איחננא ליה [התחננה לו] שלא יפיל את ביתה, כפא לקומתיה מיניה [כפף את קומתו ממנה] לצד אחר, איתבר ביה גרמא [נשברה בו עצם], אמר: היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ולשון רכה תשבר גרם" (משלי כה, טו).

חזא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה [ראה עיוור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך הנכונה]. חזא רויא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה [ראה שיכור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך הנכונה]. חזא חדוותא דהוו קמחדי לה [ראה שמחה של חתונה שהיו שמחים בה], בכה. שמעיה לההוא גברא דהוה קאמר לאושכפא [שמע אדם אחד שאמר לסנדלר]: עביד לי מסאני לשב שני [עשה לי נעליים לשבע שנים], אחיך [צחק]. חזא ההוא קסמא דהוה קסים, אחיך [ראה קוסם אחד שעושה קסמים, צחק].

כי מטא להתם [כאשר הגיע לשם] לירושלים, לא עיילוה לגביה [לא הכניסוהו לפני] שלמה עד תלתא יומי [שלושה ימים]. יומא קמא [יום ראשון] אמר להו [להם]: אמאי [מדוע] לא קא בעי לי מלכא לגביה [רוצה אותי המלך שאבוא אליו]? אמרו ליה [לו]: אנסיה מישתיא [אנסה אותו השתייה] ששתה יותר מדי. שקל לבינתא אותיב אחברתה [לקח לבינה ושם על חברתה]. אתו [באו] אמרו ליה [לו] לשלמה את שעשה. אמר להו [להם] שלמה: הכי [כך] אמר לכו [לכם], כך רמז: הדור אשקיוה [חזרו והשקוהו] את המלך.

למחר אמר להו [להם] אשמדאי: ואמאי [ומדוע] לא קא בעי לי מלכא לגביה [רוצה אותי המלך שאבוא אליו]? אמרו ליה [לו]: אנסיה מיכלא [אנסו, הפריע לו המאכל]. שקל לבינתא [הוריד לבינה] מחברתה אותבה אארעא [והניח אותה על הארץ]. אתו [באו] העבדים אמרו ליה [לו] לשלמה את שעשה. אמר להו [להם], הכי [כך] אמר לכו [לכם]: נגידו מיניה מיכליה [הרחיקו ממנו את מאכלו].

לסוף תלתא יומי [שלושה ימים] עייל לקמיה [בא לפניו]. שקל קניא ומשח ארבעה גרמידי ושדא קמיה [לקח אשמדאי קנה ומדד ארבע אמות וזרק לפניו], אמר ליה [לו] לשלמה: מכדי כי מיית ההוא גברא לית ליה בהדין עלמא [הרי כאשר ימות אותו אדם אין לו בעולם הזה] אלא ארבעה גרמידי [אמות] של קבר, השתא כבשתיה לכולי עלמא [עכשיו כבשתו את כל העולם] ולא שבעת [ואינך שבע] עד שכבשת נמי לדידי [שתכבוש גם כן אותי]?

אמר ליה [לו]: לא קא בעינא מינך מידי [אין אני רוצה ממך דבר], בעינא דאיבנייה [רוצה אני שאבנה] את בית המקדש וקא מיבעי [ונצרך] לי לשם כך שמירא [שמיר]. אמר ליה [לו]: לדידי [לעצמי] לא מסיר [מסור] לי, לשרא דימא מסיר ליה [לשר הים הוא מסור לו], ולא יהיב ליה [נותן אותו] אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה אשבועתיה [לתרנגול הבר שהוא נאמן לו בשבועתו] שיחזירהו,

ומאי עבד ביה [ומה עושה בו] תרנגול הבר? ממטי ליה לטורי דלית בהו [מביא אותו להרים שאין בהם] ישוב, ומנח לה אשינא דטורא [ושם אותו את השמיר על שן הסלע] ופקע טורא [וההר מתבקע], ומנקיט מייתי ביזרני מאילני ושדי התם והוי [ומביא זרעים מאילנות וזורק שם ונעשה] ישוב. והיינו דמתרגמינן [וזה שמתרגמים אנו]: "דוכיפת" = נגר טורא [חותך ההרים].

בדקו ומצאו קינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני [קן של תרנגול בר שיש לו בנים אפרוחים], וחפויה לקיניה זוגיתא חיורתי [וחיפו את הקן בזכוכית לבנה, שקופה]. כי אתא בעי למיעל ולא מצי [כאשר בא התרנגול רצה להיכנס ולא היה יכול], אזל אייתי שמירא ואותביה עלויה [הלך הביא שמיר והושיב אותו עליו] שתיבקע הזכוכית, רמא ביה קלא [הטיל בו שליחו של שלמה רגב אדמה], שדייה [הפיל] העוף את השמיר, שקליה [ולקח אותו] האיש, אזל חנק נפשיה אשבועתיה [הלך תרנגול הבר וחנק את עצמו על שבועתו], כלומר, שלא היה נאמן בשבועתו, שלא החזיר את השמיר.

לאחר זמן אמר ליה [לו] בניהו לאשמדאי: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה [מה הטעם כאשר ראית את העיוור ההוא שתועה בדרך, העלית אותו על דרכו]? אמר ליה [לו]: מכרזי עליה ברקיעא [מכריזים עליו ברקיע] שצדיק גמור הוא, ומאן דעבד ליה ניחא נפשיה זכי לעלמא דאתי [ומי שיעשה לו טוב לנפשו יזכה לעולם הבא].

ועוד שאל אותו: ומאי טעמא כי חזיתיה לההוא רויא דקטעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה [ומה הטעם כאשר ראית את השיכור שתועה בדרך, העלית אותו על דרכו]? אמר ליה [לו]: מכרזי עליה ברקיעא [מכריזים עליו ברקיע] שרשע גמור הוא, ועבדי ליה ניחא נפשיה [ועשיתי לו נחת לנפשו] כי היכי דליכליה לעלמא [כדי שיאכל את עולמו], את שכרו, בעולם הזה, ולא יהיה לו כל שכר לעולם הבא.

ועוד שאל בניהו: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא חדוותא, בכית [מה טעם כאשר ראית את השמחה של החתונה בכית]? אמר ליה [לו]: בעי מימת גברא בגו תלתין יומין [ידעתי שצריך אותו האיש למות בתוך שלושים יום], ובעיא מינטר [ותצטרך האשה לחכות] ליבם קטן תליסרי שנין [שלוש עשרה שנה] עד שיגיע לגיל בגרות ויוכל לחלוץ לה.

עוד שאלו: מאי טעמא כי שמעתיה לההוא גברא דאמר ליה לאושכפא עביד לי מסאני לשב שנין, אחיכת [מה טעם כאשר שמעת את האיש ההוא שאמר לו לסנדלר עשה לי נעליים לשבע שנים, צחקת]? אמר ליה [לו]: ההוא, אותו אדם, שבעה יומי לית ליה, מסאני לשב שנין בעי [שבעה ימים אין לו לחיות, נעליים לשבע שנים הוא צריך]?!

ועוד שאל: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא קסמא דהוה קסים, אחיכת [מה טעם כאשר ראית את הקוסם ההוא שהוא עושה קסמים, צחקת]? אמר ליה [לו]: דהוה יתיב אבי גזא דמלכא, לקסום מאי דאיכא תותיה [שהיה יושב על אוצר המלך, שיקסום וידע מה שיש מתחתיו]!

תרחיה גביה [עיכבו שלמה אצלו] עד דבנייה [שגמר לבנות] את בית המקדש. יומא חד הוה קאי לחודיה [יום אחד היה עומד שלמה עם אשמדאי לבדו], אמר ליה [לו] לאשמדאי: כתיב [נאמר]: "כתועפת ראם לו" (במדבר כד, ח), ואמרינן [ואמרנו, פירשנו]: "כתועפת" — אלו מלאכי השרת, "ראם" — אלו השדים, מאי רבותייכו מינן [מה גדולתכם מאיתנו], במה כוחכם שהכתוב מתפאר בכוחכם?

אמר ליה [לו]: שקול שושילתא מינאי והב לי עיזקתך, ואחוי לך רבותאי [הורד את השלשלת ממני ותן לי את חותמך, ואראה לך את כוחי]. שקליה לשושילתא מיניה ויהיב ליה עיזקתיה [הוריד שלמה את השלשלת ממנו ונתן לו את חותמו], בלעיה [בלע אותו] את החותם, וגדל מאוד עד שאותביה לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא [שם את כנף אחת שלו ברקיע ואת כנף אחת בארץ]. פתקיה ארבע מאה פרסי [זרק אותו, את שלמה, משם, מהלך ארבע מאות פרסות]. על ההיא שעתא [אותה שעה] אמר שלמה: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש" (קהלת א, ג).

ועל אותה שעה אמר שלמה "וזה היה חלקי מכל עמלי" (קהלת ב, י) ומביאים: מאי [מה] פירוש "וזה"? שנראה כמרמז לדבר המצוי בידו ממש, רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד] מהם אמר: מקלו, זה מה שנשאר בידו, וחד [ואחד] מהם אמר: גונדו (המעיל שלו). היה מחזר על הפתחים למזון, כל היכא דמטא אמר [בכל מקום שהיה מגיע היה אומר]: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם" (קהלת א, יב). כי מטא גבי [כאשר הגיע לבסוף אצל] סנהדרין שבירושלים, אמרו רבנן [חכמים]: מכדי שוטה בחדא מילתא לא סריך [הרי שוטה אינו נדבק בדבר אחד כל הזמן], ואם כן מאי האי [מהו ענין זה]? אולי יש לחשוש שיש ממש בדבריו?

אמרו ליה [לו] לבניהו: קא בעי לך מלכא לגביה [האם המלך מבקש אותך אליו]? אמר להו [להם]: לא. שלחו להו [להם] למלכוותא [למלכות]: קאתי מלכא לגבייכו [האם המלך בא אצלכן]? שלחו להו [להם]: אין קאתי [כן, הוא בא]. שלחו להו [להן]: בידקו בכרעיה [ברגליו] האם הן כרגליו של בן אדם. שלחו המלכות להו [להם]: במוקי קאתי [בגרביים הוא בא] ואי אפשר לראות את רגליו.

וסיפרו עוד עליו, וקא תבע להו בנידותייהו [והוא תובע אותן לתשמיש בזמן נידתן], וקא תבע לה נמי [והוא תובע גם כן אותה], את בת שבע אימיה [אימו] לתשמיש. כיון שכך הבינו שאין זה שלמה אלא אחר, אתיוה [הביאו] את שלמה והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקוק עליה [ונתנו לו חותם ושלשלת שחקוק עליה] שם. כי עייל חזייה, פרח [כאשר נכנס שלמה ראה אותו אשמדאי, ברח].

ומוסיפים: ואפילו הכי [כך] למרות שברח, הוה ליה ביעתותא מיניה [היה לו לשלמה פחד ממנו, מאשמדאי]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה מגברי ישראל כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" (שיר השירים ג, ז-ח).

ועוד נחלקו רב ושמואל בענין שלמה, חד [אחד] מהם אמר: היה מלך ואחר כך נעשה הדיוט ולא חזר למלכותו כמקודם, וחד [ואחד] מהם אמר: מלך והדיוט ומלך, שחזר למלכותו.

א ומכאן באים שוב לענין שהתחלנו בו את את הפרק, בענין סגולות ורפואות שונות: התרופה לדמא דרישא [לדם שבראש], כאב ראש הבא מחמת רוב דם — ליתי שורבינא [יביא ארז] ובינא [וערבה] ואסא דרא [והדס לח], וזיתא [וזית] וחילפא [צפצפה], וחילפי דימא [וערבות ים], ויבלא (מין עשב), ולישלוקינהו בהדי הדדי [ויבשל אותם יחד], ולנטול תלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא [וישפוך שלוש מאות כוסות מן המשקה הזה על צד זה של הראש], ותלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא [ושלוש מאות כוסות על צד זה של ראשו].

ואי [ואם] לא, אינו מועיל, או אין בידו דברים אלה, ליתי ורדא חיורא דקאי בחד דרא [יביא ורד לבן שעומד בשורה אחת], כלומר, ורד שגדל לבדו ולישלקיה [ויבשל אותו], ולינטול שיתין כסי אהאי גיסא דרישא [וישפוך שישים כוסות על צד זה של הראש], ושיתין כסי אהאי גיסא דרישא [ושישים כוסות על צד זה של הראש].

התרופה לצליחתא [לכאב חצי ראש] — ליתי תרנגולא ברא [יקח תרנגול בר], ולישחטיה בזוזא חיורא [וישחט אותו בדינר כסף] אההוא גיסא דכייב ליה [על אותו צד שכואב לו], ונזדהר מדמיה [ויזהר מדמו] שלא לסמינהו לעיניה [יעוור את עיניו], וליתלייה בסיפא דבבא [ויתלה אותו בסף הדלת], דכי עייל חייף ביה, וכי נפיק חייף ביה [שכאשר הוא נכנס הוא מתחכך בו, וכאשר הוא יוצא הוא מתחכך בו].