גיטין עב ע"ב

אִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּעַל פֶּה אִי לָא אָמַר
וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ וְהָתְנַן הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵינוֹ גֵּט וְתָנֵי עֲלַהּ רַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּהָ לְהִינָּשֵׂא
וְאָמְרִינַן מַאן רַבּוֹתֵינוּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בֵּי דִינָא דִּשְׁרוֹ מִישְׁחָא וְסָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו
אֶלָּא מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּעַל פֶּה אוֹ אֵין הֲלָכָה
וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ וְהָאָמַר רָבָא הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ אִם מַתִּי וְשֶׁאֲנִי מֵת הֲרֵי זֶה גֵּט כְּשֶׁאָמוּת וּלְאַחַר מִיתָה אֵין זֶה גֵּט
הֵיכִי דָּמֵי אִילֵימָא דְּאָמַר לַהּ מֵהַיּוֹם וְרַבָּנַן צְרִיכָא לְמֵימַר וְהָתְנַן מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי הֲרֵי זֶה גֵּט וְאֶלָּא לָאו דְּלָא אָמַר לַהּ מֵהַיּוֹם וְרַבִּי יוֹסֵי שְׁמַע מִינַּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי
לְרָבָא פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַב הוּנָא מְסַפְּקָא לֵיהּ
וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם דַּאֲמַר לַהּ מֵהַיּוֹם וְרַבָּנַן וְהָנֵי לִישָּׁנֵי אִיצְטְרִיכִי לֵיהּ שֶׁאֲנִי מֵת כְּאִם מַתִּי דָּמֵי כְּשֶׁאָמוּת כִּלְאַחַר מִיתָה דָּמֵי
וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא זֶה גִּיטִּיךְ לְאַחַר מִיתָה לֹא אָמַר כְּלוּם אָמַר רַב הוּנָא וּלְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי חוֹלֶצֶת
פְּשִׁיטָא מִדְּסֵיפָא לְרַבָּנַן חוֹלֶצֶת רֵישָׁא נָמֵי לְרַבִּי יוֹסֵי חוֹלֶצֶת
מַהוּ דְּתֵימָא רַבִּי יוֹסֵי בְּהָא כְּרַבִּי סְבִירָא לֵיהּ דְּאָמַר גִּיטָּא מְעַלְּיָא הָוֵי וַחֲלִיצָה נָמֵי לָא תִּיבְעֵי קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא רַבִּי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי וְלָא רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי
רַבִּי לָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּקָתָנֵי כָּזֶה גֵּט לְמַעוֹטֵי דְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יוֹסֵי לָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי דְּקָתָנֵי כָּזֶה גֵּט לְמַעוֹטֵי דְּרַבִּי
רַבִּי מַאי הִיא דְּתַנְיָא מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט דִּבְרֵי חֲכָמִים רַבִּי אוֹמֵר כָּזֶה גֵּט
רַבִּי יוֹסֵי מַאי הִיא דִּתְנַן כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אִם לֹא בָּאתִי מִיכָּן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כְּתָבוּהוּ בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּנְתָנוּהוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵינוֹ גֵּט רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּזֶה גֵּט
זֶה גִּיטִּיךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק כּוּ'
אָמַר רַב הוּנָא גִּיטּוֹ כְּמַתְּנָתוֹ מָה מַתְּנָתוֹ אִם עָמַד חוֹזֵר אַף גִּיטּוֹ אִם עָמַד חוֹזֵר
וּמָה גִּיטּוֹ אַף עַל גַּב דְּלָא פָּרֵישׁ כֵּיוָן דְּאָמַר כְּתוֹבוּ אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר תְּנוּ אַף מַתְּנָתוֹ כֵּיוָן דְּאָמַר תְּנוּ אַף עַל גַּב דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ
תְּנַן זֶה גִּיטִּיךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק וְחָלָה וָמֵת אוֹמְדִים אוֹתוֹ אִם מֵחֲמַת חוֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת הֲרֵי זֶה גֵּט אִם לָאו אֵינוֹ גֵּט וְאִי אָמְרַתְּ אִם עָמַד חוֹזֵר לְמָה לִי אוּמְדָּנָא הֲרֵי עָמַד
אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא שֶׁנִּיתַּק מֵחוֹלִי לְחוֹלִי
וְהָא עָמַד קָתָנֵי עָמַד מֵחוֹלִי זֶה וְנָפַל לְחוֹלִי אַחֵר וְהָא הָלַךְ בַּשּׁוּק קָתָנֵי הָלַךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - ב

אלא צריך לומר שמספקא ליה לרב הונא אי מה שאמר רבי יוסי שכל שטר חל מהזמן הכתוב בו הוא גם באופן שהוסיף תנאי [שהגט יחול אם ימות] בעל פה בשעת מסירה.

אי לא אמר באופן זה, ורק באופן שהתנאי נמצא אצל הזמן בשטר יש לומר שהזמן מוכיח שמאותו יום התכוון שיחול, אבל באופן שאמר את התנאי בעל פה בשעת מסירה, יש לומר כי בשעה שמסר לו את השטר חזר בו מהזמן שבשטר ומסרו על מנת שיחול לאחר מיתה, היות ולא אמר "מהיום".

ולכן גבי גט שכתב כהלכתו וכשמסרו לה אמר זה גיטיך אם מתי ולא אמר מהיום, יש להסתפק האם גם באופן זה אמר רבי יוסי כי הזמן שבגט מוכיח מתי יחול או לא. ועל אופן זה אמר רב הונא שחולצת, מחמת הספק.

ומקשינן: ומי מספקא ליה לרב הונא, אם גם בתנאי בעל פה סובר רבי יוסי שזמנו של השטר מוכיח עליו מתי צריך לחול?

והתנן: האומר לאשה הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, ומת בתוך י"ב חדש - אינו גט.

כיון שלפי התנאי, הגט חל רק לאחר י"ב חודש, ואין גט חל לאחר מיתה, ואם מת בלא בנים חייבת ביבום.

ותני עלה [ושנינו על משנה זו]: רבותינו חולקים, והם התירוה להינשא בתורת גרושה, ואינה זקוקה ליבום.

ואמרינן: מאן [מי הם] רבותינו?

אמר רב יהודה אמר שמואל: הם בי דינא דשרו מישחא [הבית דין של רבי יהודה הנשיא שהתירו השמן] של גויים באכילה, במסכת עבודה זרה [דף לז].

והם וסברי לה כדעת רבי יוסי, דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו!

מבואר שלדעת רבי יוסי זמנו של השטר מוכיח אף באופן שאומר את התנאי בעל פה בשעת מסירה ^[11], ואי אפשר לומר שרב הונא מסופק בדבר זה.

אלא יש לומר שמספקא ליה לרב הונא, אי הלכה כרבי יוסי שזמנו של השטר מוכיח מתי יחול אף באופן שאמר את התנאי בעל פה בשעת מסירה, או אין הלכה כמותו באופן זה.

ומקשינן: ומי מספקא ליה לרב הונא בזה?

והאמר רבא: האומר לאשתו הרי זה גיטיך אם מתי [אמות] וכן האומר לאשתו הרי זה גיטיך שאני מת - הרי זה גט.

ואם אומר לה הרי זה גיטיך כשאמות, וכן אם אומר לה הרי זה גיטיך לאחר מיתה - אין זה גט כיון שמשמעות דבריו שהגט יחול לאחר מיתה, ואין גט לאחר מיתה.

והוינן בה: היכי דמי [כיצד מדובר] ברישא, שאם אמר "אם מתי" הרי זה גט?

אילימא [אם נאמר] שמדובר באופן דאמר לה במפורש מהיום אם מתי ^[12], ומדובר לשיטת רבנן הסוברים, כי רק בפירש "מהיום" חל הגט מהיום.

אם כן קשה, וכי צריכא רבא למימר דין זה?

והתנן במשנה מפורשת: אם אמר מהיום אם מתי - הרי זה גט!

ואלא לאו, על כרחנו שרבא מדבר באופן דלא אמר לה מהיום אלא אמר לה רק "אם מתי יהא גט", והטעם שהגט חל משום שהלכה כרבי יוסי, שהזמן שנכתב בשטר מוכיח שהגט חל מהיום.

שמע מינה מדברי רבא שהלכה כרבי יוסי שזמנו של השטר מוכיח שחל מהיום גם באופן שאמר את התנאי בעל פה בשעת מסירת השטר.

ודחינן: אמנם לרבא פשיטא ליה שהלכה כרבי יוסי אף במסר התנאי בעל פה, אבל לרב הונא מספקא ליה, האם הלכה כרבי יוסי אף באופן זה או לא. ולכן סובר רב הונא שחולצת, מספק.

ואבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: לעולם רבא שאמר כי הגט חל, מדבר באופן דאמר לה במפורש מהיום אם מתי וכדעת רבנן.

ואף על פי שכבר נתפרש הדין במשנה, מכל מקום והני לישני איצטריכי ליה [מחמת אלו לשונות הוצרך לו] לרבא לבאר הדין.

שרבא חידש, שהלשון "שאני מת", שאינו מוזכר במשנה, הוא כמו הלשון "אם מתי" דמי, וכן הלשון "כשאמות" הוא כמו הלשון "לאחר מיתה" דמי.

ואיכא דמתני לה [ויש ששונים] את דברי רב הונא אסיפא, על מה ששנינו: האומר זה גיטך לאחר מיתה - לא אמר כלום.

אמר רב הונא: ולדברי רבי יוסי חולצת.

ומקשינן: פשיטא, שהרי מדסיפא מכך ששנינו בהמשך המשנה בסיפא, שאם אמר מהיום ולאחר מיתה לדעת רבנן חולצת, אם כן רישא נמי, באמר לאחר מיתה, פשיטא שלרבי יוסי חולצת.

שהרי לרבי יוסי אופן זה הוא כמו אם אמר מהיום ולאחר מיתה, כי רבנן ורבי יוסי לא נחלקו אלא רק בדבר זה, שלדעת רבי יוסי בלא שאמר "מהיום" הרי זה כאילו שאמר "מהיום", ולדעת רבנן יש הבדל אם אמר "מהיום" לבין אם לא אמר.

ובאופן שאמר "מהיום ולאחר מיתה" כבר נתבאר בסיפא, שהוא ספק אם התכוון שהגט יחול מהיום בתנאי שימות או שהתכוון לחזור בו ממה שאמר "מהיום" והתכוון שהגט יחול לאחר מיתה, ומשום כך הדין שחולצת מספק.

אם כן מה חידש רב הונא בזה שאמר כי לדעת רבי יוסי חולצת באופן שאמר "הרי זה גיטך לאחר מיתה" ^[13].

ומתרצינן: אין פשיטות שברישא, באמר הרי זה גיטך לאחר מיתה. רבי יוסי סובר שחולצת.

כי מהו דתימא, רבי יוסי בהא [בזה] כרבי סבירא ליה.

דאמר רבי לקמן, גיטא מעליא הוי, וחליצה נמי לא תיבעי, שהגט הוא גט גמור באמר "מהיום ולאחר מיתה" ואין לחשוש שבאומרו "לאחר מיתה" התכוון לחזור בו ממה שאמר "מהיום".

והיות ומצאנו שרבי חולק על רבנן בסיפא ב"מהיום ולאחר מיתה", אפשר לומר שגם רבי יוסי חולק על רבנן בזה, שהרי למדנו כי סובר להקל בתנאי, אם כן אולי מקל כרבי.

לזה קא משמע לן רב הונא, שרבי יוסי חולק על רבי, וסובר כרבנן שחולצת ב"מהיום ולאחר מיתה", שיש ספק אם במה שאמר "לאחר מיתה" התכוון לחזור ממה שאמר "היום" או שהתכוון לתנאי.

דלא רבי סבר לה כרבי יוסי לגבי זמנו של שטר מוכיח עליו.

ולא רבי יוסי סבר לה כרבי לגבי אמר "מהיום ולאחר מיתה".

ומבארת הגמרא: זה שרבי לא סבר לה כרבי יוסי לגבי זמנו של שטר מוכיח עליו, משמע ממה דקתני בדבריו של רבי, לשון: "כזה גט", משמע כי רק באופן זה שאמר "מהיום ולאחר מיתה" מכשיר את הגט, למעוטי דינו דרבי יוסי שאמר כי גם בלא שאמר "מהיום" זמנו של השטר מוכיח עליו שהתכוון שיחול מהיום.

וזה שרבי יוסי לא סבר לה כרבי לגבי אמר "מהיום ולאחר מיתה", משמע ממה דקתני בדברי רבי יוסי לקמן [עו ב] לשון: "כזה גט", ועל כרחך נכתב למעט, ולא מצאנו דבר למעט חוץ מלמעוטי דינו דרבי הסובר כי באמר "מהיום ולאחר מיתה" בודאי התכוון לתנאי ולא לחזרה.

ומחדש רבי יוסי, שאף על פי שגבי מתנה אם אמר לשון זה של "מהיום ולאחר מיתה", המתנה חלה בודאות, אין לדמותו לגט, משום שגבי מתנה יש להסביר כי התכוון שהגוף יקנה מהיום ואילו הפירות יהיו לו רק לאחר מיתה, מה שאין כן בגט כיון שאינו לשון תנאי, הרי זה ספק תנאי ספק חזרה.

והוינן בה: דעת רבי, מאי היא, היכן היא נאמרה?

דתניא: האומר: הרי זה גיטיך מהיום ולאחר מיתה - הרי זה גט ואינו גט, דברי חכמים.

רבי אומר: כזה גט כשר הוא בוודאי, ואם הבעל מת בלא בנים, אינה צריכה חליצה מספק.

ורבי יוסי מאי היא, היכן נשנה בדבריו לשון "כזה גט"? דתנן: האומר: כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מיכן [מכאן, מעכשיו] ועד י"ב חדש.

אם כתבוהו בתוך י"ב חדש ונתנו אותו לאחר י"ב חדש - אינו גט.

רבי יוסי אומר: כזה גט.

מכיון שהיה לו לומר: אם לא באתי כתבו ותנו, ואילו הוא אמר: כתבו ותנו אם לא באתי.

לכן סובר רבי יוסי שכוונתו היתה כך: כתבו עכשיו, ותנו אם לא באתי, ולכן הרי זה גט.

שנינו במשנה: האומר לאשה זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה, ועמד מחוליו והלך בשוק ואחר כך חלה שוב ומת, אומדים אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט, ואם לאו אינו גט.

אמר רב הונא: גיטו של שכיב מרע דינו כמתנתו.

מה לגבי מתנתו נאמר בבבא בתרא [קנא ב] שאם עמד מחוליו והבריא חוזר בו ממתנתו, שהרי לא נתן אותו אלא מחמת שחשב שימות.

אף לגבי גיטו, אם עמד מחוליו והבריא חוזר בו מגיטו, אפילו אם לא התנה על הגט שיחול רק אם ימות, אלא נתן לה את הגט בלא לפרש ^[14]. כיון שיש אומדן הדעת שלא נתנה אלא מחמת שחשב שימות ורצה לפוטרה מן היבום.

וכן מתנתו של השכיב מרע דינו כגיטו: מה לגבי גיטו, נתבאר לעיל [דף סה] אף על גב דלא פריש את כוונתו במלואה, אנו מפרשים את דבריו.

שמבואר לעיל לגבי חולה מסוכן ההולך למות: רבי שמעון שזורי אומר, אף "המסוכן" כיון דאמר "כתובו" אנו מפרשים שאמר "כתובו" על דעת שיתנו, ונותנים את הגט לאשה אף על גב דלא אמר תנו, שאנו אומרים כי מחמת פחדו היה טרוד ושכח לפרש.

אף במתנתו הדין כן: כיון דאמר תנו - אף על גב דלא קנו מיניה [ממנו], את המתנה עבור המקבל, הרי הוא קנוי למקבל.

ומקשינן לרב הונא: תנן במשנתנו: אמר לה: זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה, ועמד והלך בשוק ואחר כך חלה ומת. אומדים אותו, אם מחמת חולי הראשון מת - הרי זה גט. אם לאו - אינו גט.

ואי אמרת [ואם אתה אומר] שאם עמד מחוליו חוזר בו מהגט, כמו לגבי מתנתו.

אם כן למה לי אומדנא אם מת מחמת החולי הראשון? הרי בינתים עמד מחוליו ובטל הגט מאליו.

ומתרצינן: אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא: משנתנו מדברת באופן שניתק מחולי לחולי, כלומר שלא הבריא לגמרי, אלא שיצא ממחלה אחת ועבר למחלה אחרת, ואין זו עמידה אלא אם כן בא לכלל רפואה שעה אחת.

ומקשינן: כיצד אפשר לפרש במשנה שכל הזמן היה חולה אלא שעבר ממחלה אחת למשנהו, והא עמד קתני! משמע שהבריא בינתיים.

ומתרצינן: עמד שבמשנה הכוונה, שעמד מחולי זה ונפל לחולי אחר.

ומקשינן: כיצד אפשר לפרש במשנה שעמד מחולי זה ונפל לחולי אחר, ולא הבריא בינתיים, והא הלך בשוק קתני! משמע שהיה בריא בינתיים.

ומתרצינן: "הלך" שבמשנה הכוונה: הלך על משענתו, אבל עדיין היה חולה.

הערות

^[11] הפני יהושע מקשה, מנין לגמרא כי המשנה שם מדברת שאמר את התנאי בעל פה, אולי מדובר שכתב את התנאי "אם לא באתי" בגוף הגט. וכן קשה על מה שהביאו מרבא "הרי זה גט אם מתי ושאני מת - הרי זה גט", מנין לגמרא שמדובר שאמר את זה בעל פה. ותירץ לפי שיטת רש"י לקמן [פד ב] שכתב, כי כל תנאי שכתוב בגוף הגט, פוסל את הגט, כיון שהגט לא נכתב לשם כריתות, ואם כן על כרחך מדובר כאן שעשה את התנאי בעל פה. ולפי שיטת תוספות החולקים על רש"י, צריך לומר שלשון "הרי זה גיטך", משמע שאמר כן בעל פה.

^[12] הפני יהושע מקשה, כיצד אפשר לפרש שמדובר שאמר לה במפורש "מהיום", והרי אם נפרש כך יהיה קשה הסיפא, "כשאמות - אין זה גט", ואם מדובר שאמר "מהיום כשאמות", היה צריך להיות הדין שגט ואינו גט. וכתב התורת גיטין, כי נשמט מהפני יהושע, שהרשב"א כבר הקשה כן לקמן [עו ב], ותירץ שבאמת בסיפא הכוונה שאינו גט מספק, וחולצת ואינה מתייבמת. וכן כתב גם תוס' הרא"ש כאן.

^[13] הרעק"א מקשה, שלעיל הסתפקו האם רבי יוסי אמר את הסברא שזמנו של שטר מוכיח, גם באופן שהתנאי נאמר בעל פה או לא, ואם כן אפשר לומר, כי זהו חידושו של רב הונא, שרבי יוסי אמר את סברתו גם כשהתנאי נאמר בעל פה.

^[14] כך פירש רש"י, שרב הונא מדבר בשכיב מרע שנתן גט בלא לפרש, ובאופן זה אמר שאם עמד חוזר והגט בטל, ועל זה חולקים רבה ורבא וסוברים שאינו חוזר. ואם השכיב מרע אמר במפורש "הרי זה גיטך אם מתי", מדייקים הר"ן והריטב"א מרש"י לקמן [עג א ד"ה לא], שלדעת כולם אם עמד, הגט בטל. אבל רבינו תם מפרש, כי אם השכיב מרע נתן את הגט בלא לפרש, לדעת כולם אם עמד אינו חוזר, ונחלקו באופן שנתן ופירש שיחול "אם מתי מחולי זה" ועמד ושוב מת מאותה מחלה, שלפי רב הונא אינו גט ולפי רבה ורבא הרי זה גט.

אי [אם] מה שאמר ר' יוסי שכל שטר חל מן הזמן הכתוב בו הוא גם כאשר הוסיף תנאי בעל פה בשעת מסירת השטר, אי [או] לא אמר במקרה שכזה.

ושואלים: ומי מספקא ליה [והאם מסופק לו הדבר]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: האומר לאשה "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש", ומת בתוך שנים עשר חדש — אינו גט כיון שאין גט חל לאחר מיתה, וחייבת ביבום אם אין לבעלה בנים. ותני עלה [ושנינו עליה]: אבל רבותינו חולקים והם התירוה להינשא בתורת גרושה, ואינה זקוקה ליבום,

ואמרינן [ואמרנו]: מאן [מי הם] רבותינו אלה? אמר רב יהודה אמר שמואל: בי דינא [בית דין] דשרו מישחא [שהתירו את השמן] של גויים באכילה, וסברי לה [והם סבורים] כשיטת ר' יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו. הרי שלדעת ר' יוסי דין זה קיים גם כאשר אומר את התנאי בעל פה!

אלא צריך לומר כך: מספקא ליה [מסופק לו] לרב הונא אי [אם] הלכה כשיטת ר' יוסי גם כשהוסיף על השטר דברים בעל פה, או אין הלכה כמוהו אלא בכתב בלבד.

ושואלים: ומי מספקא ליה [והאם זה מסופק לו]? והאמר [והרי אמר] רבא: האומר לאשתו "הרי זה גיטיך אם מתי" וכן "הרי זה גיטיך שאני מת" — הרי זה גט, אם אומר לה "כשאמות" וכן "לאחר מיתה" — אין זה גט.

ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שאמר לה "מהיום אם מתי " ולשיטת רבנן [חכמים, סתם משנה], וכי צריכא למימר [צריך הדבר להיאמר]? והתנן [והרי שנינו במשנה] יותר מזה: "מהיום אם מתי" — הרי זה גט! ואלא לאו [האם לא מדובר] שלא אמר לה "מהיום" ולשיטת ר' יוסי היא שהולכים לפי זמנו של הגט, שמע מינה [למד מכאן] הלכה כשיטת ר' יוסי גם בענין זה!

ודוחים: מכאן אין להוכיח מה פסק רב הונא, שכן לרבא פשיטא ליה [פשוט לו] שהלכה כר' יוסי גם כשאומר בעל פה, ואילו לרב הונא מספקא ליה [מסופק היה לו].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: לעולם תפרש שמדובר שאמר לה "מהיום" ורבנן [ושיטת חכמים] היא, ואולם הני לישני איצטריכי ליה [ולשונות אלה הוצרכו לו לרבא] לחדש לנו דבר אחר, לומר כי הלשון "שאני מת" שאינה מוזכרת במשנה — כלשון "אם מתי" דמי [נחשבת], וכן הלשון "כשאמות" — כלשון "לאחר מיתה" דמי [נחשבת].

א עד כאן שיטה אחת של מסירת הסוגיה הזו, ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששונים אותה על סופה של אותה הלכה], האומר: "זה גיטך לאחר מיתה" — לא אמר כלום. אמר רב הונא: ולדברי ר' יוסי חולצת.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו הדבר], מדסיפא [מתוך ששנינו בסוף המשנה] במקרה שהוסיף "מהיום" לרבנן [לדעת חכמים] חולצת, רישא נמי [ראשה גם כן] שלא הוסיף "מהיום" לדעת ר' יוסי חולצת, שהרי לדעתו זמנו של שטר מוכיח עליו!

ומשיבים: אין ראיה מכאן, שכן מהו דתימא [שתאמר], ר' יוסי בהא [בזה] כדעת רבי סבירא ליה [סבור הוא] שאמר: גיטא מעליא הוי [גט מעולה, גמור, הוא], וחליצה נמי גם כן] לא תיבעי [תצטרך], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא רבי סבר לה [סבור] כר' יוסי, ולא ר' יוסי סבר לה [סבור] כרבי, וכל אחד יש לו שיטה לחוד.

ומסבירים את הענין: רבי לא סבר לה [סבור] כר' יוסי — דקתני [שהוא שונה] על נוסח "מהיום ולאחר מיתה" "כזה גט", וההדגשה "כזה" באה למעוטי [למעט] מדברי ר' יוסי המסופק בדבר. וכן ר' יוסי לא סבר לה [סבור] כרבי — דקתני [שהוא שונה] בענין דומה "כזה גט", למעוטי [למעט] דברי רבי. הזכרנו כאן את דברי רבי ור' יוסי "כזה גט", ואת דבריהם עצמם לא הבאנו.

ומסבירים: שיטת רבי זו מאי [מה] היא? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר "מהיום ולאחר מיתה" — הרי זה גט ואינו גט, אלו דברי חכמים, רבי אומר: כזה גט, כלומר, גט כשר הוא בלי ספק, ואינה צריכה חליצה.

ר' יוסי מאי [מה] היא, מהו המקור בו מובעת דעתו — דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר "כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מיכן (מכאן) ועד שנים עשר חדש", אם כתבוהו בתוך שנים עשר חדש ונתנו אותו לאחר שנים עשר חדש — אינו גט, ר' יוסי אומר: כזה גט.

ב שנינו במשנה: האומר לאשה "זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה", ועמד מחוליו והלך בשוק וחלה שוב ומת, אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת — הרי זה גט, ואם לאו — אינו גט.

אמר רב הונא: גיטו של שכיב מרע דינו כמתנתו, מה מתנתו אם עמד מחוליו — חוזר מכל המתנות שנתן בזמן שהיה שכיב מרע, והרי הן בטלות, שהרי לא נתן אותן אלא מחמת שחשב שהוא עומד למות, אף גיטו, אם עמד מחליו — חוזר, שלא נתן את הגט אלא משום שחשב שהוא עתיד למות וביקש לפוטרה מיבום.

ומה גיטו, אף על גב [אף על פי] שלא פריש [פירש] את כוונתו במלואה, אנו מפרשים את דבריו, ונותנים את הגט לאשה כיון שאמר "כתובו" — אף על גב [אף על פי] שלא אמר "תנו", ולמרות שלא נתמלאו הפרטים הצריכים לכך באדם בריא, אף מתנתו דינה כן, כיון דאמר "תנו" — אף על גב [אף על פי] שלא קנו מיניה [ממנו] על הדבר, ולא נתמלאו הפרטים הצריכים לכך מבחינה משפטית, מכל מקום מקיימים את כוונתו ורצונו.

ומקשים, תנן [שנינו במשנתנו]: "זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה", ועמד והלך בשוק וחלה ומת — אומדים אותו, אם מחמת חולי הראשון מת — הרי זה גט, אם לאו — אינו גט; ואי אמרת [ואם אתה אומר] שאם עמד חוזר, למה לי אם כן אומדנא [אומדן, הערכה] כלל? הרי עמד, וממילא בטל הגט!

אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: מדובר כאן שניתק מחולי לחולי, כלומר, לא שהבריא לגמרי, אלא שיצא ממחלה אחת לחבירתה, וצריך אומדן אם מחמת חוליו הראשון מת.

ומקשים: והא [והרי] "עמד" קתני [שנה] ומשמע שהבריא לגמרי! ומשיבים: אין הכוונה עמד והבריא לגמרי, אלא עמד מחולי זה ונפל לחולי אחר. ומקשים: והא [והרי] "הלך בשוק" קתני [שנה]! ומשיבים: הלך על משענתו, כלומר, אין הכוונה שהלך בבריאות הגוף, אלא שיכול ללכת כאשר הוא נשען על משענת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

if Rabbi Yosei says that the date on which a document is written proves when it takes effect even when the husband stated a verbal condition as he handed it over, or if Rabbi Yosei does not say his principle in such a case.

The Gemara asks: But is Rav Huna uncertain with regard to this matter? But didn’t we learn in a mishna (76b): If one says to his wife: This is hereby your bill of divorce if I have not come back here from now until the conclusion of twelve months, and he died within twelve months, then it is not a valid bill of divorce because the bill of divorce does not take effect until the end of twelve months, which is after the husband’s death? As a result, she is bound by a levirate bond if her husband has no children. And it is taught with regard to that mishna: Our Rabbis disagree, and they rendered it permitted for her to marry, because they are of the opinion that there is no levirate bond in this case.

And we say: Who represents the opinion cited as our Rabbis? Rav Yehuda says that Shmuel says: It is the court that permitted the consumption of oil manufactured by gentiles, and they hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says: The date written in a document proves when it takes effect. Evidently, according to Rabbi Yosei this principle applies even when the husband made a verbal condition with regard to the bill of divorce.

Rather, it is necessary to say as follows: Rav Huna is uncertain if the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei when the husband adds a verbal condition when giving the document, or if the halakha is not in accordance with Rabbi Yosei’s opinion in such a case.

The Gemara asks: But is Rav Huna uncertain with regard to this matter? But didn’t Rava say: If one says to his wife: This is hereby your bill of divorce if I die, or: “This is your bill of divorce when I am dead, then this is a valid bill of divorce? If he said to her: When I die, or: After my death, then this is not a valid bill of divorce.

The Gemara clarifies: What are the circumstances? If we say that he said to her: This is your bill of divorce from today if I die, and Rava’s statement is in accordance with opinion of the Rabbis, which is the unattributed opinion of the mishna, is it necessary that this halakha be said by Rava, an amora? But didn’t we learn explicitly in the mishna that if he said: This is your bill of divorce from today if I die, then it is a valid bill of divorce? But rather, is it not speaking about a case where he did not say the term: From today, when he gave the bill of divorce, and Rava’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei? Conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

The Gemara answers: It is obvious to Rava that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei even when the husband added a verbal condition. But according to Rav Huna, it is uncertain whether or not this is the halakha.

And if you wish, say instead: Actually, Rava’s statement is referring to a case where he said to her: This is your bill of divorce from today, and it is in accordance with opinion of the Rabbis. And it was necessary for Rava to state his ruling to teach the halakha of these expressions not stated in the mishna: First, the husband saying: When I am dead, is considered to be like the expression: If I die. Second, the husband saying: When I die, is considered to be like the expression: After my death.

§ And there are those who teach this statement of Rav Huna with regard to the latter clause of the mishna, which states that if the husband said: This is your bill of divorce after my death, then the bill of divorce is invalid and it is as though he said nothing. Rav Huna says: But according to the statement of Rabbi Yosei she must nevertheless perform ḥalitza, as it is uncertain if the bill of divorce takes effect from the day the bill of divorce was given when the date is supplied verbally.

The Gemara questions this version of Rav Huna’s statement: This is obvious. Since it was taught in the latter clause of the mishna, in a case where he explicitly stated: From today, that according to the opinion of the Rabbis she must perform ḥalitza due to the uncertainty as to when the bill of divorce takes effect, in the first clause as well, when he did not add: From today, it is obvious that according to the opinion of Rabbi Yosei she must perform ḥalitza due to the uncertainty. The dispute between Rabbi Yosei and the Rabbis concerns only whether the husband needs to add the term: From today.

The Gemara answers: His statement is necessary, lest you say that with regard to this, Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says: It is a proper bill of divorce, and she is not even required to perform ḥalitza. Therefore, Rav Huna teaches us that Rabbi Yehuda HaNasi does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei and Rabbi Yosei does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. Each has a unique, albeit similar, opinion.

The Gemara explains: Rabbi Yehuda HaNasi does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as it teaches in a baraita: If the husband said: This is your bill of divorce from today and after my death, Rabbi Yehuda HaNasi says: A case like this is a valid bill of divorce and there is no need for the wife to perform ḥalitza. By emphasizing the term: Like this, Rabbi Yehuda HaNasi intends to exclude the opinion of Rabbi Yosei, who is uncertain with regard to the matter. And similarly, Rabbi Yosei did not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it teaches in a mishna: Rabbi Yosei says: A case like this is a valid bill of divorce, to exclude the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara cites the baraita and mishna that demonstrate the difference of opinion between Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Yosei. What is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? As it is taught in a baraita: If a husband says to his wife: This is your bill of divorce from today and after my death, then there is uncertainty whether it is a bill of divorce or whether it is not a bill of divorce, and the wife must perform ḥalitza. This is the statement of the Rabbis. Rabbi Yehuda HaNasi disagrees and says: A case like this is a valid bill of divorce without any uncertainty, and there is no need for the wife to perform ḥalitza.

What is the opinion of Rabbi Yosei? As we learned in a mishna (76b): If one says: Write and give a bill of divorce to my wife if I have not come from now until the conclusion of twelve months, and the court wrote the bill of divorce within twelve months and gave it to the wife after twelve months, it is not a valid bill of divorce. Rabbi Yosei disagrees and says: A case like this is a valid bill of divorce.

§ The mishna teaches: If one says to his wife: This is your bill of divorce from today if I die from this illness, and he recovered, and he arose and walked in the market and became ill again and died, then it must be assessed whether he died from the first illness and it is therefore a valid bill of divorce. But if he did not die from this illness then it is not a valid bill of divorce.

Rav Huna said: With regard to a person on his deathbed, the halakhot of his bill of divorce are the same as the halakhot of his gift. The Sages instituted that when a person on his deathbed gives a gift, no formal act of acquisition is required. Just as with regard to his gift, if he arose and was cured from his illness the gift he granted while on his deathbed is retracted, as he gave it only based on the assumption that he was about to die, so too, with regard to his bill of divorce, if he arose and was cured from his illness, the bill of divorce is retracted and nullified, as he gave his wife her bill of divorce only because he thought he was about to die and he wanted to exempt her from a levirate bond.

Rav Huna continues: And just as in the case of his bill of divorce, where, even though he did not explicitly say his full intention, once he said: Write the bill of divorce, his statement is interpreted to mean that the court should give the bill of divorce to his wife even though he did not say: Give the bill of divorce to my wife, which a healthy man would need to state, so too, this is the halakha with regard to his gift. Once he said: Give the gift, then even though the recipients did not acquire it from him, which finalizes a gift from a healthy person, because he is dying the halakha takes into account his intention without all the necessary legal requirements.

The Gemara challenges: We learned in the mishna: If a man said: This is your bill of divorce from today if I die from this illness, and he recovered, and he arose and walked in the market, but then became ill again and died, the court assesses him. If he died because of the first illness then this is a valid bill of divorce, but if not then it is not a valid bill of divorce. And if you say that if he arose and was cured of his illness the bill of divorce is retracted, then why do I need assessment at all? He arose from his sickbed, so the bill of divorce should automatically be nullified.

Mar, son of Rav Yosef, says in the name of Rava: This is referring to a case where, instead of recovering completely, he proceeded from one illness immediately to another illness, and the assessment is to ascertain whether he died from the first illness or from the second one.

The Gemara challenges: But isn’t it taught in the mishna: He arose from his illness, which indicates that he was completely cured? The Gemara answers: No, it means that he arose from this illness but fell into another illness. The Gemara challenges: But isn’t it also taught in the mishna: He walked in the market? The Gemara answers: This means that he walked with his staff for support, meaning that he was not fully recovered from his illness but was able to walk only with assistance.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולא ר' יוסי ס"ל כר' דקתני כזה גט. א"ק, ודילמא כזה לאפוקי מרישא דקתני אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש כתבו ותנו דמודה ר' יוסי דלא תימא טעמא משום דקסבר כתב גט על תנאי כשר ופליג בסיפא וה"ה ברישא קמ"ל כדאיתא בשילהי פרקין (ע"ז ע"א).
וי"א אה"נ דרב הונא סבר טעמא דר' יוסי משום דכותב גט על תנאי כשר וה"ה דפליג ברישא ומאי כזה למעוטי דר' ולאו מילתא היא אלא למעוטי רישא לא צריכא ליה מדקאפליג בסיפא ולא ברישא דאי ס"ד בתרוייהו פליג לפלוג ברישא וכל שכן בסיפא מדקא שתיק לרישא ש"מ מודה בה ר' יוסי ומאי כזה למעוטי דר'.

גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר. פירש"י ז"ל ולא מיבעיא היכא דאמר אם מתי דהא לא מאית אנא אפי' יהב סתמא אם עמד חוזר. ונראה מלשון הזה דבלאו אומדנא דר"ה נמי ה"ז גיטיך אם מתי ועמ' חוזר מדין תנאי. וקשה א"כ היכי מקשינן עליה דר"ה מה"ז גיטיך אם מתי מחולי זה וא"א אם עמד חוזר אומדן למה ליה הרי עמד ולטעמיך מי לא מודינא באם מתי עמד בטל תנאי וכיון שכן אם מתי מחולי זה נמי ודאי אם עמד חוזר הוא דמחולי זה לגרועי אתא וכל שאלו עמד חוזר באם מתי גריד' חוזר הוא ודאי באם מתי מחולי זה דהא נא מת.
אלא כך היא הצעה של שיט' זו: דר"ה אזיל בתר אומדנ' דגט כדאזלינן אנן במתנ' ולגבי מתנה כל שעמד והלך בשוק בלא משענת חזרה מתנתו אע"פ שמת מאותו חולי מ"ט דהא כיון שנתחז' סבור הוא בעצמו שניצל מאותו מית' של אותו חולי וכן הגט לר"ה בין בסתם בין במפרש אם מתי בין במפרש מחולי זה בכולן כיון שעמד בלא משענת בטל גיטו שאלו לדידן אף באומר אם מתי אינו מתבטל עד שיתרפא מאותו חולי לפיכך האומר ה"ז גיטך אם מתי ועמד והלך בשוק וחלה ומת אע"פ שלא מת מחולי הראשון הויא גט עד שיבריא מאותו חולי ראשון לגמרי כגון שהי' קודם שחלה ונפל ממנו למשכב הי' כשאמר מחולי זה אע"פ שעמ' אומדין אותו אם מת מחולי הראשון מפני תנאו הא לעמיד' לאו כלום היא עד שיתרפא ממנה לגמרי כמתחלה וכן מה שכתב רש"י ז"ל בסוף השמוע' רבה ורבא לא ס"ל דר"ה דהיכא דלא אמר לה אם מתי מחולי זה ס"ל אם עמד אינו חוזר לישנא דרווחא נקט לפרושי פלוגתייהו בחוזר ובאינו חוזר כלל אבל בודאי אפי' באומר אם מתי מחולי זה פליגי לענין עמידה כגון שהלך בשוק בלא משענת דלר"ה בטל הגט ולרבה ורבא אומדין אותו מפני תנאי שלו. ויש מכלכלין שיטה זו בלשונו' אחרות ואין בהם ממש.
וש"מ מכולהו מילי דש"מ שאמר ה"ז גיטיך אם מתי והברי' בטל גיטו דאם מתי מחולי זה קאמר ולא אמרי' תנאה דלעול' הוא ואפילו הבריא ואם מת נאחר ע' שנה נתגרשה למפרע תדע דהא אתקין שמו' בגיטין כפול אם מתי ואם לא מתי וא"א לזרעו של אדם וחוה שלא ימות וא"ת דילמא אם ימות בחיי' קאמר שיהא גט שלא תהא זקיקה ליבם ואם מתה בחייו אינו גט א"כ אפי' באומר אם מתי מחולי זה נימא אם מתי בחייך קאמר ובריית' קתני יורשה ומטמא לה וחכ"א מגורש' לכל דבר ובלב' שימות ועוד דברים שבלב אינן דברים א"כ נימא מהיום אם מתי היום קאמר.
אלא לא מתני אלא בחולי אם מתי באותן ימי החולי ה"ז גט ואם נתרפ' אינו גט שאלו בבריא שאמר אם מתי תנאה דלעול' הוא וכשימו' לעולם ה"ז גט לגמרי לכל דבר דומה לע"מ שתצא תמה מנרתיקה שסוף תנאו מתקיי' שאין לך יום שאין החמה יוצאה מנרתיק' והוא מתנה בכך.

הא דאמר רב הונא גיטו כמתנתו וכו'. ק"ל למה לי למימר אף מתנתו אע"ג דלא קנו מיניה מכדי במצוה מחמת מיתה או במחלק כל נכסיו עסקינן מדקאמר אם עמד חוזר. וההיא פשיטא דלא צריך קנין כדמפורש בדוכתא וי"ל דה"ק גיטו דש"מ כמתנתו ומתנתו כגיטו כל מקום שמתנתו חוזרת גיטו חוזר והיינו מצוה מחמת מיתה ומחלק כל נכסיו וכל מקום שבגיטו אין צריך לפ' אף מתנתו אינה צריכה קנין קא משמע לן דהיינו דתנן יוצא בקולר והמפרש ויוצא בשיירא והמסוכן דהיינו אומר מסוכן אני הני כולהו אע"ג דלא אמרי כלום כמצוה מחמת מיתה נינהו ומסוכן לגבי גט חדית ביה. אבל לענין מתנה פשיטא היינו מצוה מחמת מיתה וכנ"ל לפי גמרתנו שלא פי' מאי מסוכן והגאונים סמכו בזה על הירושלמי דמסוכן כל מי שקפץ עליו החולי ואלו בש"מ אחר עד דאמר וי דמיית ליה ההוא גברא כדאיתא בדוכתא והכי פי' ר"ה ז"ל בפירקין דהתקבל.
ומיהו אפילו בשכ"מ דלא קפצה עליו החולי מצוה הוא מחמת מיתה כגון שמחלק כל נכסיו או שאמר ווי דקא מאית אין צ"ל כתבו ותנו והבי מוכח בדוכתא בפ"ק דמכילתא מדלא מתוקמי לן ההיא מתני' בש"מ דלא מסוכן.

תניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דבר חכמים רבי אומר כזה גט. ומפרש בירושלמי דטעמיה דרבי משום דקסבר דמהיום עיקר, לאחר מית הוי תנאה, והכי נמי מוכח בהדיא בגמרין בקדושין פרק האומר (נט, ב) גמרא הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום וכו' דאיתמר עלה התם אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם ושמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת עד שלשים יום ולאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וקא גמרי קדושי ראשון, לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי ושמואל פשיטא ליה דתנאה הוי, ואוקימנא לה בפלוגתא דהני תנאי דתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דברי חכמים רבי אומר כזה גט, דאלמא טעמיה דרבי משום דפשיטא ליה דלאו חזרה הוא אלא תנאה, וגרסינן בירושלמי תמן תנינן הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה וכו' אמר רב אילא במתנה מכיון שכתב מהיום ברורה היא לאיזה דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר לו [בנדפס: פירות בגט אין גטו ברור לאיזה דבר כתב לה לאחר מיתה לשייר לו] גופה, אמר רבי בון בר כהנא קומי רב אילא שייר לו מעשה ידיה אמר ליה לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה של זה והוה רבי זעירא מקלס ליה וצוח ליה בנייה דאורייתא אף בגט שחרור כן הרי גט שחרוריך מעכשיו לאחר שלשים יום על דעתיה דרבי הרי זה גט על דעתייהו דרבנן אינו גט, אף בהבקר כן שדי מבוקרת מעכשיו ולאחר שלשים יום על דעתיה דרבי מובקרת על דעתין דרבנן אינה מובקרת כלומר דאף בהפקר אי אפשר שיהיה גופו מופקר ופירותיו לבעלים.

אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר. ופירש רש"י ז"ל: גיטו של שכיב מרע כמתנתו ולא מיבעיא דאמר אם מתי דהא לא מאית אלא אפילו יהיב לה סתמא אם עמד חוזר דאומדן דעתא הוא דלא גריש אלא מחמת מיתה, ונראה דמברי רש"י ז"ל דכל היכא דאתני אם מתי מדינא אם עומד חוזר לכולי עלמא מחמת תנאו ואפילו בלא אומדנא כרב הונא [בנדפס: דרב הונא] ואיכא דקשיא ליה אם כן היכי מקשינן עליה מזה גיטך אם מתי מחולה זה אם אמרת אם עמד חוזר אומדנא למה לי הרי עמד, ומי איכא דפליג בהא דאי אתני תנאו קיים ואם עמד הרי זה גט בטל וכל שכן כדאתני באם מתי מחולי זה דחולי זה לגרועי הוא דאתא לומר שאפילו מת בפרק זה דוקא אם מת מחולי זה, ובנמקי הרמב"ן נ"ר שכך היא הצעה של שמועתינו דרב הונא אזיל בתר אומדנא בגט כדאזלינן אנן במתנה, וכי היכי דבמתנה כל שעמד והלך בשוק בלא משענת חוזר דאומדן דעתה הוא דלא נתן אלא מחמת מיתה וכיון שניצל עד שעמד והלך בלא משענת סבור הוא שניצל ממיתת אותו חולי הכא נמי אמרינן לגבי גט ואמדינן דעתיה בהכי, ומאן דמקשה ליה ממתניתין סבר דלגבי גט אינו חוזר אלא אם כן ניצל לגמרי ושב לבריו כמות שהיה קודם שנפל למשכב והיינו דקתני במתניתין בעמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו דכיון שלא נתרפא לגמרי היה מן הדין במתנה אם מתי סתם שיהא הגט גט אף על פי שמת מחמת חולי אחר אבל עכשיו שהתנה בחולי זה אומדין אותו אם מת מחמת אותו חולי שאילו מת מחמת חולי אחר הריזה גטבטל מחמת תנאו, אבל לרב הונא דסבירא ליה דכל שעמד והלך בלא משענת אפילו בלא תנאו גיטו בטל למה לי אומדנא דכיון שעמד חוזר הוא וגיטו בטל, ופריך רב הונא מתניתין בשלא עמד בלא משענת אלא בהלך על משענתו ולפיכך צריך אומדנא, הא עמד בלא משענת אומדנא לא בעי, ורבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא אפילו באם מתי מחולי זה פליגי עליה דלרב הונא כל שעמד והלך בלא משענת לא בעי אומדנא [בנדפס: דהאומדנא] דהא מדינא בלא תנאי חוזר כמתנה [בנדפס: במתנה ולרבה ורבא עוד הוא צריך אומדנא שמא מחולי זה הוא מת.

תנאי זה של גיטא דשכיב מרע ר"ל מהיום אם מתי או אם מתי יהא גט מעכשו אין צריך לכתבו בתוך הגט אלא שיכתוב הגט כהלכתו ובשעת מסירה יאמר זה גיטיך מעכשו אם מתי וזהו שאמרו בסוגיא זו מספקא ליה אי אמר ר' יוסי בעל פה אם לאו כלומר דילמא לא אמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו אלא במתנה שהתנאי והזמן כתוב בשטר אבל גט שאין התנאי כתוב בגט אלא שהגט כתוב כהלכתו בלא שום תנאי והתנאי הוא נאמר בשעת המסירה שמא חזר בו מזמן השטר ולפי דרכך למדת שאין צורך לכתוב את התנאי בגט כלל אלא שאם כתבו לאחר התורף כשר כמו שיתבאר ואף עכשו נוהגים כן כמו שנכתוב את הנוסח בפרק אחרון בסוגית המשנה השלישית ומ"מ בשאר תנאים יש שנוהגים שלא לכתבו בתוך הגט כלל כמו שנבאר בפרק אחרון גם כן בשמועת תנאים שבגט בסוגית המשנה הראשונה:

מאחר שביארנו שאין גט לאחר מיתה וכן שאין אומרין בגט זמנו של שטר מוכיח עליו מי שאמר לאשתו הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט כמו שיתבאר למטה וכן הרי זה גיטיך כשאני מת או כשאמות או לאחר מיתה או אם מתי אינו גט כלל כמו שהתבאר:

מי שאמר לעדים אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש כתבו גט ותנו לאשתי וכתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש הואיל ושנו התנאי אינו גט ואפי' הקדים ואמר כתבו ותנו אם לא באתי שהדבר מוכיח כאלו אמר כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי כל שכתבו בתוך שנים עשר חדש אינו כלום כמו שיתבאר למטה:

המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה עמד והלך בשוק וחלה ומת עומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט אמר הר"ם ממה שהתחייב שתדעהו שכל מי שיתן גט על תנאי או לזמן הנה אין מותר לו להתיחד עמה כל זה התנאי מעת כתיבת הגט:

אמר המאירי והכונה בה כשלפניה והוא שאמר הרי זה גיטיך מעכשו אם מתי מחולי זה ועמד לו מאותו חולי עד שראוהו הולך בשוק וחזר וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט בין שהלך בלא משענת שהדברים מוכיחים שלא מאותו חולי הראשון מת בין שהוא ניתק מחולי לחולי והלך במשענת כל שאמדוהו שמחמת חולי הראשון אירע לו הרי זה גט ואם אמדוהו שלא מחמת חולי ראשון מת אינו גט ואם לא עמד והלך בשוק אף על ידי משענת הרי זה גט ואין צריך אומד אפי' ניתק מחולי לחולי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שכיב מרע שצוה סתמו אינו נותן אלא על תנאי שימות וכל שעמד מחליו חוזר ולא שאם לא חזר תהא צואתו קיימת אלא כל שעמד מאותו חולי שצוה בו בטלו מתנותיו ואפי' חלה אחר כן ומת ומ"מ כל שלא עמד והלך בשוק אפי' על ידי משענת סתמו שמחמת חולי הראשון מת אפי' ניתק מחולי לחולי ואין צריך אומד על הדרך שביארנו בגט ואם הלך בלא משענת אע"פ שבגט צריך אומד בזו אין צריך אומד אלא בטלו מתנותיו מיד שסתמו מחמת חולי אחר מת הלך במשענת בזו צריך אומד ואם אמדוהו שמחמת חולי ראשון מת מתנתו קיימת ואם לאו בטלו מתנותיו:

ממה שכתבנו למדת לענין ביאור שהדברים האמורים לרב הונא בסוגיא זו בגט עומדים לנו לענין מתנה ולא לענין גט וזה שהוא ביאר משנתנו באם מתי מחולי זה ועמד שאומדין אותו דוקא בניתק מחולי לחולי והלך במשענת אבל הלך בלא משענת אין צריך אומד ואנו פסקנוה כן לענין מתנה ולא לענין גט שבגט אף בהלך בלא משענת אומדין אותו ולמדת שדברי רב הונא נדחו בשתים אחת במה שאמר גיטו כמתנתו על הדרך שיתבאר ואחת שאף באם מתי מחולי זה אם עמד חוזר שבגט אינו שוה עם עמד חוזר שבמתנה שבגט אף בהלך בלא משענת צריך אומד ובמתנה לא וכן נראה דעת גדולי המחברים שלא כתבו בגט הליכה במשענת כלל ובמתנת שכיב מרע כתבוה וכן פסקוה גדולי הדורות להדיא ומכל מקום לקצת מפרשים ראיתי שכתבו לפי תומם שאף בגט כל שהלך בלא משענת בטל וכל שכתוב בגט מחולי זה הרי הוא כמתנה לגמרי ונראה לי לשיטה זו שדברי רב הונא לא נדחו אלא במה שאמר גיטו כמתנתו כלומר שכל שכיב מרע שנתן גט סתם אף בלא אמר אם מתי אם עמד חוזר שסתמו לא נתנו אלא על דעת שימות כשאר מתנת שכיב מרע ומה מתנתו כו' ונדחו דבריו מגזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה כלומר שמאחר שלא אמר אם מתי וכי לא מיית חוזר אלמא לא חייל עד לאחר מיתה ואלמא יש גט לאחר מיתה ואתי לאכשורי בזה גיטיך לאחר מיתה ואינהו לא ידעי דסתמא עדיף מלאחר מיתה דסתמא אנן סהדי דמהיום אם ימות קאמר ומגזירה זו נדחו דבריו והרי היא מגורשת לגמרי מתקנת חכמים דאפקעינהו לקדושי הן קדושי כסף הן קדושי ביאה על הדרך שביארנו בתחלת כתבות אבל לענין כשנזכר בו אם מתי מחולי זה כל עמד חוזר שבו שוה לעמד חוזר שבמתנה וכל מה שתירץ לעמד חוזר שבמשנתנו שאומד שלו בניתק מחולי לחולי והלך במשענת אף במתנה כן הא כל שהלך בלא משענת כשם שבמתנה בטלו מתנותיו כך בגט והדברים נראין אלא שיצאתי בהם מדרך רוב מפרשים:

מתני' הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט:

אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר. פי' מתנתו דש"מ אע"ג דסתמא קא יהיב ולא פירש אם מתי אם עמד מחליו מתנתו בטלה דאנן סהדי דלא נתן אלא מחמת מיתה לא אם יבריא אף גיטו נמי אע"ג דיהיב לה בסתמא ולא פי' אם מתי אם עמד חוזר שלא נתן לה אלא ע"ד מיתה לא ע"ד שיבריא רבה ורבא לא ס"ל להא דרב הונא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. פי' היכא דיהיב לה גט סתם הוי גט ואע"פ שעמד שאם אתה אומר שלא יהא גט אלא אם ימות יאמרו יש גט לאחר מיתה ויכשירו אע"ג דאמר לה זה גיטיך אם מתי ולא ידעו דכיון דלא פירש מידי להכי יהביה ניהלה שיהא גט מעכשיו אם ימות:

תד"ה אמר רב הונא כו' אם עמד חוזר ממילא בלא שום תנאי כו' עכ"ל גם נראה מפרש"י לקמן דרבה ורבא לא פליגי עליה דרב הונא אלא בסתם אבל באמר לה אם מתי מודו דאם עמד חוזר ולפי זה הא דפריך ממתני' דקתני מהיום אם מתי כו' לרב הונא ה"מ למפרך לכ"ע גם לרבה ורבא נמי וכך הקשה הר"ן לפרש"י ע"ש:

בא"ד מה צריך במתני' למתני מהיום אם מתי כו' עכ"ל ק"ק דצריך למתני מהיום אם מתי כו' בבריא דמהני האי תנאה אבל בבריא סתמא בלא תנאי ודאי דאינו חוזר דלא עדיף גט ממתנה וק"ל:

בא"ד דאפילו עמד והלך בלא משענת כיון דשוב מת מאותו חולי אינו חוזר כו' עכ"ל ק"ק מה"ט לפרש"י מאי פריך ממתניתין לרב הונא ואימא רב הונא דוקא בתנאי סתם קאמר אם עמד דחוזר אבל בתנאי אם מתי מחולי זה מגרע גרע טפי דגם אם עמד הרי שוב נתקיים התנאי דמת מחולי זה ויש ליישב ודו"ק:

גמרא ואמרי' מאן רבותינו. כצ"ל:

רש"י ד"ה שאמות. צ"ל כשאמות:

רש"י ד"ה ר"י מאי היא. מה שנדפס בגליון נ"א ר"מ ט"ס הוא וצ"ל רבי:

תד"ה אי. כיון שאין כתוב בו מהיום. משמע דאם כתוב מהיום אף דבשעת נתינה לא אמר אלא אם מתי ה"ז גט אף לרבנן מדלא מספקא גם לרבנן בכה"ג:

גמרא והתנן מהיום אם מתי וכו'. ע' ברשב"א ובר"ן סוף פרקין שהקשו אמה דפירש"י התם לכשתצא חמה: דמה דאינו גט כלל לר"י ול"א דהוי כמהיום ולאח"מ. היינו כיון דלשון דלאחר לא משמע תנאי מש"ה דוקא באומר במפורש מהיום ולאח"מ בתנאי. אבל בזמן אמרי' יותר דהדר בי' מהזמן ואין דעתו כלל לתנאי ע"ש. א"כ ע"כ הא דס"ל לר"ה הכא דלדברי ר"י צ"ל דפליגי עם אביי בהא סברא וס"ל דגם בלאחר אמרי' זמנו ש"ש מוכיח וא"כ מה פרכי' פשיטא הא טובא אשמעינן ולאפוקי סברת אביי ע"ש:
ולענ"ד יש להסביר מחלוקת ר"ה ואביי דתלי' במה די"ל דאביי ס"ל כרב בקידושין דמהיום ולאחר ל' הוי ספק תנאי ספק חזרה וכדמשמע בסוגי' דהתם דאמר אביי לטעמא דרב בא אחר וקדשה כו' משמע דאביי ס"ל כרב מש"ה ס"ל דבזמנו ש"ש ואמר לאחר לא מספקינן דאמרי' יותר דהוי חזרה. אבל ר"ה י"ל דס"ל כר"י בקידושין דאפי' קדושין חופסי' בה דרווחא שבקי' ולדידי' אמרי' שם הא דבמהיום ולאח"מ גט ואינו גט ול"א דהגט בטל כיון דהוי שיור היינו דגזרי' מהיום ולאח"מ אטו מהיום אם מתי ע"ש היטב. א"כ ממילא בכ' בו זמן ואמר לאחר נהי דנימא מכח לשון לאחר מוכח ויש ראי' דמיהדר מהזמן, דגם זה רחוק לפרש דכוונתו שיתחיל מהיום ויוגמר לאח"מ, ורק במהיום ולאח"מ מוכרחי' לפרש כן, אבל לא ע"י זמנו ש"ש. מ"מ שייך בו הגזרה דגזרי' זמנו ולאח"מ אטו זמנו ואם מתי. דבמקום זמן אם אמר אם מתי לא מתייבמת ה"נ במקום זמן אם אמר לאח"מ. וכיון שכן י"ל מש"ה פרכי' פשיטא דזהו באמת פשוט דאם גזרי' מהיום ולאח"מ אטו מהיום אם מתי ה"נ ראוי לגזור זמן ולאח"מ אטו זמן ואם מתי ואי דהך גופא אשמעי' ר"ה דהטעם במהיום ולאח"מ משום גזירה דמהיום אם מתי הו"ל לר"ה לומר כן במהיום ולאח"מ כאמור. וממילא ידעי' ה"ה לענין זמן. וק"ל:
אולם לפ"ז יקשה האיך אמרי' בפשיטות דלא ס"ל כר"י מדקאמר כזה גט. הא י"ל דה"ק כזה גט. היינו בהך מלתא דאיירי בה מהיום ולאח"מ בזה בא למעט דכזה גט היינו דוקא במפורש מהיום אבל ע"י זמנו ש"ש לא דכיון דאמר לאחר אמרי' יותר דהדר בי'. אבל מ"מ בעלמא באמר אם מתי י"ל דס"ל כר"י דזמנו ש"ש מוכיח עליו. בשלמא בלא דברינו י"ל דהא דהכא קיימי' אליבא דר"ה דכיון דקאמר ולדבריו דר"י א"כ ס"ל דגם בלאחר אמרי' זמנו ש"ש מוכיח עליו ולדידי' שפיר מוכח דר' לא סבר כר"י. אבל לפי דברינו הנ"ל דס"ל דטעמא דר"ה דגזרי' אטו אם מתי קשה כנ"ל. ודוחק לומר דזהו סברא פשוטה כ"כ דל"צ לאשמעי' למעט ולמתני כזה גט ולזה נ"ל יותר דדוקא לרבנן דר"י דס"ל דמהיום ולאח"מ הוי ספק. דמשום ולאחר אינו סובל כ"כ לשון תנאי מש"ה אמרי' דבזמן אמרי' יותר דהוי חזרה וליכ' ספק אבל לר"י דס"ל במהיום ולאח"מ דהוי ודאי תנאי ס"ל דלשון לאחר סובל לשון תנאי. וגם בזמן אמרי' הכי. ונ"ל להוכיח סברא זו מסוגיין דלקמן (דף עד ע"ב) אדמיפלגי במהיום ולאח"מ ליפלגו בע"מ ואם נימא במה דאמרי' ר' לא סבר כר"י היינו רק לר"ה דפליג על אביי קשה דלמא ר"י סבר כאביי דבלשון לאחר ל"א זמנו ש"ש מוכיח. א"כ י"ל דר' ס"ל כר"י והא דקאמר כזה גט היינו למעט דבאמר לאח"מ לא הוי גט רק בכה"ג דאמר מהיום לאפוקי ע"י זמנו ש"ש מוכיח עליו לא וכנ"ל. וא"כ ליכ' קושי' דפליגו בע"מ דהא בלאו הדין דע"מ כאמר מעכשיו ג"כ מגורשת מכח זמנו ש"ש דהא אף אם ע"מ אינו כמעכשיו. מ"מ בודאי לא הוי כמו לאחר. אלא דהוי כמו אם. וכדמוכח מסוגי' דלקמן (דף עה ע"ב) גבי ע"מ שתחזיר לי את הנייר דאמר אביי ה"מ ר"מ היא דבעי תנאי כפול. והרי דאביי ס"ל דע"מ שתחזיר לי לא הוי כמעכשיו אם נימא דהוי כמו לאחר. ממילא לא בעי כפול כמו באומר לאחר וכן מוכח ג"כ מדברי תוס' שם ד"ה אלא אמר רבא כו' דהא באם תצא פליגי במכ"ש בע"מ, הרי מבואר דע"מ לא גרע מאם ולא הוי כלאחר [והי' אצלי בדרך פשיטות לאשר ששמעתי מהבחורי' יחיו שבמהר"ם שיף כ' דהוי כמו לאחר] ולענ"ד אינו אלא כמ"ש וא"כ מש"ה לאנקט הפלוגת' בע"מ דדלמא ר' ס"ל כר"י וא"כ בע"מ פשיטא דמגורשת מכח זמנו ש"ש. אע"כ כנ"ל דאם אית' דס"ל לר' כר"י גם בזמן ולאחר ג"כ נימא כן כיון דס"ל לר' דלאחר הוי ודאי תנאי ה"נ במקום זמן, והא ודאי לא קשי' דדלמא רבנן מודו בע"מ ולא מטעם דע"מ הוי כמעכשיו אלא דס"ל דזמנו ש"ש מוכיח עליו. והא דס"ל במהיום ולאח"מ הוי ספק גט דמשמע בלא מהיום אפי' ספק לא הוי. היינו דבלא"ה ל"א זמנו ש"ש מוכיח עליו, ור"י דאמר לכשתתן בגט היינו דר' יהודה לא ס"ל כר"י דזמנו ש"ש מוכיח עליו אבל מ"מ אפשר דרבנן דר' ס"ל כר"י די"ל בפשיטות כיון דרבנן דרבי היינו מתני' דקתני מהיום ולאח"מ גט ואינו גט. והרי מתני' בודאי לא ס"ל כר"י דהרי קתני אם מתי אינו גט. וכן באם לא באתי ומת דאינו גט. וק"ל:

גמרא ר"י מאי היא דתנן כו'. לכאורה יש לתמוה איך שייך דר"י נקט כזה למעט הא דר' דאיך יש שייכות ענין דר' להא דכתבו ותנו לומר עליו דבא למעטו. דבשלמא מה דאמר ר' כזה גט למעט דר"י שפיר יש לומר דבא לומר כזה היינו דכ' מהיום אבל לא ע"י זמנו ש"ש. אבל במה דנקט ר"י כזה למעט דר' הוא תמוה מאד:
ונלע"ד די"ל דשרש פלוגתייהו דרבנן ור' בכתבו ותנו היינו דרבנן סבירי להו דמסתמא כתבו ותנו הוא ענין א' וכיון שעכ"פ אינו רוצה שיתן אחר דאל"כ למה אמר אם לא אבוא דמשמע דהתנאי הי' עם השלוחים ולא עם האשה. ממילא גם לענין הכתיבה דאינו במשמע שמחלק בין כתיבה ונתינה. ואף דאיכ' הוכחה מדלא קאמר אם לא באתי יש לומר דאמרי' דבתחלה כשאמר כתבו ותנו הי' באמת דעתו מיד. אבל תוך כ"ד חזר ואמר אם לא באתי דטוב יותר בחזרה ממה דנפרש כתבו ותנו לעצמו, אבל ר"י נקט זה להוכחה מדלא אמר אם לא באתי כתבו ע"כ דעתו כתבו מיד ותנו אח"כ. דאף דדוחק הוא מכל מקום טוב יותר ממה דנימא דחזר דאין סברא לומר דחזר תכ"ד. וכיון שכן שפיר אמרינן דר"י אמר כזה גט היינו דוקא בדבר זה אני סובר דלא מספקי' בחזרה כיון דלשון לאחר אינו סובל כ"כ לשון תנאי ופליגי רבנן ור"י בסברות הפוכות דלסתם מתניתין דסבירא ליה במהיום ולאח"מ מספקי' בחזרה, אבל בכתבו ותנו בודאי לא הוי סברא לחזרה. ואפשר דא"צ לדחוק כ"כ דיש לומר דטעמא. דרבנן בפשוטו דלא ס"ל זה להוכחה מדלא אמר איפכא אם לא באתי כתבו דאפשר דלא דק בלישנא אבל ר"י נקט זה להוכחה, אם כן מ"מ מוכח ממילא מדר"י דליכא למתלי בחזרה, ולזה שפיר אמר כזה גט אבל במהיום ולאח"מ מספקי' בחזרה. וק"ל:
אמנם עדיין קשה לר"י דס"ל בקידושין דטעמא דרבנן לא הוי כלל משום ספק חזרה אלא דפרשי' דהוי נתינה אריכת' מהיום עד אח"מ, א"כ יקשה כזה דר"י למעוטי מה, דל"ש למעוטי דר' והיינו כנ"ל דבכתבו ותנו לא מספקי' בחזרה, אבל במהיום ולאח"מ ס"ל כרבנן דהא גם לרבנן לא הוי טעמא משום חשש חזרה, וביותר דלעיל דר"ה ס"ל כר"י וא"כ איך אמרינן עלה דר"י למעוטי דר' וצ"ע:

תד"ה אמר ר"ה כו', אבל גט חל מחיים דדעתו שיחול מיד, קשה לי לפמ"ש הרשב"א ספ"ק. והכי קיי"ל בש"ע סי' קכה דבשכ"מ שמוסר מתנה מחיים, דעתו שאם ימות יזכה בו מחיים וא"י לחזור, אבל מ"מ אם עמד חוזר דהוי כהתנה דוקא אם ימות דדעתו שיחול מחיים מ"מ דעתו על התנאי דאם ימות, א"כ גם בגט נימא כן, גם בעיקר סברתם ק"ל מלעיל (דף ט') וא"ח בעבד דיצא עליו שם ב"ח ואמאי לא בפשוטו דמן הדין א"ח בעבד כיון דדעתו שיחול מחיים דהא יודע שאין שחרור לאח"מ וכמ"ש תוס' שם, או דמיירי באמר מהיום כמ"ש תוס' שם, עכ"פ מוכח או דמיירי במהיום או דדעתו שיקנה מחיים ממילא בטלה הא מדינא ודעתו שיקנה לחלוטין מיד כמו בגט דמ"ש גט משחרור, ואולי דהתם גרע כיון דבשטר א' כ' כל נכסי וגבי נכסי' בודאי דעתו דדוקא אם ימות ה"נ בשחרור אף דמ"מ דעתו שיקנה מחיים, אבל מ"מ רק באמת אם ימות כיון דכלל השחרור בכלל כל נכסי', ודוחק:

תוספות בד"ה אי אמר כו' אם מבטל בדיבורו כו' עכ"ל. הלשון מגומגם קצת וכוונתם מבואר' דכיון שאין כתוב בו מהיום יש לספק דלא אמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח דאפשר שמבטל בדיבורו הוכחת זמן השטר כן נ"ל וזה דלא כמו שכתבתי בסמוך דאפילו אם כתב מהיום נמי יש לומר שמבטל בדיבורו והדר ביה אלא צריך שיכתוב התנאי בגט או שיאמר מהיום אם מתי הכל בע"פ וכן מבואר בל' רש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא ומי מספקא ליה והתנן הרי זה גיטך אם לא באתי כו' ויש לדקדק מאי קושי' דילמא התם איירי שכתב תנאי דאם לא באתי בגוף הגט מש"ה אמרינן זמנו של שטר מוכיח דהא לא מספקא לן אלא בעל פה וכן יש לדקדק במאי דמקשינן בסמוך מהא דאמר רבא ודלמא התם נמי איירי בתנאי שכתב בגט. מיהו לפרש"י דלקמן בפ' המגרש דף פ"ד ע"ב אתי שפיר שכתב שם דכל התנאין פוסלין בגט כשנכתבו בגוף הגט וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ז"ל וא"כ ע"כ איירי בעל פה ואע"ג דלאחר התורף משמע שם דכשר לר' זירא לדברי הכל ולרבא אליבא דרבנן מ"מ נראה דהכא ליכא לאוקמי בלאחר התורף שעיקר הטעם שם שכיון שכתב תנאי בגט לא נכתב לשם כריתות והרב המגיד ביאר יותר דבירושלמי פרק כל הגט מייתי האי טעמא להדיא דכיון דקי"ל אין ברירה וא"כ כשנכתב התנאי בגט נמצא שהסופר כתבו שלא לשם כריתות אף שנתקיים בסוף לא אמרינן הוברר דמעיקרא אדעתא דהכי נכתב. נמצא דלפ"ז בתנאי דאם מתי אם באנו להכשיר ע"י זמנו של שטר מוכיח ע"כ היינו משום דאמרי' דכיון שכתב בפירוש אם מתי סמוך לזמן השטר לא הדר ביה מזמן השטר אלא הזמן נכתב על זה התנאי דאם מתי נמצא שכתב הסופר הזמן שהוא התורף על תנאי דאם מתי ולא נכתב לשם כריתות למאי דקי"ל אין ברירה וא"כ בכתב פסול ממה נפשך אי הדר ביה הו"ל גט לאחר מיתה ואי פרושי מפרש לזמן הגט אין זה לשם כריתות וע"כ צריך לאוקמי בע"פ ומקשי שפיר כן נ"ל נכון לשיטת רש"י ז"ל משא"כ לשיטת ר"י בעל התוס' בפ' המגרש שמפרש פירוש אחר בההיא דכל התנאין פוסלין בגט ולדידיה שרי לכתוב תנאי בגט וא"כ צ"ע בשמעתין וצריך לומר דפשיטא לתלמודא דהאי לישנא דהרי זה גיטך משמע דאיירי בתנאי בע"פ כן נ"ל ודו"ק:

שם ומי מספקא ליה והאמר רבא כו' היכי דמי אי בדא"ל מהיום ורבנן צריכא למימר. ויש לדקדק דטפי הו"ל לאקשויי אי בדא"ל מהיום ורבנן היאך אמר רבא כשאמות ולאחר מיתה אינו גט הא תנן במתניתין מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ובשלמא אי איירי בדלא א"ל מהיום ורבי יוסי איכא למימר דרבא סבר כי האי לישנא קמא דרב הונא למאי דפרישית בסמוך דדוקא באם מתי סובר רבי יוסי זמנו של שטר מוכיח אבל בלאחר לא שייך זמנו של שטר מוכיח וכשיטת רש"י ז"ל סוף פירקין גבי לכשתצא חמה משא"כ לרבנן ובדא"ל מהיום ודאי קשה. ונראה דלמאי דמוקמינן מימרא דרבא בא"ל מהיום ורבנן איכא למימר דרבא סובר כר' יוחנן פ' האומר דף ס' דמעכשיו ולאחר ל' וכן מהיום ולאח"מ לא מספקא לן אי תנאה או חזרה אלא שמתחיל הגט מהיום וגומר לאחר מיתה או לאחר שלשים ומה"ט מקשה שם בש"ס דכל גיטא דמשייר בה לאו מידי הוא אלא כדמסיק אביי דבאמר מהיום ולאח"מ לא הוי גיטא כלל אלא הא דתנן גט ואינו גט היינו לענין חליצה לחוד משום גזירה דמהיום אם מתי ע"ש נמצא דלפ"ז שפיר קאמר רבא כשאמות ולאחר מיתה אינו גט והיינו מדינא ולענין חליצה לא איירי רבא ונותן לה גט כדי לאוסרה לכהן דבאינה זקוקה איירי ובזקוקה נמי לא הוי אלא משום גזירה כן נ"ל נכון ועיין בסמוך ולקמן דף ע"ד אפרש עוד בזה בסוגייא דלכשתתן ע"ש ודוק היטב:

שם ואיכא דמתני לה אסיפא כו' פשיטא מדסיפא לרבנן חולצת. מכאן ודאי קשה לשיטת רש"י ז"ל דלעיל שכתב דטעמא דרבי יוסי במתנה היינו משום שאין צורך לכתוב זמן וכתבתי שם דנהי דבגיטין לא שייך האי טעמא אפ"ה בלא"ה שפיר אמרינן לר"י זמנו של שטר מוכיח כיון דאיירי בתנאי דאם משא"כ בתנאי דלאחר לא שייך זמנו של שטר מוכיח אף לרבי יוסי וכמו שפרש"י להדיא בסוף פירקין גבי לכשתצא חמה מנרתיקה וא"כ אמאי פשיטא לתלמודא הכא דבתנאי דלאחר מיתה נמי שייך זמנו של שטר מוכיח ונהי דמצינן למימר דלשון רש"י ז"ל דלעיל היינו ללישנא קמא דוקא וכן מה שפי' כן בסוף פירקין היינו משום דלישנא דאביי גבי לכשתצא חמה משמע ליה לרש"י דהיינו כלישנא קמא דרב הונא ולא כלישנא בתרא אכתי מאי מקשה הש"ס הכא פשיטא הא איצטריך לרב הונא לאשמעינן דבסיפא לר' יוסי חולצת לאפוקי ממאי דמשמע מלישנא קמא דרבי יוסי גופא מודה בלאחר מיתה דלא שייך זמנו של שטר מוכיח. ולפום ריהטא היה נ"ל ליישב דאדרבא אף ללישנא בתרא פשיטא לתלמודא שאין שום סברא לומר זמנו של שטר מוכיח בלאחר מיתה אלא במתנה דוקא מטעמא דפרישית. אלא הא דקאמר רב הונא למאי דמתני אסיפא דלרב יוסי חולצת היינו כדפרישית בסמוך דבשיטת ר' יוחנן דפ' האיש מקדש קאי דלרבנן נמי הא דמהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וחולצת לאו משום דמספקא לן אי גיטא או חזרה הוי אלא כדמסיק אביי דמהיום ולאחר מיתה לרבי יוחנן שיורא הוי ולא מהני בגט כלל אלא דאפ"ה חולצת ולא מתייבמת משום גזירה דמהיום אם מתי וא"כ מצינן למימר דהיינו נמי טעמא דר' הונא לרבי יוסי כיון דלרבי יוסי באם מתי חולצת ולא מתייבמת משום זמנו של שטר גזרינן נמי לאחר מיתה משום אם מתי. ואם נפשך לומר דלא שייך גזירה בכה"ג אלא דוקא במהיום אם מתי דדמי למהיום ולאחר מיתה כיון דאמר לישנא דמהיום משא"כ לענין זמנו של שטר לא שייך לגזור לאחר מיתה גרידא אטו אם מתי תשובתך בצידך דא"א לומר כן דא"כ תיקשי לקושטא דמילתא לכל הפירושים מאי מקשה הכא פשיטא מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לרבי יוסי ומאי קושיא הא איצטריך לאשמעינן לאפוקי מדרבי יוחנן דלא תימא הא דסיפא לרבנן חולצת היינו משום גזירה משא"כ ברישא לא שייך לגזור אע"כ דפשיטא לתלמודא דלכולהו אמוראי הוי רישא לרבי יוסי כמו סיפא לרבנן דכל היכא דאם מתי חולצת ולא מתייבמת שייך לגזור לאחר מיתה אטו אם מתי וא"כ מצינן למימר שפיר דפשיטא לתלמודא דהיינו טעמא דרב הונא משום גזירה והיינו דמקשה פשיטא ובהכי הוי אתי לן שפיר לישנא דרב הונא דמתני אסיפא וקאמר לרבי יוסי חולצת ולא קאמר כלישנא דמתניתין דלרבי יוסי גט ואינו גט אע"כ דהיא גופא אתי לאשמעינן דדוקא לענין חולצת מדמה להו משום גזירה דרבי יוחנן כדמסיק אביי בפרק האיש מקדש. אבל מה אעשה שרש"י ז"ל גופיה כתב כאן בד"ה חולצת דטעמא דמספקא לן אי תנאה או חזרה וא"כ קשה טובא מאי מקשה פשיטא דהא לשיטת רש"י ז"ל דסוף פירקין משמע דבתנאי דלאחר לא שייך זמנו של שטר מוכיח וכן ללישנא קמא דרב הונא כמו שדקדקתי מלשון רש"י ז"ל לענין שטר מתנה וטובא אשמעינן מאן דמתני אסיפא דלענין תנאי דלאחר נמי אמרינן לר"י זמנו של שטר מוכיח לכן חוזרני לפרש בדרך אחר דאף ללישנא קמא דרב הונא דמתני ארישא אסיפא נמי קאי ואע"ג דמלשון רש"י ז"ל סוף פירקין משמע דבתנאי דלאחר לא שייך זמנו של שטר היינו דוקא לשאר תנאים כגון לכשתצא חמה מנרתיקה דלא מפקינן לישנא דלכשתצא ממשמעותו ע"י זמנו של שטר כמו שכתב רש"י ז"ל בלשונו הצח. משא"כ בתנאי דלאחר מיתה לית לן לאוקמי לישנא דלאחר מיתה אמשמעותו דהכל יודעין שאין גט לאחר מיתה ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ונהי דלרבנן לאחר מיתה לא הוי גט היינו משום דלית לן מידי למיסרך לעקור דבריו שאמר לאחר מיתה משא"כ לרבי יוסי דאית ליה זמנו של שטר מוכיח פשיטא לתלמודא דמהני זמנו של שטר לענין שנאמר דמהאי זמן מגרש לה ממה שנאמר שמגרשה לאחר מיתה דלא מהני מידי וסברא כיוצא בזו כתב הרב המגיד אלא דקשיא ליה ההיא דאם לא באתי ולמאי דפרישית אתי שפיר דבתנאי דאם בלא"ה אמרינן זמנו של שטר משא"כ בתנאי דלאחר לא מהני בשום דוכתא אלא כשאמר בפירוש לאחר מיתה ומטעמא דפרישית דאדם יודע שאין גט לאחר מיתה ואין מוציא דבריו לבטלה נמצא דכיון דטעם זה לא שייך אלא בגט ולא במתנה א"כ במתנה הוי לן למימר דלאחר מיתה לא שייך זמנו של שטר מוכיח ולעקור משמעות הלשון דלאחר מיתה דמשמע דלא יהיב ליה אלא מתנה לאחר מיתה דמהני לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש לעיל בשמעתין דהא דלרבי יוסי מהני גבי מתנה בפרק יש נוחלין אפילו בלאחר מיתה היינו משום דמוכחא מילתא דאל"כ למה כתב הזמן כן נ"ל נכון ליישב כל הלשונות של רש"י ז"ל דשמעתין ודסוף פירקין דלא קשיין אהדדי ודוק היטב כי נכון הוא. מיהא כל זה לשיטת רש"י ז"ל אבל התוספות כתבו להדיא בסוף פירקין גבי לכשתצא חמה מנרתיקה דלרבי יוסי בכה"ג נמי שייך זמנו של שטר מוכיח ומספקא ליה אי תנאי הוי או חזרה וא"כ לפ"ז פשיטא דהני לישני דרב הונא לא פליגי אלא דמאן דמתני אסיפא היינו משום דברישא פשיטא ליה דלרבי יוסי חליצה נמי לא בעיא וכן אני מפרש ג"כ בשיטת רש"י ז"ל למאי דפרישית ועיין מה שאפרש עוד בזה לקמן דף ע"ד בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה בותתן ולכשתתן ושם אאריך בעזה"י:

שם אמר רב הונא גיטו כמתנתו ופרש"י גיטו דשכ"מ כמתנתו. וקשיא לן הא במתנת שכ"מ גופא היכי דהוי במקצת הא בעי קנין ואם עמד אינו חוזר ואי למתנת שכ"מ בכולה איירי והכי קאמר כי היכי דסמכינן אאומדנא במתנת שכ"מ בכולה דאמרינן דעתו כיון שנתן כל נכסיו מסתמא אדעתא דמיתה יהיב ואם עמד חוזר ה"ה בגיטו דמסתמא אדעתא דמיתה מגרש לה אכתי קשה מאי מדמה גיטו למתנתו דלמא שאני מתנת שכ"מ דלא הוי אלא מדרבנן כדמסקינן בבבא בתרא דהא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי היינו מדרבנן שלא תיטרף דעתו והם אמרו והם אמרו דאם עמד חוזר משא"כ בגיטין דלא שייך לומר כן מנא לן דסמכינן אאומדנא והיאך תלי לה במתנתו ועוד דאפילו את"ל דבמתנת שכ"מ בכולה שקנו מידו איירי דהוי מדאורייתא ואפ"ה אם עמד חוזר כדאמר שמואל בפרק מי שמת אלא דלפ"ז תלי בדלא תניא ותו דבמתנת שכ"מ בכולה ודאי מוכחא מילתא דלא שכיח כלל שיתן אדם כל נכסיו לאחרים ושביק נפשיה ערטילאי אלא ודאי אדעתא דמיתה כדמפרש שמואל להדיא משא"כ בגט שכ"מ לא מוכחא מילתא דכמה בני אדם בריאים מגרשין נשותיהם לגמרי והאי שכ"מ נמי הו"ל לאתנויי ומסתמא לגמרי מגרש לה לכך נלע"ד דהא דא"ר הונא גיטו כמתנתו ופרש"י בשכ"מ היינו במסוכן שקפץ עליו החולי דהו"ל כמצוה מחמת מיתה דבמתנה כה"ג אפילו במתנה במקצת מהני ואף ע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר וה"ה לגיטו כיון דמצוה מחמת מיתה הוא דומיא דמתניתין דקאמר זה גיטך אם מתי דהיינו מחמת מיתה ממילא דבשכ"מ כי האי דידעינן דמחמת מיתה מגרש אם עמד חוזר דמה שלא התנה אפשר דאין לו תנאי והיינו דאמרינן מה גיטו כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו והיינו נמי בשכ"מ שהוא מסוכן כדפרש"י והיינו נמי מהאי טעמא דאגב פחדיה דמיתה לא פריש כמו שפירש רש"י ז"ל להדיא בפרק האומר התקבל דף ס"ה ע"ב וכמו שכתב הרא"ש ז"ל להדיא בשמעתין דההיא דגיטו כמתנתו היינו בגט שכ"מ שמצוה מחמת מיתה כן נ"ל נכון ועיין בסמוך ובחדושינו לעיל פרק התקבל בעובדא דגניבא הארכתי ע"ש:

תוספות בד"ה אמר רב הונא כו' אבל קשה דאמאי הוצרך שמואל לתקן כו' ומיהו י"ל דשמואל לא ס"ל כרב הונא כו' ומיהו קשה דאמר באיזהו נשך כו' עכ"ל. במה שכתבו דשמואל לא ס"ל כרב הונא כן נראה מלשון הרי"ף ז"ל להדיא אהאי דרבה ורבא בסמוך דלא ס"ל הא דרב הונא מסיים בה הרי"ף ואלא היכי עביד כדאתקין שמואל וא"כ מבואר מדבריו להדיא שמפרש כפרש"י ז"ל ומה שהקשו מההיא דפרק איזהו נשך לענ"ד לק"מ לפי מה שפירשתי בסמוך בשיטת הרא"ש ז"ל דלפרש"י נמי לא איירי רב הונא אלא בשכ"מ שמצוה מחמת מיתה דומיא דמתניתין ובזה א"ש נמי לשון גיטו דאמר רב הונא וא"כ מצינן למימר דההיא דפרק איזהו נשך איירי בסתם שכ"מ שאינו מסוכן אלא דבר מן דין קשיא לי מאי קשיא להו מפרק איזהו נשך דהתם איירי בדקים לן שהשכ"מ גמר בלבו לגרשה לגמרי שכן כתבו שם התוספות להדיא בד"ה פטומי מילי דאיירי שגמר בדעתו לגרשה בלי שום תנאי דומיא דההיא דלעיל מיניה בעובדא דהאי גברא דזבין שלא באחריות דאיירי נמי כה"ג שמפרש בהדיא בלא אחריות דקי"ל אחריות ט"ס הוא ע"ש ובאמת יש לתמוה טובא דשם כתבו התוס' מיד בדיבור שאחריו והקשו ג"כ על פרש"י דשמעתין כדמקשו הכא וא"כ דבריהם סותרין תוך כ"ד ולפ"ז ע"כ צ"ל דמ"ש שם דאיירי שגמר בדעתו לגרשה בלא תנאי היינו דמגרש לה סתם ואף שכתבו דומיא דזבין שלא באחריות מ"מ הא כדאיתא והא כדאיתא דהתם למ"ד אחריות ט"ס ע"כ איירי שאמר בפי' בלא אחריות משא"כ בגט שכ"מ דלהתוספות לכ"ע אם עמד אינו חוזר כדמסקו התם והכא א"כ איירי עובדא דהתם שגירשה סתם כמו שאר גט שכ"מ. והתמיה קיימת על מהר"ם ז"ל מלובלין שהאריך מאד בתשובותיו סי' קכ"ג ודקדק מלשון התוספות דפרק איזהו נשך שכוונתם דהאי עובדא דהתם איירי שגמר בדעתו לגרשה ואמר בפירוש שמגרשה בלא תנאי דומיא דשלא באחריות ולא שת לבו דלפ"ז דברי התוספות דפרק איזהו נשך סותרין זה את זה תוך כ"ד אע"כ דכוונתם כדפרישית מיהו נחה גם שקטה קושייתם בזה על פירש"י ורבינו חננאל דאינהו ודאי מפרשי דעובדא דאיזהו נשך איירי דידעינן בודאי שגירשה מעיקרא בפירוש בלי שום תנאי וכדפרישית ודו"ק:

בא"ד ע"כ נראה לר"ת כו' אף גיטו בתנאי כו' רבה ורבא לא ס"ל כו' כיון דשוב מת מאותו חולי אינו חוזר והוי גט כו' עכ"ל. ותמיה לי טובא לפר"ת דלא אמרינן אף לרב הונא אם עמד חוזר אלא כשהתנה ולבסוף מת ובהא פליגי רבה ורבא אם כן מאי מקשה הש"ס ארבה ורבא מי איכא מידי דמדאורייתא הוי גיטא ומשום גזירה שרינן אשת איש לעלמא דהא לא שייך כלל איסור אשת איש כיון שכבר מת בסוף ולא הל"ל אלא דמשום גזירה שרינן יבמה לשוק ואין לדחוק וליישב דאיירי לענין אם קדשה אחר קודם מיתת בעלה ולאחר מיתתו קבלה קידושין משלישי דמדאורייתא לא הוי גיטא ולא תפסי קידושי שני ותפסי קידושי שלישי ומשום גזירה אמרו רבנן דהוי גיטא ותפסי קדושי שני ולא תפסי קידושי שלישי דשרינן לה לשני דהו"ל אשת איש מדאורייתא דמלבד שזה דוחק א"א לפרש כן דהא מדרבנן נמי נהי דהוי גיטא אפ"ה קידושי שני שקידש קודם מיתת בעלה הו"ל קידושי ספק למאי דקי"ל לקמן כרבי יוסי וחכמים דמגרש מהיום אם מתי הו"ל מגורשת ואינה מגורשת עד שימות לשיטת ר"ת לקמן בדף הסמוך דגריס נעשה כאומר מעת שאני בעולם ע"ש וצ"ע ודו"ק:

בא"ד דאי לא הוי גט כו' אלא מיתה גורמת כו' ויש גט לאחר מיתה עכ"ל. פי' כשיראו בשכ"מ אחד שחלה ולא עמד בינתיים כלל ומת דהוי גט יאמרו דמיתה גורמת ואתי למיטעי ולומר דיש גט לאחר מיתה וכה"ג פרש"י לקמן בד"ה גזירה שמא יאמרו וק"ל:

בעל פה. כגון גבי גט שכתב כהלכתו וכשמוסרו לה אומר זה גיטיך אם מתי הלכך לא דמי לשטר שכיון שכתב התנאי אצל הזמן בשטר איכא למימר דזמן מוכיח דמהיום קאמר אבל על פה דלמא כי מסריה ניהלה הדר ביה מזמן דשטרא ומסריה ניהלה ע''מ לאחר מיתה הואיל ולא אמר מהיום: אינו גט. דהא לא שוייה גט עד י''ב חדש והו''ל גט לאחר מיתה: בי דינא דשרו משחא. ר' יהודה נשיאה שהתיר שמנן של עובדי כוכבים במסכת ע''ז (דף לז.): אם מתי ושאני מת. איזה משתי לשונות הללו דלשון תנאי הם: שאמות. משמע לכשאמות יהא גט: צריכא למימר. הא בהדיא תנן לה במתני' מהיום אם מתי ה''ז גט: ור' יוסי. ואשמעינן רבא דבעל פה נמי אמרה ר' יוסי והלכתא כותיה: דמתני לה. לדרב הונא לעיל: ולדברי ר' יוסי. דאמר כי לא אמר מהיום כמאן דאמר מהיום דמי: חולצת. דזמן השטר הו''ל כמהיום וכי מסריה ניהליה ואמר זה גיטך לאחר מיתה מספקא לן אי תנאה הוא אי חזרה הוא: מדסיפא. כי אמר מהיום ולאחר מיתה תנא מתני' חולצת לרבנן מכלל דלאחר מיתה לר' יוסי נמי חולצת דהא לרבי יוסי כמהיום ולאחר מיתה דמי ור' יוסי ורבנן לא איפלוג אלא בהא לחודה דלר' יוסי בלאו מהיום כמהיום ולרבנן יש חילוק: כרבי ס''ל. דאמר לקמן גט הוא ופליג אדרבנן וקסבר תנאה הוא והואיל ואשכחן לרבי דפליג אימא ר' יוסי נמי פליג דהא שמעינן ליה דמיקל בתנאי: דקתני כזה גט. במילתיה דרבי: למעוטי דר' יוסי. היכא דלא אמר מהיום דכיון דקתני כזה משמע דכי האי גוונא הוא דמכשר אבל בלאו מהיום פסול: דקתני כזה גט. ר' יוסי גבי תנאי לקמן (עו:) ועל כרחיך למעוטי אתא ולא אשכחן דלמעטיה אי לאו הא דמהיום ולאחר מיתה ולאשמועינן דאע''ג דגבי מתנה כשר התם הוא דהכי קאמר ליה גופא מהיום ופירי לאחר מיתה אבל בגט כיון דלאו לשון תנאי הוא הויא ליה ספק תנאה ספק חזרה: רבי יוסי מאי היא. היכא קתני כזה גט: ר' יוסי אומר כזה גט. מדהוה ליה למימר אם לא באתי כתבו ותנו ואמר כתבו ותנו אם לא באתי ה''ק כתבו עכשיו ותנו אם לא באתי: והלך גרסינן: גיטו. דשכ''מ כמתנתו: מה מתנתו. אמרינן בב''ב (דף קנא:) אם עמד חוזר: אף גיטו אם עמד חוזר. ולא מיבעיא היכא דאמר אם מתי דהא לא מת אלא אפילו לא אמר אם מתי אלא יהב לה גט סתמא אם עמד חוזר דמסתמא אדעתא דמיתה יהב לה והא לא מת: אע''ג דלא אמר תנו. כדתנן בהאומר התקבל (לעיל סה:) רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן כיון דאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו אדעתא למיתב קאמר: הרי עמד. ובטל הגט מאליו: שניתק מחולי לחולי. ואין זו עמידה אלא אם כן בא לכלל רפואה שעה אחת: על משענתו. נשען על מקלו ולעולם חולה הוא והא דנקט הלך לאו משום דעמידה היא דתילף מינה אם עמד אינו חוזר אלא הא קמשמע לן טעמא דהלך הוא דבעי אומדנא אם מחמת חולי הראשון מת דאיכא למיחש הואיל והלך ניצל מאותו החולי ומת מחולי אחר והוא אמר מחולי זה: אידך. מי שלא הלך בשוק מסתמא אע''פ שניתק לחולי אחר יש בו מחולי הראשון ולא בעי אומדנא:

אי א''ר יוסי בעל פה. אם מבטל בדבורו הוכחת זמן השטר כיון שאין כתוב בו מהיום: לרבא פשיטא ליה. מכאן קשה על רשב''ם דפי' ביש נוחלין (ב''ב קלו.) גבי בעי מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו פי' אם מועיל הקנאה כמו מהיום א''ל בהקנאה אינו צריך ופי' רשב''ם היינו. דלא כר' יוסי והכא משמע דסבר רבא כר' יוסי ואור''י דהתם מיירי באין כתוב זמן בשטר ומתוקם כר' יוסי: אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו כו'. פרש''י ור''ח מה מתנת שכיב מרע בלא שום תנאי חוזר אף גיטו נמי אם עמד חוזר ממילא בלא שום תנאי ומסיק דרבה ורבא לא ס''ל הא דרב הונא דכיון דאם עמד חוזר וכי מיית הוי גיטא אמרי יש גט לאחר מיתה כמו מתנה שאינה חלה עד לאחר מיתה כמו כן גט ואין להקשות לפירושו דכיון דבסתם אם עמד חוזר מה צריך במתני' למיתני מהיום אם מת מעכשיו אם מת בסתם נמי הוי כמהיום וכמעכשיו דאיצטריך לאשמועינן איזה לשון משמע מחיים ואיזה לאחר מיתה אבל קשה דאמאי הוצרך שמואל לתקן בגט דשכיב מרע לקמן בפרקין (דף עה:) אם ימות יהא גט ואם לאו לא יהא גט כיון דבסתם נמי חוזר אם עמד ומיהו י''ל דשמואל לא סבר כרב הונא אלא כרבה ורבא ומיהו קשה דהא אמרי' באיזהו נשך (ב''מ דף סו.) ההוא שכיב מרע דכתב גט לדביתהו איתנח אמרה ליה דביתהו אמאי קא מיתנחת אי קיימת דידך אנא וקאמר דפטומי מילי נינהו ופריך פשיטא ואמאי פשיטא והא רב הונא אית ליה הכא אם עמד חוזר ע''כ נראה לר''ת שכ''מ שנתן גט ולא התנה דאם עמד אינו חוזר ולא דמי למתנת שכ''מ דאם עמד חוזר דמתנה אינה חלה כלל אלא לאחר מיתה אבל גט חל מחיים דדעתו שיחול מיד הלכך אינו חוזר אם לא פירש וגיטו כמתנתו דקאמר רב הונא אומר ר''ת מדקאמר גיטו ולא קאמר גט שכ''מ משמע דקאי אמתני' דמהיום אם מת מחולי זה וקאמר מה מתנתו אפילו בלא תנאי אם עמד חוזר אף גיטו בתנאי אם עמד חוזר ממילא שאין כאן עוד תנאי כיון דעמד אע''פ ששוב חזר ונפל באותו חולי הראשון ומת רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא דאפי' עמד והלך בלא משענת כיון דשוב מת מאותו חולי אינו חוזר והוה גט דאי לא הוי גט אע''פ שמת מאותו חולי יאמרו שאין תנאי החולי הזה גורם אע''פ שהתנה שהרי מת זה מאותו חולי אלא מיתה גורמת ולכך לא הוי גט כשעמד ויש גט לאחר מיתה אבל השתא דעמד אינו חוזר כיון דמת מאותו החולי יאמרו שתנאי החולי גורם ולא מיתה ופריך אם אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא לפי' רש''י פריך מכ''ש דכיון דאמרת דאם עמד חוזר אף כשנתן גט סתם כ''ש דהיכי דפירש מהיום אם מת ולפי' ר''ת פריך בפשיטות:

גיטין עב ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף עב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד