גיטין סז ע"ב

וְאִיכָּא דְּאָפֵיךְ לְהוּ
אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵּט תָּנוּ רַבָּנַן אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי אֶחָד כּוֹתֵב עַל יְדֵי כּוּלָּם כּוּלְּכֶם כְּתוֹבוּ אֶחָד כּוֹתֵב בְּמַעֲמַד כּוּלָּם הוֹלִיכוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אֶחָד מוֹלִיךְ עַל יְדֵי כּוּלָּם כּוּלְּכֶם הוֹלִיכוּ אֶחָד מוֹלִיךְ בְּמַעֲמַד כּוּלָּם
אִיבַּעְיָא לְהוּ מָנָה אוֹתָן מַהוּ רַב הוּנָא אָמַר מָנָה אֵינוֹ כְּכוּלְּכֶם רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר דְּמִן רוֹמָה אָמַר מָנָה הֲרֵי הוּא כְּכוּלְּכֶם
אָמַר רַב פָּפָּא וְלָא פְּלִיגִי הָא דְּמָנָה כּוּלְּהוּ וְהָא דְּמָנָה מִקְצָתַיְיהוּ אָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא וְאָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא
אַתְקֵין רַב יְהוּדָה בְּגִיטָּא דְּכוּלְּכֶם כְּתוֹבוּ אוֹ כּוּלְּכוֹן אוֹ כֹּל חַד וְחַד מִינְּכוֹן חֲתוֹמוּ אוֹ כּוּלְּכוֹן אוֹ כֹּל תְּרֵי מִינְּכוֹן אוֹבִילוּ אוֹ כּוּלְּכוֹן אוֹ כֹּל חַד וְחַד מִינְּכוֹן
אָמַר רָבָא זִימְנִין דְּגָאֵיז לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ וְאָמַר כּוּלְּכוֹן וְלָא אָמַר כֹּל חַד מִינְּכוֹן וְאָתֵי לְאִיפְּסוֹלֵי
אֶלָּא אָמַר רָבָא כְּתוֹבוּ כֹּל חַד מִינְּכוֹן חֲתוֹמוּ כֹּל תְּרֵי מִינְּכוֹן אוֹבִילוּ כֹּל חַד מִינְּכוֹן
הֲדַרַן עֲלָךְ הָאוֹמֵר
מַתְנִי' מִי שֶׁאֲחָזוֹ קוּרְדְּיָיקוֹס וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי לֹא אָמַר כְּלוּם אָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וַאֲחָזוֹ קוּרְדְּיָיקוֹס וְחָזַר וְאָמַר לֹא תִּכְתְּבֶנּוּ אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם
נִשְׁתַּתֵּק וְאָמְרוּ לוֹ נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים אִם אָמַר עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ
גְּמָ' מַאי קוּרְדְּיָיקוֹס אָמַר שְׁמוּאֵל דְּנַכְתֵיהּ חַמְרָא חַדְתָּא דְּמַעְצַרְתָּא וְלִיתְנֵי מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ יַיִן חָדָשׁ הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּהָא רוּחָא קוּרְדְּיָיקוֹס שְׁמַהּ
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לִקְמִיעָא מַאי אָסוּתֵיהּ בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי וְחַמְרָא מַרְקָא
אָמַר אַבָּיֵי אֲמַרָה לִי אֵם לְשִׁימְשָׁא בַּת יוֹמָא כּוּזָא דְמַיָּא בַּת תְּרֵי יוֹמֵי סִיכּוּרֵי בַּת תְּלָתָא יוֹמֵי בִּשְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי וְחַמְרָא מַרְקָא לְשִׁימְשָׁא עַתִּיקְתָּא לַיְתֵי תַּרְנְגוֹלְתָּא אוּכַּמְתִּי וְלִיקְרְעַהּ שְׁתִי וָעֵרֶב וְלִיגַלְּחֵיהּ לִמְצִיעֲתָא דְרֵישֵׁיהּ וְלוֹתְבֵיהּ עִילָּוֵיהּ וְנַנְּחֵיהּ עִילָּוֵיהּ עַד (דְּמִיסְּרַךְ) [דְּנִיסְרַח]
וְלִינְחוֹת וְלֵיקוּם בְּמַיָּא עַד צַוְּארֵיהּ עַד דְּחָלֵישׁ עָלְמָא עִילָּוֵיהּ וְלֵימוֹד וְלִסְלַיק וְלִיתֵיב וְאִי לָא לֵיכוֹל כַּרָּתֵי וְלִינְחוֹת וְלֵיקוּם בְּמַיָּא עַד צַוְּארֵיהּ עַד דְּחָלֵישׁ עָלְמָא עִילָּוֵיהּ וְלֵימוֹד וְלִסְלַיק וְלִיתֵיב
לְשִׁימְשָׁא בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי וְחַמְרָא מַרְקָא לְתַלְגָא בִּישְׂרָא שַׁמִּינָא אַגּוּמְרֵי וְחַמְרָא חַיָּיא
רַב עַמְרָם חֲסִידָא כִּי הֲוָה מְצַעֲרִין לֵיהּ בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא הֲווֹ מַגְנוּ לֵיהּ אַתַּלְגָא לִמְחַר אֲמַרוּ לֵיהּ מַאי נִיחָא לֵיהּ לְמָר דְּלַיְיתוֹ לֵיהּ אָמַר הָנֵי כֹּל דְּאָמֵינָא לְהוּ מֵיפָךְ אָפְכִי אֲמַר לְהוּ בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי וְחַמְרָא מַרְקָא אַיְיתוֹ לֵיהּ אִינְהוּ בִּישְׂרָא שַׁמִּינָא אַגּוּמְרֵי וְחַמְרָא חַיָּיא
שָׁמְעָה יַלְתָּא וּמְעַיְּילָה לֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא וּמוֹקְמִי לֵיהּ בְּמַיָּא דְּבֵי מַסּוּתָא עַד דִּמְהַפְכִי מַיָּא דְּבֵי מַסּוּתָא וְהָווּ דְּמָא וְקָאֵי בִּישְׂרֵיהּ פְּשִׁיטֵי פְּשִׁיטֵי
רַב יוֹסֵף אִיעֲסַק בְּרִיחְיָא רַב שֵׁשֶׁת אִיעֲסַק בִּכְשׁוּרֵי אֲמַר גְּדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁמְּחַמֶּמֶת אֶת בְּעָלֶיהָ
אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב שֵׁשֶׁת מַאי טַעְמָא לָא סָעֵיד מָר גַּבָּן אֲמַר לֵיהּ דְּלָא מְעַלּוּ עַבְדֵי דַּחֲשִׁידִי אַאֵבֶר מִן הַחַי אֲמַר לֵיהּ מִי יֵימַר אֲמַר לֵיהּ הַשְׁתָּא מַחְוֵינָא לָךְ אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ זִיל גְּנוֹב אַיְיתִי לִי חֲדָא כַּרְעָא מֵחֵיוְתָא
אַיְיתִי לֵיהּ אֲמַר לְהוּ אַהְדְּמוּ לִי הַדְמֵי דְּחֵיוְתָא אַיְיתוֹ תְּלָת כַּרְעֵי אוֹתִיבוּ קַמֵּיהּ אֲמַר לְהוּ הָא בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם הֲוַאי פְּסוּק אַיְיתוֹ חֲדָא מֵעָלְמָא אוֹתִיבוּ קַמֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ אוֹתְבַיהּ נָמֵי לְהָךְ דִּידָךְ אוֹתְבַהּ אֲמַר לְהוּ הַאי בַּת חָמֵשׁ רַגְלַיִם הֲוַאי
אֲמַר לֵיהּ אִי הָכִי לִיעְבְּדוּ קַמֵּיהּ (שַׁמָּעֵיהּ) דְּמָר וְלֵיכוֹל אֲמַר לֵיהּ לְחַיֵּי קָרִיבוּ תַּכָּא קַמַּיְיהוּ וְאַיְיתוֹ קַמֵּיהּ בִּישְׂרָא וְאוֹתִיבוּ קַמֵּיהּ רִיסְתָּנָא דְּחָנְקָא חַמְתָּא גַּשְּׁשֵׁיהּ וְשַׁקְלַהּ כַּרְכַהּ בְּסוּדָרֵיהּ
לְבָתַר דְּאָכֵיל אָמְרִי לֵיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - ב

ואיכא דאפיך להו [ויש שהופכים] את השיטות של רבה ורב יוסף בענין זה.

שנינו במשנה: אמר לעשרה: כתבו גט לאשתי - אחד כותב ושנים חותמין.

תנו רבנן בברייתא: אמר הבעל לעשרה: כתבו גט ותנו לאשתי - אחד כותב על ידי [בשביל] כולם.

ואם אמר: כולכם כתובו - אחד כותב במעמד כולם ^[4].

ואם אמר: הוליכו גט לאשתי - אחד מוליך על ידי [בשביל] כולם.

ואם אמר: כולכם הוליכו - אחד מוליך במעמד כולם, שכולם צריכים ללכת עמו.

איבעיא להו: אם לא אמר כולכם, אלא מנה [ספר] אותן הבעל א' ב' ג' ד' וכו', ואמר כתבו גט לאשתי, מהו הדין?

האם בזה שמינה אותם, התכוון למנות את כל המנויים וצריך לכתוב במעמד כל המנויים, או שמא, כיון שלא אמר להם "כולכם המנויים כתובו", לא צריך שכולם יכתבו, אלא אחד כותב בשביל כולם.

רב הונא אמר: מנה [ספר] אותם הבעל - אינו כאומר כולכם, ואחד כותב בשביל כולם.

רבי יוחנן משום רבי אלעזר דמן רומה אמר: מנה [ספר] אותם הבעל - הרי הוא כאומר כולכם, וצריך לכתוב את הגט במעמד כל המנויים.

אמר רב פפא: ולא פליגי! רב הונא ורבי יוחנן אינם חולקים].

אלא, הא [אחד מהם דיבר] באופן דמנה [שספר] הבעל את כולהו [כולם], והא [ואחד מהם דיבר] באופן דמנה הבעל רק את מקצתייהו.

אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא [יש אומרים לבאר את החילוק לצד זה, ויש אומרים לצד זה].

יש אומרים לבאר את החילוק כך: אם מנה את כולם, התכוון שכולם יעשו זאת יחד, אבל אם מנה רק את מקצתם התכוון רק להקפיד ששניים מתוך המנויים יהיו החותמים, ולא אחרים, אבל לא התכוון שיחתמו כולם, כי היות ולא מינה את כולם, הוברר שטורח הדבר עליו, ואינו מעונין שכולם יחתמו, לכן אפילו המנויים אינם צריכים לחתום אלא רק מקצתם.

ויש אומרים לבאר את החילוק להיפך: אם מנה רק את מקצתם, גילה בדעתו שעל אלו מקפיד, וצריכים כל אותם מנויים לחתום, אבל אם הוא מנה את כולם, כיון שלא אמר "כולכם", אינו מקפיד אלא רק שיחתמו בפני מנין זה, ולא התכוון שיחתמו כולם.

אתקין [התקין] רב יהודה בגיטא דאמר הבעל במעמד רבים "כולכם כתובו", ויש חשש שמא יאמר שהתכוון לכולם, ולא יחתמו כולם, ונמצא גט בטל, לכן תיקן שיכתבו בגט שהבעל אמר להם בנוסח זה:

אמר לנו פלוני: כתובו, או כולכון [כולכם], או כל חד וחד מינכון [או אחד מכם].

חתומו, או כולכון או כל תרי מינכון,

אובילו, [הוליכו] את הגט או כולכון או כל חד וחד מינכון,

שבאופן זה אין חשש שיפסל הגט אם אחד מהם לא ישתתף במעשה.

אמר רבא: תקנה זו עדיין משאירה מקום למכשול, כי זימנין דגאיז ליה לדיבוריה [לפעמים יחתוך הבעל ויקצר בדיבורו], ואמר רק "כולכון", ולא מוסיף ואמר "כל חד מינכון", ואתי לאיפסולי [ויבוא הגט לידי פסול] אם לא יכתבו במעמד כולם או אם לא יחתמו כולם.

אלא, אמר רבא: התקנה היא שיכתבו בגט שאמר הבעל בנוסח הזה:

אמר לנו פלוני: כתובו כל חד מינכון. חתומו כל תרי מינכון. אובילו כל חד מינכון. ולא יאמר כלל לשון כולכם.

הדרן עלך פרק האומר

הערות

^[4] במשנה נאמר שכולם חותמים. ומקשה הריטב"א, אם כן, גם הסופר חותם, והוי כמו חתם סופר ועד, שפסול. ותירץ, שרק חתם סופר ועד אחד פסלו חכמים, אבל אם יש שני עדים, חוץ מהסופר, לא פסלו. ומבאר הריטב"א הטעם, שהיות וכאן הבעל ביקש מהרבה עדים לחתום, אם הסופר לא יחתום אין לו קפידא, כיון שיודע שהבעל ביקש מעשרה מסוימים שיחתמו, ולכן אין חשש לתקלה.

פרק שביעי - מי שאחזו

מתניתין:

מי שאחזו [שתקפו] קורדייקוס [שם של שידה השולטת על האדם כששותה הרבה מיץ ענבים, ונהיה לו מין חולי המבלבל את דעתו לזמן מסויים].

ואמר בזמן שתקפו הקורדייקוס "כתבו גט לאשתי!" ^[1] - לא אמר כלום, לפי שאין דעתו מיושבת עליו באותו זמן.

ואפילו לכשיבריא אין כותבים על סמך דבריו אלו, לפי שאין בדבריו כלום.

ואם נכתב, דינו כגט שנכתב שלא במצוות הבעל, והוא בטל.

ואם אמר: כתבו ותנו גט לאשתי כשהיתה דעתו צלולה,

ואחר כך אחזו קורדייקוס, ובשעה שאחזו הקורדייקוס חזר ואמר "לא תכתבנו", אין דבריו האחרונים שאמר בשעה שאחזו הקורדייקוס, כלום. ולאחר שנתיישבה דעתו, כותבים את הגט על סמך דבריו הראשונים, ונותנים אותו לאשתו, ואין צריכים לחזור ולשאול אותו על כך.

מי שנשתתק, נעשה אילם, ואמרו לו שניים: הרוצה אתה שנכתוב גט לאשתך? והרכין בראשו לאות הסכמה - בודקין אותו שלש פעמים, בשלושה ענינים שונים, כדי להיווכח אם דעתו נכונה ומיושבת.

אם ראו שדעתו צלולה, שבדקוהו ואמר על לאו, "לאו", שנענע בראשו כדרך שבני אדם מנענים אותו כסימן ללאו, ועל הן הרכין ראשו בצורה של הרכנת "הן", שלש פעמים לכל אחד, הרי זה סימן שדעתו צלולה.

וכיון שהרכין בראשו בענין הגט, הרי אלו יכתבו ויתנו ^[2].

גמרא:

מאי [מהו] "קורדייקוס"?

אמר שמואל: דנכתיה חמרא חדתא דמעצרתא [מי ש"נשכו" יין חדש, דהיינו, מיץ ענבים, שעדיין לא תסס, שנלקח מהגת שדורכים בה את הענבים. כלומר, שתה ממנו והרגיש שנכנסה בו רוח].

ומקשינן: וליתני התנא במשנתינו במפורש: מי שנשכו יין חדש!

ומתרצינן: הא קא משמע לן [זהו שבא התנא להשמיענו], דהא רוחא [ששד זה] האוחז בו על ידי כך, "קורדייקוס" שמה. למאי נפקא מינה שמה של השידה?

לקמיעא, שכדי להוציא את הרוח, צריכים בקמיע להשביע את הרוח בשמו.

מאי אסותיה [מהו תרופתו] ^[3] של החולה שתקפתו קורדייקוס?

יאכל בישרא סומקא אגומרי [בשר אדום כחוש שנצלה על גחלים], וישתה חמרא מרקא [יין שמזוג בהרבה מים].

אמר אביי, אמרה לי אם ^[4]: התרופה לשימשא בת יומא [למחלת חום בת יום] - ישתה החולה כוזא דמיא [קנקן מים].

ולמחלת חום בת תרי יומי [בת שני ימים] - סיכורי [יקיז דם בקרן].

ולמחלת חום בת תלתא [שלשה] יומי - יאכל בישרא סומקא אגומרי [בשר אדום כחוש שנצלה על גחלים], וישתה חמרא מרקא [יין שמזוג בהרבה מים]. לשימשא עתיקתא [למחלת חום ישנה] הנמשכת זמן רב - ליתי תרנגולתא אוכמתי [יקח תרנגולת שחורה], וליקרעה שתי וערב [ויקרע אותה לאורכה ולרחבה], וליגלחיה למציעתא דרישיה, ולותביה עילויה [יגלח החולה את אמצע ראשו, ויושיב עליו את התרנגולת]. וננחיה עילויה עד דמיסרך [ויניח את התרנגולת שם עד שידבק בו הדם שלה].

ולינחות וליקום במיא עד צואריה עד דחליש עלמא עילויה [ירד ויעמוד במים עד צווארו, עד שיהיה קרוב להתעלף מרוב חולשה]. ולימוד ולסליק וליתיב [ואז ישוט במים ויעלה מן המים וישב לנוח].

ואי [ואם] לא יוכל לעשות את כל זה, ליכול כרתי [יאכל ירק הנקרא "כרישים"], ולינחות וליקום במיא עד צואריה עד דחליש עלמא עילויה [וירד ויעמוד במים עד צווארו, עד שיהיה קרוב להתעלף מרוב חולשה], ולימוד ולסליק וליתיב [ואז ישוט במים ויעלה מן המים וישב לנוח].

לשימשא [למחלת חום], התרופה - יאכל בישרא סומקא אגומרי [בשר אדום כחוש שנצלה על גחלים], וישתה חמרא מרקא [יין שמזוג בהרבה מים].

לתלגא [לשלג] חולי שאחזו מחמת צינה, התרופה - שיאכל בישרא שמינא אגומרי [בשר שמן שנצלה על גחלים], וישתה חמרא חייא [יין חי, שאינו מזוג במים].

ומביאה הגמרא מעשה ברב עמרם חסידא, כי הוה מצערין ליה בי ריש גלותא [כשהיו מצערים אותו עבדי בית ראש הגולה] כיון שהיה חסיד ופרוש, והיה מחמיר עליהם באיסורים, הוו מגנו ליה אתלגא [היו משכיבים אותו לישון על שלג] עד שנחלה.

למחר אמרו ליה העבדים: מאי ניחא ליה למר דלייתו ליה [מה נוח לאדוני שיביאו לו לאכול]?

אמר רב עמרם חסידא בלבו: הני [עבדים אלו] רוצים לצער אותי, וכל דאמינא להו מיפך אפכי [וכל מה שאומר להם יעשו ההיפך], לכן אמר להו: רוצה אני בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא [בשר אדום כחוש שנצלה על גחלים, ויין שמזוג בהרבה מים].

וכך היה כמו שחשב: אייתו ליה אינהו [הביאו לו הם]: בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא [בשר שמן שנצלה על גחלים, ויין חי שאינו מזוג במים], והרי כאמור זו היתה התרופה למחלת הצינה שממנה סבל.

שמעה ילתא אשת רב נחמן [שהיתה בת הנשיא ואשת אב בית דין, והיתה חשובה] מה שקרה לרב עמרם חסידא, ומעיילה ליה לבי מסותא [שלחה שליחים להעלות אותו לבית המרחץ], ומוקמי ליה במיא דבי מסותא עד דמהפכי מיא דבי מסותא והוו דמא, [והעמידוהו אותו במים של בית המרחץ עד שנהפכו המים של בית המרחץ ונעשו אדומים כדם] מחמת זיעה אדומה שיצאה ממנו מהבשר השמן שאכל והיין הלא מזוג ששתה, וקאי בישריה פשיטי פשיט [ועמד בשרו ונעשה בהרות עגולות].

רב יוסף כשהיה סובל מקור, איעסק בריחיא [היה עוסק בטחינה ברייחים] כדי שיתחמם ויזיע.

רב ששת כשהיה סובל מקור, איעסק בכשורי [היה עוסק בנשיאת קורות ומשאות], אמר: גדולה מלאכה שמחממת את בעליה.

אמר ליה ריש גלותא לרב ששת: מאי טעמא לא סעיד מר גבן [מה היא הסיבה שאין אדוני אוכל אצלנו]?

אמר ליה: משום דלא מעלו [שאינם טובים] עבדי הבית, דחשידי [שהם חשודים] אאבר מן החי.

אמר ליה: מי יימר, מי יאמר ויוכיח שהם חשודים על כך?

אמר ליה: השתא מחוינא [עכשיו אראה] לך.

אמר ליה רב ששת לשמעיה [לשמשו]: זיל גנוב אייתי לי חדא כרעא מחיותא! לך "גנוב", והבא לי רגל אחת מן הבהמה ששחטו עבדי ראש הגולה לסעודה.

הלך שמשו ואייתי ליה [והביא לו].

אמר להו רב ששת לעבדי בית ראש הגולה: אהדמו לי הדמי דחיותא [סדרו לפני את חלקי הבהמה]!

אייתו תלת כרעי אותיבו קמיה [הביאו שלש רגלים והניחו לפניו].

אמר להו רב ששת: הא [האם] בהמה זו בעלת שלש רגלים הואי [היתה]!?

שמעו זאת העבדים, פסוק, אייתו חדא מעלמא אותיבו קמיה [חתכו רגל אחת מבהמה אחרת בעודה חיה, שהיא אבר מן החי, והביאו לפניו].

אמר ליה רב ששת לשמעיה [לשמשו]: אותביה נמי להך דידך [הניח לפני גם את הרגל שאצלך]. אותבה [הניחה השמש].

אמר להו רב ששת לעבדי בית ראש הגולה: האי [בהמה זו] וכי בת חמש רגלים הואי [היתה]?

אמר ליה ראש הגולה לרב ששת, משנוכח בצדקתו של אב ששת: אי הכי [אם כך], ליעבדו קמיה [שמעיה] דמר וליכול [שיכינו את הבשר לפני שמשו של אדוני, שיווכח שעושים הכל בכשרות, ואז תוכל לאכול] בלי חשש.

אמר ליה: לחיי [בסדר].

קריבו תכא קמייהו [הביאו שולחן לפניהם], ואייתו קמיה בישרא [והביאו לפניו בשר], ואותיבו קמיה ריסתנא דחנקא חמתא [והניחו העבדים לפניו בתוך הבשר עצם קטנה מכף הירך שיכולה לחנוק] שרב ששת היה עוור, וחשבו שלא יראנו ויאכל ויחנק.

גששיה [מישש את הבשר] והרגיש באותו עצם.

ושקלה [ונטל אותה] את כל חתיכת הבשר, וכרכה בסודריה.

לבתר דאכיל [אחרי שאכלו], ראו את רב ששת שכרך משהו בסודרו, ורצו לבדוק מהו.

אמרי ליה העבדים:

הערות

^[1] התוספות פירשו שמדובר אפילו באופן שאמר "כתבו ותנו".

^[2] ואף על פי שלא שאלו אותו אלא על הכתיבה, מכל מקום כותבים את הגט ונותנים לאשתו, שדינו כחולה, שאם אמר "כתבו" הריהו כאומר "כתבו ותנו" כמו שנתבאר בפרק שלעיל. מאירי.

^[3] המהרש"א בחידושי אגדות [לקמן סח ב] מקשה: למה הגמרא מביאה את התרופות האלו, הרי מובא בברכות [י ב] על הכתוב "והטוב בעיניך עשיתי" - שגנז חזקיהו המלך את ספר התרופות, כדי שיבקשו רחמים מהקב"ה ולא יעסקו ברפואות, ושבחוהו חכמים. ותירץ, שוודאי ניתן רשות לרפאות, וכן לדעת את רפואת כל המחלות, אלא שאין ראוי לגלות זאת לכל אדם משום שיש אנשים שאינם הגונים שלא יבטחו בה'. וכיון שראו רבינא ורב אשי שמשתכחת חכמת הרפואה, כתבוהו, כיון שאי אפשר לזוכרם בעל פה, כעין מה שהתירו לכתוב תורה שבעל פה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". ומתוך כך תראה שאין התלמוד חסר מכל החכמות, ואל יאמר המלעיג על חכמי התלמוד שהיו חסרים מחכמת הרפואה. והעיון יעקב [לקמן ע, א] מתרץ על פי הרמב"ם בפירוש המשניות [פסחים סוף פרק ד'], שכתב, שספר הרפואות היה בו דברים שהתורה אסרה להתרפאות בהן כגון על פי הכוכבים, ונכתב על מנת ללומדו ולא כדי לעשות על פיו, אבל התרופות שהוזכרו בגמרא, מותר להתרפאות בהן, ולכן מותר לכותבם.

^[4] כתב רש"י [כתובות לט ב] שלא היתה אמו אלא אומנתו, שאמו מתה מיד אחרי לידתו, כמבואר בקידושין [לא, ב], ולכן נקרא "אביי", שהוא ראשי תיבות: אשר בך ירוחם יתום [מהרש"א קידושין בשם ספר היוחסין].

ואיכא דאפיך להו [ויש מי שהופך אותן], את שיטות רבה ורב יוסף בענין זה.

א שנינו במשנה: אמר לעשרה "כתבו גט לאשתי "— אחד כותב ושנים חותמים. ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בענין זה: אמר לעשרה: "כתבו גט ותנו לאשתי" — אחד כותב על ידי (עבור) כולם. אם אמר: "כולכם כתובו" — אחד כותב במעמד כולם. אם אמר: "הוליכו גט לאשתי" — אחד מוליך על ידי (עבור) כולם. אם אמר "כולכם הוליכו גט "— אחד מוליך במעמד כולם.

איבעיא להו [נשאלה להם]: אם מנה אותן, שפירש שפלוני ופלוני ופלוני יעשו זאת, מהו הדין? האם יכול אחד מהם לעשות זאת עבור כולם ככל האומר לכמה אנשים "כתבו גט", או שהכוונה היתה כאומר "כולכם כתבו" — וצריך לכתוב במעמד כולם? רב הונא אמר: מנה — אינו כ"כולכם", ר' יוחנן משום (בשם) ר' אלעזר שמן רומה אמר: מנה — הרי הוא כ"כולכם".

אמר רב פפא, ולא פליגי [חלוקים]: הא [זה] מדבר במקרה שמנה כולהו [את כולם], והא [וזה] מדבר במקרה שמנה רק מקצתייהו [מקצתם]. אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא [יש אומרים זאת לצד זה, ויש אומרים זאת לצד זה], יש אומרים שאם מנה את כולם, דיקדק בדבר שכולם יעשו זאת יחד, אבל אם מנה את מקצתם, הוכיח בזה שאינו עומד על כך שיעשו כולם כאחד, ונקב בשמות אלה לומר שרצונו שיבחרו מן המנויים כאלה שיעשו זאת. ויש אומרים שאם מנה את מקצתם גילה את דעתו בזה שהוא מקפיד שדווקא אנשים אלה שמנה יעשו יחד את הדבר בעצמם, מה שאין כן כשמנה את כולם ולא ציין במפורש "כולכם".

מסופר: אתקין [התקין] רב יהודה בגיטא [בגט] של "כולכם", כלומר, כאשר האיש אומר "כולכם כתבו", שיאמר הדבר בנוסח זה: "כתובו או כולכון [כולכם] או כל חד וחד מינכון [אחד ואחד מכם], חתומו או כולכון [כולכם] או כל תרי מינכון [שנים מכם], אובילו [הובילו] או כולכון [כולכם] או כל חד וחד מינכון [אחד ואחד מכם]

". ועל ידי כך לא יהא חשש שייפסל הגט אם אחד מהם לא ישתתף במעשה. אמר רבא: תקנה זו עדיין משאירה מקום למכשול, כי מאחר שתיקן רב יהודה נוסח ארוך ומסובך זימנין דגאיז ליה לדיבוריה [פעמים שהוא חותך, מקצר, את דיבורו] ואמר "כולכון" [ואומר "כולכם"] ולא אמר [ואינו אומר] "כל חד מינכון [אחד מכם] ", ואתי לאיפסולי [ויבוא הגט להיפסל]!

אלא אמר רבא: צריך לומר בנוסח זה: "כתובו כל חד מינכון [אחד מכם], חתומו כל תרי מינכון [שניים מכם], אובילו [הובילו] כל חד מינכון [אחד מכם]", ולא יאמר "כולכם" כדי שלא יבוא לידי מכשול אם אחד מהם לא יוכל לעשות זאת.

א משנה מי שאחזו (תקפו) קורדייקוס שהוא מין שיגעון התוקף אנשים לזמן מסויים, ואמר: "כתבו גט לאשתי" — לא אמר כלום, אין משמעות לדבריו, לפי שאין דעתו צלולה באותו זמן. אם אמר: "כתבו גט לאשתי" בדעה צלולה ואחרי כן אחזו קורדייקוס וחזר ואמר באותו זמן: "לא תכתבנו" — אין דבריו האחרונים כלום.

ודין נוסף: בכל מקרה שנשתתק הבעל ואינו יכול לדבר, ואמרו לו: "נכתוב גט לאשתך" והרכין בראשו לסימן כן, בודקין אותו שלשה פעמים בשאלות שונות, אם אמר בהרכנת ראשו על שאלה שראוי להשיב עליה "לאו" — אכן ענה "לאו", ועל שאלה שראוי להשיב עליה "הן" — ענה "הן", שמוכח מתוך כך שהוא מבין מה שאומרים לו ומגיב כראוי — הרי אלו יכתבו ויתנו את הגט לפי הסכמתו בהנעת ראשו, ואין צורך באמירה מפורשת.

ב גמרא שואלים: מאי [מה הוא] קורדייקוס זה הנזכר במשנה? אמר שמואל: אדם דנכתיה חמרא חדתא דמעצרתא [שנשכו, הזיק לו, יין חדש שבא מן הגת]. ושואלים: וליתני [ושישנה] התנא במשנתנו במפורש: מי שנשכו יין חדש! ומשיבים: הא קא משמע לן, דהא רוחא [הרי זה משמיע לנו שרוח רעה זו] קורדייקוס שמה.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], ומה זה משנה שזהו שמה? ומשיבים: לקמיעא, שאם כותבים לו קמיע לרפואה, צריך הכותב לדעת את שם המחלה. ושואלים: מאי אסותיה [מה תרופתו] של החולה בזה? ומשיבים: יאכל בישרא סומקא אגומרי [בשר אדום, רזה, שניצלה על גחלים], וישתה חמרא מרקא [יין קלוש] מהול בכמות רבה של מים.

אמר אביי, אמרה לי אם (אמא): כתרופה לשימשא [למחלת חום] בת יומא [יום] — ישתה כוזא דמיא [קנקן מים]. התרופה למחלת חום בת תרי יומי [שני ימים] — סיכורי [הקזת דם]. למחלה בת תלתא יומי [שלושה ימים] — אכילת בשרא סומקא אגומרי [בשר אדום שניצלה על גחלים] וישתה חמרא מרקא [יין קלוש]. לשימשא עתיקתא [למחלת חום ישנה] הנמשכת זמן רב — ליתי תרנגולתא אוכמתי [יקח תרנגולת שחורה] וליקרעה [ויקרע אותה] שתי וערב (לאורכה ולרוחבה), וליגלחיה למציעתא דרישיה ולותביה עילויה [ויגלח את אמצע ראשו ויניח אותה, את התרנגולת, עליו], וננחיה עילויה [ויניחנה עליו] עד דמיסרך [שידבק בו הדם],

ולינחות וליקום במיא [וירד ויעמוד במים] עד צואריה [צווארו] עד דחליש עלמא עילויה [שיהיה קרוב להתעלף], ולימוד ולסליק וליתיב [ויצלול במים ויעלה וישב וינוח]. ואי [ואם] לא יוכל לעשות כל זאת, ליכול כרתי [שיאכל כרישים], ולינחות וליקום במיא [וירד ויעמוד במים] עד צואריה [צווארו] עד דחליש עלמא עילויה [שיהא קרוב להתעלף מרוב חולשה], ולימוד ולסליק וליתיב [ויצלול ויעלה וישב].

תרופה לשימשא [למחלת חום] — בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא [בשר אדום שניצלה על גחלים ויין קלוש]. לתלגא [לשלג, למכת קור] — בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא [בשר שמן על גחלים ויין חי].

מסופר: רב עמרם חסידא [החסיד] כי הוה מצערין ליה בי ריש גלותא [כאשר היו מצערים אותו בני בית ראש הגולה], הוו מגנו ליה אתלגא [היו משכיבים אותו לישון על שלג] כל הלילה, למחר אמרו ליה [למחרת היו אומרים לו]: מאי ניחא ליה למר דלייתו ליה [מה נוח לאדוני שיביאו לו לאכול]? אמר בליבו: הני [אלה] כל מה דאמינא להו [שאומר להם] מיפך אפכי [יעשו ההיפך], אמר להו [להם]: בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא [בשר אדום שניצלה על גחלים ויין קלוש], אייתו ליה אינהו [הביאו לו הם] באמת ההיפך: בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא [בשר שמן על גחלים ויין חי], והרי כאמור זו היתה התרופה למכת הקור שממנה סבל.

שמעה ילתא אשת רב נחמן מה עשו לו בני בית ראש הגולה, ושהוא סובל מקור ומעיילה ליה לבי מסותא ומוקמי ליה במיא דבי מסותא [והכניסה אותו למרחץ והעמידו אותו במים של בית מרחץ] עד דמהפכי מיא דבי מסותא והוו דמא [שהפכו המים של בית המרחץ והיו נעשים אדומים כדם], וקאי בישריה פשיטי פשיט [ועמד ונעשה בשרו בהרות בהרות כעין מטבעות].

ומסופר: רב יוסף כשהיה סובל מקור איעסק בריחיא [היה עוסק בטחינה בריחיים] כדי להתחמם. רב ששת כשהיה סובל מקור איעסק בכשורי [היה עוסק בנשיאת קורות] אמר: גדולה מלאכה שמחממת את בעליה.

ג אגב הסיפור על רב עמרם שהציקו לו עבדי ראש הגולה מספרים סיפור דומה, אמר ליה [לו] ריש גלותא [ראש הגולה] לרב ששת: מאי טעמא לא סעיד מר גבן [מה טעם אין אדוני סועד אצלנו]? אמר ליה [לו]: דלא מעלו עבדי [שהעבדים אינם בני מעלה], דחשידי [שהם חשודים] על אכילת אבר מן החי. אמר ליה [לו]: מי יימר [יאמר, יוכיח] שהם חשודים על כך? אמר ליה [לו]: השתא מחוינא [עכשיו אראה] לך. אמר ליה [לו] רב ששת לשמעיה [לשמשו]: זיל [לך] גנוב, אייתי [הבא] לי חדא כרעא מחיותא [רגל אחת מן הבהמה] ששחטו עבדי ראש הגולה לסעודה.

אייתי ליה [הביא לו]. אחר כך אמר להו [להם] רב ששת לאנשי ראש הגולה: אהדמו לי הדמי דחיותא [סדרו לפני את חלקי הבהמה], אייתו תלת כרעי אותיבו קמיה [הביאו שלוש רגלים והניחו לפניו] שהרי את הרגל הרביעית לקח השמש. אמר להו [להם] רב ששת: וכי הא [בהמה זו] בעלת שלש רגלים הואי [היתה]? שמעו זאת, פסוק, אייתו חדא מעלמא אותיבו קמיה [חתכו מבהמה אחרת חיה, והביאו אחת מהחוץ והניחו לפניו]. אמר ליה [לו] לשמעיה [לשמשו]: אותביה נמי להך דידך [הנח גם כן את זו שלך] שאתה לקחת, אותבה [הניח אותה]. אמר להו [להם]: האי [בהמה זו] בת חמש רגלים הואי [היתה]?

כיון שראה ראש הגולה שבאמת אי אפשר לסמוך על עבדיו אמר ליה [לו] לרב ששת: אי הכי [אם כך] ליעבדו קמיה שמעיה דמר וליכול [שיעשו יכינו את הבשר לאכילה לפני שמשו של אדוני ואז יוכל לאכול] בלי חשש, אמר ליה [לו]: לחיי [בבקשה]. קריבו תכא קמייהו [הביאו שולחן לפניהם], ואייתו קמיה בישרא [והביאו לפניו בשר] ואותיבו קמיה ריסתנא דחנקא חמתא [והניחו העבדים לפניו בתוך הבשר עצם קטנה שיכולה לחנוק], שחשבו שמפני שהיה רב ששת עיוור לא ישים לב וייחנק בה, גששיה ושקלה [מישש אותה ולקחה] את כל החתיכה כרכה בסודריה [בסודרו] שחשש שמא יינזק בעצמות הקטנות שאינו רואה.

לבתר דאכיל [אחרי שאכלו] שראו העבדים מה עשה רצו העבדים להראות לראש הגולה שרב ששת לא אכל מן הבשר שנתנו לו, אמרי ליה [אמרו לו] העבדים לראש הגולה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And there are those who reverse the attribution of the opinions of Rabba and Rav Yosef with regard to this matter.

The mishna teaches that if a man said to ten people: Write and give a bill of divorce to my wife, one of the ten writes the bill of divorce and two sign it. The Sages taught: If one said to ten people: Write a bill of divorce and give it to my wife, one writes on behalf of them all. If he said: All of you write the document, one writes it in the presence of them all. If he said: Deliver a bill of divorce to my wife, one person brings it on behalf of them all. If he said: All of you deliver a bill of divorce, then one brings it in the presence of them all.

A dilemma was raised before the Sages: If he said: Write a bill of divorce, and he enumerated them by name, what is the halakha? Can one of them write the bill of divorce on behalf of them all? Or perhaps it is comparable to a situation where one says: All of you write, when it must be written in the presence of them all. Rav Huna says: If one enumerated them by name, it is not comparable to saying: All of you write. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Elazar of Rome: If one enumerated them by name, it is comparable to saying: All of you write.

Rav Pappa said: And they do not disagree. This is referring to a case where he enumerated them all, and that is referring to a case where he enumerated some of them. Some say that the distinction between the cases should be explained in this manner, and some say it in that manner. Some explain that the distinction is that if he enumerated them all, he insists that they all participate, but if he enumerated some of them, he does not insist that they do so. He enumerated the names that he did only to indicate that he wants the people performing the task to be chosen from those people. Others explain that if he enumerated only some of them, he thereby expressed his intent that they alone participate, but if he enumerated them all but did not say: All of you write, that is not the case.

The Gemara recounts: Rav Yehuda instituted in the case of a bill of divorce with regard to which the husband gave instructions in the presence of many people and the concern is that it will be interpreted that he said: All of you write, and if they do not all sign there will be uncertainty whether or not the woman is divorced, that he should say: Write it, either all of you or each and every one of you; sign it, either all of you or every two of you; deliver it, either all of you or each and every one of you. In that way, there is no concern that the bill of divorce will be invalid if one of them fails to participate.

Rava said: This ordinance still leaves room for a pitfall. Since Rav Yehuda instituted a formula that is that long and complex, sometimes the husband may truncate his statement and say: All of you, but he will not say: Every one of you. And the bill of divorce will be invalidated as a result.

Rather, Rava said that he must say: Each of you may write it, every two of you may sign it, each one of you may deliver it. However, he should not say: All of you, so that the bill of divorce will not be invalidated if one fails to do so.

MISHNA: In the case of one who was afflicted with temporary insanity [kordeyakos] and said: Write a bill of divorce for my wife, he said nothing, because he was not lucid at the time. If he said: Write a bill of divorce for my wife, when he was lucid, and was then afflicted with temporary insanity and he retracted his previous statement and said: Do not write it, his latter statement is considered to be nothing, i.e., it is not halakhically valid.

The mishna continues: In a case where the husband became mute, and two people said to him: Shall we write a bill of divorce for your wife, and he nodded his head indicating his agreement, they examine him with various questions three times. If he responded to questions that have a negative answer: No, and responded to questions that have a positive answer: Yes, indicating his competence, they shall write the bill of divorce and give it to his wife based on the nod of his head.

GEMARA: The Gemara asks: What is the nature of the temporary insanity mentioned in the mishna? Shmuel said: The reference is to one who was afflicted by drinking new wine that came directly from the winepress. The Gemara asks: And let the tanna of the mishna then teach explicitly: With regard to one who was afflicted by drinking new wine. The Gemara answers: This teaches us that the name of the demon that causes this insanity is Kordeyakos.

The Gemara asks: What difference is there? The Gemara answers: The difference is with regard to writing an amulet to prevent harm caused by the demon. The amulet must include the name of the demon. The Gemara asks: What is the remedy for that illness? The Gemara responds: The afflicted person should eat red meat roasted over coals and drink wine diluted [marka] with a large amount of water.

Abaye said: My mother told me that the remedy for a day-old fever, i.e., one contracted that day, is drinking a jug [kuza] of water. The remedy for a fever two days old is bloodletting [sikurei]. The remedy for a fever three days old is eating red meat roasted over coals and drinking diluted wine. For an old fever that lasts for an extended period of time, the remedy is to bring a black hen, tear it lengthwise and widthwise, shave the middle of the sufferer’s head, and place the hen upon it, and leave the hen upon him until it adheres to his head due to the blood.

And let him descend into the water and let him stand in the water up to his neck until the world appears faint for him, i.e., he feels faint. And let him submerge himself in the water, and emerge from the water and sit and rest. And if he is not able to undergo this process, let him eat leeks, and descend into the water, and stand in the water up to his neck until the world appears faint for him. And let him submerge himself in the water, and emerge from the water and sit and rest.

The remedy for a fever is eating red meat that was roasted over coals and drinking diluted wine. A remedy for the chills is eating fatty meat that was roasted over coals and drinking undiluted wine.

It was related: When the members of the Exilarch’s house would afflict Rav Amram the pious they would make him lie down to sleep all night on the snow. The next day they would say to him: What is preferable for the Master, i.e., Rav Amram, for us to bring him to eat? Rav Amram said to himself: Anything I say to them, they will do the opposite. He said to them: Bring me red meat roasted over coals and diluted wine. They brought him fatty meat roasted over coals and undiluted wine instead, which is what Rav Amram had intended, because this is the remedy for one who suffers from the chills.

Yalta, Rav Naḥman’s wife, heard what the members of the Exilarch’s house did, and that Rav Amram was suffering from the chills. And she brought him to the bathhouse, and placed him in the water of the bathhouse until the water of the bathhouse turned red like blood. And his flesh became covered with spots that looked like coins [peshitei].

It is related: When Rav Yosef suffered from the cold he would work by grinding with millstones in order to keep warm. When Rav Sheshet suffered from the cold he would work by lifting beams. He said: Great is labor, as it warms its master.

§ The Gemara relates another incident of the house of the Exilarch: The Exilarch said to Rav Sheshet: What is the reason that the Master, i.e., Rav Sheshet, does not eat with us? He said to him: Because the slaves do not act according to a high standard, as they are suspected of transgressing the prohibition against eating a limb severed from a living animal. The Exilarch said to him: Who says that this is so? Rav Sheshet said to him: I will now show you. Rav Sheshet said to his servant: Go steal one leg from the animal that the servants of the Exilarch’s house slaughtered for a meal and bring it to me.

Rav Sheshet’s servant brought one leg to him and afterward Rav Sheshet said to the servants of the Exilarch’s household: Set out the portions of the animal for me. They brought him only three legs and placed them before him, because the fourth leg had been stolen. Rav Sheshet said to them: Did this animal have only three legs? When the servants heard this they cut one leg from another living animal and they brought it and placed it before Rav Sheshet. Rav Sheshet said to his servant: Bring out this leg of yours, i.e., that you stole, as well. He placed that leg on the table and Rav Sheshet said to them: Did this animal have five legs?

The Exilarch realized that he could not rely on his servants. He said to Rav Sheshet: If so, they should prepare the meat in the presence of my Master’s servant and then you can eat without concern. Rav Sheshet said to him: Very well. They brought a table before them, and they brought the meat before him. And the servants placed a small bone in the meat before him so that it would cause Rav Sheshet to choke. Since Rav Sheshet was blind, they thought that he would be unable to notice the bone. He felt it, took the entire piece of meat and wrapped it in his scarf [sudarei] out of concern that he would be hurt by the small bones that he could not see.

After he ate, the servants realized what he had done and they wanted to show the Exilarch that Rav Sheshet did not eat the meat that was given to him. Therefore, the servants said to the Exilarch:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': מי שאחזו קורדייקוס. פירשו בגמרא: מי שנשכו יין חדש.

ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. ואפילו נכתב באותה שעה ולאחר שנתרפא נתנוהו לו ונתנו לה פסול, לפי שלא נכתב במצות הבעל שאין בדבריו כלום.

אמר כתבו גט לאשתי. כלומר בבריו ואחר כך

אחזו קורדייקוס ואמר אל תכתבו אין דבריו האחרונים כלום אמר ריש לקיש (ע, ב)

וכותבין ונותנין לאלתר. מלישנא יתירא דקתני אין דבריו האחרונים כלום ולא קתני לא אמר כלום.

כל שאמר כלכם כתובו אף הכותב צריך שיכתבנו במעמד כלם וכן אם אמר לעשרה הוליכו גט זה לאשתי אחד מוליך על ידי כלם אי זה שירצו כלכם הוליכו אחד מוליך במעמד כלם ר"ל שכלם ילכו עמו לא אמר כלכם אבל מנה אותם ואחר כך אמר להם כתבו גט לאשתי או הוליכו גט זה לאשתי הן מנה כלם הן מנה מקצתם הדבר ספק ומחמירין בו ודנין אותו ככלכם להחמיר שבמנה מקצתם אומדין שמא היה המנין עליו טורח ופסקה דעתו שלא להתכוין לכלם או שמא מאחר שלא מנה אלא מקצתם אמנויים מיהא קפיד ובמנה כלם שמא מתוך שמנה כלם לכלם נתכון או שמא מאחר שמנה כלם לא כיון אלא לומר בפני מנין פלני היה ומ"מ תקנו חכמים בכל שמצוה לכתוב גט במעמד רבים שיאמר כתובו אחד מכם חתומו שנים מכם הוליכו אחד מכם כדי שאם יתירו לומר כתובו שמא יאמר כלכם וכל שאמר כלכם צריך שיחתמו כלם אלא ששנים משום עדים והשאר משום תנאי כמו שהתבאר בפרק שני וכבר ביארנו מענין זה בפרק ראשון:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שביעי בע"ה:

מי שאחזו קורדיקוס וכו' זה הפרק יסוד ענינו לבאר שני ענינים נכללים בחלק החמשי הראשון ענין נתינת הגט של שכיב מרע והשני ענין נתינת הגט בתנאי על איזה צד התנאי מתקיים ועל איזה צד בטל התנאי או בטל הגט ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון בגט של שכיב מרע איזה שכיב מרע ראוי ליתן גט על פיו ואיזה אינו ראוי לכך והשני מצד הלשון ר"ל איזה לשון מועיל ליתן גט שיועיל הגט ועל איזה לשון דנין בו שאינו מועיל והשלישי בענין דיני תנאים שבגט שהוא תולה אותם בה כגון על מנת שתתני על מנת שתשמשי כו' והרביעי בתנאים שתולה אותם בעצמו כגון אם לא באתי וכו' והחמישי בתנאי שהוא מתנה עם העדים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים הן מענין גט הן מענינים אחרים כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס חזר ואמר אל תכתובו אין דבריו האחרונים כלום נשתתק אמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותה שלשה פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו אמר הר"ם פי' קורקדיקוס חולי יתחדש ממלא בטני המוח ויתבלבל השכל והוא מין ממיני חולי הנופל ואמרו אין דבריו האחרונים כלום ירצה בו שהוא לא יצטרך שנשאלהו פעם שנית אחר הסכמתו אם הוא עומד על דבריו אם לא ולכן יכתוב הגט עד שקל מחליו זה והרכין בראשו ירצה בו שירמוז בראשו רמז יהיה תשובה מסכמת לשאלה ויפליגו בזה בפנים מן הבחירה מה שאפשר:

אמר המאירי קורדיקוס והוא חולי מבלבל הדעת ומשבשו ואחת מסבותיו שתיית היין החדש כמו שיתבאר בגמרא ומכל מקום הוא הדין לכל שנשתבש דעתו לאיזו סיבה ואמר שאם מתוך אותו השבוש אמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום ואם עד שלא נתבלבל דעתו אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס ובעת שבושו חזר ואמר אל תכתובו אין דבריו האחרונים כלום וכותבין ומ"מ פירשו בגמרא לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו שמכל מקום אין כותבין ונותנין עד שישתפה אלא שדבורו הראשון מועיל שלאחר שישתפה כותבין ונותנין בלא המלכה שלו ולא סוף דבר בשאמר לאחר שנשתבש דעתו אל תכתובו אלא אפי' לא אמר כלום לאחר שנשתבש אין כותבין עד שישתפה מפני שדנין אותו כשוטה ואין דנין אותו כישן שאם צוה כשהוא ניעור כותבין ונותנין כשהוא ישן אלא הרי הוא כשוטה ולכשישתפה מיהא כותבין ונותנין ואע"פ שלא אמר תנו הואיל ובשעת צוויו שכיב מרע היה הרי כתבו שלו ככתבו ותנו נשתתק כלומר לא על זה שאחזו קורדיקוס לבד הוא אומר כן אלא איזה שנשתתק לאיזו סיבה והרי הוא בכלל שכיב מרע ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו תנועה נרמז ממנה כמשיב הן הרי הוא כאלו השיב הן וכל שהשיב הן אין צורך לשאול לו גם כן על הנתינה שכל כתיבת שכיב מרע הן על ידי עצמו הן על ידי שאלת אחרים ככתבו ותנו הוא ואמר על זה שמתוך שראוי לחוש שמא נתבלבל דעתו בודקין אותו שלשה פעמים ואם מצאנוהו בדעת מכוונת להשיב על הן הן או על לאו לאו הרי אלו יכתבו ויתנו והיו סבורים בגמ' לפרש שאם שאלנוהו שלשה פעמים בדבר הראוי להשיב עליו הן והשיב כהוגן שדיינו בכך וכן בלאו ומתוך כך שאלו ודילמא שיחה דהן הן נקטיה או שיחה דלאו לאו נקטיה ותירץ דאמרינן ליה בסירוגין ר"ל על אחת בראויה להן ועל אחת בראויה ללאו ואחת בראויה להן ואף בזו שאלו דילמא שיחה דסירוגין נקטיה כלומר אחת הן ואחת לאו ואין זו עדות לדעת מכוונת ופירש בה בחד לאו ותרין הן או תרי הן וחד לאו ופירשו בתלמוד המערב ששואלין לו כותבין גט לאשתך והוא אומר הן כותבין גט לאמך והוא אומר לאו לאחותך והוא אומר לאו וכן כל כיוצא בזה וכן הדין בכל מי שנסתפק לנו אם דעתו מבולבלת אם לאו אף בלא נשתתק וכן פירשוה בגמרא בדרך בדיקה אחרת והוא שאומרין לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה ושאלו בה במאי אילימא גלופקרי וסדיני דילמא קורא אחדיה או חמה אחדיה ופירשו בו גדולי הרבנים שאם נשאלהו בימות הגשמים אם רוצה בסדינין להציע עליו כדרך ימות החמה והוא אומר הן אין זו הוראה לשבוש דילמא חומא אחדיה וכן אם נשאלהו בימות החמה אם הוא רוצה בגלופקרי והוא אומר הן אין זה הוראה לשבוש דילמא צינא אחדיה ואין הפירוש נכון שאין המקשה מחזר להקל ומתוך כך פירשו שאם נשאלהו בימות הגשמים בגלופקרי והוא אומר הן אין זה הוראה לכוון הדעת דילמא קורא יתירא אחדיה ולא מכוון הדעת הוא שואל אלא בפירי שבימות הגשמים שואלין לו אם רוצה אפרסקין ובימות החמה על חומשניות ואם יאמר הן זהו שבוש הדעת וכן מפליגין בבדיקה כפי כח השואל וראוי להזהר שלא לעשות אלא על ידי בקי וחכם:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אמר לעשרה כתבו [ותנו] גט לאשתי א' כותב ושני' חותמין דכך אמר להם כל שנים מכם כתבו ותנו גט לאשתי. אבל אם אמר כולכם כתובו קפידא הוי שרצה לבזותה בפני כולן וא' כותב וכולן חותמין ואם מת אחד מהן הרי הגט בטל שלא נתקיים תנאו:

ת"ר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב על ידי כולם. פי' לא צוה להם לחותמו אלא לכותבו בלבד כולכם כתבו א' כותב במעמד כולם פי' בהסכמת כולן שכולם ידעו כשיכתוב:

הוליכו גט לאשתי אחד מוליך ע"י כולם כולכם הוליכו אחד מוליך במעמד כולם. פי' לא דמיא ברייתא למתני' דבמתני' צוה אותם בין על הכתיבה בין על החתימה משום הכי תנן אחד מהן כותב ושנים חותמין ואם אמר כולכם א' כותב (ושנים) [וכולם] חותמין אבל הברייתא מיירי כגון שלא צוה אותם אלא בכתיבת הגט והוא רוצה אח"כ להחתימו:

איבעיא להו מנה אותן מהו רב הונא אמר מנה אותם אינו ככולכם ור' יוחנן משום ר' אלעזר אמר מנה אותם הרי הוא ככולכם אמר רב פפא ולא פליגי הא דמנה כולהו הא דמנה מקצתייהו אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא והילכך עבדינן לחומרא בין מנה כולם בין מנה מקצתם אותם שמנה ככולכם דמי:

אתקין רב בגיטא כתובו כל חד מנכון פי' כתובו חתומו כל תרי מנכון אובילו כל חד מנכון פי' כשמצוה הבעל במעמד אנשים כתבו גט לאשתי התקין שיאמר כך כתובו כל חד מנכון חתומו כל תרי מנכון אובילו כל חד מינכון גזירה שמא יאמר כולכם ויתבטל הגט משום הכי מלמדין אותו שיאמר כן:

סליק פירקא מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס וחזר ואמר אל תכתבוהו אין בדבריו האחרונים כלום:

נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. פי' קורדייקוס הוא רוח רעה השורה על האדם ששותה יין מגיתו ומפני זה לא אמר כלום שמשועמם הוא ואינו עומד על דעתו ואם מתחילה צוה ואמר כתבו גט לאשתי ואח"כ אחזו קורדייקוס וחזר ואמר אל תכתבוהו אין בדבריו האחרונים כלום ולא בטלה שליחותו:

נשתתק לאו אמי שאחזו קורדייקוס קאי אלא אדם שנאלם מחמת חולי ועומד על דעתו ואם אמרו לו נכתוב גט לאשתך והוא הרכין והטה להם בראשו סימן [הוא] שמתרצה בדבר בודקין אותו ג' פעמים בדברים אחרים אם משיב על לאו לאו ועל הין הין על דעתו הוא עומד וסומכין בהרכנת ראשו וכותבין גט לאשתו:

בפרש"י בד"ה אמרי לה להאי כו' לא קפיד אלא אמנויין כו' כיון דלא מנה לכולהו הוברר כו' עכ"ל מפירושו נראה דלפום הך גירסא נמי אמנויין מיהא קפיד ולא נשתנה דינא מהך גיסא כלל במקצת המנויין אלא בע"כ בכולן נשתנה דינא מהך גיסא להך גיסא ואין זה דרך התלמוד ואפשר שהר"ן הרגיש בזה וכתב על פרש"י דלהך גיסא יותר נ"ל לומר חזר לגמרי ולא קפיד כלל עכ"ל ע"ש ומהרש"ל הגיה בפרש"י מה שהגיה אבל בדברי הר"ן כתובים דברי רש"י כמו שהם בפנינו וכן ראיתי בפרש"י ישן בקלף ודו"ק:

תוס' בד"ה ואמר כתבו גט לאשתי כו' ואפילו אמר כתבו ותנו עכ"ל אע"ג דבבריא איכא לפלוגי בין אמר כתבו ובין אמר כתבו ותנו בדאחזו קורדייקוס לא מסתבר לחלק כיון דדעתיה שנישתא היא כדאמר לקמן בגמרא וק"ל:

רב יוסף איעסק בריחיא רב ששת כו'. נקטינהו לפי ששאר כל אדם יוכלו לעשות שאר מלאכות כבדות כגון לחטוב עצים כמ"ש ובוקע עצים יסכן בהם שלא היו יכולים לעשות רב יוסף ורב ששת דהוו סגי נהורי ואמר דמ"מ היו עושין מלאכות כבדות כגון בריחיא ובכשורי וק"ל.

א"ל דלא מעלי עבדי דחשידי אאבר כו'. כדאמרינן מרבה עבדים מרבה גזל ומתוך כך גוזל חתיכה בשר והם יראים מר"ג הוצרכו לגזול ממקום אחר מאבר מן החי כדי להשלים:

א"ל האי בת ג' הוה כו'. ויש לדקדק ומאי קושיא הא בעלת בת ג' וכן בעלת ה' רגלים מותרים להדיוט כדאמרינן פ' א"ט דבעלת ה' וכן בעלת ג' הוה בעלת מום אבל טריפה לא הויא ודוחק לומר דמ"מ קאמר להו דלא ה"ל להקריבו לשלחן ר"ג כמ"ש הקריבהו נא לפחתך וצ"ל דהיה ניכר חסר רגל ולא יד דהוה טריפה כדאמר התם רב הונא לא שנו אלא חסר יד אבל חסר רגל טריפה נמי הוה וק"ל:

שקלה וכרכה בסודריה כו'. פרש"י כל החתיכה וכדמוכח לקמן דקאמרי חזי מר דלא מיכל קא בעי כו' ומזה מוכח דמעיקרא נמי משום טעמא דחיורא לא אכל כמ"ש התוס' ויש לדקדק דא"כ אמאי קאמר דגגשה דהרגיש באותו עצם כפרש"י הא בלאו הכי לא היה אוכל מינה משום חיורא וי"ל דאי לאו משום הרגש אותו עצם לא היה כורכה בסודר אלא היה משליך הבשר תחת השלחן אבל כורכה בסודר להוכיח בעצם הזה על פניהם שמבקשים רעתו שיחנק בו:

רש"י בד"ה מהו כו' מדלא מננהו לכולהו כו' כצ"ל:

בד"ה אמרי לה להאי כו' מנה מקצתייהו שלא קפיד כו' כצ"ל:

בד"ה אתקן כו' ויש לחוש שמא יאמרו לכולכם איכוין ולא יחתמו כולם כצ"ל. ונ"ב כאשר הגהתי כן מוכח מדברי הטור א"ע סי' ק"ך:

רש"י ד"ה מנה. מדמננהו. לכולהו הנך מנויין איכוון. כ"ה הגי' שלפנינו וישרה היא ותיבת לכולהו נמשכת למטה:

רש"י ד"ה וא"ל להאי גיסא. לא הקפיד אלא לומר בפני מנין זה. נראה דר"ל דלא מנאן אלא לומר בפניהם דשנים מהם יחתמו:

גמרא כל דאמינא להו מיפך אפכי א"ל בישרא סומקא כו'. כה"ג ביבמות (סג) בחייא בר רב לאימיה ע"ש:

שם (בסה"ע) דיסתנא דחנקא חמתא. נ"ל דפי' חמתא דכאן הוא כמו שהביא המוסיף בערך חמי תרגום ומעלים עיניו דמחמי עיניה משלי (כח כז):

גמ' למאי נפקא מינה. נ"ב עד רעבדו אסותי׳ א"נ תרתי עבד ליה:

שם לסיכורו. נ"ב לענ״ד הוא בבי״ת וכ"ג רש״י:

שם שמעי'. תי' שמעי' מוקף ונ"ב ס"א ל"ג נמחק המוקפין והס"א. ינ"ב משום דר"ש ס"נ הוה:

שם ריסתנא. נ"ב מנה חשובה:

שם גששי'. נ״ב לעצם:

בתוס' סוד"ה מי שאחזו. נ"ב כאן צ"ל ד"ת בודקין אותו בדף ע ע"ב כנרשם שם:

אָמַר לְהוּ: בִּישְׂרָא סוּמְקָא אַגוּמְרֵי, וְחַמְרָא מַרְקָא. אף על גב דהיה מותר לו לשנות בדבור בעבור הצלת עצמו מן החולי עם כל זה הוא לא הוציא שקר ח"ו דהם לא אמרו מאי ניחא ליה השתא אלא אמרו 'מַאי נִיחָא לֵיהּ' בסתמא והוא השיב מאי דניחא ליה בשאר עתים דודאי בכל העתים ניחא ליה מצד טבעו בשר כחוש ויין מזוג במים הרבה אך באותו עת דוקא שהיה לו אותו חולי הוה ניחא ליה בהפך משום רפואה.

גְּדוֹלָה מְלָאכָה, שֶׁמְּחַמֶּמֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. נראה יש מעלה במלאכה שהאדם מתפרנס בה אך מעלה זו אינה דבוקה בגוף המלאכה אלא בשכר שלוקח האדם בעבורה אמנם הוא צריך גם כן לעשות יגיעה לגופו כדי שיזיע שבזה תהיה רפואתו ולכן הוא עושה מלאכה ומזיע ומתרפא הנה המעלה הזאת דבוקה בגוף המלאכה ולכן רב ששת כשהיה צריך להזיע בשביל רפואה היה מתעסק בִּכְשׁוּרֵי שהיה צריך להסיען ממקום למקום ואמר עתה גדולה מלאכה זו שאני עושה כי מלבד הרווחה שיש לי מן עסק זה שצריך אני להסיע הכשורי ממקום למקום הנה זו המלאכה מחממת אותי ואני מזיע בה שנמצא יש לי תועלת מגוף המלאכה שהיא היגיעה שאני יגע כי בזה תהיה רפואתי.

אָמַר לֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ: זִיל גְּנוֹב. קשא והא קיימא לן אסור לגנוב אפילו דרך שחוק ועל מנת לשלם וכן פסק הרמב"ם ז"ל (רמב"ם הלכות גניבה א, ב), ואמרו בפסיקתא אפילו בשביל לשמור ממונו אסור לגנוב!
ונראה לי בס"ד דהוא אמר לשמעיה דבר זה לפני ריש גלותא שהוא בעל הבית והבשר שלו וברשותו קעביד לכן אם יגנוב מן העבדים אין זה גניבה כיון דעושה כן מדעת בעל הבית. ועוד איכא היתר בלאו הכי בהאי עובדא דעושה כן לאפרושי מאסורא שיתבררו מעשיהם לפני ריש גלותא ולא יאמין מכאן ולהבא בהם לאכול מידם ודע כי 'דִיסְתְּנָא דְּחַנְקָא חֲמָתָא' אתעביד מעשה בזה דאשה אחת היתה שונאה את חמותה והביאה לה חתיכה זו שיש בה עצם זה כדי לאכול ונחנקה בה ולכן היו כל העולם קורין לחתיכה זו בשם זה על שם המאורע ההוא.

גמ' אמרי לה להאי גיסא. כעין זה ב"ב דף מב ע"ב וש"נ:

אמר לעשרה. עמ"ש בזה לעיל ד"ה כתובו כתב ידן הוא שייך לכאן:

כתובו כל חד מינכון. בפי' המשנה משמע דהשתא בתר דתקינו לומר כל חד מינכון אי לא אמר הכי ואמר סתם כתובו ה"ל כאלו כולכם וצריכים כולם לחתום משום תנאי. ואי אוסיף ואומר להדיא כתובו כולכם צריכין לחתום כולם משום עדים עיין לעיל י"ח ע"ב. והנה נהי דלא קיי"ל בפוסקים הכי ובחיבורו לא פסק רמב"ם כן אלא אפי' אחר התקנה אם אמר סתם כתבו לא הוה כולכם מ"מ י"ל אי מנה בין כולם בין מקצתם הוה מילתא יתירתא והוה כמו כולכם ומיושב פסק הרמב"ם וע' טוש"ע כסי' ק"כ:

ברוך אל רועי עד כה עזרני בפרק שביעי הוא יעמוד לימני בחידושי פרק שמיני:

מי שאחזו קורדייקוס וכו' לא אמר כלום. בטור הוסיף אפי' אחר שיתרפא אין כותבין וכ' ב"י שכן יש להוכיח מדבר ר' יוחנן ע"ש נ"ל דהו"מ לפרש לא אמר כלום בחליו אבל אח"כ כותבים ונותנים להבעל ואם יתן איגלאי מילתא למפרע דדעתיה צלותא הוה בי' דה"א קורדייקוס אין כל הזמנים שוים אצלו ואין כל בעלי קורדייקוס שוים וא"כ לאחר שיתרפא אעפ"י שאינו אומר כתבו מ"מ כותבים על ציווי הראשונה והוא יתן הגט לאשתו. ובסיפא כשאמר כשהוא ברי כתבו וחוזר בו בחליו אז לא אמרינן ונותנים לאלתר כריש לקיש ולא ניחוש שמא הוא בדעתא צלותא בשעת חזרה אין חוששין לכך כיון דבא לחזור ממה שאמר בתחילה. אבל ברישא ה"א דכותבים לאחר שיתרפא קמ"ל הטור דאפי' אחר שיתרפא אין כותבים אם אינו אומר בפירוש כתבו וזה נלמד מר' יוחנן דס"ל לא אמר כלום דסיפא מיירי אחר שישתפה א"כ ברישא נמי לא אמר כלום אפילו שישתפה ועיין לקמן בשמעתין אי"ה:

נשתתק. פירש"י לא אאחזו קורדייקוס קאי אלא מחמת חולי. פי' דהוה סד"א אלעיל קאי אם מחמת יין אוחזו קורדייקוס היינו רישא אך אם רק מחמת היין אז בודקין אותו קמ"ל רישא דלאו אשותה יין קאי אלא ברי ש מחמת פגע חולי שפגע בו עתה בזו רגע ש פתאום ואין אנו יודעים אם החולי הזה הפגיע גם מוחו ושכלו ע"כ בודקין אותו. ואין כוונת רש"י ש בתוך חוליו דבברי איירי אלא מחמת חולי ולא מתוך חולי אלא מחמת שום חולי שקפץ עליו פתאום בלי שתיית יין ותימה על פנ"י שלא עמד בזה:

אמר הני כל דאמינא להו מיפך אפכי אמר להו בשרא סומקא אגומריה וחמרא מרקא אייתו ליה אינהו בשרא שמינה אגומריה וחמרא חייא. פירש בפירוש הכתוב בעין יעקב במאי דאמר בסמוך דעבדו מגנו ליה אתלגא כי הדרך לאחוז לו חולי מחמת צינה ורפואתו בשרא שמינא אגומריה וחמרא חייא וכן הוא מפורש בש"ס ע"ש ומשום דרב עמרם ידע דמה שאומר להם יעשו להפך לכך אמר להם בשרא סומקא אגומריה וחמרא מרקא כדי שיעשו הפך ויביאו לו בשרא שמינא וחמרא חייא שהוא רפואתו כמדובר:
ואתיא כי הא דאמרינן ביבמות דף ס"ג דאמר ליה רב לחייא בריה איעליא אמך א"ל אנא הוא דאפיכנא לה א"ל היינו דאמרי אינשי מאן דנפיק מינך טעמא מלפך מיהו את לא תעביד הכי משום שנאמר למדו לשונם דבר שקר וכו' והוינן בה דכיון דקאמר לא תעביד הכי א"כ מאי קאמר מאן דנפיק מינך טעמא מלפך אם יש טעם במה שלא הותר לעשות. ותו מה הלשון אומרת מיהו את לא תעביד הכי דהגם שהענין טוב אתה לא תעשה כן. ואי אינו טוב מי יעשה. ופירשנו בעניותנו דההמצאה היא טובה לרב עצמו שהוא יאמר טלופחי במקום חימצי והיא תעביד חימצי שאינו מדבר שקר שאינו אומר שרצונו לאכול טלופחי ונעשה רצונו דתעביד חימצי והוא לא שקר. אבל אתה לא תעשה כן שאתה אומר אבי אמר לי שאומר לך טלופחי שהוא שקר דאביו אמר חימצי ומדוקדק לשון הש"ס ואחר כמה שנים נדפסו פסקי הרב המאירי ז"ל ליבמות וראיתי שכתב כן ע"ש:
ולפ"ז א"ש דרב עמרם חסידא אפיך להו ולא דיבר שקר אלא אמר להם בשרא סומקא ולא אמר שזה רצונו רק סתם וזה מותר שאינו משקר. וממילא הם יעשו להפך ונעשה רצונו. ועוד אפשר דהכא דהיה קצת סכנה בלא טעם זה שרי ודו"ק:

ואיכא דאפיך להו. לרבה ורב יוסף: ע''י כולן. בשביל כולן: מוליך במעמד כולן. כולן ילכו עמו: מנה מהו. אם לא אמר כולכם אבל מנאן א' ב' ג' ד' ואמר כתבו גט לאשתי מהו מדמננהו לכולהו הנך מנויין איכוון או דלמא כיון דלא אמר להו כולכם המנויין כתבו לא בעינן כולם: אמרי לה להאי גיסא. מנה כולהו אכולהו קפיד מנה מקצתייהו לא קפיד אלא אמנויין השנים מהני מנויין חתמו למעוטי השאר שלא נמנו אתא ולא לכל הני מנויין איכוין שיחתמו כולם כיון דלא מנה לכולהו הוברר שטורח הדבר עליו וחדל לו מדעתו הראשונה ואפי' המנויין אינם צריכין לחתום אלא מקצתן: ואמרי לה להאי גיסא. מנה מקצתן גלי דעתיה דאהני קפיד וצריכין כולן המנויין לחתום מנה כולן כיון דלא אמר כולכם לא הקפיד אלא לומר בפני מנין זה ולא שיחתמו כולם: אתקין רב יהודה בגיטא דכולכם. בגט שאדם אומר במעמד רבים ויש לחוש שמא יאמר לכולכם איכוין ולא יחתמו כולם ונמצא גט בטל התקין שיהו כותבין בו כך אמר לנו פלוני כתבו או כולכון או כל חד מנכון כולכון אחד כותב במעמד כולם או כל חד מנכון אפי' אין חביריו עמו: אובילו. הוליכו: ואתי לאיפסולי. שמא לא יהא אחד מהן במעמד כתיבתו או לא יחתמו כולן: חתומו כל תרין מנכון. ולא לימא (אינש) כולכם:

הדרן עלך האומר

מי שאחזו קורדייקוס. שם שידה השולטת כששותה יין הרבה מגיתו: לא אמר כלום. שאין דעתו מיושבת: נשתתק. לאו אשאחזו קורדייקוס קאי אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי: הרכין. הטה ויט שמים מתרגמינן וארכין שמיא (תהלים יח): בודקין אותו. בדברים אחרים שואלין לו דברים שהוא ראוי להשיב עליהן אם ראו דעתו מיושבת שמרמז על תשובת לאו הרכנה שדרך בני אדם להרכין על לאו ועל הין הרכנת הין שלשה פעמים לכל אחד כותבין ונותנין אם מרכין על הגט הרכנת הין: גמ' נכתיה. נשכו כלומר ששתה הימנו והרגיש בו: רוחא. שד האוחז על ידי כך: לקמיעא. שמשביעין בה את הרוח בשמו: סומקא. כחוש: מרקא. מזוג במים הרבה: לשמשא בת יומא. חולי שאחזו מחמת חום בו ביום: כוזא דמיא. ישתה: סיכורי. הקזת דם בקרן: סומקא. כחוש: עתיקתא. מימים רבים: למציעתא דרישיה. דחולה: דחליש ליה עלמא. פג לבו: ולימוד. ישוט כמו נחית בר אמוראי (ב''ב דף עד:): לשמשא בשרא סומקא כו'. כדאמר: לתלגא. חולי שאחזו מחמת צינה: חייא. בלא מזיגת מים: הוו מצערי ליה. העבדים מפני שהיה חסיד ופרוש ומחמיר עליהן באיסורין: ילתא. אשת רב נחמן והיא בת הנשיא ואשת אב בית דין וחשובה כדאמרי' בהעור והרוטב (חולין דף קכד.) דרב נחמן חתנא דבי נשיאה הוה: מסותא. מרחץ: דמתהפכי. מחמת זיעה אדומה היוצאה ממנו ע''י בשרא שמינא וחמרא חייא: פשיטי פשיטי. בהרות עגולות: רב יוסף איעסק. לתלגא בריחים כדי שיחמם ויזיע: בכשורי. לשאת קורות ומשאות: אהדמו לי הדמי דחיותא. סדרו לפני נתחי הבהמה לנתחיה: אהדמו. הנתיחו כלומר ערכו הנתחים: א''ל. ריש גלותא: אי הכי. דמשום דחשידי הוא: ליעבדו קמיה שמעיה דמר. כלומר קמיה שמעיה דמר יסדרו המאכל בהיתר: תכא. שולחן: ריסתנא דחנקא חמתא. אמנשטריישו''ן עצם קטן שעל כף הירך שאדם בולעו ונחנק משום דרב ששת סגי נהור הוה ולא יראנו ויאכל ויחנק: גששה. מששה והרגיש באותו עצם: שקל. כל החתיכה וכרכה בסודריה:

מתני' מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. ואפי' אמר כתבו ותנו: כרכה בסודריה. משום דאשכח ביה טעמא דחיורא הוא דעבד הכי והגמרא לא פירשו עד לבסוף: