גיטין סד ע"א

אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶן
גְּמָ' אִיתְּמַר בַּעַל אוֹמֵר לְפִקָּדוֹן וְשָׁלִישׁ אוֹמֵר לְגֵירוּשִׁין מִי נֶאֱמָן רַב הוּנָא אָמַר בַּעַל נֶאֱמָן וְרַב חִסְדָּא אָמַר שָׁלִישׁ נֶאֱמָן
רַב הוּנָא אָמַר בַּעַל נֶאֱמָן דְּאִם אִיתָא דִּלְגֵירוּשִׁין יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ לְדִידַהּ הֲוָה יָהֵיב לַהּ נִיהֲלַהּ וְרַב חִסְדָּא אָמַר שָׁלִישׁ נֶאֱמָן דְּהָא הֵימְנֵיהּ
מֵתִיב רַבִּי אַבָּא הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי וְשָׁלִישׁ נֶאֱמָן מִשְּׁנֵיהֶם כֵּיצַד זֶה אוֹמֵר כָּךְ וְזֶה אוֹמֵר כָּךְ שָׁלִישׁ נֶאֱמָן
שָׁאנֵי מָמוֹן דְּאִיתְיְהִיב לִמְחִילָּה
וְהָא תַּנְיָא וְכֵן לְגִיטִּין גִּיטֵּי מָמוֹן וְהָתַנְיָא וְכֵן לִשְׁטָרוֹת
מִידֵּי גַּבֵּי הֲדָדֵי תַּנְיָא
תְּנַן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי צְרִיכָה שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים שְׁנַיִם שֶׁיֹּאמְרוּ בְּפָנֵינוּ אָמְרָה וּשְׁנַיִם שֶׁיֹּאמְרוּ בְּפָנֵינוּ קִבֵּל וְקָרַע וְאַמַּאי לִיהֵמְנֵיהּ לְשָׁלִישׁ
מִי קָא נָפֵיק גִּיטָּא מִתּוּתֵי יְדֵיהּ דְּלִיהֵמְנֵיהּ
תִּינַח אָמְרָה קִיבֵּל לְמָה לִי אָמַר רַבָּה הָא מַנִּי רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא דְּאָמַר עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי
קָרַע לְמָה לִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד שָׁנוּ
אָמַר רַבָּה וּמוֹדֶה רַב הוּנָא דְּאִי אֲמַרָה אִיהִי לְדִידִי אֲמַר לִי שָׁלִישׁ דִּלְגֵירוּשִׁין יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ מְהֵימְנָא מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּשָׁלִישׁ גּוּפֵיהּ לָא מְהֵימַן וְאִיהִי מְהֵימְנָא
אֶלָּא אִי אֲמַרָה קַמַּאי דִּידִי לְגֵרוּשִׁין יַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ מְהֵימְנָא מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֲיָא אָמְרָה לְדִידַהּ יַהֲבֵיהּ נִיהֲלַהּ בַּעַל
בַּעַל אֹמֵר לְגֵירוּשִׁין וְשָׁלִישׁ אוֹמֵר לְגֵירוּשִׁין וְהִיא אוֹמֶרֶת נָתַן לִי וְאָבַד אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָוֵה דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם
וְאַמַּאי וְלִיהֵימְנֵיהּ לְשָׁלִישׁ מִי קָא נָפֵיק גִּיטָּא מִתּוּתֵי יְדֵיהּ דְּלִהֵימְנֵיהּ
וְלִהֵימְנֵיהּ לְבַעַל דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּעַל שֶׁאָמַר גֵּירַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי נֶאֱמָן מִי קָאָמַר גֵּירַשְׁתִּי
וְלֵימָא חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה סְתָם וּמֵת שְׁלוּחוֹ אָסוּר בְּכׇל הַנָּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - א

או באופן שאחד מן כת העדים הראשונים שבפניהם אמרה לשליח לקבל, מעיד על האמירה,

ואחד מן כת העדים האחרונים שבפניהם קיבל השליח את הגט, מעיד על הקבלה,

ועד אחד שלישי, שבפניו אמרה ובפניו קיבל, מצטרף עמהן עם כל אחד מהם להעיד על האמירה ועל הקבלה.

גמרא:

איתמר: בעל שהשליש את גיטו ביד אדם אחר.

הבעל אומר: לפקדון בלבד נתתי את הגט בידו, ולא לגירושין.

ושליש ^[1] אומר: לגירושין נתת לי, שהייתי שליח האשה לקבלה ממך, ונתגרשה האשה בזכייתי.

והאיש והאשה נמצאים שניהם באותו עיר.

מי נאמן, השליש או הבעל?

רב הונא אמר: בעל נאמן.

ורב חסדא אמר: שליש נאמן.

וטעמם: רב הונא אמר בעל נאמן, משום דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה [שאם באמת התכוון הבעל למסור את הגט בתורת גירושין], לא היה מוסרו לידי השליש, אלא לדידה הוה יהיב לה ניהלה [ליד האשה הוא היה מוסר את הגט], שהרי היא נמצאת בעיר.

ולכן מסתבר שהבעל מסרו לשליש בתורת פקדון ^[2].

ורב חסדא אמר שליש נאמן, דהא [שהרי] הבעל עצמו הימניה כשמסר את הגט בידו ^[3].

מתיב רבי אבא לרב הונא: שנינו בתוספתא [ב"מ פ"א ה"י] שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ושליש נאמן יותר משניהם משני הצדדים המתדיינים ביניהם,

כיצד האופן שהשליש נאמן?

אם זה המלוה אומר סכום כך אתה חייב, וזה הלוה אומר סכום פחות מכך אני חייב,

הדין שהשליש שהעביר את ההלוואה מהמלוה ללוה, נאמן לומר מהו סכום החוב.

וקשה מזה על שיטת רב הונא שאמר שהבעל נאמן ולא השליש.

ומתרצינן: אין להוכיח מממון לגיטין שהשליש נאמן,

ששאני [ששונה] ממון, דאיתיהיב [שניתן] למחילה, שכיון שנתן המלוה את ההלוואה לשליח האמין לו וסמך עליו, וכאילו שמחל המלוה מראש, אם השליח ישנה, ולכן נאמן השליח. משום שגם אם השליח שינה מן הדברים - הרי זה ממון בלבד וניתן למחילה.

מה שאין כן בגיטין שהוא ענין של איסור, ולא שייך למחול עליו, וצריך לנהוג לפי האמת.

ומקשינן: והא תניא בברייתא: וכן הוא הדין שהשליש נאמן לגיטין!

ומתרצינן: שאין הכוונה בברייתא לגיטי נשים אלא לגיטי ממון, כלומר שטרות של ממון, שאין גט אלא לשון שטר.

ומקשינן: והתניא: וכן לשטרות שהשליש נאמן! וכיון שהובא שטרי ממון, אם כן מה שאמור "וכן לגיטין" על כרחך הכוונה לגיטי נשים, שהרי לא היה נשנה אותו דין פעמיים.

ודחינן: מידי גבי הדדי תניא [וכי שתי הברייתות ["וכן לגיטין", "וכן לשטרות"] שנויות בסמיכות],

שאילו היה נשנה בברייתא אחת "וכן לגיטין וכן לשטרות", היה ברור ש"גיטין" הכוונה לגיטי נשים, כבר שכבר נשנה שטרי ממון,

אבל כיון ששתי הברייתות נבדלות זו מזו, אפשר לומר שברייתא אחת קוראת לשטרי ממון "גיטין" והברייתא השניה קוראת להם "שטרות".

מנסה הגמרא להביא ראיה שהשליש אינו נאמן בגיטין:

דתנן: האשה שאמרה: התקבל לי גיטי, הדין שצריכה להביא לראיה, שתי כיתי עדים,

כת אחת של שנים עדים שיאמרו: בפנינו אמרה לשליח התקבל לי גיטי.

וכת אחת של שנים עדים שיאמרו: בפנינו קבל השליח את הגט, וקרע אותו לאחר מכן.

ואמאי צריכה להביא עדים שהיא מינתה את השליש לשליח קבלה, ליהמניה [שנאמין] לשליש בדיבורו בלבד בלא עדים, שהרי האמינו הבעל בכך שמסר לו את הגט.

ודחינן: מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה [וכי יוצא הגט מתחת ידי השליש שנאמינו]? והרי הוא קרעו, ואף על פי שקרעי הגט בידו, אינו נאמן,

שהשליש נאמן רק כאשר הדבר שעליו דנים נמצא בידו, באופן שבכוחו לעשות בו כרצונו. וכיון שרק כאשר הגט שלם בידו, יכול למוסרו לאשה, ואז תהיה בחזקת מגורשת, לכן רק באופן זה הוא נאמן לומר שהוא שליח קבלה של האשה.

מה שאין כן כאן שאין בידו למסור את הגט בידה, אין לו עוד דין נאמנות של שליש.

ומקשינן: תינח [מובן] מדברים אלו, שצריך עדים על כך שאמרה לשליח להיות שליח קבלה,

אבל עדיין קשה, מדוע צריכה להביא עדים שקיבל השליח את הגט למה לי? והרי קרעי הגט מצויים בידו, ואין צריך להעיד על כך.

אמר רבה: הא מני [מי הוא] התנא שסובר שצריך עדים על מסירת הגט לשליח קבלה

רבי אליעזר היא, דאמר: עדי מסירה כרתי, וחלות הגירושין הוא בשעת זכית השליח קבלה בגט, ואין חלות הגירושין כשר בלא עדים, לכן צריך עדים בשעת מסירת הגט לשליח קבלה.

והוינן בה: בדברי התנא, קרע למה לי? מדוע צריך השליש לקרוע את הגט אחרי שזכה בו.

אמר רב יהודה אמר רב: בשעת הגזירה שנו משנה זו, שאסרה המלכות לקיים מצוות, ולכן מייד אחרי שחל הגירושין היו קורעים את הגט, כדי שלא יהיה הוכחה שקיימו מצוות גירושין.

אמר רבה: ומודה רב הונא שסובר שהבעל נאמן ולא השליש,

דאי אמרה איהי [שאם אמרה האשה]: לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה [לי אמר השליש שהבעל מסר לו את הגט בתורת גירושין] - מהימנא [נאמנת].

ומקשינן: מי איכא מידי [וכי יש דבר כזה] דשליש גופיה [עצמו] לא מהימן ואיהי [והיא, האשה] שאומרת בשמו מהימנא?

אלא צריך לבאר בדברי רבה שכך אמר: מודה רב הונא שאי אמרה האשה קמאי דידי לגרושין יהביה ניהליה [בפני מסר הבעל את הגט לשליח לשם גירושין] - מהימנא [נאמנת], והטעם שנאמנת: משום שיש לה מיגו [מתוך] דאי בעיא [שאם היתה רוצה] לשקר אמרה [היתה יכולה לומר]: לדידה יהביה ניהליה בעל [שהבעל מסר את הגט לידה] לשם גירושין ואז היתה נאמנת,

לכן נאמנת גם כשאומרת שהיא ראתה את הבעל מוסר את הגט לידי השליח קבלה בתורת גירושין ^[4].

ועתה הגמרא דנה, מה הדין אם בעל אמר שנתן את הגט לשליח לשם גירושין, ואף השליש אומר שקיבל את הגט לשם גירושין, והיא האשה אומרת נתן לי השליח את הגט, ואבד לי.

אמר רבי יוחנן: גירושין הוה דבר שבערוה, ואין עדות על דבר שבערוה בפחות משנים עדים שיעידו בדבר. ואין אנו סומכים על דברי הבעל והשליש והאשה. אלא צריך שיעידו עדים על הדבר.

והוינן בה: ואמאי צריך שיעידו עדים? וליהימניה [נאמין] לשליש באמירתו בלבד שקיבל את הגט מהבעל לשם גירושין, שהרי הבעל האמינו.

ומבארינן: מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה [האם יוצא הגט מתחת ידו שנאמין לו]? הרי הוא קרע את הגט,

ואף על פי שהקרעים בידו, אין לו נאמנות של שליש, אלא אם כן חפץ השליחות עדיין בידו, שאז יש לו מיגו שאם היה רוצה השליח, היה עושה בחפץ מה שאמר, לכן נאמן גם על אמירתו, אבל זה שקרע את הגט, אין בידו למוסרו בידה.

ומקשינן: ולהימניה לבעל שהוא מסר את הגט לידי השליח לשם גירושין,

דהא אמר רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: בעל שאמר גירשתי את אשתי - נאמן!

ומבארינן: מי קאמר הבעל "גירשתי"? הרי הוא אומר רק שמסר לשליח, ואם כן מאמינים לו רק שהשליח קיבל את הגט להולכה.

ומקשינן: כיון שהבעל נאמן לומר שהוא מסר ביד השליח את הגט להוליך לאשה, והוא אכן טוען שהוא מסר את הגט ביד השליח לשם גירושין, ולימא [נאמר]: חזקה שליח עושה שליחותו! והרי היא בחזקת מגורשת.

דאמר רבי יצחק: האומר לשלוחו "צא וקדש לי אשה" סתם, ולא אמר לו אשה מסויימת, ומת שלוחו, ואין המשלח יודע האם קידש לו השליח אשה ואת מי קידש,

אסור המשלח בכל הנשים שבעולם, כיון שעל כל אשה יש מקום לחשוש שמא היא קרובה של אשתו שקידש לו השליח [כגון: אחותה או בתה וכדומה], והרי היא אסורה עליו. אלא אם כן חזר השליח ואמר לו את מי קידש לו, או שלא קידש לו שום אשה.

והטעם שכשלא חזר השליח הוא צריך לחשוש לכך שהשליח קידש לו אשה, ונאסר בכל הנשים שבעולם. כי חזקה שהשליח עושה שליחותו, והוא אכן קידש עבורו אשה מסוימת ^[5].

ואם כן, גם אצלנו יהיה הבעל נאמן שהאשה מגורשת על ידי שאומר שמסר לשליח, בצירוף החזקה ששליח עושה שליחותו.

הערות

^[1] החתם סופר הביא בשם ספר התרומה שני פירושים מהו לשון שליש: א. מלשון שילוש, שהוא המשולש בין שני הבעלי דברים. ב. מלשון שליט ומושל, כמו "ושלישים על כולו". ותולה החתם סופר בשני הפירושים את מחלוקת הראשונים שמביא ספר התרומה [הובא בש"ך סי' נו, ה] האם השליש נאמן רק היכא שהבעלים מודים שמסרו לו, כיון שאז שייך הסברא שהבעלים האמינו, או שנאמן אפילו שהבעלים טוען שהוא גנבו, והשליש טוען שהוא מסר לו, כיון שאין אדם חוטא ולא לו. ומבאר החתם סופר שאם כוונת הגמרא מלשון שליט, אז השליש נאמן בכל ענין כמו מושל, ואם כוונת הגמרא מלשון שילוש, אז נאמן רק אם הושלש בידו ונעשה שלישי בין בעלי הדין, ואינו נאמן אם הבעל דין טוען שלא השליש בידו.

^[2] הריטב"א והרשב"א מקשים, אולי הבעל לא נתן לה את הגט בגלל שמתבייש, כדאמרינן לעיל [נה, א] שיש לבעל כיסופא לתת לה גט. ותירצו שכאן כיון שהאשה עשתה שליח קבלה, ורוצה לקבל גט, ליכא כיסופא. והחזו"א [ק, ל] מתרץ, שאצלנו שהאשה רוצה בגירושין והבעל אינו רוצה, בזה שכיח טפי שנותן לשם פקדון, ואם היה גומר לגרשה היה נותן לה את הגט.

^[3] הרשב"א [ד"ה ורב חסדא] מקשה למה הוצרך רב חסדא לנאמנות השליש משום שהבעל האמינו, הרי כיון שהוא נתמנה בעדים להיות שליח קבלה, וידו כיד האשה, אם כן הוי כמו גט שיוצא מתחת יד האשה שאין הבעל נאמן לטעון שלא גירשה. ותירץ דלא דמי, שאצל האשה אין דרך להפקיד גט, ובודאי נתן לשם גירושין, אבל ביד שליש אפשר שנתן לשם פקדון.

^[4] הרא"ש [סי' ח, ובתוספותיו] והרמב"ן מקשים, שבפשטות מדובר כאן שהגט אינו בידה אלא ביד השליש, אם כן איך נאמנת לומר שהיא נתגרשה. ונאמרו בזה כמה תירוצים בראשונים: הרמב"ן והרשב"א מביאים תשובת הרי"ף שהוכיח מכאן שמיירי כשהגט ביד האשה, והשליח טוען שהוא שליח להולכה, והיא נאמנת שהשליח קיבל בפניה את הגט לשם גירושין, במגו שהיתה אומרת שהבעל נתן לה. הרמב"ן עצמו והר"ן [סוד"ה ורב חסדא] מתרצים שאמנם מיירי הכא שהגט ביד השליח, אבל מכל מקום יש לאשה מיגו שבזמן הליכתם לבית דין יכלה האשה לקחת את הגט מיד השליש. והרי"ף והרא"ש סוברים שכהאי גוונא לא מיקרי מיגו. הרא"ש רצה בתחילה לתרץ שמדובר כאן שהגט נמצא בידה, ולכן נאמנת במיגו. ומקשה הרא"ש שאם כן אינו מעין המחלוקת של רב הונא ורב חסדא שהוא באופן שהגט ביד השליש. ומתרץ הרא"ש שגם כאן הגט ביד השליש, ואף על פי כן האשה היתה נאמנת לומר שבעלה גירשה כיון שיש לה חזקה שאינה מעיזה לשקר בפני בעלה שגירשה. ואפילו שהשליש מסייע בידה אינו מספיק סיוע ועדיין אינה מעיזה, ומה שהגמרא לקמן אומרת שכשהשליש מסייע בידה מעיזה, מדובר שם ששנים מסייעים לדבריה, הבעל והשליש.

^[5] הט"ז [אהע"ז לה, טו] מקשה למה לא נתיר לו את כל הנשים משום ספק ספיקא, ספק אם השליח עשה שליחותו, וספק אם קידש קרובה של האשה הזאת. ומתרץ הט"ז שכיון שיש חזקה ששליח עושה שליחותו, אינו ספק. ומקשה העונג יום טוב [סי' קפ ד"ה מ"מ] על הט"ז, שחזקה זו אינה ודאי, אלא רק רוב, שרוב שלוחים עושים שליחותם, ועדיין יש ספק ספיקא. ועוד מקשה, שיש גם ספק ספיקא נוסף, שמא זו שהשליח קדשה אין לה קרובו, ואף אם יש לה, שמא אז אינה קרובה שלה. הבית שמואל [לה, כח] מתרץ את קושית הט"ז, שאי אפשר להתירו להנשא משום ספק ספיקא כיון שהוי ספק אחד בגופו אם קידש וספק אחד בתערובת, ובכהאי גוונא אין הספקות מצטרפות לספק ספיקא [כמו שכתב השו"ע יו"ד קי, ט]. ובהגהות שי למורה [לשו"ע אהע"ז] תירץ, שכאן אינו ספק ספיקא המתהפך.

או אחד מן כת הראשונים ואחד מן כת האחרונים מעידים, ואחד נוסף מצטרף עמהן בשתי העדויות.

א גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה זו: בעל אומר שהגט שנתן בידי אדם אחר היה לפקדון בלבד ולא לגירושין, ואין האשה מגורשת, ושליש (מי שהושלש, הופקד, בידו) אומר שהגט ניתן לו לשם גירושין, מי מהם נאמן? רב הונא אמר: בעל נאמן, ורב חסדא אמר: שליש נאמן.

ומסבירים את שיטותיהם: רב הונא אמר בעל נאמן, שאם איתא [יש] מקום לומר שלגירושין יהביה ניהליה [נתן אותו לו לשליש], לדידה הוה יהיב לה ניהלה [לה עצמה היה נותן את הגט] ומדוע הוצרך לשליש? אלא ודאי רצה רק להפקיד את הגט בידו. ורב חסדא אמר: שליש נאמן, דהא [שהרי] הבעל עצמו הימניה [האמין לו], ונתן לו ביד ייפוי כוח גמור.

מתיב [מקשה] ר' אבא לרב הונא ממה ששנינו: הודאת בעל דין כמאה עדים דמי [נחשבת], ושליש נאמן משניהם, משני הצדדים המתדיינים ביניהם, כיצד? אם צד זה אומר שחייב לו כך, סכום מסויים, וזה, הצד השני, אומר כך, שחייב פחות מכן, שליש שנתנו בידו את הכסף שימסרנו לבעל החוב נאמן לומר מה היה החוב, וקשה מכאן לשיטת רב הונא שאמר שהבעל נאמן ולא השליש!

ודוחים: מכאן אין להוכיח, שכן שאני [שונה] ממון, דאיתיהיב [שניתן] למחילה, שכיון שנתן המלווה לשליח האמין לו וסמך עליו, וגם אם השליח שינה מן הדברים — הרי זה ממון בלבד, וניתן למחילה, והרי זה כאילו מחל לו מראש. ואין להוכיח מכאן לענין גיטין, שאין בכוח אחד מהם לשנות את העובדות על ידי ויתור.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: וכן הוא הדין, שנאמן השליש, לגיטין! ומשיבים: אין הכוונה לגיטין של גירושין אלא לגיטי ממון, כלומר, סתם שטרות. ומקשים על כך: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: וכן לשטרות, ואם כן האמור "וכן לגיטין" אמור בגיטי נשים, שהרי לא היה נשנה אותו דין פעמיים בלשונות שונות!

ודוחים: מידי גבי הדדי תניא [וכי זו אצל זו הן שנויות] אילו היה נאמר בברייתא אחת "וכן לגיטין וכן לשטרות", היה ברור שגיטין הם גיטי נשים ושטרות הם שאר שטרות, אבל כיון שאלה הן שתי ברייתות נבדלות, שמא האחת קוראת לשטרות גיטין, והשניה קוראת להם שטרות.

ומנסים להביא ראיה ממשנתנו, תנן [שנינו במשנתנו], האשה שאמרה: "התקבל לי גיטי" — צריכה שתי כיתי עדים, שנים שיאמרו: "בפנינו אמרה", ושנים שיאמרו: "בפנינו קבל וקרע". ואמאי [ומדוע]? ליהמניה [שיאמינו לו] לשליש שמסר הבעל לידו את הגט, שיהא נאמן בדיבורו בלבד, בלא עדים!

ודוחים: מי קא נפיק גיטא [האם יוצא הגט] מתותי ידיה דליהמניה [מתחת ידו שנאמין לו]? שהרי השליש נאמן רק כאשר הדבר שעליו דנים נמצא בידו, שכיון שבכוחו לעשות בו כרצונו, נאמן בדיבורו. אבל כאן — הלא כבר אין הגט בידו, ואין לו עוד דין שליש ונאמנות של שליש.

ומקשים: תינח [נניח] שצריכים עדים שאמרה, שמינתה אותו שליח, אבל עדים שיעידו שקיבל למה לי? הלא הגט מצוי בידו, ואין צריך להעיד על כך! אמר רבה: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' אלעזר היא, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים], כלומר, עיקר חלות הגט הוא במסירתו בעדים, ולכן יש צורך בעדות על מסירת הגט בשעה שבה הוא חל.

ותוהים לעצם פירוש הדברים במשנה: קרע למה לי? מדוע צריך השליש לקרוע את הגט? אמר רב יהודה אמר רב: בשעת הגזירה שנו, שאסרה המלכות לכתוב גיטין, ולכן מייד אחר שחל הגט היו קורעים אותו, כדי שלא תהא הוכחה ביד השלטונות.

אמר רבה: ומודה רב הונא, אף שאמר שהבעל נאמן, דאי אמרה איהי [שאם אומרת היא] האשה: לדידי [לי עצמי] אמר לי השליש שלגירושין יהביה ניהליה [נתן אותו בעלי לו] — מהימנא [נאמנת]. ותוהים על דברי רבה: מי איכא מידי [האם יש דבר], ששליש גופיה [עצמו] לא מהימן [נאמן] לדעת רב הונא, ואיהי מהימנא [והיא נאמנת] כשאומרת בשם השליש?

אלא, כך אמר רבה: מודה רב הונא שאי אמרה קמאי דידי [אם היתה אומרת: בפני שלי] לגרושין יהביה ניהליה [נתן אותו לו] — מהימנא [נאמנת], והטעם: מיגו דאי בעיא אמרה לדידה יהביה ניהליה בעל [מתוך שאם היא רוצה היתה יכולה לומר שלה עצמה נתן אותו הבעל] ונתגרשה בו, על כן כשהיא אומרת שנתנו הבעל לשליח לשם גירושין — נאמנת.

ב ועוד דיון בנושא דומה, בעל אמר שנתן לשליח גט לשם גירושין, ואף שליש אומר שלגירושין נמסר לו, והיא אומרת: נתן לי השליח את הגט, ואולם אבד הגט, אמר ר' יוחנן: הוה [הרי זה] ספק שאירע בדבר שבערוה, ואין דבר שבערוה נגמר פחות משנים המעידים על כך.

ושואלים: ואמאי [ומדוע]? וליהימניה [ושיאמינו לו] לשליש שמסר אותו, שהרי אמרנו שהוא נאמן משניהם! ואומרים: מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה [האם יוצא גט מתחת ידו שנאמין לו]?

ומקשים: ולהימניה [ושיאמינו לו] לבעל, שהרי אמר רב חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: בעל שאמר "גירשתי את אשתי" — נאמן! ודוחים: מי קאמר [האם אומר] הבעל במקרה זה גירשתי? הלא הוא אומר רק שמסר לשליח!

ומקשים עוד: ולימא [ונאמר] ונסמוך על מה שאמרו: חזקה שליח עושה שליחותו! שאמר ר' יצחק, האומר לשלוחו: "צא וקדש לי אשה" סתם, איזו שהיא, ומת שלוחו ואין האיש יודע אם קידש אשה ואת מי קידש — אסור האיש בכל הנשים שבעולם, שהרי על כל אשה יש מקום לחשוש שמא היא אחות או בת או קרובה אחרת של אותה אשה שהשליח קידש, ולכן אנו אוסרים עליו לשאת כל אשה. ודבר זה נסמך על ההנחה שהשליח אכן קידש אשה כלשהי, כי חזקה שליח עושה שליחותו, ונמצא שאף בדבר שבערווה סומכים על חזקה זו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or if there is one witness from the first pair of witnesses and one witness from the latter pair, and one additional witness joins with them as the second witness in both testimonies.

GEMARA: It was stated that there is an amoraic dispute in a case where a husband says that he handed the bill of divorce to another as a deposit for safekeeping and not to deliver it to his wife, and that consequently she is not divorced, and the third party [shalish], to whom the husband gave the document, says that he was serving as an agent for receipt and the husband gave him the document for the purpose of divorce. In such a case, who is deemed credible? Rav Huna says: The husband is deemed credible, and Rav Ḥisda says: The third party is deemed credible.

The Gemara elaborates: Rav Huna said that the husband is deemed credible, as, if it is so that he gave it to the third party for the purpose of divorce, he would have given the bill of divorce directly to her. Both husband and wife are in the same city. Why did he give it to a third party? Apparently, he merely entrusted him with the bill of divorce for safekeeping. And Rav Ḥisda said: The third party is deemed credible, as the husband himself deemed him credible by entrusting him with the bill of divorce.

Rabbi Abba raises an objection to the opinion of Rav Huna from a baraita in the Tosefta (Bava Metzia 1:10): The legal status of the admission of a litigant is similar to that of the testimony of one hundred witnesses, and the statement of a third party is deemed more credible than the statements of both of the litigants. How so? If this litigant, the creditor, says that the debtor owes him this sum, and that litigant, the debtor, says that he owes that lower sum, the third party to whom the debtor gave the money to pay the creditor is deemed credible to establish the sum of the debt. This contradicts the opinion of Rav Huna, who said that the husband, not the third party, is deemed credible.

The Gemara rejects that objection: A monetary debt is different, as it can be forgiven. Since one can forgive a monetary debt outright, he can also accept upon himself to abide by the statement of a third party as to the sum of the debt. Therefore, even if the third party deviates from the truth, because it is a case involving money, they accept his determination. However, no proof may be cited from that case to the matter of the bill of divorce, as there is no possibility of forgiveness with regard to ritual matters, e.g., divorce.

The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: And likewise that is the halakha with regard to bills of divorce [gittin], i.e., the halakha is that the third party is deemed credible? The Gemara answers: The reference in the baraita is not to bills of divorce. Rather, the reference is to monetary documents [gittei mamon]. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: And likewise that is the halakha with regard to monetary documents [shetarot]? The fact that monetary documents are labeled as shetarot indicates that the term gittin refers to bill of divorce.

The Gemara rejects that proof: Are they, the two expressions, taught together? If there were a passage in one baraita that said: And likewise, that is the halakha with regard to gittin and documents, one could infer that the term gittin is referring to bills of divorce, as the term documents is referring to all other documents. However, since these are two discrete baraitot, perhaps one is referring to monetary documents as gittin and the other is referring to them as shetarot.

The Gemara cites proof with regard to the credibility of the third party. We learned in the mishna that a woman who said to an agent: Receive my bill of divorce for me, requires two sets of witnesses to confirm that she was divorced when the agent received the bill of divorce. She requires two witnesses who say: In our presence she said to the agent: Receive my bill of divorce on my behalf, and two others who say: In our presence the agent received the bill of divorce and tore it. The Gemara asks: And why are the witnesses necessary? Let us deem the third party, to whom the husband handed the bill of divorce, credible and not require witnesses.

The Gemara rejects this: Does the bill of divorce emerge from his possession, i.e., does he have the bill of divorce, such that it would lead one to deem him credible? The third party is believed only in a case where the item in question is under his control, as then he can do with it as he wishes. However, in this case the bill of divorce is no longer in his possession, as it has been torn, and the credibility attributed to the third party is no longer relevant.

The Gemara asks: That works out well in explaining why witnesses are required to testify that she said to the agent in their presence: Receive my bill of divorce on my behalf. However, why do I need witnesses to testify: In our presence the agent received the bill of divorce and tore it? From the point that the bill of divorce was in his possession no testimony should be necessary. Rabba said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says: Witnesses of transmission of the bill of divorce effect the divorce. The divorce takes effect primarily by means of its transmission to the woman in the presence of witnesses. Therefore, witnesses are necessary to testify that the transmission took place in their presence.

The Gemara seeks to clarify a different matter mentioned in the mishna. Why do I need the witnesses to testify that the third party tore the bill of divorce? Rav Yehuda says that Rav says: The Sages taught the mishna during a period of religious persecution, when the government decreed that it is prohibited to write bills of divorce. Therefore, immediately after the divorce took effect they would destroy any evidence that a bill of divorce had been written by tearing it.

Rabba said: And although he said that the husband is deemed credible, Rav Huna concedes that if the wife said: The third party said to me that my husband gave the bill of divorce to him for the purpose of divorce, she is deemed credible. The Gemara asks: Is there anything with regard to which, according to Rav Huna, the third party himself is not deemed credible, but the wife is deemed credible when quoting him?

Rather, Rabba said that Rav Huna concedes that if she said: In my presence my husband gave the bill of divorce to the third party for the purpose of divorce, she is deemed credible. Her credibility is based on the principle of miggo, that the ability to make a more advantageous claim grants credibility to the claim one actually makes. Since, if she wished, she could have said that the husband gave it to her and she was divorced, therefore, when she says that the husband gave it to an agent for the purpose of divorce she is deemed credible.

§ The Gemara proceeds to a related matter. If the husband said that he gave the bill of divorce to the third party as an agent of delivery for the purpose of divorce, and the third party says that the husband gave it to him as an agent of delivery for the purpose of divorce, and the wife says: The third party gave me the bill of divorce and it was lost, Rabbi Yoḥanan said: This is uncertainty with regard to a matter of forbidden relations. And there is no resolution of a matter of forbidden relations with fewer than two witnesses.

The Gemara asks: But why is this case one of uncertainty? But let us deem the third party credible, i.e., let us believe his statement that the husband gave him the bill of divorce for the purpose of divorce. The Gemara rejects this: Does the bill of divorce emerge from his possession, such that it would lead one to deem him credible?

The Gemara asks: But let one deem the husband credible, as Rav Ḥiyya bar Avin says that Rabbi Yoḥanan says: A husband who says: I divorced my wife, is deemed credible. The Gemara rejects this: In the case under discussion does the husband say: I divorced her? He merely stated that he handed the bill of divorce to the third party.

The Gemara asks: But let us say that there is a presumption that an agent performs his assigned agency, as Rabbi Yitzḥak says that in the case of one who says to his agent: Go out and betroth a woman for me, and he did not specify which woman, and his agent died without informing him whether he betrothed a woman or the identity of the woman he betrothed, it is prohibited for him to marry all the women in the world, as there is a presumption that an agent performs his assigned agency. Apparently, one relies on this presumption even with regard to matters of forbidden relations. Because the identity of the woman is unknown, one must be concerned with regard to all women; perhaps they are relatives of the woman whom the agent betrothed on his behalf.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין. פי' רש"י ז"ל שהגט נתון ביד שליש והוא אומר שהיה שליח לקבלה ונתגרשה בקבלתו, ואין זה מחוור לי אלא בשהיה ודאי שליש לקבל כמו שיתבאר.

רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה. איכא דק"ל אלא מעתה היכי שליח מביא גט ממדינת הים הא אי אתי בעל ואמר לפקדון מסרתי' ניהליה נאמן ואנו דאמרינן לעיל בפ"ק דאי אתי בעל ומערער לא משגיחנן ביה וכן נמי בארץ ישראל אי אמר מהני כדאמרינן הואיל ויצא הדבר להתיר יצא וזו אינה קושיא שאין טענה זו של רב הונא אלא כששניהם בעיר א', וכן פירש"י ז"ל.
ודאמרינן בפ"ק דאי מערסא לערסא משכונה לשכונה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לטעמיה דרבא דאין מצויין לקיימו אתי שפיר ואי כרב חסדא ס"ל א"נ משכונה לשכונה בשאמר הבעל כתבו ותנו והלך לו לעיר אחרת וי"ל דכ"ע כיון דתקון בכ"מ שאין עדים מצויין צ"ל כן ומיהו לא מהני בעיר א' לגמרי שאינו נאמן לומר בגירושין במקום שהבעל מערער אי ליכא עדים.
ואית דבעי מימר דשליח להולכה נאמן שלא רצה למסור לה שתתגרש מיד אבל שליח קבלה אינו נאמן שכיון שידו כידה לדיד' מסר ליה, ולא דאיק.
ויש לפרש שלא אמר רב הונא אינו נאמן אלא כל זמן שהגט ביד שליח אבל משהגיע גט לידה שוב אין הבעל נאמן אע"פ שאינה טוענת ברי ומודה בה רב הונא דהא הימניה ועבד איהו הימנותא אבל כל זמן שלא מסרו לה אע"פ שהאמינו מתחלה עכשיו כיון שלא עשה שליח שליחותו לרב הונא אינו נאמן ושמא זהו מ"ש רב הונא אם איתא דלגירושין יהביה ניהליה בעל לשליח לדידה הוי יהיב לה השליש ולא היה מעכבו בידו וכיון שלא מסרו לה ש"מ לפקדון יהביה ניהליה ולצעורי מכיון א"נ עכשיו נתן עיניו בה וזה יותר מחוור לי מפי' רש"י ז"ל משום דבעל משום כיסופא לא יהיב לה לדידה כדאמרן בפ' הניזקין (גיטין נ"ה ע"א). (כאן חסר)

ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה. פי' לא משום מיגו דהא ליכא מיגו גמור שהאשה לא היתה מקבלתו מידו לומר שהיא מגורשת שאינה מקלקלת את עצמה, אלא מתוך שהיה בידו למסרו לה מתחלה ואם רצתה הולכת ונשאת בו הרי הוא כמו שאומר לו נאמן תהא עלי, כענין שאמרו באומר נאמנת עלי שלא פייסתי, הלכך אע"פ שאין כאן מיגו נאמן הוא כדין כל שליש דאע"ג דנית ביה מיגו נאמן כדאמרינן בסנהדרין בפ' זה בורר גבי ההיא סבתא דאפיקא שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנה רב נחמן משום דכיון דאתחזק שטרא בב"ד אי בעיא קלתה לא אמרינן, ואותבי' עליה מהא דתני' ושליש נאמן משניהם ואסיקנא בתיובתא, והא דאמרינן לקמן אי אמר' קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנה מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה, ה"ק מיגו דאי בעי שקיל גיטא מיניה ואמרה לדידי יהבה מהימנה דכי אתו לב"ד הוו יכלו למעבד הכי, וכי האי גוונא הוי מיגו כדאמרינן מתוך שבידו לגרשה, ואי בעיא קלתה, וטובא בכי האי גוונא.
ובתשובה לרבינו יצחק ז"ל ראיתי שפרשה בשליח להולכה ובשהגט יוצא מתחת יד האשה וכן משמע כי ההוא דאתמר בשלהי שמעתא.
והביא ראיה מדאמרינן לקמן אי אמרה קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנה מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה, ולזה הפי' כשהבעל ואשתו בעיר אחת עסקינן כמו שכתבתי למעלה ומש"ה אמר רב הונא לדידה הוה מסר לה ולא אמרינן משום כסופא הוא, אלא בשאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה שרגלים לדבר, אבל בשאין שניהם בעיר אחת שליש נאמן.
וה"נ משמע בשלהי המביא תניין דקאמרינן גבי נשים שאין נאמנות לומר מת בעלה, בארץ דאי אתי בעל ומערער משגחי' ביה, איכא למימר לקלקולה קא מיכוין, בחוצה לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה מהימנה ולא חיישינן דילמא בעל אפקדיה גבה, א"נ איהי שקלתיה מיניה ואיהו לא שויא שליח, אלמא איהי מהימנ' בדאמרה שליח הבעל אני לגירושין, אלא דאיכא לדחויי התם משום דלא חיישינן להכי דבעל לא מפקיד גבייהו משום דחשדינן לקלקולי אהדדי, אבל משום דילמא מזוייף הוא חיישינן, וזה דיחוי רחוק ואינו כלום, ועוד דכל השולח גט ממדינת הים שתקנו לומר בפני נכתב מפני שאין עדים מצויין לקיימו וחששו שמא יבוא הבעל ויערער אי בשעשאו שליח בעדים מאי הרי עדים מצויין לקיימו דמי לאתיוה בי תרי כיון דהם צריכין ומזומנים לבוא עם הגט ולהעיד בו כדפרישי' בפ"ק ואלו בבא ביחיד וחששו לערעור הבעל בזיוף ובודאי דרך טענת זיוף לומר היא זייפתו ולא שלחתיו ואין חוששין לטענה זו במקוים או במקום שמצויין לקיימו ש"מ שליח נאמן ולא מפני התקנה אלא מן הדין לפיכך לא חששו לעירעור הבעל אלא לטענת מזוייף והוא מדבריהם ומשום עגונה אקולי בה להמוני עד אחד כדאיתא בריש פ"ק אלמא אי מערער לא שלחתיו לא מהימן כלל מן הדין.
וכן אמר ה"ר יעקב בתשובתו דכולה שמעתין בשליח ולא בשליח דשליח של מקום אחר נאמן הוא מהנך כולהו דאמרן, ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה ותלה הדבר ברשותו שאם רצה מוסרו לאשה והיא הולכת ונשאת על ידו וכיון שעשה כן נאמן.

תנן האשה שאמרה וכו' ואמאי להימניה לשליש. ולא יהא צריך עדים כלל. לרב חסדא דקס"ד צריכה שתי כתי עדים לעולם אע"פ שהגט יוצא מתחת ידה, וטעמא משום דבעל נאמן לומר לפקדון מסרתיו לשליח ולא בתורת שליחות קבלה נתתי לו.
ומפרקינן מי קא נפיק גיטא מתותיה ידיה כלומר מי מיירינן בשליח שבא להתיר בגט שבידו שיהא נאמן הא ודאי מתני' הכי קתני צריכה שתי כתי עדים בשדעתו לקרעו ושתתגרש מיד בקבלתו לאחר קריעת הגט.
ואקשינן תינח אמרה כלומר כיון דאמרת שדעתו להתירה בקבלה שלו קודם שיגיע גט לידה שהרי קרעו ודאי צריכה היא לשנים שיאמרו בפנינו אמרה לו, שאין לומר הא הימניה בשאין לו עדים שהוא שליח לקבלה כל זמן שהגט בידו, שהרי לא האמינו אלא שאם מסרו לה יהא נאמן עליו מאחד שאם רצה הרשות בידו למסרו לה הלכך צריכה כת אחת שיאמרו בפנינו אמרה לו, אבל משיש לו עדים שהוא שליח קבלה למה צריכה כת אחרת שיאמרו בפנינו קבל אפי' לא היו שם עדי קבלה אלא שנים שראו הגט בידו בדלא קרוע נאמן ומגורשת דהא הימניה אפי' כשהוא ברשותו שהרי ידו כידה של אשה וכשם שהאשה שהיה גט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לעדים של קבלה, כך זה משנעשה שליח שלה והרי גט בידו אינו צריך עדי קבלה ואם רצה אחר כן לקרעו בפני עדים או בב"ד הרשות בידו כאשה עצמה אלא ש"מ דלא אמרינן הימניה וקשיא לרב חסדא.
ומכאן משמע שלא אמר רב חסדא שליח נאמן אלא או בשמסרו ליד האשה או שהיה ודאי שליח לקבלה כמו שכתבתי לעיל, וליכא לפרושי קבל למה לי הרי הקרעים בידו לפי שאין הקרעים ראיה שאפשר שנמלך בעל שלא לגרש וזרקו קרוע וזה מצאו באשפה, ואפי' באשה עצמה אינו ראיה דאמרי' בפ"ק דמציעא וכ"ת דקרעו לגיטא אמרה בעינא לאנסובי ביה, ואיתא נמי בפ' הכותב.
וללשון שפרשתי דבהגיע גט לידה ד"ה עד נאמן נמי יכולתי ליישב פירכא דליהמניה לשליש בלא עדי קבלה קאמר ומתרץ ליה, ומקשי' תינח אמרה דעלה לא מקשינא לך כלום, אבל קבל למה לי, ואין לי להאריך.
ואקשינן תו לרב חסדא קרע למה לי, פי' מתני' קא מפרש ואזיל וכך פרש"י ז"ל למה ליה למקרעיה.

הא דאקשי' אדר' יוחנן ולהימניה לשליש. יש לפרש דאפי' לרב הונא פריך משים דהכא כיון דהבעל אמר לגירושין ומהימן לר' יוחנן ולא נסתפק לנו אלא אם הגיע הגט לידה ושליש אומר כן נאמן דהא איכא מיגו גמור שאם רצה מוסרו לאשה שהרי היא מקבלתו מידו, ולא דמיא להא דלעיל דהתם ליכא מיגו שהיא לא תקבל מידו שלא תהא מקלקלת לעצמה כמו שפרשתי, ועוד דהא ליכא טעמא דרב הונא דאמר אם איתא דלגירושין יהביה ניהלה, לדידה הוה יהיב לה, דהא בעל אמר דלדידיה יהביה ומהימן הלכך לר"י בין לרב הונא ובין לרב חסדא מהימן.
והרב ר' אפרים ז"ל כתב כיון דליכא הכחשה לכ"ע שליש נאמן ולא גמרינן מאי דאית ביה הכחשה ממאי דלית ביה הכחשה.
אבל רבינו הגדול ז"ל אמר דאליבא דרב חסד' מקש'נן וכיון דסוגיין הכי הלכתא כוותיה, ולא מחוור שאפי' כדבריו אין זו ראיה דהכי מקשי נימא ר' יוחנן כרב הונא ס"ל.
וראיתי בנוסחא ראשונה מכתיבת יד הקדוש ז"ל שהיה כתוב בה חזינן מאן דפסק כרב חסדא ואנן לא סבירא לן הכי דרב הונא רבו של רב חסדא היא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב הלכך הלכתא כרב הונא, ועוד כתוב בה ונהימניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה, ואי קשיא לך הא קמייתא דאמרינן שליש לא מהימן ואע"ג דקא נפיק גיטא מתותי ידיה, והכא אי נפיק לך גיטא מתותי ידיה נאמן, התם בעל קא מכחיש ליה אתרע ליה שליחותו, והכא בעל קא מהימן ליה ע"כ, והרב ר' אפרים תולה דינו בנימוקו של רבו ז"ל.

הא דאמרינן אסור בכל הנשים שבעולם. הקשו בתוספות וכל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמה השליח הזה קדשה לזה, וא"ת שהן נאמנות לומר לא נתקדשנו, א"כ יהא הוא מותר בכל הנשים האומרות קרובות שלהן לא נתקדשנו לו, ומתרצים נאמנות הן להתיר את עצמן ואין נאמנות להתיר לאחרים.
ועוד הקשו כל הקטנות שבעולם יאסרו לינשא שמא קדשה אביה לזה השליח עד שיאמרו לא קדשתיה לו אבל מת אביה או שהלך למדינת הים יאסרו עולמית, והם ז"ל מעלים השמועה שהיא קנס משום שעשה שלא כהוגן ולדידיה קנסו ולא לאחרים, והא דתלו מלתא משום ששליח עושה שליחותו ולחומרא דאי לאו הך חזקה לא עבד איסורא.
ואין דבריהם בכאן מתחוורים כלל דמ"מ הכניס עצמו לספק הזה, ועוד מה איסור בזה וכי היה לו לחוש שימות השליח, ועוד אי משום קנסא איך עלה בדעתם בגמ' לומר דאפי' לקולא נאמן כך כאן ובמ' חולין, ועוד דבמ' נזיר פ"ב ענין קן סתומה שפרח גוזל אחד מה לאויר יקח זוג שני, ומקשינן אלו שאר קינין דעלמא מתוקן ואמאי כל חדא וחדא נימא היינו היא שם הם נדחקין הרבה שהם נצרכין לפרש שלא הקשו אלא לאיסור קינין דעלמא לזה משום קנס שלא שמר קנו.
אלא כך ראוי לומר דכל הנשים מותרות לינשא ואפי' קטנות שמת אביהן לפי שבחזקת פנויות הן ואין חזקת שליח עושה שליחותו מוציאן מחזקה, ועוד חזקה על האב שאינו מקדש בתו ושותק לקלקל עליה אלו קדשתן הוה מודיע לה ולאנשים הרבה, אבל הוא אסור בנשים שיש להן קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לידון לפנינו מועלת לו, הא אלו באות קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין, וכל שכן הכא דלא אתחזק איסורא וחששא בעלמא היא, וכ"ש שמתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה, כן נ"ל.

דברים שבסוגיא זו קצתם מבולבלים ביד המפרשים ומתוך כך אני רוצה להעירך בביאורם ולכתוב פסקים שבה דרך ביאור והוא שאמרו בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין ר"ל שהגט ביד השליש ר"ל השליח כתוב וחתום ופירושו בשליח קבלה וכן ידוע שהוא שליח קבלה אלא שאין אנו יודעים היאך בא הגט לידו כגון שהלכו העדים למדינת הים או שלא היו שם עדים שזו שאמרו שצריכה עדים פירושו להשמר מערער הבעל והיא רוצה להנשא ואם אין הבעל מערער היתה יכולה להנשא הואיל והגט יוצא מתחת יד שלוחה כאלו יצא מתחת ידה אלא שהבעל מערער ואומר לפקדון נתתיו לו ואינה מגורשת ושליח אומר לגירושין נתנו לי והרי נתגרשה בקבלתי רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתה דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב וכגון שהיו שניהם בעיר אחת שאם לא כן אף רב הונא מודה שהשליש נאמן שאם אינו נאמן היאך שליח מביא גט ממדינת הים הרי בעל בא ואומר לפקדון מסרתיו וכבר ביארנו בו בפרק ראשון דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה וכן אף בארץ ישראל אמרו אי עבדת אהנית ומה שאמרו בה אפי' משכונה לשכונה צריך לומר בפני נכתב כו' ואם לדעת רבה נאמרה ר"ל מטעם אין בקיאים לשמה ניחא ואם לדעת רבא נאמרה שמא סובר כרב חסדא שאפי' שניהם בעיר אחת שליש נאמן אי נמי בשאמר הבעל כתבו כתנו והלך לו בעיר אחרת ומגדולי הדורות פירשו בה בשהגיע לידה וכל שהגיע לידה שליש נאמן אף לרב הונא אע"פ שאין טענתה בריא דהא הימניה ועבד הימנותיה והם מפרשין אם איתה דלגירושין לדידה הוה יהיב פי' השליש ולא עכבו בידו ולא הבעל דבעל מיהא מחמת כיסופא לא יהיב לה ורב חסדא אמר שליש נאמן פי' אף בששניהם בעיר אחת דהא מכל מקום הימניה:

ולענין פסק מתחלה פסקו גדולי הפוסקים כרב הונא דרביה דרב חסדא הוא ואח"כ חזרו לפסוק כרב חסדא ומשום דסוגיין כותיה מדמקשינן לקמן בשמועת בעל אומר לגירושין כו' וניהמניה לשליש וזו כרב חסדא דהא בשמעתא קמיתא אקשינן כדכותה לדידיה דאי איתה למאי דקאמר איהו ליהימניה לשליש ומדקא מקשי השתא להדיא ניהמניה לשליש אלמא כותיה סבירא לן ומ"מ אינה ראיה דהא התם ליכא הכחשה דהא תרויהו אמרי לגירושין אבל הכא דקא מכחשי אהדדי הלכה כרב הונא וכן פסקוה גאוני הראשונים ולדעת רב חסדא מיהא משנתנו אינה צריכה עידי קבלה אלא כשאינו בעין שכל שהוא בעין אין הבעל יכול לערער דהא שליש נאמן ואפי' נקרע כל שראוהו מקוים ושלם ביד השליח אינה צריכה עדים שבפניהם קבל אלא שבפניהם היה בידו שלם ומקוים בחותמיו ומשנתנו שמצרכת לעידי קבלה כשאינו בעין ואין שם עדים שראוהו מקוים ושלם בידו או שלא היו שם עידי חתימה וכדעת ר' אלעזר וכתבו הגאונים שכל שאמרו שליש נאמן דוקא במחלוקת שהזכרנו שזה אומר לפקדון וזה אומר לגירושין אבל כל שהבעל אומר מזויף הוא צריך לקיום חותמים או לעידי קבלה וכן באשה עצמה והוא שאמרו אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם:

ולענין ביאור הקשו לרב הונא ממה שאמרו לענין ממון הודאת בעל דין כמאה עדים ושליש נאמן יותר משניהם זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן ותירץ שאני ממון דאתיהיב למחילה וראוי להקל בו להאמין בשליש כדי למעט את המחלוקת ומה שאמרו בה וכן בגיטין פירושו בגיטי ממון והוא שאמרו במקום אחר וכן לשטרות וחזרו והקשו לרב חסדא ממה שאמרו במשנתנו שצריכה עדים שבפניהם קבל וקרע ואמאי וליהימניה לשליש ותירץ דאי הוא נפיק מתותי ידיה הכי נמי אלא הכא כבר נקרע ומתוך כך אין מקום להאמין בו השליש וכמו שכתבנו ומה שאמרו תינח עידי אמרה קבלה למה לי יראה לי שכך פירושו כלומר אף בנקרע מה צורך לעידי קבלה דיו שיביא עדים שראוהו בידו חתום ומקוים ותירצה בשאין שם עידי חתימה וצריך עידי קבלה וכדעת ר' אלעזר דאמר אף עידי מסירה כרתי ולמדת לפי דרכך שאין מזו קושיא למה שפירשנו בדברי ר' אלעזר דאמר אף עידי מסירה כרתי ואחר כך שאלו קרע למה לי כלומר אמאי נקטה בקרע ליתנייה בשהוא בידו ולא יהא צריך לעדים ותירץ בשעת השמד שנו שהיה הדבר מצוי להם לקרעו:

כל שאתה אומר בדין זה ששליש נאמן הוא הדין שאם יוצא מתחת ידה ואומרת מיד שליש בא לידי ואמר לי שלתורת גירושין בא לידו נאמנת וכל שאין השליש נאמן בכך אף אם יצא מתחת ידה ואמרה מיד השליש בא לידי והוא אמר לי כך אינו כלום וזהו שאמרו מי איכא מידי דשליש גופיה לא מהימן ואיהי מהימנא אבל אם יצא מתחת ידה ומודה שמיד שליש בא לידי אלא שבפני מסרתו לשליש בתורת גירושין אף במקום שהשליש אינו נאמן היא נאמנת מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהבת ליה ויש מפרשין אותה אף כשהגט ביד השליש ומגו דאי בעיא שקלא ליה כי אתו לבי דינא ואמרה לדידי יהבת ליה זו היא שיטתנו בענין זה:

ומכל מקום אחרוני הרבנים מפרשים מחלקת של בעל ושליש בשליח הולכה ואומר שבתורת גירושין נתנו לו והוא נתנו לה ונתגרשה בקבלתה ואין נראה כן שאם לא הגיע לידה יבטלנו ואם יוצא מתחת ידה ודאי אין עוד נאמנות לשליש אף לרב חסדא ומכל מקום לשיטת פירושם מה שהקשו ליהמניה לשליש פירושו לדעתם אמאי צריכה כלל לעידי אמרה וגורסים בתירוצה מי קא נפיק גיטא מתותי ידה דאשה לידיה דשליש דנימא היא האמינתו כשמסרה לו הגט דהכא הא דמהמנינן ליה משום דבעל מסרו לו והאמינו והקשה ועידי קבלה מיהא למה והרי משמסרו לו האמינו ופירשה בשאין שם עידי חתימה וכר' אלעזר והקשה קרע למה לי דהא אפי' הוי בעין צריכה עידי אמירה ועידי קבלה כדכתיבנא ותירץ דאין הכי נמי אלא דשעת השמד הוה ואגב ארחיה תנייה:

בעל ושליח שנחלקו זה אומר לקבלה מסרתו לי וזה אומר להולכה מסרתיו ר"ל שעקרתי שליחות הקבלה ועשיתיו שליח להולכה כתבו הגאונים שהשליש נאמן:

אשה שאין הגט יוצא מתחת ידה וכן אין לה עדים שנתגרשה אלא שמינתה שליח לקבלה והבעל אומר שמסרו לו לגירושין ואף הוא אומר שקבלו והיא אומרת שנתן לה ואבד יכולה להנשא שמכיון שהגיע ליד השליח כבר נתגרשה ושמועה זו פירושה בשליח הולכה והוא שאמר בעל אומר לגירושין כלומר לשליח הולכה מסרתיו להוליכו לידה ואף השליח אומר שכך עשה והיא אומרת באמת נתן לי ואבד הרי שאין הגט יוצא מתחת ידה אינה יכולה להנשא שאין דבר שבערוה פחות משנים ואין אומרין להיות השליש נאמן מתורת שלישות שהרי אין שלישותו בידו וכן הבעל אינו נאמן אף לדעת האומר בעל שאמר גרשתי נאמן דהא לא אמר גרשתי ואין אומרי' להאמין מן הסתם מטעם חזקת שליח עושה שליחותו שאין אומרין כן אלא לחומרא כמו שיתבאר ומעתה אם בעלה כהן אסורה לו ולעלמא אסורה גם כן ובמקום יבם חולצת וכן כתבו גדולי הפוסקים אבל אחרוני הרבנים כתבו בחבוריהם שאינה מגורשת כלל ואין הדברים נראין ואין אומרין להאמין לה מדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ומשום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה דהני מלי היכא דליכא עדים דמסייעי לה אבל היכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה:

לענין הדברים המתגלגלים בשמועה זו בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן למפרע כלל אבל מכאן ולהבא חוששין לה וחולצת ולא מתיבמת וכבר ביארנוה בבתרא פרק נחלה:

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שיש להן קרובות שחזקת שליח שקדש לו ואינו יודע מי ושמא זו קרובת ארוסתו עד שיבא השליח ויאמר שלא קדש או שזו קדש ואם מת שליח אין לו תקנה ואע"פ שהיה לו לילך אחר רוב נשים מכל מקום הויא ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומכל מקום הן מותרות לינשא שאין חזקת שליח מוציאן מחזקת פנויות אבל הוא אסור בכלן ואין חזקתן מועלת לו ומ"מ כתבו מקצת גדולי הדורות שכל שרוצה לישא ובאות כל קרובותיה להעיד לפנינו שלא קדשן שליח זה נאמנות דעד אחד נאמן באיסורין וכל שכן בדלא איתחזק איסורא אלא שהוא כעין חששא בעלמא ומתוך שנאמנות על עצמן לינשא לאחרים נאמנות להתיר לזה:

המשנה השלישית נערה מאורסה היא ואביה מקבלים את גיטה ר' יהודה אומר אין שתי ידים זכות כאחת אלא אביה מקבל את גיטה בלבד וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש אמר הר"ם כבר ביארנו גדרה בעשירי מנדרים ואמר היא ואביה ירצה בזה או היא או אביה ואשר תהיה יכולה לשמר גיטה והוא שתהיה גם כן תקבל גיטה אחר מות אביה ותתגרש אם יכולה לשמור גיטה והוא שתהיה מבחנת בין גיטה לדבר אחר ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי נערה המאורסה היא ואביה מקבלים את גיטה ר"ל היא או אביה שכשזיכה הכתוב יד לאיש בבתו נערה לא להפקיע את ידה של עצמה אלא יד יתירא זכי ליה רחמנא ויד שלה במקומה עומדת ואם כן אביה מקבל את גיטה בלא דעתה או היא בעצמה שלא מדעת אביה ומ"מ דוקא נערה ונתארסה שהנערות והאירוסין אין מוציאין מרשות אב לגמרי אבל נערה שנשאת או בוגרת אף בנתארסה אין לאביה בקבלת גיטה כלום והיא מקבלת גיטה ולא אביה ר' יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחת ומאחר שזכתהו תורה לאב אביה מקבלת גיטה ולא היא במקום אב שאין לה יד אלא כשאין לה אב והלכה כתנא קמא:

ומכל מקום קטנה שנתארסה לא נתברר דינה בתלמוד אם יש לה יד במקום אב אם לאו שאם אין לה אב או שנשאת ודאי מתגרשת על ידי עצמה כל שהיא בת גירושין ר"ל שיש לה דעת להתגרש על הדרך שיתבאר בגמרא אבל במקום אב לא נתברר וגדולי הפוסקים כתבו בה בגמרא דוקא אביה ולא היא וכשאנו משיבים עליהם ממה שאמרו בסוף משנה זו קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ואם רצה להחזיר בנתים יחזיר ומפני שאין שליחות לקטן והא ודאי בחיי אביה מיירי וכמו שאמרו בסופא ואם אמר לו אביה התקבל גט לבתי אם רצה להחזיר לא יחזיר אלמא שאף בחיי אביה היא מקבלת גיטה אלא שאין ממנה שליח שאף בנערה כן וכמו שפסקנו בשני של קדושין שאף בנערה לא אלימא ידה כיד אביה לעשות שליח ואין בין נערה לקטנה אלא שהקטנה אף לאחר מיתת אב אינה עושה שליח ונערה לאחר מיתת אב עושה שליח ובחיי האב אין עושה שליח אבל לענין קבלת הגט על ידי עצמה אף קטנה מקבלתהו ואף במקום אב הם חוזרים ומתמיהים עלינו לומר שזו ראיה להם שהרי בשני של קדושין העמידוה בשאין לה אב וכמו שאמרו שם בעא מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה אמר ליה אין עושה שליח ואותביה ממתניתין קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה הא נערה הוי גט ר"ל אף על ידי שליח ותירץ הכא במאי עסקינן בשאין לה אב ובקטנה מיהא אין לה שליחות ונערה שאין לה אב יש לה שליחות והקשה והא מדקתני סופא אם אמר אביה כו' אלמא ביש לה אב עסקינן ותירץ חסורי מיחסרא והכי קתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה הא נערה הרי זה גט במה דברים אמורים בשאין לה אב אבל יש לה אב ואמר אביה צא וקבל וכו' לא יחזיר ולמדת שמשנה זו בשאין לה אב ומכל מקום אין להם ראיה בכך כלל שכשהעמידוה בשאין לה אב [לא] משום היא גופה ר"ל מצד קבלת גיטה על ידי עצמה אלא ממה שרצו לדקדק ממנה בנערה שתעשה שליח הא משום היא גופה לא הוצרכו אלמא שאף במקום אב היא מקבלת גיטה שאם לא כן היה להם לומר שם תיקשי לך היא גופה ומ"מ פירשו גדולי הדורות לשיטה זו בשקבלתהו ברשות אביה שאף בקדושין אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך ואף בזו אין עושה שליח אבל שלא מדעת אביה אין לה יד כלל במקום אב זו היא שיטת גדולי הפוסקים והנמשכים אחריהם:

אבל גדולי הרבנים כתבו שאף קטנה דינה כנערה לענין זה הואיל ומ"מ יש לה יד להתגרש שלא במקום אב הואיל ויש לה דעת להתגרש על הדרך שיתבאר אף במקום אב לא הופקעה ולא נחלקו בנערה אלא להודיעך כחו דר' יהודה וכי תימא ליפלגו בקטנה להודיעך כחן דרבנן מ"מ כח אב בנערה ריבותא יתירתא שהדברים היו מוכיחים שלא יהא לו רשות בה אבל רשות אשה בעצמה אף בקטנה הואיל ונתארסה אין כאן ריבותא ויש להקשות בדבריהם ממה שאמרו בשני של קדושין מחלוקת בגירושין אבל בקדושין אף נערה אביה ולא היא ואעפ"כ בקדושי מאמר חזרו למחלוקתם ואמרו חכמים נערה עושין בה מאמר בין מדעתה בין מדעת אביה אבל קטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה ואחר שהושוית נערה במאמר לגיטין יראה שאף קטנה כן ומ"מ תירצו בה גדולי הדורות שמאחר שאין מאמר כלום אלא משום דמהני בעלמא וכמו שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל נ' ב' אי אמרת לא מהני אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות מדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני ואתי למיבעל אחר ביאה והילכך הואיל ואין מאמר כלום אלא משום דמהני בעלמא מאי דמהני בעלמא מהני במאמר דלא מהני בעלמא לא מהני במאמר וקדושי קטנה דבעלמא לא מהנו אף באין לה אב במאמר נמי לא מהני אבל גט דבעלמא כשאין לה אב כל שיודעת לשמור את גיטה על הדרך שיתבאר מתגרשת על ידי עצמה אף כשיש לה אב כן ומ"מ עיקר הדברים כדעת גדולי הפוסקים ואף תלמוד המערב מוכיח כן אלא שנמנענו לכתבו מפני שיש בו דברים שהם כנגד תלמוד שלנו ואי אפשר להעמידם:

וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש פי' בקטנה ור"ל שהיא קטנה כל כך שמתוך קטנותה אינה יכולה לשמור את גיטה ומתוך כך אינה יכולה להתגרש ופירשו בה גדולי הפוסקים דוקא בקבלת עצמה אבל מתגרשת היא בקבלת אביה הואיל ומן האירוסין היא ואין טעם משלחת וחוזרת מפקיעתה שהאב המקבל את גיטה משמרה שלא תחזור ומ"מ גדולי הרבנים מפרשים שאף על ידי אביה אינה מתגרשת ומדין משלחה וחוזרת ועיקר הדברים כדעת ראשון אלא שמ"מ כל שנשאת או שהיא גדולה ויצאה מרשות אב אלא שמצד שטות שבה אינה יכולה לשמור את גיטה אינה מגורשת אף על ידי אביה ויש חולקים בזו כמו שיתבאר ביבמות פרק חרש:

זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוך דברינו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

ואפילו הם הראשונים שאמרה בפניהם לקבל לה הם עצמם מעידים שראו שקבלו או א' מן הראשונים ואחד מן האחרונים וא' שלישי שנעשה עד בזו ובזו מצטרף עמהם ואע"ג דשליח להולכה אינו צריך עדים שהבעל עשאו שליח אלא הוא נאמן מפני שהגט שבידו מוכיח אבל שליח לקבלה שאין דבר המוכיח בידו צריך עדים ואילו היו שנים אינן צריכין עדים אלא הם נאמנים לומר שהאשה עשאתנו שלוחים לקבלה שהשנים נאמנים לכל דבר ונ"ל שגם שליח של קידושין צריך עדים היאך מינהו הבעל שליח לקדש בפניהם שאע"פ שמוליך הקידושין בידו (מאלו) [מ"מ אינו] מוכיח שהבעל נתנם לו ולא דמי לגט שכתוב בו אנא פלוני בר פלוני מעיר פלוני פטרתי פלונית בת פלונית שזו ודאי היא הוכחה גדולה שהבעל מסרו ולא חיישי' שמא לפקדון נתנו לו או מצאו בשוק אלא כיון שהוא מוחזק בו ויוצא מידו נאמן הוא לומר שהבעל נתנו לו וה"ה בשליח קדושין אם היה מקדשה בשטר אבל בכסף צריך עדים שמינהו שליח בפניהם ומאי דאמרי' בריש פ' האיש מקדש שהשליח נעשה עד ובשליח וע"א מתקדשת האשה כגון שיש עדים שהוא שלוחו וה"ה הכי נמי שליח להולכה דגט כיון שהוא נאמן בלא עדים מצטרף הוא עם ע"א בנתינת הגט ליד האשה לר' אלעזר דבעי עידי מסירה ואם היו שני שלוחים בקדושין אינן צריכים מפני שהן שנים והם נאמנים וגם לא עידי מסירה אלא הן הן שלוחיו הן הן עידיו כדאמרי' התם:

איתמר בעל אומר לפקדון ושליח אומר לגירושין מי נאמן רב נחמן אמר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליח נאמן רב הונא [אמר] בעל נאמן אם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה ורב חסדא אמר שליח נאמן דהא הימניה פי' בשליח שמינתו האשה לקבלה מיירי והשליח והאשה יחד הם בעיר ומשום הכי פליג רב חסדא ואמר דשליח נאמן שאין ביד הבעל לבטל אותה השליחות וכיון שהגט יוצא מתחת ידו אמר רב חסדא דשליח נאמן אבל בשליח להולכה א"א לומר דשליח נאמן שהרי הבעל יכול לבטלו ואין לך בטול גדול מזה כשאומר לו לפקדון נתתיו לך. ואם תאמר אין זה בטול גמור אלא גלויי דעתא בעלמא וכבר קי"ל כאביי דאמר גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא ולא בטיל עד דמבטלי ליה בפירוש ויאמר לו אי אפשי בשליחותך (והגט) [והכא] לא בטלו בפירוש אלא אמר בפקדון נתתיו לך לא בטיל והשליח נאמן ואם יתננו לאשה היא מגורשת זה לא יתכן דנהי דאין זה בטול גמור כיון שיכול לבטלו ביטול גמור יהא נאמן לומר לפקדון נתתיו לך ע"י מגו דאי בעי מבטל ליה ואמר ליה אי אפשי בשליחותך כי אמר נמי לפקדון יהבתיה ניהלך יהא נאמן ואין לומר דלית ליה לרב חסדא מיגו דהא קי"ל בפ' האשה שנתאלמנה [ד' כב.] דאמרי' מיגו מדאורייתא ומסברא הילכך אין לפרש מחלוקותם אלא בשליח לקבלה ואותיב עליה דרב חסדא ממאי דתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שיאמרו וכו' ואמאי ליהמניה לשליח. פי' צריכה עדים שיאמרו בפנינו אמרה לו לקבל גיטה אבל אם אין עדים בדבר אע"פ שהאשה מודה כי מינתו שליח והבעל מודה לו שנתנו לו והגט יוצא מתחת יד השליח שקבלו בעבור האשה אמרי' שאין האשה מגורשת דשמא האשה לא מינתו שליח ואמאי צריכה עדים בזה הדבר יהא השליח נאמן לומר שהאשה מינתו שליח כדאמר רב חסדא הכא דשליח נאמן באומרו לבעל כי לגירושין נתתו לי. ומתרץ מי כי נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה פי' כשבא השליח ואומר כי האשה מינתני שליח במה נאמן לו כלום יוצא מתחת ידו כמו שיוצא עכשיו כשאומר לבעל לגירושין נתתו לי. הילכך שליח להולכה נאמן בלא עדים אבל שליח לקבלה אינו נאמן בלא עדים:

הדר מקשה ליה תינח אמרה קבל למה לי' פי' נהי דבעי' עדים שאמרה לו האשה ומינתו שליח עדים שקבל הגט למה לי כיון שהגט יוצא מתחת ידו יהא השליח נאמן כדאמר רב חסדא ומשני רבא ר' אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי פי' ואפילו אם הגט יוצא מתחת יד האשה צריכה להביא עידי מסירה כ"ש מיד השליח וכי פליגי רב הונא ורב חסדא אליבא דר' מאיר דלא בעי עידי מסירה ואילו נפיק הגט מתחת יד האשה נאמנת לומר לגירושין ניתן לי ואינה צריכה עידי מסירה וכשיוצא מתחת יד השליח פליגי רב הונא ורב חסדא דרב הונא סבר אפי' לר' מאיר בעל נאמן ורב חסדא סבר אליבא דר' מאיר השליח נאמן שכך נאמן השליח כמו האשה ובעי תלמודא קרע למה לי פי' מה צורך לשליח לקורעו ואהדר רב יהודה בשעת השמד שאני אבל שלא בשעת השמד לא היה צריך לשנות אלא שנים שיאמרו בפנינו קבל וכיון דקי"ל דהלכה כר' אלעזר אין הלכה כרב חסדא שגם רב חסדא לא אמר אלא אליבא דר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי ולא בעי עדי מסירה. ומהכא מוכח דבעי ר' אלעזר עידי מסירה אע"ג דאיכא עידי חתימה:

בפרש"י בד"ה ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה לא בקריעה ולא עדי אמירה כו' עכ"ל וכן הוא בפרש"י ישן וכ"כ הר"ן לפרש"י דאעדי אמירה נמי פריך ע"ש באורך אבל התוס' מיאנו בזה דמעיקרא נמי הכא אעדי קבלה דוקא פריך ולא אעדי אמירה משום דמשמע להו דלרב חסדא פריך ולא לרב הונא כמו שכתבו התוס' לקמן והך מלתא דעדי אמירה לא שייך כלל לפלוגתייהו דרב חסדא נמי מודה ביה דנפיק נמי גיטא מתותיה ידיה שלם בעי עדי אמירה כמו שכתבו התוס' לעיל בהדיא בד"ה שליש אומר לגירושין כו' ואולי לפרש"י קושטא הוא דלרב הונא נמי פריך הכא אעדי אמירה וכ"כ הרא"ש שמכח קושיא אחרת דמשמע ליה היכא דאין הבעל מכחיש השליש מודה רב הונא דהשליש נאמן דהכי מוכח לקמן דפריך ואמאי ולהימניה לשליש כו' משמע דלכ"ע פריך והיינו באין הבעל מכחישו ובהכי איירי מתניתין דאין הבעל מכחישו ולדברי התוספות צ"ל דלא פריך לרב הונא משום דאיכא לאוקמא נמי במכחיש הבעל את השליש ודו"ק:

תד"ה שליש נאמן כו' ולפי זה מהימנינן כו' אפילו בדברים העשויים להשאיל כו' אלא אומר בפקדון כו' עכ"ל ר"ל לפי זה דבלאו מיגו מהימנינן ליה משום דאף לפי דבריו לפקדון הוא הרי הימניה אם כן אפילו בדברים שעשויין להשאיל כו' דאין לו מיגו דלקוח הוא בידי מ"מ כיון שאינו אומר בתורת שאלה בא לידו אלא בתורת פקדון הרי הימניה ונאמן השליש לומר שנתנו ליתן לאיש אחר המקבל וק"ל:

בד"ה ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי ומיירי שאין העדים חתומין כו' אבל אם עדים חתומין כו' עכ"ל נראה דהוצרכו לזה הכא משום דמתניתין אתיא כר"א דבעי עדי קבלה משום מסירה וכוותיה קי"ל א"כ במאי פליגי אי לפקדון אי לגירושין הא עדי קבלה ודאי ידעי דבתורת מסירה לגירושין יהבי ניהליה ולזה כתבו דלר"א נמי אם עדים חתומים כשר בלא עדי מסירה ובהכי איירי פלוגתייהו דרב הונא ורב חסדא וק"ל:

ע"א רש"י ד"ה ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא בקריעה וכו' בס"א וכן הוא בהר"ן לא בקבלה ולא באמירה אלא באמירתו לבד ליהמני [דהא הימני הבעל] והאשה נמי וגירסא זו היא שלא כדברי התוס' בד"ה ולהמגיה לשליש וכו' וכן בד"ה תינח בפנינו אמרה וכו':

תוס' ד"ה אסור בכל הנשים וכו' ער והא דפריך עלה בנזיר וכו' מקן סתומה וכו' יקח זוג לשני וכו' ואילו שאר קינין מי מתקנן כו' לדידיה פריך. פי' לאותו איש שנזהר בקנו פריך המקשה שהיה לו לקונסו שלא יהא רשאי להביא מכל הקינין שבעולם אבל לכל בני עלמא אין ראוי לקנסם:

תוס' בד"ה שליש כו' בתורת שאילה כו'. נ"ב לאפוקי אם הוא אומר בתורת שאילה ושכירות ואינו אומר שלפקדון יהיב בידיה א"כ לא אמרינן דהא הימניה נהי דיהיב בידיה כדרך העשוי אבל לא עבדיה נאמן ממש ופשיטא שאין שם שליש עליו ואינו נאמן בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין לו מגו שיכול לומר לקוח הוא בידי דאינו מהימן בדברים העשויים כו' אבל אי אמר איהו גופא שנתן לו לשם פקדון אלמא עביד ליה מהימן ומש"ה נאמן השליש בלא מיגו אם אמר שנתן לו לשם מתנה שיתן לפלוני אחר ודו"ק:

בד"ה אסור בכל הנשים כו' מקן סתומה שפרח כו'. נ"ב פירוש שלא קרא עדיין עליהן שם איזה לחטאת ואיזה לעולה וק"ל:

בא"ד לדידיה פריך כו'. נ"ב פירוש אותו האיש איך יכול כל ימיו להביא קינין שמא מאותן שפרח הוא ואינו הוקבע לקרבן של עכשיו ודו"ק:

גמרא אלא אי אמרה כו' מהימנא מיגו כו'. כצ"ל:

תד"ה שליש. אפי' אומר הבעל שנתן לו בפני עדים מ"מ סמך עליו דזימנין כו'. לכאורה לפמש"כ בסה"ד בטעמא דר"ח דע"ד כן מסר לו שיהא לגירושין כו' אע"פ שהוא משקר. י"ל דאף שהעדים בפנינו ואומרים דלפקדון נתן מ"מ יהא השליש נאמן ועי' בפסקי תוס':

תד"ה אסור. וא"ת יתומה קטנה תיאסר לכ"א כו'. נראה דה"ה נערה ולא אתו אלא לאפוקי בוגרת ועמ"ש לעיל (סב ב) הקשה לי חכם א' הא יש לנו להעמידה בחזקת פנויה. והשבתיו. חדא דא"כ גם כל הנשים נמי נוקמי קרובותיהן אחזקת פנויות ויהיו מותרות גם לו. שנית דגם כה"נ איכא לאוקמינהו בחזקת היתר לו כמש"כ התוס' לקמן (סה) ד"ה התקבל. ומ"ש התוס' ועוד דאזלינן בתר רובא. הקשה לי החכם ממשנה דפ"ג דקדושין מי שיש לו שתי כיתי בנות כו' כולן אסורות כו' ואמאי לא אזלינן בכל חדא בתר רובא והשבתיו. חדא דהתם ר"מ קא"ל והוא חייש למיעוטא. (ובזה יש לגמגם קצת דהוי דומה לרובא דאיתא קמן). שנית דשם אם תתיר את כולן חדא ודאי תעשה איסור ודומה למש"כ התוס' בב"ק (יא) ד"ה דקא מטהרת (ובש"ד) דהוה תרי קולי דסתרן אהדדי ע"ש. ועמש"כ ע"ד בר"ה (כט) בס"ד. שלישית עפ"י מש"כ המרדכי בשלהי פ' הזרוע כי דבר המעורב בתחלה לא שייך ביה ביטול ברוב ועי' ברא"ש בפרקין סי' ט"ז חילוק כיוצא בזה ונו"נ הרבה בזה ואכמ"ל:

תד"ה אסור בכל הנשים וכו' דאין זה חזקה גמורה. ע' לקמן סה ע"א תד"ה התקבל:

תד"ה בעל אמר לפקדון. הא דלא נקט בעל אמר להולכה כו'. תמהני הא בכה"ג ל"ש טעמא דר"ח דהימני'. דמה הימני' שיכול למסור הגט בידה, הא זה רצונו ולזה שלחו אבל מה"ת לומר דדעתי' דאם יאמר לקבלה שיהי' באמת לקבלה, ואף דבאמר לפקדון ל"א דהימני' רק לענין אם ימסור הגט לידה יהא באמת לגירושין אבל לא תהי' מגורשת בקבלתו, צ"ל כיון דדעתי' רק לפקדון אלא הימני' שאפשר לשליח לשנות מדעת תלה הדבר בשליח שיהי' כדבריו אף אם ישקר בזה אמרי' דמסתמא דעתי' עכ"פ משעה שביד השליח למסור בידה דמסתמ' אין הבעל מקפיד אם ימסור לידה או לא כיון דבידו למסור לה. ע' בר"ן. משא"כ בעשאו שליח להולכה דהא זהו עיקר שליחותו שיוליך לה הגט דוקא בזה ל"ש כלל הימני'. ואף דלפ"ז יקשה בהיפוך דגם לר"ח יהא נאמן הבעל לטעון הולכה וא"כ מה פריך ממתני' דלמא בעינן עדי' שלא יטעון להולכה. מ"מ הו"ל למנקט כן קושיית' ולא למנקט הפלוגת' בבעל אומר להולכה, וצ"ל דס"ל דגם בהולכה שייך הימני' דלפעמי' יבא הבעל לחזור משליחותו, וכשיראה השליח שחוזר ימסור הגט לידה ותנשא בו, ומש"ה אמרי' דדעתו אף אם באמת יזדמן כך שיחזור וימסור השליח לידה תהא מגורשת, וזה א"א אלא ע"י דעתו שאם ישקר שיהי' באמת שליח קבלה, ומש"ה אף בלא נתן לידה מגורשת באמירתו שהוא שליח קבלה, כיון דסוף סוף תולה הבעל דעתו באם ישקר שיהי' באמת למפרע שליח קבלה. ואינו מקפיד בין אם ימסור לה או לא, כנ"ל:
גם ליכא לאקשויי דהוי מגו דהיה מוסר לה הגט. די"ל ג"כ דלמא האשה לא תרצה לקבל הגט כיון דאמר הבעל להולכה וחוזר חוששת שהשליח משקר. וכמ"ש תוס' גבי בעל אומר לפקדון. אף דיש לחלק דבפקדון אף אם היה מוסר לה הגט קודם ערעורו לפקדון והיתה מקבלתו. מ"מ אולי אין רצונה לקלקל עצמה בשקר והיתה טוענת האמת שקבלתו מהשליח וממילא היה ג"כ הספק לב"ד דלמא הדין עם הבעל דלפקדון יהבי' נהלי'. משא"כ בבעל אומר להולכה דבזה שפיר הוי מגו דהיה מוסר לה קודם טענתו להולכה דבזה הית' מגורשת באמת. מ"מ הרי תוס' בעצמם גבי בעל אומר לפקדון לא נקטו הכי רק דהאשה לא תרצה לקבל הגט כיון דבעל אומר לפקדון ועכצ"ל דלא הוי מגו דמסרו לידה מקודם דהוי מגו למפרע כמ"ש הפ"י והב"י א"כ גם הכא לא הוי מגו:
ונ"ל דגם דעת הר"ן דלא הוי מגו כזה. דכ' הר"ן דבשליח אמר להולכה גם לר"ה נאמן דל"ש בזה אם איתא אלא היכא דמתגרשת מיד בקבלת השליח עיי"ש. ולכאורה יקשה דא"כ גם באומר לקבלה יהא נאמן במגו דלהולכה שהיה מסרו לידה דבזה אף אם היתה טוענת האמת דקבלתי מיד השליח בתורת הולכה לא היה נאמן הבעל לפקדון. אע"כ דגם כה"ג לא הוי מגו. אך לפ"ז לשיטת הר"ן קושי' התוס' במק"ע דלנקוט בעל אומר להולכה. דהא תירוצה ל"ש דבהולכה ל"ש לומר דהי' מסרו לידה א"כ בשליח אומר לקבלה ובעל אומר להולכה שייך אם איתא כמ"ש להדיא. וצ"ל דהר"ן ס"ל לקושטא דמלתא דבבעל אומר להולכה ושליח אומר לקבלה ל"ש כלל הימני' וכנ"ל, וגם לר"ח הבעל נאמן והא דלא מהימן לומר לפקדון במגו דלהולכה דכיון דהימני' מ"ט לא מהני מגו כמ"ש תשו' הראשונים בשם תשו' הרי"ף דאף באינו מקויים אינו נאמן לומר לפקדון במגו דמזוייף.
והנה אף דליכא למידק הנ"ל מכח קושית תוס' די"ל דה"ה דהו"מ למנקט הכל מ"מ י"ל דמוכרח כן דעת הר"ן ממה דהקשה בפירכת הש"ס קבל ל"ל הא מ"מ שמא נתן לו להולכה. וכ"ת דלסגי בראוהו בידו שלם ואמר שהוא שליח קבלה דא"כ גם עדי אמירה ל"צ ע"ש. ודברים אלו צריכים ביאור דמאי ארי' דנקט הר"ן דניחוש שמא להולכה אמאי לא נקט שמא לפקדון. וביותר שמא זרקו לאשפה קרוע. ולזה נראה ברור דגם הר"ן ס"ל כדנראה לדעת תוס' בסוגיין דכל שראוהו בידו שלם לא פקע כח שלישות ונאמן בדיבורו אף בשעה שהגט קרוע בידו ומש"ה ליכא חשש פקדון דהא הימני' אלא דקושית הר"ן דניחוש שמא להולכה דבזה ל"ש הימני'. ובשלמא מאי דפריך תחילה ולהימני' לשליש ניחא. דלגבי בעל נאמן במגו דהא מסרה לה. ואף דכתבנו לעיל דלא הוי מגו. היינו בבעל מכחישו דלא היתה נוטלתו אבל אין הבעל לפנינו הוי מגו מעלי' דהיה נותנה לידה. ולגבי פקדון דלא הוי מגו אף באין הבעל לפנינו מטעם דאולי אין רצונה לשקר והיתה טוענת האמת שקבלתו מהשליח. ומ"מ הא שייך סברת הימני' משא"כ במה דפריך קיבל למה לי בזה שפיר קשה כיון דהגט קרוע ממילא ליכא מגו ואתינן עלה רק מדין הימני' דהי' בידו פעם א' למסור זה. בזה שפיר יקשה ניחוש דלהולכה הוא דבזה ל"ש הימני' וע"ז טען הר"ן דל"ל דלסגי בראוהו בידו שלם ואמר שהוא שליח קבלה ולזה אף לגבי הולכה הי' לו מגו אז דמסרו לידה וכנ"ל:
אמנם עכ"ז תמוהים לי דברי הר"ן דא"כ דפירכת הש"ס דכיון דאין בפנינו הבעל הוי מגו דנותנו בידה. אע"כ גם לר"ה הו"ל למיפרך אף דלגבי פקדון ליכא מגו שמוסרו לידה וכנ"ל מ"מ הא נאמן במגו דלהולכה והי' מסרו לידה ואי אתי הבעל ומערער לפקדון א"נ לשיטת הר"ן. וצ"ע: תד"ה שליש נאמן. ולפ"ז מהמנינן לי' וכו' אלא אומר בפקדון ע' במהרש"א. כבר תמה הפ"י דדברי המהרש"א נסתרי' מדברי תוס'. גבי מערסא לערסא. ולפום ריהטא היה נראה ליישב למ"ש הב"ש דליכא למידק מדברי תוס' שכ' דפירכת הש"ס קבל ל"ל. היינו דליסגי בראוהו בידו שלם. דע"כ דס"ל דאף באין השלישית בידו נאמן. די"ל דהתם באין הבעל מכחישו. אבל במכחישו א"נ כ"ז שהשלישית בידו. וא"כ י"ל דגם המהרש"א ס"ל כן. וא"כ הכא בבעל אומר לפקדון בזה מודה ר"ח כשהגט אין ביד השליש כיון דמכחיש. משא"כ במערסא לערסא דמיירי שאין הבעל מכחיש. אמנם באמת לית' והוא מדויל ידי' משתלם דהרי המהרש"א סבר בכוונת תוס' דהא דלא פריך גם לר"ה ממתני' די"ל דמתני' איירי בבעל מכחיש א"כ מוכח דהא דפריך קבל ל"ל היינו אף במכחיש. וא"כ ע"כ צ"ל דהקרעים בידו מקרי קצת שלישית בידו. וגם י"ל דאף המהרש"א ס"ל כשיטת הב"ש לענין קרעי' בידו מ"מ בגוף היסוד באין השלישית בידו דיש חילוק בין בעל מכחישו בזה ס"ל כשיטת הב"ש הנ"ל. מ"מ נ"ל דאינו. דהרי המהרש"א ס"ל דגם התוס' ס"ל כדעת הרא"ש דר"ה מיירי דוקא במכחישו וא"כ במה דכתבו התוס' דבמערסא לערסא לא אתי כר"ה ע"כ דס"ל דזה מקרי בעל מכחישו וכמו שנכתב לפנינו בעזה"י. וא"כ גם לר"ח תקשי דהא במכחישו לא מהימן באין השלישית בידו:
והנה ביסוד הדבר שכתבנו דבמערסא לערסא מקרי בעל מכחישו. צריך ביאור. דמ"מ אם דנין דהוי כמכחישו דשמאיערער. א"כ ממילא לר"ה לא מצי למיפרך ולא הוצרך המהרש"א לומר דמתני' מיירי במכחישו. ונראה דדברי המהרש"א ברורים למה דמצינו גבי בפני נכתב. אף דאנן ל"ח למזוייף דהא בא"י א"צ שיאמר בפנ"כ מ"מ חיישי' שהבעל יערער בשקר להוציא לעז. אך בענין שהגירושין נגמרי' מיד בנתינת הבעל לשליח ל"ח דבודאי גמר ומגרש כמ"ש הר"ן ברפ"ק דמה"ט שליח קבלה א"צ שיאמר בפ"נ. וא"כ ה"נ שפיר י"ל דאנן ל"ח לפקדון ומש"ה גם לר"ה איכא לאקשויי ממתני' דהא ליכא למיחש אם יערער בשקר לומר לפקדון דהא מתני' מיירי בשליח קבלה דגמר ומגרש ומש"ה הוצרך המהרש"א לומר דמיירי באמת במכחישו משא"כ במערסא לערסא דמיירי בהולכה שפיר הקשו תוס' כמו דחיישי' שיערער בשקר לומר מזוייף ה"נ ניחוש שיערער בשקר לומר פקדון. עכ"פ לפ"ז אזדא לה הישוב הנ"ל על המהרש"א.
ונראה בהקדם דברי הרי"ף שהעתיק לסוגית ומודה ר"ה דאם קמי דידי יהבי' כו'. ובגד"ת הקשה דהא הרי"ף כר"ח וא"כ למה להלכת' הביא הא דמודה ר"ה. ולענ"ד נראה דמה דכ' הרא"ש ברפ"ק גבי בפנ"כ כי היכי דהימנוהו לומר בפנ"כ הימנוהו ג"כ לומר שליח אני. וביארו המפרשים דהרא"ש בא לתרץ דניחוש לנפילה וצ"ל אף דאנן קיי"ל דל"ח לנפילה. מ"מ היינו רק בדבר שהוא מוחזק בו כגון שטר שכ' בו לויתי ממך. אבל בשליח הגט דאין שייכות בגט ל"ש בו חזקה ובזה אנן חיישי' לנפילה. אולם לפ"ז קשה בהא דפרכי' ממתני' וליהמני' לשליח הא מ"מ ניחוש לנפילה דבזה ל"ש לומר כיון דהימנוהו לומר בפנ"כ. דהא איירי בשליח קבלה דליכא אמירת בפנ"כ. ולזה צ"ל דבמתני' בשליח לקבלה דהוי נפילה דיחיד בודאי ל"ח כלל לנפילה. אמנם לפ"ז יקשה דמה הקשה תוס' דמה הועילו חכמי' בתקנתן הא י"ל כיון דהימנוהו לומר בפנ"כ נאמן לומר שליח אני. ואי דתוס' לא ס"ל הך סברא. א"כ יקשה אף לתירוצם דמיירי בב' עיירות הא מ"מ יקשה לר"ה דס"ל גבי ממך דחיישי' לנפילה. א"כ בכל גיטין ניחוש לנפילה. וא"כ מוכרח כסברת הרא"ש הנ"ל. ולזה צ"ל דקושית תוס' כיון דר"ה אמר בעל נאמן משמע אפי' להקל. א"כ מוכח דסברת אם איתא אלים כ"כ אפי' להקל. ומוכח דהוי סברא דאורייתא ושפיר הקשו דבזה א"א להאמין להשליח, וע"ז תירצו דמיירי בב' עיירות דליכא סברת אם איתא והוי רק חשש דרבנן לנפילה ומהימן השליח כסברא הנ"ל.
אמנם לפ"ז יקשה למאי הוצרכו לדחוק דלר"ה ליכא למיפרך ממתני' דמיירי בעיר אחת והא בלא"ה י"ל דאף בב' עיירות חיישי' לנפילה דהא מתני' איירי בש"ק דליכא בפנ"כ. וצ"ל דממנ"פ דא"כ גם לר"ה ליכא קושיא דלגבי נפילה דליכא הימני' אין חילוק בין ר"ה לר"ח. ואף דלר"ה דס"ל בב"ב גבי ממך דחיישי' לנפילה. מ"מ אינו תלי' בפלוגתא דר"ה ור"ח הכא בשליש. אע"כ דפשיטא להש"ס דבש"ק דהוי נפילה דיחיד דל"ח. א"כ גם לר"ה ע"כ דמיירי בב' עיירות. ולפ"ז מיושב קושית הגד"ת הנ"ל די"ל דהרי"ף לשיטתיה דמוקי פלוגתא דר"ה ור"ח בשליח להולכה ובזה הוי נפילה דרבי'. י"ל דבעל אומר נפילה מהימן גם לר"ח דהא ל"ש בזה הימני' ואף דאנן ל"ח לנפילה מ"מ כיון דלא מקרי מוחזק בגט חיישינן וכנ"ל. והא דל"ח בגיטין דעלמא לנפילה היינו כיון דמהימן לומר בפנ"כ והכא אף דמיירי בהולכה מ"מ כיון דמיירי בעיר א' דאיכא סברת אם איתא הוי סברא דאורייתא ולא מהני נאמנות השליח היכא דל"ש הימני'. וא"כ לר"ח ג"כ נאמן הבעל דנפל. אלא באומר לפקדון א"נ במגו דנפל דבהימני' לא מהני. והא דפריך הש"ס ממתני'. היינו דבמתני' הוי נפילה דיחיד ל"ח אף היכא דאיכא אם איתא. וא"כ מש"ה הוצרך הרי"ף להביא ההוא דמודה ר"ה דנ"מ לדידן באומר דנפל ממנו דגם לר"ת הבעל נאמן. מ"מ באומרת קמי דידי נאמנת במגו. [ובלא"ה י"ל בפשוטו דהרי"ף הביא הא דמודה ר"ה כדי לאורויי דמיירי בהגט בידה. דמינה ידעי' דפלוגתא דר"ה ור"ח מיירי בהכי ונשמע מזה דאף שהגט אינו ביד השליח נאמן כמו שהוכיח הרי"ף בתשו' מהך דמודה ר"ה בהולכה ע"ש] ולפ"ז אפשר ליישב דברי המהרש"א בדרך פלפול והיינו די"ל דהימני' ל"ש אלא בגט בידו. אך מ"מ בגט בידה אף דל"ש הימני'. מ"מ י"ל דס"ל לר"ח דסברת אם איתא לא אלים כ"כ לסברא דאורייתא ויהי' נאמן הבעל להקל אלא יהי' הדין דהוי ספק מגורשת. וא"כ במערסא לערסא הועילו בתקנתן דכי היכי דהימנוהו לומר בפנ"כ נאמן ג"כ לומר שליח אני משא"כ לר"ה אמאי הבעל נאמן דהא אפי' להקל בזה א"א להאמין לשליח מש"ה הוצרכו לומר דלא אתיא כר"ה:

אתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין. פירש"י לגירושין נתתי לי והייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי פי' רשב"א אליבא דרש"י דיש עדי אמירה לפנינו והשליח טוען הודעתי לך כן וע"ד קבלה נתת לי. אבל אי' לא היו עדי אמירה לפנינו פשיטא דלא יאומן השליש בזה דהרי לית לי' מגו דנותנו לה עתה שהרי לא תקבל ממנו כיון שהבעל עומד ומערער. בשלמא נגד קבלתו מהבעל נאמן לר"ח דהא הימני ומסר פקדונו בידו ותפיסתו מוכחת שהאמינו אבל אין תפיסתו מוכחת שהיא עשאתו שליח קבלה אלא מטעם מגו דיהיב לה וזה שייך לקמן דפי' רש"י כן בקושי' ש"ס ממשנתינו דמיירי באין הבעל מכחיש אית לי' מגו דיהבי' לידה לא תקבל האשה וצריכא עדי אמירה ע"כ שיש עדים והשליח טוען אתה ידעת כן ונתת לי על מנת כן כן כוונת הרשב"א בתשו' ונכון. ולפ"ז לענין קבלת הגט מהבעל נאמן לר"ח מטעם שליש דתפיסתו מוכחת ולענין שנתמנה שליח קבלה מהאשה אי הבעל אינו עומד ומכחיש מהימן במגו דיהיב לה לדידה. ואי הבעל מכחיש בעי עדי אמירה לפנינו ואפשר אין כאן מחלוקות לדינא בזה. והר"ן כתב אי ליכא עדי אמירה ומהימן במגו אינו נאמן אלא מכאן ולהבא ולא למפרע ואי קבלה קדושין מאחר אינו נאמן למפרע וצ"ע א"כ למאי דקיי"ל בעל שאמר גרשתי את אשתי מתוך שאינו נאמן למפרע אינו נאמן להבא וקיי"ל חוש לה עיין ב"ב קל"ד ע"ב קל"ה ע"א. א"כ ה"נ נימא כן בשלמא אי ליכא עדי קבלה לפנינו ונאמינו מטעם תפיסתו ודעת ר"ן דאינו נאמן אלא משעה שהיה יכול לתנו להאשה דשייך לומר הימני' וסביר וקיבל בשעה שיהיה השליח עם האשה בבית אחד ויכול לתנו לה אז נתייאש מאשתו וסביר וקיבל מאותה שעה יהיה ממנו שליח קבלה וא"כ אז אפי' ליכא עדי אמירה נאמן נמי במגו דיהיב לה לאיתתא ונאמן גם על האמירה והא דלא נאמן למפרע היינו משום שהבעל לא הסכים שיהיה שליח קבלה עד אותה שעה. אך א' איכא עדי קבלה לפנינו רק עדי אמירה ליכא ונאמינהו על האמירה במגו או אפי' ליכא עדי קבלה לחד סברא בר"ן אין הבעל מדקדק בשעות ונתמנה ממנו לקבלה משעה ראשונה ומ"מ אינה מגורשת למפרע מפני שאין כאן עדי אמירה וליכא אלא מגו דיהיב לה ולא יאומן אלא מאותו שעה. קשי' אפי' מאותה שעה לא יהיה נאמן מתוך שאינו נאמן למפרע כמו בעל שאמר גרשתי פי' רשב"ם כיון שהוא עצמו אומר שלא גירשה עכשיו ואנו אינם מאמינים לו על מפרע לפיכך אינו נאמן כלל א"כ ה"נ נימא כיון שיש עדי קבלה שהבעל נותן לו לשם קבלה והוא אומר שהאשה עשתה אותו שליח לקבלה ונתגרשה מאז מיום שניתן הגט לידו וזה אין אנו מאמינים ועכשיו אינו אומר שתתגרש ע"י תפיסתו הגט א"כ לא יאומן כלל וצ"ע לכאורה. וי"ל בשלמא הבעל אינו נאמן למפרע כמ"ש רשב"ם שם שמא בא לחפות עלי' או שום תועלת אחר ע"כ אינו נאמן למפרע וממילא אינו נאמן להבא אבל השליש ה"ל כחוטא ולא לו ומהימן אפי' למפרע ואע"ג דסברת חזקה אין אדם חוטא ולא לו אין להתיר ערוה אם אין תפיסתו מוכחת עליו מ"מ הכא כיון שכבר נאמן במגו שנתמנה שליח קבלה אלא לא ידעינן מאימתי יתחיל הנאמנות. לברר אותה שעה סגי בסברת אין אדם חוטא ולא לו. וסברא כזו כתב פנ"י במס' קדושין ע"ד ע"ב גבי נאמן לגרש ולא לכנס ע"ש. ובהא דאין אדם חוטא ולא לו היינו באדם כשר אבל בחשוד פלוגתא דר"מ ורבנן ועיין תוס' יו"ט משנה ד' פ"ה דבכורות ד"ה לא דנו וכו' ע"ש. והנה לפמ"ש הר"ן דאינו נאמן למפרע א"כ כדמקשה ש"ס אמתני' ולהימני' לשליש ופריך תינח אמרה קיבל למה לי הו"מ לשנויי להתירה למפרע מיהו משמע לי' סתמא מתני' בכל גוני מיירי אפי' בסמוך כל כך שאין נפקותא בין למפרע ולהבא ועיין רשב"ם ב"ב שם כתב ג"כ בזמן קרוב נאמן גרשתי מאותו זמן ושפיר פריך הכא. ולפ"ז לא קאי הקושי' אלא לר"ח אבל לר"ה לק"מ דהרי בעיר אחת לא מהימן אלא בשתי עיירות דאע"ג דמשנתינו בשתי עיירות נמי מיירי כמ"ש תוס' ד"ה אפי' וכו' דמשו"ה הוה סד"א דבכת א' דומה למשקר דהיכי אתרמי שהיה בשעת אמירה ובשעת קבלה מ"מ משני עיירות לק"מ די"ל דמשו"ה צריכא ב' כתי עדים להיות מותרת למפרע. והרא"ש נמי דכ' הש"ס הקשה גם לר"ה היינו דס"ל להרא"ש באין הבעל מכחישו אז ר"ה מודה אפי' בעיר א' אבל מכח ב' עיירות לא כתב הרא"ש. ועיין בסמוך אי"ה:

בעל אומר לפקדון. יש פוסקים ה"ה כשאין הבעל לפנינו ואינו מערער מ"מ יש לנו לחוש שמא לפקדון לרב הונא. וצ"ל נקט אמר לרבותא דר"ח אפי' אמר ומערער מ"מ שליש מהימן וכח דהיתרא עדיף. ולפ"ז קושי' ש"ס ממתני' קבל למה לי לר"ח קשי' ולא לר"ה וא"כ הלכתא כר"ה דלר"ח צריך שינוי דחיקא מתני' ר"מ וע"מ כרתי ואשנויי דחיקא לא סמכינן והרי"ף דפסק כר"ח ס"ל כהרא"ש דר"ה מודה לר"ח כשאין הבעל מערער וקושי' ש"ס בין לר"ה בין לר"ח וראיות הרי"ף דהלכה כר"ח מאידך קושי' ש"ס אדר' יוחנן דמקשה ולהימני' לשליש וקושי' זו דוקא לר"ח דאפי' נימא ר"ה מודה כשהבעל לפנינו ומודה להשליש וכמו שהקשה רבינו אפרים. יפה תי' הרשב"א אלא שקיצר ואני אסביר בעה"י דכיון דלר"ה לא מהימן מטעם שליש ששלישתו בידו א"כ גם הודאת הבעל אינו מועיל דהודאת בע"ד אינו מועיל בדבר שבערוה אלא מטעם מגו כיון שהבעל בפניני ואינו מכחיש השליש מהימן במגו דיהיב לה וקשה גם לר"ה ולהימני' ושייך תי' מי קנפיק גיטא מתותי ידי' זה היה בכח קו' ר' אפרים על הרי"ף ועל זה יפה הסביר הרשב"א כיון דלא מהימן מטעם שליש לא ה"ל לש"ס למימר ולהימני' לשליש ולא ה"ל למימר ולהימני' במגו ולכאורה זה ראי' ברורה להרי"ף דמנקיט לשון שליש דלא שייך אלא לר"ח או לר"ה בשתי עיירות לימא ולהימני' במגו דתקשי לכולי עלמא אע"כ לית הילכתא כר"ה ולא איכפת לש"ס להקשות לר"ה כלל אלא לר"ח דהילכתא כוותי'. ואמנם יש קצת לדחוק ולומר דלא בעי ש"ס להקשות מטעם מגו דזה ידע המקשן דלית לי' מגו שהרי הוא אמרה נתנו לי ואבד ומאי מגו יש לו אבל הוה סד"א דשליש נאמן אפי' אין שלישיתו בידו על מה שכבר נעשה בשהיה בידו ועל זה הוצרך לחדש מי קנפיק גיטא מתותא ידי' ומ"מ קושי' ר' אפרים לק"מ דעכ"פ הקושי' היא לר"ח דוקא ודילמא ר' יוחנן כר"ה ס"ל אלא ש"מ אין הלכה כר"ה. ומיהו עדיין י"ל דלמא הך דר' יוחנן מיירי בשני עיירות דמודה ר"ה וכ"כ ב"ש. אלא כבר כתבתי לעיל אליבא דהרי"ף אין חילוק לר"ה בין עיר א' או ב' עיירות רק היכי דאומר בפ"נ ובפ"נ ודר' יוחנן מיירי בשלא אמר בפ"נ ובפ"נ כגון בא"י או היה מקויים בחותמיו ושפיר הוכיח הרי"ף:

נחזור להנ"ל דמשו"ה נקט בעל אמר לפקדון דאי לא הוה אמר ומערער בפנינו הוה ר"ה מודה לר"ח דאנן לא חיישינן ונ"ל לשיטת רש"י הוא בהיפוך אי לא הוה הבעל לפנינו אפי' ר"ח מודה לר"ה דחיישינן. ונבוא לבאר שיטת רש"י בעה"י במ"ש רשב"א בכוונתו דר"א היא דע"מ כרתי וחתומים עליו עדים דלא כהתוס' דמיירי בלא עדים אלא עדים חתומים ואפ"ה צריך עדי קבלה לפנינו כ"כ רשב"א בקיצור ואין לו מובן א"כ אין ענין זה לכאן ועוד קשה ואשה שגט מחותם ביד האשה צריכא שתביא עדי מסירה בפנינו בתמי' והלא מבואר שחותמים מפני תיקון העולם דלמא מייתי. ועוד א"כ איך אמר רב חסדא שליש מהימן הא עכ"פ צריך ע"מ לפנינו ור"ח בעצמו פסק לקמן פ"ו ע"ב הלכה כר"א בגטין אע"כ הכי פירושו דפלוגתת ר"ה ור"ח מיירי שהשליש אמר נתת לי בפני ב' עדים לקבלה והבעל אומר לפקדון נתתי לך בפני אותם העדים ואין פלוגתא בין הבעל להשליש במסירה בפני עדים אלא אי היה לקבלה או לפקדון. וס"ל לר"ח הא הימני' סביר וקיבל אפי' לדבריך שנתת לי לפקדון סברית וקבלית שאם יאמר לקבלה יהיה אלו עדי מסירה לקבלה ומשו"ה השליש מהימן משא"כ במשנתינו ליכא בעל לפנינו ואנן טענינן דילמא לפקדון יהיב לי' בלי עדים ומה יועיל סביר וקיבל דילי' כיון דלא הוה עדי מסירה והמקשן שהקש' ממתני' קיבל למה לי הוה ס"ד דסתם מתני' ר"מ דלא בעי ע"מ כלל ומשני ר"א היא דבעי ע"מ וחיישינן שמא לא היו ע"מ בשעת פקדון ומשום הכי בעי ב' כתי עדים זהו נ"ל פירש"י ולפ"ז דוקא בעל אומר לפקדון אבל אי אין כאן בעל אפי' ר"ח מודה דאין השליש נאמן לנו. ואמנם דעת תוס' בכל מקום דגם לר"מ בעי' ע"מ ואם כן אי אפשר כפירש"י דא"כ מה עלה על דעת המקשן קיבל למה לי. ומה חידוש לו ר"א היא אי איירי בגט מחותם ומ"מ צריכין ע"מ דחיישינן שנותנו לו בלא עדים גם לר"מ ניחוש אע"כ ליתא כפירש"י. והנה הוה ס"ל לרש"י תחלת הקושי' היה להמני' לשליש בין אקבלה בין אאמירה במגו דיהיב לה ומשני דלית לי' מגו כיון שנקרע וס"ל לרש"י גט מקויים שנקרע אעפ"י שאיננו קרע ב"ד מ"מ א"א לגרש בו וא"כ אזדא לי' מגו ובעי עדי אאמירה וחזר והקשה תינח אמרה קיבל למה לי דבראותינו קרועים מקויים בידו סגי ומוכחת תפיסתו שהוא שליש ומשני ר"א היא וכנ"ל. אך תוס' אפשר ס"ל כהפוסקים גט קרוע מקויים בעדים יכולים לגרש בו א"כ לא משני ש"ס מידי מי קנפיק גיטא וכו' מה בכך אכתי אית לי' מגו דיהיב לה הקרועים אע"כ מעדי אמירה דלהימן במגו לא הוה קשי' מעיקרא דאפשר מתני' מיירי בהכחשת הבעל וכמ"ש מהרש"א. וליכא מגו שהיא לא תקח הגט ממנו וע"כ הקושי' מעיקרא היה על עדי קבלה ומצד תפיסתו מוכחת להימני' ומשני מי קנפיק גיטא וכו' הרי נקרע ואין תפיסתו מוכחת דתפיסת הקרועים לא הוה תפיסה. והדר פריך תינח אמרה קיבל למה לי דסגי בשראו ב' עדים שלם בידו וס"ל להתוס' כיון דחזינן בידו והימני' דסביר וקיבל אם יטעון לקבלה גם הוא מסכים אז ואז אנן סהדי הוה עדי מסירה כדעת הר"ן פ' המגרש וכתבתי כבר לעיל והוצרך לשנויי ר"א היא ומיירי דליכא עדים חתומים על הגט כלל ולא מוכחה תפיסתו. נחזור להנ"ל דלהרי"ף והרא"ש דוקא אמר לפקדון אבל אי אינו מערער לפנינו מודה ר"ה ולרש"י איפכא אי אינו לפנינו ר"ח מודה דחיישי' שמא בלא עדים מסרו ולהתוס' אין חילוק בין מכחיש לשאינו מכחיש לענין פלוגתתם והא דנקט אמר לרבותא וכח דהיתרא לר"ח. ועיין בסמוך אי"ה:

לפקדון. כתבו תוס' אבל בעל אומר להולכה היה ר"ה מודה דלא שייך אם איתא. אמנם ר"ן כתב שפיר שייך אם איתא דבהולכה י"ל מחמת כיסופא לא יהיב לדידה אבל כשהיא עושה שליח לקבלה בגירושין ליכא כיסופא שייך אם איתא. ולהר"ן צ"ל לא מיבעי להולכה ודאי בעל מהימן לר"ה אלא אפי' דטענה גרוע היא מ"מ מהימן הבעל ואע"ג דכח דהיתרא עדיף עיין רשב"ם פע"פ ק"ב ע"א ד"ה להודיעך כחו דר' יהודא וכו' ע"ש אמנם לעיל בדבור שלפני זה כתבנו להתוס' נקיט אמר להודיעך כחו דר"ח דהיתרא אלא תוס' לטעמי' דס"ל הכא לא הו"מ למיתני הולכה משום דלא שייך אם איתא. ומאי גריעותא דפקדון לכאורה י"ל לא מקדים איניש פרעונתא לנפשי' אך רשב"א כתב לעיל י"ח ע"א גבי אותבי' בכיסתי' דאי מפייסה תפייס כתב שם רשב"א דוקא אי דעתו לפייסה ורע בעיניו לגרשה ה"ל פורענתא לנפשי' אבל אי מחמת קטט מגרשה רגיל לצערא ולהקדים הגט ולאחר הנתינה ע"ש. ותוס' י"ח ע"ב ד"ה חיישינן וכו' כתבו בעיר א' מסתמא מגרש מחמת קטט אבל בשתי עיירות לטובתה נתכוין שלא לעגנה ע"ש. וא"כ הכא דר"ה לא מיירי אלא בעיר א' דמחמת קטט מגרש לא הוה פורענותא לנפשי' וצ"ל גריעותא דטענת פקדון הוא רק דנימא לי' הרי לפנינו עדי אמירה שזה נתמנה מהאשה לשליח קבלה ונימא לי' לבעל הטוען ממ"נ ידעת שנתמנה לשליח קבלה איך הפקדת בידו ואמרינן ביבמות קט"ו ע"א כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' וה"נ דכוותי' אבל לעקרו מקבלה להולכה עביד אינש כדלעיל ריש פרקין אבל להפקיד בידו לא עבידי ואי לא ידעת וכסומא בארובה נתת לו פקדון ה"ל כנפילה דיחיד דלא חיישינן לו עיין ב"ב קע"ב ע"ב וכבר כתב מזה בפנ"י. והנה הרי"ף מפרש פלוגתיהו שליח אומר לגירושין להולכה וכבר נתתי להאשה והבעל טוען ושתי עיירות דאמר כבר בפ"נ ובפ"נ פשוט השליח נאמן כמ"ש תוס' ומטעם שכ' הרא"ש ריש גיטין דכי היכי דנאמן על קיום והרי לפ"ז שטר מקוים בידו ה"נ הימנוהו על שליחותו וצ"ל בשלמא על הקיום האמינוהו משום מה"ת לא בעי קיום דלא חציף לזיופא ומדרבנן בעי קיום והימנוהו רבנן אבל על שליחותו שלא ניתן איך האמינוהו הא חששא דאורייתא היא דבהולכה לא שייך לומר טענה גרוע משום דשמי' כשמי' לא מיפקד דז"א דהרי אין כאן עדים שנתמנה לקבלה. וי"ל בשתי עיירות מסתמא מגרש שלא בקטטה ולא מקדים פורענתא לנפשי' והנה תוס' הקשו מהאי דמערסא לערסא ותי' דמיירי בנחוץ לדרכו. ורשב"א תי' דלא פלוג רבנן פי' אה"נ אפי' באותה העיר אומר בפ"נ ובפ"נ ומועיל לקיום ואכתי יכול לערער ולא תיקשי א"כ מה הועילו באומרו בפ"נ להאמינו על הקיום הלא אכתי מערער על השלישות לומר אה"נ ומ"מ לא תיקשי מה הועילו הלא לא על זה תקנו עיקור תקנתם היה אשתי עיירות וממילא לא פלוג גם בעיר א' אע"ג דלא יועיל לגמרי יועיל עכ"פ לקיום זו היא כוונת הרשב"א. אמנם לתוס' דמתרצי דהתם מיירי ברוצה להלוך לדרכו והוה כשני עיירות א"כ י"ל בזה"ז דנהגינן לומר בפ"נ ובפ"נ אפי' מחדר לחדר להתוס' מהני אפי' לערער פקדון ובטיל לי' הא דר"ה לגמרי דהיכי דתקנו בפ"נ ובפ"נ נאמן שליש ולרשב"א לעולם בעיר א' הבעל נאמן ומשום לא פלוג אמרינן בפ"נ אבל אינו מועיל אלא לקיום ולא לערער פקדון ונ"ל היינו בשו"ע סימן קמ"א סי"א אין שליח הולכה צריך קיום אם המשלח מודה ואם המשלח כופר הרי זה ספק צ"ל היינו בעיר א' אבל לפי מנהגינו שאומרים בפני נכתב אפי' מבית לבית כמבואר סימן קמ"ב א"כ כשכפר המשלח ה"ל ספק אי כרשב"א אי כהתוס' ועיין ב"ש שנדחק:

אם איתא דלגירושין יהבי' לדידה הוה יהיב. כבר תמהתי לעיל הא ר"ה מודה בממון דבין בעיר א' בין ב' עיירות לעולם השליש מהימן אע"ג דשייך אם איתא אך איסור דלא אתיהיב למחילה לא מהימן וא"כ מה בין עיר א' לב' עיירות. והנה לשיטת רי"ף כבר כתבתי והארכתי לעיל. והרשב"א הקשה מה יועיל נאמנתו וסביר וקיבל שאם יאמר לגירושין הא עכ"פ ליכא עדים וכבר כתבתי בזה לעיל לשיטת ר"ן פ' הזורק כיון דאנן סהדי עכשיו שהבעל סביר וקיבל נעשי' אנחנו עדים על דבר זה כיון דאנן סהדי. וא"כ י"ל בעיר א' דאיכא סברא אם איתא וכו' דבר זה יטול קצת ספק בלב הרואים ועי"ז לא הוה אנן סהדי וליכא עדים ובממון דלא בעי עדים לא אלים סברת אם איתא לדחות סברת סביר וקיבל אבל בגט בעי' אנן סהדי וזה ליכא כיון דיש בלבו של אדם פקפוק על זה דהרי אם איתא וכו'. א"כ י"ל כיון דלעולם כל המשליש ביד שליש אפי' לא יהיה שום הכחשה ביניהם מ"מ ע"כ הימני' וסמיך עליו. והנה בממון דאתיהיב למחילה עביד אינש דמשליש אפי' בעיר א' אע"ג דמצי יהיב לדידי' ממש מ"מ משום טעם כ"ש כגון מחמת כיסופא או שרוצה למהר הענין נותנו ביד שליש וסביר וקיבל כל מה שיסתעף מזה אבל באיסורא אע"ג דאי סביר וקיבל נמי מהני כמו שכתב הר"ן מההוא דנאמנת עלי שלא פייסתי מ"מ אינו רגילות ע"כ בשתי עיירות דא"א לו בענין אחר ע"כ מוסרו לשליש וסביר וקיבל מה שיסתעף מזה אבל בעיר א' משום רווחא פורתא דכיסופא או למהר הענין לא עביד דמחיל ומוסר ביד שליש ומשו"ה לא מהימן שליש ומ"מ הדבר קשה איך נחליט הבעל מהימן ומשמע לגמרי. ואמאי מידי ספקא לא נפקא והיותר נכון לצרף גם סברא הנ"ל דהרי עכ"פ ליכא עדים וצריך לומר אנן סהדי הוה כמו עדים ומכיון שהדעת נוטה דבאיסורא בעיר א' לא מסר לשליש תו ליכא אנן סהדי ואפי' יהבי' לקבלה אין דבר שבערוה פחות משנים ולא נפקי מחזקת אשת איש. ויש ספק אי ראו עדים גט שלם בידו ואח"כ כשעמדו לפנינו לדין כבר נקרע אי אמרינן אז כשראוהו העדים בידו הוה כאנן סהדי הנ"ל ועתה כשעמדו לפנינו נהמנין לשליש וכדמשמע לפי' תוס' שהקשה ש"ס תינח אמרה קיבל למה לי דתיסגי במה שראוהו העדים שלם בידו. או לאידך דלא מפרשי קושי' ש"ס הכי אין זה מוכרח ויש לומר נהי לענין ממון נאמן השליש אם ראוהו שלישתו בידו נאמן גם עתה על לשעבר. מ"מ לענין גט וערוה דבעי' עדים ואותן עדים שלא ראו אלא גט שלם בידו אבל נזדקקו לגירושין או לפקדון וכדומה אינהו לא מיחשבי אנן סהדי ולית כאן עדים. ונ"ל היינו פלוגתת רמב"ם ורא"ש לפי מה שהבין בד"מ ובהגה' ש"ע סי' קמ"א ועיין בש"ך ס"ק ל"ט שם:

דהא הימני'. כתבו הראשונים דה"ל כמו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך ע"ש. וצ"ל דהכא שמסר בידו ה"ל כקנו מידו דמהני אפי' בתרתי לריעותא כמ"ש בש"ע ח"מ סי' כ"ב סעיף א' בהגה' שני' ע"ש ומשו"ה אפי' אשה שנעשית שליש מהימנת כבי תרי וק"ל:

ומודה ר"ה דא אמרה איהו לדידי' וכו'. לשיטת הרי"ף י"ל דפלוגתיהו בשהגט ביד האשה ואומרת כשראיתי הגט ביד השליש אמר לי להולכה ניתן לו ולר"ח ליכא למיחש שמא לפקדון דהא הימני' והרי שלישותו בידו והאמינה לו האשה והוא נאמנת בזה שאמר להכן כשהשלישות יצא מתחת ידו משום מגו דאי בעי אמרה לדידי' יהיב לי' הבעל ומגו כעדים וה"ל כאלו ראו עדים בידו ואמר כן בפניהם. ולרב הונא שליש גופא לא מהימן מכ"ש לא מהני מגו דילה ומודה ר"ה אי אמרה קמי דידי יהבי' ניהלי' וכו' נמצא דברי רבה הראשונים אינם לבטלה אלא שאין ר"ה מודה בי' אלא ר"ח ס"ל כך ור"ה פליג ומודה ר"ה וכו' דהשתא ה"ל הודאה מעין הפלוגתא:

בעל אומר לגירושין וכו'. פשוט דמיירי בשליח להולכה דאי בלקבלה ואיכא עדי אמירה א"כ איך אמר מי אמר גרשת הרי אומר גרשתי ונתתי לשליח לקבלה אע"כ בהולכה מיירי. ותימה רבה על ר' ירוחם שכתב דמיירי דאיכא עדי אמירה לפנינו וצריך לומר דהכי קאמר הא דקאמר ש"ס ולהימני' לשליש ומשני מי קא נפיק גיטא מתותי' ידי' משמע דאי הוה נפיק גיטא מתותי' ידי' הוה מהימן אפי' בלא הודאתו של בעל וקשה הלא בשליח הולכה מיירי ובלא הודאתו של בעל והגט עודנו ביד השליח פשיטא שלא יתנו לה. וכ' רבינו ירוחם דהכי קאמר מי קנפיק גיטא מת"י דאי הוה נפיק הוה שייך נאמנות אי הוה עדי אמירה וטוען לקבלה. אבל השתא דלא נפיק גיטא לא שייך נאמנות אפי' אי הוה עדי אמירה לפנינו אבל הכא פשוט דמיירי בהולכה. ומ"ש רבינו ירוחם עוד להרי"ף דוקא פליגי בהולכה ולא בקבלה נ"ל טעמו דבאיכא עדי אמירה מודה ר"ה דטענת פקדון גרוע כמ"ש לעיל ממ"נ אי ידע הבעל שהוא שליח לקבלה לא הוה מפקיד גבי ואי לא ידע ואירע לו שהפקיד אצלו ה"ל נפילה דיחיד לא חיישי':

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם. בירושלמי פרק כלל גדול מי שנשבה בין הגוים ואינו יודע מתי שבת מותר במלאכה בכל הימים משמע דבכל יום אזיל בתר רוב הימים ומקשה ממי שקידש אשה בעולם אסור בכל הנשים משום משפחתה ותי' התם אפשר לו בשפחה שנשתחררה עתה או גויה נתגיירה עתה אבל הכא בשבת א"א בענין אחר. ומסיק התם תמן בבבל אמרי' דאסור לעשות מלאכה אלא כדי חייו והוא בש"ס דילן שבת ס"ט ע"ב בהולך במדבר ובש"ע או"ח סי' שמ"ד ומקשה מג"א ניזל בתר רובא ותי' שבת הוה קבוע וכמע"מ דמי. ונראה מדבריו שהוא דאורי' ובירושלמי משמע שהוא רק חומרא דרבנן ונ"ל דבקרבן עדה הקשה אתוס' דשמעתין שהוא רק קנסא הואיל ושלח שליח סתם. והתם בשבת נשבה בין הגוים ומאי ה"ל למיעבד ולמה ניקנסי' ומאי פריך בירושלמי ונ"ל דלק"מ דהא הירושלמי לא הא דר' יצחק בשלח שליח דפשע. אלא דר' יוחנן ור"ל באדם שקידש בעצמו אשה ולא נודע לו קרובתה ומשפחתה וזה מעשים בכל יום ושוב מתה האשה אסור בכל הנשים ואין כאן מקום לקנוס וה"ל למימר דבטלי ברוב אע"כ רבנן החמירו בלא טעמא דקנס א"כ ה"נ בשבת והוצרך לומר באשה החמירו מפני שאפשר לו בשפחה וכו' אך ש"ס דילן לא מייתי כלל הך דר"י ור"ל אלא הא דר' יצחק בשלח שליח ש"מ ס"ל דוקא היכי דפשע קנסי' אבל קידש אשה ומתה לא קנסי' לי'. וא"כ ק' מ"ט פשוט בש"ס דילן בשבת ס"ט ע"ב בהולך במדבר ואינו יודע איזה יום שבת אסור לעשות כי אם כדי קיום נפש לימא דבטיל ברובא הרי אין מקום לקנוס. ועכצ"ל דאורי' הוא משום דס"ל לש"ס דשבת הוה קבוע וכמחצה על מחצה דמי וק"ל:

אסור בכל הנשים שבעולם. כ' תוס' דכל אדם מותרים לישא משום דנאמנת על עצמה דלא הוה עבדי איסורא להתקדש וממילא מהני הנאמנו' גבי המקדש אפי' בדבר שבערוה דזה הוה כשני עדים אבל אמירת הקרוב' דלא עבדי איסורא בעצמם אלא מעידות על אחרים וגורמת איסור לאחרים אינה חזקה להתיר זו היא כוונת תוס'. וכ"כ תוס' סברא זו בחגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' ע"ש ואבאר דברי תוס' דמראוהו מדברת ונסתרה לק"מ דהתם פרוצה היא שנסתרה עם אנשים ע"כ לא האמינה ר' יהושע אבל בתולה שעיברה אפשר שנאנסה משו"ה נאמנת אבל מסיפה היתה מעוברת דאפשר שנאנסה ואפ"ה לא הימנה ר' יהושע ק' להו שפיר ותי' התם אינה מעידה על עצמה אלא על העובר לא מהימנת אבל הכא הבתולה עבדי איסורא ונאמנת על עצמה ועל אחרים היינו הכה"ג:

הארכתי בזה לבאר דברי רמב"ם פ"ג מהל' יבום הל' ד' מי שזינה עם אשה בין פנויה בין א"א ואמר זה העובר ממני הוא ואפי' היא מודה לו אעפ"י שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום וכו' ע"ש וה"ה הקשה הא מבואר בש"ס וכן פסק רמב"ם דנאמנים לענין תרומה דאורי' ועיין ב"ח ובית שמואל סי' ד' סק"ט ובנוב"י תי' דלענין תרומה נאמנת על עצמה אבל להנשא בלא חליצה אין הנושא אותה יכול להאמין לה ולא נלע"ד דהרי מאכילה תרומה לעבדים ושפחותי' וכל בני כהנים ומשמשים ע"ג מזבח. אבל פשוט דודאי אם בא על פנויה ונתעברה ממנו ואח"כ נושא אותה בהיתר ומת ואין לו בן ממנה אלא זה. הרי זו פטורה מיבום וחליצה כשם שנאמנת על עצמה להנשא לשוק כך נאמנת על הנושא אותה וה"נ לענין תרומה היא ועבדיה ובניה אוכלים כיון שגם היא עבדית איסורא. אבל רמב"ם מיירי שבא על פנויה או א"א ואח"כ נשא אשה אחרת דהרי בבא על א"א ע"כ אשה אחרת נסיב דהרי א"א אסורה לבועל וע"כ נשא אחרת וכן מיירי נמי בבא על פנויה והוליד ממנה ואח"כ נשא אחרת ומת בלא בנים ממנה. אז האחרת חולצת ולא תוכל לסמוך על עדותה של פנויה שאומרת שהבן מהבעל כיון דלא עבדית הפנויה שום איסור אינה נאמנת על אשה זו להתירה לשוק וזה ברור לפענ"ד בעזה"י. ומסקנת תוס' דהכא דלא הוה חזקה דשמא לא יתננה לו שום אשה וסברא זו עיקרית בתוס' כמ"ש לקמן ס"ה ע"א ד"ה המקבל וכו' ובית שמואל סי' ל"ה סקל"א לא ע"ש. תו כ' תוס' דבטל ברוב וקבוע לא הוה כיון שאין האיסור ניכר במקומו. האמת שכן איכא בכמה דוכתי בתוס' ופוסקים בפשיטות דלא שייך קבוע דאורי' במעורב ואינו ניכר במקומו. אמנם במנחות נ"ג ע"א תוס' ד"ה שחוטה. כ' בפשיטות דשייך קבוע דאורי' להקל אפי' במעורב ואינו ניכר וראיתי מ"ש הגאון בטה"ק בזבחים ע"ג ע"א ותוכן דבריו דחידושו של קבוע שלא נאמר שהפוגע בא' מהם פגע בהרוב אלא כל קבוע כמחצה על מחצה ובזה אין חילוק בין ניכר לשאינו ניכר אך כל זה באינו ניכר שאינו בטל מדאורי' כגון מין במינו לר' יהודה כהאי דנבלה בטלה בשחוטה ה"ל קבוע דאורי' או אינו בטל מדרבנן כגון דבר חשוב כיון שאינו בטל מדרבנן מיהת שוב יש לו דין קבוע מטעם שאין לו ביטול מדרבנן. אבל דבר שנתבטל וחוזר האיסור ונעשה היתר מה יועיל לזה שהוא קבוע והלא הפוגע באחד מהם לעולם פוגע בהיתר שהרי נתהפך הכל ונעשה היתר או אם רוב איסור נעשה איסור א"כ ממילא לא שייך קבוע ודפח"ח וק"ל:

בכל הנשים שבעולם. דעת רמב"ן שברשב"א ור"ן ומייתי לי' ב"ש סי' ל"ה סק"ל דמדינא אסור בכל הנשים והא דמותרת הנשים להתקדש משום דלא אתי חזקת שליח עושה שליחותו ומפקעת חזקת פנויה אבל הקרובו' שאינם לפנינו לא יועיל חזקת פנויה שלהם. והסברא נ"ל להסביר בעזה"י דחזקה דשליח קידש אשה א' בעולם ויש אשה א' בעולם שאין לה עוד חזקת פנויה מפני חזקת שליח עושה שליחותו. אבל זו העומדת לפנינו יש לה חזקת פנויה בברור וחזקת שליח יש לקיים באשה א' בעולם ע"כ אלים חזקתה של זו שלפנינו אבל קרובו' שאינן לפנינו ואין אנו דנים עליהן בברור אין יכולים לומר יש להן חזקת פנויה א"כ גם על כל הנשים שבעולם נאמר כן ואיה חזקת שליח עושה שליחותו דע"כ אשה א' קידש. כנלע"ד סברת הרמב"ם וא"כ אין זה ענין למ"ש רש"י בקידושין ס"ו ע"א גבי אמו של ינאי ע"ש וק"ל:

חזקה שליח עושה שליחותו. כ' טו"ז דאל"ה הוה ס"ס ספק לא קידש ואת"ל קידש שמא לא זו קרובת' ויפה הקשה בית שמואל דה"ל ספק א' בגופו וספק א' בתערובו'. והמגיה בט"ז כ' דספק השני הוא כך שמא זו שמקדש עכשיו היא עצמה אותה שקידשה לו השליח. ולפע"ד אין זה בגדר ספק דא"כ היתה אומרת כבר קדשני שלוחך ומדלא אמרה הכי ש"מ היא אינה אותה האשה וחיישי' שהיא קרובתה וספק בתערובו' לא הוה ס"ס:

הני מילי לחומרא העלו תוס' דהיכי דאיכא מכשול למשלח אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ולאפוקי מר"ת שם בעירובין אמנם עוד הביא ר"ת מחולין י"ב ע"א ושם נדחק ר"י דלא הוה מכשול דלא ס"ד דשליח שישמע אחר ויפריש ויניחנו אצל הכרי וזה דוחק דהרי משום חשש זה אנו אוסרים ומדוע לא סלקא דעתי' דהשליח. אלא בלאה"נ אין ראיה כל כך מחולין דשם ר"נ הוא מרא דשמעתי' ומ"ש ר"ת דסלקא מסקנא התם הכי אין ראיה דש"ס דהתם לא נחית אלא לדינא דרוב מצוין מומחים הם ולעולם י"ל לרב ששת אה"נ דתרומתו תרומה כיון דיש מכשול וזה נ"ל דעת רבינו שמשון בטור ש"ע יו"ד סי' של"א שנתקשה בו מג"א סי' ת"ט סקי"ז ע"ש ובמשנה למלך פ"ד מבכורות ע"ש. ונ"ל לומר דלכאורה סוגי' דחולין צריכא תבלין דכיון שמצא תרום הרי נעשה שליחותו איך יעלה על אותו שציוה לתרום נתעצל ולא עשה שליחותו ואותו ששמע ולא נצטוה נזדרז ועשה. וצ"ל כדאי' בירושלמי דעירובין אמתני' דהתם ובפ"ב דמס' מעשר ומייתי לי' כ"מ פ"א דהל' מעשר הל' ח' דהאומר מעצמו לחברו הריני מעשר על ידך אינו צריך לעמוד עמו שחזקתו עישר ואם אמרו הבעלים לחברו עשר על ידי צריך לעמוד עמו שיראה שעישר ע"ש הרי דשליח גרע מאומר מעצמו וא"ש ש"ס דחולין אלא טעמא בעי' וע' בעירובין גבי לקוט לך תאנים מתאנתי. וצ"ל האומר מעצמו הריני מעשר הוא עושה לזכות במצות מעשר או עירובין ואפי' בשחיטה לזכות בברכה וזריזין הם מקדימים עצמן למצוה וחזקה עשה משא"כ שליח שאינו מתכוון לשם מצוה אלא שכן נצטוה ממשלחו. ואפילו האומר מלא לך כלכלה אינו עוסק במצוה אלא לכבד חברו תאנים ושלא יאכלו בטבלם מעצמם אין כאן חזקת זריזות כך צ"ל בטעם הירושלמי וש"ס דחולין דחזקה דזריזות מצוה הוה חזקה מעליא. וא"כ הוא הסברא א"כ יש לדחות סוגיא דחולין ודירושלמי מסוגיא בדוכתא בעירובין שם דדחיק אין ב"ד של כהנים מתעצלים וגבי עומר ב"ד זריזים הם תיפוק לי' דעוסקי מצוה הם וכ"ע נמי זריזים וכבר עמד בזה משנה למלך פ"ד דבכורות וכ' דש"ס ס"ל משום זריזות מצותיה אי לאו דהוה ב"ד וחיישי לקלקול דרבים לא הוה מוקמי' חזקה בהכי. אמנם לא נזכר מירושלמי הנ"ל וע"כ ש"ס דילן לית ליה הך דירושלמי ונדחה סוגיא דחולין ומתימה על הרמב"ם דמייתי הך ירושלמי:

עוד יש לתמוה אסוגיא דחולין אעפ"י שמינה שליח מ"מ אם שמע אחר וזיכה להבעלים וקדם ודפריש וזכי' מטעם שליחות וכיון דניחא להו לבעלים בהכי מ"ט לא יהי' תרומתו תרומה עי' ש"ך סי' של"א סקכ"ח וכבר עמד בזה תה"ד שבט"ז יו"ד סי' שכ"ח ובחי' רשב"א נדרים ל"ז ע"ש. וצ"ל כיון שמינה שליח שוב אינו יכול לחזור ולבטל מינויו וזהו דעת הרמב"ם פ"ד מהל' תרומות הל' ט' ע"ש וראב"ד השיג דקיי"ל כר' יוחנן אתי דיבור ומבטל דיבור ע"ש בה"ה דלא מצאו אנשי חיל ידיהם. וא"כ י"ל ר"נ דחולין ס"ל כר"ל. ואנן דקיי"ל כר' יוחנן ליתא להך סוגיא דחולין ועדיין צ"ע לומר ר"נ ס"ל כר"ל לא משמע כן בגיטין ל"ב ע"ב גבי חוזר ומגרש בו. ועוד נ"ל ר"ל נמי לא קאמר אלא שאם עשה השליח שליחותו מהני אעפ"י שכבר ביטלו אבל אם קדם אחר ועשה דלא יועיל לא נ"ל ועיין תוס' בקידושין ר"פ האומר מ"מ מכל הלין טעמים יש לדחות סוגיא דחולין. אלא אכתי הי' לן לומר דלמא השליח עצמו שתרם לא גמר תרומתו שלא קרא לו שם וכדפלפלו הפוסקים גבי ניקור שמא לא גמר ניקורו והכא הכרי בחזקת טבל וצ"ל למאי דקיי"ל כרב היכי דאיכא מכשול גומר שליחותו והכא אם הפריש והניח התרומה אצל הכרי ולא יקרא שם הרי מכשול לבעה"ב ובודאי כיון שמצא תרם כבר קרא שם והן הנה דברי טור ש"ע סי' של"א הנ"ל עפ"י רבינו שמשון הקצרתי וק"ל:

גמרא איתמר בעל אמר לפקדון כו' ור"ח אמר שליח נאמן דהא הימניה. וכתב הש"ך בח"מ סי' נ"ז דדוקא היכא שאומר לפקדון אמרינן דשליש נאמן מטעמא דהא הימניה אבל כשהלה מכחישו ואומר שלא האמינו מעולם אלא שנפל ממנו ומצאו זה או שגזל ממנו תו לא שייך פלוגתא דר"ה ור"ח דהא לא שייך טעמא דהא הימניה וממילא דה"ה בדיני ממונות לר"ה דבממון לא פליגי ע"ש שהאריך מאד וכבר חברתי בילדותי קונטרס א' בתכלית הביאור להשיג על דבריו וכאן אקצר בראשי פרקים הנוגע לסוגיא דשמעתין ואין להקשות לשיטת הש"ך וסייעתו כשאומר הבעל לפקדון אמאי לא מהימן במיגו דאי בעי הוי אמר שנפל ממנו ומצאו זה הא ליתא דסוף סוף כיון שאמר הבעל לפקדון הא הימניה ואנן סהדי דבתחילה מסרו לידו שיעשה השליש כרצונו כמ"ש התוס' בד"ה שליש וה"ל כמיגו במקום עדים ועדיף מיניה דהו"ל הודאת בעל דבר כיון דהימניה. אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין כתב להיפך מסברת הש"ך וסייעתו דדוקא בבעל אמר לפקדון קאמר ר"ה דבעל נאמן אבל כשאומר הבעל נפל ממני ומצאתיו לא מהימן כלל דלנפילה לא חיישינן ע"ש והאמת כדבריו דאנן לא חיישינן לנפילה כדאיתא בפרק גט פשוט. ודעת החולקים הש"ך וסייעתו שכ"כ בשם הרא"ש ז"ל בתשובה נראה דס"ל דהא דלא חיישינן לנפילה היינו כשהוא ביד הבעל דבר בעצמו שהוא מוחזק ועומד וחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו אבל כשנמצא ביד אחר אפשר דחיישינן לנפילה ובסמוך אפרש שיטת הרא"ש ז"ל בע"א. אבל מ"מ קשיא לי על שיטת הרשב"א ז"ל מכדי אליבא דר"ה קיימינן הכא ור"ה סבר להדיא בפ' ג"פ שם גבי האי שטרא דכתוב ביה אני פלוני לויתי ממך מנה וקאמר ר"ה ואפי' מריש גלותא ופירשו כל המפרשים דהיינו דחיישינן לנפילה וכן משמע הסוגיא שם מיהו מצינן למימר להרשב"א ז"ל בשמעתין דבהא ס"ל כר"ה דלית ליה טעמא דהא הימניה דבהא הלכתא כוותיה לגבי דר"ח משא"כ לענין נפילה לא סבר כר"ה אלא כרבה שם דלא חייש לנפילה וא"כ לפ"ז דברי הרשב"א ז"ל כאן אליבא אהלכתא. אבל אי קשיא לן הא קשיא דלר"ה גופא כיון דחייש התם לנפילה בשטרות משמע דה"ה לגיטין דהא פשטינן התם מגיטין אשטרות ע"ש וא"כ נראין הדברים ק"ו דטפי יש להאמינו בטענת פקדון מבטענת נפילה כדמוכח התם בגט פשוט ובפ' האשה שהלכה ביבמות דטענת פקדון עדיף מטענת נפילה וא"כ למה איצטריך לר"ה לפרש טעמא דבעל נאמן משום דאי איתא ותיפוק ליה דבלא"ה נאמן מדינא. ואף אם יבהל אדם לחלק ולומר דטענת פקדון גריעא מטענת נפילה מה שאינו לפי האמת אכתי להימן הבעל כשאומר לפקדון במיגו דנפילה. מיהו יש ליישב דבלאו הכי קשה לשיטת הרשב"א להימן הבעל כשאומר לפקדון במיגו דלהולכה ויבטלנו עכשיו לפי שיטתו דבהולכה לא שייך דאי איתא משום דמחמת כיסופא לא יהיב לדידה אע"כ כמ"ש דהכא ע"כ בדאיכא עידי אמירה שהוא שליח לקבלה איירי כמ"ש הרשב"א ז"ל להדיא לפ"ז ממילא א"ש נמי לענין נפילה דהא בפרק גט פשוט משמע דהא דחייש ר"ה לנפילה היינו לנפילה דרבים והיינו שמצאו שום אדם מרוב העולם אבל לנפילה דיחיד לא חיישינן וא"כ ה"נ כיון דאיכא עידי אמירה שזהו שליח של האשה שעשאתו שליח לא שייך לחוש לנפילה דהו"ל נפילה דיחיד לומר שנאבד ומצאו דוקא זה האיש היחיד שהוא כבר שלוחו של האשה ומה"ט גופא לא הוי מהימן הבעל אף לר"ה לומר לפקדון דהו"ל פקדון דיחיד וחששא רחוקה היא לומר שהפקיד דוקא ביד זה שהוא שליח לקבלה של האשה אי לאו טעמא דאי איתא וכ"כ הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי בתשובה דכי היכי דמפלגינן בין נפילה דרבים ובין נפילה דיחיד ה"נ יש לחלק בין שאלה דרבים לשאלה דיחיד וה"נ דכוותיה לענין פקדון והארכתי בזה בענין עיגונא דאיתא. ויותר נכון לפמ"ש בשם הרמב"ן ז"ל דבדאיכא עידי אמירה הו"ל השליח כמו האשה. והשתא דאתינן להכי יצא לנו מזה דאף לשיטת רש"י ז"ל שהביאו הר"ן ומהרש"א ז"ל דכשהגט ביד השליח לא בעינן עידי אמירה אלא השליח נאמן ע"ז במיגו כדפרישית אפ"ה ע"כ איירי פלוגתא דר"ה ור"ח בדאיכא עידי אמירה דאלת"ה נהי דלר"ח לעולם השליש נאמן משום דהא הימניה ולנפילה נמי לא חייש אפילו לנפילה דרבים מ"מ לר"ה גופא מאי איצטריך ליה לטעמא דאי איתא הא בלא"ה נאמן הבעל במיגו דנפילה דהא איהו חייש לנפילה דרבים. וה"נ בדליכא עידי אמירה הו"ל נפילה דרבים דחיישינן שמצא אדם א' מרוב העולם ואמר שהוא שליח לגירושין. ועוד דכ"ש דטענת פקדון עדיפא מטענת נפילה אע"כ דבדאיכא עידי אמירה איירי דהו"ל נפילה ופקדון דיחיד דר"ה גופא לא חייש ומש"ה איצטריך לטעמא דאי איתא כנ"ל ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

רש"י בד"ה בעל אומר כו' והאיש והאשה יחד בעיר עכ"ל. ויש לתמוה שלא נזכר מזה כלל בדברי ר"ה ור"ח ועוד דמשמע דהא דאמרינן רב הונא אמר בעל נאמן דאי איתא דלגירושין כו' לאו ר"ה גופא הוא דקאמר הכי אלא סתמא דתלמודא מסיק הכי לדבריו וא"כ עיקר פלוגתייהו דר"ה ור"ח סתמא איתמר ומה רמז יש בדבריהם כלל וכלל דאיירי בששלשתן בעיר והו"ל לפרושי כיון דלא פליגי אלא בהכי. מיהו יש ליישב לפי שיטת רש"י שהביאו הר"ן ומהרש"א ז"ל דהיכא שהגט ביד השליח לא בעינן עידי אמירה ואם כן מצינן למימר דשייך פלוגתא דר"ה ור"ח אפילו כשאין שלשתן בעיר והיינו היכא דליכא עידי אמירה דלר"ה הבעל נאמן אפילו בדאמר שנפל ממנו ומצאו דכיון דליכא עידי אמירה הו"ל נפילה דרבים דלר"ה חיישינן שמא נאבד מיד הבעל ומצאו א' מהמוצאים אותו ואומר שהוא לגירושין דהא ר"ה חייש לנפילה דרבים בפרק גט פשוט ומה"ט גופא כל שכן דנאמן לר"ה בבעל אומר לפקדון או להולכה אי משום מיגו או משום דטענת פקדון עדיף טפי מטענת נפילה כדפרישית וכ"ש טענת שליח להולכה כיון דלר"ה ל"א דהא הימניה בגיטין שאין בידו להאמינו משא"כ לר"ח בכל ענין אינו נאמן הבעל אי בטוען לפקדון או להולכה השליש נאמן דהא הימניה ואי בטוען הבעל לנפילה נמי לא מהימן דר"ח לא חייש אפילו לנפילה דרבים ולפ"ז הא דנקיט רש"י ז"ל לפלוגתייהו דוקא בששלשתן בעיר היינו משום דלישנא דתלמודא הכי דייק מדמסיק תלמודא טעמא דר"ה משום דאי איתא משמע דבלא"ה לר"ה לא מהימן הבעל והיינו ע"כ משום דאפילו בדאיכא עידי אמירה פליגי וכיון דאיכא עידי אמירה הו"ל נפילה ופקדון דיחיד ואפילו טענת להולכה נמי טענה גרוע' היא היכא דאיכא עידי אמירה כדמוכח בל' התוספות בד"ה בעל אומר לפקדון וכדפרישית שם ולפ"ז ע"כ דבדאיכא עידי אמירה לא מצינן פלוגתייהו דר"ה ור"ח אלא כששלשתן בעיר ומשום טעמא דאי איתא והא דפשיטא להו לסתמא דתלמודא גופא דר"ה בדאיכא עידי אמירה איירי ומשום דאי איתא היינו משום דאי בדליכא עידי אמירה מ"ש דפליגי בבעל אומר לפקדון הו"ל לפלוגי בבעל אומר להולכה אע"כ דבדאיכא עידי אמירה נמי פליגי והיינו משום דר"ה סובר טעמא דאי איתא והיינו כששלשתן בעיר ומש"ה איצטריך לאיפלוגי בבעל אומר לפקדון דוקא דבבעל אומר להולכה השליש נאמן כיון דלא שייך טעמא דאי איתא וא"נ טענת השליש שאומר לקבלה עדיף טפי כיון דאיכא עידי אמירה והוחזק שליח לקבלה וכדפרישית אבל לשיטת התוס' וסייעתייהו דלעולם בעינן עידי אמירה א"א לפרש כן ודוק היטב:

תוספות בד"ה בעל נאמן כו' וא"ת מה הועילו חכמים דתקון בפ"נ כו' עכ"ל. והנה מצאתי להרא"ש ז"ל שכתב בריש מכילתין דכי היכי דהימנוהו חכמים לשליח להולכה כבי תרי לענין קיום ולענין לשמה הכי נמי הימנוהו כבי תרי לענין גוף השליחות במה שאומר שהוא שליח להולכה ולפ"ז אין כאן מקום לכל דברי התוספות בזה הדיבור אמנם כן קשיא לי טובא על שיטת הרא"ש ז"ל דהא אמרי' להדיא בגמרא בריש מכילתין דהא דהימנוהו כבי תרי היינו משום דלענין חששא דלשמה מדאורייתא רוב בקיאין הן וכן לענין קיום שטרות מדאורייתא לא צריך ורבנן הוא דאצרוך והימנוהו רבנן בדרבנן מה שאין כן לענין האי חששא דבעל אומר לפקדון שהיא חששא גמורה מדאורייתא אין מקום לומר דהימנוהו כבי תרי וליכא למימר דהכי נמי בבעל אומר לפקדון מדאורייתא השליש נאמן דהאי סברא דאי איתא דקאמר ר"ה אינו אלא חששא דרבנן בעלמא משום חומרא דגיטין הא ליתא דהא מותבינן עלה דר"ה מברייתא דוכן לשטרות ומשני ר"ה שאני ממון דאתיהיב למחילה משמע דבלאו ה"ט דאתיהיב למחילה לא הוי מהימן אפילו בממון וא"כ ע"כ משום דטעמא דאי איתא חששא גמורה מדאורייתא היא דאי מדרבנן לא שייכא גבי ממון וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה והנלע"ד ליישב בזה דהרא"ש ז"ל דריש מכילתין נמי נחית לסברת התוספות כאן דעיקר תקנה דבפ"נ היינו כשאין שלשתן בעיר דלא שייך טעמא דאי איתא והני נמי דמצרכי מערסא לערסא סברי כר"ח אלא דאכתי קשיא ליה להרא"ש ז"ל דנהי דלר"ח השליש נאמן כשאומר הבעל לפקדון משום דהא הימניה אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן שיאמר הבעל שנפל ממנו ומצאו זה ואזיל הרא"ש ז"ל לטעמיה דחייש לנפילה כשנמצא ביד אחר שאומר שהוא שליש והלה מכחישו ואומר שנפל ממנו כמ"ש הש"ך בח"מ סי' נ"ו בשם הרא"ש ז"ל אלא דנראה לענ"ד דהא דחייש הרא"ש ז"ל לנפילה בממון אע"ג דנפילה לא שכיח ושלישות שכיח טפי אפ"ה אין הולכין בממון אחר הרוב וחזקת ממון עדיף טפי דהמע"ה ומהימן המוחזק אפי' במילתא דלא שכיח והא דלא חיישי' לנפילה ביד הבעל דבר עצמו היינו משום דאיכא נמי חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו מה שאין כן בשמעתין לענין גיטין דאיסורא ודאי מדאורייתא לא חיישינן לנפילה דלא שכיחא ולמיעוטא לא חיישינן מדאורייתא כדאמרינן לענין לשמה אלא מדרבנן ודאי חיישינן למיעוטא כדאמרינן בריש מכילתין דרבנן הוא דאצרוך והימנוהו רבנן לשליח כבי תרי בדרבנן זהו מה שנלע"ד בכוונת הרא"ש ז"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דסברי כר"ח דאמר שליש נאמן כו' עכ"ל. כבר כתבתי בקונטרס שלי דקשה מזה על הש"ך שכתב בסי' נ"ו דשיטת התוספות בסמוך בד"ה שליש נאמן דלא מהימן השליש אלא בששניהם מודים שהוא שליש אבל אם א' מכחישו שאינו שליש אלא שנפל ממנו ומצאו ר"ח נמי מודה דאין השליש נאמן ע"ש שדקדק כן מלשון התוס' וא"כ תיקשי להו מאי משני התוס' הכא דהועילו חכמים בתקנתן אפילו משכונה לשכונה משום דסבר כר"ח דאכתי לא הועילו אם יערער הבעל ויאמר שנפל ממנו. אמנם למאי דפרישית בסמוך יש ליישב אף לפי שיטת הש"ך דאפשר דהתוס' נמי לענין חששא דנפילה סברי דבגיטין לא הוי אלא מדרבנן וסמכינן אשליש גופא דהימנוהו רבנן בדרבנן כתרי אלא דהוצרכו לפרש דסברי כר"ח משום ערעור דפקדון שהוא חשש גמור מדאורייתא כנ"ל ושם הארכתי ודו"ק:

בא"ד א"נ התם איירי כשהבעל אומר כתבו ותנו והלך לדרכו כו' עכ"ל. נראה דכוונתם בזה דאהני תקנת חכמים משכונה לשכונה אם נתברר דהכי הוי עובדא שאמר הבעל כתבו ותנו והלך לדרכו אבל השליח לחוד ודאי לא מהימן לומר שכך היה המעשה דאלת"ה לעולם להימן השליש לר"ה במיגו שיאמר שהבעל אמר כתבו ותנו והלך לדרכו אע"כ כדפרישית כן נראה לי:

בד"ה שליש נאמן דהא הימניה כו' אלא לא חשיב מיגו כו' דשמא האשה לא תתרצה לקבל הגט כיון שהבעל אומר לפקדון עכ"ל. ואע"ג שהיה יכול למוסרו לידה קודם שבא הבעל וערער אפ"ה לא חשיב מיגו בכה"ג דהו"ל מיגו למפרע ואע"ג דבפרק זה בורר מסיק דאמרינן אי בעי קלתיה אע"פ שהוחזק בב"ד וא"כ הו"ל מיגו למפרע אלא דהתם נמי לאו משום מיגו מהימנינן לשליש אלא מטעם דהא הימניה והיינו לפי שהיתה יכולה לשורפו בשום פעם אלמא דהימניה והיינו כדמסקו התוס' הכא וע"ש בפרק זה בורר במהרש"א ובש"ך חו"מ סי' נ"ו סק"א האריך בזה ע"ש:

בא"ד לכך נראה לפרש כו' שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו אכתי כיון שאמר הבעל לפקדון א"כ מסתמא לפי דבריו לא מסרו לו בפני עידי מסירה וכיון דאנן קי"ל עידי מסירה כרתי ולא סגי בעידי חתימה בלא עידי מסירה לשיטת התוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל א"כ אמאי הוי גט מטעמא דהא הימניה שהרי אין בידו להאמין ולהכשיר הגט בלא עידי מסירה דאפילו הבעל מודה שנתנו בינו לבינה לא מהני ותירץ הרשב"א ז"ל דכיון דהימניה מסתמא מסרו בעדי מסירה ואפילו אם העדים מכחישין אותו אפ"ה נאמן השליש והו"ל כאומר נאמנת עלי שלא פייסתי ע"ש באריכות ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו בזה דנהי דמהימן הבעל לומר נאמנת עלי שלא פייסתי היינו משום דלא מפיו אנו חיין ובידו להאמינה בזה משא"כ הכא כיון דר"ח גופא מודה דטענת הבעל עדיף טפי שאומר לפקדון דאי איתא דלגירושין יהביה לדידה הוי יהיב אלא שסובר דאפ"ה השליח נאמן משום דהא הימניה שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אכתי אמאי הוה גט שהרי אין בידו לומר נאמן עלי כיון דבעינן לעולם עידי מסירה מגזירת הכתוב דאין דבר שבערוה פחות משנים ויש ליישב שיטת הרשב"א ז"ל ואין להאריך והמעיין בדבריו יבין אמנם לולא דמסתפינא היה נראה בעיני לומר דמטעמא דהא הימניה לא מהני אלא לענין שאין יכול לבטל הגט כיון שמסרו לידו והיה יכול למסרו לאשה הרי האמינו עליו כמאה עדים בזה שלא יבטל עוד ושלא יחזור בו אבל לעולם לר"ח גופא צריך השליח למסור הגט ליד האשה בפני עדים כדי לקיים מאמר הכתוב דאין דבר שבערוה פחות משנים או מכיון שהגט ביד השליח עדיין לפנינו ויכול למסור לה בעדים אנן סהדי דחזקה לא שביק אינש היתרא ועביד איסורא ומש"ה מהימן נמי כשאומר שכבר מסרו הבעל לידו בפני עדים כנ"ל ובסמוך אפרש שהיא שיטת רש"י ז"ל ובהכי רווחא שמעתא אבל שיטת תוספות והרשב"א ז"ל אינה כן ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד ולפ"ז מהימנינן לשליש אפילו בדברים העשויין להשאיל כו' אלא אומר בפקדון יהביה ניהלה עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה מאי דהא הימניה שייך בדברים העשויין להשאיל כיון שלעולם יכול להוציא מידו דאפילו מיתמי מפקינן בדברים העשויין להשאיל ואם כן אפילו אם ימסור הנפקד השלישות לשכנגדו אכתי יכול להוציא מידו ול"ל דאכתי שייך נאמנות שיוכל לכפור לגמרי ולטעון להד"ם או החזרתי א"כ אפילו בדאמר בתורת שאלה מסרו לידו נמי נימא דהא הימניה ועוד אם כן כל הנפקדים אמאי לא אמרינן בהו דהא הימניה אלא ע"כ דלא שייך דהא הימניה אלא לענין שיוכל למסרו למי שכתובין על שמו כגון בגיטין ושטרות אבל בשאר מטלטלים לא שייך ה"ט אלא טעמא אחריני דחזקה אין אדם חוטא ולא לו וכל היכא שיכול להחזיק לעצמו בשבועת היסת מהני תפיסתו כשאומר שתופס בה לשם אחר משום טעם דחזקה אין אדם חוטא כו' ואין כאן מקומו להאריך בזה ודברי התוס' בזה לדעתי צריכין עיון אבל על דברי הש"ך בח"מ סימן נ"ו יש לתמוה יותר שהוציא מדברי התוס' כאן דכיון שכתבו דהיכא שאומר הלה בתורת שאלה מסר לידו תו לא שייך דהא הימניה א"כ ה"ה אם אמר שנפל ממנו והלה מצאו או שבגזילה בא לידו נמי אין לו דין שליש. ולענ"ד לא דמי כי אוכלא לדנא דהיכא שאומר בתורת שאלה בא לידו לית דינא ולית דיינא שהיא מעולה שבטענות ואפילו מיתמי מפקינן דברים העשויין להשאיל משא"כ טענת נפילה וגזילה הם טענות גרועות דהא קי"ל לנפילה לא חיישינן וכתבו הפוסקים דאפילו אית ליה מיגו לא מהימן וכן בטענות גנובין או גזולין כתבו הפוסקים דאפילו בדברים העשוין להשאיל לא מהימן כשאומר גנובין הם דאחזוקי אינשי בגנבא ובגזלנותא לא מחזקינן וא"כ מאין הרגלים לדמות טענות שאולין לטענת נפילה וגזילה שהם מן הקצה אל הקצה וכבר הארכתי בזה וכאן אין להאריך יותר:

גמרא מתיב רבי אבא הודאת בע"ד כמאה עדים והשליש נאמן משניהם כו' וכתבו התוספות דמשמע ליה דנאמן אפילו בעיר אחת אע"ג דאיכא למימר דאי איתא כו' ולפי זה צ"ל נמי דמשמע ליה לר"א דברייתא איירי אפילו בדלית ליה לשליש שום מיגו דאל"כ לא הוי מקשה מידי ולענ"ד דעיקר הקושיא מדקתני ברישא דברייתא הודאת בע"ד כמאה עדים ועלה קתני והשליש נאמן משניהם משמע מזה דנאמנות השליש היינו נמי מטעם הודאת בע"ד והיינו כטעמא דר"ח דכיון דהימניה מעיקרא הו"ל כהודאת בע"ד שהאמינו על כל מה שיאמר וממילא קשיא לר"ה כנ"ל נכון וברור:

שם תנן האשה שאמרה התקבל כו' ואמאי ולהימניה לשליש. ופירש"י ז"ל ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא בקריעה אלא עידי אמירה כו' אבל לפמ"ש הר"ן ז"ל בנוסחת רש"י ז"ל אמאי בעי עדים לא בקבלה ולא באמירה כו' ע"ש באריכות ומהרש"א ז"ל העתיק מנוסחת רש"י ישן דגריס לא בקבלה ולא בקריעה ולא עידי אמירה ולפי גירסתו יש לתמוה דמאי ס"ד כלל דלהימניה לשליש ואמאי קרי ליה שליש כיון שאין כאן לא עידי קבלה ולא עידי קריעה ולא עידי אמירה וכי ס"ד משום שהקרעים בידו יהא נאמן אבל לפי גירסת הר"ן ז"ל בשיטת רש"י אפשר דה"ק אמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא בעידי קריעה לחוד סגי דכיון שיאמרו בפנינו קרע שראו הגט בידו שלם אלמא דהימניה בעל תו לא בעי עידי קבלה ומכיון שראו בידו הגט והיה יכול ליתנו לאשה לקבלה והיא היתה מקבלתו שהרי יודעת שעשאתו שליח לקבלה תו לא ליבעי עידי אמירה והיינו כדפרישית לעיל במשנה שכן שיטת רש"י ז"ל אבל לגי' מהרש"א ז"ל דלא בעי נמי עידי קריעה וא"כ משמע דלא בעי אפילו עדים שראו הגט ביד השליח וא"כ מהיכא תיתי להימן ובשלמא לגירסת רש"י ז"ל שלפנינו דלא ליבעי עידי קבלה ולא עידי קריעה אפשר לומר דכיון דאיכא מיהא עידי אמירה סבר המקשה דבגט קרוע נמי סגי דלא חיישינן שלא נמלך הבעל וקרעו וזרקו לאשפה ומצא זה דהו"ל נפילה דיחיד לומר שמצאו דוקא השליח קבלה אלא ודאי מסתמא הבעל מסרו לו שלם ואח"כ נקרע כיון דשליח לקבלה הוא משא"כ בליכא עידי אמירה ולא עידי ראיית הגט כשהוא שלם אמאי להימן. מיהו מ"ש מהרש"א ז"ל דלשיטת רש"י ישן הא דמקשה הש"ס ולהימניה לשליש לאו אדר"ח לחוד מקשה אלא אליבא דכ"ע וכתב דמש"ה לא רצו התוספות לפרש כן וממילא דה"ה לגירסת הר"ן ז"ל בשיטת רש"י נמי אליבא דכ"ע מקשה ולענ"ד זה דוחק אמנם למאי דפרישית לעיל נראה דלגירסת רש"י ישן נמי עליה דר"ח דוקא מקשה דלר"ה ודאי בעי מיהא עידי אמירה ולא מהני אפי' כשאומרים העדים בפנינו קרע וראו הגט בידו שלם דאכתי מאן יימר דלקבלה יהביה ניהליה דלמא להולכה דבכה"ג ודאי הבעל מהימן אפילו כשאין שלשתן בעיר אע"ג דלא שייך אי איתא דמהיכא תיתי נאמין לשליח יותר מלבעל שאין תפיסתו מוכרחת לקבלה יותר מלהולכה ועוד דר"ה חייש אפילו לנפילה דרבים ומכ"ש דחייש לטענת פקדון דרבים כדפרישית וכ"ש בטענת להולכה דעדיף טפי ולא הוצרך ר"ה לטעמא דאי איתא אלא בדאיכא עידי אמירה ובכה"ג לא חייש לנפילה דהו"ל נפילה דיחיד וה"ה לפקדון ולהולכה דלא חיישינן בכה"ג כיון שיש עדים שהוא שליח לקבלה מסתמא אמר להבעל שהוא שליח לקבלה ומסתמא בתורת כן מסרו לידו משא"כ לר"ח דלא חייש כלל לנפילה אפילו לנפילה דרבים כמסקנא דגט פשוט דהכי הלכתא ולפקדון ולהולכה נמי לא חייש אפילו בדליכא עידי אמירה מטעמא דהא הימניה מקשה שפיר כנ"ל ודוק היטב. וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דטעמא דר"ח דאמרינן דהא הימניה אף ע"ג דליכא ע"מ אפ"ה מהימן משום דלא שביק היתירא ועביד איסורא א"כ מה"ט גופא מהימן השליח לר"ח אפילו בלא עידי אמירה כיון שהיה יכול לעשות בהיתר לומר שהוא שליח להולכה והאמינו הבעל כמאה עדים שלא יבטל והיה נאמן בזה משום דהא הימניה עכשיו שאומר שהוא שליח לקבלה ודאי קושטא קאמר ודו"ק:

שם ולהימניה לשליש. כבר כתבתי בקונטרסי דקשה מכאן לשיטת הש"ך בח"מ סי' נ"ו דאפי' לר"ח לא מהימן אלא בטענת פקדון אבל כשאומר שנפל ממנו או שגזלו תו לא מהימן השליש וא"כ מאי מקשה הש"ס ולהימניה לשליש והא אכתי בעינן עדים שמא יאמר הבעל שנפל ממנו ומצאו זה ובשלמא לשיטת הרא"ש ז"ל שכתב ג"כ דהיכא שמכחיש הבע"ד את השליש ואומר שנפל ממנו ומצאו לא מיקרי שליש כמ"ש הש"ך שם בשמו אלא די"ל דהרא"ש ז"ל לשיטתו שכתב בשמעתין דהא דמקשינן ולהימניה לשליש היינו אפילו לר"ה דכיון שאין הבעל לפנינו להכחיש השליש יש לנו להאמין השליש אפילו לר"ה וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין טענת נפילה דנהי דהרא"ש ז"ל חייש לנפילה כשנמצא ביד אחר היינו דוקא כשהלה עומד ומערער וטוען שנפל ממנו אבל מסתמא ודאי לא חיישי' ועוד נראה דהרא"ש ז"ל לא חייש לנפילה שם בתשובה אלא היכא דשייך דאי איתא שכן היה המעשה שם ששלשתן היו בעיר אחת ועוד שהלה טען שמחל ראובן ללוי החוב וטענת מחילה ודאי טענה גרוע' היא כמו טענת נפילה ומש"ה חייש לה הרא"ש ז"ל משא"כ בשמעתין שהשליח אומר לקבלה דטענה מעלייתא היא דשליח לקבלה שכיח וכ"ש היכא דאיכא עידי אמירה מש"ה מקשה שפיר ולהימניה לשליש משא"כ לשיטת הש"ך שכתב שם שכן שיטת התוספות דשמעתין ומשמע נמי מלשון הש"ך דלא נחית לחלק בסברא זו דאי איתא וגם לא נחית לחלק בין טענת מחילה לשאר טענות דבכל ענין כתב דהיכא שהלה מכחיש את השליש ואומר לנפילה תו לא מהימן השליש ולפי מה שנראה מלשון התוספות דלא שני להו כלל בין היכא שהבעל מערער או מסתמא ומשמע נמי מפירושם דהא דמקשה ולהימניה לשליש אדר"ח מקשה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אי ס"ד דר"ח גופא מודה דכשהבעל אומר לנפילה לא מהימן השליש א"כ לא מקשה הש"ס מידי דלהימניה לשליש וצ"ע ואין להאריך יותר ודו"ק:

שם אמר רבה הא מני ר"א היא דאמר עידי מסירה כרתי. ופירש"י דאין גט כשר בלא עדי מסירה והקשו עליו בתוספות מדתנן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל שלא רצה לפרש כפירוש התוספות דמתני' איירי בדליכא עידי חתימה דסתמא קתני צריכה שני כיתי עדים ולפי"ז נראה דמ"ש רש"י ז"ל ואין גט כשר בלא עידי מסירה היינו היכא שהבעל מסרו בינו לבינה ודאי פסול וכשיטת תוספות בשמעתין וממילא צריך הכא עידי קבלה דשמא יאמר הבעל שמסרו להולכה בלא עידי מסירה ואית לן למיחש להכי כיון שאין תפיסת השליח מוכיח' לקבלה יותר מלהולכה ואע"ג דלר"ח השליש מהימן משום דהא הימניה אפ"ה אין בידו להאמינו כיון שמסרו לידו בלא עידי מסירה ופסול מגזירת הכתוב וכמו שהקשיתי לעיל בשם הרשב"א ז"ל והא דקאמר ר"ח השליש נאמן היינו כדפרישית לעיל שמוסר השליח הגט לאשה בפני עידי מסירה או מכיון שהגט בידו למסרו להאשה חזקה דלא שביק היתירא ועביד איסורא מש"ה מהימן השליש לומר שכבר מסרו הבעל לידו בפני עידי מסירה משא"כ במתני' שכבר נקרע הגט אזלא לה האי חזקה וחיישינן שמא מסרו הבעל להולכה והשתא משקר השליח ואומר שהוא שליח לקבלה ואע"ג דהימניה הבעל מעיקרא סוף סוף אין בידו להאמינו לענין עידי מסירה:

שם בעל אמר לגירושין כו' ולהימניה לשליש מי קא נפיק מתותי ידיה דלהימניה. וקשיא לי מאי ס"ד דלהימניה לשליש כיון שאין הגט יוצא מתחת ידו בשלמא לעיל הוי טעי המקשה כיון שהקרעים בידו או דהוי עידי ראיה שראו בידו הגט כשהוא שלם אבל הכא משמע דלא איירי בהכי ועוד אף אם ראו הגט בידו מאי הוי כיון דשליח להולכה הוא וצריך למסור בעידי מסירה ומה שראו בידו לא הוי אלא כאילו ראו ביד הבעל ועוד קשה מאי משני נמי מי קא נפיק מתותי ידיה דלהימניה משמע דאי הוה נפיק מתותי ידיה מהימן ומאי נאמנות שייך בזה כיון דשליח להולכה הוא דצריך למוסרו לידה ואם הבעל מבטלו עכשיו לא הוי גיטא וכ"ש דקשה טפי לשיטת הרא"ש והרשב"א ז"ל בשמעתין וכל סייעתייהו המשיגים על הרי"ף ז"ל וכתבו דסוגיא דהכא אתיא נמי אליבא דר"ה כיון שהבעל מודה להשליש וא"כ קשה טפי אף כי נפיק מתותי ידיה מאי נאמנות שייך בזה כיון שעדיין צריך למוסרו לידה ול"ל דאיירי שהשליש אמר שכבר מסרו לידה וחזרה והפקידתו אצלו דאכתי מאי מהימן כיון דלר"ה לית ליה האי סברא דהא הימניה. ונלע"ד שמכאן הוציא הרי"ף ז"ל דסוגיין כר"ח ולפ"ז איירי שפיר שאומר השליש שכבר מסרו לידה והפקידתו אצלו ומהימן במיגו דאי בעי הוי אמר שהיה שליח לקבלה והוי מהימן כיון שהבעל אמר להולכה וא"כ הא הימניה שיהא לקבלה אם יאמר לקבלה כמ"ש התוספות לר"ח אבל לר"ה אפילו הוי נפיק מתותי ידיה לא הוי מהימן בכך שאפילו אם אמר לקבלה לא הוי מהימן דהא לית ליה האי סברא דהא הימניה כיון שאין בידו להאמינו ול"ל דאפ"ה הוי מהימן במיגו דאי בעי הוי מסר לה עכשיו משום דנראה מסוגיין דאי מהימן השליש היינו להחזיקה מגורשת למפרע משעה שאמר השליש וכן אם הבעל אינו רוצה לגרש עכשיו ומבטל הגט אפ"ה מגורשת והיינו ע"כ משום דהשליש נאמן במיגו דלקבלה ואע"ג דליכא עידי אמירה היה נאמן במיגו שהיה אומר להולכה ושהאמינו הבעל לומר לא אבטל כדפרישית כנ"ל בשיטת הרי"ף ז"ל. לולא שכל הקדמונים המשיגים עליו כתבו שלא נתגלה להם טעמו של הרי"ף ז"ל שצוה למחוק הנוסחא ראשונה דסוגיין כר"ה ולפמ"ש נתגלה טעמו. אבל קשיא לי לפי זה הא דמקשינן בסמוך ולהימניה לבעל ומשני מי קאמר גירשתי ואי כדפרישית הא ודאי אומר הבעל גירשתי דהא הימניה לשליש בכל מה שאמר אף אם יאמר לקבלה וכ"ש שהאמינו אם יאמר שכבר מסרו לידה שהרי מעיקרא מסר לידו ע"מ כן. ויש ליישב לפי מה דפרישית לעיל דר"ח גופא לא קאמר אלא היכא שהגט שלם לפנינו ביד השליח דאל"כ אין ביד הבעל להאמינו כיון דבעי עידי מסירה כמ"ש לעיל באריכות אלא דאכתי קשיא לי הא לשיטת הרי"ף ז"ל לא בעינן עידי מסירה היכא דאיכא עידי חתימה כמ"ש להדיא בסוף פ' המגרש אלא דאכתי יש ליישב דמ"מ לא שייך דהא הימניה אלא כל זמן שהגט בידו כדאמרינן בעלמא יצא השלישות מידו הרי הוא ככל אדם ואף למאי דפרישית לעיל בלשון התוספות בד"ה בעל אומר בהשגתי על מהרש"א ז"ל דהא דאמרינן יצא השלישות מידו אינו נאמן היינו לחובת מי שמסרו לידו וכתבתי שם שכן מבואר בלשון הרשב"א ז"ל בשמעתין מ"מ נראה דהיינו דוקא היכא שאנו רואין שמסר השליש השלישות או הגט למי שמסר דאמרינן מסתמא כדין עשה שמסר לו השלישות וכן בגט לאשה שכ"כ הרשב"א ז"ל דהא ע"מ כן הימניה משא"כ הכא שאין הגט לא ביד השליח ולא ביד האשה נראה ברור דלא שייך דהא הימניה אף לר"ח וא"כ משני שפיר בעל מי קאמר גירשתי כנ"ל נכון לשיטת הרי"ף ז"ל ודוק היטב. ומה שיש לדקדק עוד בשיטה זו כתבתי בקונטרס השייך לחושן משפט בדין השליש וכאן אין להאריך יותר:

שם ולהימניה לבעל דאמר רבי חייא בר אבין א"ר יוחנן כו' ואע"ג דבפרק יש נוחלין דף קל"ד מסקינן דהא דא"ר יוחנן דהבעל נאמן היינו להבא אבל למפרע אינו נאמן אפ"ה מקשה הכא שפיר משום דמשמע הכא דאי מהימנינן היינו אפילו למפרע ואי לא מהימנינן היינו דלגמרי לא מחזקינן לה כמגורשת אפילו להבא דהכי משמע מדקאמר הו"ל דבר שבערוה ואין פחות משנים ומש"ה משני דלקושטא דמילתא אפילו להבא אינה כמגורשת כיון דבעל מי קאמר גירשתי ועוד י"ל דמקשה הכא אליבא דמ"ד דלר"י אפילו למפרע איכא למימר דנאמן הבעל לומר גירשתי כדמסקינן שם פי"נ אנן אשינוייא ניקו ונסמוך חושו לה והיינו משום דמספקא ליה אי ר"י פליג וס"ל דאפילו למפרע נאמן כן נראה לי:

גמ' בעל א' לפקדון כו'. הקשו תוס' לר"ה מאי הועילו ח' בתקנת בפ"נ הא עדיין יוכל לומר לפקדון כו' ע"ש. עוד קשה למה לי' לר"ה סברא דאם איתא כיון דלא ס"ל הימני' בל"ז לא יהא נאמן דשב"ע כו' עוד תמיהת תוס' על רש"י שפי' מטעם מיגו ע"ש. ונראה לישב הכל בעזה"י. דהנה עיקר הטעם כמ"ש הר"ן ז"ל דכיון שהבעל יודע שיוכל השליש למוסרה לה ותוכל להנשא בשקר ויהי' איסור א"א לכך נותן מתחלה ע"ד כן שיהי' באמת לגירושין אם יאמר כנ"ל ותנשא כדין כו' והימני' כמ"ש תוס'. אמנם קשה דהא מה שאין צורך להאמין אינו מאמינו רק מטעם הנ"ל. וא"כ סגי שיתן מתחלה ע"ד כן שאם ימסר הגט לאשה יהי' באמת לגרושין ותהי' מותרת להנשא אבל מה לו להאמינו שאם יאמר לגירושין ולא ימסור לה תהי' מגורשת. הא ע"י זה לא יבא לידי איסור כלל שאם לא ימסור לה לא יהי' נאמן ותהי' אסורה לינשא ואם ימסור לה באמת תהי' מותרת ודי להאמין כשימסור. וא"כ למה הדין דשליש נאמן כשאומר לגירושין והגט בידו. אמנם י"ל דהא תוס' דחו פירש"י מטעם מיגו שהי' נותנו לה כו' משום דלא תרצה האשה לקבל הגט מידו דאינה יודעתוחוששת שמא לפקדון נתנו לו ואין רצונה כלל לינשא שלא כדין ע"ש. וא"כ ממילא א"ש דנהי דבאמת לא הימני' רק כשימסרנו לה מ"מ אף שהגט בידו נאמן לגירושין במיגו שהי' מוסרו לה דלא שייך סברת תוס' הנ"ל דאינה רוצה שלא כדין דז"א דהא כשימסרנו לה אף שבאמת נתנו לו לפיקדון תהי' מגורשת דע"ד כן הימני' כנ"ל ויהי' לגירושין ושפיר תקבל ושוב נאמן במיגו כשאומר לגירושין כנ"ל כמ"ש רש"י מטעם מיגו כנ"ל ולפ"ז נראה דשוב אף בלא מיגו נאמן לגירושין דשוב הימני' גם על זה דכשיאמר לגירושין אף שלא ימסרנו לה יהי' באמת לגירושין דגם בזה שלא יבא לידי מכשול כנ"ל. דהא אף אם לא יאמין לו רק כשימסרנו לה מ"מ יהי' נאמן באמירתו לחוד לגירושין במיגו שהי' מוסרו לה כנ"ל. וא"כ שוב אף שלא יתן לה ויאמר לגירושין נפסוק הדין דנאמן ותהי' מותרת. וא"כ כשלא יאמין ע"ד כן יהי' באיסו' וא"כ שוב מאמין גם ע"ז כשיאמר לגירושין אף שלא ימסור מ"מ יהי' באמת לגירושין כדי שלא יהי' איסור כנ"ל. כיון שיהי' הדין דנאמן משום מיגו כנ"ל. ושפיר הימני' כנ"ל. ומיושב שפיר פירש"י ז"ל מטעם מיגו אף שבש"ס לא הזכיר כלל רק הימני' ולמ"ש א"ש דרק משום מיגו כנ"ל שוב הימני' גם על האמירה לחוד אף שלא מסרו כנ"ל. דבלא המיגו לא הי' שייך הימני' רק כשמסרו לה כנ"ל. וא"כ י"ל לר"ה דהא לכאורה תמוה דהי' לו לומר עיקר הטעם דלא ס"ל הימני'. דהא בממון דשייך הימני' לא מהני אם איתא כדאמר בש"ס. ולמ"ש א"ש די"ל ר"ה סבר ג"כ הימני' רק כשימסרנו לה כנ"ל. דאי"ל דשוב נאמן במיגו שהי' מוסרו דז"א דלענין המיגו שהוא מטעם ראי' לא יהי' מהני משום סברא דאם איתא כו' דיש ראי' להיפוך ואינו נאמן לגירושין כנ"ל במיגו. ומקמאי דידי כו' לא קשה כמ"ש לקמן. וא"כ שפיר סבר ר"ה דשוב אינו מאמינו רק כשימסרנו לידה ולא כשיאמר כו' דשוב לא יבא לידי איסור כלל כיון דאם לא יאמין לו על האמירה לא יהי' נאמן כלל ע"פ הדין דמטעם מיגו לא יהי' נאמן משום אם איתא כו' ויהי' הדין דאסורה ולמה יאמין. ואם ימסור לה באמת תהי' מגורשת ושפיר סבר ר"ה דבעל נאמן מ"מ צריך לטעמא דאם איתא דאל"ה הי' שייך הימני'. וממילא מיושב קושית תוס' הנ"ל בהא דבפ"נ דהתם כשמוסר השליח לה שפיר גם לר"ה אמרינן הימני' דלענין זה לא מהני כלל טעם דאם איתא דמ"מ הימני' כיון שיכול למסרו לה ותנשא באיסור שוב דעתו עכ"פ כשימסור לה יועיל כנ"ל וי"ל דשפיר מודה ר"ה:

עוד י"ל דהא תוס' כ' בהא דהימני' דאף שאומר שנתנו לו בפני עדים מ"מ הימני' דזימנין דמייתי עדים כו'. והנה אף שאינו אומר שהי' בפני עדים הא ע"כ הי' צריך להיות עדים דע"מ כרתי ולא מהני בלא עדים ואיך הימני' וע"כ כסברת תוס' כנ"ל. והנה קשה דלרוב הפ' היכא שעדים אומרים לפקדון נתנו לא אמרינן הימני' נגד עדים ודלא כרשב"א ורק כשאינם כאן אמרינן הימני'. וא"כ קשה הא חזינן גבי שמא ישבע כו' ויוציא כו' דחיישינן שמא יתברר וכן פ"ב דכתובות ופ"ק דקדושין הא איכא עדים במדה"י כו' רק דאמרינן עדים בצד אסתן ותיאסר. וגם בזה מחלק בין שבוי' דמנוולא כו'. וא"כ בשלמא בכל מקום כמו בעד א' מעיד שמת בעלה וכה"ג לא שייך דניחוש שמא יבא וכה"ג דכיון דנאמן באמת שמת איך ניחוש וכן בכל מקום שאנו מאמינים שהאמת כן מותרת לינשא ולא חיישינן שמא יבאו עדים להיפוך דהא ודאי לא יבאו משא"כ כאן דבאמת בעל נאמן שמסרו לפיקדון רק דאמרינן אף שנתנו לפיקדון נתנו ע"ד שיהי' לגירושין כשיאמר השליש כן ולא יהי' עדים נגדו אבל כשיהי' עדים אינו מאמינו והוא באמת לפיקדון. וא"כ איך נימא דנאמן ומותרת לינשא הא שפיר שייך שמא יבאו הע"מ שע"כ הי' כשמסרו לו ויעידו שלפיקדון ואז באמת לפיקדון והיא א"א למפרע דלמה לא נחוש הא באמת נתנו לפקדון ונתנו בפני עדים. וי"ל דבזה פליגי ר"ה ור"ח דר"ח לא סבר אם איתא כו' וא"כ הוי באמת ספק שמא נתנו מיד לגירושין ולכך סבר שפיר הימני' ולא חוששין שמא יבאו עדים. דמאי בכך שמא יאמרו לגירושין. וגם כיון דבלא איתחזיק י"ל דנאמן השליש דפיקדון טענה ריעא דלא מקדים איניש פורענותא כו'. רק שהוא נגד חזקת א"א. וא"כ כיון דהימני' וכל זמן שאין עדים ודאי לגירושין ומותרת שוב לא חיישינן שמא יבאו עדים דלענין זה נאמן השליש שבאמת לגירושין שאינו נגד החזקה דהא יצאה מחזקתה ונאמן שלא יבאו כנ"ל דלענין זה החשש נאמן מצד עצמו ור"ה סבר אם איתא כו' א"כ לא מהני הימני' כיון שבאמת ודאי לפקדון חיישינן שיבאו עדים כנ"ל:

וממילא מיושב בשליח הולכה דא"צ עדים לרמב"ם ז"ל כנ"ל ולא חיישינן שמא יבאו עדים דא"י כלל אם הי' עדים בשעת מעשה ומודה דאמרינן הימני'. ודוקא בשליח קבלה דאי נימא הימני' ע"כ הי' עדים דאל"ה אינו מועיל כלום ושוב לא מהני הימני' משא"כ בשליח להולכה כנ"ל י"ל שפיר דמודה ר"ה כנ"ל:

עוד י"ל דטעמא דר"ה כקושית רשב"א ע"ש. דלשטת תוס' ופ' דלמ"ד ע"מ כרתי לא סגי בע"ח. והא דסומכין על גט החתום בע"ח אף שאין ע"מ בפנינו הוא משום דכיון דיודעין שמיד הבעל בא לה ומסתמא אינו מקלקלה לגרש בלא ע"מ כו'. וא"כ כאן שנתן באמת לפקדון רק דהימני' כו' שאם יאמר לגירושין יהי' לגרושין אבל מה ראי' יש לנו שנתנו לשליש בעדים דעכ"פ לא שייך חזקה הנ"ל כיון שלא רצה לגרש כלל. וממילא אם לא הי' בעדים לא מהני כלל הא דהימני' וא"כ ממילא אסורה כיון דנאמן לפיקדון אף אם הימני'. ור"ח סבר כמ"ש רשב"א ז"ל דכיון דאמרינן הימני' ונתנו שאם יאמר לגרושין יהי' לגרושין שוב שייך גם ע"ז החזקה דנתנו להשליש מסתמא בעדים כדי שיהי' מהני אם ירצה השליש לגירושין ולא יבא לידי איסור כנ"ל. ור"ה פליג מטעם הנ"ל דשמא לא הי' עדים ולא מהני כלל הימני' כנ"ל. וא"כ בשליח הולכה דלא בעי עדים שפיר יהי' השליח נאמן אף דיאמר הבעל לפיקדון דשייך הימני' כנ"ל וא"ש:

והנה תירוץ רשב"א הנ"ל באמת תמוה דהא כל מה דאמרינן הימני' הוא משום שיוכל ליתן לה הגט ושלא יהי' באיסור א"כ מנין לנו עוד שבתורת קבלה נתנו לו הא די שנותנו לגירושין כשירצה השליש היינו שיהי' שליח להולכה כנ"ל. וע"כ כיון שיודע מ"מ שביד השליש שתנשא שוב אינו מקפיד שיהי' בתורת קבלה ג"כ כמ"ש הר"ן ז"ל. אבל מה לו לדקדק שיהי' בעדים מסירתו להשליש הא לא יבא לידי איסור כלל דאם יתן לה השליש תהי' מגורשת באמת בתורת הולכה ואם לא יתן באמת לא יועיל כיון שהי' בלא עדים ונהי שאינו מקפיד שוב אבל עכ"פ מנין לנו שהי' בעדים. וי"ל דלטעמייהו דסוברים דגם שליח הולכה צריך עדים א"כ אדרבה אמרינן כיון שזה ע"כ הימני' דבידו ליתן לה ותהי'נאמנת ועכ"פ נתנו לו שיהי' בתורת הולכה ושוב ע"כ נתנו בעדים דאל"ה עדיין יהי' איסור. וא"כ שוב אותן העדים הן עדי קבלה ג"כ דכיון שאינו מקפיד אם יהי' לקבלה שוב יודעין העדים שע"ד כן נתנו שאם יאמר לגירושין יהי' לגירושין בתורת קבלה ויש כאן ע"מ כנ"ל:

אמנם לרמב"ם ז"ל דשליח הולכה לא צריך עדים קשה כנ"ל. אך גם לפ' הנ"ל קשה דמודים דשליח הולכה בגט לא צריך עדים כיון שהגט בידו חתום בע"ח כמבואר בראב"ד וש"פ. וממילא גם בשעת נתינתו לשליח לא צריך עדים כלל. ולשיטת הר"ן דסובר דע"ח כורתין בשעתן אין עדי מסירה כיון שנודע שמיד הבעל בא לה הוי כע"מ. ממילא א"ש דכיון דהדין דשליש נאמן ואינו מקפיד שיהי' בתורת שליח קבלה ג"כ שוב הוי הע"ח גם ע"ז עדי מסירה דהא נודע שנתנו לשליש שוב הוי עידי מסירה כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש הרא"ש וש"פ דגט שלא נמסר ביום שנכתב אין לו תקנה רק ליתנו לה ע"י שליח דקלא אית לי' ע"ש פ"ב גבי כתבי' ואנחי' בכיסתי' כו'. וא"כ לכאורה בשליח להולכה שטוען לפיקדון לא שייך כלל אם איתא כו' לדידה הוי יהיב כו'. דכיון שטוען שנתנו לפיקדון ולא מסרו מיד שוב אין ראי' אם איתא כו' דהוצרך ליתנו ע"י שליח שיהי' כשר דאי הוי יהיב לדידה הי' מוקדם ופסול. ונהי דמהסתם לא הוי אמרינן כן דמסתמא נמסר ביום שנכתב דלא מקדים איניש כו' כדאמר בש"ס. אבל כשטוען לפיקדון ואומר שהקדים כשיצטרך ליתנו ולא שייך לא מקדים כו' א"כ שוב ליכא אם איתא דשוב לכך נתנו ע"י שליח. ושפיר שליח נאמן גם לר"ה ודוקא לקבלה דמוקדם פסול כנ"ל משא"כ להולכה כנ"ל. אך י"ל דהא דהוצרך לאם איתא אף דאין דשב"ע כו' היינו משום דלא מקדים כו' ולא הי' נאמן לפיקדון ולכך צריך א"א כו'. וא"כ איך נימא שלכך יהי' שליש נאמן משום שהקדים וכתב ולא מסרו מיד ולכך לא שייך אם איתא הא כיון דע"כ הקדים שוב יכול להיות לפיקדון כיון דב"כ וב"כ הקדים ולא צריך אם איתא וממ"נ אי לא מקדים איניש כו' ונתנו מיד שוב שייך א"א. ואי הקדים ונימא מש"ה נתנו לשליח שוב פקדון טענה מצד עצמה בלא אם איתא כנ"ל. אך תוס' לא ס"ל כן שהקשו הא דלא נקיט הוא אומר להולכה וש' לקבלה ותירצו דלא שייך אם איתא והא הולכה לא שייך לא מקדים ואין צריך לאם איתא. אך י"ל דהי' ש' נאמן מטעם מיגו וצריך לאם איתא משא"כ בהנ"ל:

עוד י"ל למאי דאמר ריש כל הגט גבי ע"מ שירצה אבא דתלוי אי יש ברירה כו' ע"ש וא"כ לכאורה אף דהימני' ונתנו על דעת כן שאם ירצה השליש יהי' באמת לגירושין וא"כ אי אין ברירה לא מהני ומאי מועיל הימני' הא קי"ל דאין ברירה בדאורייתא. אך י"ל דבאמת אינה מגורשת למפרע רק משעה שרוצה שיהי' לגירושין ואז הוא מבורר, ואין צורך לברירה רק לענין למפרע. אמנם א"כ שוב פסול מטעם מוקדם כיון שאינה מגורשת רק אז. ואף דקי"ל דע"י שליח כשר מוקדם היינו בשליח להולכה משא"כ בשליח קבלה כמבואר בש"ע. וא"כ כיון דפסול שוב י"ל דלא שייך כלל הימני' ובטל אף מה"ת כיון שיהי' עכ"פ פסול וי"ל דזה טעמא דר"ה דלא סבר הימני' מטעם הנ"ל:

וממילא מיושב קושית תוס' דהתם גבי בפ"נ דהוי שליח להולכה דבזה מוקדם כשר דאית לי' קלא שוב מהני הימני' דמגורשת רק מאז שמוסר לה ואז שפיר מבורר ומהני כנ"ל ומודה ר"ה וא"ש. ור"ח י"ל דסבר שאינו תלוי בברירה ודוקא בהריני בועליך דכלתה ביאתו ואם לא יועיל למפרע לא יהי' מהני כלל. משא"כ היכא דמהני אז מהני שוב למפרע ע"ש:

הרא"ש תירץ כיון דהאמינו חכמים בפ"נ האמינו ג"כ על ששלחו ונתנו לגירושין. ותמוה דהטעם לענין קיום דהאמינו הוא רק משום דקיום ש' דרבנן. אבל לענין חשש פיקדון דהוא מה"ת אינו נאמן כנ"ל. וי"ל למאי דמחלק הש"ס בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים דלנפילה דיחיד לא חיישינן דנימא דאיתרמי דוקא לזה ע"ש. וכן לענין פיקדון מחולקים בין פקדון דיחיד או דרבים ג"כ ע"ש. וא"כ כאן לרש"י ז"ל דאיירי בלא עדי אמירה א"כ הוי פקדון דרבים שיכול להיות שהופקד לאיזה אדם שהוא וטוען לגירושין ושפיר חיישינן. אבל התם כיון שהאמינו חכמים בפני נכתב שהי' בשעת כתיבת הגט וא"כ שוב הוי פקדון דיחיד דנימא שהפקיד לזה שהי' בשעת כתיבה דוקא וזה לא חיישינן ומיושב שפיר מה דקשה להרא"ש ז"ל הנ"ל למה לי' למימר כלל בפני נכתב הא מבואר לעיל בתוס' ורא"ש דכשיש ב' עדים ששלחו א"צ לומר בפ"נ כיון שיודעין ששלחו. א"כ כיון דלהרא"ש נאמן ששלחו א' ג"כ מה צורך לבפ"נ. ולמ"ש א"ש דאי לאו בפני נכתב לא הי' נאמן כלל נגד חשש פקדון דהי' דרבים משא"כ עכשיו הוי דיחיד ולכך צריך לומר בפ"נ דוקא. ואף דלכאורה עדיין קשה דמ"מ לענין חשש פיקדון שהוא דאורייתא לא נאמין לו כלל שנכתב בפניו והוי פקדון דיחיד דשמא שלא בפניו והוי דרבים כיון שאין עד א' נאמן רק משום דקיום שטרות דרבנן כנ"ל. אך יש לחלק כיון שגוף העדות של בפני נכתב הוא רק לענין קיום ונאמן ושוב נאמן ע"ז מה"ת דלא הוי דשב"ע וכמו בהוחזק ע"פ ע"א ושוב לענין פיקדון הוי דיחיד כיון שכבר נאמן על בפ"נ כנ"ל. אך תוס' לטעמייהו דסברי דאיירי ג"כ כאן ביש עידי אמירה וממילא הוי גם כאן פקדון דיחיד שהפקיד לזה שהי' שלוחה לקבלה דוקא ואעפ"כ סבר ר"ה דנאמן והקשו שפיר דגם בפ"נ לא מהני. אבל לרש"י ז"ל י"ל כנ"ל:

גמ' אם איתא כו'. הא דצריך לטעם זה אף דבל"ז למה יהי' נאמן כיון דלא ס"ל הימני'. וצ"ל משום לא מקדים איניש כו' ודוחק:

ונראה דהטעם למ"ש הפ' דכמו דלנפילה דיחיד לא חיישינן דאיתרמי שמצאו זה כו' כמו כן לפיקדון דיחיד ג"כ לא חיישינן דאיתרמי, שהפקיד לזה דוקא ע"ש. רק בדבר שהוא בכונה לא שייך היך איתרמי ע"ש. וא"כ י"ל ממ"נ אם ידע הבעל שהוא שלוחה לקבלה בודאי ואינו נאמן לפיקדון כמו שאינו נאמן על האשה שנתן לה הגט לפיקדון דאפילו בשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' מכש"כ האשה עצמה וכן לשלוחה שהוא כמותה. רק דנימא שמא לא ידע הבעל שהיא שליח קבלה ושפיר יש לומר שהפקידו בידו אך שוב כיון שהוא בלא כונה שוב הוי פיקדון דיחיד דלא חיישינן דהיך איתרמי שלא בכונה שהפקיד דוקא לזה שהוא באמת שלוחה לקבלה ושפיר ממ"נ לא מהימן לפקדון בלא טעמא דאם איתא כו':

ונראה דא"כ מטעם זה עצמו דוקא באיכא עדים שהוא ש"ק אבל בלא עדים רק דנימא דנאמן במיגו שהוא ש"ק. וא"כ שוב הוי דרבים דחיישינן לפיקדון. דהא לכל מי שהפקיד יכול לטעון שהוא ש"ק ויש לו מיגו זו ושוב אין ראי' כלל שלא נתנו לפקדון דיכול להיות שהפקיד למאן דהוא וטוען לגרושין ושהי' ש"ק דבשלמא ביש עדים שייך שפיר היך אתרמי שהפקידלזה כנ"ל. אבל דנימא דבלא עדים רק מצד שהוא בידו יהי' נאמן שהוא שליח קבלה שוב כל מי שהוא בידו יש לו מיגו זו ושפיר לפיקדון כנ"ל:

תוס' בעל כו' הא דלא נקיט בעל אומר להולכה כו' דלא שייך א"א כו'. לכאורה הא תוס' כ' לקמן בדאיכא מיגו מודה ר"ה רק דאין זה מיגו דהיא לא תרצה לקבל כיון שאמר הבעל לפקדון כו' וא"כ באומר להולכה שפיר היתה מקבלת ויש מיגו. אך כוונת תוס' באיתחזק בב"ד דליכא מיגו דעכשיו חוזר בו הבעל מהשליחות ומיגו למפרע לא אמרינן. ולקמן דחו תוס' דא"א לומר כפירש"י ולפרש דאיירי בתוך כ"ד דאיכא מיגו דא"כ לא הוי פליג ר"ה. ועוד דלא תרצה לקבל כו' משא"כ כאן הקשה דליפלוגי באחר כ"ד דליכא מיגו. עוד י"ל דלכאורה הא בעי ב"ב פ' י"נ בעל שאומר גרשתי למפרע אינו נאמן משום בידו דרוצה שתהי' מגורשת למפרע. וא"כ כיון דשליש אומר לגירושין ונתגרשה כבר בקבלתו וליכא מיגו שהי' מוסרו דרק מכאן ולהבא. אך התם כיון שהי' מוסרו לה היתה נאמנת למפרע כיון שהגט בידה. אבל כיון שכ' תוס' דאין רצונה בשקר רק כאן דבעל אומר להולכה יהי' מיגו שהי' מוסרו לה ויהי' כדין. והא לא יהי' רק מכאן ולהבא והש' רוצה שתהי' מגורשת למפרע וע"ז אין בידו אף שיתנו לה כיון דאין רצונה שלא כדין והוא אומר להולכה. אך ז"א דגם התם נאמן רק משום א"א דגרשה קלא אית לה ע"ש. וגם בלא"ה אין נ"מ רק לענין זנות ע"ש:

תוס' ד"ה שליש א' לגירושין פי' שאומר שהי' שלוחה לקבלה ומיירי כשיש ב' כו' בפנינו אמרה דשויתי' אשה ש"ק כדתנן במתניתין עכ"ל. ותמוה מאי ראי' ממתני' דאין גט בידו וליכא מיגו משא"כ דאיכא מיגו ונהי דזה אין בידו להאמינו שתתגרש בקבלתו אם אינו שליח קבלה מ"מ כיון דע"ז אמרינן הימני' שבידו ליתן לה בתורת שליח הולכה ותהי' מגורשת באמת שוב נאמן שעשאתו ש' לקבלה במגו שהי' נותנו לה כיון שגם היא אומרת כן ולא שייך סברת תוס' לקמן שלא תרצה לקבל כנ"ל. ונראה דרש"י ז"ל מפרש כן ולא קשה קושית תוס' ד"ה שליש כו' דהא הימני' בלא מיגו כו'. ועוד דבמיגו מודה ר"ה ע"ש:

וי"ל בפשיטות דרש"י ז"ל בדר"ח לא פי' כלל מטעם מיגו רק כקושית הש"ס ממתני' דמשני מי נפיק גיטא מת"י כו'. פי' משום מיגו ע"ש ותוס' נדחקו הרבה כקושית הש"ס תינח אמרה כו' דמזה לא הקשה כלל ע"ש ולרש"י ז"ל א"ש כפשטי' דמיירי ר"ח שאין עדי אמירה ולא עדי קבלה ומ"מ סבר ר"ח דנאמן. וגם רש"י סובר כתוס' דע"ז שנתנו לו לגירושין ליכא מיגו דלא תקבל דזה אינה יודעת רק דע"ז שייך שוב הימני' דזה בידו להאמין. ושוב על האמירה דלא שייך הימני' שוב מהני מטעם מיגו דזה יודעת גם היא וכיון דאומרת שהוא ש"ק נאמן במיגו שמסרו לה ושפיר תקבל דלענין שנתנו לגירושין הימני' כנ"ל. ולכך פריך ממתני' דלא בעי לא עדי אמירה ולא ע"ק ומשני מי נפיק גיטא מת"י כו' וליכא מיגו ופריך תינח עדי אמירה והיינו דע"ז לא שייך הימני' ומגו אין כאן דאין גט בידו. אבל ע"ק למה דמטעם הימני' מהני כיון שהי' הגט כנ"ל. ומשני ע"מ כרתי ובעי עכ"פ עדים בשעת קבלה ומיושבים כל קושיות תוס' וא"ש הכל כפשטי'. ולא קשה מהא דמודה ר"ה בקמאי דידי דאיכא מיגו כו'. דלר"ה דלא סבר הימני' שוב ליכא מיגו כלל דעל נתינתו לגירושין אינה יודעת ולא תקבל כמ"ש תוס' כנ"ל. וצ"ל דתוס' סוברים דאף שיודעת האמת שעשאתו ש"ק מ"מ לא תרצה לקבל כיון שהבעל א' לפקדון אף דהדין דשליש נאמן דהימני'. ודוחק כיון שהוא כדין. או י"ל דכשהוא ש"ק שייך שפיר הימני' שאם יאמר לגירושין יהי' באמת לגירושין דאל"ה תנשא באיסור ולכך נתנו ע"ד כן ותהי' באמת מגורשת כשיאמר הש' לגירושין כיון שהוא ש"ק. אבל אם אינו ש"ק לא שייך הימני' כלל כשיאמר הש' לגרושין דלא יועיל כלום מה שיהי' בשעת נתינה דעתו שיהי' לגירושין אם יאמר הש'. דמ"מ יהי' באיסור כיון שאינו ש"ק. א"כ לא הימני' כלל כשיאמר רק כשיתנו ויכול לחזור בו ולבטל השליחות וכשאומר לפקדון הוי חזרה או דנאמן מיגו דחזרה וא"כ אם לא ידע הבעל שהוא ש"ק לא שייך הימני' כלל גם על הקבלה. וא"כ אף שאומר השליש שהוא ש' לקבלה ושהבעל ידע שהוא ש"ק שוב ליכא מיגו דלא תרצה לקבל דאף שיודעת שעשאתו שליח לקבלה מ"מ א"י אם ידע הבעל שהוא ש"ק ואם לא ידע לא שייך הימני' כנ"ל. ועדיין לא הוי מיגו כנ"ל. ועיין בר"ן. אך א"כ הי' צריך שהעדים על האמירה מעידים שגם הבעל ידע ותוס' לא כתבו כן רק שיש עדים כו':

ונראה דהא לשון תוס' לכאורה אינו מדוקדק שכ' פי' שאומר שהי' ש"ק ואח"כ כ' כשיש עדים כו'. ונראה לפרש דהא לדעת רי"ף ור"ן אף דע"מ כרתי מ"מ בגט בע"ח מהני בלא ע"מ משום דע"ח כורתין בשעתן מאחר שבא לידה ויודעין דמהבעל בא לידה יודעין שנתגרשה בקבלה זו והוי כע"מ ע"ש. וא"כ כאן צ"ל ג"כ כשנתנו לפיקדון דאמרינן הימני' דמהני ג"כ מטעם הנ"ל כמ"ש לעיל. כיון דזה הוי כנתינה על תנאי שאם יאמר הש' לגירושין יהי' לגירושין וממילא הוי ג"כ כעדי מסירה בשעת נתינה לשליש דהא יודעין אנו כיון שהוא בידו ובא לו מיד הבעל כיון שחתום בע"ח ממילא ידוע לנו שנתנו ע"ת זה שיהי' לגרושין אם יאמר כנ"ל ולכך מהני לר"ת דסבר הימני' כנ"ל. ואף שנתנו לפיקדון בלא עדים ג"כ מהני. ואף לשטת תוס' דצריך ע"מ בשעת מעשה רק משום מסתמא נמסר בע"מ כמ"ש תוס' לקמן ג"כ ד"ה ר"א. מ"מ הא תוס' כ' בפ"ק גבי כ' בכתב ידו ואין עלי' עדים דכיון שהוא כ"י הוי כעדים ע"ש. וכן אמר בקדושין דאי הוי הודאת בע"ד כעדים הי' מהני גם בגט ע"ש. וא"כ כאן לר"ח דשליש נאמן שוב הוי כעדים גם בשעת מעשה שנותנו לשליש דהוי כנתנו בעדים כיון שיהי' נאמן אף דחב לאחרים ומהני אף שנתנו לפיקדון כנ"ל. ולא קשה תמיהת רשב"א דמאי מסתמא שייך כאן שנתנו בע"מ כיון שנתנו לפיקדון כו'. ולמ"ש א"ש דבזה גם לתוס' מהני בלא עדים כיון דשליש נאמן הוי כבפני ע"מ כנ"ל. אמנם אם אין עדים שהוא שליח קבלה שוב אף דנימא דנאמן במיגו כיון שהיא אומרת ג"כ שהוא ש"ק. מ"מ לענין שיועיל בשעת מעשה בלא עדים לא מהני דהא בשעת מסירה ליכא מיגו עדיין ואין כאן מוכיח שיהי' בעדים בשעת נתינה דאין כאן ראי' אז שהוא ש"ק וע"ז לא הימני' ועוד דהא צריך לאמירתה וכל זמן שלא אמרה אינו מיגו ושוב אף באמת בלא עדים הוי מגרש בלא עדים דלא מהני וצריך שיהי' עדים שהוא ש"ק. אך י"ל דאף שאין העדים לפנינו נאמן שעשאתו ש"ק בעדים דע"ז מהני שוב המיגו כנ"ל. ומיושב לשון התוס' שכ' פי' שאומר שהי' ש"ק ואח"כ כ' דמיירי שיש עדים כו'. היינו דנהי דמהימן באמירתו מיגו כנ"ל מ"מ צריך שיש עכ"פ עדים דשויתי' ש"ק. רק דנאמן שהי' עדיםדבעל שאמר גרשתי ונאמן עכ"פ מכאן ולהבא ושוב לא הוי איתחזיק דהרי גרושה לפנינו. ושוב יהי' השליש נאמן אף דלא נפיק גיטא מתותי ידי'. מטעם עד א' נאמן באיסורין דהוי לא איתחזיק. וא"ל דשוב ליכא מיגו האומר כדי שיהי' נאמן למפרע ז"א דאיכא מיגו דבידו לגרשה ותהי' מגורשת בודאי עכשיו ויהי' ג"כ השליש נאמן למפרע מטעם עד א' נאמן באיסורין כנ"ל:

אך באמת ז"א דא"כ גם בבעל שאמר גרשתי למה אינו נאמן רק מכאן ולהבא נימא ג"כ כנ"ל דהבעל עצמו נאמן שוב מטעם עד א' נאמן באיסורין על למפרע וג"כ המיגו כנ"ל דאם יגרשה עכשיו ועדיין יאמר שגרשה קודם ויהי' נאמן מטעם עד א' כו' דלענין איסורין אין חילוק בין הבעל לאחר. וע"כ פשוט דז"א חדא דאף היכא דאיתרע החזקה אין עד א' נאמן נגדה בדבר שבערוה. ולא כ' תוס' לעיל והתם בקידושין רק דלא אלים כ"כ כמו היכא דלא איתרע. אבל בכל מקום אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אף דאיתרע עכשיו. ועוד דלא שייך איתרע והרי גרושה לפנינו רק היכא שמצד הספק בלא מעשה אחר כמו בטומאה דאנו מסופקין אם נטמא אתמול או היום והספק על טומאה זו עצמה אבל היכא דנגע עכשיו בשרץ אחר לא שייך הרי טמא לפנינו ושוב נאמר דנטמא אתמול דז"א דטומאה זו אינה בכלל הספק כלל ומלתא אחריתי הוא וא"כ כאן אף אם יגרשה עכשיו בפנינו מ"מ לא יהי' איתרע דנימא שאז נתגרשה. וממילא ליכא מיגו. ולעיל פ"ב כ' תוס' שפיר שאנו מסופקין על זמן הגט מתי נתגרשה שייך שפיר הרי גרושה לפנינו. אבל אם הי' נותן לה עכשיו גט אחר ודאי לא הי' שייך כנ"ל וממילא נדחה הנ"ל. אך תוס' קדושין שם משמע דאף בכה"ג שייך כנ"ל מ"מ נראה כמ"ש. וי"ל בדוחק שם וצ"ל כמ"ש לעיל דהקושיא על מכאן ולהבא. אך למ"ד לא פלגינין דיבורי' וכשאומר למפרע אינו נאמן מכאן ולהבא ג"כ קשה דמאי פריך. וצ"ל דפריך למ"ד פלגינן כו':

או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד. שלישי שנעשה עד בזו ובזו מצטרף עמהם: גמ' בעל אומר לפקדון. גט שנתון ביד שליש בעל אומר לפקדון נתתיו בידך ושליש אומר לגירושין נתת לי שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי והאיש והאשה יחד בעיר: דהא הימניה. כשמסרו בידו: דאיתיהיב למחילה. שאם מחלו מחול הלכך שליש נאמן דכיון שהאמינו ומסר בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין כל מה שיאמר אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמין: גיטי ממון. שאין גט אלא לשון שטר: מידי גבי הדדי תניא. וכן לגיטין וכן לשטרות דנימא מדהא לשטרות דממון קמייתא לגיטי נשים הני תרי תנאי נינהו ותרוייהו בממון איירי: ואמאי. בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא באמירתו בלבד להימניה דהא הימניה בעל: מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה. בפנינו להראותו לנו דניהמניה הא קרעו ואע''פ שהקרעים בידו בפנינו אין שליש אא''כ השלישית בידו דמיגו דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר נאמן נמי על אמירתו אבל זה שקרעו אין בידו למוסרו בידה: תינח אמרה קיבל למה לי. לאתויי עדים שראוהו מקבלו מיד הבעל הרי הוא בידו בפנינו והא ודאי קבליה: רבי אלעזר היא. דאמר אין גט כשר בלא עדי מסירה: קרע למה לי. כלומר למה לי למקרעיה: שעת גזרת המלכות הוה. שגזרו על המצות: שליש גופיה לא מהימן. ואיהי כי אמרה משמיה מהימנא: בעל אומר לגירושין. נתתיו לשליש למוסרו לה: גירשתי את אשתי נאמן. דמה לו לשקר הרי בידו לגרשה: מי קאמר גירשתי. שליח להולכה הוא דעבד: ונימא דחזקה שליח כו'. כיון דבעל נאמן דמסריה להאי על מנת לגרשה נימא שחזקה שהשליח עושה שליחותו: אסור בכל הנשים. שמא זו קרובת ארוסתו שקדש לו שלוחו היא אא''כ חזר שלוחו לומר לו פלונית קדשתי לך או לא קדשתי לך שום אשה:

בעל נאמן דאם איתא דלגירושין כו'. וא''ת א''כ מה הועילו חכמים דתקון לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתי ואי דאיכא עדים דיהבינהו לגירושין התם לא בעינן בפני נכתב. וי''ל דלא מהימן אלא בששלשתן בעיר דשייך האי טעמא דלדידה הוה יהיב לה והא דפריך לרב חסדא ממתניתין משמע דלרב הונא ניחא היינו משום דלדידיה איכא לאוקמי בששלשתן בעיר וא''ת והנהו דמצרכי (לעיל דף ו.) מערסא לערסא ומשכונה לשכונה דבעיר אחת מה הועילו חכמים בתקנתן וי''ל דסברי כרב חסדא דאמר שליש נאמן אפי' בעיר אחת אי נמי התם איירי כשהבעל אומר כתבו ותנו והלך לדרכו דליכא למימר דלדידה הוה יהיב לה: שליש נאמן דהא הימניה. אפי' אומר הבעל שנתן לו בפני עדים מ''מ סמך עליו דזימנין דמייתי עדים או אזלי למדינת הים דאין לפרש דנאמן השליש מטעם מיגו דאי בעי עביד ביה מאי דקאמר שיכול למוסרו לאשה כדפי' בקונטרס בסמוך חדא דבלא שום מיגו הימנוהו רבנן לשליש כדמשמע בסוף זה בורר (סנהדרין דף לא.) גבי ההיא סבתא דאפקידו גבה שטרא ואמרה דפריע הוא והימנה רב נחמן בלא שום מיגו דכיון דאיתחזק בב''ד אי בעי קלתיה לא אמרינן ועוד אי חשיב מיגו לא הוה פליג רב הונא דהיכא דאיכא מיגו מודה כדאמרינן בסמוך ומודה רב הונא דאי אמרה קמי דידי כו' אלא לא חשיב מיגו דהא אין ביד השליח למוסרו לאשה דשמא האשה לא תתרצה לקבל הגט כיון דבעלה אומר לפקדון לכך נראה לפרש דהא הימניה כיון שמסר בידו על דעת כן מסר לו שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין אע''פ שהוא משקר ולפי זה מהימנינן ליה לשליש אפילו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר היכא דלא אמר בתורת שאילה אלא אומר בפקדון יהבי' ניהליה: מתיב ר' אבא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושליש נאמן. משמע דנאמן אפילו כולן בעיר אחת אע''ג דאיכא למימר דאם איתא דלאו לפקדון יהביה הוה יהיב ליה: שאני ממון דאיתיהיב למחילה. כיון שהאמינו ומסר בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין על כל מה שיאמר אפי' ישקר שהאמינו להפסידו ממונו אפילו שלא כדין אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמינו ורב חסדא סבר דבגט נמי שליש נאמן דעל כן נתן לו שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין כדפירשנו: ולהימניה לשליש. פי' אמאי צריך שנים שיאמרו בפנינו קיבל אבל צריך לעולם שנים שיאמרו בפנינו אמרה כדפירשנו לעיל ומשני מי נפיק גיטא מתותי ידיה דהנך קרעים שבידו שמא מצאו באשפה דדוקא היכא שהגט שלם בידו דהימניה הבעל ומסרו לו נאמן: תינח בפנינו אמרה. פירוש תינח דבדין צריך שנים שיאמרו בפנינו אמרה ומזה לא הוה קשה מעולם אלא בפנינו קיבל למה לי נהי דלא סגי בשנים אומרים בפנינו אמרה כיון דנקרע הגט ולא נפיק גיטא מתותי ידיה מ''מ למה לי בפנינו קיבל לא היה צריך אלא לעדים שראוהו בידו שלם: רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי ומיירי שאין העדים חתומין בו ולכך לא סגי במה שראוהו בידו שלם כיון שלא ראו הקבלה אבל אם עדים חתומין בו כשר אפי' אין כאן עדי מסירה לפנינו דמסתמא נמסר בפני עדים ונעשה כדין כדאמרי' בהשולח (לעיל דף לו.) אמר רבה לא צריכא אלא לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי תיקנו חכמים עדי חתימה דזימנין דמייתי סהדי או אזלי למדינת הים ולקמן בהמגרש (דף פו) תנן במילתיה דרבי. אליעזר גופיה אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם: אסור בכל הנשים שבעולם. אבל לכל אדם אין לאסור לקדש ולחוש שמא זאת היא שקדש השליח דאם איתא דנתקדשה לא היתה חוזרת ומתקדשת אבל האי אסור לקדש שמא שלוחו קידש לו אחת מקרובותיה כגון אמה ואם אמה וכיוצא בהן ואפי' באות כל הקרובות ואמרו שלא נתקדשו לא סמכינן אדיבורא בעלמא ואם תאמר יתומה קטנה תיאסר לכל אדם שמא אביה קדשה לזה השליח ונראה דקנסא בעלמא הוא דקנסינן ליה שצוה לקדש סתם ולא חשש על עצמו שלא יבא לידי תקלה אבל מן הדין מותר בכל הנשים דאין זה חזקה גמורה דאינה בידו להתקדש שמא לא תתרצה ועוד דאזלינן בתר רובא ומ''מ מוכיח שפיר דחזקה שליח עושה שליחותו דאי לאו הכי לא הוה ראוי לקנוס כאן והא דפריך עלה בנזיר בפ''ב (דף יב.) מקן. סתומה שפרח אחד מהם לאויר העולם יקח זוג לשני ואילו שאר קינין בעלמא מיתקנן ואע''ג דהכא קנסא בעלמא מ''מ פריך שפיר דהתם נמי הוה לן למקנסיה על שלא נזהר שלא יפרח וממה דשאר קינין בעלמא מיתקנן לדידיה פריך והא דמשני אמינא לך אנא אשה דלא ניידא לאו משום דתיחשב כקבועה שלא תתבטל ברוב דבדבר המתערב ואינו ניכר לא אמרינן דליהוי קבוע דידיה כמחצה על מחצה אלא כלומר מחמת קביעותא קנסינן טפי מבגוזל. [וע''ע תוס' נזיר יב. ד''ה אסור]: