גיטין ע ע"ב

לְמַטָּה לְמַטָּה מִן הַבֵּיצִים לְמַעְלָה לְמַעְלָה מִן הַבֵּיצִים
וּכְשׁוּת שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ תָּנָא כְּשֵׁם שֶׁקָּשָׁה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ כָּךְ יָפָה בִּזְמַנָּהּ אָמַר רַב פָּפָּא זְמַנָּהּ תַּמּוּז שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ טֵבֵת יוֹמֵי נִיסָן וְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי לָא מְעַלּוּ וְלָא קָשׁוּ
אָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וַאֲחָזוֹ קוּרְדְּיָיקוֹס וְחָזַר וְאָמַר אַל תִּכְתְּבוּ אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין גֵּט לְאַלְתַּר וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא לִכְשֶׁיִּשְׁתַּפֶּה
מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ דְּקָתָנֵי אֵין בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ אֵין בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם דִּלְכִי מִתְּצִיל לָא צְרִיךְ לְמִיהְדַּר אִימְּלוֹכֵי בֵּיהּ וּלְעוֹלָם אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא לִכְשֶׁיִּשְׁתַּפֶּה
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רֵישׁ לָקִישׁ מְדַמֵּי לֵיהּ לְיָשֵׁן וְרַבִּי יוֹחָנָן מְדַמֵּי לֵיהּ לְשׁוֹטֶה
וְרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי לִידַמְּיֵהּ לְיָשֵׁן יָשֵׁן לָא מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה הַאי מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה
וְרֵישׁ לָקִישׁ נָמֵי נִידַמְּיֵיהּ לְשׁוֹטֶה שׁוֹטֶה לָא סַמֵּיהּ בִּידַן הַאי סַמֵּיהּ בִּידַן בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי וְחַמְרָא מַרְקָא
וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וְרָמַז וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ
וְתַנְיָא רָאוּהוּ מְגוּיָּד אוֹ צָלוּב עַל הַצְּלִיבָה וְרָמַז וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם דַּעְתָּא צִילּוּתָא הִיא וּכְחִישׁוּתָא הוּא דְּאַתְחִילָה בֵּיהּ הָכָא דַּעְתָּא שְׁגִישְׁתָּא הִיא
וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וּבָרַח מְעִידִין עָלָיו וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חַי הוּא אַמַּאי מְעִידִין עָלָיו
אָמְרִי חַי הוּא וְסוֹפוֹ לָמוּת
אֶלָּא מֵעַתָּה יְהֵא גּוֹלֶה עַל יָדוֹ אַלְּמָה תַּנְיָא שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה
הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא הָרוּחַ בִּלְבְּלַתּוּ אִי נָמֵי הוּא קֵירַב אֶת מִיתָתוֹ
מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּשַׁחְטֵיהּ בְּבֵיתָא דְשֵׁישָׁא וּפַירְכֵּס אִי נָמֵי דְּשַׁחְטֵיהּ בְּבָרָא וְלָא פַּירְכֵּס
נִשְׁתַּתֵּק וְאָמְרוּ לוֹ נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ כּוּ' וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא שִׁיחְיָא דְּלָאו לָאו נַקְטֵיהּ אִי נָמֵי שִׁיחְיָא דְּהֵן הֵן נַקְטֵיהּ
אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן דְּאָמְרִינַן לֵיהּ בְּסֵירוּגִין
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא שִׁיחְיָא דְּסֵירוּגִין נַקְטֵיהּ דְּאָמְרִינַן לֵיהּ חַד לָאו וּתְרֵין הֵן וּתְרֵין לָאו וְחַד הֵן
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא אוֹמְרִים לוֹ דְּבָרִים שֶׁל יְמוֹת הַחַמָּה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְשֶׁל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים בִּימוֹת הַחַמָּה
מַאי נִיהוּ אִילֵימָא גְּלוּפְקְרֵי וּסְדִינֵי לֵיחוּשׁ דִּלְמָא קוֹרָא אַחְדֵּיהּ אִי נָמֵי חַמָּה אַחְדֵּיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - ב

אמר רב פפא: הקזת הדם שאמרנו "למטה בגוף", הכוונה היא למטה מן הביצים, כגון הקזה הנעשית מרגליו ומשוקיו.

ואילו הקזת הדם "למעלה", הכוונה היא למעלה מן הביצים, כגון מהכתפים ומן הצוואר ומן הקילבוסת.

שנינו בגמרא לעיל לענין אחד מהדברים הממעטים את הזרע: וכשות שלא בזמנה.

תנא בברייתא: כשם שקשה לגוף הכשות שלא בזמנה, שממעטת הזרע.

כך יפה לגוף הכשות בזמנה.

אמר רב פפא: "זמנה" של הכשות, הוא בתקופת תמוז. ו"שלא בזמנה" - הוא בתקופת טבת.

ואילו יומי ניסן ויומי תשרי - בזמנים אלו לא מעלו [לא יפים] לגוף ולא קשו [קשים] לגוף.

שנינו במשנה: אמר כתבו גט לאשתי, ואחזו אחר כך קורדייקוס, וחזר ואמר בשעת החולי אל תכתבו - אין דבריו האחרונים שאמר בשעת החולי כלום.

אמר רבי שמעון בן לקיש: כותבין ונותנין לאשתו גט לאלתר, אפילו שהוא עדיין עומד עתה בחוליו, היות ואמר קודם לכן, כשהיה בריא, שיתנו לה את הגט, ולא אומרים שהוא נקרא שוטה, שאינו בר גירושין.

ורבי יוחנן אמר: אפילו אם נאמר שאין דבריו האחרונים כלום, ואפשר לסמוך על מה שאמר כשהיה בריא שיכתבו ויתנו גט לאשתו, מכל מקום עתה, בשעת מחלתו, אין כותבין לאשתו גט, אלא יכתבוהו רק לכשישתפה ויעמוד על דעתו, כי בזמן שאחזו קורדייקוס, הרי הוא שוטה, ואינו בר גירושין.

ומבארינן: מאי טעמא דריש לקיש? מדוע הוא הבין מדברי המשנה שיכולים ליתן לה את הגט גם בזמן שהוא חולה.

משום דקתני במשנה "אין בדבריו האחרונים כלום". ויש לדייק מזה שדבריו הראשונים קיימים, ועושים העדים כדבריו לגרש את אשתו.

ואילו רבי יוחנן אמר לך, שכוונת התנא במשנה היא לומר, כי אין בדבריו האחרונים כלום, דלכי מתציל, לא צריך למיהדר אימלוכי ביה [שכאשר תצלל דעתו, לא צריך לחזור ולהמלך בו] בבעל, אלא עושים העדים על פי דבריו הראשונים, ואין כוונת התנא לומר שמגרשים מיד, אפילו בהיותו חולה, ולעולם אין כותבין אלא לכשישתפה ^[3].

והוינן בה: במאי קמיפלגי [במה חולקים] רבי יוחנן וריש לקיש?

ומבארינן: ריש לקיש מדמי ליה [משווה את מי] שאחזו קורדייקוס לישן, שהוא בר גירושין, והעדים יכולים לגרשה על פי הוראתו אף בשעה שהוא עצמו ישן.

ורבי יוחנן מדמי ליה [משווה את מי] שאחזו קורדייקוס לשוטה, שאין הוא בר גירושין, והעדים אינם יכולים לפעול גירושין מכוחו, כל זמן שהוא שוטה ^[4].

ומקשינן: ורבי יוחנן נמי, לידמיה [גם כן, ידמה] קורדייקוס לישן, ומדוע הוא דימה אותו לשוטה ולא לישן? ומתרצינן: רבי יוחנן סובר שאין לדמות קורדייקוס לישן משום שישן לא מחוסר מעשה, אינו זקוק למעשה כדי שתחזור אליו דעתו.

מה שאין כן האי [זה] הקורדייקוס, מחוסר מעשה, שצריך לקחת את התרופה שאמרנו לעיל: בשר אדום שנצלו על גחלים ויין מהול בהרבה מים, כדי לחזור לצלילות הדעת. ולכן סובר רבי יוחנן שאותו קורדייקוס דומה יותר לשוטה מאשר לישן.

ומקשינן: וריש לקיש נמי, נידמייה [ישווה] קורדייקוס לשוטה! ומדוע דימה אותו לישן ולא לשוטה?

ומתרצינן: ריש לקיש סובר שאין לדמות קורדייקוס לשוטה, כי השוטה, לא סמיה בידן [אין רפואתו בידינו]. מה שאין כן האי [זה] הקורדייקוס, סמיה בידן [רפואתו בידינו], שרפואתו, בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא [בשר אדום שנצלו על גחלים ויין מהול בהרבה מים].

ולכן סובר ריש לקיש שאותו קורדייקוס דומה יותר לישן שהוא בר גירושין מאשר לשוטה שאינו בר גירושין ^[5].

ומקשינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי ששלוחים של הקורדייקוס אינם יכולים לגרש את אשתו מכוחו עד שישתפה?

והאמר רב יהודה אמר שמואל: אדם ששחטו בו שנים מהסימנים בצווארו [הקנה והושט], או ששחטו בו רוב שנים, והרי הוא עומד למות.

ורמז, ואמר: כתבו גט לאשתי, אף על פי שלא אמר "תנו" - הרי אלו יכתבו ויתנו.

וכן תניא בברייתא: ראוהו לאחד שהוא מגויד [חתוך לחתיכות] או צלוב על הצליבה, ועדיין לא מת, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי אף על פי שלא אמר "תנו" - הרי אלו יכתבו ויתנו!

משמע משם שאפילו אדם שעומד למות ואין לו תרופה, הוא בר גירושין ואפשר לכתוב גט עבורו ^[6]!

אם כן, קורדייקוס, שיש לו תרופה, כל שכן שהוא בר גירושין ויכולים לכתוב גט עבורו.

ומתרצינן: הכי השתא [איך אתה משווה] קורדייקוס לעומד למות? והרי יש לחלק ביניהם.

כי התם, בהולך למות, דעתא צילותא [דעתו צלולה] היא, ורק כחישותא הוא דאתחילה ביה [חולשה היא שהתחילה בו], שאינו יכול להוציא דבר בפיו.

מה שאין כן הכא בקורדייקוס, דעתא שגישתא [דעתו דעת מבולבלת] היא, ולכן סובר רבי יוחנן שאינו בר גירושין.

ומקשינן: ומי אמר שמואל הכי שהשחוט ועומד למות כותבים גט לאשתו, ונחשב שניתן הגט בחיי הבעל?

והאמר רב יהודה אמר שמואל: אדם ששחטו בו שנים מסימני הצוואר [הקנה והוושט] או ששחטו בו רוב שנים. וברח, ולא ראו העדים מה עלה בסופו, מעידין עליו העדים שמת, להשיא את אשתו.

ואי סלקא דעתך [עולה בדעתך] לומר שחי הוא נקרא, אותו שחוט, אמאי מעידין עליו העדים שהוא מת?

אמרי בבית המדרש תירוץ: חי הוא בשעה זו, והגט שנותנים בשעה זו נקרא שניתן בחיי הבעל, אבל וסופו למות, ולכן מעידים עליו העדים לאחר זמן שבוודאי מת, להשיא את אשתו - אם הבעל לא גירשה.

ומקשינן: אלא מעתה, הואיל וסופו למות, זה ששחטו בו שנים או רוב שנים, יהא זה ששחט אותו, גולה על ידו אם עשה זאת בשגגה, שהרי עשה בו מעשה הממית! אלמה [ומדוע] תניא בברייתא: אם שחט בו שנים או רוב שנים בשוגג - הרי זה אינו גולה!

ומתרצינן: הא איתמר עלה [הרי נאמר על כך], אמר רבי הושעיא: הטעם שבשחט בו שנים או רוב שנים בשוגג אינו גולה הוא כי חיישינן שמא הרוח בלבלתו, ואלמלא הרוח לא היה מת ^[7].

אי נמי, חוששים שמא הוא, הנרצח עצמו קירב את מיתתו בכך שפירכס וזז.

אבל מכל מקום אף בלא הפירכוס, סופו למות, אלא שהפרכוס הקדים את מיתתו, ולכן אינו גולה.

והוינן בה: מאי בינייהו [מה ההבדל בין הטעמים], אם חוששים שהקדים את מיתתו על ידי שהרוח בלבלתו או שחוששים שהקדים את מיתתו על ידי שפירכס? ומבארינן: איכא בינייהו [יש הבדל בין החששות], באופן דשחטיה בביתא דשישא [ששחטו בבית של שיש] ופירכס, ששם אין הרוח מזיקה לו, ורק מצד הפירכוס יש לתלות שלא מת מחמת השחיטה בלבד.

אי נמי, יש נפקא מינא לצד השני, באופן דשחטיה בברא [ששחטו בחוץ] וראו עליו שלא פירכס, שאז רק מצד שיש רוח יש לתלות שלא מת מחמת השחיטה בלבד ^[8].

שנינו במשנה: נשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך, והרכין בראשו לאות הן, בודקים אותו שלש פעמים לראות אם דעתו צלולה, אם ראו שדעתו צלולה, שעל לאו הרכין בראשו לאות לאו, ועל הן הרכין הרכנת הן, שלשה פעמים לכל אחד ^[9] - כותבים לו גט, אם מרכין על הגט הרכנת הן.

ומקשינן: וליחוש [ונחשוש] דלמא שיחיא דלאו לאו נקטיה אי נמי שיחיא דהן הן נקטיה! [שמא מחלה של כיפוף הראש בתנועה של "לא" תפסה אותו, או מחלה של כיפוף הראש בתנועה של "כן" תפסה אותו] ואינו מתכוין לכך.

אמר רבי יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: יש לומר שצורת הבדיקה שבודקין אותו היא, דאמרינן ליה ששואלים אותו בסירוגין - שממתינים שעה בין ההרכנה לשאלה הנוספת, וחוזרים ושואלים אותו את אותה שאלה עצמה ^[10].

ומקשינן: עדיין וליחוש דלמא שיחיא דסירוגין נקטיה! [נחשוש שמא מחלה של כיפוף הראש בהמתנת סירוגין תפסה אותו].

ומתרצינן: יש לומר דאמרינן ליה ששואלים אותו, שאלה חד של לאו ותרין [ושתים] של הן, ותרין [ושתים] של לאו וחד של הן, שאין בזה שום סדר, ואם עונה על כל השאלות נכון, סימן שעושה זאת בכוונה ומבין.

דבי רבי ישמעאל תנא: באלו דברים בודקים אותו אם דעתו צלולה, שאם עונה עליהם בהרכנת "הן" סימן שאין דעתו צלולה.

אומרים [שואלים] לו אם רוצה דברים שהם של ימות החמה, ועכשיו הם בימות הגשמים. ואם רוצה דברים שהם של ימות הגשמים ועכשיו הם בימות החמה.

מאי ניהו [ומה הם] הדברים הראוים לימות החמה ולימות הגשמים ששואלים אותו אם מעונין בהם?

אילימא [אם נאמר] ששואלים אותו אם רוצה גלופקרי [מעיל חם] בימות החמה, ואם רוצה שיכסוהו בסדיני [בסדין פשתן דק] בימות הגשמים.

והרי אם עונה על דברים אלו בהרכנת "הן" אין בזה הוכחה שאין דעתו צלולה או שאינו מבין, שיש ליחוש דלמא קורא אחדיה [שמא קור אחזו] בימות החמה, ומעונין במעיל חם.

אי נמי, חמה אחדיה [חום אחזו] בימות הגשמים, ומעונין בסדין פשתן.

הערות

^[3] תוס' הרא"ש מקשה לרבי יוחנן, האיך כותבים גט לכשישתפה הבעל, והרי כיון שהיה שוטה בנתיים כבר נתבטלה שליחות הגירושין ונדחית, כמו שמצינו דיחוי לענין קרבן, שאם הפריש קרבן ונשתטה בינתיים, נדחה הקרבן, ואפילו שחזר ונשתפה אינו חוזר ומביאו, ובירושלמי מדמה גט לקרבן, ותירץ, שאמנם בעודו שוטה יש דיחוי לשליחות כמו שמצינו דיחוי לגבי קרבן, אבל לאחר שנשתפה, אף על פי שלענין קרבן אין הקרבן חוזר ונראה, אבל לענין גט, כיון שאנו יודעים את דעתו שנוח לו לגרש, הרי זה כאילו שמינה עכשיו את השליח מחדש. המגיה למשנה למלך [גירושין ב טו] מביא את ספר גט פשוט, שהביא ראיה לדעת הרמב"ם, שבאחזו קורדייקוס השליחות לא בטלה מן התורה, ממה שאמרו בגמרא שאין צריך להמלך בבעל כשמבריא מהקורדייקוס, ואם השליחות בטלה מדוע אין צריך להמלך בו כשמבריא, אלא מוכח, שמדאורייתא השליחות לא בטלה. ומקשה המגיה למשנה למלך ממה ששנינו במשנה לעיל [כג א] שאם נשתטה השליח בין המינוי לנתינה, אין צריך מינוי מחדש, אף על פי שהשליחות התבטלה מן התורה. ומתרצים האחרונים [מרכבת המשנה חלק ב, חתם סופר אהע"ז קנ ד"ה וכתב, אור שמח גירושין ו ח, ושיעורי רבי שמואל אות שסג] שיש לחלק בין נשתטה המשלח לנשתטה שליח, כי דוקא אם נשתטה המשלח, כיון שהשוטה אינו בר גירושין מתבטל מינוי השליחות, אבל נשתטה השליח לא מתבטל מינוי השליחות לגמרי, כיון שאין ביד השליח לעקור את המינוי שתלוי במשלח.

^[4] כתב הרמב"ם [גירושין ב טו]: אמר לכתוב גט, ונבעת [דהיינו אחזו קורדייקוס] ממתינים עד שיבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול. וכתב הכסף משנה שמהרמב"ם משמע שפסול רק מדרבנן, וקשה שאם פוסקים כרבי יוחנן, שמדמה אחזו קורדייקוס לשוטה, אם כן מדוע שונה משוטה שפסול מן התורה. ותירץ שדווקא שוטה שאין ריפויו בידינו פסול מן התורה, אבל אחזו קורדייקוס לדעת רבי יוחנן יש לומר שפסול רק מדרבנן, שאין להרבות במחלוקת שבין ריש לקיש לרבי יוחנן, ולכן יש לומר שגם לרבי יוחנן, באופן שריפויו בידינו אינו פסול לגירושין מן התורה. וכן כתב בבית יוסף [סימן קכא] ולכן פסק בשו"ע [שם ב] שאם כתבו את הגט עבור הבעל בזמן שאחזו רוח שטות, אם ריפויו בידינו הרי זה פסול מדרבנן, ואם לאו אינו גט מן התורה. ומקשים הב"ח והחלקת מחוקק [שם], שלפי רבי יוחנן לא מצינו חילוק בין אם ריפויו בידינו לבין אם אין ריפויו בידינו. ולכן הם מפרשים בדעת הרמב"ם שגם בשוטה גמור הגט כשר מן התורה ופסול רק מדרבנן, גזירה שמא יאמרו שוטה מגרש. [וכן פירשו הפרי חדש והגר"א]. וכן כתב תוס' הר"י הזקן בקידושין [עח ב], שהגט פסול מדרבנן, גזירה שמא יאמרו שוטה מגרש, ויכשירו באופן שציוה לגרש כשהיה שוטה. אבל הטור [שם] חולק וסובר שאם הגט נכתב בזמן שהבעל שוטה אינו כלום, וכן דעת השלטי גיבורים [אות ה] שהגט בטל מן התורה, ואף אם ימסור לה בעלה כהן גט זה, אינה נפסלת לו מדין ספק גרושה. ולפי שיטת הרמב"ם, לכאורה האשה תהיה אסורה לבעלה כהן אם ימסור לה גט שנכתב כשהבעל היה שוטה, כיון שמן התורה היא מגורשת. הקצות החושן [קפח ב] הביא עוד נפקא מינה בין שיטת הרמב"ם לשיטת הטור, לענין מי שמינה שליח בשליחות של ממון ונשתטה המשלח, שלדעת הטור בטלה השליחות, ולדעת הרמב"ם הוי שליח, שהרי בממון לא היתה תקנה דרבנן לבטל את השליחות. אבל האחיעזר [כח ח] ובשיעורי רבי שמואל [אות שסד] חולקים על הקצות, וסוברים שבממון גם הטור יודה שהשליחות קיימת, כיון שבשליחות ממון השליח נעשה הבעל דין. הקצות החושן מקשה לשיטת הרמב"ם, מדוע השליח אינו יכול לגרש כשמת הבעל לאחר שמינהו שליח [כמבואר בגמרא לעיל ט ב], והרי השליח עומד במקום הבעל לגרש כמו בנשתטה המשלח. ותירץ, שבמת הבעל אמנם השליחות לא בטלה, אבל פקע רשותו של הבעל, ואינה אשתו, כמו שכתב רש"י לעיל [ט ב]. ומזה שרש"י לא פירש שבנשטה המשלח אינו גט כיון שבטלה השליחות, מדייק הקצות החושן, שרש"י סובר כמו הרמב"ם שהשליחות לא בטלה. ומקשה האבן האזל [עבדים ו א] על הקצות, מדברי רש"י לעיל [כח א ד"ה נותנו] שאם מת המשלח בטלה השליחות. ומתרץ, שיש לחלק בין נשתטה משלח למת משלח, שאם מת המשלח אין לו שום דיני גירושין, ומכיון שאין לו דין גירושין, השליח אינו יכול לגרש, וכן משמע מרש"י [כתובות ב ב] שכתב שאין המתים מגרשים, מה שאין כן בנשתטה משלח שיש בו דיני גירושין ורק שאין לו דעת לגרש, ולכן לא בטלה השליחות, כיון שלשליח יש דעת. וכן כתבו הקובץ שיעורים [חלק ב' סימן א] והשיעורי רבי שמואל [אות קנב] לחלק. ובביאור מחלוקת הרמב"ם והטור אם יש שליחות מן התורה כשנשתטה המשלח אחרי מינוי השליחות, נאמרו כמה ביאורים באחרונים: א. האמרי בינה בקונטרס הקנינים [סימן ח] והאפיקי ים [חלק ב' סימן מד] והאור שמח [גירושין ב טו] והחלקת יואב [חו"מ סימן ג] תולים את מחלוקת הרמב"ם והטור בחקירה בגדר שליחות, האם השליח נהיה ממש במקום המשלח או שהשליח הוא רק כיד אריכתא של המשלח והמעשה מתייחס למשלח. שהרמב"ם סובר שהשליח נהיה ממש במקום המשלח והוא בעל המעשה, וכיון שהשליח הוא בר דעת, יכול הוא לגרש. אבל הטור סובר שהמשלח הוא בעל המעשה, והשליח הוי כיד אריכתא של המשלח, והמעשה עצמו מתייחס למשלח, וכיון שנשתטה המשלח, אין מעשה השוטה כלום. והטעם שלדעת הרמב"ם אין חסרון בשליחות מחמת שהמשלח אינו ראוי לעשות את הדבר בעצמו, ואם כן אף שלוחו אינו יכול לעשותו בשבילו. מבאר האמרי משה [יח ג] שהרמב"ם סובר שדבר זה הוא חסרון רק בזמן מינוי השליחות, אבל בזמן עשית השליחות אין צורך שהמשלח יהיה ראוי לעשית המעשה. הקצות החושן [רעה ג] דן במי ששולח שליח להגביה עבורו מציאה, והשליח הגביה את החפץ והיה סבור שהוא של המשלח ולא התכוון לזכות בו, והמשלח התכוון שההגבהה של השליח תהיה לשם זכיה, ודן הקצות החושן האם מועלת כוונת המשלח, ומסיק שמועיל, והמשלח קונה. וכתבו על זה החלקת יואב [שם] והאמרי בינה [שם] שזה תלוי בחקירה הנ"ל, שאם השליח הוא במקום המשלח, לא מועלת כוונת המשלח, ואם השליח הוא רק כיד אריכתא של המשלח, מועלת כוונת המשלח. ב. הקהילות יעקב [סימן כ] ורבי שמואל בשיעוריו [לעיל ט ב אות קנב] ובחידושיו [יב ה], מבארים שהרמב"ם והטור לא נחלקו ביסוד דין שליחות, אלא נחלקו ביסוד דין שוטה, שכולם מודים שהשליח נחשב יד אריכתא של המשלח, ומעשה השליח מתייחס למשלח, והטעם שלפי הרמב"ם מועיל מן התורה מעשה השוטה כשנעשה על ידי שליח, היינו משום שהרמב"ם סובר שכל החסרון במעשה השוטה הוא משום שעושה את המעשה בלי דעת, ולכן מועיל מעשה השוטה כשנעשה על ידי השליח, כיון שלשליח יש דעת, ואם כן הוי מעשה עם דעת. אבל הטור סובר שאין מעשה השוטה כלום אפילו אם עושה את המעשה עם דעת, ולכן בנשתטה המשלח, לא מועיל מעשה השליח. ג. עוד מבאר רבי שמואל בשיעוריו [אות קנג] ובחידושיו [יב ד], שהרמב"ם והטור נחלקו האם שוטה נתמעט לגמרי מפרשת שליחות או שנתמעט רק מפרשת מינוי שליח, וכמו שנחלקו המהרש"א והרעק"א [דרוש וחידוש כתובות יא א] לגבי קטן שאינו יכול למנות שליח. דעת הרעק"א, שכל החסרון של הקטן בשליחות, הוא רק שאינו יכול למנות שליח, כיון שאין לו דעת, [ולפי זה חידש, שגם אם זכית אחר עבורו מועילה מדין שליחות, אבל מכיון שאין צריך לזה מינוי, יש זכיה עבור קטן, וחלק על הראשונים שכתבו שאם זכיה מטעם שליחות אין זכיה לקטן]. אבל המהרש"א חולק וסובר שקטן נתמעט לגמרי מתורת שליחות. ובמחלוקת זו נחלקו הרמב"ם והטור לגבי שוטה, דעת הטור ששוטה נתמעט לגמרי מפרשת שליחות, והרמב"ם סובר שכל החסרון הוא במינוי, ולכן באופן שנתמנה השליח לפני שהשתטה המשלח שאין חסרון במינוי, אז יש שליחות לשוטה.

^[5] מבואר בגמרא, שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו האם קורדייקוס נחשב כשוטה או כישן, אבל כולם מודים שאם הוא שוטה אין כותבין לו גט. ומקשים הפני יהושע והמחנה אפרים [גירושין ג טו ד"ה וראיה], מדוע אין כותבין גט לשוטה? בשלמא לענין נתינת הגט, מובן שאין השליח יכול לגרש, משום שאינו עדיף מהמשלח, וכיון שהמשלח אינו יכול לגרש, גם שלוחו אינו יכול לגרש, אבל לענין כתיבת הגט, מה הפסול אם נשתטה הבעל בזמן הכתיבה. ובשלמא לפי שיטת התוספות [לעיל ט ב] והשו"ע [קכ א] הסוברים שצריך שליחות הבעל בשביל הכתיבה, מובן שאם הבעל שוטה אין כותבין גט בשליחותו, אבל לפי שיטת התוספות והרא"ש לעיל [כב ב] הסוברים שלא צריך שליחות בזמן הכתיבה, מדוע פסול הגט אם נשתטה הבעל בזמן הכתיבה. ומביא מכאן המחנה אפרים ראיה, שצריך שליחות לכתיבת הגט, ולכן הכתיבה פסולה כשנשתטה הבעל בשעת הכתיבה, כיון שחסר בשליחות. אבל הפני יהושע מתרץ, שדורשים מהכתוב "וכתב ונתן" - דבעינן שיהיה ראוי לנתינה בזמן הכתיבה, וכיון שהמשלח נשתטה, השליח אינו ראוי לתת את הגט בשליחות הבעל, ומשום כך הכתיבה פסולה. וכתב הרעק"א שלפי הפני יהושע, שדורש מהפסוק דבעינן שבזמן הכתיבה יהיה ראוי לנתינה, אם כן צריך שיהיה ראוי לנתינה גם כל הזמן שבין שעת הכתיבה לשעת הנתינה, וכמו שמצאנו בטור [סימן קכג] לגבי פסול מחובר, שנלמד מ"וכתב ונתן" שאם חיבר את הגט לקרקע בין הכתיבה לנתינה, נפסל. ומקשה הרעק"א, שהרי מפורש בבית יוסף [סימן קכא], שאם נשתטה הבעל בין הכתיבה לנתינה, הגט כשר. והאחיעזר [חלק א' סימן כח ט] מקשה על הפני יהושע, מנין לפני יהושע לבדות דרשות חדשות שלא הוזכרו בחז"ל. אכן התורת גיטין והבית אפרים [אהע"ז קיא הובא באחיעזר] והאור שמח [גירושין ג טו] מתרצים את קושית הפני יהושע באופן אחר, שהגט פסול בנשתטה הבעל בשעת הכתיבה, משום שהגט נכתב שלא לשם גירושין וחסר בלשמה של הגט. וכעין זה תירץ האמרי משה [יח ג]. והרעק"א כתב, שלפי שיטת הרמב"ם הסובר כי מי שמינה שליח ונשתטה אין השליחות בטלה מן התורה, ופסול רק מדרבנן מחשש שמא יאמרו שוטה מגרש, אם כן אפשר לומר שגם לענין הכתיבה פסלו רבנן את השליחות מחשש שמא יאמרו שוטה כותב.

^[6] המחנה אפרים [פרק ג' מגירושין הלכה טו ד"ה וראיה] מקשה, לפי הראשונים שצריך שליחות הבעל בשביל לכתוב גט, והסופר כותב בשליחות הבעל [כך סובר התוספות לעיל דף ט ב והטור מביא בזה מחלוקת], אם כן קשה, כשראוהו צלוב על הצליבה ורמז תנו גט לאשתי, כיצד כותבים לו גט, והרי כיון שהוא אינו יכול לכתוב גט בעצמו אם כן אינו יכול למנות שליח לכך. ובתחילה רצה המחנה אפרים להוכיח מכאן שרק מי שאינו בתורת גיטין אינו יכול לעשות שליח לגט, מה שאין כן כאן, שהצלוב ישנו בתורת גיטין ורק במציאות מנוע מלכתוב, באופן זה אין חסרון בעשית שליח. אבל המחנה אפרים מקשה על זה מהגמרא בבבא קמא [קי א] לגבי כהן זקן וחולה הבא להקריב קרבן שנותן את עבודתו לאיזה כהן שירצה. ומקשה הגמרא, אם הכהן עצמו אינו יכול לעבוד, כיצד הוא שולח אחר במקומו? ומשמע שזקן המנוע במציאות מלעבוד, אינו יכול למנות שליח, על אף שהוא ישנו בתורת עבודה בבית המקדש. והנודע ביהודה [תנינא אהע"ז סימן סט] סובר כמו שרצה המחנה אפרים להוכיח בתחילה, שחסרון במציאות אינו חסרון במינוי שליחות, ורק מי שאינו בתורת אותו דבר אינו עושה שליח. והקשה כקושית המחנה אפרים מהגמרא בבבא קמא. ותירץ, שאין כוונת הגמרא שכהן ממנה כהן אחר להיות שליחו, שהרי הכהנים הם שלוחים של שמים ולא שלוחים של בעלי הקרבן, אלא כוונת הגמרא, שלכהן יש זכות בקרבנות שלו על אף ששאר קרבנות הם של אנשי משמר, ואם יכול הכהן לאכול או לעבוד בעצמו, יש לו זכות גם לתת לאחר, אבל אם אינו יכול לעשות בעצמו אין לו זכות ליקח מאנשי המשמר. התוס' ישנים בעירובין [יג א] מביאים ראיה שאין צריך שליחות בכתיבת הגט, שהרי מסתמא כל אדם יכול לגרש את אשתו אפילו ידיו קטועות ואינו יכול לכתוב בעצמו את הגט. ומקשה הקובץ הערות [עו י-יד] מה הראיה, אולי באמת צריך שליחות לכתיבה, וגם מי שידיו קטועות יכול למנות שליח כיון שהוא בתורת גיטין. אלא ראיה מהתוס' ישנים, שגם מי שהוא בתורת גיטין, אם במציאות אינו יכול לכתוב גט, יש חסרון במינוי שליח. עוד מקשה הקובץ הערות, לפי התוס' ישנים, נוכיח גם לענין נתינת הגט שאין צריך שליחות, שהרי מי שידיו קטועות יכול לגרש בשליח, על אף שאינו יכול ליתן בעצמו. אמנם לפי רש"י לקמן [עז ב] הסובר שמועילה הקנאה בגט, דהיינו שאין צריך נתינה ממש אלא הקנאה של הבעל, מתורצת קושית הקובץ הערות, שהרי גם קיטע יכול לעשות הקנאה, ואם כן גם לפי התוס' ישנים יכול למנות שליח לנתינת הגט, ואין ראיה שלא צריך שליחות לנתינת הגט. הרעק"א בתשובה [סוף סימן קמא] מקשה, איך חלה השליחות לנתינת הגט כשאמר "כתבו ותנו", והרי הבעל בעצמו אינו יכול ליתן את הגט לפני שהוא נכתב, אם כן איך יכול למנות שליח לכך? ואין לתרץ כי בכך שבידו לכתוב גט, נחשב כבר שהוא יכול לתת את הגט, שהרי התוספות בנזיר [יב א] כתבו שמה שבידו להביא את עצמו למצב שיוכל לעשות, אינו נחשב לענין שליחות שהוא כבר יכול לעשות, ולכן האומר לשנים כתבו גט ותנו ליבמתי לאחר שאכניסנה, אינו מועיל, כיון שכעת אינה אשתו, ואינו יכול למנות שליח, אף על פי שבידו ליבמה בעל כרחה. אם כן כיצד יכול למנות שליח לנתינת הגט קודם שנכתב. והרעק"א נשאר על זה בצריך עיון. ומתרץ הקרן אורה בנזיר [שם ד"ה לפי], שרק ביבמה אינו יכול למנות שליח לגרשה קודם שכנסה, כיון שכל זמן שלא יבמה חסר לו בדין הגירושין, ולא מועיל מה שבידו לכנסה. מה שאין כן כשממנה שליח לתת את הגט קודם שנכתב הגט, כיון שלא חסר בדין, והחסרון הוא רק שאין את הגט בפועל, לכן יכול למנות שליח, כשבידו להביא את עצמו למצב שיוכל לתת את הגט.

^[7] כך מבואר ברש"י שבלי רוח לא היה מת, אבל לגבי פירכוס משמע מרש"י [ד"ה הוא] שעל ידי הפרכוס קירב את מיתתו, אבל גם בלא זה היה סופו למות. וכתב הבית אהרן, שרש"י ותוספות חלוקים לגבי רוח, שבתוספות [ד"ה בביתה] מבואר שהרוח מקרב מיתתו, אבל גם בלא זה היה מת. וכתב הפני יהושע, שגם אם נאמר שבנחתכו לו הסימנים, בלא הרוח לא היה מת, מכל מקום מעידים עליו שהוא מת להתיר את אשתו, ולא חוששים שמא לא היה רוח ולא מת, כיון שלא מצינו אופן שמעידים עליו, אלא כשברח מן המקום ולא יודעים מה עלה בגורלו, ואם כן כשיצא מהבית למקום שיש רוח, בודאי בלבלו הרוח ומת.

^[8] ברמב"ם [הלכות רוצח ה ב] מבואר שאינו נפטר מן הגלות אלא אם כן היה בו את שני הדברים, גם פירכס וגם בלבלתו הרוח, אבל אם רק פירכס או רק בלבלו הרוח, אינו נפטר מן הגלות. ומביאים המרכבת המשנה והאבן האזל, שבספר בתי כהונה הקשה למה פסק הרמב"ם מספק לחומרא, ולא פסק לקולא, שמספק אינו גולה בין אם פירכס ובין אם בלבלו הרוח. ותירץ הבתי כהונה, שספק גלות הרי זה ספק כפרה, ולכן פסק שספיקו לחומרא. ובמרכבת המשנה תירץ, כיון שהחשש שמא קירב את מיתתו, הוא חשש בעלמא, לכן אינו פטור מן הגלות אלא בצירוף שני הטעמים. ועיין בערוך לנר ביבמות [קכא א] שדן לגבי מי שפטור מן הגלות מספק והרגו גואל הדם, אם גם גואל הדם יהיה פטור מספק, או לא.

^[9] כך שיטת התוספות, שצריך לשאול אותו ו' פעמים, וכן משמע מרש"י [לעיל סז ב ד"ה בודקין]. אבל תוס' הרא"ש למד ברש"י שמספיק אם שואלים אותו שלש פעמים, וכן לומדים הכסף משנה [גירושין ב טז] והבית יוסף [אהע"ז קכא] בשיטת הרמב"ם [בפירוש המשניות ובגירושין ב טז].

^[10] כך מבואר ברש"י שסירוגין פירושו המתנה שעה, אבל הריטב"א והמאירי והרמב"ם [גירושין ב טז - עיי"ש בהגהות מיימוני] מפרשים סירוגין, שאלה אחת לאו ושאלה אחת הן, וכן משמע בתוספות. השו"ע [קכא ה] פוסק כמו הרמב"ם, והבית שמואל [ס"ק ז] כתב שיש לחוש גם לשיטת רש"י ורבינו ירוחם ולשהות בין שאלה לשאלה. ומהבית יוסף משמע, שלפי תירוץ הגמרא במסקנא שצריך לשאול אותו שתי שאלות של הן ואחת של לאו או להיפך, גם לרש"י אין צריך המתנה.

מה שאמרו למטה כוונתו — שמקיז את הדם במקום בגופו שהוא למטה מן הביצים (האשכים), למעלה כוונתו — למעלה מן הביצים.

שנינו: וכשות שלא בזמנה מזיקה. ומביאים: תנא [שנה החכם]: כשם שקשה לגוף אכילת כשות שלא בזמנה, כך יפה כשאוכלה בזמנה. אמר רב פפא: זמנה הוא — תמוז, שלא בזמנה — טבת, ואילו יומי [ימי] ניסן ויומי [וימי] תשרי (באביב ובסתיו) — לא מעלו [מועילים] ולא קשו [קשים].

א מעתה חוזרים לפירוש גופי הלכה שבמשנה: אמר "כתבו גט לאשתי" ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר "אל תכתבו" — אין דבריו האחרונים כלום. אמר ר' שמעון בן לקיש: במקרה שכזה כותבין ונותנין גט לאלתר (מייד), אף על פי שעדיין לא נצטללה דעתו ואין ממתינים לו. ור' יוחנן אמר: אין כותבין אלא לכשישתפה, כשיעמוד על דעתו.

ומסבירים את שיטותיהם: מאי טעמא [מהו הטעם] של ריש לקיש? — דקתני [ששנה] במשנה: אין בדבריו האחרונים כלום ומשמע שדבריו הראשונים קיימים ונוהגים לפי הוראתו. ולעומת זאת ר' יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך ולפרש כך: אין בדבריו האחרונים כלום, הכוונה היא דלכי מתציל [שכאשר מצטללת דעתו] לא צריך למיהדר אימלוכי ביה [לחזור ולהימלך בו], אלא סומכים על דבריו הראשונים, ואולם לעולם אין כותבין אלא לכשישתפה.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חלוקים]? — ריש לקיש מדמי ליה [מדמה אותו], את זה שאחזו קורדייקוס לישן, שהרי אם אמר לכתוב גט, והלך לישון — בוודאי שכותבים את הגט ואין צריך להעירו. ור' יוחנן מדמי ליה [מדמה אותו] לשוטה, שמאחר שאחזו קורדייקוס אינו ברדעת, ומי שאינו ברדעת אינו יכול לתת גט.

ושואלים: ור' יוחנן נמי לידמיה [גם כן, שידמה אותו] לישן! ומשיבים: ישן לא מחוסר מעשה, שאין צריך לעשות מעשה כדי להעירו, אלא מעצמו הוא ניעור, ואילו האי [זה], מי שאחזו קורדייקוס, הריהו מחוסר מעשה של רפואה.

ושואלים: וריש לקיש נמי נידמייה [גם כן, שידמה אותו] לשוטה! ומשיבים: יש להבדיל, כי שוטה לא סמיה בידן [אין סם רפואתו בידינו], שאין בידינו לתקן את פגמו, ולכן בשעת שטותו אין בידו רשות לעשות דבר, ואולם האי סמיה בידן [זה, מי שאחזו קורדייקוס, סמו, רפואתו, בידינו], כפי שאמרנו: בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא [בשר אדום שניצלה על גחלים ויין מזוג].

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שממתינים לו עד שישתפה? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: מי שחבל בו אדם ושחט בו שנים (שני הסימנים, קנה וושט בצווארו) או רוב שנים, והרי אותו אדם עומד למות, ורמז האיש ואמר "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו,

ותניא [ושנויה ברייתא] כעין זה: ראוהו את האיש מגויד (איבריו חתוכים) או צלוב על הצליבה, ורמז ואמר "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו! משמע שאפילו אדם שסופו להגיע למצב של מוות, ואין לו תרופה אפשר לכתוב עבורו גט!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] במקרים של השחוט והצלוב דעתא צילותא [דעת צלולה] היא אצלו, וכחישותא הוא דאתחילה ביה [וחולשה היא שהתחילה בו] ולכן איננו יכול לדבר, אבל הוא כברדעת לכל ענין, ואולם הכא דעתא שגישתא [כאן דעה משובשת] היא, שהרי הוא שוטה בשעה זו, ואי אפשר שיעשה דבר מדעת.

ושואלים מצד אחר: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך] שהשחוט דינו כחי, ויכול לתת גט? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים וברח ולא ראו העדים מה היה סופו — מעידין עליו שמת. ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך לומר] כי חי הוא, אמאי [מדוע] מעידין עליו שמת?

אמרי [אומרים] כתשובה לכך: חי הוא כעת ומשום כך יכול לתת גט — ואולם סופו בוודאי למות, ולכן אפשר להעיד עליו בוודאות לאחר זמן שמת.

ושואלים: אלא מעתה, כיון שנחשב שוודאי הוא מת, יהא זה ששחט אותו גולה על ידו אם עשה זאת בשגגה! אלמה תניא [מפני מה שנויה ברייתא]: שחט בו בשגגה שנים או רוב שנים כגון שהפיל עליו סכין — הרי זה אינו גולה?

ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי נאמר על כך], אמר ר' הושעיא: חיישינן [חוששים אנו] שמא הרוח בלבלתו ונגרמה מיתתו לא מחמת שחיטה בלבד, אלא שהיה גורם נוסף שאינו תלוי ברוצח. אי נמי [או גם כן] שמא הוא, הנשחט עצמו, קירב את מיתתו בכך שפירכס ופירפר.

מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין הסבר זה להסבר זה? איכא בינייהו [יש ביניהם] דשחטיה בביתא דשישא [ששחט אותו בבית של שיש] ופירכס ששם אין רוח המזיקה לו, אבל לדעה האחרת יש לומר שהוא עצמו פירכס וקירב את מיתתו. אי נמי [או גם], דשחטיה בברא [ששחט אותו בחוץ] ולא פירכס, שיש לחשוש לרוח לדעה אחת, אף שהוא לא קירב בעצמו את מיתתו.

ב שנינו במשנה: נשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו לאות הסכמה — בודקים אותו שלוש פעמים, אם אמר על דבר שהתשובה לו צריכה להיות "הן" — "הן" ועל דבר שהתשובה לו צריכה להיות "לאו" — "לאו", ונמצא איפוא מתוך כך שהוא בר דעת — כותבים גט. ושואלים: וליחוש [ונחשוש] דלמא שיחיא ד"לאו" "לאו" נקטיה [שמא תנועה של "לא" "לא" תפסה אותו] והוא מניד כל הזמן בראשו כאומר "לא" אף שאינו מתכוון לכך, אי נמי שיחיא ד"הן" "הן" נקטיה [או גם כן שמא תנועה של "כן" "כן" תפסה אותו]?

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו] דברים בסירוגין, כלומר, שואלים אותו פעם דברים שצריך לענות עליהם "הן" ופעם אחרת דברים שצריך לענות עליהם "לא".

ושואלים: וליחוש דלמא שיחיא [ונחשוש שמא תנועה] של סירוגין נקטיה [תפסה אותו] שפעם מנענע בראשו כאומר "כן" ופעם כאומר "לא"! ומשיבים: דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו], שואלים אותו דברים שצריך להשיב עליהם חד "לאו" ותרין "הן" [פעם אחת "לא", ושתי פעמים "כן"], ותרין "לאו" וחד "הן" [ופעמיים "לא" ופעם אחת "כן"]. ובאופן שכזה, אם עונה כראוי על הכל אין לחשוש שמא היתה זו סתם תנועת הראש.

דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: אומרים לו בשאלה אם רוצה דברים של ימות החמה בימות הגשמים, ושל ימות הגשמים בימות החמה כדי לבדוק האם דעתו צלולה.

ושואלים: מאי ניהו [מה הם] דברים אלה? אילימא [אם תאמר] ששואלים אותו אם הוא רוצה גלופקרי [מעיל חם] בימות החמה וכן סדיני [סדין דק] בימות הגשמים, והוא עונה שרוצה — אין בזה הוכחה שאין הוא בר דעת, שיש לומר: ליחוש דלמא קורא אחדיה [נחשוש שמא קור אחז אותו] אף שהוא ימות החמה, אי נמי חמה אחדיה [גם כן חום תפס אותו] בימות הגשמים, ומה שמשיב כך אינו סימן שאינו מבין, אלא שמא הוא מרגיש קור וחום באותה שעה, אבל דעתו צלולה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When the Gemara mentioned letting blood from below it meant below the testicles, and when it mentioned letting blood from above it meant above the testicles.

It was taught: And dodder eaten not in its time, before it is ripe, causes harm. The Gemara explains: A Sage taught: Just as eating dodder not in its time is harmful to the body, so too, eating it in its time, when it is ripe, is good for the body. Rav Pappa said: Its time is Tammuz, in the summer, and not in its time is Tevet, in the winter. And during the days of Nisan, spring, and the days of Tishrei, autumn, they neither help nor harm.

§ The Gemara returns to its discussion of the halakhot mentioned in the mishna. The mishna teaches: If he said: Write a bill of divorce for my wife, when he was lucid, and was then afflicted with temporary insanity and he retracted his previous statement and said: Do not write it, his latter statement is considered to be nothing, i.e., it is not halakhically valid. The Gemara comments on this that Rabbi Shimon ben Lakish says: In that case the court writes and gives the bill of divorce immediately, because even though he is insane, the court does not wait for him to return to his senses. And Rabbi Yoḥanan says: They write this bill of divorce based on his instructions only once he is healed and returns to a sound state of mind.

The Gemara elaborates: What is the reason for the opinion of Reish Lakish? As it teaches in the mishna: His final statement is considered to be nothing, which indicates that his initial statement stands and the court should act in accordance with his instructions. By contrast, Rabbi Yoḥanan could have said to you as follows: When the mishna said that his final statement is considered to be nothing it means that when his mind becomes lucid it is not necessary for the court to return and confirm his instructions; rather, they rely on his statement. But the court actually writes the bill of divorce only once he is healed.

The Gemara asks: With regard to what principle do Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan disagree? Reish Lakish compares one afflicted with temporary insanity to one who is sleeping. If one said to write a bill of divorce and went to sleep then the court may write it without waiting for him to awaken. And Rabbi Yoḥanan compares him to an imbecile: When he is afflicted with temporary insanity he is not of sound mind and is therefore unfit to give a bill of divorce.

The Gemara asks: And Rabbi Yoḥanan also could compare him to one who is sleeping, so why does he not do so? The Gemara answers: One who is sleeping is not lacking an action, meaning that no action is needed in order to awaken him, and he can awaken on his own. This one, who is afflicted with temporary insanity, is lacking an action by not taking the remedy mentioned earlier.

The Gemara asks: And Reish Lakish could also compare him to an imbecile, so why does he not do so? The Gemara answers: There is a difference, as there is no remedy in our possession that can cure an imbecile. And since there is no remedy, a bill of divorce may not be written on his behalf. By contrast, for this one, who is afflicted with temporary insanity, there is a remedy in our possession. As the Gemara explained (67b): The remedy for this disease is for the afflicted person to eat lean red meat roasted over coals and drink wine that has been diluted with a large amount of water.

The Gemara asks: But did Rabbi Yoḥanan actually say this, that the court must wait for him to regain his mental capabilities? But didn’t Rav Yehuda say that Shmuel says: If one was attacked by another who slit his throat and severed the two pipes, his trachea and esophagus, or the majority of the two pipes, and the dying man signaled and thereby stated through his gestures: Write a bill of divorce for my wife, then those present should write and give a bill of divorce to his wife?

And it was similarly taught in a baraita: If they saw a man whose limbs had been severed or crucified on a cross, and he signaled and thereby stated: Write a bill of divorce for my wife, then those present should write and give the document to his wife. This teaches that it is permitted to write a bill of divorce even on behalf of one who cannot be cured and will certainly die. If so, why does Rabbi Yoḥanan claim that a bill of divorce may be written for someone afflicted with temporary insanity only once he has been cured?

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, after his throat was slit or he was crucified, his mind is lucid, but he has begun to feel weakness and will die very soon. Consequently, he cannot speak, but his intellectual capabilities are assumed to be intact. But here, in the case of one afflicted with temporary insanity, his mind is confused, and he is not lucid enough to act with intent.

The Gemara asks: But did Shmuel actually say this, that someone whose throat has been slit is treated as though he is alive, and he can give a bill of divorce? But didn’t Rav Yehuda say that Shmuel says: If someone slit the two pipes in his throat or the majority of the two pipes and the victim fled without the witnesses seeing what ultimately happened to him, then they may testify with regard to him that he is dead? And if it enters your mind to say that one whose throat has been slit is alive and able to instruct others to write a bill of divorce for his wife, then why can witnesses testify with regard to him that he is dead?

The Gemara says in response to this that he is currently alive and on account of this he can give a bill of divorce to his wife, but ultimately he will certainly die within a short period of time. Consequently, it is possible to testify with certainty that he died later on.

The Gemara asks: If that is so, that he is assumed to have ultimately died, then the one who slit his throat should be exiled on his account if he did so unintentionally. Exile is the punishment for unintentionally killing another. If so, why is it taught in a baraita: If he unintentionally slit the two pipes in his throat or the majority of the two, for example if one dropped a knife and accidentally cut another’s trachea and esophagus, then this one is not exiled?

The Gemara answers: Wasn’t it stated with regard to that baraita that Rabbi Hoshaya says: We are concerned that perhaps the wind made him senseless, and it was not only the one who dropped the knife who caused this man’s death, but also the wind or some other factor. One who only partially causes the death of another is not exiled. Or also perhaps he, the one who had his throat slit, brought his death closer through his convulsions and his death throes.

What is the difference between the first and second explanations with regard to why the killer is not exiled? The difference between them is if he slit his throat in a marble house and the victim convulsed. In such a case the death cannot be attributed to the wind, so according to the first explanation the killer would be exiled. Rather, his death can be attributed to his convulsions, so according to the latter explanation the killer would not be exiled. Alternatively, he slit his throat outside and the victim did not convulse. In such a case the death can be attributed to the wind, so according to the first explanation the killer would not be exiled. Since it cannot be attributed to his convulsions, according to the latter explanation the killer would be exiled.

§ The mishna teaches: In a case where the husband became mute, and the members of the court said to him: Shall we will write a bill of divorce for your wife? And he nodded his head as a signal, and then the court checked his intent three times with different questions; if he said no, shaking his head to questions to which he should have answered no, and yes to questions to which he should have answered yes, this demonstrates that he understands the questions and his intent is clear. The Gemara asks: But let there be a concern that perhaps the involuntary movement of: No, no, took hold of him, and he continuously nods his head as if he were signaling no, even though he does not intend it? Alternatively, perhaps the involuntary movement of: Yes, yes, took hold of him?

Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: The meaning of the mishna is that we, the court, say alternating questions to him, switching between asking him questions to which he must answer yes and questions to which he must answer no.

The Gemara asks: But let there be a concern that perhaps alternating involuntary movements took hold of him, such that he switches between nodding his head yes and nodding his head no. The Gemara answers: The meaning of the mishna is that we, the court, say to him questions to which he must answer no once and yes twice, and twice no and one time yes. If he nevertheless answers each question correctly there is no concern that his movements were involuntary.

The school of Rabbi Yishmael taught: The court says to him questions concerning matters of the summer in the rainy season, and concerning matters of the rainy season in the summer, in order to check if he is answering coherently.

The Gemara asks: What are these matters that the court asks him? If we say that the court asks him if he wants a warm coat in the summer or a thin sheet in the rainy season, and he answers that he does, this cannot serve as proof of his intellectual capabilities, as the following is possible: Let there be a concern that perhaps he has the chills even though it is the summer and needs a warm coat. Alternatively, that the heat afflicted him during the rainy season and he requires a thin sheet, in which case his response does not demonstrate a lack of comprehension.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשינן ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יהודה וכו'. ואיכא דאמרי שאין כותבין אלא בבדיקה חוששין שמא נטרפה דעתו לגמרי כשוטה כדאמרינן וליחוש דילמא שיחה דלאו נקטי' דאלמא כל נשתתק כשוטה מחזקינן ליה. אלא דאצ"נ התם בנשתתק מתוך בוריו אבל מתוך חליו כחישות הוא ומנקטא לחומרא טפי עדיף וכולהו בעי בדיקה וכי תניא בתוספות כל זמן שיש בו נשמה בבדיקה גם כן קאמר ונשתתק מתוך חליו נמי בעי בדיקה אלא שדיו פעם אח' והבי איתא בירושלמי. אבל שחט בו שנים שאני דקים להו לרבנן דדעתא צילתא עד שעת נטילת נשמה כיון דלא הוכה מכות אחרות. והוא קרוב למות מיד ודעתו עליו.

הא דאקשינן לרבי יוחנן: מדאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. דאלמא כותבין ונותנין לאלתר אף על פי שאינו משתפה ומינה דהוא הדין למי שאמר כתבו ותנו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס דכותבין ונותנין לאלתר. קשיא לן אי אתיא לדמויי שחט בו שנים למי שאחזו קורדייקוס תיקשי לן מתניתין דקתני מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. ויש לומר דלכולי עלמא שחט בו שנים דעתא צילתא הוא, מי שאחזו קורדייקוס דעתא שגישתא הוא, אלא דסלקא דעתין דמקשה דאי אפשר דבין צואה לכתיבה או לנתינה לא חליש עליה עלמא טובא והוי דעתא שגישתא ואפילו הכי לא חיישינן דכיון דבשעת צואה הוי דעתא צילתא לדעתא שגישתא דבתר הכין לא חיישינן ואתיא כריש לקיש אבל לרבי יוחנן דאמר לכשישתפה קשיא, והכין משמע בירושלמי אלא שהחליפו שם השיטה רבי יוחנן אמר עודהו קורדייקוס עליו כותבין גט ונותנין לאשתו רבן שמעון בן לקיש אמר לכשישתפה אמר רבי זירא מתניתין פליגא על רבן שמעון בן לקיש ולית לה קיום הרי שהיה צלוב או מגוייד ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי כותבים ונותנים בחזקת שהנשמה תלויה בו ואפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת הדא פליגא על רבן שמעון בן לקיש ולית לה קיום. ואם תאמר מכל מקום תיקשי לריש לקיש דהא למאי דסבירא ליה למקשה לשוטה איכא לדמוייה דהא נמי לאו סמיה בידו כשוטה ובשוטה הא אמרינן דמודה ביה ריש לקיש דאין כותבין אלא לכשישתפה, ותירצו בתוספות דאין בדבריו של ריש לקיש ממש שוטה כלל ואנן הוא דאמרינן דאפילו לריש לקיש בשוטה אין כותבין הואיל ולאו סמיה בידו וסמכינן אמסקנא, ושמא המקשה היה סבור עכשיו דלריש לקיש אפילו בשוטה כותבין ונותנין לאלתר כיון שאמר בשעה שהיה בריא כמו בשחוט בו שנים שגם הוא הולך ומתקלקל למאי דסבירא ליה. ויש לומר עוד דשחט בו שנים סמיה בידן דעבידנא ליה סמתרי וחי כדאמרינן בהרוגי מלכות אי לאו זיקא עבידנא להו סמתרי וחיי ואף על גב דהרוח מבלבלתי כדאיתא התם אפשר בביתא דשישא כדאמרינן בסמוך.
[בנדפס: הא דאקשינן מדשמואל דאמר שחט בו שנים או רוב שנים קשיא לן למה לי להדורי בתר הא דשמואל ליקשי ליה מגופא דברייתא דקתני ראוהו מגויד או צלוב דשמואל גופיה בההיא ברייתא אמרה ובירושלמי נמי מההיא ברייתא הוא דמקשה ולא מדשמואל כמו שכתבתי למעלה, ונראה לי דאי לאו דשמואל מברייתא לא משמע להו דהוי דעתיה שגישתא כמו קורדייקוס אבל בשחט שנים ודאי משמע להו דהוי דעתא שגישתא כמו קורדייקוס, ואי נמי משום דבעי אגב אורחיה לאשמועינן דטעמא דאינו גולה על ידו כיון דהשתא מיהא חי הוא אלא שהרוח בלבלתו. כן נראה לי].

הא דאקשינן: אלא מעתה יהא גולה על ידו. לאו אשינויא דשנינן חי הוא וסופו למות הוא דאקשינן דכל שכן דקשיא למאי דסבירא ליה למקשה דמהשתא חשבינן ליה כמת, אלא אעיקרא דמילתיה דשמואל דאמר מעידין עליו הוא דמקשינן דאם כן יהא גולה על ידו אלא מדלא גלי שמע מינה דיכול להתרפאות, ואף על גב דתנן נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, דילמא אדם שאני, ואף על גב דבחולין ריש פרק אלו טרפות (חולין מב, א) לא משמע הכי, דילמא טרפיות יש מהן שנוהגין באדם כבהמה כלקתה בכוליא כדמשמע התם ואף שאינן כאדם כנחבסה הגולגולת וניקב קרום של מוח כדמשמע בהניזקין (נו, ב) גבי טיטוס ביתוש דנקר במוחו שבע שנים, ואף זה סבירא ליה למקשה דיכול להתרפאות [להתרפאות] באדם.

ירושלמי. נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדוקוס הפלוגתא דרבי יוחנן ורבן שמעון בן לקיש. [בנדפס: עד כאן. ומכאן נראה דאפילו כתבוהו בעודו שפוי ונעשה קורדיקוס בשעת נתינה לגירושין פסול לרבי יוחנן, ואם כן חולה צריך בדיקה בין בשעת כתיבה בין בשעת נתינה. וקשיא לי דהא דאמרינן לקמן (גיטין עג, ב) בפירקין גמרא לא תתיחד עמו באומר מעת שאני בעולם דמשמע שאינו רוצה שיחול הגט אלא רגע אחרון שהוא בעולם ואותו רגע אי אפשר לבודקו, ומדברי רבותינו בעלי התוספות נראה לי שאין מקפידין אלא בשעת כתיבה ושלא כדברי הירושלמי והתוספתא, וצריך לי עיון].
וקיימא לן כרבי יוחנן דאין כותבין אלא לכשישתפה בין בשוטה בין בשאחזו קורדיקוס, אבל צלוב או מגוייד או ששחט בו שנים או רוב שנים כותבין ונותנין כל זמן שיש בהן נשמה ואין צריכין בדיקה אחר כך דדעתא צליתא נינהו אלא דכחישותא הוא דנקיטא בהו, וכתבו בתוספות דמהכא משמע דכל היכא דכתבינן גיטא לשכיב מרע צריכין לדקדק שלא יתקלקל בשעת כתיבה דפעמים אינו מיושב בדעתו ולא סמסייה בידן ולכולי בדלית סמייה בידן אין כותבין, ואפילו סמייה בידן כיון דמחוסר מעשה אין כותבין לרבי יוחנן, ואף על גב דבשחט בו שנים אין צריך בדיקה הא אמרינן דדעתא צלותא הוא, כיון דמתוך בוריו נשחט אבל הכא דמתוך חליו פעמים שאינו מיושב בדעת, והא נמי דתניא בתוספתא הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת כתבינן כל זמן שיש בו נשמה, וההיא דמתוך [בנדפס: כמתוך] חליו הוא, דילמא התם בבדיקה קאמר, והיינו דאמרינן גבי נשתתק וליחוש דילמא שיחה דלא לאו נקטיה, דאלמא כל שנשתתק כשוטה חשבינן ליה, אף על גב דיש לבעל הדין לחלוק דהתם בנשתתק מתוך בוריו דעתא שגישתא היא אבל מתוך חליו כחישותא דחליו הוא דנקיט ליה, ומיהו בירושלמי משמע דאפילו נשתתק מתוך חליו צריך בדיקה אלא שדיו פעם אחת דגרסינן התם תני במה דברים אמורים בנשתתק מתוך בוריו אבל נשתתק מתוך חליו דיו פעם אחת, ובתוספתא משמע דאפילו חולה בודקין אותו שלשה פעמים דתניא התם היה חולה או משותק והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים אם אמר על הן הן ועל לאו לאו דבריו קיימין.
ולענין גוסס כתב הרב רבנו יואל מבונא דכמת הוא חשוב ואף על פי שדעתו מיושבת עליו ודבריו מכוונין בפיו אינו יכול לגרש מדאמרינן בבבא בתרא בפרק יש נוחלין ובקדושין פרק עשרה יוחסין ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, ופירש שם רבנו חננאל ז"ל שאינו יכול להקנותם כיון דרוב גוססין למיתה הרי הוא חשוב כמת, והילכך אף אנו נאמר כשם שאינו יכול ליתן ולהקנות נכסיו אף אינו נותן גט, אף על פי ששנינו בריש אהלות (מה, ב) ובמסכת שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל זוקק ליבום ופוטר מן היבום, היינו דוקא במילי דאתו ממילא אבל גיטו ומתנתו דמכח דיבורו ודעתו נינהו לא, והא דתנן נמי בפרק כל הגט (גיטין כח, א) הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים, ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס שרוב גוססין למיתה לא, דמשמע דטעמא דרוב גוססין למיתה ואין מחזיקין אותו בחזקת שהוא קיים הוא דלא יתן הא ידעינן ביה דאכתי לא מיית נותנים כל זמן שיש בו נשמה, לא היא אלא הכי פירושו אם נתנו לשליח קודם שהיה גוסס ולא הספיק שליח ללכת עד שהניחו גוסס אינו יכול ליתן בחזקת שנתרפא משום דאין רוב גוססין לרפואה ולחיים אלא למיתה ולא נתרפא ועדיין גוסס הוא או מת.
אבל ר"י בעל התוספות זצ"ל כתב: דגוסס כחי הוא לכל דבריו וכשדעתו מיושבת עליו ויכול לדבר מתנתו מתנה וגיטו גט גמור מדאמר שמואל הכא ובפרק בתרא דיבמות (קכ, ב) נמי איתא שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין ואין לך גוסס גדול מזה וטפי עדיף מגוסס דפעמים שהגוסס מתרפא ושחט בו שנים אי אפשר לו לחיות והתרפאות, וכן מגוייד וצלוב דגוססין הן ותניא כותבין ונותנין ותניא נמי בפרק קמא דערכין גוסס נודר ומעריך, אלמא מתנתו מתנה דאי לא לא עדיף אמירתו לגבוה ממסירתו להדיוט, וההיא דנפלו לו נכסים בשעה שהוא גוסס, לאו משום דגוסס אין מתנתו מתנה נקט לה אלא משום דרוב גוססין אין יכולין לדבר אבל ודאי בשיכול לדבר נותן מתנה ומזכה. ואם תאמר אם כן אמאי לא נקט בנכסים שנפלו לו בשעה שהוא חולה ונשתתק דאז נמי אינו יכול ליתן אלא בבדיקה, וכדתניא הכא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות, איכא למימר משום דלא פסיקא ליה דאין רוב חולים או ברואים משתתקין אבל רוב גוססין משתתקין. ועוד דמסתמא רוב חולים לחיים ויתרפא ואז מתנתו מתנה, ואם כן אכתי תהדר קושיין לדוכתיה יכיר למה לי לא יהא אלא אחד [בנדפס: אחר] אי בעי למיתן ליה מתנה מי לא מצי יהיב, ואפשר נמי דרבנו חננאל ז"ל לאו משום דחשבינן ליה מעתה כמת אף על פי שיכול לדבר קאמר אלא משום דכמת הוא חשוב שאינו יכול לדבר אמר, ועוד נראה להביא ראיה מעובדא דפרק הזורק (גיטין עז, ב) דההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא פניא דמעלי שבתא ולא איספיק למיתביה ניהליה למחר תקף עליה עלמא טובא אתי לקמיה דרבא אמר ליה ליקנייה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, אלמא מדאמרינן תקף עליה עלמא טובא שיהוא [בנדפס: שהיו] מתיראין שמא לא יעבור השבת והרי הוא כמת [בנדפס: מת] ולא יכיל [בנדפס: יוכל] ליתן והוצרכו להקנות לה הבית בשבת בודאי גוסס היה ואף על פי מתנתו מתנה וגיטו גט, ובתוספתא שכתבנו למעלה נמי מוכיח כן מדקתני ועלה לגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה.

ודילמא שיחה דלאו לאו נקטיה אי נמי שיחה דהן הן נקטיה. מקצת ספרים יש דלא גרסי אי נמי והיא הגירסא הנכונה לפי ששלשה פעמים דקתני במתניתין לאו שלשה פעמים של לאו לבד או של הן לבד קאמר אלא שלשה הן ושלה לאו שהן ששה, והכי איתא בירושלמי ובלבד בסירוגין אומר לו נכתוב גט לאשתך הן ולאמך לאו ולאשתך הן לבתך לאו לאשתך הן לחמותך לאו, ואפילו לספרים דגרסי אי נמי איכא למימר דהכי קאמר דילמא בדיקת הלאו או ההן בלא דעת ובמתכוין השיב עליו.

וליחוש דילמא קררא אחדיה או נמי חמה אחדיה. ואם תאמר מאי פריך וכי בשביל כך נכתוב הגט ואם נחמיר עליו שלא לכתוב היכי שייך הכא חששא, וליכא לפרושי וליחוש דילמא קרא אחדיה ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר נצרכה גט משני, ואם מת חולצת ולא מתיבמת, דהא במתניתין כותבין ואין כותבין קתני, ומצאתי בתוספות דהכי פירושא למה נעגן אשה זו דמיד שלא כיון דבריו נאמר שאינו בדעתו ולא נבדוק אותו יותר דילמא קרא אחדיה ונצריכינהו בדיקות אחרות.

מי ששחטו בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וכן אם ראוהו מגויד ר"ל מחותך מלשון גודו אילנא או מגוייר ר"ל מנוקב בחצים מלשון גירי או צלוב ואמר כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו כשאר שכיב מרע ואע"פ שכל אלו מיתתם ודאית מ"מ עדין הוא חי ושבוש הדעת אין כאן שכל אלו אע"פ שבשעת נתינה דחיק להו עלמא טובא עד שנראה כאלו לא נשאר בהם דעת כלל כל זמן שהנשמה בקרבם דעתא צילתא הוא ואין דעתם משתבשת בכך אלא שמחמת חולשא נראה כן ומ"מ אם ראינו בהם בשעת נתינה סימני שבוש צריכין להתישב בדבר:

ולענין ביאור זו שהקשו לר' יוחנן משמועה זו לא שיעלה על הדעת לדמותה לקורדיקוס שאם כן מתניתין גופה תיקשי דקתני אין בדבריו האחרונים כלום ובזו אמרו כותבין ונותנין על פיו אלא שכך פירושו שמי ששחטו בו רוב שנים ודאי כבר תשש כחו בשעת צוויו עד שאינו מספיק לכתיבת הגט וחתימתו ונתינתו עד דזקיף ליה עלמא עד שלא ישאר בו שום דעת ואעפ"כ הואיל ובדעת צלול אמר כתבו כותבין ונותנין כל זמן שהנשמה תלויה בקרבו אע"פ שאין לו דעת וקשיא לר' יוחנן ותירץ דעתא צילתא היא ועד שעת יציאת נשמה לא משתבש אלא שחולשתו תקפה ומכאן למדו קצת חכמי הדורות בשכיב מרע שאמר כתבו ונשתתק שכותבין ונותנין בשעת השתוק ואין חוששין לטירוף דעת ואין דנין את השתוק כסימני שבוש שכתבנו עליהם שצריך להתישב בדבר שהשתוק מחמת חולשא הוא ואע"פ שבנשתתק אמרו שצריך בדיקה אלמא שחוששין בשתוק לטירוף דעת התם נשתתק מתוך בוריו אבל מתוך חליו חולשא בעלמא הוא ומכל מקום מגדולי הדורות ראיתי שמחמירין ומשום דנשתתק סתמא קאמר ומעתה כל שנשתתק בין צווי לכתיבה ונתינה בודקין בחזקת שלא נטרפה דעתו ובתוספתא כל זמן שיש בו נשמה פירושו בבדיקה אלא שלקצת מפרשים ראיתי בשם תלמוד המערב שכל שנשתתק מתוך חליו דיו בבדיקה פעם אחת הא כל שלא בבדיקה לא וא"כ זו של שחט בו רוב שנים ומגויד וצלוב קים להו לרבנן שאין דעתם מתבלבלת בכך הא כל שהוכה בראש שמוחו מתבלבל או בלב בודקין אותו ואף בקצת חבורים מצינו בשם חכמי פרובינצא שאירע להם מעשה בשכיב מרע שאמר כתבו וכו' ונשתתק ונתנוהו בשעת השתוק ומת לו מתוך השתוק והצריכוה חליצה:

לענין עדות אשה כל ששחטו בו שנים או רוב שנים וברח ולא ראוהו שמת מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו שאע"פ שעדין חי הוא סופו למות בקרוב בודאי ויכולין להעיד בלא פקפוק:

ההורג בשגגה שהוא גולה כמו שהתבאר במקומו ענינו בשמת הנהרג מיד אבל אם לא מת מיד אע"פ שכבר אמדוהו למיתה ושלא נפסק חליו שמחמת המכה עד שמת שאלו במזיד כיוצא בזה נהרג בשוגג אינו גולה שמא הוא קירב את מיתתו בפרכוסו או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתהו ואפי' בשחט בו שנים או רוב שנים בשוגג כגון שנפלה סכין מידו ושחטו הדין כן ומתוך כך כל שלא פירכס שנמצא שלא קירב הוא את מיתתו וכן ששחטו בבית של שיש שאין הרוח שולט בו הרי זה גולה וזו שאמרו חובשין אותו כו' ואי מיית קטלינן ליה שוגג שאני שראוי להקל בו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא לא נאמרה אלא בשחט בו רוב שנים אבל מכה אחרת אין רוח ופרכוס מקרבין את מיתתו והדברים נראין שהרי שוגג דקרא ביער הוא ורוח מצויה לשם והיאך אפשר דקרא במת לשעתו מיירי ודבר שאינו מצוי הוא למות המוכה בשעתו ומ"מ יש מפרשים כן בכל מכה וקושית היער יראה לי לתרצה בשאמדוהו למיתה מיד וכל שאמדוהו מיד למיתה אין תולין עוד לפרכוס ולבלבול רוח אבל כל שלא אמדוהו ומת לאחר שעה תולין וזו של שחט שנים או רוב שנים דרך ריבותא נאמר כלומר אף בזה שהכל יודעין שאלו בא לתורת אומד היו אומדין אותו למיתה כל שלא אמדוהו מיהא תולין לקירוב מיתה שעל ידי סבה וכל שבשוגג אף בקירוב פוטרו אע"פ שהמיתה ודאית כך נראה לי והדברים מחוורים וכבר ראיתי לקצת רבנים שטרחו לישבה בדברים זרים ולא נראו לי דבריהם:

אמר כתבו גט לאשתי ואחזו וכו' ר"ל אמר כותבין ונותנין לאלתר ור' יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה מ"ט דר"ל דקתני אין דבריו האחרונים כלום ור' יוחנן אמר לך אין דבריו האחרונים כלום דלכי מיתציל לא צריך מיהדר ולאימלוכי ביה ולעולם אין כותבין אלא לכשישתפה במאי קמיפלגי ר"ל מדמה ליה לישן ור' יוחנן מדמה ליה לשוטה וקי"ל ר"ל ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן:

איני והאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים מעידים עליו [ומשני] חי הוא וסופו למות:

נשתתק בודקין אותו ג' פעמים וניחוש דלמא שיחיא דלאו לאו או דהין הין נקטיה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן דאמרין ליה בסירוגין חד לאו ותרי הין תרי לאו וחד הין דבי ר' ישמעאל תנא אומרים לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה מאי [ניהו אילימא] גושפקי וסדיני וניחוש דלמא קררה אחדיה או חמה אחדיה אלא בפירי.

בתוספות בד"ה ומי אר"י הכי כו' ולספרים דלא גרסי ומי אר"י הכי א"ש דפריך לתרוייהו כו' עכ"ל מיהו ק"ק דה"מ למפרך בעלמא אשוטה דמשמע דפסיקא ליה לתלמודא בעלמא בשום דוכתא לכ"ע אין כותבין עד שישתפה דאין לומר דבשוטה הוה ידע למימר ולחלק דדעתו שגישתא אבל באחזו קורדייקוס לא ידע דא"כ ר"ל ה"ל לפלוגי בהא בין אחזו קורדייקוס לשוטה וק"ל:

בד"ה התם דעתא כו' דליכא למימר דבדקוה בשעת נתינת הגט דא"כ לא הוה פריך כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא דהא לדברי המקשה דלא אסיק אדעתיה דהתם דעתא צילותא ומדמה ליה לאחזו קורדייקוס לא מהניא ליה נמי בדיקה בשעת הגט כמו דלא מהני בדיקה לאחזו קורדייקוס אלא לדברי המתרץ דמחלק וקאמר דהתם דעתא צילותא איכא למימר שפיר בודקין אותו ויש ליישב כיון דהמקשה נמי מסיק אדעתיה הא דדעתא צילותא בשעה שאמר כתבו כמ"ש התוס' לעיל וע"כ היינו ע"י בדיקה דאל"כ עד מתי יחשב כו' כמו שהקשו הכא וא"כ לא הוה פריך נמי מידי אשעת נתינה דאימא ע"י בדיקה יודעין דדעתיה צילותא וצ"ע ודו"ק:

בא"ד שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתים אפילו נתפקח כו' עכ"ל לא ידענא מנין לו לפסול בנתקלקל בינתים כיון שהוא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה דר' יוחנן נמי לא פסל אלא בשאינו שפוי בשעת כתיבה ונתינה ודברי הר"ן נכונים בזה שכתב בשם ר"י דצריך ליזהר שלא תיטרף דעתו עליו בשעת כתיבה ובשעת נתינה כו' עכ"ל ע"ש:

בד"ה בודקין כו' אלא כלומר בחד מהן או בלאו או בהן אינו בדעתו כו' עכ"ל מיהו ה"ה דה"מ למיפרך דבתרוייהו אינו בדעתו ומצינן לפרושי נמי כיון דהן ולאו הם דברים הפכיים לית לן למתלי דבתרוייהו אינו בדעתו אלא בחד מהן אלא דבעינן שיהיה בתרוייהו בדעתו וק"ל:

בד"ה וניחוש כו' ונאמר שאינו גט ונעגן כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל אלא נבדוק אותו בגוונא אחריתא כו' ומדברי ר"י משמע שאין בודקין אלא בכה"ג כו' עכ"ל ויותר נ"ל דה"פ אמאי הך בדיקה דר"י עדיפא ליה מבדיקה דת"ק דמתני' כמ"ש התוספות לעיל כיון דבהך בדיקה דר"י ליכא למיקם עליה דמלתא שפיר גם אם לא יכוין דבימות החמה יש לנו למתלי להקל משום עגון דקור אחדיה ובימות הגשמים דחמה אחדיה ודו"ק:

תוס' ד"ה בודקין אותו כו' אומרים לו כו' לאחותך כו'. נ"ב פירוש בין כל פעם אומרים לו לאשתך ואומר הן וכן איתא להדיא בירושלמי וכן הביא הר"ן ושמעינן מיניה דצריך בדיקה ששה פעמים:

בד"ה וניחוש שמא כו' ונאמר שאינו גט כו'. נ"ב פירוש אלא נבדוק אותו בגוונא אחריתי כעין בדיקה דמתני' ומדברי רבי ישמעאל משמע שאין בודקין אותו אלא בכי האי גוונא ולא בזימנא אחריתי ודו"ק היטב. (עי' במהרש"א):

גמרא אר"פ זמנה תמוז כו'. נראה דר"ל תקופת תמוז וכלול בה ג' חדשים וכן כולם:

רש"י ד"ה צילותא היא. צלולה היא דעתו. כצ"ל וכ"ה בר"ן:

תד"ה ומי. אבל קודם שיכתבו ויתנו יתחלש כו'. כצ"ל:

תד"ה התם. דאם נתקלקל בינתיים אפי' נתפקח לבסוף כו'. עי' מהרש"א ועי' בק"נ מה שהביא בשם הב"י. ול"נ דמש"כ אפי' נתפקח לבסוף ר"ל דנתפקח ממילא בלי שום מעשה וה"א דאפי' לריו"ח נדמייה לישן וכדאמרי' בסנהדרין (מז) לזה אמרו דז"א דבהא אפי' לר"ל אינו מועיל דאין סמיה בידן. וישן שאני דודאי דיתער משנתיה. ובאמת נלע"ד דיל"פ כוונתם דאפי' נתפקח בשעת נתינה מ"מ כיון דנשתטה אחר הכתיבה נדחה הגט ושוב א"ח ונראה כדאריו"ח שם אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה. ואצל מצות לא איפשטא בסוכה (לג) אם יש דיחוי או לא. ועי' לעיל (לב ב) בתד"ה התם. ועי' בב"ש סי' קכ"א סק"ה:

תד"ה חיישינן. והא דמשמע כו' דחייב גלות אפי' לא מת לאלתר מיירי כו'. משמע דמפרשי דלמסקנא דהכא אפי' לא מת לאלתר גולה והא דקאמר א"נ הוא קירב את מיתתו ל"ד אלא דר"ל שהוא גרם את מיתתו:

תד"ה דבי ר"י. עדיפא טפי דבהכי ליכא כו'. כצ"ל. אבל ל"י מאי מהני שהיא חכמה גדולה להוציא מחשש דשיחיא כו' נקטיה:

גמ' אמרי חי הוא וסופו למות. נ"ב צ"ע מאימתי חשיב מת. נ"מ היכא דקבלה קדושין מאחר:

שם גלופקרי וליחוש. נ"ב עמש"ל (מ ע"ב) ובהאיש מקדש (נ ע"ב):

תוס' ד"ה חיישינן. עי' שבועות ד' לד ע"א תוס' ד"ה על פי עדים:

ריש לקיש מדמה לי לישן. כתב רשב"א דס"ל לר"ל אי ס"ד לא כותבין מיד א"כ כיון שממתינין עד שישתפה למה ניתן אח"כ בלי שאלת פיו אולי יאמר שהיה בדעתו כשחזר בו וכל היכי דאיכא לברורי מבררינן אע"כ נותנים מיד קודם שיפוי ואז ליכא לברורי. ונדחק רשב"א בטעמי' דר' יוחנן מ"ט לא נברר. ולפע"ד בהא פליגי ר"ל ס"ל הקורדייקוס אינו מוחלט שיהיה בתכלית השטות כל זמניו א"כ ה"ל למישאל אולי בעת שיפוי יאמר שהיה אז בשעת חזרה ג"כ צליל בדעתו ומדלא מברינן ש"מ נותנין מיד בעת שטותו והטעם ע"כ משום שאפי' בשעה שהוא שוטה גמור נמי דומה לישן ומותר ליתנו מיד ור' יוחנן ס"ל הקורדייקוס הוא בתכלית השטות מוחלט כל זמניו כשוטה וא"א לברר. ובזה מיושב קושי' תוס' סוף ד"ה ומי אמר וכו' וכן קו' מהרש"א דאדר"ל לק"מ דס"ל איננו שוטה גמור ומשו"ה בשחט רוב שנים אעפ"י שלבסוף יגיע לשיעור קורדייקוס היינו לפחות שבשיעורי קורדיקס שזה אפי' אין סמי' בידו יכול לכתוב גט ודאמר ר"ל דומה לישן צריך לזה משום דלפעמים הקורדייקס הוא שוטה גמור אבל שחט בו רוב שנים לא יגיע אלא לשיעור הפחות אבל לר' יוחנן שאפי' שיעור הפחות שבקורדייקוס הוה שוטה מקשה שפיר:

ור"י מדמה לי' לשוטה. רמב"ם פסק אפי' שוטה דלאו סמי' בידן נמי איננו אלא פסול דרבנן. וכ' פר"ח כיון שמינה שליח ונעשה כמותו כשהיה בדעת אעפ"י שנשתטה מ"מ השליח לא נשתטה ע"ש ועי' לעיל בתוס' י"ג ע"א ד"ה לא יתנו וכו' שכתבו דהוה ס"ד במינה שליח בחייו ומת לא הוה גט אחר מיתה קמ"ל ע"ש הרי דאפי' במת הוה ס"ד הכי ונהי קמ"ל מתני' דלא מ"מ בשוטה נימא הכי והחילוק בשלמא מיתה מפקיע האישות לגמרי א"כ מפקיע גם השליחות והיא זקוקה ליבם ואין גט לאחר מיתה. משא"כ שטות אינו מפקיע האישות שהרי הבא עלי' חייב חנק ה"נ אינו מפקיע השליחות. שוב מצאתי כן בקצה"ח סי' קפ"ח ע"ש:

התם דעתא צלותא. כ' תוס' שצריך להיות שיפוי גם בין כתיבה לנתינה ועיין מהרש"א. ונראה דתלי' בפלוגתת הטור ורמ"ה סי' קכ"ד בכתבו במחובר ובתוס' לעיל ד' ע"א ד"ה עד וכו' שיש סוברים וכתב ונתן אם בשעת כתיבה היה ראוי לנתינה אע"ג דאשרוש בנתיים כשר וה"נ אי נשתטה בנתיים לית לן בה ויש סוברים שצריך שיהי' בתלוש בין כתיבה לנתינה וה"נ דכוותי'. שוב הראוני שכבר עמד בזה בס' שושנת העמקים להגאון פרי מגדים ע"ש בסוף הספר:

אמר ר"ל כותבין ונותנין לאלתר. ר"י אמר אין כותבין אלא לכשישתפה. הנה הטעם דאף דבשעה שעשאו שליח הי' בריא ונגמר השליחות ויכול ליתן הגט שלא מדעתו. וא"כ מה מזיק מה שנשתטה כיון שא"צ דעתו עוד. ונראה לכאו' דכמו דאמרינן כל מלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח כמו כן בשעת עשיית השליחות צריך שיהי' המשלח מצי למעבד וכיון שהוא שוטה אז ולא מצי למיעבד בעצמו ליתן הגט כמו כן לא מהני ע"י שליח. וכן בכתיבה אין כותבין ג"כ משום דלא מצי עביד כו'. ואף דהא קי"ל הכל כשרין לכתוב הגט אפילו חשו"ק בגדול עע"ג וא"כ הכתיבה מצי עביד ע"י עומד ע"ג וליתן אח"כ כשהוא בריא. ז"א דדוקא כשהבעל בר דעת והסופר שוטה יכול לכתוב דהוי לשמה כיון שהוא בציוי הבעל שהוא בר דעת ומהני עומד על גביו משא"כ כשהבעל שוטה וכותב הגט נראה דלא מהני עומד על גביו דמ"מ לא הוי לשמה שאינו בציוי הבעל דרצונו ודעתו אינו כלום ואף דלענין הכוונה מהני גדול עומד ע"ג מ"מ הוי ככותב לשמה שלא בציוי הבעל דלא מהני. וכן בהנ"ל כיון שדעת עצמו אינו כלום. אך להפ' דלא בעי שליחות בכתיבה לא שייך טעם הנ"ל. וי"ל דבעינן וכתב ונתן שיהי' בשעת כתיבה ראוי לנתינה. ועיין פ"י, או די"ל דהא הרמב"ם ז"ל פ' בתנאי קודם התורף דלא מהני דלא הוי לשם כריתות ברור כיון שבשעת כתיבה אינו ודאי שיהי' לגירושין כנ"ל. וכן ביבמות גבי כתוב גט לאשה דעלמא דכשאכנסנה אגרשנה דאינו גט ופי' הטעם משום לשמה ע"ש. וכן כאן בשעת כתיבה כיון שהוא שוטה לא הוי לשמה דאינו בוודאי עומד לגירושין דלענין הנתינה א"א בעודו שוטה דע"ז שייך כל מה דלא מצי עביד לא משוי שליח כנ"ל. א"כ ממילא אינו ידוע בשעת כתיבה כלל שיהי' לכריתות דכשלא יבריא לא תתגרש ולא מהני כנ"ל:

אך קשה אי נימא הטעם כנ"ל משום מילתא דלא מצי עביד כו'. והא תוס' פ"ב שהקשו אי בעינן שליחות בכתיבה למה כשרין חשו"ק הא לאו בני שליחות נינהו. וגם שאינם בני כריתות. ותירצו משום דכשישתפה השוטה כו' חשיב בן כריתות גם עכשיו בהיותו שוטה ע"ש. ובש"ס קדושין כ"א מסיק דעבד עושה שליח לקבל גט מיד רבו ואף דלא מצי עביד בעצמו מ"מ כיון דשייך בתורת גיטין מצי משוי שליח ע"ש. וא"כ גם בהמשלח שוטה למה לא יועיל משום דלא מצי עביד כו' הא שייך בתורת גיטין כיון דכשישתפה יהי' בן כריתות כנ"ל וממילא מצי משוי שליח אף שאינו יכול לעשות בעצמו כנ"ל. ובשלמא לענין לעשות שליח כשהוא שוטה זה ודאי לא מהני דזה אינו מטעם לא מצי עביד רק שאינו בן דעת לעשות שליח כלל. משא"כ בהנ"ל שעשאו שליח כשהי' בריא רק דנימא בשעת עשיית השליחות לא מצי עביד בעצמו כנ"ל. וע"ז קשה דהא עכ"פ שייך בתורת גט. ונקרא מצי עביד וכמו בעבד כנ"ל וכמו שהשליח שוטה דמהני בכתיבה דחשיב בן כריתות כנ"ל וצריך לומר דדוקא בן כריתות חשיב משום כשישתפה כו' אבל לענין שיהי' נקרא שייך בתורת גיטין שיוכל לעשות שליח צריך שיהי' אז בשעת השליחות דוקא שיהי' שייך בתורת גיטין כמו עבד. משא"כ שוטה דאז אינו שייך כלל כנ"ל. ודוחק. אך בל"ז להירושלמי אי אפשר לומר הטעם כנ"ל. דהא גם באומר לה לא תתגרשי בו עד למחר לא מהני כשנשחטה ואף בלא שליחות כו'. וע"כ דבשעה שחל הגט צריך שיהי' המגרש ראוי לגרש וכשאינו ראוי לא מהני כמו נתקרע הגט או נאבד כו':

שם והאמר ר"י שחט בו שנים כו' ותמוה כמ"ש תוס' דגם לר"ל קשה דהא לאו סמי' בידן וכמו שוטה דמודה ר"ל ע"ש. ויש לישב:

למטה מן הביצים. כמו ברגליו ובשוקיו: למעלה מן הבצים. בכתפים ובצואר ובקילבוסת: כותבין ונותנין גט לאלתר. ואפילו בתוך חוליו הואיל ואמר קודם לכן ולא אמרינן שוטה הוא ואינו יכול לגרש: . אימלוכי ביה. ליטול רשות: האי מחוסר מעשה. שצריך רפואה בשרא סומקא אגומרי: לאו סמיה בידן. אין סם רפואתו בידינו: מגויד. מחותך בחתיכות לשון גודו אילנא (דניאל ד): צילותא היא. צלולה היה דעתו אלא שכחש כחו מלהוציא דבר בפיו: שגישתא. תרגום של מהומה כלומר דעת מבולבל: ומי אמר שמואל. שחט בו שנים כותבין גט לאשתו אלמא גט מחיים הוא: מעידין עליו. שמת להשיא את אשתו: חי הוא. וגיטו מחיים אבל סופו למות לכך מעידין עליו לאחר זמן להשיא את אשתו היכא דלא גירשה: אלא מעתה. הואיל וסופו למות: יהא גולה על ידו. השוחטו בשוגג: הרוח בלבלתו. ואלמלא הרוח לא מת: הוא קירב את מיתתו. על ידי שפירכס ונמצא שלא הרגו זה אבל מכל מקום סופו למות: שיחיא דלאו לאו נקטיה. חולי של שגעון המלמדו תמיד להרכין ראשו בהרכנת לאו או הין ואינו משיב על דברי שאלתם: שיחיא. השתחויה: בסירוגין. ממתינין בין הרכנה לשאילה שעה וחוזרין ושואלין לו אותה שאילה עצמה: שיחיא דסירוגין. לשחות ולהרכין בענין זה לשעות: הכי גרסינן חד לאו ותרין הין ותרין לאו וחד הין. דכי הך שיחיא לא נקטיה: אומרים לו. כשבודקין אותו על לאו שואלין לו אם מבקש דברים הראוין לו בימות החמה ועכשיו ימות הגשמים: גלופקרין. קוט''א בלע''ז: וסדיני. אם יכסוהו בסדיני פשתן בימות הגשמים: דלמא קורא אחדיה. בימות החמה ואע''פ שמשיב הין על הגלופקרין לאו שוטה הוא:

דקתני אין בדבריו האחרונים כלום. מייתור הלשון דייק דהוה ליה למימר הרי אלו יכתבו ויתנו אי נמי דייק מדלא תנא אין צריך לבודקו פעם שניה דהוה משמע שממתינים מיהא עד שישתפה: ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר שמואל שחט בו שנים כו'. וא''ת השתא דמדמי ליה לאחזו קורדייקוס תקשי ליה מתני' דקתני מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום והכא בשחט בו שנים ואמר כתבו הרי אלו יכתבו ויתנו י''ל דהא פשיטא דבשעה שאמר כתבו אכתי דעתא צילותא היא ולא דמי לאחזו קורדייקוס אבל קודם שיכתוב וינתן יתחלש ויתקלקל ועל שעת נתינה נראה לו לדמות לאחזו קורדייקוס וקשה לרבי יוחנן דאמר אין כותבין ונותנין עד שישתפה הקשה הרב רבי אלחנן דאמאי פריך לרבי יוחנן לריש לקיש נמי תיקשי דהא טעמא דריש לקיש באחזו קורדייקוס משום דסמיה בידיה והכא דאין סמיה בידיה מודה ר''ל דאין כותבין ונותנין דמדמי ליה לשוטה ולספרים דלא גרסי ומי אמר רבי יוחנן הכי א''ש דפריך לתרוייהו אי נמי נקט רבי יוחנן משום דקאמר בהדיא אין כותבין: ורמז ואמר כתבו גט לאשתי. כגון שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו ושמא אין צריך לבודקו כמו במתניתין משום דאית ביה דעתא צילותא כדאמרינן בסמוך: התם דעתא צילותא היא. לא ידע רבינו יצחק עד מתי יחשב דעתא צילותא דליכא למימר דבדקוהו בשעת נתינת הגט דאם כן לא הוה פריך מידי לרבי יוחנן ושמא עד שיודע שנטרפה דעתו יחשב דעתא צילותא ובגט שכיב מרע אומר ר''י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתיים אפילו נתפקח לבסוף אין מועיל אפי' לריש לקיש דהא לא סמיה בידיה ופעמים ששכיב מרע אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה וכישן דמי: ואי סלקא דעתך חי הוא אמאי מעידין כו'. דסלקא דעתך דמעידין עליו שכבר מת קאמר ומשני חי וסופו למות לאלתר קודם שיתירוה ב''ד לינשא: אלא מעתה יהא גולה על ידו. לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר היה לו לגלות ולאו אשינויא דחי הוא וסופו למות פריך דכ''ש אי חשבת ליה כבר מת דקשה טפי דקס''ד דגלות תלי במת לאלתר ואם לא מת לאלתר אינו גולה דס''ד דבהכי תלי דלישנא דכתיב גבי גלות ויפל עליו וימות (במדבר לה) משמע ליה לאלתר אע''פ שבמזיד חייב אפילו לא מת לאלתר יש חילוק בין מיתה לגלות כדמפלגי בגלות בין דרך ירידה לדרך עליה ובמזיד אין שום חלוק ולית ליה השתא הא דפריך באלו נערות (כתובות דף לג:) ממאי דבמזיד ונקה המכה מקטלא ודלמא בשוגג ומאי ונקה מגלות דמשמע דחייב גלות אפילו לא מת לאלתר: חיישינן שמא הרוח בלבלתו. דווקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין דרך ירידה ועליה והא דמשמע באלו נערות (גם זה שם) כי מוקי ונקה המכה אשוגג דחייב גלות אפי' לא מת לאלתר מיירי בביתא דשישא וכגון דלא פירכס: בביתא דשישא או דלא פירכס. מר חשיב בלבול הרוח קירוב מיתה יותר מפרכוס ומר חשיב פרכוס קירוב מיתה יותר מבלבול הרוח ותרוייהו בעו שימות מחמת הרוצח ולא מחמת דבר אחר אי נמי מר חשיב פירכוס מחמת רוצח משום . דכל אדם דרכו לפרכס מחמת שחיטה ומר חשיב בלבול רוח מחמת רוצח משום דאתי ממילא אי נמי לא פליגי הני לישני ואינו חייב אלא בביתא דשישא ולא פרכס והש''ס מפרש נפקותא בין הנך טעמי: (שייך לעיל דף סז:) בודקין אותו שלש פעמים. פי' שלש פעמים על לאו ושלש פעמים על הן דהיינו ששה פעמים בין הכל ובגמרא דקאמר וניחוש דלמא שיחיא דלאו לאו נקטיה אי נמי שיחיא דהן הן לאו משום דלא ניבעי תרוייהו דתרוייהו בעינן כדפירשנו אלא כלומר ובחד מהן או בלאו או בהן אינו בדעתו וי''ס דל''ג אי נמי ובדיקה זו מפרש בירושלמי כיצד בודקין לאו והן אומרים לו נכתוב גט לאשתך אומר הן לאמך אומר לאו. לאחותך אומר לאו לבתך אומר . לאו כו': דבי רבי ישמעאל תנא. אין נראה לומר דפליגי דבדיקה דמתני' למה לא תועיל אלא דקתני בדיקה עדיפא טפי הכי דליכא למימר ביה דשיחיא דלאו. לאו או דהן הן נקטיה שהיא חכמה גדולה כיון שאינו טועה בין ימות החמה לימות הגשמים אפילו בעינן שלשה לאו ושלשה הן סירוגין לא בעי: וניחוש שמא קרירות אחדיה. ולמה לנו לחושבו כשוטה ונאמר שאינו גט ונעגן אשתו חנם:

גיטין ע ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ע - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד