גיטין סה ע"ב

דף סה - ב

אולם, גיטא לא הוי [הגט לא יחול], שלא תהיה שלוחי לקבלת הגט, לזכות בו עבורי, עד דמטית [עד שתבא] למתא מחסיא.

שנינו במשנה: ורבי אלעזר אוסר את האשה מיד, משפירש ממנה השליח לאכול בתרומה, כיון שאולי מצא השליח את הבעל עם הגט במקום סמוך, וזכה בו כבר עבורה.

ומקשינן: פשיטא, שהיא אסורה מיד, לפי סברתו של רבי אליעזר, דהא [שהרי] כבר שנינו לעיל שרבי אליעזר סובר, שמראה מקום היא לו לשליח, ולא מקפדת שיקבלנו דווקא במקום מסויים, כיון שאינה בטוחה שהבעל יסכים למסור את הגט באותו מקום, וממילא מובן שנאסרת מייד בתרומה מחשש שכבר שנתגרשה, ומה צריך רבי אליעזר להשמיענו זאת?

ומתרצינן: לא צריכא, המשנה הוצרכה להשמיענו שרבי אלעזר אוסר את האשה מיד משפירש ממנה השליח, באופן דאמרה ליה: זיל [לך] לצד מזרח, דאיתיה [שהבעל נמצא] במזרח.

וקא אזל [והלך] השליח לצד מערב, שבאופן זה יש חידוש נוסף בכך שאסורה מיד בתרומה, כי מהו דתימא, שהייתי אומר, אמנם סובר רבי אלעזר שאין האשה מקפדת שהשליח יקבל את הגט במקום מסוים, אבל מכל מקום לא תיאסר מיד בתרומה, כיון שבמערב הא ליתיה לבעל, ואין לחשוש שמא ימצא השליח את הבעל מיד בצאתו מן העיר, קא משמע לן המשנה שמכל מקום אסורה בתרומה מיד לדעת רבי אלעזר, משום שחוששים דילמא בהדי דקאזיל [שמא בזמן שהלך השליח] למערב, הלך גם הבעל לשם, ומיגס גאיס ביה [ופגע בו] בשליח, ויהב ליה גיטא [ונתן לו את הגט], והרי היא מגורשת.

שנינו בענין שליח ששינה מדברי המשלח: האומר לשלוחו: ערב לי "עירוב תחומין" לסוף אלפיים אמה של תחום בתמרים, כדי שאוכל לילך בשבת ממקום העירוב אלפים אמה נוספים.

ושינה השליח בשליחותו ועירב לו בגר וגר ות.

או שאמר לו המשלח: ערב לי בגרוגרות - ועירב לו בתמרים.

תני בברייתא חדא: עירובו עירוב, ומועילה השליחות על אף ששינה מדברי המשלח.

ותניא אידך: אין עירובו עירוב! היות ושינה מדברי המשלח.

אם כן מצאנו סתירה בין הברייתות, האם השליחות חלה כאשר שינה מדברי המשלח או לא.

ומתרצינן: אמר רבה, לא קשיא:

הא, ברייתא אחת היא כשיטת רבנן.

הא, וברייתא אחרת היא כשיטת רבי אלעזר.

הא הברייתא שאומרת אין עירובו עירוב, היא כשיטת רבנן, דאמרי לעיל שיש בשליחות האשה קפידא, ואף על פי שהגירושין לא תלויים בה ולא איכפת לה, בכל זאת אומרים שהמשלח מקפיד שיעשה השליח בדיוק כדבריו, ואם שינה השליח, אינו שלוחו אם הוא משנה במשהו מדבריו.

הא הברייתא שאומרת שעירובו עירוב, היא כשיטת רבי אלעזר, דאמר אין האשה מקפדת שיעשה השליח בדיוק כדבריה, ורק מראה מקום היא לו, שבדבר שאין בו הפסד לא איכפת למשלח אם משנה השליח במקצת מדבריו, וגם בעירוב אם שינה השליח, היות ואין בו הפסד למשלח, מועילה שליחותו ועירובו עירוב.

ורב יוסף אמר: תירוץ אחר כדי לתרץ את הסתירה שבין שתי הברייתות:

הא והא - שתי הברייתות הן כשיטת רבנן.

ורבנן לא אמרו שהמשלח מקפיד אלא רק גבי אשה השולחת שליח לקבל את הגט ממקום פלוני, שנוח לה שילך השליח דווקא למקום שאמרה, ולא יזכה בגט עבורה במקום אחר, וכך יש לחק בין הברייתות:

כאן, הברייתא האומרת שעירובו עירוב אפילו כששינה מדברי המשלח, מדברת בעירב השליח מדבר אחר שלו - של המשלח, שאנו אומרים שאין המשלח מקפיד במה בדיוק יערבו לו.

כאן, הברייתא האומרת שאין עירובו עירוב, מדברת בעירב השליח בשל חבירו של המשלח, שאם חברו של המשלח נתן לו רשות לערב בשלו, ודאי שהמשלח מקפיד שיערב השליח ממה שאמר לו, שהרי לא קיבל המשלח רשות אלא באותו דבר עצמו ^[11].

אמר ליה אביי לרב יוסף, לפי דבריך שהברייתא האומרת שאין עירובו עירוב, מדברת בעירב השליח בשל חבירו של המשלח, ושינה מדברי המשלח, הרי קשה:

ואלא הא דתניא: האומר לשלוחו "ערב לי [עשה את עירוב תחומין] במגדל", ועירב לו השליח בשובך [ומבינה הגמרא בהוה אמינא, שהשליחות היתה שיניח את העירוב במגדל, והשליח שינה והניחו בשובך].

או שאמר לו: ערב לי בשובך, ועירב לו במג דל.

דתניא חדא: עירובו עירוב,

ותניא אידך: אין עירובו עירוב.

התם, הרי שם לא תוכל לתרץ את החילוק שבין הברייתות כדבריך, שהברייתא האומרת שעירובו עירוב מדברת במניח את העירוב בשל המשלח, והברייתא האומרת שאין עירובו עירוב, מדברת באופן שמניח את העירוב בשל חברו של המשלח, שהרי מאי "שלו" ו"של חבירו" איכא שנוכל לומר שחברו מקפיד? וכי מקפיד חברו אם מניח את העירוב בשובך או במגדל?

ומתרצינן: התם נמי, אין פירוש הברייתות, שכוונת המשלח שיניח את העירוב במגדל או בשובך. אלא פירוש הברייתות הוא שכוונת המשלח שיקח השליח פירות לעירוב, מפירות שיש לו במגדל או מפירות שיש לו בשובך, כי איכא פירי דמגדל ואיכא פירי דשובך.

וכיון שכך, לא קשה מברייתות אלו על רב יוסף, שגם ברייתות אלו ניתן ליישבן לפי דברי רב יוסף, שהברייתא האומרת עירובו עירוב מדברת באופן שהפירות שלו ואינו מקפיד אם משנה השליח, ואילו הברייתא האומרת אין עירובו עירוב מדברת באופן שהפירות של חברו של המשלח, ולכן מקפיד שיקח דווקא ממקום מסוים שמשם הרשה לו חברו לקחת, ואם לקח השליח ממקום אחר - אינו עירוב.

מתניתין:

המשנה שלפנינו דנה באלו לשונות יכול הבעל לומר שיכתבו גט ויתנו לאשתו, ודבריו קיימים.

האומר לשנים: כתבו גט ותנו לאשתי, או שאמר: גרשוה, או שאמר: כתבו איגרת ^[12] ותנו לה - הרי אלו יכתבו את הגט ויחתמו עליו ויתנו לאשתו, שכל לשונות אלו, לשון גירושין הם, ואף הלשון "גרשוה" כולל כתיבה ונתינה.

אבל אם אמר להם הבעל "פטרוה", או שאמר להם "פרנסוה", או שאמר "עשו לה כנימוס" - כחוק, או "עשו לה כראוי" - כל הלשונות הללו, אין במשמעותן דווקא גירושין.

שהאומר "פטרוה" אפשר שכוונתו היא לפטור אותה מחובותיה. "פרנסוה" - לדאוג לפרנסתה. "עשו לה כנימוס" או "עשו לה כראוי" - לתת לה מזונות וכסות.

לפיכך לא אמר כלום, ואם כתבו גט ונתנו לה, הרי זה גט בטל.

גמרא:

תנו רבנן בברייתא: האומר לשנים שלחוה את אשתי, או שאמר שבקוה, או תרכוה - הרי אלו יכתבו ויתנו גט, לפי שלשונות אלו הן לשונות של גט ^[13].

"שלוחה" - הוא לשון של "ושלחה מביתו" [דברים כד]. "שבקוה" - הוא לשון של "אגרת שבוקין". "תרכוה" - הוא לשון של "תירוכין", דהיינו "גירושין".

אבל אם אמר לשנים: פטרוה, פרנסוה, עשו לה כנימוס, עשו לה כראוי - לא אמר כלום, שאין אלו בהכרח לשונות של גט.

ועוד תניא בענין זה: רבי נתן אומר: אם אמר לשנים: פטרוה את אשתי - דבריו קיימין, וצריכים לתת לה גט, שלשון צוואה הוא, כמו "שלחוה", והוא לשון גט פטורין.

אבל אם אמר: פיטרוה - לא אמר כלום, כיון שהוא מלשון פטור וחובה, ואולי כוונתו להקל מעליה חובות שחייבת.

אמר רבא: רבי נתן דבבלאה [שבבלי] הוא, ולכן דייק לחלק בין לשון פיטרוה ללשון פטרוה, שבבבל, פעמים שמדברים בלשון ארמי, ופעמים בלשון עברי, לכן כשאמר "פטרוה" אנו אומרים שלשון גט פטורין הוא שהדגיש, ודיבר בלשון ארמי, וכשאמר "פיטרוה" אנו אומרים שדיבר בלשון עברי, והתכוון ללשון פטור וחובה.

מה שאין כן תנא דידן שלעיל דבר [שבן] ארץ ישראל הוא, וכל דיבורו הוא רק בלשון עברי, לא דייק ולא חילק בין לשון "פטרוה" לבין לשון "פיטרוה", שבשני הלשונות לא התכוון לגט פיטורין, ש"פיטורין" הוא לשון ארמי והוא תרגום של שילוח.

איבעיא להו: אם אמר בלשון: הוציאוה, מהו? האם אומרים שנקט את לשון הפסוק "ויצאה מביתו" [דברים כד] או שמא אין משמעות הדברים ללשון הפסוק, שהרי לא כתוב "והוציאה מביתו" אלא כתוב "ויצאה" היא מעצמה.

וכן אם אמר: עזבוה, מהו? האם לשון "איגרת שבוקין" הוא, או שמא כיון שלא כותבים לשון עזיבה בגט, אין זה לשון של גט.

וכן אם אמר: התירוה, מהו? האם לשון "מותרת לכל אדם" הוא, או שמא לשון "התרת נדרים" או "התרת חגורה" הוא.

וכן: הניחוה, מהו? הועילו לה, מהו? עשו לה כדת, מהו?

תפשוט מברייתא מיהא [לכל הפחות] חדא, מן הלשונות הללו,

דתניא: אם אמר בלשון: עשו לה כדת, עשו לה כנימוס, עשו לה כראוי - לא אמר כלום, ואין זה גט. משמע שלשון "עשו לה כדת" אינה הוראה ברורה לגירושין.

מתניתין:

בראשונה היו אומרים חכמים:

היוצא בקולר, שמוליכים אותו בשלשלאות על מנת להוציאו להורג בדין המלכות,

ואמר לשניים: כתבו גט לאשתי, אף על פי שלא פירש ואמר "תנו", הרי אלו יכתבו ויתנו, שודאי נתכוון שיתנו לה את הגט, אלא מתוך שהיה בהול לא סיים את דבריו.

חזרו חכמים לומר: אף המפרש [המפליג] בים, והיוצא בשיירא לדרך רחוקה שיש בו סכנת דרכים, ואמר "כתבו גט לאשתי" כוונתו שיכתבו ויתנו.

רבי שמעון שזורי אומר: אף חולה המסוכן ^[14], אם אמר בלשון זו - הרי אלו יכתבו ויתנו.

גמרא:

מעשה: באדם ששמו גניבא, שיוצא להורג בקולר הוה [היה],

כי הוה קא נפיק [כשהיה יוצא] להורג אמר לאנשים שהיו שם, בתורת צוואה: הבו [תנו] ארבע מאה זוזי לרבי אבינא, מחמרא [מהיין] דנהר [של נהר] ששמו פניא שיש לי.

גיטא לא ליהוי עד דמטית למתא מחסיא. וק"ל וכי מטי התם מיהא הוי גט והא לא חזרה שליחות אצל הבעל י"ל דהא משעה ראשונה לקבלה וידו כידה ולא הוא שליח להולכה כלל אלא שהתנה עמו שלא תתגרש אלא באותו מקום ואין צורך לכך אלא משעה ראשונה שליח להבאה וכי מטי למתא מחסיא הוא שליח לקבל הרי האשה נעשה שליח להבאה וקבלה והבעל להולכה בלבד.
רש"י ור"ח ז"ל סבורין שאין האשה עושה שליח להביא אלא לקבל מפירושיהן בפ' השוכ' את האומנים (ב"מ ע"ו ע"א). והר"ם הספרדי ז"ל כתב שהאשה עושה שליח בין בקבלה בין בהבאה ואין בידי להכריע אלא שדבריו נראין בטעם וכן הסוגיא מוכחת כפשט' ואין לי להאריך ובהלכות גדולות אמרו באשה ומשויה נמי שליח להולכה.

ול"ק כאן בשלו כאן בשל חבירו. פירש"י ז"ל דגבי עירוב אפילו לרבנן ליכא קפידא אלא שמערב לו בפירות חבירו וכן פי' איכא פירי דמגדל ואיכא פירי דשובך בשאמר ערב לי מפירות פלוני שיש לו במגדל ואינו מחוור אלא ה"פ בשלו איכא קפידא אבל א"ל חבירו אני אערו' לך משלי וא"ל ערב בתאנים וער' לו בתמרים ודאי ליכא קפידא שהרי משלו הוא נותן לו ומה שירצה מקבל ממנו ופירי דמגדל ופירי דשובך בשלו ואית בהו קפידא, וזה פי' יפה.

גיטא לא ליהוי עד דמטית למתא מחסיא. איכא למידק וכי מטא מיהא הוי גיטא ואמאי והא לא חזרה שליחות אצל הבעל, ויש לומר דכיון שהבעל לא התנה בכך כלל אלא היא לא הוי שלוחו אלא שלוחה ומתחלה ועד סוף הוא שלוחה עד מתא מחסיא שליח באה ובמתא מחסיא שליח קבלה ובכי הא לא שייך למימר לא חזרה שליחות אצל הבעל, עוד יש לומר דכא לא הוי אלא כקבלה אריכתא דהכי קאמרה ליה קבליה בבבל ולא תגמר הקבלה עד דמטית למתא מחסיא והוה ליה כאומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום.

[בנדפס: הא דאמר רבא [רבה]: הא רבנן דקאמרי קפידא הא רבי אלעזר דאמר מראה מקום היא לו. קשיא לי והא רבי אלעזר נמי לא פליג עלייהו דרבנן אלא בגט וטעמא דידיה משום דאיהו כיון דבעל כרחה מגרשה מראה מקום הוא לו וכדאמרינן לעיל אלמא בעמא מודה להו, ויש לומר דמכל מקום כיון דרבנן אית להו קפידא אפילו בדידה ואף עלגב דבעל כרחה מגרשה ורבי אלעזר לית ליה בהכי שמע מינה דטפי אית קפידא לרבנן מרבי אלעזר וכיון שכן כל היכא דמשלח רוצה לערב באותה רוח דילמא רבי אלעזר דלית ליה קפידא כולי האי, בהא לאו בקפיד אמר ליה לערב בגרוגרות, ואי נמי דהכא נמי לרבי אלעזר בעל כרחין דהא לא מערב אלא למצוה כגון שבא רבו לאותו רוח וכיוצא בה, כדאיתא בעירובין והילכך לאו בקפידא אמר אלא מראה מקום הוא לו. כך נראה לי].

כאן בשלו כאן בשל חבירו. פירשו בתוספות בשלו איכא קפידא אבל בשל חבירו, כלומר בשאמר לו המערב אני אערב לך משלי מן הגרוגרות והלך וערב לו בתמרים בהא ליכא קפידא כיון דמשל עצמו מערב לו למה יקפיד בכך כל מה שנותן לו מקבל ממנו וזה פירוש יפה ולא כן פירש רש"י ז"ל.

מתני': בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וכו'. ירושלמי:

אמר רבי מנא ולא סוף דבר בקולר של סכנה אלא אפילו בקולר של ממון שכל הקולר בחזקה של סכנה. תוספתא: הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה רבן שמעון בן גמליאל אמר אם נפל מעצמו הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו, והתמה [והתימה] בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע בברור שהרוח דחפתו, עד כאן. וזה היפך התוספתא, ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא, ושמא טעות ידי סופר יש בחיבורו של רבינו ז"ל וחסר ממנו אם מיד נפל הרי זה גט כדברי התוספתא, אחר כך מצאתי בהגהות הרב ראב"ד ז"ל שהגיה עליו כך ואמר זה הספק להקר בירושלמי מצא אותו אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט. עד כאן. וכך הוא לשון הירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו נשמיעיניה מן הדא רבן שמעון בן גמליאל אומר אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט וההן על אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו הרי זה גט.

האומר לחברו ערב לי בגרוגרות ועירב לו בתמרים אין עירובו עירוב מפני שקפידא הוא וכן אם אמר לו ערב לי במגדל ועירב לך בשובך או ערב לי בשובך ועירב לו במגדל אינו עירוב כך היא שיטתנו וכן פסקוה גדולי המחברים וכדעת רבא שהעמיד זו שאמרו עירובו עירוב לדעת ר' אלעזר שסובר מראה מקום הוא לו וזו שאמרו אינו עירוב לדעת רבנן דאמרי קפידא הוי והלכה כרבנן ושמא תאמר והלא אף ר' אלעזר מודה דאיהו מדעתיה מגרש קפידא הוי ובעירוב מיהא מדעתו הוא מ"מ לא אמרה ר' אלעזר אלא בגט דארחיה דאיניש למידק ומ"מ יש פוסקים כרב יוסף שתירץ כאן בשלו כאן בשל חברו ורוב מפרשים פירשו בה דבשלו ליכא קפידא שלא אמרו דין קפידא אלא בגט דהכא ניחא ליה דליבזי והכא לא ניחא ליה הא בשל חברו ר"ל שנתן לו חברו רשות לערב בשלו ובתמרים ואמר לו לשלוחו ערב לי בתמרים של פלני שנתן לי רשות בהם והלך ועירב לו בגרוגרות אינו כלום דבהא ודאי בשל חברו קפיד ומגדל ושובך נמי פירושו מפירות של מגדל או של שובך והן של חברו שהרשהו באחת מהן ולפירוש זה יראה שאם עירב הוא בשל חברו במה שלא הרשהו עירובו עירוב שאם לא כן מאי איכא על ידי שלוחו דאינו עירוב ואם כן המערב בגזל עירובו עירוב והדברים רופפים:

ומ"מ לקצת חכמי הדורות ראיתי פי' נאה והוא שכל בשלו יש קפידא אבל כל שאמר לו חברו אני מערב לך בשלי והוא אומר ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות עירובו עירוב שהרי משלו הוא נותן לו ומה שירצה מקבלו הימנו וכן הדין במגדל ושובך שבשלו יש קפידא ובשל חברו על הדרך שהזכרנו אין קפידא ומ"מ כל שחברו הרשהו ערב לך בשלי בתמרים ועירב לו בגרוגרות כל שכן דאיכא קפידא ואינו עירוב אף על ידו ואפי' בדברים ששיעורן שוה לעירוב ולפירוש ראשון יש ללמוד מכאן דין אחר ממה ששאלו מגדל ושובך מאי שלו ומאי של חברו איכא כלומר דאפי' הרשהו חברו לערב במגדל שלו ועירב בשובך ודאי עירובו עירוב ואם כן למדנו שאם הניח אדם עירוב בבית חברו או בחצרו או ברשותו שלא מדעת חברו עירובו עירוב והדברים רופפים:

המשנה החמישית האומר כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו ויתנו פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום מבואר לר"ם:

אמר המאירי האומר ר"ל לעדים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו ויתנו שכל אלו משמען לשם גירושין כתבו גט שהרי הורגל הלשון לקרות לספר כריתות גט סתם וגרשוה שהוא לשון גירושין ואין גירושיה אלא בכתיבה ונתינה ואף מלת גרשוה כולל כתיבה ונתינה כתבו אגרת ותנו לה שהרי נקראת אגרת שבוקין ופירשו בגמרא שאם אמר שלחוה או שבקוה או תרכוה דינן כדין גרשוה אמר להם פטרוה אינו כלום שמא מלשון פטור חובות אומר כן ובגמרא אמרו אמר ר' נתן פטרוה בחרק הפ"א דבריו קיימין מפני שהוא לשון צווי ומ"מ גוזרין אותו מלשון גט פטורין ולא מלשון פטור וחובה וכנגד משנתנו אבל אם אמר פטרוה בפתח הפ"א אינו כלום שהרי לשון עבר הוא ואמר רבא ר' נתן דבבלאה ר"ל שלשונם לשון ארמי דייק בין פיטרוה לפטרוה כלומר שכל שאמרה בלשון צווי הוא גוזרה מלשון ארמי תנא דידן לא דייק ואף בלשון צווי גוזרין אותו מלשון פטור וחובה ושבקוה ותרכוה שאני שאין להם הבנה אחרת:

והלכה כמשנתנו אלא שגדולי המפרשים סוברים דבבבל מיהא הלכה כמותו ושאר הלשונות מיהא אף הם צריך שיהו בלשון צווי ואני תמה שהרי בלשון ארמי אף פטרוה בפתח הפ"א לשון צווי הוא ונראה לפרש פטרוה ר"ל בפתח הפ"א ודגש הטית דבריו קיימים שזהו לשון גט פטורין פטרוה בחרק הפ"א הוא לשון עבר וענינו פטור וחובה ולמשנתנו הואיל ומ"מ משמעו גם כן על לשון פטור וחובה אינו כלום ויש מפרשין פטרוה בחרק הפ"א הוא לשון גט פטורין לר' נתן ופטרוה בפתח הפ"א אף הוא לשון צווי אלא שענינו לויה כמו נפטרו והלכו להם ולמשנתנו אין ביניהם הפרש וכן פרנסוה אינו כלום ואע"פ שאיפשר שהוא כמי שאומר פרנסוה בענין זה כלומר שתמלאו חפצה שמא על צרכי פרנסה הוא אומר וכן עשו לה כנימוס עשו לה כדת עשו לה כראוי אינו כלום וכל מה שכתבנו שלא אמר כלום כתבו גדולי המפרשים אפי' היה מדבר עמה על עסקי גיטה שאם לא כן מאי למימרא וכן אותם שאמרו שכותבין ונותנין דוקא במדבר על עסקי גיטה שאם לא כן גרשוה תרכוה שלחוה מה מועיל והרי מצינו גרש את האמה הזאת שלחו נא זאת מעלי ומ"מ דוקא בשמות אלו שלא הוזכרה בהם כתיבה ונתינה אלא שענינם כולל את שתיהן אבל כתבו אגרת ותנו לה הרי הוא ככתבו גט ותנו לה ודברים אלו יש לדין בהם כפי מה שעיניו רואות ופירשו בגמרא שאם אמר הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הרי זה ספק אם משמען לגירושין או לענין אחר ואין כותבין לה ואם כתבו ונתנו הרי זו ספק מגורשת:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והכונה בה בביאור החלק החמשי גם כן והוא שאמר בראשונה היו אומרין היוצא בקולר ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה ר' שמעון השזורי אומר אף המסוכן אמר הר"ם פי' היוצא בקולר מי שיצא והוא אסור בזיקים לדון אותו אצל השלטון ומפרש הוא אשר ירד בים ויוצא בשירה הולך במדבר כאשר יצא עם חבורה הנה יספיק מאלו באמרם כתבו לבד ואע"פ שלא יאמרו ותנו לפי הענין שהוא רצה שיתנו לה גט ויגרשוהו מדעתו והלכה כר' שמעון שזורי:

אמר המאירי הדבר ידוע שהאומר לשנים כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין אבל אין נותנין לאשתו עד שיאמר להם כתבו ותנו וכמו שאמרו למטה בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ומ"מ בראשונה היו אומרין שהיוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי אומדן הדעת הוא שלנתינה מתכוין אלא שמתוך שהוא בהול אינו משלים את דבורו וכותבין וחותמין ונותנין אע"פ שלא אמר תנו ופירשו בתלמוד המערב לא סוף דבר בקולר של נפשות אלא אף בקולר של ממון שכל קולר סכנה וחזרו לומר כן אף במפרש מן היבשה לים ר"ל בשעה שיוצא מן העיר לילך לדרכו עם השיירה ור' שמעון בן שזורי הוסיף בה אף המסכן וכן הלכה ולא סוף דבר בנוטה למות אלא אף בחולה שכל חולי בחזקת סכנה והראייה שהרי אמרו למטה בריא שאמר כתבו רצה לשחק בה וודאי ר' שמעון בן שזורי היא ואלמא דוקא בריא אבל חולה כותבין ונותנין וכן בפרק ראשון אמרו לא מיתוקמא מתניתין בשכיב מרע והביאו עליה זו של ר' שמעון בן שזורי ואם מסכן דוקא ונוטה למות היה להם להעמידה בשכיב מרע שאינו מסכן ואע"פ שפירשו בתלמוד המערב על זו כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים מפני שסתם הדברים אין אדם מחזיק חולי של סכנה כרוב החליים עד שנמשך בו שלשה ימים הא מכל מקום אם קפץ עליו החולי והכביד מיד כך הוא הדין:

משנה מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רבן שמעון בן גמליאל אמרו חכמים אם מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחפתו אינו גט אמר הר"ם פי' אמרו רצה לשחק כאשר לא יהיה שם ענין יורה על כונתו כמו שיסופר בזה המעשה והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתי אע"פ שלא אמר ויתן הרי אלו יכתבו ויתנו ופירשו בגמרא אע"פ שאין מכירין אותו אלא שפירש להם שמו ושם אשתו ושם עירו ושם עירה ואין חוששין לזיוף כגון שמא אשה היא ויש לה צרה ומכוונת לקלקלה בגט זה שכל שבשעת הסכנה כגון זו שיש לחוש שמא ימות ואם לא עכשו אימתי כותבין אע"פ שאין מכירין אותו שפירש אלא שמ"מ אם הוא בבורות העמוקים צריך שיכונו את הקול אם הוא קול גמור או ערבוב של איזה דמיון ומדברי גדולי המחברים נראה שצריך להעלותו אלא שמ"מ אם אי אפשר להם יכוונו את הקול בכל יכלתם ולמדנו שכל שאין שם שעת סכנה כגון שהוא בארץ אחרת ואין לו מכירין שלענין זה כשעת סכנה הוא שאם לא עכשו אימתי שמא תארע סבה ותעכב וכן מעשים בכל יום:

ולענין מה שכתבנו בכל השומע יכתוב פירשו בפרק המדיר דכיון דאמר יכתוב שליחותיה קא עביד ומכח שליחותו הם כותבים ויש להקשות בה ממה שאמרו בנדרים המודר הנאה מחברו תורם לו תרומתו ופירשוה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום שאם לא כן הרי תרם שלא מדעת ואי אמרת שליחותיה עביד הרי נהנה ממנו אינו כלום דהתם לאו צואה דידיה הוא אלא שהוא כנותן רשות כלו' כל הרוצה יעשה ודיו בכך לענין תורם שלא מדעת דבגלויי דעתא סאגי כמו שאמרו קדושין נ"ב ב' בכלך אצל יפות שאם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה וקצת גדולי הדורות חדשו בדין השומע שאם שמעו רבים אינו כאומר לכלם כתובו אלא אם שמעו שלשה אחד כותב ושנים חותמין ואינו צריך מעמד כלם שלא כל השומע לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים מהם והדברים נראין:

הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו רצה לשחק בה כמו שכתבנו ומעשה בבריא וכו' פירשו בגמרא חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ר"ל שסופו הוכיח שבשעה שאמר כתבו היה דעתו להמית את עצמו אף זה בהול הוא וכל שכתבו ונתנו לה בחייו והרג עצמו מיד או הפיל עצמו לים או השליך עצמו מן הגג הרי זה גט אבל אם באונס כגון שעלה לגג ודחפתו הרוח אינו גט ומעשה בבריא וכו' ואם הדבר ספק אם הפיל עצמו אם דחפתו הרוח כתבו גדולי המחברים שהוא גט עד שיודע שהרוח דחפתו ואף בתלמוד המערב אמרוה כן אלא שמ"מ צריך לפרש בדבריהם דדוקא כשהיה כן לאלתר ולשון תלמוד המערב בזה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו נשמעינה מן הדא אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט ועל אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו הרי זה גט:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת פי' עונת נדרים היא שנה אחת לפני גדלתן דהיינו כל שנת י"ב לנקבה וכל שנת י"ג לזכר כדתנן בנדה שנדריהן נבדקין אם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו נדריהן נדר והקדשן הקדש והכא בזכרים מיירי דכל ג' מדות בקטנים מיירי ואמרי' בהו וכנגדן בקטנה והכי נמי בקטנים מיירי דעונת נדרים דידהו בני י"ב שנה ויום א' כל שנת י"ג נדריהן נבדקין וכנגדן בקטנה כשהיא בת י"ב שנים ויום א' היא אשה גמורה וחולצת עיין בערך נ"ו בס"ה ולמכור בנכסי אביו דהיינו הקרקעות כקטן חשיב עד שיהא בן כ':

מתני' קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה אם אין לה אב לידה ממש ואם יש לה אב ליד אביה כדפרשי' לעיל שאין יד לקטנה לקבל גיטה בחיי אביה בלא רשותו:

האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול פי' דהוי קפידא כי הוא חפץ לבזותה באותו מקום וכיון ששינה דעתו בטל שליחותו. הרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר כשר פי' דלא הוי קפידא אלא מראה מקום הוא לו:

האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר פסול פי' דהוי קפידא שלא רצת להתבזות כ"א באותו מקום וכיון ששינה על דעתה בטלה שליחותו ור' אלעזר מכשיר:

ור' אלעזר מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי איש דמדעתו הוא דמגרש הוי קפידא אבל אשה דבין מדעתה בין בעל כרחה מיגרשה מראה מקום היא לו והלכה כת"ק דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דמילתא דר' אלעזר איתוקמה בשיטה בפ' גט פשוט:

הבא לי גיטי ממקום פלוני והביאו לה ממקום אחר כשר פי' דשליחות להולכה בעל קעביד ליה ולא אשה והילכך אע"ג דקאמרה אין בכך כלום שאין זה שליחותה אלא שליחות הבעל:

הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה. פי' שלא עשאתו שליח לקבלה שתהא מתגרשת בקבלתו אלא הזמנה בעלמא עשתה. לך במקום פלוני ואם בעלי רוצה לשלוח לי גיטי הביאוהו לי התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד. פי' דשמא משעה שיצא פגע בבעלה ונתנו לו והיא מתגרשת בקבלתו. התקבל לי גיטי במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע לאותו מקום. פי' דכיון דקבעה לו מקום קפידא הוי ואם יקבלנו במקום אחר לא הוי גיטא הילכך אוכלת בתרומה עד שיגיע שליח לאותו מקום ור' אלעזר אוסר ור' אלעזר לטעמיה דאמר מראה מקום היא לו ואם קבלו לה במקום אחר כשר הלכך יש לחוש שמא פגע בבעל וקבלו לה:

מתני' האומר כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו ויתנו פי' שכל אלו לשון גירושין הן ונהגו העולם לקרוא לגט אגרת מפני שכתוב בו ואגרת שבוקים והלך אחר לשון בני אדם פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. פי' אע"פ שכתוב בגט גט פטורין י"ל לשון פטור חוב הוא להקל מעליה חובו שחייבת. פרנסוה נמי י"ל לשון פרנסה של מזון וכמו הוא. גם כנימוס וכראוי י"ל כחק הנשים וכראוי להם ממזונות וכסות:

ת"ר שלחוה שבקוה תרכוה הרי אלו יכתבו ויתנו פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום בראשונה היו אומרים היוצא בקולאר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו פי' לקמן תנן הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מפני שלא אמר כתבו ותנו אבל היוצא בקולאר ליהרג ואמר כתבו מתוך שהוא בהול על מיתתו לא הספיק לגמור כל דבריו ואנן סהדי דכתבו ותנו רצה לומר אלא מתוך פחדו נקצרה לשונו ודוקא היוצא בקולר אבל איניש אחרינא לא עד שיאמר כתבו ותנו חזרו לומר אף המפרש בספינה (בפילגוס) לילך לארץ רחוקה והיוצא בשיירא לילך במדבר גם אלה בהולים הם ואינן יכולין לגמור כל דבריהם ובכתבו בלבד שאמרו הרי אלו יכתבו ויתנו ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן פי' אף החולה גם הוא טרוד בחליו וקשה לו להרבות דברים ואנן סהדי כשאמר כתבו גם תנו רצה לומר אלא מחמת חליו נקצרה לשונו והרי אלו יכתבו ויתנו והלכתא כר' שמעון שזורי דאמרינן בהקומץ בתרא הלכה כר' שמעון שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי. גניבא יוצא בקולר הוה כי קנפיק אמר להו [הבו] ד' מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פקוד א"ר זירא דרא ר' אבינא לסלתיה וליזיל לגביה דרב הונא רביה פי' ישים מזונותיו בסלו וילך אצל רב הונא רבו והוא יקיים מתנתו אע"פ שהיתה בדבור בעלמא בלא קנין דאמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר פי' שכיב מרע שנתן גט לאשתו סתם אע"פ שלא אמר אם מתי אם הבריא ועמד מחליו חוזר בו וגיטו בטל דאנן סהדי דלא יהב לה גיטא אלא מחמת פחד מיתה ושלא תהא זקוקה ליבם כדאמרי' במתנתו שאם עמד חוזר בו הכי נמי אמרי' בגיטו:

תד"ה גיטא לא כו' כדאמרינן בפרק ב' א"נ מבבל ועד מתא מחסיא הוי הכל שליח לקבלה כו' עכ"ל בפשיטות הוה מצי לשנויי הכא כדבעי למימר בספ"ב באומר לה לא תתגרשי בו אלא בפני בית דין פלוני והתם אדחי ליה הך אוקמתא משום דלא הוה צריכה למימר בפני נכתב ובפני נחתם אבל הכא מצי קאי האי שינוייא באומר לא תתגרש בו אלא בבית דין של מתא מחסיא וקושטא הוא דלא בעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ודו"ק:

בד"ה הא והא רבנן כו' דלא משמע כלל דפליג רב יוסף אסוגיא דלעיל כו' עכ"ל ר"ל דלפי הסוגיא דתלמודא משמע דלא בא רב יוסף לחדש בתרוצו אלא דהך נמי דמוקמת לה כר"א אתיא נמי כרבנן ובשל חברו אבל בהך דמוקמא לה לעיל כרבנן לא פליג רב יוסף וסבר נמי לרבנן דהוי קפידא בעירוב שלו כמו באשה כדאוקמא לעיל ולא ניחא להו לקיים פרש"י ולעיל רבה נמי דמוקי להו הא כר"א הא כרבנן היינו כולהו בשל חבירו והשתא שפיר בא לחדש רב יוסף בתירוצו כאן בשלו דהך דמוקמא לה נמי כר"א אתיא כרבנן ובשלו דזה ודאי אין סברא לומר דיסבור ר"א בשל חבירו אין קפידא דהא מודה ר"א בבעל דהוי קפידא כמ"ש לקמן ודו"ק:

בא"ד וכן בפרק השליח הבא לי מן החלון כו' דקפידא הוי עכ"ל כצ"ל קצת קשה מהך מתניתין ה"ל לדחויי פרש"י דבשלו אפילו לרבנן לא הוי קפידא לרב יוסף תקשי ליה לרב יוסף דא"כ הך מתניתין דמעילה דס"ל בהדיא דבשלו הוי קפידא דלא כמאן ודו"ק:

גמרא ל"צ דא"ל זיל למזרח דאיתיה במזרח כו'. לכאורה בכזה אף לרבנן כשר אם קבלהו במערב כמו הרי היא במקום פלוני דמתניתין. וא"כ בזה הוה פלוגתא חדשה אם חיישינן למיגס גאיס ולא בארוהו הפוסקים. וכן מלישנא דמתניתין משמע דל"פ רק בפלוגתא ראשונה ואזלי לשיטתייהו. וגי' הר"ן היא ל"צ דאיתיה לבעל במזרח וא"ל זיל במזרח וכ"ה בתוי"ט והיא נכונה. אבל מ"מ משמע דגם רבנן ל"פ על חששא זו ונ"מ באמרה התקבל סתם וג"ז לא בארו הפוסקי':

שם דלמא כו' מיגס גאיס. לר"ח לעיל (סג ב) המ"ל חששה היותר קרובה דילמא שויא הבעל שליח להולכה. וכן אפי' לרב ללישנא דבזיון היכא דלא קפיד כפי שכ' התוס' שם:

רש"י ד"ה דהא מראה מקום. דא"ר אלעזר. כצ"ל בל"י:

רש"י ד"ה הא והא רבנן. דהתם ניחא לה כו'. כצ"ל וכ"ה בתוס':

תד"ה גיטא. והא לא חזרה שליחות כו'. עי' לעיל (סג ב ושם):

תד"ה הא. ולכך נל"פ כו' אבל בשל חבירו כו'. נראה דלפ"ז קושיית אביי ממגדל ושובך מאי שלו וש"ח איכא. היינו דגם בשלו אין קפידא ומקשה גם לרבה ודוחק:

בא"ד וכן בפ' השליח הבא כו'. כצ"ל:

גמ' ר"נ דבבלאה הוא דייק כו'. כצ"ל בל"ו וכ"ה בר"ן ועפרש"י ופי' לפירושו דשרש פטר לא מצינו במקרא בבנין הכבד. ולכן אם אמר בבנין זה ודאי כוון ללשון ארמי דמשמשין בו לענין גט מיהו ק"ק דהא גם בא"י היו משמשין בו בנוסח הגט כדלקמן (פה ב) במשנה. וה"נ מזה ראיה לספרים דל"ג שם במשנה גט פטורין הביאו התוס' שם וכן הרי"ף והרא"ש ל"ג שם במשנה. ואולי י"ל דר"י שנה כן לתלמידיו שמבבל וכמש"כ התוס' לקמן (פד ב):

רש"י ד"ה כתבו איגרת. גם זה לשון גט. כ"ה ברש"י שבאלפסי:

רש"י ד"ה המסוכן. חולה. התוי"ט גמגם בזה ע"ש. ובירושלמי הביאו הרא"ש איתא תני אף החולה וכ"מ ממשנה דלקמן הבריא שאמר כו' משמע דוקא בריא:

גמ' תנא דידן דבר ארץ ישראל וכו'. נ״ב נ"ל שאין הכונה לומר שבא"י לא היו מדקדקין בלשון עברית כראוי כמו בני בבל דודאי אפכא משמע. אלא הכי הוא דקאמר ר"ן דבבלאה הוא (לא דייק לישנא) משום הכי דייק בין פיטרוה דדייק לה בחירי״ק מושך יו"ד לפטרוה בלא יו"ד כדי להבדילם. אבל בר א"י דייק לישנא טפי לא דייק בין פיטרוה לפטרוהו דבין ביו״ד בין בלא יו"ד משכחת לה דלא אמר כלום דכי אמר פטרוה בדגש לשון עבר הוא מהכבד וכי אמר מהקל פְטָרוּהָ נמי לא אמר מידי דהא נמי לשון עבר וכי אמר בלשון צווי מהקל בחיר"ק פִטְרוּהָ(כמו וקבורה דאיזבל) ודאי מהני וכן בצווי. מהכבד פַטְרוּהָ במשקל פַקֵדוּהָ פַקְדוּהָ:

בראשונה היו אומרים היוצא בקולר. פירש"י ליהרג למלכות. ובירושלמי איתא בהדיא אפי' מחמת ממון והטעם דהרי הוה כתוא מכמר ומשום הכי מסור אפילו על עסקי ממון דמו מותר משום דמפילו כתוא מכמר. ונ"ל גם רש"י לא פי' כן אלא לבראשונה טרם אמרו המפרש ויוצא בשיירא אז לא הקילו אלא ביוצא ליהרג אבל משחזרו ואמרו המפרש מכ"ש היוצא בקולר מחמת ממון. ונ"ל לענין גט הוה המאבד עצמו לדעת ק"ו מאלו דמתני' דהנהו כולי' אפשר שאינו מיאש עצמו לגמרי ואפי' חרב חדה מונחת אינו מתיאש מרחמים שמים אפ"ה אמרו חכמים דעתו שנתבלבל ולא סיים דבריו לומר תנו כש"כ מאבד עצמו שהסכים והחליט דעתו למיתה ולא אצטריך מתני' דלקמן אלא לאשמועינן דהוכיח סופו על תחילתו אמרינן. וזה פשוט לפע"ד אבל הא קמבעי' לי לענין דברי שכ"מ ומתנתו ככתובים וכמסורין אי נימא גם הוא בכלל דברי ר"ה מתנתו כגטו או נימא הא טעמא משום שלא תיטרף דעתו והכא תיטרף ותיטרף ולא יאבד עצמו ומהיכי תיתי לעשות תקנה למאבדין עצמן לדעת. והא דאחיתופל במס' ב"ב קמ"ז ע"א דמייתי ר"ן בשמעתין היינו להס"ד דהתם דמתנת שכ"מ דאורייתא אבל למסקנא דהוא מדרבנן משום שלא תיטרף דעתו לא ילפינן מאחיתופל והתם לא בחילוק נכסיו על פיו בלי קנין מיירי אלא שהקנה לכל א' כדינו וצ"ע לדינא:

ר"ש שזורי אומר אף המסוכן. במס' ב"ב קמ"ו ע"ב ס"ל לר"נ דמר"ש שזורי ומחלוקתו ילפינן דאזלינן בתר אומדנא וה"ה במתנת שכ"מ ורב ששת פליג וסבירא לי' הכא לאו משום אומדנא אלא משום דאמר כתבו. פירוש דכ' תוס' בקדושין מ"ט ע"ב דאיכא דברי' דבעי' תנאי כפול ואפי' מכלל הן לא נשמע לאו ומכלל לאו לא נשמע הן. ויש דברים דבדבור בעלמא סגי דהוה גילוי דעת. ויש דברים אפי' דיבורא לא בעי' אלא אזלינן בתר אומדנא ע"ש וס"ל לרב ששת דהכא לאו מטעם אומדנא אלא דאיכא דיבור דאמר כתבו והוה גילוי דעת שרוצה ליתן גט והא בדברי לא מהני משום דאיכא הוכחה בהיפוך למה גאיז דיבורי' ולא סיים תנו אבל ד' אלו דמשנתינו אין לנו הוכחה להיפוך כי טרודים בנסיעתם וקיצרו דבריהם וממילא ה"ל גילוי דעת ולא משום אומדנא כלל. ור"נ התם ס"ל דכתבו לאו התחלת דיבור דתנו הוא וליכא משום גילוי דעת דנימא רצה לשחק בה ובד' דמתני' אומדנא הוא דכיון דהמות מוכן לפניהם אין אדם משחק בשעת מיתה ועיין לשון ר"ן דשמעתין ורשב"ם דב"ב שם ולר"נ כל ספיקא דמתילד מבטלין האומדנא כמ"ש הרא"ש פ' מי שמת סימן כ"א ע"ש. ועי' ב"ש סימן קמ"א ס"ק כ"ד ע"ש. ועיין לקמן פ"א ע"א אי קורין לכתיבה נתינה. ונראה דר"ה דאמר גטו כמתנתו ה"ז בא ללמוד ונמצא למד דס"ל כר"נ התם לגבי' רב ששת דילפינן מתנת ש"מ מגטו כי היכי דאזלינן בתר אומדנא בגטו ה"ה במתנת שכ"מ דככותבין ומסורין. והדר יליף גיטו ממתנתו דאם עמד חוזר ובהך סברא לא פליג שום אמורא אדר"ה דגטו כמתנתו מדינא אלא דלא קיי"ל בהא דעקרו רבנן לקידושין מיני' משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה אבל בעיקור סברא דגטו כמו מתנתו לענין אומדנא דברי ר"ה שרירין וקיימין. ושוב ילפינן מיני' דמתנתו כגטו פי' כיון דע"כ מוכח דטעמא דמשנתינו לאו משום גילוי דעת כרב ששת דא"כ אין ענין אומדנא לכאן אע"כ כתבו לאו דבורא הוא כלל דכמשחק הוא ומשנתינו משום אומדנא דאין משחק בשעת מיתה ש"מ ס"ל דהני ד' מחשבת מיתה מעותד במחשבותיהם א"כ ממילא שייך גזירת טירוף דעת וה"ל ככל מתנת שכ"מ דדבריו ככתובין ומסורים דמי. ובזה דברי ר"ה ושקלא וטרי' דש"ס כפתור ופרח:

רש"י בד"ה הא והא רבנן ואינהו נמי לא אמור קפידא אלא דהתם ניחא ליה דתיתזל כו' עכ"ל. ולפ"ז הא דאמר אביי בפרק גט פשוט דרשב"ג ור"א אמרו דבר אחד היינו משום דאביי לית ליה בשמעתין האי דרב יוסף אלא כרבה ס"ל דרבנן סברי בכל ענין אמרינן בבעל דקפידא הוי דאי לרב יוסף איכא למימר דרבנן דהכא נמי כרשב"ג ס"ל כיון דלענין פשוט ומקושר ע"כ לא שייך קפידא דאי שייך קפידא א"כ ר"א נמי לא ס"ל כרשב"ג דהא ר"א מודה בבעל דקפידא הוי היכא דשייך קפידא כדאמרינן לעיל ועי"ל דהא דקאמר אביי התם רשב"ג ור"א אמרו דבר אחד היינו דלרבנן דר"א לא מוכח להדיא דסברי מראה מקום הוא היכא דלא שייך קפידא משא"כ לר"א ס"ל דבאשה הוי קפידא אע"ג דבע"כ מיגרשא כ"ש בבעל לענין פשוט ומקושר וכה"ג פרש"י ז"ל בפ' במה אשה דף ס"ו גבי הא דאמר אביי ורשב"א ס"ל כל מידי דמיגניא לא אתי לאחוויי ע"ש:

תוספות בד"ה הא והא רבנן כו' וכן בפרק הנהנה כו' עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דמההיא הוי מצי לדחויי פרש"י דא"כ לרב יוסף הוי האי דנהנה דלא כמאן ע"ש. ולמאי דפרישית לק"מ דאיכא למימר דההיא דהנהנה אתיא כרבנן דרשב"ג בפשוט ומקושר דסברי דאע"ג דלא שייך התם שום קפידא כדפרישית אפ"ה לא אמרינן מראה מקום הוא והא דמקשה אביי בשמעתין לר' יוסף מההיא דעירב במגדל ועירב בשובך ולא מוקי לההיא דאינו עירוב כרבנן דרשב"ג בפשוט ומקושר היינו משום דלדבריו דרבי יוסף מקשה דלא ניחא ליה לר"י לאוקמי ברייתות דעירובין כתנאי מדלא מוקי נמי ברייתא דגרוגרות ותמרים כתנאי דרשב"ג ורבנן דפשוט ומקושר אע"כ דר"י בעי לאוקמי כולהו ברייתות דעירב ככ"ע וא"כ מקשה שפיר כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ותימה דבסוף המפקיד גבי כשותא משמע דלא הוי קפידא כו' עכ"ל. ותמיהתם בזה אינו מובן לי דנהי דמשמע הכא דהוי קפידא היינו לענין שנתבטל השליחות כיון שעבר על דעת המשלח אבל התם לענין תשלומין מצינן למימר שפיר דהסרסיא לא הוי פושע בהכי כיון דלא א"ל מהאי תירמי ומהאי לא תירמי ונהי דנתבטל' השליחות אכתי מהיכא תיתי יתחייב בתשלומין שהרי לא קיבל עליו שום שמירה וכשואל שלא מדעת נמי לא הוי כיון שהוא סובר דהכל של בעה"ב מדלא א"ל מהאי לא תירמי וצ"ע:

משנה רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן ופרש"י חולה. משמע דכל חולה במשמע דהיינו סתם שכ"מ וכן משמע קצת מהא דאמרינן בסמוך גיטו כמתנתו והתם אסתם שכ"מ קאי כדפרש"י ז"ל לקמן וכי היכא דאמרי' בכל ש"מ אם עמד חוזר במתנת שכ"מ בכולה ה"ה לענין הא דדייקינן מה גיטו אף ע"ג דלא פריש כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה וכיון דלקושטא דמילתא כל מתנת שכ"מ בכולה לא בעי קנין ממילא דבגיטין נמי כל שכ"מ כיון דאמר כתבו אע"ג דלא קאמר תנו כן נראה מל' רש"י ז"ל אבל מל' הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל וכל הפוסקים ומפרשים משמע דמסוכן היינו שקפץ עליו החולי פתאום והו"ל כמצוה מחמת מיתה ולפי שהוא בהול ואימת מיתה עליו מש"ה סובר רבי שמעון שזורי דכשאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו משא"כ בסתם שכ"מ לא אמרינן הכי ולפ"ז הא דאמרי' בסמוך גיטו כמתנתו אמצוה מחמת מיתה קאי כמו שאפרש בסמוך. ואי תיקשי א"כ הא דאמרינן לעיל דף י"ג בפ"ק דהא דלא מוקי מתניתין דאומר תנו מנה לפלוני בשכ"מ היינו משום דרישא תן גט זה לאשתי לא מיתוקמא בשכ"מ דאי בשכ"מ מאי איריא תנו אפי' כתבו נמי דקי"ל כר"ש שזורי ואכתי אמאי לא מוקי מתני' בסתם שכיב מרע שאינו מסוכן אלא דלק"מ דסיפא באמר תנו מנה לפלוני ע"כ אי בעינן לאוקמי בשכ"מ ע"כ היינו במסוכן דהוה ליה מצוה מחמת מיתה דאי בסתם שכ"מ הו"ל מתנת שכ"מ במקצת דבעי קנין ומתניתין ע"כ איירי בלא קנין דומיא דגיטין כדדייקינן בפרק מי שמת דף קנ"א ומוקמינן לה במצווה מחמת מיתה וא"כ קאמר שפיר דרישא לא מיתוקמא בכה"ג בשכ"מ שהוא מסוכן דא"כ מאי איריא תנו אפילו כתבו נמי כנ"ל ול' הר"ן ז"ל בשמעתין צ"ע בזה וע' בסמוך:

(סה ב) הא והא רבנן כאן בשלו כאן בשל חבירו.—יש לפרש בשלו הוא מקפיד, אבל אם חבירו מערב עליו אינו מקפיד בשל חבירו.

דהא מראה מקום היא לו. דאמר רבי אלעזר לעיל אשה כיון דלאו בדידה תליא קביעות מקומה לא הויא קפידא אלא כמראה מקום: לא צריכא. הא דאיצטריך למיתני אוסר מיד אלא דאיתיה לבעל במזרח והאי שליח אזיל למערב: מהו דתימא. לא תתסר מיד דהא למערב ליתיה לבעל דניחוש דלמא משכח ליה באורחיה בצאתו מן העיר: מיגס גייס ביה. פוגע בו: ערב לי בתמרים. לסוף אלפים של תחום: הא רבנן. דאמרי לעיל גבי דידה אע''ג דלא בדידה תליא ולא איכפת לה אמרי' כל מאי דאמר איניש לשלוחיה אי שני לאו שלוחיה הוא ה''נ אין עירובו עירוב: מראה מקום הוא לו. במידי דליכא פסידא ולא איכפת ליה: הא והא רבנן. ואינהו נמי לא אמור קפידא אלא גבי אשה דהתם ניחא ליה דתיתזל ולאו בדוכתא אחרינא והנך מתנייתא כאן בשלו עירובו עירוב דלא איכפת ליה והאי דקתני אינו עירוב כגון דיהב ליה חבריה רשות לערובי מתמרים דידיה ואמר לו האיך לשלוחיה ערב לי בתמרים דפלוני דהכא ודאי קפידא הוא דבגרוגרות דחבריה לית ליה רשותא: במגדל. קא סלקא דעתין הנח לי עירובי במגדל שבסוף אלפים: מאי שלו ומאי של חבירו איכא. דמקפיד מי מקפיד ההוא חבריה אי מנח ליה בהאי או בהאי: פירי דמגדל. במגדל דקתני לאו לאתנוחיה הוא אלא ערב לי מפירות פלוני שיש לו במגדל: מתני' כתבו גט ותנו לאשתי. לשון בני אדם הוא כבר החזיקו בו לקרות לספר כריתות אשה גט: גרשוה. נמי כבר נהגו לקרות גירושין: כתבו איגרת ותנו לה. גם זה לשון הגט שכותבין בו ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואיגרת שבוקין: פטרוה לא אמר כלום. דדלמא לשון פטור וחובה להקל מעליה חובות שחייבת: פרנסוה. כל לשון פרנסה לשון עשיית צרכיה הוא קונדיי''ר בלע''ז כמו לפרנסה שמין באב (כתובות דף סח.) וכמו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות (שם דף סט.) הלכך לא ידעינן אי צורכי גט הוא שלא תהא זקוקה ליבם או צורכי מלבוש וכסות הוא: כנימוס. כחוק לא ידעינן אי חק גט אי חק מזון וכסות וכן כראוי: גמ' שלחוה. לשון ושלחה מביתו (דברים כד) נקט האי גברא: שבקוה. לשון אגרת שבוקין: תרכוה. לשון תרוכין גירושין: ר' נתן אומר פיטרוה דבריו קיימין. לשון גט פטורין כך שמעתי ולי נראה הפוך פטרוה שעל כרחך בלשון צואה הוא כמו שלחוה וכמו דברו שברו הוא לשון גט פטורין שהוא דגש פיטרוה שבלשון צוואה הוא רפי כמו אמרו שלחו מכם (בראשית מב) שמעו מלכים (שופטים ה) אף פיטרוה הוא לשון פטור וחובה דאי לשון פטורין היה לו להדגיש פטרוה: רבי נתן דבבלאה הוא. שבא מבבל כדאמרינן בבבא בתרא (דף קלא.) והעזתי פני בנתן הבבלי: ודייק בין פיטרוה לפטרוה. שמספרין פעמים בלשון ארמי ופעמים בלשון עברי הלכך כי אמר פטרוה לשון גט פטורין הוא שהדגיש וסיפר בלשון ארמי וכי אמר פיטרוה סיפר בלשון עברי ואמר לשון פטור וחובה: תנא דידן דבר ארעא דישראל הוא. וכל סיפורו לשון עברי לא דייק בין פטרוה ובין פיטרוה ולאו לגט פיטורין איכוון דפיטורין לשון ארמי הוא תרגום של שילוח: הוציאוה מהו. מי אמרי' לישנא דקרא נקט ויצאה מביתו (דברים כד) או דילמא לאו לישנא דקרא הוא דלא כתיב והוציאה מביתו אלא ויצאה היא מעצמה: עזבוה מהו. לשון איגרת שיבוקין הוא או דלמא כיון דלאו לשון עזיבה כתבינן בגט לאו לישנא דגיטא הוא: התירוה מהו. לשון מותרת לכל אדם הוא או לשון התרת נדרים או התרת חגורה: פשוט מיהא. מתניתא חדא מהני בעיין עשו לה כדת לא אמר כלום: מתני' היוצא בקולר. ליהרג למלכות: ואמר כתבו. אע''פ שלא אמר תנו: יכתבו ויתנו. דאגב פחדיה טריד ולא פריש: המפרש. לים: והיוצא בשיירא. למדברות: המסוכן. חולה: גמ' מחמרא. מיין שיש לי:

גיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא. וא''ת ואם אינה רוצה שיהא גט עד מתא מחסיא גם כשיגיע למתא מחסיא לא יהא גט דהא אינו מקבלו שם מיד הבעל והוי כמו טלי גט מעל גבי קרקע ואי מיירי כשהבעל עושהו שליח להולכה עד מתא מחסיא ושם הוי שליח לקבלה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וי''ל דמיירי דא''ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבליה כדאמרי' בפ' שני (לעיל דף כד.) א''נ מבבל ועד מתא מחסיא הוי הכל שליח לקבלה והוי כאומר לאשה ה''ז גיטך ולא תתגרשי בו עד לאחר ל' יום. רבינו יצחק ב''ר מאיר: הא והא רבנן. פי' בקונטרס דלרבנן נמי לא הוי קפידא אלא גבי אשה משום דהתם ניחא ליה דתיתזיל ולא בדוכתא אחרינא אבל גבי עירוב בשלו לא איכפת ליה והא דקתני אינו עירוב בשל חבירו כגון דיהיב ליה חבריה רשותא לערב בתמרים דידיה דהכא ודאי קפידא הויא דבגרוגרות דחבריה לית ליה רשותא וקשה דלא משמע כלל דפליג רב יוסף אסוגיא דלעיל דסבר דלרבנן הוי קפידא בעירוב שלו כמו באשה ולא בא רב יוסף לחדש אלא בשל חבירו ועוד דא''כ הל''ל הא והא ככולי עלמא דרבי אלעזר נמי מודה בשל חבירו דהויא קפידא כמו בבעל דמודה ר''א דהוי קפידא ולכך נראה לפרש דשלו הוי קפידא אבל בשל חבירו דהוי בשל שליח בכל מה שירצה השליח יערב לו כיון דמערב לו בפירותיו וא''ת השתא משמע דלרבנן בשלו הוי קפידא גם לרב יוסף כדפירשנו וכן בפ' (הנהנה) [השליח] (מעילה דף כא.) הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא שליח מעל משום דלא עשה שליח שליחותו דקפידא הוי ותימה דבסוף המפקיד (ב''מ דף מב:) גבי כשותא משמע דלא הוי קפידא משום דלא אמר לו מהאי רמי ומהאי לא רמי ואין נראה לומר דאתיא לרבי אלעזר דהכא דהילכתא כוותיה דקאי רשב''ג בשיטתיה בפ' גט פשוט (ב''ב דף קסה.) מדלא מייתי לה התם בהמפקיד ונראה דהכא ודאי שהזכיר תמרים וגרוגרות והזכיר חלון ודלוסקמא לא היה מזכיר אם לא שהיה מקפיד אבל בהמפקיד דאחוי לסרסיה היכן כשות שלו מונח והוו התם תרי כריא דכשותא וגם אין רגילין להקפיד כיון שהכל מין אחד הא לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה שיהא לאחרים כשות בביתו של זה: מאי שלו ושל חבירו איכא. לא בעי לשנויי הא דתניא עירובו עירוב בסמוכין זה לזה והא דתניא אין עירובו עירוב במרוחקין זה מזה דא''כ אפי' שובך ושובך נמי ועוד דניחא ליה לשנויי הכל בחד גוונא: