גיטין סה ע"א

דף סה - א

ומבארינן: רב חיננא היה יכול להשיב: כל דבר דתקון רבנן -  כעין דאורייתא תקון את גדרי התקנה. ואם מדאורייתא לא היה יכול קטן לזכות לאחרים, לא היו אומרים חכמים שתועיל זכייתו אפילו לא לענין דין דרבנן.

ואידך - רב חיננא וורדאן, מדוע שתק ולא השיב כן?

משום שהוא סבור, כי אמרינן [אימתי אומרים] "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון" - דווקא במילתא [בתקנה] דאית [שיש] לה עיקר מן התורה, שעיקר הדין הוא מן התורה, וחכמים רק הוסיפו בו תקנות.

אבל מילתא [תקנה] שתקנו רבנן, דלית [שאין] לה עיקר מן התורה כמו עירוב חצירות ושיתוף מבואות - לא תיקנו את תקנתם כעין של תורה.

ואם כן, יכול להיות שתקנו חכמים שיוכל קטן לזכות לאחרים, אף על פי שמדאורייתא אינו יכול לזכות לאחרים.

מתיב רב אויא עוד קושיה על דברי שמואל, וכפי שפירשם רב חסדא, שקטן אינו זוכה כלל עבור אחרים.

ממה ששנינו במסכת מעשר שני [ד ד]: מערימין על מעשר שני כדי שלא יצטרך הפודה אותו להוסיף חומש על שוויו.

שכן אם בעל המעשר עצמו הוא הפודה - חייב הוא להוסיף חומש על פדיונו, ואילו על פדיית מעשר שני של אחרים הוא אינו מוסיף חומש.

כיצד הוא מערים שלא להוסיף חומש בפדיית מעשר שני?

אומר אדם לבנו ובתו הגדולים, או לעבדו ושפחתו העברים: הא לכם מעות הללו, ופדו בהן מעשר שני זה.

האב מזכה להם המעות, והם פודים את המעשר שני במעות הללו, ואינם מוסיפים חומש, לפי שהם נחשבים לאנשים אחרים לגביו.

ולאחר שפדו את המעשר שני, הם מחזירים לו את הפירות, שהרי הם סמוכים על שולחנו, ושלהם שלו ^[1] הוא.

[ואוכלו בלא להוסיף על הפדיה חומש].

והוינן בה: האי שפחה עברית שפודה את המעשר שני, היכי דמי - באיזה שפחה מדובר?

אי מדובר בשפחה דאתיא [שכבר הביאה] ב' שערות, אם כן היא כבר גדולה, ומאי בעיא גביה [מה היא עושה אצלו] שהרי היא יוצאת לחירות בסימני גדלות?

אלא לאו מדובר בשפחה קטנה דלא אתיא [שלא הביאה עדיין] ב' שערות! משמע מכאן, שאף קטנה יכולה לזכות לאחרים, שהרי היא פודה במעות מעשר שני של האדון ^[2].

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן - במשנה במסכת מעשר שני מדובר במעשר שני בזמן הזה, שהוא רק מדרבנן, ובדין דרבנן הקלו חכמים שתועיל זכיית קטן לאחרים, ואין להוכיח מכאן לדאורייתא.

ומקשינן: ואמה העבריה בזמן הזה - מי איכא?

והתניא בברייתא: אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ואם כן כבר בטל דין עבד עברי עוד לפני ימי בית שני, כשבטל היובל, וכל שכן בזמן הזה!

ואם המשנה מדברת בשפחה כנענית, על כרחך מדובר בזמן שהיובל נוהג, ואז דין מעשר שני הוא מדאורייתא.

אלא צריך להעמיד, שמדובר במעשר שני מפירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב, שכל חיוב המעשר הוא רק מדרבנן.

ולכן מה שמועיל פדית השפחה הקטנה לאחרים, אינו סתירה למה שביאר רב חסדא בדברי שמואל שלא מועלת זכית הקטן לאחרים בדבר שהוא דאורייתא.

אמר רבא, ג' מדות חלוקות בזכיית קטן:

א. קטן כזה שאם נותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו,

זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים.

וכנגדן בקטנה, בהבנה כזאת, נחשבת כיודעת לשמור קידושיה - והרי היא מתקדשת על ידי אמה או אחיה קדושין מדברי סופרים, בהסכמתה, ולהתרת קידושין אלו צריכה למיאון, כמבואר ביבמות [קז ב], שכל קטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה אפילו למאן, וזו יודעת כבר לשמור קידושיה, והיא צריכה למאן כדי לצאת מבעלה.

וכן היא מתקדשת על ידי עצמה ב"קידושי מיאון", מדרבנן, אם היא יתומה ^[3].

ב. הפעוטות, בגיל שש עד שמונה - מקחן מקח, וממכרן ממכר במטלטלין, כמבואר בפרק הניזקין [לעיל נט א].

וכנגדן בקטנה, כשהגיעה לגיל הזה, היא בגדר "משלחה, ואינה חוזרת", והרי היא מתגרשת בקבלתה את הגט, אפילו שנתקדשה בקידושי אביה ומת האב, שקידושיה מן התורה.

ג. הגיעו ל"עונת נדרים", דהיינו שנה אחת לפני גדלותם, נדריהם נבדקין, ואם יודעים לומר לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו - נדריהן נדר והקדשן הקדש, כמבואר במסכת נדה [דף מה, ב].

וכנגדן בקטנה, כשהגיעה לגיל זה, והביאה שתי שערות - חולצת, ואפשר לסמוך על סימנים אלו, ואין הם שערות של שומא בעלמא,

אבל קודם זמן זה, קטנה היא, ואין סימניה סימנים, ואינה חולצת, לפי שכתוב בפרשת חליצה "איש" ומקישים "אשה" ל"איש", שצריכה להיות גדולה לחליצה. ^[4]

ד. ולענין למכור קרקעות בנכסי אביו, נחשב קטן עד שיהא בן עשרים ^[5].

מתניתין:

קטנה שאמרה לשליח: התקבל לי גיטי, שעשתה אותו שליח לקבלה; וכגון שהיא יתומה מאביה ויכולה לשמור את גיטה, אינו גט עד שיגיע גט לידה ממש, כי מה שעשתה אותו שליח לקבלה אינו מועיל ^[6].

לפיכך, אם רצה הבעל לחזור בו מהגט לאחר שמסרו לשליח וקודם שיגיע לידה - יחזור.

והטעם, משום שאין קטן עושה שליח, ולכן השליח אינו נחשב שליח קבלה כדי שהאשה תתגרש מיד עם קבלת הגט, אלא הוא שליח הולכה של הבעל בלבד, ומתגרשת בגט רק כשמגיע לידה.

ואם אביה של הקטנה קיים, ואמר לו אביה לשליח: צא למקום הארוס של בתי והתקבל לבתי גיטה, דינו של השליח הוא כדין שליח לקבלה, ולאחר שנתן הבעל את הגט לשליח, אם רצה הבעל לחזור - לא יחזור, שידו של השליח כיד האב, ומתגרשת הקטנה עם זכית השליח בגט.

האומר לשלוחו: תן גט זה לאשתי במקום פלוני,

ושינה השליח בשליחותו, ונתנו לה במקום אחר -

הואיל ואמר לשליח במפורש שיתן לה את הגט במקום פלוני, הגט פסול, שהבעל מקפיד על כך ואינו רוצה שיתננו לה במקום אחר ^[7], כדי שלא יליזו עליו שם ^[8].

אבל אם אמר הבעל לשליח: הרי היא במקום פלוני, ולא הורה במפורש לשליח שיתן לה את הגט שם, ונתנו לה השליח את הגט במקום אחר - כשר הגט, שלא נתכוון אלא להראות לו מקומה שימצאנה שם, ולא הקפיד על כך שיתן לה דוקא שם את הגט.

וכן האשה שאמרה לשלוחה: התקבל לי גיטי במקום פלוני, וקיבלו לה במקום אחר - פסול הגט, שאף לגבי האשה יש לומר, שהיא מקפידה שלא יקבל את הגט אלא במקום פלוני ולא במקום אחר.

רבי אלעזר מכשיר. שלדעתו דווקא בבעל יש לומר שהוא תולה נתינת הגט דוקא במקום פלוני, לפי שהוא מגרש מדעתו והכל תלוי בו, אבל האשה, שבעל כורחה מתגרשת, לא שייך לומר בה שמקפידה על מקום קבלת הגט, וזה שאמרה לשליח "קבל גיטי במקום פלוני", לא התכוונה אלא להראות לו מקום בעלה.

ואם אמרה האשה לשליח: הבא והולך לי גיטי, ממקום פלוני, שלא עשתה אותו שליח לקבלה, אלא אמרה לו שיביא לה את הגט ממקום פלוני, והביאו לה השליח את הגט ממקום אחר, הואיל ואינה מתגרשת בקבלתו את הגט, אלא משיגיע הגט לידה, כשר לדברי הכל, שבכגון זה בודאי אינה מקפידה כשמביא לה את הגט ממקום אחר ^[9].

גמרא:

הגמרא דנה בענין השינוי ששינה השליח את מקום השליחות בגט.

ומקשה הגמרא: ולדעת רבי אלעזר שבמשנה, מאי שנא [מדוע שונה] דינו ברישא, דלא פליג [שאינו חולק] על תנא קמא, ומודה שאם שינה מדברי הבעל ומסר את הגט במקום אחר, שהגט פסול,

ומאי שנא סיפא באופן שהשליח שינה מדברי האשה, וקיבל את הגט במקום אחר דפליג רבי אלעזר וסובר שכשר?

ומתרצינן: יש חלוק אם שינה השליח מדברי הבעל מאשר אם שינה מדברי האשה, כיון שאיהו, הבעל, דמדעתיה מגרש [שהגירושין תלוי בדעתו] - קפיד [מסתבר שמקפיד] ומדקדק, כשאומר מקום מסוים.

מה שאין כן איהי, האשה, דבעל כרחה מתגרשת, ואינה בטוחה שהבעל יסכים למסור את הגט באותו מקום - לכן מסתבר שרק מראה מקום היא לו לשליח.

מתניתין:

משנתנו דנה בבת ישראל הנשואה לכהן, כשמתגרשת ממנו, מאימתי אסורה לאכול בתרומה; ובאה המשנה ללמדנו שיש הבדל בענין זה בין אם עשתה שליח להבאת הגט ובין עשתה שליח לקבלת הגט.

אשה שהיתה בת ישראל הנשואה לכהן ואין לה בן ממנו, הרי היא אוכלת בתרומה רק עד שתתגרש, אבל משהתגרשה שוב אינה אוכלת בתרומה, אלא אם יש לה בן מהכהן.

לכן, אם אמרה לשליח: הבא לי גיטי, שמינתה אותו רק לשליח להולכת הגט לידה, אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה, כיון שכל זמן שלא הגיע הגט לידה, אינה מגורשת.

אבל אם אמרה לשליח: התקבל לי גיטי, שמינתה אותו לזכות בגט עבורה - אסורה לאכול בתרומה מיד כשיצא השליח, שמא קיבל את הגט לאלתר, וכבר נתגרשה, וכל שהיא ספק גרושה אסורה לאכול בתרומה ^[10].

ואם אמרה לשליח: התקבל לי גיטי במקום פלוני - אוכלת בתרומה עד שיגיע השליח עם הגט לאותו מקום, שאינו נעשה שלוחה לזכות בגט עבורה, עד שיגיע לאותו מקום, ורק אז היא מגורשת. ומשערים כמה זמן צריך השליח ללכת עד שיגיע לאותו מקום.

רבי אליעזר אוסר מיד, משפירש השליח ממנה. לפי שרבי אליעזר הולך לשיטתו, שהיא רק מראה לו מקום ואינה מקפדת אם יזכה השליח בגט עבורה במקום אחר. לכן, משפירש ממנה השליח אסורה, כיון שאולי מצא את הבעל עם הגט במקום סמוך, וזכה בו כבר השליח עבורה.

גמרא:

שנינו במשנה: אמרה לשליח התקבל לי גיטי במקום פלוני - אוכלת בתרומה עד שיגיע השליח עם הגט לאותו מקום.

ומקשינן: וכי כשיגיע השליח לאותו מקום עם הגט בידו, גיטא מיהא הוי, אף על פי שקיבל את הגט מידי הבעל במקום אחר?

והאמרת רישא, במשנה הקודמת, שאם שינה השליח מדבריה וקיבל את הגט במקום אחר לא הוי גיטא! וכאן הרי השליח קיבל את הגט מידי הבעל במקום אחר!

ומתרצינן: לא צריכא, מדובר במשנתנו בכגון דאמרה ליה לשליח: התקבל לי גיטא במתא [בעיר] מחסיא, וזימנין דמשכחת ליה [ופעמים שתמצא את בעלי] בבבל.

וכיון שכך אמרה לו, משמע שאינה מקפדת אם השליח יקבל בשבילה את הגט במקום אחר, ומה שקבעה לשליח שיקבל את הגט בעיר מחסיא הכי קאמרה ליה [כך הוא משמעות דבריה]: משקל [לקחת] את הגט, כל היכא דמשכחת ליה - שקליה מיניה [בכל מקום שתמצא את הבעל, קח ממנו את הגט].

והא דאותיב רב חסדא מערימין על המעשר שני, קשיא התם לזכות לעצמו הוא שהם זוכין במעות לעצמן, ושמא משום שהן פודין ומזכים אחרים בפירו' כגון שאמר להם בעל הבית פדו לי משלכם דלא אינהו זכו בפירות ויחזרו ויקנו לבעל הבית אלא מיד ההקדש הן זוכין לו וכן משמע בירושלמי בפ"ד דמעשר שני, א"נ י"ל דלשמואל כיון דאמר שאינו זוכה לאחרים משמע דסבירא ליה שאין זכייה לקטן מן התורה ואע"פ שמתגרשת מידי דהוה אפקחת בעל כרחה דאמרינן גבי שוטה במסכת יבמות בפרק חרש (קי"ג ע"ב).

הגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר. פירש"י ז"ל שנה אחת לפני גדולת' וחולצת אם הביאה סמנים ולא אמרינן שומא נינהו אבל קודם הזמן הזה קטנה היא ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ולא דאיק משום דרבא גופיה הוא דאמר בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ו) הלכתא תוך זמן כלפני זמן ואף ע"פ שהביאה סמנים שומא נינהו ורב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא דרבא בהא לישנא אמר רבא קטנה כל י"ב חדש ממאנת ואינה חולצת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת משום דחוששין שמא נשרו.
ור"ת ז"ל פירש בספר הישר שלו בשלא הביאה ב' שערות ורבא כר' יוסי ס"ל דאמר איש כתוב בפרשה ואשה בין גדולה בין קטנה דהכי אמרינן בהדיא בפ' מצות חליצה א"ר אמי מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעולת נדרים והלכתא עד שתביא ב' שערות.
ואי ק"ל הא דאמרו בפ' יוצא דופן מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת א"ל האי לישנא דמר שמואל היא ואיהו לא ס"ל לההוא דרבא ומאן דמתני לישנא קמא הוא דקאמרינן בהאי ולפי הפי' הזה אין הלכה כרבא במדה זו. והגאונים כתבו סתם לפיכך יש לדחוק לדעתם דרבא אמדות שבקטן קאי ועולות הנדרים של קטן הוא מבן י"ב שנים ויום א' עד י"ג שנה ויום א' שבתוך הזמן הזה הוא שבודקין לזכר אם אמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהן נדר והקדשן הקדש ואפילו הביאו שערות נדריהם נבדקין וכנגדן בקטנה חולצת כלומר שהגיעה לימים הללו שהיא בת י"ב שנים ויום א' דלגבי קטנה גדולה היא והוא שהביאה סמנין שהאשה ממהרת לבא מפני האיש כמו שמפורש שם במשנת יוצא דופן ולאו עולת הנדרים של קטנה קאמר אלא עולת הנדרים של קטן ואל תתמה על לשון הגמר' שהוא קורא אותה קטנה והיא נערה שמתוך שאמרו ג' מדות בקטן אמרו כן ואמר וכנגדן באשה חולצת.
וזו שאמרו ביבמות רבא אמר עד שתגיע לעולת הנדרים דאלמא שכיון שהיא בת י"א שנה ויום א' שהיא עולת הנדרים לנקיבה חולצת ל"ק דההיא לדבריו דברבי קאמר [וליה] (ולמה) לא ס"ל ואפשר דרבא גופיה הוא דמסיים התם והלכתא עד שתביא כלומר לברבי עד שתגיע לעולת הנדרי' לדידן קי"ל עד שתביא אלא שיש רגלים לפר"ת ז"ל משום שכאן וכאן שיעור א' הזכירו.

הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני. מהכא משמע דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא אפילו בממון דאם לא כן אינן פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש, אלא ודאי שמע מינה דזוכה הוא דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה, ואי קשיא לך הא דתנן בפרק מי שמת זכין לקטן ואין זכין לגדול וטעמא משום שאין יד לקטן לזכות בעצמו כגדול, תירצו בתוספות דהתם בקטן שאינו מבחין בין צרור לאגוז, ואי נמי בקנין סודר שאין לו דעת להבחין קנין חליפי סודר, ואי נמי כיון דקיימא לן דקונין בכליו של קונה אין לו דעת להקנות כליו עד שיגיע לעונת הפעוטות וההיא בשלא הגיע לעונת הפעוטות, וההיא נמי דאמרינן בסוכה לא ליקני אינש לוליבא לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני, מיירי קודם שיגיע לפעוטות אבל אם הגיע לפעוטות מתנתו מתנה, ואי נמי בשיש לו אב המפרנסו, אי נמי אפטרופוס דאין אין מתנתו מתנה כדאמרינן בכתובות בשילהי פרק מציאת האשה (כתובות ע, א) תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים, אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפטרופא אבל יש שם אפטרופא אין מקחן מקח ואין ממכרם ממכר, והוא הדין למתנה דקא מדייק לה התם מדתנן המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי וכו' במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום. ואם תאמר לדעת רבי אויא דסבירא ליה הא אפילו במעשר דאורייתא קאמר, והאיך פודין והתנן בפרק הניזקין (גיטין נב, א) יתומין שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להם אביהם אפטרופוס חייבין לעשר ואוקימנא להאכיל אבל לא להניח משום דהן עצמן אינן יכולין לתרום ולעשר ולפיכך העמידו חכמים פירותיהן ברשות אפטרופוס משום כדי חייהן אבל מה שמניחין לא יתרום עד שיגדלו הנערים ויתרמו ויעשרו לעצמם, אלמא אפילו לעצמו אינו רשאי לתרום ולעשר, ותנן נמי חמשה שתרמו אין תרומתן תרומה ואחד מהן הקטן והוא הדין לפדות את המעשרות. יש לומר, דהכא מיירי בקטן שהגיע לעונת הנדרים וכרבי יוסה שאמר שתרומתו תרומה, והתם קודם שהגיע לעונת הנדרים, וכדתנן בפרק קמא [בנדפס: שני] דתרומות קטן שלא הביא שני שערות רבי יהודה אומר תרומתו תרומה רבי יוסה אומר אם עד שלא בא לעונת הנדרים אין תרומתו תרומה משבא לעונת הנדרים תרומתו תרומה, אי נמי הכא בכל קטן ופדיון שאני דכיון שפודין שוה בשוה אין צריך דעת כל כך כמו על הפרשת תרומה ומעשרות, ואם תאמר עוד היאך מדקדק מכאן דקטן זוכה לאחרים דכיון שהאב זיכה להן המעות הללו וזכו בהן דבר תורה כמו שכתבנו אם כן לעצמן הן פודין. יש לומר דכיון שאין זה אלא בהערמה וכוונתן לפדות אותו לצורך אביהן. והמעשר חוזר הוא לאביהן אי לאו הוא דזוכין לאחרים אין פדיונן פדיון בכיוצא בזה.
הא דאמרינן בריש פרק האיש מקדש איש זוכה ואין קטן זוכה, נראה דלרב חסדא הכי מפרשינן אין קטן זוכה לאחרים דבר תורה ואפילו בשיש דעת אחרת מקנה, ולרב יהודה דאמר דקטן זוכה אפילו לאחרים הוי פירושא אין קטן ממנה אחרים על פסחו.

אמר רבא שלש מדות בקטן אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. כלומר אף על פי שהן קדושין גמורין דבר תורה,

הפעוטות מקחן מקח וממכרת ממכר במטלטלין. וכבר פירשוה אמוראי בשלהי הניזקין כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר תשע כל חד וחד לפום חורפיה.

וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון. כלומר דצריכה מיאון אבל פחות מיכן אפילו מיאון אינה צריכה דאין קדושי קטנה המתקדשת על ידי אמה ואחיה כלום אלא אם הגיע [הגיעה] לפעוטות. וקשיא לן דהא תנן ביבמות פרק בית שמאי רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור את קדושיה אינה צריכה למאן, ואיתמר עלה התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנניא בן אנטיגנוס, אלמא הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה ולחומרא פליגי לומר דלעולם מתקדשת למיאון, ואפילו אינה יכולה לשמור קדושיה מדקאמר רבי חנניא כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה מיאון מכלל דשמעינהו לרבנן דפליגי [בכת"י: דאמרי] דצריכה מיאון, אם כן רבא דפסק כמאן דיכולה לשמור את גטה ואת קדושיה זמנה קודם לעונת הפעוטות וכדאמרינן לעיל גבי יכולה לשמור את גטה, וכן יש לדקדק בדברי רבנו אלפאסי ז"ל שהביא כאן דברי רבא וביבמות הביא דברי רב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כחנניא דאלמא משמע דאידי ואידי חד שעורא הוא, ואפשר לומר דכל שיכולה לשמור קדושי כסף דידה קאמר כלומר בטיב משא ומתן שלא תאבד כסף קדושיה במשאה ובמתנה והיינו עונת הפעוטות, ושמעינן לה מדרבנן דפליגי עליה דרבי חנינא בן אנטיגנוס ואמרי דאף על פי שאינ יכולה לשמור קדושיה מתקדשת למיאון, ואי בשאינה יודעת לשמור כלל קאמר היאך היא מתקדשת דהא לכולי עלמא אינה מתקדשת אלא לדעתה וכדתנן התם איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה, לומר דכל שלא לדעתה אינה צריכה למאן כלל וזו אינה אלא כשוטה כדאמרינן לעיל, אלא ודאי יודעת ואינה יודעת [בנדפס: בפעוטות] כפעוטות קאמר, ועלה קאמר רבי חנניא בן אנטיגנוס דכל שאינה יכולה לשמור קדושיה יפה כפעוטות שלא תאבדם במשאה ובמתנה אינה מתקדשת למיאון, וטעמייהו דרבנן התם משום דכיון שהיא יכולה לשמור קדושיה שלא תזרקם, ויש לה להתגרש שאפילו בקדושי אביה שהן תורה תקינו לה רבנן יד להתקדש במיאונין, וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם בפרק בית שמאי מה חלוקין על רבי חנניא בן אנטיגנוס מן מה דאמרי רבי יוחנן איזהו היא קטנה שהיא צריכה להתגרש כל שנותנין לה גיטה ודבר אחר עמו והיא מוציאה אותו לאחר זמן, הדה אמרה חלוקין על רבי חנניא בן אנטיגנוס. כך נראה לי. ובספר המאור תירוצין אחרים במסכת יבמות.

הגיעו לעונת הנדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ולא מתייבמת. פירש רש"י ז"ל: הגיעו לעונת נדרים, שנה אחת לפני נערותיה [בנדפס: נערותה] נדריה נבדקין כדתנן במסכת נדה בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין אם ידעה לומר לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה נדרה נדר והקדשה הקדש, חולצת, אם הביאה סימנין לא אמרינן שומא נינהו, אבל קודם זמן זה קטנה היא ואין סימניה סימנין ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, עד כאן. ויש להקשות עליו דהא פלוגתא הוא ביוצא דופן תוך זמן אי כלפני זמן או כלאחר זמן וקיימא לן כמאן דאמר תוך זמן כלפני זמן ושערות שומא נינהו, ורבא גופיה הוא דפסק הכי התם וסבירא ליה דתוך זמן אינה חולצת כדאמרינן התם אמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן, רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתיה דרבא בהאי לישנא אמר רבא קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנת וחולצת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת, ורבנו תם ז"ל פירש דודאי רבא בפסק הלכה הכי סבירא ליה כשמעתיה דפרק יוצא דופן וכדאיפסיקא הלכתא ביבמות פרק מצות חליצה. והכא אליבא דרבי ישמעאל בר רבי יוסי נקט לה דאית ליה איש כתוב בפרשה אבל אשה בין קטנה בין גדולה, כדאיתא התם בפרק מצות חליצה, וקאמר רבא הכא דבת אחת עשרה שנה ויום אחד דנדריה נבדקין חולצת אבל קודם לכן לא תחלוץ, והכי נמי אמר רבא התם בפרק מצות חליצה אליבא דרבי ישמעאל ברבי יוסי דקאמר התם רבי ישמעאל משמיה דאבוה איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, ואמר רב אסי מדבריו של ברבי קטנה חולצת כפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, הרי שבלשון אחד אמרן רבא הכא והתם דאלמא משמע דהכא נמי אליבא דרבי ישמעאל בר רבי יוסי נקט לה, אבל איהו כמאן דאמר מקשינן אשה לאיש סבירא ליה וכדאיפסיקא הלכתא התם בהדיא והלכתא עד שתביא שתי שערות, ואיכא מאן דמפרש דרבא גופיה הוא דקאמר התם והלכתא עד שתביא שתי שערות כלומר אף לדבריו של ברבי עד שתגיע לעונת הנדרים אבל הלכתא עד שתביא שתי שערות, ור"י ז"ל כתב דהכא גרסינן רבה ולא רבא ורבה אית ליה תוך הפרק כלאחר הפרק, והביא ראיה לדבריו מדקאמר הכא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ובבבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא קנה, א) גמרא המוציא מחברו עליו הראיה אמרינן קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן בן שמנה עשרה שנה, והכיגריס רבנו חננאל ז"ל, אלמא הכא לא גרסינן רבא אלא רבה כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא.
ובהלכות רבנו אלפאסי ז"ל בפרק מי שמת גריס בהא דהכא רבא כדמייתי מינה ראיה כמו שכתוב שם.
ומיהו מדברי הגאונים ז"ל אינו נראה לא כפירושו של רבנו תם ז"ל ולא כדברי ר"י ז"ל לפי שהגאונים ז"ל כתבוה לזו סתם, ואף רבנו אלפאסי ז"ל כתבה בהלכות, ונראה שפירשוה כפירושו של רבנו שמואל ז"ל שפירש דאעונת נדרים של קטן קאי שהוא בן י"ב שנה ויום אחד כדאיתא התם במשנה פרק יוצא דופן דנדה דבן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין והלכך בקטנה שהביאה שתי שערות והגיעה לי"ב שנה ויום אחד גדולה היא דגדלות האשה ממהרת לבא משל איש כדאיתא התם, וכנגדו בקטנה דקאמר נערה היא אלא משום דנקט שלש מדות בקטן קאמר בקטנה ולא קטנה ממש אלא נערה וכאלו אמר וכנגדן באשה חולצת, וההיא דאמר רבא ביבמות פרק מצות חליצה עד שתגיע לעונת הנדרים, והתם על כרחין לעונת הנדרים שבאשה קאמר דבקטן לא מיירי התם, איכא למימר דלדבריו דברבי קאמר וליה לא סבירא ליה, ומיהו קשה קצת דאם כן מאי קא משמע לן רבא פשיטא דאם גדולה היא חולצת, ושמא משום הנך תרתי אחריני נקט לה ולכלול כללא דתינוק ותינוקת קא בעי ואף על פי שהאחת מהן פשוטה, ובעל ההלכות נראה שפירש הגיעו לעונת הנדרים דנדריהם קיימין בין יודעים לשם מי נדרו בין אינם יודעים דהיינו בקטן בן י"ג שנה ויום אחד ובאשה י"ב שנה ויום אחד והוא שהביאו שתי שערות כדאיתא התם בפרק יוצא דופן בנדה, וזה לשונו שכתב בהלכות מיאון, הגיעו לעונת נדרים קטן בן י"ג שנה ויום אחד וקטנה בת י"ב שנה ויום אחד נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת, ומיחלץ לא חלצה עד דהויא בת י"ב שנה ויום אחד והיא דאתאי שתי שערות, עד כאן. ונראין דבריו מדאמרינן הכא נדריהן נדר והקדשן הקדש, דאלו קודם הזמן הזה אין נדריהן נדר עד שבודקים אותם ולא קתני בהו במתניתין נדריהן נדר אלא נדריהן נבדקין, וכלשון הזה הוה ליה לרבא למינקט, אלא ודאי מדנקט הכי שמע מינה דכשהגיעו לעונה שנדריהן קיימין אף על פי שאין יודעין וכדקתני בהו במתניתין אחר הזמן אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי הקדשנו ולשם מי נדרנו נדריהן נדר והקדשן הקדש, וקטנה דנקט לאו דוקא וכדאמרן לעיל, אי נמי משום דקטנה היא למכור בנכסי אביה קרי לה קטנה. כך נראה לי [בנדפס: ואלא מיהו נראה לי דלא חלקו בין נכסי האב לנכסים אחרים אלא בבן דמצוי לירש נכסי האב אבל לא בבת דאינה מצויה לירש, והטעם הראשון נראה לי עיקר].

וכן מה שאמרו שמערימין על מעשר שני לפדותו בלא חומש והוא שאמר לבנו ובתו הגדולים או לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהם מעשר שני ונמצאו פודים מעשר שאינו שלהם ואיש ממעשרו אמר רחמנא ולא ממעשר חברו ושפחה זו על כל פנים קטנה היא והרי זה כזוכה לאחרים שהרי הם חוזרים ונותנים לו פירשוה דוקא במעשר שני דרבנן כגון עציץ שאינו נקוב שאף זה אין לו עקר מן התורה כלל אבל אי אפשר לפרשה במעשר בזמן הזה דאמה העבריה בזמן הזה ליכא וכמו שאמרו אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

שלש מדות בקטן והוא הדין לקטנה אלא שמתוך שרצה לשנות בכל המדות בקטנה דברים שאינן בקטן כגון מתגרשת בקדושי אביה ומתקדשת למיאון וחולצת נקט קטן לחוד בשלש מדות ואמר עליהן בכל אחת מהן וכנגדן בקטנה ונסחא המיושרת בשמועה זו היא גרסת גאוני הראשונים וכתבוה גדולי הפוסקים והוא שאמר צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ולא לאחרים וכנגדן בקטנה מתגרשת אף בקדושי אביה ר"ל שאע"פ שנתקדשה קדושין גמורין ר"ל על ידי אביה מתגרשת על ידי עצמה אע"פ שלא הגיעה לזמן פעוטות אם אין לה אב ולדעת גדולי הרבנים אף ביש לה אב כמו שכתבנו שכל שבצרור וזורקו אגוז ונוטלו מבחנת היא בין גיטה לדבר אחר וזהו שסמכו למעלה ענין צרור וזורקו למבחנת בין גיטה לדבר אחר וגדולי הרבנים גורסין בזו מתקדשת למיאון ר"ל שאם קדשוה אמה ואחיה צריכה למאן הא בפחות מכן אף מיאון אינה צריכה אבל מכל מקום בקדושי אביה אינה מתגרשת עד זמן פעוטות ונראה מדבריהם שמדת צרור וזורקו אינו גדול כמבחנת בין גיטה לדבר אחר:

הפעוטות והוא מבן שש ולמעלה עד עשר לפום חורפיה שהוא זמן גדול על זמן הצרור והאגוז מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ר"ל שבודקין אותה לפי אומד דעתה אם תדע לשמור קדושיה שצריכים שמירה מעולה ואם יודעת לשמור צריכה למאן הא בפחות מכן אע"פ שהגיעה לזמן בחינת צרור ואגוז שקראנוה יודעת לשמור גיטה אינה צריכה מיאון אלא הולכת לבית אמה כאלו לא נתקדשה מעולם ואם מתה אינו יורשה כמו שביארנו ביבמות פרק בית שמאי ואע"פ שבגט מתגרשת בקדושי אביה אף בפחות מכן כמו שביארנו לגירסתינו התם הוא דלא בעינן דעתה אבל בקדושין דבעינן דעתה דוקא מבת שש ולמעלה ושתדע לשמור וגדולי הרבנים גורסין בזו מתגרשת בקדושי אביה ומה שכתוב בפירושיהם במת אביה טעות סופר הוא שהרי לדעתם אף בחיי אביה וכן נמצא בפירוש צרפתי מדוייק ר"ל בחיי אביה:

ולמדת מ"מ שיודעת לשמור את גיטה ויודעת לשמור קדושיה אינו זמן אחד שאם כן אחר שאמרו כל שיודעת לשמור את גיטה יכולה להתגרש ואמרו ביבמות פרק בית שמאי ק"ז ב' כל שיודעת לשמור קדושיה צריכה למאן ושאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן היה דין מתגרשת בקדושי אביה ודין מתקדשת למיאון דין אחד אלא שאינו זמן שוה ולשיטתנו שמירת קדושין צריך זמן גדול יותר מפני שיש בהם כסף או שוה כסף ונכלל בהם צורך ידיעת שומא ומשא ומתן ולפיכך הלכו בה לזמן פעוטות ולגדולי הרבנים שמירת הגט צריכה לזמן גדול מתוך שאינו דבר שתהא הקטנה חומדתו ואע"פ שקדושין יש מהם בשטר מ"מ סתם קדושין בכסף הם ועל הרוב אנו דנין או שמא כל שבקדושין חביב לה כך נראה לי ויש טורחים לתרץ בדברים אחרים כמו שכתבנו קצתם ביבמות פרק בית שמאי ואף גדולי הדורות האריכו בהם כאן ואינם מתישבים עלי ואין צורך לכתבם ומ"מ עיקר הדברים כנסחת הגאונים הן לענין פירוש הן לענין פסק:

הגיעו לעונת הנדרים ר"ל שנדריהם נבדקין וכל שיודעים לשם מי נדרו נדריהם נדר והקדשם הקדש וזהו שנה אחת לפני הפרק שזהו כל שנת י"ג עצמה לתינוק עד שיגיע לשלש עשרה ויום אחד שכל שנה זו אפי' הביא שתי שערות נדריו נבדקים וכל שהוא כן ר"ל שיודע לשם מי נדר נדרו נדר והקדשו הקדש וקודם זמן זה אפי' ידע אינו כלום ומשהגדיל אפי' לא ידע נדרו נדר וכנגדן בקטנה חולצת ר"ל משהגיעה שנת עונת הנדרים לקטן נעשית היא גדולה וחולצת אם הביאה סימנין שהרי היא גדולה וזה שאמר וכנגדן בקטנה והרי גדולה היא פירושה וכנגדן באשה וקטנה דנקט אשגר לישן הוא הא מ"מ בפחות מיכן אף בעונת הנדרים שלה שהיא שנת י"ב אינה חולצת כך צריך לפרש לענין פסק וכן מצאתיה לקצת גדולי הדורות ורוב מפרשים פירשוה בשעת עונת נדרים שלה שהיא שנת י"ב ובהביאה סימנין וא"כ על כל פנים זו מיהא שלא כהלכה נאמרה ועוד שאף לענין פירוש היאך אמרה רבא כן ואיהו גופיה אמר במסכת נדה פרק דופן תוך זמן כלפני זמן ומתוך כך הם מפרשים הגיעו לעונת הנדרים לאחר זמן ר"ל ששלמו שנת י"ב ויום אחד לתינוקת וי"ג ויום אחד לתינוק שאפי' אין יודעין למי נדרו נדריהן נדר ואמר כנגדן בקטנה חולצת ובא ללמד שאינה צריכה בדיקה שחזקה הביאה סימנין ומ"מ תירצת לענין פירוש אבל להלכה לא הועלת מפני שהלכה שאינה צריכה בדיקה למיאון לחומרא אבל צריכה בדיקה לחליצה כמו שיתבאר במקומו וכמו שביארנו בתשיעי של בתרא ולא עוד שאף לענין פירוש אינה שבפירוש אמרו בפרק יוצא דופן כי קאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין דוקא למיאון אבל לחליצה לא אלא שעיקר הדברים לענין פירוש דעונת הנדרים פירושו תוך זמן וכנגדן בקטנה היינו עונת נדרים שלה ואפי' בלא סימנין וכר' ישמעאל דאמר משום אביו בפרק מצות חליצה איש כתוב בפרשה אבל אשה אפי' קטנה ואף לחליצה ולימד כאן דאפי' ר' יוסי לא אמרה אלא משהגיעה לעונת נדרים וזהו שאמרו שם אמר ר' אמי מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בזמן פעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים ר"ל לדעת ברבי דהיינו ר' יוסי ומ"מ לענין פסק קטנה מתיבמת אבל לא חולצת עד שתגדיל ותביא שתי שערות ונמצא שאין לך פירוש בזו לענין פסק אלא מה שפירשנו תחלה ונוח לנו לדחוק מעט בפירושה כדי להעמיד כל המדות בהלכה פסוקה:

ולמכור בנכסי אביו ר"ל קרקעות עד שיהא בן עשרים כמו שביארנו בארוכה במקומו בתשיעי של בתרא:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר האומר לחברו תן גט זה לאשתי במקום פלני ונתנו לה במקום אחר פסול הרי היא במקום פלני ונתנו לה במקום אחר כשר מבואר לר"ם:

אמר המאירי נתנו לב המקום אחר פסול דקפידא הוי שאינו רוצה שילעיגו עליו במקום אחר הרי היא במקום פלני ונתנו לה במקום אחר כשר שלא אמר הרי היא במקום פלני אלא כמראה מקום כלומר שם תמצאנה וכן הלכה:

משנה האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלני וקבלו לה במקום אחר פסול ר' אלעזר מכשיר הבא לי גיטי ממקום פלני והביאו לה ממקום אחר כשר אמר הר"ם אין הלכה כר' אלעזר לפי שהוא לא תשימהו שליח אלא לקבל גיטה במקום פלני ואם ישנה המקום בטל השליחות וכבר התבאר לך שהכונה אם יהיה דעת בעל התנאי שהוא יתן אותו לה במקום פלני הנה אם לא יעשה התנאי בטל הגט ואם היה אמרו במקום פלני אמנם רצה שיודיעהו אנה הוא מקומה לבד ולא ייחד לו מקום ובכל מקום שיתנו לה כשר:

אמר המאירי האשה שאמרה התקבל לי גיטי ממקום פלני וקבלו זה במקום אחר פסול שאף היא יש לומר בה קפידא הוי ר' אלעזר מכשיר דליכא למימר קפידא אלא בדידיה דמדעתיה קא מגרש והדבר תלוי בו אבל איהי דעל כרחה מיגרשא אינה אלא כמראה מקום ואין הלכה כר' אלעזר אלא כתנא קמא:

הבא לי גיטי ממקום פלני והביא לה ממקום אחר כשר לדברי הכל שבודאי לא הקפידה היא בהולכה שכשמוסר הגט אינו מוסר לו בפני עדים ואין כאן זילותא ומתוך כך אינה אלא כמראה מקום או שמא הטעם מפני שאין לה למנות שליח להולכה אלא במקום שרוצה הבעל ליתנו ולהוליך לה יעשה וכן הלכה ואף כשאמרה היא התקבל לי גיטי במקום פלני אם עקר הוא השליחות ועשאו שליחות הולכה נותנו במקום שהבעל רוצה:

משנה הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט על ידה התקבל לי גיטי אסורה מלאכול בתרומה מיד התקבל לי גיטי ממקום פלוני אוכלת בתרומות עד שיגיע לאותו המקום ר' אלעזר אוסר מיד אמר הר"ם אין הלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי הבא לי גיטי והיא אשת כהן אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה שהרי אין כאן ספק גט עד שיגיע לידה התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד שכל ספק גרושה אסורה ושמא קבלו לאלתר ונתגרשה ואם אמרה התקבל לי גיטי ממקום אינה אסורה אלא בכדי שיגיע לשם ומ"מ זה שאמר התקבל לי גיטי ממקום פלני וקבלו במקום אחר שאוכלת עד שיגיע הגט למקום שאמרה צריך פירוש שאף כשהגיע למקום שאמרה היכי הוי גיטא והא אמרת קפידא הוי ופירשוה בגמ' כגון דאמרה ליה התקבל לי גיטי במתא מחסיא וזימנין דמשכחת ליה בבבל ומדקא אמרה זימנין דמשכחת ליה בבבל לא קפידא היא אלא שמ"מ אף בזו אינה מתגרשת עד שיגיע הגט למקום שאמרה מפני שכונתה בענין זה כך היא מישקל כל היכא דמשכחת ליה שקליה גיטא לא ליהוי עד דמטי למתא מחסיא וכן הלכה ור' אלעזר אוסר מפני שנמשך לדעתו דקאמר דבדידה מיהא מראה מקום היא לו ושמא כשפירש מלפניה מצאו במקרה וקבלו ואין הלכה כמותו כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

ת"ר קטנה שיודעת לשמור גיטה מתגרשת ושאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת ואיזו היא קטנה שיודעת לשמור את גיטה ואסיק רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בר איקא כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר והיינו נותנים לה אגוז ונוטלתו צרור וזורקתו שיש לה דעת להבחין בין זה לזה פי' אם יודעת לשמור את גיטה מתגרשת בקבלתה ואם לאו אינה מתגרשת בקבלתה עד שיקבלנו אביה ופי' המורה דכתיב ושלחה מביתו והלכה מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת הכי דרשי' ליה ביבמות פ' חרש הילכך אפילו בקבלת אביה אינה מתגרשת ואינו נ"ל דדוקא גבי ידה הוא דדרשינן התם הכי דלא מהני לה יד לקבל גיטה ואע"ג דלא בעינן דעת אשה בגט יד מיהא בעינן והא לית לה יד אבל אביה אמאי נמעיט לה שלא יקבל את גיטה:

אמר רב יהודה אמר רב אסי צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים חפץ ומחזירו ומניחו לאחר שעה זוכה בין לעצמו בין לאחרים פי' שיודע להצניעו ואם שואלין אותו ממנו יודע להחזירו להם כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי דא ודא אחת היא מאי דא ודא אחת היא אמר רב חסדא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים פי' זכיית הקטן היא מדרבנן ומ"ה אינו זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות שתהא זכייתו מן התורה והלכה כשמואל:

אמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים (ובוגרת) [וכנגדן] בקטנה מתגרשת בקדושי אביה פי' יש לה יד להתגרש ואע"פ שקדשה אביה שהן קדושי תורה ואע"פ שאין לה דעת שהיא קטנה עדיין משום דלא בעינן דעת אשה בגט ולא בעינן אלא שתהא ידה חשובה יד וכיון שמבחנת בין אגוז לצרור מבחנת נמי בין גיטה לדבר אחר והילכך מתגרשת בקבלתה. ודוקא אם מת אביה אבל בחייו לא כדפרישית דדוקא נערה ולא קטנה. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין (ובוגרת) [וכנגדן] בקטנה מתקדשת למיאון פי' זמן הפעוטות פירשנו כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר תשע כבר עשר כל חד וחד לפום חורפיה וכנגדן בקטנה יתומה מתקדשת למיאון פי' הכי תנן ביבמות כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן שאין קדושיה קדושין אפילו מדרבנן ואינה צריכה למאן שלא תקנו חכמים קדושין אלא למי שיכולה לשמור קדושיה וזמנה היא כפעוטות וזו צריכה למאן שאם לא מיאנה בקטנותה עד שלא הביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן וצריכה ממנו גט אבל אם היא פחותה מזמן הפעוטות שנתקדשה פחות מבת שש אינה צריכה למאן ואע"פ שהגדילה ולא מיאנה אינה צריכה גט ואי ק' למה שינה רבא זמן מתקדשת למיאון לזמן מתגרשת בקידושי אביה והלא בשניהם שנינו לשון אחד. גבי גירושין תנן הכא וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ודכותה תנן גבי מיאון בפ' בית שמאי כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן והיכי מצינן לחלק ביניהן. י"ל ששמירת קדושיה היא יותר גדולה משמירת הגט ששמירת הגט אינה אלא לפי שעה שמה צורך לה בשמירתו אינו דבר השוה ממון ואינו אלא לפי שעה כדי שתתגרש בו ואינה צריכה אלא הבחנה בעלמא להכירו ומ"ה פי' בברייתא איזו היא קטנה שיודעת לשמור את גיטה ומסיק רב הונא בר מנוח כל שמבחנת וכו' אבל שמירת הקידושין צריכה להיות בת דעת שתשמרם יפה ולא תאבדם ובקידושין בעי' דעת אשה הילכך צריך שתהא בת דעת כפעוטות אבל בגירושין לא בעי' דעת אשה הילכך בכל דהו לבד שתדע להבחין בין גיטא לדבר אחר מתגרשת ומ"ה לא תניא גבי קידושין איזוהי קטנה שיודעת לשמור קידושיה כדתניא גבי גט משום דשמירת הקידושין היא שמירה יפה ולא הבחנה בעלמא הילכך לא הוצרך לפרשה דמפורשת ועומדת היא מסתמא אבל שמירת הגט שאינה אלא הבחנה בעלמא הוצרך לפרש והכי גרסי' גבי צרור וזורקו אגוז ונוטלו מתגרשת בקידושי אביה וגבי הפעוטות מתקדשת למיאון והכי גריס ר"ח ור"י ז"ל אבל בעל ה"ג גריס איפכא בהלכות מיאון שחיבר גבי צרור וזורקו אגוז ונוטלו מתקדשת למיאון וגבי הפעוטות מתגרשת בקידושי אביה והכי גריס גם המורה ואינו נ"ל זו הגירסא חדא דיותר דעת צריך בקידושין מבגירושין שהאשה יוצאה לרצונה אבל אינה מתקדשת אלא לרצונה ותו דא"כ ק' ליה לרבא מן הברייתא דבברייתא מפרש כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר דהיינו צרור וזורקו אגוז ונוטלו ורבא אמר כפעוטות:

תוספות בד"ה ופדאו בהן כו' וכשם שחל שם תרומה על פיו ומשתרי טבל כו' עכ"ל יש לדקדק דאם כן הדרן קושיין דלעיל לדוכתין הא אין שליחות לקטן והאיך יזכה לאחרים דליכא למימר השתא כמ"ש לעיל דליתיה בתרומה דנפשיה הא האי קטן איתיה בתרומה דנפשיה וצ"ל דלמאן דאמר דקטן שהגיע לנדרים תרומתו תרומה ס"ל נמי דיש שליחות לזה הקטן ודו"ק:

בא"ד וא"ת היאך פודה לאחרים כו' ופדיית מעשר נהי דחשבינן ליה כזוכה לאחרים כו' עכ"ל ר"ל דהא דפדיית מעשר לאחרים אין זה ממש זכייה לאחרים דקאמר אלא דתלמודא ע"כ דמחשבא ליה הכא זכייה לאחרים מדפריך מיניה לרב חסדא מיהו קצת קשה כיון דפדיית מעשר לאחרים ה"ל זוכה לאחרים ה"נ פדייה לעצמו חשבינן ליה כזכייה לעצמו תקשי להו נמי בפדייה לעצמו היאך יזכה לעצמו והא אין דעת אחרת מקנה לו והוי כמו מציאה ודו"ק:

בד"ה ואמה כו' ולמאן דאמר בהזהב אין בחומשה ש"פ כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה דבעינן אף בחומשה כו' ובחנם דחק להגיה דלשון הגמרא הוא כמ"ש לפנינו ע"ש וק"ל:

בא"ד יחלל שוה מנה על חמש פרוטות עכ"ל והיינו כמאן דאמר חומש מלבר דהוא וחומשו חמשה אבל למאן דאמר חומש מלגאו בעי ו' פרוטות ואיך שיהיה בעי החומש פרוטה אלא [דלא] מסתבר להו למימר דמשום הך פרוטה דחומש שהוא דבר מועט נותן מעות לבנו ובתו לפדות וק"ל:

גמרא מתיב רב אויא מערימין כו'. נ"ל הא דק"ל זוכה לאחרים הוא מפני שאומר להם ופדו כו' משמע שאינו מזכה להם המעות אלא בכדי שיפדו המע"ש ובדרך קנייה כדפרש"י והיינו שיזכו אליו המעות בחזרה. ואפי' אם נפרש פדייה דהכא הוא שיאמרו פירות שלך יהיו מחוללים על המעות שבידינו והמעות ישארו תחת ידם מ"מ שם חולין שהיה עליהם מזכין לו בחזרה שיחול שם החולין על הפירות שאצלו ונכון בעז"ה והתוס' נראה שלא הבינו כן:

שם אלא בעציץ שא"נ. הא דלא משני במעשר פירות וירקות דרבנן משום דהן נקראו יש להן עיקר מה"ת כמש"כ התוספות בעירובין (לב) ד"ה תאנים ושם (לז ב) ד"ה מאן:

רש"י ד"ה ופדו. והם סמוכים ע"ש כו'. ומה יענה לריו"ח בב"מ (יב ב) דסמוך ע"ש נקרא קטן עי' לעיל תד"ה אלא. ומדוע לא פי' כמו שם (ס"ד מה) ד"ה אומר לחבירו שהוא אוהבו וכו' וכ"ש בנו ובתו:

רש"י ד"ה הפעוטות. ופרשינן כבר שית כבר תמני. ל"י למה דלג בענין זה דגבול האחרון כבר עשר ע"ש ועי' לעיל בלשון התד"ה כל שמבחנת:

תד"ה וכנגדן. דהא מסיק כו' עד שיהא בן כ' ובפ' מ"ש כו'. כצ"ל:

במשנה ר"א אוסר מיד. בתוי"ט וברפ"ח כו'. ע"ש בשנ"א ותראה איך שהתוי"ט שם וכאן העתיק הירושלמי בשבוש:

תד"ה ואמה העבריה וכו' הוה מצי למיפרך. ע' בכורות ד' ל ע"א תד"ה באחריה דר"י:

מערימין על המעשר וכו' פי' שאינו רוצה לעשות ההערמה עם אדם מעלמא כי שמא יחזיק לעצמו ולא יחזיר לו הפירות אבל בבנו ובתו בטוח בהם. ורש"י פי' כיון שסמוכים על שולחנו. והא לשמואל ניחא דשמעתא אזלא אליבי' אבל לר' יוחנן דכל הסומך על שולחן אביו מקרי קטן א"כ ע"כ האי גדולים לאו בסמוך על שולחנו ומ"מ בטוח בהם שלא יחזיקו הפירות לעצמן:

ג' מדות בקטן צרור וזורקו וכו' בכאן ציינו תוס' והקשו מב"ב זכין לקטן וכו' ולא צייני לעיל בריש שמעתא דאמר רב אסי צרור וזורקו וכו' י"ל שם פשוט הוא דקטן וגדול דהתם היינו קטן במילתי' שלא הגיע לצרור וזורקו וגדול במילתי' שהגיע לצרור וזורקו אע"ג דמתני' התם מיירי בגדול שיכול לעשות שליח י"ל כיון שיש לו יד איתי' נמי בשליחות כמ"ש תוס' לעיל דמש"ה זוכה לאחרים. אך הכא לרבא לית לי' דזוכה לאחרים וע"כ משום דאינו בתורת שליחות אע"ג דזוכה לעצמו מ"מ אינו מן התורה לשמואל. וכיון דלית לי' שליחות א"כ גדול דמתני' דב"ב היינו שהביא ב' שערות שיכול לעשות שליח ודוחק להו למימר דקטן דהתם פחות מצרור וזורקו וגדול בעל ב' שערות ולא מיירי מתני' מבין שני הזמנים היינו קטן שהגיע לצרור עד ב' שערות זהו דוחק ע"כ נתקשו תוס' בזה וכבר רמזתי לעיל שבזה נתיישבו דברי הג"א דב"ב שם ע"ש וק"ל:

וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון. כן גי' רש"י ורי"ף גרס מתגרשת בקידושי' אביה וכ' רמב"ן לשיטת הרי"ף דיודעת לשמור גיטה הוא שמירה זוטא שיודעת להבחין בין גיטה לדבר אחר. אבל קידושי מיאון לא תיקנו אלא בשיודעת לשמור שמירה מעלי' והיינו בפעוטו'. אמנם לרש"י דקידושי מיאון קודמין נדחק הרז"ה ביבמות פרק ב"ש ע"ש ולולי דבריהם הייתי אומר כיון שהגיע לצרור וזורקו הרי זורקת הגט שהוא בעיני' כצרור ומכ"ש שאינו משמרו אבל אגוז שמקדשה בו או בתכשיט ופרוטה נוטלו ומשמרתו וכיון דרוב פעמים מקדש הקטנה בכסף ושוה כסף תיקנו לה קידושי מיאון אפי' מקדשה בשטר כיון דיודעת לשמור קידושי כסף:

קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה. משנה שאינה צריכא היא דמדיוקא אם רצה הבעל לחזור יחזור דייקינן הא לא רצה לחזור הוה גט כדדייקינן לעיל ס"ג ע"א. אלא הוה אמינא אם לא רצה הוה גט לכשתגדיל תקבלנו בידה ולא הוה ידעינן דיש יד לקטנה לקבל גט אפי' כי ליתא לאב כי דין זה עדיין לא שמעינן ע"כ הוצרך למתני עד שיגיע גט לידה היינו בקטנותה דאקטנה שהתחיל בה קאי. ובזה ניחא מ"ש תוס' לעיל סוף ד"ה נערה בשם רמב"ם דמס"ד דרבא דמתני' מיירי ביש לה אב מוכח דיש יד לקטנה אפי' יש לה אב ולא ניחא לי' דרבא מוקים לי' בנתגדלה בנתיים דא"כ משנה שאינה צריכא היא ומדיוקא דרצה לחזור ידעינן וכנ"ל. וראיתי למורי בס' המקנה דקדושין הקשה מנ"ל לרבא לדיוקא הא נערה עושה שליח דילמא נערה אפי' הגיע לידה אינו גט דלעיל ס"ג ע"א אמרינן אדם יודע שאין שליחות לקטן וגומר ונותן לשם הולכה. אבל בנערה דבעלמא אית לה שליחות רק הכא אינה עושה שליח טעי וסבר יש שליחות ונותן לשם קבלה ע"ש. והנה המקשה הוא רבה ואיהו לא אסיק לעיל הך סברא דאדם יודע ע"ש. אך הק' לר"נ מה צריך לומר חיסורי מיחסרא ולא שני כנ"ל וצ"ע לכאורה. אך מדלא הביא הרמב"ם ושו"ע הך דכשהגיע גט לידה מיהא מגורשת לאשמועינן הך דאדם יודע שאין שליחות לקטן ש"מ ס"ל דהך שקלא וטריא לעיל ס"ג ע"א היה להס"ד אבל לבתר דאסיק רב אשי לעיל שם הכא עבר שליח לשלוחותי' לגמרי תו אמרינן אה"נ אמר כיון שנתן עיניו לגרשה תיגרש כל היכי דתתגרש ושאני הא דר"נ היא אמרה הבא ושינה השליח עקר שליחותי' לגמרי דקבלה בעי' והולכה לא בעינן וכ"כ שם רש"י בקושי' ראשונה ע"ש ד"ה אבל הכא וכו' אלא שם כתב רש"י דבעל התקבל והולך קאמר וזה לא שייך הכא אבל מ"מ נראה דס"ל לרמב"ם ושו"ע דלקושטא אמרינן כס"ד דרבא כיון שנתן עיניו לגרשה אמר תיגרש כל היכי דמגורשה ולק"מ:

שאין הקטן עושה שליח. נסתפקתי אב שעשה שליח לקבלה ומת אם עדיין יכול לקבל הגט אע"ג שמת המשלח מ"מ הקטנה קיימת או לא. אבל הא פשיטא לי דאינה יכולה לבטל השליח אע"ג דאי לאו טעמא דצריך עדים ואין מעידין לפני קטן היתה יכולה לעשות שליח בעצמה דלענין גט ריבתה תורה כח לקטנה יש לה יד ודעת ומשו"ה הוצרך רמב"ם לתלות טעם בעדים. מ"מ לבטל השליח לא אתי דיבורא דידה לבטל דיבור קיום השליחות דבקדושין ר"פ האומר ס"ל לרש"י אין דיבור מבטל דיבור ונהי קיי"ל כר' יוחנן דפליג היינו דיבור של גדול אבל קטנה לא ועי' פנ"י והנלע"ד כתבתי:

אסורה לאכול בתרומה מיד. מ"ש תוס' כמו שאסור לעיל בכל הנשים בעולם לכאורה אינו דומה התם משום קנסא כמ"ש תוס' לעיל והכא לא שייך למקנסי'. והנה הרשב"א בת"ה ריש הל' שחיטה כתב דכל שאנו עוסקים לסלק החזקה כגון שוחט הבא לשחוט הבהמה ובה אנו עוסקים כבר איתרע לה חזקת חי וכעין זה בתוס' נזיר ס"ד ע"ב ד"ה אמר אביי וכו' וה"נ כיון שנשלח השליח לקבל הגט כבר איתרע חזקת היתר תרומה שלה:

תוספות בד"ה ופדו בהן מעשר שני כו' וא"ת האיך פודה לאחרים כו' עכ"ל. והיינו משום דמשקלא וטריא דשמעתין משמע להו דכזוכה לאחרים דמי והיינו כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דכיון דע"י הערמה היא הו"ל כזוכה לאחרים אבל הר"ש בפי' המשניות במס' מ"ש כתב להדיא משיטת הירושלמי שהבאתי לעיל דמשמע דכזוכה לעצמו חשיב ליה והקשה מסוגיא דשמעתין ולפמ"ש לעיל דבלא"ה שיטת הירושלמי מסייע לשיטת רש"י ז"ל שכתב בפרק לולב וערבה דזוכה לעצמו היינו מדרבנן וכבר כתבתי דאליבא דשמואל ע"כ משמע ליה הכי דאי ס"ד דזוכה לעצמו מדאורייתא אין לחלק בין זכיית עצמו לאחרים אלא ע"כ דמדרבנן וא"כ מקשה הש"ס הכא שפיר מ"ש דאע"ג דכזוכה לעצמו חשיב כיון דליתא אלא מדרבנן משמע להש"ס דלא תקון אלא לענין ממון ולא לענין איסורא כדאשכחן בדוכתי טובא:

גמרא הכא במאי עסקינן במעשר בזמן הזה דרבנן. ויש לתמוה דהו"ל לאקשויי נמי כדלעיל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והכא לא שייך הא דמסיק לעיל ואידך כי אמרינן במידי דאית ליה עיקר מה"ת דה"נ מעשר אית ליה עיקר מן התורה ולמאי דפרישית בסמוך לשיטת רש"י ז"ל א"ש דהכא דכיון לענין זוכה לעצמו איירי לא שייך כלל לומר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא דהא חזינן ודאי דתיקנו זכייה לעצמו אלא דהמקשה הוי סבר דלענין איסורא לא תיקנו ומשני שפיר דלענין איסורא דרבנן הם אמרו והם אמרו והוי שפיר כעין דאורייתא דמדאורייתא נמי מי שזוכה לענין ממון זוכה לענין איסור ודוקא לעיל לענין זוכה לאחרים דלשיטת רש"י ז"ל לשמואל אפילו מדרבנן אינו זוכה א"כ מקשה שפיר דהו"ל למימר כל דתקון רבנן וכדפרישית לעיל ולשיטת התוס' נמי יש ליישב לפמ"ש התוס' דבלא"ה ע"כ האי דפדיית מעשר היינו בקטן שהגיע לעונת נדרים וא"כ הוי שפיר כעין דאורייתא כיון דאיתא בדנפשיה לענין מעשר מדאורייתא ולענין זוכה לאחרים מיהא מדרבנן וכמ"ש לעיל באריכות דהתם נמי לא קשיא ליה לר"ח כל דתקון רבנן אלא לשמואל דקטן ליתא בדנפשיה לענין עירוב וכ"ש דא"ש לפמ"ש דר"ח לא קאמר אישתיק וורדאן אלא לדבריו דר"ח וורדאן דלא משמע ליה לחלק בין קטן שהגיע לעונת נדרים אבל לקושטא דמילתא מוקמינן שפיר בקטן שהגיע לעונת נדרים והוי שפיר כעין דאורייתא כדפרישית ודוק היטב:

שם אמר רבא ג' מדות כו' הפעוטות מקחן מקח וכנגדו מתגרשת בקידושי אביה. והא דסמכינן באיסור א"א אשיעור דפעוטות שהיא מדרבנן נלע"ד דעונת הפעוטות מתחיל מבת שש ובהאי שעתא אית לקטנה יד מדאורייתא כדאשכחן בקידושין אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך וילפינן ליה מייעוד והתם פשטא דקרא איירי בבת שש כדכתיב באמה עבריה שעובדת שש וכתיב ויצאה חנם אלו ימי נערות והיינו ע"כ קודם שש וא"כ פשטא דקרא ע"כ במוכרה כשהיא בת שש איירי כנ"ל וענין יש לה יד יבואר שם בקידושין ע"ש:

תוספות בד"ה וכנגדן בקטנה חולצת כו' ואור"ת דאליבא דרבי יוסי קאמר כו' עד שהגיעה לעונת נדרים עכ"ל. ואע"ג דרבי יוסי לא מקיש אשה לאיש אפ"ה מיהא בעינן בת דעת דחליצה בעי כונה ולא מיקרי בת דעת אלא בהגיעה לעונת נדרים והא דקאמר רבא בשמעתין דבעונת הפעוטות מתגרשת מדאורייתא היינו משום דלענין גיטין לא בעינן דעתה אלא שתהא יכולה לשמור גיטה ואף דלשיטת התוס' דשמעתין דלמ"ד זוכה לאחרים היינו מדאורייתא וא"כ הוי בן דעת גמור אפ"ה לענין כונת חליצה בעינן בן דעת טפי דהו"ל כמו כונת המצוה וזה דלא כדעת הגאון מהור"ר צבי אשכנזי בשאלה א' והתימא שלא הרגיש בזה דלפמ"ש פליגי אמוראי בהכי דלמ"ד דלרבי יוסי חולצת בפעוטות היינו משום דכמו דהוי בת דעת לענין זכייה כמ"ש התוס' בשמעתין דחפץ ומחזירו ופעוטות חדא שיעור הוא ה"נ הוי בת דעת לענין חליצה דכוונת חליצה היינו כוונת זכייה ולרבא דאמר לר' יוסי עד שתגיע לעונת נדרים ע"כ היינו משום דכונת חליצה לאו מטעם כוונת זכייה הוא וצ"ע ודו"ק:

משנה קטנה שאמרה התקבל כו' שאין קטן עושה שליח. כבר הקשיתי לשאול לעיל בלשון התוספות שכתבו דהא דאין קטן עושה שליח בכל התורה היינו דומיא דתרומה דליתא בדנפשיה ואם כן בגיטין דקטנה איתא בדנפשה היכא שאין לה אב ועוד דשליחות דגיטין לא ילפינן מתרומה אלא בגופה כתיב ושלחה אם כן אמאי אין קטנה עושה שליח וכבר כתבתי בשם הרמב"ם ז"ל הטעם משום דשליח לקבלה צריך עדות ואין עדות על קטן ולפי דבריו למדנו דקטנה יכולה לעשות שליח להבאה שאין צריך עדות אבל בעיקר דבריו יש לתמוה דא"כ קטנה היאך מתגרשת הא בעינן עדים ע"ח או ע"מ ואין עדות לקטן והנלע"ד בזה לולא דברי הרמב"ם ז"ל דהא דאין קטנה עושה שליח בגיטין היינו משום דשליחות זה חוב הוא לה אלא משום דגליא דעתה דניחא לה ואין גילוי דעת הקטן כלום דקי"ל בפ"ק דחולין דקטן אין לו מחשבה ומשו"ה חיישינן שמא חזרה בה בינתיים ובלא"ה כיון שהשליחות נגמר בדיבור ואין דברי הקטן כלום כדמוכח התם בפ"ק דחולין משא"כ לענין זוכה לאחרים שכתבו התוספות לעיל דזכיה היינו מעשה גמור ולא חוב הוא לה הוי שפיר שליח כן נ"ל:

גמרא ורבי אליעזר מ"ש רישא דלא פליג כו' איהו דמדעתיה מגרש קפיד ואי תיקשי הא דאמרינן בפרק גט פשוט בהא דפליגי רשב"ג ורבנן בבעל שאמר עביד לי פשוט ועביד ליה מקושר וקסבר רשב"ג מראה מקום הוא לו ומסקינן שם דרשב"ג ורבי אליעזר דשמעתין אמרו דבר אחד אלמא דלר"א אפילו בבעל דמדעתיה מגרש נמי אמרינן מראה מקום הוא לו אלא דלק"מ דהא דאמרינן הכא דר"א מודה בבעל היינו היכא דשייך קפידא דבהאי אתרא ניחא ליה דליבזי ובהאי אתרא לא ניחא ליה משא"כ התם לענין פשוט ומקושר פשיטא ליה לתלמודא התם דלא שייך קפידא משא"כ לרבנן דהכא דסברי אפילו באשה דבע"כ מגרשה אפ"ה לא אמרינן מראה מקום הוא לו אלא בכל ענין ששינה נתבטל השליחות א"כ כ"ש בבעל לענין פשוט ומקושר ועמ"ש בסמוך:

מתני' קטנה שאמרה התקבל לי גטי כו' וקשה לשטת תוס' לעיל דקטן במה דאיתא בנפשי' יכול לעשות שליח כו' וממילא תוכל לעשות שליח ג"כ דמחד קרא נפיק וכיון דבקבלת גט אותה תוכל לעשות שליח לקבלה ג"כ עיין בס' פ"י. ונראה לישב דהנה הר"ן ורא"ש ז"ל נדרים גבי כל נדרים שתדורי כו' כתבו דלכך אי בעי שמיעה לא מהני שמיעת השליח שיהי' כאלו שמע הבעל משום דלא שייך שליחות בדבר שממילא רק במעשה שמעשה השליח נחשב כמעשה המשלח אבל לא שיהי' גוף השליח כגופו כו' או שמיעתו ע"ש:

ולכאורה קשה בשליח לקבלה דהא בגט כ' ונתן בידה וגם קי"ל ושלח ולא שתשלח עצמה וגם ונתן ולא שתטול כו' וא"כ אין המעשה כלל מצדה רק מצדו כשנותן ומניח הגט בידה מתגרשת. וא"כ איך מהני השליחות קבלה הא נגדה הוי מידי דבממילא שאינה מקבלת כלל רק הבעל נותן לידה. וא"כ צריך שיהי' נעשה יד השליח כידה וזה לא מהני ואין השליח עושה מעשה כלל ואינו מקבל שתהי' מגורשת מחמת הקבלה רק הבעל נותן לידה כנ"ל. ואי נימא דילפינן מושלחה דעושית שליח ומהני דגלי קרא דא"כ נילף בכל מקום דבמידי דממילא מהני השליחות כנ"ל דאי לא מהני לא יועיל שליחות קבלה כנ"ל:

אך י"ל דהא עכ"פ נגד הקבלה דהוא מעשה נעשה שליח כנ"ל וממילא מה שהגט ביד השליח כאלו ביד האשה וא"כ נהי דלענין הנתינה לידה אינו שלוחה שיהי' נעשה ממילא כידה א"כ בא הגט מיד הבעל לידה וכמבואר פ' הזורק גבי תיזול ותיחוד ותפתח דכשבא מידו לידה מהני אף שלא ע"י נתינה רק שמחזקת ע"ש וא"כ גם בזה מהני משום דבא מידו לידה דלענין שיהי' כאלו הוא בידה מהני השליחות כנ"ל וממילא נקרא ונתן בידה כיון שאחר. שמקבל השליח מונח בידה ובא בבת אחת כנ"ל ועוד דמבואר בש"ע ובש"ס שם דערק לה חרצי' ושלפתו דכשמסייע בנטילתה מהני אף שנוטלת היא הגט מידו שהיתה פתוחה וקירב עצמו אלי' ע"ש. וא"כ שפיר נעשה שליח על הקבלה שהוא מעשה לקבל הגט ואעפ"כ מהני דהא הוא סייע בנתינה ומהני שפיר כיון דגם כשיש מעשה בנתינתה מחמתה מהני כנ"ל. נעשה שליח על המעשה כנ"ל. ועוד כמ"ש הרמ"ה ס' ק"כ דכשהנייר של הסופר בא זכיותיה שזוכה האשה בשביל הבעל וגירושי האשה כא' ע"ש. וכן כאן לענין הזכי' זוכה השליח עבורה כשאר זכי' ושפיר הוי נתינה כנ"ל:

וממילא מיושב קושי' הנ"ל דהא דמתגרשת קטנה אף דאין מעשה קטנה כלום מ"מ הא לא בעינן כלל מעשה דידה רק ונתן בידה והוי שפיר נתינה שנותן לידה וממילא מתגרשת. וא"כ לענין שליחות שפיר אינה יכולה לעשות שליח דלא שייך דאיתא בדנפשה כו'. דהא לענין מה דאיתא בנפשה לא מהני כלל השליחות דקבלתה לא מהני כלל מחמת מעשה שלה רק מחמת נתינת הבעל שנותן לידה ולענין זה הוי ממילא דלא מהני השליחות. רק השליחות הוא על המעשה שיועיל ולענין זה אינה כלל בדנפשה שאינה מגורשת כלל הקבלתה מחמת זה רק כנ"ל ושפיר לא מהני השליחות כנ"ל. עוד י"ל כמ"ש לעיל דיש ב' טעמים שאין הקטן נעשה שליח א' דאימעיט מגם אתם מה אתם בני דעת כו' ולענין זה מהני איתא בדנפשי' דלא שייך מה אתם הא אתם ג"כ מהני אף שאינו בן דעת כיון דאיתא כנ"ל ולא שייך המיעוט כנ"ל:

עוד יש טעם מסברא דהא בקנין וכל הדברים בעינן כונה וא"כ נהי דבדעת אחרת מקנה יכול לזכות בעצמו ולא בעי כוונה. אבל מ"מ הא כל שליח צריך שיכוין לזכות בשביל המשלח וקטן אין לו כוונה כמבואר חולין י"ב דמחשבה לית לי' אפילו מדרבנן. ולענין זה מה מהני דעת אחרת. ולא מהני איתא בדנפשי' דהא דאיתא ויכול לזכות הוי רק משום שאין צריך כלל דעתו משא"כ לזכות לאחר שצריך דעת לא מהני כנ"ל:

אמנם הא לענין כתיבה לשמה מבואר דהכל כשרין לכתוב הגט אפילו חשו"ק בגדול עומד ע"ג יש להם דעת לכתוב לשם המגרש ע"ש. וכ' הר"ן ז"ל דהא דלא מהני בשאר קנין גדול עע"ג משום דלענין קנין אין לו רצון ודעת לקנות או להקנות רק לענין לשמה לעשות הדבר בשביל האחר מהני ע"ש. וא"כ כ' תוס' שפיר דמהני בזכי' לזכות בשביל האחר דהא הגדול המזכה אומר לו לזכות בשביל פלוני א"כ הוי גדול עע"ג ומלמדו רק לענין קנין לא מהני. וכ' תוס' שפיר כיון דאיתא בדנפשי' ואין צריך דעת כיון דדעת אחרת מקנה. רק שצריך דעת לכוין לעשות הקנין בשביל האחר ולענין זה מהני גדול עע"ג כמו בכתיבה לשמה כנ"ל דזה הוא רק על המעשה בשביל פלוני כנ"ל. וא"כ כאן שתעשה שליח שייך ג"כ ב' הטעמים מגם אתם ונהי דזה לא שייך כיון דאיתא בדנפשי' אבל טעם הב' דהא צריך שיכוין לעשות לזה שליח ועשיות השליח צריך דעת וכוונה כשאר דברים וזה לית לה וכאן אין גדול עומד ע"ג לענין זה וממילא לא מהני דאף. דאית' בדנפשי' הוא רק משום שא"צ דעתה בגט משא"כ לענין השליח שצריך דעת כנ"ל ועוד דהא אמר התם בחולין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אית לי' לקטן מחשבה גרידא דהיינו דיבור לית לי' ע"ש. וא"כ לענין שיוכל לזכות בשביל האחר ומקבל בשבילו זה הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ואית לי כנ"ל. משא"כ עשיית שליח שזה אינו אלא דיבור ודיבור לית לי' כנ"ל ולא מהני מצד עצמו וא"ש:

והנה הרמב"ם ז"ל כ' הטעם דאין קטנה עושה שליח קבלה מפני שצריך עדים ואין מעידין על הקטן ע"ש ותמוה מאוד מ"ש שאין מעידין לפי שאינו בן דעת גמורה ע"ש. הא בקבלת הגט שא"צ דעתה למה אין מעידין ע"ש. ונראה בפשיטות דהא קי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. וגם על הקטן הוי שלא בפני בע"ד כמבואר בח"מ. וא"כ לכאורה כשמגרש קטנה דמתגרשת ע"י עצמה לכאורה למה מהני הא מגרש בלא עדים לא הוי גט. וא"כ הא אינן ראוין להעיד דהא אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכשמעידין שנתגרשה לא יהי' מהני דהוי שלא בפני בע"ד. וא"כ בגט דבעי עדים בשעת מעשה ואז לא מהני כשיעידו כנ"ל. ואף דיכולין להעיד אחר שתגדיל מ"מ כמו דבעינן תחלתו וסופו בכשרות משום דכ' והוא עד או ראה כו' אם לא יגיד כו' דצריך בשעת ראי' שיהי' ראוי להגיד בפני ב"ד שיהי' מועיל כו'. וממילא גם בהנ"ל אינם ראוין להגיד בשעת ראי' ואף דלא דמי לתחלתו בפסול דכאן אין הפסול בהעדים רק שאין כאן בע"ד להעיד עליו. מ"מ כיון דבגט בעי עדים בשעת מעשה ואז אינם ראוים להגיד שלא יהי' מועיל כלום. י"ל דהוי בלא עדים ולא מהני מה שיוכלו להעיד כשתגדיל כנ"ל. וי"ל שסובר הרמב"ם ז"ל כנ"ל. אך לא קשה דהא דאין מקבלין כו' הוא במה שצריכין להעיד על הקטן אבל בקטנה המתגרשת אין המעשה כלל מצידה רק שהוא נותן לה הגט בע"כ ומתגרשת ממילא.כיון שהיא בפני הבעל שפיר הוי בפני בעל דין. וכמ"ש הרשב"א ז"ל דלכך בגט נתינה בע"כ הוי נתינה משום דהוי כפוטר עצמו מקנינו דלפטור הוי נתינה בע"כ נתינה ע"ש. וממילא כמו דקי"ל דלפטור מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ובזה שגרשה הוי נגד הבעל כמו לפטור כמ"ש הרשב"א כנ"ל. וכיון שהוא גדול הוי בפני בע"ד כיון שאין צריך כלל למעשה שלה ולכך מהני כנ"ל. אמנם בקטנה שעשתה שליח לקבלה דזה הוי רק ע"י מעשה שלה שעשיית השליח הוא רק מדעתה ממילא שייך ע"ז שוב אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכיון ששליחות קבלה צריך עדים לא מהני שאין כאן עדים על השליחות שאין ראוין להעיד שהוא שלא בפני בע"ד כיון שהשליחות הוא ע"י מעשה שלה. וממילא הוי בלא עדים כנ"ל. כיון דילפינן דבר מממון שיהי' בשעת מעשה עדות שיועיל בממון היכא שחב לאחרים כמ"ש הרשב"א וכאן לא יהי' מועיל אז להעיד בפני ב"ד והוי בלא עדים. וכ' הרמב"ם ז"ל ששליחות קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן והיינו כנ"ל. ומה שלא כ' שאינן בני דעת. היינו משום שסובר דהיכא דאיתא בדנפשי' לא אימעיט ומצי משוי שליח כמ"ש תוס' וכאן כיון שמתגרשת בקבלה היתה משוי שליח ג"כ רק מטעם הנ"ל דאין מעידין כו' או דהי' מהני גדול עומד על גביו כמ"ש לעיל רק מטעם הנ"ל:

מערימין. לפדותו בלא חומש שאדם מוסיף חומש כשפודה את מעשר שני שלו ואינו מוסיף חומש על של אחרים אם קונהו מחבירו: ופדו בהן מעשר שני. ממנו דהוו להו אחרים לגביה והם סמוכים על שולחנו ושלהם שלו שהם חוזרים ונותנים לו: אלא בזמן שהיובל נוהג. דבעינן ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה): שלש מדות. חלוקות בזכיית קטן: וכנגדן בקטנה. חשיב לה יודעת לשמור קידושיה ומתקדשת בקידושי אמה או אחיה לדעתה או בקבלת עצמה אם יתומה היא: למיאון. שצריכה למאן ואינה יוצאה בלא מיאון דתנן ביבמות (דף קז:) כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן וזו יודעת לשמור היא: הפעוטות. תנן בהניזקין (לעיל דף נט.) דמקחן מקח במטלטלין ופרשי' כבר שית כבר תמני: וכנגדן בקטנה. משהגיעה לימים הללו משלחה ואינה חוזרת קרינא בה ומתגרשת בקבלת עצמה אפי' קיבל בה אביה קידושין ומת ואע''פ שקידושיה קידושין מן התורה: הגיעו לעונת נדרים. שנה אחת לפני נערותה נדריה נבדקין כדתנן במס' נדה (דף מה:) בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין ואם ידעה לומר לשם מי נדרה לשם מי הקדישה נדרה נדר והקדישה הקדש: חולצת. אם הביאה סימנין ולא אמרי' שומא נינהו אבל קודם הזמן הזה קטנה היא ואין סימניה סימנין ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש: למכור בנכסי אביו. קרקעות: עד שיהא בן עשרים. הוי קטן: מתני' אם רצה הבעל לחזור. קודם שיגיע גט לידה: פסול. דאין רצונו שילעיזו עליו שם וקפידא היא: הרי היא במקום פלוני. אינו אלא כמראה מקום שם תמצאנה: ור' אלעזר מכשיר. טעמא מפרש בגמ': גמ' מאי שנא רישא דלא פליג רבי אלעזר. גבי תן גט זה לאשתי במקום פלוני וקתני פסול: מדעתיה מגרש. והדבר תלוי בו איכא למימר קפידא היא ודוקא קאמר ליה אבל איהי דבעל כרחה מיגרשה מנא ידעה דניחא ליה לבעל למיתבי' התם הלכך אינה אלא כמראה מקום שם תמצאנו: מתני' הבא לי גיטי אוכלת בתרומה. אם אשת כהן היא עד שיגיע גט לידה: לאותו מקום. שכך אמרה לו לא תהא שלוחי לקבלה אלא שם ובגמרא פריך וגיטא היכי הוי הואיל וקיבלו במקום אחר ואפי' כשיגיע שם והא תנן לעיל פסול: אוסר מיד. משפירש מאצלה רבי אלעזר לטעמיה דמכשיר כשקיבלו במקום אחר דמראה מקום היא לו ומשעת קבלה איגרשא לה לפיכך משעה שפירש מלפניה אסורה שמא מצאו חוץ לעיר וקיבלו הימנו: גמ' וזימנין דמשכחת ליה בבבל. כיון דהדר אמרה ליה הכי מכלל דלא קפדה אי מקבל ליה בדוכתא אחרינא והאי דקבעה ליה עיקר במתא מחסיא הכי קאמרה לא תהא שלוחי לקבלה להתגרש אני על ידך עד דמטית התם:

כעין דאורייתא תקון. והא דסגי בהגבהת טפח גבי חבית של שיתופי מבואות אפי' לפירוש הקונטרס דלא קניא הגבהה בעלמא אלא בג' טפחים חשיב ליה כעין דאורייתא כיון דמגביה בר זכייה ויש בה הגבהה קצת: ופדו בהן מעשר שני. וא''ת ומאי מהני פדיית קטן והא אין מעשה קטן כלום ובת''כ (פרשת בחקותי) ממעט קטן שאינו פודה מעשר שני ותנן נמי (תרומות פ''א מ''א) חמשה לא יתרומו וקטן חד מנייהו ולעיל בהניזקין (דף נב.) תניא אפוטרופין תורמין ומעשרין משמע אבל קטן לא ומאי שנא פדיית מעשר מתרומה וי''ל דאתיא כמ''ד במס' תרומות (פ''א מ''ג) דהגיעו לעונת נדרים כשם שנדרן נדר כך תרומתן תרומה וכשם שחל שם תרומה על פיו ומשתרי טבל באכילה ה''נ מתחלל מעשר שני על ידו וא''ת היאך פודה לאחרים הא אפי' למ''ד זוכה לאחרים היינו כשדעת אחרת מקנה אותו לאחרים ופדיית מעשר נהי דחשבינן ליה כזוכה לאחרים מ''מ אין דעת אחרת מקנה אותו לאחרים ע''י זכיית קטן והוי כמו מציאה דלא זכי מדאורייתא וי''ל כיון דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ותרומתו תרומה וחילולו חילול אם לגבי ממון זוכה לאחרים מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותו א''כ לענין חילול מעשר יש לו להועיל אפי' בלא דעת אחרת אבל לרב חסדא דאינו זוכה לאחרים אע''פ שלעצמו זוכה גם בחילול מעשר לא יזכה לאחרים בחילול אע''פ שלעצמו מחלל: ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא. ה''נ. הוה מצי למיפרך אי בזמן הזה למה לו להערים והלא יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה וחומשה ולמאן דאמר בהזהב (ב''מ דף נג:) דבעינן [. אף] בחומשה שוה פרוטה יחלל שוה מנה על חמש פרוטות: לעיל צרור וזורקו זוכה לעצמו. וא''ת והא דתנן במי שמת (ב''ב דף קנו:) זכין לקטן ואין זכין לגדול הא קטן גופיה אמר הכא דזכי י''ל דהתם בפחות מכאן אי נמי בקנין חליפין דאין מבחין: וכנגדן בקטנה חולצת. פירש בקונטרס שנה אחת לפני נערות כגון בת י''א שנה ויום אחד אם הביאה סימנין חולצת ולא אמרי' שומא נינהו וקשה דרבא גופיה פסיק בסוף פ' יוצא דופן (נדה דף מו.) הלכתא תוך הזמן כלפני הזמן ומפרש רבינו שמואל כנגדן בקטנה היינו לא הגיע לעונת נדרים קאמר אלא בת י''ב שנה ויום אחד דהא הגעת נדרים של קטן כנגדן באשה גדולה היא ואין הלשון משמע כן ואור''ת דאליבא דר' יוסי קאמר רבא הכא דאמרי' בפ' מצות חליצה (יבמות דף קה:) מדברי ר' יוסי נלמד דקטנה חולצת בפעוטות ורבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים ועוד מפרש דהא דמסיק התם והלכתא עד שתביא שתי שערות כל זה מדברי רבא כלומר לר' יוסי עד שתגיע לעונת נדרים אבל הלכה עד שתביא שתי שערות והא דנקט רבא למילתיה כר' יוסי כדי לעשות כלל שלו ולומר בכולן כנגדו בקטנה ועוד יש לומר דהכא גרסי' רבה דהא מסיק ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ובפרק מי שמת (ב''ב דף קנה.) אמר רבא אמר ר''נ מבן י''ח שנה וליכא למימר דהתם משמיה דר''נ קאמר וליה לא ס''ל דהא מסיק התם דמכללא איתמר ומוכח מעובדא דאתא לקמיה דרבא דפחות מבן עשרים דזבין נכסי כו' דסבר רבא בן י''ח: התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד. הוה לן למימר דאוקי אשה בחזקתה שלא נתגרשה אלא חומרא בעלמא היא שהחמירו חכמים משום דחזקה שליח עושה שליחותו ואע''ג דאין ביד השליח לעשות שמא לא יתן לו את הגט כמו שאסור בכל הנשים שבעולם אע''ג דכל אחת היא לו בחזקת היתר וגם אין ביד השליח לעשות שליחותו: