גיטין עד ע"ב

דף עד - ב

והתניא [וכן שנויה ברייתא] כדברי רבי יוחנן, שרבי וחכמים לא נחלקו לענין לשון "על מנת" בתנאי שהרי הוא כאומר מעכשיו, ונחלקו רק בהתנה "מהיום ולאחר מיתה".

דתניא: האומר הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה - גט ואינו גט. כי ספק אם במה שאמר "לאחר מיתה" התכוון לחזור בו ממה שאמר "מהיום" והתכוון שיחול לאחר מיתה, או שהתכוון לתנאי - שיחול מהיום בתנאי שימות, דברי חכמים.

רבי אומר: כזה - גט. כלומר גט כשר הוא לגמרי, כי ודאי התכוון לתנאי.

ומזה שנחלקו בברייתא באופן שאמר בלשון "מהיום ולאחר מיתה", משמע, שאם אמר בלשון "על מנת" כולם מודים שנחשב כאומר במפורש שיחול מעכשיו, והגט חל.

ומקשינן: ולרב יהודה, דאמר רבי וחכמים בעל מנת פליגי,

אם כן קשה מהברייתא, כי אדמיפלגי [כי עד שנחלקו] רבי וחכמים במהיום ולאחר מיתה, ליפלגי [יחלקו] בעל מנת, וייהיה חידוש בדבר, שרבנן פוסלים את הגט אפילו באמר בלשון "על מנת", ולא רק באמר בלשון "מהיום ולאחר מיתה".

ומתרצינן: אמנם רבנן פוסלים את הגט גם באמר בלשון "על מנת", אבל הברייתא העדיפה להעמיד את מחלוקתם באמר בלשון "מהיום ולאחר מיתה" כדי להודיעך כחו דרבי, שאינו חושש כלל שהגט אינו גט אפילו בלשון זה.

ומקשינן: וליפלגו [ושיעמידו בברייתא את מחלוקתם] ב"על מנת", ולהודיעך כחן דרבנן שפוסלים אפילו באופן זה את הגט, וכל שכן באמר "מהיום ולאחר מיתה".

ומתרצינן: כח דהיתירא עדיף ליה. הברייתא מעדיפה להשמיע עד כמה מתיר רבי, מאשר להשמיע עד כמה אוסרים רבנן. כי יותר קשה להתיר דבר מלאוסרו, ולכן יש עדיפות לחידוש של היתר מחידוש של איסור.

שנינו במשנה: אמר לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מכאן ועד שלשים יום, אם נתנה בתוך שלושים יום - הרי זה גט, ואם לאו - אינו גט.

ומקשינן: פשיטא שכן הוא, שהכל תלוי אם קיימה בסוף את התנאי או לא! ומתרצינן: החידוש בדברי המשנה הוא, כי מהו דתימא [הייתי אומר] שקפידיה [שקפידתו של הבעל] שתתן לו תוך זמן קצוב, לאו קפידא [איננה הקפדה] של ממש, ואין זה תנאי ממש המחייבה לגמרי.

ורק לזרזה קאתי [הוא בא] בזה שקצב לה שלושים יום לקיום התנאי, אבל אינו מקפיד אם תאחר.

קא משמע לן שהוא תנאי גמור, ואם לא קיימתו תוך שלושים יום - אין זה גט.

שנינו במשנה: אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה שהיה בישוב צידן באדם שהתנה שיחול הגט כשתתן לו אשתו את האיצטלית שלו, ואבדה האיצטלית, ואמרו חכמים שתתן לו במקומו, את דמיו ותהיה מגורשת.

והוינן בה: מאי תנא, איזה דין שנה התנא, דקתני [ששנה] על זה "מעשה"? כי אין התנא שונה מעשה אלא רק בשביל ראיה לדין שהביא, ואם כן צריך ביאור, כי הרי לא הובא שום דין במשנה, שהמעשה הזה הוא ראיה לו.

ומתרצינן: חסורי מיחסרא, והכי קתני [חסר בדברי המשנה, וכך יש לשנותה]:

אם אמר לה הבעל, הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי איצטליתי, ואבדה איצטליתו, אינה יכולה לקיים התנאי, כיון שאיצטליתי דוקא קאמר לה, ולא דמיה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: תתן לה את דמיה, כי אינו מקפיד אלא שיהיה לו את שוויות האיצטלית, ולכן יכולה לקיים את התנאי בנתינת דמיה ^[11].

ואמר רבן שמעון בן גמליאל, מעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי אצטליתי, ואבדה אצטליתו, ואמרו חכמים: תתן לו את דמיה.

בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: האומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, וחזר ואמר לה מחולים לך, מהו? האם מחילה זו נחשבת לקיום התנאי כאילו נתנה לו המעות או לא?

תיבעי [יש להסתפק] לרבנן, וכמו כן תיבעי [יש להסתפק] לרבן שמעון בן גמליאל.

תיבעי [יש להסתפק] לרבנן, האומרים שדמים אינם נחשבים תחליף לאיצטלית.

שמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם שאם מקבל דמיו, אינו נחשב שקיבל את האיצטלית, ואינה מגורשת - אלא משום דלא אחלה גבה [שלא מחל לה על האיצטלית].

אבל הכא, הא קאמר [הרי אמר] לה, שהמעות מחולים לך, וכיון שמחל לה על המעות, נחשב כאילו קיבל ממש את המעות עבור האיצטלית, שמחילה הרי היא כקבלה.

או דלמא, אפשר לומר, כי אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר [לא אמר] שמתקיים התנאי גם בלא נתינת האיצטלית עצמה, אלא באופן דקא מפייסה ליה בדמי [שמפייסת אותו בדמים], שנחשב התנאי כמקוים בזה שקיבל תמורתה.

אבל לוותר על התנאי לגמרי ולמחול עליו - אולי לא שייך.

ואם כן, מה הדין?

אמר ליה רבי יוחנן: הדין הוא שאינה מגורשת, והמחילה אינה נחשבת לקיום התנאי ^[12].

איתיביה [מקשים על רבי יוחנן] ממה ששנינו במסכת נדרים: האומר לחבירו הריני אוסר עליך באיסור קונם כל הנאה שאתה תהיה נהנה לי [ממני] אם אי [אם אין] אתה נותן לבני כור אחד של חטין ושתי חביות של יין. רבי מאיר אומר: אסור לחברו ליהנות ממנו, מחמת הקונם, עד שיתן אותם דברים לבנו.

וחכמים אומרים: אף זה הנודר, אם רצה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם, בלא שאילת התרת חכם, ואומר רק הריני כאילו התקבלתי ממך הדברים.

משמע שאם מוותר לאחר מעשה על מה שתבע, נחשב כאילו קיבל, אם כן אף כאן בגט תיחשב מחילת הבעל כאילו קיבל, ותהא מגורשת?

ומתרצינן: הכי השתא?! וכי אפשר להשוות את שני המקרים, התם [שם] בגירושין לצעורה קא מכוין [לצער אותה מתכוון] בתנאו שמתנה עימה שתביא לו מאתים זוז.

וכשמחל לה על המעות, לא ציערה ולא נתקיימה כוונתו בתנאי.

מה שאין כן הכא [כאן] בנדרים משום הרווחה הוא שהתנה, שרצה להרוויח לבנו ^[13], ובסוף הא לא איצטריך [הרי לא הוצרך] להרווחה זו, ונחשב שהתקיים התנאי בזה שבא על סיפוקו.

מעשה: ההוא גברא [היה אדם] דאמר ליה לאריסיה:

כולי עלמא דלו תלת דלוותא [כל האריסים שבמקום זה נוהגים לדלות ולהשקות את השדה שלוש פעמים], ואכלי ריבעא, [ומקבלים רבע] מיבול השדה עבור עבודתם שחורשים וזורעים ומנכשים ומשקים ועושים כל צרכי השדה.

אבל את דלי ארבעה ואכול תילתא, [אבל אתה תדלה ותשקה את השדה ארבע פעמים, ותקבל בשכרך שליש מיבול השדה].

לסוף אתא מיטרא [בסוף ירד גשם] ולא היה צריך להשקות כי אם שלוש פעמים כדרך כל האריסים.

ונשאלה שאלה לפני חכמים האם מגיע לאריס רק רבע מהיבול כשאר כל האריס, כיון שלא נתקיים התנאי, ולמעשה השקה את השדה רק שלוש פעמים כדרך שאר האריסים, או שמגיע לו שליש מהיבול, כיון שהתנה עם הבעל הבית שיקבל שליש בתמורה להשקאת השדה ארבע פעמים, ולמעשה האדמה הושקתה ארבע פעמים ונתקיים התנאי.

אמר רב יוסף: לא מגיע לו, כי אם רבע מהיבול כשאר האריסים, שהא [שהרי] לא דלה פעם רביעית, ולא קיים את התנאי.

רבה אמר: הא לא איצטריכא [הרי לא הוצרך] האריס להשקות את השדה פעם רביעית, שכבר הושקתה מעצמה על ידי הגשמים, וזכה האריס בכך, ומגיע לו שליש היבול.

והוינן בה: לימא [נאמר] שרב יוסף דאמר כאן לגבי אריס, כי לא נחשב שהאריס קיים את התנאי בזה שירדו גשמים ולא הוצרך להשקות, סובר כרבנן במשנתינו לגבי איצטלית, הסוברים כי צריך לקיים את התנאי כלשונו, ולא מתקיים התנאי בנתינת דמי האיצטלית.

ורבה דאמר כאן לגבי אריס כי נתקיים התנאי גם אם ירדו גשמים והושקתה השדה מאליה, סובר כרבן שמעון בן גמליאל במשנתינו, הסוברים שדמים נחשבים כאילו קיבל איצטלית, כמו כן גשמים נחשבים כאילו קיבל השקאה ^[14].

ומקשינן: ותיסברא [וכי סבור אתה] שרבה ורבן שמעון בן גמליאל סוברים אותו דבר?

והא קיימא לן בכל המחלוקות של רבה ורב יוסף, הילכתא כוותיה דרבה, חוץ משלשה מחלוקות [לגבי שדה, ענין ומחצה].

ובהא [ובהלכה זו], קיימא לן אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל! ואם כן יש סתירה לומר כי רבה שהלכה כמותו סובר כרבן שמעון בן גמליאל שאין הלכה כמותו.

אלא לעולם יש לומר שגם רבה וגם רב יוסף סוברים כדעת רבנן שלא מתקיים התנאי כשלא עשה כדברי התנאי.

ולענין זה נחלקו רבה ורב יוסף:

רב יוסף סובר בפשטות כרבנן, שצריך לקיים התנאי כמשמעו, וכיון שהבעלים התנה עמו שישקה את השדה ארבע פעמים, והוא לא השקה פעם רביעית לא נתקיים התנאי.

ורבה אמר לך: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי, שכשירדו גשמים האריס קיים את התנאי, אפילו לדעת רבנן אמרתי אותם.

כי עד כאן לא קאמרי [לא אמרו] רבנן התם [שם] בגירושין שבשביל קיום התנאי צריך לתת את האיצטלית עצמה ולא את דמיה - אלא משום דלצעורה קא מיכוין, שסתם אדם המגרש את אשתו, מתוך איבה הוא ומקפיד שיתקיים התנאי בדיוק כמו שהתנה ^[15], מגרשה, לכן מספק אומרים שכוונתו בתנאי לצערה ^[16], ולא תולים לומר לקולא, שכוונתו היתה רק להרויח ממון.

אבל הכא בשדה, אומרים שמשום הרווחה הוא, שהתנה עם האריס להשקות פעם נוספת.

והא לא איצטריך [והרי לא הוצרך] בסוף להשקיה נוספת, אם כן בעל השדה בא על סיפוקו על ידי הגשמים, ונתקיים בזה התנאי.

תנן התם בערכין בענין גאולת "בתי ערי חומה".

מדברי תורה: בית שנמכר בתוך עיר חומה ולא נגאל על ידי בעליו בתוך שנים עשר חודש - נשאר הבית בצמיתות לקונה:

ובראשונה קודם תקנת חכמים, היה נטמן הקונה במשך כל היום האחרון של שנים עשר חדש, כדי שיהא הבית חלוט לו ^[17], שלא ימצאהו המוכר ולא יוכל לגאול את הבית, וישאר הבית לקונה לצמיתות ^[18].

התקין הלל הזקן ^[19] שיוכל המוכר לפדות את הבית בעל כרחו של הקונה:

שיהא המוכר חולש [מטיל] את מעותיו שייחד לצורך פדיית ביתו ללשכה שהתקינו לכך במקדש, ויהא שובר את הדלת של הבית ונכנס ^[20].

ואימתי שירצה הלה הקונה, יבוא ויטול את מעותיו מהלשכה.

ואמר רבא: מתקנתו של הלל נשמע להוכיח:

כי האומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז,

ונתנה לו מדעתו [מרצונו] - הרי היא מגור שת.

ואם נתנה לו בעל כורחו - אינה מגורשת ^[21].

ויש להוכיח זאת מדאיצטריך ליה להלל לתקוני תקנה מיוחדת, לגבי נתינה של ממון בעל כורחיה של לוקח, דהויא לה [שתהא נחשבת] נתינה,

הכי גרסינן: ולרב יהודה דאמר בעל מנת נמי פליגי אדמיפלגי במהיום ליפלגו בעל מנת. ולא גרסינן ליפלגי נמי בעל מנת דאם כן מאי קא משני להודיעך כחו דרבי דאיפליגי בתרתי הא אודען כחן דרבי ודרבנן, וקשיא לי מאי קא פריך אדמיפלגי במהיום ליפלגו בעל מנת ולא ליפלגו במהיום דהא לא שייכי אהדדי ומעל מנת לא שמעינן מידי למהיום ולאחר מיתה דטעמא דמהיום ולאחר מיתה משום ספיקא אי תנאה אי חזרה וטעמא דעל מנת שימות לרבנן כאומר הרי זה גיטך לאחר מיתה ולא הוי גט כלל, ותירצו בתוספות דהכי פירושו אדמיפלגי במהיום דלא הוי חדושא אלא לרבי דאילו לרבנן הא שמעינן לה במתניתין מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ליפלגו בעל מנת דהוי חדושא לתרוייהו דהא לא שמעינן במתניתין אי כמעכשיו [בנדפס: במעכשיו] או לא אלא מדלא מיפלגי במידי דהוי חדושא לתרוייהו אלמא משמע דלא משכח להו דפליגי אלא במהיום ולאחר מיתה אבל בעל מנת לא פליגי.

[בנדפס: הא דאמרינן: כח דהיתירא עדיף. קשיא לי דאי מפלגי בעל מנת אשמעינן נמי כחא דהיתירא בעל מנת שתתני לי מאתים זוז ונקרע הגט או שנאבד, ויש לומר דאפילו הכי במהיום ולאחר מיתה שמעינן היתירה טפי דאף על גב דאתני בהדיה בלאחר מיתה ואפילו הכי אמר רבי כזה גט.

חסורי מיחסרא והכי קתני וכו'. קשיא לן ומאי דוחקי דמחסר לה למתניתין ומוקי לה בפלוגתא לימא חסורי מיחסרא וכולה רבן שמעון בן גמליאל היא, ויש לומר משום דלא מיסתבר טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל כדאמרינן בסמוך כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, ולא בעי לאוקומי כולה מתניתין בטעמא רעיעא אלא מדמחסרינן לה מוקמינן לה בטעמא תריצא.

איצטליתא דוקא קאמר. הקשו בתוספות במאי עסקינן אי כגון שהוא רוצה לקבל הדמים ומוחל לו האיצטלית תיפשוט בעיין דבסמוך דאמר לה מחולין לך דלרבנן לא מצי מחיל ולרבן שמעון בן גמליאל מצא מחיל, ואי בשאינו חפץ לקבל הדמים אם כן תפשוט בעיין דנתינה בעל כרחו הוי נתינה דהא הכא לא פליגי רבנן אלא משום דאצטלית דוקא קאמר הא לאו הכי נתינתה נתינה, ורבן שמעון בן גמליאל אפילו בהכי פליג ומכשר, אלא לכולי עלמא הויא נתינה, ובתוספות העלו הדבר בקושיא ומסתברא דלא דמי דהכא מתכוין הוא בקבלת המעות לקיים תנאו והא לא איקיים לרבנן דאיצטלית דוקא קאמר ולרבן שמעון בן גמליאל הא איקיים דלאו דוקא קאמר אבל בעיין דמחולין ליך הא לא מתכוני לקיומי תנאה אלא לבטולי תנאה ומיבעיא בעי אי מצי מחיל אתנאיה או לא, והיינו דקאמר עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלא אחליה [אחלה] גבה [בנדפס: גבי] כלומר ולקיים תנאה מיכוין ואנן סהדי דלא איקיים, אבל הכא הא קאמר לה מחולין לך ובטליה לתנאיה דומה למה שאמרו בעובדא דאפסקיה מברא ואמר חזו דאתאי וכו', והתם לבטולי גיטא קא מיכוין לקיומיה תנאיה קא מיכוין והא לא איקיים, ואם תאמר כי אמר ליה מחולין ליך ומבטיל ליה לתנאיה נמי ליהוי גיטא דהא תניא לקמן בפרק הזורק בתחלתו כנסי שטר חוב זה או ששלפתו מאחריו קוראה והרי הוא גיטא אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך דברי רבי ורבי שמעון בן אלעזר אומר עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטך וקיימא לן כרבי דלא בעי נתינה אחריתי, והכא נמי כי אמר מחולין ליך ליהוי כנטלתו ממנה וחזר ונתנו לה בלא שום תנאי, מסתברא דהכא בדלא אמר לה ליהוי גיטא בלא תנאי אלא מחולין ליך לבד קאמר והילכך מיבעיא להו אי מצי מחיל אתנאיה וליהוי גיטא בלא [בנדפס: משום] נתינה קמייתא דלאו בקפידה אתני בהדה דלהרוחת איצטלית איכוון והא לא איצטריך או דילמא בקפידא אתני בהדה ולרבנן עד שתתן איצטלית עצמו, ולרבן שמעון בן גמליאל עד שתתן היא או דמיה, אבל אם אמר לה ליהוי גיטיך בלא תנאי ודאי הרי זה גט, והא דתניא בתוספתא הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי זה גיטך מעכשיו לא אמר כלום כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה. ההיא רבי שמעון בן אלעזר היא, ואף על גב דאוקימנא מתניתין דהמגרש את אשתו ואמר לה חוץ מפלוני וכו' כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה אפילו כרבי הואיל וקנאתו ליפסל בו, דאלמא כל שקנאתו כלל צריך הוא ליטלו ממנה ויחזור ויתננו לה, וכל שכן הכא דקנאתו לגמרי להתגרש בו ולינשא בו. לא היא, דהתם קנאתו לגמרי ליפסל בו ואי איפשר בלאו הכי, אבל הכא אי בעי לא מקיימא תנאה ונמצא גט בטל בביטולו של תנאי אם כן אכתי לא קנאתו, הלכך אי אמר לה ליהוי גיטא בלא תנאי דיו, ואין צריך ליטלו ממנה ולא גרע ממתנה עליה תנאי אחר דבטלו דבריו האחרונים את הראשונים, דהא נמי דאמרינן לקמן (גיטין עה, א) הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה על מנת שתשמשי את אבא אין צריך ליטלו ממנה כמו שאנו עתידין לכתוב בסייעתא דשמיא.

הא דבעיא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ואמר לה מחולין ליך מהו והדר ליה אינה מגורשת. נראה דאינה מגורשת לא לרבנן ולא לרבן שמעון בן גמליאל קאמר, דמדבעיא איהי מיניה בין לרבנן בין לרבן שמעון בן גמליאל אי איתא דלרבן שמעון בן גמליאל הויא מגורשת לא הוה ליה לאהדורי סתם אינה מגורשת אלא לרבנן אינה מגורשת, ומדפרכינן עליה מהאומר לחברו קונם שאי אתה נהנה לי אם אתה נותן לבני כור של חטים ושתי חביות של יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם, ופרקינן התם לצעורה קא מיכוין והא לא צערה הכא משום הרוחה הוא והוא לא איצטריך, משמע דרבן שמעון בן גמליאל נמי אית ליה דלצעורה קא מיכוין אלא דלאו לצעורה בנתינת אצטלית דוקא קא מכוין אלא או בנתינת איצטלית או בנתינת דמיה, וקשיא לן דלקמן משמע דרבן שמעון בן גמליאל לית ליה דלצעורי קא מיכוין אלא דלהרוחה קא מיכוין, מדאקשינן אמתניתין דכמה היא מניקתו שתי שנים ומי בעינן כולי האי והא תניא שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט, ומשני רב חסדא מתניתין רבן שמעון בן גמליאל כלומר דלא סבירא ליה דלצעורה קא מיכוין אלא להרוחה קא מיכוין, הלכך כל כמה דהוא צריך להנקה נתכוין זה כדי שלא יצטרך לשכור אחרת, וברייתא רבנן דאמרי דלצעורה קא מיכוין [בנדפס: והא צערה יום אחד וכן פירש רש"י ז"ל לקמן וכן פירשו בתוספות, אלמא רבן שמעון בן גמליאל לית ליה דלצעורה קא מכוין] והכא משמע דאית ליה כמו שכתבתי. ויש לומר דלרבן שמעון בן גמליאל עיקר תנאו משום הרוחה הוא אלא מיהו אף לצעורה נמי מתכוין כלומר מתכוין הוא לצערה שתתן לו [בנדפס: איצטליתו או דמיה וכן במתנה על מנת שתתן לו] מאתים זוז משום דהוא צריך להן ומתנה עליהן בדוקא, מה שאין כן בנדרים דאינו מתכוין בתנאו כלל אלא משום הרוחתו לבד וכל שאינו רוצה בהן ומוחל עליהן כאלו קבלום הרי אנו רואין אותו כאלו נתקיים תנאו שלא התנה אלא אם צריך ורוצה והלכך גבי מתניתין דעל מנת שתניקי את בני משום הרוחתו נתכוין והתנה בדוקא אבל לרבנן דלית להו בגיטין משום הרוחתו כלל אלא משום דלצערה כל שצערה במה שהתנה אפילו יום אחד נתקיים כל תנאו דאין לנו לתלות דלצערה הרבה כל זמן שהוא צריך להנקה נתכוין, כך נראה לי.

ותסברא והא קיימא לן הלכתא כותיה דרבה. פירוש: מדפסקי בעלמא רבה ורב יוסף הלכה כרבה חוץ משדה קנין ומחצה, ומכאן תשובה לאומר דלא נאמרו דברים אלא במה שנחלקו בבבא בתרא בלבד, ומה שהוצרך לפסוק בפרק קמא דקידושין בפלוגתא דשיראי והלכתא שיראי לא צריכי שומא ואף על גב דפלוגתא דרבה ורב יוסף הוא, התם היינו טעמא משום דמייתי רב יוסף התם מנא אמינא לה טובא והוה סלקא דעתין דמסתבר טעמיה.

[בנדפס: הא דאמרינן: הכא משום הרוחה הוא ולא אצטריך. קשיא לי דמינה משמע לכאורה דכל נותן על מנת שיהנהו המקבל בדבר ידוע ואחר כך לא הוצרך לאותו הנאה מתנתו מתנה והוקבע תנאיה דהא לא אצטריך, ואם כן תקשי לן מתניתין דהנושא האשה ופסקה לזון את בתה חמש שנים דקתני נשאת לשני ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים אחד זנה ואחד נותן דמי מזונות נשאת הבת הבעל חייב במזונותיה והם נותנים לה דמי מזונות, ואמאי והא לא איצטריכא דלית לה תרי תלת כרסי וכן עובדא דאייתי' עלה בגמרא בההיא דאוגר רחיא לטחינה ולבסוף איעתר וזבין רחיא דאסיקנא דאי א"ל למיטחן למריה רחיא קמא כופין אותו ומהדר דמי שכירות לשוכר, ויש לומר דשאני הכא דהתנה בהשקאת שדה זו ואלו משקה אותה לאחר ירידת הגשמים היתה שדה מתפסדת וכן א"א לומר לו השקה אתה ואני אסלק מי גשמים הלכך הוה ליה כאלו התנה עמו אם יצטרך והא לא איצטריך אבל במזונות הבת אף על גב דלית לה תרי כרסי יכולה היא שתאמר לכל חד וחד זון את שאיני חפצה במזונות אידך וכיון שכן כשהתנתה בדוקא התנתה שיהא כל אחד נותן מזונות או דמיהן אם תרצה היא וכן הדין בעובדא דרחיא, והיינו נמי טעמא דמתניתין דנדרים דלא הותר נדרו ממילא אף על גב דלא אצטריך אלא שיכול להתיר שלא על פי חכם ובאומר הריני כאלו התקבלתי, כך נראה לי].

הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר הרי הם מחולים לך אינה מגורשת שהרי לצערה קא מיכוין ולא ציערה ובתוספתא אמרו כיצד יעשה יטלם הימנה ויחזור ויקנם לה ומ"מ בעל מנת שתתן לי איצטליתי ואבדה והבעל מוחל בדמיה יש מי שאומר שאף לרבנן תתן את דמיה דהא מכל מקום איכא צערא וכן הביאוה ממה שאמרו בסוגיא זו עד כאן לא קאמרי רבנן התם איצטלית דוקא אלא משום דלצעורה קא מיכוין אלמא דבנתינת דמיה ליכא צערא הואיל והתנה באיצטלית והילכך אינו יכול למחול אף בדמים וכן כתבו שאם אמר על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה משכון עליהם שאינו כלום זוזי דוקא קאמר וכן שאם נתנו לו אחרים בשבילה לא כלום הוא שהרי אמרו למטה הא לא דלה וכבר דלו מן השמים ולא הועיל לו וכן נראה לדעתם שאם מכרה לו במאתים ושיעכבם לקיום התנאי אינה קרויה נתינה:

המגרש על מנת שתתן לו אשתו מאתים זוז ורצה למחול יש אומרין שנוטל הימנה את הגט וחוזר ונותן בלא תנאי כדרך שאמרו בפרק אחרון פ"ב א' בחוץ מפלני ויש אומרין שלא נאמר כן אלא בשייר אבל בתנאי לא:

זה שכתבנו שכל שהתנה בנתינה אין המחילה בו קיום תנאי דוקא בענין גט ומשום דלצעורה איכון ולא להרוחה דידיה ואפי' בדבר שנתברר לכל שמשום הרוחה דידיה התנה ועכשו לא הוצרך ומחל מ"מ כשאמרו לצעורה איכון לא שיהא עיקר התנאי לצעורה אלא עיקר התנאי לצורך הוא ומ"מ מרוב האיבה שביניהם דעתו בשעת התנאי על כל צער שלה המתגלגל בסבת קיום התנאי אבל דיני ממונות שהתנאי שהוא מתנה בנתינה להרוחה דידיה מיכון המחילה בו כנתינה ומכאן אמרו קונם שאי אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור של חטים מתיר נדרו שלא על פי חכם כיצד אומר הריני כאלו התקבלתי ר"ל לצורך בני ואין צורך שיאמרו הבנים הרי אנו כאלו התקבלנו שההרוחה שלו הוא שאם אין זה נותן הרי מחסורם על האב ומ"מ אם אין הבנים מוטלים על האב יראה שהם צריכים למחול ואם מתו הבנים יש מפקפקים בה אם נתר הנדר מאליו אם לאו ומ"מ נראה שבמחילה הוא דכל שהוא משום הרוחה ולא איצטריך במחילה הוא אלא שיש לומר שלא נאמר כן אלא במחילה דוקא:

מי שאמר לאריסו הרי מנהג המקום להיות האריס משקה את השדה שלשה פעמים ונוטל רביע והריני מתנה עמך שתשקהו ארבע ותטול שליש וכשבא להשקותו פעם רביעית ירדו גשמים ולא הוצרך להשקות נוטל שליש שלא נתכון זה בתנאו אלא להרוחה דידיה ולא איצטריך ושמא תאמר והלא אמרו במציעא פרק האומנין האי מאן דאגר אגירי לדולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים תירצו גדולי הפוסקים דשאני אריס מפועל שהאריס שותף הוא ואם נאנס הקרקע אין לו כלום והילכך כל שקבל עליו להשקות ארבעה ולא הוצרך קנה שליש אבל פועל שאף אם נאנס הקרקע לא פקע שכרו כל שלא הוצרך הפסיד וגדולי המפרשים כתבו ששניהם בדין אחד הם שאם שכרו להשקות כל היום ובא המטר בחצי היום או משהתחיל במלאכה פסידא דבעל הבית ויהיב ליה כפועל בטל וכמו שאמרו שם האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתיה בפלגו דיומא אי איכא עבידתא דכותה עבדי דקשיא מינה לא עבדי ויהבי להו כפועל בטל ואריס הרי הוא כקבלן ומשנשלמה מלאכתו נוטל שכרו משלם ואינו עושה בדבר אחר וא"כ מה שאמרו שם פסידא דפועלים בשלא התחילו במלאכה וכן גורסין שם בקצת ספרים אתא מיטרא בפלגו ליליא:

הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז והיא נותנת ואינו רוצה לקבל אלא שמטמין עצמו הרי לא נתקיים התנאי מצאתהו ונתנה לו בעל כרחו הרי זו מגורשת שנתינה על כרחו במקום שיש טענה לנתינה כגון זה שהתנה ליתן נתינה היא מפני שהוא דומה כעין פירעון חוב ומ"מ כל שלא מצאתהו אפי' הניחם בבית דין שיטלם כל זמן שירצה אינו כלום שהרי הקונה בית בבתי ערי חומה שאם לא גאלו לסוף שנה חלוט לו ופירשו בו שבראשונה היו מטמינים עצמם יום אחרון של שנים עשר חדש כדי שיהא חולט לו והתקין הלל שיהא בעל הבית מטיל מעותיו ללשכה שהיתה מיוחדת לכך ויהא שובר את הדלת ונכנס ואימתי שירצה הלה ליטול יטול אלמא שאלמלא מצד תקנתו לא היה דבר זה מועיל כלל ובמה שהתקין התקין הא לענין גט אינו כלום:

ולפי דרכך אתה למד שכל שהוא מתנה איזה תנאי עם אחר במעכשו או בעל מנת אם רצה המתנה לחזור אינו חוזר אלא אם רצה המקבלו לקיים יקיים על כרחו של זה שהתנה וחזר ואם אינו מקיים לא יתקיים המעשה שאם כן אינו צריך לנתינה על כרחו אלא יחזור בו מן התנאי וכבר ביארנו ענין זה בכדי צרכו בראשון של קדושין בשמועת הרי את מקדשת לי במנה ונתן לה דינר:

מעשה בצידן וכו' מאן תנא דקתני מעשה חסורי מחסרא והכי קתני אם אמר לה ע"מ שתתני לי אצטליתי ואבדה אצטליתו [אצטלתי] דוקא קא"ל רשב"ג אומר תתן את דמיה ומעשה בצידן וכו' אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה ר"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה (ערב בפ' גט פשוט צידן בפ' מי שאחזו וראיה אחרונה בפ' דיני ממונות) והלכך אי לא יהבה ליה אצטליתו דוקא לא הויא מגורשת:

בעא מיניה ר' אמי מר' יוחנן הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין הן לך מהו א"ל אינה מגורשת דלצעורה איכוין והא לא ציערה:

ההוא גברא דא"ל לאריסיה כ"ע דלו תלת דלוותא ואכלי רבעא את דלי ד' ואכיל תילתא לסוף אתא מיטרא ולא איצטריך אמר רב יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא איצטריך וקי"ל הלכה כרבה תנן התם בראשונ' היה נטמן יום י"ב חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל שיהא חולש את מעותיו ללשכה [ויהא] שובר את הדלת ונכנס ואימתי שירצה יבא הלה ויטול את מעותיו:

בד"ה אדמפלגי כו' דאם כן מתניתין דקתני כו' אמאן תרמייה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ואין להקשות דלמא הוה מוקמינן כרבי כו' אבל רבנן דסברי גבי על מנת גט ואינו גט גבי מהיום סברי דאין גט כלל משום כו' אבל הא קשה אם כן אהאי קושיא נמי שמקשינן דלמא גבי מהיום סברי רבנן דהוי ודאי גט נאמר נמי מתני' אמאן תרמייה כו' או למה לא תרצו התוספות מיד כו' ונראה שמתחלה כו' עכ"ל ע"ש באורך ואין לי להאריך בדחוקיו אבל הנראה דהא ודאי ליכא לאוקמא מתניתין דוקא כרבי דלית לן למימר דפליגי במלתא דלא אשכחן ביה פלוגתא דלרבנן אינו גט כלל ולרבי גט ואינו גט ולקושייתו שניה ג"כ נראה דאין כאן קושיא כלל דודאי לפי תירוץ זה של התוספות משמע להו הא דקאמר אדמפלגי בהא לפלגו בהא היינו משום דהוי כח ורבותא טפי לרבנן והמתרץ השיב לו להודיעך כח ורבותא דרבי דכן הוא סוגיית התלמוד בכולי תלמודא דמכח רבותא פריך לחד מתנאי והמתרץ השיב לרבותא דאידך תנא ולזה הוצרכו לתרץ דה"נ הכא דסמך התלמוד עצמו אדברי רבי יוחנן דטפי אית לן למימר דהוי גט בע"מ מבהיום ואם כן פריך שפיר בפשיטות לרב יהודה דליפלגי בע"מ דהוי רבותא טפי לרבנן דאפילו בע"מ לא הוי אלא גט מספק אלא משום דהוה לבעל דין לחלוק דאי הוה תני ע"מ ה"א דבמהיום לא הוי גט כלל ותירצו בזה דבהא יש לסמוך אמתני' דאמאן תרמייה וטפי ה"ל למתני רבותא בע"מ דמיניה שמעינן לרבנן מיהת במכ"ש מבהיום דלא הוה גט גמור אבל אי לא הוה שמעינן כלל מהיום מבע"מ ואין ענין זה לזה לא הוה פריך ליה כלל אדמפלגי במהיום כו' כמו שכתבו בקושייתם ולתירוץ שני שכתבו התוס' קושטא הוא דהכא דפריך אדמפלגי כו' אינו כפי סוגיית התלמוד בשאר מקומות דפריך אדמפלגי כו' מכח רבותא טפי דהכא לאו מכח רבותא פריך כמ"ש דאין ענין זה לזה אלא דפריך הכי משום דלרבנן כולה מלתא במהיום שמעינן ממתניתין משא"כ בע"מ לרבנן לא שמעינן ליה בשום דוכתא למתני מה דינו וקצת קשה לפי תירוץ השני של התוספות מאי משני להודיעך כח דרבי מאי איכא טפי להודיעך כח דרבי במהיום מבע"מ כיון דתרוייהו לא שמעינן ממתני' לרבי וטפי ה"ל לאשמועינן בע"מ דבין לרבנן ובין לרבי לא שמעינן ליה ממתני' ויש ליישב והדברים ברורים ודו"ק:

גמ' איצטליתא דוקא קאמר. נ"ב הקשו בתוס' במאי עסקינן אי כגון שהוא רוצה לקבל הדמים ומוחל לה האיצטלית תפשוט בעיין דבסמוך דאמר לה מחולין ליך דלרבנן לא מצי מחיל ולרבן שמעון בן גמליאל מצי מחיל ואי בשאינו חפץ לקבל הדמים אם כן תפשוט בעיין דנתינה בעל כרחך הויא נתינה דהא הכא לא פליגי רבנן אלא משום דאיצטלית דוקא קאמר הא לאו הכי נתינתו נתינה ורבן שמעון בן גמליאל אפילו בהכי פליג ומכשיר אלמא לכ"ע הוי נתינה ובתוס' העלו הדבר בקושיא ומסתברא דלא דמי דהכא מתכוין הוא בקבלת המעות לקיים תנאו והא לא איקיים לרבנן דאיצטלית דוקא קאמר ולרשב"ג הא איקיים דלאו דוקא קאמר אבל בעיין דמחולין ליך הא לא מתכוונה לקיומיה תנאה אלא לבטולי ומיבעי בעו אי מצי מחיל אתנאיה אי לא ע"כ לשון רשב"א בחדושיו. (עיין במהרש"א):

שם שתתנו איצטליתיך כו' לימא ר"י דאמר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אדמיפלגי כו' אבל אין ענין זה לזה כלום כו'. נ"ב פי' דטעמא דעל מנת אינו אלא אי אמרי' כמעכשיו דמי או לא אבל פלוגתא דמהיום ולאחר מיתה אית ליה טעמא אחרינא אי אמרינן ולאחר מיתה היי חזרה או לא וק"ל. (עיין במהרש"א). בא"ד אמאן תרמי' כו'. נ"ב וא"ל דלמא הוינא מוקמי' כר' דאמר גבי על מנת הוי גט ודאי א"כ גבי מהיום דגרע סבר גט ואינו גט אבל רבנן דסברי גבי על מנת גט ואינו גט א"כ גבי מהיום סברי דאינו גט כלל משום דלא מסתבר לאוקמי כרבי דלא אשכח דאמר גט ואינו גט בשום דבר אלא אשכחן להדיא דאמר גבי על מנת דהוי גט אבל רבנן כבר אשכחינהו גבייהו גט ואינו גט גבי על מנת ה"ה נמי מהיום סברי גט ואינו גט ובודאי הוי מוקמינן מתני' כרבנן ולא כר' אבל הא קשה אם כן אהאי קושיא נמי שמקשינן דלמא גבי מהיום הוו סברי רבנן דהוי ודאי גט נאמר נמי מתניתין אמאן תרמייה וכמו שפירשו או למה לא תרצו התוס' מיד תחלת הקושיא שהקשו דלמא לא הוי שמעי' מהיום ולאחר מיתה על מנת כו' יתרצו מיד משום דמתניתין דקתני מהיום גט ואינו גט אמאן תרמייהו ואיך תלוי זה בתירוץ התוס' מאחר דלרבי יוחנן עדיפא על מנת ממהיום כו' ונראה שמתחלה לא היו יכולים התוס' לתרץ מתניתין אמאן תרמייה דלמא הוי מוקמינן כר' והוה אמרינן דלרבי על מנת הוי גט משום דהוי כמעכשיו וגבי מהיום הוי גט ואינו גט משום דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה ולרבנן אפשר הוי איפכא דעדיף מהיום מעל מנת או גרע ולא הוי מדמינן כלל מהיום לעל מנת עד השתא שהוכיחו התוס' שתלוי מהיום בעל מנת כלומר שא"א לומר שמהיום עדיף מעל מנת ולא מחלקי' לטעמייהו מהדדי אם כן הוה נמי מתני' מוקמי' כרבנן ולא כר' וכמו שפרשתי ודו"ק וה"ה דהוה מצי לשנויי לאידך גיסא הכי דא"א לומר דה"א דרבנן סברי גבי מהיום הוי גט אם כן מתני' אמאן תרמייה אלא דלא צריכא לסברא זו דעדיפא מינה קא משני דהא ע"מ עדיף ממהיום מאחר שזו עיקר סברת התוס' ויתד שהכל תלוי בו ודו"ק היטב. (עי' מהרש"א):

בא"ד ולא השמיעה בהך ברייתא כו' כצ"ל:

בא"ד הארכתי בפרק האומר בקדושין. נ"ב בתוס' שלנו אינו בנמצא ובודאי בתוס' שנ"ץ הוא:

גמ' בעי מניה כו' ע"מ שתתני לי ר' זהובים וחזר כו'. ולא בעי באיצטלא דקיימא ביה צ"ל דלשון מחילה לא שייך בדבר שהוא בעין והוי צ"ל נתונים לך וכה"ג [ונתינה אפשר דמהני דהוי כחזר ונתנו] נ"ל:
ועיין בתשובת בן חביב האריך בזה ובסמוך בנתינה בע"כ שמי' נתינה עם מהר"י בי רב ע"ש באורך והובא מקצת בב"י סי' קמ"ג ומ"ש הב"י לא יכולתי לירד לסוף דעת המשיג שכתב ודברים הללו קשה לשומען ואח"כ כו' [שמדייק אח"כ מדברי התוס' כדבריו] והן מבוארין פשוט דמ"ש מהר"י בי רב דלכ"ע אף למ"ד לא שמי' נתינה היכא שקבלו אפילו בע"כ הוי נתינה ע"ז כתב ודברים הללו קשה לשומען [רק מ"ש ולמ"ד נתינה בע"כ שמי' נתינה היינו אפילו לאקיבלוע"ז מביא ראיה מדברי התוס'] ע"ש וק"ל:
בבעיא דרב אמי צ"ל באיצטלא דמתני' אם אינו רוצה בדמים למה הוי גט לרשב"ג ללישנא דנתינה בע"כ לא הוי נתינה ואי ברצון א"כ אחלה גבה ותפשוט [בעיא דרב אסי לרשב"ג] וצ"ל אף ברצון מ"מ אינו מוחל על התנאי רק סובר שבזה נתקיים התנאי ופליגי אי מקרי קיום התנאי או לא והאיבעיא הוא אם יכול למחול על תנאי ודו"ק [וכ"כ הרשב"א]:

ברש"י בד"ה דלצעורי איכוין דסתם מגרש כו'. לעיל לא פירש כן דלעיל בעי אף לרשב"ג ואפ"ה פשיט דאינה מגורשת אע"פ דבמתני' הוי גט אליביה ותלינן להרווחא איכוין ודו"ק (נ):

בתוס' בד"ה אדמיפלגי כו' דאין סברא לומר כלל כו' כצ"ל. ולאחר מיתה פליגי [דאין] מעשה כו' כצ"ל:

בא"ד וליכא למימר דאי הוי פליגי כו' ה"א מהיום כו'. לא הוי גט כלל לרבנן כו' אבל הוי גט מעליא א"ל דכבר הכריחו דגרע מהיום מע"מ:

בא"ד אמאן תרמייה כו'. דאף אם תאמר רבי מ"מ רבנן נמי סברי כן ומהי תיתי לחדש פלוגתא מעצמינו פלוגתא שאינו מפורש דלמעט במחלוקת עדיף כי היכי דעתה דפליגי במהיום פריך דהסברא לומר אבל בע"מ דעדיף מודו רבנן לרבי דהוי גט ה"נ כאשר פליגי בע"מ אמרינן אבל במהיום דגריע מודה רבי לרבנן דהוי גט ואינו גט רק שלא תימא לרבנן גופיה לא הוי גט כלל במהיום דגריע ובזה מודה רבי לרבנן דא"כ מתני' אמאן תרמיי'. וקושיא הראשונה [ב' החלוקות] מתורצת בקצרה באמאן תרמיי' ומשום הועוד הוצרכו לסברות הפוכות דאין לתרץ הועוד בקצרה לר"י עד שתתן הוי ספק [ופריך שפיר ליפלגו באותו ענין דפליגי עתה דגט ואינו גט] דמנ"ל למקשה להקשות ולר"י אדמיפלגי כו' דלמא ס"ל בע"מ ודאי אינו גט דגרע ממהיום לזה הוצרכו לסברות הפוכות ואגב זה מיושבת חלוקה הא' שבקושיא הראשונה דלמא במהיום הוי גט גמור [אף שמתורץ בתירוץ החלוקה שניה דא"כ אמאן תרמייה] אף שבלא"ה נמי יש ליישב [מה דלא תירץ חלוקה הא' בתי' דאמאן תרמיי'] דריהטא משמע מכח רבותא פריך אדמיפלגי בהא לאשמעינן רבותא כבשאר דוכתא ומשני משום רבותא דרבי ופריך לאשמעינן רבותא דרבנן והקשו מאי ענין לזה עם זה שיפול עליו רבותא ותירצו דע"כ מהיום גרע מע"מ ולזה פריך מכח רבותא רק כדי שלא תקשה מבחוץ דלמא להכי לא פליגי בע"מ שלא תטעה במהיום אינו גט כלל כתבו דא"כ אמאן תרמיי' ולועוד י"ל אה"נ דאין ענין זה לזה ולא מכח רבותא פריך אלא מכח דלאשמועינן מלתא דתרוייהו [ולתרץ קושית ועוד לועי"ל מבואר בסמוך]. ובגמ' שלי מוגה לא הוי גט כלל לרבנן הא ליכא למימר כיון שלא שנה בברייתא דמהיום ולאחר מיתה אלא מלתא דרבי לחודא [דקושית הגמ' אזיל דפלוגתא דרבנן דפליגי ארבי לינקוט בע"מ אבל מלתא דרבי לינקט כמו שהוא לפנינו במהיום] שמעינן שפיר דלרבנן במהיום ולאחר מיתה נמי גט ואינו גט כמו בע"מ מדלא שנה [אמלתא דרבי במהיום] וחכמים אומרים אינו גט כלל ועוד דא"כ מתני' אמאן תרמיי' ולפי"ז לק"מ (ס) וצ"ל הא דמשני להודיעך כחו דרבי ר"ל דכשבר פלוגתא בצדו נראה כחו טפי ודו"ק. ולועי"ל צ"ל נמי הכרח דסברות הפוכות לתרץ קושיות ועוד וא"כ לא הרווחנו רק שא"צ לומר אמאן תרמיי' (ע) ואפשר לומר כיון דאין מקשה רק דטפי הו"ל לאשמועינן בע"מ דאשמועינן לתרוייהו א"כ י"ל שפיר דבע"מ יאמרו חכמים אינו גט כלל דע"כ לא כתבו דמשמע דבע"מ יאמרו חכמים גט ואיט גט אלא אם הקושיא לאשמועינן רבותא טפי אם כן צ"ל בהכרח שיהיה הפלוגתא בדומה ודו"ק. [אך לפ"ז] לועי"ל מאי משני להודיעך כו' כיון דאין ענין ויכול להיות מהיום טפי גט [מבע"מ] או אינו גט א"כ מאי קאמר כח דרבי ולפי מ"ש דסברות הפוכות נשאר קיים ולא תירצו רק הוליכא למימר כו' ניחא קצת ותירצו דקושיות המקשה אדמיפלגי במהיום דאף דשמעינן ע"מ במכ"ש דהוי גט לרבי מכח סברות הפוכות מ"מ לא השמיענו לנו רק הכל ברבי ולא השמיענו בדרבנן מידי דגט ואינו גט במהיום ידעינן בלא"ה מכח משנה לאשמועינן בע"מ וידענו מידי ברבנן ג"כ וזה שכתבו מלתא דתרוייהו דין ברבי ורבנן ומשני להודיעך כחו דרבי ודו"ק. ובפשטא דשמעתין היה נ"ל הדברים כפשטן לר"י לא הוי גט כלל אלא לכשיתן ופריך לר"י דאמר פירוש דע"מ הוא לכשיתן ואז חל דהוי לכשאמות דאמר לעיל אמר רבא לכשאמות ולאחר מיתה אינו גט דהוי גט לאחר מיתה א"כ הו"ל לרבנן לאשמועינן מלתייהו אפילו בע"מ דהיינו כשאמר מהיום ע"מ שאמות וכיון דבע"מ גרידא ודאי לא הוי גט א"כ במהיום ע"מ הוי גט [ואינו גט] דספק אם חזרה אם תנאי וכ"ש במהיום ולאחר מיתה אך השתא דמיפלגי במהיום ולאחר מיתה יש לטעות בע"מ דהוי לרבנן תנאי במעכשיו כמו לרבי ומשני להודיעך כו' כנ"ל ונכון בעיני:

בתוס' בד"ה חסורי מחסרא וכו'. ופליגי רבנן עליה ושהלכה כמותן ודלא כרשב"ג כדאמר בסמוך כצ"ל:

בתוס' בד"ה רבה כו'. עיין בר"ן תירוצים אחרים:

גמרא בעא מיניה ר"א מריו"ח כו' וחזר וא"ל מחולים לך מהו כו' א"ל א"מ. כ"ה בתוספתא שלפנינו בפ"ה:

תד"ה הא קי"ל. הא דקאמר הלכתא כרבה לגבי ר"י כו'. זה הלשון אינו לפנינו:

תוס' ד"ה הא קיי"ל כו' מכאן משמע. עיין במלחמות סוף פי"ט דשבת:

רבי אומר כזה גט. משמע לעיל ע"ב ע"ב מה שאינו כזה היינו זמנו של שטר איננו גט כלל. והמובן מזה דלר' יהודה דפליגי בע"מ ואמר רבי כזה גט ומה שאינו כזה אינו גט א"כ במהיום ולאחר מיתה אי איננו בזה הרי הוא ממועט ואינו גט כלל ואם הוא כזה הרי הוה גט גמור ואין שום מקום לומר דלרבי במהיום יהי' גט ואינו גט וא"כ יפה כתבו תוס' מתני' אמאן תרמי' ולק"מ קושי' מהרש"ל ומהרש"א:

תתן לו את דמי' עיין תוס' עירוכין ל"ב ע"א כתב דשמעתין דמחולין לך אתי' דלא כרבא דנתינה בע"כ וא"כ לסוגי' דשמעתין מיירי עובדא דצידון בשלא רצה הבעל ולרשב"ג ע"כ צריך לקבל ולרבנן נמי אי יהבי' לי' איצטלתו צריך לקבל ע"כ ודלא כרבא וי"ל משו"ה לא מייתי הרי"ף הא דרבא דנתינה בע"כ משום דס"ל דשמעתא פליגא עליו. אמנם ברא"ש משמע דס"ל כיון דהכא רצה הבעל לקבל האיצטלא רק חליפיו לא רצה לקבל בזה פליגי אבל אי לא רצה לקבל כלל אפשר לא שמי' נתינה ועיין ב"ש סי' קמ"ג סק"י לא הבנתי דבריו. ונ"ל ליישב עוד בפשיטות לפמ"ש תוס' לקמן בפרעון חוב לכ"ע הוה שמי' נתינה א"כ הכא דאיצטליא דידיה הוא הוה נתינה בע"כ שמי' נתינה רק משום תנאי דלצעורי' קא עסיק ובא מחלוקת רבנן ורשב"ג אבל מטעם נתינה ליכא פלוגתא דהוה כפרעון והשבת פקדון. אמנם דברי רשב"א ברור מילוא דמיירי שהבעל מרוצה במעות וג' חילוקין יש המתנה ע"מ ושוב מוחל התנאי ה"ז גט ואינו צריך לטלו הימנה כי האי מגורשת לגמרי למפרע ואי אינו מוחל העל מנת רק מוחל המעות ורוצה שיתקיים התנאי במחילת המעות אזי בשארי תנאי דעלמא שעקור תנאי הי' להרוחה הוה מחילת הנתינה כמחילת התנאי ברם בגט דעיקור התנאי לצעורי לא הוה מחילת המעות כמחילת התנאי שהרי עיקור כוונתו הי' לצעורי וזה לא מחל ובמחילת המעות לא נתקיים צער שהי' התנאי עליו. אמנם באצטליתא שבמחילת אצטליתא נתקיים עכ"פ קצת צער ע"י נתינות דמים בהא פליגי רשב"ג ורבנן. וגם בזה יש לתמוה אדברי ב"ש שם סק"ט וסק"י וכבר תפש עליו באבני מילואים בסי' זה לקמן סקט"ז ע"ש:

משום הרוחה הוא והא לא אצטריך. פירש"י בדרבנן סתם מגרש משום איבה מגרש מספקא אמרינן לצעורא קמכוון אין הכוונה שמגורשת מספק אלא הכי מספיקא בדעתו של כל אדם אמדינן דבגירושין בודאי לצעורי נמי מכוון ועיין ב"ש סי' קמ"ג סק"ח. ועיין רמב"ם פ"ח הל' כ"א נוסחת הראב"ד מגורשת וקאי אלעיל אמחולי לך. נ"ל כוונתו דאנן סהדי כל סמוך למיתה כוונתו למחול הצער ואינו רוצה לצער אדם על מגן והוא בקבר. והאי אומדנא עדיפא טפי מאומדנת מתנת וגט שכ"מ וא"כ מהראוי כל שמת ה"ל למימר שבטל התנאי ממילא שכבר מחלה צער קודם מיתה אלא כיון שיש בו גם קצת סברא דלהרוחה ג"כ נתכוון ע"כ לא מבטלינן התנאי ואפילו נותנה ליורשים לא מהני דלהרוחה של עצמו נתכוון ולא ליורשיו אך אי מחל כבר בחייו א"כ מטעם הרוחה כבר מחל בהדיא רק שאין מחילה מועיל והואיל ועיקור תנאי דגט לצעורי והשתא דמת בטל לי' כוונת לצעורי וא"כ מגורשת משני הצדדים כנלע"ד בדעת הראב"ד לפי נוסחא זו. ובזה י"ל ג"כ דברי רמב"ם שבהלכה כ"ב שם ה"ז לא תינשא לזו עד שתחלוץ וכ' ה"ה שלמד כן מאם לא באתי עד יב"ח וכו' ע"ש ונ"ל הכל מהאי טעמא דלא ידעינן אי משום צעורי לחוד והרי בטל הטעם משמת או גם להרוחה. ולפ"ז באומר שלא תשתה יין כל ימי חיי פלוני ומת הבעל כתב הר"ן בשם בה"ג לקמן בפ' המגרש שמותרת לשתות אחר מיתת בעלה בחיי פלוני והטעם כנ"ל דבזה לא נתכוון אלא רק לצערא ומשמת בטל הטעם. אבל שלא תינשא לפלוני אין דעתו רק לצעורי אלא שחשדה מפלוני וקנאת חמת גבר אינו מוחל בשעת מיתה הארכתי בזה בתשובת סי' אלף ק"נ ונדפסת בתשו' מו"ח גאון פוזנא סי' קכ"ז באורך:

בראשונה הי' נטמן וכו' עיין טו"ז י"ד סימן רל"ב סקי"ט מג"א סימן ק"ח סקי"א. ועיין בחידושינו לעיל ל"ד ע"א. והעיקור נ"ל דדברי אגודה לא נאמרו אלא בדבר שיש מצוה לזרוזי כגון החזרת ביתו בעיר חומה מצוה רבה לחזור על נחלתו שבא"י. עיין רמב"ן בתורה וכן בנודר לעשות דבר מצוה לזרוזי לקיים נדרו וכן לענין תפלת מנחה בש"ע או"ח סי' ק"ח הנ"ל אבל מילי דחולין למה הי' לו לזרז לאקדומי קודם זמנו. ובקצה"ח סי' נ"ה הקשה א"כ בגט אשה דהיא עומדת והבעל אינו רוצה לקבל אין לך אונס גדול מזה ומה הועילה לה ההקדמה ומ"ט אינו גט נימא אונס היא אע"כ אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן וה"נ גבי ערי חומה. ומ"ש מגט דבר תימה היא מה לי לאונס הבעל התנה שתתן לו וכיון דלשון נתינה משמע רצון ולא ע"כ א"כ לא נתקיים התנאי ומה שייך אונס הרי התנה בפי' על האונס הלז היינו שתתרצהו לקבל והבן זה. ומ"ש אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן הדין אמת ועיין ש"ך חו"מ סי' כ"א בסופו. אך הכא שהוא המאנס שהטמין עצמו לא שייך זה כי המוכר נאנס ורחמנא פטרי' והלוקח שמתחייב הוא מחייב עצמו ומאנס חברו בזה בודאי חברו פטור מתחייב ויפה הקשה האגודה ותימה על הגאון קצה"ח ועיין לקמן ע"ה ע"ב תוס' ד"ה כלל וכו':

תוספות בד"ה אדמיפלגי במהיום כו' תימה דודאי אי הוי שמעינן כו' ונראה לר"י כו' ואין סברא לומר כו' דא"כ הוי איפכא מדר"י כו' עכ"ל. בישוב דקדוק לשון התוספות כבר האריכו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בספריהם וא"צ לכפול הדברים אלא מה שנתחדש לנו בעיקר דברי התוספות שכתבו דא"כ הוי סברת ר"י איפכא מדרבי יוחנן ולענ"ד יש לתמוה טובא דבקידושין פרק האומר דף ס' מסקינן להדיא דלרבי יוחנן במהיום ולאחר מיתה נמי לא הוי גט כלל לרבנן דפליגי עליה דרבי אלא הא דקאמרי גט ואינו גט היינו משום גזירה דמהיום אם מתי כדאסיק אביי התם וא"כ לפ"ז הדרא קושיית התוספות כאן לדוכתא מאי פריך אדמיפלגי הא אין ענין זה לזה כלל ואין כאן סברות הפוכות כלל דאיכא למימר דרב יהודה לגמרי כרבי יוחנן ס"ל דבמהיום ולאחר מיתה אין הגט נגמר מיד אלא לאחר מיתה ולא הוי גט כלל אלא דגזרינן אטו מהיום אם מתי ולא פליג ר"י אדרבי יוחנן אלא לענין ע"מ דלרבי יוחנן ע"מ עדיף מהיום ולאחר מיתה דכמעכשיו דמי ולר"י אליבא דרבנן ע"מ לאו כמעכשיו דמי אלא כמהיום ולאחר מיתה דלא הוי גט כלל אלא דהתם אסורה להתייבם משום גזירה מהיום ולאחר מיתה אטו מהיום אם מתי משא"כ בע"מ לא שייך האי גזירה כלל דהא בכל ענין לשון ע"מ לר"י לא הוי גט כלל אלא כשיתקיים התנאי וליכא למימר דגזרינן ע"מ אטו מהיום דמהיכא תיתי הא לכ"ע לא גזרינן אם מתי אטו מהיום אם מתי ה"ה לע"מ לר"י דהוי כמו אם לרב הונא ולכ"ע וכ"ש דקשה יותר אמאי דמייתינן הכא סייעתא לרבי יוחנן גופא מהא דתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט רבי אומר כזה גט ופי' רש"י אלמא דבעל מנת מודו ומאי ענין זה לזה הא לר"י התם טעמא דרבנן משום גזירה בעלמא הוא ויותר יש לתמוה על הרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא בשמעתין סוגיא דפרק האומר בקידושין ולא הרגיש דלפ"ז ליכא סייעתא לר"י כלל אלא דהרשב"א ז"ל מפרש כתירוץ השני שכתבו התוספות כאן כמבואר שם בדבריו ואני בעניי לא זכיתי להבין כלל תירוץ השני של התוספות שכתבו דהאי מילתא דעל מנת לתרווייהו לא אשמעינן בשום דוכתא והא מילתא דרבי ודאי איתא בברייתא להדיא כמו שהביאו הרא"ש והרשב"א ז"ל מילתא דרבי בתוספתא וממילא דע"כ נמי דמאן דס"ל דפליגי רבנן עליה דרבי הכי שמיעא ליה בשום דוכתא או מדיוקא דברייתא דמסברא דנפשיה בלא שום ראיה ודאי לא הוי אמר דפליגי רבנן דמהיכא תיתי והא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן ובזה לא הוי צריך לשום סייעתא לרבי יוחנן אע"כ דבסברא או דיוקא דברייתא פליגי וא"כ אכתי ליכא סייעתא לרבי יוחנן ולא קושיא לרב יהודא ולקמן בדף ע"ה בהא דאמר רב אשי הא מני רבי היא אפרש מה שנ"ל בטעמא דמאן דאמר דפליגי רבנן. ולולא דברי התוספות היה נ"ל לפרש בפשיטות דהא דמייתי תלמודא סייעתא לרבי יוחנן מדתניא מהיום ולאחר מיתה פליגי רבי ורבנן מכלל דבעל מנת מודו ומהאי סברא מקשה לרב יהודא אדמיפלגי במהיום ליפלגו בעל מנת היינו לפי השטה שכתבתי בסמוך דע"כ לרב יהודא גופיה דאמר לכשתתן ע"כ מודה דקודם שתתן הוי ספק גט משום ספיקא דזמנו של שטר שאף אם נאמר דעל מנת גרע מאם והוי כמו לאחר הו"ל כמהיום ולאחר זמן דלרבי יוסי גט ואינו גט בימים שבינתיים איכא מהיום ולאחר מיתה דהו"ל ספק גט לגמרי ועל זה מייתי שפיר מהאי ברייתא דלכאורה נראה פשוט דהאי תנא קמא דרבי דאמר מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ע"כ ס"ל כרבי יוסי דזמנו של שטר מוכיח מדפליג רבי ואמר כזה גט ודייקינן לעיל דף ע"ד דכזה גט למעוטי דרבי יוסי אלמא דשמיעא ליה לרבי דתנא קמא בזמנו של שטר נמי איירי דכשאמר לאחר מיתה גרידא דהוי גט ואינו גט ומש"ה רבי דפליג הוצרך לומר כזה גט למעוטי דרבי יוסי דאי ס"ד דת"ק נמי לית ליה דרבי יוסי מאי איצטריך רבי למימר הכי כזה גט למעוטי דרבי יוסי אע"כ כדפרישית ולפ"ז ע"כ הא דקתני ת"ק מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ולא קתני לאחר מיתה גרידא ומשום זמנו של שטר אלא משום דבהא לא הוי פליג רבי למימר כזה גט דרבי לית ליה דרבי יוסי ומש"ה לא אשכח פלוגתייהו דרבי ורבנן אלא במהיום ולאחר מיתה ולפ"ז מוכח שפיר דבעל מנת מודו רבנן דאלת"ה אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגו בע"מ שימות דלרבנן ודאי גט ואינו גט דאפילו בלאחר מיתה גרידא גט ואינו גט משום דזמנו של שטר מוכיח וה"ל כמהיום ולאחר מיתה והוא הדין בעל מנת ולרבי בכה"ג הוי גט גמור משום דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אע"כ רבנן נמי סברי האומר ע"מ כאומר מעכשיו והיינו סייעתא לרבי יוחנן ותיובתא דרב יהודא. ואפילו לרבי יוחנן דפ' האומר דטעמא דרבנן במהיום ולאחר מיתה היינו משום גזירה הוי שייך נמי הא מילתא בעל מנת ואם נאמר דלרבנן על מנת הוי כמו לאחר ומשום זמנו של שטר ה"ל כמהיום ולאחר דגזרינן אטו מהיום ואם ה"נ דכוותיה יש לגזור ע"מ שימות אטו ע"מ אם מתי דהוי גט משום דזמנו של שטר מוכיח אע"כ דרבנן ס"ל ע"מ כמעכשיו דמי וגט גמור הוא כן נ"ל נכון וברור בעה"י לולא שהתוספות לא פירשו כן ודוק היטב כי נכון הוא ומתוך מה שכתבתי נתבאר מיהא דלרבי יהודא דאמר לכשתתן מ"מ קודם שתתן נמי תפסי בה קידושין מספיקא דזמנו של שטר מוכיח והיינו דמדמה לה הש"ס למהיום ולאחר מיתה ולהתוספות נמי לרב יהודא לא תפסי קידושין משום דמספקא ליה אי ע"מ כמעכשיו והיינו דלא קאמר לעיל לענין גיטין דנפקא מיניה ואיכא בינייהו דתפסי קידושין אם פשטה ידה וכמו שהארכתי לעיל בשמעתין. אמנם כן להרמב"ם ז"ל נלע"ד דשיטה אחרת יש לו דאיהו נמי סבר בסוגייא דשמעתין מדאמרינן אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגו בעל מנת אלמא דעל מנת לרב יהודא כמו מהיום ולאחר דלרבנן בתרווייהו גט ואינו גט ומינה מדייק הרמב"ם ז"ל דה"ה בתנאי דאם לדידן דהא ע"מ לרב יהודא כמו אם לדידן וזה שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ח' ובפ"ט מהל' גירושין דכל תנאי דאם אם פשטה ידה וקיבלה קידושין או ניסת לאחר לא תצא וכבר כתבתי שתמהו עליו קדמאי ובתראי. ולפמ"ש נתיישבו דבריו כהוגן וכהלכה דאיהו ז"ל לשיטתיה שנראה מדבריו בפ"ז מה' אישות שפסק כרבי יוחנן דפ' האומר דמהיום ולאחר זמן אפילו מאה תופסין בה דרווחי' שבק וה"ל קידושין ע"י שיור כמ"ש שם בכסף משנה וכן לענין גיטין משמע נמי דמהיום ולאחר הוי גט ע"י שיור וה"ה תנאי דאם לדידן דהיינו כעל מנת לרב יהודא דמדמה להו הש"ס וא"כ כל תנאי דאם לרבי יוחנן הוי גט ע"י שיור ונהי דמקשה הש"ס פרק האומר כל גיטא דמשייר בה מידי לאו כלום הוא כבר כתבו שם התוספות דהיינו דוקא לענין אם מת משום דגט מוציא מרשות יבם ומיתה מכניס אבל לשאר מילי מהני גט על ידי שיור כמו בקידושין ומה ששייר הגט גומרו התנאי. ובזה מבוארין דברי הרמב"ם ז"ל שכן כתב להדיא דכל המגרש על תנאי דאם גירש מיד אלא שגומר התנאי לכשיתקיים ויפה כתב אם ניסת קודם שנתקיים התנאי לא תצא והקשו עליו שהרי אסורה לבועל כשם שאסורה לבעל שהרי זינתה ולמאי דפרישית אין כאן ביאת זנות אלא שתפסו בה הקידושין כדמוכח בשמעתין בעל מנת לרב יהודא וה"ה באם לדידן נתגרשה מהיום אלא שלא נגמר עד שיתקיים התנאי ואז גמרי קידושי ראשון ודוקא אם מת בינתיים או שנקרע הגט או נאבד לא הוי גט כלל כיון דעדיין יש שיור בגט וכדאמרינן בשמעתין בעל מנת לרב יהודא שאם נקרע הגט אינה מגורשת אע"כ דתפסי קידושין אבל כל זמן שהבעל קיים והגט קיים ונתקיים התנאי נגמר השיור שהיה בגט וגמרי הקדושין כן נ"ל נכון בעזה"י ואין להאריך יותר בשיטת הרמב"ם ז"ל כאן ובקצרה שמתי לזכרון ודוק היטב:

גמרא איצטלית דוקא קאמר לה רשב"ג אומר תתן לו את דמיה. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו במאי קמיירי אם נתרצה הבעל ליקח דמי האיצטלא א"כ מ"ט דת"ק לא יהא אלא אילו קאמר מחולין לך לגמרי ותיפשוט דמחולין לך לרבנן לא מהני ומאי קמיבעיא ליה בסמוך ואי שלא נתרצה הבעל ליקח דמי האיצטלא א"כ מ"ט דרשב"ג דאמר תתן לו דמיה הא ה"ל נתינה בעל כרחו דללישנא קמא דרבא בסמוך לא הוי נתינה וע"ש באריכות:

תוספות בד"ה חסורי מיחסרא כו' וא"ת למה הוצרך לומר דפליגי רבנן אדרשב"ג כו' ואומר ר"י דקבלה היתה בידו דפליגי כו' עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרכו לכך דלכאורה נראה דהני רבנן דפליגי לקמן במתניתין גבי ע"מ שתניקי את בני שתי שנים ומת הבן דאינו גט אלמא דלצעורי קא מכוון וכ"ש באיצטלא דאית לן למימר הכי ועוד מדפסקי ותנו לקמן מת הבן דאינו גט ולא אמרינן שתתן דמי ההנקה ושכר שימוש אביו אלא ע"כ דדוקא קאמר לה וכן הני רבנן דלעיל בשמעתין גבי ע"מ שתתן לי מאתים זוז דקאמרי לא נתנה זקוקה ליבם משום דלי ולא ליורשי ואכתי אי ס"ד דלהרווחה קא מכוון אמאי זקוקה ליבם הא לא איצטריך אע"כ דלצעורה קא מכוין ודוקא קאמר לה כן נ"ל ודעת רבותינו בעלי התוספות רחבה מדעתינו ואולי יש לחלק וצריך עיון:

ותסברא והא קי"ל הלכ' כרבה ובהא אין הלכה כרשב"ג וכו' אע"ג דכל הכללים או רובם אינם אלא על הסתם אבל היכא דמפורש בענין דאינה הלכה אף דלפי הכלל בעלמא הוא הלכה לא משגחינן בכלל דהנהו כללי אינם אלא על הסתם וכבר פ' מי שהוציאוהו סוף (עירובין דף מ"ו) אמרו ומאי קושיא היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר ופירש"י היכא דאתמר בהדיא הלכה כר"ש אתמר וכי כיילינן ר"י ור"ש הלכה כר"י להיכא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עכ"ל מ"מ הכא קים ליה לתלמודא דהלכה כרבה לגבי רב יוסף בכל מילי חוץ משמ"ע דהכי אמרינן הלכתא כרבה חוץ משדה ענין ומחצה ובכי האי גוונא דאמרי חוץ וכו' משמע דכל השאר בכל מקום הלכתא כרבה. והוזקקתי לזה לפי שראיתי מי שלא דקדק בזה ופשוט וכן מוכח מדברי התוס' הכא ושאר דוכתי. ואהר זמן בא לידי ספר יד מלאכי לרב רחומי הרב החסיד הרמ"ך ושפתים ישק משיב דברים נכוחים הן הראנו את עושר כבוד בקיאותו וחקירתו. ומידי עוברי ראיתי סימן תקצ"ו שהוכיח במישור דהלכה כרבה בכל מילי ודרך קשתו על מי שכתב איפכא שלא דקדק והיה העלמה אמבוהא דספר"י רבוואתא קמאי. רוץ מצא את החיצים אשר הוא מור"ה בעמ"ק ויאורו עיניך: