גיטין עא ע"ב

וְהָתְנַן שְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּיקְּחוֹת אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אַחַת פִּיקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת וְכֵן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת נְשׂוּאוֹת לִשְׁנֵי אַחִין פִּיקְּחִין אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין חֵרְשִׁין אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין אֶחָד פִּיקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם
וְאִם הָיוּ נׇכְרִיּוֹת יִכָּנְסוּ וְאִם רָצוּ לְהוֹצִיאָן יוֹצִיאוּ
אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל
אָמַר אַבָּיֵי אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא נִישַּׁטֵּת לֹא יוֹצִיא נִתְחָרֵשׁ הוּא אוֹ נִשְׁתַּטָּה לֹא יוֹצִיא עוֹלָמִית מַאי עוֹלָמִית לָאו אַף עַל גַּב דְּיָכוֹל לְדַבֵּר מִתּוֹךְ הַכְּתָב
אָמַר רַב פָּפָּא אִי לָאו דְּאַשְׁמְעִינַן רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה אָמֵינָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְפָרוֹשֵׁי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא הוּא דַּאֲתָא וּמַאי עוֹלָמִית אַף עַל גַּב דַּחֲזֵינָא לֵיהּ דְּחָרִיף
אִי נָמֵי לְכִדְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבַר תּוֹרָה שׁוֹטָה מִתְגָּרֶשֶׁת מִידֵּי דְּהָוֵה אַפִּיקַּחַת בְּעַל כׇּרְחָהּ
וּמָה טַעַם אָמְרוּ אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר
מַתְנִי' אָמְרוּ לוֹ נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתֶּךָ וְאָמַר לָהֶן כְּתוֹבוּ אָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל עַד שֶׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר כְּתוֹב וְלָעֵדִים חֲתוֹמוּ
גְּמָ' טַעְמָא דְּלֹא אָמַר תְּנוּ הָא אָמַר תְּנוּ נוֹתְנִין מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר מִילֵּי מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ
אֵימָא סֵיפָא עַד שֶׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר כְּתוֹב וְלָעֵדִים חֲתוֹמוּ אֲתָאן לְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ
רֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר וְסֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי אִין רֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר וְסֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי
אַבָּיֵי אָמַר כּוּלָּהּ רַבִּי מֵאִיר הִיא וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּלָא אֲמַר תְּנוּ אִי הָכִי עַד שֶׁיֹּאמַר תְּנוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ
אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּלָא אֲמַר לְבֵי תְלָתָא אִי הָכִי עַד שֶׁיֹּאמַר לִשְׁלֹשָׁה מִיבְּעֵי לֵיהּ
אֶלָּא כּוּלַּהּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּלָא אֲמַר אִמְרוּ
אִי הָכִי עַד שֶׁיֹּאמַר אִמְרוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ
וְעוֹד מִי מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר אִמְרוּ וְהָתְנַן כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד כָּשֵׁר וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה חָתַם סוֹפֵר שָׁנִינוּ וְאָמַר רַב חִסְדָּא מַתְנִיתִין מַנִּי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

והתנן: שני אחין חרשין שנישאו נשואין ברמיזה, לשתי אחיות פיקחות או לשתי אחיות חרשות או לשתי אחיות, אחת פיקחת ואחת חרשת, שכולן נישואיהן הן רק מדרבנן, כיון שהבעלים כנסו אותן ברמיזה.

וכן שתי אחיות חרשות שנישאו ברמיזה, והיו נשואות לשני אחין פיקחין או לשני אחין חרשין או לשני אחין אחד פיקח ואחד חרש, שכולן נישאו רק מדרבנן, כיון שנישאו ברמיזה.

דינם: הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום, כיון שזאת שנפלה ליבום היא אחות אשתו של היבם, וכל העריות פטורות מן היבום ^[13].

ואם היו שתי הנשים נכריות ואין איסור ערוה בנישואי שתיהן, ומת אחד מהאחין.

האח השני אינו יכול לחלוץ, מפני שהוא חרש ונתמעט מחליצה, או מפני שהיא חרשת ואינה יכולה לומר "מאן יבמי".

אלא יכנסו את היבמה ואם רצו אחר כך להוציאן - יוציאו, כי גט של חרש יכול להפקיע זיקת קידושי חרש.

מוכח ממשנה זו, שיבמה מאח חרש שנפלה לחרש, יכול לגרשה, ולא גוזרים אגב יבמה מאח פיקח שאינו יכול לגרשה.

אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא, שיש לחזור לתירוץ הראשון, שמה ששנינו בחרש מעיקרו שאינו יכול לגרש בכתב, היינו ביבמה מאח פיקח.

ומה שאמרנו לעיל לבאר שרב כהנא סובר כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שחרש שהיה פיקח מעיקרו יכול לגרש גירושין גמורים מן התורה, אין לומר שכולם סוברים כך, ורבן שמעון בן גמליאל בא רק לפרש את דברי תנא קמא ולא לחלוק עליו.

שהרי אמר רבי יוחנן במפורש: חלוקין עליו חביריו על רבן שמעון בן גמליאל וסוברים שאם פיקח קידש אשה בקדושין גמורים ונתחרש, אינו יכול לגרשה אפילו אם יודע לכתוב.

אמר אביי, אף אנן נמי תנינא שהחרש אינו יכול לגרש אפילו אם יכול לדבר בכתיבה, לפי ששנינו לגבי האשה, שרק אם נישטת לאחר הנישואין - לא יוציא, ואסור לגרשה.

אבל היתה פקחת ונתחרשה יכול לגרשה, שלא צריך את דעת האשה בגירושין, ויכול לגרשה אפילו בעל כרחה.

ורק בנשטית גזרו רבנן שלא יגרשה, משום שאינה יודעת לשמור עצמה וחששו שינהגו בה הפקר בזנות, מה שאין כן אם תשאר נשואה, יזהרו בה כיון שהיא אשת איש.

מה שאין כן הבעל, בין אם נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא את אשתו עולמית.

ומבואר, שאם כנסה כשהיה פיקח ונתחרש, אינו יכול לגרשה.

והוינן בה: מאי [מה היא] ההדגשה שלא יוציא את אשתו עולמית?

לאו [האם לא] נכתב לרבות שאף על גב דיכול לדבר מתוך הכתב בכל זאת אינו מגרש את אשתו גירושין מן התורה, ואם כנסה כשהיה פיקח שקידושיה קידושין מדאורייתא אינו יכול לגרשה.

אמר רב פפא: אי לאו דאשמועינן [אם לא שהשמיענו] רבי יוחנן שרבן שמעון בן גמליאל בא לחלוק על תנא קמא.

הוה אמינא [הייתי אומר], שרבן שמעון בן גמליאל לפרושי טעמא דתנא קמא הוא דאתא [הוא בא], וכולם מסכימים שאפילו חרש שהיה פיקח בשעת הקידושין, וקידושיו קידושין מן התורה, מועלת כתיבתו לגירושין.

ולפי זה מאי [מה היא] ההדגשה ששנינו בפקח ונתחרש שלא יוציא את אשתו עולמית?

ומבארינן: אין זה בא ללמדנו שאף מתוך הכתב אינו יכול לצוות לכתוב גט, אלא בא ללמדנו שאף על גב דחזינא ליה דחריף [שאף על פי שאנו רואים בו שהוא חריף] ומבין, אינו בר גירושין לצוות לאחרים ברמיזה לגרש, אבל מתוך הכתב, יכול לגרש.

אי נמי, ההדגשה של עולמית נכתב לדייק לכדרבי יצחק, כי מכך שברישא לא כתוב עולמית ובסיפא כתוב עולמית, מדויק, שהדין ברישא שאינו מגרש את אשתו השוטה הוא רק מדרבנן, והדין בסיפא שאם הבעל שוטה אינו מגרש, הוא מדאורייתא. כדברי רבי יצחק.

דאמר רבי יצחק: דבר תורה שוטה היודעת לשמור גיטה ^[14] מתגרשת, מידי דהוה [כמו שהוא הדין] אפיקחת בעל כרחה, שאין צריך לדעת האשה בגירושין.

ומה טעם אמרו חכמים שאשה שוטה אפילו היודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת?

כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, כיון שאינה יודעת לשמור את עצמה.

מה שאין כן באופן שהבעל חרש שאף מדאורייתא אינו יכול לגרש, כיון שצריך את דעתו, שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו, ולכן הדגישה הברייתא בסיפא כשהבעל חרש [שאינו יכול לדבר אפילו מתוך הכתב] או שוטה שאינו יכול לגרש "עולמית".

מתניתין:

אמרו לו לבעל כשהיה בריא, או כשהיה שכיב מרע [חולה שעומד למות] אבל דעתו היתה עדיין צלולה עליו, נכתוב גט לאשתך כדי שלא תיזקק ליבם לאחר מותך.

ואמר להן הבעל כתובו ^[15].

הרי הם בעצמם צריכים לכתוב ולחתום.

[וכן יכולים הם ליתנו לאשה, שהרי מדובר כאן בחולה או במפרש בים וכדומה, כמו שנתבאר בפרק לעיל, שבאמרו "כתבו" דינו כאומר "כתבו ותנו"].

ואם אותם אנשים לא כתבו וחתמו על הגט בעצמם, אלא אמרו לסופר וכתב את הגט, ואמרו לעדים וחתמו על פיהם.

אף על פי שכתבוהו הסופר וחתמוהו העדים, ונתנוהו לו לבעל, וחזר הבעל ונתנו לה נמצא שגילה דעתו שלא הקפיד ששליחיו יכתבו ויחתמו בעצמם.

מכל מקום הרי הגט בטל, עד שהבעל בעצמו יאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו, כי צריך שיהא הגט נכתב ונחתם בציוויו של הבעל ^[16].

גמרא:

מדייקת הגמרא מהמשנה: טעמא שהגט פסול אם הבעל לא אמר במפורש לסופר לכתוב, משום שמבואר במשנה דלא אמר לאותם אנשים בלשון "תנו", אלא אמר להם במפורש בלשון "כתבו", משמע שמקפיד בדווקא שהם עצמם יכתבו, ולא יאמרו לאחר לכתוב, שמתבייש לגלות לאחרים שאינו יודע לכתוב גט בעצמו, ובזה אפילו רבי מאיר מודה לעיל [דף סו], שאם אמר כתבו גט לאשתי, אפילו אמר לבית דין, לא עשאם בית דין בשביל להרשות לאחרים לכתוב הגט.

הא אם אמר להם הבעל בלשון "תנו", ואמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום - נותנין אפילו שהבעל לא צווה אותם על כך במפורש.

מני [בשיטת מי היא]?

בשיטת רבי מאיר היא.

דאמר: מילי מימסרן לשליח. ניתן למנות שליח למסירת דברים, ואם כן נעשים שלוחים גם למינוי אחרים במקומם.

כך מדויק מהרישא של המשנה, ומקשה הגמרא סתירה לכך מהסיפא:

אימא, עיין בסיפא של המשנה, ששנינו בה:

הגט בטל, עד שהבעל בעצמו יאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו". משמע שאין שום צד היתר לומר לאחרים לכתוב, אלא השומע מפי הבעל הוא יכתוב, ואפילו שאמר הבעל לשלושה [שהם בית דין] ואפילו לא אמר להם בלשון "כתבו" אלא בלשון "תנו" שאינו מקפיד אם יכתבו אחרים.

אם כן מדויק מהסיפא, שהמשנה אתאן [הולכת ובאה] לרבי יוסי, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח - לא ניתן למנות שליח למסירת דברים, ולא נעשים שלוחים למינוי אחרים, ולכן כל זמן שלא מינה הבעל במפורש את הסופר לכתוב הגט, אינו כותב, אפילו שלא הקפיד על השלוחים שלא ימנו אחר וסמכם לכך, שאינם נעשים שלוחים לדבר זה, לצוות לאחרים.

אם כן יוצא שרישא של המשנה כשיטת רבי מאיר היא, וסיפא של המשנה כשיטת רבי יוסי היא ^[17], וכיצד זה שהמשנה נוקטת כשתי שיטות החולקות זו על זו? ומתרצינן: אין [אכן], המשנה באמת נוקטת ברישא כשיטת רבי מאיר, ובסיפא כשיטת רבי יוסי, אפילו שהשיטות חולקות זו על זו ^[18].

אביי אמר לתרץ באופן אחר: כולה [כל המשנה] כשיטת רבי מאיר היא.

והכא במאי עסקינן, בסיפא שכתוב בו, שאין הגט כשר עד שיאמר לסופר עצמו שיכתוב, מדובר - דלא אמר הבעל בלשון "תנו" אלא אמר בלשון כתבו.

וזהו כוונת הסיפא, שבאמר הבעל בלשון "כתבו" אין הגט כשר עד שיאמר לסופר עצמו שיכתוב.

ומקשינן: כיון שיש צד היתר לומר לאחרים שיכתבו באופן שאמר להם בלשון "תנו", אי הכי [אם כך] "עד שיאמר הבעל בלשון תנו", מיבעי ליה [היה צריך] התנא לומר, והייתי יודע בקל וחומר שכשר באופן הפשוט יותר, שהבעל אמר בעצמו לסופר שיכתוב.

אלא ודאי, שבסיפא מדובר אפילו באמר להם הבעל בלשון "תנו", והטעם שהגט כשר רק באופן שהבעל צווה בעצמו לסופר לכתוב, משום שהכא במאי עסקינן [כאן בסיפא במה מדובר] - דלא אמר לבי תלתא [לשלושה], אלא אמר לשנים, ובשנים מודה רבי מאיר, שאפילו אמר להם הבעל בלשון "תנו" כותבים הם בעצמם, שלא עשאם בית דין למנות אחרים לכתוב ולחתום, ואינם שלוחים לכך.

ומקשינן: כיון שיש צד היתר לומר לאחרים לכתוב באופן שהבעל אמר לשלושה בלשון "תנו", אי הכי [אם כך] "עד שיאמר הבעל לשלשה תנו" מיבעי ליה [היה צריך] התנא לומר, והייתי יודע בקל וחומר שכשר באופן הפשוט יותר שאמר הבעל בעצמו לסופר שיכתוב.

אלא צריך לומר: שהמשנה כולה כשיטת רבי יוסי היא,

ומה שנקטו ברישא שאמר הבעל בלשון "כתובו", לא נאמר לדייק שאילו אמר הבעל בלשון "תנו" בלא כתובו, שאומרים לאחרים ויכתבו,

אלא, והכא במאי עסקינן [כאן ברישא במה מדובר], הטעם שאינם יכולים למנות אחרים לכתיבת הגט, אינו משום שלא אמר להם הבעל בלשון "תנו" אלא משום דלא אמר להם הבעל בלשון "אמרו".

שאם היה אומר להם הבעל בלשון "אמרו" לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו, היו נעשים שלוחים על האמירה לאחרים, ובזה מודה רבי יוסי שהרי עשאן שלוחים לכך.

ומקשינן: כיון שיש צד היתר לומר לאחרים שיכתבו, באופן שאמר להם בלשון "אמרו", אי הכי [אם כך] "עד שיאמר להם הבעל בלשון אמרו" מיבעי ליה [היה צריך] התנא לומר בסיפא, והייתי יודע בקל וחומר שכשר באופן הפשוט יותר שאמר הבעל בעצמו לסופר שיכתוב.

ועוד קשה, מי מודה רבי יוסי באומר הבעל בלשון "אמרו" שיכולים השלוחים לומר את צווי הבעל לאחרים?

והתנן: כתב סופר את הגט ועד אחר חתם - כשר הגט, שיש בו עדות של שנים, כתב ידי הסופר, וחתימת האחר.

ואמר רבי ירמיה: חתם סופר שנינו, ולא כתב סופר, שרק אם חתם הסופר יחד עם העד האחר, אז כשר הגט.

ואמר רב חסדא: מתניתין המכשירה את חתימת הסופר מני [כשיטת מי היא]?

הערות

^[13] כתב הרש"ש, עיקר החידוש של המשנה הוא מה שפקחת הנשואה לחרש שנפלה ליבום לפני חרש הנשוי לחרשת - פטורה מן החליצה ומן היבום, כי היינו אומרים שזיקת היבמה הפיקחת חזקה יותר מנשואי אחותה החרשת, ומחדשת המשנה שכיון שהיתה נשואה לחרש, זיקתה אינה עדיפה מנשואי אחותה.

^[14] שאם אינה יודעת לשמור גיטה, אינה מגורשת מן התורה, כי נתמעטה ביבמות [קיג ב], מ"ושלח" - למעט מי שמשלחה וחוזרת.

^[15] החתם סופר מקשה, למה המשנה נקטה באופן ששאלו את הבעל, ולא נקטה בפשיטות באופן שהבעל מעצמו אמר כתובו. ותירץ, שהמשנה רצתה לחדש, שאפילו אם מדובר באופן, שאם ימות אשתו תהיה זקוקה ליבום, ומשום כך שאלו אותו אם רוצה לגרש, ואם כן כוונתו לטובת האשה ולא שייך בזה בזיון הבעל שמגרש משום קטטה, מחדשת המשנה, שאף על פי כן צריך שיאמר בעצמו לסופר שיכתוב את הגט, מצד הטעמים המוזכרים בגמרא.

^[16] הבית שמואל [קכג א] מקשה שהמשנה אינה הולכת לא כשיטת רבי מאיר ולא כשיטת רבי אלעזר, שלפי רבי מאיר הסובר שעדי חתימה כרתי, הבעל אינו צריך לומר לסופר לכתוב, כי הרי אפילו מצא גט באשפה כשר [כמבואר לעיל ג ב], ולפי רבי אלעזר הסובר שעדי מסירה כרתי, אין צריך עדי חתימה. ותירץ, שהמשנה הולכת כשיטת רבי יהודה [לעיל כא ב] המצריך כתיבה וחתימה. גם הפני יהושע מקשה שבמשנה כתוב שהגט בטל, והיינו בטל לגמרי מן התורה, וקשה, למאן דאמר שעדי מסירה כרתי למה בטל באופן שלא אמר לעדים חתומו, ולמאן דאמר עדי חתימה כרתי, קשה למה בטל הגט כשלא אמר לסופר לכתוב, הרי אפילו מצאו באשפה כשר. ובשלמא לפי שיטת הרי"ף [יח ב מדפי הרי"ף] והרמב"ם [גירושין א טז], יש לומר שמדובר כשלא היו עדי מסירה שאז כשר בעדי חתימה, אבל לדברי התוספות [לעיל ד א] הסוברים, שלדעת רבי אלעזר לעולם צריך עדי מסירה, אם כן קשה למה צריך לומר לעדים חתומו.

^[17] החתם סופר מסביר את המחלקות האם מילי מימסרן לשליח, שנחלקו, האם שליחות נלמדת מסברא, כיון שכן דרך העולם, ולפי זה גם במילי שייך שליחות, ומה שצריך פסוק ללמוד דין שליחות [בגמרא בקידושין מא], היינו כדי שלא נלמד ממה שנתמעט שליח לדבר עבירה למעט כל שליחות. או ששליחות נלמדת מגזירת הכתוב, ואין לך בו אלא חידושו, ומצינו שליחות במעשה ולא במילי.

^[18] המהרש"א במהדורא בתרא [לקמן עב א] מקשה, מה חידשה המשנה, הרי כבר שנינו לעיל [סו ב] את מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי, ובשלמא אם כולה רבי מאיר או כולה רבי יוסי, אם כן משמיענו המשנה שסתמא כאחד מהשיטות, אבל אם הרישא רבי מאיר והסיפא רבי יוסי קשה מה חידשה המשנה.

והתנן [והרי שנינו במשנה]: שני אחין חרשין שנישואיהם תקפים רק מדברי סופרים, שהיו נשואין שתי אחיות פיקחות, או שהיו נשואים שתי אחיות חרשות, או שהיו נשואים שתי אחיות אחת פיקחת ואחת חרשת, וכן אם היו שתי אחיות חרשות שנישואיהן תקפים רק מדברי סופרים נשואות לשני אחין פיקחין, או לשני אחין חרשין, או לשני אחין שהיה אחד פיקח ואחד חרש — הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום, שהיבמה פטורה לגמרי מדין יבום משום שהיא אחות אשתו של היבם, ואסורה עליו כערוה.

ואם היו שתי הנשים נכריות (זרות), כלומר, שאינן קרובות זו לזו ואין איסור ערוה בנישואי שתיהן — יכנסו, יכול האח הנשאר לכנוס אותן, ואם רצו להוציאן (לגרשן) אחר היבום על ידי גט — יוציאו. וכיון שנאמרו הדברים כהלכה כללית, משמע שאף האח החרש יכול להוציא את יבמתו (אשת אחיו החרש) בגט, ואין אנו גוזרים באח חרש משום אח פיקח!

אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא [מחוור, ברור, כפי שתירצנו מתחילה] שמדובר ביבמה שנפלה לפני חרש מעיקרו מאחיו הפיקח. ומדוע להעמיד את דברי רב כהנא בשם רב כדעת רבן שמעון בן גמליאל דווקא?

שאמר ר' יוחנן: חלוקין עליו חביריו על רבן שמעון בן גמליאל, וסבורים שאין סומכים כלל על כתבו של החרש.

אמר אביי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] שאין תקנה על ידי כתיבה: אשה שנישטת (השתטתה, השתגעה) אחרי שהתחתנה — לא יוציא, שאסרו חכמים לגרש אותה. אם נתחרש הוא הבעל או נשתטה הוא — לא יוציא עולמית. ודנים: מאי [מה פירוש] מה טעם ההדגשה "עולמית"? לאו [האם לא] מדובר אף על גב [אף על פי] שיכול לדבר מתוך הכתב, ובכל זאת אינו יכול לגרש?

אמר רב פפא: אי לאו דאשמועינן [אם לא שהשמיע לנו] ר' יוחנן שיש כאן מחלוקת, הוה אמינא [היינו אומרים] שרבן שמעון בן גמליאל רק לפרושי טעמא [לפרש את הטעם] של התנא קמא [הראשון] הוא דאתא [שבא] ואינו חולק עליו וסומכים על הכתיבה של פיקח שנתחרש, ומאי [ומה פירוש] "עולמית"? אין הכוונה שאף מתוך הכתב לא יוכל לצוות לכתוב גט, אלא אף על גב דחזינא ליה דחריף [אף על פי שאנו רואים בו שהוא חריף ומבין] בכל זאת אין סומכים על הבנתו ורמזיו, אבל בכתב — כשר.

אי נמי [או גם כן] הדגישה הברייתא "עולמית" דווקא בבעל שנתחרש או נשתטה, לכ פי שאמר ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: דבר תורה שוטה מתגרשת, מידי דהוה [כפי שהוא הדין] אפיקחת [על, לגבי פיקחת] שמתגרשת בעל כרחה, שכשם שאין צורך בדעתה כשהיא פיקחת, כך אף כשאין בה דעת כלל — יכול בעלה לגרשה.

ומה טעם אמרו חכמים אינה מתגרשת — כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, שאם אינה נשואה ואין בעלה שומרה והיא עצמה אינה בת דעת לשמור עצמה, תיעשה כהפקר לכל חוטא. אולם בעל חרש או שוטה אף מדין תורה אינו יכול לגרש, ולכן הדגישה הברייתא "עולמית".

א משנה אמרו לו לבעל "נכתוב גט לאשתך"? ואמר להן "כתובו", ואמרו אותם אנשים לסופר וכתב, ולעדים וחתמו, אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו, וחזר הוא עצמו ונתנו לה — הרי הגט בטל, עד שיאמר הוא עצמו לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו".

ב גמרא מן המשנה מדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שלא אמר להם "תנו גט לאשתי ", ומשום כך הגט פסול, שהרי אמר להם במפורש לכתוב, הא [הרי] אם אמר "תנו" ואמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום — נותנין, מני [שיטת מי היא]? שיטת ר' מאיר היא, שאמר: מילי מימסרן [דברים נמסרים] לשליח, כלומר, אדם יכול למנות שליח לא רק לעשות מעשה עבורו, אלא גם לתת לשליח הוראה ("דברים") והשליח יכול לומר לאחרים לעשות.

אימא סיפא [אמור את הסוף של המשנה]: "עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו", אם כן אתאן [הגענו] לשיטת ר' יוסי, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח.

ותמוה: וכי רישא [ראש, תחילת] המשנה כשיטת ר' מאיר וסיפא [והסוף] כשיטת ר' יוסי? ומשיבים: אין [כן], רישא [הראש] כשיטת ר' מאיר וסיפא [והסוף] כשיטת ר' יוסי אף שדבר כזה אינו רגיל, מכל מקום אפשר שיהיו במשנה שתי שיטות.

אביי אמר: כל המשנה כולה כשיטת ר' מאיר היא, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — שלא אמר "תנו" שאם היה אומר "תנו" היה מועיל. ומקשים: אי הכי [אם כך], "עד שיאמר תנו" מיבעי ליה [היה צריך לו לומר], שהרי די בכך כדי להכשיר את הגט, ולא כפי שיש במשנה "עד שיאמר לסופר"!

אלא יש לומר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שלא אמר לבי תלתא [לשלושה] אלא אמר לשנים, ושנים דינם כעדים ולא כבית דין, ואינם יכולים להורות לאחרים לכתוב גט, אף אם אמר להם "תנו", אלא הם עצמם צריכים לעשות זאת. ומקשים: אי הכי [אם כך] גם אז לשון המשנה אינה מדוייקת, שהרי "עד שיאמר לשלשה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא יש לומר באופן אחר: כל המשנה כולה כשיטת ר' יוסי היא, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — שלא אמר במפורש לשליחיו "אמרו לסופר ויכתוב

". ומקשים: אי הכי [אם כך] הלשון "עד שיאמר לסופר "אינה נכונה, אלא: עד שיאמר "אמרו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

ועוד, יש להקשות לגופו של התירוץ: מי [האם] מודה ר' יוסי באומר "אמרו" שהגט כשר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם היתה עדות לגבי כתב סופר המעיד שהוא כתבו, וחתימת עד אחד — הרי זה גט כשר, ואמר ר' ירמיה: לא כתב סופר אלא דווקא חתם סופר שנינו, שחתומים שנים בגט, הסופר ועד אחר שעימו, ואמר רב חסדא על כך: מתניתין [משנתנו זו] המכשירה חתימת סופר כעד על הגט מני [כשיטת מי היא]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But didn’t we learn in a mishna (Yevamot 112b): In a case where there were two deaf-mute brothers, whose marriage is valid by rabbinic law, married to two halakhically competent sisters, or to two deaf-mute sisters, or to two sisters, one of whom was halakhically competent and one of whom was a deaf-mute; and similarly, if there were two deaf-mute sisters, whose marriage is valid by rabbinic law, married to two halakhically competent brothers, or to two deaf-mute brothers, or to two brothers, one of whom was halakhically competent and one of whom was a deaf-mute; and in each case one brother dies without children, then all these women are exempt from ḥalitza and from levirate marriage. Each sister is exempt, as she is the sister of the wife of the yavam.

And if they were unrelated women the men may marry them in levirate marriage, and if they wanted to divorce them later via a bill of divorce they may divorce them. Since this is stated as a general halakha it indicates that the deaf-mute brother can also give a bill of divorce to his yevama who was previously married to his deaf-mute brother, and the Sages did not institute a decree in order not to create confusion with the similar case of a deceased halakhically competent brother.

Rather, it is clear as we initially answered, that it is referring to a yevama, previously married to a halakhically competent brother, who fell before a yavam who was a deaf-mute from birth. The alternative answer given on the previous amud is rejected.

Rabbi Yoḥanan says: The colleagues of Rabban Shimon ben Gamliel disagree with him, and hold that written instructions from a deaf-mute have no halakhic validity.

Abaye said that we, too, learn in the mishna (Yevamot 112b) that non-verbal instructions are insufficient to initiate a divorce even for one who was born with the ability to hear and subsequently became a deaf-mute: If a woman became an imbecile after her wedding the Sages instituted that the husband must not divorce her. If the husband became a deaf-mute or an imbecile he can never divorce her, as he does not have the legal competence to grant a bill of divorce. Abaye explains: What is the reason that the mishna emphasizes that he can never divorce her? Isn’t this teaching that even though he can communicate through writing, he is unable to divorce her?

Rav Pappa said: If not for the fact that Rabbi Yoḥanan teaches us that there is a dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis, then I would say that Rabban Shimon ben Gamliel comes only to explain the reason of the first tanna, not to disagree with him. If that were so, all agree that one who was born with the ability to hear and subsequently became a deaf-mute can issue written instructions to write and give a bill of divorce for his wife. And according to this explanation, what is the meaning of the word never? It is not referring to issuing written instructions. It means that even though I see that he is sharp by means of examining his gestures, these indications are not sufficient to warrant the giving of a bill of divorce. Despite this, if he were to issue written instructions to divorce his wife, they would be followed.

Alternatively, the mishna emphasized that the only situation where the husband can never divorce his wife is where her husband became a deaf-mute or an imbecile, but not if the husband remained healthy and the wife became a deaf-mute or imbecile, in accordance with the opinion of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak says: By Torah law a woman who is an imbecile may be divorced even though she is unable to give her consent, just as it is permitted to divorce a halakhically competent woman against her will.

And what is the reason that the Rabbis said she may not be divorced? So that she will not be treated as ownerless property. If she has no husband to protect her, and she is unable to protect herself, she may be treated as ownerless property by anyone who wishes to engage in sexual intercourse with her. By contrast, if the husband is a deaf-mute or an imbecile then he cannot divorce her by Torah law. This is why the mishna stresses only that the husband may never divorce his wife in the case where he becomes halakhically incompetent, but not when it is the wife who becomes a deaf-mute or an imbecile, in order to demonstrate the difference between the two cases in terms of Torah law.

MISHNA: If people said to the husband: Shall we write a bill of divorce for your wife? And he said to them: Write the document, and those people told the scribe to write it, and he wrote it and instructed the witnesses to sign it, and they signed it; even if they wrote it, and signed it, and gave it to him, and he then gave it to his wife, the bill of divorce is void unless he himself says to the scribe: Write the document, and he himself says to the witnesses: Sign the document.

GEMARA: The Gemara infers from the mishna: The reason that the bill of divorce is void is because he told the people only to write the document, but he did not say: Give a bill of divorce to my wife. But if he said to them: Give a bill of divorce to my wife, and they told the scribe to write the document and the witnesses to sign it, those people give the document to his wife and it is valid. In accordance with whose opinion is this statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: Verbal directives can be delegated to an agent. Everyone agrees that an agent can be appointed to perform an action on behalf of another, but Rabbi Meir holds that an agent can be appointed to give instructions to others on behalf of another.

The Gemara comments: Say the latter clause of the mishna: The bill of divorce is void unless he himself says to the scribe: Write the document, and he himself says to the witnesses: Sign the document. In the latter clause of the mishna, we arrive at the opinion of Rabbi Yosei, who said: Verbal directives cannot be delegated to an agent.

The Gemara asks: Is that to say that the first clause of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei? The Gemara answers: Yes, the first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Meir and the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Although unusual, it is possible for a single mishna to represent two contrary opinions.

Abaye said: Actually, the mishna in its entirety is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. And with what are we dealing here? With a situation whereby the husband did not say: Give the bill of divorce to my wife, but said only to write it. In that case he must instruct the scribe and the witnesses directly. If he issued instructions to give the bill of divorce, it would also have been effective. The Gemara asks: If so, the mishna should have said: The bill of divorce is void unless he says: Give the bill of divorce to my wife.

Rather, with what are we dealing here? With a situation whereby the husband did not say his instructions to three people, who constitute a court with the authority to appoint others to write a bill of divorce. Rather, he instructed two people, who do not constitute a court, and therefore do not have the authority to appoint others to write a bill of divorce, even if the husband told them to give the bill of divorce to his wife. Witnesses may only write and give the document themselves. The Gemara challenges: If so, the mishna should have said: Unless he says his instructions to three people.

Rather, the mishna in its entirety is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and with what are we dealing here? With a situation whereby the husband did not explicitly say to his agents: Say my instructions to the scribe to write the document.

The Gemara challenges: If so, the expression: Until he says to the scribe, is imprecise. Rather, the mishna should have said: Until the husband instructs the agents to tell.

And does Rabbi Yosei concede in the case of one who says: Tell another to write it? But didn’t we learn in a mishna (87b): If a bill of divorce has the writing of a scribe, and the scribe identifies his handwriting, and one witness verifies his signature, it is valid as though two witnesses testified to ratify their signatures. And Rabbi Yirmeya said: We learned in the mishna that this is the halakha with regard to the scribe’s signature and not the scribe’s writing. And Rav Ḥisda said: Whose opinion is expressed in the mishna?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר אביי אף אנן נמי תנינא נישטת לא יוציא וכו' מאי עולמית לאו אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב. קשה לי והא אביי גופיה אמר ביבמות פרק החרש (דף ק"י ע"ב) אהא דר' יצחק דאמר ד"ת שוטה מתגרשת דיקא נמי דקתני גבי דידה לא יוציא וגבי דידיה לא יוציא עולמית ש"מ הא דאורייתא הא דרבנן ושמא קבלה מיני' דרב פפא ומיהו דר' יוחנן נא מידחיא.

אמר אביי אף אנן נמי תנינא נשטית לא יוציא נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית מאי עולמית לא אף על גב דיכול לדבר מתוך הכתב. והקשו בתוספות דהא ביבמות פרק חרש בתר הא רבי יצחק דאמר דבר שוטה מתגרשת אסיק אביי אף אנן נמי תנינא דקתני גבי דידה לא יוציא וגבי דידיה לא יוציא עולמית שמע מינה הא דאורייתא הא דרבנן, ותירצו דאביי ודאי תרוייהו דייק להו מינה מדקתני נתחרש או נשתטה והתם דייק לה מנשתטה והכא דייק לה מנתחרש, והכא דקאמר אי נמי לכדרבי יצחק הכי קאמר אי נמי כולה לכדרבי יצחק קא אתי ויש מפרשים דבתר דשמעה מרב פפא סברה.

הכא במאי עסקינן דלא אמר לבי תלתא. ובין אמר תנו בין לא אמר תנו, ולא דייקינן השתא טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נונתין דכיון דאיירי מתניתין בשנים לא חש למידק בין כתבו לתנו דבהא ליכא מאן דפליג אבל עד השתא דסלקא דעתין דמיירי דאמר לבי תלתא דייקינן מינה שפיר דבתלתא איכא לאיפלוגי לרבי מאיר בין תנו לכתבו והילכך מדתניא כתבו ולא תנא תנו דהוה חידושא טפי משמע דדוקא כתבו אבל תנו נותנין וכדרבי מאיר.

הכא במאי עסקינן דלא אמר אמרו. כלומר והכי דייקינן מרישא דמתניתין טעמא דלא אמר אמרו הא אמר אמרו נותנין וכדאמרינן בסמוך תניא כותיה דרב אשי כתב סופר לשמה וכו' ישמעו לאפוקי ממאן דאמר מודה רבי יוסי באומר אמרו, בשילהי פרק התקבל כתבתיה בסיעתא דשמיא.

ממה שכתבנו למדת שכל שנשתטה הוא או נתחרש לא יוציא עולמית עד שישתפה אבל אם נתחרשה היא יוצאת אבל אם נשטית לגמרי אם אינה יודעת לשמור לא גיטה ולא עצמה אינה מתגרשת כלל אף מן התורה שהרי משלחה וחוזרת היא ואם יודעת לשמור גיטה ועצמה מתגרשת מדברי סופרים ואם יודעת לשמור את גיטה אבל לא עצמה דבר תורה מתגרשת דהא יודעת לשמור גיטה והרי אין אנו צריכים לדעתה הואיל ועל כרחה מתגרשת אלא שחכמים אמרו אינה מתגרשת כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכך נתפרשה ביבמות פרק חרש:

כל שנתחרש הוא שהפקענוהו מלגרש פירושו אפי' בחריף הרבה שהרי הפקענוהו אף על ידי כתיבה ולענין ביאור מיהא צריך לעיין שהרי אביי היה סובר כאן דעולמית דקאמר לטפויי מתוך הכתב קא אתי ובפרק חרש נראה שהוא סובר כרב פפא דעולמית אתא לכדר' יצחק דהא קאמר עלה דההיא דר' יצחק אמר אביי דייקא נמי דגבי דידה תני לא יוציא וגבי דידיה תני לא יוציא עולמית שמע מינה הא דאוריתא הא דרבנן ושמא קבלה מרב פפא וליכא מינה סייעתא לר' יוחנן אלא דדר' יוחנן מיהא לא (מדרבא) [מדחיא]:

המשנה השניה ואינה מענין הפרק אלא שנתגלגלה כאן על ידי מה שאמרו בנשתתק נכתוב גט לאשתך וזו לא בנשתתק היא שנויה אלא בשכיב מרע דעלמא או אף בבריא אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להן כתובו אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לה וחזר ונותנו לה הרי גט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אמר הר"ם פי' אמרו לו לא ירצה בו מי שאחזו קורדיקוס אבל לאיזה שיזדמן וכן אמרו לו נכתוב הגט ואמר להם ותנו לה הגט בטל עד שיאמר הוא עצמו כתבו וחתמו לה:

אמר המאירי שאלו לו נכתוב גט לאשתך אם בשכיב מרע כדי שלא תזקק ליבם ואם בבריא כגון שהיה מפרש ויוצא בשיירא ואמר להם כתובו ובא להשמיענו שהם בעצמם צריכין לכתבו ולחתמו וכן יכולים ליתנו שהרי כתבו של מפרש ושל שכיב מרע ככתבו ותנו הוא ולא בא עכשו ללמד אלא שאם לא כתבוהו הם בעצמם אלא שאמרו לסופר לכתוב וחתמוהו הם או שאמרו לעדים וחתמו על פיהם על דעת שיתנוהו לבעל ויתנהו לה אפי' נתנוהו לו לאחר שנכתב ונחתם ונתנו לה אינו כלום עד שיכתוב הכותב ויחתמו העדים בצוויו של בעל והוא שאמר עד שיאמר לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו וא"כ כשאמר להם כתבו הם בעצמם צריכים לכתוב ולחתום ורשאים ליתן שהרי כתבו שלו ככתבו ותנו ואין רשאין לומר לסופר שאין אומרין בזו שליח עושה שליח דמילי לא מימסרן לשליח ובפרק התקבל ס"ו ב' נחלקו ר' מאיר ור' יוסי בענין זה ושניהם מודים באמר לשנים שאפי' אמר להם קנו בלא כתבו צריכים הם בעצמם לכתוב ואפי' לא ידעו שאין לך אונס גדול מזה ילמדו ויכתבו ויתנו שלא עשאם אלא עדים ודעתו עליהם שיכתבו וכל שכן אם אמר להם כתבו או כתבו ותנו וכן שניהם מודים שאם אמר לשלשה תנו לחודיה לדעת ר' מאיר עשאם בית דין ויאמרו לאחרים ויכתובו ומפני שהוא סובר מילי מימסרן לשליח ולדעת ר' יוסי אף בשלשה ואף בתנו לחודיה מילי לא מימסרן לשליח ויכתבו הם בעצמם ולא עוד אלא אפי' אמר להם אמרו לסופר פלני שיכתוב ולפלני ופלני שיחתומו שעשאן שלוחים לכך אינו כלום שהוא בעצמו צריך שיצוה לכתוב ולחתום ואין הלכה כדברי האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו שהרי כתב סופר ועד כשר ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו כלומר שלא הוכשר בכתב ידי סופר וחתימת עד אחד אלא בחתם סופר ועד שהם חתימת שני עדים ואיצטריך לאשמועינן הכי משום דלר' מאיר דאמר דכל דקאמר אמרו שהרי לא מתכשר בהכי דלדידיה נפיק מינה חורבא דזימנין דאמר לשנים אמרו לפלני ויכתוב ולפלני ופלני ויחתמו ואזלי הני וחיישי לכיסופא דסופר ומחתמי ליה ומתוך כך אמר רב חסדא מתניתין מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואין הסופר כותב אלא אם כן נצטוה מפי הבעל ואי סלקא דעתך מודה ר' יוסי באומר אמרו הא איכא לדידיה נמי הך חורבא דכתיבנא אלא דאף באומר אמרו פליג והלכה כר' יוסי הילכך בין אמר לשנים בין אמר לשלשה בין אמר תנו בין אמר כתבו בין אמר אמרו בין לא אמר אמרו צריכים הם בעצמם לכתוב על הדרך שביארנו:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר זה גיטיך אם מתי זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך לאחר מיתתי לא אמר כלום מהיום אם מתי מעכשו אם מתי הרי זה גט מהיום ולאחר מיתתי אינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת אמר הר"ם שיעור זאת המשנה לפי מה שאספר בראש אמר לאשתו זה גיטיך אם מתי מחולי זה לא אמר כלום לפי שהעקר אצלנו אין גט לאחר מיתה אלא אם ביאר דבריו ואמר מעכשיו או מהיום אולם אם אמר מהיום ולאחר מתתי הנה הוא ספק אם בעבור שאמר מהיום הרי הגט כשר וכשאמר לאחר מתתי הוי תנאה או חזרה הוי והוא גט בטל כמו שאמרנו שאין גט לאחר מיתה ולזה חולצת ולא מתיבמת לפי מה שהתבאר בששי מיבמות וכולן שהיו להן קדושין או גירושין בספק חולצות ולא מתיבמות:

אמר המאירי זה גיטיך אם מתי ולא אמר מהיום או זה גיטיך מחולי זה ר"ל מסוף חולי זה ואילך או זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום שכל אלו משמען שאין הגט חל עד שימות ואין גט לאחר מיתה ואם מת יכולה להתיבם אבל אם אמר מהיום אם מתי או מעכשו אם מתי הרי זה גט שהרי לכשימות חל הגט למפרע משעת נתינה ואם מת אין מצריכין אותה חליצה מספק ואם מתי דקאמר תנאה הוא והרי הוא כאלו אמר הרי זה גיטיך על מנת שימות מחולי זה מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא לן בהאי דקאמר ולאחר מיתה אי תנאה הוי כאלו אמר מהיום אם ימות ונמצא כשמת נתקיים התנאי שנמצא שהוא גט משעת נתינה אי חזרה הוי ר"ל שחזר בו ממה שאמר מהיום וחזר ואמר לאחר מיתה ואע"פ שבענין מתנה בפרק יש נוחלין אמרו בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ותו לא גבי מתנה איכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה כמו שביארנו בפרק יש נוחלין במשנה התשיעית אבל בזו אין מקום לומר כן ומתוך כך אם מת חולצת ואינה מתיבמת:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ומקשה חרש מעיקרו לא אדרבה (מיקלקל) כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ובכל רמזיו סומכין וכ"ש על כתיבתו ומהדר אי באשתו הכי נמי הכא במאי עסקינן ביבמתו יבמתו דנפלה ליה ממאן אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש סוף סוף כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אלא דנפלה ליה מאחיו פקח נמצא עכשיו דפליגי רבנן ורשב"ג בכתיבת החרש דרבנן סברי חרש לא יועילו רמזיו ולא כתיבתו לגבי גט וכגון שכנס בעודו פקח שקדושיו קדושי תורה דאי בחרש מעיקרו ליכא מאן דפליג דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ואתא רשב"ג למימר איזו כתיבת חרש אין סומכין עליה מחרש מעיקרו שלא למדה מדעת אותה כתיבה ודאי לא מהניא גבי יבמתו שנפלה לפניו מאחיו פקח שאין ביאתו וגיטו חשובים להפקיע זיקה דאורייתא ואפילו ע"י כתב אבל בכתיבת פקח ונתחרש שלמדה בעודו פקח מהניא כתיבתו לאחר שנתחרש להפקיע קדושי פקחותו ואע"פ שרמזיו אין מועילין כתיבתו מועלת ורב כהנא אמר רב דאמרי כרשב"ג:

א"ר יוחנן חלוקים עליו חביריו על רשב"ג. פי' היא הברייתא שהבאנו למעלה ואתא ר' יוחנן למימר דרשב"ג דאמר בד"א בחרש מעיקרו לאו לפרושי דת"ק קאמר ולא אתי לאיפלוגי עליה אלא קים ליה לר' יוחנן דמיפליג פליגי:

אמר אביי אף אנן נמי תנינא נשתטת לא תצא. פי' מפני שאין לה יד ואין לה דעת לשמור גיטה. נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית מאי עולמית לאו אע"ג שיכול לדבר מתוך הכתב שאין לחלק בין כתיבתו לשאר רמזיו וכיון דרבנן פליגי עליה דרשב"ג וסתם מתני' דיבמות נמי פליגא עליה הלכה כסתם מתני' ולקמן בפרקין נמי אמרינן לאפוקי מדרב כהנא אלמא לית הלכתא כותיה שאין סומכין על כתיבתו כמו שאין סומכין על רמיזותיו להפקיע קדושי פקחות:

מתני' אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להם כתובו אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקינן טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו [נותנין] ומתני' מני ר' מאיר היא דאמר מילי ממסרן לשליח אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אתאן לר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואסקה רב אסי כולה ר' יוסי היא לא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלא אמר תנו אלא אפי' אמר תנו נמי לא. ולא מיבעיא היכא דלא אמר אמרו אלא אפילו אמר אמרו נמי לא:

בד"ה הב"ע כו' ה"נ תימה וכי לא ידע שיקשה לו עד שיאמר לג' כו' עכ"ל אע"ג דהכא לאו מכח זה דקדק מתחלה כמו לעיל גבי תנו מ"מ כיון שהקשה לו כן גבי תנו עד שיאמר תנו כו' וכי לא ידע שיקשה לו גם הכא עד שיאמר לג' כו' וק"ל:

בא"ד ועוד דאי בדלא אמר לתלתא מאי איריא כתבו תנו נמי לא כו' עכ"ל דמסתמא רישא בכי האי גוונא דסיפא איירי בדלא אמר לתלתא מיהו ק"ק כיון דברישא לא תני תנו למאי דאיירי נמי השתא רישא דוקא דלא אמר לתלתא לא מצי למיתני בסיפא עד שיאמר לג' דהא כתבו בלא תנו אפילו בג' לא מהני ויש ליישב דאי איירי רישא בדלא אמר לתלתא לחוד אע"ג דלא תני ביה תנו מ"מ קושטא הוא דאף באומר תנו לא מהני והוה שפיר מצי למיתני בסיפא בכה"ג באומר לשלשה תנו דמהני אבל לפי תירוצם דאיירי הרישא גם באומר לג' ובלא אמר תנו לא מצי למיתני בסיפא עד שיאמר דכתבו לא מהני אפילו בג' ודו"ק:

בד"ה הב"ע כו' וא"ת השתא דמוקי לה כר"י כו' ה"ל למנקט תנו כו' נימא דה"ה נמי אמרו כו' דמסיפא שמעינן כו' עכ"ל לכאורה כפי המובן מפרש"י אין כאן מקום קושיא דודאי לית לן למימר דנקט כתבו ברישא וה"ה תנו דמכח זה דקדק תחילה דרישא כר"מ אלא דהשתא בעי למימר דלכך נקט כתבו לדייק מיניה משום דלא אמר אמרו אבל אמר לשנים אמרו כשר אבל אי הוה תני רישא תנו לא הוה דייקינן מיניה כלל דאומר אמרו דכשר ואפשר דלא ניחא להו בהכי משום דאי הוה תני נמי ברישא תנו נמי הוה דייקינן מיניה שפיר דאומר אמרו כשר דטפי אית לן למפסל תנו מאומר אמרו כדמוכח לעיל דשמואל סבר לה כר"י בתנו לג' ובאומר אמרו מכשיר אך דבריהם בעצמם אינן מובנין לי דהאיך ס"ד למימר דנקט כתבו וה"ה תנו והא מכח זה מדלא תני תנו דייקינן לעיל דמתני' כר"מ ודוחק הוא דהמתרץ הכא לא חש להך דיוקא בלי טעם וסברא ועוד אי השתא לא חש ליה א"כ אתיא מתני' בפשיטות כר"י ולמה לי למימר הב"ע דלא אמר אמרו גם בתירוצם שכתבו וי"ל דלא חש למיתני תנו דמסיפא שמעינן דה"ה תנו כו' לא הוה איצטריך ליה למימר הב"ע דלא אמר אמרו דבפשיטות אתיא נמי רישא כר"י דפוסל נמי בתנו כדשמעינן ליה מסיפא מדלא תני עד שיאמר תנו וע"ק דודאי הכא לפי דברי המתרץ לית לן למימר דתני כתבו וה"ה אמר אמרו פסול דהא לא שמעינן ליה מסיפא אבל לדברי המקשה אי הכי עד שיאמר אמרו מבעי ליה מאי קושיא ונימא דאמר אמרו פסול לר"י ונקט ברישא כתבו וה"ה אמר אמרו ולא חש למיתני ברישא משום דמסיפא שמעינן ליה דה"ה אמר אמרו פסול מדלא תני עד שיאמר אמרו כמ"ש התוספות הכא גבי תנו ומיהו בהא איכא למימר אע"ג דמקשה ליתני בסיפא עד שיאמר אמרו מ"מ אי אמר אמרו פסול לא ה"ל למשבק רבותא דרישא למיתני אמר אמרו דפיסל כיון דאיכא למטעי דלא שמעינן ליה מסיפא. מדלא תני עד שיאמר אמרו דאימא כסברת המתרץ דניחא ליה למינקט דומיא דרישא שהבעל מצוה לעדים עצמם לעשות כו' כמ"ש התוספות לעיל ועוד יש לפרש כוונת דבריהם בדרך אחר דה"ק כיון דהשתא כתבו לאו דוקא וה"ה תנו ולא נקט כתבו אלא למידק מיניה דאמר אמרו כשר וא"כ נימא נמי בסיפא דה"ה אמרו דכשר ולא נקט עד שיאמר לסופר כו' אלא למידק מיניה הא תנו פסול ולא תקשה מיניה דליתני בסיפא עד שיאמר אמרו ואע"ג דהמקשה לא חש לדברי המתרץ דהוה ס"ד דלא שייך לאקשויי עד שיאמר אמרו מבעי ליה כמ"ש התוספות מ"מ כיון דלא מקשה ליה עד שדקדק מתחלה מרישא טעמא דלא אמר תנו הא כו' משום דהשתא ניחא ליה גם למקשה דתנו ה"ה ברישא ולא נקט כתבו אלא משום דיוקא דאמר אמרו כשר ה"נ איכא למימר בסיפא דה"ה אמר אמרו ולא נקט עד שיאמר לסופר כו' אלא למידק מיניה דתנו פסול ולפ"ז יתישבו קצת הקושיות שכתבנו לעיל אבל קשה דתירוצם אינו עולה יפה לפ"ז שכתבו וי"ל דלא חש למתני תנו דמסיפא שמעינן לה כו' דה"נ איכא למימר דלא חש למתני בסיפא אמר אמרו דכשר דמרישא שמעינן לה דהוא הדין אמר אמרו כשר מדתני כתבו שזה היה עיקר קושייתם אבל לדרך הראשון שכתבנו ודאי דלא שייך בסיפא דתני לישנא דעד כו' למימר דה"ה מלתא גריעא מיניה דעד משמע דוקא כהאי מלתא גם קשה לדרך השני שכתבנו דמשמע ממ"ש דתיתי שפיר סיפא כו' דלק"מ וזה אינו דאכתי הך קושיא ועוד מי מודה ר"י כו' לא מתרצא ודבריהם צריכין עיון בכל זה ודו"ק:

גמ' דבר תורה שוטה מתגרשת כו'. נ"ב ואיירי שתוכל לשמור את גיטה ואינה יודעת לשמור את עצמה אבל אינה יודעת לשמור אפי' גיטה דאורייתא אינה מגורשת דמושלחה מפיק כדלעיל גמ' בפ' חרש:

רש"י (ברה"ע) לא איכפת לן בנשותיהן אם הן אחת פקחת. המגיה בגליון אחיות וכן הגהת הב"ח אינן נכונות דאדרבה דעיקר הרבותא הוא אם נפלה פקחת אשת חרש לפני חרש בעל חרשת פטורה מה"ח ומן היבום דל"ת דאלים זיקתה טפי מנשואי אחותה החרשת לאשר דהיא פקחת:

רש"י ד"ה טעמא. ובהא אפי' ר"מ מודה לקמן בפ' התקבל. הגרי"פ הגיה דצ"ל לעיל. אבל פשוט דרש"י היה גורס התקבל אחר מי שאחזו וכגי' הרא"ש. ועי' בתוס' ר"פ התקבל ולקמן בר"ד הסמוך:

רש"י ד"ה דאמר מילי מימסרן. עשאן ב"ד לומר לאחרים יאמרו כו'. כצ"ל:

תד"ה הב"ע (הא'). וטעמא דרישא קמפרש כו' משום דמילי ל"מ לשליח. כן איתא לעיל (כט) דטעמא דר"מ באמר לשנים תנו או לשלשה כתבו דלא מצו למשוי שליח הוא משום דמילי כו':

אמרו לו נכתב גט לאשתך וכו' י"ל לא מיבעי קאמר דאפי' בזקוקה ליבם והם אומרים לו נכתב גט ולא משום קטטה אלא לטובת האשה דהשתא לא שייך בזיון דבעל שמגרש נשיו שהרי אינו מחמת קטטה אפ"ה צריך שיאמר לסופר שיכתוב או משום מילי לא מימסרא או משום דאיכא בזיון שאינו כותב בעצמו כמ"ש רש"י לעיל כ"ט ע"א ודלא כהראב"ד שם. והנה להסודרים מי שאחזו קודם פ' האומר צ"ל הא דלא פריך לעיל ס"ט מהך משנה דקדמה י"ל דה"א דוקא כשהם אומרים לו נכתוב והוא לא עלה על דעתו לגרש א"כ מסתיין שנתרצה לגרש על ידיהם אבל לא לעשות שליח שליח. אבל כשהוא מהדר אחר שליח ה"א הכל דהוא ניחא לי' ושליח עושה שליח ע"כ פריך ממתני' אמר לשנים תנו או לשלשה כתבו. ומיהו י"ל סברא בהיפוך כשהוא מהדר אחר שלוחים י"ל באלו בחר ולא באחרים ואין להם רשות לעשות שליח אחר. אבל כשאמרו לו נכתוב ואמר כתבו י"ל ה"ה אם היה אחרים אומרים לו נכתב ג"כ היה מתרצה ומהיכי תיתי לומר שמקפיד על אלה קמ"ל אפ"ה אינו גט שיאמר וכו':

מילי מימסרן לשליח. פירש"י דרך ארץ הוא וכו' לעיל כ"ט ע"א ד"ה רבא וכו' כתב מילי לא מימסרי שאין כח בדברים להיות חוזרין ונמסרין לאחר עכ"ל. והכא פירש"י מטעם דרך ארץ וכבר עמד בזה בס' גט פשוט. וגם במאי פליגי בקרא או בסברא. והנלע"ד לפי מה דמבואר אצלינו בחידושי בקונטרס ר"פ האיש מקדש. דיש סוברים מסברא חיצונה כל שליח כמותו כדרך עולם שאדם עושה דבר ע"י שלוחו וניתנה תורה ונתחדשה הלכה שאין שליח לדבר עבירה מקרא בשחוטי חוץ ושאין שליחות לגוי. והוה סד"א שאין שליחות כלל ע"כ הוצרך קרא בגט ותרומה ושחיטת פסח דיש שליחות כסברא חיצונה רק לגוי אין שליחות ולדבר עבירה אין שליחות. נמצא לפ"ז הדרן לסברא חיצונה ולמנהג עולם קודם מתן תורה דיש שליחות הן במעשה הן בדבור כי מסברא ומנהג דרך ארץ מה לי מילי מה לי מעשה. אך יש סוברים דמסברא חיצונה אין שום שליח של אדם כמותו וניתנה תורה ונתחדשה דיש שליחות לישראל כשאין לדבר עבירה. נמצא לפ"ז כיון דמסברא חיצונה אין שליח כמותו נהי דגלי קרא דיש שליחות מ"מ אין לך בו אלא חידושו ומאי דגלי גלי במידי דמעשה אבל במילי דלא גלי נימא אין כח בדברים להמסר. נמצא לעיל כ"ט ע"א פירש"י טעמא דמ"ד מילי לא מימסרי דאיהו ס"ל שלוחו חידוש הוא ואין כח בדברים למסרם לאחר והכא פירש"י למ"ד מילי מימסרא דס"ל שליחות סברא חיצונה הוא ודרך ארץ שמוסרים דברים לשליח וא"ש:

משנה אמרו לו נכתוב גט לאשתך כו' הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. מסוגיא דשמעתין משמע להדיא דכל שלא אמר לסופר כתוב ולעדים חתומו הוי גט בטל לגמרי דאלת"ה לא הוי שייך כל שקלא וטריא דשמעתין דמקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי דאיכא למימר בכתבו הוי בטל ובאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו הוא עיקר מצותו לכתחלה ומאי דביני ביני אסור לכתחלה או פסול מדרבנן אבל בטל לא הוי וכמו שאפרש בסוגיין אע"כ דלישנא דעד שיאמר משמע ליה לתלמודא דכל שלא אמר כן הוי בכלל גט בטל דסליק מיניה ולפ"ז משמע בפשיטות דאף שאמר לסופר כתוב ולא אמר לעדים חתמו או להיפך נמי בכלל גט בטל הוא מדקתני עד שיאמר לסופר ולעדים וקשה ממה נפשך אי למ"ד עידי מסירה כרתי אמאי הוי גט בטל כשלא אמר לעדים חתומו דאפי' אם חתמו אחרים נהי דלא מקרי לשמה הא אסקינן בריש מכילתין דלא בעינן עידי חתימה לשמה אלא מדרבנן דהוה ליה כמזוייף מתוכו אבל גט בטל מיהא לא הוי ובשלמא לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהיכא דאיכא ע"ח לא בעינן עידי מסירה איכא לאוקמי מתני' בדליכא עידי מסירה משא"כ לשיטת רש"י ותוספות והרא"ש ז"ל שכתבו בכולי מכילתין דלעולם בעינן עידי מסירה א"כ קשה אמאי בטל כשחתמו אחרים ואף למאי דפרישית בדף ס"ו דלענין החתימה בלא"ה פסול משום דהו"ל עד מפי עד אכתי לא הוי בטל דלא גרע מאילו לא חתמו כלל ונהי דגרע דהו"ל כמזוייף מתוכו אכתי לא מיפסל אלא מדרבנן ואי למ"ד עידי חתימה כרתי כר' מאיר מאי פסול כשלא אמר לסופר כתוב דהא אפי' מצאו באשפה כשר. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דף ס"ו ע"ב בלשון התוס' בד"ה הא כתב הגט דאף לתירוץ הראשון של התוס' נמי סברי דהיכא דאמר הבעל כתבו ונתכוון אכתיבה ואחתימה דאפי' ר' מאיר מודה דבטל כשכתבו אחרים משום שלא נעשה ציווי הבעל אלא שבתירוצם השני באו להוסיף דאפי' אי כתובו שאמר הבעל כתב ידן הוא אפ"ה כאילו מצוה שיכתוב הסופר דוקא בשליחותו וכמו שכתבתי שם נמצא דלפ"ז אתי שפיר דבמשנתינו שאמר כתבו ונתכוון אתרווייהו ולשמואל דמספקא ליה אי כתובו כתב ידן הוא או כתב הגט ע"כ צריך לומר דמתניתין איירי שאמרו לו נכתוב ונחתום ואמר להם כתובו וחתומו כמו שכתבתי לעיל והוא מוסכם מהפוסקים וא"כ כל ששינו באחד מהם הוי בטל לכ"ע לא שנא בכתיבה ל"ש בחתימה כיון שעברו על ציווי הבעל כן נ"ל ברור. ותדע דהכי היא דהא למ"ד בפ' כל הגט דטעמא דמתניתין הוי משום בזיון הבעל וכמו שכתב נמי רש"י בשמעתין לר' מאיר. א"כ ע"כ הוי גט בטל בין בכתיבה ובין בחתימה דבתרויייהו איכא בזיון ואדרבא בחתימה איכא בזיון טפי כמ"ש התוספות להדיא לעיל דף ס"ו ע"ב בד"ה והאמר שמואל. ולפ"ז ע"כ דה"ה למ"ד דטעמא דמתניתין משום מילי לא מימסרן לשליח כדמסקינן בשמעתין נמי בטל בתרווייהו בין ששינו בכתיבה או בחתימה דאלת"ה תיקשי הא דאמרי' בפרק כל הגט דף כ"ט בפלוגתא דאביי ורבא משום בזיון או מילי לא מימסרן דאיכא בינייהו מתנה ואמאי לא אמרינן דאיכא בינייהו טובא לענין ע"ח בגט גופא דלמ"ד משום בזיון בטל ולמ"ד משום מילי לא מימסרן לא מיפסל אלא מדרבנן ותפסי בה קידושין ואיכא למ"ד אם ניסת לא תצא. אע"כ דלכ"ע בטל בין בכתיבה ובין בחתימה מטעמא דפרישית. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך דלכ"ע אית להו טעמא דבזיון כדמשמע מלשון רש"י ז"ל. ולכאורה ממשנתינו הוא מוכרע דקתני אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט בטל ואי לטעמא דמילי לא מימסרן לא משמע שום רבותא דמה שנתנו לו וחזר ונתנו לה דכיון דמעיקרא נכתב ונחתם שלא בשליחות הבעל או דלא מיקרי לשמה כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בסוף פרק התקבל א"כ מאי ס"ד דאחר שנפסל יחזור ויוכשר משא"כ לטעמא דבזיון הבעל אתי שפיר דקמ"ל דאע"ג דחזינן דהבעל אינו מקפיד על בזיונו אפ"ה כיון שהיה מקום לקפידא מעיקרא לחול ממילא נתבטל' השליחות וכ"ש למ"ד מילי לא מימסרן הכי קאמר אע"פ שחזרו ונתנו לו דליכא בזיון הבעל אפ"ה פסול משום מילי לא מימסרן נקטינן מיהא דלעולם איתא לסברא דבזיון הבעל וא"כ פשיטא דבטל בכל ענין ששינו בין בכתיבה ובין בחתימה כן נלע"ד נכון וברור והתמיה קיימת על בעל ספר גט פשוט בסי' ק"כ שהאריך מאד ועכ"ז כתב דבשינו בחתימה לא הוי גט בטל אלא פסול למאי דקי"ל עידי מסירה כרתי ונלענ"ד דלא יתכן כלל וביותר שמשמע להדיא מלשון התוספות לעיל בד"ה הא כתב הגט דאפילו לר"מ בטל כששינו בכתיבה דלא דמי למצאו באשפה וכ"ש דלמ"ד נמי ע"מ כרתי בטל בחתימה מה"ט גופא וזה ברור ודו"ק:

רש"י בד"ה טעמא דלא אמר תנו בלא כתבו דכיון דאמר להם כתבו מקפיד היה בדבר כו' עכ"ל. הכי משמע ליה מלשון הגמרא דקאמר ר"מ היא דאמר מילי מימסרן לשליח א"כ משמע מפשט הלשון דהא דפוסל ר"מ בכתבו לאו משום דמילי לא מימסרן וע"כ דמשום בזיון הבעל הוא אף למאי דמשמע בשמעתין דלר' יוסי הוי טעמא משום מילי לא מימסרן ולפ"ז משמע דר' יוסי נמי אית ליה טעמא דבזיון הבעל אלא שמוסיף טעמא דמילי לא מימסרן דלא מיסתבר למימר דפליגי ר"מ ור"י בסברות הפוכות דר"מ אית ליה טעמא דבזיון ולית ליה טעמא דמילי לא מימסרן ולר' יוסי איפכא אע"כ כדפרישית אבל מלשון התוס' לעיל דף ס"ו משמע דלמסקנא למ"ד משום מילי לא מימסרן לר"מ נמי הוי טעמא משום הכי ולא משום בזיון הבעל וכמ"ש מהרש"א ז"ל בחידושיו ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בשמעתין ר"מ היא דאמר מילי מימסרן היינו דבשלשה שאמר להם תנו סובר ר"מ דמילי מימסרן לשלשה שעשאן ב"ד וזה ברור וכמו שהארכתי בזה בפ' התקבל ע"ש:

גמרא אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב כו' אתאן לר' יוסי ופרש"י ז"ל דמשמע שאין לך שום צד היתר לומר לאחרים כו'. כבר כתבתי שיש להקשות דאכתי אפי' לר' מאיר אין שום צד היתר לכתחלה לומר לאחרים שיחתמו משום חששא דשמא תשכור עדים כדאיתא לעיל ס"פ התקבל והאי טעמא שייך נמי בדאמר תנו שאין להם לצוות לאחרים מיהו בהא מצינן למימר דכיון דהכא בשלשה שאמר תנו אליבא דר' מאיר קיימינן ולשיטת התוס' לעיל דף ס"ו ע"ב בד"ה מתניתין מני לא שייך לר"מ בשלשה שאמר תנו חששא דשמא תשכור כמו שהאריכו שם. אבל בסמוך דמסקינן ר' יוסי היא ומקשינן עד שיאמר אמרו מיבעיא ליה ומאי קושיא הא אומר אמרו מיהא לכתחלה אסור דבחתימה אליבא דכ"ע כשר ולא תעשה ובכתיבה פלוגתא דאמוראי היא בסוף פרק התקבל. אע"כ דפשיטא לתלמודא דהא דקתני עד שיאמר לסופר כתוב היינו שאם לא עשה כן הוי בכלל גט בטל וא"כ מקשה שפיר דליתני עד שיאמר אמרו דבכה"ג לא הוי בטל וזה מוכרח. מיהו למאי דפירשתי לעיל ס"פ התקבל דאפילו לר' יוסי לא שייך בשלשה חששא דשמא תשכור כמו שהארכתי שם ודלא כשיטת התוספות שם א"כ אתי שפיר טפי הא דמקשינן בסמוך עד שיאמר אמרו מיבעי ליה והיינו דליתני עד שיאמר לשלשה אמרו דכשר לכתחלה וכמדומה לי דמכאן ראיה ברורה למה שהעליתי שם סוף פרק התקבל בזה. ולפ"ז נתיישב מיהא הא דמשנינן בסמוך הב"ע דלא אמר אמרו ולא סליק אדעתא דליקשו ליה עד שיאמר אמרו מיבעיא ליה כיון דאומר אמרו אסור מיהא לכתחילה דבחתימה לכ"ע ובכתיבה למ"ד כשר ולא תעשה כן נ"ל נכון אלא שהתוספות בסמוך כתבו בענין אחר:

שם אלא כולה ר' יוסי היא והב"ע דלא אמר אמרו. ופרש"י ז"ל דהשתא הא דנקיט ברישא כתבו לאו למידק תנו בלא כתבו כשר אלא למידק דאומר אמרו כשר ואי הוי נקיט תנו אפשר דלא הוי ממעטינן אומר אמרו דאיכא למימר דנמי בטל והא דנקט תנו היינו לאשמעינן רבותא דאפילו בשלשה שעשאן ב"ד נמי בטל אלא דהתוס' בזה לשיטתייהו דאומר אמרו עדיף טפי משלשה שעשאן ב"ד כמ"ש להדיא בפרק התקבל בד"ה מתניתין מני ע"ש ומש"ה מקשו כאן דאכתי ליתני תנו וכמ"ש מהרש"א ז"ל והאריך בזה ובאמת לשון התוס' תמוה בזה. אמנם לענ"ד נראה ליישב עוד בדרך אחר דהשתא דאתינן להכי דאומר אמרו כשר תו ליכא למידק כלל דנקיט כתבו למעוטי תנו דאיצטריך לאשמעינן במתניתין כתבו לאשמעינן דאע"ג שלא אמר אלא כתבו לחוד אפ"ה אמרינן דנתכוין בין אכתיבת הגט ובין אכתב ידן דהיינו חתימה משא"כ בתנו פשיטא דלתרווייהו איכוון וכמו שהארכתי בזה לעיל ס"פ התקבל בהא דשלחו מבי רב לשמואל ואפי' את"ל דבתנו נמי מספקא להו אפ"ה שייך האי רבותא טפי בכתבו מבתנו ונהי דלשמואל מספקא ליה אפ"ה לסתמא דתלמודא פשיטא להו עכשיו דכתבו דמתניתין אתרווייהו קאי אלא הא דמקשינן מעיקרא טעמא דלא אמר תנו היינו משום דס"ד דאומר אמרו פסול כדמסקינן בשמעתין. ולפ"ז תו ליכא רבותא בכתבו טפי מבתנו לאשמעינן דלתרווייהו איכוון דאפילו את"ל דלא נתכוון אלא לכתיבה או לחתימה אפ"ה פשיטא דבטל בשניהם כל ששינה בא' מהם דנהי דאידך הו"ל כאומר אמרו כדאמרינן בפרק התקבל גבי מילתא דשלחו מבי רב לשמואל דנעשה כאומר אמרו אכתי אומר אמרו גופא בטל הוא וא"כ מדייק שפיר ליתני תנו משא"כ למאי דמשנינן עכשיו דאומר אמרו אינו בטל וא"כ הוי שפיר רבותא טפי בכתבו מבתנו דלא תימא דכתבו כתב ידן הוא אבל לענין כתיבת הגט נעשה כאומר אמרו קמ"ל דאפ"ה בטל בתרוייהו כל ששינה בא' מהם כן נ"ל נכון ודוק היטב:

תוספות בד"ה הכא במאי עסקינן כו' וא"ת השתא דמוקי לה כר"י אמאי נקיט כתבו כו' ועוד כיון דכתבו לאו דוקא וה"ה תנו נימא נמי דהוא הדין אמרו ותיתי שפיר סיפא כו' עכ"ל. ומהרש"א ז"ל האריך בזה ועכ"ז הניחו בצ"ע ולענ"ד דברי התוס' פשוטין בטעמן דבדרך את"ל כתבו כן דאפילו את"ל דהשתא דמוקמינן דמתני' ר' יוסי היא נקיט כתבו וה"ה תנו דהא לר"י לא מפלגינן כלל ולא איצטריך ליה למיתני תנו דהא בפרק התקבל אמר ר"י בהדיא דתנו דמי לכתבו דדוקא למאי דס"ד מעיקרא בשמעתין דעיקר מתניתין דהכא לא איצטריך כלל דלענין כתבו משנה יתירא היא דהא ר"מ ור"י תרווייהו מודו בפרק התקבל אע"כ ס"ד דרבי נקיט להאי מתניתין למידק מינה לענין תנו דליהוי מחלוקת ואח"כ סתם לשיטת התוס' דפרק התקבל קודם לפ' מי שאחזו כמ"ש בריש פרק התקבל וכן בסמוך בד"ה משום כיסופא וא"כ מדייק הש"ס שפיר דאכתי לא שמעינן מידי דהא קשיין דיוקי אהדדי רישא כר"מ וסיפא כר"י משא"כ עכשיו דמסקינן דמתניתין ר"י גופא היא איכא למימר דלאו לדיוקא איתמר לענין תנו דכבר אשמעינן בפ' התקבל אלא כולה מתניתין דהכא לא איצטריך אלא לאשמעינן חידוש הדין לענין אומר אמרו וע"ז מקשו התוספות שפיר דאדרבה לפ"ז הול"ל טפי דעיקר מתניתין לא אתא אלא לאשמעינן דיוקא דסיפא דאומר אמרו בטל ומש"ה גופא קתני כתבו לאשמעי' דאומר אמרו דמי לכתבו דבטל בכל ענין ל"ש בכתיבה ל"ש בחתימה כנ"ל נכון וברור בכוונת התוס' וק"ל:

שני אחין חרשים. כיון דהם חרשים לא איכפת לן בנשותיהן אם הן. אחת פקחות דמ''מ הם לא כנסו אלא ברמיזה: וכן שתי אחיות חרשות. לא איכפת לן בפקחות של בעלים דהן לא נכנסו אלא ברמיזה לפיכך פטורות מן החליצה דיוצאה משום אחות אשה דכל עריות פטורות מן החליצה: ואם היו נכריות. ומת אחד מהן השני אינו יכול לחלוץ מפני שהוא חרש או שהיא חרשת ואינה יכולה לומר מאן יבמי אלא יכנסו: ואם רצו להוציאן. אחרי כן יוציאו דאתי גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש אלמא היכא דנפלה ליה מאחיו חרש מפיק ולא גזרינן אטו אחיו פקח: כדשנין מעיקרא. דנפלה ליה מאחיו פקח: חלוקין עליו חביריו. דאפי' פקח ונתחרש אינו יכול לגרש ואפי' יודע לכתוב ולא תימא רשב''ג מפרש מילתיה דתנא קמא דהכי שמיע ליה לרבי יוחנן דמיפלג פליג: נישטת. היא משניסת: לא יוציא. אסור להוציאה ואע''פ שפקחת ונתחרשה יוציאה דאשה לא בעינן דעתה שהרי יוצאה לרצונה ושלא לרצונה היכא דנשטת אמור רבנן לא יוציא דכיון שאינה יודעת לשמור עצמה ינהגו בה הפקר בזנות וכן מפרש לקמן: ואע''ג דחריף. אבל מדבר מתוך הכתב לא ממעט: אי נמי. האי עולמית לכדרבי יצחק אתא למידק מינה מדקתני סיפא עולמית ורישא לא תנא עולמית משום דרישא דרבנן כדרבי יצחק וסיפא דאורייתא דגבי מגרש בעינן דעתו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו: אפיקחת בעל כרחה. מתגרשת ואע''פ שלא מדעתה: מתני' אמרו לו. לבריא או לשכיב מרע חכם: נכתוב גט לאשתך. שלא תיזקק ליבם: ואמר להם כתובו. והם אמרו לו לסופר כו': גמ' טעמא דלא אמר להם תנו. בלא כתבו דכיון דאמר להם כתבו מקפיד היה בדבר שלא יאמרו לאחר ויכתוב שבושת הוא לו לגלות שאינו יודע לכתוב גט ובהא אפי' ר''מ מודה לקמן בפרק התקבל שאם אמר כתבו גט לאשתי אפילו אמר לב''ד לא עשאם ב''ד להרשות את אחרים על כך: הא אמר תנו. גט לאשתי ולא אמר כתבו אומרים לאחרים ויכתבו ויתנו דעשאן ב''ד ועל כרחין כגון שהיו שלשה דאילו לשנים אפי' ר''מ מודה שאפי' לא אמר כתבו אלא תנו צריכים הם עצמם לכתוב דהכי תנן לקמן אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי יכתבו הם עצמם ויתנו אבל אמר לשלשה תנו יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאם ב''ד דברי ר''מ ופליג רבי יוסי עליה דאפילו לשלשה נמי אע''ג דלא אמר כתבו צריכין הם עצמם לכתוב ומתניתין דנקט כתבו משמע דאי לא אמר כתבו לא הוי פסיל האי גיטא וכגון שהיו שלשה ורבי מאיר היא: דאמר מילי מימסרן לשליח. דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו הלכך היכא דהוו ג' דאיכא למימר עשאן ב''ד לומר לאחרים אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו: עד שיאמר לסופר כתוב. משמע דאין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב אלא השומע מפיו הוא יכתוב ואפילו שלשה ואפי' לא אמר כתבו: הכא במאי עסקינן. הך סיפא דקתני עד שיאמר לסופר עצמו: דלא אמר תנו. בלא כתבו והכי קאמר האומר כתבו אינו כשר אלא א''כ אמר לסופר עצמו: אי הכי. כיון דאיכא צד היתר לומר לאחרים הכי איבעי ליה למיתני אינו גט עד שיאמר תנו בלא כתבו וכל שכן פשיטא דכי אמר לסופר עצמו אלא ודאי דוקא קאמר סיפא באומר תנו: והכא במאי עסקינן דלא אמר לשלשה. ובשנים מודה ר''מ דאפילו אמר תנו כותבין הן עצמן דלא עשאם ב''ד: אלא כולה רבי יוסי היא. והא דנקט ברישא כתובו לאו למידק דאילו אמר תנו בלא כתבו אומרים לאחרים ויכתבו אלא היינו טעמא דפסול דלא אמר אמרו והכי דייקת מינה טעמא דלא אמר אמרו הא אמר לשנים אמרו לפלוני. ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו ואמרו לאותו סופר וכתב ולאותן עדים וחתמו שפיר דמי דמודי רבי יוסי בהא שהרי עשאן שלוחין לכך: וא''ר ירמיה חתם סופר שנינו. לא תימא דמתכשר גט בחתימת עד אחד וכתב יד סופר שני אלא הכי קאמר חתם הסופר בגט עד ועד שני עמו כשר: ואמר רב חסדא. מתני' דמכשר להחתים סופר בגט:

אי נמי לכדרבי יצחק. אביי נמי דייק עולמית לכדרבי יצחק בפרק חרש (יבמות קיג:) דקאמר התם אף אנן נמי תנינא כדרבי יצחק ודייק מדקתני עולמית גבי נשתטה ולא תנא גבי נישטת היא אלא . דהכא דייק מדקתני עולמית אתרוייהו אנתחרש ונשתטה הא דקתני ליה אחרש אשמועינן אפי' יכול לדבר ע''י כתב ואנשתטה לכדרבי יצחק ורב פפא דחי דמ''מ איכא למימר דלא אתא עולמית אלא לכדרבי יצחק גרידא: הכא במאי עסקינן דלא אמר תנו. וא''ת וכי לא ידע שיקשה לו עד שיאמר תנו מיבעי ליה דמכח זה דקדק תחלה דסיפא כרבי יוסי מדקתני עד שיאמר לסופר כתוב ולא קתני עד שיאמר תנו וי''ל דהמתרץ סבר דלהכי לא תנא עד שיאמר תנו משום דכבר שמעינן ליה מדיוקא דרישא דקתני כתבו משמע הא אמר תנו נותנין ולהכי אשמועינן בסיפא דבכתבו לא מהני עד שיאמר לסופר כתוב וטעמא דרישא קמפרש דלהכי לא מהני מה שעשו אחרים בלשון כתובו משום דמילי לא מימסרן לשליח ולא מהני עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ופריך עד שיאמר תנו מיבעי ליה דכיון דלא שמעינן ליה אלא מדיוקא דרישא הוה ליה למיתני בסיפא בהדיא עד שיאמר תנו: הכא במאי עסקינן דלא אמר לתלתא. ה''נ תימה וכי לא ידע שיקשה לו עד שיאמר לג' מיבעי ליה ועוד דאי בדלא אמר לתלתא מאי איריא כתבו תנו נמי לא מהני וי''ל דהשתא מוקי רישא בכל ענין בין אמר לב' בין אמר לשלשה ומשום שלשה נקט כתבו דהא אם אמר תנו נותנין ולהכי לא מצי למיתני בסיפא עד שיאמר לשלשה דהא בשלשה נמי מיירי דכתבו לא מהני אפי' בשלשה ומ''מ פריך דה''ל למיתני בסיפא ולפרש בהדיא עד שיאמר לשלשה תנו: הכא במאי עסקינן דלא אמר אמרו. סלקא דעתא דלא שייך לאקשויי עד שיאמר אמרו מיבעי ליה דניחא ליה למינקט דומיא דרישא שהבעל מצוה לעדים עצמם לעשות אבל אומר אמרו אומר לאחרים שיאמרו לעדים לעשות וא''ת השתא דמוקי לה כרבי יוסי אמאי נקט כתבו הוה ליה למינקט תנו וכ''ש כתבו ועוד כיון דכתבו לאו דוקא והוא הדין תנו נימא דהוא הדין נמי אמרו ותיתי שפיר סיפא עד שיאמר לסופר כתוב כו' ויש לומר דלא חש למיתני תנו דמסיפא שמעינן דהוא הדין תנו מדלא תנא עד שיאמר תנו: