גיטין עג ע"א

וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּהָלַךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הוּא דְּבָעֵינַן אוּמְדָּנָא אִידַּךְ אוּמְדָּנָא נָמֵי לָא בָּעֵינַן
שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ שְׁכִיב מְרַע שֶׁנִּיתַּק מֵחוֹלִי לְחוֹלִי מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה אִין דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שְׁכִיב מְרַע שֶׁנִּיתַּק מֵחוֹלִי לְחוֹלִי מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה
רַבָּה וְרָבָא לָא סְבִירָא לְהוּ הָא דְּרַב הוּנָא גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ יֵשׁ גֵּט לְאַחַר מִיתָה
וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא לָא הָוֵי גִּיטָּא וּמִשּׁוּם גְּזֵירָה שָׁרֵינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא
אִין כֹּל דִּמְקַדֵּשׁ אַדַּעְתָּא דְּרַבָּנַן מְקַדֵּשׁ וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִדּוּשִׁין מִינֵּיהּ
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי תִּינַח דְּקַדֵּישׁ בְּכַסְפָּא קַדֵּישׁ בְּבִיאָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אֲמַר לֵיהּ שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת
תָּנוּ רַבָּנַן זֶה גִּיטִּיךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה וְנָפַל הַבַּיִת עָלָיו אוֹ הִכִּישׁוֹ נָחָשׁ אֵינוֹ גֵּט אִם לֹא אֶעֱמוֹד מֵחוֹלִי זֶה וְנָפַל עָלָיו בַּיִת אוֹ הִכִּישׁוֹ נָחָשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט
מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא
שְׁלַחוּ מִתָּם אֲכָלוֹ אֲרִי אֵין לָנוּ
הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין אַרְעָא לְחַבְרֵיהּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ כֹּל אוּנְסָא דְּמִתְיְלִיד לְסוֹף אַפִּיקוּ בַּהּ נַהֲרָא
אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא אֲמַר לֵיהּ זִיל שְׁפִי לֵיהּ דְּהָא קַבֵּילְתְּ עֲלָךְ כֹּל אוּנְסָא דְּמִתְיְלִיד אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר תַּחְלִיפָא לְרָבִינָא אוּנְסָא דְּלָא שְׁכִיחַ הוּא
אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא וּמְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לְהוּ אוּנְסָא דְּלָא שְׁכִיחַ הוּא אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא אִם לֹא אֶעֱמוֹד מֵחוֹלִי זֶה וְנָפַל עָלָיו בַּיִת אוֹ הִכִּישׁוֹ נָחָשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט
אֲמַר לֵיהּ רָבָא וְאֵימָא מֵרֵישָׁא אֵינוֹ גֵּט
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא וּמִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא רֵישָׁא אַסֵּיפָא לָא מוֹתְבִינַן תְּיוּבְתָּא מִינַּהּ
אֲמַר לֵיהּ אִין כֵּיוָן דְּקַשְׁיָא רֵישָׁא אַסֵּיפָא לָא אִיתְּמַר בֵּי מִדְרְשָׁא וּמְשַׁבַּשְׁתָּא הִיא זִיל בָּתַר סְבָרָא
רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ זְבֻן שׁוּמְשְׁמֵי אַגִּידָּא דִּנְהַר מַלְכָּא אֲגוּר מַלָּחֵי לְעַבּוֹרִינְהוּ קַבִּילוּ עֲלַיְיהוּ כֹּל אוּנְסָא דְּמִתְיְלִיד לְסוֹף אִיסְתְּכַר נְהַר מַלְכָּא
אֲמַרוּ לְהוּ אֱגוּרוּ חַמָּרֵי אַפְקְעִינְהוּ נִיהֲלַן דְּהָא קַבֵּילְתּוּ עֲלַיְיכוּ כֹּל אוּנְסָא דְּמִיתְיְלִיד
אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לְהוּ קָאקֵי חִיוָּרֵי מְשַׁלְּחִי גְּלִימֵי דְאִינָשֵׁי אוּנְסָא דְּלָא שְׁכִיחַ הוּא
מַתְנִי' לֹא תִּתְיַיחֵד עִמּוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים
אֲפִילּוּ עַל פִּי עֶבֶד אֲפִילּוּ עַל פִּי שִׁפְחָה חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהּ בְּשִׁפְחָתָהּ
מָה הִיא בְּאוֹתָן הַיָּמִים רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - א

והא קא משמע לן במה שנקט התנא במשנה לשון "הלך".

דהלך, דווקא אם הלך על משענתו, הוא דבעינן אומדנא [הוא שצריך אומדן] אם מת מחמת המחלה הראשונה או לא, כיון שיש לחשוש שהואיל והלך, ניצל מאותו חולי ומת מחולי אחר, והוא התנה במפורש שהגט יחול רק אם ימות מחולי זה.

אבל אידך [האחר] שלא הלך בשוק, אף על פי שניתק לחולי אחר, ברור שיש בו מהחולי הראשון, ואומדנא נמי לא בעינן [אינו צריך] לזה, והגט חל ^[1].

ומקשינן: האם שמעת מינה [ניתן ללמוד ממשנתנו], ששכיב מרע שנתן נכסיו במתנה וניתק מחולי לחולי - מתנתו מתנה, אם מת מהחולי השני?

שהרי מבואר במשנה שאם ניתק מחולי לחולי, אינו נחשב שעמד מחוליו, ורק לגבי גט הצריכוהו במשנה אומדנא אם מת מחמת חוליו הראשון או מחמת חוליו השני, משום שבגט, פירש השכיב מרע בתנאו, שיחול דווקא אם ימות מחולי "זה".

ומתרצינן: אין [כן], ומצינו כי כך הוא הדין, דאמר רבי אלעזר משמיה דרב: שכיב מרע שניתק מחולי לחולי ומת - מתנתו מתנה.

רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא שאמר כי גיטו של שכיב מרע, דינו כמתנתו, ואם עמד מחוליו והבריא חוזר בו מגיטו, אפילו אם לא התנה על הגט שיחול רק אם ימות ^[2]. כיון שיש אומדן הדעת שלא נתנה אלא מחמת שחשב שימות ורצה לפוטרה מן היבום.

אלא רבה ורבא סוברים שבאופן שלא התנה על הגט שיחול רק בתנאי שימות, אפילו אם עמד מחוליו אינו חוזר בו מהגט, ואפילו שכוונתו היתה לתת את הגט רק אם ימות.

ואפילו שמעיקר הדין כיון שעמד מחוליו יכול לחזור בו מהגט, תיקנו חכמים שאינו חוזר מהגט והוא חל.

משום גזירה, כי חוששים שמא יאמרו: יש גט לאחר מיתה, כי כיון שיראו שאם עמד השכיב מרע מחוליו יכול לחזור בו מגיטו, יבואו לומר, כיון שהגט אינו חל עד שמת, ואילו כשמת הגט חל, אם כן יוכיחו מזה שיש גט לאחר מיתה ויבואו להכשיר באופן שאמר: זה גיטיך לאחר מיתה, ולא ידעו לחלק בין זה לבין האופן שלא פירש דבר, שאז הגט חל משום שהתכוון שהגט יחול מעכשיו בתנאי שימות.

ומקשינן: ומי איכא מידי [וכי יש דבר כזה] דמדאורייתא לא הוי גיטא, ומשום גזירה דרבנן הגט חל, ושרינן [ומתירים] אשת איש שאינה מגורשת מדאורייתא לעלמא [לעולם]?

ומתרצינן: אין [כן], שייך גירושין מדרבנן אפילו במקום שמדאורייתא אינו מועיל, כיון שכל דמקדש אשה, אדעתא דרבנן הוא מקדש - שתולה הקידושין בדעת חכמים, ^[3] כשאומר "כדת משה וישראל".

ואפקעינהו [והפקיעו] רבנן לקדושין מיניה למפרע ^[4], על ידי גט זה, שתיקנו חכמים שיחול.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח [נוח להבין] שחכמים מפקיעים את הקידושין למפרע, באופן דקדיש בכספא.

שבאופן זה הם מפקיעים ממנו את הבעלות על כסף הקידושין שנתן לה, לפי שהפקר בית דין הפקר, ונמצא שלא קידש בכסף שלו, ולא היו אלה קדושין.

אבל באופן שקדיש בביאה, מאי איכא למימר [מה אפשר להסביר]? כיצד יכולים חכמים להפקיע מעשה זה ^[5].

כי בשלמא אם מגרשה על ידי גט כשר, אף על פי שהקידושין קיימים עכשיו, גזירת הכתוב היא שהגט כורתו ומתיר איסורו מכאן ולהבא.

אבל גט זה שאינו גט מן התורה וחכמים הכשירו מפני דעתו של זה שקידשה על דעת חכמים ושביטלו על פי חכמים, צריכים לומר שהקידושין מתחילה לא היו קידושין, ואם קידש בביאה ועוקרים את הקידושין למפרע, מה תהא על ביאתו ^[6].

אמר ליה: כיון שתלה בדעת חכמים, אמרו חכמים שכשיתן גט זה תיבטל חלות הקידושין שבביאה למפרע, ושויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, ויש ביד חכמים כח לעשות כן, שהרי הוא תלה את קידושיו בהם.

תנו רבנן:

האומר לאשתו: זה גיטיך מהיום אם מתי [אמות] מחולי זה,

ונפל הבית עליו או הכישו נחש ומת - אינו גט.

כיון שמת מאונס שלא שכיח, ולא העלה בדעתו דבר זה, ולא אמר בתנאו שהגט יחול, אלא אם ימות מהחולי.

אבל אם אמר בתנאו: הרי זה גיטיך אם לא אעמוד מחולי זה,

ונפל עליו בית או הכישו נחש ומת - הרי זה גט. ומקשינן: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?

אם בסיפא כשהתנא שהגט יחול "אם לא אעמוד מחולי זה", אנו סוברים שמעלה בדעתו ומתכוון להתנות גם על אונס שלא שכיח, שהרי הגט חל גם אם לא עמד מהחולי מחמת אונס שאינו שכיח, אם כן, גם ברישא, כשהתנה שהגט יחול "אם אמות מחולי זה" ומת מחמת אונס שאינו שכיח, צריך היה הגט לחול, שהרי מתוך אותו חולי מת, שלשון "מחולי זה" שברישא, אין משמעותו אלא שימות "מתוך" חולי זה.

ומחמת קושיא זו נדחים דברי הברייתא.

וכן היה מעשה שאירע באחד שאמר לאשתו: הרי זה גיטיך אם לא אעמוד מחולי זה, ואכלו אריה, ושלחו לארץ ישראל לשאול הדין, והשיבו מתם [משם]: אכלו ארי, אין לנו שיהא גט, כיון שזה אונס שלא שכיח, וכשהתנה לא העלה בדעתו להתכוון על זה ^[7].

ומביאה הגמרא מעשה בההוא גברא, דזבין ארעא לחבריה [היה אדם שמכר קרקע לחברו].

קביל עליה [קיבל עליו] המוכר אחריות לפצות את הלוקח בכל אונסא דמתיליד [בכל אונס שיוולד] בקרקע.

לסוף אפיקו בה נהרא [בסוף צוה המלך שיעבירו את הנהר דרך אותה שדה].

אתא [בא] הקונה לקמיה [לפני] דרבינא לתבוע את המוכר בשביל האחריות שנתן לו.

אמר ליה רבינא למוכר: זיל שפי ליה [לך והעמד לו בשופי] שדה בשלמות, ותשלם לו הנזק, דהא [שהרי] קבילת עלך כל אונסא דמתיליד.

אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבינא: והרי אונסא דלא שכיח הוא, ועל אונס כזה לא התכוון לתת אחריות.

איגלגל מילתא [נתגלגל הדבר] ומטא [ובא סיפור זה] לקמיה דרבא.

אמר להו: אונסא דלא שכיח הוא, והמוכר לא התכוון לתת אחריות על אונס זה.

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא: שנינו בברייתא [שהובא לעיל]: אם אמר לאשתו: הרי זה גיטך אם לא אעמוד מחולי זה, ונפל עליו בית או הכישו נחש ומת - הרי זה גט!

משמע מהברייתא, שמעלה בדעתו ומתכוון להתנות גם על אונס שלא שכיח, ולכן חל הגט גם כשלא עמד מהחולי מחמת דבר שלא שכיח.

אמר ליה רבא: ואימא מרישא של הברייתא תדייק הפוך: שכתוב ברישא, שאם התנא בגיטו שיחול מהיום אם אמות מחולי זה, ונפל עליו הבית או הכישו נחש - אינו גט. ומשמע שאינו מעלה בדעתו להתנות גם על אונס שלא שכיח.

ואם כן, יש סתירה בברייתא זו בין הרישא לסיפא, ואין להוכיח ממנה.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ומשום דקשיא רישא של הברייתא אסיפא, לא מותבינן תיובתא מינה [לא מקשים קושיא ממנה]?

והרי עדיין היא ברייתא, ואמורא אינו יכול לחלוק על ברייתא.

אמר ליה: אין [כן], לא מקשים ממנה על דברי אמורא.

כי מכיון דקשיא רישא אסיפא, לא איתמר בי מדרשא במקום ישיבת תלמידי חכמים שיתרצוה, ומשבשתא [ומשובשת] היא הברייתא.

והיות ואין אתה יכול לסמוך על גירסת הברייתא, זיל בתר [לך אחר] הסברא.

והסברא אומרת שלא התכוון לכלול בתנאו אונס שלא שכיח.

ומביאה הגמרא מעשה ברב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבן שומשמי אגידא [קנו שומשומין על חוף] דנהר מלכא.

אגור מלחי לעבורינהו [שכרו להם ספנים להעבירם] ולהוליכם לביתם.

קבילו עלייהו [קיבלו עליהם] המוכרים אחריות לפצות אותם על כל אונסא דמתיליד עליהם בדרך.

לסוף איסתכר [עשו בו סכר] בנהר מלכא, וספינות לא יכלו לעבור בו.

אמרו להו רב פפא ורב הונא למוכרים: אגורו חמרי אפקעינהו ניהלן [שכרו חמורים ומסרוהו לנו] ^[8] כדי שלא נפסיד את הוצאות הדרך שנתרבו מחמת סכירת הנהר, דהא קבילתו עלייכו [שהרי קיבלתם עליכם] אחריות לפצות אותנו על כל אונסא דמיתליד [שיווצר] בדרך.

אתו [באו] לדין תורה לקמיה דרבא.

אמר להו רבא לרב פפא ורב הונא:

קאקי חיורי [אווזים לבנים] [כינה אותם כך לפי שהיו זקנים, ושערם שיבה].

משלחי גלימי דאינשי [פושטי בגדי אנשים], כלומר, אתם עושקים את האחרים שלא כדין, שאתם פוסקים עליכם דין להנאתכם.

שהרי אונסא דלא שכיח הוא, ולא העלו המוכרים בדעתם לתת אחריות לאונס שלא שכיח.

מתניתין:

אותה אשה שנתן לה בעלה גט והתנה עמה שיחול מהיום אם ימות, לא תתייחד עמו מחשש שמא יבוא עליה.

ולפי מאן דאמר אחד יש לחשוש שמא בעל לשם קדושין ^[9], ואז צריכה גט נוסף ^[10], ולפי מאן דאמר שני שאינו חושש שבועל לשם קידושין, מכל מקום גם לשיטתו אסור לו להתייחד עמה כיון שהיא פנויה אם לבסוף ימות בעלה, ואסור להתייחד עם הפנויה.

אלא מתייחד עמה רק בפני עדים, שאז אין מקום לחשש זה.

ואין צריך לזה עדים כשרים, אלא אפילו בפני עד אחד ^[11], אפילו על פי עבד, אפילו על פי שפחה, יכול להיות עמה.

חוץ משפחתה של האשה, שבפני שפחתה אסור לה להתייחד עם בעלה, מפני שלבה של האשה גס בה בשפחתה, שהיא מזלזלת בה ולא תתבייש מפניה לשמש עם בעלה ^[12].

ואותה אשה מה היא נחשבת באותן הימים מהזמן שקיבלה את הגט ועד לזמן קיום התנאי, היינו כשימות בעלה? ^[13]

רבי יהודה אומר:

הערות

^[1] כך סובר רש"י, אבל הרשב"א חולק וסובר כי גם מי שלא עמד צריך אומדנא אם מת מהחולי הראשון, ומה שאמרו בגמרא כי אידך אינו צריך אומדנא, הכוונה, למי שהלך בשוק ללא משענת שאינו צריך אומדנא, כי כיון שעמד וודאי בטל הגט [לפי רב הונא].

^[2] כך פירש רש"י, ומדייקים הר"ן והריטב"א והמהרש"א [עב ב] מלשון רש"י, שאם השכיב מרע התנה במפורש שהגט יחול רק אם ימות, גם לפי רבה ורבא הדין שאם עמד מחוליו הגט בטל. אבל הרמב"ן מסיק בדעת רש"י, שבין בנתן סתם ובין בנתן ופירש בתנאי שימות, נחלקו רבה ורבא על רב הונא, וסוברים שאם עמד מחוליו, הרי זה גט.

^[3] רש"י יבמות צ ב ד"ה אדעתא

^[4] הפני יהושע מקשה, מדוע הגמרא לא תירצה שכל המגרש על דעת רבנן מגרש, וכאן רצו רבנן שהגט יחול גם אם יעמוד מחוליו. ותירץ, כי בשלמא לגבי קידושין אפשר לומר שאם רבנן אינם רוצים שהקידושין יחולו, הקידושין אינם חלים, כיון שקידש על דעת רבנן, מה שאין כן כאן שגירש והתנה שהגט יחול רק אם ימות, רבנן אינם יכולים לעשות שהגט יחול באופן שהוא לא התכוון לגרש.

^[5] הרמב"ן בשיטמ"ק [כתובות ג א] מקשה, כיון שהגמרא תירצה שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש דהיינו שקידש בתנאי שיסכימו חכמים, אם כן מה קושית הגמרא בביאה מאי, הרי גם בביאה קידש בתנאי שיסכימו חכמים. ומתרצים הרמב"ן והתוספות רבינו פרץ, שכוונת הגמרא כך: בשלמא בקדושי כסף, מקדש על דעת חכמים כיון שיש בכחם להפקיר ממונו ולמנוע את הקידושין ואם כן מוכרח לשמוע בקולם, אבל בקדושי ביאה שאינם יכולים להפקיע ביאתו, שמא לא קידש על דעתם. ומתרצת הגמרא, כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואף המקדש בביאה, מקדש על דעת חכמים, ואם לא יסכימו חכמים יהיה ביאתו ביאת זנות. ובשיטה מקובצת [שם] מביא בשם תלמיד הרא"ה והריטב"א שמפרשים, כי הקושיא על חכמים שתיקנו את התקנה, דבשלמא בקדושי כסף רבנן תיקנו שהכסף יהיה הפקר, אבל בביאה איך יתקנו שביאתו תהיה זנות. והגמרא מתרצת, שלא חששו לזה, ותיקנו שביאתו תהיה זנות. ומקשה השיטה מקובצת [סוף ד"ה עוד], שלכאורה גם בקדושי כסף, קשה, שעל ידי עקירת הקדושין נעשים כל ביאותיו שאחרי הנישואין ביאות זנות. ותירץ, שלא חששו לזה כיון שחכמים לא תיקנו על זה באופן ישיר, אלא רק גורמים שיהיה ביאת זנות, וכל הקושיה היא רק על אותה ביאה של קידושין שרבנן תיקנו עליה בהדיא שתהיה זנות. התוספות [שם] פירשו כעין פירוש הריטב"א, אלא שפירשו, כי המקשן סבר שבמקדש בביאה אין כח לחכמים לתקן שיתבטלו הקידושין, כיון שעל ידי זה יעבור איסור, וחכמים אינם יכולים לתקן שיעבור איסור. והגמרא מתרצת שיש להם כח לתקן אף אם יעבור איסור.

^[6] רש"י כתובות [ג א].

^[7] הרמב"ם [גירושין ט יח] כתב, שאם אמר: אם לא אעמוד מחולי זה, וטרפו ארי או נפל עליו הבית, הרי זה ספק מגורשת. וכתבו המגיד משנה והר"ן, שהרמב"ם מפרש את הגמרא: שלחו מתם אין לנו, כלומר שאין לנו שיהיה ודאי גט, אלא ספק. [ומדוייק בגמרא לפרש כן, ממה שהגמרא לא אמרה: שלחו מתם אינו גט]. אבל הרא"ש כתב, כי הרמב"ם מסתפק אם לפסוק כמו הבבלי שהסיק שאינו גט, או כמו הירושלמי הלומד כי באופן שפירש "אם לא אעמוד" ואכלו ארי, התנאי מתקיים, כיון שכוונתו היתה שימות מתוך החולי. ומקשה התפארת שמואל, איך אפשר לפסוק נגד הבבלי שהוא העיקר. ומתרץ הקרבן נתנאל, שכוונת הרא"ש הוא, שכיון שהירושלמי והבבלי חולקים, לכן יש לפרש כי הביאור בבבלי כמו הר"ן, שלחו מתם שהיא ספק מגורשת. ונחלקו האחרונים בביאור גדר הספק ברמב"ם: ג. המשנה למלך והמחנה אפרים [בהגהות להרמב"ם] מפרשים, שהספק הוא מה היתה כוונתו, האם כוונתו היתה שהגט יחול רק אם ימות מחמת החולי, או שכוונתו היתה שהגט יחול אם ימות מתוך החולי. ולפי"ז הוכיחו מהרמב"ם שאין טענת אונס בגיטין, אפילו באונס שלא שכיח, שהרי לפי הצד שהתכוון כי הגט יחול אם ימות מתוך החולי, הגט חל גם אם מת מאונס שלא שכיח. ב. התפארת שמואל מבאר שהספק האם הבעל חשב להתנות גם על אונס שאינו שכיח או לא. ג. הגר"ח על הש"ס [סימן קסה] והאור שמח מבארים, שהספק האם בלא נפילת הבית או טריפת הארי היה עומד מחוליו או שהיה מת בחוליו. ד. הגרנ"ט [כתובות סימן כ] מבאר, שיש להסתפק בכל מעשה שנעשה עם תנאי, האם קיום המעשה הוא כשמתקיים התנאי, או שקיום המעשה נעשה בכל מקרה, ואם לא יקיים את התנאי, יתבטל קיום המעשה. ומבאר הגרנ"ט כי זה הספק כאן, שאם קיום המעשה הוא רק אם מתקיים התנאי, אם כן באופן של אונס שלא העלה בדעתו לכלול בתנאי, אין את קיום הגט, כי כשאמר "אם לא אעמוד מחולי זה", אז קיום הגט הוא על ידי התנאי, ובאונס שלא העלה בדעתו לא מתקיים התנאי. אבל אם התנאי פועל על ידי שמבטל את קיום המעשה, אם כן בהתנה "אם לא אעמוד מחולי זה יהא גט" וקרה אונס, כיון שלא התכוון שאופן זה יבטל את קיום הגט, אין הגט בטל.

^[8] לפי הרי"ף הספנים קיבלו אחריות, ולהם נאמר שישכרו חמורים.

^[9] כתבו הר"ן והמגיד משנה [גירושין ח ב], כי החשש שמא בעל לשם קידושין, הוא רק באופן שהיו עדים שראו שהתיחד עמה, והם עדי הקידושין, שהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה.

^[10] הרי"ף והרא"ש כתבו בשם התוספתא, כי אם עד אחד מעיד על אדם שהתיחד עם אשה בשחרית, ועד שני מעיד שהתייחד עמה בערבית, אינם מצטרפים ולא חוששים לקידושין. ומבאר הר"ן, כי אף על פי שבדיני ממונות אנו סוברים כמו רבי יהושע בן קרחה [לעיל לג ב], ששני עדים על שני הלוואות שונות של מנה מצטרפים להעיד שחייב מנה, מכל מקום לענין עדות על אישות השייך לדיני נפשות, צריך ששני העדים יראו את המעשה בבת אחת. ומקשים הבית שמואל [קלג א] והרעק"א [בחידושיו כאן, ובתשובה רכב יח], למה הוצרך הר"ן לפרש כי הטעם שאינם מצטרפים הוא משום שאישות הוי דיני נפשות, ולא פירש שאינם מצטרפים משום שצריך עדות לקיום המעשה, ואם אין עדים בשעת הקידושין, הקידושין לא חלים, ומטעם זה צריך ששני העדים יעידו על אותו יחוד, שהרי אם יש רק עד אחד על כל יחוד, אפילו אם נאמין לשניהם, עדיין חסר עדות לקיום הקידושין. ומתרץ הקובץ הערות [עט ב], שכוונת הר"ן, שכל עד מעיד שראה מעשה קידושין שנעשה בפני שנים שהיו עדים לקיום המעשה, ולכן הוצרך הר"ן לפרש, שהטעם שאינם מצטרפים, כיון שאישות הוי דיני נפשות. והשערי יושר [ז ג] מתרץ, שהר"ן סובר, המקדש בפני עד אחד ואחר כך בפני עד שני - מקודשת, ומבאר, שהטעם בזה, משום שדין עדות לקיום המעשה, אינו חלק ממעשה הקידושין, אלא הוא דין בחלות, שאינו יכול לחול אלא באופן שאחר כך יוכל לתברר, ואם בשעת מעשה לא היה יכול להתברר ואחר כך התחדש דבר שמחמתו יוכל להתברר, גם זה מועיל לקיום הדבר. ולפי זה אם עד אחד רואה קידושין, הרי הוא עושה חצי קיום, וכאשר מקדשה אחר כך שוב בפני עד שני, מצטרפים השנים לקיום שלם. וכתב הר"ן בשם הרשב"א [קידושין מג א], מה שאנו אומרים, בראו עדים שהתייחד עמה הרי זה קידושין, היינו דווקא כשהאיש והאשה ראו את העדים, אבל אם העדים ראו את הקידושין מאחורי הגדר, והאיש והאשה לא ידעו שיש עדים שרואים אותם, אינה מקודשת, משום שהאיש והאשה יכולים לומר שלא התכוונו לקידושין, שהרי קידושין ללא עדים לא חלים. והריטב"א [קידושין שם] כתב, עדים שראו קידושין מאחורי הגדר, לא מועיל עדותם לקיים את הקידושין, משני טעמים: א. משום שעדות מאחורי הגדר מועיל רק בעדות של בירור ולא בקידושין שצריך עדות לקיום הדבר. ב. משום שיכולה האשה לומר "משטה הייתי" ולא התכוונתי לקידושין, כי ידעתי שלא יחולו הקידושין ללא עדים. והביאור בטעם הראשון של הריטב"א, כתב האבני מילואים [לא ד], שבקידושין צריך שהאיש והאשה יכוונו לקדש בפני עדים. ובשערי יושר [ז ה ד"ה אח"ז] מקשה על האבני מילואים, כי רק בקנינים מצינו שיש דין שצריך לכוון לשם קנין, אבל לא מצינו שצריך כוונה להתקדש לפני עדים. לכן מבאר השערי יושר כי כוונת הריטב"א, שעדי קידושין צריכים לראות כל מה שצריך לחלות הקידושין כולל את עצמם שהם העדים לקיומי, וגם שהאיש והאשה מסכימים כי הם יהיו העדי קידושין, ואם ראו מאחורי הגדר, חסר בראיה שהאיש והאשה מסכימים לקבלם לעדי קידושין.

^[11] תוספות יום טוב ותפארת ישראל, וכן רש"ש בקידושין [פא ב], וכן כתב הרמב"ם [גירושין ח ב]: לא תתייחד אלא בפני עד אחד. ומה שכתוב במשנה "לפני עדים" בלשון רבים, מבאר התוספות יום טוב, שלשון עדות בעלמא הוא.

^[12] כתבו הרשב"א והריטב"א, כי אם נתיחדה עם בעלה בפני שפחתה, והשפחה העידה שלא בא עליה, נאמנת. כדאמר רב אשי [בכתובות כז ב], שאין השפחה חשודה גם לשתוק בקלקולה וגם להעיד בשקר, וכן מובא בירושלמי.

^[13] תוספות מפרש, כי המשנה מוסיפה לדון באשה שאמר לה בעלה "זה גיטך מהיום אם מתי", והרי זה המשך לרישא. אבל רש"י פירש, שאין זה המשך לרישא, אלא מדובר כאן באשה שבעלה אמר לה: "הרי זה גיטך והתגרשי בו מעת שאני בעולם אם מתי", כלומר, התנאי הוא שיחול הגט סמוך למיתתו.

והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] שהלך על משענתו הוא דבעינן [שצריכים אנו] אומדנא [אומדן] אם מת מחולי זה או לא, ואולם אידך [מקרה אחר] כאשר לא עמד מן החולי וחלה מיד במחלה אחרת אומדנא נמי לא בעינן [אומדן גם כן אין אנו צריכים], אלא דנים אותו כאילו מת מחולי ראשון.

ושואלים: האם שמעת מינה [למד אתה מזה] כי שכיב מרע שניתק מחולי לחולי — מתנתו מתנה? ומשיבים: אין [כן], שכן אמר ר' אלעזר משמיה [משמו] של רב: שכיב מרע שניתק מחולי לחולי ומת — מתנתו מתנה.

ומעירים: רבה ורבא לא סבירא להו הא [אינם סבורים כהלכה זו] שאמר רב הונא, שאם עמד מחוליו — בטל הגט. ומדוע — גזירה שמא יאמרו האנשים שיש גט לאחר מיתה ויבואו להתיר אף כשהתנה במפורש שיהא גט לאחר מותו, שהרי רואים אנשים שאם אינו מת אין הגט חל.

ותוהים: ומי איכא מידי, דמדאורייתא לא הוי גיטא [והאם יש דבר שמן התורה אינו גט], ומשום גזירה שאנו חוששים לטעות שרינן [מתירים אנו] אשת איש לעלמא [לכל]? שהרי אף רבה ורבא מסכימים שמן התורה כיון שעמד מחוליו — בטל הגט, ובכל זאת הם דנים גט זה כגט גמור, ויכולה האשה להינשא לאחר.

ומשיבים: אין [כן] כך הוא, ומתירים אותה להינשא, כי כל שמקדש אשה אדעתא דרבנן [על דעת חכמים] הוא מקדש, ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה [והפקיעו חכמים את הקידושין ממנו] במקרה זה, ולכן מותרת האשה להינשא.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תי נח דקדיש בכספא [נניח אם קידש בכסף] ואז מובן כיצד מפקיעים חכמים את הקידושין — שהם מחרימים את כסף הקידושין שנתן, לפי שהפקר בית דין הפקר, ונמצא שלא קידש בכסף שלו, ולא היו אלה קידושין, אלא קדיש [אם קידש] בביאה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כיצד יכולים חכמים להפקיע מעשה זה? אמר ליה [לו]: שויוה רבנן [עשוה חכמים] לבעילתו בעילת זנות, שהפקיעו מביאה זו את צד הקידושין, והרי היא בעילה בלבד, ובעילה כשלעצמה אינה עושה קידושין אלא אם כן היתה בכך כוונה לשם קידושין.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר לאשה "זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה", ונפל הבית עליו או הכישו נחש — אינו גט, שהרי לא מחולי זה מת, אלא מדבר אחר. אבל אם אמר "אם לא אעמוד מחולי זה", ונפל עליו בית או הכישו נחש — הרי זה גט.

ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה בתחילה ומה שונה בסוף]? שהרי בכל מקרה לא מחמת חוליו מת! ולא נמצא פתרון לשאלה זו.

ואומרים שכך שלחו מתם [משם, מארץ ישראל]: אם לאחר שאמר "אם לא אעמוד מחולי זה" אכלו ארי — אין לנו לחשוש לגט זה, ואינו נחשב כגט.

מסופר: ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה [אדם אחד שמכר קרקע לחבירו], קביל עליה כל אונסא דמתיליד [קיבל על עצמו כל אונס שיוולד, שיווצר בקרקע], שיחזיר לקונה את דמי הנזק. לסוף אפיקו בה נהרא [בסוף הוציאו בו נהר], כלומר, גזרה המלכות לעשות אפיק חדש לנהר והעבירוהו דרך הקרקע שמכר.

אתא לקמיה [הלך הקונה לפני] רבינא לתבוע, אמר ליה [לו] רבינא לנתבע: זיל שפי ליה [לך, שלם לו פיצויים] דהא קבילת עלך כל אונסא דמתיליד [שהרי קיבלת עליך כל אונס שיוולד]. אמר ליה [לו] רב אחא בר תחליפא לרבינא: אונסא [אונס] שלא שכיח הוא, ועל אונס כגון זה לא התנה!

איגלגל מילתא [נתגלגל הדבר] שלא נסתיים הדיון בזה, ומטא לקמיה [והגיע לפני] רבא. אמר להו [להם]: אונסא [אונס] שלא שכיח הוא. איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא, הלא שנינו: "אם לא אעמוד מחולי זה", ונפל עליו בית או הכישו נחש — הרי זה גט, והרי מאורעות כאלה הם אונס שאינו שכיח, ולא חשב עליהם, ובכל זאת הריהו גט!

אמר ליה [לו] רבא: ואימא מרישא [ואמור מראש] הברייתא דיוק הפוך: שאם נפל עליו בית אינו גט, משמע שאונס בלתי שכיח אינו בכלל התנאי! ואם כן יש סתירה פנימית בברייתא זו ואין להוכיח ממנה.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: ומשום דקשיא רישא אסיפא, לא מותבינן תיובתא מינה [שקשה באותה ברייתא מראשה לסופה אין אנו מקשים עוד קושיה ממנה]? והרי לכאורה מה שהקשה רבינא מסוף הברייתא — יפה הקשה!

אמר ליה [לו] רבינא: אין [כן], צדק רבא, כיון דקשיא רישא אסיפא [שקשה ראשה על סופה] לא איתמר בי מדרשא ומשבשתא [נאמרה ברייתא זו בבית המדרש, ומשובשת] היא, והואיל ואין אתה יכול לסמוך על הברייתא, זיל בתר סברא [לך אחר הסברה], ומסתבר שעל אונס בלתי מצוי כלל — לא התנה. מסופר,

רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע זבן שומשמי אגדא [קנו שומשומים על חוף] של נהר מלכא, אגור מלחי לעבורינהו [שכרו מלחים להעביר אותם בנהר], קבילו עלייהו כל אונסא דמתיליד [קיבלו עליהם המלחים כל אונס שיוולד, שיווצר], לסוף איסתכר [בסוף נסכר] נהר מלכא, ולא יכלו להעביר את המטען בנהר,

אמרו להו [להם] שני חכמים אלה: אגורו חמרי אפקעינהו ניהלן [שכרו חמורים ותנו אותם לנו] כדי להעביר את השומשומים, דהא קבילתו עלייכו כל אונסא דמיתליד [שהרי קיבלתם עליכם כל אונס שיוולד].

אתו לקמיה [באו לדין לפני] רבא, אמר להו [להם] לשני חכמים אלה: קאקי חיורי [אווזים לבנים] (לפי שהיו חכמים אלו בעלי זקן לבן קרא להם כך) משלחי גלימי דאינשי [פושטי גלימות אנשים], כלומר, אתם עושקים את הצד האחר שלא כדין, אונסא [אונס] שלא שכיח הוא שנהר מלכא יסכר, ואונס כזה לא קיבלו עליהם.

ב משנה אותה אשה שנתן לה בעלה גט, והתנה שיחול מהיום אם ימות מאותו חולי — לא תתייחד עמו, שמא יבואו מתוך כך לידי תשמיש, אלא בפני עדים, שאז אין מקום לחשש זה.

ולא עדים כשרים דווקא, אלא אפילו על פי עבד אפילו על פי שפחה מותר לה להתייחד עמו, חוץ משפחתה. והטעם הוא — מפני שלבה גס (רגיל) בה בשפחתה, ופעמים תיבעל לבעלה אפילו בפני שפחתה.

ואותה אשה מה היא מה מעמדה ההלכתי באותן הימים, בין הזמן שנתן לה גט זה ועד לזמן קיום התנאי? — ר' יהודה אומר: הרי היא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And this teaches us that we require assessment only in a case where he walked with his staff. But in another case, where he did not arise from his illness and walk but immediately became ill again, we do not even require assessment, as it is clear that his death from the second illness was a result of the first illness.

The Gemara asks: Can you conclude from it that in the case of a person on his deathbed who proceeded from one illness immediately to another illness, his gift is a valid gift, as he ultimately died as a result of the first illness? The Gemara answers: Yes, as Rabbi Elazar says in the name of Rav: In the case of a person on his deathbed who proceeded from one illness immediately to another illness, his gift is a valid gift.

The Gemara notes: Rabba and Rava do not hold in accordance with this halakha stated by Rav Huna, that if the husband was healed of his illness then the bill of divorce is nullified even if he did not specify such a condition. They hold that there is a rabbinic decree in place lest people say that there can be a valid bill of divorce given after death. Since people will see that in this case the bill of divorce took effect only once the husband died, in the future they may mistakenly consider a bill of divorce to be valid even though the husband explicitly made a condition that it would take effect only after his death.

The Gemara asks: And is there anything that by Torah law is not a valid bill of divorce, but due to a rabbinic decree we permit a married woman to marry anyone, even though by Torah law she remains married to her husband? Both Rabba and Rava agree that by Torah law the bill of divorce is nullified once the husband is healed from his illness, yet they treat the bill of divorce as valid. How can this be?

The Gemara answers: Yes, the Sages have the ability to nullify even a marriage that took effect by Torah law, because anyone who betroths a woman betroths her contingent upon the will of the Sages, and when one fails to conform to their will in matters of marriage and divorce the Sages expropriated his betrothal from him retroactively. Consequently, it is permitted for the woman to remarry.

Ravina said to Rav Ashi: This works out well in a case where he betrothed his wife with money, as it is possible to say that the Sages expropriated the money used for the betrothal from the possession of its owner, resulting in a retroactive cancellation of the betrothal. But if he betrothed her by means of sexual intercourse then what is there to say? Rav Ashi said to him: The Sages declared his sexual intercourse to be licentious sexual intercourse, which does not create a bond of betrothal.

§ The Sages taught (Tosefta 7:2): If a husband says to his wife: This is your bill of divorce from today if I die from this illness, and the house collapsed on him or a snake bit him, then it is not a valid bill of divorce. But if he said: This is your bill of divorce if I will not arise healthy from this illness, and the house collapsed on him or a snake bit him, then this is a valid bill of divorce.

The Gemara asks: What is different in the first clause such that the bill of divorce is not valid and what is different in the latter clause that the bill of divorce is valid? In neither case did he die from the illness. The Gemara gives no answer to this question.

They sent a ruling to Babylonia from there, from Eretz Yisrael: If the husband said: This is your bill of divorce if I am not healed from this illness, and a lion ate him, then we do not need to be concerned about this bill of divorce, for it is certainly not valid.

It is related: There was a certain man who sold land to another, and he accepted upon himself the responsibility for any unavoidable accident that may happen to the land. In such a case he would reimburse the buyer for the damage. In the end they diverted a river into it, meaning the government decided to make a new canal through the land that he sold.

The buyer came before Ravina to lodge a claim. Ravina said to the seller: Go pacify him, i.e., reimburse him, as you accepted upon yourself responsibility for any unavoidable accident that might happen. Rav Aḥa bar Taḥalifa disagreed and said to Ravina: It is an uncommon, unavoidable accident, and the condition of the sale should not apply in such a case.

The matter was circulated, as this ruling was never finalized, and it came before Rava. He said to them: It is an uncommon, unavoidable accident, and the seller should not have to pay. Ravina raised an objection to Rava: Isn’t it taught that if the husband said: This is your bill of divorce if I am not healed from this illness, and the house collapsed on him or a snake bit him then it is a valid bill of divorce? These cases are both uncommon, unavoidable accidents, yet the bill of divorce is valid.

Rava said to him: But you can say an opposite inference from the first clause: If a husband says: This is your bill of divorce from today if I die from this illness, and the house collapsed on him or a snake bit him, then it is not a valid bill of divorce. Apparently, an uncommon, unavoidable accident is not included within his condition. If so, the inference from first clause of the baraita contradicts the inference from latter clause and it cannot be used to prove either opinion.

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: And because there is a difficulty presented by the contradiction between the first clause of the baraita and the latter clause, can we no longer raise an objection from it? Seemingly, the challenge raised by Ravina from the latter clause of the baraita is still valid.

Ravina said to him: Yes, Rava was correct. Since there is a difficulty presented by the contradiction between the first clause of the baraita and the latter clause, this baraita was never stated in the study hall and it is corrupted. As it is not possible to rely on this baraita one must follow reason, and the most reasonable interpretation is that his condition would not include an uncommon and unavoidable accident.

It is related that Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, purchased sesame on the bank of the Malka River. They hired sailors to cross them to the other side of the river, and the sailors accepted upon themselves responsibility for any unavoidable accident that might occur. In the end the Malka River was dammed so that the merchandise could not be transported by river.

The two Sages said to them: Hire donkeys and release them to us in order to transport the sesame, as you accepted upon yourself responsibility for any unavoidable accident that might arise.

The two Sages came to court before Rava and he said to them: You white geese [kakei ḥivarei], referring to their long, white beards, who strip men of their cloaks. You are acting unfairly with the sailors. It is an uncommon, unavoidable accident for the Malka River to be dammed, and the sailors did not accept responsibility for this case.

MISHNA: If a woman’s ill husband gave her a bill of divorce, and made a condition that it should take effect from today if he dies from his illness, then she may be secluded with him only in the presence of two witnesses, lest they end up engaging in sexual intercourse.

This applies to being secluded in the presence of not only valid witnesses; it is permitted for her to be secluded with him even in the presence of a slave or even in the presence of a maidservant, except for the wife’s personal maidservant. And it is prohibited for the wife to be secluded in the presence of the latter because she is accustomed to her maidservant, and there is concern that she will engage in sexual intercourse with her husband even though the maidservant is present.

What is the halakhic status of the wife during these days between when the bill of divorce was given but before the condition has been fulfilled with the death of the husband? Rabbi Yehuda says: She is

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמרינן הכא בהולך על משענתו דבעינן אומדנא. משמע דוקא משום דאמר מחולי זה הא ש"מ דנתיק מחולי אל חולי מתנתו מתנה ולא בעי אומדנא כיון שלא עמד והלך בלא משענת דאי לא תימא הכי אלא מתני' לרב הונא למה לי למיתני אם מתי מחולי זה אפילו כל ש"מ שאמר תנו גט לאשתי כך הוא נדון אלא ש"מ דוקא משום דפריש מחולי זה. אבל אם מתי סתם לא בעי אומדנא. וכן נראין דברי ר"ח ורש"י ז"ל.
אבל ר"ה ז"ל סובר דכל ש"מ בעי אומדנא בין לענין מתנה בין לענין הגט בשאמר אם מתי ואפילו לא אמר מחולי זה ולדבריו קשה דהא מתני' קתני רישא תלת זה גיטך אם מתי וזה גיטך מחולי זה וזה גיטך לאחר מיתה וקתני דלא אמר כלום והדר מפרש תרתי מינייהו במהיום כדקתני מהיום אם מתי הרי זה גט ומהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט. והדר מפרש דחולי זה במהיום דאומדין אותו דאלמא ליכא למימר אומד אלא במחולי זה לרב הונא בין בגט בין במתנה ולרבא ורבה במתנה ודברי רבינו ז"ל בכאן מתמיהין.
עוד חולקים אחרים במפרש ויוצא בשיירא לענין מתנה שלא תקנו אלא בש"מ שלא תטרף דעתו עליו וכן בהולך למות כגון יוצא בקולר דהא מאחיתופל גמרינן לה ויצו לביתו ויחנק בצוואה בעלמא אבל בבריא שאין מיתתו סמוכה אין לנו. ואע"פ שיש לזה פנים כדאי הוא רבינו לסמוך עליו בזה דמפרש במסוכן הוא ויוצא בשיירא כיוצא בקולר שהם קרובים למיתה ושלא לחזור כאן ומצוים לביתם.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. פרש"י ז"ל דאי אונסא דלא שכיחא אסיק אדעתיה רישא נמי ליהוי גיטא דהא מתוך חולי זה מת דמחולי זה לא משמע אלא מתוך חולי זה.

שלחו מתם אכלו ארי אין לנו. על ידי מעשה שאלו בא' שאמר אם לא אעמוד מחולי זה ואכלו ארי והשיבו אין לנו שיהיה גט דאונסא דלא שכיחא הוא דלא אסיק אדעתיה וסיפא משבשתא היא. ואף ע"פ שאמרו אין אונס בגיטין אכלו ארי שאני דלא שכיח כלל תדע דלא עדיפי גיטין ממי שמתנה בפיו כל אונסא דמתיליד. ואעפ"כ אונסא דלא שכיח שאני. והטעם ניתן שלא אמרו אין אונס אלא משום צניעות ומשום פריצות ואונסא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן דאפילו צנועות לא מענגן עליה ועוד דבכל מילתא דלא שכיחא לא גזרי ביה רבנן, ותמהני למה השמיטה ר"ה ז"ל.

והא דאמרי' משום דקשיא רישא אסיפא לא מותבינן תיובתא מינה. ק"ל כיון דרישא משמע דאונסא דלא שכיח לא מסיק אינש אדעתי' היכי מותבינן תיובתא מסיפא לדרבא לסייעיה מרישא.
וי"ל דסיפא דמיא לעובדא דידן טפי דכיון דאמר אם לא יעמוד מתולי זה קביל עליה כל אונסא דמתייליד ביה. אבל רישא ס"ל לתנא דמשמע אם מתי מחולי זה מחמת החולי הוא. הלכך אע"ג דקשה מותבינן תיובתא מסיפא דהא שמעי' מינה מאן דקביל עליה אונסא אפילו אונסא דלא שליח מקבל עליה ורישא משום טעמא אחרינא נסיב לה תנא וא"ל כיון דלא מתרצה לן שפיר אימא משבשתא היא.
ואפשר לומר שלא הוקשה לבעלי הגמרא רישא דודאי משמעות מחולי זה מחמת החולי הוא ואם בא ארי ואכלו לא נתקיים תנאו שהרי לא מת מאותו חולי אלא סיפא קשיא דמשמעות אם לא אעמוד מחולי זה ה"נ אם לא אעמוד מחולי זה. כנ"ל.
ודיקא נמי ממתניתין דקתני אומדין אותו אם מתמת החולי ראשון מת אלמא מחולי זה מחמת החולי זה משמע דאי מתוך חולי זה כדפירש רש"י ז"ל היה לו לומר רואין אם מתוך חולי הראשון מת כלומר שלא פסק חולי הראשון אע"פ שלא מת מחמתו ועוד דאוקימנא דעומד על משענתו לאו עמידה היה וא"ה אומדין אותו אם מת ממש מאותו חולי ראשון דאלמא פי' מחמת חולי הוא וה"ה לאונסא דשכיח כגון שהיה במקום גדוד חיות וליסטים או שמת ודאי מחולי אחר.
א"נ הכי שלחו מתם אכלו ארי אין לנו בגיטין מ"ד אונס' דלא שכיח' בכלל סבר הכי קאמרינן אכיל' ארי אין לנו באם מתי מחולי זה ולא באם לא יעמוד מחולי זה כלומר דמשמעות שניהם שוה וסיפא שאמרו אכיל' ארי מסיק איניש אדעתיה משבשתא ורישא דוקא היא ומ"ד אונס דלא שכיח ליתא בכלל ולהכי מקשינן עליה דרבא ממתני' ובין רישא בין סיפא אונסא דשכיח ולא שכיח שוין הן וטעמא דאמר משום דלא אמר אלא מחולי זה הא אם אמר אם מתי קודם שאצא לשוק ה"ז גט ומ"ה אדחיא ואמר כולה שבשתא היא ולזה הפי' יפה השמיטה הרב ז"ל ושמעינן מינה דבין אם מתי מחולי זה בין אם לא אעמוד מחולי זה אומדין אותו פי' מ"ד אונס' דלא שכיחא לא מסיק איניש אדעת' דהיינו רבה סבר אכלו ארי אין לנו כלל בגיטין כלל ואפי' באם מתי סתמא דהוא לשון כולל וכ"ש במחולי זה דאונסא דלא שכיחא בין דאכילת ארי בין דשאר אונסין דלא שכיחי ליתיה בכלל ולא הויגט אבל אי שכיחי הוי בכלל והוי גט ולהכי מקשינן עלי' דרבאממתני' דבין רישא בין סיפא אונסא דשכיחי ולא שכיחי שוין הן דבתרווייהו מסיק אדעתיה והוי גט דטעמא משום דלא אמר אלא מחולי זה הוא דממעט מדין דאכילת ארי וכל שאר אונסין מגמ' אמר אם מתי סתם או אם מתי קודם שאצ' לשוק דהן לשונות כוללין הוי גט ואפי' אכלו ארי ואפי' שאר אונסין וק' לרבא דאמר דאפי' במתי סתם ואונסא דלא שכיח ליתיה בכלל ומ"ה דחיה רבא ואמר כולה משבשתא היא ועל זה השמיטה ר"ה ז"ל. ומדלא מתרץ רבא משום שאין אונס בגיטין ש"מ אונסא דלא שכיח אין לנו בין דקביל עליה בין דלא שכיח כדפרי'.
ור"ח ז"ל כתב אכלו ארי אין לנו כיון שאמר אם מתי מחולי זה אע"פ שבא ארי ואכנו ומת לא נתקיים תנאו שהרי לא מת מאותו חולי וה"ה נפל עליו בית או נשכו נחש אבל אם התנו אם לא יעמוד מחוליו ונשכו נחש הרי תנאו קיים כי לא עמד לפיכך זה גט וזה אינו גט ובתוס' נמי מפורש שכך שנויה שם אם מתי מחולי זה נפל עליו בית או נשכו נחש ה"ז גט שלא עמד מאותו חולי וכבר אמרו דלא איתמר במדרש' ומשבשתא היא.

מתני' לא תתייחד עמו אלא בפני עדים. פירש"י ז"ל משום שמא יבא עליה דאיכא למ"ד חיישינן שמא בעל לשם קדושין וצריכה גט שני ולמאן דלא חייש נמי מ"מ פנויה היא ואסור להתיחד עם הפנויה. ואין כאן טעם משום גט ישן שכבר מסרו לה קודם לכן פיר' לפי' שכיון שאמר מהיום ואם מת למפרע מתגרש' ואין שם משום גט ישן ודמי למי שגירש את אשתו ולאחר זמן נתיחדה עמו ואין חוששין לגט ישן כלל ואפילו למ"ד שלא תנשא בו לכתחלה שהרי נתגרשה מהיום אם ימות.
וא"ק הא דאמרי' ה"ז גיטך כל זמן שאעבור מפניך ל' יום והיה הולך ובא הולך ובא וכו' ולגט ישן אין חוששין הואיל ולא נתייחד עמה אלמא אם נתייחד עמה גט ישן הוי. י"ל שאני הכא כיון שאמר מהיום אם מתי נתגרשה למפרע אין חוששין לגט ישן אבל התם בדלא אמר מעכשיו וה"ל כאלו לא ניתן לה אלא נתייחד עמה בין כתיבה לנתינה.
והראב"ד ז"ל כתב כשמסרו ליד שליש אבל נתן לה אין לחוש לגט ישן ואין לשון ה"ז גיטך משמעו כן.
וא"ק הא דאמרי' במס' כתובות (דף כ"ז) רב אשי אמר שפחה דידה מיחזא חזיא ושתקה התם דשתיקותה מתירתה לא מהימנא הכא מהימנא ואי משום יחוד משום קדושי לאו שתיקות' דיד' מתירת' ולא דיבור' אוסרה. וי"ל הכא במאי עסקי' דאיכא עידי יחוד וליכא עדי ביאה ואלמלא שפחה זו אמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וחוששין לה משום קידושין או משום יחוד אבל עכשיו יש שם עבד או שפחה אין זה יחוד חוץ משפחתה מפני ששותק' לפיכך חוששין לה אף אם לא תבא ותעיד שנתעסקו בדבר וכן פי' הראב"ד ז"ל ובידו מצאתי כן ועבד ושפחה הנאמנין יודעים הם עדים שבשעה שנתייחדה עמו היה שם עבד או שפחה בהדה ונתייחדה עמו בפני ב' צריכה ממנו גט וכו' אבל רש"י ז"ל פי' במס' כתובות משום גט ישן וי"ל כן כיון שאינו גט אם לא מת אסור להביא אותה שתתגרש בגט ישן.

ומה שפירש רש"י ז"ל רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא דהיכא דלא אמר אם מתי מחולי זה סבירא להו אם עמד אינו חוזר, לאו למימרא דבאם מתי מחולי זה לא פליגי עליה אלא לישנא רווחא נקט לומר דבחוזר או אינו חוזר בלא תנאי פליגי עליה, ולא ידעתי מאין זו לחלק לדעת המקשה בין גיטו למתנתו לומר שבמתנה אם עמד בלא משענת חוזר ומאומדן הדעת ובגיטו לא עד שיבריא מהכל, ובתוספות פירשו בשם רבנו תם ז"ל דרב הונא אמהיום אם מתי מעכשיו אם מתי קאי, והכי פירושא גיטו בדאתני מהיום אם מתי כמתנתו סתם מה מתנתו דלא אתני אם עמד חוזר ואף על פי שחזר ומת מאותו חולי דמכל מקום כיון שעמד נתבטלה מתנתנו אף גיטו בשפירש אם עמד חוזר, ומכל מקום אף רב הונא סבר דדוקא בדאתני אבל בסתם לא דלא דמי למתנה דחוזר מן הסתם דשאני מתנה שנוכל לומר שכל עיקרו לא רצה שתחול עד לאחר מיתה מה שאין כן בגט שאם אינו חל מחיים לא יחול לאחר מיתה הילכך אלים טפי כח הגט מכח המתנה.
והא דאסיקנא רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא לומר דבהולך על משענתו מיתוקמא מתניתין, אבל הלך בלא משענת הגט בטל אף על פי שמת מאותו חולי, אלא סבירא להו לרבה ורבא דמתניתין אפילו בהלך בלא משענת גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה שאם אתה אומר דכל שעמד בלא משענת אף על פי שהתנה אם מתי מחולי זה וראינוהו שמת מאותו חולי אינו גט יאמרו שאין התנאי מועיל שהרי מת מחולי זה ואפילו הכי אינו גט אלא הרי הוא כאילו לא התנה כלום והוה ליה כאומר זה גיטך לאחר מיתה, ולפיכך כשהלך בלא משענת נתבטל גיטו וכשמת בלא עמידה שלא במשענת שהגט גט יאמרו שאין זה גט מחמת תנאו כי אם מחמת המיתה כאלו אמר זה גיטך לאחר מיתה ונפיק מיניה חורבא, והשתא נמי אתי שפיר מאי דפרכינן עליה ממתניתין דרב הונא אמתניתין אמרה למילתיה דכל שעמד בלא משענת הרי זה גט בטל, ואינו צריך אומדנא, ולפי פירש זה ההוא דיהב גיטא לדביתהו ואיתנגיד ואיתנח ואמרה ליה אי קיימת דידך אנא ואמר רב נחמן פטומי מילי נינהו והגט קיים אף על פי שעמד כדאיתא בבבא מציעא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סו, א) אפילו לרב הונא אתיא, ולפי הפירוש הראשון אתיא כרבה ורבא והילכתא כוותייהו.
ומהכא שמעינן דשכיב מרע שאמר הרי זה גיטך אם מתי והבריא בטל גיטו, ולא אמרינן אם מתי לעולם קודם שתמות היא קאמר אלא אם מתי מחולי זה קאמר, ואשמעינן לה נמי מדאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי ואם מתי, ואם איתא דאם מתי לעולם קאמר אם לא מתי נמי לעולם קאמר ואפשר לתנאי זה לבן אדם שלא ימות, ואם אפשר לומר דאם מתי לעולם בחייך קאמר אם כן אפילו באומר אם מתי מחולי זה נימא אם מתי מחולי זה בחייך קאמר ואם מתה היא בחייו אף על פי שמת הוא מאותו חולי יהא הגט בטל, וברייתא קתני לקמן ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה ויורשה ומיטמא לה וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות, אלא ודאי כל שהתנה מתוך חליו ואמר אם מתי מחולי זה מחולי זה קאמר ואם נתרפא מאותו חולי הרי זה גט בטל, אבל אם מתוך בוריו התנה באם מתי ודאי כל שמת בחייה קאמר וכל אימת דמאית הרי זו מגורשת דומה לעל מנת שתצא חמה מנרתיקה שסוף התנאי להתקיים והוא מתנה בכך.
הא דאמרינן: ואי אמרת עמד חוזר למה לי אומדנא. לישנא לאו דוקא דאדרבה הכין הוה ליה כי אמדניה [בנדפס: עמד] מאי הוי הרי עמד ויש לישבו דהכי קאמר למה לי לאמדו הרי עמד, כך נראה לי.

[בנדפס: הלך בשוק קתני בשהלך על משענתו. ולעולם עמד דקתני בשעמד מחולי זה בחולי אחר, ותדע דאי לא הוה ליה למימר אלא בעמד והלך על משענתו, ועוד מדאמרינן בסמוך שמעת מינה ניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה והצרכו לומר כן מדקתני תרתי עמד והלך דאי לא ליתני ותו לא].

[בנדפס: הא קא משמע לן דהלך על משענתו הוא דבעי אומדנא ואידך אומדנא לא בעי. פירש רש"י ז"ל: ואידך שלא הלך בשוק על משענתו אף על פי שניתק מחולי לחולי אומדנא לא בעי דמסתמא יש בו מחולי הראשון, ואינו מחוור בעיני חדא דלמה לן למימר הכין דאנן לפרוקה למתניתין בלחוד אליבא דרב הונא הוא דאתיא וכל דאיפרקא דלא תיקשי ליה בהכי סגיא לן והלכך לא הוה ליה למימר אלא קא משמע לן דהלך על משענתו נמי בעי אומדנא, ועוד דאם איתא אמאי שבקיה לעמד, הכי הוה ליה למימר קא משמע לן דעמד והלך על משענתו בעי אומדנא אידך לא בעי אומדנא והכי הוה שפיר טפי דהשתא הוה ממעט מאומדנא ניתק מחולי לחולי ולא הלך וכן עמד על משענתו ולא ניתק מחולי לחולי דבתרוייהו הוי גט ולא צריך אומדנא, ועוד דחדושיה דרב הונא ודאי איצטריכא מתניתין לאשמועינן דאפלו בעמד והלך לא נתבטל הגט, אלא אכתי צריך אומדנא דדלמא מחמת חולי הראשון מת שאילו הלך בלא משענת נתבטל מיד ואפילו חזר ומת מאותו חולי ומתניתין הכי קתני כל שהתנה בחולי זה אף על פי שניתק מחולי לחולי אין אומרין כבר נתבטל תנאי, וכן אפילו עמד והלך על משענתו דאיכא תרי אכתי לא נתבטל אלא אם כן אמדנוהו שלא מת מאותו חולי הראשון עד שיהלך בשוק בלא משענת, עוד קשיא לי מה שפירש טעמא בניתק מחולי לחולי דסתמא יש בו מחולי הראשון ולא בעי אומדנא ורבנו ז"ל הלך בזה לפי שיטת מה שפירש בסמוך בברייתא דנשכו נחש דכל האומר מחולי זה כאומר מתוך חולי זה, ואין זה מחוור דהא במתניתין אם מחמת חולי הראשון קתני דמשמע שמת מחמתו דאי לא ליתני אם מתוך אותו חולי מת, ולי נראה דטעמא דניתק מחולי זה משום דיש חולי שמפיל לחולי אחר שמת מאותו חולי שני, רואין אותו כאלו הפילו לזה והמיתו ולפיכך אף ניתק מחולי לחולי בעי אומדנא לגבי הגט שהתנה בחולי זה לידע אם מחמת הראשון או לא דשמא אף בשניתק מחמת הראשון מת ואין חוזר ושמא לא חוזר, ואומדין דקתני במתניתין בין אעמד בין אהלך קאי שאלו ניתק מחולי לחולי אחר ואמדוה שלא נפל מחולי הראשון לשני זה שהמיתו אינו גט דבחולי דזה התנה ולא במתוך חולי זה, והא דקאמרי הא קא משמע לן דהלך הוא דבעי אומדנא כלומר אף בשהלך על משענתו הוא דבעי אומדנא אבל אידך כלומר אידך שהלך בלא משענתו לא בעי אומדנא כרב הונא, והא דאמרינן שמעת מינה ניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה דמשמע אפילו בלא אומדנא, היינו בנותן סתם בלא התנה מחולי זה והלכך כל שלא עומד ונרפא קאמר, ומדמוקמינן מתניתין בניתק מחולי לחולי ולא קא קריא לה עמידה שמעינן לה דהא לגבי גט נמי לא קריא לה עמידה אלא דמכח תנאו צריך אומדנא שמא לא מת מאותו חולי, ומיהו לשון אידך הוה משמע טפי כפירוש רש"י ז"ל דאידך משמע דתנינן במתניתין, ולפי ששנינו במשנתנו תרי דהיינו עמד והלך ואמר דבהלך על משענתו בעי אומדנא אמר אידך דמתניתין דהיינו עמד ולא בעי אומדנא].

הא דאמרינן: שמעת מינה שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה. הכי הלכתא, ואף על גב דעל פירוקיה דרב הונא אמרינן הכי ולא קיימא לן כרב הונא לאו למימרא דהא נמי לית הלכתא דהא רבי אלעזר אמרה משמיה דרבא [בגמרא שלנו הגירסא משמיה דרב] דפליג אדרב הונא אמרה.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. תימא דחלוק גדול יש דברישא דתליה תנאיה באם מתי מחולי זה ונשכו נחש הרי לא נתקיים תנאו שלא מחמת אותו חולי מת אבל בסיפא דתלי בעמידה הרי לא עמד, והכין איתא בתוספתא הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש ומת אינו גט שלא מת מאותו חולי, אם לא עמדתי מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש הרי זה גט שלא עמד מאותו חולי, וכלשון הזה שנויה בירושלמי, ורבנו חננאל ז"ל פירש דהיינו הא דמהדרינן שלחו מתם אכלו ארי אין לנו כלומר אתנאה דרישא קאי דכיון שאמר אם מתי מחולי זה ואכלו ארי אין לנו שיהא גט שהרי לא מת מאותו חולי, אבל בשהתנה אם לא יעמוד הרי נתקיים התנאי שהרי לא עמד, ומיהו אסיקנא דמשבשתא היא ולא איתמר בבי מדרשא, אבל לפי פירושו של רש"י ז"ל יש לומר דגמרא דילן פליגא בטעמא דהא ברייתא אגמרא דבני מערבא שכך פירש דכל שהתנה מחולי זה מתוך חולי זה קאמר, ואם איתא דאונסא דלא שכיח אסיק אדעתיה רישא נמי ליהוי גיטא דהא מתוך חולי זה מת, והא דאמרינן שלחו מתם אכלו ארי אין לנו אסיפא קאי לומר דאפילו באם לא יעמוד אם נשכו נחש או אכלו ארי אין לנו שיהא גט דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה וסיפא דברייתא משבשתא היא, ומתניתין דקתני דאומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת לא דיקא כפירושו דהוה ליה למימר אם מתוך חולי הראשון מת כלומר שלא פסק חולי הראשון אף על פי שלא מת מחמת חולי הראשון כיון שמת מתוכו, ונראה דבגמרא דילן משמע להו דאם לא יעמוד מחולי זה הכא קאמר אם יעכבנו חולי זה מלעמוד והרי לא עכבו אלא ארי והיינו נמי דשלחו מתם אכלו ארי אין לנו שיהא גט באם לא יעמוד שהרי לא עכבו אלא ארי, וסיפא משבשתא היא ולאו משום אונסא דלא שכיח אלא אפילו באונסא דשכיח משום תנאו.

איתביה רבינא לרבא אם לא יעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית או שנשכו נחש הרי זה גט. אלמא אין טענת אונס אפילו באונסא דלא שכיחא, תמיהא לי אמאי לא פריק ליה הא שלחו מתם אכלו ארי אין לנו, ומיהו לפירושו של רבנו חננאל ז"ל לא תיקשי כלל דהא דשלחו מתם אתנאה דריש דברייתא קאי וכולה ברייתא מתרצתא, אלא שמצד אחד קשה דהא משבשתינן לה לברייתא דלא כפירושו. ויש לומר דהכי קאמר הא קתני בברייתא דאפילו אכלו ארי הרי זה גט ואי משום דשלחו מתם ההוא משום דסבירא להו דאם לא יעמוד מחולי זה מחמת חולה זה קאמר ומשום כח תנאו הוא דשלחו כן, והוא הדין אפילו באונסא דשכיחא דכל שלא מחמת אותו חולי אינו גט, אבל באם מתי סתם ואכלו ארי הרי זה גט דאפילו אונסא דלא שכיחא אסיק אדעתיה וקביל אנפשיה, אלא דקשיא מאי קא מהדר ליה רבא אימא רישא דרישא נמי משום שהתנה בפירוש אם ימות מחולי זה ולא נתקיים התנאי שהרי לא מת אלא מחמת הארי שאכלו, ויש לומר דהא דמהדר ליה רבא אימא רישא לאו למימרא דרישא דייקא דאונסא דלא שכיח לא מסיק אדעתיה שאם כן מאי קאמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא, ומשום דקשיא רישא אסיפא לא מותבינן תיובתה מינה, אין ודאי לא מותבינן ואדרבה אדמותבינן מסיפא ניסייעיה מרישא, אלא עיקר קושייתו של רבא לומר דברייתא משבשתא היא דרישא אסיפא פליגא דבסיפא משמע דמאן דמתנה ואמר מחולי זה לאו דוקא בחולי זה קא מתנה אלא מתוך חולי זה קאמר ואם כן ברישא נמי הוה ליה למימר הרי זה גט דהא דקאמר אם מתי מחולי זה מתוך חולי זה קאמר ואם מחולי זה דוקא אם כן סיפא נמי [בכת"י: לא] ליהוי גיטא דהא אם לא יעמוד מחולי זה קאמר אם כן ברייתא משבשתא היא ומשום הכי מקשה ליה רב אחא ומשום דקשיא רישא אסיפא לא מותבינן דמכל מקום מסיפא שמעינן דאין טענת אונס אפילו באונסא דלא שכיחא דילמא [בנדפס: דאלמא] אפילו אונסא דלא שכיח מסיק אדעתיה ואהדר דאין הכי הוא דמשום דקשיא רישא אסיפא כולה משבשתא ולא איתמרא בבי מדרשא ולא מותבינן מינה, וראיתו בתוספות שהעלו אותה בקושיא וזה לשונם רבינא פריך לרבא מדקתני אם לא יעמוד וכו' הרי זה גט אלמא אף על פי שהתנה בפירוש על מנת שימות מחולי זה אמרינן דאין טענת אונס והוי גט כשמת מחמת דבר אחר כל שכן כשלא הוציא שם [בנדפס: שום] אונס מן הכלל שאין לי לפרש דבריו ולומר דאונסא דלא דשכיח הוא, ולא נתכוין לאותו אונס, ורבא מהדר ליה ואימא מרישא אינו גט ולאו לסיועיה לנפשה קא מייתי ראייה מרישא דאינו גט אפילו אי הוה אונסא היינו אומרים דאינו גט מטעם שפירשתי שהוציאו מן הכלל בפירוש אלא לאקשויי לרבינא קא אתי אדפרכת ליה מהרי זה גט דסיפא תיקשי לך רישא אסיפא דקתני ברישא אינו גט אלא משבשתא היא ואידי ואידי אינו גט עד כאן.
ולענין פסק הלכה אף על פי שאמרו אין טענת אונס בגיטין באונסא דלא שכיחא יש טענת אונס, דלא מסיק איניש אדעתיה אונסא דלא שכיחא דהא אסיקנא הכא דאף על גב דקביל כל אונסא דמתיליד אפילו הכי אונסא דלא שכיחא כלל לא הוי במשמע ולא עדיפי גיטין ממתנה בפירוש לענין ממון. ונמצאת אומר שלשה דינין חלוקין באונסין יש אונסא דשכיחא וההוא לכולי עלמא אין טענת אונס בגיטין כעובדא דההוא גברא דיהב גטא לדביתהו ופסקיה מברא ואמר חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא ואוקימנא ליה בריש פרק קמא דכתובות (ב, ב) אפילו כמאן דאמר יש טענת אונס משום דאונסא דשכיחא שאני אונסא דשכיחא ולא שכיחא כחולי ומיתה וכיוצא בהן זו היא שנחלקו בה וקיימא לן כמאן דאמר אין טענת אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות. אונסא דלא שכיחא כלל כאכלו ארי וכנפל הבית עליו ואפוקי נהרא ואסתכר נהרא וכיוצא בהן יש טענת אונס לכולי עלמא ואפילו התנה בפירוש וקביל עליה כל אונסא דמתיליד אונסא דלא שכיחא לא הוי בכלל דלא מסיק אינש אדעתיה אונסא דלא שכיחא כלל.

מתני': לא תתיחד עמו. [בנדפס: ירושלמי תני אף המסוכן אמר רב יעקב בר אחא מעשה היה כיון שבעל מת]

אלא על פי עדים ואפילו על פי עבד אפילו על פי שפחה. כלומר מפני שהוא בוש מלשמש בפניהם חוץ משפחתה מפני שלבו [שלבה] גס בה ואינה בושה ממנה [בנדפס: ממנו], ודוקא בשיש שם עדים שראוה שנתיחדה וטעמא דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה [בנדפס: והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם נתיחדה עמו בפני שנים צריכה ממנו גט שני אחד אינה צריכה ממנו שני באחד בשחרית ובאחד בין הערבים זה היה מעשה ושאל רבי אלעזר בן תרדיון את חכמים ואמרו אין זה יחוד] ולפיכך אם אין שם עדים עמהם או אפילו עבד ושפחה דאחרים הוה אמרינן הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה, אבל עכשיו מימר אמרינן כיון שידענו שיש שם עבד ושפחה לא נתעסקו בדבר אחר אבל שפחה דידיה גיסה בה וחוששין שמא נתעסקו בפניה אלא אם כן אמרה דלא נתעסקו דהתם ודאי מהימנא דתרתי לא עבדה כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה (כז, ב ) ולפי מה שפסק רבנו אלפאסי ז"ל כרב פפא דאמר התם כאן בשפחה דידה כאן בשפחה דידיה כלומר דשפחה דידה אפילו העידה בפירוש לא מהימנא דעבידא דמשקרא דשפחתה כגופה וכברייתא דקתני הכי התם. הכי נמי לא מהימנא אלא במסיחה לפי תומה, וכן נמי פסק הנגיד זצ"ל, אבל עבד ושפחה אין נאמנים לומר שנתייחדה [בנדפס: שלא נתיחדה] כלומר שהם היו עמהם, והכי איתא בירושלמי ועבד ושפחה נאמנין, [בנדפס: פירוש בתמיה] יודעין הם העדים שבשעת שנתיחדה עמו שהיה עם עבד ושפחה.
וטעמא דמתניתין דקתני לא תתיחד עמה [עמו] פירש רש"י ז"ל: משום שמא יבוא עליה דאיכא למאן דאמר חיישינן שמא בעל לשם קדושין וצריכה גט שני ולמאן דלא חאיש מכל מקום פנויה היא ואסור להתיחד עם הפנויה, ואין כאן טעם משום גט ישן שכבר מסרו לה קודם לכן כלומר שאין חוששין לגט ישן בשאמר לה מהיום אם מתי או מהיום ולכשתעשי כך משום דכיון שאם מת או תקיים תנאו נתגרשה למפרע אין חוששין לו כמו שאין חוששין במי שגירש את אשתו בגט גמור מהיום ואחר כך נתיחדה עמו [בנדפס: שנתיחדה עמו] ואפילו למאן דאמר לא תנשא בו לכתחלה וכל שכן למאן דאמר אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה, והא דאמרינן הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום והיה הולך ובא הולך ובא הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט וכו', ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתיחד עמה דאלמא אם נתיחד הוי גט ישן, יש לומר דהתם בדלא אמר לה מהיום ולסוף שלשים יום היא דנתגרשה והלכך כשנתיחד בנתים הוה ליה כאלו נתיחד בין כתיבה לנתינה. והר"א אב"ד ז"ל פירשה בשלא מסרו לה אלא ביד שליש ואין הלשון מתחוור לפירושו, דהרי זה גיטיך שנתנו לה משמע. ולספרים דגרסי בה על מנת שאעבור מנגד פניך אין לך לומר כלשון הראשון דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אלא על כרחין בשנתנו ביד שליש, ומיהו לפירוש רבנו חננאל ורבנו תם ז"ל שפירשו הא דתנן הכא מה היא באותן הימים דקאי אמהיום אם מתי מעכשיו אם מתי כמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, אי אפשר לפרש טעמא דמתניתין משום חשש קדושין שהרי לר' יהודה אינה מגורשת כלל מעכשיו אפילו לכי מאית אלא הוי טעמא משום גט ישן דכיון דלא הוי גט אי לא מאית חיישינן ביה נמי לגט ישן וכן פירש רש"י ז"ל בפרק האשה שנתאלמנה. והקשו בתוספות לפירוש זה מדמייתינן עלה בגמרא ברייתא דראוה שנתיחדה עמו באפלה וכו' דמפרש [בנדפס: כדמפרש] בה טעמא משום חשש קדושין, דלכאורה משמע דמתניתין נמי מההיא חששא היא. ותירצו דלרבי יוסי יש לפרש דהוי טעמא נמי משום חשש קדושין, ולדידיה איכא משום תרי חששות דכיון דקאמר דהוי מגורשת ואינה מגורשת מספק אם היא מגורשת איכא משום חשש קדושין ואם אינה מגורשת איכא משום גט ישן.

מכל מקום למדת ששכיב מרע שגירש בסתם אינו חוזר וגט מעליא הוא והתבאר במציעא באחד שנתן גט סתם ואיתנח ואמרה ליה איתתיה מאי אתנחת אי קיימת דידך אנא ואעפ"כ דנו שאינו כלום פטומי מילי בעלמא הוא אבל כל שנתנו על תנאי אם ימות ובתנאי המועיל לחזור מיהא אינו יכול שהרי אם מתי דקאמר תנאי הוא ולכשימות חל מהיום למפרע אבל כשעמד בטל הגט מאיליו אע"פ שמת לאחר כן הואיל ולא מחולי הראשון מת על הדרכים שביארנו ובמתנה יכול לחזור אע"פ שמסרה למקבל אע"פ שדבריו של רב הונא נדחו מקצתן מה שאמר שמתנתו כגיטו הלכה היא ובא ללמד שהמפרש והיוצא בשיירא והיוצא בקולר בדין זה ויש חולקין במפרש ויוצא בשיירא כמו שהתבאר במקומו:

כל שהצרכנו לאומד בין בגט בין במתנת שכיב מרע נראה דוקא כשפירט ואמר מחולי זה הא שכיב מרע שנותן סתם מחמת מיתה שניתק מחולי לחולי הואיל ומתנתו סתם ולא הלך בלא משענת אין צריך אומד ומתנתו קיימת וכן בגט אם אמר אם מתי לבד ולא אמר מחולי זה אינו צריך אומד אם בהלך בלא משענת לשיטה ראשונה ואם דוקא במשענת לשיטה שנייה שאם לא כן היה לו להקשות לרב הונא מתני' למה לי דקתני מחולי זה אפי' כל שכיב מרע דקאמר תנו גט לאשתו כך הוא לדעתו אלא שאין אומד אלא במחולי זה אבל אם מתי סתם לא ומכל מקום גדולי הפוסקים סוברים שכל שכיב מרע צריך אומד בין לענין מתנה בין לענין גט כשאמר אם מתי אע"פ שלא אמר מחולי זה אלא שקושיא זו חזקה ועוד דהא מתניתין קתני תלת [זה גיטיך אם מתי] זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך לאחר מיתה ובשלשתם אמר לא אמר כלום ואח"כ פירש שתים מהן במהיום מהיום אם מתי הרי זה גט מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואח"כ פירש מהיום אם מתי מחולי זה ועליו הוא מפרש דין האומד אלמא שלא הוזכר דין אומד אלא במחולי זה וכן כתבוה חכמי הדורות:

הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה וקודם שעמד נפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי וכיוצא באלו אינו גט שהרי מכל מקום לא מת מאותו חולי ולא עוד אלא אפי' אם לא אעמוד מחולי זה והרי לא עמד אינו גט שאין אדם מעלה על לבו בתנאיו אונס שאינו מצוי ולא היה דעתו עליו כלל זה היא שטת רוב פוסקים והם מפרשים אכל ארי אין לנו כלומר אין לנו בו כלום ר"ל שאינו גט דאונסא דלא שכיחא לא קביל עליה ומ"מ גדולי המחברים כתבו בה שהיא ספק מגורשת ויראה לי לשיטתם שזו שאמרו אכלו ארי אין לנו כלומר לא נתברר בידינו ולא עוד אלא שיש מפרשים אין לנו אף על הראשונה ואף באם מתי מחולי זה הם מסופקים בה ומה שיש לפקפק בה מצד מה שאמרו אין טענת אונס בגיטין כבר ביארנוהו בתחלת כתובות והפרשנו בה בין אונס מצוי לשאינו מצוי כמו שביארנו שם:

מעשה באחד שמכר קרקע לחברו וקבל עליו כל אונס המתחדש עליו לסוף צוה המלך והעבירו הנהר דרך אותה שדה והיה לוקח סבור לחזור על המוכר ופטרוהו דאנסא דלא שכיחא לא קביל עליה כן מעשה באחד שלקח שומשמין בנמל וקבל המוכר כל אונס המתחדש להם בדרך ושכר הלוקח ספנים להוליכם דרך הנהר ונסתם הנהר ולא יכלו לעבור והיה הלוקח סבור לכוף את המוכר לשכור לו בהמות להוליכם עליהם הואיל וקבל עליו כל אונס הדרך ופטרוהו מצד שאין דעתו של אדם מתנה באונס שאינו מצוי וכן כל כיוצא בזה וכבר כתבנו בענין שמועות אלו בדין טענת אונס בגיטין דברים הנראים ושראוי להביאם בכאן בתחלת מסכת כתובות:

כל שכתבנו לפטור באונס שאינו מצוי פירושו כשהוא מתחייב על ידי תנאי שהוא מתנה על עצמו אבל שואל שחייב באונסין אף בלא תנאי חייב אף באונס שאינו מצוי:

המשנה החמישית והכונה בה כשלפניו והוא שאמר לא תתיחד עמו אלא בפני עדים אפי' עבד אפי' שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה ומה היא באותן הימים ר' יודה אומר כאשת איש לכל דבר ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת אמר הר"ם כאשר התפרסם בעדים שהוא נתיחד עמה בטל הגט והיא מגורשת ואינה מגורשת רבים מהם שהוא חייב במזונותיה ואינו מתיר נדריה ואינו מטמא לה כמו המגורשת ופסק ההלכה בזה שהיא מגורשת לכל דבר ובלבד שימות ולזה אם בא עליה באותן הימים הנה בעילתו תלויה אם מת אחר הפעל יבטל ואם עמד יבטל הגט ויהיה כבר בעל אשת איש ואם בא עליה בשגגה חייב חטאת:

אמר המאירי לא תתיחד עמו ר"ל שכיב מרע זה שגירש מהיום לכשימות שנמצא לכשימות מגורשת למפרע משעת נתינה וכן בכל גט הנתון מעכשו על תנאי כך וכך שנמצא לכשיתקיים התנאי מגורשת למפרע משעת נתינה לא תתיחד עמו משעת נתינה עד שעה שימות או שיתקיים אלא אם כן יש עמה אחר שתזהר בסבתו שלא ליזקק עמו שאם נתיחד אם יש שם עידי יחוד הרי הן כעידי ביאה והרי הוא כקדשה מתחלה ולכשיתקיים התנאי נמצאת מקדשת לו ואם ימות נמצאת זקוקה ואם תתיחד בלא עידי יחוד מכל מקום יש בה למפרע איסור יחוד של פנויה ומכל מקום בנתגרשה על תנאי אם נתיחד לאחר שנתקיים התנאי לא דברו במשנה זו אלא שאף זו אם בעידי יחוד צריכה גט אחר מספק קדושין ואם בלא עדים יש כאן איסור יחוד של פנויה:

וגדולי המחברים כתבו שכל שנתיחדה בפני שנים אף לאחר שנתקיים התנאי הרי זו ספק מגורשת לא מספק קדושין שניים אחר שלא נתגרשה במוחלט אלא מספק הגט שמא בעלה ובטל הגט ואין דבריהם נראין שמאחר שנתקיים התנאי אין הגט בטל אלא שיש לחוש לקדושין אחרים ולא עוד אלא שאף קודם שנתקיים אין העקר אלא שהוא כקדשה מתחלה ולא שיהא הגט בטל ואע"פ שבזו יש שפירשוה מטעם גט ישן אינו כן שהרי מכיון שמתגרשת למפרע אין זה אלא כמי שגירש את אשתו ואחר זמן נתיחד עמה שאין בו דין גט ישן כלל שכל שנתגרשה ובא הגט לידה אין יחודה גורם שום פסול באותו הגט וגט ישן הוא שנתיחד בין כתיבה לנתינה ואף זה אם גירשה בו תנשא לכתחלה ושמא תאמר והלא בהרי זה גיטיך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום והיה הולך ובא כו' אמרו למטה ולגט ישן אין חוששין הואיל ולא נתיחד עמה אלמא כל שנתיחד עמה גט ישן הוא התם מדלא אמר מעכשיו הרי הוא כמו שלא נתנו ונמצא היחוד בין כתיבה לנתינה אבל זו נתגרשה למפרע ומגדולי קדמונינו העמידו זו של כל זמן שאעבור וכו' במסרו ליד שליש הא כל זמן שבא לידה אין לחוש לגט ישן אלא שלשון הרי זה גיטיך אינו מוכיח כן וכבר תירצנוה בדרך אחרת בפרק שני ומכל מקום עיקר הדברים כמו שפירשנו ופירש ביחוד זה שכל שיש עמה צוות שהיא נזהרת בסבתו שלא ליזקק עמו מותרת להתיחד ואין כאן איסור יחוד ולא חשש קדושין בעידי יחוד ופירש על צוות זה אפי' עבד אפי' שפחה חוץ משפחתה שלה מפני שלבה גס בה ואינה נמנעת בשבילה וכן פירשו בתוספתא שבנה קטן אין נעשה לה צוות שאינה בושה לשמש כנגדו ואף בשפחתה אם העידה מכל מקום שלא ניזקק עמה נאמנת כמו שביארנו בשני של כתבות:

וחזר לפרש בשכיב מרע שגירש מהיום אם ימות מה היא בימים שמשעת נתינה עד שימות והיא השאלה בכל תנאי שבמעכשו מיום הנתינה עד שעה שיתקיים התנאי ואמר ר' יהודה הרי היא כאשת איש לכל דבריה כלומר ובעלה זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדריה ויורשה ומיטמא לה ור' יוסי אומר מגורשת מספק ופירשו בה בגמרא ובלבד שימות שאם לא מת איגלאי מילתא דלאו גיטא הוא ומ"מ לשניהם נראה שהגט אינו גט משעת נתינה ומתוך כך הקשו על שניהם ולכי מיית הוי גיטא והא אין גט לאחר מיתה ותירצוה לדבריהם באומר מעת שאני בעולם ופירשו גדולי הרבנים לא באומר מהיום אם מתי דההוא ודאי משעת נתינה אלא באומר כו' ואין הדברים נראין שהרי דבריהם באם מתי קיימי אלא שעיקר הדברים כגירסת גאוני הראשונים שגורסין בה נעשה כאומר מעת שאני בעולם ואף לגירסת הספרים איפשר לפרשה כן וכמו שאמרו בראשון של נדרים י"ג ב' באומר יאסר פי לדבור שפירושו נעשה כאומר ופירוש הדברים שר' יהודה סובר במהיום אם מתי מהיום שמתי בו ר"ל שעה אחת לפני מיתתו ור' יוסי מספקא ליה ומ"מ בגמרא הביאו על זו בריתא ואמרו בה וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות וכן בלבד שלא תתיחד בעידי יחוד כמו שביארנו וכן הלכה ואף גדולי המחברים וגדולי הפוסקים כתבוה כן אלא שיש גורסין בה מגורשת ואינה מגורשת כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו לשיטתנו ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גיטא ומשום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה שרינן אשת איש לעלמא אין מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה והלכתא כרבה ורבא והכי אמרינן לקמן בפרקין אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי [לא] יהא גט למימרא שאם יתנו בסתם מיד הוי גט:

א"ר אלעזר משמיה דרב ש"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה:

ת"ר הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש או אכלו ארי אינו גט פי' דאונסא דלא שכיח אדעתיה לאקנויי עליה דלא להוי גיטא אם יאנס ואדעתא דהכי לא גמר ומקניה. ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיליד לסוף אפיקו בה נהרא. פי' צוה המלך שיביאו הנהר דרך עליה. אתו לקמיה דרבינא א"ל זיל שפי ליה דהא קבילת עלך כל אונסא דמתיליד בה א"ל רב תחליפא לרבינא אונסא דלא שכיח הוא איגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבא אמר להו אונסא דלא שכיח הוא:

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבין שומשמי אגודא דנהר מלכא אגירו מלחי למעבדינה וקבילו עלייהו כל אונסא דמתיליד ביה לסוף מסתכר נהר מלכא. פי' נסתם ולא היו הספינות יכולות לעבור אמרו להו אגירו חמרי ואסקינהו ניהלן דקא קבליתו עלייכו כל אונסא דמתיליד אתו לקמיה דרבא [א"ל] קאקי חיורי משלחי גלימא דאינשי אונסא דלא שכיח הוא והלכתא כרבא:

מתני' לא תתיחד עמו אלא בפני עדים אפילו עבד אפילו שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה ומה היא באותן הימים ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבר ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת. פי' לא תתייחד עמו אלא בעדים שמא יבא עליה ויתבטל הגט ותהא צריכה גט שני לבעילה זו ולקמן בפ' הזורק פליגי ב"ש וב"ה במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ומצרכי לה ב"ה גט שני ואע"פ שהגט זה אינו גומר אלא לאחר מיתה כיון דאמר מהיום אם מתי למפרע הוא קונה ואינו פוטר הביאה שעשה בה לאחר מיכן הלכך אם יבא עליה צריכה ממנו גט שני:

תד"ה איתיביה רבינא כו' ורבא מהדר ליה דמשובשת כו' ולא משום סייעתא כו' עכ"ל דלפי הסוגיא דשמעתין הכא אכתי לא השיב לו דמשובשת היא אלא דהשיב לו אדמותבת לי מסיפא תסייען מרישא דיש טענת אונס באונסא דלא שכיחא אבל לפר"י דמחלק בין היכא דהוי בכלל משמעות לשונו ובין היכא דליכא בכלל משמעות לשונו אם כן מסיפא שפיר אותבן ליה במכ"ש אבל מרישא לא תסייען דאימא משום דלא הוי בכלל משמעות לשונו אבל בהך עובדא דקביל עליה כל אונסא דמתייליד הוו שפיר במשמעות לשונו אלא דע"כ דלא השיב לו אלא דמשובשת היא משום דקשיא רישא לסיפא דתרוייהו איירי בחד גוונא בדלא הוו בכלל משמעות לשונו ודו"ק:

בד"ה לא תתיחד כו' אבל לר' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת ולר' מאיר כו' עכ"ל לר' מאיר ודאי ניחא דס"ל משעת נתינה ליכא למיחש משום גט ישן אלא לקידושין אבל לר' יוסי כפי שפירשו התוספות לקמן דמספקא ליה אי משעת נתינה כר' מאיר אי שעה אחת קודם מיתה כר"י שפיר מצי למימר נמי לר' יוסי משום גט ישן וק"ל:

תוס' בד"ה לא תתייחד כו' מילתא באפיה נפשה היא. נ"ב דהיינו שאומר בפירוש הרי זה גיטך מעת שאני בעולם:

גמרא שכ"מ שניתק מחולי לחולי כו' ע' בר"ן שהקשה על הרמב"ם שפסק דבמתנת שכ"מ שניתק מחולי לחולי דבעי אומדנא אם מחולי ראשון מת הא ממתני' דקתני ברישא מהיום אם מתי ובסיפא קתני מהיום אם מתי מחולי זה אומדי' כו' משמע דברישא בסתם אם מתי לא בעי אומדנא כיון דלא אמר מחולי זה, וה"נ במתנת שכ"מ דלא אמר מחולי זה ע"ש. ולענ"ד נראה, דלכאורה יש להקשות לפמ"ש רש"י באומדי' אותו אם מחולי ראשון מת היינו דיש בו עוד מחולי ראשון, אף דחולי ראשון לא גרם המיתה אלא שמכחו בא החולי שני שמת ממנו. מ"מ הוי גט כיון דמת בתוך חולי הראשון. הא מבואר פ"ק דכתובות בהא דאמרי' הא חלה ה"ז גט דחולי הוי בכלל אונס דלא שכיח. ובהא ודאי אין חילוק בין בריא שנפל לחולי ובין חולה שנפל לחולה אם אינו בגרמות החולי הראשון כיון דהוא ענין חולי אחר לגמרי בודאי ל"ש כמו דל"ש לבריא שיחלה. אם כן אמאי הוי גט נהי דמת בתוך חולי הראשון מ"מ יהיה כמו אכלו ארי שאינו גט דהוי אונס ה"נ לגבי חולי האחר הוי אונס.
אמנם לא קשה מידי דהא ללישנא קמא דכתובות גבי גט אמרינן אין אונם בגיטין. וכן לל"ב מ"מ באונס מיתה אין הגט בטל דאמרינן דניחא ליה דלא תיפול קמי יבם ושאני באכלו ארי דהוי אונם דל"ש כלל כמ"ש תוס', וכ"ז לשיטת רש"י. אבל לשיטת הרשב"א דמחמת חולי הראשון מת היינו דחולי הראשון גרם שבחולי האחר מת ממנו. ממילא ניחא די"ל דנהי דבגט בלא אמר מחולי זה לא בעי אומדנא דלו יהיה דלא מת מחולי הראשון מכל מקום הוי גט היינו משום דאין אונס בגיטין. או מדינא או משום דלא ניחא ליה דלא תיפול קמי יבם. אבל במתנת שכ"מ כיון דניתק לחולי אחר אם אינו בגרמת חולי הראשון הוי אונס דמבטל להמתנה מש"ה בעי אומדנא דמת מחולי ראשון היינו בגרמת חולי דזהו הוי אונס דשכיח כגון פסקא מברא. כנלענ"ד והוא כפתור ופרח. וע"פ סברא זו יש מקום לטעון על תירוץ ב' דתוס' ד"ה איתיבי' רבינא. והיינו דבתחלה דאף להך תירוץ דלא ס"ל לחלק לדינא בין אונס דשכיח קצת לאונס דל"ש כלל ע"כ היינו רק לענין התקנת חכמים משום צנועות ופרוצות. אבל מ"מ יש חילוק ביניהם לענין מה דאמרינן בכתובות דאף ללישנא בתרא דיש אונס בגיטין מ"מ במת הוי גט דניחא ליה דלא תיפול קמי יבם. ובזה יקשה אמאי באכלו ארי אינו גט, אע"כ דבזה ודאי יש חילוק דאף דמכח דניחא ליה דלא תיפול קמי יבם אסיק אדעתי' על אונס, מ"מ על אונס דל"ש כלל בודאי לא אסיק אדעתי' וכמ"ש תוס' כתובות ד"ה ניחא ליה. ומש"ה נקטו קושייתם רק לל"ק דאין אונס בגיטין בזה היה ס"ל בקושיית' וכן בתירוצם הב' דאין חילוק בין אונסי' לאונסי'. ולפ"ז יקשה על תירוצם הב' הא אף אם אונס דל"ש לא אסיק אדעתי', מ"מ נימא דדעתו אם מת בתוך חולי דהא מצד דניחא ליה דלא תיפול קמי יבם אסיק אדעתי' אונס דשכיח קצת והיינו מיתה סתמא. וא"כ ממילא דניחא ליה באם יחלה חולי אחר שלא בגרמת חולי הראשון דמ"מ כל שיקויים בו מחולי זה דהיינו שיהיה בו עדיין חולי הראשון דיהיה גט מש"ה דעתו בתוך אותו חולי ולא למחמת אותו חולי דאז יהיה הדין דאם הוא שלא בגרמת חולי הראשון שלא יהיה גט:

זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל הבית עליו וכו' נראה דמחולי זה יש לפרש מחמת חולי זה דוקא ולא מחמת סברה אחרת. וא"נ מחולי זה מתוך חולי זה. אפי' בסברה רחוקה. וס"ל להירושלמי דבאומרו אם מת מתפרש מחמת חולי זה. ואם אמר אם לא אעמוד יתפרש מתוך חולי זה וש"ס דילן ס"ל א"א לפרש מחולי זה בשני אופנים ע"כ קשה רישא לסיפא ומשבשתא היא. וכששלחו לתם במעשה שהי' שנשכו ארי ותם היינו בני א"י בעלי תלמוד ירושלמי שלחו אע"פ שאנו מדמין ליישב הברייתא מ"מ לא נעשה מעשה ע"פ שינוי' שלנו ע"כ באם לא אעמוד מנשכו ארי אין לנו והוה ספיקא וכן פסק רמב"ם דבאם לא אעמוד ונשכו ארי ספיקא הוה ובאם מתי ונשכו ארי ודאי אינה מגורשת. ורמב"ן כתב דלאו דוקא קשה רישא אסיפא אלא סיפא קשי' ממשנתינו דלמאי דלא ס"ל לש"ס דילן לחלק בין אם מתי לאם לא אעמוד א"כ הרי במשנתינו מפורש דמחולי זה אמדינן אם מחמת חולי הראשון ולא מחמת חולי אחר. ולפע"ד היינו לשיטת רש"י הנ"ל דס"ל דרבה ורבא מודים לר"ה במפרש בהדיא אם ימות נמצא גם למסקנא מיירי מתני' מניתק מחולי לחולי והלך רק על משענתו ולא עמד לגמרי ואפ"ה בעי' אומד שמת מחולי זה דוקא א"כ קשה אסיפא דברייתא דס"ל אפילו נפל הבית הרי זה גט. אבל להסוברים דרבה ור"י פליגי באומר להדיא אם ימות ומיירי מתני' בעמד ממש על בריו א"כ אפי' נימא מחולי זה פירושו מתוך חולי זה מ"מ במשנתינו שנתרפא לגמרי אי לאו דאמדוהו שחולי השני הוא מחמת חולי הראשון לא מת מתוך חולי זה וליתא לדרמב"ן:

לא תתיחד עמו אלא בפני עדים. עי' פירש"י ותוס' ואמנם בכתובות פירש"י משום גט ישן ע"ש כ"ז ע"ב ותוס' שם ומדברי שיטה מקובצת שם למדתי ליישב דהי' קשה לרש"י מאחר דרב פפא תי' שם בשבוי' הקילו מ"ט אתו ר"ע ור"א לתרץ אוקימתא אחריתי. פשיטא לחלק בין שבוי' דהתם לחשש קידושין דשמעתין אע"כ בעי לשנוי' התם גם למ"ד בשמעתין דמשום זנות בעלמא ויחיד פנוי' והוא כמין גט ישן וס"ל דאין להקל בשבוי' טפי מבהני חששות ע"כ קא משני שינוי' אחרינא:

רש"י בד"ה גזירה שמא יאמרו כו' ש"מ יש גט לאחר מיתה ואתי לאכשורי זה גיטך לאחר מיתה עכ"ל. ואע"ג דלרבא אפילו באומר הרי זה גיטך לאחר מיתה הוי גט ספק למאי דס"ל לרבא כר"י דזמנו של שטר מוכיח והו"ל כמהיום ולאחר מיתה כדאמרינן לעיל בשמעתין דלרבא פשיטא ליה והא דקאמר רבא לעיל כשאמות ולאחר מיתה אינו גט היינו דלא הוי גט גמור אלא גט ספק כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו סוף פירקין אלא דאכתי שייך האי גזירה גופא שאם נאמר אם עמד חוזר ואפ"ה לכי מייתי הוי גיטא ושרינן לה לגמרי כשהיא יבמה לינשא לשוק א"כ אתי למימר דבגט לאחר מיתה נמי מותרת לשוק בלא חליצה כן נ"ל:

גמרא אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וכתבו התוספות בריש כתובות ולעיל דף ל"ג דמשום כך אומר בשעת קידושין כדת משה וישראל והא דלא אמרינן בשמעתין כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש שכך כותב ג"כ בגט כדת משה וישראל ודעתייהו דרבנן שאם יעמוד אינו חוזר ומגרשה לגמרי אלא דלענין גט לא שייך לומר כן דסוף סוף אם יאמר שעבר על דעת חכמים אין כח ביד חכמים לומר דגיטא הוי גט כיון דמדאורייתא לא הוי גיטא היכא דאיכא אומדנא מעליא שאינו רוצה לגרשה אלא כי מיית בסוף ולא שייך לומר אפקעינהו אלא בקידושין כיון דאדעתא דרבנן מקדש אם כן אם יאמר שנתכוון לעבור על דעתם יש כח בידם להפקיע הקידושין דהפקר ב"ד הפקר ולמשוייה נמי לבעילתו בעילת זנות וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה לעניין שכותבין כדת משה וישראל בגיטין וכאן אין להאריך. מיהו ממילא רווחא שמעתין דלכאורה יש לתמוה מאי הפקעת קידושין שייך כאן כיון דלא פשע מידי והדרא קושיא לדוכתא משום גזירה שמא יאמרו נשוויה בעילת זה בעילת זנות ובשלמא בבטל ומבוטל שייך לומר כן כיון שעבר על תקנת חכמים משא"כ הכא ולמאי דפרישית אתי שפיר דבלא"ה אין צורך כאן להפקעת קידושין אלא משום גזירה דשמא יאמרו תקנו חכמים בגט שכ"מ שכל שלא התנה בפי' אם ימות אין לו לגרש על תנאי שבלבו אלא או יגרש לגמרי בלי תנאי או יוציא בשפתיו אלא דאכתי יש מקום לשכ"מ לערער אם יעמוד ויאמר שכך היה בלבו ובהאי תקנתא דרבנן לא ניחא ליה ויהא נאמן בדיבורו דלא הוי כדברים שבלב כיון דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי גירשה לכך הוצרכו להפקיע הקידושין למי שיעבור על דבריהם וכה"ג גופא יש לפרש בריש כתובות לענין אין אונס בגיטין שכך תקנו חכמים במגרש על תנאי שיהא בלבו שלא יועיל לו טענת אונס אלא שאם יאמר דאפ"ה לא אשגח בהאי תקנתא ולא סליק אדעתא בכך הוצרכו להפקעת קידושין למי שעובר על דבריהם והו"ל לפרש בפירוש שאם יהיה אונס ליבטל התנאי וכיון שעבר ולא התנה אפקעינהו לקידושין כנ"ל נכון:

תוספות בד"ה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא בירושלמי מפרש כו' אבל תלמוד שלנו אינו סובר חילוק זה כו' עכ"ל. והרא"ש ז"ל כתב בשם רבינו חננאל דהא דמשני נמי בשמעתין אכלו ארי אין לנו היינו נמי כשיטת הירושלמי וטעמא דרישא קא מפרש שכיון שאמר אם מתי מחולי זה ואכלו ארי הרי לא נתקיים התנאי ואעפ"כ תמה הרא"ש ז"ל על רבינו חננאל ז"ל דשביק תלמודא דידן ומפרש ע"פ שיטת הירושלמי דלכאורה פליגי אהדדי ונראה כוונת הרא"ש ז"ל מדמקשינן בסמוך מהאי ברייתא ומסקינן כיון דקשיא רישא אסיפא לא איתמר בבי מדרשא אלמא דלא משמע לתלמודא ההיא דשלחו מתם לתרוצי ברייתא איירי ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל באריכות:

בד"ה איתיביה רבינא לרבא כו' תימא מאי פריך כו' הא אית ליה לרבא בפ"ק דכתובות כו' אין טענת אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות כו' עכ"ל. וקושייתם בזה אין מובן לי דבשלמא התם דאיירי בתנאי דאם לא באתי מכאן עד י"ב חדש שהוא תנאי דשב ואל תעשה שייך שפיר חששא דצנועות ופרוצות דהא בסוף י"ב חדש מסתמא מותרת לינשא ואין לחוש לשמא איתניס וא"כ שייך שפיר חששא דצנועות שיחמירו לחוש שמא איתניס וכן להיפך בפרוצות יש לחוש דזימנין דאיתניס ואמרה דלא אניס אף על פי שיצא קול כמ"ש שם התוספות בריש כתובות משא"כ הכא שהתנה בפירוש אם ימות מחולי זה וא"כ מדינא אין לה לינשא עד שתדע שנתקיים התנאי שמת מחולי זה ותו לא שייך חששא דצנועות וחששא דפרוצות נמי לא שייך דמסתמא לא תינשא עד שתדע אם נתקיים התנאי דהא בכל תנאים לא חיישינן דפרוצות ינשאו כשלא יתקיים התנאי ותדע דהא בהאי תנאי גופא דאם לא מתי מחולי זה אם עמד בינתיים והלך בלא משענת לא הוי גיטא ולא חיישינן משום פרוצות דזימנין דעמד בינתיים וסברה דלא עמד וכן להיפך בצנועות אע"כ דבעיקר התנאי לא חיישינן וכ"כ שם התוספות להדיא דמיתה קלא אית ליה וא"כ ה"ה לענין אכלו ארי ויש לחלק וליישב בדוחק וק"ל:

בד"ה לא תתיחד כו' ואור"י דודאי לרבי יהודא הוי טעמא משום גט ישן אבל לרבי יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת כו' איכא למיחש לקידושין עכ"ל. ואף על גב דלרבי יוסי שייך נמי חששא דגט ישן ובגמרא משמע דקי"ל כרבי יוסי דחכמים קיימו בשיטתיה לפי גירסת רש"י והתוספות לקמן בברייתא אפ"ה ניחא למיתני בברייתא טעמא דחשש קידושין שהוא חמור שביטל הגט ולפ"ז אם ניסת תצא משא"כ בגט ישן איפסקא הלכתא לקמן דף ע"ט דאם ניסת לא תצא ואיכא למ"ד אם נתגרשה תינשא לכתחילה ואע"ג דהכא בלא"ה א"א לה להנשא עד שימות ושוב א"צ לגט אפ"ה שייך האי נפקותא אם ניסת לשוק במקום יבם דמשום טעמא דגט ישן לא תצא ומשום חששא דקידושין תצא דשמא קידש וביטל הגט והו"ל יבמה לשוק כנ"ל ונתיישב מה שדקדק מהרש"א ז"ל ואף על גב דלכאורה משמע מדלא פסלינן להאי גיטא אליבא דרבי יוסי משום מוקדם דכיון דלדידיה מגורשת ואינה מגורשת יכול לחפות על בת אחותו אע"כ דאיירי שמגרשה ע"י שליח דתו לא מיפסל משום מוקדם דקלא אית ליה ואפ"ה שייך חשש דגיטין שיאמרו גיטה קודם לבנה כמ"ש הרשב"א ז"ל לקמן דף ע"ט דנהי דאית ליה קלא לגבי הב"ד אפ"ה לעז איכא דאיכא דלא ידעי בהאי קלא וכיון דבמגרשה ע"י שליח איירי א"כ לענין גט ישן נמי אם ניסת תצא כמ"ש הטור א"ע סי' קמ"א וקמ"ו אלא דהתם איירי שהגט היה ביד השליח כשנתייחד עמה משא"כ הכא איירי שהשליח מסרו כבר ליד האשה כמו שאפרש בסמוך בשיטת רש"י ז"ל מיהו בלא"ה כבר כתבתי לעיל בדף הקודם דלא משמע הכי דאיירי שמגרשה ע"י שליח אלא דאפ"ה לא פסול משום מוקדם משום דגט שכ"מ שמגרש מהיום אם מתי אית ליה קלא וכמו שאפרש עוד בסמוך ודוק מיהו בסמוך בלשון התוספות בד"ה תנא אפרש בעזה"י דלא שייך חששא דמוקדם הכא לר"י ע"ש:

מתנתו מתנה. אם מת מחולי האחר דהא אמרת לאו עמידה היא וגבי גט דמתני' הוא דבעינן אומדנא משום דמחולי זה קאמר לה: לא סבירא להו הא דרב הונא. דהיכא דלא אמר לה אם מתי סבירא להו דאם עמד אינו חוזר: גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. דאי עמד חוזר אתו למימר לא הוי גט עד דמיית וקא חזינן דלכי מיית הוי גיטא ש''מ יש גט לאחר מיתה ואתי לאכשורי זה גיטיך לאחר מיתה ולא ידעו דכיון דלא פריש מידי להכי יהבינא ניהלה שיהא גט מעכשיו וע''מ שימות: לא הוי גיטא. דהא אדעתא דמיית יהב לה והא לא מת: אינו גט. דאונסא דלא שכיח הוא ולא מסיק אדעתיה ולא אמר אלא דימות ע''י החולי: מאי שנא רישא כו'. אי אונסא דלא שכיח אסיק אדעתיה רישא נמי ליהוי גיטא דהא מתוך אותו חולי מת דמחולי זה לא משמע אלא מתוך חולי זה: שלחו מתם. על ידי מעשה שאירע באחד שאמר אם לא אעמוד מחולי זה ואכלו ארי ושלחו הדבר לארץ ישראל והשיבו אין לנו שיהא גט דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה: קביל עליה. המוכר: כל אונסא דמתיליד בה. שיפצה את הלוקח: אפיקו בה נהרא. צוה המלך שיעבירו את הנהר דרך אותה שדה: שפי ליה. העמידה לפניו בשופי: ואימא מרישא. אדמותבת לי מסיפא תסייעי לי מרישא: לא איתמר בי מדרשא. במקום ישיבת תלמידי חכמים שיתרצוה: זיל בתר סברא. ומסתבר דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה: זבון שומשמין. לקחו שומשמין: אגור מלחי. שכרו להם ספנים להוליכם לביתם: קבילו עלייהו. המוכרים: כל אונסא דמתיליד. עלייהו בדרך: אסתכר נהר מלכא. ולא יכלו ספינות לעבור שעשו בו סכר שקורין אישקלוש''א: אמרו להו. רב פפא ורב הונא למוכרים אגורו חמרי כו': קאקי חיורי. אווזים לבנים לפי שהיו זקנים: משלחי גלימי. מפשיטין בגדי אנשים כלומר פוסקים עליהם דין להנאתן: מתני' לא תתייחד עמו. זה שנתן גט ואמר לה מהיום אם מתי לא תתייחד עמו שמא יבא עליה דאיכא למ''ד חיישינן שמא בעל לשם קדושין וצריכה גט שני ולמאן דלא חייש נמי מ''מ פנויה היא ואסור להתייחד עם הפנויה:

והא קא משמע לן דהלך על משענתו. פי' בשלמא כדקס''ד דהלך ממש ואם עמד אינו חוזר ניחא דנקט הלך לרבותא אע''ג דהלך ממש צריך אומדנא כיון דעמד אינו חוזר אבל למאי דקאמר דהלך לאו ממש אלא על משענתו אם כן פשיטא דצריך אומדנא ולהכי קאמר קמ''ל דהלך על משענתו כו': מאי שנא רישא ומ''ש סיפא. בירושלמי מפרש טעמא רבה איכא דברישא הרי לא מת מחולי זה אבל בסיפא אם לא יעמוד קאמר והרי לא עמד דלא עמד משמע בין ע''י החולי בין ע''י דבר אחר אבל גמרא שלנו אינו סובר חילוק זה אלא בכולם משמע ליה שימות מתוך חולי זה: איתיביה רבינא לרבא אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית. תימה מאי פריך ליה רבינא לרבא מגט הא אית ליה לרבא בפרק קמא דכתובות (דף ב:) ללישנא קמא שהוא עיקר כדמוכח בהשולח (לעיל דף לד.) דאין טענת אונס בגיטין כדמפרש התם משום צנועות ומשום פרוצות ומאי מהדר ליה רבא נמי ואימא מרישא דאינו גט והא סבר רבא התם דאין טענת אונס בגיטין ואפי' באונסא דלא שכיחא איירי התם דשכיח אמרינן התם דלכ''ע אין אונס דמייתי מהא דפסקיה מברא ודחי אונס דשכיח שאני דהוה ליה לאסוקי אדעתיה ואור''י דאיכא שלשה גווני אונס דאונס דשכיח לגמרי לכ''ע אין אונס ואונס דלא שכיח כלל כגון דשמעתין אפילו לרבא יש אונס אפילו בגיטין דליכא למיגזר משום צנועות דסברא דאניס כיון דלא שכיח כלל ומשום פרוצות נמי לא גזור רבנן כיון דלא שכיח כלל ופלוגתא דאין טענת אונס היינו בשכיח ולא שכיח ועוד אור''י דאפילו הוי הכא אונס שכיח כי ההוא דכתובות פריך שפיר רבינא דדוקא גבי אם לא באתי מכאן עד י''ב חדש אמרינן אין טענת אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות אע''ג דלא אסיק אדעתיה אונס דלא שכיח מ''מ הוי בכלל משמעות לשונו דאם לא באתי משמע בכל ענין שלא יבא אבל אם מת מחולי זה או לא יעמוד מחולי זה משמע שרוצה לומר שאם ימות ע''י החולי יהא גט אבל אם ימות מחמת דבר אחר לא יהא גט ולהכי פריך רבינא דאם איתא דלא אסיק אדעתיה אונס דלא שכיח משום צנועות ופרוצות אין לנו לומר שיהא גט דדמי לחוכא ואיטלולא דכיון דבכלל משמעות לשונו נמי לא הוי נפילת בית או נשיכת נחש אלא ודאי כל אונס מסיק אדעתיה וכיון דאסיק אדעתיה דעתו לפוטרה בכל ענין שימות ומתוך חולי זה הוא קאמר ולא מחמת חולי זה ורבא מהדר ליה דמשובשת היא דהא קשיא רישא לסיפא ולא משום סייעתא דנפשיה קאמר: לא תתייחד עמו אלא בפני עדים. לפי' הקונט' ניחא דפירש מה היא באותן הימים מילתא באפי נפשה היא אבל בזה גיטיך מהיום אם מתי דרישא לכ''ע הוי גט משעת נתינה לפיכך אתי שפיר דתלי בגמרא טעמא דמתניתין דלא תתייחד משום חשש קדושין ולא משום גט ישן שהרי כבר היה גט משעת נתינה אבל. לפי' ר''ת ור''ח דמפ' דמה היא באותן הימים קאי ארישא אמהיום אם מתי ואפילו הכי לרבי יהודה הרי היא כאשת איש לכל דבריה ואינה מגורשת עד שעה אחת סמוך למיתה וקשה לר''י דא''כ אמאי תלי טעמא בגמרא משום חששא דקידושין כיון דעדיין אינה מגורשת ואור''י דודאי לרבי יהודה הוי טעמא משום גט ישן אבל לרבי יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת ולרבי מאיר דאמר בגמרא דבעילתה תלויה איכא למיחש לקדושין.: