דף עה - ב
לאפוקי הכא [להוציא כאן] בברייתא דתנאי ומעשה הם בדבר אחד, בגט עצמו, שהתנאי הוא להחזיר את הגט והמעשה הוא שיהיה גט, ואין תוקף לתנאי גם אם היה אומר את התנאי קודם למעשה.
אלא אמר רב אדא בר אהבה: הטעם שבברייתא בסיפא, הגירושין חלים על אף שהתנה עמה שתחזיר הנייר, משום דתנאי ומעשה הם בדבר אחד [8], ואין תוקף לתנאי, ואינה צריכה להשיב את הנייר.
רב אשי אמר: הא מני [ברייתא זו כדעת מי היא]? כדעת רבי היא [9].
דאמר רב הונא אמר רב: כל האומר תנאי בלשון על מנת כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב], והגירושין חלים מיד, בתנאי שתקיים אחר כך את התנאי.
אם כן יוצא שמקבלת את הגט בשעת הגירושין והנייר שלה על מנת שתחזירהו לאחר זמן, ומתנה לזמן שמה מתנה, ולכן מועלת הגירושין, כיון שקונה את השטר עד לשעה שמחזירה.
אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע שאם רוצה להתנות שהגט יחול רק אם ימות, שיתנה בלשון זה:
אם לא מתי לא יהא גט, ואם מתי יהא גט.
כיון שצריך תנאי כפול, ואם לא כופל את התנאי, הגט חל מיד בלא קיום התנאי, ואם הוא כהן, היא נפסלת עליו, ואינו יכול להחזירה.
ומקשינן: ולימא [ושיאמר] בסדר הפוך: אם מתי יהא גט, ואם לא מתי לא יהא גט!
ומתרצינן: לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה [אדם פורענות לעצמו], ולא מקדימים לומר קודם את הצד שימות.
ומקשינן: ולימא [ושיאמר] בסדר זה: לא יהא גט אם לא מתי, ויהא גט אם מתי.
ומתרצינן: בעינן [צריך] שיתנה את התנאי קודם לאמירת המעשה, ואילו בנוסח זה, מפרש את המעשה - "לא יהא גט", לפני שמפרש את התנאי - "אם לא מתי".
מתקיף לה רבא: מכדי, הרי כל תנאי מהיכא גמרינן [מהיכן נלמד] שאפשר להתנות? מתנאי בני גד ובני ראובן.
וכיון שלומדים משם, צריך שיהיה התנאי שמתנה בדיוק כמו שם.
מה התם [שם] בתנאי בני גד ובני ראובן, הקדים בתנאי את חלק ההן [הכן] [החיובי] - מה יהא אם יתקיים התנאי, קודם לחלק הלאו [השלילי] - מה יהא אם לא יתקיים התנאי.
אף כל התנאים צריכים להעשות באופן זה.
לאפוקי הכא [להוציא כאן] בנוסח שהתקין שמואל שמפרש את צד דלאו קודם שמפרש להן!
אלא, אמר רבא: כך צריך להתנות בגט של שכיב מרע: אם לא מתי לא יהא גט, אם מתי יהא גט, אם לא מתי לא יהא גט.
ומפני מה אומר את התנאי בנוסח מורכב כל כך.
ומבארינן: בתחילה אומר: אם לא מתי לא יהא גט - כי לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה, ולכן פותח בתנאו באפשרות שלא ימות.
ואחר כך מוסיף ואומר את האפשרות שיחול הגט ואחריו את האפשרות שלא יחול הגט: אם מתי יהא גט אם לא מתי לא יהא גט - כי בעינן [צריך] שיאמר את צד ההן קודם ללאו [10].
מתניתין:
האומר לאשתו: הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא, ולא נקב כמה זמן תהא משמשת אותו.
או שאמר לה: על מנת שתניקי את בני, ולא נקב כמה זמן תהא מניקתו.
אם שמשה את אביו או הניקה את בנו בגיל ההנקה, נתקיים התנאי, והרי היא מגורשת;
וזמן קיום התנאי: לשימוש האב הזמן הוא כל ימי חייו, אבל לגבי ההנקה, זמן קיום התנאי הוא רק בתוך זמן ההנקה.
ולפיכך שואלת המשנה: כמה היא מניקתו, כלומר כמה הוא זמן ההנקה, שאם הניקה אותו בתוך אותו הזמן נתקיים התנאי?
שתי שנים [11] מיום שנולד.
רבי יהודה אומר: זמן ההנקה הוא שמנה עשר חדש בלבד.
אבל היות והבעל לא קבע זמן בתנאו, לכן, אם מת הבן קודם שהספיקה להניקו, או שמת האב ולא שימשה אותו, אף על פי שלא קיימה את התנאי - הרי זה גט, שאנו אומרים, שלא נתכוון הבעל בתנאו לצער אותה ולעכב גירושיה, אלא לשם רווחתו [12], ומאחר שמתו, שוב אינו צריך בקיום התנאי, ואילו היה יודע שימות האב או בנו, לא היה מתנה עמה [13].
אמר הבעל לאשתו: הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, או שאמר לה: הרי זה גיטין על מנת שתניקי את בני שתי שנים, שקבע לה זמן בתנאו, ונמצא שאינה מגורשת עד שתשלים את הזמן שהתנה עמה.
מת הבן או שמת האב קודם שנשלמו שתי שנים.
או שאמר האב אי אפשי שתשמשני.
אף אם אמר זאת שלא בהקפדה - שלא הכעיסה אותו, ואין ההקפדה ממנה, ולא היא גרמה לכך שאביו לא ירצה בשימושה.
בכל זאת אינו גט, כיון שלא התקיים התנאי שהתנה עמה.
וכל שכן שאינו גט באופן שההקפדה ממנה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: באופן כזה שהיא לא הקפידה והעיכוב אינו ממנה, הרי זה גט.
שכן כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל עכבה שאינה הימנה - כל מניעה בקיום התנאי שלא נגרמה מצידה, היינו שלא היא עיכבה את קיום התנאי אלא העיכוב בא מצד אחר, הרי זה גט אף על פי שלא נתקיים התנאי.
גמרא:
שנינו במשנה: אם התנה עמה להניק את בנו או לשמש את אביו, צריכה לשמש את האב ולהניק הבן כל צרכו.
ומקשינן: ומי בעינן כולי האי, וכי צריכה להניק את הבן ולשמש את האב כל צרכם בכדי לקיים את התנאי?
ורמינהי: והרי שנינו בברייתא אחרת סתירה לכך: שאם שמשתו את האב יום אחד, או הניקתו את הבן יום אחד - הרי זה גט, שהרי לא פירש כמה זמן תשמש את האב ותניק את הבן, אם כן ביום אחד כבר קיימה את דבריו.
אמר רב חסדא, לא קשיא מדברי הברייתא על משנתינו:
הא ברייתא [זו], כדעת רבנן, והא [וזו] משנתינו, כדעת רבן שמעון בן גמליאל.
שנחלקו במשנה לעיל [עד א] לגבי מי שהתנה בגט "על מנת שתחזירי לי את אצטליתי" ואבדה האיצטלית, שלדעת רבנן - אין לה דרך לקיים את התנאי ולכן אינה יכולה להתגרש בגט זה. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל - באופן זה יכולה לקיים את התנאי על ידי נתינת דמיו.
ויש לומר: שמתניתין כדעת רבן שמעון בן גמליאל הסבור שמפרשים את דבריו אחר כוונתו, והיות וכוונתו להרויח איצטלית, מפרשים את דבריו שלא התכוון דווקא לאיצטלית אלא גם לדמיו, ואם כן אותו דבר לגבי אם התנה שתשמש את האב או שתניק את התינוק, שהתכוון לרווחת האב או הוולד, ומפרשים את דבריו כי התכוון שתשמש את האב כל זמן שהוא זקוק לכך, ושתניק את בנו כל זמן שהוא צריך לינק.
וברייתא סוברת כדעת רבנן הסבורים שמפרשים את דבריו כמשמעו, והיות ופירש איצטלית, צריכה בדווקא להביא לו איצטלית. ואם כן, אותו דבר לגבי אם התנה שתניק את התינוק או שתשמש את אביו, כיון שלא פירש כמה זמן, מתקיים התנאי אפילו אם קיימה אותו רק יום אחד.
ומקשינן: כיצד אפשר לפרש כי משנתינו המצריכה לקיום התנאי כל הצורך, דעת רבן שמעון בן גמליאל היא.
והא מדסיפא של המשנה, מפורש בה שדעת רבן שמעון בן גמליאל הוי.
מכלל [מוכח] דתנא קמא שברישא לאו רבן שמעון בן גמליאל!
כיון שאם גם הרישא היא דעת רבן שמעון בן גמליאל, לא היו מפרשים את שמו בסיפא של המשנה, ואם רצו לפרש במשנה את שמו, היו מביאים אותו ברישא, ומכך שפירשו את שמו רק בסיפא, מוכח שרק הדין שבסיפא כדעתו.
אם כן, אי אפשר להעמיד את הדין הראשון במשנתינו שאם לא פירש זמן בתנאו צריכה לקיים את התנאי כל הזמן - כדעת רבן שמעון בן גמליאל.
אלא יש לתרץ להיפך את הסתירה שבין הברייתא למשנה:
שהברייתא המקילה בקיום התנאי וסוברת שאם לא פירש זמן בתנאו, די ביום אחד למילוי התנאי, כדעת רבן שמעון בן גמליאל היא - דמיקל בתנאי, שאמר שיכולה לקיים את התנאי גם בנתינה דמי האיצטלית, ואמר גם שכל עכבה בתנאי שאינו מחמתה, אינו מעכב בחלות הגט.
ואילו מתניתין המחמירה בקיום התנאי וסוברת שאם לא פירש זמן בתנאו, צריך לקיים את התנאי כל הזמן.
כדעת רבנן היא - שמחמירים בקיום התנאי, והם אלו שסוברים במשנה שאם לא נתקיים התנאי במלואו מעכב הגט מלחול.
רבא אמר לתרץ הסתירה שבין הברייתא למשנה באופן אחר:
לא קשיא: כאן משנתינו מדובר בהתנה סתם שלא קבע זמן, וכשאדם לא קובע זמן סתמו לכל הזמן שצריך.
כאן בברייתא מדובר במפרש שתעשה זאת ליום אחד.
רב אשי חולק על רבא ואמר: כי הברייתא מדברת בהתנה סתם ולא קבע זמן, וכל שהתנה סתם ולא קבע זמן, נמי כמפרש שתקיים את התנאי רק יום אחד דמי.
ומקשינן על רב אשי: שהרי משנתינו מדברת בהתנה סתם ולא קבע זמן.
ותנן במשנתנו: כמה היא מניקתו?
עד שיהא בן שתי שנים.
רבי יהודה אומר: עד שיהא בן שמנה עשר חדש. אם כן בשלמא לדעת רבא ניחא, שצריכה להניק התינוק כל צרכו.
אלא לדעת רב אשי, שבהתנה סתם ולא פירש זמן, נחשב כמפרש שתקיים את התנאי רק יום אחד, למה לי שתי שנים, למה לי שמנה עשר חדש? והרי ביום אחד סגי [מספיק] לה לקיום התנאי!
ומתרצינן: לדעת רב אשי הכי קאמר מתניתין:
כמה היא מניקתו - יום אחד מתוך שתי שנים אלה של זמן הנקה, לאפוקי [להוציא] אם הניקתו לאחר שהגיע התינוק לגיל שתי שנים, דלא מקיימת בזה התנאי, שאין זה הנקה.
ורבי יהודה חולק על תנא קמא וסובר, שמניקתו יום אחד מתוך שמנה עשר חדש של זמן הנקה, לאפוקי [להוציא] אם הניקתו לאחר שהגיע התינוק לגיל שמנה עשר חדש דלא מקיימת בזה התנאי, שאין זה הנקה.
מיתיבי [מקשים] על רב אשי ממה ששנינו:
אמר לה "הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים", או "על מנת שתניקי את בני שתי שנים".
ומת הבן, או שאמר האב אי אפשי שתשמשני, אפילו שלא בהקפדה, שלא היא גרמה לו להקפיד עליו, מכל מקום - אינו גט.
הערות
[8] התוספות מפרש כי הפסול מחמת שהתנאי סותר את המעשה, וכן מפרשים הר"ן והרשב"א. הבית שמואל [לח ז] מוכיח ששיטת הרא"ש [בב"ב פרק ח סימן מח] כי אף אם אינו סותר, לא מועיל תנאי ומעשה בדבר אחד. וכן מוכיח מהרא"ש אצלנו שכתב כי גם בתנאי של על מנת שהמעשה חל מעכשיו, צריך להזהר שלא יהיה תנאי ומעשה בדבר אחד. אבל הקרבן נתנאל [אות ק] דוחה שאין ראיה מהרא"ש. מלשון רש"י [ד"ה בדבר] משמע שתנאי ומעשה בדבר אחד לא מועיל אף אם אינו סותר, וכן משמע מהגר"א [לח ה] שלומד כן ברש"י. הקהילות יעקב [קידושין סימן נ ב] מקשה לפי שיטת הרא"ש שהפסול בתנאי ומעשה בדבר אחד הוא גם כשאינם סותרים זה את זה, אם כן בכל גיטין וקידושין שהאשה היא הנקנית או המתגרשת, כיצד אפשר לעשות תנאים הקשורים בה, כגון על מנת שתתן מאתים זוז או על מנת שלא תשתה יין, הרי זה תנאי ומעשה בדבר אחד. ותירץ שדווקא אם התנאי הוא בהקנאה, כגון נתינת גט על מנת שתחזיר הנייר, נחשב תנאי ומעשה בדבר אחד, אבל אם התנאי בפעולה אחרת, אינו נחשב תנאי ומעשה בדבר אחד.
[9] לכאורה צריך ביאור מדוע מיאן רב אשי בתירוץ הקודם, ובמיוחד קשה לפי הראשונים הסוברים כי לכו"ע לא מועיל כשהתנאי והמעשה בדבר אחד, אם כן מדוע הוצרך רב אשי להעמיד רק כרבי. וכתבו הרא"ש והר"ן שמכאן מקור הרמב"ם [אישות ו ז] שבתנאי של על מנת אין צריך משפטי התנאים, וכך סובר רב אשי, ולכן אינו יכול לתרץ כמו התירוצים הקודמים, והוצרך לומר שרבי היא.
[10] כתב הר"ן, מכאן ראיה שחסרון הן קודם ללאו הוא שלא לסיים בהן, כי בגמר דבריו אדם נתפס, ואם מסיים בהן המעשה נתפס, ואם מסיים בלאו התנאי נתפס, אבל אין קפידא להתחיל דווקא בהן, שהרי כאן מתחיל בלאו ומסיים בלאו, וההן באמצע. וכתב המשנה למלך [אישות ו א], לפי זה אם התחיל בהן ואמר לאו וסיים בהן פסול. וכתב הבית שמואל [סימן לח ג] שמהר"ן משמע כי דווקא בשכיב מרע יקדים את הלאו להן כדי שלא להקדים פורענות, אבל בשאר תנאים צריך להקדים את ההן. ומשמע מדבריו שמן התורה חייב להקדים את ההן. ומקשה המשנה למלך [אישות ו א ד"ה ודע] כי אם צריך מן התורה להקדים את ההן, כיצד אפשר לשנות בשכיב מרע, אלא ודאי שגם בשאר תנאים יכול להקדים את הלאו, והעיקר שגם יסיים בלאו, וכן פסק הרמ"א [סימן לח].
[11] בגליון מהרש"א כתב, כי מלשון "שתי שנים" משמע, שבשנת העיבור, חודש העיבור הוא בכלל השנה, ובאותה שנה מניקתו י"ג חודשים. אבל בגמרא [כתובות ס א] אמרו לגבי מינקת שנתאלמנה, לא תנשא כ"ד חודש, משמע שאין מוסיפין את חודש העיבור להנקה. ובשו"ע [אהע"ז יג יא] כתב שחודש העיבור עולה לכ"ד חודש, וכתב הרמ"א, יש אומרים שלכתחילה יחוש לחודש העיבור. והגר"א מציין לגיטין עה ב "מניקתו ב' שנים". עיי"ש בט"ז.
[12] כך פירש רש"י, שלא התכוון בתנאי אלא להרווחה כל זמן שצריך. ומקשה הר"ן, שהגמרא למסקנא מעמידה את המשנה כרבנן, ולעיל [עד ב גבי איצטלית] נתבאר שלדעת רבנן מתכוון לצערה ולא להרווחה. לכן מבאר הר"ן, כי אף שכוונתו לצערה, מכל מקום רצונו שתניק כל זמן שהתינוק צריך דהיינו שנתים, כי על ידי זה הוא מצערה יותר מאשר אם נפרש שכוונתו לצערה סתם, דהיינו שתניק פעם אחת, ואף שיוצא לפעמים קולא, שאם מת חל הגט, מכל מקום החומרא שכיח יותר מהקולא. הקרבן נתנאל [אות ח] מתרץ לדעת רש"י, שכוונתו גם לצערה וגם להרווחה, ולכן אם מת קודם שהניקה אינו גט, כיון שהתכוון לצערה, אבל אם הניקתו קצת, כיון שלא פירש ב' שנים, אנו אומרים כי כוונתו שצריך ב' שנים לרווחתו, ואם מת אינו צריך לרווחתו.
[13] כך פירש הרע"ב, אבל הרמב"ם [גירושין ח יט] פירש: כי מדובר כאן בכגון שמת האב או הבן לאחר שקיימה את התנאי יום אחד, אבל אם מת האב קודם ששימשתו, או שמת הבן קודם שהניקתו, אינו גט.
רב אשי אמר הא מני רבי הוא דאמר רב הונא אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. כלומר, ואפילו כי איכא תנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם למעשה והן קודם ללאו דתנאו קיים הויא מגורשת דמכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ומקיימא תנאה ואזלא, ולאו למימרא דכל האומר על מנת לא בעי תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה למאן דסבירא ליה הכי בעלמא, ורבנו אלפאסי ז"ל כתב בתשובה דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי בין באיסורא בין בממונא ואין צריך עמו לכל תנאין אלו, ובמקום הזה כתב דאף על גב דבעינן בגיטין תנאי כפול הני מילי באם תשמשי ואם לא תשמשי כענין שנאמר אם לא יעברו בני גד ובני ראובן וגו' וכדאתקין שמואל בגיטא אבל בעל מנת לא דקיימא לן דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. נראה שהוא ז"ל מפרש לזו דרב אשי הא מני רבי הוא כלומר לא מפני שהתנאי בטל כאביי ורבה [ורבא] דתנאי ודאי קיים דכל האומר על מנת אינו צריך לכל התנאין הללו אלא דאפילו הכי מתגרשת מעכשיו משום דכמעכשיו דמי ומקימא תנאה ואזלא, ואף משמו של רבנו האיי גאון ז"ל אמר שכתב כן בתשובה ולדבריהם כל שכן במעכשיו שאינו צריך לתנאין אלו, וכך כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות פרק ו וכל האומר מעכשיו [בנדפס: על מנת] אינו צריך לכפול תנאו ולהקדים התנאי למעשה אלא אף על פי שהקדים המעשה תנאו קיים, וכן כתב הגאון ז"ל בתשובה בעל מנת וכל שכן במעכשיו, והראב"ד ז"ל נתן טעם לדבריהם דתנאי דעל מנת או של מעכשיו כיון דמהשתא חאיל מעשה בתנאי חאיל דהשתא מתנה עמו הוא אבל על תנאי דאם כיון שהתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול מעתה אין בו כח לבטל המעשה אלא אם כן כפל אותו, ויש מביאין ראיה מהא דגרסינן בפרק קמא דקדושין (ח, א) אמר רבי אלעזר האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים, כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ואמר רב הונא אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, והתם ודאי לא כפליה תנאיה ואין מקום שם לכל תנאין אלו, דהא סתם קאמר לה ואפילו על מנת ממש לא אמר לה אלא שאנו רואין מעכשיו כאלו אמר על מנת, ושמא נדחה בזה דטפי עדיף כי לא אדכר מפורש אלא שמעשיו מוכיחין עליו ממי שמזכיר תנאי שלא כדרך תנאין שבכתוב כמו שאנו עתידין לכתוב בסמוך בשם רבותינו בעלי הצרפתים [בנדפס: התוספות] ז"ל בסיעתא דשמיא. והקשה הרמב"ן נ"ר על סברא זו דהא רבי מאיר בעל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים אמרה נמי, כדאיתא בסמוך ותניא בתוספתא בקידושין פרק ג האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל נתן לה שוה פרוטה מקודשת מיד עד שיאמר אם לא דברתי אם לא עשיתי דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ובודאי אית ליה לרבי מאיר כרב דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי כדמשמע בתוספתא דתניא התם על מנת שתשמשי את אבא ועל מנת שתניקי את בני הרי היא מגורשת מיד עד שיאמר אם לא תשמשי את אבא ואם לא תניקי את בני דברי רבי מאיר וכו', הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ועל מנת שתניקי את בני שתי שנים ונתקרע הגט או שאבד אפילו בתוך שתי שנים הרי זה גט שהאומר על מנת כאומר מעכשיו, אלמא מדפליג רבי מאיר ברישא ולא פליג בסיפא שמע מינה דאפילו לרבי מאיר על מנת כאומר מעכשיו ואפילו הכי בעי תנאי כפול, ואשכחן נמי דבעל מנת בעינן תנאי שאפשר לקיימו על ידי שליח וכדקיימא לן חליצה מוטעת כשרה והיכי דמי כגון דאמרינן ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, אלמא אף בעל מנת בעיא כתנאי בני גד ובני ראובן. ועוד דמי עדיף על מנת ממעכשיו ממש ואף במקום [בנדפס: במהיום] אם מתי אתקין שמואל אם לא מתי ואם מתי, ועוד דבפרק האומר בקידושין שנו בירושלמי מתנה אדם על עירובו אמר רבי אלעזר מאן תנא אם בא ואם לא בא רבי מאיר היירן רבי מאיר חבריה מדין רבי מאיר דקידושין דתני האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת רבי מאיר אומר בין ירדו בין לא ירדו מקודשת עד שיכפול תנאו הכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וכו' עד רבי חגי בעא קומי רבי אסי והן אם לא כלאחר הוא אמר ליה שנייה היא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם הרי דבגירסא זו משמע שהם סוברים בהפך דבעל מנת ומעכשיו בעינן תנאי כפול ובלאחר ואם לא בלא מעכשיו אין צריך תנאי כפול, והרמב"ן ז"ל גם כן כתב בלאחר שאינו צריך לכפול תנאו, וצריך עיון.
הא דלא אוקמה רבא כרבי כדאוקמא רב אשי לאו למימרא דלית לרבא כרב אשי דודאי רבא כרבי סבירא ליה כדמשמע בבבא בתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא קלז, ב) גבי אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי דאמר רבא החזירו יצא לא החזירו לא יצא, ואם איתא דהאומר על מנת לאו כאומר מעכשיו אף על פי שהחזירו היכי יצא והלא לא נתקיים התנאי עד שהחזירו ובאותה שעה אינו בידו שיצא בו, וכן נמי גבי שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי אמר רבא התם שאם הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר והיאך הוא מוקדש אי אית ליה לרבי דבשעת קיומו של תנאי אינו בידו, אלמא ודאי רבא כרבי סבירא ליה אלא דרבא למאי דסבירא ליה למקשה קא מהדר דמאן דמקשה רישא אסיפא לית ליה דרבי אלא כרבנן דפליגי עליה, ומשום הכי קא משני ואזיל אפילו אליבא דרבנן, ותדע דאביי גופיה דלא מוקי לה הכא כרבי אית ליה דרבי כדמשמע לקמן (גיטין עו, ב) דאמר אביי הכל מודים בעל מנת שתצא חמה מנרתיקה מעכשיו קאמר לה דאמר רב הונא אמר רבי כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי.
אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט וכו'. ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה, שאלו בתוספות בשלמא כשאין תנאי קודם למעשה אין התנאי מועיל לפי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן, אלא המעשה היאך הוא מתקים שהרי גילה בדעתו שאינו רוצה שיתקיים המעשה כי אם בקיום התנאי, ועוד מתנית שכיב מרע דקיימא לן דאם עמד חוזר ואף על פי שכתוב בה קנין דאומדין דעתו שלא צוה אלא על דעת שימות, מכל מקום הרי אין כאן תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה, וכן במברחת וזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דבכולהו אזלינן בתר אומדנא ומאי שנא הכא, ויש לומר דטפי עדיף גלוי הדעת לבד מתנאי שאינו כהלכתו דכיון שהתנה ולא התנה כהלכתו הרי גלה בדעתו שאינו חושש בקיומו ואינו רוצה בביטול המעשה אף על פי שמתבטל תנאו, עוד יש לומר דהנהו דלא כרבי מאיר, אלא דקשיא להו אחריתי תנאי ומעשה בדבר אחד מה היה לו לעשות והיאך יתקיים המעשה אחר שגלה בדעתו שאינו מתרצה בכך אלא על דעת כך, והעלו הענין בקושי דשמא בכולהו יש ייתור כמו בתנאי כפול דמפרש רבי מאיר בקידושין פרק האומר, ואם תאמר כיון דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר תיקשי לך ההיא דאתרוג דהא הוה ליה תנאי ומעשה בדבר אחד. יש לומר דכיון דקיימא לן כרבי דאמר האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי יפה מתקיימין התנאי והמעשה, והכא דפסלינן ליה גבי על מנת שתחזירי לי את הנייר משום תנאי ומעשה בדבר אחד היינו לרבנן דפליגי עליה דרבי וטעמא דמילתא שאין הגט ראוי לחול עד שיתקיים התנאי וכשנתקיים התנאי כלומר שמחזירתו לו אינה יכולה להתגרש בו שהרי אין גט בידה.
עוד הקשו בתוס' דבכולהו תנאי דמתניתין הוי מעשה קודם לתנאי הרי זה גטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז, הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני וכן כולן, וכי תימא מתניתין דלא כרבי מאיר, מכל מקום קשה דהא תניא בסמוך הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ועל מנת שתניקי את בני שתי שנים אף על פי שלא נתקיים התנאי הרי זה גט לפי שלא אמר אם תשמשי ואם לא תשמשי אם תניקי ואם לא תניקי דברי רבי מאיר, אלמא אפילו לרבי מאיר טעמא דלא כפליה לתנאיה הא כפליה לתנאיה לא הוי גיטא דאי לא תימא הכי הוה ליה למפרך [בנדפ: הכי] כדפרכינן לעיל בריש שמעתין, ועוד קשה דהא אמר רבא בבבא בתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא קלז, ב) ובפרק קמא דקדושין (ו, ב) אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא ואמאי לא והא הוה ליה מעשה קודם לתנאי אלא אם כן תאמר דרבא ליה ליה דרבי מאיר אלא דהכא אמאי דסבירא ליה למקשה קא מהדר וליה לא סבירא ליה כדכתבינן לעיל, ומיהו לפי מה שכתבנו בשם רבותינו הגאונים ז"ל דבעל מנת אין מדקדקין בתנאין אלו אתי שפיר דכולהו תנאי דמתניתין בעל מנת הן וכן ברייתא דלקמן בעל מנת היא שנויה ורבי מאיר נמי כרבי סבירא ליה כמו שכתבנו למעלה, אלא שכבר עמדו לנו דבריהם ז"ל בקושיא כמו שכתבנו למעלה, אבל בתוספות תירצו דכולהו תנאי דמתניתין ומתניתא בלישנא קיטא מתניאן ולעולם בשכפל תנאו ובשהקדים תנאי למעשה וכן ההיא דאתרוג בשכפל תנאו ושהקדים תנאי למעשה, אבל הך ברייתא דלעיל דעל מנת שתחזירי לי את הנייר מגורשת וכו' כיון דהשתא לא סבירא ליה כרבי דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו על כרחין הוה לן למימר דטעמא משום שלא התנה כתנאי בני גד ובני ראובן, ואכתי קשיא לי דהא תנן כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש כתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו לה לאחר שנים עשר חדש אינו גט, רבי יוסי אומר כזה גט, וההיא ודאי דוקא קתני שהקדים מעשה לתנאי כדאיתא במתניתין, ואפילו הכי הוי תנאה, ואיכא [בנדפס: ואפשר] למימר דתנאה דהוי על ידי שליח לא מצי לשוויה [בנדפס: לשנייה] שליח ואי שני בתנאיה לא עבד ולא כלום אף על גב דמעשה קודם לתנאי, ואינו מחוור כל הצורך דהא ברייתא דלקמן דעל מנת שתשמשי את אבא לכאורה אינה שנויה בקוצר דאם איתא מאי קאמר לפי שלא אמר אם תניקי ואם לא תניקי, אלמא ברייתא דוקא קתני, ודוחק הוא לומר דמקצתה דוקא ומקצתה לאו דוקא לומר דהכי קתני על מנת שתשמשי את אבא זה גיטיך. וצריך עיון לפי דבריהם.
ועוד דגרסינן בירושלמי בקדושין ואיתא נמי בעירובין אמר ר' אבהו בשם רבי יוחנן סדר סמפון כך הוא: אנא פלוני בר פלוני מקדש לך אנת פלונית בת פלונית ומכניסך ליום פלוני ואם אתא יום פלן ולא כנסתיך לא ליהוי לי עלך כלום, אלמא מעשה קודם לתנאי הוי תנאי, ומיהו זו יש לומר דרבנן היא ואפילו בגיטין וקדושין לא בעו הנך תנאין. ואינו מחוור כל הצורך, דודאי משמע דכולהו אמוראי בגיטין וקדושין חוששין להא דרבי מאיר, וצריך עיון.
הא דאתקון שמואל אם לא מתי ואם מתי, לאו משום שהלכה כרבי מאיר דהא פליגי רבנן עליה והוה ליה יחיד ולית הלכתא כותיה, ועוד דעיקר תנאי בני גד ובני ראובן גבי ממון הוא דכתיב ולא באיסורא והתם הוא דבעי' רבי מאיר תנאי כפול כתנאי בני גד ובני ראובן ובגיטין וקידושין דבעינן תנאי כפול משום דאיסורא דאית ביה ממונא הוא, כדאיתא בשבועות פרק שבועת העדות, ולגבי ממונא אפילו גלויי דעתא נמי מהני ביה כדאיתא בקידושין (מט, ב) בההוא גברא דבעא למיסק לארעא דישראל וזבין נכסיה, ואיסתפקא להו התם דברים שבלב אי הוו דברים או לא, אלמא גלויי מילתא בעלמא מהני לענין ממונא וקיימא לן הכין וכל שכן מי שמתנה ולא כפל תנאו שהוא קיים, אלמא לא קיימא לן כרבי מאיר, ומיהו אין מכאן ראיה כל כך דאפשר דטפי עדיף גלויי דעתא מתנאי שאינו כהלכתו כמו שכתבנו למעלה משמן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל, מכל מקום לא שבקינן חכמים דרבים נינהו ועבדינן כרבי מאיר דהוא יחיד, אלא שמואל לרווחא דמילתא הוא דאתקין הכי ולחומרא, דדילמא איכא מאן דסבר לה כרבי מאיר ואי לא כפל תנאו אתי למימר דגט קיים ותנאי בטל וקא שרי אשת איש לעלמא, ואפשר [בנדפס: ואף על גב] דאפשר נמי דאתי השתא לידי האי קולא דזימנין דלא כפל [בנדפס: דכפל] ואתו למימר מדאיתקין שמואל אם לא מתי ואם מתי שמע מינה הלכה כרבי מאיר וגטו קיים, להכי ליכא למיחש דמדאתקין הכי וארגילו בכפילא לעולם מיכפל כפלי ליה, וכן דעת רבינו שמואל ז"ל דהא דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע חומר הוא בגיטין וזהו לשונו בבבא בתרא פרק יש נוחלין: גמרא, הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, ואף על גב דלגבי גיטין קיימא לן כרבי מאיר דבעי תנאי כפול כדאמרינן בפרק מי שאחזו אתקין שמואל וכו' הני מילי לענין גיטין וקדושין הוא דבעי תנאי כפול [בנדפס: לכתחלה לרווחא דמילתא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן, ומיהו לגבי דיני ממונות לא בעינן תנאי כפול] אלא גלויי דעתא כתנאי הוי אפילו היכא [בנדפס] אף על פי] דלא פריש כלום ואיכא למיתלי באומדן דעתא כדאמרינן בפירקין לעיל גבי דינין הרבה כגון כותב כל נכסיו לאשתו ולקמן בפרק מי שמת גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וגבי מי ששמע שמת בנו וכו', עד כאן.
מתני': הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים. כלומר עד שיהא הולד בן שתי שנים,
רבי יהודה אומר שמונה עשר חדש. דלרבי יהודה זה זמן הנקת תינוק.
מת הבן. פירוש: ואפילו קודם שהתחילה להניקו כלל, והיינו טעמא לפי שלא נתכוין זה אלא שתניק את הבן כל זמן שיצטרך להנקה והא לא איצטריך וכדאמר רבה לעיל גבי ארישא הא לא איצטריך. ואפילו לרב יוסף דאמר התם הא לא דלא התם הוא דלא טפי ליה אלא מחמת טירחה יתירה והא לא טרח, אבל הכא לצורך הנקת התינוק ושימוש האב נתכוון והא לא איצטריך, ותדע לך דהא במת על כרחין בשמת קודם שתשמשנו כלל מיתוקמא, דאי בשהתחילה לשמשו ומת פשיטא דמגורשת דהא שמשתו כל צרכו, ועד מתי תשמש ותזיל דאין לומר שתשמשנו כל ימי חייה קאמר דאם כן אפילו לא מת אינו גט דאין זה כריתות כדאמרינן על מנת שלא תשתי יין לעולם כלומר כל ימי חייך אין זה כריתות כל שלשים יום הרי זה כריתות, אלא ודאי בשמת עד שלא שמשתו קאמר והיינו דאיצטריך לאשמועינן דמגורשת, ומת הבן נמי בשמת עד שלא הניקתו כלל קאמר, ואפילו הכי מגורשת ומן הטעם שכתבנו דלא נתכוון אלא כמה שיצטרך התינוק לינק והא לא אצטריך, ועוד דעל כרחין לרב אשי דאמר בגמרא כל סתם כמפרש יום אחד דמי כי קתני מת הבן עד שלא הניקתו כלל קאמר, ולכאורה מיניה נשמע לכולהו דמת הבן עד שלא הניקתו קאמר, ומכל מקום מצאתי פלוגתא דאמוראי בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם על הא מתניתין אמר רבי בא בחייו והוא שתשמשנו כל צרכו והוא שתניקו כל צרכו, לאחר מיתה אפילו לא הניקתו כל צרכו אלא אפילו שמשתו שעה אחת אפילו הניקתו שעה אחת, רבי שמעון בן לקיש אומר בחיין אפילו לא שמשתו כל צרכו ואפילו לא הניקתו כל צרכו אלא אפילו שמשתו שעה אחת ואפילו הניקתו שעה אחת, לאחר מיתה אפילו לא שמשתו ואפילו לא הניקתו כלום, מתניתין פליגי על רבי שמעון בן לקיש כמה הוא מניקתו שתי שנים רבי יהודה אומר שמונה עשר חדש אמר אבין בשכר מניקה שנו, ופירוש כל צרכו בתינוק שתי שנים או שמנה עשר חדש ובאב כל ימי חייו ומשום פלוגתא פלוגתא דר"ל נקט ליה דאמר דאפילו לא שמשתו כל צרכו אלא אפילו שעה אחת אבל באב לרב אבא לא מיפלגינן כלל בין חיין למות דהכא והכא כל צרכו הוא דכי שמשתו שעה אחת ומת היינו כל צרכו, ומיהו אפילו לא מת שעה אחת בעינן משום קיומו של תנאי, שהרי על מנת שתשמש את אבא ותניק את הבן קאמר, ומיהו כשמת אין אומ' זמן הראוי להנקה ולשמוש קאמר וכמו שפירש כך וכך שנים ואם מת תוך זמן הראוי לכך אינו גט דכיון שלא פירש זמן קצוב כמי שפירש שתשמשו ושתניקו כל שצריך לו קאמר, וריש לקיש סבר דסתם כמפרש יום אחד או שעה אחת הוא כסברת רב אשי דגמרין ולאחר מיתה אף על פי שלא שמשתו ולא הניקתו כלל דכיון שהתנה עליה סתם לא הקפיד אלא אזמן הצריך לו וכל שאינו צריך אינו מעכב ולא התנה עליה מתחלה בכך, ואקשו עליה ממתניתין כדאקשינן בגמרא אדרב אשי ופריך רבי אבין תנא קמא ורבי יהודה דאפליגו בכמה היא מניקתו בשכר מניקה שנו כלומר לאו במתנה עליה על מנת שתניקי את בני קא מיפלגי אלא במתנה על מנת שתתן שכר מניקה להניק את בנו דהתם איכא למימר דלצעורה קא מכוין ובדוקא התנה שתתן שכר זמן הנקת הבן דהיינו שתי שנים לרבנן ושמונה עשר חדש לרבי יהודה דהוה ליה כאלו התנה על מנת שתתן מאתים זוז והילכך מתניתין נמי איכא לפרושי כריש לקיש ואפילו לא הניקתו כלל, אי נמי יש לפרש בשהניקתו שעה אחת דוקא כדי שיתקיים תנאו, ומת האב משום מת בן נקט ליה וכדי נקטיה אי נמי משום סיפא דקתני או שאמר האב איני רוצה שתשמשני שלא בהקפדה דאיפליגי עלה תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל קתני נמי הכא מת האב ואף על פי שאינו צריך לשנותו שהרי נתקיים כל תנאו ושמשתו כל שעתו. ורש"י ז"ל פירש כן בגמרא דלרבא בשהניקתו שעה אחת ונתקיים תנאו ולרב אשי בשלא הניקתו כלל והיינו דאקשינן עליה דרב אשי בגמרא בשלמא לרבא רישא בדלא פריש ואיכא לאוקומה בשהניקתו שעה אחת והילכך בשמת הבן אחר שהניקתו שעה אחת הרי זה גט אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דברישא נמי הרי לא נתקיים תנאו דהא לדידיה רישא על כרחין בשלא הניקתו כלל ולא נתקיים תנאו ואמאי מגורשת, עד כאן. ומסתברא דברישא אם אמר האב איני רוצה שתשמשני שלא בהקפדה מגורשת דמשום הרוחא הוא והא לא אצטרך מדלא התנה עליה זמן ידוע ויש לבעל הדין לחלוק, ובתוספתא שנאה כמחלוקת [בנדפס: שנאה במחלוקת] הריני כותבה לקמן וצריך עיון, ואפילו לרבנן דאמרי גבי איצטלית איצטלית דוקא דלצעורה קא מיכוין, התם הוא דכל שעה צריך לאיצטלית אבל הכא הא מית ליה תינוק ולא צריך להנקה, והיינו נמי דלא אתני בהדה זמן ידוע.
על מנת שתניקי את בני שתי שנים או תשמשי את אבא שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה. כלומר אפילו שלא בהקפדה שאין העכבה ממנה כלל אלא שאינו רוצה בשמושה אינו גט דמכל מקום לא נתקיים התנאי, ולא דמיא לעל מנת שתתני לי מאתים זוז חזר ואמר לה מחולין ליך דאבעיא לן אי הויא מגורשת לרבנן דשאני התם דכיון שהבעל עצמו שהתנה מחל אפשר לומר שכל כך לא נתכוון לצערה, אבל הכא שפירש שתי שנים איכא למימר דמעיקרא מיקפד קא קפיד בקיום התנאי, וכיון שלא נתקיים אינו גט, ולרבן שמעון בן גמליאל דקאמר דכל שאין העכבה ממנה הרי זה גט נמי יש לחלק בין תנאי זה לתנאי דעל מנת שתתני לי מאתים זוז ואמר לה מחולין ליך דאיכא למימר דהתם כיון שהתנה עליהן מתחלה ובידו ליקחם עכשיו כמו בשעת התנאי ודאי בעינן קיום התנאי אבל הכא מעיקרא לא נתכוון אלא שאם יצטרך לכך תניק את הבן ותשמש את האב ועכשיו שמת הבן ואינו צריך והאב אינו רוצה בשמושה הרי זו מגורשת שעל דעת כן התנה עליה מתחלה, ואם תאמר לרבן שמעון בן גמליאל דאמר כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט, הא דאמרינן לעיל נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה כי לא הויא נתינה מאי הוי מכל מקום תהא מגורשת דהא רוצה לקיים תנאה ואין העכבה ממנה ויכולה היא שתאמר הילך מאתים זוז אם תרצה ליקח קח וכדקתני בברייתא רבן שמעון בן גמליאל אומר יכולה היא שתאמר תן לי בנך ואניקנו תן לי אביך ואשמשנו, גם בזו יש לומר כמו שתרצו למעלה דשאני הכא דאין הדבר תלוי בידו הלכך יש לומר דלא נתכוון אלא אם יצטרך לכך והא לא אצטריך, ואף על פי שהתנה עליה זמן ידוע אין כוונתו אלא אם יצטרך לכך והא לא איצטריך, אבל בעל מנת שתתני לי מאתים זוז מתחלה היה דעתו לקבלם [בנדפס: ועדיין יכול הוא לקבלם] וכיון שכן לא נתקיים התנאי ואינה מגורשת [בנדפס: ולרבנן דהכא דאמרו אינה מגורשת סבירא ליה דהכא נמי מקפיד קפיד בתנאו כיון שפירש לה זמן קצוב], ולרבנן לא תיקשי לן אידך לישנא דאמרינן התם דנתינה בעל כרחו שמה נתינה, דהתם כיון דהויא נתינה והיא נתנה הרי קיימה תנאה אבל הכא הרי לא נתקיים התנאי, כך תירצו בתוס'.
גמרא: רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. מתניתין בסתם וקא משמע לן דמסתמא כל שצריך להנקה קאמר, וברייתא במפרש יום אחד וקא משמע לן דאף על פי שמקיל עליה דוקא קאמר, ואם מת קודם שתניקנו אינה מגורשת כדרבן דמתניתין דאמרי מת הבן בתוך שתי שנים אינה מגורשת, כך פירשו בתוספות.
תנן כמה היא מניקתו שתי שנים רבי יהודה אומר שמנה עשר חדש בשלמא לרבא ניחא אבל לרב אשי מה לי שתי שנים ומה לי שמנה עשר חדש ביום אחד סגי. קשיא לי לישנא דקאמר אלא לרב אשי מה לי שתי שנים דהוה ליה לאקשויי בלישנא דתיובתא או בקשיא ולימא אלא לרב אשי קשיא, אי נמי ותיובתא דרב אשי דלכאורה מתניתין הויא תיובתיה דהא במתנה עליה סתם קאמרי רבי יהודה ורבנן דכמפרש זמן הנקה הוא ובעינן למר כ"ד חדש ולמר י"ח חדש, ויש לומר דר' יהודה ורבנן לאו אתנאי דמתניתין קיימי ולומר דכל שמתנה סתם על מנת שתניקי את בני מניקתו כ"ד ולרבי יהודה י"ח אלא בעלמא קיימי בכמה תינוק יונק וכמה הוא זמן הנקתו ועיקר פלוגתייהו [בנדפס: במניקה שמת בעלה ומחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה היא שנויה בברייתא בפרק אף על פי וכההיא דמניקה שמת בעלה] ומשום הכי מקשינן בהאי לישנא בשלמא לרבא היינו דאצטרכינן הכא לברורי כמה הוא זמן הנקתו משום דכל שמתנה סתם כמפרש לזמן הצריך להנקה הוא, אלא לרב אשי למה לי שתי שנים ולמה לי שמנה עשר חדש כלומר מה בכך ומה נפיק מביניהון הכא דהא ביום אחד סגיא, ופריק דאותו יום שמניקתו מיהא בעינן שיהא תוך זמן הנקתו, והלכך איצטריך תנא דמתניתין לאשמועינן זמן הנקתו עד כמה ולאפוקי לאחר י"ח חדש לרבי יהודה וכ"ד לרבנן, כך נראה לי.
215ימים לסיום הש״ס