"ל א"ש לאפוקי מספיקו של ר"ת:

כתב גט על תנאי כשר. פירש"י ולא נתקיים התנאי והסביר הריטב"א דהוה סד"א דס"ל לר' יוסי בכתיבה לא איכפת ליה כולי האי. ועי"ל דהוה ס"ל כתיבה לא בעי שליחות כדעת תוס' לעיל כ"ב ע"ב ואפילו משנה בשליחות ואינו נעשה שלוחו כמותו מ"מ לא בעי שליחות רק משום לשמה והרי ציוה אותו והוה לשמה הכי הוה ס"ד אבל האמת אינו כן כי כל שום שנוי מפסיד הלשמה עיין בר"ן לעיל בסוגי' דאומר אמרו. אמנם עיין לקמן עיז ע"ב אמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן ובהרז"ה שם:

לאחר שבוע שנה. כתב ר"ן דכלל שבוע הוא מפרטי' של שנים וכן כולם. וצל"ע היכן מנינו כלל של חדש מפרטים של שבתות ואין חדש נמנה אלא לימים ואין חדש מד' שבתות שהוא כ"ח יום אלא מכ"ט או שלשים אבל הריטב"א פירש כל דבר הוא מכלל גדול שלאחריו וכלל גדול שאחר שבוע הוא שנה ואחר שנה חדש ואחר חדש שבת ואחר שבת לא נמצא כלל גדול ע"כ אמרינן חצי הזמן היינו ג' ימים ונכון הוא:

חד בשבתא. צע"ג לפי' רש"י לאיזה צורך מונה והולך חד בשבא תרי ותלתא הלא אם אמר אם לא באתי אחר שבת זמנו אחרי ככלות יום ג' ואם יקדים בטל תנאו. אבל פי' הרמב"ם א"ש דקאי אסיפא דמתני' כתבו גט אחר שבת יש להם זמן לכותבו חד בשבא נמי מקרי אחד בשבת וכן בשני ובשלישי ותו לא וא"ש. אך הרמב"ם כתב אם כתב אח"כ הוא פסול מדרבנן ותמהו עליו אמאי לא יהי' בטל מדאורייתא וכ"מ כתב דאחר משמע נמי מופלג הרבה ע"ש ואני אפרש בעה"י. הנה לעיל ס' ע"ח בתוס' ד"ה פרשת וכו' מייתי פלוגתא במדרש רבה אי אחר מופלג ואחרי סמוך או בהיפוך ונראה דברייתא דשמעתין ס"ל אחר סמוך דבמופלג אין ליתן גבול דכל היותר מופלג הוא מאוחר יותר אך ס"ל אחר סמוך ולסמיכות צריך שיעור וגבול כמה יהי' סמוך ויקרא אחר ונתנה ברייתא גבול אחר שבוע שנה וכו' ואה"נ אם מאחר יותר מזה הרי הגט בטל. אך רמב"ם ס"ל להילכתא אחר מופלג ואחרי סמוך כדמוכח מקושי' תוס' לעיל סמך ע"א הנ"ל ותירוצם דחוק ע"כ לכתחילה יש לקיים דברי ברייתא המפורשת בשמעתין אבל אי איחר יותר אינו אלא פסול דרבנן דאחר מופלג הרבה נמי משמע. וא"ש פסק הרמב"ם אלא לפ"ז דוקא אם אמר אחר שבוע אבל אם אמר אחרי שבוע הדרא דינא דברייתא למקומה ובטל הגט וה"ל לרמב"ם לכתוב כן אלא שאין דרכו לפסוק מה שאינו מפורש בש"ס:

אחר הרגל שלשים יום. בירושלמי בעי למילף קודם הרגל מאחר הרגל ומסיק קודם הרגל הוא עד ערב הרגל. ונ"ל כל עצמו לא יליף רבי אחר הרגל אלא מקודם הרגל דשואלים ודורשין שלשים יום ורגיל בלשון ב"א לומר על שלשים יום קודם הרגל ועי"ז הגות בלשון ב"א לומר כן גם על אע"ג דלא שייך זה. ומ"מ נהי דלפי לשון ב"א מקודם הרגל מ"מ לענין דין אין ללמוד קודם רגל מאחר הרגל דאם אמר הרי זה גיטך ותתגרש בו אחר הרגל בהא מיירי ירושלמי ע"ש. אינו מגורשת עד אחר יום שלשים אחר הרגל וליכא למילף מזה שאם אמר הרי זה גיטך ותתגרש בו לפני הרגל שתהיה מגורש ביום ראשון שמתחילין שלשים יום שלפני הרגל דז"א דמכל מקום אינה מגורשת עד יום אחרון של השלשים יום דהיינו ערב הרגל. ואיתא תו שם קונם יין שאני טועם מוצ"ש במ"ש אסור בערב שבת מותר. ימים שבנתיים צריכא והכא מוצ"ש הרי זה גט ע"ש אינו גט ימים שבנתיים צריכא עכ"ל. ונ"ל יש כאן ט"ס ואקדים לומר בלשון ירושל' מוצ"ש ר"ל אחר שבת וע"ש ר"ל לפני שבת ואם אמר קונם יין שאני טועם אחר שבת א"כ מוצ"ש היינו יום א' בשבת אסור שזה נקרא בודאי אחר שבת וערב שבת הבא מותר ביין דע"ש בודאי לא נקרא אחר שבת שעבר והימים שבין יום א' בשבת ובין ע"ש צריכא פי' ספיקא אפי' יום ד' וה' ספיקא הוא אולי נקראין אחר שבת שעבר ובגט נ"ל ט"ס וצ"ל אם אמר הרי זה גיטך קודם שבת א"כ במוצ"ש היינו יום א' בודאי אינה מגורשת דלא יתיחס יום א' לפני שבת הבא ובע"ש הבא מגורשת בודאי ובימים שבנתיים צריכא אם נקרא קודם שבת הבא או לא. וכתב בשם ר"ח דלמאי דלא קיי"ל כרבי הוה אחר הרגל ט"ו יום ונ"ל יצא לו ממתני' מס' תענית יו"ד ע"א כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת:

אודה לאל רועי אשר אימץ זרועי בפרק שביעי הוא יחנני ויעמוד לימיני בפרק שמיני

הזורק וכו' תלמוד לומר ונתן מ"מ. פירש"י דה"ל למכתב בידי' יתננו. והריטב"א כתב דכתיב ונתן בידה וה"ל מיעוט אחר מיעוט לרבות חצרה. לפע"ד בידה לא הוה מיעוט דהרי בפרק הזהב נ"ו ע"ב פריך ש"ס ויקח כל ארצו מידו משמע מרשותו ומשני שאני הכא דא"א לפרש בענין אחר ע"ש. מ"מ נהי דסתם ידו הוא ידו ממש אבל אינינו מיעוט לומר ידו ולא רשותו דלהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות רשותו ז"א. אמנם בירושלמי מדכתיב ב' פעמים ונתן מרבינן רשות נ"ל רש"י ס"ל כיון דר"פ האיש מקדש פירש"י מושלחה שני' שבפרשה ילפינן שליחות א"כ תו ליכא למילף מידי דמשום דבר א' שנתחדש בה הוכפלה כל הפרשה שלא לצורך וליכא למילף מינה מידי וזה מבואר בשבועות י"ט ע"א. ועיין תוס' לעיל כ"א ע"ב ד"ה בכתיבה מתגרשת ע"ש. מיהו מה שפי' רש"י דה"ל למיכתב בידה יתננו אין לו שחר הרמב"ן הקשה מה היה מרויח בלשון זה טפי. ועוד צל"ע דהא כל הפרשה נכתב הנושא תחלה וכתב לה ספר כריתות וכן ושלחה מביתו ולא כ' ספר כריתו' יכתוב ומביתו שלחנה אם כן מה"ת לכתוב כאן הנושא תחלה. וע"ד דוחק יש לומר דהכי קאמר דלא הוה ליה קרא למסמך דלא נליף מגנב משום דמה לגנב דקנסי' רחמנא אין זה פשוט כ"כ ועוד בגט נמי אי מצא בה ערות דבר נמי ראוי לקנוס ואי ס"ד דוקא ידה ולא חצרה ה"ל למכתב בידה יתננו משונה מכל הפרשה כדי שנדע להכי שינה בלשונו שלא יהי' דומה להמצא תמצא בידו הגנבה ולא נילף מגנב אע"כ אה"נ דחצרה ורשותה בכלל ידה והשתא דכתיב הכי עדיפא מגנב דבגנב אין חצר לקטן וקטנה משא"כ בגט כמבואר בב"מ י"א ע"א ע"ש:

ונתן בידה וכו'. לשון הטור סימן קל"ח אף על גב דכתיב ונתן בידה אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה דנתינתו צריך שיהיה מידו ממש או מיד שלוחו אבל קבלה אינה צריכא שתקבלנו לידה אלא לרשותה מדלא כתיב ונתן לה אלא בידה דרשינן לרשותה עכ"ל. כוונתו מבואר לפע"ד דסבירא ליה אי הוה כתיב ונתן לה ה"א דומיא דנתינה דידיה דהוה מידו ממש דאפילו אי מניחו בחצירו ומקנה לה כדאיתא לקמן תחוד איהי ותפתח מכל מקום חצרו היא שלוחו כמותו. הכי נמי בעי' ידה ממש ולגבי דידה לא הוה חצרה כשלוחה כיון שמתגרשת בע"כ אין שליח בע"כ כמבואר בפירש"י ב"מ יו"ד ע"א וע"כ יתננו לידה ממש קמשמע לן קרא ונתן בידה ולידה ממש לא איצטרך דמהיקשא דיד דידיה נפקא וא"כ ע"כ ידה רשותה כדאמרינן פרק הזהב נ"ו ע"ב היכי דא"א לפרש יד ממש מפרשינן רשות ע"ש ואה"נ דמטעם שליחות לא הוה מ"מ מטעם יד הוה כשעומדת בצדו כדלקמן בשמעתין וש"ס דלא אמר הכי דרשה פשוטה נקיט והטור ביאר יפה כנלע"ד:

וצריכא וכו'. יל"ד דהומ"ל בפשוט אי לאו גנב ה"א בגנב אין שליח לדבר עבירה וכ"כ תוס' להדיא פ' מרובה ואף על גב דמכל מקום נילף מאשה דה"א מטעם יד ולא מטעם שליח אם כן פשיטא קשיא דה"א גם בגנב דוקא מטעם יד וכן באידך צריכות לימא אי כתיב גנב ה"א מטעם שליחות ולא מטעם יד ע"ש בב"מ ויש ליישב:

חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה. אמתני' פריך דאחצרה דברייתא דקאי אקרא ומן התורה אין הבעל אוכל פירות וע"כ אחצרה דמתני' קאי ואם כן ק"ש מ"ט שביק ביתה דקדים ומעמיד קושי' אחצרה. וי"ל דביתה משכחת לה בבית שיחד הוא לדירתה והוה כמשכיר לה בית וקיי"ל בשוכר דעלמא דקונה כל הקנינים ע"י בית המושכר לו כדאמרינן ושוכר מקומו ובעובדא דר"ג וזקנים ומקומו מושכר לו והעלה הש"ך סי' שי"ג דלכ"ע אם דעת אחרת מקנה קונה השוכר והיינו משום דהמשכיר השכיר לו פירות החצר ובכלל פירותיו שיקנה לו מה שדעת אחרת מקנה אותו וה"נ החדר שנתן הבעל לה לדירתה שיהיה פירות החדר שלה ונהי אם אחר מקנה לה קנין באותו החדר ממילא יקנה הבעל שהרי כל פירותי' דאתי לה מעלמא לבעל המה והחדר קונה לה על ידי דעת האחרת המקנה לה וממנה לבעל אבל כשהבעל עצמו מקנה לה דבר וזורקו לאותו החדר היינו גיטה דשמעתין י"ל שפיר דביתה קונה לה ומתגרשת ומשו"ה לא פריך ביתה מה שקנתה אשה וכו' וכעין זה לקמן בשמעתין ע"ח ע"א מקום חיקה קנויה לה וע"ש בתוס' אבל אחצרה שאין דרך ליחד לה חצר לדירתה וע"כ חצר נכסי מלוג שלה פריך שפיר אף על גב דמשכיר בעלמא שהגוף שלו מ"מ שייר לעצמו מקום פירות למציאה דאתי ממילא בלא דעת אחרת מקנה לשוכר וקונה החצר להמשכיר שהוא בעל הגוף כמבואר בש"ך שם מ"מ הכא נהי הגוף שלה כמו משכיר מ"מ לא שיירה בפירות לעצמה כלום שפיר פריך. והנה בתוס' ב"ב קנ"ז ע"ב יש ללמוד עוד חילוק בין משכיר דעלמא שאם מת יורשים בניו משא"כ באשה ואע"ג דמתני' נשנית קודם תקנת אושא ואם מכרה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות מ"מ כל זמן שלא מכרה הבעל יורשה ע"כ גריעה כחה ממשכיר דעלמא:

בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך. זהו לשון משנה ר"פ הכותב ע"כ בכל דוכתא נקיט לישנא דמתני' אף על גב דהו"מ לתרץ באופנים אחרים כמ"ש תוס' מיהו בסנהדרין ע"א ע"א משני באקני לה אחר ע"מ שאין לבעליך רשות בה. יש לומר התם אתקנת חכמים קשי' דעל ידי שהקנו לבעל כל מה שקנתה אשה בטלוהו לדין סורר ומורה ונסתלק מורא הסורר מאביו ואמו כי לא יכלו לו אם לא על דרך רחוק שכבר כתב האב לאם בהיותה ארוסה דין ודברים וכו'. ע"כ משני דאכתי משכחת ליה שיגנוב משלה כמה שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה אבל בשמעתין ובשארי דוכתא ניחא טפי למינקט לישנא דמתני' ר"פ הכותב:

אין לי עסק בך. כ' תוס' בעבד מהני וכבר כתבתי לעיל דנ"ל מהר"ן דעבד קטן שאין בו דעת לזכות בעצמו אמרי' זכה בי' שמים אך בגדול שכבר בעל בחירה לא יזכו בו שמים אך היא זוכה בעצמו ולק"מ מלקמן מאשה הרי את לעצמך שהקשו תוס':

בכותב לה ועודה ארוסה. כ' הר"ן אבל קודם אירוסין לא. ועיין תשו' חו"י סימן מ"ז וסי' נון שם הוא דברי הגאון עה"ג וסי' נ"א תשו' מהר"ם זיסקינד ע"ש. והגעה"ג כ' דהר"ן אינו מוכיח כן מלשון ר' ינאי פ' הכותב כי שם לא הו"מ למימר שכ' לפנוי' דבמתני' תנן הכותב לאשתו ומתני' גופא אורחא דמילתא נקיט ועכ"פ הוכרח ר' ינאי לומר בעודה ארוסה אך ההוכחה משארי דוכתא דאמר כן ר' ינאי ע"ש. ודבריו תמוהים הא בכל שארי דוכתא הו"מ לשנויי בכותב בלשון טוב אלא אשגירת לישנא דפ' הכותב נקיט וכל השקלא וטריא אגב הוא ואם כן איך יכול לבנות בנין מדלא שני ר' ינאי בלישני' ואמר בעודה פנוי' אבל האמת יורה דרכו אדר' ינאי קאי דהתם מדייק ר"ן דהוה ליה למימר כשכותב לה עד שלא נישאית שהוא לשון מתני' ריש פרק האשה שנפלו ע"ש דכולל ארוסה ופנוי' ומדאמר ארוסה שאינו לשון משנה הוכיח הר"ן. והנה הגאונים הנ"ל הרעישו העולם האיך מצאנו ידינו ורגלינו מעשים בכל יום שעושים שטר סילוק והרי אנו מארסים תחת החופה ואירוסין ונשואין באים כאחד ועמ"ש ב"ש סי' צ"ב סק"ז ועיין בית מאיר שם. ובש"ך ח"מ ססי' ס"ו החליט דבזה"ז א"א לסלק מנכסי אשתו. ובאבני מילואים כתב דבשעת נשואין דדברים ניקנין באמירה ה"ה הסלוק. ועיין מ"ש לעיל בסוגי' דכתובין וקצובין דע"כ לא אמרו רמב"ם אלא בדבר שאינו קצוב שהחסרון הוא בהמקנה שאינו סומך דעת להקנות דבר שאין קצבתו ידוע. אבל מחמת חבת נישואין מקנה הכל אבל דבר שלא בא לעולם שהחסרון בדבר הנקנה שאינו בר קנין אם כן מה יועיל חיבת חיתון. ע"כ ליתי' לתי' של בעל אבני מילואים. והמגיהים שם יהיב עצה שתתקדש לו על תנאי והיא מתנה התנאי שאם אינו מסולק אינה מקודשת והתוס' כ' דבתנאי גמור ואם היא היתה מתנה הי' מועיל ע"כ יכתוב שטר על שמה שהיא התנית כן. והנה הדין אמת אבל העצה אינה טובה לתלות כל בעילותי' בבעילות זנות אם יחזיק הבעל בנכסים אחר הסילוק ועוד תלי' בקידשה על תנאי וכינסה סתם. וגם המנהג אינו כן וכמה שטרי סילוקי' בעולם. והנה הר"ן בתשו' סי' כ"ג החליט שאם מחל לחברו כל מתנו' שעתיד ליתן לו אין ממש במחילה טרם שנתחייב ופסקו בש"ע ומרדכי ר"פ הכותב כ' אשה שסילקה שיעבוד כתובתה מבית א' שעתיד הבעל לקנו' מועיל הסילוק על מה שלא בא לעולם כדמוכח משמעתי' ופסק רמ"א ג"כ ולכאורה סתרי אהדדי ותי' סמ"ע סי' ר"ט סקכ"א דבנידון דמרדכי כבר התחיל שיעבודו של בעל רק שלא קנה הבית עדיין ע"כ יכולה האשה להסתלק משא"כ בעובדא דהר"ן שמחל לו מה שעתיד להתחייב לו לא התחיל עדיין שום שיעבוד. והט"ז הקשה משמעתין בעודה ארוסה הרי לא התחיל שום שיעבוד. ולפע"ד דברי סמ"ע דברי אלהים חיים הנה. ואקדים דבחו"יי כ' כי חכמי פ"פ כתבו מנהג פפד"מ לקבל קנין על הסילוק אחר ברכת אירוסין טרם שיקדש בטבעת ע"ש ולא נודע טעם וסברא לזה:

והנה תמה אני על כל הגאונים הגדולים האלו איך לא שתו לבם לחקור הלא כל עצמו של ר"ן לא למד אלא מדיוקו של ר' ינאי שאמר בעודה ארוסה ש"מ קודם אירוסין לא וקשה הלא ר' ינאי ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ מה איכא בין קודם אירוסין לאח"כ. אבל האמת יורה דרכו דאפי' למ"ד אדם מקנה דבר שלא ב"ל היינו פירו' דקל דעבידי דאתי ומשו"ה כ' תוס' בכתו' נ"ח ע"ב סוף ד"ה לאחר וכו' לאחר שימות בעליך בגוסס ע"ש. וה"נ בפנוי' אפי' בשדיך לא הוה עבידא דאתי ע"כ אמר ר' ינאי בארוסה דעבידי דאתי שיכניסנה ולא יגרשה. ומזה למד המרדכי ג"כ דאחר שכבר נשתעבד הבעל לכתובתה שוב כל מה שיקנה עביד דאתי' להיות תחת שיעבודה ע"כ תוכל לסלק עצמה טרם שיקנה הבית. אבל עובדא דהר"ן שאין כאן שום עביד דאתי והוא מוחל לו מה שעתיד ליתן לו מתנה נהי דיכול אדם לסלק עצמו מדבר שלא ב"ל כמרדכי הנ"ל מ"מ לא עדיף סילוק לדידן מקנין דבר שלא ב"ל לר"מ ובעינן עביד דאתי ואין כאן סתירה בש"ע והן הנה דברי סמ"ע הנ"ל אלא שלא ביאר. ויפה הנהיגו חכמי פפד"מ שאחר שכבר בירך ברכת אירוסין ועומדים במזמוטי חתן וכלה וזה עומד לקדש. דבר רחוק הוא שיתבטלו האירוסין ויש להוסיף על זה עוד שהרי עכשיו כותבים תנאים בחרם וקנס ורחוק שימחלו זה לזה בין ברכת אירוסין לאירוסין והוה עבידי דאתי טפי ממ"ש תוס' כתוב' נ"ח ע"ב הנ"ל וכבר הוצעתי דברים אלו בתשו' לפני גדולי הדור וקלסוהו בעזה"י:

בהדי פני' דמעלי שבתא. פירש"י אסור לטלטלו משום מוקצה פי' הר"ן והרא"ש דאפי' ספרא דאגדתא אסור לטלטלו לעיל ס' ע"א ר"ל ולא התירו אלא משום עת לעשות לה' ואע"ג דכ' המרדכי בגט נמי יש ללמוד ממנו כמה דינים מ"מ תינח בזה"ז שכבר הותר הכל משא"כ בזמניהם אעפ"י שהתירו ספר אגדתא מ"מ לא הותרה הרצועה כל כך כמובן מש"ס תמורה י"ד ע"ב דמשני דילמא מילתא חדתא שאני ואפי' משניו' שסדרום רבינו הקדוש אבל לא נכתבו עד דורו' האחרוני' ומ"מ בגט יש לעיין בשלמא אינך לא ניתנו לכתוב אבל גט שנכתב בהיתר וכיון דיש ללמוד ממנו הל' גיטין מ"ט לאסור טלטולו ואולי זו היא קושיתו של ב"ש ססי' קל"ו ובד"ה שבב"י שם. ובתשו' כתבתי מה דמסקו הראשונים דאם א"א באופן אחר מותר לטלטל הגט ולגרשה בו היינו שלפע"ד עיקור הקצאת הגט הוא משום דגט קודם שניתן מייחד לי' מקום שלא יתטלטל ומכ"ש גט שכ"מ בשבת דאם יארע בו שום קלקול תזקק ליבם ע"כ מייחד לי' מקום וה"ל מוקצה מחמת זה עיין מס' שבת קכ"ב ע"א ומג"א סי' של"א סק"ה וכל זה אם אפשר שתתגרש בלי טלטול הגט ע"י קנין חצר אבל אם א"א אלא על ידי טלטולו הרי לזה נתיחד ואיננו מוקצה כיון שניתן לכתוב ואפשר ללמוד ממנו ומשום יחוד מקום ליכא ע"כ מותר לתנו להדי' ואין כאן שום דחיה אלא היתר גמור הוא ולפ"ז מ"ש ב"ש דבזה"ז דמותר לטלטלו אסור קניית מקום לפע"ד ליתי' דכל שאפשר בקניית מקום אסור לטלטלו:

מיהו הרשב"ם והעיטור ס"ל דהכא הי' רה"ר מפסקת לולי כן הי' מתיר לטלטול מוקצה ומה שהק' רמב"ן הא הי' אכשר ע"י שליח. לפע"ד נ"ל כוונתם כיון דכל איסור טלטול מוקצה הוא משום דאתי לאתוי' ברה"ר מגזיר' נחמי' בר חכלי' במס' שבת קכ"ג ע"ב ואפי' היכי דליכא רה"ר מ"מ גזרו ואסרו וס"ל לרשב"ם ועיטור הנ"ל היכי שרה"ר מפסקת לפנינו ואיכא חששא רבא דלמא אתי לאתוי' דרך רה"ר התם חמירי מוקצה משו"ה התיר רבא לגרש ע"י קנין חצר אבל היכי דליכא רה"ר מפסקת קיל מוקצה כמו קנין וס"ל דטוב שיגרש בידים שהרי מפני טירוף דעתו התירו א"כ יעשה הוא ב' האיסורים היינו גירושין שמקנה לה את עצמה כדתנן וקונה את עצמה והיא לא עבדי מידי שמתגרש' בע"כ והוא המקנה אותה לעצמה. וגם איסור מוקצה הוא המטלטל וזורקו לתוך קלתה או טסקי דתמרי והיא מנערתו א"כ מוטב שיעבור הוא על ב' האיסורים אעפ"י שהן איסורים חלוקים משתעבור היא על ב' איסורי קנין אע"פ שהם מענין א' שכבר ניתנו לדחות היינו קנין החצר והגירושין דהשתא היא עצמה מקנה ע"י הגט בידים והיא עושה ב' האיסורים ואעפ"י שהם ממין א' שכבר ניתן לדחות מ"מ כיון שכל עצמו לא התירו אלא מפני טירוף דעתו א"כ יעבור הוא ולא אחר זהו נלע"ד דעתם. מיהו בתוס' בשמעתין כתבו שהתירו לטובתה שלא תיזקק ליבם אך לא מצאתי כן בשום תוס' בעירובין וביצה י"ז ופ' משילין ובב"ב כולם תלו בטירוף דעתו ולא התירו שום איסור משום שלא תיזקק ליבם וצ"ע:

הרי זה חזקה. פירש"י וקנה מטעם אגב אבל לא רצה לומר מטעם חצר דלפי הס"ד דאין גטו וידו באים כאחד מכ"ש שאין קנין החצר עם קנין המטלטלים שבתוכו באים כאחד שיקנה החצר ויעשה מיד שלוחו להקנו' לבעליו המטלטלים זה לא אמרי' וכיון שלא נקנה הגט ברגע קנין החצר שוב אח"כ ה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע דהתוס' כ' ששינוי הרשותים שנעשה החצר שהי' שלוחו של בעל ונעשה שלוחה זו היא כמי שנתן שליח הבעל ליד שליח האשה. אבל אחר שכבר הוא חצרה. שוב אח"כ ה"ל כמו טלי גיטך מע"ג קרקע ולזה נתכווין פני יהושע. אך הרמב"ן הקשה אם כן אפי' אם היה הגט במקום אחר נמי תיקני לי' על ידי קניית חצר דהא לא בעי' ציבורי' ולפע"ד י"ל בשני אופנים א' רש"י ס"ל בציבורי' לא בעי' שיאמר אגב וקני משא"כ אם לא הי' ציבורי' הי' צריך שכ"מ לומר אגב וקני ופרסום כזה לא התירו כמ"ש ר"ן דוקא תנעול ותפתח שאין מפורסם א"נ י"ל דרמב"ן מסיק אין מתגרשת באגב והרמב"ן ס"ל במלחמו' ה' דפסחים בסוגיא דהרהינו דחמץ נמכר באגב ע"ש וע"כ הכא היינו טעמי' וכ"כ להדי' בחי' ריטב"א משום בגט ידה בעי' פי' או שלוחה וחצרה אבל אגב אינו מתורת שליחו' ולא מתורת יד אלא קנין מחודש ולא מתגרש' בו. וס"ל לרש"י מ"מ כיון שהגט מונח בהחצר הוה כמו מידו לידו אע"ג שהוא בתורת אגב אבל כשאינם ציבורי' מודה רש"י לרמב"ן דאינה מתגרש' באגב:

והנה בש"ע ח"מ סי' ר"ב כ' הש"ך דלהר"ן דבציבורי' נמי בעי' אגב וקני ולא תיקשי תיפוק לי' משום חצר ותי' ש"ך דתרי קנינים בבת א' לא אמרינן שיקנה החצר ומיד יהי' שלוחו לקנו' לו מטלטלים לא אמרי' ע"ש. וכן הוא להדי' בריטב"א מס' קידושין כ"ו ע"א וצ"ל הא דגיטו וידו באים כא' ויד עבד נמי אינו אלא סילוק כח בעלמא שהבעל מסלק כחו וממילא זוכה העבד בעצמו ואינו דומה לשני קנינים. והא דתיחוד ותפחוד ותקנה החצר והגט נמי לא קשיא דגט סגי בקנין גרוע וכל שהוא כיון שמתגרשת בע"כ כן מוכיח בראיו' עצומו' במגיני שלמה כתובו' ל"א ע"א תוס' ד"ה דאיבעי גחין וכו' והחזיק בעדו פני יהושע שם. וא"כ נ"ל קנין גמור דמטלטלים אינו נקנה כא' אבל קנין גרוע דגט נקנה כא'. אך לבתר דהקשה לו רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה ותי' רבא גיטה וידה באים כאחד להר"ן דלא מיירי באגב קשה דנימא סילוקו של בעל וקניית החצר וקנין גרוע של הגט באים כא' כיון שהגט לא נקנה אגב החצר אלא שהקנין הגרוע נגרר אחר קנין הטוב. הקנין הטוב של חצר א"א אלא ע"י שנסתלק הבעל ע"י הגט זה קשה קצת להסביר ועכ"פ טובא קמ"ל רבא דאפי' בכה"ג נימא גיטה וידה באים כאחד אם כן מאי פריך והאמרה רבא מעיקרא וי"ל האמת משני דהי' ידוע להם דרבא אהאי מעשה אמרה:

מה שקנתה אשה קנה בעלה. הקשו תוס' הא בעל שנתן מתנה לאשתו אין הבעל אוכל פירות ונדחקו והרמב"ן ורשב"א וריטב"א כולם פה א' אמרו שלא הי' חצרו של בעל אלא של שלוחו וחצרו של שלוחו הוה נמי שלוחו של משלח. ונ"ל ר"ת ור"י מאנו בזה דס"ל כפי' רש"י דבתורת אגב הקנה ונהי בתורת שליחו' הוה חצרו של שליח ג"כ שלוחו של בעל הבית אבל בקנין אגב אין המטלטלין של בעה"ב שייכים לשליח שיכול השליח להקנותם לאחר על ידי שמקנה חצרו לאותו הקונה וזה היה נראה לי פשוט מסברא. אך מצאתי בספר מקור חיים סימן תמ"ח כתב שלוחו יכול למכור חמצו אגב קרקעו של השליח ומייתי ראיה מהא דקיי"ל קרקע לזה ומטלטלים לזה אינן נקנים באגב ואפ"ה גזבור ואפטרופוס של יתומים ניקנים מטלטלים שלהם אגב קרקע שלהם כמבואר בש"ע ח"מ סי' ר"ב ס"ד ע"ש וה"ה שליח ע"ש והנה פשוט שאין לדמות גבאי צדקה דהוה ידע וכו' ואפטרופוס יד יתומים ליד שליח כבעה"ב התם גם לענין מטלטלים וכל רכושם כאלו הוא של אפטרופס ועושה כשלו משא"כ שליח נהי נעשה כמותו אבל אין מטלטלי' של בעה"ב כאלו הם של שליח והבאתי ראיה בפ' חזקת מ"ג דאמרי' בפרה וטלית מעיד לו עליו ומקשה דלמא מטלטלי אגב קרקע שיעבד לו ומשני דלא הי' לו קרקע מעולם והק' בשיטה מקובצת דלמא נתן לו אחר קרקע מתנה ע"מ להחזיר ושיעבד לו עליו מטלטלים אגב קרקע ותי' נהי דיכול לקנות ע"י קרקע זו מ"מ אינו יכול לשעבד כיון שהקרקע עצמה אינה משתעבדת שהרי חוזרת לבעלים הראשונים לא עדיפא מטלטלים מיניה. והנה פשוט דמטלטלי' לאפוטרופס וקרקע ליתומי' או בהיפוך. גם בשיעבוד מהני כגון שהאפוטרופס משעבד קרקע שלו לראובן על חובו ואגב משעבד גם מטלטלים של יתומים לאותו מלוה על חובותיו דשפיר משתעבד שהרי קרקע שלו משועבדת לגבות חובו ה"ה משתעבדי מטלטלי דידהו לגבות מהם חובותם וכן בהיפוך. והשתא אי ס"ד בכל שליח יכול השליח למכור מטלטלים של בעלים אגב קרקע של עצמו ה"נ יכול לשעבד מטלטלים של משלח אגב קרקע דילי' למי ששניהם חייבים לו וא"כ אכתי תיקשי אמאי מעיד בפרה וטלית משום דלא ה"ל קרקע מעולם ניחוש שמא ע"י שליח שיעבד פרה וטלית שלו אגב קרקע של שליח אע"כ ליתי' להאי דינא:

רש"י בד"ה לכי נפקא קאמר לה כו' לאו גיטא הוא כלל וליכא למיסמך אזמנו של שטר מוכיח דהא בהדיא קאמר כשלא אבא עכ"ל. משמע מפירושו להדיא דלרבי יוסי נמי פשיטא ליה בכה"ג דלא הוי גט כלל ודלא כמ"ש התוס' בד"ה הכל מודים דלרבי יוסי הוי גט ואינו גט ובמסכת עבודת כוכבים בפר' אין מעמידין דף ל"ז כתב רש"י ז"ל כמ"ש התוס' כאן ולמאי דפרישית לעיל דף ע"ד ע"ב אפשר לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים דמה שפירש"י כאן היינו ללישנא קמא דרב הונא לעיל דמתני ארישא משמע דבסיפא רבי יוסי נמי מודה דלא הוי גט ומה שפרש"י באין מעמידין היינו ללישנא בתרא דרב הונא לעיל דבלאחר נמי פליג רבי יוסי והו"ל כמהיום ולאחר דגט ואינו גט מיהו כבר הארכתי שם בסתירת זו הסברא וכאן אין להאריך ע"ש ובחידושי הרשב"א כאן ובלשון הר"ן ז"ל:

סליק פרק מי שאחזו

הזורק פרק שמיני

תוספות בד"ה תלמוד לומר ונתן בידה וא"ת ונימא ונתן כלל בידה פרט כו' וי"ל ושלחה חזר וכלל עכ"ל. ויש לתמוה דלא מייתי כלל בגמרא קרא דושלחה ועוד קשה דלקמן בשמעתין בפלוגתא דעולא ורבי אושעיא מסיק הש"ס ואידך אי מה ידה בדבוקה ואי לפי' התוס' דכלל ופרט וכלל הוא לא שייך כלל לומר אי מה ידה בדבוקה דהא בכל כלל ופרט וכלל לא בעינן שיהא הכלל דומה לפרט בכל מילי אלא בחד צד למ"ד כללא בתרא דוקא או בשני צדדין למ"ד כללא קמא דוקא כדאיתא בר"פ בכל מערבין וא"כ היינו פלוגתא דעולא ורבי אושעיא דלר' אושעיא סגי בחד צד דומיא דידה דמשתמר לדעתה ולעולא בעינן שני צדדין סמוכה ומשתמר לדעתה לכך נראה כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הירושלמי דתרי קראי כתיבי ונתן בידה וא"כ ונתן יתירא דרשינן ריבויא דאע"ג דכתיב נמי תרי זימני בידה אפשר דבידה לאו יתורא הוא דאיצטריך לכדדרשינן מי שיש לה יד יצאה שוטה וקטנה שאין להם יד והיינו כדפרישית לעיל דף ס"ד ע"ב דאפי' מאן דיליף מושלחה מי שמשלחה וחוזרת אפ"ה לא פליג אהאי דרשא דמי שיש לה יד וכמ"ש שם דתרוייהו צריכי ע"ש. ובאמת בתחילת העיון היה נ"ל לפרש בענין אחר ע"פ הסוגיא דפרק הזהב דף נ"ו דמסקינן התם דכל ידו ידו ממש הוא לבר מהיכא דליכא למימר ידו ממש דרשינן ידו ברשותו וא"כ ה"נ כיון דליכא למימר ידה ממש דהא כתיב ונתן לריבויא אע"כ דידה היינו רשותה ומהכא מרבינן חצירה ובהכי הוי א"ש הא דאמרינן ונתן בידה מכל מקום ולא אמרינן ונתן מ"מ אלא ע"כ דעיקר ילפותא דחצירה מבידה ילפינן וכן משמע מלשון הירושלמי אלא שהוא מגומגם שם וכן מצאתי בלשון הב"י בישוב לשון רבינו בעל הטורים באה"ע סי' קל"ח אלא דלפ"ז תיקשי הא דאמר עולא דבעינן עומדת בצד חצירה והכי קי"ל ואמאי הא כל היכא דדרשינן ידו ברשותו לא בעינן עומד בצדו כדדרשינן מקרא דויקח את כל ארצו מידו דע"כ היינו מרשותו והתם לאו עומד בצידו הוי אע"כ כדפרישית דונתן ריבויא הוא אלא דאפ"ה מדכתיב ידה דרשינן דבעינן חצר המשתמרת לדעתה דומיא דידה ולעולא בעינן נמי עומדת בצידה דומיא דידה וכ"נ להדיא מדקדוק ל' רש"י ז"ל בשמעתין ומשמע נמי דל"ג ונתן בידה מ"מ אלא ת"ל ונתן מ"מ וכן הוא בגמרא דפ"ק דב"מ. ולפי מאי דפרישית ומדקדוק לשון רש"י ז"ל היה נ"ל ליישב דהא דתנינן לקמן היתה עומדת בר"ה וזרק לה תוך ארבע אמות מגורשת וכתבו התוס' דאע"ג דהא דד' אמות קונות אינן אלא מדבריהם ה"נ היינו מדבריהם משום תקנת ענוגות וכ"ש לרב אשי דאמר בפ"ק דמציעא דבר"ה לא תקנו כלל ד' אמות אלא בסימטא ע"כ הכא היינו משום תקנת עגונות כ"כ שם התוס' וכן בהא דקאמר ר"י קרוב לה שנינו אפילו מאה אמה הוצרכו הפוסקים לפרש דהיינו משום תקנת עגונות וזה תימה שלא נזכר טעם זה כלל בש"ס אבל לפי דרכינו היה באפשר לומר מדאורייתא נמי מהני דונתן ריבויא הוא דמשמע נתינה כל דהו כמ"ש רש"י ז"ל להדיא אלא מדכתיב נמי בידה מצרכינן שיהא הגט משתמר לדעתה א"כ כל היכא דמשתמר לדעתה בלבד אפילו אין הגט ברשותה נמי מהני כן נ"ל לכאורה לולא שלא מלאני לבי לפרש בדבר שהוא נגד סברת הקדמונים ועוד אפרש בזה בסוגיות הבאות לפנינו בפירקין אי"ה:

בא"ד וכן י"ל בסמוך גבי אם המצא תמצא דהוי כלל ופרט כו' וא"ת א"כ היאך פריך במרובה כו' עכ"ל. באמת דמה שכתבו דהמצא תמצא דרשינן בכופו"כ ליתא לפי המסקנא דפ' מרובה אלא דהמצא תמצא הוי תרי כללי דסמיכי להדדי ודרשינן להו בריבה ומיעט וריבה והתוספות לא נחתו הכא לדקדק בין כלל ופו"כ לריבה ומיעט וריבה ומייתי למאי דס"ד מעיקרא. מיהו קושייתם דאם כן מאי פריך במרובה שייך אף למאי דמסקינן דריבה ומיעט וריבה הוא ואפ"ה מצינן נמי לרבויי גגה חצירה מהאי ריבויא גופא מהמצא תמצא מיהו נראה מזה סיוע קצת למה שכתבתי בסמוך דגבי גט נמי דרשינן ונתן מ"מ היינו דונתן ריבויא הוא דומיא דהמצא תמצא דריבויא הוא למסקנא דפ' מרובה ואע"ג דלפמ"ש בסמוך גבי גט מרבינן כל היכא שמשתמר לדעתה בלבד אפי' ברשות הרבים וגבי גנב לא אמרינן הכי כדאמר רבי יוחנן לקמן בהדיא לגיטין אמרו ולא לד"א אפ"ה לא קשה מידי דגבי גנב מילתא דפשיטא היא דלא מיקרי גנב כלל אא"כ שקנה הגניבה באחד מדרכי הקניות ומש"ה בעינן שתמצא מיהו ברשותו דוקא משא"כ בגט דמהני בעל כרחה אין לחלק אלא בכ"מ שמשתמר לדעתה אפשר דמהני לפמ"ש בסמוך אלא דלפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בשמעתין וצריכא לאו אקראי קאי דהא לא דמו אלא אילפותא דברייתא קאי דמרבה גגה וחצירה בגט ובגנב ע"ז קאמר דצריכא למיתני תרוייהו כנ"ל לפמ"ש בסמוך בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא חצירה מה שקנתה האשה קנה בעלה. לאו אריבויא דקרא קמקשה דא"כ לא הוי מקשה מידי כיון דגזירת הכתוב הוא אלא דבאמת הא דמה שקנתה אשה קנה בעלה לאו מדאורייתא הוא אלא מתקנת חכמים שתקנו שיאכל פירות בחייה תחת פרקונה ומש"ה אם מכרה ונתנה אינו קיים והבעל מוציא הפירות ומתקנת אושא ואילך קונה נמי הגוף ומוציא מיד הלקוחות לאחר מיתה כדמסקינן ריש פרק האשה שנפלו לה נכסים והכא אמתניתין קשיא ליה דקתני זרקו לתוך חצירה מגורשת ואמאי הא משועבד החצר לבעל מתקנת חכמים וק"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בכותב לה דין ודברים כו' וא"ת והא אכתי אית ליה לבעל פירי כו' עכ"ל. קושייתם אליבא דרבי יוחנן לעיל דף י"ח דמסקינן אליביה דיש לבעל פירות עד שעת נתינת הגט משא"כ לריש לקיש דאמר משעת חתימה אין לבעל פירות אם כן לא מקשו מידי דקודם נתינת הגט הוי חצירה לגמרי מכיון שכתב לה דין ודברים אין לי בגוף החצר ופירות נמי לית ליה משעת החתימה אלא משום דמרא דשמעתא דהכא ר' אלעזר הוא דמוקי לה בכותב דין ודברים אין לי ור"א תלמידיה דר' יוחנן הוא ומסתמא כוותיה ס"ל והיינו לשיטת התוספות לעיל דף י"ח דהא דמשני שם איפוך אברייתא קאי ודלא כבעל העיטור וסייעתו שכתבו דאיפוך קמייתא ור' יוחנן סובר משעת חתימה וק"ל:

בד"ה והתניא האומר לחבירו כו' הוי מצי לשנויי כו' או שנתן לה במתנה דאמרינן בפרק חזקת קנתה ואין הבעל אוכל פירות כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלפירוש רבינו תם לא שייך לומר כן דאכתי יש לבעל זכות בחצר שאם מכרה ונתנה מוציא מיד הלקוחות ולר"ת בהכי תליא מילתא ודברי התוספות כאן דוקא לפירוש ר"י. ולענ"ד מסתימת לשון התוספות לא משמע כן תו קשיא דלפי פירושו א"כ מי הכריחו לר"ת בשמעתין בד"ה בכותב ובד"ה מה שקנתה לפרש דלא תליא כלל באכילת פירות וזה דלא כשיטת הירושלמי כמו שהביא ר"י בשמעתין לקמן בד"ה מה שקנתה דהא שפיר הוי מצי ר"ת ז"ל לפרש כל הסוגיא בפשיטות ולומר דבחד מינייהו סגי דמיקרי חצר הבעל או במה שאוכל הפירות אע"ג דאם מכרה ונתנה קיים או היכא דאם מכרה אינו קיים אע"ג שאינו אוכל הפירות ולפ"ז א"ש שיטת הירושלמי דמקשה אמתני' מאכילת פירות ולקמן נמי בעובדא דרבא דאיכסיף היינו משום דנהי דבמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות אכתי מיקרי חצר הבעל משום שאם מכרה אינו קיים והכא דמקשה הש"ס בפשיטות אמתני' חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה היינו דנהי דמוקמת למתניתין שנתן לה הבעל החצר במתנה אכתי מיקרי חצר הבעל כיון שאם מכרה אינו קיים ועל זה מוקי לה רבי אלעזר שפיר בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ולא הוצרך לפרש ובפירותיהן דלעולם מיתוקמא מתניתין שנתן לה הבעל החצר במתנה שאין לו פירות אלא שיש לו זכות להוציא מיד הלקוחות אם מכרה ומכיון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך נסתלק ג"כ מאותו זכות שאם מכרה ונתנה קיים והו"ל חצירה לגמרי. אלא דבאמת אחר העיון מצאתי דליתנהו לדברי מהרש"א ז"ל כלל ודברי התוס' כאן היינו אף לפר"ת משום דבפרק האשה שנפלו מסקינן להדיא שמה ששנינו שם במשנה נפלו משניסת הבעל מוציא מיד הלקוחות מקשה הש"ס שם לימא תנינא לתקנת אושא ומשני הש"ס מתניתין בחייה ולפירות ותקנת אושא לגופה של קרקע ולאחר מיתה ולפ"ז ע"כ הא דפשיטא ליה לר"ת לקמן בד"ה מה שקנתה דבמתנה אם מכרה ונתנה אינו קיים ליתא לפי דין המשנה שלא תקנו כלל לבעל אלא אכילת פירות וא"כ כיון דבמתנה אינו אוכל פירות מהיכי תיתי יוכל להוציא מיד הלקוחות אלא משום דר"ת לקמן אעובדא דרבא קאי דהוה בתר תקנת אושא מש"ה משמע ליה דאם מכרה ונתנה הבעל מוציא אף במתנה והיינו משום תקנת אושא והכי משמע ליה מסוגיא דפ' חזקת הבתים דמימרא דאמוראי היא דהוו בתר תקנת אושא ואף בזה יש לפקפק כמו שאבאר שם בסמוך משא"כ הכא דמקשה הש"ס אמתניתין חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה כתבו התוס' שפיר דלכל הפירושים הוי מצי לאוקמי בנתן לה הבעל החצר במתנה דאין אוכל פירות וממילא שאם מכרה ונתנה קיים לדינא דמתניתין דהוי קודם תקנת אושא כדמשמע בפ' האשה שנפלו וכדפרישית ולא הוי צריך לאוקמי כלל בכותב לה דין ודברים אין לי אלא משום דבפ' הכותב איצטריך לאוקמי בהכי ולפ"ז דלא משמע ליה הכא לאוקמי במתנה אלא בכותב לה דין ודברים שפיר קשיא להו לעיל בד"ה בכותב דאכתי הבעל אוכל פירות והוצרך ר"י ז"ל לפרש דאיירי שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ור"ת הוצרך לפרש דלא תלי כלל באכילת פירות כנ"ל נכון ודוק היטב ומה שהקשה מהרש"א ז"ל על דברי התוס' היאך אפשר לאוקמי במתנה דאם כן בחצירו נמי הוי מצי למיתני דמגורשת בכה"ג ולכאורה דבריו נפלאים דודאי כה"ג שנתן לה במתנה לא מיקרי חצירו אלא חצירה ועל זה כתבו דחצירה דמתניתין איירי בכה"ג וכבר עמד על זה בספר קיקיון דיונה והנלע"ד בכוונת מהרש"א ז"ל דממה שכתבו התוס' כן אמקשה דהכא וכי כתב לה מאי הוי ולא סמכו קושייתם להמקשה דלעיל מיניה דמקשה חצירה מה שקנתה אשה כו' הו"ל לאקשויי דאיכא לאוקמי במתנה וזה הכריחו למהרש"א ז"ל דאין כוונת התוס' כלל לומר שנתן לה חצר שלו במתנה אלא עיקר קושיית התוס' במאי דמקשה הכא וכי כתב לה מאי הוי והתניא לא אמר כלום ופירש"י דמאחר שהוא שלו צריך לכתוב לשון מתנה וע"ז הקשו התוס' דאכתי אמאי לא מוקי בהכי שכתב לה לשון מתנה ולעולם בחצר שהוא שלה איירי והיינו דקשיא ליה למהרש"א ז"ל דא"כ הוי מצי למיתני כה"ג בחצירו זה נ"ל ברור בכוונת מהרש"א ז"ל אלא שאין זה כדי להוציא דברי תוספות ממשמעותן ומה שלא הקשו כן מעיקרא יש ליישב לפי הדרך שכתבתי בסמוך ואין להאריך דקושטא דמילתא דעיקר כוונת התוס' להקשות דה"מ לשנויי שכתב לה בלשון טוב וע"ז כתבו אגב גררא דה"ה דה"מ לאוקמי מעיקרא כשנתן לה חצירו במתנה אע"כ דמשום דבפרק הכותב מוקי לה בהכי משני נמי הכי. ועוד נראה בכוונת מהרש"א ז"ל דבכה"ג שנתן לה במתנה אפילו בחצירו ממש נמי מהני וכגון שאחר שזרק הגט לחצירו נתן לה החצר במתנה דכה"ג הוי גט מעליא כדאמר רבא לעיל בפ"ב דף כ"א כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה וכדרב כהנא כו' אהא לא מייתי ראיה כו' אלא מייתי דלא תיקשי היאך יכול להתנות כו' הואיל שלא בא לעולם כו' עכ"ל. פירוש דאהא מילתא שיכול להסתלק בכה"ג אפילו בלשון גרוע לא צריך לאתויי ראיה דעיקר גריעות הלשון דדין ודברים אינו אלא דמאחר שהוא שלו צריך לכתוב לשון מתנה א"כ מילתא דפשיטא היא דהיכא שעדיין לא בא לידו הוי דין ודברים אין לי לשון טוב אלא עיקר הראיה לענין שיכול להסתלק מדבר שלא בא לעולם וכן מבואר בלשון התוס' בפרק חזקת הבתים ואין להקשות א"כ אמאי איצטריך לאוקמי בכותב לה ועודה ארוסה אפילו כשהיא נשואה נמי הוי מצי לאוקמי שמסתלק מאכילת פירות לחוד לשיטת ר"י ז"ל דהכל תלוי באכילת פירות וכיון דאכילת פירות דבר שלא בא עולם הוא שפיר יכול להסתלק אפילו בלשון דין ודברים והא דאמרינן התם לא אמר כלום היינו שגוף הקרקע היא שלו אלא דלאו מילתא היא דנהי דפירות דקל מיקרי דבר שלא בא לעולם מ"מ כשמקנה דקל לפירותיו אמרינן דמיקרי דבר שבא לעולם והכא נמי גוף השדה קנוי לבעל לפירותיו כנ"ל וכן מצאתי בלשון מהרש"א ז"ל בפרק הכותב כיוצא בזה וק"ל:

משנה הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה כו' חצרה ה"ז מגורשת לכאורה למ"ל הזורק ולא הנותן. וי"ל דקמ"ל דזריקה חשיב נתינה דבמתן דמים אין זריקה בכלל שפיכה ופי' רש"י שזורק מרחוק כו'. עוד י"ל דזורק היינו בע"כ דדרך כשאינה רוצה לקבל שזורק לה כלשון הגמ' פ"ק אי בעי זריק ליה גיטא כו'. ובזה דוקא עומדת בתוכה ליחשב יד משא"כ ברצונה י"ל דמהני מטעם שליחות וכדמחלק פ"ק דב"מ גט דחוב כו'. או י"ל דלשון הזורק כו' והיא בתוך. היינו וודאי עכ"פ כשנופל לארץ תהיה היא כבר עומדת בתוכו דאל"ה אלא שבאה אח"כ לשם לא מהני דהוי חצרה הבאה לאחר מכן וגרע מטלי מע"ג קרקע. וא"כ י"ל דבשעה שזורק צריך להיות שעומדת בתוך ביתה היינו כשיוצא מתחת ידו ולא סגי אף שבאה קודם שנח. למ"ד בפרק הזורק בשבת (ק"ב א') דבלא ליכתא ומיתנא נגמר מיד בזריקה כיון שאין בידו עוד להחזיר. וא"כ הא בעי ש"ס ב"מ (י"ב א') זרק דרך פתח זה כו' אויר שאין סופו כו'. א"כ בשעה שזרק שהיה אין סופו להניח בידה שלא היה עומדת לא מהני מה שבאה דהיאעושית הנתינה ובליכתא ומיתנא היה מהני כשבאה כנ"ל משא"כ סתם זריקה וא"כ קמ"ל רבותא גדולה הזורק כו' והיא בתוך כו' בשעת זריקה דוקא כנ"ל:

שם בתוך ביתה. הה"מ מסתפק דבב"מ (יא א') אמר בצד חצרי משמע גם בחוץ ע"ש. ואפשר דנקיט אורחא דמלתא כיון. שזורק בע"כ ע"י שאינה רוצה לקבל א"כ בחוץ בידה לילך משם. ומה"ט נקיט בתוך ביתה. וי"ל בזה תמיהת תוס' למה נקיט בנ"מ וכתב דו"ד. אטו אי אפשר (להיות לה] בית שלה לגמרי. ולהנ"ל י"ל כיון דתני תוך משום אורחא כנ"ל והא בית' בידה להפקיר בדבור לחוד ולא תהיה מגורשת ועדיין בזריקה יודע שאפשר לה לבטל. ולכך מפרש בנ"מ רק שכתב סלוק מפירות לחוד. ואינה יכולה למכור ולהפקיר ג"כ דסילק מפירות לחוד לא מדקל לפירותיו. וא"י להפקיר כלל. והוצרך להביא ראיות דמהני סילוק בדשלב"ל כנ"ל. והגם דבעי ג' [בהפקר] י"ל כמו בשבת [דף י"ח ע"ב בתוס' ד"ה דמפקרא] דמסתמא כו' וכן בגט דחוב וא"ר. ויש לדחות:

שם גמרא מנהני מילי [כו'] ת"ל ונתן. כתב רש"י ז"ל מדלא כתב. ובידה יתנהו. וכתב ר"ן בחידושיו ואינו נכון דאין משמעות יותר ונתן בידה מן ובידה יתנהו ע"ש. וכ"כ רשב"א ז"ל ואינו מחוור מטעם הנ"ל ותמהני שהרי מפורש טעמו ב"מ י' ע"ב ד"ה ת"ל ונתן מ"מ מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן ע"ש דהיכא דלא כ' בידה רק לה הוי לרשותה ג"כ רק בידה היינו יד ממש היכא דליכא ילפות' וכאן דיש לדרוש אדלעיל הוי כהיכא דמוכח ואמרינן ידה רשותה וז"ש רש"י וידה כו' רשותה דכתיב ארצו מידו ע"ש. והא ש"ס [ב"מ] נ"ו ע"ב דידו ממש ע"ש. רק רש"י מפרש הש"ס שם כן טעמא דכתב ונתן כו' היינו דעכשיו דכתב ונתן די"ל אדלעיל מפרשינן ידה רשותה. רק דלהוי דומיא דידה סמוכה או משתמר לדעתה כמו דפליגי כנ"ל. וא"ל א"כ גם מחובר שנותן יועיל כדבעי למימר באונאה אי לאו ידה ממש ע"ש י"ל דמ"מ אימעט שאינו דומה לידה שאינו מחובר שהגט נעשה ידה אבל אינו נותן לידה. אך קשה דאי הוי ילפינן דקאי על וכתב לה ונתן הוי בעי נתינה לשמה ג"כ כמו וכתב והא (פ"ב) בגטין [פ"ו ע"ב] אמר אימר דבעי [ר"א] כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי כו' גם משמע בהא דגט בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו דלא מהני משום דכריתות בעינן היינו נתינה של כריתות וזה מדסמך. ספר כריתות ונתן כו' ע"ש ב"מ ז' ע"א:

ונראה דרש"י כירושלמי דר"ע ס"ל מויקח ארצו מידו מרבי חצרה והא ידו ממש כנ"ל וע"כ משום הלימוד דונתן כנ"ל מפרשינן ידה רשותה ואינו חולק עם ש"ס דילן כלל. ומזה י"ל מאי דס"ל לרש"י דמהני קנין אגב בגט דכשיהי' שלה יהי' כל היכא דאיתא ברשותה ככל פקדון. אך מ"מ אין זה סברא:

שם ונתן בידה אין לי אלא בידה גגה חצרה מנין ת"ל ונתן (בידה) [מ"מ] ופי' רש"י ז"ל מדלא כתיב ובידה יתנהו ותמהו הר"ן ורשב"א ז"ל מאי חילוק בין ונתן בידה או בידה יתנהו ודחו דבריו ע"ש. ונראה למאי דאמר בש"ס מ"ק כ"א דאמר מי כתיב ויעמוד ויאמר ועמד ואמר כתיב וע"ש יבמות ק"ג בתוס' שם דכיון דלא כתיב לשון צווי מוכח דאינו מעכב בדיעבד וכן גבי בילה בקדשים דכשראוי אינה מעכבת משום דלא כתיב ויבלול עיין תוס' מנחות ובכמה דוכתי. וא"כ גם הכא דלא כתיב ויתן בידה רק ונתן מוכח דלא מעכבי וזה אי אפשר לומר דאין הנתינה מעכבת כיון שזה עיקר הגירושין וע"כ דאתי לאורויי דאין הנתינה בידה דוקא מעכבת ומרבינן אפילו חצרה כו'. ואף דתוס' יבמות שם כתבו דהיכא דלא כתיב מעשה אחריו הוי לעיכובא ע"ש מ"מ אינו מוכרח לרש"י ז"ל ופי' שפיר החילוק אי הוי כתיב בידה יתנהו לשון צווי משא"כ דכתיב ונתן בידה הוא כמו ועמד ואמר וקמ"ל דלא מעכבא ומרבינן חצירה. ואף דא"כ הי' בעי לכתחלה בידה ז"א דזה תלוי במאי דמסתברא למילף. אך אי נימא כנ"ל ליבעי עכ"פ ראוי ליתן בידה ממש וכשהיא נקטעה ידה לא יוכל לגרשה כמו שהקשו תוס' גבי נקטעה יד העדים ביבמות דנימא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וי"ל כמ"ש תוס' שם שאין סברא לפוטרו בשביל זה וכן כאן:

עוד יש לפרש למ"ש ת"י עירובין [י"ג ע"א] דלכך מוכח דוכתב בגט לא קאי אבעל אף דונתן קאי אבעל משום דהתורה כתבה על כל אדם שיוכל לגרש אף מי שידיו קטועות ולכך מוכח דוכתב לא קאי אבעל דוקא ע"ש וי"ל גם כאן דמוכח דיכול לגרש כל אשה אף שידי' קטועות ומוכח דידה לאו דוקא ומרבינן חצרה כו' ואמר שפיר ת"ל ונתן בידה מ"מ היינו על כל אשה. ואף דיכולה לעשות שליח. זה קשה גם שם בכתיבה וצ"ל כמ"ש [ת"י] שם וזה שייך גם כאן:

שם גמ' וצריכא. לכאורה תמוה דבש"ס ב"מ י"ב פליגי בקטנה אי יש לה חצר או לא ומסיק דבגט כ"ע לא פליגי דמטעם יד איתרבאי ומהני רק במציאה פליגי אי ילפינן מציאה מגט או לא ילפינן וא"כ לכאורה אי לא ילפינן מאי פריך דליתני בגט הא לא נילף. וצ"ל דמאי דלא ילפינן הוא ג"כ מטעם דאמר הכא דבגט הוא בע"כ. אך קשה למ"ד ילפינן אליבא דאמת א"כ ע"כ לא אמרינן צריכותא הנ"ל. דבגט בע"כ וקשה קושית הש"ס למה לי' בגנב הא איכא למילף מגט כיון דע"כ באמת ילפינן דאל"ה לא מוכח בקטנה. וי"ל דלענין גוף הקנין חצר לא הוי מצינו למילף משום סברא דגט בע"כ משא"כ עכשיו דכבר כתבה תורה דגם בגנב קונה חצר שוב לענין מטעם מאי יקנה ילפינן מציאה מגט דקונה מטעם יד דליכא למדחי שבע"כ דהא חזינן דמ"מ קונה:

עוד י"ל דלכאורה מאי הסברא דבע"כ שלכך יקנה חצר. וי"ל דהא קיי"ל עודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה משום דבכל הקנינים צריך כוונה לקנות וא"כ לכך ס"ד דחצר אינו קונה דנהי דהחצר הוי כידו או שלוחו כמותו מ"מ הא אין כאן כוונה לחצר לקנות ולא עדיף ממנו שאף הוא לא הי' קונה בלא כוונה. אבל בגט שהוא בע"כ ואינו צריך לכוונה דידה שפיר קונה חצר דהוי כידה ואמר שפיר צריכותא הנ"ל. אבל עכשיו דרבתה תורה שקונה גם בגנב ומציאה בלא כוונה. שפיר ילפינן מציאה מגט שיקנה מטעם יד דלא שייך למפרך מה לגט שבע"כ דמאי בכך דנימא משא"כ מציאה דבעי כוונה לא מהני חצר ז"א דהא אף אי קונה מטעם שליחות ע"כ גילתה התורה דקונה גם בלא כוונה וליכא למיפרך לענין החילוק שבין משום יד או שליחות ושפיר ילפינן כנ"ל:

שם ואי אשמעינן גבי גנב דקנסי' רחמנא. ותמוה ג"כ דהא מסיק בש"ס ב"מ דחצר איתרבי משום יד ולא גרע משליחות ולכך במציאה וגנב קונה מטעם שליחות ובגט דחוב הוא ולא שייך מטעם שליחות קונה מטעם יד ע"ש. וא"כ איך אמר הכא דלכתוב בגנב לחוד ולא בגט הא לא הוי ידעינן גט כלל דשם קונה רק מטעם שליחות וזה לא שייך בגט וצריך לכתוב בגט דקונה מטעם יד. ורש"י ז"ל פי' בב"מ שם דלכך מוכחבגט משום יד משום דמטעם שליחות לא צריך דמוכח מגנב ע"ש ותמוה יותר חדא דהא אמר הכא דליכא למילף מגנב דקנסי' רחמנא. ועוד קשה כנ"ל מאי אמר הכא צריכותא הא שפיר איצטריכי תרווייהו. ואף אם נפרש כאן הצריכותא לא על הפסוק רק על התנא למה תני בתרווייהו. מ"מ קשה כנ"ל דתוס' כתבו שם דהוכיח מהתנא בגט דמשמע אף בע"כ מוכח דמשום יד איתרבאי משא"כ מברייתא דגנב לא מוכח רק שליחות וקשה כנ"ל איך ליתני בגנב לחוד:

ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה דאמר התם דבגנב ומציאה דזכות הוא לו איתרבי משום שליחות משא"כ בגט. ולכאורה נהי דבגנב רוצה גוף הגנבה אבל זה אינו רוצה שיקנה הגנבה להתחייב עלי' כפל לענין חיוב אונסין דזה אינו זכות לו והוא אינו רוצה רק לגנוב ומאי איכפת לי' שלא יקנה לענין כפל ולחיוב אונסין. וא"כ למה יקנה החצר מטעם שליחות להתחייב כפל הא זה הקנין שקונה החצר אינו זכות לו כלל דגם אם לא יקנה יהי' בחצרו בתורת גניבה. וע"כ צ"ל דכיון דגוף החפץ רוצה שוב לענין זה אוקמא רחמנא ברשותי' בע"כ דאף אם אומר בפירוש שאינו רוצה לקנות רק לגנוב לחוד שוב חייבתו התורה כפל וחיוב אונסין ולכך קונה החצר מטעם שליחות גוף החפץ שזה רוצה וזכות לו וממילא חייב כפל. ולכאורה גם בגט נימא כן דיהי' מהני מטעם שליחות ג"כ כיון שהוא בע"כ וכיון דגוף זכיית הנייר קונה החצר מטעם שליחות ושוב ממילא מתגרשת בע"כ אף שאינה רוצה. אך החילוק דבגנב הוא מטעם קנס שכיון שגונב החפץ קנסי' רחמנא וממילא כיון שזוכה החצר החפץ מטעם שליחות ואין דנין כלל על החוב שזה מסתעף ממילא מהקנין דשוב קנסי' רחמנא להתחייב כנ"ל ולכך מהני מטעם שליחות משא"כ בגט שאינו מטעם קנס רק שיש לו רשות לגרשה בע"כ אבל אינו יכול לחוב לה ע"י שליח בע"כ ואין החצר קונה משום שליחות כיון שהוא חוב כנ"ל. וזה עצמו הצריכותא כאן דאי כתב בגנב משום דקנסי' רחמנא ולכך אי לא הוי אמר צריכותא הנ"ל לא הי' יכול לומר דאי כתב בגנב ה"א דרק משום שליחות דז"א דבלא הטעם דקנס לא יכול לומר כלל דבגנב משום שליחות כנ"ל וע"כ ג"כ מטעם יד איתרבאי דכיון שזה חוב אינו מועיל משום שליחות. וצ"ל משום דקנסי' רחמנא ושוב י"ל מטעם שליחות והוצרך לכתוב בגט דמשום יד איתרבאי כנ"ל וא"ש. ומיושב גם דברי רש"י ז"ל שם דאי נימא דגם בגט הוא רק משום שליחות ואף שהוא בע"כ וחוב לה מ"מ נימא כיון דזוכה הנייר ממילא מתגרשת בע"כ. שוב זה יכולין ללמוד מגנב. ולא קשה דנימא בגנב משום דקנסי' רחמנא דז"א דזה הוא רק משום דמהני הזכות ושוב ממילא נתחייב בע"כ וא"כ אם נאמר דגם בגט זה מהני שוב מוכח מגנב ומוכח דעל כרחך איתרבאי בגט מטעם יד כנ"ל:

שם בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך כו' והקשו תוס' דהא עדיין אוכל פירותיהן ע"ש וי"ל דהנה למאי דפריך התם ותימא לי' מכל מילי סליקת נפשך ומשני יד בעהש"ט על התחתונה ומספק אין יכולין להוציא הבעל מתקנת חכמים כו' ולכאורה למאי דקי"ל בספק ויבם בנכסי סבא דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי כיון שזה ודאי יורש ומקצת נכסי' שלו ע"ש. וא"כ גבי דין ודברים שהוא ספק נימא דהוי ספק וודאי דהא האשה ודאי בנכסים שהקנין הגוף ודאי שלה אף אי לא סליק נפשי' מפירות והבעל ספק בהפירות אם יש לו כלל ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי. אך ז"א כמ"ש תוס' ריש ב"מ דדוקא שם שזה ודאי יורש בכל הנכסים משא"כ בחצי' שלי שאף שחצי ודאי שלו מ"מ אינו ענין להיות ודאי על חצי הב' ע"ש. וכן כאן אף שהגוף ודאי שלה מ"מ על הפירות לא שייך כנ"ל. והנה הכא דפריך חצרה מה שקנתה אשה כו' ואף דמה בכך שהבעל אוכל פירות כיון שגוף החצר שלה והוי ידה. וצ"ל או דקנין פירות כקנין הגוף דמי. או דאף דלאו כקנין הגוף מ"מ עכ"פ קנין זה יש לו בגוף החצר לפירותיו וכמו שיכול להקנות דקל לפירותיו ולכך כיון שיש לו חלק בגוף החצר לא מיקרי ידה לגמרי ונקרא ידו ג"כ והוי לא יצא עדיין הגט מידו. וא"כ משני שפיר דכתב לה דין ודברים כו' דשוב י"ל דמהני דין ודברים אין לי בנכסייך לחוד דאף דיד בעה"ש על התחתונה דהוא ספק מ"מ לענין הקנין הגוף שיהי' לו בחצר שוב לענין זה הוי ספק ויבם כו' דהאשה ודאי הגוף שלה לגמרי והבעל ספק אם יש לו בגוף הקרקע זה הקנין לפירותיו או לא דסליק נפשי' לגמרי ושוב לענין זה הוי כמו ביורשים. ממש דהיא יש לה זכות בכל הגוף והוא ספק לענין זכות זה בגוף החצר ושוב אין ספק מוציא מידי ודאי ואמרינן דאין לו שום זכות בגוף החצר. דבשלמא לענין הפירות שהוא דבר אחר הוי כמו בחצי' שלי כו' משא"כ:

לענין הקנין הגוף כנ"ל. ובכל דוכתי י"ל שפיר דאית לי' הקנין הגוף ג"כ דנהי דאם היינו דנין על קנין הגוף לחוד הי' ספק וודאי כנ"ל ואין לו זכות מ"מ כיון שעל הפירות הוי דבר אחר כמו בחצי שלי ושפיר אוכל פירות אף אם לא יהי' לו קנין הגוף. א"כ שוב ממילא יש לו קנין זה בגוף לפירותיו ואף דלענין קנין הגוף הוי ספק וודאי מ"מ הוא להיפך כיון שאוכל פירות מן הדין כנ"ל שוב ממילא יש לו קנין הגוף כנ"ל. אמנם כאן כשנותן הגט לחצירה דבאמת הי' הגט מהני אף שאוכל פירות אם לא הי' לו קנין הגוף בו. וא"כ אם הגט מועיל שוב אין לו גם קנין פירות ג"כ דאינו אוכל פירות עוד שנתגרשה. רק מחמת שיש לו הקנין הגוף. וא"כ שפיר מהני כשכתב לה דין ודברים כו' [נהי] דאמרינן יד בעה"ש כו' מ"מ הוי ספק וודאי ואין לו קנין הגוף וכאן לא שייך סברא הנ"ל דמ"מ יש לו קנין פירות אף שלא יהי' לו קנין הגוף. וממילא שוב יש לו קנין הגוף כו'. דז"א דכאן כיון שלענין קנין הגוף מצד עצמו הוי ספק וודאי ואין לו ושוב מגורשת ואין לו קנין פירות ושוב לא יוכל להסתעף קנין הגוף מחמת הפירות. דבשלמא אם הי' קנין הגוף מצד עצמו הי' שייך כנ"ל משא"כ כאן שהקנין הגוף יסתעף מזה שמגיע לו ע"פ הדין הפירות אף שלא יהי' לו הקנין גוף. וז"א דאם לא יהי' הקנין הגוף כאן אין לו פירות כנ"ל וא"ש דסגי בדין ודברים אין לי בנכסייך לחוד. ואף דלכאורה גם זה הסילוק הוא רק בשעת הגט וא"כ לס"ד דלא אמרינן גיטה וחצירה באין כא'. א"כ גם זה לא הי' מועיל. ויש לדחות דלא דמי כמובן:

שם חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה כו'. אינו מובן כמ"ש תוס' דמה בכך שיש לו בו קנין פירות הא מ"מ גוף החצר שלה. וי"ל דאף דקיי"ל גם באחר שנותן לה מתנה שהוא שלה ואין לו לבעל רק קנין פירות מ"מ אפשר דהיכא שהיא זכתה בהחפץ שאחר נותן לה ע"י חצרה שהוא לגמרי של הבעל דכיון שיש לו לבעל קנין פירות בהחצר שלה דהיינו אם היא משכירה החצר השכר שלו וגם שאר שכר שימוש בחצר רק הגוף שלה. וא"כ מה שהיא זוכה ע"י החצר הוי זה עצמו פירות של החצר מה שמרווחת ע"י החצר שזוכית בדבר זה ע"י החצר והוא לגמרי של הבעל אף גוף הדבר דדוקא כשזוכית בידה ושאר קנין אין לו בו רק קנין פירות משא"כ כנ"ל. ולכךפריך שפיר ומדוייק הלשון מה שקנתה אשה קנה בעלה דאף שהוא עצמו נותן לה הגט בחצרה מ"מ כיון שהיא זוכית ע"י החצר הוא שלו והוי פירות. ויש לדחות דכיון שנאמר שאף שאין לה רק קנין הגוף בחצר היא יכולה לזכות ע"י חצרה בהמתנה. א"כ שוב אינה מרווחת בהקנין הפירות רק היא מרווחת החפץ ע"י קנין הגוף שהיא שלה דבשלמא בשאר שכר שימוש זה מרווחת בעד הפירות שהם שלו משא"כ כאן שהריוח הוא ע"י קנין הגוף ששלה כנ"ל. ואינו מוכרח דמ"מ י"ל דגם הריוח של הקנין הגוף כיון דלא כליא קרנא הוא שלו. ואפשר דדמי להא דטובת הנאה שאינו אוכל פירות עיין ב"ק פ"ט א' ובגונב בהמת מלוג. ויש לדחות:

ובהנ"ל מיושב קושיית תוס' שהקשו דהא יד דאשה ג"כ קניא לי' למעשה ידי' ומאי חילוק בין חצר שקנוי לו לפירות. ולמ"ש א"ש דכיון דמתנה שנותן לה אחר אין הגוף של הבעל דלא הוי בכלל מעשה ידי' כמבואר בש"ע. וא"כ אף דקנוי לו למעשה ידי' מאי בכך מ"מ הגוף שלה וקנין פירות לאו כקנין הגוף ויכולה שפיר לזכות וכאן אינו נעשה שלו גוף הדבר רק בחצר קשה כנ"ל דמה שקנתה כו'. והוצרך להביא ראי' מיד דעבד דמוכח כיון דאין לו יד כנ"ל:

(עז א) לימא קסבר ר' יוסי כתב גט על תנאי כשר וכו'.—עי' רש"י. ותמוה דאיך אפשר לומר כן, דאפי' לא נתקיים התנאי כשר. לכן נראה דס"ד דה"ק כתבו גט ותנוהו לה לאלתר ע"מ שאם לא אבוא עד י"ב חדש, והיינו שמתנה בין על הכתיבה ובין על הנתינה, ומ"מ מכשיר ר' יוסי. ולכך פריך "לימא קסבר ר' יוסי כתב גט על תנאי כשר?", ותקשה לרבא, דאמר לקמן (פד ב), שכל תנאי אפי' על פה פוסל בגיטין אם התנה אותו לפני התורף. ומשני דה"ק שיכתבו לאלתר בלא שום תנאי אלא שעל הנתינה בלבדה הוא מתנה ואם לא באתי וכו'.