גיטין סו ע"ב

אוֹ לִשְׁלֹשָׁה כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ אָמַר לִשְׁלֹשָׁה תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר
וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין מְקוּבָּל אֲנִי בְּאוֹמֵר לִשְׁלֹשָׁה תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי שֶׁיֹּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ אַף אָנוּ מְקוּבָּלִין שֶׁאֲפִילּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ
אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין כּוּלְּכֶם כְּתוֹבוּ אֶחָד כּוֹתֵב וְכוּלָּם חוֹתְמִין לְפִיכָךְ אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל
גְּמָ' אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא שְׁלַחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב לִשְׁמוּאֵל יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ אָמַר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאָמְרוּ לְסוֹפֵר וְכָתַב וְחָתְמוּ הֵן מַהוּ שְׁלַח לְהוּ תֵּצֵא וְהַדָּבָר צָרִיךְ תַּלְמוּד
מַאי הַדָּבָר צָרִיךְ תַּלְמוּד אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ מִילֵּי וּמְסַפְּקָא לֵיהּ מִילֵּי אִי מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ אִי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ
וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ
אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל הָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ הַאי כְּתוֹבוּ אִי כְּתַב יָדָן אִי כְּתַב הַגֵּט
וְתִיפְשׁוֹט לֵיהּ מִמַּתְנִיתִין אָמַר לִשְׁנַיִם תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אוֹ לִשְׁלֹשָׁה כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ
הִיא גּוּפָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ כְּתוֹבוּ כְּתַב יָדָן הוּא אוֹ כְּתַב הַגֵּט הוּא פְּשִׁיטָא דִּכְתַב הַגֵּט הוּא דְּקָתָנֵי סֵיפָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ אַף אָנוּ מְקוּבָּלִין שֶׁאֲפִילּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לָהּ
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כְּתַב הַגֵּט הוּא שַׁפִּיר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כְּתַב יָדָן הוּא מִי אִיכָּא בֵּי דִינָא דְּלָא יָדְעִי מִחְתָּם חֲתִימַת יְדַיְיהוּ אִין אִיכָּא בֵּי דִינָא חַדְתָּא
וְאִי סְבִירָא לַן דְּהַאי כְּתוֹבוּ כְּתַב יָדָן הוּא הָא כְּתַב הַגֵּט כָּשֵׁר וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ
אָמְרִי אִי סְבִירִי לַן דִּכְתוֹבוּ כְּתַב יָדָן הוּא כְּתַב הַגֵּט נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר אִמְרוּ וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר אִמְרוּ וּמִי מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר אִמְרוּ וְהָתְנַן כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד כָּשֵׁר וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה חָתַם סוֹפֵר שָׁנִינוּ
וְאָמַר רַב חִסְדָּא מַתְנִיתִין מַנִּי רַבִּי יוֹסֵי הִיא דְּאָמַר מִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר אִמְרוּ נָפֵיק מִינַּהּ חוּרְבָּה דְּזִימְנִין דְּאָמַר לְהוּ לִשְׁנַיִם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - ב

או שאמר לשלשה: כתבו גט ותנו לאשתי - הואיל ואמר להם בפירוש "כתבו" הרי אלו יכתבו ויחתמו בעצמם ויתנו,

ואינם רשאים לומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום, לפי שעשה אותם שליחיו ועדיו, ובכגון זה אין שליח עושה שליח.

ואם אמר לשלשה: תנו גט לאשתי - הואיל ולא אמר להם "כתבו ותנו", הרי אלו רשאים שיאמרו לאחרים ויכתבו ושיחתמו ויתנו,

מפני שלא עשאם שליחים ועדים אלא עשאן בית דין, שהם יטפלו בעינן הגט, הלכך יכולים הם למסור דברי הבעל לאחרים.

אלו דברי רבי מאיר,

וזו הלכה שהעלה רבי חנינא איש אונו מבית האסורין משמו של רבי עקיבא שנחבש שם: מקובל אני מרבותי, באומר הבעל לשלשה: תנו גט לאשתי - שיאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין, והרי זה סיוע לדברי רבי מאיר.

אמר רבי יוסי, נומינו [אמרנו] לשליח כלומר, לרבי חנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאומרה בבית המדרש: אף אנו מקובלין מרבותינו, אבל לא כדבריך, אלא שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי - אינם רשאים לומר לאחר לכתוב.

ואם אינם בקיאין בכתיבת הגט, כגון בית דין חדש שלא למדו עדיין לכתוב כתיבה מסודרת, שילמדו לכתוב ויכתבו הם בעצמם ויתנו, לפי שהם בעצמם צריכים לעשות מה שאמר להם הבעל, ואינם יכולים למסור דבריו לאחרים.

אמר הבעל לעשרה: כתבו ותנו גט לאשתי

- הואיל ולא אמר להם "כולכם כתבו", אחד מהם כותב את הגט, ושנים חותמין עליו,

אבל אם אמר הבעל: כולכם כתובו - אחד כותב וכולם חותמין, שכך היתה כוונתו.

לפיכך אם מת אחד מהן קודם שחתם על הגט - הרי זה גט בטל, שכל שלא נעשה הגט כמצוות הבעל, הריהו בטל. והרי הבעל עמד על כך שישתתפו כולם בחתימתם להעיד על הגט.

גמרא:

אמר רבי ירמיה בר אבא, שלחו ליה מבי [מבית מדרשו] של רב לשמואל:

ילמדנו רבינו, מה הדין אם אמר הבעל לשנים: כתבו ותנו גט לאשתי, אולם הם לא כתבו את הגט בעצמם, ואמרו השנים לסופר, וכתב, וחתמו הן, מהו?

האם מה שנאמר במשנה שהעדים עצמם צריכים לכתוב את הגט, ואינם יכולים למנות אחר, האם הכוונה לחתימות שבגט, וכאן הרי העדים עצמם חתמו, או שמא כוונת המשנה לכתיבת הגט, וכיון שאחר כתב את הגט, הרי הוא פסול.

שלח להו [להם]: תצא האשה מבעלה, אם נישאה על פי גט זה, משום שאנו מסופקים אם הגט כשר או לא.

והדבר צריך תלמוד, שאין הדבר ברור לנו כל צרכו, וצריך עדיין לברר את ההלכה אצל הגדולים ממנו, משום שיש ספק בדבר, אם כשר הגט או לא.

והוינן בה: מאי [מה הם] צדדי הספק, שמחמת כן הדבר צריך תלמוד?

אילימא [אם תאמר] שספיקו היה משום שסבר דצווי הבעל לכתוב את הגט הוו להו מילי [הם אמירת דברים בלבד], וכאשר השנים שהבעל צווה אותם לכתוב, ממנים אחר במקומם, יוצא שהם שלוחים של הבעל למסור אמירת דברים בלבד.

ומספקא ליה האם מילי [אמירה בלבד] אי מימסרן [האם ניתן למסור] לשליח שיהיה שליח לענין מסירת הדברים שנאמרו לו, ואם כן נעשו השנים שלוחים לומר לסופר לכתוב, אי לא מימסרן לשליח, ולא שייך לעשות שליח למסור אמירת דברים בלבד, ואינם שלוחים למסירת אמירה לסופר לכתוב ^[9], ואם כן נכתב הגט על ידי הסופר שלא בצווי הבעל. ואין זה דומה למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר, כיון ששם הוא נעשה שליח למסירת הגט ^[10].

אם נאמר שזהו ספקו של שמואל, ועל זה אמר: שהדבר צריך תלמוד.

אי אפשר לומר כן, שהרי והאמר שמואל, אמר רבי: הלכה כרבי יוסי, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח! ^[11] ולא שייך שיהיו שלוחים של הבעל למסירת אמירה לסופר שיכתוב, ^[12]

וכיון שסבר שכך ההלכה, אם כן דבר זה לא היה צריך שמואל לברר אצל הגדולים ממנו.

אלא צריך לומר: שלשמואל, הא קא מיבעיא ליה וזהו הדבר שנסתפק בו:

האי [זה] שאמר הבעל לשנים כתובו, מה היתה כוונתו?

אי [האם] התכוון רק לחתימת כתב ידן בגט, אבל את כתיבת הגט עצמו, התכוון שיכתוב הסופר,

אי [או] שמא במה שאמר "כתובו" התכוון שיכתבו הם בעצמם את כתב הגט עצמו, וכיון שהם לא כתבוהו, הרי הגט פסול.

ומקשינן: ותיפשוט ליה לשמואל בעיא זו ממתניתין שלנו,

ששנינו: אמר לשנים תנו גט לאשתי, או שאמר לשלשה "כתבו" גט ותנו לאשתי - הרי אלו שצווה אותם הבעל יכתבו בעצמם ויתנו בעצמם.

משמע מהמשנה שכשמצווה אותם הבעל בלשון "כתבו", הם בעצמם צריכים לכתוב את הגט! ומדוע לא פשט שמואל מהמשנה, שאם אמר הבעל לעדים "כתובו" ונתנו לאחר לכתוב את הגט, פסול אפילו אם הם בעצמם חתמו עליו.

ומתרצינן: היא גופא [דבר זה בעצמו] קא מיבעיא ליה לשמואל בדברי המשנה:

האם כתובו שבמשנה, הכוונה לחתימת כתב ידן הוא, ומה שכתוב במשנה: "הרי אלו יכתבו" הכוונה לחתימת כתב ידם בגט הוא,

או שמא "כתובו" כתב הגט הוא וצריכים הם בעצמם גם לכתוב את כתב הגט עצמו.

ומקשינן: כיצד אפשר לומר שבזה נתספק שמואל, והרי פשיטא ד"כתובו" שבמשנה, כתב הגט הוא.

דקתני סיפא: אמר רבי יוסי, נומינו לשליח: אף אנו מקובלין, שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי - שילמדו לכתוב, ויכתבו בעצמם ויתנו לה.

ומעתה אי אמרת בשלמא ש"כתובו" שבמשנה כתב הגט הוא - אם כן שפיר מובן ששייך בית דין שצריך ללמוד כיצד צריך לכתוב את הגט.

אלא אי אמרת ש"כתובו" שבמשנה הכוונה לחתימת כתב ידן הוא, קשה, מי איכא בי דינא דלא ידעי מחתם חתימת ידייהו [וכי יש בית דין שאינם יודעים לחתום את חתימת ידם]? והרי בכל פסק בית דין צריכים הם לחתום.

ומתרצינן: אין, איכא בי דינא חדתא [יש בית דין חדש] שעדיין לא פסקו דין, ולא למדו עדיין לחתום על שטרות.

ואם כן אין לפשוט מהמשנה שהכתיבה שמדובר בו היינו כתיבת הגט עצמו, ואפשר להסתפק, האם "כתובו" שבמשנה הכוונה לחתימת הגט, או לכתב הגט.

ומקשינן: לפי דברינו עתה, ששמואל הסתפק האם "כתובו" שאמר הבעל לעדים, כוונתו לכתיבת הגט עצמו, או לחתימת כתב ידם בלבד,

ואי סבירא לן [וכי אם נסבור] כמו הצד דהאי "כתובו" שבמשנה - חתימת כתב ידן הוא,

וכי יכול שמואל לדייק מכך שהא כתב הגט עצמו, אם אמרו לסופר וכתב כשר,

והאמר שמואל, אמר רבי: הלכה כרבי יוסי, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח! ואינם נעשים שלוחים לענין למסור לאחר את דברי הבעל לכתוב את הגט. וגם אם אין הבעל מקפיד שיכתבו הם בעצמם, אם יכתוב הסופר בשליחותם, חסר בצווי הבעל, והגט פסול.

ואם כן, גם אם שמואל הסתפק האם כוונת הבעל ב"כתובו" שיכתבו הם בעצמם את הגט או לא. מכל מקום היה צריך לפשוט שאם אמרו השליחים לסופר לכתוב את הגט, פסול. משום שלא נכתב בצווי הבעל.

ומתרצינן: אמרי, תירצו בבית המדרש, שיש לומר: אי סבירי לן כמו הצד ד"כתובו" שבמשנה - הכוונה לחתימת כתב ידן הוא, סובר שמואל שהגט כשר כשמצווים השלוחים לסופר שיכתוב את הגט, משום שסובר שמואל שלגבי כתב הגט, כיון שהבעל אינו מקפיד שדווקא העדים שמינה יכתבו אותו, נעשה [נחשב] כאילו אומר הבעל לשלוחים "אמרו לאחרים לכתוב את הגט".

ומודה רבי יוסי באופן זה שאומר הבעל "אמרו לאחר שיכתוב" שעל הוראה זו יכולים להעשות שלוחים, למסור לאחר את הציווי שהבעל צווה אותו ^[13], והוינן בה: ומי מודה רבי יוסי ששייך שליחות על אמירת דברים בלבד, באומר להם הבעל בלשון "אמרו"? ^[14]

והתנן: כתב סופר את הגט וחתם עד אחר - כשר הגט, לפי שיש בו עדות של שנים - כתב ידי הסופר וחתימת האחר.

ואמר רבי ירמיה: "חתם סופר" שנינו במשנה, ומה שכתוב "כתב סופר" הכוונה לחתימת כתב ידו, שאם חתם הסופר יחד עם העד האחר, אז כשר הגט.

ואמר רב חסדא: מתניתין המכשירה חתימת סופר בגט מני [כשיטת מי היא]? כשיטת רבי יוסי היא, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח.

שלשיטתו אין לחשוש שמא הבעל לא צוה לסופר לחתום, אלא צוה לשלוחו שיאמר לסופר זה לכתוב את הגט, ולאחרים לחתום, והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלים אותו בעד ומחמת חשש זה צוה השליח לסופר לחתום.

כיון שלשיטתו אין אדם חותם על הגט אלא אם כן שמע צווי מפי הבעל בעצמו, ולא מפי השליח, לפי שאין השליח רשאי לומר לעדים חתמו בגט של פלוני, וכיון שהמשנה סוברת כרבי יוסי שלשיטתו אין חשש זה, לכן היא מכשירה את הגט שהסופר חתום בו כעד.

ומכאן לומדים שרבי יוסי חולק גם כן באומר להם הבעל בלשון "אמרו" שאינם יכולים להעשות שלוחים למסור את צוויו לאחר. ^[15]

כי, ואי סלקא דעתך שמודה רבי יוסי באומר "אמרו" שנעשים שלוחים למסור את צווי הבעל לאחר, אם כן כיצד התירו לשיטת רבי יוסי גט שיש בו חתם הסופר וחתימת עד אחד נוסף, והרי נפיק מינה חורבה [יצא מכך חורבן] אם יתירו גט זה, משום דזימנין [שפעמים] דאמר להו הבעל לשנים:

הערות

^[9] הרש"י והר"ן כאן פירשו, שאין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים לאחר. ומדייקים האחרונים [מחנה אפרים [שלוחין ז], בית מאיר [קכ, ד] והנודע ביהודה [תנינא יו"ד קמז]] מדברי רש"י ששליח ראשון ישנו במילי, והחסרון הוא רק בזה שאין השליח יכול לעשות שליח שני למילי. ומקשים האחרונים על המהרי"ט [ח"א סי' קכז] שסובר שאי אפשר להקדיש על ידי שליח כיון שזה מילי, והרי שליח ראשון אפשר למנות במילי. המהרי"ט מקשה על עצמו מהגמרא בקידושין [מא, א] שלומדת שליחות מהפרשת תרומה, ואם כן גם בהקדש שיועיל שליחות כמו בתרומה. ומחלק המהרי"ט שבתרומה מהני שליחות כיון שנחשב למעשה. ומקשה המחנה אפרים שגם לגבי הקדש המחשבה נחשבת כמעשה כיון שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכתב הברכי יוסף [או"ח תלד, ה] שמצא חבר למהרי"ט, והוא המהריק"ש [חו"מ סז, יט] שכתב שאי אפשר לעשות פרוזבול על ידי שליח, כיון שהר"ן [בתשובה סי' עז] כתב שעשית פרוזבול הוי מילי, ומילי לא מימסרן לשליח. וכתב הברכי יוסף שהמהריק"ש סובר כמו המהרי"ט שגם שליח ראשון פסול במילי. החשק שלמה מקשה סתירה בדברי רש"י שלקמן [עא, ב] משמע מדבריו שאף בשליח ראשון אין שליחות במילי. ותירץ שדבר זה תלוי במחלוקת אמוראים האם אומר אמרו פסול, ומבאר החשק שלמה שהאמוראים נחלקו האם החסרון של מילי הוי גם לענין שליח ראשון או שהוא חסרון רק בשליח שני, ולפי זה מיישב, שרש"י לקמן מדבר למאן דאמר שסובר שאומר אמרו פסול, ולכן פירש שבמילי אין שליחות כלל. אבל רש"י לעיל מדבר למאן דאמר שאומר אמרו כשר, ולפי אותו מאן דאמר רק בשליח שני אין שליחות למילי. הבית מאיר מקשה שאם אין שליחות למילי גם בשליח ראשון, אם כן איך מהני שליח לכתיבת הגט, הרי כתיבת הגט הוי מילי. וכן הקשה הרעק"א. ומתרץ הרעק"א שכתיבת הגט הוי מעשה ולא מילי. ומקשה האמרי משה [יח, ד] אם כן למה הסופר אינו יכול למנות שליח לכתוב גט. ומתרצים האמרי משה והקהילות יעקב [כד, ג] שכל זמן שהשליח לא כתב את הגט, הוי שליחות על מילי, ואינו יכול למוסרה לאחרים, וכאשר השליח כותב בעצמו, אז הוי שליחות על מעשה ואז חל דין שליחות.

^[10] כך פירש רש"י, ומבואר בדבריו שמסירת גט לשליח אינו מילי כיון שמסר לו חפץ, וכן כתב הרמב"ן. ולפי זה שליח קבלה כיון שלא קיבל גט לידו, הוי מילי ואינו יכלו למנות שליח אחר במקומו, וכן כתבו הרמב"ן, הרשב"א, הר"ן והתוס' רי"ד. אבל המרדכי [סי' תכ, הובא בקצות החושן רמד, ג] כתב ששליח קבלה יכול לעשות שליח כיון שהוי גמר הדבר, ודוקא שליחות לכתיבת הגט שאינו גמר הדבר הוי מילי. האמרי משה [יח, ד] מקשה לפי שיטת הרמב"ן שקבלת גט הוי מילי, אם כן איך אפשר למנות שליח לקבלת גט, למאן דאמר שסובר שאפילו אומר לשליח בלשון "אמרו" פסול, כיון שיש חסרון של מילי גם בשליח הראשון. ותירץ שכל זמן שהשליח לא קיבל את הגט, הוי שליחות על מילי, ואינו יכול למוסרה לאחרים, וכאשר השליח מקבל את הגט בעצמו, נעשה שליח על המעשה ואז חלה השליחות. לענין שליחות לקידושין, לכאורה לפי מה שמבואר ברש"י ששליח להוליך גט אינו מילי לפי שקיבל גט ביד, אם כן לכאורה גם שליח לקדש, כיון שקיבל ביד כסף קידושין, אינו מילי. ונחלקו בזה הראשונים. המאירי בקידושין [מא, א] כתב דשליח עושה שליח בין בגירושין ובין בקידושין, וכן דעת המרדכי בסוגין [סי' תכ]. אבל התוס' רי"ד בקידושין [שם, הובא בקצות החושן רמד, ג] סובר שהאומר לשליח צא וקדש לי אשה הוי מילי, ולכן אין השליח עושה שליח, ולא דומה לגירושין שהשליח קיבל את הגט שהוא הדבר המגרש, אבל בקידושין אפילו אם קיבל כסף מהמשלח, כיון שאם נאבד יכול לקדשה בסף שלו נמצא שעיקר השליחות הוי מילי. ולפי שיטתו יוצא ששליח לקדש בשטר אינו מילי, ויכול למנות אחר. וכן כתב להדיא השלטי גיבורים בקידושין [ריש פ"ב אות א] בשם התוס' רי"ד. המרדכי בקידושין [סי' תקה, הובא בקצות החושן רמד, ב] מביא את שיטת הקדוש מרדוש שגם מחלק בין גירושין לקידושין אבל מטעם אחר, שבגירושין כיון שיכול לגרשה בעל כרחה הוי שליחות על מעשה ומיד כשמגיע גט ליד השליח הרי היא מגורשת, מה שאין כן בקידושין שתלוי בדעת האשה ומשום כך הוי מילי. אם כן יוצא, שיש ג' שיטות לגבי שליחות בקידושין [הובאו בב"ש לה, טו], לפי המרדכי והמאירי שליח עושה שליח, לדעת הקדוש מרדוש השליח אינו עושה שליח, ולדעת התוס' רי"ד תלוי אם קידש בכסף או בשטר. הרעק"א [לב, א] מקשה לפי שיטת הקדוש מרדוש ששליחות לקידושין הוי מילי, אם כן למאן דאמר שאפילו אמר המשלח לשליח בלשון "אמרו" פסול, משום שמילי הוי חסרון גם לגבי השליח הראשון, אם כן איך ממנים שליח לקידושין. ומתרצים האמרי משה [יח, ד] והקהילות יעקב [כד, ה] שדומה לכתיבת גט, שכל זמן שהשליח לא קידש ולא עשה מעשה הוי שליחות על מילי, ואינו יכול למסור את השליחות לאחרים, וכאשר השליח מקדש בעצמו, נעשה שליח על המעשה ואז חלה השליחות. עוד מתרץ הקהילות יעקב, שמועיל שליח לקידושין כיון שהוי גמר הדבר ודומה לביטול גט והפרת נדרים שמועיל על ידי שליח. ומבאר הקהילות יעקב שהטעם שהרעק"א לא תירץ כן, משום שסובר שכיון שצריך את דעת האשה, לא נגמר הקידושין על ידי מעשה השליח.

^[11] כתב החתם סופר [ביו"ד תשובה שכא ד"ה ואחרי] שהמקור שממנו לומדים שמילי לא מימסרן לשליח, הוא משום שלא נתחדש דין שליחות אלא דומיא דקידושין, גירושין ותרומה, שמשם הגמרא בקידושין [מא, א] לומדת דין שליחות. עוד ביאר החתם סופר שלמאן דאמר בנדרים [עב, ב] שלומדים מהפסוק "אישה יפירנה" למעט שליח, משם לומדים שמילי לא מימסרן לשליח.

^[12] לגבי שליח קבלה של האשה האם נחשב למילי, יש בזה ג' שיטות בראשונים: א. שיטת המאירי והמרדכי ששליח קבלה אינו מילי כיון שקבלת הגט הוי גמר הדבר. ב. שיטת התוס' רי"ד ששליח קבלה הוי מילי דלא ממסרי לשליח ולכן השליח קבלה אינו עושה שליח. ג. שיטת הרשב"א ששליח קבלה הוי מילי, אבל אם האשה אמרה "אמרו" יכול למנות שליח שאז האשה נתנה לשליח רשות לעשות שליח. ובשם הרב מברצלוני הביא שעל ידי מעשה קנין אלים למנות שליח. ובטור [קמא אות פא] מביא ג' דעות אלו, דעת העיטור ששליח האשה עושה שליח, ודעת הרמ"ה שאינו עושה שליח אפילו קיבל רשות מהאשה, ודעת הרא"ש שאם קיבל רשות יכול לעשות שליח. והשו"ע [קמא, מג] מביא רק את שתי השיטות האחרונות.

^[13] להלכה נחלקו בזה הפוסקים, הרי"ף והרא"ש פסקו שאומר "אמרו" פסול, הר"ן והרשב"א מביאים את ספר התרומה שפוסק שאומר "אמרו" כשר, והר"ן לומד בדעת הרמב"ם [גירושין ב, ו] שמסתפק בזה. [וג' דעות אלו הובאו בשו"ע קכ]. הרשב"א, הר"ן [ד"ה והקשה] והריטב"א מביאים שהרמב"ן מבאר שהפסול באומר "אמרו" הוי רק בגט משום שצריך שיכתב לשמה, וצריך שהבעל יכתוב את הגט, ולכן צריך שישמעו את הציווי מפי הבעל. וכתב הבית שמואל [קכ, ז] שלפי הרמב"ן הוי פסול מדרבנן, אבל הרעק"א חולק וסובר שפסול מן התורה. ובחידושי רבי שמואל [יב, יא] מבאר את שיטת הרמב"ן, שלדין לשמה צריך שה"וכתב" ה על ידי הבעל, ולזה צריך שיכתבו בציווי הבעל, ונחשב ציווי רק כששמע מפי הבעל, שאם הבעל ציוה שלא בפניו, אין כאן ציווי הבעל אלא מינוי הבעל. והחזו"א [פג, טו] מבאר את שיטת הרמב"ן, שכדי שיהיה לשמה צריך שיתאחדו רצון הבעל ורצון הסופר והעדים בשעה אחת, ושידע הבעל מרצון הסופר ושידע הסופר מרצון הבעל ברגע אחד. הר"ן בשם הרא"ה והריטב"א כתבו שהפסול באומר "אמרו" הוי בכל שליחות, משום שהוי מילי. ולפי זה הוי פסול מן התורה. הכסף משנה [גירושין ב, ו] לומד בדעת הרמב"ם שהוי ספק אם אומר אמרו פסול מן התורה או מדרבנן. ולפי הצד שפסול מדרבנן, היינו מחמת גזירה שמא יבואו להכשיר שליחות למילי בלא שאמר המשלח בלשון "אמרו".

^[14] הפני יהושע [כט, א ד"ה רבא] מקשה לפי השיטות שסוברים שלא צריך שליחות לכתיבת הגט, אם כן מה שייך בזה חסרון של מילי, ובפרט קשה למה באומר "אמרו" יהיה פסול, הרי לא צריך לכתוב בשליחות הבעל. הר"ן לעיל [כב, ב ד"ה והא] מביא ראיה ממה שאמרו כאן לענין כתיבת הגט שמילי לא ממסרי לשליח, שצריך שליחות בכתיבת הגט. ודוחה הר"ן, שאין צריך שליחות אלא צריך לכתוב לשמה, ואם אינו כותב בציווי הבעל, לא נכתב לשמה. ומקשה הפני יהושע [ד"ה ומי] שהרי גם בשטר מתנה אמרינן לעיל [כט, א] שאם אמר לשנים לחתום, והם אמרו לאחרים לחתום במקומם, השטר פסול למאן דאמר מילי לא מימסרי לשליח. ובשטר מתנה אין דין לשמה. וכתב הנתיבות המשפט [רמד, ג] שצריך לשליחות של המתחייב גם לכתיבת שטר. והפני יהושע והגר"ח [אישות ג, יח] מתרצים, שכיון שהבעל הקפיד שהם יחתמו, הוי כתנאי שהגט לא יחול אלא אם כן חתמו הם, ושליחם יכול לחתום רק אם חל עליו דין שליח.

^[15] הרעק"א והחשק שלמה [לעיל לב, א] מבארים שהאמוראים החולקים באומר "אמרו", נחלקו בגדר פסול מילי, האם הוי רק חסרון לענין ששליח ראשון אינו יכול למסור כוחו לשליח שני, אבל הבעל יכול למסור דבריו על ידי שליח, דשליח ראשון כשר במילי ולכן יכול הבעל לומר לשליח, אמור לשליח השני שיכתוב גט. או דמילי לא מימסרי לשליח כלל ולא שייך למנות שליח לומר לשליח אחר, כיון שהשליחות של הראשון הוי שליחות למילי. והגרנ"ט [סי' פז] מבאר את המחלוקת באופן אחר, שלמאן דאמר אומר "אמרו" כשר משום שאינם שלוחי הבעל למנות שליח, אלא הבעל הוא הממנה, והם רק מבררים מי הוא השליח, ומודיעים לו על המינוי של הבעלים. ואין כאן חסרון של ברירה, כיון שאין צריך שיתברר למפרע אלא הוי שליח מכאן ולהבא. ומאן דאמר אומר "אמרו" פסול, סובר שהם נחשבים שלוחי הבעל למנות שליח.

או אם אמר לשלשה: "כתבו גט ותנו לאשתי" — הרי אלו יכתבו בעצמם ויתנו. אמר לשלשה: "תנו גט לאשתי" — הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין, אלו דברי ר' מאיר.

וזו הלכה שהעלה (הביא) ר' חנינא איש אונו מבית האסורין בשמו של ר' עקיבא שהיה כלוא שם: מקובל אני, כך קיבלתי מרבותי, באומר לשלשה: "תנו גט לאשתי" — שיאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין,

אמר ר' יוסי, נומינו (אמרנו) לשליח, כלומר, לר' חנינא איש אונו: אף אנו מקובלין אבל לא כדבריך, שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים "תנו גט לאשתי" — שילמדו לכתוב ויכתבו הם בעצמם ויתנו.

אמר לעשרה: "כתבו ותנו גט לאשתי" — אחד מהם כותב ושנים חותמין, ואם אמר: "כולכם כתובו" — אחד כותב וכולם חותמין, לפיכך אם מת אחד מהן — הרי זה גט בטל, שהרי עמד על כך שיהיו כולם שותפים בכך.

א גמרא אמר ר' ירמיה בר אבא: שלחו ליה [לו] מבי [מבית מדרשו] של רב אחרי מותו של רב לשמואל: ילמדנו רבינו, אם אמר הבעל לשנים: "כתבו ותנו גט לאשתי", ואמרו הם לסופר וכתב וחתמו הן, מהו? שלח להו [להם]: תצא האשה מבעלה אם נישאה על סמך גט זה, והדבר צריך תלמוד, שצריך עדיין לברר את ההלכה, משום שיש ספק עקרוני בדבר.

ושואלים: מאי [מה, פירוש] "הדבר צריך תלמוד"? מהו הדבר שצריך פה עיון? אילימא [אם תאמר] משום דהוו להו מילי [שהיו כאן רק דברים], שהרי לא נתן הבעל להם דבר ממשי בידם, אלא דברים בלבד, הוראה נתן להם, ומספקא ליה [והיה מסופק לו] לשמואל, מילי אי מימסרן [דברים האם הם נמסרים] לשליח כאילו נמסר בידו דבר ממשי, והוא עכשיו ברשות השליח, ולכן יוכל השליח לעשות שליח אחר, אי [או אם] לא מימסרן [נמסרים] לשליח ואינו יכול למוסרם לאחר. ואף כאן, היה שמואל מסופק אם יכולים השניים שאמר להם הבעל למסור שליחותם לסופר.

והאמר [והרי אמר] שמואל אמר רבי: הלכה כשיטת ר' יוסי, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח!

אלא צריך לומר כך, שלשמואל הא קא מיבעיא ליה [זו מה שנשאלה לו] ובזה היה ספיקו: האי [זה] שאמר הבעל לשנים "כתובו", מה היתה כוונתו? אי [אם] לכתב ידן התכוון, כלומר, חתימתם בלבד, ויכולים הם למסור את כתיבת הגט לסופר, אי [או אם] רצה מהם את כתב הגט, שהם עצמם יכתבו את שטר הגט?

ושואלים: ותיפשוט ליה ממתניתין [ויפתור את הבעיה הזו ממה ששנינו במשנתנו]: אמר לשנים "תנו גט לאשתי", או שאמר לשלשה "כתבו גט ותנו לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו. משמע שהם עצמם צריכים לכתוב!

ומשיבים: היא, המשנה גופא [עצמה] קא מיבעיא ליה [נסתפקה לו]: האם "כתובו" שבמשנה, כתב ידן הוא, או כתב הגט הוא? ומשיבים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכתב הגט הוא, דקתני סיפא [שהרי שנה בסופה] של המשנה: אמר ר' יוסי, נומינו [אמרנו] לשליח: אף אנו מקובלין, שאפילו אם אמר לבית דין הגדול שבירושלים "תנו גט לאשתי" — שילמדו ויכתבו ויתנו לה.

ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כתב הגט הוא, שצריכים לכתוב את הגט ממש — שפיר [יפה] מובן הדבר, שיש צורך במומחיות כדי לדעת לכתוב גט כראוי. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כתב ידן הוא כלומר, חתימתם בלבד, מי איכא בי דינא דלא ידעי מחתם חתימת ידייהו [האם יש בית דין שאינם יודעים לחתום חתימת ידם]? ואומרים: אין [כן], איכא בי דינא חדתא [יש בית דין חדש] שלא למדו לחתום חתימה הידועה לרבים.

ושואלים: ואי סבירא לן [ואם סבורים אנו] דהאי [שזה] הביטוי "כתובו" כתב ידן (חתימתם) הוא, הא [האם] כתב הגט שמסרו לאחרים שיכתבוהו — כשר? והאמר [והרי אמר] שמואל, אמר רבי: הלכה כשיטת ר' יוסי, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח!

ומשיבים: אמרי [אומרים] תשובה לדבר: אי סבירי לן [אם סבורים אנו] ש"כתובו" כתב ידן הוא, אם כן לגבי כתב הגט נעשה כאומר לאותם שליחים: "אמרו לאחרים לעשות זאת ", ומודה ר' יוסי באומר "אמרו לאחר שיכתוב "שהוראה זו יכולה להימסר לשליח שיכול למנות שליח לכך. ושואלים: ומי [האם] מודה ר' יוסי באומר "אמרו"? והתנן [והרי שנינו במשנה]: גט שיש בו כתב סופר, שהסופר מזהה את כתב ידו, והיה עד אחד שאפשר לאשר את חתימתו — הרי זה כשר כעדות שנים, ואמר ר' ירמיה: חתם סופר שנינו ולא כתב סופר,

ואמר רב חסדא: מתניתין [משנתנו] המכשירה חתימת סופר מני [כשיטת מי היא]? — שיטת ר' יוסי היא, שאמר: מילי [דברים] לא מימסרן [נמסרים] לשליח ואין לחשוש שהסופר חתם בלא שהבעל עצמו ציווה עליו לחתום.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שמודה ר' יוסי באומר "אמרו", נפיק מינה חורבה [תצא מכאן תקלה], כיצד? דזימנין דאמר להו [שפעמים שאומר להם] לשנים:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or if a man said to three people: Write a bill of divorce and give it to my wife, these people should write the document themselves and give it to her. If he said to three people: Give a bill of divorce to my wife, these people should tell others, and those others will write the document, because he designated the three people as a court. This is the statement of Rabbi Meir.

And it is that halakha that Rabbi Ḥanina of Ono brought up from prison in the name of Rabbi Akiva, who was incarcerated there: I received a tradition from my teachers that in a case where a man says to three people: Give a bill of divorce to my wife, that these people should tell others and those others will write the document, because he designated the three people as a court.

Rabbi Yosei said: We said [nomeinu] to the agent, Rabbi Ḥanina of Ono: We too received a tradition. However, it is a different one, that even if a man said to the High Court [Sanhedrin] in Jerusalem: Give a bill of divorce to my wife, that the members of the court should learn to write, and should write the document themselves, and give it to his wife.

If a man said to ten people: Write and give a bill of divorce to my wife, one of the ten writes the bill of divorce and two sign it. If he said: All of you write the document, one of them writes the bill of divorce and all of them sign it. Therefore, if one of them died, then this is a bill of divorce that is null and void, as he directed all of them to participate in the process.

GEMARA: Rabbi Yirmeya bar Abba says: After Rav’s death, they sent a question from the study hall of Rav to Shmuel: Let our teacher teach us: In a case where a man said to two people: Write and give a bill of divorce to my wife, and they told the scribe and he wrote the bill of divorce and they signed it, what is the halakha? He sent this response to them: If the woman remarried on the basis of this bill of divorce, she should leave her second husband, and the matter requires study. It is necessary to clarify the halakha, as there is fundamental uncertainty with regard to this matter.

The Gemara asks: What is the meaning of: The matter requires study? What aspect of this question requires study? If we say that the uncertainty arises due to the fact that these are verbal directives, as the husband merely gave them instructions and did not hand them anything tangible, and Shmuel is uncertain whether verbal directives, instructions given to one agent, are transferred to another agent or whether verbal directives are not transferred to another agent; this leads to the question of whether the agents designated by the husband to write the bill of divorce can designate the scribe to write it. That cannot be the question.

The Gemara explains why not: But didn’t Shmuel say that Rabbi Yehuda HaNasi says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said: Verbal directives cannot be delegated to an agent, i.e., an agent cannot be deputized to give instructions on behalf of another. Shmuel was not uncertain concerning this issue.

Rather, this is the dilemma that Shmuel is raising: When the man told the two people: Write the bill of divorce, the question is whether he was referring to their signatures, in which case they could designate the scribe to write the document, or whether he was referring to writing the text of the bill of divorce, in which case it would be incumbent upon them alone to write and sign the document.

The Gemara asks: But let Shmuel resolve the dilemma from the mishna: If a man said to two people: Give a bill of divorce to my wife, or if a man said to three people: Write a bill of divorce and give it to my wife, these people should write the document themselves and give it to her. Apparently, they must write the bill of divorce themselves.

The Gemara answers: The proper interpretation of the mishna itself is the dilemma that Shmuel is raising: When the man told the two people: Write the bill of divorce, was he referring to their signatures, or was he referring to writing the text of the bill of divorce? The Gemara explains: It is obvious that it is referring to the writing of the bill of divorce, as it is taught in the latter clause of the mishna: Rabbi Yosei said: We said to the agent, Rabbi Ḥanina of Ono: We too received a tradition; that even if a man said to the High Court in Jerusalem: Give a bill of divorce to my wife, that the members of the court should learn to write, and should write the document themselves, and give it to his wife.

Granted, if you say it means the writing of the bill of divorce, that they must write the actual bill of divorce, this works out well, as a certain degree of expertise is necessary in order to write a bill of divorce correctly. However, if you say that it means their signatures, is there a court whose members do not know how to sign their signatures? The Gemara responds: Yes, there is a new court, whose members have not yet learned to sign a unique signature that will be recognizable to the public.

The Gemara asks: But if we hold that this instruction: Write the bill of divorce, is a reference to their signatures, is the writing of the bill of divorce by a scribe valid? But didn’t Shmuel say that Rabbi Yehuda HaNasi says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says: Verbal directives cannot be delegated to an agent.

The Sages say in response that if we hold that the phrase: Write the bill of divorce, is a reference to their signatures, the writing of the bill of divorce becomes as one who says to those agents: Tell another to write it. And Rabbi Yosei concedes in the case of one who says: Tell another to write it, that the agent can designate another to write the document. The Gemara asks: And does Rabbi Yosei concede in the case of one who says: Tell another to write it? But didn’t we learn in a mishna (87b): If a bill of divorce has the writing of a scribe, and the scribe identifies his handwriting, and one witness verifies his signature, it is valid as though two witnesses testified to ratify their signatures. And Rabbi Yirmeya said: We learned in the mishna that this is the halakha with regard to the scribe’s signature and not the scribe’s writing.

And Rav Ḥisda said: Whose opinion is expressed in the mishna? It is that of Rabbi Yosei, who said: Verbal directives cannot be delegated to an agent, and there is no concern that the scribe signed the document without the husband instructing him to do so.

And if it enters your mind to say that Rabbi Yosei concedes in the case of one who says: Tell another to write it, a pitfall will result from it. As sometimes, it happens that one said to two people:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי הדבר צריך תלמוד אילימא מילי מימסרן לשליח או לא והא אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ק"ל לר"מ נמי בשנים הן עצמם כותבין וראיתי בתוספות שמתרצים התם דילמא טעמא דר' מאיר התם משום בזיון דבעל כדמפרש אביי לעיל בפ' כל הגט ובכל לא קפיד אלא בחתימה שעל ידי העדים החתומים בגט מתפרסם הדבר שהוא אינו יודע לכתוב הי' הכא שהם חתמו כשר כאלו הם כתבוהו וחתמוהו ואע"ג דאמרינן התם מאי בינייהו א"ב שליח מתנה דלאביי מתנה אינה כגט ולרבא כגט וקאמרינן בפלוגתא רב אמר אינה כגט ושמואל אמר כגט דאלמא שמואל לא ס"ל כאביי דילמא שמואל לאו לר"מ קאמר אלא אליבא דר' יוסי נסב לה להא איהו פסק בשמעתי' כר' יוסי דמילי לא ממסרן לשליח כלל והילכך מתנה ודאי הרי הוא כגט כל זה אמרו בתוספ' ויפה פלפלו כמנהגם.
ואע"פ כן אינו מחוור דבסופר נמי יש בזיון דבעל שהוא היודע והמגלה ביותר שלא כתבו הבעל ביד שאלו העדים החתומים פעמים שאינם מכירים מי כתבו וכי כולם מכירים הם בכתב ידו של בעל ומיהו לכולם יש לחוש לבזיון שהוא אינו רוצה לגלות קלונו אלא לא' בלבד. אלא יש לתרץ במה שהקשי' שהשתא נעשה כמי שאומר לג' תנו ואורחי' דתלמודא למידק מעיקרא במאי דהדר מתרץ בסוף, כנ"ל ודבר ברור הוא.

ומי מודה ר' יוסי באומר אמרו והתנן וכו' ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו. הקשו בתוספות מאי קושיא לשמואל והא איהו לית ליה לדר' ירמיה דאיהו סבר כתב סופר שנינו דקאמרינן התם ושמואל אמר אפילו כתב סופר ועד שהרי שנינו כתב סופר ועד כשר ומוקים לה בספרא דמובהק דתנשא לכתחלה ומתרצים דהכי מייתי לה ראיה כיון דלר' ירמיה ורב חסדא ודאי לא מודה ר' יוסי באומר אמרו מסתמא שמואל לא פליג עלייהו במילתיה דר' יוסי אע"ג דלדידיה לא שמעינן ליה לר' יוסי הכי וזה תירוץ רעוע.
אלא י"ל דמתני' לשמואל כל כתב סופר ועד קתני בין בכתיבה הניכרת כגון ספרא דמובהק בין בחתימה מפיק שמואל חתים סופר ממתני', וגם זה אינו מחוור.
אבל נ"ל דאפילו בכתב סופר נמי מפיק מיניה חורבא דזימנין דאמר לב' אמרו לסופר ויכתוב ופלוני ופ' ויחתמו ומשום כיסופא דסופר חיישינן ולא מחתמי אלא חד ומכשרי ליה בכתב סופר מובהק ועד א' ולית ליה כסופא לסופר בהכי אלא יקרא נמי עבדי ליה ובעל לא אמר הכי דלא סמיך עליה בעד אלא על פ' ופ' דאמר והא דמייתי גמר' דר' ירמיה משום דעלה איתמר דרב חסדא ומייתי פירושא למתני' וה"ה לשמואל נמי הכי היא.

ואמר רב חסדא מתני' מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא ממסרן לשליח. פירש"י ז"ל דאי ר' מאיר נפיק מיניה חורבא דמפרשינן בגמרא זימנין דאמר להו לב' אמרו וכו' ומתרץ כיון דאמר מר כשר ולא תעשה ולא שכיח הלכך לא גזרינן ולית ליה דרב חסדא וכתב סופר לשמואלדברי הכל היא ומיהו לרב חסדא לא מודה ר' יוסי באמרו.
ובתוספות מקשים א"כ הוה להם בגמרא גומר ואס"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו לר' יוסי נמי נפיק מיניה חורבא דר' מאיר ממה שפירשו אותה לר' יוסי ולא פירשוה לר' מאיר משמע שחורבא אחרת היא ועוד היכי מתרצי דשמואל לית לי' דרב חסדא והא כל עיקר קושיא דגמרא ליתא ממתני' לשמואל דאיהו לית ליה חתם סופר שנינו אלא דמייתי ראיה בגמ' דר' ירמיה ורב חסדא סברי דלא מודה ר' יוסי באומר אמרו ומסתמא לא פליג שמואל עלייהו בההיא דר' יוסי והיכי מתרץ השתא דפליג עלייהו ואינהו סברי לא מודה ר' יוסי באמרו ושמואל סבר מודה וזו הקושיא לפי שיטתם כתירוץ שלמעלה.
ועוד הקשו, אם כפי' של רש"י ז"ל היכי הדר מקשי הניחא למ"ד כשר ולא תעשה אלא למ"ד כשר ותעשה מא"ל דילמא שמואל ס"ל כמ"ד כשר ולא תעשה ומודה ר' יוסי באמרו ומ"ד כשר ותעשה סברי כרב חסדא ולא מודה ר' יוסי באמרו ופליגא דשמואל.
לפיכך פירשו בתוס' הא דאמר רב חסדא מתני' ר' יוסי היא דאמר מילי לא ממסרן לשליח משום דלר"מ נפיק מיניה נמי חורבא אחריתי דזימנין דאמר לג' תנו והם אמרו לסופר שיכתוב במעמד שלשתן והלך אחד מהם לשוק וסבורין הב' כיון שחברנו הסכים עמנו על הסופר הזה שיכתוב רוצה הוא שיחתום ומחתמי ליה הנך תרי עם אחד מהם ובעל לא אמר הכי שלא נתן רשות אלא לשלשתן שעשאן ב"ד ומיהו ליכא למיחש שמא יחתמו הב' אחר שלא מדעת הג' דאם כן אפילו חתם סופר ועד פסול ליכא תקנתא אלא לסופר בלבד הוא דחיישינן שמא יחתמוהו עם אח' מהם דכיון שהסכים עמהם על כתיבתו סברי רוצה הוא בחתימתו ועוד דלא ליכסוף ומתרץ כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיח הך חורבא כר' יוסי ולא גזרו ורב חסדא איתא משום דלר"מ נפיק מיניה חורבא דפרשו ז"ל. ולפום הכי מקשינן והדר מקשי אלא למ"ד כשר' ותעשה מא"ל דלא פליגי אמוראי כלל במימריה דר' יוסי אי מודה באמרו אי לא. זהו תורף פירושם ז"ל.
ולשון רש"י מחוור לי מזה, שאין אלו אלא דברי נביאות והיאך אפשר שלא יפרשו בגמרא חורבא זו כלל אבל לדברי רש"י ז"ל מתוך שהיו צריכים להזכיר החורבא לר' יוסי קצרו ואמרו מתני' ר' יוסי היא. ואס"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו הדר ס"ל לר' יוסי כר"מ ונפיק מינה לתרוייהו הך חורבא. ועוד דהא קיי"ל דהא נמי כשר ולא תעשה היא דכיון דחששא משום שמא תשכור עדים היא אף בג' שאמר להם תנו יש לחוש בכך שמא תשכור עדים ג' שיכולים אחרים לכתוב ולחתום וליתן על פיהם וכ"ש למ"ד אתם חתומו ולא תעשה. וכ"ח כיון שהם ב"ד כשר א"כ נפיק מיניה חורבא דזימנין דאמר לג' אמרו לסופר ויכתוב וכו' דלא עדיפי ג' לר"מ מלר' יוסי.
אבל לשון רש"י ז"ל הוא הנראה והנכון. ומה שהקשו מפני מה לא אמרו דמ"ד כשר ותעשה סבר לה כרב חסדא דלא מודה ר' יוסי באומר אמרו ושמואל סבר כשר ולא תעשה ומודה י"ל משום דשמואל משמיה דרב אמר הלכה כר' יוסי באמרו ורב גופיה הוא דאמר כשר ולא תעשה זאת בישראל ורב תנא הוא ואליבא דנפשיה קאמר כשר דאלמא מודה הוא ר' יוסי באמרו ומ"ד כשר ולא תעשה לר' קאמר לומר דאע"ג דבפלו' ופלו' אמר רב לא תעשה באתם חתמו עשה הלכך למ"ד כשר ולא תעשה ניחא דמודה ר' יוסי באמרו ומ"ה כשר כיון דלא תעשה ליכא חורבא בחתם סופר אלא למ"ד לר' יוסי ולר' כשר ותעשה אי כשר מודו באמרו ואי תעשה נפיק מיניה חורבא הי"ל לית ליה קיום אלא כדמתרץ גמרא דר' יוסי תרתי אמר ושמואל ור' דאמרי בשמיה סברי ליה כוותיה בחדא ופליגי עליה באמרו ומעיקרא הו"ל למפרך מתרי מילי דר' איפכא מי לא מודה ר' יוסי באמרו הא כר' יוסי ס"ל וקאמר כשר ולא תעשה אלא גמרא נקט שיטתא דלא מודה ודייק ואתי עד דמסיק הכי בודאי דלא מודה כנ"ל ודבר נכון ומחוור הוא.
וא"ק היכי אמרינן דכיון דכשר ולא תעשה לא שכיח ולא גזרינן אפילו לר"מ והא רב חסדא הוא דאמר לקמן בכולן לא תעשה וי"ל הך דאיתמר הכא אמר רב חסדא ר' יוסי היא אליבא דמאן דאפיך להו איתמר וללישנא דגמרא תני הכא רבה אבל רש"י ז"ל פי' לקמן ואיכא דמפיך להו לרבה ורב יוסף וי"ל דרב חסדא סבר אע"פ שאמרו כשר ולא תעשה גזרינן לפרוקי' לשמואל היא ובמסקנא לשמואל גופי' לא צרכי' ליה וסוגיא דשמואל בכתב סופר ועד דמכשיר בספרא דמובהק אליבא דמתני' היא אלא דא"ל אע"ג דפירוקין אדחי ליה מ"מ מילתא דטעמא היא דכל לא תעשה לא שכיחא למגזר בה דבכל דוכתא אשכחן במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן הלכך למ"ד לא תעשה לעולם לא גזרינן וחתום סופר דה' היא.
ועוד ראיתי בתוספות דמקשין כיון דחיישינן לחורבא דמשום כסופא דסופר מחתמי ליה הא דקתני מתני' לר' יוסי בג' הרי אלו ילמדו ויכתבו והיינו חתם ידם כדאמרינן מי איכא בי דינא דלא ידעי למיחתם אבל כתב הגט אומר לסופר ויכתוב לכתחלה היכי עבדי הכי והא נפיק מיניה חורבא דמשום כסופא דסופר הוא חיישינן ומחתמי ליה ונדחקין בתי' קושיא זו. וכן ראיתי מקשים אי ניודה באומר אמרו היכי אמרינן כתובו כתב ידן הוא כתב הגט כשר הוא והא נפיק מיניה חורבא דמשום כסופא דסופר הוא דחיישינן ומחתמי ליה ואני תמה על רבותינו הצרפתים ז"ל שהרי לא גזרו אלא כשחתם סופר דפסלי חתם סופר משום דזימנין מחתמי ליה בפסול אבל בשלא חתם אין כאן גזירה ואין כאן חשש.
ושאלו לר"ת ז"ל, לרב חסדא דאמר אמר לב' אמרו לסופר ויכתוב ואתם תחומו כשר ולא תעשה מתני' דקתני אמר לב' תנו וכו' הרי אלו יכתבו ויתנו במאי מוקמינן לה אי כתב סופר וחתם עד הא אמרת לר"מ פסול ואי נמי דאמר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ואתם תנו לה שהוא כאומר להם חתומו הא אמרת לא תעשה. והשיב לו דילמא מתני' בדיעבד וליתא דמתני' יכתבו קתני ולכתחלה משמע וכן בתוספות נדחקין בזה בסברות שאין להם עיקר.
אלא י"ל כדאמרן דלמאן דתני משמיה דרב חסדא כשר ולא תעשה חתם סופר ועד כשר לכתחלה דלא גזרינן וכדשמואל ותני להו להא דאמרינן מתניתין ר' יוסי כרבה דהויא בר זוזי ומ"ד משמיה מתני' ר' יוסי סבר אמרו כשר ותעשה לסופר ויכתוב באתם חתמו והיינו מתני' ובר מן דין ה"ל לר"ת ז"ל למימר מתני' בשאמר הבעל עצמו לסופר כתובו ואמר לב' אחרים חנו זו לג' כתבו ותנו ומכתב ידן קאמר וזה עיקר דהא רבי יוסי לא מודה באומר אמרו וא"ל ברישא ליבא פלוגתא בהדיה אלו יכתבו ויתנו בחד גוונא הוא לר"מ ור' יוסי.
ק' לי לר' יוסי דאמר אפילו אומר אמרו לא מ"ט אי משום מילי מאי מילי קא מסר איהו לשליח הרי לא מסר מילי אלא הרי זהו עושה שליח שלא בפניו וא"ת שלא חלק ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתיכם אבל לא בעושה אותו שליח בכל מקום שהוא הא לא משמע הכי דהא פי' בהדיא ולפלוני יפלוני ויחתמו וכן פי' לסופר פלוני שיכתוב ואין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב אלא השומע מפיו יכתוב ועוד דאס"ד מודה ר' יוסי בממנה אותו שליח בכל מקום שהוא נפיק מיניה חורבא. והכי נמי משמע בפרק דלקמן דקתני בדר' יוסי עד שישמע קולו שיאמר לסופר כתוב.
וא"ל שאני גט דבעינן לשמה ובעי' נמי וכתב הבעל ואין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בדברים אחרים אדם עושה שליח שלא בפניו לפיכך יכול לומר אותה אשה פלונית שהיא במדינת הים הריני עושה שליח לקבל גיטי.
ומסתברא שאין שליח בקבלה עושה שליח דהוה להו מילי ומילי לעולם לא ממסרא לשליח אלא באומרת אמרו ומינתו היא שליח שלא בפניו שהתם טעמ' אחרינא הוא כדפרישית. וההיא דאמרינן במתנה הרי היא כגט לענין מילי ממסר לשליח איתמר אבל באומר אמרו לא שייך אלא בגיטי נשים תדע דהא שמואל אמרה ושמואל מודה באומר אמרו אפילו באמרו לסופר סתם כנ"ל שהדבר צריך תלמוד. ומצאתי בה"ג ועגונה דאתיא לב"ד ואמרה הוו עלי סהדי דפלניא דאיתיה במדינת הים שויתיה שליח לקבלה לקבולי גיטא מבעלי מי מגרשא היא עגונה וכו'.
והא דאמרי' כשר ולא תעשה גזירה שמא תשכור עדים קשה לי אי באומר לסופר ויכתוב ופלוני ופלוני ויחתמו ויתנו גט לבעל היאך תשכור עדים. ואו בשאמר להם אתם תנו הגט לאשה הא אמרת מעשה לא עבדי עד שאמר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו ויתנו. א"כ היכי מתרצי' לעיל חורבא דאמרוואתם תנו דכשר ותעשה. וי"ל פירכא דאתם חתומו דהיינו חתומו ותנו. מ"מ למדנו מכאן שיכולין עדים לכתוב ולחתום וליתן על פי העדים ואין בזה משום עד מפי עד וכפי הטעם שכתבתי בפרק כל הגט וכן ג' לר"מ יאמרו לאחרים יכתבו ויתנו וקתני מפני שעשאן ב"ד בנתינה שאמר להם תנו. וכן פירש רש"י ז"ל.
ותמהני על דברי ר"ה ז"ל שאמר הלכה כר' יוסי ופי' באומר אמרו משום דרב אשי דאמר לקמן בפרק מי שאחזו אי נמי אפילו אמר אמרו נמי לא וכי רב אשי למפסק הלכה אתי רב אשי לפרושי מתני' אתי דלית ליה אוקמתא אלא כדר' יוסי ולמימר נמי דלא מודה כר' יוסי באומר אמרו ושמואל נמי הכי ס"ל אלא דאיהו פליג עליה באומר אמרו וסבר דלית הלכתא כוותיה ולא חזי אמורא דפליג עליה וסוגיא דשמעתין נמי כשמואל רהטא באומר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים חתמו ולכ"ע כשר. ואע"פ שי"ל דאליבא דר"מ פליגי מיהו סוגיין דהכי אי לאו דסברי לה לא הוו פליגי בלכתחילה דר"מ דמאי נפקא להו מינה כ"ש לפי מה שפירשנו דר' אליבא דנפשיה קאמר.
וראיתי לבעל הלכות ור"ח ז"ל שכתבו כדברי רבינו ז"ל, ואפשר משום דכיון שאוקמה רב אשי דהוא בתרא ותניא נמי כוותיה במתני' דבפרק מי שאחזו כר' יוסי הו"ל מחלוקתואח"כ סתם והלכה כסתם ובחדא מסכתא יש סדר דהתקבל ודאי מקמי פרקא דמי שאחזו הוא שכך הוא סידרן של פרקים הניזקין בתר השולח דתקון העולם קא מפרש ואזיל וכל עצמו לא נשנה במסכת זו אלא מפני כך ואח"כ חוזר לענין ראשון של שליחות ותני התקבל ואיידי דתני אמר לב' כתבו ותנא נמי מי שהיה מושלך לבור ואמר כתבו תני מי שתחזו קורדייקוס ואמר כתבו ותנו שסמכו ענין לו ואיידי דתנא בשילהי פירקא זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת תנא הזורק דתנן קרוב לו וכו' מגורשת ואינה מגורשת וכן סדורין בהלכות רבינו ז"ל ובספר הגאון ז"ל וכן סדרן רב שמואל מפני גאון ז"ל בספר המתיבות.
ואלו הייתי ראיי לחלוק הייתי מכשיר בו דשמואל עדיפא ור"ה נמי ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה באומר אמרו כדאמר רב הונא א"ר כשר ולא תעשה ולא פסקו כמותו אלא למילי ור' סתמינהו וכל סתמא דאיהו פסיק דלית' לא סמכי' עלה אנן מ"מ אני אומר שהיא ספיקא ונקטינן בה לחומרא ואם מת חולצת ולא מתייבמת שלא כדברי רבינו שאמר הרי זה גט בטל. והר"ם הספרדי תלמידו כתב כן הרי הוא גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל ומיהו לד"ה כתב סופר ועד כשר שהרי מ"מ אפי' אתם חתומו ולא תעשה. וכן כתב הרב הנז' ז"ל.
ושוב מצאתי דעת בעל התוספות ז"ל שמכריע ור' באומר אמרו דכשר ולא תעשה דאפילו באתם חתומו פסול חתם סופר ועד ותע"ג דלא שכיחא גזרינן לרב חסדא בתרוייהו לפי הפ' שכתבנו למעלה וזהו דעת שראוי לסמוך עליו בחוור השמועה.

שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבנו אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו. פירש רש"י ז"ל: הא דקתני במתניתין יכתבו בעצמן אחתימה קאי והכא הרי חתמו הן. או דילמא אכתב הגט. עד כאן. והא דנקט כתבו ותנו לאו דוקא אלא הוא הדין האומר לשנים תנו גט לאשתי, דהא לכולי עלמא אמר לשנים תנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו כדקתני במתניתין, אלא דלרבותא נקט ליה דאפילו במפרש כתבו איבעיא להו אי כתב ידן הוא אבל כתב הגט לא, והר"ז הלוי דמשום דכל תנו לשנים כמאן דאמר להו כתובו דמי נקט לישנא רויחא. וקשיא לי דאם כן מאי קאמר בסמוך ותפשוט ליה ממתניתין דאיהו אמתניתין קיימי ופירושא דמתניתין גופא הוא דאיבעיא להו היכין [בנדפס: הכין] ולא הוה ליה למימר אלא והא מתניתין יכתבו ויתנו קתני, ובתוספות פירשו דדוקא נקט אמר לשנים כתבו ותנו דאי באומר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו לא הוי קפידא אלא אחתימה, אבל בשנים שאמרו כתבו ותנו ולא היה צריך לומר אלא תנו איכא למיחש דילמא אפילו אכתיבת הגט נמי קפיד דאי אחתימה לבד אפילו אמר תנו ולא אמר כתבו הוה קפידא, וגם לפירושם אני מגמגם דאם כן מאי קאמר בסמך ותפשוט ליה ממתניתין, ומאי קא מהדר ליה, היא גופא קא מבעיא ליה, אדרבה מתניתין מיפשט פשיטא להו דאחתימה בלחוד קא קפיד ולא אכתיבת הגט וצריך לי עיון, והא דבי רב דשלחו הכי אי הקפיד אחתימה ואכתיבה, פירשו בתוספות דאזלי לטעמייהו דסבירא ליה לרב לקמן בפרק המגרש (גיטין פ, ב) חתם סופר ועד כשר הלכך יכול להיות שהקפיד שיעשו שניהם כתיבה וחתימה, שאילו לדברי האומר חתם סופר ועד פסול היאך אפשר למימר שהקפיד זה אכתיבה כיון שיהא פסול בכך, ומיהו מסתברא דשמואל דשלח להו תצא לאו לטעמייהו בלחוד הוא דשלח להו אלא אפילו למאי דסבירא ליה נמי דחתם סופר פסול תצא דדילמא האי דקאמר להו הכין טעי בדרב וסבור הוא דחתם סופר ועד כשר, ולפי זה הא דקאמר שמואל תצא לאו דוקא משום דאמרוה לסופר וכתב הוא דתצא דכל שכן אי כתבו וחתמו הם דהוה ליה חתם סופר ועד דפסול לדידיה, אלא הכי קאמר תצא דדילמא מקפיד זה אפילו אכתיבה, ומיהו צריך תלמוד דשמא לא הקפיד אכתיבה וכשר כיון שנכתב על ידי אחר שלא הם. כך נראה לי.

שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד מאי היא אילימא מספקא לי מילי אי מימסר לשליח או לא מימסרן לשליח והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח. קשיא לי מאי קא מהדר בתר ספיקי דשמואל הא דרב גופה היא דצריכה ליה תלמוד דהיינו אי כתובו כתב ידן הוא או כתב הגט הוא, וכדאמרינן נמי לבסוף, ונראה לי דכיון דסוף סוף אהא דמילי צריכין לאהדורי וכדאמרינן במסקנא ואי כתובו כתב ידן הוא אבל כתב הגט כשר והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, משום הכיקא מהדר על ההוא טעמא מהשתא לומראי עיקר ספיקיה דשמואל משום מילי האמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי, אי נמי נראה לי משום דקאמר תצא סלקא דעתין דהכי קאמר אי משום ספיקא דידהו פשיטא לי דתצא אלא דמצד אחר צריכא לי תלמוד.

[בנדפס: והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח. תימה באומר לשנים למאי אצטרכיה להא דשמואל דאפילו לרבי מאיר נמי] קתני במתניתין אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, ומשמע נמי דטעמא דרבי מאיר בהא מתניתין משום מילי לא מימסרן לשליח הוא לדעת שמואל, מדאיפליגו עלה אביי ורבא בפרק כל הגט (גיטין כט, א) גמרא, המביא גט בארץ ישראל וחלה אביי אמר משום בזיון דבעל ורבא אמר משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח ואמרינן מאי בינייהו שליח מתנה איכא בינייהו למאן דאמר משום בזיון דבעל מתנה לית ליה בזיונא ומאן דאמר מילי לא מימסרן לשליח מתנה נמי מילי נינהו, ואוקימנא בפלוגתא דרב ושמואל דרב אמר מתנה אינה כגט ושמואל אמר מתנה הרי היא כגט אלמא שמואל מפרש ליה לטעמיה דרבי מאיר משום דמילי לא מימסרן לשליח, ותירצו בתוספות דאיכא למימר דטעמיה דרבי מאיר משום ביון דבעל הוא כטעמיה דאביי ובעל לא קפיד אכתיבה כיון דחתמי אינהו דעל ידי כתיבה אין קול יוצא ואין הדבר מתפרסם שלא כתבו הבעל בעצמו אבל אחתימה קפיד דעל ידי החתימה הדבר מתפרסם ואית ליה בזיונא, הילכך הכא דאינהו חתמי אף על פי שאמרו לסופר וכתב בעל לא קפיד, והא דאמר שמואל מתנה הרי היא כגט לאו אליבא דרבי מאיר קאמר אלא אליבא דרבי יוסי וכדפסק איהו כותיה בשמעתין דמילי לא מימסרן לשליח, והלכך מתנה ודאי הרי הוא כגט, והא דקאמר התם בפלוגתא רב אמר מתנה אינו כגט ושמואל אמר מתנה הרי הוא כגט לאו אפירושא דמתניתין קאי ואפלוגתא דאביי ורבא, אלא אמאי בינייהו שליח מתנה קאי כלומר דאמרינן דשליח מתנה איכא בינייהו דכל מאן דאמר משום מילי אפילו שליח מתנה לא, תדע דשמואל אמר מתנה הרי הוא כגט. ואינו מחוור, דאדרבה בסופר דידע שאין הבעל כותבו איכא בזיון טפי, ואי איכא למימר בעדים הוא דאיכא למימר דליכא בזיון כולי האי דפעמים שאינן מכירין בכתב הגט אם הבעל כתבו או אחר כתבו, אלא מיהו בכולהו איכא משום בזיון לפי שאינו רוצה שיודע הדבר לא לסופר ולא לעדים אלא לאלו בלבד שגלה להן. ומסתברא דעיקר קשיין ליתא הכא דמשום דאקשינן אילימא מילי אי מימסרן לשליח ושמעינן ליה לשמואל דאמר בהדיא הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ניחא להו לאקשויי מדשמואל לשמואל ומשום הכי לא אקשי ליה ממתניתין ואקשי ליה ממאי דקאמר בהדיא בספק הלכה דמילי לא מימסרן לשליח, ואי קשיא לך דשמואל אדשמואל דמדאמר הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח אלמא סבירא ליה דטעמא דרבי מאיר דמתניתין משום [בנדפס: בזיון] הוא ולאו משום דמילי לא מימסרן לשליח כאוקמתיה דאביי, והתם בפרק כל הגט משמע לכאורה דשמואל כאוקמתה דרבא סבירא ליה, איכא למימר דהכא לא אצטריך שמואל למיפסק דמילי לא מימסרן לשליח אלא באומר לשלשה תנו משום דהתם סבירא ליה לרבי מאיר דכיון דשלשה נינהו בית דין הוא דשוינהו ומילי מימסרן לשליח על ידי בית דין, ואתא שמואל למימר דהלכתא כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח כלל ואפילו באומר לשלשה תנו, אבל לכולי עלמא באומר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו מילי לא מימסרן לשליח סבירא להו וילמדו ויכתבו, ואפילו בשליח מתנה כך.

אלא לשמואל הא קא מיבעיא ליה וכו'. תמיהא לי האי קושיא אבי רב הוא ליה לאקשויה דאינהו נינהו דאיסתפקא להו מעיקרא, ויש לומר דאין הכי נמי ואכולהו קא פריך אלא משום דאיסתפקא להו מאי הדבר צריך תלמוד דקאמר שמואל ואסיקנא דכתובו היא דצריכה ליה אקשינן תיפשוט ליה ממתניתין, והוא הדין דאקשינן נמי הכי אעיקר בעיא דבי רב מאי קא מיבעיא להו ליפשטוה ממתניתין.

הא דאמרינן: היא גופא קא מיבעיא ליה. קשיא ליה על כרחין מתניתין כתב ידן קאמר [בנדפס: דהא אית ליה לרבי מאיר מילי מימסרן לשליח והילכך חתם סופר ועד פסול וכדאמר רב חסדא] בסמוך מתניתין מני כלומר מתניתין דחתם סופר ועד כשר רבי יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ואי מתניתין כתב הגט הוה ליה חתם סופר ועד והיכי קתני יכתבו ויתנו, ויש לומר דמספקא ליה דילמא סבירא ליה לרבי מאיר כשר ולא תעשה ובמילתא דלא שכיחי לא גזרו בה רבנן ואפילו חתם סופר ועד כשר לכתחלה וכדאמרינן בסמוך לשמואל גופיה, כך נראה לי.

ומי מודה רבי יוסי באומר אמרו והתנן כתב סופר ועד כשר ואמר רבי ירמיה חתם סופר ועד שנינו. איכא למידק מה קא מקשה מינה לשמואל דהא שמואל במקומה בפרק המגרש (גיטין פו, ב) מוקי לה בכתב סופר ועד כדאמרינן ושמואל אמר אפילו כתב סופר ועד שהרי שנינו אפילו כתב סופר ועד כשר ומוקי לה בספרא דמובהק, ויש לומר דלשמואל מתניתין בין בכתב סופר בין בחתם סופר הוא דלא ממעט חתם סופר כלל אלא לומר דכתב סופר שנינו דמשמע כל כתב סופר [בנדפס: בין כתב סופר] מובהק שכתיבתו ניכרת בין חתם סופר, והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בכתב סופר נמי נפיק מינה חורבה דזימנין דאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתומו ומשום כיסופא דסופר חיישינן ולא מחתמי אלא חד ומכשרי ליה בכתב סופר מובהק ועד אחד ולית ליה כיסופא לסופר בהכי אלא יקרא נמי עבדי ליה, ובעל לא אמר הכי דלא סמך עליה בעד אלא על פלוני ופלוני דאמר, והא דמייתי גמרא דרב ירמיה דעלה איתמר דרב חסדא ומייתי פירושא למתניתין והוא הדין לשמואל נמי הכין הוא. עד כאן. ואינו מחוור בעיני חדא דהא ודאי לא כיחא דלא מחתמי ליה ולא חתים נמי אלא חד מינייהו, ועוד דאם כן למה להו לאיתויי דרב חסדא ורב ירמיה לא הוה להו לאקשויי אלא ממתניתין ולימא תנן סופר ועד כשר ואי אמרת מודה רבי יוסי באומר אמרו הא נפיק מיניה חורבא וזימנין דאמר להו אמרו לסופר וכו'. והראשון נראה לי עיקר.

ואמר רב חסדא מתניתין מני רבי יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח. פירש רש"י ז"ל: דאי רבי מאיר נפיק מיניה הך חורבא דמפרשי בגמרא זימנין דאמר להו לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ויחתומו ואזלי הנך ומשום כיסופא מחתמו ליה לסופר וכו', ומתרץ כיון דאמר מר לקמן בשמעתין דכל כי האי גוונא כלומר באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו כשר הגט אם עשו כן, ולא תעשה דאמר רב הונא אמרו לסופר וכו' כשר ולא תעשה זאת בישראל, מילתא דלא שכיחא היא והילכך לא גזרינן וכדאמרינן בכל דוכתא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ולית ליה לשמואל דהא דרב חסדא דמוקי לה למתניתין כרבי יוסי לבד אלא חתם סופר ועד לכולי עלמא כשר, ומיהו לרב חסדא דאי לא מודה רבי יוסי באומר אמרו מדמוקי לה למתניתין לרבי יוסי דוקא ודלא כרבי מאיר דקסבר דאף על גב דלא שכיחא איכא למיגזר בה והילכך אפילו באומר אמרו אם אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו פסול לרבי יוסי דמילי לא מימסרן לשליח כלל והילכך חתם סופר ועד לרבי יוסי כשר דהא לא חתם סופר עד דשמע קולו של בעל, ואם תאמר והא אמר רב חסדא לקמן כשר ולא תעשה אלמא באומר אמרו כשר, איכא למימר דאליבא דרבי מאיר קאמר לה דלדידיה כשר משום דמילי מימסרן לשליח ולא תעשה גזירה דילמא אמר להו אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ואזלי אינהו ומשום כיסופא דסופר מחתמי ליה, ואף על גב דאמרינן לא תעשה ומדלא תעשה לא שכיחא אפילו הכי כיון דאמר מר כשר גזרינן בחתם סופר לפסול דאי לא נפיק מיניה חורבא, והשתא ניחא הא דמקשו רבוותא ז"ל היכי אמרינן הכא משום דלא תעשה לא שכיחא ולא גזרינן והא רב חסדא אית ליה לקמן כשר ולא תעשה ואפילו קאמר הכא דמתניתין דוקא רבי יוסי דאילו לרבי מאיר חתם סופר פסול משום גזרה, והשתא לא תיקשי לן ולא מידי דהכא אליבא דשמואל מתרצינן הכי אבל לרב חסדא אף על גב דלא שכיחא גזרינן בה, ולעולם לשמואל דאמר דכל לא תעשה לא שכיחא ולא גזרינן חתם סופר כשר דברי הכל היא, ונשאל רבנו תם ז"ל לרב חסדא דאמר אמרו לשנים אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו כשר ולא תעשה מתניתין דקתני אמר לשנים תנו הרי אלו יכתבו ויתנו במאי מוקמת לה אי כתב אחד מהם וחתם בעד הוא עצמו עם חברו השני הא אמרת חתם סופר ועד פסול לרבי מאיר, ואי בשאמר להם אמרו לסופר ויכתוב וחתמו אתם הא אמרת כשר ולא תעשה, והשיב דמתניתין בדיעבד, ומשום דקתני במילתיה דרבי יוסי באומר לשלשה תנו ילמדו ויכתבו ויתנו לה דהוי לכתחלה האחד כותב והשנים האחרים חותמין נקט הכא נמי לישנא דלכתחלה, ואינו מחוור, ואיכא למימר דרב חסדא מוקי לה למתניתין בשאמר הבעל לסופר כתוב ואמר לשנים תנו ולשלשה כתבו ותנו ויכתוב אחד מהם ויחתמוהו השנים שלא הוא.

ממה שכתבנו למדת שכל שאמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר שיכתוב ולפלני ופלני ויחתומו או שאמר להם אמרו לפלני שיכתוב ואתם חתומו אינו כלום ואפי' כתבו וחתמו ונתנו לבעל עד שיכתוב הסופר במצות הבעל ויחתמו העדים במצותו גם כן ולא סוף דבר לכתחלה אלא אפי' בדיעבד אינו כלום ואם כן מה שנחלקו באמ' לשנים אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתומו דמר אמר כשר ולא תעשה ומר אמר כשר ויעשה אליבא דר' מאיר הוא דפליגי ולית הלכתא כותיה ואין צריך לומר באמר להם אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו דהא דאמר רב כשר ולא תעשה אין הלכה כמותו ולטעמיה מיהא שאלו בגמרא מאחר דכשר אמאי לא יעשה ופירשו הטעם שמא תשכור האשה עדים שיאמרו כך לסופר ולעדים בשם הבעל ואע"פ ששנינו עדים החתומים על המקח ועל הגט לא חשו חכמים לדבר זה ר"ל שלא יהא כל אחד מהם רשאי ליקח השדה או לישא את האשה מצד שתחוש שמא בשעת חתימה נתנו עיניהם בכך ונוגעים בדבר הם ושמא שקר חתמו אלא אין חוששין לכך מ"מ הוא סובר מעשה לא עבדי ר"ל לחתום שקר אבל לומר לאחרים שקר בשם הבעל עבדי ואותם אחרים סבורים שהבעל צוה אבל באתם חתומו ליכא למיחש שהרי אין חותמין אלא אם כן שמעו מפי הבעל עצמו ומה שאמרו בגמרא ר' יוסי תרתי אמר פירושו אחת דמילי לא מימסרן לשליח והשניה דאפי' באומר אמרו כן ושמואל סבירא ליה כותיה בחדא פירושו דמילי לא מימסרן לשליח היכא דלא אמר אמרו אבל היכא דאמר אמרו פליג והלכה אף באומר אמרו ובפרק שלישי כתבנו בענין זה דברים שראוי לשלשלם בסוגיא זו דרך ביאור כמו שהתבאר שם:

זה שפסקנו שהלכה כר' יוסי אף באומר אמרו כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי הפוסקים וראיה להם ממה שאמרו בפרק קורדיקוס אמר רב אשי כלה ר' יוסי היא ולא מיבעיא היכא דלא אמר אמרו אלא אפי' היכא דאמר אמרו ותניא כותיה וכו' ומ"מ לקצת גדולי הדורות ראיתי שחככו לפסוק כשמואל וכל דאמר אמרו כשר ורב אשי במאי דקאמר בפרק קורדיקוס לאו למיפסק הלכה אתא אלא לאוקומי מתני' כהכי וסוגיא דשמעתא דהכא מיהא כשמואל ואף בתוספות מכריעים בה כשמואל ומ"מ יש סומכין דברי גדולי הפוסקים ממה שאמרו שם תניא כותיה והוה ליה מחלקת ואחר כך סתם ובחדא מסכתא יש סדר ופרק התקבל קודם להם לפרק קורדיקוס ומשום דהניזקין אסמכוה להשולח מפני תקון העולם ואח"כ חזר לענין שליחות ותנא התקבל ואיידי דתנא ביה אמר לשנים כתבו כו' ומי שהיה מושלך בבור כו' תנא מי שאחזו קורדיקוס ואמר כתבו ומתוך בלבולין אלו יש לחוש באומר אמרו ולהחמיר להיות חולצת ולא מתיבמת ולא גט בטל כמו שכתבו גדולי הפוסקים ואף גדולי המחברים כתבו שהוא גט פסול אלא שמתישבין בדבר מפני שהוא קרוב להיות גט בטל ואיני מבין מה יועיל כשנתישב בדבר לשנותו מפסול לבטל או מבטל לפסול הואיל ומ"מ אתה מחמיר בו להיות חולצת:

המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק הששי גם כן והוא שאמר אמר לעשרה תנו גט לאשתי אחד כותב ושנים מחתמין כולכון כתובו אחד כותב וכלן מחתמין לפיכך אם מת אחד מהן הרי הגט בטל אמר הר"ם ואמרו אחד כותב וכולן חותמין לתנאו בזה וראוי למגרש שיאמר כמו שסדרו שהוא כאשר אמר לקהל כתובו יבאר ויאמר כל שנים מכם אי זה פנים שיהיו וכאשר אמר לקהל הוליכו גט לאשתי יבאר ויאמר ואחד מכם אי זה שיהיה והוא אמרם כתובו וכל חד מנכון חתומו כל חד מנכון אובילו ומתי הנה לא ביאר שכלן חותמין כמו שזכרנו אבל שנים משום עדים והנשאר משום תנאי ולזה לא נרצה בנשארים מהם להיותם פסולים או קרובים או אם יתאחר עדותם זמן לפי שהם תנאי לא עדים ומזאת הסבה אמרנו עידי הגט אין חותמין לא זה בפני זה שאולי כלכם ויעידו הקצת ותחשוב האשה שהוא גט כשר כשהגיע לידה בשני עדים ומתנאו שיעידו כלם כמו שנזכר והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין שלא כיון להיות כלם חותמין אחר שלא אמר כלכם אלא להיות אי זה מהם כותב ושנים מהם חותמין אי זה שיהיו אם הכותב ואחר עמו אם שנים אחרים אבל אם אמר כלכם כתובו אחד כותב וכלם חותמין שכך היתה כונתו ולפיכך אם מת אחד מהם הרי זה בטל:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אמר לג' תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים כתובו מפני שעשאן ב"ד דברי ר' מאיר וזו הלכה שלח חנניא איש אונו מבית האסורים מקובלני באומר לג' תנו גט לאשתי שיאמרו לאחרים כתובו מפני שעשאן ב"ד א"ר יוסי נומינו לשליח אף אנו מקובלים שאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו לה. אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין. כולכם כתובו אחד כותב וכולן חותמין לפיכך אם מת א' מהן הרי הגט (השני) בטל. פי' אמר לשנים תנו גט לאשתי אע"ג דלא אמר כתבו ותנו הרי אלו יכתבו הן בעצמן ויתנו ולא יאמרו לאחרים לכתוב ולחתום דלאו ב"ד מנינהו שיוכלו לצוות לאחרים אלא עדים שוינהו ומיהו הם כותבים ונותנים אע"ג דלא אמר להו כתבו ותנו דדוקא כתבו בלא תנו אינו מועיל אבל תנו בלא כתבו מועיל שהיאך יכולין ליתן אם לא יכתבו. או אמר לג' כתבו ותנו שהם ראויין להעשות ב"ד כיון דבהדיא אמר להן כתבו לא ב"ד שוינהו אלא עדים. אבל אם אמר לג' (כתבו) [תנו] גט לאשתי ולא אמר להם כתבו הרי אלו יאמרו לאחרים לכתוב ולחתום וליתן מפני שעשאן ב"ד:

וזו הלכה שלח חנניא איש אונו מבית האסורים משמו של ר' עקיבא שנחבש בבית האסורים. א"ר יוסי נומינו לשליח אמרנו לר' חנינא שנעשה שליח בהלכה זו שאין הדבר כן ולא קבלנו שליחותו. אלא אפילו אם אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי שהם ילמדו ויכתבו ויתנו לה ולא יאמרו לאחרים לכתוב:

אמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח. ולקמן אמרי' בפרקין דאפילו באומר אמרו לסופר ויכתוב לפלוני ולפלוני ויחתמו פוסל ר' יוסי עד שיאמר להם הבעל בפיו. ומיכן יש להוכיח שהאשה שהיא ממנה שליח לקבלה שאין השליח יכול למנות שליח אחר ואע"פ שאמרה לו האשה שיהיה רשאי לימנות שליח משום דמילי נינהו שלא מסרה שום חפץ בידו. ולא דמי לשליח להולכה שיש חפץ בידו ויכול למוסרו לאחר וכיון שהלכה כר' יוסי אפילו באומר אמרו כדאמרינן בפ' מי שאחזו אינו מועיל כלום כל מה שאומרת לו האשה ואינו גט עד שיגיע ליד שליח ראשון. ומ"ה לא אשכחן בשום דוכתא ששליח לקבלה ממנה שליח אחר כי היכי דמשכחינן בשליח להולכה:

תד"ה והא אמר שמואל כו' דה"א דטעמא משום בזיון דבעל כו' עכ"ל מיהו לפי האמת לשמואל טעמא דרבי יוסי משום דמילי לא מימסרן לשליח לר"מ נמי בשנים האי טעמא הוא כמ"ש המרדכי והר"ן ע"ש וכנראה גם מדברי התוס' לקמן וק"ל:

בד"ה כתב ידן כו' אע"פ דלא נ"מ כו' הא מסיק דלשמואל כו' לכך בעי מה רוצה הבעל כו' עכ"ל דבריהם אלו למאי דמסיק לקמן לר' יוסי דאומר אמרו פסול ואם כן ליכא למימר אליביה הא כתב הגט כשר ולא נ"מ מידי דאידי ואידי מילי נינהו וכו' אבל שמואל בהא כר"מ ס"ל דאומר אמרו כשר כדמסיק ואם כן חתם סופר ועד פסול דהא בהא תליא וא"כ ע"כ מתניתין באומר לשנים כתבו ותנו שישתתפו להם אחד או לכתוב או לחתום ולא בעי שמואל אלא במה רוצה הבעל אם לכתוב אחד מהם והשני עם אחר יחתומו אם לחתום שניהם והאחר יכתוב וק"ל:

בד"ה חתם סופר כו' ובפרק מי שאחזו דייקינן מברייתא. כו' עכ"ל דלשמואל נמי הך ברייתא לא אתיא אלא כרבי יוסי כמ"ש מהרש"ל ובהכי ניחא דמסיק לקמן אלא רבי יוסי תרתי אמר כו' וע"כ פלוגתא דלקמן בכשר ולא תעשה אליבא דרבי מאיר הוא ואם כן מי הכריחו לקמן דתרתי קאמר ר"י לפסול דהיינו בין שאמר לג' כתבו ותנו בין אמר לשנים אמרו ואימא דלא פליגי לקמן אלא אליבא דרבי מאיר אבל לר"י דכ"ע באומר אמרו כשר ולא תעשה ולא שכיחא אלא דאית לן למימר דהתלמודא סמך עצמו דר"י פוסל באומר אמרו כדדייקינן מברייתא דפרק מי שאחזו:

בד"ה מתניתין מני ר"י כו' ה"ה באומר אמרו כו' אבל לר"מ כו' באומר לג' תנו וכ"ש באומר אמרו כו' עכ"ל ר"ל דה"ה באומר אמרו כו' פוסל ר"י למאי דמסיק ר' יוסי תרתי אמר ולר' מאיר כשר באומר לג' תנו וכ"ש באומר לב' אמרו הכי מוכח מדברי שמואל דפוסל באומר לג' תנו ומכשיר באומר אמרו ודו"ק:

בא"ד ולמאי דמסיק כו' כשר ולא תעשה ולא שכיחא מכל מקום כו' דחיישינן לדידיה לתקלה אחריתי כו' עכ"ל ויש לדקדק במ"ש התוספות לעיל לשמואל באומר אמרו דכשר א"כ חתם סופר ועד פסול כו' וכשאמר לשנים כו' דאין זה מוכרח לשמואל דאימא אומר אמרו כשר ולא תעשה ולא אתי חורבא מיניה כיון דלא שכיחא ושפיר מצינן למימר אליביה דחתם סופר ועד כשר דהך תקלה אחריתי ליכא למיחש לשמואל כיון דבהך אמר לג' תנו ס"ל כר"י דפוסל ויש ליישב דדבריהם דלעיל הם למ"ד באמרו דכשר ותעשה ודו"ק:

תוס' בד"ה הא כו' ואפילו כתב ידן הוא הוי כאילו צוה להדיא שיאמר כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש אפילו תאמר מה שצוה להם כתבו כתב ידן הוא והיינו חתימה מ"מ קפדינן נמי אכתיבה ואמרי' דהוי כאילו אמר להם בפירוש שיאמרו לסופר לכתוב ודו"ק:

בד"ה התם כו' ובפרק מי שאחזו כו'. נ"ב ומש"ה אמרינן דשמואל פליג אברייתא דברייתא אמאן תרמייה דבודאי לא אתיא אלא כרבי יוסי דלרבי מאיר אפילו מילי מימסרן לשליח ואף לפי האמת מוקי שמואל להאי ברייתא בע"כ כרבי יוסי אלא דפליג עליה באומר אמרו ודו"ק:

בד"ה מתני' מני כו' וכתב ומשום כיסופא כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש שיאמרו שאמר לשלשה תנו ודו"ק:

בא"ד יכתבו ויתנו כו'. נ"ב פירוש יחתמו כדלעיל ודו"ק:

במשנה אומר לשלשה תנו כו' מפני שעשאן ב"ד. ק"ל דלמא כוונתו לשנים מהם כדלקמן באמר לעשרה כו' ושנים חותמין:

גמ' היא גופה קמב"ל כתובו כו'. נראה דצ"ל יכתבו כת"י הוא כו':

שם פשיטא דכתב הגט הוא דקתני סיפא כו' שילמדו ויכתבו כו'. ק"ל לפמש"כ התוס' ד"ה כת"י והמהרש"א בתד"ה אמר לשנים דע"כ לא קמב"ל אלא באמר לשנים לפי דהוה כאילו אמר להם בפירוש שישתתפו אחר עמהם כו' אבל לג' פשיטא להו דר"ל דא' מהם יכתוב והשנים יחתמו (וכ"מ לקמן (סז ב) כולכם כתובו אחד כותב במעמד כולם אלמא דאכתב הגט נמי קאי) וא"כ כש"כ כשאמר לב"ד הגדול. ואין לומר דרוצה לפשוט מהלשון דכמו שילמדו ויכתבו היינו כתב הגט ה"ה יכתבו דרישא נמי. דא"כ ה"ל למיפשט מיכתבו גופיה דרישא דקאי גם אדאמר לג' כתבו:

רש"י ד"ה אי נימא מילי אי מימסרן לשליח. דברים שנאמרו כו' לשליח אחר וכשר. כצ"ל:

אמר לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי. ככה הגירס' בש"ס שלפנינו אך רש"י גרס כתבו ותנו גט לאשתי וכן לקמן שלחו בי' רב לשמואל כתב רש"י הגירסא כתבו ותנו גט ע"ש רוצה לומר דגרם גט לבסוף אבל לא ידעתי מה רצה בזה. אבל עכ"פ איכא רבותא רבה חדא דכתב המרדכי בפרקין בסוף הפרק כל שלא נגמרה מעשה הוה מילי ומשו"ה כתיבה הוה מילי מפני שיש אחריו נתינה. וכתב אעפ"י שאמר כתבו ותנו ומסר לה גם הנתינה מ"מ כל א' שליחות בפ"ע הוא ע"ש ולכאורה תינח אם אמר כתבו גט ותנו והדר אמר תנו הוה כתבו גט שליחות בפ"ע ותנו בפ"ע והוה כתבו מילי ותנו לא הוה מילי. אבל אם אמר כתבו ותנו גט נמצא במה שאמר כתבו לא אמר כלום כי לא ידעו מה יכתבו אגרת או שטר חוב עד שיסיים ותנו גט לאשתי נמצא גט דבתרי' קאי נמי אכתבו דלעיל וה"א דלא הוה מילי כיון שמסר להם דבר גמור ואי נימא אפ"ה הוה מילי א"כ נימא גם בנתינה בכה"ג הוה מילי ואפ"ה לא אמרינן הכי אלא הכתיבה הוה מילי ולא מימסרא ובנתינה מימסרא:

אפילו אומר לב"ד הגדול שבירושלים שילמדו ויכתבו ויתנו. לפי מה דמשמע לעיל כ"ט בשיטת רש"י ותוס' משמע דבהא פליגי ר"מ ס"ל טעם דאלו יכתבו ויתנו בעצמם בזיון ולפ"ז כשאומר לב"ד תו לא חייש לבזיון שהרי ידע דאין דרך לכתוב בעצמם ור' יוסי סבר הטעם משום מילי וגם בב"ד שייך זה. ולפ"ז י"ל משו"ה רמז ר' יוסי שילמדו ויכתבו ויתנו וכ' רמב"ם בפי' משניות שאין גנאי לב"ד אם אין יכולים לכתוב ובזה רמז ר' יוסי איך אפשר שגנאי לבעל ובזיון במה שאינו כותב הגט בעצמו מה בזיון הלא גם ב"ד הגדול שבירושלים אינם יכולין לכתוב ועיין לעיל פ"ב דגטין ברא"ש סי' ר"ה כתב וז"ל והיינו טעמא דלא בעי' שליחות דוכתב לאו אבעל קאי אלא אהסופר כלומר וכתב הסופר ונתן הבעל דרוב אנשים אינן בקיאין לכתוב בגטין עכ"ל ע"ש. ורמב"ן בחי' לעיל כ"ט כתב דבין לר"מ בין לר"י לא שייך מילי לא מימסרי אלא בשליח אבל ב"ד אלים למשוי שליח במילי. ובהא פליגי ר"מ ס"ל כיון שאמר לשלשה תנו אע"ג שגם הם עצמם יכולים להיות שלוחין מ"מ ב"ד נמי הוה ומימסרו מיליהו לשליח ור' יוסי סבר כיון דהם עצמם נמי יכולין לכתוב וליתן אם ירצו תו לא הוה ב"ד אלא שלוחים ולא מימסרי מיליהו לשליח ע"ש וצ"ע אם כן ב"ד ממש לכ"ע מסרו מיליהו לשליח איך תלוי' פלוגתת אומר אמרו בזה עיין תוס' ד"ה מתני' מני וכו':

מילי לא מימסרי לשליח. ז"ל מהרי"ט בתשובה ח"א סי' קכ"ד שנראים לו שאם אומר אדם לחברו צא והקדש שור א' משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהי ו וכו' מיהו תרומה חשיבא מעשה וכו' מ"מ מחשבת תרומה חשיבא כמעשה ע"ש. ובס' בית מאיר תמה עליו הא מילי לשליח שני לא מימסרי אבל תרומה שליח ראשון הוא וכן בהקדש לי שור ע"ש. ולפע"ד סברת המהרי"ט נהי ע"י דבורו של המשלח נעשה ידו ומעשיו של השליח כהמשלח ומשום כן כשאמר כתוב לאשתי גט נעשה ידו כיד בעה"ב אבל פיו לא נעשה כפיו שנא' מה שיאמר בפיו כאלו אמרו בעה"ב זה לא נימא ומשו"ה בתפלה אין אדם יכול להוציא חברו אא"כ שמע ושומע כעונה אבל אם איננו שומע לא יכול לעשותו שליח לדבר בעדו ומשו"ה לא יכול לומר לשליח שני שיכתוב גט כיון שצריך לשמוע מהמגרש וזה השליח אין פיו כפי המגרש אעפ"י שידו כיד המגרש אם כותב בעצמו ונותנו נמי ואומר נמי הרי את מגורשת משום שהדיבור הזה אינו עיקור כ"א הנתינה לידה אבל לומר לשליח אחר שהאמירה עיקור זה אינו יכול. ויפה כתב מהרי"ט שאינו יכול להקדיש שורו בשבילו כי אין דבורו כדיבורו אבל תרומה יכול להפריש דמעשה ההפרש הוא העיקור אע"ג דצריך לקרוא שם מ"מ זה קריאת שם סגי במחשבה וא"כ המעשה של הפרשה עיקור ומש"ה יכול לעשות שליח בתרומה להפריש ולקרוא שם אפי' בפיו כיון שאינו עיקור אלא ההפרשה וע"י מחשבה. ושיטת המרדכי כ"כ לעיל כל שאיננו גמר דבר לא מימסר לשליח כגון כתיבת הגט שיש אחריו הנתינה ולפ"ז שליח קבלה של אשה יכול לעשות שליח דהוה גמר דבר. ושיטת ש"ג והוא מתוס' רי"ד במס' קדושין דבקידושי כסף אין שליח עושה שליח כיון דלא תלי' בכסף זה דוקא שהרי אם נאבד יכול לקדשה בכסף אחר ה"ל כמילי משא"כ קידושי שטר. וראיתי להגאון קצה"ח שכתב דמלשון דיוק רש"י לעיל ס"ג ע"ב רש"י ד"ה כתבו ונתנו לשליח פירש"י לשליח שמניתי מ"ט כתב רש"י שמניתי אע"כ היינו כנ"ל דכיון דבצד האיבעי' אם נאבד לא עשו שליחותן ויכולים לכתוב גט אחר במקומו שוב ה"ל כמו כסף קידושין לתוס' רי"ד ואינם יכולין לעשות שליח אפי' לנתינה ע"כ פירש"י לשליח שמניתי שהוא עשה השליח אלו דבריו ז"ל. ובמ"כ לא נראין לי דברים אלו דהנה מה שדימה זה לכסף קדושין אינו דומה דהכא אמרינן כיון שנאבד הגט לא עשה שליחותו וכאלו עדיין לא כתב גט כלל וכותב גט אחר לשמו ולשמה וזה הוא הגט שנעשה שליח עליו וכאלו מסרו לו הבעל. והראשון כמאן דליתא ולעולם בעי' אותו הגט עצמו שמסר לו הבעל אלא עכשיו זה השני הגט שמסר לו הבעל משא"כ כסף קדושין שהוה כאלו לא מסר לו הבעל כלום שאין קפידא באיזה כסף יקדיש אפי' משלו אפי' לא נאבד הראשון יכול לקדשה בכסף אחר ואין זה דומה לזה. ומ"ש שליח שמניתיו מילתא אחריתא היא שהרי חזינן אפי' השתא דמיירי שמינה שליח ידוע מ"מ באותו צד דאמרינן לטירחא דדהו חייש לא עשו שליחותן אעפ"י שכבר כתבו הגט והשליח כבר מינה הוא מ"מ כיון שאם היה רוצים היו הם יכולים להוליכו לא עשו גמר שליחותן עדיין א"כ מכ"ש אם לא היה מינה שליח רק אמר להו שאחר הכתיבה ימנו הם שליח לפי דעתן מי שירצו אז אפי' נימא לאו משום טירחא דדהו אלא קפיד שהם לא יוליכוהו אלא אותו שליח שימנו לפי דעתן מ"מ כיון שאחר הכתיבה עדיין תלוי מינוי השליחות בדעתן ואם כבר מינו עדיין יכולים לחזור ולמנות אחר על פי דעתן. פשיטא דלא עשו שליחותן ואין כאן מקום למיבעי מידי ע"כ הוכרח רש"י לפרש שהבעל כבר מינה שליח ואין עליהם שום מעשה אך אי אמרינן לטירחא דידהו חייש הא דקא מיבעי' לי'. ובמרדכי בקידושין ר"פ האומר מייתי שיטת הקדוש מראדי"ש דאפילו קידושי שטר ה"ל מילי משום דאין ביד השליח גמר דבר דאינו יכול לקדשה בע"כ ואולי לא תאבה האשה ודוקא בגירושין שיכול לגרשה בע"כ הוה גמר הענין. ובקצה"ח פקפק א"כ בזה"ז דאסור לגרשה בע"כ מפני חדר"ג אין שליח עושה שליח. ולק"מ דעכ"פ הבעל מוסר לידו הגט לגרשה בכל אופן שירצה והשליח אינו רוצה לעבור חר"ג ואינו רוצה לגרשה בע"כ אבל הבעל מוסר לו דבר גמור ואם יעבור על החרם ויגרש אותה בע"כ הרי היא מגורשת ואפי' למאי דכתב בנב"י בזה דאין שליח לדבר עבירה ולדעתו אינה מגורשת היינו בעובדא דילי' שהבעל שילחו לגרש בע"כ ולעבור עבירה ואין שליח לדבר עבירה אבל אם הבעל אינו שולחו על מנת כן לעבור והשליח מעצמו עובר עבירה בזה לא שייך אין לדבר עבירה ולא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כי התלמיד לא שלחו לעבור על דברי הרב ופשוט. ומה שהקשה מלעיל ספ"ב שהאשה נעשית שליח להוליך גיטה לב"ד פלוני ושם עושה היא שליח אחר ע"ש והרי האשה הזאת אינה מתגרשת בע"כ בשליחות זו שהרי אם לא תרצה להיות שליח להולכה לא תקבל הגט ממנו ע"מ כן ואפ"ה עושה שליח אחר. במ"כ אינו ענין לכאן הלא כל שליח נמי יכול לחזור משליחותו אך כיון שרצה להיות שליח הרי בידו דבר גמור ואין מעכב בידו ה"נ האשה עצמה אין מעכב בידה אלא מרצונה תעשה וה"ל דבר גמור ויכולה לעשות שליח אחר והדברים ברורים לכל מבין:

כתובו כתב ידן הוא. צ"ע תפשוט מסיפא אמר לעשרה כתבו ותנו א' כותב ושנים חותמים הרי בכלל כתבו הוה כתיבה וחתימה ומיהו הרב"י כתב סי' ק"כ דמתני' לישנא קיטא נקיט ואמר כתבו וחתמו א"כ א"ש כיון דאמר גם חתמו א"כ כתבו כתב ידן הוא. אלא שכבר צווחו בי' קמאי ועיין פר"ח סי' הנ"ל. וכבר עמד כעין זה בבית שמואל סי' הנ"ל ס"ק י"ז. ובאמת לקמן סוף פרקין אתקין רב יהודה בגיטא דכלכם וכן אתקין רבא. ושם נאמר כתובו וחתומו ותנו ובמשנה לא נזכר חתימה הלא דבר הוא עכנלע"ד דאה"נ הו"מ למפשיט ממתני' אך בתחלה שקיל וטרי' באומר אמרו ולבסוף כדמי ר' יוסי תרתי קאמר ושמואל ס"ל כוותי' בחדא ופליג בחדא. שוב לק"מ דנאמר דמתני' ר' יוסי דפוסל באומר אמרו א"כ באומר לג' או לעשרה כתבו מה"ת נאמר כתב ידן קאמר ויקחו א' מבחוץ לכתוב הרי יפסול מטעם אומר אמרו. ע"כ נימא הכל בכלל כתבו בין כתב ידן בין כתב הגט אבל שמואל והבאים דמכשרי באומר אמרו ע"כ מספקא לי' אי כתב ידן וכתב הגט יהיה ע"י אחר כאומר אמרו או כתב הגט נמי אמר ומשו"ה תיקנו ר' יהודה ורבא לפרש כתיבה וחתימה:

מודה ר"י באומר אמרו. ובמסקנא לר"י פסול אומר אמרו ושמואל פליג עליו י"ל לפמ"ש רמב"ן דאומרו אמרו הוה כממנה שליח שלא בפניו ולא פסול אלא משום שלא לשמה כמ"ש ר"ן. והנה בעירובין י"ג ע"א פליגי תנא אי מוחקין מגלת סוטה מן התורה והקשו תוס' למ"ד מוחקין משום דהוה כלשמה א"כ מ"ט למיפסל בגט עד שישמעו קולו ונדחקו איסור דרבנן בעלמא הוא ובסוטה לא גזרו. וי"ל ר' יוסי דמתני' ודלקמן ע"ב ע"א ס"ל כמ"ד אין מוחקין לה מן התורה א"כ פוסל אומר אמרו משום שלא לשמה ושמואל ס"ל כמ"ד מוחקין לה מן התורה דהוה כלשמה ומכ"ש להכשיר אומר אמרו והוה כממנה שליח שלא בפניו. ועיין ב"ש סי' ק"כ סוף סק"ו שכתב דהוא רק פסול דרבנן נתכוון לדברי תוס' עירובין י"ג ע"א הנ"ל:

גמרא אמר ר' ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לשנים כתבו ותנו כו' וחתמו הן מהו. ומשמע להדיא מפירש"י ז"ל דלענין החתימה לא קמיבעיא להו דודאי מדאמר לשנים רוצה שיחתמו דעיקר לשון כתבו אחתימה קאי ויתכן יותר לפמ"ש לעיל פרק כל הגט דלענין החתימה הו"ל עד מפי עד דמ"ש התוס' בסמוך בד"ה אמרו דלא מיקרי עד מפי עד שעיקר העדות לא נמסר אלא לאחרונים היינו דוקא באומר אמרו משא"כ בדאמר לשנים כתבו לא שייך ה"ט. אלא דקמיבעיא להו אי כתב ידן לחוד הוא דקאמר מדלא קפיד לומר בפירוש שיכתבו ויחתמו או דלמא דכתב הגט נמי קאמר כן מבואר להדיא מלשון רש"י ז"ל בסמוך שכתב אי כתב ידן הוא איכא למימר דכתב הגט מדלא קפיד כו' עכ"ל וכן מבואר ג"כ מל' רש"י במשנה שכתב ובגמרא מפרש על כתב הגט אם יכולין כו' אלמא דלענין החתימה פשיטא ליה דאין יכולין ולפי זה הא דשלחו מבי רב כתבו ותנו דוקא בכה"ג הוא דקמיבעיא להו אבל בדאמר תנו לחודא אפשר דמסתמא אית לן למימר דאתרווייהו נתכוון שיכתבו ויחתמו עד שיתנו לידה אבל מדאמר לישנא יתירא כתבו דהיינו ודאי כתב ידן איכא למימר מדלא אמר נמי בפירוש שיכתבו גוף הגט לא איכפת ליה אלא שהרשב"א ז"ל בחידושיו בשם התוס' כתב בזה להיפוך והא דקאמר בסמוך ותפשוט מדר' יוסי והיינו באומר תנו נראה דפשיט שפיר מדקאמר ר"י מקובלני שאפי' אמר לב"ד כו' ילמדו ויכתבו והיינו בין כתיבה ובין חתימה וא"כ משמע דברישא באומר לשנים נמי קאי אתרוייהו והא דאיצטריך לאתויי מי איכא ב"ד דלא ידעי מיחתם היינו משום דבלא"ה היה באפשר לומר דאפילו באומר תנו נמי אחתימה לחוד קאי ודחי הש"ס איכא בי דינא חדתא ולעולם דאפילו בתנו נמי מספקא לשמואל. מיהו למאי דפרישית שכן מבואר בלשון רש"י ז"ל יש לדקדק התינח במאי דשלחו מבי רב היינו דכרב ס"ל דחתם סופר ועד כשר מסתפקא להו דאיכא למימר דלתרוייהו נתכוון משא"כ לשמואל גופא דקאמר נמי בהאי לישנא מספקא ליה אי כתב ידן או כתב הגט ומשמע מפירש"י ז"ל דאיכא למימר דלתרוייהו נתכוון לפ"ז צ"ל דלשיטת רש"י ז"ל סובר שמואל נמי חתם סופר ועד כשר כמו שאפרש לקמן בסמוך שזה מוכרח משיטת רש"י ז"ל והתוס' לשיטתייהו דלשמואל למסקנא סובר חתם סופר ועד פסול וע"כ דמספקא ליה אי נתכוון אכתיבה לחוד או אחתימה לחוד ולא אמרינן דכתב ידו פשיטא טפי מצד הל' מכתב הגט וא"כ בההיא דשלחו מבי רב משמע להו דה"ה דהוי מצי למיבעיא בתנו גרידא דאע"ג דלרב חתם סופר ועד כשר ל"ל דבתנו פשיטא להו דלתרוייהו נתכוון ובכתבו מספקא להו אי אחתימה לחוד אי אתרוייהו דא"כ מאי שלחו ליה לשמואל דאיהו ודאי הוו ידעי דלשמואל חתם סופר ועד פסול וא"כ פשיטא דלדידיה ליכא למימר דנתכוון אכתיבה ואחתימה אלא אחתימה לחוד ואכתי לדידהו לא תיפשוט למאי דאית להו חתם סופר ועד כשר וא"כ אפשר דאתרווייהו נתכוון שזה עיקר האיבעיא דידהו אע"כ דלדידהו נמי לא משמע להו דנתכוון אתרווייהו אלא דמספקא להו אי אכתיבה או אחתימה ומש"ה שלחו שפיר לשמואל דלא תליא מילתא בחתם סופר ועד ומש"ה שפיר כתבו התוס' לשיטתם דה"ה דהו"מ למיבעיא באומר תנו לחוד ואע"ג דאכתי מאי שלחו מבי רב לשמואל ותיפוק ליה דלרב הטעם משום בזיון ולשמואל משום מילי לא מימסרי לשליח אלא דדא ודא אחת היא כיון דעיקר הספק מצד הל' כתבו אי כתב ידן או כתב הגט א"כ מדשמואל תפשוט לדידהו דלכ"ע למה שנתכוון הבעל ושינו בזה פסול לכ"ע אי לדידהו משום בזיון ולשמואל משום מילי לא מימסרי לשליח כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל ותוס' ועיין בסמוך אמנם כן ראיתי למהרש"א ז"ל שיטה אחרת דמשמע ליה לשיטת התוס' דלעולם לא שייך האיבעיא אלא משום דחתם סופר ועד פסול ומש"ה כתב דמה שלא כתבו התוס' דה"מ למיבעיא בשלשה דהתם ודאי לתרווייהו איכוון אבל יש לתמוה עליו טובא דא"כ מאי קא פשיט לקמן מדר' יוסי דכתב הגט הוא ותיפוק ליה דהתם ודאי כתב הגט נמי הוא דהא באמר לשלשה איירי ול"ל דאפ"ה פשיט שפיר מדקתני שנים דומיא דג' וכיון דהתם ודאי אכתיבה ואחתימה קאי דאי אחתימה לחוד מי איכא ב"ד דלא ידעי למיחתם וע"כ דאכתיבה נמי קאי וא"כ ה"ה לשנים הא נמי ליתא דהא לקושטא דמילתא בשנים ע"כ אי אפשר לומר דלתרוייהו איכוון למאי דמסקינן דלשמואל חתם סופר ועד פסול ובשלשה ע"כ לתרווייהו איכוון לשיטת מהרש"א ז"ל ומאי האי דקאמר נמי מי איכא ב"ד דלא ידעי למיחתם ות"ל דודאי בשלשה צריכין לכתוב ג"כ בעצמם וא"כ ילמדו אכתיבה קאי מלבד כמה קושיות שאפרש בשמעתין לאחד אחד על שיטה זו והאמת של' התוס' בד"ה כתב ידו משמע לכאורה כשיטת מהרש"א ז"ל ושם אפרש בעז"ה:

תוספות בד"ה והאמר שמואל כו' אבל ממתניתין דאפילו רבי מאיר מודה כו' לא מצי למפרך כו' עכ"ל. והא דקשיא להו דליפשוט ממתני' אע"ג דבמתני' לא קאמר אלא יכתבו ויתנו ואיכא למימר דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד שפיר קאמר שמואל שהדבר צריך תלמוד וע"כ דפשיטא להו להתוס' שאין לנו שום טעם לומר דלכתחילה צריכין לכתוב או לחתום בעצמם אי לאו משום בזיון או משום דמילי לא מימסרי לשליח ממילא דמחד מהני טעמי יש לפסול בדיעבד ואע"ג דבפ' כל הגט דף כ"ט משמע להדיא דלמאי דס"ד התם מעיקרא דהוי טעמא דמתני' דהכא משום שאין השליח עושה שליח ואדרבא קס"ד בטל נמי הוי מה"ט ומשני דבטל משום בזיון או משום מילי וא"כ סוף סוף מגופא דמתניתין דהכא לא מצינן למיפרך דאיכא למימר דיכתבו היינו לכתחלה דכ"ע מודו דלכתחילה אין השליח עושה שליח אפי' בשליח גמור דלאו מילי כשליח הגט אלא היכא דאניס ובהכי הוי שפיר לישנא דמתני' דהכא לענין ויתנו דאינהו אין שליח לא אלא דבהא איכא למימר דהתוס' לשיטתייהו שכתבו לעיל דף כ"ב ע"ב בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו דבכתיבת הגט לא שייך שליחות והא דאמרינן הכא מילי לא מימסרי לשליח לענין הכתיבה היינו לענין דלא הוי לשמה כמבואר שם בתוספות ובשמעתין בל' הר"ן ז"ל וכ"ש לענין חתימה לא שייך ה"ט דאין שליח עושה שליח והא דלא ניחא להו לתוס' לפרש דממתני' לא מצי למיפרך דאיכא למימר דלענין חתימה ודאי צריכין לחתום בעצמם ולא לצוות לאחר כשאמר להם כתבו דהו"ל עד מפי עד כבר כתבתי שם בזה באריכות בחידושי פ' כל הגט ע"ש אבל אכתי קשה לי טובא דודאי ממתני' דאפילו ר"מ מודה לא מצי למיפרך דאיכא למימר דיכתבו ויתנו היינו לכתחלה צריכין לחתום בעצמם ולא לצוות לאחר משום גזירה דשמא תשכור דלענין החתימה פשיטא לקמן בשמעתין דלכ"ע אפילו אמר אמרו כשר ולא תעשה מה"ט דשמא תשכור ותקנו חכמים שאין לחתום עד שישמע מפי הבעל וא"כ מה"ט גופא כשא"ל תנו אסור לכתחלה להחתים אחרים דודאי לא יחתמו דהא כשר ולא תעשה וכ"ש למ"ד דלענין הכתיבה נמי כשר ולא תעשה וא"כ אי לאו דאמר שמואל הלכה כר' יוסי דמילי לא מימסרי לשליח לא הוי קשה עליה דשמואל דשפיר מספקא ליה אי תצא משום דחיישינן לבזיון או למילי או לא והא דקתני יכתבו ויתנו היינו משום דשמא תשכור ולמ"ד דבתרוייהו כשר ולא תעשה קאי בין אכתב ידן ובין אכתב הגט ולמ"ד בכתיבה כשר ותעשה קאי ויכתוב אחתימה לחוד כמו שתירצו התוספות כאן לענין בזיון. והנלע"ד בזה לכאורה דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בד"ה מתני' מני דלר"מ חתם סופר פסול ואם כן בדאמר לשנים דקאמר ר"מ יכתבו ויתנו היינו לצרף עמהם אחר או לכתיבה או לחתימה ולמ"ד בתרוייהו כשר ולא תעשה מסקו התוס' דיכתבו ויתנו דקאמר ר"מ היינו לענין שהגט כשר בדיעבד ולפ"ז שפיר כתבו התוס' כאן דמוכח ממתני' דאם לא כתבו וחתמו בעצמם תצא אפי' בדיעבד ובהכי מיתרצא נמי קושיא קמייתא לענין אין שליח עושה שליח דהיינו לכתחלה וא"א לומר כן בטעמא דמתני' דהא סוף סוף אין תקנה לזה הגט לכתחילה:

מיהו לשיטת מהרש"א ז"ל שכתבתי בסמוך דלמאי דמספקא לשמואל סובר לענין הכתיבה כשר ותעשה דמה"ט חתם סופר ועד פסול ולפ"ז ודאי שפיר מצינן למימר דלא קשיא ממתני' דאיכא למימר דיכתבו דקאמר ר"מ היינו יחתמו ויצרפו אחר לענין כתיבה דהו"ל כשר ותעשה משא"כ אם לא יחתמו בעצמם הו"ל כשר ולא תעשה ולמה שאפרש בסמוך להיפוך משיטת מהרש"א ז"ל דלמאי דמספקא לשמואל ע"כ סובר כשר ולא תעשה בתרוייהו א"ש. אמנם בכל זה לא הונח לי דמ"ש התוספות לקמן דלר"מ חתם סופר ועד פסול היינו לבתר דמייתי הש"ס מימרא דשמואל דטעמא דר"י דמילי לא מימסרי לשליח אף בשלשה וממילא דטעמא דר"מ בשנים תנו ובג' כתבו ותנו נמי משום טעמא דמילי לא מימסרן לשליח ומש"ה ע"כ לר"מ חתם סופר ועד פסול כמ"ש התוס' דחיישינן לחורבא אחריתי שיאמר לג' תנו וילכו שנים מהם בלא דעת השלישי ומחתמי לסופר משום כסופא וזה פסול דאין להם רשות לשנות צווי הבעל אלא כשהם שלשה שעשאן ב"ד ולא שנים מהם דהו"ל מילי ולא מימסרן לשליח משא"כ מקמי דס"ד דטעמא דמתני' משום מילי א"כ לא מצי למיפרך כלל ממתני' דקתני יכתבו ויתנו דאיכא למימר שפיר דהיינו לכתחלה וכשר בחתימת סופר ועד דהא ליכא למיחש להאי חורבא שכתבו התוס' בסמוך כיון דמילי מימסרן לשליח ואף אם יאמרו השנים לסופר שיכתוב ויחתום לית לן בה ולאומר אמרו לפלוני ולפלוני נמי לית לן למיחש דהא כשר ולא תעשה לא שכיח ולפ"ז א"ש הא דקתני במתני' דיכתבו ויתנו לכתחילה ולא יצוו לאחר לחתום משום דכשר ולא תעשה משום חששא דשמא תשכור ואין לחתום עד שישמע מפי הבעל ומכ"ש למ"ד דבכתיבה נמי כשר ולא תעשה מש"ה הוצרך להקשות דוקא מדשמואל דאמר מילי לא מימסרן וא"כ פשיטא דבטל בין בכתיבה בין בחתימה ויש ליישב קצת לפי מה שאפרש בסמוך בלשון התוס' בד"ה מתני' מני בחורבה דר"מ ע"ש ודוק היטב:

בא"ד אבל ממתני' דאפילו ר"מ מודה כו' לא מצי למיפרך דהו"א דטעמא משום בזיון עכ"ל. וקשיא לי טובא לפי מה שפרש"י ז"ל לעיל בפרק כל הגט דף כ"ט ולקמן פרק מי שאחזו דף ע"א דטעמא דבזיון דבעל היינו משום שעליו לכתוב הגט ואינו רוצה שידעו הכל שאינו יודע לכתוב הגט וכן משמע מסתימת לשון התוס' וכ"כ כל המפרשים קדמאי ובתראי. ולפ"ז קשה מכדי אליבא דר"מ קיימינן הכא במתני' ושמעינן לר"מ דאפילו מצאו באשפה כשר משום דוכתב לאו אכתיבה קאי אלא אחתימת עדים וא"כ אין על הבעל לכתוב הגט ותו לא שייך בזיון דבעל לר"מ. ואף שרש"י ז"ל כתב שם הטעם שהבעל נותן שכר הסופר אלא דמלשון התוס' שם לא משמע כן ועוד דלפ"ז כ"ש דלא הוי מקשו הכא מידי דהא מסקינן בפרק גט פשוט דהאידנא תקנו רבנן משום תקנת עגונות דהאשה נותנת השכר וא"כ שפיר מספקא לשמואל דנהי דלר"מ פסול משום בזיון דבעל משא"כ עכשיו דליכא בזיון דבעל מספקא ליה דבזמן אמוראי קדמאי נתקנה תקנה זו דהאשה נותנת שכר דמה"ט אמר רב חסדא לעיל בפ"ב יכילנא לפסול כולהו גיטי ע"ש אע"כ דהתוס' סברי דלאו בשכר תליא מילתא אלא משום דאכתי על הבעל לכתוב משום דכתיב וכתב והדרה קושיא לדוכתיה ועמ"ש בזה בפרק כל הגט. ולכאורה היה נראה ליישב לפמ"ש לעיל דף כ"ב דלר"מ נמי עיקר פשטא דקרא וכתב אכתיבת הגט קאי והיינו שיכתוב בעצמו בכתב ידו דכשר מן התורה אפילו אין עליו עדים אלא הא דאמר ר"מ דוכתב קאי אחתימה ולא בעי כתיבה לשמה היינו היכא שאינו כותב בכתיבת ידו וצריך להחתים עליו עדים נמצא דעידי חתימה הוא דעבדי כריתות דכתיבת הסופר לאו כלום הוא מש"ה מכשיר במצאו באשפה. ולפ"ז מצינן למימר שפיר דלר"מ נמי שייך בזיון דבעל דנהי דמתקנת חכמים פסול כתב בכתב ידו ואין עליו עדים לר"מ כדאיתא לקמן דף פ"ז ולעיל ריש מכילתין דף ג' כתבו התוספות הטעם דהוי כגט שאין בו זמן אפ"ה מצינן למימר דאף שצריך להחתים עדים אפ"ה יש לו לכתוב בעצמו כדכתיב באורייתא. אלא דלפ"ז קשה א"כ במתנה נמי נימא הכי דהתם נמי כתיב וכתב את ספר המקנה וא"כ עליו לכתוב בעצמו וכ"ש דהתם מדינא כשר לגמרי בכתב ידו ואין עליו עדים ובשלמא למ"ד עידי מסירה כרתי שפיר יש לחלק בין גט למתנה כדפרישית התם פרק כל הגט משא"כ הכא דאליבא דר"מ קיימינן דאמר ע"ח כרתי תו ליכא לחלק ולפ"ז ממילא נתיישבה קושיית התוספות שכתבו כאן דה"מ למיפרך מדשמואל אדשמואל מדאמר פרק כל הגט מתנה הרי הוא כגט ולמאי דפרישית א"ש דאי לאו מההיא דאמר שמואל להדיא הלכה כר"י דמילי לא מימסרי לשליח הוי מסתבר לפרש ההיא דכל הגט להיפך דשמואל דאמר מתנה הרי היא כגט היינו משום דסבר דטעמא משום בזיון דבעל ובמתנה נמי איכא בזיון שעליו לכתוב השטר מתנה ומש"ה פסול במתנה נמי בין בכתיבה בין בחתימה שנעשה ע"י אחר ורב דאמר מתנה אינו כגט סובר דלא חיישינן לבזיון דבעל אלא טעמא דמתני' דמילי לא מימסרי לשליח וכבר כתבתי בסמוך שכתבו התוס' לעיל דף כ"ב דלכתיבה לא בעינן שליחות וע"כ הא דמשמע בשמעתין דלענין כתיבה נמי שייך מילי לא מימסרן לשליח היינו משום דלא מיקרי לשמה וכ"כ הר"ן ז"ל בשמעתין לענין אומר אמרו נמצא דלפ"ז במתנה דלא שייך לשמה כשר' הכתיבה ע"י שיצוו לאחר לכתוב וכן הא דאמרינן לעיל דאביי ורבא פליגי בדרב ושמואל היה באפשר לפרש להיפך אי לאו דאשכחן בהדיא בשמעתין דשמואל סבר משום מילי לא מימסרן וע"כ דרב סבר משום בזיון וצריך לפרש להיפך ולענין חתימה וא"כ שפיר איצטריך לאקשויי הכא מההיא דאמר שמואל בהדיא כנ"ל נכון ושיטת התוספות צ"ע ודוק היטב:

בא"ד וה"א דבכתיבה ליכא בזיון אלא בחתימה דאיכא פירסום טפי עד כאן לשונם. ולכאורה הא מילתא מרפסן איגרי דלמאי דמשמע משיטת כל המפרשים כשיטת רש"י ז"ל דפרק כל הגט דבזיון דבעל היינו שאינו רוצה לגלות שאינו יודע לכתוב הגט וא"כ שייך האי קפידא יותר לענין הכתיבה שהסופר ירגיש בודאי שאין הבעל יודע לכתוב משא"כ עידי החתימה אפשר שלא ירגישו שאין הגט מכתב ידו של הבעל ויש ליישב בדוחק למאי דפרישית בסמוך דלר"מ אע"ג דמצאו באשפה כשר אפ"ה עיקר כתיבת הגט מתחלה ראוי להיות בכתיבת הבעל בעצמו אלא שאם כבר מצאו באשפה כשר אף לכתחילה דלא בעי כתיבה לשמה אם כן בשעת הכתיבה ליכא פירסום כלל אם יאמרו העדים להסופר שיכתוב דמאן יימר שהבעל גמר בדעתו לגרש ואפשר שרוצה לשחק בה או דאינהו מדעתייהו דנפשייהו עבדי שיהא הגט מצוי בידם כשיצטרך הבעל משא"כ בשעת החתימה שצריכין לחתום לשמה ואם כן צריכין שיאמרו שהבעל צוה לכתוב ולחתום כנ"ל וכבר העליתי בד"א דרך הפילפול ואין להאריך. אמנם למאי דפרישית לעיל פ' כל הגט דלולא פרש"י היה נ"ל לפרש בזיון דבעל בענין אחר שעיקר ענין הגט הוא בזיון לבעל משא"כ במתנה והשתא א"ש טפי דבשעת החתימה שנגמר הגט קפיד טפי דלא ניחא ליה דליבזי אלא באפי הנך כן נ"ל לולא שהקדמונים לא פירשו כן:

בד"ה כתב ידן וכו' אע"ג דלא נ"מ מידי כו' הא מסיק דלשמואל כו' ואם כן חתם סופר ועד פסול דהא בהא תליא כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי פסיקא להו דהכי מסיק דהא לא מסקינן הכי בשמעתין אלא אליבא דמ"ד כשר ותעשה אבל אליבא דמ"ד כשר ולא תעשה מצינו למימר דלשמואל נמי חתם סופר ועד כשר אם לא שנאמר דלקמן במסקנא דשמואל פליג אדרבי יוסי הדר ביה תלמודא מהא דמשנינן מעיקרא כשר ולא תעשה לא שכיח וא"כ אפילו למ"ד כשר ולא תעשה נמי ע"כ חתם סופר ועד פסול וכמ"ש מהרש"ל ז"ל בח"ש בשם הרשב"א ז"ל אלא דמל' התוספות לקמן לא משמע הכי אלא כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא הדר ביה מההיא סברא דכשר ולא תעשה לא שכיח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ונראה שמכאן הוציא מהרש"א ז"ל מ"ש דלשיטת התוספות לא אשכחן הא דמספקא לשמואל אי כתב ידן או כתב הגט אלא בהאי גווני דחתם סופר ועד פסול ומשו"ה מספקא ליה כדמסקו התוס' הכא משא"כ אי ס"ל חתם סופר ועד כשר תו לא שייך האי ספיקא דודאי לתרוייהו איכוון הבעל ומה"ט כתב מהרש"א ז"ל דבאמר לג' לא שייך ספיקא דשמואל ולפ"ז ע"כ סבר שמואל כשר ותעשה וממילא דחתם סופר ועד פסול ומלבד מה שכתבתי לעיל דא"א לומר כן דבג' לא שייך האי ספיקא מדאמרינן בסמוך ותפשוט מדרבי יוסי באמר לג' תנו ועוד אפרש לקמן הוכחה גדולה דלשמואל ע"כ סובר דבכתיבה נמי אומר אמרו כשר ולא תעשה וא"כ חתם סופר ועד כשר ואפ"ה מספקא ליה אלא דבר מן דין א"א לומר כן דאי ס"ד דהיכא דאיכא למימר דאתרוייהו נתכוון פשיטא ליה לשמואל דל' כתבו שייך בין בכתיבה ובין בחתימה לפ"ז קשה יותר היאך אפשר לומר דשמואל סבר בכתיבה אומר אמרו כשר ותעשה ומשו"ה חתם סופר ועד פסול דא"כ מאי מספקא ליה האי כתבו דקאמר הבעל אי כתב ידן או כתב הגט דמילתא דפשיטא היא דאית לן למימר דכתב ידן קאמר ולענין הכתיבה נעשה כאומר אמרו דהו"ל כשר ותעשה ממה שנאמר דכתב הגט קאמר ולענין החתימה נעשה כאומר אמרו דבזה לכ"ע כשר ולא תעשה ולקמן אמרינן בפשיטות דכשר ולא תעשה לא שכיח וע"כ היינו משום דמסתמא אין לנו לומר דהבעל אומר אמרו היכא דהוא כשר ולא תעשה וזה מוכרח כמו שאפרש שם בסמוך. ול"ל דאכתי מספקא לשמואל דילמא כתב הגט קאמר ורוצה שיתנו הגט ע"י עידי מסירה דכשר לכתחילה למאי דקי"ל כר"א דע"כ התוספות לא נחתו להכי מדכתבו בסוף הדיבוי דה"ה דה"מ למימר איפכא אי ס"ל כתב הגט הוא הא כתב ידן כו' וע"כ א"א לפרש כוונת התוספות דה"מ למימר איפכא אמילתא דשמואל דמהיכא תיתי הא מילתא דשמואל הכי הוי עובדא דאמר לסופר וכתב וחתמו הן והיאך מצי למימר איפכא אע"כ דאמילתא דרבי יוסי קאי דלמאי דס"ד דילמדו ויכתבו אכתיבת הגט קאי ה"מ למימר איפכא הא כתב ידן כשר ע"י אחר הא מילי לא מימסרן לשליח וא"כ מאי קושיא האיכא למימר לעולם דילמדו ויכתבו אכתיבה קאי ולא יחתמו כלל אלא יתנו ע"י עידי מסירה אע"כ דהתוספות לא נחתו להכי והדרא קושיא לדוכתא מכל זה נראה דלא כשיטת מהרש"א ז"ל אלא דשיטת התוספות דלעולם שייך ספיקא דשמואל אפילו היכא דאיכא למימר דלתרוייהו איכוון אפ"ה מספקא ליה בעיקר ל' כתבו דאיכא למימר דל' כתבו לא שייך אלא כתב ידן לחוד או כתב הגט לחוד או אתרוייהו וע"ז קאמר הש"ס שפיר ותפשוט ממתניתין מדנקיט סתמא יכתבו ויתנו משמע דאתרוייהו קאי דחתם סופר ועד כשר אלא דאפ"ה הוצרכו התוספות לפרש דלמאי דמסיק נמי אומר אמרו כשר וחתם סופר ועד פסול אפ"ה שייך שפיר ספיקא דשמואל כדמסקו התוס' כנ"ל ומ"ש התוספות דהא מסיק אפרש בסוף הסוגיא גבי אלא ר"י תרתי אמר דלמסקנא ע"כ אפילו למ"ד כשר ולא תעשה נמי מוכח דרבי יוסי פוסל באומר אמרו ע"ש ודו"ק:

גמרא ותפשוט ליה ממתני' כו' היא גופא קא מיבעיא ליה כתבו כתב ידן כו' עד איכא בי דינא חדתא. ותמיהא לי טובא אכתי מאי מספקא ליה לשמואל דקאמר הדבר צריך תלמוד אי כתב ידן או כתב הגט ותפשוט ליה ממתני' דפ' מי שאחזו לקמן דף ע"א דקתני להדיא אמרו לו נכתוב גט לאשתך כו' ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו כו' ה"ז גט בטל עד שיאמר לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו ולכל התירוצים דמסקינן התם משמע מיהא דסיפא ר' יוסי היא ולפ"ז מבואר להדיא דלעולם הגט בטל עד שיאמר לסופר ויכתוב ולעדים שיחתמו הרי לפנינו בין בכתב ידן ובין בכתב הגט צריכין שישמעו מפיו דוקא כדדייקינן התם להדיא דאומר אמרו פסול מדלא קתני עד שיאמר אמרו מיהא למסקנא דשמעתין דר' יוסי תרתי אמר ושמואל פליג באומר אמרו א"כ ממתני' דמי שאחזו נמי ליכא למיפשט דר"י היא משא"כ בכל השקלא וטריא דשמעתין דמשמע דשמואל לגמרי פסיק הלכה כר"י וא"כ קשה טובא מאי איצטריך לאתויי מההיא דחתם סופר ועד ממילתא דאמוראי ואמאי לא מייתי ממתני' דמי שאחזו דאפי' אומר אמרו פסול. מיהו לפמ"ש ואפרש עוד בסמוך דלשמואל ע"כ ס"ל דאמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו נמי כשר ולא תעשה יש ליישב משום דנלע"ד דכל השקלא וטריא דפ' מי שאחזו היינו דוקא למ"ד כשר ותעשה וא"כ לא משכחינן בהאי ענינא אלא או פסולא דאורייתא או כשר לגמרי וא"כ מדייק שפיר מדלא קתני עד שיאמר אמרו דכשר נמי לכתחילה לענין הכתיבה דלא שייך חששא דשמא תשכור אע"כ דר' יוסי היא וקפסיל באומר אמרו משום דבכה"ג נמי הו"ל מילי דלא מימסרי לשליח וממילא דבטל מדאורייתא משא"כ בשמעתין דאיירי אליבא דשמואל דס"ל כשר ולא תעשה משום חששא דשמא תשכור וא"כ לא מצינן למיפשט ממתני' דמי שאחזו דלעולם מודה ר"י באומר אמרו דלא חשיב מילי אלא הא דלא קתני עד שיאמר אמרו היינו משום דאומר אמרו הו"ל מיהא כשר ולא תעשה בין בכתיבה בין בחתימה ועמ"ש שם בעז"ה דבלא"ה מוכח דסוגיא דהתם איירי למ"ד כשר ותעשה. מיהו מל' התוספות שם לא משמע כן וא"כ צ"ע ודו"ק. והא דלא פשיט מיהו ממתני' דפ' מי שאחזו דל' כתבו אתרוייהו קאי מדקתני נכתוב גט לאשתו וקתני נמי אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו ה"ז בטל אלמא דכל ששינה בין בכתיבה ובין בחתימה בטל ואו או קתני דהא ל"ל דדוקא בשינה בתרוייהו איירי דמהיכא תיתי אם לא שנאמר דתנא גופא ספוקי מספקא ליה ומש"ה אינו בטל אלא כששינה בשניהם וזה דוחק גדול וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל דפשיטא ליה לשמואל דכתבו כתב ידן הוא אלא דמספקא ליה אי הוי נמי כתב הגט וא"כ באמרו לעדים וחתמו הגט בטל ולמאי קתני אמרו לסופר וכתב אע"כ דאו או קתני אלא דאיכא למימר דהא דתני התם אמרו לו נכתוב גט לאשתך לישנא קלילא נקט ולעולם איירי שאמר להם כתבו וחתמו דבלא"ה צריך לפרש כן לפי שיטת הב"י אבל ממשנתינו דהכא בעי למיפשט שפיר מדנקט אמר לשנים כתבו או לג' כתבו ותנו אלמא דדוקא קתני כן נ"ל ויש ליישב עוד בדרכים אחרים ואין להאריך:

שם פשיטא דכתב הגט הוא דקתני סיפא כו' ואי ס"ד כתב ידן מי איכא בי דינא דלא ידעי למיחת'. וקשיא לי טובא דנהי דילמדו ויכתבו קאי נמי אכתיבה היינו משום דאם יאמרו לאחרים לכתוב הו"ל כשר ולא תעשה דלר"מ דסובר שעשאן ב"ד הו"ל כשר ותעשה כמ"ש התוספות משא"כ לענין אי תצא שפיר מספקא לשמואל דאיכא למימר דכתבו כתב ידן הוא ודוחק לומר דשקלא וטריא דשמעתין בהא לא הוי אלא למ"ד כשר ותעשה ומכ"ש דקשה טפי לפי מה שאפרש בסמוך דע"כ לשמואל כשר ולא תעשה ובשלמא לשינויא בתרא שכתבו התוספות בד"ה מתני' מני דאף למ"ד כשר ולא תעשה זימנין דתעשה אפי' לכתחילה כגון בשעת הדחק א"כ איכא למימר מדקתני ילמדו ויכתבו שעכשיו אין יכולין לכתוב וא"כ הו"ל בשעת הדחק וכשר לכתחלה שיאמרו לאחרים לכתוב שלא תתעגן עד שילמדו משא"כ לשני התירוצים הראשונים של התוספות דמשמע דאפילו בשעת הדחק כשר ולא תעשה ומכ"ש לפי שיטת ה"ה דלהרמב"ם ז"ל כשר ולא תעשה היינו פסול וכמו שאפרש לקמן ראייה לדבריו ואפשר שהיא שיטת התוספות כמו שאפרש בד"ה מתני' מני כמ"ש התוספות דיכתבו היינו יחתמו וא"כ תיקשי טובא מאי פשיט ממתני' דקתני ילמדו ויכתבו דאפילו אי כתב הגט הוא איכא למימר דהיינו משום דכשר ולא תעשה לומר לסופר אחר שיכתוב משום חששא דשמא תשכור. ולכאורה היה נ"ל ליישב דקפשיט שפיר דאי ס"ד דטעמא דר' יוסי במתני' לענין הכתיבה היינו לכתחלה משום דכשר ולא תעשה א"כ תיקשי אדשמואל גופא דקאמר הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרי לשליח ומנ"ל לשמואל הא דילמא טעמא דר"י בכולה מתני' היינו לכתחילה ומשום חששא דשמא תשכור אי סבירא ליה כשר ולא תעשה בתרווייהו וליכא למימר דשמואל משמיה דר' קאמר הכי ואפשר דר' הוי קים ליה שפיר מר' יוסי גופא דטעמא דידיה משום מילי לא מימסרן לשליח הא ליתא דא"כ היאך פליג אביי לעיל בפ' כל הגט וקאמר להדיא דטעמא משום בזיון הבעל וע"כ היינו אליבא דר"י כיון דר' קאמר להדיא הלכה כר"י ובלא"ה ק"ל כר"י לגביה דר"מ אע"כ דר' גופא סתמא קאמר הלכה כר"י ושמואל הוא דאסיק טעמא דמילי לא מימסרן וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי פסקא דטעמא דר"י משום הכי הוא דילמא משום דכשר ולא תעשה וכיוצא בזה הקשה הר"ן ז"ל מנ"ל לשמואל דטעמא דר"י הוא משום מילי לא מימסרי דלמא משום דלא מקרי לשמה ע"ש אלמא דלאו משמיה דרבי אמר שמואל מילי לא ממסרי אלא משמיה דנפשיה וכדפרישית. ול"ל דשמואל אמתני' דלקמן סמיך דקתני פ' מי שאחזו הרי זה גט בטל מהתם ודאי לא מוכח מידי דהא רישא דמתני' אפילו כר"מ מיתוקמא לקמן שפיר אי משום בזיון או משום דבתרי אפי' ר"מ מודה דמילי לא מימסרן ואי מסיפא דמתני' דהתם דקתני עד שיאמר לסופר כתוב ולא קתני עד שיאמר לג' או עד שיאמר אמרו כבר כתבתי בסמוך דע"כ סבר הפשטן דהכא דליכא למיפשט מידי מסיפא דמתני' מדלא פשיט בהדיא ממתני' דסיפא דהתם אע"כ משום דאיכא למידחי דהא דלא קתני עד שיאמר לג' או עד שיאמר אמרו היינו משום דבכה"ג הו"ל מיהא כשר ולא תעשה ותנא אתקנתא דהתירא מהדר וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מנ"ל לשמואל הא מילתא דטעמא דר"י בג' משום דמילי לא מימסרי דילמא משום דכשר ולא תעשה אע"כ דלשמואל ס"ל דכשר ותעשה וא"כ פשיט שפיר אלא דא"א לומר כן דא"כ אכתי למאי דדחי הש"ס דאיכא בי דינא חדתא וקבעי למימר דר"י אכתב ידן לחוד קאי וא"כ מנ"ל לשמואל דטעמא דר"י בכתב ידן משום מילי לא מימסרי דילמא משום דכשר ולא תעשה דהא לענין החתימה לכולהו אמוראי ס"ל כשר ולא תעשה אע"כ דמשמע ליה לשמואל דהא דקתני ר"י מקובלני אפי' באומר לב"ד הגדול שיכתבו ויתנו היינו דומיא דב' או ג' שלא עשאן ב"ד וכיון דהתם ע"כ אפי' לר"מ הגט בטל בדיעבד כדמוכח ממתני' דמי שאחזו א"כ ה"ה לג' שעשאן ב"ד בעי ר"י דילמדו ויכתבו דוקא דאל"כ אפי' בדיעבד בטל ועי"ל בד"א כשנדקדק עוד למאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י ז"ל דלענין החתימה פשיטא דפסול בלאו טעמא דמילי לא מימסרן אלא משום דהו"ל עד מפי עד דדוקא באומר אמרו כתבו התוספות דלא חשיב עד מפי עד משא"כ באומר תנו לא שייך ה"ט ואם כן למאי דדחי הש"ס איכא בי דינא חדתא ור"י אחתם ידן קאי וא"כ מנ"ל לשמואל דטעמא דר"י משום מילי לא מימסרן דלמא לענין חתם ידן פסול משום עד מפי עד אע"כ דבלא"ה פשיטא ליה לשמואל אפילו לר"מ דמילי לא מימסרי בשנים אלא דוקא בג' שעשאן ב"ד קאמר ר"מ מילי מימסרן וא"כ מה"ט גופא כיון שעשאן ב"ד ממילא לא הוי נמי עד מפי עד נמצא דכיון דפליג ר"י אפי' בג' שאמר תנו וס"ל דאפי' אמר לב"ד הגדול אפ"ה לא עשאן ב"ד דאי ס"ד דעשאן ב"ד לא שייך עד מפי עד אע"כ דלא עשאן ב"ד ואם כן מה"ט גופא פשיטא דמילי לא מימסרן כיון דלא עשאן ב"ד הו"ל כשנים וג' שאמר כתבו ולפ"ז מה"ט גופא לית לן למימר דטעמא דר"י משום שמא תשכור דממ"נ אי ס"ל דעשאן ב"ד תו לא שייך שמא תשכור כמ"ש התוס' אליבא דר"מ בד"ה מתני' מני אע"כ דלא עשאן ב"ד ומש"ה פשיטא לשמואל דלר"י מה"ט גופא מילי לא מימסרן אלא דלשיטת רש"י ז"ל לא יתכן לפ' כן דלא נחית לזו הסברא שכתבו התוספות כמו שאפרש ועוד דלשיטת רש"י ז"ל טעמא דר"מ לקושטא דמילתא לאו משום מילי לא מימסרן אלא משום בזיון דבעל כמבואר מלשונו דלקמן פ' מי שאחזו ולשיטת רש"י ז"ל צריך לפ' מילתא דשמואל כל' הראשון שכתבתי כאן. הדרן למילתין דלכל התירוצים שכתבתי דשפיר דייק שמואל דטעמיה דר"י משום מילי לא מימסרן אכתי קושיא קמייתא בדוכתא קאי מאי פשיט מי איכא בי דינא דלא ידעי למיחתם דלמא לעולם כתבו או תנו דאמר הבעל היינו כתב ידן ובהא קאמר ר"י דאם אמרו לאחרים שיחתמו פסול בדיעבד דומיא דרישא משא"כ הא דקאמרי ילמדו ויכתבו קאי נמי אכתיבה אלא דלצדדין קאמר דבחתימה פסול בדיעבד ובכתיבה ילמדו לכתחלה משום דכשר ולא תעשה ומכ"ש דקשה טפי לפי מה שאפרש דע"כ לשמואל כשר ולא תעשה. מיהו לשיטת התוספות בסמוך דלר"מ חתם סופר ועד פסול וקתני יכתבו ויתנו היינו בדיעבד לפ"ז יש ליישב בדוחק ואין להאריך והמעיין יבין משא"כ לשיטת רש"י ז"ל קשה. והנלע"ד דלשיטת רש"י ז"ל לא משמע ליה לחלק כלל לענין חששא דשמא תשכור בין שלשה שעשאן ב"ד או לא עשאן ב"ד ולהיפך מסברת התוס' וא"כ אי ס"ד בג' שייך חששא דשמא תשכור אפילו בג' שעשאן ב"ד נמי הוי לן למיחש שמא תשכור ג' ויאמרו שעשאן ב"ד ומדקאמר ר"מ בג' שעשאן ב"ד הרי אלו יאמרו לאחרים שיכתבו והיינו לכתחילה ולא חייש לחששא דשמא תשכור ושמואל נמי קאמר דטעמא דר"י בג' דהו"ל מילי אלמא דבג' לא שייך כלל חששא דשמא תשכור וכדאמרינן נמי בעלמא דג' לא חשידי ולפ"ז מדייק שפיר מי איכא בי דינא דלא ידעי למיחתם אע"כ דאכתיבה קאי שילמדו ויכתבו וע"כ היינו משום דמילי לא מימסרן דאי משום דכשר ולא תעשה הא אמרינן דתלתא לא חשידי כנ"ל נכון לפי השקלא וטריא דשמעתין עכשיו אבל למאי דמסקינן לקמן דר"י תרתי אמר ע"כ דליתא להאי מילתא וכמו שאפרש בעזה"י ודוק היטב:

שם בגמרא הא כתב הגט כשר והאמר שמואל הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרי. ולכאורה הסוגיא תמוה דמאי איצטריך לאתויי תו הא דאמר שמואל הלכה כר"י מכדי בהא עסקינן דמספקא לשמואל אי כתב ידן אבל פשיטא ליה דאי כתב הגט קאמר תצא משום דמילי לא מימסרי וא"כ מצי לאקשויי בפשיטות נהי דכתב ידן אכתי יש לפסול כתב הגט משום מילי אלא דנראה דהמקשה נקיט האי מילתא משום דבעי לאקשויי ומי מודה ר"י באומר אמרו ולזה נתכוון ג"כ בקושיא הראשונה ומש"ה איצטריך לאתויי הא דאמר שמואל הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרי וכיון דלר"י ע"כ אומר אמרו נמי מילי הוא וא"כ מסתמא שמואל נמי הכי ס"ל וק"ל:

תוספות בד"ה הא כתב הגט וא"ת כו' והא לר"מ אפי' מצא באשפה כשר כו' וי"ל דשמואל פוסק הלכה כר"א כו' עכ"ל. אבל בהא דמספקא לן בדר"מ גופא אי כתב ידן או כתב הגט לא קשיא להו הא ע"כ לר"מ כתב ידן הוא דכתב הגט אפילו מצאו באשפה כשר אלא דבהא פשיטא דאפי' לר"מ היכא דאמר הבעל כתבו ונתכוון לכתוב הגט פשיטא דפסול אם אמרו לאחר וכתב שעברו על ציווי הבעל אלא דעיקר קושייתם למאי דדייק הש"ס הא כתב הגט כשר וקבעי למיפשט דאפילו אי כתב ידן קאמר הבעל אפ"ה יש לפסול כשנכתב ע"י אחר משום שלא נכתב בציווי הבעל ובשליחותו משום דמילי לא מימסרן בהא קשיא להו דלר"מ אין טעם לפסול כיון דמצאו באשפה כשר ולא בעינן שליחות ומתרצו שפיר דשמואל סבר כר"א ויש ליישב עוד בד"א דודאי לר"מ לא מספקא לן כלל בכתבו דאמר הבעל אי כתב ידן או כתב הגט דפשיטא דכתב ידן הוא כיון דכתב הגט אפי' מצאו באשפה כשר וכשר נמי ע"י אחר משא"כ בחתם ידן דבעי שליחות מסתמא להא איכוון משא"כ לשמואל מספקא לן למאי דלא קי"ל כר"מ במצאו באשפה וע"ז מסקו שפיר דשמואל כר"א והא דבעי הש"ס למיפשט מדר"מ וקאמר היא גופא מספקא ליה היינו משום דמשמע דבשנים לא פליג ר"י אדר"מ ואי לר"מ אחתימה קאי ה"ה לר"י וע"ז מסיק הש"ס שפיר הא גופא קמבעיא ליה והיינו לכל חד כדאית ליה ובזה א"ש מ"ש התוס' דלפ"ז ר"י דמתני' נמי כר"א ס"ל וק"ל:

בא"ד א"נ נהי דמכשיר ר"מ כו' ואפי' אי כתב ידן הוא הוי כאילו מצוה שיאמרו לסופר שיכתוב כו' עכ"ל. ואע"ג דבאמת עשו כמו שצוה הבעל ואמרו לסופר שיכתוב אפ"ה מקשה הש"ס שיפסול דכיון שהוא רוצה שהסופר יכתוב בשליחותו וא"כ צריך שליחות ממש ואיהו הוא דקטעי דמהני שליחות בכה"ג אבל למאי דקי"ל דלא מהני שליחות בכה"ג דמילי לא מימסרן לשליח לא נעשה ציווי של הבעל וגרע ממצאו באשפה וזה מוכרח בדברי תוס' ומה שהוצרכו לידחק בזה ולא סגי להו בשינויא קמא אע"ג דקושטא דמילתא הכי הוא דשמואל פוסק הלכה כר"א לקמן בפ' המגרש בשטרות וכ"ש בגיטין אלא משום דלא פסיקא להו דר"י פליג אר"מ במצאו באשפה הוצרכו לתרץ כנ"ל וק"ל:

בד"ה חתם סופר שנינו וא"ת הא שמואל גופא כו' א"כ מאי פריך כו' עכ"ל. כל מ"ש בזה הדיבור היינו לשיטתם דלעיל דהאיבעיא וספיקא דשמואל היינו אי כתב ידן לחוד או כתב הגט לחוד או אתרווייהו וכדפרישית נמצא דלפ"ז מצי סובר שמואל חתם סופר ועד פסול וכ"ש דלפמ"ש התוספות לעיל דלמסקנא ודאי סבר חתם סופר ועד פסול משא"כ לפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל דפשיטא לשמואל דכתב ידן קאמר הבעל וכדפרישית דלענין כתב ידן דהיינו החתימה הו"ל עד מפי עד אם יאמרו לאחרים אלא דמספקא לשמואל אי כתב הגט נמי קאמר א"כ לפ"ז ע"כ סובר שמואל גופיה חתם סופר ועד כשר וא"כ מקשה הש"ס שפיר כיון דלשמואל ע"כ חתם סופר ועד כשר א"כ ממילא דאומר אמרו ודאי פסול וקשה ממ"נ והא דאיצטריך לאתויי מתניתין ומילתא דר' ירמיה ור"ח היינו לענין הא מילתא גופא דהא בהא תליא מדמוקי ר"ח כר' יוסי משום הנך חורבי דבלא"ה לא היה שום הכרח לומר דהא בהא תליא דאפשר דלא חיישינן להנך חורבי כלל אלא מהא דאיירי רבי ירמיה ור"ח ומסתמא לא פליג שמואל בסברא זו דאיכא למיחש להנך חורבי וא"כ הא בהא תליא וקשיא לשמואל גופא ועיין מה שאפרש בסמוך כל הסוגיא בשיטה זו דשמואל גופא סובר חתם סופר ועד כשר אף לפי המסקנא אבל התוספות לשיטתייהו כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ובפרק מי שאחזו דייקינן מברייתא לאפוקי ממ"ד מודה ר"י כו' עכ"ל. נראה כוונתם בזה דנמשך לדבריהם הקודמים שכתבו דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו משום דלא ניחא ליה לתלמודא למימר דשמואל ור"ח פליגי אליבא דר"י לענין אומר אמרו וא"כ תיקשה מיהא למסקנא דמסקינן דר"י תרתי אמר ושמואל פליג מסברא דנפשיה עלה דר"י וטפי הוי לן למימר דשמואל לא פליג אדר"י אלא דפליג אדר"ח ור' ירמיה אליבא דר"י דלשמואל מודה ר"י באומר אמרו ע"ז כתבו דלקמן דייקינן מברייתא וא"כ ע"כ ר"י פוסל באומר אמרו דאל"כ ברייתא אמאן תרמייה מש"ה ניחא לן למימר דשמואל פליג מסברא דנפשיה ומוקי לברייתא כר' יוסי כנ"ל וזה ברור וכ"כ מהרש"ל ז"ל אלא שקיצר. אמנם דברי מהרש"א ז"ל כאן אינן מבוררין שכתב דמה"ט לא ניחא לן למימר לקמן גבי הניחא דהני אמוראי דפליגי בכשר ולא תעשה או כשר ותעשה היינו אליבא דר"מ משא"כ אליבא דר"י לכ"ע כשר ולא תעשה אע"כ דאברייתא סמכינן דלר"י פסול לגמרי ודבריו תמוהין דפלוגתא דכשר ולא תעשה דהיינו מחששא דשמא תשכור בלא"ה אינו ענין כלל לפלוגתא דר"י ור"מ ומהיכא תיתי נאמר דפליגי בהא מילתא ואפושי פלוגתא לא מפשינן ואין סוגית הש"ס כן בשום מקום וצ"ע:

גמרא ומי מודה ר"י באומר אמרו וכתב הר"ן בשם הרמב"ם ז"ל דמאן דפוסל באומר אמרו לגמרי היינו משום דלא מיקרי לשמה ע"ש באריכות. ולענ"ד שהוא ג"כ שיטת התוס' לפמ"ש לעיל דף כ"א גבי חש"ו דלענין כתיבה לא בעינן שליחות וא"כ מה טעם יש לפסול באומר אמרו לענין הכתיבה בשלמא בתנו איכא למימר משום דקפיד הבעל שיתנו בעצמן וא"כ כיון דמילי לא מימסרי לשליח לא הוי שליח במקום הבעל נמצא שלא נעשה ציווי הבעל משא"כ לענין אומר אמרו בכתיבה לא מצאנו טעם לפסול כיון דלא בעינן שליחות אע"כ משום דלא מיקרי לשמה אבל קשיא לי לפ"ז מאי קס"ד דהכא דלשמואל נמי פסול אומר אמרו לגמרי אף בכתיבה דסובר הלכה כר' יוסי לגמרי דא"כ תיקשי הא דאמר שמואל בפרק כל הגט מתנה הרי הוא כגט משמע דלגמרי שוה מתנה לגט והאיכא אומר אמרו דבכתיבת הגט גופא לא פסיל אלא משום לשמה וזה לא שייך במתנה ונהי דהרמב"ן ז"ל גופא כתב דמתנה הרי הוא כגט אינו לענין אומר אמרו היינו לדידן דקי"ל כשמואל בההיא דמתנה משום דהלכתא כשמואל בדיני משא"כ לענין אומר אמרו נהי דלמסקנא לשמואל כשר אף בגיטין מ"מ אנן כר' יוסי קי"ל בגט ולא במתנה משא"כ לשמואל גופיה דקפסיק ותני סתמא מתנה הרי הוא כגט משמע בפשיטות דלגמרי קאמר וא"כ מאי קס"ד הכא דשמואל פוסל אומר אמרו בגט דא"כ אין מתנה שוה לגט דבמתנה ודאי כשר ויש ליישב לפמ"ש לעיל דע"כ סובר שמואל דאף לר"מ בכתיבה כשר ולא תעשה משום חששא דשמא תשכור ומצאנו לה"ה שכתב בשיטת הרמב"ם ז"ל דכשר ולא תעשה היינו פסול אלא דלא דמי לבטל דלר' יוסי הוי גט בטל משום טעמא דמילי או משום דלא מיקרי לשמה ואם ניסת תצא משא"כ למ"ד כשר ולא תעשה אינו בטל אלא פסול ואם ניסת לא תצא והשתא א"ש דמתנה הרי היא כגט דבמתנה נמי נהי דלא שייך טעמא דלשמה אכתי הוי פסול משום חששא דשמא תשכור עדים דהו"ל כשר ולא תעשה ומיקרי פסול דלענין מתנה לא שייך לחלק בין פסול לבטל נמצא דלפ"ז סוגי' דשמעתין מסייע לשיטת ה"ה ואין להאריך יותר בסוגי' הפוסקים ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוספות במ"ש יכתבו היינו יחתמו ודו"ק:

תוספות בד"ה מתני' מני כו' אבל לר"מ כו' דחיישינן לדידיה לתקלה אחריתא דזימנין דאמר לג' תנו כו' ואזלי תרתי מינייהו כו' עכ"ל. כוונתם מבואר' וכיון דלר' לא מימסרן מילי לשליח אלא היכא דאיכא ג' שעשאן ב"ד וא"כ כי אזלי תרתי מינייהו ומחתמי לסופר בלא דעת השלישי פקע שם ב"ד מינייהו ולית להו רשותא וכבר הקשיתי בזה לשאול דאכתי לוקמיה למתניתין דחתם סופר ועד כר"מ ונימא דר"מ סובר דמילי מימסרי לשליח ולא פסול בב' או בג' שאמר כתבו אלא משום בזיון והשתא לפ"ז תו ליכא הך חורבא שילכו ב' מהג' ויאמרו לסופר בלא דעת הג' שיחתום ומאי חורבא איכא בזה כיון דמילי מימסרן לשליח ואפילו ב' יש להם רשות למנות שליח דאפי' אמר לעשרה כתבו שנים חותמין והו"ל שלוחו של הבעל ויכולין למנות שליח אחר וטעמא דבזיון הבעל לא שייך דבלא"ה יודע הסופר שאין הבעל יכול לכתוב וכתבתי שם דכיון דלר' יוסי הטעם משום מילי לא ממסרי לשליח לא ניחא להו לפרש טעמא דר"מ משום בזיון וכבר הארכתי בזה בפ' כל הגט ולפ"ז עלו דברי התוס' לעיל בד"ה והאמר שמואל בקושיא כמו שהארכתי שם בסמוך. אמנם לכאורה היה מקום אתי ליישב בד"א דאפילו את"ל דר"מ סובר מילי מימסרן לשליח אכתי איכא חורבא אחריתי דזימנין דאמר לג' אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ולפלוני ופלוני שיחתמו וכיון דג' נינהו הו"ל כשר ותעשה ואזלי מחתמי לסופר משום כיסופא ובזה היה מקום ליישב דברי התוס' בד"ה והאמר שמואל ממה שהקשיתי שם אלא דמלשון התוס' כאן נראה מבואר דמ"ש דבג' כשר ותעשה ולא שייך חששא דשמא תשכור היינו דוקא בג' שעשאן ב"ד וא"כ משמע דהיינו דוקא בדאמר להם תנו משא"כ באמר לג' אמרו לפלוני ופלוני לא עשאן ב"ד אלא שלוחים והו"ל כשר ולא תעשה ולפ"ז נשארו דברי התוס' לעיל בקושיא כמ"ש שם ודוק היטב ועיין בסמוך:

בא"ד דכיון דאמר אמרו כשר ולא תעשה לא יחתום הסופר עד שידעו בודאי שעשאן הבעל ב"ד עכ"ל. ולכאורה האי לא יחתום הסופר טעות סופר הוא דמאי טיבו של הסופר כאן ואדרבא הסופר יחתום משום כיסופא ואע"ג דכשר ולא תעשה הוא כדמוכח בסמוך דמשני תלמודא כשר ולא תעשה לא שכיח ואפ"ה מקשה הש"ס וליחוש דלמא אמר לבי תרי אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתמו ואזלו הנך ומחתמי לסופר משום כיסופא והאיך יחתום הסופר הא אמרינן דכשר ולא תעשה לענין חתימה לא שכיח ואין לחתום עד שישמע מפי הבעל אע"כ דאפ"ה חיישינן שיחתום הסופר משום כיסופא והא דאמרינן כשר ולא תעשה לא שכיח היינו דלא שכיח שהבעל יאמר אמרו וא"כ ע"כ מ"ש כאן לא יחתום הסופר לאו דוקא ולאו אסופר קאי אלא שלא יחתום שום עד בעולם עד שידע בודאי שעשאן הבעל ב"ד וא"כ הו"ל כשר ותעשה וא"כ חיישינן שיחתמו הסופר משום כיסופא כנ"ל ברור בכוונת התוס'. מיהו בעיקר דבריהם תמיה לי טובא דא"כ בג' שלא עשאן ב"ד נמי הוי לן למימר דלר"מ באומר אמרו לפלוני ופלוני דכשר ותעשה וליכא למיחש שמא תשכור דכיון דב' כשר ולא תעשה לעולם לא יחתמו עד שידעו בודאי שאמר להם הבעל כשהיו ג' אמרו לפלוני ופלוני ואפילו בב' כשידעו בודאי שנתמנו מפי הבעל הו"ל למימר דכשר ותעשה אע"כ דלא פלוג רבנן וצ"ע:

(סו ב) פשיטא דכתב הגט הוא דקתני סיפא וכו' אין איכא וכו'.—יש לדקדק דמה נאמר בסיפא דסיפא "אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין", דמהא ודאי משמע, דבכלל "כתבו" אף כתיבת הגט. ואולי נאמר דאין הכי נמי, אלא דהספק הוא אם לכתחילה דוקא צריכים לכתוב הגט בעצמם, אבל אם עברו ואמרו לסופר לכתוב וכתב כשר בדיעבד, או שאף בדיעבד לא מהני ופסול. והביאו ראייה מב"ד הגדול שבירושלים, שא"א שלא ידעו לחתום, אבל אפשר שאינם יודעים לכתוב. ואי איכא דכתיבת הגט ע"י אחר כשר בדיעבד למה הצריכם שילמדו לכתוב, דמאחר שעתה אינם יודעים לכתוב כדיעבד דמי.

או לשלשה (נמי) כתבו ותנו גט לאשתי. אע''פ שהן ראויין ליעשות בית דין כיון דבהדיא אמר להו כתבו לא ב''ד שוינהו אלא עדים: אמר לשלשה תנו. ולא אמר כתבו: הרי אלו יאמרו. לעדים אחרים לכתוב ולחתום וליתן מפני שעשאן ב''ד: מבית האסורין. משמו של רבי עקיבא שנחבש בבית האסורין: נומינו לשליח. אמרנו לשליח לחנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאומרה בבית המדרש: ילמדו. אם אינם יודעין לכתוב ילמדו לכתוב עד שיכתבוהו בעצמן: גמ' הכי גרסינן אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו. הא דקתני מתניתין לכתבו בעצמן אחתימה קאי והכא הרי חתמו הן או דילמא אכתב הגט קאי: שלח להו תצא. אם ניסת בגט זה תצא מספק דמספקא לן אי כשר או לא: והדבר צריך תלמוד. כלומר אין הדבר הזה ברור לנו וצריכין אנו ללמוד מן הגדולים ממנו אם כשר הוא או לא: מאי הדבר צריך תלמוד. מאי מספקא ליה לשמואל בגווה: אי נימא מילי אי מימסרן לשליח. וכשר ודברים שנאמר לשליח זה אם יכול למוסרן לשליח אחר: אי לא מימסרן. ופסול דהכא מילי בעלמא מסר להו ואינן חוזרין ונמסרין לסופר ולא דמי למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר: הלכה כר' יוסי. דמתני': אלא. מספקא ליה אי האי כתבו דקאמר להו: אי כתב ידן הוא. חתימתן הוא דקאמר והרי חתמו הן: או כתב הגט הוא. והרי לא כתבוהו: אין איכא בי דינא חדתא. שלא למדו לחתום עדיין: ופרכינן ואי סבירא לן כתובו כתב ידן הוא דהוי. הא כתב הגט אם אמרו לסופר וכתב כשר בתמיה: והאמר שמואל כו' הלכה כר' יוסי. דמתני' וכיון דפריש שמואל טעמא דר''י משום דמילי לא מימסרן לשליח הוא היאך כשר הא מילי נינהו ומשני אי הוה סבירא לן ופשיטא לן דכתובו דקאמר לא הוי אלא כתב ידן איכא למימר דכתב הגט מדלא קפיד עליה נעשה כאומר אמרו לסופר ויכתוב וקס''ד דמודה רבי יוסי באומר אמרו: ומי מודה. והא אנן תנן כתב סופר את הגט וחתם עד אחר כשר: ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו. האי כתב סופר דקתני חתם הוא שאם חתם הסופר בעד ועד אחר עמו כשר: מתני'. דמכשר חתימת סופר בגט רבי יוסי היא: דאמר מילי לא מימסרן לשליח. הלכך אין אדם חותם בגט אא''כ שמע מפי עצמו לפי שאין השליח רשאי לומר לעדים חתמו בגט פלוני ומשום הכי ליכא למיחש הכא שמא הבעל לא צוה שיחתום אלא לשלוחו צוה שיאמר לסופר זה לכתוב ולאחרים לחתום והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלין אותו בעד ומתוך חששא זו צוה לסופר לחתום ומהכא שמעינן דבאומר אמרו נמי פליג רבי יוסי דאי סלקא דעתין מודי ביה היכי מכשר חתימת סופר בגט נפיק מינה חורבא כו':

והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי. והוא הדין דהוה מצי למיפרך מדשמואל דפרק כל הגט (לעיל דף כט.) דאמר מתנה הרי היא כגט דמילי לא מימסרן לשליח אבל ממתני' דאפי' רבי מאיר מודה באומר לשנים תנו או לשלשה אומר כתבו ותנו לא מצי למיפרך דה''א דטעמא משום בזיון דבעל כדאמר אביי בפרק כל הגט (גז''ש) והוה אמינא דבכתיבה ליכא בזיון אלא בחתימה דאיכא פרסום טפי: כתב ידן הוא או כתב הגט הוא. אע''ג דלא נפקא מינה מידי דאידי ואידי מילי נינהו ולא ממסרן לשליח הא מסיק דלשמואל אמר אמרו כשר וא''כ חתם סופר ועד פסול דהא בהא תליא כדאמרינן בסמוך וכשאומר לשנים כתבו ותנו הוי כאילו אמר להם בפירוש שישתפו אחר עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו הם ולקמן דאמר אי סבירא לן דכתבו כתב ידן הוא הא כתב הגט כו' הוא הדין דהוה מצי למימר אפכא אי סבירא לן דכתב הגט הוא כתב ידן כשר: הא כתב הגט כשר כו'. וא''ת ומאי קשיא ליה מהא דמילי לא מימסרן לשליח הא לר''מ אפי' מצאו באשפה כשר וי''ל דשמואל פוסק הלכה כר' אלעזר ול''ל דר''מ ולפ''ז ר' יוסי דמתני' נמי כר''א א''נ נהי דמכשר ר''מ כשמצאו הבעל באשפה היכא שצוה לכתוב מודה ר''מ שצריך לעשות צוויו ואפילו כתב ידן הוא הוי כאילו צוה להדיא שיאמר לסופר שיכתוב ולא סגי הכא במצאו באשפה אפילו לר''מ: חתם סופר שנינו. וא''ת הא שמואל גופיה קאמר בפרק בתרא (לקמן דף פו:) דכתב סופר ועד שנינו ואתיא מתניתין אפילו כר''מ דלא נפיק מיניה שום חורבא א''כ מאי פריך ליה הכא לשמואל וי''ל דנהי דפליג בפירוש דמתניתין דכתב סופר ועד במילתיה דר' יוסי לא אשכחן דפליג אדרב חסדא ורבי ירמיה אי מודה ר' יוסי באומר אמרו אי לאו ובפרק מי שאחזו (לקמן דף עב.) דייקינן מברייתא לאפוקי ממאן דאמר מודה רבי יוסי באומר אמרו: מתניתין מני רבי יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח. אפילו באומר לשלשה תנו הוא הדין באומר אמרו ולהכי לא נפקא מינה חורבא אבל לר''מ דאמר מילי מימסרן לשליח באומר לשלשה תנו כ''ש באומר אמרו דכשר ולהכי לדידיה חתם סופר ועד פסול דלא ליתי לידי חורבא ולמאי דמסיק נמי באומר אמרו כשר ולא תעשה ולא שכיחא מ''מ לא מתוקמא מתניתין דמכשיר חתם סופר ועד כרבי מאיר דחיישינן לדידיה לתקלה אחריתי דזימנין דאמר לשלשה תנו ונמלכו שלשתן לומר לסופר לכתוב ולפלוני ופלוני לחתום ואזלי תרתי מינייהו מדעת שלשתן ואמרו לסופר וכתב ומשום כיסופא דסופר מחתמי ליה בלא ידיעת שלישי והא שכיחא דכשאומר לשלשה תנו אומרים לאחרים שיכתבו ויתנו לכתחילה כדתנן במתני' ולא חיישינן שמא תשכור עדים כי אמר לג' תנו דכיון דאומר אמרו כשר ולא תעשה לא יחתום הסופר אם לא שידע בודאי שעשאן הבעל ב''ד ואם תאמר כיון דלר''מ חתם סופר ועד פסול היכי תנן אמר