גיטין עב ע"א

רַבִּי יוֹסֵי הִיא דְּאָמַר מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר אִמְרוּ נָפֵיק מִינַּהּ חוּרְבָּא דְּזִימְנִין דְּאָמַר לְהוּ לִשְׁנַיִם אִמְרוּ לְסוֹפֵר וְיִכְתּוֹב וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיַחְתֹּמוּ וּמִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דְּסוֹפֵר חָיְישִׁי וּמַחְתְּמִי לֵיהּ וּבַעַל לָא אֲמַר הָכִי
אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא רֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר וְסֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי
רַב אָשֵׁי אָמַר כּוּלַּהּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא וְלָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא אֲמַר תְּנוּ אֶלָּא אֲפִילּוּ אֲמַר תְּנוּ לָא וְלָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא אֲמַר לְבֵי תְלָתָא אֶלָּא אֲפִילּוּ אֲמַר לְבֵי תְּלָתָא לָא וְלָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא אֲמַר אִמְרוּ אֶלָּא אֲפִילּוּ אֲמַר אִמְרוּ נָמֵי לָא
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי כָּתַב סוֹפֵר לִשְׁמָהּ וְחָתְמוּ עֵדִים לִשְׁמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ קוֹלוֹ שֶׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר כְּתוֹב וְלָעֵדִים חֲתוֹמוּ
יִשְׁמְעוּ לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר אִמְרוּ קוֹלוֹ לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב כָּהֲנָא אֲמַר רַב
מַתְנִי' זֶה גִּיטִּיךְ אִם מַתִּי זֶה גִּיטִּיךְ מֵחוֹלִי זֶה זֶה גִּיטִּיךְ לְאַחַר מִיתָה לֹא אָמַר כְּלוּם מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵעַכְשָׁ(י)ו אִם מַתִּי הֲרֵי זֶה גֵּט
מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט וְאִם מֵת חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת
זֶה גִּיטִּיךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחוֹלִי זֶה וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק וְחָלָה וָמֵת אוֹמְדִין אוֹתוֹ אִם מֵחֲמַת חוֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת הֲרֵי זֶה גֵּט וְאִם לָאו אֵינוֹ גֵּט
גְּמָ' אַלְמָא אִם מַתִּי כִּלְאַחַר מִיתָה דָּמֵי וַהֲדַר תָּנֵי מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵעַכְשָׁ(י)ו אִם מַתִּי אַלְמָא אִם מַתִּי לָאו כִּלְאַחַר מִיתָה דָּמֵי
אָמַר אַבָּיֵי אִם מַתִּי שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת מַשְׁמַע מַשְׁמַע כְּמֵעַכְשָׁ(י)ו וּמַשְׁמַע כִּלְאַחַר מִיתָה
אָמַר לָהּ מֵהַיּוֹם כְּמַאן דְּאָמַר לָהּ מֵעַכְשָׁ(י)ו דָּמֵי לֹא אָמַר לָהּ מֵהַיּוֹם כְּמַאן דְּאָמַר לָהּ לְאַחַר מִיתָה דָּמֵי
זֶה גִּיטִּךְ אִם מַתִּי לֹא אָמַר כְּלוּם אָמַר רַב הוּנָא וְחוֹלֶצֶת
וְהָא לֹא אָמַר כְּלוּם קָתָנֵי לֹא אָמַר כְּלוּם דַּאֲסִירָא לְעָלְמָא וּלְיָבָם נָמֵי אֲסִירָא
וְהָא מִדְּסֵיפָא חוֹלֶצֶת מִכְּלָל דְּרֵישָׁא יַבּוֹמֵי נָמֵי מִיַּבְּמָה מַתְנִיתִין כְּרַבָּנַן
וְרַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו
אִי רַבִּי יוֹסֵי חֲלִיצָה נָמֵי לָא תִּיבְעֵי וְכִי תֵּימָא מְסַפְּקָא לֵיהּ לְרַב הוּנָא אִי הִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ
וְהָא רַבָּה בַּר אֲבוּהּ חֲלַשׁ עוּל לְגַבֵּיהּ רַב הוּנָא וְרַב נַחְמָן אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב נַחְמָן בְּעִי מִינֵּיהּ מֵרַבָּה בַּר אֲבוּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹ אֵין הֲלָכָה אֲמַר לֵיהּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי לָא יָדַעְנָא הֲלָכָה אֶיבְעֵי מִינֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ אַתְּ בְּעִי מִינֵּיהּ הֲלָכָה וְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי אֲנָא אָמֵינָא לָךְ
בְּעָא מִינֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ הָכִי אֲמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי לְבָתַר דִּנְפַק אֲמַר לֵיהּ הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי דְּקָסָבַר זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו אֶלָּא מְסַפְּקָא לֵיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - א

רבי יוסי היא, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח ולכן אין לחשוש שמא הבעל לא צוה לסופר לחתום, אלא צוה לשלוחו שיאמר לסופר זה לכתוב את הגט, ולאחרים לחתום, והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלים אותו בעד ומחמת חשש זה צוה השליח לסופר לחתום. שהרי לפי רבי יוסי אין שליחות למנות אחרים לשליח, ואם כן הסופר לא יקבל את מינוי השליחות לכתוב את הגט, אלא רק מפי הבעל עצמו.

ומכאן לומדים שרבי יוסי חולק גם כן באומר הבעל לשלוחים בלשון "אמרו" שאינם יכולים להעשות שלוחים.

כי ואי סלקא דעתך [אם תעלה בדעתך] לומר שמודה רבי יוסי באומר להם הבעל בלשון "אמרו" שנעשים שלוחים למסור אמירת דברים למנות אחרים.

אם כן נפיק מינה חורבה [יצא מכך חורבן] אם יתירו גט שיש בו חתם הסופר וחתימת עד אחד נוסף.

משום דזימנין [שפעמים] דאמר להו לשנים:

אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, ומשום כיסופא [בושה] דסופר, שיאמר כי אין מקבלים אותו בעד חיישי ומחתמי ליה [יחששו השלוחים לבושתו של הסופר, ויחתימו אותו], ובעל לא אמר שיעשו הכי [כך] ואם כן הגט פסול, ויכשירו אותו שלא כדין!

אלא חוזרת בה הגמרא: מחוורתא מתברר שצריך לומר כפי שאמרנו בתחילה, שרישא של המשנה כשיטת רבי מאיר והסיפא כשיטת רבי יוסי, אפילו שהשיטות חלוקות.

רב אשי אמר לתרץ את המשנה: כולה רבי יוסי היא, הסובר שאין שליחות לדברים, ורישא של המשנה שאמר הבעל "כתבו" לאו דווקא באמר הבעל בלשון זה, אלא אפילו אמר "תנו" גם כן הגט פסול אם כתב אחר - כמו שמבואר בסיפא - עד שיאמר הבעל בעצמו לסופר ויכתוב.

וכך הוא דרך התנא: לשנות הדין הפשוט, ואחר כך להוסיף ולחדש עליו.

ובדרך לא מיבעיא [לא נצרכה] קאמר התנא:

לא מבעיא [לא נצרכה] לומר באופן הפשוט היכא [היכן] דלא אמר הבעל לשלוחים בלשון "תנו" אלא אמר להם במפורש בלשון "כתבו" - שהגט פסול אם כתב אחר.

אלא אפילו אם אמר בלשון "תנו" - לא נעשו שלוחים למנות סופר שיכתוב את הגט, ואין הסופר כותב גט עד שישמע צווי מפי הבעל עצמו.

ולא מבעיא [לא נצרכה] לומר באופן הפשוט היכא [היכן] דלא אמר הבעל לבי תלתא [לשלושה] שאינם יכולים לצוות לאחרים לכתוב, כיון שלא נתמנו לכך.

אלא אפילו אם אמר לבי תלתא [לשלושה] שיכתבו, שעשאם בית דין - לא יכולים לצוות לאחרים לכתוב, כי אין שליחות לדברים בעלמא, למנות אחרים עבור הבעל.

ולא מבעיא [לא נצרכה] לומר באופן הפשוט היכא [היכן] דלא אמר להם הבעל בלשון "אמרו", שלא נעשו שלוחים במפורש, לומר לאחרים לכתוב ולחתום.

אלא אפילו אם אמר להם הבעל בלשון "אמרו" - נמי [גם כן] לא נעשים שלוחים לומר לאחרים שיכתבו ויחתמו, ואין אחרים כותבים וחותמים עד שיאמר להם הבעל בעצמו.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] דרב אשי שאפילו באומר להם הבעל בלשון "אמרו" פוסל רבי יוסי גט שנכתב על ידי אחר שלא שמע מפי הבעל בעצמו.

ששנינו: כתב סופר את הגט לשמה וחתמו עליו עדים לשמה.

אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו לבעל, והבעל נתנו לה - הרי הגט בטל.

עד שישמעו את קולו של הבעל שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו.

ולכאורה המילים "שישמעו קולו" מיותרים, מדויק מדברי הברייתא:

ש"ישמעו" נכתב - לאפוקי [להוציא] ממאן דאמר [מדברי מי שאומר]: מודה רבי יוסי באומר הבעל בלשון "אמרו" שיכול השליח למנות את הסופר והעדים, אלא צריך שהסופר והעדים ישמעו את הבעל בעצמו.

ו"קולו" נכתב - לאפוקי [להוציא] מדרב [מדברי רב] כהנא אמר רב האומר שאם הוא חרש היכול לדבר מתוך הכתב, הרי הוא פיקח גמור, וכותבין ונותנין גט לאשתו ^[1]. אלא יכול לגרש דווקא בשמיעת קולו של הבעל ^[2].

מתניתין:

כבר שנינו לעיל בסוף פרק ראשון, שהאומר: תנו גט זה לאשתי, ומת - לא יתנו לאחר מיתה, לפי שאין גט לאחר מיתה.

על יסוד זה באה המשנה שלפנינו ללמד, שאם אדם נתן גט לאשתו ואמר לה: זה גיטך לאחר מיתה, או שאמר לה בכל לשון שמשמעו שלא יחול הגט אלא משימות, אינו גט, לפי שאין גט לאחר מיתה.

אבל אם אמר לה בלשון שמשמעו שכשימות יחול הגט למפרע, משעה שנתן לה את הגט, הרי זה גט.

האומר לאשתו: הרי זה גיטיך אם מתי [אמות].

או שהיה חולה ואמר לאשתו: הרי זה גיטיך אם אמות מחולי זה.

הרי זה כאומר לה ^[3]: זה גיטיך לאחר מיתה, שלשונות אלו משמעותם שלא יחול הגט אלא אחרי שימות ^[4].

לכן הדין הוא שלא אמר כלום ^[5], שאין הגט חל לאחר מיתה ^[6].

ואם אמר: הרי זה גיטך מהיום אם מתי [אמות], או שאמר: הרי זה גיטך מעכשיו אם מתי [אמות], שמשמעות לשונות אלו: שאם אמות, יחול הגט מהיום או מעכשיו.

הדין, שהרי זה גט, כיון שמה שאמר "אם מתי" תנאי הוא, שאם ימות יחול הגט מחיים, ולא תהא אשתו זקוקה לייבום כשאין לו זרע.

ואם אמר: הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה, הרי זה גט ואינו גט.

לפי שספק לנו, האם עיקר כוונתו שיחול הגט "מהיום", ומה שאמר "לאחר מיתה" נאמר בתורת תנאי, שהגט יחול בתנאי שימות, וכיון שמת נתקיים התנאי ונמצא שהוא גט משעת נתינתו, או שמא כוונתו לחזור בו ממה שאמר "היום", ואמר שלאחר מיתה יהא גט, ואין הגט חל לאחר מיתתו ^[7].

ולכן אם מת הבעל בלא בנים, ונפלה האשה לפני יבם, חולצת, מחשש שמא לא היה זה גט, והרי היא ככל יבמה שאינה יכולה להנשא לאחר עד שיחלוץ לה היבם.

ולא מתייבמת, מחשש שמא היה זה גט כשר, והרי היא גרושת האח שאסורה ליבם.

חולה שנתן גט לאשתו ואמר לה: זה גיטיך מהיום אם מתי [אמות] מחולי זה.

ועמד מחוליו והלך בשוק, ואחר כך חלה שוב ומת לאחר שחלה במחלתו השנייה.

הדין הוא שאומדין אותו: אם מחמת חולי הראשון מת, שמיתתו נגרמה לו מחמת מחלתו הראשונה, שאף על פי שעמד והלך בשוק, עדיין לא נתרפא כולו מאותה המחלה, ואפילו מת ממחלתו השנייה, אלא שמחלה זו באה לו אף היא ממחלתו הראשונה ^[8].

הרי זה גט, שהרי נתקיים התנאי.

ואם לאו, שאומדים אותו שנתרפא בינתיים מחולי זה, ומחמת מחלה חדשה שנתחדשה לו מת.

אינו גט, שלא נתקיים התנאי.

גמרא:

שנינו במשנה: זה גיטך אם מתי, אינו גט.

ודייקינן: אלמא [משמע] שלשון "אם מתי" כאומר לאחר מיתה דמי [נחשב], ולכן אינו גט.

ואולם הדר [חזר] התנא ותני [ושנה] בהמשך המשנה:

אם אמר הבעל התנאי בלשון: מהיום אם מתי, או מעכשיו אם מתי, הרי זה גט.

אלמא [משמע] שלשון "אם מתי" לאו כאומר לאחר מיתה דמי [נחשב].

שהרי מבואר בהמשך המשנה שבאומר תנאי בלשון: "מהיום ולאחר מיתה", הרי זה ספק האם מה שאמר "לאחר מיתה" הוא תנאי, וחל הגט מהיום והרי זה גט, או שמא זה חזרה מדבריו הראשונים, ואינו גט, שאין הגט חל לאחר מיתה. ואילו באומר "מהיום אם מתי" פשוט למשנה שהגט חל מהיום, משמע שלשון "אם מתי" אינו נחשב כאומר "לאחר מיתה".

אם כן סותרים הדיוקים שבמשנה זה את זה.

אמר אביי: הלשון "אם מתי" - שתי לשונות משמע, שיש לזה משמעות כפולה.

משמע, כאומר תנאי שאם יתקיים תנאי זה שאמות יחול הגט מעכשיו. ומשמע גם כאומר שיחול הגט לאחר מיתה.

לכן, באמר לה מהיום - הרי זה כמאן דאמר לה במפורש מעכשיו דמי [נחשב], ואז בודאי משמעות "אם מתי" הוא לתנאי, שאם ימות יחול הגט מעכשיו.

ואם לא אמר לה מהיום - הרי זה כמאן דאמר לה במפורש לאחר מיתה דמי [נחשב], ואז בודאי משמעות "אם מתי" הוא, שיחול הגט כשימות.

שנינו במשנה: האומר זה גיטך אם מתי - לא אמר כלום.

אמר רב הונא: בכל זאת אם מת הבעל בלא בנים, ונפלה אשתו ליבום, וחולצת, ולא מתייבמת, שרב הונא מסופק שמא הוא גט.

ומקשינן: והא במשנה "לא אמר כלום" קתני! משמע שאינו גט כלל.

ומתרצינן: לא אמר כלום שבמשנה, הכוונה שלא הואילו דבריו לתקנתה, כיון דאסירא לעלמא [שאסורה להנשא לאחרים] בגט זה, אבל וליבם נמי אסירא, משום שיש צד שהגט חל.

ומקשינן: והא מדשנינו בסיפא גבי אמר לה בלשון: מהיום ולאחר מיתה, שהדין שחולצת.

מכלל זה אתה למד לדייק, דברישא גבי האומר "זה גיטך אם מתי", שלא שנינו שחולצת, משמע שבדווקא נכתב רק בסיפא שחולצת, אבל ברישא אפילו יבומי נמי מיבמה! וקשה על רב הונא שאמר שחולצת.

ומתרצינן: אין להקשות מכאן על רב הונא, שכן מתניתין כשיטת רבנן החולקים על רבי יוסי בבבא בתרא [דף קלו] לגבי הכותב כל נכסיו לבנו, שצריך שיכתוב בשטר "מהיום ולאחר מיתה", ואם לא כתב כן הרי זה מתנה לאחר מיתה, וכמו כן כאן אם לא אמר "מהיום ולאחר מיתה" הרי זה גט לאחר מיתה ואינו חל, ואם נפלה ליבום, מתייבמת.

אולם ורב הונא דאמר דבריו, הוא אמר כשיטת רבי יוסי, דאמר שם שאינו צריך לכתוב "מהיום ולאחר מיתה" כיון שזמנו של שטר מוכיח עליו שמהיום נתן לו את גוף הקרקע, ורק הפירות יאכל האב בחייו ^[9].

כי רבי יוסי סובר, שאם לא התכוון לתת לו את הגוף מעכשיו, מדוע נכתב הזמן בשטר המתנה.

ולכן גם בגט, אם זמנו של הגט הוא מעכשיו, משמע שהתכוון שיחול הגט מעכשיו, גם אם לא אמר במפורש "מהיום" ^[10].

ומקשינן: אי רב הונא סובר כרבי יוסי, אם כן חליצה נמי לא תיבעי! שהרי הזמן שבגט מוכיח שהתכוון לגרשה מעכשיו.

וכי תימא [ואם תאמר], שמספקא ליה לרב הונא אי הלכתא כרבי יוסי או אין הלכה כרבי יוסי, ולכן החמיר כשתי השיטות, לומר שחולצת, מחשש שמא הלכה כרבנן והגט לא חל, והרי חייבת ביבום, ולא מתייבמת מחשש שמא הלכה כרבי יוסי והגט חל, והרי היא מותרת לשוק ואסורה ליבם.

ומי [וכי] מספקא ליה לרב הונא אם ההלכה כרבי יוסי או כרבנן?

והא [והרי] רבה בר אבוה חלש [חלה].

עול לגביה [נכנסו אליו] רב הונא ורב נחמן.

אמר ליה רב הונא לרב נחמן:

בעי מיניה [שאל ממנו] מרבה בר אבוה: האם הלכה כרבי יוסי, או אין הלכה? אמר ליה רב נחמן: טעמא [טעמו] של דרבי יוסי לא ידענא [לא ידעתי], מדוע סובר שאינו צריך לכתוב בשטר שיחול "מהיום ולאחר מיתה", הלכה איבעי מיניה [אשאל ממנו]?

אמר ליה: אתה בעי מיניה [שאל ממנו] מה היא ההלכה, וטעמיה [וטעמו] של דרבי יוסי אנא אמינא [אני אומר] לך אחר כך.

בעי מיניה [שאל ממנו] רב נחמן מרבה בר אבוה: מה היא ההלכה.

אמר ליה: הכי [כך] אמר רב: הלכה כרבי יוסי.

לבתר דנפק [שיצא] מביתו של רבה בר אבוה.

אמר ליה רב הונא לרב נחמן: היינו טעמא דרבי יוסי, שאינו צריך לכתוב בשטר "מהיום ולאחר מיתה" משום דקסבר: זמנו של שטר מוכיח עליו ממתי התכוון שיחול.

אם כן משמע ממעשה זה שרב הונא ידע בוודאות שהלכה כרבי יוסי, ולא הסתפק בדבר.

הערות

^[1] מכאן הוכיחו הרי"ף והרא"ש [לעיל סו ב] שאין הלכה כרב, וכן כתבו החי' הר"ן והריטב"א כאן.

^[2] נחלקו הראשונים האם כוונת הגמרא למעט חרש או למעט כתיבה. הרמב"ן והרשב"א, החי' הר"ן והריטב"א בשם התוספות, כתבו שדוקא בחרש שאין לו דעת, לא מועיל מפי הכתב, אבל בפיקח מועיל מפי הכתב. וכן מדייק הב"י [סימן קכ] מהרמב"ם [גירושין ב טז] שמכשיר בפיקח שציוה בכתב. הראשונים מביאים שבתוספתא מבואר כי גם פיקח שכתב בכתב לא מועיל. ולכן כתבו הרשב"א והר"ן כי ראוי להחמיר גם בפיקח מתוך הכתב. ולפי שיטה זו מה שאמרו בגמרא לאפוקי מדרב כהנא, הכוונה למעט אף פיקח מכתיבה. ולפי שיטה זו, הטעם שמועיל הרכנת הראש אף על פי שכתיבה אינה מועילה, מבארים הרשב"א [עא א ד"ה מאי עב א ד"ה קולו] ותוס' הרא"ש כאן והרא"ש לעיל [פרק האומר סי' יט] בשם רבינו תם, שהרכנה נחשבת כהשמעת קול כיון שמראה בגופו. עוד תירוץ כתב הרא"ש, כי דוקא בנשתתק שאי אפשר בענין אחר, הקילו בהרכנת הראש. וכתב הבית יוסף שלפי התירוץ השני של הרא"ש צריך לומר כי מה שלא מועיל כתיבה, היינו חומרא דרבנן, ובאילם לא החמירו. וכתב שהנפקא מינה בין שני התירוצים אם מינוי שליח בכתב הוי פסול מן התורה או מדרבנן. וכתב עוד נפקא מינה, אם הקילו באלם שיועיל מינויו על ידי הכתב, שלפי התירוץ הראשון לא מועיל כיון שאינו מראה בגופו, ולפי התירוץ השני הקילו כיון שנשתתק. ועוד נפקא מינה, אם מועיל הרכנה בבריא. וצריך ביאור מה הסברא של מי שסובר שלא מועיל כתיבה בפיקח, הרי אין צריך עדות אלא גילוי רצונו, וזה אפשר גם בכתיבה. ומבאר החזו"א [סימן פה] שהפסול משום שיש בזה מינוי שליחות שלא בפניו. ולפי זה מקשה סתירה בר"ן, שלעיל [סו ב] סובר שמועיל מינוי שלא בפניו, ואילו כאן סובר שמינוי בכתב פסול. ובאילת השחר [ד"ה והנה] מקשה, שלפי החזו"א יועיל כתיבה אם הבעל יכתוב בפני הסופר, ואם כן קשה למה אמרו בגמרא "לאפוקי מדרב כהנא", הרי אפשר, שרב כהנא, המכשיר כתיבה, מדבר דווקא באופן שכתב בפני הסופר.

^[3] כך מבאר התוס' יו"ט את כוונת המשנה: "זה גיטך אם מתי נעשה כאומר זה גיטך לאחר מיתה", כדי שלא יקשה מדוע הוצרכה המשנה לחדש זאת, שהרי כיון שמבואר ברישא שבאומר "זה גיטך אם מתי" אינו גט, כל שכן אם אומר במפורש "זה גיטך לאחר מיתה". וכתב שכן משמע מלשון הרמב"ם [גירושין ט יב], וכן כתב התוספות [כתובות ב ב ד"ה הרי]. אבל הרש"ש כתב שהמשנה נקטה את הלשון "הרי זה גיטך לאחר מיתה" משום הסיפא, שאם אמר לשון מהיום ולאחר מיתה הרי זה ספק גט.

^[4] הגמרא בבבא בתרא [קלז ב] מוכיחה מכאן שהחלות של הגט חלה לאחר מיתה, שאם חלות הגט הוא עם גמר מיתה למה אינו גט. ומוכיחים מכאן המחנה אפרים [זכיה ומתנה טז] והנתיבות המשפט [רמח י] שאפשר לתת גט או מתנה שיחול עם גמר מיתה דהיינו בזמן שהנותן גוסס.

^[5] הבית שמואל [קמה א - הובא בתורת גיטין] מקשה, למה האומר זה גיטך אם מתי או לאחר מיתה אינו גט, נאמר שהתנאי בטל והגט קיים כיון שלא כפל את תנאו. ותירץ, שאין כאן לשון תנאי אלא קביעת זמן. וכן מסיק הפני יהושע, שכאן אינו לשון תנאי אלא לשון קביעת זמן, שהגט יחול לאחר מיתה, ולכן אין צריך תנאי כפול. אבל מלשון רש"י [בעמוד ב ד"ה אם] משמע שהוא לשון תנאי.

^[6] בהגהות פורת יוסף דן למה אין גט לאחר מיתה, האם הטעם הוא משום שאין מי שיתן גט כיון שמת כבר או שהטעם הוא כי כיון שמת פקע השאירות ואינה אשתו ולכן אי אפשר לגרשה. ואפשר לתלות במחלוקת הר"י והריב"ם בתוספות בבבא בתרא [קיד ב] האם אחר מיתה פקע השאירות. הרש"י בכתובות [ג ב] כתב שהטעם משום שאין המתים מגרשים. ורש"י לעיל [ט ב] כתב שהטעם משום שפקע רשותו. והקובץ שיעורים בבבא בתרא [קס ב אות תקפח] מביא את הראב"ד שמבאר כי הטעם שאין גט לאחר מיתה משום שצריך שהגט יעשה כריתות, ואחר מיתה כבר נכרתו. ומבאר הקובץ שיעורים משום שפקע קנינו ונעשית פנויה.

^[7] הרעק"א מקשה, איך מדובר במשנה, אם מדובר שלא כפל את תנאו, אם כן התנאי בטל והמעשה קיים, ואם כן הגט ודאי חל, ואם מדובר שכפל לתנאו ואמר: אם לא אמות לא יהיה גט מהיום, אם כן מדוע מסתפקים שמא חזר בו, והרי מלשון הכפל מוכח שאינו חוזר בו. ומתרץ, שמדובר כשלא כפל לתנאו, והספק הוא, האם עשה תנאי וכיון שלא כפל את התנאי, התנאי בטל והמעשה קיים, או שמא כוונתו לחזרה, ורצונו שהגט יחול לאחר מיתה ואם כן הגט בטל. ומקשה הרעק"א שמלשון רש"י [ד"ה מהיום] משמע, שאם מת, התנאי התקיים ולכן חל הגט, ולא משמע ברש"י שהגט חל משום שהתנאי התבטל. ומתרץ הרעק"א, שרש"י יפרש את המשנה כמאן דאמר [בקידושין סא א] שאין צריך תנאי כפול. ובאילת השחר מתרץ שאין כאן לשון תנאי מפורש, אלא יש כאן אומדנא דמוכח שכוונתו לתנאי, ובאופן זה אין צריך לכפול את התנאי, כמו שכתב התוספות [קידושין מט ב].

^[8] פי' הרשב"א והר"ן, ועיין תוספות רעק"א.

^[9] כך מבואר בגמרא בבבא בתרא [קלו א] שלגבי מתנה אם אמר "מהיום ולאחר מיתה" מפרשים את כוונתו, גוף מהיום ופירות לאחר מיתה. הרעק"א בתשובה [תנינא סימן פח] והקובץ שיעורים [בבא בתרא אות תסב] מקשים, איך אפשר למכור את הפירות שלאחר מיתה, והרי אין קנין לאחר מיתה. ומתרצים שבאמת מקנה את הגוף ואת הפירות מהיום, אלא שמשייר לעצמו את הפירות שעד המיתה, אבל הפירות שלאחר המיתה קונה כבר מהיום. ומביא הרעק"א את הבית מאיר הסובר כי באמת קונה את הפירות רק לאחר מיתה, אלא שמחמת שהוא מקנה את הגוף מהיום, יכול להקנות את פירות לאחר מיתה. ומקשה עליו הרעק"א, שמכל מקום לענין הפירות אין קנין לאחר מיתה. אבל יעויין ברשב"ם [בבא בתרא קלו א ד"ה הכותב] שכתב, כי לאחר מיתה תהיה המתנה נגמרת, משמע מדבריו כמו הבית מאיר שקונה את הפירות רק לאחר מיתה.

^[10] כך פירש רש"י, שטעמו של רבי יוסי הוא, שאם לא התכוון שיחול מהיום מדוע כתב זמן בשטר המתנה, ומקשה הפני יהושע, אם כן מה הדמיון של גט למתנה, הרי בגט חייב לכתוב זמן [כמבואר במשנה לעיל יז א], וגט ללא זמן פסול [כמו ששנינו לקמן פו א], ואם כן אין ראיה מזה שכתב זמן שכוונתו שיחול מעכשיו. ומתרץ הפני יהושע, שכיון שלשון "אם" בגט, מתפרש בשתי לשונות, כמו שאמר אביי, לכן אומרים שזמנו של השטר מוכיח עליו שכוונתו ללשון של "מעכשיו". ורק לגבי מתנה כשאומר בלשון "אחר מיתה" ולא בלשון "אם", שהוא לשון שאינו מתפרש בשתי לשונות, שם הוצרך רש"י לפרש שטעמו של רבי יוסי משום שאם לא התכוון שיחול מעכשיו, מדוע כתב את הזמן בשטר. התורת גיטין והקרני ראם [כתובות ב ב אות ב] מתרצים, שהוא היה יכול לכתוב בגט זמן שבו רוצה שיחול הגט, דהיינו לאחר מיתה, ובזה מתקיים תקנת כתיבת זמן בגט, ואם כתב זמן של היום, יש ראיה שרצונו שיחול מהיום. המצפה איתן והבית אהרן מתרצים שרש"י לשיטתו [לעיל יז א] הסובר כי גט שכתוב בו רק שנה או חודש כשר לכתחילה, ולכן אם כתב בו יום, יש ראיה שכוונתו שיחול מעכשיו. וכן כתב המהרש"א [כתובות ב ב לתוד"ה דילמא], שלפי רבי יוסי הראיה כי התכוון שהגט יחול מעכשיו, הוא מזה שלא כתב רק חודש או שנה. השער המלך [גירושין ח א] כתב, ששיטת הרמב"ם לפי דברי הכסף משנה [גירושין א כו] הוא, שלכתחילה צריך לכתוב גם את היום בגט, ואם כן אין הוכחה מכתיבת היום בגט שכוונתו שיחול מעכשיו. ומבארים הכסף משנה [גירושין ח א] והשער המלך, כי זה הטעם של הרמב"ם שפסק בשטר מתנה [בזכיה יב טו] כרבי יוסי, ובגט [גירושין ט יב] פסק כמו רבנן. אבל הפני יהושע [לתוד"ה הכי] מקשה שחילוק זה לא מוזכר בגמרא.

ר' יוסי היא, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח ואין לחשוש שהסופר חתם במקום אדם אחר שמינה הבעל.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי מודה ר' יוסי באומר "אמרו", אם כן נפיק מינה חורבא [יוצא מזה נזק, מכשול], דזימנין דאמר להו [שפעמים שאומר להם] לשנים "אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו", ומשום כיסופא [בושתו] של הסופר שנעלב משום שאין סומכים על מהימנותו שיוכל לחתום כעד, חיישי ומחתמי ליה [חוששים ומחתימים אותו], והרי הבעל לא אמר הכי [כך], ובמקרה זה בטל הגט, שהרי שינו מדעת המשלח.

אלא אין חוששים לכך משום שר' יוסי אינו מודה אף באומר "אמרו", ואם כן מחוורתא [מחוור], כפי שאמרנו כי רישא [הראש תחילת המשנה] כשיטת ר' מאיר וסיפא [והסוף] כשיטת ר' יוסי.

רב אשי אמר: כל המשנה כולה ר' יוסי היא, שאין כלל שליחות בדברים, ובלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], וכוונתו: לא מבעיא היכא [נצרכה לומר במקום] שלא אמר "תנו", אלא אפילו אמר "תנו" — לא כשר הגט; ולא מבעיא היכא [נצרכה לומר במקום] שלא אמר לבי תלתא [לשלושה], אלא אפילו אמר לבי תלתא [לשלושה] — לא; ולא מיבעיא היכא [נצרכה לומר במקום] שלא אמר "אמרו" אלא אפילו אמר "אמרו" — נמי [גם כן] לא.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אשי שלא התיר רב יוסי אף באמירת "אמרו". ששנינו: כתב סופר את הגט לשמה וחתמו עדים לשמה, אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו לבעל ונתנו לה — הרי הגט בטל, עד שישמעו קולו שיאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו".

ומדברי הברייתא מדייקים: מה שנאמר "ישמעו" — לאפוקי ממאן דאמר [בא להוציא מדברי מי שאומר]: מודה ר' יוסי באומר "אמרו", אלא צריך שישמעו את הבעל עצמו. ומה שנאמר בה "קולו" — לאפוקי [להוציא] מדברי רב כהנא אמר רב שאפשר לעשות זאת על ידי כתיבה, אלא דווקא בשמיעת הקול.

א משנה האומר לאשתו "הרי זה גיטיך אם מתי (אמות)", או "הרי זה גיטיך אם לא אתרפא מחולי זה", או "זה גיטיך לאחר מיתה" — לא אמר (אין בדבריו) כלום, כיון שאין גט חל לאחר מיתה. ואולם אם אמר "הרי זה גיטך מהיום אם מתי", או "הרי זה גיטך מעכשיו אם מתי" — הרי זה גט, שהרי קבע תנאי שבשעת מותו יחול הגט למפרע מהיום או מעכשיו.

אם אמר "מהיום ולאחר מיתה" — הרי זה ספק, אם עיקר כוונתו שיחול הגט מהיום — והרי הוא גט כשר, או שעיקר כוונתו שיחול לאחר מיתה — ואינו גט ודנים אותו שהוא גט ואינו גט גמור. ומשום כך אם מת ולא היו לו בנים, ונפלה האשה לפני יבם — חולצת, שמא לא היה זה גט והריהי ככל יבמה שאינה יכולה להינשא לאחר עד שיחלוץ לה היבם, ולא מתייבמת, שמא גט כשר היה, והריהי גרושת האח שאסורה ליבם.

אם אמר "זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה", ועמד מחוליו והלך בשוק, וחלה ומת אחר כך — אומדין אותו, אם מחמת חולי הראשון מת — הרי זה גט, שהרי נתקיים התנאי, ואם לאו [לא] שאומדים שנתרפא בינתיים מחולי זה, ומפני חולי אחר מת — אינו גט.

ב גמרא שנינו במשנה: "זה גיטך אם מתי" אינו גט, ומדייקים: אלמא [מכאן יוצא] שהאומר "אם מתי" כאומר "לאחר מיתה" דמי [נחשב]. והדר תני [וחזר ושנה] בהמשך המשנה: אם אמר "מהיום אם מתי" או "מעכשיו אם מתי" — הרי זה גט, אלמא [מכאן] שהלשון "אם מתי" לאו [לא] כ"לאחר מיתה" דמי [נחשבת], שהרי מייד אחר כך שנינו "מהיום ולאחר מיתה" גט ואינו גט. ואם כן, סותרים הדיוקים הללו זה את זה!

אמר אביי: הביטוי "אם מתי" — שתי לשונות משמע: משמע כ"מעכשיו" והריהו משמש כביטוי של תנאי: שאם ימות יתקיים הגט משעת נתינתו. ומשמע "כלאחר מיתה", והריהו משמש כביטוי של זמן: כאשר ימות יהא זה גט.

אם אמר לה "מהיום" — כמאן [כמו] שאמר לה "מעכשיו" דמי [נחשב] ו"אם מתי" הוא ביטוי של תנאי, ובתחילת המשנה שלא אמר לה "מהיום" — כמאן [כמו] שאמר לה "לאחר מיתה" דמי [נחשב], שכוונתו שיחול הגט לאחר מותו בלבד.

ג שנינו במשנה: האומר "זה גיטך אם מתי" — לא אמר כלום. אמר רב הונא: ובכל זאת אם מת בעלה בלא בנים, אשה זו חולצת ולא מתייבמת, שמא גט הוא.

ומקשים: והא [והרי] בלשון "לא אמר כלום" קתני [שנה] במשנה, ומשמע שאין הוא גט כלל! ומתרצים: כוונת המשנה היא שלא אמר כלום ולא הועילו דבריו לתקנתה כלל כיון דאסירא לעלמא [שאסורה לכל] ככל יבמה, וליבם נמי אסירא [גם כן אסורה] שמא בכל זאת הריהו גט.

ומקשים: והא מדסיפא [והרי מתוך שבסופה של המשנה] שנה שבמקרה של ספק חולצת, מכלל הדברים נשמע דרישא יבומי נמי מיבמה [שבמקרה בראשה מתייבמת גם כן], שאין ספק בדבר שאין הוא גט! ומשיבים: אין להקשות מכאן על רב הונא שכן מתניתין [משנתנו] כדעת רבנן [חכמים] היא, הסבורים שהגט אינו חל כלל וכלל, והאשה מתייבמת.

ואילו רב הונא לא פירש את דברי המשנה, אלא בא להשמיע הלכה והוא אמר כדעת ר' יוסי, שאמר בכלל: זמנו של שטר מוכיח עליו. ומשום כך, אם זמנו של הגט הוא מעכשיו — משמע שהוא רוצה שיחול הגט מעכשיו, גם אם לא נאמר הדבר במפורש בשטר.

ומקשים: אי [אם] כשיטת ר' יוסי — חליצה נמי [גם כן] לא ת יבעי [תצטרך], שהרי לדעתו גט זה הוא גט גמור ואינה עומדת כלל ליבום! וכי תימא [ואם תאמר] מספקא ליה [מסופק לו] לרב הונא אי הלכתא [אם הלכה] כשיטת ר' יוסי או אין הלכה כשיטת ר' יוסי ומשום כך החמיר כשתי השיטות, לומר שחולצת (שמא הלכה כר' יוסי) ולא מתייבמת (שמא הלכה כחכמים) — על כך יש להקשות: ומי מספקא ליה [והאם מסופק לו]?

והא [והרי] רבה בר אבוה חלש [חלה], עול לגביה [נכנסו אליו] רב הונא ורב נחמן, אמר ליה [לו] רב הונא לרב נחמן: בעי מיניה [שאל ממנו] מרבה בר אבוה שאלה זו: הלכה כשיטת ר' יוסי או אין הלכה כשיטתו? אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: טעמא [הטעם] של ר' יוסי לא ידענא [אינני יודע], הלכה איבעי מיניה [אשאל ממנו]? אמר ליה [לו] רב הונא: את בעי מיניה [אתה שאל ממנו] מהי הלכה, וטעמיה [וטעמו] של ר' יוסי אנא אמינא [אני אומר] לך אחר כך.

בעי מיניה [שאל ממנו] רב נחמן את רבה בר אבוה שאלה זו. אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב: הלכה כר' יוסי. לבתר דנפק [לאחר שיצא] אמר ליה [לו] רב הונא לרב נחמן: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' יוסי, דקסבר [שהוא סבור]: זמנו של שטר מוכיח עליו שכוונת כותב השטר שיחול השטר מאותו הזמן. ומכאן שברור שרב הונא סבור שהלכה כר' יוסי, שוודאי קיבל את דעת רבו המובהק, רב! אלא כך צריך לומר, מספקא ליה [מסופק לו] לרב הונא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is the opinion of Rabbi Yosei, who says: Verbal directives cannot be delegated to an agent, and there is no concern that the scribe signed the document without the husband instructing him to do so.

And if it enters your mind to say that Rabbi Yosei concedes in the case of one who says: Tell another to write it, a pitfall will result from it. As sometimes, it happens that one said to two people: Tell a scribe and he will write the document and tell so-and-so and so-and-so and they will sign it. And due to the shame of the scribe, who asks: Don’t you consider me a sufficiently upright person to sign the document as a witness, the agents are concerned to avoid that disgrace and they will have one of those witnesses and the scribe sign together with him, and the husband did not say to do so. This bill of divorce is invalid because it was signed contrary to the husband’s instructions, and the agents will mistakenly think it is valid.

The reason that this is not a concern must be because Rabbi Yosei holds that even if the husband says to the agents: Tell the scribe to write, the bill of divorce is not valid. Rather, it is clear that the first clause of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

Rav Ashi said an alternative explanation of the attribution of the mishna: The mishna in its entirety is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that verbal directives cannot be delegated to an agent, and it is speaking utilizing the style of: It is not necessary, as follows: It is not necessary to state that the bill of divorce is not valid in a case where he did not say to the agents: Give the document to my wife; rather, even if he said to the agents: Give the bill of divorce to my wife, the document is not valid. And it is not necessary to state the halakha in a case where the husband did not say his instructions to three people; rather, even if he said his instructions to three people, no, the bill of divorce is not valid. And it is not necessary to state the halakha in a case where the husband did not say to the agents: Say my instructions to a scribe, but even if he said: Say my instructions to a scribe, the bill of divorce is also not valid.

The Gemara notes: It is taught in a baraita (Tosefta 2:7–8) in accordance with the opinion of Rav Ashi that Rabbi Yosei invalidated the bill of divorce even if the husband said: Tell my instructions to a scribe, as it is taught: If the scribe wrote the bill of divorce for her sake and the witnesses signed it for her sake then even though they wrote it, and they signed it, and they gave it to the husband and he gave it to his wife, the bill of divorce is void until they hear the husband’s voice when he says to the scribe: Write the document for the sake of my wife, and to the witnesses: Sign the document for the sake of my wife.

The inference from the baraita is that it uses the term: Until they hear, serves to exclude the opinion of the one who said: Rabbi Yosei concedes in a case where the husband says: Say my instructions to the scribe; because the scribe and the witnesses must hear the husband themselves. Furthermore, the baraita uses the term: His voice, to exclude that which Rav Kahana says that Rav says, that a husband may issue written instructions to the scribe and witnesses. According to the baraita the instructions must be verbal.

MISHNA: If one says to his wife: This is your bill of divorce if I die, or: This is your bill of divorce if I die from this illness, or: This is your bill of divorce after my death, then it is as if he said nothing, since a bill of divorce is valid only if it takes effect before the husband’s death. But if the husband said to his wife: This is your bill of divorce from today if I die, or: This is your bill of divorce from now if I die, then this is a valid bill of divorce, because once he dies, the bill of divorce retroactively applies from when he made this statement.

If the husband says to his wife: This is your bill of divorce from today and after my death, then it is uncertain whether his primary intention was for the bill of divorce to take effect that day, in which case it is a valid bill of divorce, or if his primary intention was that it should take effect after his death and is therefore not valid. The halakha is that there is uncertainty whether it is a valid bill of divorce or not a valid bill of divorce. And if he dies without children his wife must perform ḥalitza, since perhaps the bill of divorce is not valid and she is bound by the levirate bond and may not remarry without first performing ḥalitza. But she may not enter into levirate marriage, since perhaps the bill of divorce is valid, and it is prohibited for a divorcée to marry her brother-in-law.

If he said: This is your bill of divorce from today if I die from this illness, and he recovered, and he arose and walked in the market, but then became ill again and died, the court assesses him. If he died because of the first illness then this is a valid bill of divorce, as his conditional statement was fulfilled, but if not, i.e., if he was cured from the first illness and died from another illness, then it is not a valid bill of divorce.

GEMARA: The mishna teaches: If one says to his wife: This is your bill of divorce if I die, then it is as if he said nothing. The Gemara deduces: Apparently, the formulation: If I die, is considered to be like the formulation: The bill of divorce will be valid only after my death. And afterward the mishna teaches: If he said: This is your bill of divorce from today if I die, or: This is your bill of divorce from now if I die, then this is a valid bill of divorce. Apparently, the formulation: If I die, is not considered to be like the formulation: The bill of divorce will be valid only after my death. As explained previously in the mishna, a bill of divorce which takes effect only after the husband’s death is not a valid bill of divorce. There is an apparent contradiction as to the meaning of the term: If I die.

Abaye said: The expression: If I die, indicates two different meanings. It indicates the same meaning as one who says: From now, i.e., that the bill of divorce will take effect after death retroactively from now. And it indicates the same meaning as one who says: After my death, i.e., that the bill of divorce will take effect only after his death.

If the husband said to his wife: From today if I die, it is considered to be like one who says to her: From now, conditional upon my death. But if he did not say to her: From today, it is considered to be like one who says to her: After my death, and the bill of divorce is void because it takes effect only after his death.

§ The mishna teaches that if one says to his wife: This is your bill of divorce if I die, then it is as if he said nothing. Rav Huna says: But if her husband died without children this woman must perform ḥalitza and not enter into a levirate marriage because perhaps it is a valid bill of divorce.

The Gemara raises a challenge: But isn’t the expression: It is as if he said nothing, taught in the mishna? The Gemara answers: The mishna means that it is as if he said nothing with regard to the fact that she is still forbidden to everyone after the death of her husband, and is bound by a levirate bond. And she is also forbidden to the yavam because perhaps the bill of divorce was valid, in which case she has no levirate bond.

The Gemara raises a challenge: But since the latter clause of the mishna teaches that in those cases of uncertainty she must perform ḥalitza, by inference it appears that in the cases of the first clause she may also enter into levirate marriage, indicating that in those cases the bill of divorce is definitely not valid. The Gemara answers: This is not a challenge to Rav Huna’s opinion, as the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis that this kind of conditional bill of divorce is invalid and she may enter into levirate marriage.

But Rav Huna was not explaining the words of the mishna; the statement that he said is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says as a principle: The date written in a document proves when it takes effect. Therefore, since the bill of divorce bears that day’s date, it takes effect immediately, even though it is not stated explicitly.

The Gemara challenges: If Rav Huna’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei then the woman should also not require ḥalitza, as in his opinion the bill of divorce is entirely valid and there is no levirate bond at all. And if you would say that Rav Huna is uncertain if the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei or if the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and on account of this he was stringent in accordance with both opinions, i.e., the one which requires ḥalitza and the one which forbids levirate marriage, this also presents a difficulty. But is Rav Huna in fact uncertain?

But when Rabba bar Avuh was ill Rav Huna and Rav Naḥman entered to visit him. Rav Huna said to Rav Naḥman: Ask of him, Rabba bar Avuh: Is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Yosei or is the halakha not in accordance with his opinion? Rav Naḥman said to Rav Huna: I do not know the reason for the opinion held by Rabbi Yosei, and you ask me to ask Rabba bar Avuh the halakha? Rav Huna said to Rav Naḥman: You ask him the halakha, and I will tell you the reason for the opinion held by Rabbi Yosei afterward.

Rav Naḥman asked of Rabba bar Avuh what the halakha is. Rabba bar Avuh said to him: So said Rav: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. After he left Rav Huna said to Rav Naḥman: This is the reason for the opinion of Rabbi Yosei, as he holds: The date written in a document proves when it takes effect. From this incident it is clear that Rav Huna holds that the halakha is in accordance with Rabbi Yosei, as Rav Huna certainly accepted the opinion that Rabba bar Avuh said in the name of Rav. Rather, it is necessary to say that Rav Huna is uncertain

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב וכו'. מפורש בתוספות דכיון דממעט מתוך הכתב דחרש והיינו משום דדעתא שגישתא היא אבל בריא ששלח כתבו ממדינת הים כתבו ותנו גט לאשתי כותבין ונותנין ולא בעי שמיעה מפיו ממש. ומ"מ קולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש דמתני' ובירושלמי אמרו היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש.

קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב. דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו, והרכנת הראש דמתניתין לא ממעטה ברייתא, כדגרסינן בירושלמי הוא קולו הוא הרכנת ראשו, וכתוב בתוספות דלא ממעטינן אלא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב משום דסתם חרש לאו בר דעת הוא לפיכך אף על פי שכותב בכתב ידו לא חשבינן ליה בר דעת לסמוך על כתיבתו, אבל פקח שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו, וכן אם שלח בכתב ידו ממדינת הים לכתוב וליתן גט לאשתו ועדים חתומין על כתב ידו דלא מזייף הוא, כותבין ונותנין ולא בעינן עד שישמעו קולו, דהא מכל מקום קולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש, ומיהו בתוספתא לא משמע הכי דגרסינן התם בפרק שני כתב סופר לשמה וחתמו העדים [בכת"י שלא] לשמה אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה הרי הגט פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ולא עוד אלא אפילו כתב בכתב ידו ואמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט פסול עד שישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, אלמא אפילו בפקח אין כותבין עד שישמעו את קולו ממש דהתם לא משתעי בחרש ואי נמי בהרכנת הראש כמתניתין וכטעמא דמתניתין [בנדפס: דירושלמי] דהיא הרכנת הראש הוא קולו, והכי נמי גרסינן לה בירושלמי בפירקין דהכא תני חרש שתרם אין תרומתו תרומה וכו' אבל אם היה פקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימין כתב ידו וכו' התיב רבי אבא בר ממל והא מתניתא פליגא הרי שכתב בכתב ידו לסופר וכתב ולעדים ויחתומו אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה אינו גט אמר רבי יוסה אמור דבתרא ולית היא פליגא אינו גט עד שישמעו את קולו ולא אפילו הרכין בראשו ואתמר לית כן אמר רבי מנא אית כן היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש, ואם כן מי ששלח בכתב ידו ממדינת הים לכתוב וליתן גט לאשתו אין כותבין ונותנין.

בפרק יש נוחלין נחלקו ר' יהודה ור' יוסי בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו שלדעת ר' יהודה צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ולר' יוסי אינו צריך אלא שיקנהו לאחר מיתה וזמנו של שטר מוכיח שמהיום הוא מקנה ופסק רב לשם כר' יוסי ויתבאר מסוגיא זו שכשם שאמרה ר' יוסי במתנה כך הוא אומרה בגט וא"כ לדעתו אף הרי זה גיטיך אם מתי או הרי זה גיטיך לאחר מיתה הוי גט ומ"מ לענין גט אין הלכה כר' יוסי שהרי רב עצמו שאמר במתנה הלכה כר' יוסי אמר בפרק המגרש מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי ומ"מ יש פוסקים אף במתנה כר' יהודה כמו שביארנו במקומו:

תניא כותיה דרב אסי כתב הסופר לשמה וחתמו עדים לשמה אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב [דאמר] חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבים ונותנין גט לאשתו:

מתני' זה גיטיך אם מתי זה גיטיך מחולי זה [זה] גיטיך לאחר מיתתי לא אמר כלום:

מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. פי' זה גיטיך אם מתי משמע שיהא גט לאחר שאמות ומשום הכי לא אמר כלום שאין גט לאחר מיתה דבעי' שיהא המגרש חי בשעת קנין הגט והגט הזה אינו קונה כ"א לאחר מיתה. זה גיטיך מחולי זה פי' (האי) [על] אם מתי קאי בין אם אומר לה זה גיטיך אם מתי בין אם אמר לה זה גיטיך אם מתי מחולי [זה] ומת לא אמר כלום ומתיבמת (ולא אמרינן שמא נשתנה חליו ולא מת מאותו החולי) הכי משמע אם מתי מחולי או אם לא אעמוד מחולי והרי מת ולא עמד וכיון דאינו קונה אלא לאחר מיתה לא אמר כלום. אבל אם אמר מהיום אם מתי או מעכשיו אם מתי הרי זה גט דכיון דאמר מהיום או מעכשיו למפרע הוא קונה משעה שמסרו בידה ואין זה גט לאחר מיתה וכשאמר מהיום ולאחר מיתה מספקא לן אי תנאה הוי וכאילו אמר מהיום אם מתי דמי וקונה למפרע אי חזרה הוי שתחילה אמר מהיום ואח"כ חזר ואמר שלא יהא גט אלא לאחר מיתה ואינו כלום הלכך מספיקא חולצת דלמא חזרה הוי ולא הוי גיטא ואינה מתיבמת דלמא תנאה הוי והוי גיטא ולא דמי למתנה דכתב ביה מהיום ולאחר מיתה והיא קיימת דהתם אמרינן גופא מהיום ופירא לאחר מיתה אבל הכא ליכא למימר הכי:

רבה בר אבוה חלש עייל לגביה רב הונא ורב נחמן ורבא א"ל רב הונא לרב נחמן בעי מיניה מרבה הלכה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ולא בעינן מהיום אי לא בעא מיניה א"ל הכי אמר רב הלכה כר' יוסי ולית הלכתא כר' יוסי מדאמרי' לקמן בפרקין ורבותינו התירוה לינשא וסברי לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ולא הודו לו כל סייעתו אלמא אין הלכה כמותו ובפרקין לקמן אמרינן מן יומא דין לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו:

תד"ה ת"כ דרב אשי לכאורה כו' אלא דלא מודה ר"י באומר אמרו כו' עכ"ל שיעור דבריהם לכאורה כן הוא דלא מייתי ראיה אלא דלא מודה ר"י באומר אמרו וא"כ הוא מאי קאמר ת"כ דרב אשי דהא לאוקמתא קמייתא דרישא ר"מ וסיפא ר"י נמי פוסל ר"י באומר אמרו אבל ר"א פי' כו' דמוכח מינה דלא מבעיא קאמר כו' דהשתא ניחא דהיינו ת"כ דרב אשי וק"ל:

בד"ה הכי אמר רב כו' אין זה אלא לשופרא כו' דהלכה כר"י אפילו בעל פה כו' עכ"ל ק"ק אי גרסינן התם רב איכא למימר שפיר דלא ס"ל הלכה כר"י בע"פ ולא איצטריך לן למימר התם משום שופרא דשטרי וק"ל:

במשנה זה גיטך מחולי זה. במשניות הגי' אם מתי מחולי זה אבל מפרש"י והרע"ב מוכח דל"ג אם מתי וכ"ה בגי' הרי"ף והרא"ש. אכן הרמב"ם גריס להו ולא יפה עשה התוי"ט שהעתיקו ולא העיר כלום:

שם זה גיטך לאחר מיתה לא"כ. אף דזה אתי במכש"כ דאם מתי נקיט לה משום סיפא באם אמר מהיום יש חילוק ביניהם. והתוי"ט נדחק בזה ועי' בדבריו רפ"ב דנדרים:

תד"ה הכי. והא כו' התקין רב כו'. מה שהקשה המהרש"א דלמא רב לא ס"ל כר' יוסי בע"פ לק"מ דשם מיירי בנוסח כתיבת הגט. ואולי משום חשש שמא יאמר שכ"מ בעת נתינת הגט אם מתי בלא מהיום ועי' לקמן ע"ב בתד"ה אי ובמש"כ שם:

תני' מהיום אם מתי. לכאורה קשה דאיך מיירי. אי בדלא כפיל לומר אם לא מתי לא יהי' גט א"כ הוי תנאי דלא כפלי לתנאי. דהתנאי בטל ומעשה קיים ומגורשת מיד. ואי בדכפלי לתנאי ל"ש לומר דהוי חזרה. דאם כוונתו לאח"מ לחוד ל"ש ענין כפילא, מיהו בזה י"ל דהוי ספק אי הוי תנאי ומגורשת מיד דהתנאי בטל ומעשה קיים. או דהוי חזרה ואינה מגורשת כלל דאין גט לאח"מ. אך לשון רש"י שכ' מספקא לן אם תנאי וכיון שמת אתקיים התנאי משמע דלצד התנאי בעי שיתקיים התנאי. ואפשר דרש"י נקט מלתא דפסיקא דבאם נתקיים תלי' מלתא בפלוגתא דר"מ וחכמים אי בעי תנאי כפול. ולזה נקט רש"י דעכ"פ במת מגורשת למפרע. או די"ל דמתני' לא אתיא כר"מ דבעי תנאי כפול. ואולם עדיין יש לע' בפלוגתא דרב ושמואל בקידושין (דף נט) גבי מעכשיו ולאחר ל' יום דרב סבר ספק תנאי ספק חזרה. ושמואל סבר ודאי תנאי והוי ספק מקודשת עד ל' יום. בזה יקשה הא מדאמר רב דהוי ספק תנאי ע"כ דמיירי בלא כפלי. וכיון שכן לשמואל דאמר הוי תנאי תהי' מקודשת מיד לראשון דהא שמואל סבר כר"מ כדאמרי' אתקין שמואל בגיטין, וא"כ כיון דלא כפליה יהי' הדין דתנאי בטל ומעשה קיים, ואפשר לומר דפליגי בפירושא דמתני' והיינו דרב ס"ל דלישנא דמעכשיו ולאחר ל' בלא כפלי' הוי ספק תנאי מש"ה מפרשינן מתני' כפשטא מקודשת וא"מ לעולם. והיינו דמיירי בלא כפלי' מש"ה קתני וא"מ והיינו דאפשר דהוי תנאי ומקודשת מיד לראשון. או דהוי חזרה ומקודשת לשני לעולם אבל שמואל ס"ל דאף בלא כפלי הוי לשון תנאי ומוכרח באמת דמתני' מיירי בכפליה וא"מ דקתני היינו רק עד ל' יום. אבל אלו לא כפלי' הית' מקודשת לאלתר לראשון. ובאמת לרב ושמואל לא איירי בחד גוונא דלרב איירי בדלא כפלי'. ולשמואל איירי בכפלי'. אלא דממילא נשמע דפליגי מדלא אוקי שמואל כפשטא וכרב. ע"כ ס"ל דאף בדלא כפלי' הוי ודאי תנאי, ולשיטת הרמב"ם מרווח טפי די"ל במעכשיו לא בעי דיני תנאים ואתי' הכל כפשוטו. וק"ל:

תד"ה מהיום אם מתי. לא ידענא מה אידון בי'. הנה לפ"ז ה"נ לענין זמנו של שטר מוכיח עליו לא הוי רק מסוף היום. וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בשיטת ר"ת. אבל מ"מ משמע דכמו דמספקא לר"ת במהיום ה"נ הספק לענין זמנו של שטר, דא"ל דלענין זמנו ש"ש אינו מוכיח רק מסוף הזמן ורק מהיום מספקא דא"כ אך אמרי' דרב דאתקין מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדר"י הא י"ל דהוצרך לתקן מיומא דנן ולעלם לענין אם מת בו ביום. אע"כ ברור דהא בהא תליא דלאותו צד דמהיום הוי כמעכשיו ה"נ לענין זמנו ש"ש מוכיח.
ולפ"ז י"ל הא דכ' תוס' ריש כתובות (דף ב' ע"ב) ד"ה לאפוקי מרבותינו וכו' א"נ הא דכ' בו שבוע או שנה כו'. לכאורה תמוה דמ"ש זמן היום או זמן השבוע. ולפמ"ש המהרש"א בכוונת קושי' התוס' דאדרבא כיון דצריך לכתוב זמן אין כאן הוכחה. וכ' דמ"מ מוכח מדלא כ' שבוע או שנה ע"ש. א"כ ניחא דתירצו דכתוב בו באמת שבוע או שנה דבזה ליכא זמן מוכיח דהא הוצרך לכתוב זמן. דגט שא"ב זמן פסול. אבל באמת דברי המהרש"א תמוהים לענ"ד דאיך שייך לומר מדכ' זמן היום ולא כ' זמן השבוע דמה הפרש בין זה לזה. וא"כ בכ' בו שנה נימא מדלא כ' בו שבוע ואין לדבר סוף. ולזה הי' נרא' לענ"ד בכוונת קושיית' כיון דנרא' מתוך סוגיין דכל הנך דה"ז גיטיך מיירי בתנאי בע"פ ולזה קושייתם הי' דהא ע"כ מוכח דכתבו זמן דאף דאם מתי עצמו הוי זמן דזהו בעצמו הזמן לעת שימות דבזה ליכא שום חשש דחיפוי. וכדומה דאם ניחוש שתאמר שכבר נתגרשה מזמן רב ממילא צריכי' לומר שכבר מת ג"כ. א"כ גם בלאו הגט היא פנויי' וה"נ לר"ל ליכא טעם דהפסד פירי מיום הכתיבה. כיון דכ' בגט אם מתי אין ראי' לגרש בו מקודם ולא זכתה בפירות כמ"ש תוס' לעיל בסוגי' דנכתב ביום וא"כ א"י לזכות בפירות רק משעת מית' ובזה זוכה בלא גט מכח אלמנות באופן דאם מתי הוי כמו זמן ממש. אלא דקושי' התוס' כיון דמיירי בע"פ ע"כ דנכתב זמן בשטר וא"כ מוכח דלא כרבותינו מדלא אמרי' זמנו ש"ש מוכיח והיינו משכ' זמן והתנה בע"פ אם מתי והי' יכול לכתוב אם מתי ולא הי' צריך לזמן כלל דזהו בעצמו זמן. אמנם לפ"ז יקשה על תירוצם דכ' בו שבוע או שנה הא מ"מ זמנו מוכיח מדלא כ' אם מתי לחוד. ולזה י"ל דלהך תירוצא קאי לפי הצד שצדד ר"ת דמהיום וכן זמנו ש"ש מוכיח רק מסוף הזמן. וא"כ שפיר י"ל דכ' בו שבוע והזמן מוכיח רק מסוף הזמן ומיירי באמת דמת בתוך השבוע וק"ל:
עוד כ' תוס' שם לתרץ א"נ במאוחר. וזה ג"כ תמוה לכאורה דממנ"פ אי מיירי שמת תוך הזמן המאוחר. א"כ מה ארי' דהתנה אם מתי הא גם בנתן לה הגט סתם א"א לחול עד זמן המאוחר כמ"ש תוס' בסוגי' דנכתב ביום וכיון דמת מקודם בטל הגט. ואי דמיירי במת אחר זמן האיחור מה הועילו בתירוצם דעדיין יקשה דנימא זמנו מוכיח עליו לענין דאם ימות דתתגרש למפרע מזמן המאוחר. ונלענ"ד דכך כוונתם דבאמת מיירי במת אחר זמן האיחור דבכה"ג ליכא הוכחה מכח הזמן דכוונתו במעכשיו דהיינו משעת הזמן תתגרש למפרע דהא י"ל דכ' הזמן דתרתי בעינן. דקודם הזמן בודאי לא יחול הגירושין, ואחר הזמן יחול אם מתי דהיינו משעת מיתה. לאפוקי אם ימות קודם הזמן. ואף אם נאמר שדעתו גם אם ימות קודם זמן המאוחר שתתגרש. מ"מ עכ"פ א"א שיחול הגירושין עד זמן הכתיבה בשטר כדין כל מאוחר, וא"כ הועיל הזמן דאינה מגורשת עד שיעברו שניהם הזמן והתנאי דמיתה וליכא הוכחה להתגרש למפרע, וק"ל:
ובעיקר ספיקתו דר"ח לא ידעתי דלר"י דס"ל מהיום אם מתי היינו כאומר מעת שאני בעולם, ומהיום דקאמר היינו מחיים והספק רק לר"מ דס"ל דמהיום ממש קאמר וכן לר"י וחכמי' דס"ל דהוי ספק אם הוי כמעכשיו או דהוי כמו מעת שאני בעולם. בזה י"ל דבמת בו ביום לא מהני דשמא הוי מהיום ממש דהיינו סוף היום. ולפ"ז יהי' לר"י חומרא יותר מלר"י דלר"י דפשיטא לי' דהוי כאומר מעת גם במת בו ביום מהני. ולר"י הוי ספק. ואולם לפמ"ש הרא"ש דמה דהוי כאומר מעת שאני בעולם היינו דכוונתו מהיום ואילך אם ימות תתגרש רגע מקודם. א"כ גם לר' יהודה יש לספק דשמא מהיום היינו מסוף היום ואילך אם ימות:

תד"ה הכי אמר רב. והא דאמרי' בפ' בתרא כו', ע' ברי"ף פ' מי שמת שכ' לתרץ ולחלק בין איסור לממונא וע' ברשב"א ובר"ן בסוף פרקין שכתבו דאין מקום לחלק בין איסור לממונא, אלא דרב ס"ל באיסור מחמירי' שלא לסמוך על ר"י והדין דבאמת חולצת ע"ש. ולא זכיתי להבין דא"כ מה פרכי' בסוגיין על ר"ה מדאמר רב הלכה כר"י והא לרב בעצמו הדין כן דבאיסור לא סמכי' על ר"י ומחמירי' דבעי חולצת, וצע"ג:

עד שישמעו קולו שיאמר לסופר וכו'. הלשון הזה קשה קצת מה ישמעו קולו דקאמר הכי הל"ל עד שישמעו הסופר והעדים קולו שיאמר להם כתוב ולשיטת הרא"ה והר"ן דיכול למנות שליח שלא בפניו והכא בשמעתין מיירי שאמר אמרו לפלוני שאינו ממנה פלוני אלא אמר להם שהם ימנו אותו אבל אי הי' הוא ממנה פלוני שליח לפני עדים אע"פ שאינו בפנינו מהני. יש ליישב קצת עד שישמעו שני עדים קולו שיאמר לסופר שאינו בפנינו ולסופר רוצה לומר שאומר להם על סופר ידוע שיכתוב וממנה אותו. וגם זה דחוק ולרמב"ן דס"ל דאינו יכול למנות סופר ועדים שלא בפניהם משום דלא מקרי לשמה פשיטא דקשיא. ונ"ל מזה יצא לו למהר"י מרגליות שצריך שיאמר להעדים שמעו לי מה שאני מצוה לסופר ומביאו ד"מ סי' כ' אות ג' ומסיים פשיטא שאין לחוש לזה בדיעבד ע"ש ולפע"ד נפקא לי' מהכא וכן אנו נוהגים עכשיו בזמנינו:

הרי זה גיטך אם מתי. כתב רמב"ם רפ"ט מהל' גירושין דאף על גב דאמרינן ספק תנאה ספק תורה אין הכוונה דהוה תנאי וצריך דיני תנאי וכפלות דהכא איננו אלא מגרש לחלוטין לכשיגיע הזמן כמו הרי את מגורשת אחר שלשים יום כן אם מתי קובע זמן הגירושין לכשימות ואין כאן מקום לתנאי ונעלם זה מפנ"י שהאריך בזה. וכתב הר"ן פ"ג דשבועות גבי קונם ככר זה אם אוכל זה דאם משמש ב' לשונות משמע מעכשיו ומשמע לכשיהי' דבר זה משום הכי כל שיש לו משך זמן כגון קונם פירות עולם אם ארחץ אינו אסור אלא אחר רחיצה אבל קונם ככר זה אם אוכל זה שאין לתנאי משך זמן שהרי אם יאכלנו היום שוב אינו בעולם לאוכלו אחר שיאכל ככר השני ע"כ כוונתו לאוסרו מיד וסיים דבאומר ה"ז גיטך אם לא אבוא מכאן עד אחר יב"ח ומת בתוך יב"ח כיון שכל המגרש אינו מגרש ברצון אלא מחמת דוחק דעתו מסתמא לאחר הגט עד לבסוף ע"כ מפרשינן אם לא אבא עד יב"ח לאחר זמן שלא יבוא ע"ש. והנה באם לא אבא עד יב"ח לא הי' צריך לזה שהרי יש לגט משך זמן לחול אחר יב"ח דבשעת התנאי לא עלה על דעתו שימות בתוך יב"ח וא"כ יש לו משך זמן ולא הוצרך לכך משום תנאי אם מתי דאין לו משך זמן לחול לאחר מיתה ומ"מ כיון שרצונו לאחר כל מה שיכול א"כ אין במשמע לשון אם מעכשיו אלא אחר זמן. ועיין סברא זו דרצונו לאחר בתוס' לקמן ע"ג ע"ב ד"ה אמר רבא וכו'. והנה לפי דברי הר"ן הללו יש להסביר סברת רבינו אלחנן בתוס' ד"ה מהיום דודאי נראין דברי ר"ת דאטו בירושלים יתבינן דכותבין שעות ומשמע מרגע אחרון שביום. אלא יובנו דברי ר' אלחנן דהא בדבר שאין לו משך כגון אם מתי הוה אם כמעכשיו אלא הכא בגט אמרינן שרצונו לאחר כל מה שאפשר ומפרשין אם כלאחר זמן. והיינו אי לא הוה אמר מהיום אבל עכשיו שאמר מהיום הרי חזינן דהאי אם אינו לאחר מיתה ואין רצונו לאחר כל מה דאפשר א"כ תו ממילא אמרינן אם כמעכשיו ברגע זו דמי. אך כל זה במהיום אם מתי אבל במהיום אם לא יבוא בתוך יב"ח ומת במשך אותו היום הדרינן לספיקא דר"ת דהכא יש לו משך זמן ואם אחר זמן משמע ואי משום דאמר מהיום הרי לא ידענא מאי אידן בי':

אלמא אם מתי כלאחר מיתה דמי וכו'. אין רוצה לומר דהוה ליה למימר מהיום אם מתי גט ואינו גט כמו במהיום ולאחר מיתה. דז"א דהא רש"י פי' במתני' משו"ה מספקין בספק חזרה מדלא אמר אם מתי והיינו לקושטא דאם מתי לשון מבורר הוא והל"ל אם יאמר לאחר מספקי' בחזרה אבל להס"ד דגם אם כלאחר משמע שוב מהיכי תיתי לספק בחזרה ואפי' באומר לאחר ה"ל להיות גט מהיום אלא ש"ס לא נחית לפרושי ומקשה דיני דמתני' אהדדי. א"נ י"ל דס"ל להמקשן כי באומר ולאחר כיון שלא בירר דבריו ואמר אם דהוה לשון תנאי לכן אמרינן גט ואינו גט ה"נ אם אמר מהיום אם ולא בירר לומר מעכשיו אם נמי הוה לי' למימר דלשון גרוע הוא ומשני דהיום הוה כמעכשיו ממש וכדעת רבינו אלחנן וכדהסברתי לעיל ע"פ דרכו של הר"ן הנ"ל:

זמנו של שטר מוכיח עליו. פירש"י דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר המתנה. יש לעיין תינח בנותן לו מתנה קרקע ידוע אבל הכותב כל נכסיו לבנו כפי' רשב"ם שם בב"ב דבא להבריח נכסיו מאשתו השני'. וקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולר"נ דס"ל קני את וחמור קנה מחצה א"כ מכ"ש בדבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם ולא קנה אלא הדבר שבא לעולם עיין סמ"ע סי' ר"ג ס"ק י"ט וא"כ לכשימות ויבוא הבן להחזיק בנכסיו צריך שיבורר איזה נכסים היו בעולם בשעת כתיבת השטר ואיזה שבאו אח"כ וא"כ ע"כ צריך לכתוב זמן בשטר ומנ"ל שכוונתו גופא מהיום ופירי לאחר מיתה ומיהו רב הונא דאמר טעמו של ר' יוסי משום זמנו של שטר מוכיח שפיר קאמר דר"ה הא ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ור"נ דס"ל אין אדם מקנה היינו דקאמר טעמא דר' יוסי לא ידענא ולדינא צ"ע. והנה לכאורה רש"י הוצרך לזה בשטר ממון שאין הזמן מוכרח מתיקון חכמים צריך לומר שהוכחה הוא דאל"כ למה צריך זמן כלל אלא להורות נתן שמהיום יתחיל הקנין משא"כ בגט שהזמן מתיקון חכמים לא צריך שום הוכחה כי הרי לזה תיקנו חכמים זמן משום בת אחותו או פירות לומר שמזה הזמן מתחיל ענין הגירושין ומה צורך הוכחה יותר אע"ג דבכ"מ רפ"א מגירושין לא כתב כן ויבואר לקמן אי"ה מ"מ מדחזינן דלא שום אחד מהמפרשים הראשונים נתעוררו בזה ש"מ פשיטא להו דגם בגט זמנו של שטר מוכיח ויותר מבממון עד שהי' ראוי לומר שאפי' רבנן מודו בו לולי דש"ס תלי' לי' בפלוגתא דר"י ורבנן. והנה הרי"ף ס"פ י"נ כתב מדסתרי מילי דרב כמ"ש תוס' ד"ה הכי אמר רב וכו' ש"מ ס"ל לרב להכריע בממון אמרינן זמנו מוכיח ולא באיסור פי' בי דינא דשרו משחא לא חילקו בין איסור לממון ורב הכריע לחלק. והרמ"ה שבטור ח"מ סי' רנ"ח מחלק באופן אחר והוא כשתלה במותו אז זמנו של שטר מוכיח אבל כשתולה בלאחר י"ב חודש אין זמנו מוכיח שהרי צריך לידע מתי יתחיל זמן יב"ח. והקשה ב"י ה"ל למכתב ירח ניסן שנת כך וכך תהי' מגורשת ולא צריך להזכיר זמן הכתיבה. ותי' הפרישה אה"נ מ"מ אם לא כתב כך וכתב תחלת זמן שוב אין כאן הוכחה כיון שעכ"פ צריך הי' להודיע זמן כלות יב"ח. ונ"ל להרמ"ה בהא פליגי רבנן דשרו משחא הוה ס"ל דהוכחה קילא כזו נמי הוה הוכחה שמגרש מהיום ורב ס"ל הוכחה גמורה בעינן ותיקן יומא דנן משום תנאי דלאחר יב"ח דבהא לא קיי"ל כר' יוסי. נמצינו למדין בישוב סתירת רב להרי"ף אין חילוק בין תנאי דמיתה לתנאי דלשלשים יום אלא החילוק בין איסור לממון דלרבנן דשרו משחא אפי' באיסור הלכה כרבי יוסי ולרב בממון דוקא. ולהרמ"ה אין חילוק בין איסור לממון אלא בין תנאי דמיתה ליב"ח ובהא פליגי רב אדרבנן דשרו מישחא. אמנם הרב המגיד אחז החבל בשני ראשון לחלק בין ממון לאיסור וגם בין תנאי דמיתה לתנאי דיב"ח ע"ש. וזה צ"ע כיון דחזינן רבנן שרו מישחא ס"ל כר' יוסי אפי' בתרתי לריעותא היינו תנאי דיב"ח ובאיסור מנ"ל דרב פליג בתרתי ולקושי' זו רמז הש"ך סי' רנ"ח סק"ב ע"ש. ולפמ"ש לעיל דבגט לא שייך הוכחה אלא דתיקון רבנן כך הוא שהזמן מורה על התחלת ענין הגט א"כ לא שייך סברת הרמ"ה לחלק בין מיתה לזמן יב"ח אלא בממון דהתם י"ל בקובע זמן יב"ח הוצרך להזכיר הזמן לידע מתי יתחיל המנין אבל בגט שמעיקרא להכי איתקן זמן ולא מכח הוכחה דיליה א"כ בגט אין לחלק בין תנאי דיב"ח לתנאי דאם ימות וא"כ בסברת הרמ"ה נתיישב סתירת רב אבל לא הפלוגתא בין רבנן דשרו משחא ורב וא"כ גם להרמ"ה קשה לה"ה:

והכ"מ הקשה אי ס"ד טעמא דהרמב"ם כהרי"ף להחמיר באיסור א"כ הל"ל חולצת ולא הל"ל אינו גט דמתיבמת ע"כ כתב בגט לא שייך הוכחה זמנו של שטר שהרי צריך לכתוב זמן משום שמא יחפה. ולא ביאר איך יתיישב סוגי' דשמעתין ונ"ל לפרש דהנה ע"כ כל מגרש על תנאי בע"פ צריך לומר שיש לו קול נהי שהזמן שנכתב אין לו קול כיון שנמסר ביום הכתיבה אבל מ"מ יש לו קול שניתן על תנאי דאל"ה תלך ותינשא בגט זה אע"כ יש לו קול שניתן על תנאי וצריכא להביא ראיה שנתקיים התנאי וממילא ליכא חשש פירות דאפילו למ"ד משנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות היינו משנתן עיניו לגרשה לחלוטין אבל לגרשה על תנאי יש לו פירות עד קיום תנאי וכן משמע בתוס' לעיל י"ז ע"א סוף ד"ה ריש לקיש וכו' ע"ש. אך משום שמא יחפה איכא דכשלא תרצה לברר מתי נתקיים התנאי ותחפה על עצמה שלא תיהרג אע"פ שהיא בחזקת אשת איש אינה נהרגת אם אומרת ברי לי הוה בכלל נקי וצדיק אל תהרוג עיין רשב"א ומהרש"א ביבמות ר"פ האשה רבה ופנ"י בכתובות סוגי' שנים אומרים מת וכו' ע"ש. ועיין תוס' לעיל י"ז ע"א ד"ה משום בת אחותו וכו' וע"ש אני עני שם. והשתא ס"ל לכ"מ דשמעתין כמ"ד משום פירי וכר"ש משום זמנו של שטר מוכיח דבגט על תנאי לא בעי זמן ואנן קיי"ל כמ"ד משום בת אחותו וצריך זמן שלא יחפה ואין כאן הוכחה כצ"ל. ובימי חורפי אמרתי היינו דדקדק רבנן דשרו מישחא משום דס"ל משום זליפתן של כלים נאסר ואינהו ס"ל נותן טעם לפגם מותר אבל למגזר משום יינן ויינן גופא משום בנותיהן דפרהסיא ע"ש פ' אין מעמידין דס"ל זנות פרהסיא לא שכיחא כלל למיגזר שמנן משום יינן ויינן משום בנותיהן ומדשרו מישחא וס"ל זנות פרהסיא לא שכיחא ממילא ליכא לתקן זמן משום יחפה דזנות בעדים והתראה לא שכיחי ורק משום פירות ובגט על תנאי ליכא משום איכא זמנו מוכיח עליו. ולעיל דף י"ח ע"א כתבתי לשמואל דס"ל מונין לגטין ימי הבחנה משעת כתיבה א"כ הי' צריך לכתוב זמן למנות ימי הבחנה אך שמעתא אזלא לר"ה תלמיד רב דס"ל מונין הבחנה משעת נתינה ולא יועיל כתיבת הזמן לזה ע"כ זמנו מוכיח עליו. והרבה פוסקים פסקו כשמואל משום דרב אשי קאי כוותי' וא"כ אין זמנו מוכיח ואינו גט. עוד יש לעיין הא ר' יוסי ס"ל מה היא באותן הימים ספיקא הוה עד שימות וא"כ מסתיין כשאומר להדיא מהיום אם ימות אבל לעשות הוכחה מזמן דנחית לספיקא הלא ר' יוסי ס"ל בעלמא לא מייתי איניש נפשי' לספיקא והכי קיי"ל א"כ בגט לא שייך לומר זמנו של שטר וצ"ל סוגי' דשמעתין ס"ל כסוגי' דקדושין ס"ד ע"ב דשם ס"ל לר' יוסי מחית איניש נפשי' לספיקא. אך הפוסקים פסקו כסוגי' דנדרים ס"א ע"א ובר"ן שם ע"כ אין להוכיח מזמן הגט דלא מחית נפשי' לספיקא משא"כ בממון דגופא מהיום וכו':

למה לי אומדנא הרי עמד. פי' דפשיטא לש"ס דלענין מתנת שכ"מ דמשום דלא תיטרוף דעתו קנה לאחר מיתה שלא מן הדין וכשעמד וליכא תו משום טריפת דעת חזרה מתנה ממילא. ופשיטא מסברא כיון דעמד באופן שהי' הוא סבור שהוא בריא אולם אע"פ שהאמת אינו כן שהרי חזר ונחלה ומת ואמרו הרופאים שעדיין נשאר מארס חולי הראשון מ"מ לא אמרינן אלו הי' הוא יודע שיש בו מחולי הראשון לא הי' חוזר בו לא אמרינן כן אלא אפי' לא חזר בהדיא נמי בטלה צוואה הראשונה משום דעכ"פ באותה שעה לפי טענתו לא הי' אז משום טריפת דעת הדרן לדין תורה שאינו קונה אפי' קנו מיני' בחליו כיון שהקנין היה אלאחר מיתה ואין קנין לאחר מיתה זה הי' פשוט לבעלי הש"ס. וא"כ אי גטו כמתנתו א"כ בגט נמי נימא הכי אם עמד אע"פ שנחלה אח"כ ומת מחמת חולי הראשון ליבטל גיטא א"כ למה לי אומדנא פי' מה מועיל אומדנא ומוקי לי' בניתק והלך על משענת קנה כחולי המנתק אנה והולך. ויש כאן ג' שיטות לרש"י נהי דבהס"ד לא הוה סברא לחלק בין סתם לאומר אם ימות מחולי זה או כר"ה דחוזר אפי' במפרש או דאינו חוזר אפי' בסתם מכל מקום למסקנא רבה ורבא דמסברא ס"ל כר"ה רק משום גזירה והפקעת קידושין זה שייך רק בשכ"מ סתם אבל במפרש כבמתני' מודו לר"ה והטעם דלא שייך למיגזר שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה כיון שהתנה בהדיא אין מקום לטעות ולפ"ז גם לרבה ורבא אתאן לאוקמי מתני' בניתק והלך על משענתו כמו לר"ה דהא מתני' במפרש אם ימות מחולי זה מיירי. ונראה מכח סברא זו הקשו תוס' מדב"מ דאמרינן פטומי מילי נינהו ופריך פשיטא ובאמת אין הגירסא לפנינו פירכא פשיטא אלא פריך אי לא פטומי מילי בדידה קיימא לאתנוי וכו' ע"ש. ומיהו להנ"ל מ"מ קשה כיון דסתמא דשכ"מ נמי כאלו התנה דמי רק משום שמא יאמרו יש גט אחר מיתה והכא שהיא התנה שוב ליכא למיגזר אי לאו דהוה פטומי מילי ושפיר הקשו תוס'. מיהו התם בשיטה מקובצת לב"מ לא חייש לקושי' תוס' ע"ש. ב' שיטת הרי"ף ורמב"ם דס"ל כשיטת רש"י הנ"ל אך ס"ל דרבה ורבא גזרו אפי' באומר בפירוש אם ימות מחולי זה ולפ"ז למסקנא לא מיירי מתני' מניתק מחולי לחולי אלא עמד ממש על בריו ואפ"ה צריך אומד ומהני אומד ומשו"ה מייתי רי"ף משנה כצורתה. ושיטת ר"ת דבסתם שכ"מ גם ר"ה לא אמר דאם עמד חוזר אלא במפורש ואהא פליגי רבה ורבא נמצא למסקנא בסתם אינו חוזר מדינא. ובמפרש אינו חוזר משום גזירה ואפקועינה לקידושין מיניה:

תוספות בד"ה משום כיסופא דסופר כו' הוי מצי לשנויי כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיח כו' עכ"ל. לפי מאי דפרישית נראה שאין מקום לקושייתם דבלא"ה סוגיא דשמעתין ע"כ כמ"ד כשר ותעשה דאי למ"ד כשר ול"ת מאי מקשה עד שיאמר אמרו מיבעיא ליה הא אסור מיהא לכתחילה אע"כ דאליבא דמ"ד כשר ותעשה איירי הכא ונהי דלענין חתימה לכ"ע כשר ול"ת מ"מ מקשה שפיר ליתני עד שיאמר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו כן נ"ל נכון וכ"ש למאי דמשמע דהא דמשנינן אלא כולה ר' יוסי היא תירוצא דאביי גופא היא ואליביה שקלינן וטרינן בהא וא"כ הא שמעינן לאביי בפרק כל הגט דטעמא דמתניתין משום בזיון ואם כן מהיכא תיתי ס"ד דפסול באומר אמרו הא לא שייך בזיון הבעל באומר אמרו אע"כ דאתי לאשמעינן דכשר לכתחילה אלא שאין זה מוכרח דאפשר דלא איירי הכא אליבא דאביי דאיהו בעי לאוקמי כר' מאיר דוקא. ולמאי דפרישית לעיל סוף פרק התקבל דהא דאמרינן מעיקרא שם כשר ול"ת לא שכיח היינו דוקא אליבא דשמואל כמו שהארכתי אבל לרב חסדא דמוקי מתני' דחתם סופר כר"י ע"כ סבר דכשר ול"ת שכיח אליבא דשמואל נמי הדר ביה הש"ס מהאי סברא לגמרי דכשר ול"ת לא שכיח א"כ בלא"ה אתי שפיר הא דלא מייתי בשמעתין הא מילתא דכשר ול"ת לא שכיח וזה ברור ועיין בחידושינו שם:

גמרא תניא כוותיה דרב אשי כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו כו' הרי הגט בטל. כאן ודאי יש להקשות כמו שהקשיתי במשנתינו שאם נפרש דבין בכתב סופר שלא ע"פ הבעל אף ע"פ שחתמו העדים ע"פ הבעל אפ"ה בטל לגמרי וכן להיפך וא"כ קשה ממה נפשך אי כר' מאיר דעידי חתימה כרתי אמאי מיפסל בכתיבה ותיפוק ליה דאפילו מצאו באשפה כשר ואי כר"א דעידי מסירה כרתי א"כ בחתימה שחתמו שלא ע"פ ציווי הבעל אמאי הוי בטל מדאורייתא דהא בריש מכילתין משמע להדיא דלא הוי אלא כמזוייף מתוכו בחתימה שלא לשמה ולא הוי אלא פסול מדרבנן ולא בטל ובשלמא לשיטת הגאונים שהביא הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גירושין דין ח' דבחתימה שלא לשמה בטל מדאורייתא אתי שפיר אבל להרמב"ם ז"ל וסייעתו ודאי קשה וכאן לא שייך לפרש כדפרישית במתניתין דהכא גרע ממצאו באשפה כיון שעברו על ציווי הבעל או משום בזיון דבעל שהרי בברייתא דהכא בכתב הסופר לשמה וחתמו העדים לשמה לא ציוה הבעל כלום ולא שייכי הנך טעמי אם לא שנאמר דבברייתא דהכא איירי שכתב הסופר שלא בציווי הבעל וגם חתמו העדים שלא בציווי הבעל והא דאיצטריכו תרווייהו אע"ג דבכתיבה לחוד בטל למאי דקי"ל ע"מ כרתי וכן לר"מ בעידי חתימה לחוד בטל אפ"ה לא קשיא מידי דכיון דברייתא לא מיבעיא קאמר ובזה א"ש טפי הא דמייתי תניא כוותיה דרב אשי דמוכח דלא מיבעיא קאמר וכן נראה עוד דע"כ ברייתא לא מיבעיא קאמר מדקתני אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ואי כדקתני מאי אע"פ דקתני הא ע"כ בהכי איירי כיון דמעיקרא כתבו וחתמו שלא בציווי הבעל וא"כ אם לא מסרוהו להבעל פשיטא דבטל אם נתנוהו שלא בציווי הבעל אלא ע"כ דלא מיבעיא קאמר וא"כ הא דקתני אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו אאינך בבי קאי כגון שאמר הבעל כתבו ותנו או תנו לחוד או אמר אמרו דבכה"ג אתי שפיר לא מיבעיא אם לא נתנוהו לבעל דאיכא למיחש טפי לבזיון הבעל אלא אפי' מסרוהו להבעל נמי בטל כדפרישית במתני' כנ"ל נכון אע"ג דבלא"ה מסקו התוספות שפיר הא דאמרינן תניא כוותיה דמוכח דלא מיבעיא קאמר כמו שפירש רבינו אלחנן בשם ר"י. אלא דאכתי קשה סיפא עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו משמע דכל שלא שמעו קולו בין בכתיבה בין בחתימה בטל וזה א"א אם נאמר דקאי דוקא בדאמר תנו או אמר אמרו וכדפרישית במתני' אבל בכתב סופר שלא בציווי הבעל כלל לא הוי בטל אלא בכתיבה ולא בחתימה דלא הוי אלא פסול וזה דוחק. אמנם ראיתי בכסף משנה שכתב בפ"ג דין ה' דלענין אומר אמרו נמי יש לספק אי הוי בטל או פסול ע"ש באריכות וכ"כ בס' גט פשוט בשם מהר"ם אלשקאר דאפשר דאומר אמרו לר' יוסי גופא לא הוי אלא פסול מדרבנן והא דנקיט בברייתא בטל לא קאי אהנך דלא מתניין בהדיא וכן נסתפק בעל ספר גט פשוט בזה אלא דלענ"ד במחילה מכבוד תורתם של אלו הגדולים לא דקו שפיר בהא מילתא דנראה דלענין אומר אמרו א"א לומר כן דהא לעיל דף ס"ו ע"ב בהא דקאמר שמואל תצא והדבר צריך תלמוד מסקינן דמספקא ליה אי כתב ידן הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו ומקשינן עלה ומי מודה ר' יוסי באומר אמרו ומסקינן דשמואל פליג ואי ס"ד דלר' יוסי נמי לא הוי אלא פסול שפיר מצינן למימר דשמואל כר' יוסי ס"ל ואפ"ה קאמר שפיר תצא והדבר צריך תלמוד דאי כתב ידן הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו לא הוי אלא פסול ואם ניסת לא תצא אע"כ דפשיטא לתלמודא דלא שייך כלל שום פסולא דרבנן באומר אמרו אלא מאן דפסל היינו מדאורייתא ויש ליישב בדוחק גדול לפי מה שהארכתי לעיל דף ס"ו ואין להאריך דבלא"ה כתבתי בסוגיא דשמעתין דמכל השקלא וטריא דשמעתין משמע דהא דקתני ה"ז בטל עד שיאמר היינו דבכל ענין ששינה הוי בטל לגמרי ואין צורך לכפול הדברים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. מיהו יש ליישב דהא דמשמע הכא דבטל משום שלא לשמה בין בכתיבה ובין בחתימה היינו אליבא דרבי יהודא דבעי כתיבה וחתימה לשמה כדמוקי ר' אשי גופא מתני' דריש מכילתין דף ד' כר' יהודא ע"ש ומשמע לכאורה דהיינו מדאורייתא דוכתב לה ספר כריתות אתרווייהו קאי. אמנם למאי דפרישית שם דר' יהודא נמי לא בעי חתימה לשמה אלא מדרבנן דהו"ל כמזוייף מתוכו ע"כ צ"ל כשיטת הגאונים החולקים על הרמב"ם ז"ל וס"ל דמזוייף מתוכו לענין שלא לשמה נמי הוי בטל כמו שהביא הרמב"ם ז"ל בשמם כנ"ל ודוק היטב:

שם קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב. אף שאין דרכי בחיבורי זה לכתוב מה שנוגע לפסק הלכה זולת מה דאתיא לן ממילא משקלא וטריא דשמעתין עכ"ז לא אוכל להתאפק ומילתא דתמיה מידכר דכירנא שכל הפוסקים כולם כא' פסקו דלא כרב כהנא אמר רב משום דרב אשי דבתראה הוא מסיק הכא לאפוקי מדרב כהנא אמר רב וקשיא לי טובא מאי שנא מאומר אמרו דאע"ג דאמר רב אשי נמי לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו אפ"ה כתב ר"י בעל התוס' וכמה מגדולי הפוסקים כמוהו דקי"ל כשמואל דפליג אדר"י לעיל דף ס"ו ונהי דרב אשי בתראה הוא וקאמר לאפוקי היינו דלפרש ברייתא מסיק הכי אבל אין בזה הכרח דס"ל כהאי ברייתא כיון דלא אשכחן דפליג בהדיא אדשמואל וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' המגרש גבי חתם סופר ועד וא"כ לענין חרש המדבר מתוך הכתב נמי אית לן למימר הכי דרב אשי לפרש לשון הברייתא מסיק הכי ומיתוקמא כרבנן דרשב"ג דמייתינן לעיל בדף הקודם אבל לעולם דשפיר מצי סבר כרב כהנא אמר רב דפסק לעיל כרשב"ג דחרש המדבר מתוך הכתב יכול לגרש ולא אשכחן מאן דפליג דר' יוחנן גופיה ואביי לא קאמרי אלא חלוקין עליו חביריו על רשב"ג אבל לענין פסק הלכה לא איירי ואע"ג דהלכה כסתם משנה היינו היכא דלא איירי אמוראי בהדיא משא"כ הכא דרב פסק בהדיא כרשב"ג ויש ליישב ולענ"ד צריך עיון:

תוספות בד"ה קולו לאפוקי כו' אלא למעוטי חרש דמסתבר למעוטי כמו תן גט זה לאשתי כו' עכ"ל. לשונם בזה אינו מדוקדק וכוונתם דדוקא חרש מסתבר למעוטי כיון שאינו בן דעת משא"כ בנשתתק דבן דעת הוא וכ"ש פיקח גמור ודאי מהני הרכנה וכ"ש כתיבה כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן קול כמו בתן גט זה לאשתי דמהני היכא דקים לן שמתרצה וק"ל ובעיקר דבריהם כבר כתבתי בסוגיא דרב כהנא אמר רב שזה שיטת ר"י בעל התוס' אבל רבינו תם והרא"ש והרשב"א ז"ל כתבו דלא ממעטינן הכא אלא כתיבה דגרע מהרכנה ולפ"ז לא מהני כתיבה אפי' בנשתתק וכ"ש בפקח גמור וכמו שהארכתי בזה וכאן אין להאריך יותר:

משנה זה גיטך אם מתי לא אמר כלום ופרש"י ז"ל דמשמע לכשאמות ואין גט לאחר מיתה. ויש לדקדק במאי איירי אי בדלא כפליה לתנאיה הא קי"ל דלא הוי תנאי כלל והתנאי בטל והמעשה קיים א"כ אין כאן גט לאחר מיתה ואי בדכפלי' לתנאיה ואמר נמי אם לא מתי לא יהא גט אכתי אמאי לא אמר כלום דמסיק אביי דכיון דלא אמר לה מהיום כמאן דאמר לאחר מיתה דמי והיאך דמי כלאחר מיתה דהא מפיק לה בפירוש בלשון תנאי ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' גירושין נראה מבואר דבדכפליה לתנאיה אע"ג דלא אמר מהיום הוי גט ופי' המגיד משנה כדפרישית אלא שהבעל לחם משנה הקשה עליו דא"כ הוי לן למימר דתנאי בטל ומעשה קיים ולענ"ד משום הא לא איריא דלעולם בדלא כפלי' איירי ואפ"ה לא שייך לומר תנאי בטל ומעשה קיים דכיון שלא אמר מהיום הו"ל כמאן דאמר לאחר מיתה וא"כ אין כאן לשון תנאי כלל אלא לשון קביעות זמן לכשימות ומש"ה לא אמר כלום ועוד נפרש בזה לקמן גבי הא דאתקין שמואל בגיטא דף ע"ה ע"ב ובסוף פירקין גבי ולכשתצא חמה מנרתיקה ע"ש:

תוספות בד"ה מהיום אם מתי כו' כתב רבינו תם מהיום אם מתי אם מת בו ביום לא ידענא מה אדון בה כו' עכ"ל. אע"ג דבכל גיטי דעלמא שמתגרשת ביום הכתוב בו לא מספקא לן אי מתגרשת מתחלת היום או מסופו אע"ג דלא כתבינן שעות מ"מ כיון דמשעה שבא גיטה לידה מתגרשת אין כאן מקום ספק כלל ודוקא במהיום אם מתי יש לספק כיון שלא נגמרו הגירושין משבא הגט לידה לא מיבעיא לר' יהודא דאמר לקמן הרי היא כאשת איש לכל דבריה אלא אפילו לר' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת מ"מ לא נגמר הגט מיד והיינו מטעם שכתבו התוס' לקמן דמסתמא דעתו לאחר הגט כל מה שיכול ומש"ה מספקא ליה לר"ת כן נ"ל וק"ל:

רש"י בד"ה ור' הונא כרבי יוסי כו' דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר המתנה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא דלפי זה מאי מדמה רב הונא גט למתנה דהא בגט לא שייך האי טעמא כלל דבלא"ה צריך לכתוב זמן בגט דגט שאין בו זמן פסול כדאיתא לקמן דף פ"ז ושם יבואר דלרוב הפוסקים אפילו בדליכא עידי חתימה אלא עידי מסירה לחוד נמי פסול ולכאורה היה נ"ל דבגט שכ"מ שאומר אם מתי לא בעינן זמן כלל ואדרבא קשיא לי כיון דקי"ל באומר מהיום אם מתי דלר"י ור' יוסי לקמן לא נגמר' הגירושין אלא לאחר מיתה ולגירסת רש"י ותוס' לקמן הכי קי"ל כחכמים דימים שבינתיים מגורשת ואינה מגורשת וא"כ היאך כותבין זמן בגט זה הא הו"ל גט מוקדם וליכא למימר דאיירי שכותב זה התנאי בגט מהיום אם מתי דתו ליכא למיחש לבת אחותו ולא לפירות כיון שנכתב בפירוש בגט אלא דבשמעתין בסמוך משמע להדיא דאדרבא בגט איירי שאומר התנאי בעל פה מדאמרינן מספקא לן אי אמר רבי יוסי בע"פ וכן פרש"י ז"ל להדיא כגון בגט שכתב כהלכתו וכשמוסרו לה אומר זה גיטך אם מתי וכמו שאפרש עוד בסמוך דלרש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתו אין לכתוב שום תנאי בגט וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא מיפסל משום מוקדם וליכא למימר נמי דאיירי שמגרשה ע"י שליח וכשיטת הסוברים דגט מוקדם כשר ע"י שליח משום דקלא אית ליה כמו בגט הבא ממדינת הים אלא דלשון המשנה דקתני זה גיטך אם מתי לא משמע דאיירי ע"י שליח וכמו שאפרש עוד לקמן במשנה דלא תתייחד עמו אלא בפני עדים ועוד דלעיל פרק המביא תניין דף י"ח משמע להדיא דאפילו בגיטין הבאין ממדינת הים לא סמכינן אהא דאית להו קלא אלא משום שהעדים רואין שלא נמסר ביום שנכתב וע"י כן אית להו קול ומסקו אדעתייהו יום המסירה וכמ"ש שם התוס' בד"ה הנהו קלא אית להו דמה שכותבין זמן בגיטין הבאין ממדינת הים אע"ג דזמן הגט לא מהני ביה מידי אלא משום שע"י הזמן יש לו קול כשניתן אח"כ ע"י השליח דוקא כמ"ש שם התוס' בד"ה עד שעת נתינה ע"ש. נמצא דכל זה לא שייך כאן דאפילו את"ל שמגרשה ע"י שליח אכתי לית ליה קלא כיון שנמסר ביום שנכתב ואכתי הו"ל מוקדם כיון שאין הגט חל אלא לאחר כמה ימים. ואף את"ל דגט שכ"מ כי האי שמגרשה על תנאי אם ימות אית ליה קלא וכמדומה לי שראיתי סברא זו באיזה ספר דגט על תנאי יש לו קול ונעלם ממני אלא דסוף סוף זמן הגט לא מהני ביה מידי דאדרבה גרועי מגרע שקרוב להיות מוקדם כיון שאין הגט חל מאותו זמן דנהי שכותבין זמן בגיטין הבאין ממדינת הים היינו משום שע"י כך יצא הקול שרואין העדים שלא נמסר ביום הכתיבה משא"כ הכא שנמסר ביום הכתיבה ואפ"ה אינו חל מיד אין צורך כלל לכתוב זמן בגט ושייך שפיר לומר זמנו של שטר מוכיח עליו כמו במתנה. אלא שלא מלאני לבי לפרש כן דא"כ בכל גיטין שנכתבו על תנאי דאם דקי"ל שאינו גט אלא לכשיתקיים התנאי נמי תיקשי לן הכי כיון שאין כותבין התנאי בגט אלא בע"פ אמאי לא מיפסלי משום מוקדם ונצטרך לומר ג"כ דאית להו קלא וא"כ יוכשרו כשאין בהם זמן ולא ראיתי שהתעורר שום מפרש או פוסק בזה והדבר צריך תלמוד ועוד לפ"ז תיקשי הא דאמרי' בשמעתין מתניתין כרבנן ורב הונא דאמר כר' יוסי ואמאי לא מוקי רב הונא מתניתין נמי כר' יוסי ואיירי כשלא נכתב זמן בגט סוף דבר פשטא דמילתא משמע שכותבין זמן בכל הגיטין ולא פלוג רבנן וא"כ לפי מה שפי' רש"י בהאי דאמרינן במתנה זמנו של שטר מוכיח עליו דהיינו משום דאל"כ למה הוצרך לכתוב זמן ותיקשי לן טובא דה"ט לא שייך כלל בגט לכך נלע"ד בכוונת רש"י ז"ל דבעיקר מימרא דרב הונא דלענין גיטין סבר ר' יוסי דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו לא הוצרך לפרש שום טעם דרב הונא אזה גיטך אם מתי קאי וכיון דאמר אביי דאם שתי לשונות משמע אמרינן שפיר דזמנו של שטר מוכיח על לשון אם דמהיום מגרש לה ואם לשון תנאי הוא והיינו נמי טעמא דרבותינו בסמוך לענין אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש דהתירוה לינשא מה"ט דסברי כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח על לשון אם דלשון תנאי הוא כיון דבלא"ה שתי לשונות משמע וכדמסיק נמי אביי בסוף פירקין גבי אם תצא חמה מנרתיקה דלר' יוסי מגורשת למפרע אמנם מצאתי לרשב"ם ז"ל בפ' גט פשוט שכתב דר' יוסי ס"ל כר"א דע"מ כרתי ולא בעינן זמן אלא דאכתי ע"כ האי סוגיא לענין דכשר בדיעבד אבל לכתחלה לכ"ע בעינן זמן שלא תצטרך להביא ע"מ לפנינו וכן משמע להדיא מסוגיא דלעיל גבי מפני מה תקנו זמן וע"ש בחידושינו. משא"כ לענין מתנה דאיירי בה ר' יוסי שהוא בלאחר מיתה דלא שייך בלאחר שתי לשונות וא"כ מהיכא תיתי נאמר דזמנו של שטר מוכיח ונצטרך לומר דהא דקאמר לאחר מיתה מיהדר קהדר ביה והא קי"ל יד בעל השטר על התחתונה וכ"ש דלשון לאחר לא שייך כלל למפרע וכמו שכתב רש"י ז"ל להדיא סוף פירקין גבי לכשתצא חמה מנרתיקה דאפילו לר' יוסי לא שייך בכה"ג לומר זמנו של שטר מוכיח כיון דקאמר בהדיא שלא יחול אלא לכשתצא ומ"ש במתנה דלר' יוסי זמנו של שטר מוכיח מש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דבמתנה מוכחא מילתא דזמנו של שטר מוכיח דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר משא"כ בגיטין דלא שייך האי סברא כדפרישית דלעולם צריך לכתוב זמן מש"ה לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח בלאחר מיתה אלא באם דוקא והיינו דללישנא קמא דרב הונא לא מתני לה אסיפא וכמו שאפרש עוד בטוב טעם אף ללישנא בתרא דר' הונא בסמוך דמתני לה אסיפא עיין עליו זה נ"ל ברור כשמש בכוונת רש"י ז"ל דאזיל ביה לשיטתו דסוף פירקין וכמו שאפרש שם בעזה"י ודוק היטב:

תוס' בד"ה הכי אמר רב הלכה כר' יוסי והא דאמר בפר' בתרא אתקין רב כו' אין זה אלא לשופרא בעלמא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה אמאי לא ניחא להו דלרב מספקא ליה אי הלכה כר' יוסי בעל פה כדמסקינן בשמעתין דלרב הונא מספקא ליה ומש"ה הוצרך רב לתקן מיומא דנן לאפוקי מספיקא וכן הקשה מהרש"א ז"ל. מיהו מצינן למימר דאכתי קשיא להו ללישנא בתרא דרב הונא דמתני לה אסיפא וא"כ משמע דהא דלא מתני נמי ארישא היינו משום דברישא לר' יוסי חליצה נמי לא בעיא דלא שני ליה בין זמנו של שטר בתנאי בכתב לבעל פה כדפשיטא ליה לרבה ומש"ה לא משמע להו דלרב מספקא ליה בע"פ. ויותר נראה לי דא"א לומר כלל דלרב מספקא ליה בע"פ והיינו לפי מה שפירש רש"י ז"ל דריעותא דתנאי בע"פ היינו משום דאיכא למימר מיהדר הדר ביה מזמן השטר וא"כ מה הועיל נמי במאי דתקין בגיטא מיומא דנן ולעלם ומשמע שכותב לשון זה בגט ואכתי לא מהני אי מתנה לאח"כ שום תנאי דאיכא למימר הדר ביה ממה שכתב מיומא דנן והיה לו לתקן שיאמר כן בעל פה אע"כ דרב לא שני ליה בין כתב לבע"פ כן נ"ל נכון אלא דמל' התוספות בסמוך בד"ה אי אמר לא משמע כן ודו"ק. ובזה נתיישב' לי ג"כ שיטת הרי"ף שכתב בפ' יש נוחלין לתרץ קושיא דרב אדרב ומחלק בין ממונא לאיסורא ופירשו כל מפרשי דבריו דהיינו משום דמספקא ליה לרב ומשום חומרי דעריות לא פסיקא ליה בגיטין וא"כ קשיא לן דטפי הו"ל למימר דמספקא ליה לרב בעל פה כדאמרינן בשמעתין ולמאי דפרישית אתי שפיר דלענין תקנתא דרב מיומא דנן ולעלם לא שייך לומר דשני ליה בין כתב לבע"פ. והרמב"ם ז"ל מחלק ג"כ בין ממון לגיטין וכתב הכסף משנה משום דבגיטין שצריך לכתוב זמן לא אמרי' זמנו של שטר מוכיח ומלבד מה שהארכתי דא"א לומר כן עוד יש לתמוה שחילוק זה לא נזכר בשמעתין ואין להאריך יותר:

ר' יוסי היא. הלכך ליכא למיחש לחורבא דאילו לר' מאיר איכא למיחש דלמא זימנין דאמר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו ואזלי הני שלוחי וחיישי לכיסופא דסופר ומחתמי ליה בלא דעת הבעל אבל לר' יוסי ליכא למיחש להכי שהרי לא יכתוב סופר גט אלא אם כן ישמע מפי הבעל עצמו: ואי ס''ד מודה ר' יוסי באומר אמרו. הך חורבא גופה לר' יוסי איתא: כולה ר' יוסי היא. ורישא דאמר כתבו לאו דווקא דאפילו תנו נמי פסול כדקתני סיפא עד שיאמר לסופר ויכתוב ואורחא דתנא למיתני ולאוסופי ונקט למילתיה בלשון לא מיבעיא הך אלא אפילו הא נמי פסיל עד שיאמר כו': תניא כוותיה דרב אשי. דבאומר אמרו נמי פסיל רבי יוסי: לאפוקי מדרב כהנא. דאמר לעיל (דף עא.) חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו: מתני' אם מתי לא אמר כלום. דמשמע לכשאמות ואין גט לאחר מיתה: זה גיטך מחולי זה. משמע מחולי זה ואילך וכיון שמת מתוך החולי נמצא שאין הגט חל אלא לאחר מיתה: מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט. מספקא לן אי תנאה הוי מהיום אם אמות וכיון שמת נתקיים התנאי ונמצא שהוא גט משעת נתינתו או חזרה הוי שחזר בו ממאי דאמר מהיום ואמר לאחר מיתה יהא גט ואינו כלום דבשלמא גבי מתנה איכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה אבל הכא ליכא למימר הכי ואי משום תנאה ה''ל למימר מהיום אם מתי ובגמרא פריך מ''ש מרישא: חולצת. שמא אינו גט: ולא מתייבמת. שמא גט הוה והויא לה גרושת אחיו וקיימא עליה בכרת הואיל ולא החזירה: גמ' והדר תני כו' אלמא לאו כלאחר מיתה דמי. דאילו במהיום ולאחר מיתה תני סיפא גט ואינו גט: משמע כמעכשיו. אם יתקיים תנאי זה שאמות וכשמת הוה גט למפרע אבל לאחר מיתה לא משמע תנאה וספוקי מספקא לן: וחולצת. כלומר אסורה להתייבם דמספקא ליה אי הוה גט אי לא ולקמיה מפרש ואזיל: והא מדסיפא. גבי מהיום ולאחר מיתה תנא חולצת וברישא לא תנא מכלל דדוקא קתני: מתני'. דבעי מהיום: כרבנן. דפליגי עליה דרבי יוסי ביש נוחלין (ב''ב קלו.) דקא תני הכותב כל נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ואי לא ה''ל מתנה לאחר מיתה וה''נ גט לאחר מיתה הוא: ורב הונא כר' יוסי דאמר. התם אינו צריך דקא סבר זמנו של שטר מוכיח עליו דמהיום נתן לו את גוף הקרקע והפירות יאכל הוא בחייו דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר המתנה: חליצה נמי לא ליבעי. דהא אמר אע''ג דלא כתב מהיום כמאן דכתב מהיום דמי ומהיום אם מתי תנן במתני' דכשר: טעמא דר' יוסי לא ידענא. אמאי קאמר א''צ:

ומשום כיסופא דסופר חיישי ומחתמי ליה. הוה מצי לשנויי כיון דאמר מר כשר ולא תעשה כו' ולאסוקי כדמסיק בהתקבל (לעיל סז.) אלא לפי שכבר דקדק. ולא חש לחזור ולהאריך ומכאן יש להוכיח דפרק מי שאחזו סדרו אחר התקבל.: לא מיבעיא היכא דלא אמר לבי תלתא כו'. לא מיבעיא קמא אתי אפי' לר''מ דקאמר לא מיבעיא כתבו אלא אפי' תנו כיון דמיירי בב' כדקאמר בתר הכי לא מיבעיא היכא דלא אמר לבי תלתא אע''ג דקאי לרבי יוסי אין לחוש דמדקדק כל לא מיבעיא שיכול לומר ויש ספרים דגרסי לא מיבעיא היכא דלא אמר לבי תלתא תנו אלא אפילו אמר לבי תלתא תנו: תניא כוותיה דרב אשי. לכאורה משמע דלא מייתי מינה ראיה אלא דלא מודה ר' יוסי באומר אמרו אבל הרב רבי אלחנן פירש בשם ר' יצחק דמוכח מינה דלא מיבעיא קאמר כדמשני רב אשי דודאי אי הוי תני נכתוב גט לאשתך כו' הוה דייקינן הא אמר תנו נותנין כדדייק אמתני' והוי רישא ר''מ אבל השתא דנקט כתב הסופר לשמה דמשמע הא אם אמר לשום אדם מהני והא ליתא דאפילו לר''מ לא מהני אלא ודאי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לא אמר כתבו אלא אפי' אמר כתבו ולא מיבעיא דלא אמר תנו כו' כדדייק אמתני': קולו לאפוקי מדרב כהנא כו'. וא''ת ואמאי נקט מדרב כהנא ממתני' נמי אתיא לאפוקי דמכשרה בהרכנת הראש בלא קול וי''ל דמסתברא דהרכנה דמתני' מהני כמו קול כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת הקול כמו תן גט זה לאשתי אם היה זכות לה לא היה יכול לחזור בו ואע''פ שהיא אינה אומרת כלום כיון שהיא מתרצה בלא שמיעת קולה הוי שלוחה ובבריית' דנקט עד שישמעו קולו לא שנה אלא למעוטי חרש דרב כהנא דמסתבר למעוטי: מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט. כתב ר''ת מהיום אם מתי אם מת בו ביום לא ידענא מה אדון בה ולרבינו אלחנן נראה דמהיום הוי כמו מעכשיו ודעתו שיהא גט לאלתר דמסתמא דלכך נותן גט שירא למות וכי אין לו לירא שמא ימות בו ביום אלא ודאי לאלתר קאמר שיהא גט ומכל מקום נכון להחמיר: הכי אמר רב הלכה כרבי יוסי. והא דאמרינן בפרק בתרא (לקמן פה:) התקין רב בגיטא מן יומא דנן ולעלם ולאפוקי מדרבי יוסי אין זה אלא לשופרא בעלמא דהא כרבי יוסי ס''ל כדאמר הכא ואית דגריס לקמן רבא לפי זה צריך לומר נמי דלשופרא דשטרא תקן דהא אמר בסמוך דלרבא פשיטא ליה דהלכה כרבי יוסי אפילו בעל פה וכן פירש בקונטרס לקמן [ועי' תוס' לעיל לט: ד''ה משום]: